קונספירציה בדרום: סוף דבר

[פוסט ארוך – מאילת לרוטשילד ובחזרה]

– זוכר את הפיגוע ליד אילת ב-18 לאוגוסט?
– כן.
– אז עכשיו נודע סופית שהמחבלים לא היו קשורים לעזה.
– מה פתאום. הם יצאו מעזה.
– לא, הם לא יצאו.
– כן יצאו.
– לא.
– טוב, אז ההוראה יצאה מעזה. חיסלנו את האחראים לפיגוע.
– לא, ההוראה לא יצאה מעזה. חיסלנו אנשים שלא קשורים לפיגוע.
– טוב, אז אם הם לא קשורים לפיגוע הזה, הם קשורים לפיגוע אחר. מה זה חשוב? חיסלנו אנשים שהגיע להם למות.
– למה דווקא עכשיו הגיע להם למות, למה הגיע לילד בן שנתיים למות איתם, ולמה דווקא שעתיים אחרי פיגוע שהם לא היו קשורים אליו?

* * *

ימים קשים עוברים על חסידי תיאורית האין-קונספירציה. המציאות שבה ומוכיחה להם שהם טועים, אבל הם נאחזים בכל קש חולף כדי לא לטבוע; הכל כשר כדי להצדיק בדיעבד את החיסול של מי שלא היה קשור לפיגוע באילת.

הו, האירוניה. אות הקלון הנצחי של תיאוריות קונספירציה – הטענה שאי אפשר להפריך אותן, שתמיד יימצא "טריק" להציל את כבודן – דבק דווקא על מצחה של התיאוריה הנגדית, תיאורית האין-קונספירציה-ובסך-הכל-תקפנו-את-מי-שתקף-אותנו. אני מניח שגם אם יתפרסם סרטון וידאו של בכיר באל-קאעדה שייקח אחריות על הפיגוע, יהנהנו מולו בידענות חסידי האין-קונספירציה ויאמרו "בטח, בטח, הרי הוא מקבל משכורת מועדות ההתנגדות העממיות". בשלב הזה נראה שאין שום דרך להוכיח לאנשים כאלה שחמשת האנשים שחוסלו ב-18 לספטמבר בעזה לא היו קשורים לפיגוע ליד אילת. חבל להשחית מלים נוספות.

להבדיל, את תיאורית הקונספירציה הנוכחית, כמו שכתבתי ארבעה ימים אחרי הפיגוע, היה קל מאד להפריך. כל מה שהיה נחוץ לעשות הוא לפרסם את שמות המחבלים שנהרגו בפיגוע ולספק ראיות לזיקה שלהם לעזה. זה כבר לא יקרה. עכשיו זה סופי.

תזכורת

בין 10 ל-15 מחבלים השתתפו בסדרה של פיגועים משני עברי הגבול ליד אילת. המחבלים הרגו 8 ישראלים. צה"ל הרג 6 מהם ובמהלך המרדף בתוך סיני הרג גם 5 חיילים מצרים. שעה קלה לאחר הפיגוע קבע שר הביטחון שהמתכנן והאחראי הוא ארגון הועדות העממיות (וה"ע) בעזה ("יהיה תג מחיר על האירוע הזה ותהיה מכה חזקה בעזה. ברור כי התכנון הגיע מארגוני הטרור בעזה. אנחנו לא נעבור על זה בשקט.") חיל האוויר הוזנק והפגיז בית מגורים ברפיח; מההפגזה נהרגו 5 בכירים בוה"ע ותינוק בן שנתיים. במעגל ההסלמה שפרץ בעקבות כך, אליו נסחפו גם הגי'האד האיסלאמי והחמאס, נהרגו 27 פלסטינים וישראלי אחד, והוא הותיר אחרי עשרות פצועים והרס עצום למבנים ותשתיות, בעיקר בעזה.

הגרסה הרשמית – והפקפוקים

תוך דקות ספורות מהיוודע דבר הפיגוע, הופצה גרסה אחידה בכל כלי התקשורת. על פי הגרסה הזאת, גם מתכנני וגם מבצעי הפיגוע יצאו מעזה. נתניהו וברק בדבריהם לתקשורת אומנם התרכזו רק במתכננים, אבל בגרסה המפורטת יותר שמערכת הביטחון העבירה לכתבים ולפרשנים הצבאיים נאמר מפורשות שגם מבצעי הפיגוע יצאו מעזה (וחצו את הגבול דרך סיני). אני מדגיש את הנקודה הזאת כי כל מי מיני סנגורים-בגרוש שניסו להציל את הגרסה הרשמית (לנוכח הפקפוקים) טענו שבעצם אף אחד לא דיבר על זהותם של מבצעי הפיגוע.

