לא למות טיפש

בחודשים האחרונים התראיינתי בשלושה פודקאסטים ודיברתי עם המראיינים.ות על שלל נושאים שקשורים לדרכי אל הכתיבה הפוליטית, אקטיביזם סרבנות, תקשורת ותעמולה, וכמובן, על אירועי המלחמה שעדיין לא הסתיימה:

שיחה עם תמי צרי בפודאקסט "במשעול הצר"

שיחה עם יהב ארז (באנגלית) בפודקאסט "Disillusioned"

שיחה עם אדם רז בפודקאסט "אמצעים וכוונות"

רְאָיוֹת ומחשבות מעולמם של החלשים

[גרסת אודיו של הפוסט עלתה כאן]

כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי, הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג, נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי.   
יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי, וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי.        (תהלים כ"ב, ט"ו-ט"ז)

אֲנַחְנוּ חֲזָקִים וַאֲנַחְנוּ נְנַצֵּחַ.                                                     (אדוה דדון)

מראית עין של כוח

מאז ה-7 באוקטובר אנחנו מצויים בפסטיבל בלתי פוסק של כוח, ולו שתי זרועות, חיצונית ופנימית.

זרוע הכוח החיצונית היא מלחמת "חרבות ברזל", שישראל יצאה אליה מסיבה מוצדקת, אבל מהר מאד התגלגלה למבצע עונשין מחריד בהיקפו נגד כל אוכלוסיית עזה, שמעטים בעולם עוד מסוגלים להגן עליו בתום לב. כמה כוח ישראל הפעילה ברצועה? נכון לתחילת ינואר 2024,  בסך הכל הוטלו על עזה קרוב ל-50 אלף פצצות, מתוכן יותר מ-500 פצצות של טון, בעלות נזק הקפי עצום, שצבאות אחרים נמנעים מלעשות בהן שימוש. בין 45%-40% מן הפצצות שהוטלו, על פי הערכת המודיעין האמריקאית, אינן פצצות מונחות, כלומר אינן מדוייקות; צבא ארה"ב הוציא אותן משימוש בעשור האחרון. לפחות במקרה אחד צה"ל הודה שחימוש לא מדוייק גרם להרג המוני במחנה הפליטים אל-מע'אזי.

ההרס האורבני שחוללה ישראל בעזה עולה על מה שסוריה ורוסיה חוללו בחאלב ב-2016, על מה שרוסיה חוללה במריופול, ופרופרוציונלית גם על מה שהפצצות בעלות הברית חוללו בגרמניה במלחמת העולם השניה. כ-70% מהבתים וכמחצית מכלל הבניינים נהרסו או נפגעו ברצועת עזה. ישראל של נתניהו, לצד סוריה של אסד, רושמת לה זכויות יוצרים על פשע נגד האנושות חדש שהולך ומתגבש במשפט הבינלאומי: דומיסייד. זהו הרס טוטאלי של סביבת מגורים – בתים, חנויות, שווקים, משרדי ממשלה, מוזיאונים – שמותיר אחריו שממה שאינה ראויה למגורי אדם.

זרוע הכוח השניה, הפנימית, מופנית כלפי אזרחי ישראל. זהו שטף תעמולה אדיר ובלתי פוסק, מן הדרגים הפוליטיים הגבוהים ביותר, דרך דובר צה"ל, עבור בערוצי התקשורת, שלטי חוצות, משפיעני רשת ועוד. בקצרה: מכונת ההסברה. מכונת ההסברה עמלה על שתי מטרות עיקריות. האחת, לבודד את הישראלים מתמונת מצב אמיתית באשר למתרחש בעזה. שתיים, למסגר באופן מיידי כל דיווח על פגיעה בחפים מפשע בעזה כאירוע שבאחריות של החמאס ושלו בלבד (מנטרת "המגן האנושי"). עיתונאים ישראלים כבר לא מתביישים לומר שתפקידם בעת מלחמה הוא להרים את המורל ולאו דווקא לדווח את כל האמת. ואומנם, על פי רוב מכונת ההסברה עובדת באופן חלק ובתיאום מלא של כל חלקיה. אבל מפעם לפעם היא מועדת, ונחשפים קרביה המכוערים.

כמו למשל, כשנחשף שהמפקדה הראשית של החמאס, למרות הקמפיין האגרסיבי של דובר צה"ל, לא נמצאה מתחת לבי"ח שיפא; כשנחשף ש"מחלקת ההשפעה" באגף המבצעים בצה"ל (כן, יש מחלקה כזאת) הפעילה תחת מעטה אנונימית ערוץ הסתה רעיל בטלגרם בשם "72 בתולות ללא צנזורה", שהעלה עשרות סרטוני הרג והרס מן הרצועה ("דף מסרים של 'הצל", כהגדרת מקור בכיר בצה"ל); או כשנחשף שסהר ברוך ז"ל מבארי אכן נהרג במהלך הניסיון לחלצו, כפי שטען החמאס, ולא נרצח בשבי, בניגוד לפייק שהפיץ צה"ל, שעוד הוסיף חטא על פשע וכינה את הסרטון שבו צולם ברוך כ"טרור פסיכולוגי". בדיעבד התברר שהחמאס פירסם אמת וצה"ל היה זה שהפעיל טרור פסיכולוגי על אזרחי ישראל. צה"ל גם טייח את נסיבות מותם של החיילים ניק בייזר, רון שרמן ואליה טולדנו במנהרת החמאס, שמתו משאיפת גזים רעילים כתוצאה מהפצצה שכוונה אל מפקד החטיבה הצפונית של חמאס (עוד נחזור בהמשך לפירוש האמיתי של "טרור פסיכולוגי" בעגה התקשורתית). היו עוד מקרים, אבל דברים כאלה טיבם להישאר חסויים מן הציבור על פי רוב. צה"ל משקר בנוגע לסיבת מותם של חטופים נוספים – שנהרגו מאש ישראלית ולא בידי שוביהם מהחמאס – אבל התקשורת נזהרת מלחשוף זאת.

את שני מופעי הכוח האלה – הפצצת עזה בטונות של חומר נפץ והפצצת אזרחי ישראל בטונות של תעמולה – אפשר גם לפרש, באופן פרדוקסלי, כסממנים של היעדר כוח. לישראל אין מענה אמיתי לבעיית עזה; למערכת הפוליטית שלה ודאי אין כוחות פנימיים לייצר סדר יום מדיני שיקדם פיתרון לבעיה הזאת. הפעלת הכוח הצבאי המופרז מפצה על אין אונים פוליטי מוחלט. ומנגד, ההסברה האגרסיבית כלפי אזרחי ישראל רק חושפת עד כמה התפאורה שבנו לנו הקברניטים רעועה, מוטלאת בתפרים גסים. אלמלא נשקפה סכנה אמיתית שהציבור ימחה נגד מלחמת האין-טעם הזאת, ויסרב לשלם את מחיר הדמים הנוראי שלה שאין רואים את סופו, לא היה צורך לשטוף את מוחו מדי יום בסיסמאות ריקות. תעמולה אגרסיבית כזאת מופעלת רק כאשר נפער פער עמוק כל כך בין המציאות לבין האופן שבו היא מתוּוכת, חייבת להיות מתוּוכת, לציבור. והפער רק הולך ומעמיק.  

"כוח" הוא מושג מתעתע; תכופות הוא מואצל לתכונה מסויימת רק משום שהיא רצויה בעינינו, ואילו ניגודה מוצג כ"חולשה". הפוסט הזה עוסק בכוח כפי שהוא מובן בהקשר של מלחמה והדרישות שהיא מעלה בפנינו. ייאמר מראש ש"אנחנו" כאן זה הציבור הישראלי; אין לי יכולת או זכות לדבר בשם תושבי עזה, וודאי שאין לי יכולת לדמיין את תעצומות הכוח שנדרשות מהם כדי לשרוד את החורף הזה, עדיין אבלים על 10,000 ילדים מתים, יממות שלמות ללא מזון בכלל.

מאחורי מראית העין של הכוח, שתוארה עד כה, מסתתרת חולשה אמיתית. אני אתרכז בשלוש זירות של חולשה: הבנת מודיעין, תמיכה בעורף, והזירה הבינלאומית. אבל הדיון לא יכול לעצור ברמה המופשטת הזאת, ולכן אתעקש גם לדבר על חולשה פרטית של כל אחד ואחד מאיתנו, הן בימי שגרה והן בימי מלחמה (ככל שאלה נבדלים בישראל); על החולשה ובעיקר על הצורך להכיר בה ולא להתכחש אליה. משם אמשיך אל כמה תובנות של סימון וייל, הוגה שבעיית הכוח (ומציאות החולשה) העסיקה אותה במיוחד. בסוף המהלך המעט נפתל הזה נוכל לחזור לתפיסת הביטחון הישראלית ולראות בבירור מה כל כך פגום ושקרי בה, ומדוע יש לשנות אותה מן היסוד.

היסוד החדש לא יהיה כוח מדומה, מראית עין של כוח, אלא כוח מסוג אחר לגמרי: הכוח לדעת שאנחנו חלשים.

אנחנו חלשים בהבנת מודיעין

שנה לפני מתקפת החמאס הופץ באמ"ן מסמך בכותרת "איום הפלישה של חמאס ברצועת עזה", שחזה אחד לאחד את פרטי המתקפה, והגיע גם לשולחנם של מפקד 8200 וראש אמ"ן. הם התעלמו. ביולי 2023 דיווחה נגדת ב-8200 במייל, שכותרתו "מוות בקיבוץ, בכל מחיר", על ההכנות הגוברות של חמאס למתקפה. מפקדיה התעלמו. באותו חודש רח"ט מחקר במודיעין מזהיר שהתגברות המשבר הפנימי בישראל בעקבות ההפיכה המשפטית "מחריפה את הפגיעות בהרתעה הישראלית ומגבירה את הסבירות להסלמה". לאורך כל החודשים שקדמו למתקפה, תצפיתניות זיהו פעילות מוגברת של החמאס בקרבת הגדר – תרגול רחפנים, סימון מצלמות של צה"ל לקראת שיבושן, ושימוש נרחב בטנדרים ואופנועים. מפקדיהן התעלמו. הקשב מיכאל גידה ממושב גבעתי, שמאזין לתקשורת לווינית במשך כל שעות היממה, קלט ברשת האלחוטית של החמאס דיבורים מפורשים על הכנות למתקפה לאורך כל השנה שקדמה למתקפה: מטחי טילים, פריצת גדר, פלישה ימית במקביל. הוא העביר לצה"ל את המידע. צה"ל לא רק התעלם, אלא גם החרים ממנו באפריל 2023 את מכשיר ההאזנה לרשת הקשר הראשית של החמאס.

בסוף אוגוסט 2023 התראיין סלאח אל-עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס לערוץ לבנוני. הוא הסביר שם שמדיניות ישראל, לרבות תכנית ההכרעה של סמוטריץ' לגירוש הפלסטינים מן הגדה ולהשתלטות על אל-אקצא, לא משאירה להתנגדות זמן רב, והיא תוביל ל"מלחמה רב-מערכתית", שתפתיע את ישראל ותשנה את האזור. עארורי מציין באותו ראיון שישראל נשלטת בידי ממשלה "מנותקת, מבחינת הרכבה ובית גידולה, מהפיקוד המקצועי בצבא ובמנגנוני הביטחון… חלק מההנהגה הפוליטית הנוכחית אפילו לא שירת בצבא, ולכן הם פועלים על בסיס אמונות ודעות המתאפיינות בקיצוניות אידיאולוגית. זו יונקת את כוחה מסיפורי מעשיות ומתעלמת מהחלטות, נקודות מבט והערכות מקצועיות." הוא מבטיח תבוסה היסטורית לישראל, שתשנה את הכל.

עשרה ימים לפני המתקפה, שר המודיעין המצרי העביר התרעה ללשכת נתניהו על "משהו חריג, מבצע אימתני" של החמאס. התשובה שקיבל היתה – "צה"ל וכוחות הביטחון "שקועים" בהתמודדות עם הערים ביהודה ושומרון שמהן מופעל טרור נגד ישראל." ב-48 השעות שקדמו למתקפת החמאס התקבלו התרעות נוספות; בהתייעצויות שכללו את ראש השב"כ והרמטכ"ל הוחלט לא לשנות באופן משמעותי את רמת הכוננות וגם לא להודיע אפילו למארגני מסיבת "נובה" בחניון רעים על קיום ההתרעות.

זה לא מהיום, שאנחנו חלשים בהבנת מודיעין. זה מתמיד, זו קללת הקונספציה. הררי מחקרים ומאמרים נכתבו עליה, על הקונספציה, אבל גם הם, בתורם, שבויים בקונספציה משלהם: הקונספציה הנאיבית כאילו אפשר להתגבר על הקונספציה הביטחונית. והרי המציאות מוכיחה, שוב ושוב, שאי אפשר. ואין כל חשיבות למי שיושב בדרגים הגבוהים. הם מתחלפים – ראשי אמ"ן, רמטכ"לים, שרי ביטחון – והקונספציה נשארת. הזילזול באויב. הזילזול בהערכות המודיעין של הדרגים הנמוכים. הביטחון העצמי המופרז, קידוש "ההרתעה". מערכת הביטחון הישראלית תמיד תהיה שבויה בקונספציה של הרתעת-יתר של עצמה והערכת-חסר של האויב; זה לא משהו שהשתנה ב-50 השנים האחרונות וגם לא משהו שישתנה באופן משמעותי. זה חלק מן הגנום של המקום הזה. אם כך, כדאי אולי לעדכן את הקונספציה הביקורתית שמניחה שמערכת הביטחון מסוגלת ללמוד מטעויות העבר. אולי היא לומדת, אבל לא את הלקחים החשובים. כוח הוא לדעת שאנחנו חלשים בהבנת מודיעין, כוח הוא להשלים עם כך שאף פעם לא נהיה מספיק טובים בכך, אף פעם לא נשתחרר באמת מן הקונספציה. כוח הוא להכיר בחולשתנו.

אנחנו חלשים בתמיכה בעורף

באמצע נובמבר הניח מבקר המדינה דו"ח על שולחן הממשלה ובו שורת ליקויים חמורים בטיפול המדינה ביישובי קו העימות בדרום ובצפון: "המכנה המשותף הנוגע לרובם המוחלט", הוא כתב, "הוא היעדר ההיערכות לשעת חירום וכן פערים ביישום בפועל." פינוי הפצועים בטבח בדרום נעשה ברובו בידי מתנדבים ואזרחים שנקלעו למקום ולא בידי גופי הצלה; לא היה כל תיאום עם מסוקי הפינוי; אלפי המפונים נעזרו בציוד ובגדים שכולם נתרמו בידי אזרחים ולא אורגנו על ידי המדינה; שום תכנית סיוע כלכלית למצבי חירום לא יושמה. המבקר הוסיף כי "תוכניות פינוי האוכלוסייה מקווי העימות, שהוכנו במשך שנים על ידי גורמי המדינה ותורגלו ברשויות המקומיות, התגלו בזמן אמת כלא רלוונטיות כך שבפועל הפינוי נוהל באופן שונה לגמרי מהתוכניות שגובשו ותורגלו". כמו כן, משרדי ממשלה התעכבו ממושכות בהעברת תקציבי סיוע לעיריות, מערכת החינוך קרסה, ו"תוכניות הממשלה למיגון הצפון והדרום לא יושמו ופערי המיגון נותרו בעינם כך שהמלצות דו"ח מבקר המדינה בנושא לא יושמו."

