יוסי גורביץ מת בשנתו, ואנחנו עדיין ערים, אבל רבים מאיתנו כבר מתו בחייהם. גורביץ רצה יותר מכל לעורר אותנו, ובאמת הצליח ממש לעורר ישנים רבים מאד. אבל הוא ידע בשנותיו האחרונות שבמלחמה הזאת הפסדנו, גם אם נרשום כמה נצחונות זמניים לאורכה. ובכל זאת לא נסוג מן המאבק; על כן הערצתי אותו, כמו רבים אחרים.
משונה כל כך לכתוב עליו בזמן עבר. גורביץ היה חי מאד, שופע מילים וטקסטים, נוכח מאד בחיים הפוליטיים. תחילה בבלוג ואז בטוויטר, הרי היתה לנו מעין אחוות לוחמי-מקלדת בלתי מנוסחת. ותמיד ראיתי בו אח רוחני, בן הדור שלי, שכתב וזעם ומחה נגד אותם דברים בדיוק שאני כתבתי וזעמתי ומחיתי. הייתי קורא אותו ומגיב לו והוא קורא אותי ומגיב לי ובכל השנים האלה לא הצלחתי למצוא נקודה עקרונית אחת שהיינו חלוקים עליה.
והרי הגענו מרקע כל כך שונה. הוא נער ישיבה שהתפקר, אני בן למשפחה זעיר-בורגנית מערכניקית. לי נדרשה תזוזה משמעותית שמאלה, אבל לו נדרש מרד טוטאלי בחינוך ובהשקפות העולם שגדל עליהן, ואומץ גדול כדי להקים על חורבות עברו הווה ועתיד חדשים לגמרי, מנומקים להפליא.
צמחנו כבלוגרים פוליטיים באותה תקופה, במחצית השניה של שנות ה-2000. התחשלנו ככותבים פוליטיים תחת הרושם המחריד של זוועות "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". בלענו כל מילה של אורוול ויישמנו את לקחיו על מערכת התעמולה של ישראל הרשמית, של מערכת הביטחון, של התקשורת. בתקופות החמות ביותר של הבלוגים, היינו כותבים על אותם אירועים ממש בהפרש של יום או יומיים.
מעולם לא התייעצנו מראש. מעולם לא תיאמנו בינינו דבר. כל זה רק העצים את התחושה שיוסי הוא שותף נאמן במחשבה ובכתיבה לכל מה שהעסיק אותי. הייתי מקשר לפוסטים שלו והוא היה מקשר לפוסטים שלי. האם היתה שם קנאת סופרים? אולי, אבל מן הסוג הנעלה, המרומם, הדוחף הלאה. והיתה הבנה הדדית, גם היא לא מנוסחת במפורש, שיש בינינו חלוקת עבודה. הוא על האקטואליה, מגיב מהר וחזק, וגם על השורשים הרעילים שלה בטקסטים היהודים; אני על תחקירי רוחב, עם דגש יותר מבני-כלכלי.
מחמאות והשמצות עולות בזול ועם השנים לבי נהיה גס בהן. אבל מחמאה מיוסי היתה שווה את משקלה בזהב. כשכתב בטוויטר "עידן לנדו שוב כתב את הפוסט שתכננתי טוב יותר", חשתי מדקרת גאווה בלתי ניתנת להכחשה. זה לא המנוח ואני, זה אני מעיד על היוקרה העצומה שייחסתי למילותיו של המנוח.
החמאתי לו גם אני, אבל לא מספיק. כך אני חושב עכשיו, בצער, כשהלך. פעם אחת בלבד נפגשנו, בבית קפה ליד היכל הספורט ביד-אליהו. שטפתי אותו במחמאות והוא אותי. התחלנו לדבר על פוליטיקה ועצרנו די מהר; זה היה משעמם, כמו לדבר לעצמך. אני זוכר משם משפט אחד שיוסי אמר על הצורך לכתוב דווקא למשוכנעים, או במילותיו – "ללמד את המקהלה לשיר". זאת עדות קטנה לחוכמתו הגדולה, שהרי כל אחד בשמאל אוהב לחשוב על עצמו כפתית שלג ייחודי. ויוסי בעצם אמר שבכל הייחודיות הזאת מתמסמס המחץ של פעולה משותפת. השמאל צריך יותר מקהלות מאומנות ופחות רדיקלים חופשיים.
השמאל גם צריך כותבים ואנליסטים פוליטיים עם אורך נשימה. כשהתחלנו לכתוב, היינו בדיוק שלושה במשבצת הזאת של בלוג-שמאל-רדיקלי-מבוסס-עובדות: איל ניב ב"אמת מארץ ישראל", יוסי ואני. היו עוד שניים וחצי בלוגרים שכתבו על הנושאים האלה אבל לא ברמת האינטנסיביות וההתמדה שלנו. בינתיים איל ניב הפך לאיל קליין ועקר לאנגליה, ואצלי הבלוג הצטמצם מאד בשנתיים האחרונות. ליוסי היו תקופות של שתיקה אבל הוא תמיד חזר במלוא כוחו, נמרץ ויסודי. והרי ידענו על הדיכאון והמשברים. כוחות העל שלו עוררו בי השתאות והעניקו השראה לכולנו.