דיברו ועוד איך: ערוץ 2, ynet, ואללה, רון בן ישי, אלון בן דוד. כולם אמרו: המבצעים יצאו מעזה. הם לא המציאו את זה; הם פשוט לעסו לציבור את מה שקיבלו בכפית מן המקורות שלהם במערכת הביטחון, בלי לפקפק לרגע. הציבור, כמובן, בלע ללא היסוס.

לא יותר משלושה-ארבעה כותבים באינטרנט פיקפקו בגרסה הרשמית. ארבעה ימים אחרי הפיגוע העליתי פוסט ראשון וחודש אחריו העליתי פוסט שני, מקיף יותר, שמסכם את כל החורים והתמיהות. לא אחזור כאן על הדברים שכתובים שם; זאת רק תזכורת, להצגת התמונה המלאה.

אצטט כאן רק את ההסבר האלטרנטיבי שהצעתי לאירועים:

"ממשלת ישראל  ידעה שהמחבלים לא יצאו מעזה, לא קיבלו הוראות מעזה – ובכל זאת הפציצה את עזה. יותר מכך, ממשלת ישראל גררה את החמאס להסלמה נגד רצונו. וממשלת ישראל שיקרה ביודעין לציבור לגבי מקור הפיגוע ולגבי מטרת החיסולים בעזה. ההסלמה היזומה התנהלה חרף הידיעה שאין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה. ההסבר לשקר: ממשלת ישראל ומערכת הביטחון חתרו (א) לגרור את הפלסטינים למעגל דמים (בעצימות נשלטת) בדיוק לפני ההכרזה על עצמאות פלסטין בספטמבר, ובכך לחזק את הגורמים המיליטנטיים בצד השני ולסכל את אופצית ההתקוממות העממית-אזרחית (כל פעיל ג'יהאד איסלאמי שנהרג בעזה מלבה את הזעם של עמיתיו בגדה); (ב) להוציא את הרוח ממפרשי המאבק החברתי בישראל ולהסיט את הזעם הציבורי החוצה; (ג) לסכל את הקיצוץ הדרסטי שצפוי לתקציב הביטחון אם וכאשר ייענו תביעות המאבק החברתי."

התחקיר הצה"לי ממוטט את הגרסה הצה"לית

ב-21 בספטמבר, בשקט בשקט, בלי שאף אחד כמעט שם לב, פירסם הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, ממצאים ראשוניים מתוך תחקיר צה"ל שנעשה על הפיגוע. הכותרת: "כל המחבלים היו מצרים". קבורת חמור נאה לגרסה הרשמית, לפחות לחלק הביצועי. הפרסום גם הבהיר מדוע נותרה השאלה שלי – מהם שמות המחבלים? – ללא מענה. השמות היו מצרים, לא עזתיים, ולכן לא פורסמו.

מוזר, אבל לא מפתיע, שאף כלי תקשורת אחר לא התייחס לפרסום הזה. והנה אתמול הנחית פישמן את הפצצה במלואה – מסמך מקיף על מסקנות התחקיר הצה"לי. המסקנות מביאות לקבורת חמור נאותה גם את הטענה שמתכנני הפיגוע היו אנשי וה"ע בעזה. הכותרת אומרת הכל: "טעות באויב". הנה עיקרי הדברים:

"זה בעצם ספר עם עשרות עמודים, עם תצלומי קרקע וסימונים טקטיים של מיקומי כוחותינו והאויב בכל נקודת זמן. ולכל תצלום צמוד הסבר: מי עשה מה, מי הלך לאן, מי שגה והיכן. דרמה וטרגדיה משמשות בערבוביה עם רשומון יבשושי של תחקיר צבאי. אבל כשמסיימים לקרוא את הספר נחשף חור שחור, ענקי, שהותירה אחריה עוד קונספציה שקרסה. הנחנו מארב כדי ללכוד קבוצת טרור עזתית, ונפלנו למארב של מי שמכונים היום "סינאווים", תושבי סיני.

הקונספציה היתה פשוטה: עוד פיגוע עומד לצאת מעזה דרך סיני לישראל. מה שמכונה "ציר החית" (עזה-סיני-ישראל). יש לפיגוע ראש עזתי ומתכננים עזתיים, שיכולתם המבצעית מוכרת לצה"ל ולשב"כ. אלא שכאן נחתה ההפתעה: במקום האויב המוכר צץ שד חדש… לשד הזה של הג'יהאד העולמי יש אידאולוגיה ויכולות שונות. הוא לוחם אחרת ומתנהג אחרת. ואותו שד פתח ב-18 באוגוסט עידן חדש על גבול ישראל-מצרים.

אף אחד מגורמי הביטחון לא  נתן התרעה על כך שהפיגוע הצפוי – וידעו שהוא עומד להתרחש – יבוצע על ידי גורם איסלאמי קיצוני בסיני."