אנשי מילואים דיווחו שעסקיהם קורסים בהיעדר פיצוי ממשלתי; ענף הבנייה בקריסה בגלל מחסור בידיים עובדות; מרכזי החוסן בדרום, שמעניקים תמיכה נפשית לאלפי נפגעי חרדה, התריעו במשך שנים על מצוקה תקציבית חריפה, וחוסר במטפלים, והממשלה התעלמה; מערך מעונות היום לגיל הרך על סף קריסה, ולמעשה, זה מצבה של כל מערכת הרווחה; החקלאים בדרום ובצפון מדווחים על התמוטטות כלכלית בעקבות נטישת העובדים הזרים, שהיכתה גם בענף הסיעוד; דו"ח העוני של "לתת" שהתפרסם באמצע דצמבר מצא שכחמישית מן הציבור נפגעו כלכלית בגלל המלחמה, כמעט מחצית חוששים להידרדר למצוקה כלכלית, ואף עמותה לא קיבלה סיוע ממשלתי מפרוץ המלחמה. מנרה וחניתה הרוסות, הפכו למוצבים צבאיים, כיוון שישראל לא מסוגלת להגן על תושביהן ולספק להם אפילו מזון באופן סדיר תחת אש החיזבאללה. הנתונים מן הצפון מזעזעים: החיים בטווח של 10 ק"מ מגבול הצפון הושבתו בשל ירי נ"ט מדוייק של החיזבאללה, שאין לצה"ל מענה מולו. חמישית מן הבתים במטולה – 120 מתוך 600 – כבר נפגעו.

ישנם כבר כרבע מיליון מפונים מן הצפון והדרום, שמתנדנדים בין בתי מלון לפתרונות דחק מאולתרים. הטיפול בפליטים הפנימיים האלה מציב בעיות לוגיסטיות עצומות שאין להן כל פיתרון אמיתי לאורך זמן.

"ההמלצות לא יושמו", כתב המבקר, והוסיף: "חלק מן הליקויים עלו בדו"חות מבקר המדינה בעבר, לדוגמה בתחומי המיגון, המקלוט ופינוי האוכלוסייה, בטיפול בנפגעי חרדה בשעת חירום, בחינוך ולמידה מרחוק ועוד".

אנחנו חלשים בהפקת לקחים וביישומם, אבל חזקים מאד בדחיקת דו"חות מבקר המדינה לעומק מגירות מאובקות. היש משפט שגור יותר מ"המלצות מבקר המדינה לא יושמו"? האם מישהו חושב ברצינות שאחרי שהמלצות המבקר לא יושמו אחרי אסון <הכנס שם אקראי של אסון צבאי/תכנוני/חברתי מ-50 השנים האחרונות>, הן ייושמו דווקא ורק אחרי "חרבות ברזל"? הכלכלה הישראלית משועבדת לסדר יום ניאו-ליברלי מזה ארבעה עשורים ויותר; בתנועת מלקחיים, המדינה נסוגה ממימון אוניברסלי של שירותים ורשתות תמיכה ציבוריות, ובו זמנית מעבירה טובין לאומיים לידיים פרטיות של בעלי הון. זה התבשיל שבישלנו כאן ואין להתפלא שמה שיצא ממנו ב-7 באוקטובר היה עורף מרוסק, נטול משאבים, מופקר לנפשו ולטוב ליבם של אזרחים סולידריים. זה לא באג, זה פיצ'ר של המערכת.

החולשה של העורף הישראלית היא מבנית, מושרשת עמוק בסדרי עדיפויות מעוותים שהשתלטו על המשק לפני עשרות שנים ומאז מכתיבים את כללי המשחק לכל רוחב הזירה הפוליטית (ושוב, השחקנים מתחלפים, בלי שום השפעה). בכנסת הנוכחית יש לא יותר מ-10 ח"כים עם סדר יום סוציאל-דמוקרטי מוצק. כל השאר חיילים של ההון או שלוחיהם של מגזרים פריוולגים, קרובים לצלחת. כוח זה לדעת שהעורף הישראלי ימשיך להיות חלש ופגיע, מועד לקריסות מחזוריות, נטול נציגות פוליטית בעלת כוח הכרעה, מושא להבטחות כזב של פוליטיקאים שאף פעם לא משלמים מחיר על הפקרת העורף. כוח זה להתנער מן האשליה שחולשת העורף זמנית וניתנת לתיקון יסודי.

אנחנו חלשים בזירה הבינלאומית

זה אומנם לא קרה בן לילה, ולמעשה מדובר בתהליך זוחל, חד-כיווני, שנמשך כבר כמה עשורים, אבל המלחמה הנוכחית בעזה האיצה אותו ואילצה את הישראלים להפנים, סוף סוף, עד כמה מבודדת המדינה שלנו בעולם.

שלושה חודשים ומעלה מאז מתקפת החמאס, כשיחס הנפגעים הוא בערך הרוג ישראלי אחד על כל 15 הרוגים פלסטינים, אהדת העולם נתונה כמעט לחלוטין לתושבי הרצועה שנחרבה כמעט עד היסוד. 100 אלף מפגינים בלונדון באוקטובר צמחו ל-300 אלף מפגינים בנובמבר, ההפגנות שטפו את כל ערי אירופה הגדולות, הן ממשיכות וגוברות, והעוינות לישראל וליהודים גוברת בקמפוסים האמריקאים. מאז המלחמה נרשמה עליה של מאות אחוזים בתקיפות אנטישמיות נגד יהודים באמריקה ובאירופה, כולל בקמפוסים אוניברסיטאיים, ויהודים שוב חוששים לדבר עברית בפומבי.

אין ספק שהמדינה המסוכנת ביותר ליהודים שיושבים בתחומיה היום היא ישראל. היהודים בישראל נמצאים בסכנה ממשית לחייהם הרבה יותר מאשר היהודים באיראן. יותר מכך, הבידוד הבינלאומי של ישראל והשנאה הגואה כלפיה מסכנת מאד את שלומם של כל יהודי התפוצות. כפי שסיכם זאת ההיסטוריון משה צימרמן: "הפתרון הציוני הזה נראה לקוי מאוד."

עוצמת הבידוד הבינלאומי הזה מרוככת לאזרח הישראלי הודות להתגייסותה הנמרצת של התקשורת להאדיר ולקלס את התמיכה האמריקאית בישראל. וושינגטון עדיין לצידנו, אנחנו פולטים אנחת רווחה (אבל קולטים בזווית העין שחיקה רצינית גם שם), מסיטים את המבט מכל שאר העולם. אבל זה כבר לא ממש עובד. האמנים, פעילי האקלים, הסופרים והבמאים, עוד ועוד מהם מצטרפים לביקורת החריפה על הכוח המופרז שישראל הפעילה בעזה. חלק גדול מהם יהודים, האשמתם באנטישמיות מגוחכת. דווקא מתוך יהדותם הם אינם יכולים לשתוק על הפשעים בעזה, ואין בכך שום מחילה לפשעי החמאס ב-7 באוקטובר. כבר לפני שנתיים נפתחה חקירה בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג על פשעי מלחמה שישראל ביצעה בשטחים ובעזה. לפני שבועות ספורים הוגשה בנורווגיה תלונה פלילית נגד גנץ, גלנט והרצי-הלוי, על פשעים נגד האנושות, בשמם של 270 אזרחים נורווגים ששהו בעזה ב-7 באוקטובר או אחריו.  

והשיא, כמובן: התביעה בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג: ישראל מואשמת ברצח עם. יהיה אשר יהיה גורלה של תביעה זו, הכתם שהיא מטילה על המפעל הציוני כולו כבר לא יימחה אף פעם. מקורבנות של רצח עם לחשודים ברצח עם בתוך שלושה דורות.

וכך, בעשור השלישי של המאה ה-21, היהודים שוב מוצאים את עצמם בנקודה חלשה מאד, אולי החלשה ביותר מאז השואה. עם רדוף גם בארצו, סופג טילים וטרור כמעשה של יום ביומו, מנהיגיו מבטיחים לו דם ומוות לעוד שנים ארוכות (עשור של מלחמה, על פי חבר ועדת חוץ וביטחון, רם בן ברק), ובתפוצות דבק בו כתם של בריון, רוצח חפים מפשע, שמתדלק עוד ועוד את האנטישמיות.

כוח זה לדעת שאנחנו חלשים בעולם. כוח זה לדעת שגם המגן האחרון שבו שמנו מבטחנו, אמריקה, לא יוכל לבודד אותנו מכל ההשפעות הרעות של כיבוש ואפרטהייד שנכנסים לעשור השביעי שלהם. זה גם להבין שבקונסטלציה העולמית החדשה, עם ציר אנטי-אמריקאי חזק של סין-רוסיה-איראן-טורקיה, אדי הדלק הולכים ומתעבים מעל ישראל, וכל ניצוץ קטן עלול להצית אותם למלחמה אזורית קטסטרופלית. המשחתות האמריקאיות בים התיכון לא יצילו אף אחד כאן מרגע שהעניינים ייצאו מכלל שליטה. ישראל הקטנה, הפגיעה, נטולת העומק האסטרטגי וללא כל יתירות במאגרי התחמושת שלה, עלולה להיחרב בתוך שבועות ספורים. כוח זה לדעת שמה שחוצץ בינינו לבין תסריט הבלהות הזה הוא שכבה הולכת ומידקקת של הגנה אמריקאית ולגיטימציה בינלאומית, עטופה בהרבה מאד צמר גפן חלול וניפוח חזה של רטוריקה רהבתנית.

חולשת הגוף והרוח

כל אלה היו ביטויים לחולשה לאומית. אבל האומה מורכבת מאנשים, ואי אפשר לדבר על כוחה או חולשתה בלי לדבר על כוח וחולשה של האדם הפרטי. הדיבור הזה כמעט מביך, כל כך איננו מורגלים בו, אבל אולי משום כך הוא נחוץ.

אני רוצה לדבר על העובדה הבסיסית הזאת, שכל כך קשה לדבר עליה למרות שהיא הכי מוכרת לנו בעולם: אנחנו חלשים. הגוף שלנו חלש ופגיע: הוא נוטה לחלות, הוא נפצע בקלות. כל כך קל לחדור את שכבת העור, ומתחתיה רקמות רכות, כולן כמעט רכות להוציא את רקמת העצם, והן מוקפות בעצמים קשים: מכוניות, סכינים, פינות חדות. הגוף האנושי בסביבת החיים המודרנית פגיע להחריד.

ועוד לא אמרנו מילה על הגוף במלחמה.

והנפש לא פחות חלשה. נלחצת מכל כיוון – מן העבודה, מן המשפחה, מקצב החיים, מחרדות פרנסה. הנפש הזאת סוחבת בעיות עוד מהילדות, והן לא נפתרו בכלל, עדיין רוחשות במעמקים, ופתאום היא מבוגרת, כלומר אומרים לה שהיא צריכה לנהוג כמבוגרת, ולא קל לה כל האחריות הזאת. הנפש כמהה לרגיעה ולהרמוניה, ובכל אשר תפנה רק אי-שקט וחיכוכים. ומפעם לפעם מבזיק ברק אלים וחורך בה כוויה: אובדן של בן משפחה, אהבה שעולה על שרטון, צער מאכל על הזדמנויות שהוחמצו ולא ישובו.

ועוד לא אמרנו מילה על הנפש במלחמה.

צריך לדבר בגלוי על החולשה הבסיסית, הקיומית, שכולנו מכירים מבפנים. וצריך להכיר בה בתור עובדת קיום אובייקטיבית, מחוץ לעולם הרציות או הדחיות שלנו: החולשה כאמת לאמיתה. מרגע שמכירים בה ולא בורחים ממנה, אפשר גם להכיר במלוא משמעויותיה המוסריות והפוליטיות; וההכרה הזאת כבר איננה חולשה אלא כוח. ונדמה לי שכאן נעוץ אחד ההבדלים היסודיים בין תפיסת עולם ימנית לשמאלית. בתפיסת העולם הימנית הכוח הוא לא רק משהו ששואפים אליו אלא גם תשתית הדימוי העצמי של ההווה: אני חזק, אנחנו חזקים (אבל תמיד לא מספיק). המצוי הוא חזק והרצוי הוא חזק, ולכן כל מה ומי שהם חלשים נדחים, מוכחשים ולעתים קרובות – מותקפים. דווקא בשל היותם חלשים, תזכורת מתמידה לאמת שמאחורי הדימוי העצמי החלול. קל להבין לאור זאת את תופעת פורום "קהלת" ושלל מאבקיו באוכלוסיות חלשות. קל גם להבין את תופעת הנשקים שצצו כפטריות אחרי ותוך כדי המלחמה – בבתי קפה, באולפנים – כמו פריטי אופנה נחשקים; את שלטי החוצות שזועקים מכל עבר "אנחנו ננצח", את הסיקור קרוע-העיניים של פעילות צה"ל בעזה בידי עיתונאים-מטעם, נלווים לנגמ"ש או לג'יפ, שמפארים את גבורת הלוחמים.

ומנגד לפסטיבל הכוח והגבורה: קיצוץ בתקציב הרווחה, בעצם ימי המלחמה, שיפגע בטיפול בניצולי הטבח, בנפגעי טראומה, בנוער בסיכון, בנפגעי אלימות מינית. בחלשים.

בחולשה ובסימניה הממלכה נלחמת. זו מלחמה בלתי פוסקת בדיוק משום שהחולשה איננה משהו שדבק בנו מבחוץ או חילחל אלינו בזדוניות; היא-היא המצב הבסיסי, ואולי דווקא החוזק הוא מצב נרכש, לא יציב, נדיר כמעט. הרי כולנו עלולים לפרוץ בבכי כל רגע. וכך, כשמתפרסמים סרטונים של חטופים מעזה, התקשורת ממהרת למסגר אותם כ"טרור פסיכולוגי", ומדגישה שלא תשדר אותם (אבל זורעת רמזים לכל אורך הדרך). מה בדיוק "טרוריסטי" בסרטונים האלה? רואים שם חטופים ישראלים רזים, אומללים, קולם שבור. האם זה משחק? לא, זה בדיוק מצבם. משמע, האמת עצמה נתפסת כ"טרור" שיש לצנזר. האם החטופים עושים תעמולה לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי? לא. מי שהאזין לדבריהם בסרטונים שמע מסר אחד: שחררו אותנו. אנחנו פוחדים למות. מה "טרוריסטי" בזה? ואם הם גם מדקלמים הודעות של שוביהם (כגון, שחטופים ישראלים נהרגו מאש צה"ל) – האם אנו יודעים שזה שקר? הרי הדברים האלה קרו יותר מפעם אחת. ובכל מקרה אפשר לשדר את הסרטון בתוספת הבהרה עיתונאית שאין סימוכין לטענות האלה.