אני מדמיין את יוסי בחדר העבודה שלו, גבר גדל-גוף קודח מחרון ותשוקה, הוויסקי מצידו האחד והמקטרת מצידו האחר, יוצק אל המקלדת עולמות שלמים בהינף אחד, והעשן שמיתמר בחדר מעלה על דעתי את תומאס וולף ואונורה דה בלזק, שני כותבים קדחתניים ופוריים להדהים, שגם הם כמו יוסי עלו על גדותיהם במהלך הכתיבה. את התיאורים הביוגרפיים האלה מביא עודד וולקשטיין באחרית הדבר שכתב ל"לא תוכל לחזור הביתה" של וולף (כרמל 2015, תרגום: עודד פלד):
חברים מעידים על כוח העבודה הטיטאני והמכלה שהתפרץ אצל וולף בשנות העבודה על הרומאן: וולף נהג להיכנס ולצאת מן המשרד הקטן שבו הכתיב את הספר למזכירתו בעודו מחקה בעיניים יוקדות את הדמויות שהפיח בהן חיים. מידי פעם השתתק, נשען על שידת המגרות שניצבה בסמוך למכונת הכתיבה, והתבונן בחלון בעודו שולח יד אוטומטית לחפיסת הסיגריות של המזכירה. הוא העלה קילוגרמים רבים, אך חבריו היו שותפים לתחושה שמתחת לשכבות השומן המצטברות היה שלד של כוח, קשיחות מוסווית שהעלתה על הדעת את העוצמה הגרעינית שפעמה מתחתִ לסגנונו העודפני. העיגולים השחורים מתחת לעיניו העידו על מתח ותשישות, ולעתים קרובות קדח מחום. הוא הדף בכעס כל רמז לבריאותו המידרדרת, ופעם אחת, בתגובה להצעתה של ידידה שייטול גלולת אספירין, חצה את גשר ברוקלין תחת סופת ברד. הוא עבד יותר מאי פעם, וחבר שהפתיע אותו בביקור בשעת הכתיבה מצא אותו מוזנח, ספוג זיעה, ממלמל לעצמו ומעשן בשרשרת בעודו גודש דפים על דפים בכתב ידו המשתרע והודף ארצה את העמודים שמילא. המראה העלה בדעתו של המבקר בית מטבחיים. אנדרו טרנבאל, הביוגרף של וולף, כותב: "הוא כתב בקדחתנות חייתית, שניתן להשוותה לזו של בלזק. שניהם היו עבדים נרצעים של כישרונם, של דחף מענה לאכלס את האַין, ובשניהם פעמו תאוות חיים כבירה ותום חמדני שהקשו עליהם לשאת את כליאתם-מרצון. הסופר בן זמנו של בלזק, תיאופיל גוטייה, תיאר את אותם קרבות ליליים שמהם יצא שבור אך מנצח. האש באח גוועה והחדר היה קפוא, ראשו העלה עשן וגופו פלט אד ניכר-לעין כגופיהם של סוסים בחורף." טרנבאל מוסיף: 'אלמלא היה חדרו של וולף בצ'לסי מחומם, גופו היה פולט גם הוא עשן ואדים."
למדתי מיוסי כל הזמן. קינאתי בידע ההיסטורי העצום שלו, בזיכרון הפנומנלי לזוטי-הזוטות של החיים הפוליטיים. קינאתי בקלות הכתיבה, וגם בחיספוס שלה, שלא הרשיתי לעצמי. יוסי הוריש לנו ערימה של ביטויים קולעים להפליא – "הדמון יהווה", "חמושי צה"ל", "הבהמה הירוקה", "האחים היהודים", "האפס שהתגלם בבשר", ועוד. הם חיים בינינו, ואני מאד מקווה שימשיכו לחיות בינינו לא פחות מאשר ה"יודונאצים" של ליבוביץ' ומן ה"יורים ובוכים" של קובי ניב. מילים הן כלי אנליטי, ומילים מחודדות יוצרות כלים מחודדים, שמאפשרים לגלף מחשבות עקשניות נגד זרם הבינוניות הדלוחה.
האנשים שהשפיעו עלינו יותר מכל חולפים כמוץ ברוח. זו מחשבה בלתי נסבלת. אני חושב על מי שעיצבו את הכתיבה והחשיבה הפוליטית שלי; שמות כמו אריה כספי ובועז עברון, מי זוכר אותם בכלל היום. עיתונאים ופובליציסטים שעיקר תרומתם היתה לעיתונות – ניירות שעוטפים בהם דגים למחרת – ולא לספרות ששרירה וקיימת לעד; אבל הלא חומר חיי היומיום ומחשבת היומיום שלנו ספוגים בעיתונות, שם ההשפעה הגדולה מכל. גורביץ השפיע באופן מכריע על דור או שניים של צעירים שקראו מאות ואלפי טקסטים שלו, טקסטים שקשורים בטבורם לאקטואליה, ובכל זאת ערכם אינו נופל מיצירות ספרות משמעותיות. צריכה להיות דרך להנציח אנשים ותרומות כאלה לשכל שלנו, למצפון שלנו, לשפה ולתרבות. הלא הם ייחודים לגמרי, אנשים כמו יוסי גורביץ. לא עשו עוד כמוהו וכבר לא יעשו.
כל כך בודד בשמאל, ועכשיו הרבה יותר.
לא למות טיפש 