נדרשות לפישמן הרבה מלים כדי לפורר את הגרסה הרשמית ("הקונספציה", בלשונו); אולי מפני שגם הוא חטא והתפתה לה. צריך להבין דבר מתוך דבר. סוף הציטוט פוטר את העזתים מביצוע הפיגוע. הפיסקה השניה, באופן עקיף, פוטרת אותם גם מן התכנון ("יש לפיגוע ראש עזתי ומתכננים עזתיים… אלא שכאן נחתה הפתעה… אויב חדש… ג'יהאד עולמי"). גם ההקשר והאווירה מעבירים את המסר: הרעיון העיקרי במאמר של פישמן הוא ההצטלבות בין כמה וכמה גילויים של השפעה איראנית-ג'יהאדיסטית באזור –  (ההתקפה על שגרירות ישראל בקהיר, ניסיונות ההתנקשות של איראן בבכירי המשטר הסעודי, הפיגוע ליד אילת, ההתנצלות הישראלית, עסקת שליט, הגדר על גבול סיני).

אף מילה על התוצאות המחרידות של ה"טעות באויב" ב-18 באוגוסט – הרג וסבל מיותרים לחלוטין. ובכל זאת, פישמן ראוי לקרדיט הרבה מעל לעמיתיו: כשהוא מפשל, הוא לפחות מציג בפני הקוראים את העובדות הנכונות, ללא כחל ושרק, ונותן להם להבין לבד. שאר הכתבים והפרשנים הצבאיים פשוט שומרים בסוד עובדות שיחשפו את ערוותם בפומבי. על הכאה על חטא בכלל אין מה לדבר.

החרדה הילדותית מקונספירציות

הישראלים עוצמים עיניים בכוח. החרדה הזאת, של האזרח הממוצע, דומה מאד לסירובו של הילד לקבל את האפשרות שאביו או אמו פועלים לפעמים להזיק לו, מתוך ידיעה ברורה. זה פשוט לא ייתכן; עצם המחשבה שהמנהיג או ההורה מפקיר אותנו חסרי מגן מול כוח הרסני היא בבחינת טאבו שיש לגרש מן התודעה. התגובה החרדתית הזאת מסוגלת לדחוף אנשים בוגרים, ולא רק ילדים תמימים, להלך מחשבה אירציונלי לחלוטין, שכל תכליתו לשמר את "הסדר הטוב" והביטחון המנחם בטוהר הכוונות של המנהיג/הורה.

רשות הדיבור למגיב מס' 51 בפוסט הקודם שלי על הפיגוע:

"ארה"ב אומרת שהוועדות העממיות היו אחראיות (חלקית) לפיגוע. המצרים אומרים שעזתים היו שותפים בפיגוע. ישראל, הן בגרסה הראשונית, והן בגרסה האחרונה, טוענת שהוועדות העממיות אחראיות לפיגוע. אלה הן הראיות שקושרות את הוועדות העממיות לפיגוע (בהיעדר לקיחת אחריות, מישהו ציפה להקלטה חשאית של ראש הארגון שאומר שהוא אחראי לפיגוע? לאיזה ראיות מוחצות אפשר לצפות מרגע שאין לקיחת אחריות?). הראיות הן ששלושת המדינות המשמעותיות בהקשר הזה קושרות את הוועדות העממיות (ארה"ב וישראל) או "עזתים" באופן כללי (מצרים) לפיגוע."

הבנתם? הראיות לכך שהעזתים שותפים בפיגוע הן שפוליטיקאים וגנרלים אומרים את זה. הנה אירציונליות אינפנטילית בטהרתה. ככה אומרים המבוגרים, סוף פסוק.

מגיב מס' 51 נמצא בחברה טובה. גם פרשנים בכירים צועדים בעיניים עצומות אחרי מנהיגיהם. הנה רון בן ישי מפיק פנינה של חשיבה רציונלית בפרשנות על הפיגוע:

"כעת היעדים העיקריים לסיכול הם בכירים שמנסים ליזום פיגועים דרך סיני. המחיר שאנו משלמים הוא התלקחות ירי רקטות אחרי כל סיכול ממוקד. סביר להניח שככל שהסיכולים הממוקדים יהיו תכופים ומוצלחים יותר, כך תגבר ההרתעה שהם מייצרים וירי התגובה יפחת."

הבנתם? אומנם עד היום כל הניסיון מוכיח שהמחיר שאנחנו משלמים על הסיכולים (ובהקשר הנוכחי – רצח של אנשים שאינם קשורים לפיגוע) הוא התלקחות ירי רקטות. לכן (= מילה שמציינת נביעה לוגית) סביר להניח שככל שנרבה בסיכולים, תגבר ההרתעה וירי הרקטות יפחת. מין אינדוקציה הפוכה כזאת.