לא, הבעיה של מכונת התעמולה הישראלית עם סרטוני החטופים איננה מה שנאמר בהם (בדרך כלל התוכן דל מאד), אלא העוצמה הרגשית המטלטלת שלהם. הסרטונים פונים אל הרגש שלנו. הם גורמים לנו כאב, אולי דמעות, ייסורי מצפון. הם חושפים חולשה כפולה – הן של החטופים והן שלנו. הממלכה (דרך זרועותיה בתקשורת) אוסרת עלינו להרגיש חלשים. בכך היא אוסרת עלינו להיות טבעיים. ההתחשלות היא צו השעה, צו הדקה וכל שניה ושניה. הממלכה תובעת ממך וממני לא להיות חלשים, להצטרף למקהלת הכוח ולשיר "יחד ננצח" במלוא הכוח, במלוא הגרון.

כשהממלכה תובעת מאיתנו לא להיות חלשים, היא תובעת מאיתנו לא להיות עצמנו. וזו אולי התביעה האלימה ביותר שהממלכה יכולה להציב לאזרחיה, אחרי התביעה להקריב את חייהם.

מה כל כך מפחיד בחולשה?

שתי מפלצות בולעות-כל מושלות בחיים של האדם הישראלי: קפיטליזם חזירי ומיליטריזם קנאי. אלה מערכות שונות מאד, כמובן, אבל שתיהן מתפרנסות מן הדיכוטומיה הבסיסית בין חזק לחלש. בשתיהן, החיים נתפסים כמאבק בין חזקים לחלשים, מלחמת הישרדות מתמדת שחותרת להכרעה. לכן, מושג החולשה מקבל משמעות יחסית בשתיהן: חולשה ביחס. אני חלש ביחס אליך (כלכלית או צבאית), אבל חזק ביחס לאחרים. כולנו מדורגים על סולמות של כוח וחולשה, כל הזמן.

אבל מושג החולשה הקיומית שאני מנסה להעניק לו כאן קול ובמה איננו יחסי. החולשה שלנו כבני אדם בעולם – הפיזי, הטכנולוגי, הכלכלי – היא מוחלטת. תמיד היינו ותמיד נהיה מוקפים בכוחות אדירים שפוגעים בנו, בגורל אדיש. החולשה הזאת איננה מבדילה בינינו לבין "היריב" – בין אם הוא מתחרה עסקי או צבא אויב. אשר על כן, מהכרה בחולשה העצמית הזאת לא משתמעת הכרה בכוחו העודף של היריב, ומבחינה זו, היא שומטת את הקרקע מתחת למנוע עוצמתי של חרדה בימין הפוליטי. שהרי הפחד מחולשה הוא הפחד מהפסד למישהו חזק יותר. רק שהחולשה שבה מדובר כאן חובקת את כל היריבים, מה שמרוקן את היריבות מתוכנה, והופך אותנו, מחזיר אותנו שוב, להיות בני אדם ולא "יריבים". כולנו חלשים בדיוק מאותן סיבות עקרוניות, סיבות שמאפילות על דימויי כוח שטחיים כגון מי צבר יותר הון או למי יש תותחים משוכללים יותר.

[בהערת סוגריים: תיאור המצב האנושי לא מתיימר למצות את המצב הפוליטי ואסור שישכיח מאיתנו הבדלי כוח מאד משמעותיים בין יריבים. למשל, שיריב אחד מחזיק בחיל אוויר ופצצות חודרות בונקרים וגדר שמקיפה את היריב השני. אבל ברמה אנושית מאד בסיסית, כשטילים שורקים מעל ראשך או כשאתה מסתתר מפני כוח חמוש בנשק אוטומטי – האימה היא אחת, החולשה היא אחת, והחיים שתלויים כחוט השערה, אותם חיים הם בדיוק].

כדי להמחיש את ההבדל התהומי בין מושג החולשה האנושית הזה, לבין "חולשה" כפי שהיא נתפסת בעולם הדימויים הפוליטי השגור, אני פונה אל כותב בולט בשורות הימין, ארנון איתיאל. ספריו וכתיבתו העיתונאית של איתיאל מספקים תמונה מזוקקת של הערצת כוח במובנה הגולמי ביותר, משולבת בסלידה ובוז לחלש; מעין גרסת "המערב הפרוע" ל"רצון לעוצמה" של ניטשה. הנה כמה קטעים מן הרומן שלו "אפרת דמשק אפרת", שבו נפרשת חניכתם של עוללי התנחלויות אל עולם קשוח וגברי של עליונות יהודית:

"מאמצים את עיניהם לראות הרחק ככל שיכלו, הידיעה שמעבר לטווח העין נמשכים ארץ ועוד ארץ, אופק ועוד אופק, הטילה עליהם כישוף. הדרכים הנמתחות ישר והלאה היו עורקי חלומותיהם, ענני גשם רוכנים ונוגעים בערבות לאין שיעור השתקפו בעיניהם. המום ונעלב ראה כל אחד מהם לנגד עיניו את מדינת היהודים מוסרת נתחי אדמה לידי אויב חלש ופחדן…

בלילות דיברו על נסיעות ליליות אל עומק מדבר סיני, חוות סוסים ובקר נפרשות בסוואנות של מואב ואדום, קפה רותח בכוס גדולה הנלגם בבוקר קפוא על מדרגת אבן בצוקי חורן. בימים ראו שיירות פליטים יהודים נעקרים מנחלתם ויהודים נוהגים בהם. במקום גזע לוחמים נימולים מטילי אימה שאיש לא מהין להישיר מבט לעיניהם, ראו את ועד השטעטל נמוש מפני חלאות אויב נבער, מוכה גרדת. שוליו המשוננים של חלומם השבור פצעו את לבם, והם הבינו שהסיפורים על אודות היהודי האמיץ, המתנער, שסופרו להם לפני השינה, היו שקר…

לכל אחד מהם היתה דרך משלו להגיע אל המקום האחד. הנער שעברי היה חזר בדמיונו לשנות ילדותו, אל הבקרים שבהם בילה לבד בחצר גן הילדים הנאפית בשמש, שומע מתוך הגן את שירי ההלל מחרישי האוזניים על צדיקותם של אברהם יצחק ויעקב. נבהל מהמחשבה שחלפה בו, פזל בפחד אל הגננת השרה בקול, שמא תקרא את המחשבה על מצחו. לא העז לבטא זאת במילים, אבל מה שחש בתור ילד כשקרא על מעללי יעקב, היה בושה ובוז. יעקב החלש, הקטן, יושב האוהלים, זה שלא החזיק מעדר מימיו, קשר עם אמו הנכלולית לרמות את האב הזקן ואת בכורו הטוב, החזק, שהיה רגב מרגבי האדמה, שריחו היה ריחה. עשיו; עשיו הטוב, הנאמן, הישר כתלם הנפתח, שאהב את אביו, שסלח לאחיו הגנב, אותו שמה הגננת ללעג ולמשטמה, ולתוך אמתחתו של יעקב חולם החלומות, שבה היתה מונחת בכורת אחיו, הכניסה הגננת גם את אהבת האנשים. הוא המשיך לחטט באדמה, לחפור אל שורשי העץ, לגלות את הכיב הראשוני שפשה בשורשים, לראות היכן התחילה המחלה, עד שהגיע אליו, אל יסוד השושלת; אל קין.

הראשון שעשה את הפשוט, המתבקש, שלא ביקש להיות יפה, שנשאר איש כפי שנברא. קין, שהרים את האבן כי היה צריך ודי. חף מאשם, נקי ונחרץ, החזק שניצח.

מי הטוב ומי הרע. האברכים הלבנבנים, ניני ניניו של קין, שנרקבו בספריהם, שהשתוקקו לשאת חן, שהתעלפו למראה דם, שהאשם נהג בהם כמו כלב נחייה בבעליו, עבורם השאלה מי הטוב ומי הרע מילאה ספרים של דיונים. רבנים ופרופסורים הוציאו מהשאלה הזאת את מחייתם. קין העומד מעל גופת אחיו החלש, בידו האבן מרובבת דם ומוח, לא היה מבין את השאלה. מה זאת אומרת מי הטוב. האיש לא ירד לפשר המילה, אבל לו היה נשאל, היה מבין מספיק כדי להגיד שמי שנשאר לעמוד הוא הטוב."

אפשר לומר הרבה דברים על הקטע הזה (וגם על העובדה שהספר גרף שבחים וזכה בפרס ספיר), אבל מה שבולט בו יותר מכל זו שנאת החלש – ועד השטעטל, יעקב, הבל – שמתחזה לתורת מוסר. אם מתבוננים קצת יותר מקרוב אפשר ממש לראות איך השנאה הזאת משתלבת באופן אורגני בעולם דימויים אנטישמי קלאסי. היהודי החלש, שרק בערמומיות זדונית מצליח לגבור על הגוי החזק והישר (עשיו), תוך שהוא כורת בריתות עם – כמובן – נשים בוגדניות (רבקה "הנכלולית", הגננת שמחדירה "אהבת אנשים" בזויה). חולשה, בוגדנות, נשיות – הרי לכם שלוש הרגליים עליהן עומד דימוי היהודי באנטישמיות הקלאסית, שבו מומרת החולשה הפיזית לכוח דמוני, כלל-עולמי. בדיוק כך היא ציירה את היהודי מהשטעטל. הימין הישראלי מנהל כבר שנים רבות רומן גלוי עם מפלגות אנטישמיות באירופה, ולא בכדי; קיימת זיקה רעיונית עמוקה שם, שמושתת על הפנמת הדימוי של "היהודי החלש" שיש לרדוף ולהכחיד (עניין שיוסי גורביץ ז"ל כתב עליו לא מעט).

שנאת החלש כתורת מוסר; ראו נא את קין, עומד מעל גופת אחיו החלש. חולשתו של האח היא-היא ההצדקה להריגתו. מי שנשאר לעמוד הוא הטוב.

הנה הלקח הטראגי שהסוגדים לכוח אף פעם לא הפנימו: אף אחד לא נשאר לעמוד בסוף. כולם נשברים (וגם קין, כזכור, לא בדיוק שבע נחת מנצחונו). במלחמה ובייחוד בסכסוכים ארוכי שנים בין קבוצות אתניות או עמים, כל ניצחון הוא ניצחון פירוס. הסוגדים לכוח מדמים בנפשם שסביבתם שורצת "סוגדים לחולשה"; אותם צריך לשכנע, במקרה הטוב, או לרדוף במקרה הרע. אבל זו השלכה של מצבם הנפשי שלהם, שמוליכה לטעות תפיסתית: אין סוגדים לחולשה. החולשה היא נתון קיומי, אי אפשר לסגוד לה יותר משאפשר לסגוד לתוחלת החיים הממוצעת, למחלות או לרעידות אדמה. כשהימין מאשים את השמאל ב"תבוסתנות", הוא בעצם מאשים אותו בהכרה המציאותית שאנחנו חלשים יותר, הרבה יותר, מן הדימוי הכוזב שהוא טווה. הימין פוחד מן החולשה כיוון שהוא פוחד מן האמת; לכן הוא חייב להציג את החולשה כעניין של בחירה או תשוקה (מצידם של שמאלנים משובשי דעת, שונאי עצמם וכדומה), ובכך לפטור את עצמו מן האחריות למחיר שהגוף והנפש משלמים בעבור הכחשת האמת הזאת, שאנחנו בעצם חלשים ופגיעים. והמחיר כבד מאד.

על הכוח העיוור: סימון וייל

האמת של החולשה משותפת לישראלים ולפלסטינים, וכיוון שהיא חובקת-כל, משווה ומאיינת הבדלים, יש בה גם פוטנציאל לסולידריות, וגילוי מחדש של פניו האנושיים של היריב. אחד הטקסטים המעמיקים ביותר שנכתבו על שוויון הערך של הצדדים במלחמה נכתב בידי סימון וייל, "האיליאדה, או שירת הכוח". הוא תורגם בידי קרן שפי בשנת 2015 (והופיע בחוברת "הליקון" 108). שפי גם כתבה מאמר מאיר-עיניים על המסה הזאת ב"אלכסון" וגם הוא מומלץ מאד לקריאה. הטקסט של וייל הוא מורה דרך נפלא ומנחם בעת הזאת, ואני אדלה מתוכו כמה אבני דרך לדיון הנוכחי (ושוב אזכיר שיוון וטרויה היו יריבות שקולות, שלא כמו ישראל והחמאס; אין אנלוגיה ללא הבדלים).

תחילה כמה מילים על ההקשר ההיסטורי המיוחד שבו נכתבה המסה. וייל מתה בשנת 1940, בת 34 בלבד. את המסה היא כתבה ב-1939, כשענני מלחמת העולם השניה התחשרו מעל אירופה, ואז במהלך חודשיה הראשונים. הכוח במופעיו הפוליטיים העסיק את וייל בכל חייה, וכאן היא משרטטת ברגישות יוצאת דופן את מהלכיו של הכוח בשדה הקרב, תוך כדי קריאה בטקסט ההומרי על מלחמת יוון וטרויה.

אבחנה ראשונה: הכוח להרוג מייצר "מוות בחיים", מתים מהלכים.

"הכוח ההורג הוא צורה בסיסית וגסה של כוח. אך כמה מגוון יותר בתהליכיו, כמה מפתיע יותר בתוצאותיו, הוא הכוח האחר, זה שאיננו הורג; כלומר, זה שאיננו הורג עדיין. הוא עומד להרוג, או שהוא אולי יהרוג, או שהוא רק ימשיך לרחף מעל האדם שאותו הוא כל רגע יכול להרוג; כך או כך הוא הופך את האדם לאבן. מהיכולת להפוך אדם לחפץ באמצעות הריגתו נגזרת יכולת אחרת, מופלאה הרבה יותר, היכולת להפוך אדם לחפץ בעודו בחיים. הוא חי, יש לו נפש; בכל זאת הוא חפץ. ישות מוזרה, חפץ בעל נפש; מצב מוזר מאוד עבור הנפש. מי ידע לומר עד כמה היא נאלצת, כדי להסכין עם גורלה, להימעך ולהתקפל לתוך עצמה מדי רגע ורגע? הנפש לא נבראה כדי לשכון בחפץ; כשהיא נכפפת לעשות זאת, לא נותר בה אף חלק שלא סובל אלימות."

בהמשך: הכוח לא "שייך" לאף אחד באמת; הוא מופנה כלפי מפסידים ומנצחים כאחד. האפוס היווני מלמד אותנו שבחשבון האחרון, כולנו מפסידים, כולל גיבור היצירה, אכילס, שסופג השפלות ומכאובים לכל אורכה (וזו מהות הטרגדיה).

"הכוח רומס ללא רחמים, ובאותו חוסר רחמים הוא משכר את מי שמחזיק בו, או מאמין שהוא מחזיק בו. האמת היא שאף אחד אף פעם לא באמת מחזיק בו. בני האדם לא נחלקים באיליאדה לנכבשים, עבדים ומתחננים מצד אחד, ולמפקדים ומנצחים מצד שני; ביצירה הזאת אין ולו אדם אחר שלא נאלץ, ברגע זה או אחר, להתכופף בפני הכוח."

וייל ממשיכה לתאר איך מערים הכוח על מי שמחזיק בו, והדברים האלה נשמעים כאילו נכתבו לאורה של המלחמה הנוראית שניטשת כעת בין הישראלים לפלסטינים (והנה, ההבנה שאין בה במלחמה "שלנו" דבר-מה מיוחד במינו, שאכזריותה המעורטלת שגרתית ואוניברסלית כמו עצם תולדות האדם, יש בה כדי להחזיר את הסכסוך ממחוזות המיתוס והשנאה הנצחית אל תוך ההסטוריה, אל הממשי).