ועכשיו למציאות. מנהיגים, כמו הורים, אינם תמיד-תמיד שוחרי טוב. הרבה יותר מהורים, מנהיגים הם יצורים מוכווני-אינטרסים, שחותרים כל הזמן להתאים אמצעים (החלטות, מדיניות) למטרות. אם טובתו של האזרח עולה בקנה אחד עם האינטרס של השלטון, יפעל זה באופן שייתפס כמוסרי או הגון. אבל זו אחיזת עיניים; ברגע שהאינטרס השלטוני אינו חופף את טובתו של האזרח, נרמסת טובה זו ללא נקיפות מצפון. כך גם לגבי אמירת אמר או שקר: פוליטיקאי יאמר אמת לאזרח אם ייצא לו מזה משהו, ולא משום שהוא מכיר בערכה הסגולי של אמירת אמת.

הדברים האלה לכאורה מובנים מאליהם. אבל איכשהו יש לרבים קושי לתרגם אותם למסקנות צלולות כשהדברים קרובים אל חיינו. אפריורית, תיאורית קונספירציה איננה טובה או גרועה מכל תיאוריה אחרת. אם כל תיאוריה של התנהגות פוליטית חייבת למצֵע בין מעשים למטרות, תיאורית קונספירציה נבדלת מתיאוריות אחרות בכך שהיא (א) מייחסת לפועלים מודעות למטרות, ו-(ב) טוענת שהמטרות הוסתרו מהציבור. זה כל ההבדל, והוא לא כזה מכריע. חלק גדול מהזמן, אולי רוב הזמן, פוליטיקאים מודעים למטרותיהם. וכמו שנאמר קודם, הם משועבדים לאינטרסים. אם האינטרס שלהם, במצב עניינים מסוים, הוא להסתיר את המטרות האמיתיות של המעשה הפוליטי, הם יעשו זאת. בשני צעדים קלים, אם כן, ניתן לעבור מתיאוריה לא-קונספירטיבית לתיאוריה קונספירטיבית. ושוב נדגיש: שני הצעדים האלה נתונים לאותם קריטריונים של תיקוף שחלים על כל הסבר.

באופן אישי אין לי חיבה מיוחדת לתיאוריות קונספירטיביות; אין לי גם חיבה הפוכה. החיבה היחידה שלי היא לתיאוריות טובות: תיאוריות שמסבירות מקסימום עובדות באמצעות מינימום הנחות, ושחוזקן של ההנחות ניתן לאישוש עצמאי.

כמה התנגדויות קלושות

להלן, שוב, העובדות:

א. יוזמי ומבצעי הפיגוע באילת לא היו קשורים לשום ארגון טרור בעזה.
ב. ההנהגה הישראלית (בעידוד התקשורת) שיקרה לציבור.

בשלב הזה של הדיון, אני מניח ששתי הטענות האלה הוכחו מעל כל ספק סביר (מי שלא השתכנע מן הראיות שהובאו למעלה ובשני הפוסטים הקודמים – כבר לא ישתכנע מכלום). אזרח סביר אמור כעת – אחרי שגמר לרתוח מזעם על (ב) – לשאול את עצמו: למה שיקרו לי?

תיאורית הקונספירציה מציעה הסבר. תאהבו אותו או לא – הוא הסבר. ההסבר אומר כך: התלכדות של נסיבות מאד מציקות מאיימות על יציבות הממשלה בישראל, ואולי גם על יציבות המבנה החברתי-פוליטי. בקיצור נמרץ לחלוטין, מדובר בעצמאות הפלסטינית והצפי להתקוממות פלסטינית-עממית בספטמבר; המאבק החברתי הפנים-ישראלי וערעור יסודות הכלכלה הניאו-ליברלית; והאיום בקיצוץ דרסטי בתקציב הביטחון. כל אלה יצרו אינטרס רב-עוצמה של השלטון להסיט את תשומת הלב הציבורית ממנו,  מאחריותו למשבר החברתי העמוק ומקוצר ידו לתת מענה אמיתי לדרישות המאבק. הצתת עימות עם אויב חיצוני, שמטיל פחד על אזרחי ישראל, דוחקת את הביקורת הפנימית הצידה ומאחדת את העם בתמיכה ללא-סייג בשלטון. ברור שהחלטה כזאת חייבת להישאר חסויה מהציבור, שאין לו שום חפץ לשמש בשר תותחים במלחמת ההישרדות של השלטון. זאת התשובה לשאלה – "למה שיקרו לי?".