"אולי כל בני האדם נידונו מלידתם לסבול אלימות, אבל ממלכת הנסיבות אוטמת את נפשנו לאמת הזאת. החזק לעולם אינו חזק לחלוטין, והחלש לעולם אינו חלש לחלוטין, אבל אף אחד משניהם לא יודע את זה. הם לא מאמינים שהם שייכים למין אחד; החלש לא מסוגל לראות את עצמו כרֵעו של החזק, וגם החזק לא רואה בו רֵעַ. זה שמחזיק בכוח נע בתוך תווך נטול התנגדות; בחומר האנושי שמקיף אותו אין דבר שיכול לנטוע בין הדחף לפעולה את המרווח הזעיר בו שוכנת המחשבה. וכשאין מקום למחשבה, אין מקום גם לצדק או למתינות. זו הסיבה שאנשים חמושים מתנהגים בגסות ובטירוף. הם קוברים את חרבם בחזהו של אויב לא חמוש שמתחנן לברכיהם; הם חוגגים את נצחונם על איש גוסס ומתארים לו איך הם מתכוונים להתעלל בגופתו; אכילס חותך את הגרון של תריסר נערים טרויאנים על מדורת הקבורה של פטרוקלוס באותה טבעיות שבה אנחנו חותכים גבעולי פרחים כדי להניח על קבר. כשהם מנצלים את הכוח שברשותם, הם לעולם לא חושדים בכך שתוצאות מעשיהם יגרמו גם להם להימעך בתורם."

ולבסוף, הדברים הנוקבים שוייל כותבת על האינרציה של המלחמה, שמאיינת כל אלטרנטיבה.

"מרגע שהמלחמה חושפת את אפשרות המוות הצפונה בכל רגע שלה, המחשבה מאבדת את היכולת לנוע מיום אחד למשנהו בלי לחלוף על פני המוות. ואז התודעה נמתחת באופן שהיא יכולה לעמוד בו זמן קצר בלבד; אבל כל שחר חדש שב ומציג את אותו כורח; וימים נערמים על ימים והופכים לשנים. בכל הימים האלה הנפש סובלת אלימות. מדי בוקר היא גודמת בעצמה את כל השאיפות, כי המחשבה לא יכולה לנוע בזמן בלי לחלוף על פני המוות. כך המלחמה מוחקת כל מושג של תכלית או מטרה, ואף את המושג של מטרות המלחמה. היא מוחקת אפילו את המחשבה לסיים את המלחמה. האפשרות של מצב אלים כל כך היא בלתי נתפסת עבור מי שלא נמצא שם; עבור מי שבפנים, הסוף למצב האלים הוא הבלתי נתפס. לפיכך לא עושים כלום כדי להביא את הסוף הזה. הזרועות אינן יכולות לחדול מלאחוז ולהשתמש בנשק מול צבא חמוש; הנפש היא שהיתה צריכה לחשוב על דרך החוצה; אבל הנפש איבדה כל יכולת למחשבה כזאת. היא שקועה לחלוטין באלימות כלפי עצמה. אצל אנשים המצויים במצב של עבדות או מלחמה, האסונות הבלתי נסבלים מתמשכים מכובד עצמם, ולפיכך נדמה מבחוץ שקל לשאתם; הם מתמשכים כיוון שחיסלו את המשאבים הנחוצים כדי להיחלץ מהם."

ישראל מלאה זומבים כאלה, מתים מהלכים שממלמלים שוב ושוב "אין עם מי לדבר" ו"אז מה אתה מציע." במילים של וייל, הסוף למצב האלים הוא בלתי נתפס, לפיכך לא עושים כלום כדי להביא את הסוף הזה. ובכל זאת, שימו לב: בלתי נתפס איננו בלתי אפשרי. הבעיה היא בתפיסה ולאו דווקא במציאות.

וייל מזכירה לנו שהאיליאדה רצופה גם רגעים של אנושיות פשוטה – רעוּת, אהבת אם לבניה, ואפילו אמפתיה של מנצח למנוצח. אולי אין צורך לומר זאת, אבל דווקא בהם מזדהרת החולשה האנושית כבעלת ערך. מנושלים מן הכוח האלים, שרומס את זולתם וגם את נפשם שלהם, גיבורי האילאדה מגלים לעצמם (ולנו, הקוראים) את הפוטנציאל המחייה והמאחה של החולשה האנושית.

"תפיסת הביטחון" חייבת להשתנות מן היסוד

הנה רצף התובנות עד כה. אנחנו חלשים בהבנת מודיעין, חלשים בתמיכה בעורף, וחלשים בזירה הבינלאומית. החולשות האלה אינן מקריות אלא אנדמיות למצב הישראלי, ומלוות אותנו עשרות שנים. בעולם אחר, עם תרבות פוליטית אחרת, עם אזרחים אחרים, אולי היה אפשר לראות בחולשות האלה עניינים מקריים, חולפים, בני-תיקון. בעולם שלנו, לעומת זאת, הן מרכיב קבע של החיים בישראל. ועל כן חובה עלינו לקחת אותן בחשבון בכל רגע ורגע ובכל ניסיון לענות על השאלה "איך נחיה כאן בביטחון?".

זאת ועוד, אנחנו חלשים בגוף ובנפש. מאות הרוגים ישראלים בעימות בודד, הטראומה של הטבח ב-7 באוקטובר שלא תיעלם בקרוב, הצלקות שנושאים החטופים וגלי ההדף בקרב משפחותיהם, עשרות אלפי העקורים שחייהם התהפכו – הישראלים משלמים מחיר כבד מאד בשמה של תפיסת ביטחון שהתמוטטה כליל. העזתים כמובן משלמים מחיר כבד פי כמה סדרי גודל. הפוסט הזה לא מתעלם מן האסון חסר-התקדים שהמיטה ישראל על רצועת עזה, אלא פשוט בוחן את המחיר שהישראלים משלמים על הפער בין תפיסת הכוח שלהם לבין המציאות.

על כך שלא נוכל "למוטט את החמאס" אני כותב כבר שנים. במקום להפנות שוב לפוסטים ישנים שלי, אפנה אתכם למאמר יסודי של אורי בר יוסף, שמסכם את קריסת תפיסת הביטחון הישראלית לאור מתקפת החמאס. בתמצית, תפיסת הביטחון הישראלית, שלא השתנתה מהותית מזה 70 שנה, מושתתת על שלושה אדנים: (1) הרתעה אפקטיבית של האויב, שנשענת על "השגת ניצחון בכל עימות ובכל רמת עצימות"; (2) התרעה איכותית, שתאפשר גיוס מהיר של צבא המילואים; (3) הכרעה מהירה, שמתחייבת מהיעדר עומק אסטרטגי בישראל ומשיתוק הכלכלה שמערכה ממושכת תחולל. התפיסה הזו ספגה מהלומות קשות כבר במלחמת יום הכיפורים ובמלחמות בלבנון, אבל ב-7 באוקטובר פשטה את הרגל לחלוטין. בר יוסף מסכם שלא היתה ולא תהיה ערובה טובה יותר לביטחון הישראלים מאשר "צמצום המוטיבציה של הצד היריב לקרוא תיגר על ישראל באמצעות קידום הסדרים מדיניים."

בכל סיבוב דמים מול עזה, כשהאבק שוכך והגופות נקברות והפצעים נחבשים, הציבור הישראלי מגלה שוב, לתדהמתו האמנזית-תמיד, שהאויב לא "הוכרע". כך יהיה גם הפעם – בתוספת צל האשמה, שלא יימחה עוד לעולם, ברצח עם. ומצד שני, מסיבוב לסיבוב אנחנו מגלים שמי שמוכרע זה בעצם אנחנו. לא כי "הפסדנו"; ישראל לא תיכחד בגלל הסיבובים האלה. אבל החיים בה נעשים יותר ויותר קשים מנשוא. זוכרים למה?

כי אנחנו חלשים. אנחנו לא תבוסתנים. אנחנו לא רוצים להיות חלשים. אנחנו גם לא מציבים את החולשה כאיזשהו אידאל נעלה – בניגוד לרטוריקת השקרים של הימין הפשיסטי. זה לא ממש מבחירה, החולשה שלנו (שמתם לב איך הימין שש למסגר חלקים מן המציאות הבלתי-רצויה בעיניו כ"בחירה שגויה"? ההומו ש"בוחר להיות הומו", העניים ש"בוחרים להתנהל באופן לא כלכלי", אזרחים ש"בוחרים להיכנע לסבל ולפחד"?). כבר למדנו אותה היטב, עשרות שנים היא נחרצת בבשרנו, וכשאנחנו אומרים שאנחנו חלשים, אנחנו מכירים יפה שזאת האמת. היא חלק אינטגרלי מאיתנו, החולשה הזאת, היא חלק מהותי ממי שאנחנו. לא נתכחש לה יותר, לא נתבייש בה.

מבט צלול וכן אל החולשה שלנו יאלץ אותנו לבחור בדרכי פעולה שלא יציבו בפני הגוף והנפש שלנו דרישות שמעל לכוחם. זה נכון ברמה האישית, כשאנחנו מוותרים על העונג המפוקפק של טיפוס מצוקים חופשי או של שחייה באוקיינוס הארקטי, וזה נכון גם מול הבחירה בין חיים ספוגי חרדה ואלימות ושכול – שהממלכה תובעת מאיתנו לשאת בחירוק שיניים, עד אין קץ – לבין חיים אחרים, שבעצם אף פעם לא נוסו כאן.

אם מערכת הביטחון לא מסוגלת לספק התרעה מספיק מהירה שתאפשר להגן על יישובי הגבול, וזו בעיה כרונית ולא חולפת; אם המדינה לא מסוגלת להקים תשתיות הגנה ותמיכה אמינות בעורף, וזו בעיה כרונית ולא חולפת; אם ישראל שוקעת עוד ועוד למעמד של מדינה שנואה ומבודדת, וזו בעיה כרונית ולא חולפת; המסקנה המתבקשת היא שתפיסת ביטחון שנשענת על התרעה מהירה, עורף עמיד וגיבוי בינלאומי צריכה לעבור מן העולם. יתירה מזאת: לא רק שתפיסת הביטחון הישראלית כושלת בהבנת המגבלות האובייקטיביות שבתוכן היא מחוייבת לפעול – היא למעשה מעמיקה ומנציחה אותן, וכך שוקעת עמוק יותר לבור שהיא כרתה. עשרות שנים של קיבעון במודל הרתעה צבאי, המבוסס יותר ויותר על ביג דאטה וטכנולוגיה מתקדמת, ביצרו את הקונספציה שדבר לא נעלם מעינינו בצד השני. עשרות שנים של ניהול צבאי של הסכסוך ניפחו את תקציב הביטחון לממדים מפלצתיים, וחייבו הסטת תקציבים משירותים ציבוריים בסיסיים, שהחלישה את העורף (באופן לא מפתיע, צה"ל כבר ניצל את המלחמה הנוכחית לדרוש הכפלה של תקציבו לארבע השנים הקרובות). ועשרות שנים של כיבוש וכתישה של הפלסטינים גזרו על ישראל נידוי בינלאומי שתוצאותיו ניכרות יותר ויותר. ביג סקסס, כמו שאומרים. 

יחד עם תפיסת הביטחון צריכה לעבור מן העולם גם סוללת התירוצים המוכרת: "היינו יכולים להכריע אותם הפעם אלמלא האו"ם/ארה"ב/הסמול/בג"ץ/<הכנס אשם תורן> לא היו עוצרים אותנו". בעולם הדמיוני של ישראל גיבורת-העל אין שום מגבלות אובייקטיביות על הכוח; העולם כולו הוא חומר לישה נטול כל התנגדות לעוצמת הרצון הציוני. באותו עולם דמיוני, עצם ההכרזה על מיטוט החמאס כבר היא מתחילה למוטט אותו. כמה אלופים במיל' כבר מטפטפים שהחמאס לא יושמד, ולמעשה המנגנון האזרחי שלו ישתלב בניהול עזה ביום שאחרי. אפילו הפרשנים מתחילים להבין שזו היתה הבטחת שווא, והאמריקאים מפקפקים שישראל מסוגלת לכך. היא לא. צפו בקרוב בגל של מתפכחים בנוסח "תמיד אמרנו שאת החמאס אי אפשר להשמיד". 

בעולם הפנטזיה של הכוח הציוני דרוש מלל בלתי פוסק כדי לכסות, לעמעם ולהשכיח את כאבי הגוף והנפש של כל כך הרבה אנשים כאן. מכונת רעש עצומת ממדים – מצרחני הקואליציה, דרך קשקשני האולפנים ועד לכותרות הממוחזרות לאין קץ – ממוקדת במטרה עליונה אחת: להשתיק את הקול הפנימי שלנו. יכוונו אותנו אל המחשבה "הנכונה" (כותרות בנוסח "הצביעות של האו"ם"), ירחיקו אותנו מן הרגש "הלא נכון" ("הסרטון הוא 'טרור פסיכולוגי', אל תצפו בו!"), ובלבד שלא ניוותר לרגע לבד, עם מחשבותינו ורגשותינו. עם הכאב והזעם והתסכול ותחושת האין-אונים.

המון כוח שנועד להסתיר המון חולשה.

יש פירוש נקי יותר, נחוץ יותר, למושג "כוח". פירוש שקושר את הכוח אל האמת. כוח זה לעמוד באומץ מול עצמך – או מול המדינה שלך – ולזהות את אזורי החולשה שלך. לא לברוח מהם, להיפך, להעמיק את ההיכרות איתם, להיות אינטימיים איתם, ממש להתיידד. אחרי שנים של התכחשות, זה מגיע להם ולנו.

כוח זה להודות שבמובן ידוע, כבר הפסדנו לחמאס, גם אם נחסל את כל מנהיגיו. ממש כשם שישראלים רבים מאד יודעים שבמלחמת יום הכיפורים ישראל הפסידה, למרות שבסוף "ניצחה". אין כאן סתירה עבור מי שמבחין, כפי שצריך, בין האדם הפרטי לבין הממלכה. תכריז זו מה שתכריז, איך זה יחזיר את כל ההרוגים, איך זה ישקם את הפצועים, הקהילות שנחרבו?

כוח זה לפנות מקום לאבל אמיתי ולא לרתום אותו מיידית לפנטזיית נקמה מטורפת. כוח זה לומר טעינו בגדול, טעינו בתפיסת הביטחון, בבחירת ההנהגה, טעינו כשלקחנו כמובן מאליו שיש כאן "מדינה" שאכפת לה מאיתנו. כוח זה להעמיד את האמת מעל האידאולוגיה, להבין שכוח עודף לא יפתור בעיות שכוח עודף יצר. כוח זה לדעת שאנחנו חלשים. ואז לפעול מתוך ההבנה הזאת ולא נגדה.

כרוניקה של בגידת הממלכה באזרחיה; הקונספירציה שתרדוף אותנו; ומחשבות על היום שאחרי

[גרסת אודיו של הפוסט עלתה כאן]

הקדמה

כעת, כשאני כותב את המילים האלה, עשרות אלפי חיילים עומדים בפתח עזה ומחכים לפקודה "קדימה!". ידיי רועדות, נשימתי לא סדירה. אני לא מצליח לדמיין שום סוף טוב. החטופים הישראלים כבר הוכרזו כ"נזק אגבי"; הלב מתפלץ לאדישות של ההנהגה לגורלם, אותה הנהגה שאשמה בחטיפתם. הלב מתפלץ ממחזות הטבח ברעים, בבארי, בכפר עזה. הלב מתפלץ מכמות ההרוגים בעזה – נכון לרגע זה, 2,750 הרוגים, כמחציתם נשים וילדים [עדכון מן ה-11.11: המספרים זינקו ליותר מ-11,000 הרוגים, קרוב ל-70% מהם נשים וילדים; 4,500 ילדים הרוגים]. והלב מסרב לדמיין את מה שעוד יתחולל.

זה לא זמן לכתוב, אמרתי לעצמי לאורך כל השבוע הראשון של המלחמה, בעודי אוסף את החומרים ומשווה ומנסח וכותב ומוחק ועורך, זה לא זמן לקרוא. זה הזמן של הדם הזועק מן האדמה, זמן הנקמה, זמן העיניים הסומות משברון הלב. אז למה אני כותב? למי?

אין לי תשובות. לא בשביל לשכנע. מילים כבר לא משכנעות אף אחד בארץ הזאת. זה קרה לפני כמה שנים. לקח לי קצת זמן להבין את זה כאן בבלוג, וכשהבנתי, החלטתי להפסיק לכתוב בו על הסכסוך ועל פוליטיקה. ממילא הבחנתי שאני חוזר על עצמי, מצטט את עצמי, זה נהיה מביך.

ועדיין, בזמן שהשתתקתי, המערך שכבר זכה לכינוי "מכונת הרעל" רק העלה את הטורים כל הזמן. כמויות הפייק היו מעל ומעבר למה שאפשר להתמודד בו בבלוג, זירת המאבק עברה להתכתשויות הזריזות של הטוויטר, וגם שם, נדמה היה שהשיטפון ממית כל יכולת השתהות, מחשבה שנייה, בדיקה שלישית, הוצאת מסקנות.

ב-7 באוקטובר, כמעט במקביל לפלישת החמאס לישראל, פלש גל עכור של תיאוריות קונספירציה לרשת. האפקט המיידי שלו, בדיוק כמתוכנן, היה להסיט את האש מן האשמים העיקריים בקריסת ההגנה ורשתות הביטחון החברתיות בישראל. ממדי הקריסה היו כה אדירים, שנדרש גל אדיר, שווה בעוצמתו, של דיסאינפורמציה ורעל כדי להקהות את הביקורת, לטרוף את קלפי השיח הפוליטי, להותיר את כולם מבולבלים ואובדי עצות. בצל השכול וההלם, זה לא היה קשה.

חשתי צורך אישי עז לסדר לעצמי את התמונה. לכתוב כרוניקה של השבוע הראשון לפחות, מדויקת וממוסמכת ככל שניתן, עם עומק ארכיוני והיסטורי מעבר לתמונה הדו-ממדית שנשקפת באולפנים. שם הכל הרי נראה כדרמה שנשלטת בידי כוחות קמאיים ושרירותיים, החורגים מכל היגיון.

ניסיתי למצוא היגיון, דווקא בזמן שמחול השדים שמסביב שאג באוזניי שאין שום היגיון.

ועוד ידעתי, שכל יום שעובר מביא איתו עוד גל של דיסאינפורמציה. כל יום יביא איתו עוד הרוגים ופצועים, הנפש הדואבת לא תתעכב על עובדות, על מה קדם למה, על שרשראות סיבתיות. ויהיו מי שיעזרו לה לשכוח, להעלים את המציאות שקדמה לאסון, כדי לסמן אשמים נוחים; "בוגדים". מה שיסופר בהמשך הוא צילום של תמונת מצב, 9 ימים לתוך המלחמה. ההתחלה עדיין טרייה בזיכרון אבל עדיין לא מבוארת, מנותקת מהקשר; וכבר שיטפון התעמולה מטשטש את קווי המתאר שלה, עוד רגע ותימחה מזכרוננו. לפני הכל, הפוסט הזה כאן כדי להעיד (to bear witness). כך היו הדברים, כך הם התגלגלו עד כאן. וזה לא היה במקרה.

הוא יעמוד כאן, הפוסט הארוך הזה, שלא נכתב ביום ולא מיועד להיקרא ביום, וספק אם ייקרא עד סופו בכלל, לשימוש עתידי ("ולמה הפוסטים שלך כל כך ארוכים?", הנה התשובה). תוכלו לחזור אליו או להפנות אליו כשתסדירו את הנשימה. אין מה למהר בכלל; האסון הרי לא הולך לשום מקום. את הסיפור שלנו, הסיפור האמיתי, ניאלץ לשוב ולגלות, לשוב ולדובב. זהו הסיפור הנשתק בעולם.

כמה מילים על מבנה הפוסט. החלק הראשון פורש שרשרת מחדלים שהתגלו עם תחילת המלחמה. לא בדיוק המחדלים שתפסו את מלוא תשומת הלב בתקשורת, וגם אלה שדובר בהם יוצגו כאן בפרספקטיבה שונה. החלק השני מתאר את ההתלכדות הרעילה בין שיח הקונספירציות שגואה בישראל מאז תקופת הקורונה לבין קדחת סימון הבוגדים תחת הימין הפשיסטי (עם ביקור אורחת של נעמי קליין). החלק השלישי מגיע לשאלת "אז מה אתה מציע?". גם בו, אתרכז בפירוק כמה מהשקרים המרכזיים שמונעים, הלכה למעשה, דיון אמיתי בשאלה הזאת. החלק הרביעי והאחרון יצביע על קומץ נקודות אור, שמפיחות בי תקווה, גם בעת החשוכה הזאת. לאורך הדרך כולה, הקודרת והעגומה, שיבצתי ראיונות עם גיבורי השעה שלי – אנשים מעוטף עזה שאיבדו את היקר מכל, ועדיין שמרו על צלם אנוש, והם קוראים בקול צלול: די להרג, די למעגל הדמים. הם יודעים, מבשרם הם יודעים, ולהם אף אחד לא יאמר "קל לכם לדבר, אתם שם הרחק מקו האש, מוגנים בבית הקפה שלכם ברמת השרון". עדותם האישית מכריעה אלף גנרלים שמצעידים דור חדש וטרי אל הטראומה של חייו.

* * *

מעוז ינון מנתיב העשרה, ששני הוריו נרצחו בידי החמאס: "(בדמעות) אני לא בוכה על ההורים שלי, אני בוכה על אלו שיאבדו את חייהם במלחמה הזאת. אנחנו חייבים לעצור את המלחמה… במשפחה שלי, אנחנו לא מבקשים נקמה. נקמה תוביל לעוד סבל ולעוד הרוגים… אני חושש לחיילים, לאזרחים, בשני הצדדים… זאת הסיבה שהיה לי כל כך חשוב, ברגע הקשה מאד הזה, להגיע לראיון הזה ולזעוק לעולם: עיצרו את המלחמה."

"I'm not crying for my parents – I am crying for those who will lose their lives in this war. We must stop the war."

Powerful testimony from @maozinon on @BBCNews – just days after his parents, Bilha and Yakov, were killed by Hamas. pic.twitter.com/xk9iWEONhi

— Helena Humphrey (@helenachumphrey) October 16, 2023

* * *

מחדל 1: צה"ל מבטל את אבטחת יישובי העוטף

איפה להתחיל? אולי בספטמבר 2013, אז מתקבלת ההחלטה בצה"ל לבטל את השמירה ב-22 יישובים בצפון ובדרום. כך נפתחת הידיעה: "צה"ל החליט לבטל את הצבת החיילים לאבטחת יישובים בגבול הצפון ובגבול הדרום. אבטחת ההתנחלויות בגדה המערבית תימשך כרגיל."

פתיחה סמלית. שר הביטחון הוא משה יעלון, אביר המתנחלים, מי שקבע כי "יש לעקור את השימוש במינוח 'מאחז בלתי חוקי'". אבטחת ההתנחלויות נמשכה כרגיל, ואבטחת יישובי העוטף בוטלה. סימן לבאות. יאיר פרג'ון, ראש המועצה בנתיב העשרה, אמר: "לא יעלה על הדעת להפקיר את יישובי הגדר ולהניח לתושבים להגן על עצמם. הפקרת יישובי עוטף עזה הינה הפקרת חיים של ממש. אנו עדיין לא חיים בעידן של שלום ואסור לנו לחכות לאסון הבא. אני בטוח שנפלה טעות בקרב מקבלי ההחלטות".

לא טעות, מדיניות.

באוגוסט 2014 מסתיים מבצע "צוק איתן", וצה"ל מחזיר את האבטחה ליישובים. לכמה זמן? ל-4 וחצי חודשים בלבד. כזכור, באותו מבצע נחשפה מערכת מנהרות עצומה שהובילה לוחמי חמאס אל תוך שטח ישראל. צה"ל ריכז מאמץ בחיסול המנהרות ושיכנע את עצמו (אבל לא את תושבי העוטף) שדי בכך כדי להגן על יישובי העוטף. בדצמבר מתקבלת ההחלטה לבטל את השמירה הצבאית בכל היישובים שמעבר לקילומטר מהגבול. שוב, ראשי המועצות מוחים: הגדר החכמה, המכשול המסיבי, עדיין רק בשלבי תכנון. כל מה שמפריד בינם לבין החמאס הוא קיר בטון. משבר האמון בין ראשי המועצות בעוטף לבין מערכת הביטחון, שהחל עוד לפני "צוק איתן" בהחלטה לקצץ בתקני הרבש"צים (החלטה שבוטלה לבסוף), רק מתעצם והולך. יו"ר צוות הביטחון של אגודת חבל שלום, מאיר קוזלובסקי, אמר אז: "גם אם ידעו על המנהרות, בסופו של דבר קיבלו החלטה לא לטפל בזה, והפכנו להיות חומת המגן האנושית. לא היתה מוכנות, לא ישבו כאן כוחות מיוחדים והמחבלים היו יכולים להפתיע אותנו. ראינו את רמת החיילות של חמאס, ואפשר רק לשער שזה היה יכול להיגמר באסון לאומי, מחדל גדול יותר מיום הכיפורים". אכן כן.

קיראו את המילים האלה שוב ושוב. תושבי העוטף ידעו. נציגיהם ידעו. הם התריעו. אבל כל האזהרות התנפצו על קיר ההיבריס הצה"לי.

בינואר 2015 כוחות האבטחה עוזבים את ישובי העוטף. תושבת עין השלושה תמהה: "לפני המבצע לא ידענו כמה המצב לא טוב, אז לא ראינו את החשיבות של חיילים בקיבוץ בזמן אמת. אבל אחרי כל מה שקרה בקיץ לא ברור לנו איך לוקחים מכאן את החיילים." צעדת מחאה של תושבי העוטף לכיוון הגבול נקטעת בידי צה"ל; מי שצילם את הצעדה ב-2015, כמו גם את חדירת לוחמי החמאס ב-7 באוקטובר 2023, היה צלם YNET רועי עידן, שנרצח יחד עם אשתו, זמן קצר אחרי שתיעד את הפלישה.

ועוד שתי התבטאויות מהדהדות, מאותם ימים של מאבק אזרחי שכשל באופן טראגי. נציגי התושבים הגיעו עד ועדת חוץ וביטחון כדי לנסות להעביר את רוע הגזירה ולשמור על האבטחה. במהלך הדיון מטיח ח"כ מוטי יוגב מן "הבית היהודי" בתושב העוטף: "תמכת בהתנתקות – אכלת אותה". יוגב הוא תושב ההתנחלות האלימה דולב, שהשתלטה באמצעות צווי תפיסה על אדמות אדמות פלסטיניות פרטיות, ששולחת גרורות פולשניות לכל עבריה, ובתמורה לכל זאת מקבלת מן המדינה כביש עוקף פרטי לקיצור הנסיעה לירושלים. מוטי ("להרים כף 9-D על בית המשפט העליון") יוגב יודע שהוא יכול לומר ולעשות ככל העולה על רוחו מבלי שהוא יאכל אותה; הוא הרי בן למגזר הנבחר.

ההתבטאות השניה מאותם ימים שיש להזכיר, שוב ושוב, נרשמה מפיו של תא"ל איתי וירוב, מפקד אוגדת עזה, בשיחה סגורה שקיים עם תושבי נחל עוז בניסיון לפייס את זעמם על ביטול האבטחה ביישובים. ברגע נדיר של גילוי לב אמר להם וירוב כך:

"טוב שלא הכרענו את חמאס. אני רואה מה קורה היום בסיני. טוב שפראי האדם האלה יישארו בסיני ויתמודדו עם הצבא המצרי ואנו נתמודד עם מי שמולנו. בסופו של דבר, אחרי המלחמה רצינו לראות את חמאס נשאר באותו מקום. התרסקות הרצועה יכולה להביא אותנו למקומות גרועים. האלטרנטיבות לשלטון חמאס ולשלטון הצבאי בעזה הן גרועות יותר".

כלומר, כבר ב-2014 שוררת בצה"ל ההבנה האסטרטגית שעדיף החמאס על פני דאע"ש. אפשר לנחש שהבנה זו נקנתה בדמים; שהרי מי אם לא ישראל עודדה בשנות ה-80' וה-90' את תנועת אל־מוג'מע אל־איסלאמי שהקים השייח אחמד יאסין, שממנה צמח חמאס, על חשבון אש"ף. ד"ר מחמוד א־זהאר, מהמנהיגים המיליטנטים של התנועה, אף ביקר בלשכת שר הביטחון יצחק רבין. לימים התלכדה התפיסה הזאת עם ההעדפה של ממשלות הימין להתמודד מול הקנאים של החמאס מאשר מול המתונים של הרש"פ (נתניהו: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו; סמוטריץ': "החמאס הוא נכס").

אבל האמירה הנוקבת יותר של תא"ל וירוב באותה שיחה סגורה היתה זאת:

"הקצין הבכיר הודה עם זאת כי לא קיימת יכולת הרתעה אמיתית אל מול תושבי עזה. 'להרתיע מישהו בסג'עייה זו יומרנות, שלא נאמר יהירות גדולה', אמר וירוב. 'עזה היא טרגדיה גדולה. אין לה שום עתודות של משאבים. אין לה כלום. זו מורכבות עוד יותר גדולה. אם אין יכולת להרתיע, אני אומר באמירה מפוכחת ככל הניתן – המלחמה הזאת היא לא מלחמה מרתיעה. עשרות אלפי הבתים שהתקרה שלהם מודבקת לרצפה ועשרות הרחובות שהרכבים לא יכולים לעבור בהם – לא בטוח שכל אלה ירתיעו את העזתים."

מזכיר לכם משהו? אולי נאום של מצביא צבאי אחר בנחל עוז, 67 שנים לפני כן?

"אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם… לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי."