אחת ההתנגדויות המביכות בעילגותן לתיאוריה הזאת הצביעה, בתרועת ניצחון, על כך שבניגוד לתיאוריה הקונספירטיבית, אירועי ספטמבר ברשות הפלסטינית לא התלקחו למהומות דמים המוניות. הכשל כאן בסיסי לגמרי – בלבול בין כוונות לתוצאות. למה הדבר דומה? א' הולך ברחוב ורואה את ב' ו-ג' צועדים לפניו, ולפניהם בור עמוק. ואז הוא רואה את ב' דוחף את ג' לכיוון הבור. למרבה המזל, באותה שניה ממש ג' מועד על מרצפת רופפת ונופל הצידה, וכך ניצל מן הבור. הצופה א' מסיק: כיוון שלא הושגה התוצאה, אין שחר לטענה ש-ב' התכוון להפיל את ג' לתוך הבור. המסקנה כמובן מופרכת.

תיאורית הקונספירציה לא התחייבה בנפשה שיהיו מהומות דמים בספטמבר (למעשה, התפללתי כמו רבים אחרים שהכרזת המדינה הפלסטינית תעבור בשקט). אבל היא כן טענה שהניסיון לעודד מהומות כאלה מסביר, בחלקו, את השקר התעמולתי של ישראל בנוגע לפיגוע ליד אילת.

מה לגבי המחאה החברתית? האם צלחה הקונספירציה או לא? כאן ההערכה היא לגמרי בעיני המתבונן. יש הרבה שסבורים שהמחאה "איבדה גובה", "גמרה את הסוס", וכו'. החודשיים האחרונים היו גדושי אירועים (ולאחרונה – שחרור גלעד שליט) שכל אחד מהם יכול היה לגרוע מן התנופה של המחאה; ההסלמה בגבול הדרום אולי תרמה את חלקה. מצד שני, המחאה הזאת מנוהלת בחוכמה על ידי אנשים שצפו מראש כל ספין בטחוני אפשרי, ולכן גם נערכו בהתאם. בחודש הקרוב נראה באמת האם יש ממש בתחזיות השחורות האלה או לא. בכל מקרה, העובדה שהמציאות לא הסתדרה לפי הפנטזיות של שקרני ההנהגה שלנו לא מעידה שלא היו להם פנטזיות; לכל היותר היא מבליטה נקודה מוכרת – המנהיגים שלנו לא למדו דבר ועדיין מתייחסים לכולנו כמו אל עדר של טפשים.

למרות הניסיון של הימין לצייר את תיאורית הקונספירציה כהזייה שמאלנית-קיצונית, התיאוריה הזאת הסתובבה בשטח לא מעט, ופה ושם גם ביצבצה בדבריהם של פרשנים שעוד נשאר להם משהו בין הרגליים. כך כתב-הזהיר הפרשן הפוליטי של מעריב, שלום ירושלמי, ב-1 באוגוסט:

"מה עושים בכל זאת? הפוליטיקאים שלנו מספיק צינים כדי ליזום מהלך מדיני או ביטחוני מעושה כדי להרוס את המחאה שמאיימת להפיל אותם. אנחנו כאן כדי להתריע מפני האפשרות הזו. כל מזימה כזו תיבחן בשבע עיניים, רבותי. כל חימום גבולות מיותר בימים האלה יעורר חשד מיידי. כל איום ביטחוני שתמציאו לנו ייבדק. כל יוזמה צבאית תתקבל בסקפטיות דווקא בימים אלה. העם לא טיפש והוא הוכיח את זה בשבועות האחרונים.

יש לי דוגמא מהחיים: ב-3 בספטמבר 2000 נכנס אריה דרעי לכלא. חסידיו הקימו מחוץ לשערי כלא מעשיהו את ישיבת "שאגת אריה". עשרות אלפי אנשים פקדו את המקום והבטיחו להישאר שם שנתיים, עד לשחרורו. מתי המאהל התקפל? ב-29 בספטמבר 2000, כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה. אם יורים לא מוחים, וההפך."

כמו שאומרים, לא נגענו.

מפלט אחרון: איוולת או שגגה

אבל יש כאלה שעוד לא השתכנעו. הם מכירים בנכונות של טענות (א) ו-(ב), אבל מציעים הסבר לא-קונספירטיבי. למשל: המנהיגים שלנו זאת חבורה של דבילים נטולי כושר-חיזוי מינימלי; להלן, "הסבר האיוולת". מה שמטריד בהסבר הזה הוא שהוא חוזר שוב ושוב, עם כל הסתבכות ישראלית בגבול עזה או לבנון, במשט או בתקרית דיפלומטית מביכה. תמיד הוא שם, נוח לשליפה; האיוולת תנקה ותטהר כל עוון. לישראלים לא מעטים, ההסבר הזה הוא כמעט רפלכס מותנה.