כמו משה דיין בהספדו לרועי רוטברג, כך גם איתי וירוב הבין שיש משהו עמוק ומושרש במלחמה שלנו עם עזה. משהו שאין לו פיתרון צבאי קל. וירוב גם העז לומר דברים שרק בשמאל הרדיקלי אנשים (למשל, אני) חוזרים ואומרים: אין הרתעה צבאית בדרום. מצד שני, לוירוב אין את שיעור הקומה של דיין שמאפשר לו לקחת אחריות מלאה על הפקרת תושבי הדרום לחיים של אימה ושכול. הוא ממלמל משהו בהמשך על "מערכה סיכולית" כפרס ניחומים אחרי שהרתעה אמיתית נזנחה. אין הרתעה צבאית מול עזה.

מה שהופך את הפקרת היישובים לנפשעת עוד יותר. כי לאמיתו של דבר, גם כיתות אבטחה של חיילים סדירים לא היו מסוגלות לעצור את השיטפון של לוחמי החמאס ב-7 באוקטובר. ומכאן משתמעת מסקנה מזעזעת: ישראל לא יכולה באמת להבטיח את שלומם של תושבי עוטף עזה כל עוד היא נעולה על אסטרטגיה צבאית מול עזה. עוד אשוב לנקודה הזאת בהמשך.

* * *

יעקב ארגמני, אבא של החטופה נעה ארגמני: "נעשה שלום עם השכנים שלנו, בכל דרך שהיא…. אני רוצה שכל השבויים יחזרו, ויהיה שלום, ודי. די עם המלחמות, די עם כל מה שאנחנו רואים, די, די, די. נפעיל את הרגש… גם להם (לחמאס) יש חללים, וגם להם יש שבויים, וגם להם יש אמהות שבוכות… אנחנו שני עמים לאבא אחד. בואו בבקשה נעשה שלום, אבל שלום אמיתי."

יעקב ארגמני, אביה של נועה שחטיפתה לעזה תועדה ופורסמה ברשתות החברתיות ל-@YoavBorowitz: "זאת הילדה היחידה שלי. אנחנו משפחה קטנה. אני רוצה שיהיה שלום, רוצה שהבת שלי תחזור. די עם המלחמות"@lielkyzer pic.twitter.com/fDCrd8JCPq

— כאן חדשות (@kann_news) October 9, 2023

* * *

מחדל 2: הטכנולוגיה תשמור עלינו מכל משמר

"טרקטורוני 'יגואר' אוטונומיים שמפטרלים ויורים בפקודה מרחוק, רחפני 'צור' שמבצעים פתיחות ציר סמוך לגדר הכפולה, סנסורים מתוחכמים שאוספים מודיעין אקוסטי, ומכשול אימתני לאורך עשרות קילומטרים, מעל הקרקע ועמוק מתחתיה." הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, כותב מאופק בדרך כלל, יצא מגדרו, ליטרלי מהגדר החכמה, כשחשף בפני קוראיו את היקף הפרוייקט שהיה אמור, אחת ולתמיד, למנוע הרמטית חדירות מעזה. ההתלהבות היתה מסוג מוכר, נקרא לו "טכנו-פטישיזם": התפעמות מחידושים טכנולוגים מעצם היותם כאלה ולאו דווקא משום שיעילותם הוכחה, או עדיפותם על פתרונות לא טכנולוגיים הוכחה, או שמישהו טרח לבדוק אם הם אינם מעוררים בעיות חדשות ובלתי צפויות, ונגועים בנקודות תורפה שההתמודדות איתם מערימה קשיים שאינם שווים את הרווח אשר הושג באמצעות החידושים.

הצבא כולו מתיישר עם רוח הזמן ועובר הייטקיזציה/דיגיטציה/סייבריזציה כל הזמן. לפני חמש שנים תיארתי בהרחבה את עשרות הפרוייקטים האלה שהוטמעו בצה"ל, וניתחתי את הסיבות לפריחתם: סיבות כלכליות (חוזים בהיקף של מיליוני שקלים לחברות נשק וציוד אלקטרוני), ובעיקר, סיבות אסטרטגיות – הענקת מרחב תמרון לפעולות צבאיות מתמשכות עם סיכון מינימלי לחיילים, שהורחקו מזירת הקרב המדממת באמצעות זרוע השליטה הטכנולוגית. כל זה הופך את השלום, או סתם הידברות לצורך הורדת הלהבות, לעניין לא משתלם.

ובכן, הפרק הזה בקדחת המיגון עלה לנו 3.5 מיליארד שקלים, וב-7 באוקטובר הוא התפורר כאבק: רחפנים זולים וטרקטורונים מעופפים שמו ללעג את טובי המהנדסים של רפא"ל. האם הלקח יילמד? ספק רב. למעשה, אני משוכנע שבשעות אלה ממש שוקדים אותם מהנדסים מסורים על "שכבת ההגנה האווירית" החדשה, זו שתגן עלינו הרמטית מפני רחפנים וטרקטורונים מעופפים. צפו לשמוע את המילה "לייזר" נישאת בקול רוטט בחודשים הקרובים. עוד 3-4 מיליארד שקלים, עוד עשרות חוזים שמנים לתעשייה, גזירת סרט חגיגית – והופ, שוב אנחנו מוכנים למלחמה. הקודמת. זו שהיתה.

מהי קדחת המיגון אם לא ביטוי להיעדר הרתעה? בפוסט אחר מאותה תקופה כתבתי כך:

"מי צריך להגן על עצמו יותר ויותר? מי שלא מצליח להרתיע את אויבו מהתקפה. ישראל משתבחת בגרון ניחר בעליונות הטכנולוגית שלה בשדה הקרב, עליונות שנרתמת בעשור האחרון בייחוד לפרוייקטים אדירים של מיגון וגידור וניטור וסיכול. אבל במבט מן הצד ברור שהצורך הגובר והולך בפרוייקטים האלה הוא מדד מדוייק למפלס החרדה הלאומית: ההרתעה לא עובדת, ולכן צריך מיגון וסיכול. יש יחס הפוך בין האפקטיביות של ההרתעה לבין האפקטיביות של המיגון. הרתעה נשענת על הבאת האויב להבנה שכל פעולה אלימה מצידו תיענה בתגובה חריפה וכואבת הרבה יותר, שלא תשתלם לו. לעומת זאת, מיגון וסיכול הן אסטרטגיות "תבוסתניות" יותר. הן כבר מניחות מראש שהאויב לא הורתע ולכן יש להתגונן מפני מכתו."

מחדל 3: הגדודים שומרים על הפורעים בגדה

עיקר הדברים ידועים כבר כעת. 23 גדודי צה"ל פרוסים בגדה המערבית. 50 גדודי מילואים נקראו כבר פעם שנייה לשירות מילואים בגדה השנה. כל מאחז לא חוקי מקבל פלוגת אבטחה. וזאת רק השגרה. ב-5 באוקטובר, יומיים לפני מתקפת החמאס, שוב ארגנו המתנחלים עלייה לקבר יוסף. כל עלייה כזאת כרוכה באבטחה מסיבית של צה"ל וחיכוכים ודאיים עם תושבי שכם, שהתהלוכות משתקות את עירם לחלוטין. תמיד יש פצועים, לפעמים גם הרוגים. את המתנחלים המחיר הזה לא מעניין. מעל 3,000 מתפללים פקדו את קבר יוסף ב-5 באוקטובר, וצה"ל הקצה 3 גדודים כדי לאבטח אותם.

וכמובן, באותו יום, ה-5 באוקטובר, חגיגות הסוכה הראוותניות של ח"כ צבי סוכות על הכביש הראשי של חווארה, כשתושביה סגורים ומסוגרים בבתיהם, וכוח מפלצתי של 26 גדודים (על פי אלוף עמוס ידלין) נשלח לאבטח את חבריו של סוכות ואת הגזרה כולה שהחלה לבעור.

גורם המודיעין המצרי, שהעביר את הידיעה על "משהו גדול" שעומד לקרות בעזה 10 ימים לפני המתקפה, סיפר ששר המודיעין המצרי "נדהם מהאדישות" שהפגינו בישראל. התגובה הישראלית היתה שצה"ל וכוחות הביטחון "שקועים" בהתמודדות עם הערים ביהודה ושומרון שמהן מופעל טרור נגד ישראל.

פלא שלא נשארו חיילים בעוטף עזה?

מחדל 4: השיטפון היהודי באל-אקצא

"שיא חדש: 5,323 יהודים עלו להר-הבית בסוכות", הכריזו הכותרות בחגיגיות בומבסטית, כמו תזמורת טרומבונים על הטיטאניק דקות לפני שקיעתה, ב-6 באוקטובר. בשעה שעולי הרגל התקדשו לחג כהרגלם ביריקות על נוצרים בעיר העתיקה, משרד החוץ הירדני הוציא הודעת מחאה רשמית לישראל. הפרת הסטטוס-קוו חיממה עוד יותר את "הצעירים המורדים" בגדר עזה, והארגון הזהיר: "כל יכולותינו יוקרבו למען מסגד אל-אקצא".

לכאורה, אזהרות ששמענו מאות פעמים מן החמאס, ואף פעם לא ראינו אחריהן מתקפה כזאת. ובכל זאת, מי שעקב מקרוב אחרי הדינמיקה, כמו ניר חסון, הזהיר (ב-2 באוקטובר): "מבעד לתמונות החגיגיות מירושלים יש מציאות נפיצה, שעלולה להתלקח בכל רגע." היריקות על הנוצרים, האלימות של שוטרות מג"ב כלפי מוסלמיות, הרחקת צעירים פלסטינים מן ההר כדי להבטיח את תפילת היהודים – כל אלה היו סימנים מבשרי רע. וביחד היו הגפרור שהצית את "סופת אל-אקצא", שם מדויק יותר למלחמה הנוכחית מאשר "חרבות ברזל".

אין כל ספק שחמאס תיכנן את המבצע חודשים ארוכים קודם לכן. ויחד עם זאת, אין כל ספק שהוא גם חיכה לשעת כושר מתאימה – פרובוקציה יהודית בוטה בהר הבית כדי להוציא אותה לפועל. כמו תמיד, הקיצוניים בשני הצדדים משחקים זה לידי זה; בסך הכל הם באותו צד.

אנשים נאורים בשני הצדדים יזקפו גבה, ובצדק, על הטענה שסידורי תפילה בהר הבית הם עילה לגיטימית להכרזת מלחמה. כמה טוב היה לחיות בעולם אידאלי שבו חופש הפולחן לכל הדתות מובן מאליו, שאין צורך בכלל לדון בו או להגן עליו בשוטרים חמושים. רק שהעולם המדמם של הר הבית רחוק מאד מן האידאל. ומה שידוע היטב לכל הצדדים, מזה שישה עשורים כמעט, הוא שהמצב הכי פחות נפיץ, הכי רגוע לכולם, הוא זה של הסטטוס קוו. הסטטוס קוו הזה הוא תוצר אבולוציוני שהתעצב במרוצת השנים בדיונים בין משטרת ישראל, עיריית ירושלים והווקף המוסלמי. רק שהחל משנות ה-90' ישראל הרחיבה משמעותית את מספר המתפללים היהודים שמורשים לעלות להר, כולל בימי חג מוסלמיים, ובמקביל הגבילה את כניסת המוסלמים. המהלכים האלה נעשו באופן חד-צדדי בידי ממשלות ימין, בהובלת פירומנים מוכרים כאריאל שרון ואיתמר בן גביר.

התנהלות ישראל בהר-הבית מקבילה לחלוטין להתנהלותה מול רצועת עזה: מתקופה של הידברות, גם אם טכנית ופרקטית ולא ברמה המדינית, שבה מושגות הסכמות שאפשר לחיות איתן, לתקופה מתמשכת והולכת של הכתבה כוחנית וחד-צדדית של ישראל איך יתנהלו הדברים (מה ייכנס לרצועה ומתי, מי יעלה להר ומתי).

כמובן, מי שהכוח בידיו תמיד יכול להכתיב. בהדרגה הוא גם יכול להשתכנע שזה עובד – לא להקשיב לטרוניות הצד השני, לשכוח לפעמים שיש שם בני אדם עם צרכים דומים לשלו. אפשר להתנהל ככה תקופה לא קצרה. יש רק בעיה אחת: כשמפסיקים להקשיב לצד השני, מחמיצים גם את העלבון והזעם הגואים, המבעבעים מתחת לפני השטח עד לנקודת ההתפרצות, שתמיד תופסת אותנו מופתעים.

מגה מחדל 5: שקר ההרתעה הצבאית

בשלב הזה אפשר להוסיף ולערום שורת מחדלים צבאיים: המחדל המודיעיני, המחדל המבצעי, המחדל הלוגיסטי, וכיוב'. אלה כבר מתחילים להתבהר בתקשורת הישראלית ולהערכתי יתפסו את עיקר תשומת הלב בחודשים הקרובים. בדיוק משום כך אני אדלג עליהם למחדל הרבה יותר יסודי; בעוד שהעיסוק במחדלים הצבאיים מניח כמובן מאליו שכל ההתייחסות לעזה צריכה להיות צבאית, המחדל שעליו אדבר מערער על ההנחה הזאת. הסיכוי שתיתקלו בדיון כן ופתוח עליו בתקשורת אפסי.

נקודת הפתיחה שלי צריכה להיות מובנת מאליה ובכל זאת, הניסיון מלמד שאי אפשר לחזור עליה מספיק: אין הרתעה צבאית בדרום. אין הרתעה צבאית בדרום. אין הרתעה צבאית בדרום.

הו, כמה כתבתי על עזה. כל המבצעים, וההסלמות, והפלישות, והמצור, ופשעי המלחמה. הארכיון גדוש. במשפט "אין הרתעה צבאית בדרום" השתמשתי אולי עשרות פעמים. בתקופות מסוימות אפשר היה להיווכח שישראל מתמרנת את ההסלמה בדרום על מנת לסכל אחדות (אש"ף-חמאס) פלסטינית. נתליתי באילנות גבוהים – הפרשן אמיר אורן, תא"ל איתי וירוב שהוזכר כבר קודם, תא"ל דב תמרי, שמערער מן היסוד על מושג ההרתעה הצבאית של ישראל, ואפשר לצטט עוד ועוד מומחים. הנה דברים שכתב ד"ר מתי שטיינברג, חוקר של הלאומיות הפלסטינית והפונדמנטליזם האיסאלמי, אחרי מבצע "שומר החומות":

"בדימוי ההרתעה של חמאס לגבי ישראל חוברים שני שיקולים: לגבי רצועת עזה הגיע חמאס לנקודה ש'אין לו מה להפסיד'. בנקודה זו, שאיננה מתמטית אלא פסיכולוגית, חדלים להשפיע הנזק החומרי והאבדות בנפש, גם אם הם יחמירו. זאת משום שהנזק החומרי חדל בנקודה זאת להשפיע על גידול תחושות הכאב. גידול הנזק מגיע לרוויה ואיננו מסב גידול בכאב. זו נקודת האדישות לכאב (על פי מחקרם של כהנמן וטברסקי). אין די בשיפור כלכלי או בהבטחה לשיפור כזה כדי ליצור תחושה שיש מה להפסיד כל עוד נתונה האוכלוסייה לכיבוש או כפופה לתכתיב זר – 'לא על הלחם לבדו יחיה האדם'. בהעדר אפשרות נוספת שנותנת מענה לצורך הלאומי הקיבוצי בדמות עצמאות וריבונות, אין הרתעה.  לכך מצטרף השיקול השני של 'מה שיש להרוויח' ברמה האסטרטגית, כפי שהראיתי לעיל. צירוף זה של 'אין מה להפסיד' עם 'יש מה להרוויח' מחולל פיחות רב בהרתעה הישראלית."