לפני חצי שנה כתבתי כך על הרפלכס הזה:

"תמיד ברגע המכריע – ייצאו מנהיגי ישראל בעיני הפרשנים והציבור בכללותו לכל היותר כאוסף לא-יוצלחים מבולבלים, שפשוט הכל מתחרבש להם בידיים. הם רוצים טוב, ברור שרק טוב הם רוצים, אבל תמיד בסוף יוצא קקה. מוזר שהקקה נופל על הראש שלנו, לא שלהם. אבל גם זה כנראה תוצאה של בלבול מכמיר לב, לא מחשבת זדון, חלילה.

אולי הגיע הזמן לצאת מהקיבעון הילדותי הזה? אולי הגיע הזמן להתייחס למנהיגות הישראלית – הן בדרג הצבאי והן במדיני – כאוסף אנשים שיודעים יפה מאד את מטרותיהם, ומתאימים את האמצעים למטרות? עד כמה נמשיך להיאחז בקוטב האיוולת של הדילמה הנצחית – "איוולת או רשעות"? האם מי שמתעקש כל הזמן לראות במנהיגיו איוולים איננו אוויל בעצמו?"

אחרי הפיגוע באילת, הגירסה הבולטת של ההסבר הזה היתה: "אי אפשר להפציץ במצרים, אז מפציצים בעזה". אבל איך זה מסביר את ההסלמה המכוונת, את הכנסת החמאס למעגל הדמים, נגד רצונו המוצהר? גם זה תוצאה של מדיניות "המפציץ האוטומטי"? אם צה"ל יודע שמאחורי הפיגוע עומד גורם בסיני ולא ועדות ההתנגדות העממית; ואם בכל זאת תוקפים אותן כדי לייצר מראית עין של נקמה; מה משרתת המשך ההסלמה והפגיעה באנשי חמאס – זולת ליבוי האש בדרום עד לרמה שתשתק את סדר היום הלאומי לחלוטין?

הנה כך מוצא עצמו מכחיש-הקונספירציה עד חורמה. הוא יודע שצה"ל חיסל אנשים שאינם קשורים לפיגוע, הוא יודע שישראל סוחפת למעגל ההסלמה את כל הארגונים בעזה (המהלך בעל ההשלכות הקטלניות היה חיסול פעיל הגי'האד האיסלאמי, שכביכול מימן את הפיגוע באילת – אותו פיגוע שלא היה קשור לעזה); הוא גם יודע היטב מה ירוויחו השלטון, מערכת הביטחון והאליטה הכלכלית של ישראל מהמשך ההרג וההרס בדרום; ועדיין, הוא מתעקש שהקו היחידי שמחבר בין כל הנקודות האלה הוא איוולת ושיקול דעת מוטעה.

אוויל באמונתו יחיה.

אה, כן, והיתה עוד תיאוריה: "טוב, אם הם לא אחראים לפיגוע הזה, אז הם אחראים לאחרים והרוויחו ביושר את מותם." אבל זאת לא יכולה אפילו להיחשב תיאוריה, משום שהיא לא עונה לשתי שאלות בסיסיות: למה חיסלו את מנהיגי ועדות ההתנגדות העממיות מיד אחרי הפיגוע ולא בכל זמן אחר, סמוך יותר לפיגועים האחרים שהם הוציאו? ושנית – למה שיקרו לנו? למה קשרו ביניהם לבין הפיגוע באילת? אם ממילא מדובר במחבלים "בני מוות" שאף ישראלי לא היה מגנה את הריגתם, מדוע התעקשו לקשור ביניהם לבין פיגוע שלא היו מעורבים בו?

שוב איוולת. אהה.

ובינתיים, בזירה החברתית, השקרים שקופים

ובכל זאת, הישראלים לא כאלה תמימים. בכל הקשור למדיניות פנים, בנושאים של חינוך ובריאות, קשרי הון-שלטון ואינטרסנטיות פוליטית – הם יודעים יפה מאד לזהות את השקרים והמניפולציות של מנהיגיהם הנבחרים. היחס הזה משתקף גם בעיתונות: הביקורת על השלטון בנושאי חברה וכלכלה היא חריפה וממוקדת, והגישה הבסיסית כלפי כל התבטאות של פוליטיקאים היא חשדנות בריאה. מנגד – בנושאי ביטחון ומדיניות ישראל בגדה ובעזה, צריך לחפש בנרות כדי למצוא עיתונות ביקורתית. ובשנים האחרונות, אפשר לראות את ההבדל הזה גם בטוקבקים באתרי החדשות.

עצרתם פעם לחשוב על הפער האנומלי הזה? איך זה שיש לישראלי הממוצע כל כך הרבה ביקורת על מה שהממשלה עושה (והורסת) במערכת החינוך, בתשתית הכבישים, בשמירה על שטחים ירוקים, בהפקרת אוכלוסיות מוחלשות, אבל כשמדיניות הביטחון עומדת על הפרק – הוא מזדרז לעמוד דום ולהצדיע? איך אפשר להיות כל כך ספקן כלפי כל מילה של פוליטיקאי שמכהן כשר תשתיות או שיכון, אבל לאבד כל שמץ ביקורת כלפי דבריו של שר הביטחון? והרי לפעמים מדובר באותו אדם, שממלא תפקידים שונים בממשלות שונות! מה נראה לכם; שבכניסה ללשכת שר הביטחון מזריקים לבאים "סם אמת" ונוטלים מהם את היכולת לשקר? ובאשר ללובשי המדים והגנרלים, בשירות פעיל או בדימוס – האם הם חיים ביקום נפרד משלנו, שאין בו אינטרסים ולחצים ותככים, וכל מה שעומד לנגד עיניהם, יומם וליל, הוא הגנה על חיינו?

הסיבות לפער הזה בין הגישה הספקנית כלפי מדיניות פנים לעומת הגישה הצייתנית כלפי מדינות החוץ ראויות לדיון נפרד. גורם אחד שכדאי לתת עליו את הדעת הוא הפחד, וליתר דיוק, הפחד המהונדס. דוברי מערכת הביטחון אמונים על ליבוי פחדים וחרדות בציבור. לפחדים האלה יש בסיס אובייקטיבי כמובן: הטרור מכה בישראלים שוב ושוב. ועדיין אין להכחיש שקיימת תעשייה שלמה של הפחדה סביב האיומים החיצוניים לישראל – חמאס, חיזבאללה, איראן, פעילי שלום רחמנא ליצלן – שניזונה ומתפרנסת מניפוח חסר-פרופורציה של האיומים האלה.

וכשהלב פוחד, השכל בתחתונים. לציבור מפוחד אפשר למכור הרבה יותר לוקשים מאשר לציבור שמבין לאשורה את רמת הסיכון הנשקפת לו. מהסיבה הזאת קל הרבה יותר להריץ על הציבור הישראלי ספינים בטחוניים מאשר ספינים כלכליים. יש עוד סיבות, שקשורות לחשיפה למידע: מידע בטחוני או כזה שמוצג כ"בטחוני" עובר סינון קפדני מאד, כולל צנזורה עצמית בכלי התקשורת, כך שהתמונה המגיעה לציבור חלקית מאד בהשוואה לתמונה שיש לו אודות סוגיות כלכליות וחברתיות. כאמור, ניתוח הסיבות לפער הזה ראוי לדיון נפרד.

מכל מקום, באשר לקיומו של הפער – אין ספקות. ודומה שגל המחאה החברתית רק העצים אותו. אחת התוצאות המבורכות של המאבק, כבר כעת, היא חידוד חוש הביקורת של הציבור כלפי תעמולה שלטונית בנושאי כלכלה וחברה. נתניהו וחבריו כבר לא יכולים לזרוק לנו מנטרות כמו "הגברת התחרותיות" ו"הסרת חסמים ביורוקרטיים" מבלי שנראה דרכם את השקר; מבלי שנבין שגם הם מכשירים לריכוז הון בידי מי שכבר יש לו די והותר. זה היה לא פחות ממרגש לראות את הספינים של נתניהו – החל ממסיבת העיתונאים ה"דרמטית" שבה הוכרז על כל מיני "הטבות" (מישהו עוד זוכר אותן?), דרך חוק הוד"לים, ועד לועדת טרכטנברג – מתרסקים מול ציבור נחוש, מושכל וביקורתי, שהבין מיד – וברמת פירוט מעוררת השתאות – בדיוק איפה גלומה התרמית שבהם.

עד כדי כך מגיעה הבגרות הפוליטית של הציבור בענייני פנים, שאין לו בעיה עקרונית עם תיאוריות קונספירציה משכנעות; החשד בפוליטיקאים מאזן ואף גובר על הרתיעה מלייחס להם כוונת זדון נסתרת. דוגמה קטנה וכמעט טריביאלית מן הזמן האחרון היא ההחלטה להעלות את שכר השוטרים ב-40% החל מן ה-1 לספטמבר (ותוספת במענקים) – החלטה שהתקבלה בעצם ימי המאבק החברתי. צריך להיות עיוור כדי לא לראות את הקשר המתבקש – השלטון מבקש לבצר את תמיכת הזרוע שמופקדת על ריסון, צמצום ואולי אף פירוק המחאה באמצעים אלימים. לא רק בלוגרים עירניים הבחינו בכך – הטוקבטקיסטים עצמם תפסו את העניין מהר מאד. העיתוי אמר הכל.