ראו נא: כשפרשן ישראלי מעמיד את עצמו, באופן נפשי, במקומו של הצד הפלסטיני, ולוקח בחשבון את "תחושות הכאב" שלו, הוא עשוי להגיע למסקנות שונות בתכלית מאלה שמומטרות עלינו באופן תבניתי ומעגלי מפיהם של בטחוניסטים גנריים באולפנים.

כמה מבצעים כבר היו בעזה מאז עליית החמאס לשלטון? אני ספרתי 12: גשם ראשון (2005), גשמי קיץ (2006), חורף חם (2008), עופרת יצוקה (2008-9), הד חוזר (2012), עמוד ענן (2012), צוק איתן (2014), חגורה שחורה (2019), שומר החומות (2021), עלות השחר (2022), מגן וחץ (2023), חרבות ברזל (2023). עליהם יש להוסיף את העימותים האלימים בגדר בשנים 2018-2021 ("צעדת השיבה הגדולה"), שגבו את חייהם של 316 פלסטינים והותירו כ-20 אלף פצועים בעזה. כמה עזתים בסך הכל ישראל הרגה בעזה? על פי נתוני "בצלם", מאז שנת 2000 ישראל הרגה כמעט 8,000 תושבים בעזה, מחציתם לפחות בלתי מעורבים בלחימה. אלה הנתונים לפני "סופת אל-אקצא", שנכון לשעת כתיבת השורות האלה גבתה את חייהם של קרוב ל-3,000 פלסטינים.

האם אובדן חייהם של 8,000 פלסטינים הרתיע באיזשהו אופן את מתכנני "סופת אל-אקצא" מהוצאת מתקפתם לפועל? האם עשרות אלפי הפצועים ומאות אלפי הבתים שנהרסו במרוצת השנים גרמו להם להרהר פעמיים לפני המתקפה הקטלנית? האם לוחמי החמאס ידעו שלא יחזרו בחיים, ואם כן, האם זה גרע במשהו מנחישותם?

אלה שאלות רטוריות. קראו את הסקירה האחרונה של "גישה" על החיים בעזה, מציאות יומיומית מחרידה של 2.2 מיליון איש, עם שעות ספורות בלבד של חשמל ביממה, היעדר מים נקיים לשתיה, אבטלה של למעלה מ-80%, מקום שהאו"ם צפה שכבר ב-2020 לא יהיה ראוי למגורי אדם.

בפי הישראלים יש תשובה מוכנה לכך: הם בחרו בחמאס, בעיה שלהם. תשובה קלה מאד, ששוב מסיטה את הדיון (כן בחרו או לא בחרו, הם במצב שאין להם מה להפסיד, ואנחנו נושאים במחיר נקמתו של מי שאין לו מה להפסיד). הישראלים בחרו בנתניהו ובסמוטריץ' ובשמחה רוטמן; האם הם מגיעים לנו? אולי לחלקנו, אבל בטח לא לחלק ניכר שלא הצביע להם. הדברים נכונים עוד יותר תחת המשטר הרודני של החמאס, שמשתיק באכזריות כל אופוזיציה. התלונה השכיחה של הישראלים "למה הם תומכים בחמאס?" משקפת קהות וחוסר הבנה (במקרה הטוב) של יכולת השפעתה של החברה האזרחית על שלטן רודני. כיוון שאנו הישראלים כבר נמצאים בשלבים הראשונים של משטר כזה, אולי בשלה העת להעריך מחדש את התלונה הזאת נגד העזתים. לנו ולהם יש יותר מן המשותף ממה שנדמה לנו.

כך או כך, חלק ניכר מן הסבל העזתי נובע ישירות מן המצור, המגבלות על הכנסת סחורות לעזה, חיסול ענף הדיג באמצעות מגבלות השיט, מדיניות "הבידול" בינה לבין הגדה המערבית, שיבוש מערכות הבריאות ומניעת טיפולים רפואיים.

ושוב, הישראלים יודעים לדקלם יפה הנמקות "בטחוניות" לכל אחת מן המגבלות האלה. מה שהם לא תופסים זה שכל עוד ישראל תמשיך להתבונן בכל הבטי החיים של עזה דרך משקפי הבטחון ותו לא – כל בקשה ליציאה, כל רישיון ייצוא או ייבוא, כל שדה חקלאי שבמקרה נמצא סמוך לגדר – העזתים ימשיכו לחוות את חייהם כאסירים בכלא, העולם ימשיך לראות בעזה את "הכלא הפתוח הגדול בעולם", והטענה ש"יצאנו מעזה, הנחנו אותם לנפשם והם בתמורה תוקפים אותנו" תיתפס בדיוק כמו מה שהיא: קשקוש תעמולתי נבוב.

שיטוט ברשתות החברתיות חושף את הפיתרון הסופי החביב על מספר לא קטן של ישראלים: למחוק את עזה לגמרי. עכשיו זה הזמן, עכשיו ההזדמנות הגדולה להוציא לפועל פנטזיה נושנה. עכשיו, הם מקציפים מהפה, סוף סוף ננחית עליהם את המכה הסופית.

זה כמעט מכמיר לב, השילוב הזה בין אמנזיה לשטניות. שהרי כל מבצע של צה"ל בעזה מאז עליית החמאס נתחם בקצה סבלנותו של העולם לערימת הגופות שנערמת ברחובות ג'באליה וסג'עיה. דפדפו לאחור וראו: האיחוד האירופי לוחץ, מועצת הביטחון לוחצת, הדיפלומטים מדברים על "שעון החול האוזל", ולבסוף וושינגטון נותנת את האור האדום הסופי, וצה"ל נסוג לאחור. עוד חלום ג'נוסייד נגנז. הפעם הזאת נראית שונה רק בגלל ההתחלה – ישראל באמת ספגה מכה נוראית ומחרידה שמשתיקה כל ביקורת. הפעם נהרוג יותר. אבל עד מהרה המראות יתחלפו בשכונות המשוטחות של עזה ומטוטלת האהדה תנוע לצד השני. לא נצליח להשמיד את עזה.

עזה כאן, לא הולכת לשום מקום. גם אחרי שישראל תהרוג כמה אלפים מתושביה, יוותרו שם יותר משני מיליון איש. ומה לעשות, חלק גדול מהם מוסלמים אדוקים ותומכים בחמאס. החמאס מזמן כבר איננו מגדל קלפים שאפשר "למוטט" בבליץ אווירי. החמאס זה תשתיות אזרחיות ומערכת חינוך ותפיסת עולם ומנגנון ביורוקרטי וכל אלה משולבים לחלוטין במרקם החיים העזתי. אי אפשר "למוטט" אותו יותר משאפשר לעקור מאדם את מערכת העצבים שלו ולהשאירו בחיים. רק בהזיות של תוכים בטחוניסטיים, שמקרקרים אותן שוב ושוב כבר 12 פאקינג מבצעים, ישראל יכולה "למוטט את החמאס". הן סבירות בדיוק כמו ההזיות הנאציות על מחיקת עזה, ושתיהן משרתות מטרה אחת: בריחה עיקשת מן המציאות. הנה פרשנות מאירת עיניים של צבי בראל שגם היא ממוטטת את פיקציית מיטוט החמאס.

אני קורא שוב, ברעד קל, את המשפט "אי אפשר "למוטט" אותו יותר משאפשר לעקור מאדם את מערכת העצבים שלו ולהשאירו בחיים." אכן, אפשר אולי לעקור את מערכת העצבים של אדם ובתוך כך להרוג אותו. אם "מיטוט החמאס" משמעותו פעולה בסדר גודל של ג'נוסייד ברצועת עזה, אזי זו מטרה בת-השגה. הניתוח שלי הודף החוצה בכוח את אפשרות הג'נוסייד, אין לי יכולת להכיל אותה, אף כי יש כבר מומחים שסבורים שישראל בדרך לשם. אם לשם פנינו, הפוסט הזה ועוד מיליוני מילים שנשפכו על עזה ייגרסו במגרסת ההיסטוריה.

הכרה בעובדה הבסיסית הזאת, שאת החמאס אי אפשר למוטט, תעמיד גם באור הנכון, כלומר באור גרוטסקי, עוד ויכוח סרק שהשתלט כאן: האם ההנהגה באמת רוצה או לא רוצה למוטט את החמאס? (שהרי ידוע שבעבר, היא לא רצתה). בוא נשאל אולי האם הנהגה רוצה או לא רוצה לצבוע את הירח בכחול. שאלה מעניינת, דעות לכאן ולכאן. מי שעניינו פוליטיקה ריאלית, לעומת זאת, יניח גם להסחת הדעת הזאת. מה שכבר לא ניתן לביצוע, גם אם פעם היה ניתן לביצוע, אין עוד טעם לדון בו.

ועוד אלמנט עוכר-שלווה בהכרה שאת החמאס אי אפשר למוטט: היא אינה מבחינה בין ימין לשמאל, בין ביביסטים לאנטי-ביביסטים. בחבילת הפושעים שהובילה אותנו להקזת הדם האינסופית מול עזה יושבים, זה לצד זה, נתניהו ואהוד ברק, יואב גלנט ואהוד אולמרט, משה יעלון וציפי לבני, יאיר לפיד ובני גנץ. כולם ישבו בקבינטים שהנציחו את המנטרה הארורה שחמאס מבין רק כוח, וחסמו כל אופציה אחרת. ובקיטוב הפוליטי הנוכחי בישראל, קשה מאד לנסח עמדה שמפלילה באופן כה גורף גם את נתניהו וגם את מתנגדיו (כי אז עם מי נישאר?). הנה עוד סיבה להסיט הצידה את המבט מאמיתות לא נעימות.

אם אין הכרעה צבאית, ואין גם הרתעה, ואת החמאס אי אפשר באמת למוטט, וג'נוסייד (ככל שיהיה נחשק) איננו אופציה מעשית, יש רק אלטרנטיבה אחת: הידברות מדינית (הו, האימה). מה זה אומר, עוד אגיע לזה בסוף. למה בסוף? כי עצם העלאת הרעיון מעוררת התנגדות כה עזה, עם שלל נימוקים מופרכים, ותיכף אתה מוצא עצמך שוב בוויכוחים האינסופיים על כן או לא לדבר עם החמאס, יש או אין עם מי לדבר. וחלון ההקשבה הצר שוב נסגר.

לשאלת ההידברות עם החמאס צריך להגיע מתוך ייאוש. ייאוש עמוק, טראגי, מן האפשרות להכריע את החמאס באופן צבאי. ייאוש עמוק וחסר נחמה מן הפנטזיה שנוכל "להרתיע" אותו בזמן שאנחנו שומרים על המצור וכל המפתחות בידינו. מוקדם לומר אם הישראלים הגיעו לנקודת הייאוש הזאת, או שמא הם שוב חשים את הצורך העז "להנחית מכה אחרונה ואיומה" על עזה, שממנה היא לא תתאושש. בכל לבי אני מקווה שהפעם באמת נואשנו מן הדרך הצבאית. כי רק הייאוש הזה יכריח אותנו, בעל כורחנו ובשיניים חשוקות ובסלידה נפשית עמוקה, ובכל זאת יכריח אותנו, להיישיר מבט אל האויב החמאסי, בלי מתווכים, ולומר לו: בוא נדבר על הסדרה.

* * *

נוי כצמן, אחותו של חיים כצמן, שנרצח בידי החמאס: "הדבר החשוב ביותר עבורי ועבור האח שלי זה שהמוות שלו לא ישמש הצדקה להרג אנשים חפים מפשע. לצערי, הממשלה שלי משתמשת בטיעון הזה באופן ציני, בטענה שזה מביא לנו ביטחון… זה רק יביא ליותר טרור וליותר מתים. אני לא רוצה שיקרה לאנשים בעזה מה שקרה לאח שלי, ואני בטוח שגם הוא לא היה רוצה בזאת. אני אומר לממשלה שלי: תפסיקו להרוג אנשים חפים מפשע. לא זה מה שיביא לנו ביטחון."

“The most important thing for me and also for my brother, is that his death will not be used as a justification for killing innocent people”

Listen to Noi Katzman who’s Brother Chaim was buried today pic.twitter.com/RTqmhhEHXY

— Avner Gvaryahu (@AGvaryahu) October 12, 2023

* * *

בגידת הממלכה: חומר הדשן של הקונספירציות

סיכום ביניים של שרשרת המחדלים: מחדל ביטול האבטחה ביישובי עוטף עזה, מחדל הטכנו-פטישיזם, מחדל ריסוק הסטטוס קוו באל-אקצא, כל המחדלים המבצעיים/מודיעיניים/לוגיסטיים, מחדל אי-קיומן של רשתות ביטחון חברתיות (מזון, תחבורה, טיפול בנזקקים וקשישים) שצף שוב בעיתות חירום, ביתר שאת. ומעל כולם, מחדל המיתוס השקרי שכולנו התחנכנו עליו, שהרתעה צבאית ישראלית תוכל להכיל, אם לא לנטרל, את הזעם והתיסכול של 2.2 מיליון אסירים בכלא הפתוח הגדול בעולם, הנמקים ממש בשכנות לנו.

נדמה לי שסדרה נכבדת כזאת של מחדלים ראויה לשם בגידה. בגידת הממלכה באזרחיה. הפרת החוזה, כמו שאומרים. בגידה מסדר גודל כזה מולידה תגובות קיצוניות. האחת, המתבקשת, היא תביעה ציבורית תקיפה שהנושאים באחריות יתפטרו מתפקידם, שהמערכות הכושלות יעברו בדיקה יסודית ותיקון, שנצא בריאים וחזקים יותר מצידו השני של המשבר. התגובה השניה היא בעבוע של קונספירציות כלפי "הבוגדים מבפנים". אלה נראות בשלב זה שוליות עד הזויות, אבל מסיבות שתיכף נגיע אליהן להערכתי הן יתחזקו מאד בחודשים הקרובים, עם פוטנציאל נזק ממשי, בגוף ובנפש.

כדי להבין מה מתרחש כעת בישראל אני מרחיק מבט לתופעות מקבילות שמתרחשות בצפון אמריקה ובאירופה בשנים האחרונות, שעומדות במוקד ספרה האחרון של נעמי קליין, "כפיל(ה)" (Doppleganger). להרחיק מבט בעיתות משבר זה טוב; להבין את מה שקורה לנו לא רק מתוך סיר הלחץ שלנו אלא גם מבחוץ זה טוב; ללמוד מסיטואציות דומות, גם אם לא זהות, ולהבחין בדפוסים חוזרים, מצליל את המבט, מסדר את הנשימה, ובונה כוח עמידה.