מה זאת אם לא תיאורית קונספירציה בזעיר-אנפין? לנוכח התסיסה החברתית שמופנית כלפיו, השלטון נוקט בצעד בלימה (הקפצת שכר השוטרים) שמטרתו האמיתית (הבטחת הנאמנות של כוחות האכיפה לשעת משבר) מוסווית מאחורי רטוריקה של צדק חברתי (פיצוי השוטרים על שחיקת שכרם). המקרה עצמו אולי נראה שולי וטריביאלי, אבל דווקא משום כך הוא ממחיש את הטענה הראשונית שלי: אין לנו בעיה עקרונית עם תיאוריות קונספירציה, למעשה אנחנו מאמצים אותן ביום-יום לעתים קרובות. איפה יש לנו קושי לעשות את זה? כשהקונספירציה היא של בכירי מערכת הביטחון, וכשהאיצטלה הרטורית, המוצהרת, פורטת על הנים הרגיש-כל-כך של כולנו – "הגנה על חיי אזרחינו". או אז קשה לנו מאד להציץ מתחת לאיצטלה.

הנה תירוץ אפשרי: קשה לנו להאמין שמנהיגינו רוקמים מזימות שעולות בחיינו; קל לנו יותר להאמין שהם רוקמים מזימות שמרוששות אותנו או מותירות אותנו ללא דיור בר-השגה. אבל התפיסה הזאת, כאילו מדיניות בטחונית נוגעת לחיי אדם, ומדיניות חברתית רק לאיכות החיים – היא אשליה. אינספור החלטות כלכליות וחברתיות מסוגלות להכריע חיי אדם לכאן או לכאן. כשהממשלה מייבשת את הרפואה הציבורית ובין השאר מביאה למחסור חמור בחדרי טיפול נמרץ – היא מקריבה חיי אדם. כשהיא חוסכת בהוצאה ציבורית על שיפור תשתיות הכבישים – היא מקריבה חיי אדם. כשהיא שוללת תקציבים ממוסדות טיפוליים בנוער במצוקה או בנשים בסיכון – היא מקריבה חיי אדם. לא מסאדיזם, אלא מאדישות. וכן, גם כשהיא יוזמת הסלמה לא הכרחית בגבול הדרום, כשהיא רוכשת ציוד בטחוני בהון תועפות להתמודד עם "איומים" שהיא בעצמה מייצרת – היא מקריבה חיי אדם. לא מסאדיזם, מאדישות. אנשי השררה מהלכים בתוך רשת סבוכה של אינטרסים, וחיי האזרח הם רק אחד מהם, ולא חשוב במיוחד.

אם הבנתם את זה כשאתם נאבקים על תוספת מיטות אשפוז, הגיע הזמן להבין את זה כשמוכרים לכם את סיבוב ההסלמה הבא.

טייק-הום מסג'

ב-18 לאוגוסט ביצעו פעילי ג'יהאד עולמי בסיני פיגוע אכזרי נגד אזרחים ישראלים. ממשלת ישראל ידעה שהם לא יצאו מעזה, לא קיבלו הוראות מעזה – ובכל זאת הפציצה את עזה. יותר מכך, ממשלת ישראל גררה את החמאס להסלמה נגד רצונו. וממשלת ישראל שיקרה ביודעין לציבור לגבי מקור הפיגוע ולגבי מטרת החיסולים בעזה. ההסלמה היזומה התנהלה חרף הידיעה שאין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה.

צירוף נסיבות ממוזל, ולא שכל או תבונה מדינית, מנעו את האפשרות שההסלמה בדרום תתפתח לכדי מלחמה בקנה מידה נרחב כמו "עופרת יצוקה". הנסיבות האלה כולן היו מחוץ לשליטת ישראל (הבידוד המדיני, האיבה הגוברת מן הצד המצרי, הביקורת בדו"ח פאלמר, היוזמה הפלסטינית באו"ם שישראל לא יכולה היתה להרשות לעצמה להצטייר כמי שמרסקת אותה באמצעים צבאיים). ואולם אף אחד לא ערב לנו שצירוף נסיבות כזה ישרור בפעם הבאה שמנהיגינו יחמדו להם שוב להשתעשע בהסלמה בגבול הדרום. על כל עשר הסלמות שמסתיימות "רק" ב-20-30 הרוגים, יש הסלמה אחת שגובה חיי מאות ואלפים. כל מלחמה מיותרת נולדה כהסלמה תמימה.

זאת החשיבות של אירועי אילת באוגוסט; זאת הסיבה שהקדשתי להם כל כך הרבה מלים ותשומת לב. את הלקח הזה אסור לנו לשכוח. הממשלה והצבא משקרים לנו, גם אם רק לעתים נדירות מתאפשר לנו להיווכח בזה. העובדה שחפים מפשע משלמים בחייהם על כך לא עצרה אותם מעולם, וגם לא תעצור את השקרים הבאים. די בעובדות לבדן, לא כל שכן בהסבר שלהן, כדי לנטוע באזרחי ישראל חשד כבד, חשד כרוני, בטוהר כוונותיו של השלטון; הן בזירה החברתית והן בזירה הבטחונית.