תרבות הכפילים ופריחת הקונספירציות

רצה הגורל וקראתי את ספרה המרתק ופוקח העיניים של קליין בשבועות שקדמו למלחמה, ואת עמודיו האחרונים כבר סיימתי בין האזעקות. הספר נכתב בימי הקורונה וחוקר את גלי ההדף האישיים וגם הפוליטיים של אותה תקופה מערערת, שבה האבחנות הבסיסיות של חיי כולנו הפכו לנוזליות ובלתי מוכרות (פנים מול חוץ, אמון מול חשד, שמאל מול ימין). נעמי קליין משתמשת בבלבול הרווח בינה לבין נעמי וולף כמעין תחבולה ספרותית שפותחת דלתות לשורה של בלבולים אחרים מסביב לה. וולף החלה את דרכה כפמיניסטית ליברלית, הפכה למכחישת קורונה, הפיצה קונספירציות מסמרות שער (כמו תכנית ממשלתית זדונית להדביק את אוכלוסית אמריקה בנגיף האבולה), עכשיו היא כבר תומכת ב"שקר הגדול" (התיאוריה שהבחירות נגנבו מטראמפ באופן לא חוקי), מטיפה לרכישה המונית של כלי נשק, ולאחרונה נעשתה בת-ברית נאמנה של סטיב באנון, נסיך האופל של הפופוליזם העולמי.

כל המעברים האלה, הגלישות מתיאורית קונסיפירציה אחת למשנה, מעוררים בקליין תערובת של רגשות: לא רק גועל וסלידה וכעס, כצפוי, אלא גם סקרנות ואהדה אמיתית, והיא מנסה להבין איך זה קרה; איך זה קרה לכפילה שלה וולף, ולעוד ליברלים רבים, שחצו "באלכסון" (ראו הסבר על ה-diagonalism) את קווי ההפרדה המוכרים בין המחנות הפוליטיים, ב"קפיצת דרך" לא מוסברת, לכאורה.

לכאורה. קליין מגיעה להכרה שלכל אורכו של "עולם המראה" של הקונספירטורים זרועים רעיונות שלקוחים ישירות מן הלקסיקון הליברלי והנאור. וזה מה שכל כך מבלבל. מתנגדי החיסונים שעומדים בתוקף על חירות וחופש, עוינים את תאגידי הפארמה ומזהירים מפני מדינת המעקב; מכחישי האקלים שמטיפים לחשיבה ספקנית כלפי סמכות; והשיא האישי, מבחינת קליין, היה כשהחלה למצוא יותר ויותר איזכורים לתזה המוכרת שלה, "דוקטרינת ההלם", בפיהם של קונספירטורים הזויים, שטענו כי ממשלות העולם, בעצה אחת עם תאגידי הפארמה, השתמשו והינדסו את המגפה כדי להכניס מיליוני אנשים ל"הלם", שיאפשר להן להשליט באבחה אחת שלטון אימים בנוסח סין – מעקב בלתי פוסק, מחנות מאסר למתנגדים פוליטיים וכד'. הרעיונות מוכרים, אבל בעולם המראה הם מתעוותים לבלי הכר, "כפילים" אפלים של חופש, ספקנות והתנגדות לעריצות כפי שתמיד הבנו אותם.

קליין מניחה את האצבע על "תרבות החשד" (כל הקטעים מספרה בתרגום שלי):

"ריכוז הכוח העצום בידי העולם התאגידי במהלך שלושת העשורים האחרונים יצר זירה כה מוטה נגד הצרכנים עד שעצם סיפוקם של צרכי הקיום הבסיסיים נחווה כמו ניווט בסדרה בלתי פוסקת של הונאות. כאילו כולם מנסים "לעקוץ" אותנו באותיות הקטנות של עמודים על גבי עמודים של הסכם תנאי שירות שהם יודעים כי אף פעם לא נקרא. הקופסה השחורה היא לא רק האלגוריתם שמנהל את רשתות התקשורת שלנו – כמעט הכל זה קופסה שחורה, מערכת אטומה שמחביאה משהו אחר. שוק הדיור לא באמת קשור לדיור; הוא קשור לקרנות גידור וספקולנטים. אוניברסיטאות לא באמת קשורות לחינוך; מטרתן להפוך אנשים צעירים לבעלי-חוב. בתי אבות לא באמת קשורים לסיעוד; הם נועדו לסחוט קשישים מכספם בשנותיהם האחרונות ולהפיק רווח נדל"ני. הרבה אתרי חדשות לא באמת בעניין של חדשות; הם בעניין של לתמרן אותנו להקליק על פרסומות שמכסות את כל החצי התחתון של המסך כמעט בכל אתר. שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה. הסוג הזה של קפיטליזם נצלני וטורפני בהכרח מצמיח חוסר אמון ופרנויה… בדומה לכפילה שלי (וולף) שהשליכה את כל חרדות המעקב שלנו על אפליקצית חיסונים, חסידי קונספירציות טועים בעובדות אבל לעתים קרובות צודקים בתחושה – התחושה שאנחנו חיים בעולם עם ארצות צללים, שאומללות אנושית של האחד היא רווחו של האחר, שניצול וטורפנות סוחטים את כוחנו, שאמיתות חשובות מוסתרות מאיתנו במזיד. השם של השיטה שמחוללת את התחושות האלה מתחיל ב-ק', אבל אם אף פעם לא הסבירו לך איך קפיטליזם עובד, וכל מה שאמרו לך היה שזה חופש וכיף גדול וביג-מאק ולשחק לפי הכללים כדי להשיג את החיים שמגיעים לך, קל להבין איך אתה עלול לבלבל אותו עם מילה אחרת שמתחילה ב-ק': קונספירציה. כמו שמרקוס גילרוי-וור ניסח זאת, 'תיאוריות קונספירציה הן תגובה בכיוון שגוי של אינסטינקט פוליטי בריא ומוצדק: חשד'."

תיכף אני חוזר לקונספירציות שלנו בישראל. עוד לפני כן, נדבך קריטי בטיעון של קליין (טיעון מורכב שנפרש על פני ספר שלם ושרק דליתי ממנו קטעים ספורים כאן) הוא שהנפילה של רבים כל כך למחילת הארנב של הקונספירציות היא תגובה טבעית לוואקום פוליטי – היעדר כל מענה ברור מצד השיטה הקיימת לפשעים הקולוסאליים האמיתיים, שגלויים לעין כל.

"הבעיה היא כבר לא שאיננו יודעים את האמיתות כבדות-המשקל האלה, אלא שרבים מאיתנו לא יודעים איך לדעת אותן. כולנו יודעים שהעולם שלנו ניצב מעל ארצות צללים. אבל מה אנחנו עושים עם הידע הזה? לאן הוא מוליך? לאן מפנים את הזעם והבושה והעצב?

אחרי שניים וחצי עשורים שבהם סיקרתי את הפשעים של אליטות האוליגרכים שלנו, החסינות הגורפת הזאת מעונש מכריעה אותי לא פעם. סדנאות היזע ודליפות הנפט. הפלישה לעירק. המשבר הפיננסי של 2008. ההפיכות הצבאיות שהשליכו דור של אידאליסטים ממסוקים בדרום אמריקה. ההתקפה המאורגנת של וושינגטון על ניצני הדמוקרטיה הפוסט-סובייטית, שיצרה את האוליגרכים אשר סללו את דרכו לשלטון של ולדימיר פוטין. אני פשוט לא יכולה לשאת את המחשבה על כך שהאנשים האלה יצאו מכל זה בלא כלום. אף אחד לא שילם מחיר. המוניטין של כולם זכה במיתוג-מחדש. הנרי קיסינג'ר ממשיך לייעץ לנשיאים. את דיק צ'ייני מהללים כרפובליקאי שפוי. רוברט רובין, אחד מאלה שבאופן אישי עזרו לנפח את הבועה הפיננסית שריסקה את הכלכלה העולמית ב-2008, מסביר כעת שאין צורך למהר במניעת שינוי אקלים קטסטרופלי. הגרון שלי מתכווץ. הנשימות נעשות שטוחות. בימים רעים, אני מרגישה שאני על סף פיצוץ. חסינות מעונש יכולה להוציא אדם מדעתו. אולי להוציא חברה שלמה מדעתה… חסינות מעונש על קונספירציות אמיתיות מפרנסת את התעצמותן של אמונות תלושות מהמציאות."

וכאן בדיוק אני סוגר מעגל וחוזר לבגידה.

מי אחראי על הבגידה?

המחדלים, זוכרים? ביטול אבטחת היישובים למרות תחנוני התושבים, רמיסת הסטטוס קוו באל-אקצא, היעדרן המוחלט (לא מהיום, ממש לא, אבל עכשיו זה כואב הרבה יותר) של תשתיות ציבוריות ורשתות ביטחון חברתיות, קריסת שקר ההרתעה. כל החבילה הגדולה הזאת, של בגידת הממלכה באזרחיה. הבגידה החמורה בתולדות המדינה. מי אחראי לה?

יש שתי תשובות. התשובה האחת, התשובה האמפירית והמדויקת, תלך לאחור ותבחן מי קיבל את ההחלטות ומתי. התמונה שתעלה ממנה מבהילה: הכל רקוב. הדג מסריח מהראש. אבל הריקבון פשה בכל אבריו. מערכת הביטחון היתה שותפה מלאה להונאה קולוסאלית (מדעת או שלא מדעת, הונאה עצמית או רק הונאת הציבור, אין לכך חשיבות כעת מבחינת הנשיאה באחריות). המערכת הפוליטית כולה, ולא רק קואליצית נתניהו, שיתפה פעולה וגם טיפחה אשליות שווא בקרב הציבור ביחס למכלול עצום של סוגיות: מה יערוב לבטחוננו האישי, מה ההסכמות שנוגעות לסטטוס קוו בהר הבית, מהן מערכות התמיכה של העורף ומה רמת המוכנות שלהן, מה המחויבות של השלטון לחיי אזרחיו, מה המחויבות שלו לחיי אזרחים שנופלים בשבי, כמה באמת משקיעה כאן המדינה בשימור החיים לעומת הנצחת האלימות.

שאלות קשות, והתשובות בלתי נסבלות עבור רוב מכריע של הישראלים. הן בלתי נסבלות כי משתמעת מהן מעורבות עקיפה של כמעט כל אחד ואחד מאיתנו במחדל. זה לא "הם". זה לא רק כנופיית ביבי. זה כל שדרת ההנהגה הפוליטית והצבאית, לאורך (לפחות) שני העשורים האחרונים, שבהם התעצבה מדיניות המצור והמבצעים מול עזה. ואם זה כל שדרת ההנהגה, זה גם כל מי שהצביע להם וחשב שהוא מצביע למי שישמור על חייו ויבנה מערכות תומכות חיים כאן. וזה כל מי שרואה את עצמו נאמן לצבא שבעצם השקיע את מרב מאמציו בכיוון הלא נכון. צבא הגנת ההתנחלויות, צבא הפירוטכניקה הלא מאוישת, צבא הגדר החכמה-כל-כך-שהיא-טיפשה.

כולנו אכלנו את השקרים האלה לתיאבון, כולנו פלטנו אותם הלאה. זה היה תפריט חיינו.

לא, ממש לא "כולנו אשמים". אבל המחשבה שהריקבון וההונאה וההדחקה והחפיפיות מגיעות כל כך עמוק, שהן מפושטות במוסדות המרכזיים של הממלכה ולא ממוקדות באיש או בהחלטה בודדת, מכתימה גם אותנו, והיא קשה מנשוא. ראינו את ניצולי כפר עזה ובארי מתייפחים בטלוויזיה, לא רק על יקיריהם הם בכו אלא גם על עולם שלם של אמונה וביטחון שקרס והתפוגג בשעות ספורות. דיסאוריינטציה מוחלטת ביחס למה שנכון וידוע.

הקושי רק מתחיל כאן. כי מן התשובה הזאת, האמפירית והמדויקת, נובעות מסקנות מרחיקות לכת מאד. מערכות הממלכה חייבות לעבור שינוי מן היסוד. הנציגים הפוליטיים של כל מפלגות הימין-מרכז-שמאל-ציוני, כולם חברים בממשלות של השנים האחרונות, כולם שותפים למחדלים העצומים האלה, שנמשכים שנים כה רבות. הנציגים האלה צריכים לעוף. לא להחליף תספורת או חליפה, לא לרוץ שוב לכנסת ברשימה שמותגה מחדש; פשוט לעוף. המסקנות מרחיקות לכת גם ביחס של החברה האזרחית לצבא, בהכפפה של סדר היום הלאומי לתורת ביטחון אנכרוניסטית, זוללת תקציבים, שלא מספקת את הדבר היחידי שנדרש ממנה: ביטחון.

לא פלא שרבים לא עומדים במעמסה הנפשית הזאת, ופונים לתשובה השניה: קונספירציה.

"הבוגדים מבפנים"

אגדת "נעיצת הפגיון בגב" היתה תיאוריית קונספירציה שהפיצו גורמי ימין לאומני בגרמניה לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה. הקונספירציה גרסה שמי שגרמו לתבוסה היו אלמנטים בתוך הצבא והחברה הגרמניים, בראשם יהודים וקומוניסטים. על בסיס האגדה הזאת סחפה המפלגה הנאצית חסידים רבים לשורותיה, והיא שימשה דלק רב-עוצמה להעצמת השנאה היוקדת ליהודים.

פגיון בגב. 3 יריות בגב. סרק סרק. תיאורית הקונספירציה המכוננת של הימין הקיצוני בישראל מתארת את רצח רבין כ"עבודה מבפנים" של השב"כ, שמטרתה היתה להכפיש את האופוזיציה הימנית ולהבטיח את שלטון השמאל והסכמי השלום עם הפלסטינים (מה שכמובן לא קרה). מטרתה הברורה של התיאוריה הזאת היתה לנקות את הימין מאשמת הרצח הנוראי באמצעות סיבוב של 180 מעלות בכיוונו של זרקור האשמה – היישר אל לב הממסד ואל "שמאל" עלום שחולש עליו. התיאוריה רווחת למדי; על פי סקרים, רק 60% מן הציבור מאמינים שיגאל עמיר רצח את רבין, ופחות ממחצית מציבור הציונות הדתית מאמין בכך. בעוד שמפיצי התיאוריה ראו לנגדם מטרה פוליטית ברורה, רבים מאלה שנסחפו להאמין בה עשו זאת מתוך שבר גדול; הרצח שצמח מלב הציונות הדתית איים על תפיסת עולמם באופן כה חריף שהיה צורך מיידי להרחיק את האשמה ולתלות אותה בגורם זר.

האירוניה: יגאל עמיר עצמו היה שבוי במעין תיאוריית קונספירציה, לפיה חבורת אוסלו המצומצמת, בברכתו של רבין, זממה להשמיד את מדינת ישראל באמצעות שיתוף פעולה עם אש"ף. תפיסת המציאות המעוותת הזו הובילה אותו אל הרצח, שגם הוא תורץ בידי תומכיו, בדיעבד, באמצעות תיאוריית קונספירציה שמנקה את עמיר מאשמה.

מאפיין קבוע של תיאוריות קונספירציה הוא עיוורון מוחלט לגורמים מבניים, מה שנקרא "איך שהשיטה עובדת", לטובת התמקדות בלעדית בזומם יחיד, או בקבוצה מצומצמת של קושרי קשר, שלה מיוחסים כוחות מאגיים-כמעט, המסוגלים להפוך את המציאות על פיה. כמו בדוגמה של נעמי קליין: במקום שביקורת שמאלית רואה את דרך המלך של הקפיטליזם, הקונספירטורים רואים את טביעות האצבע של דמון ספציפי – ביל גייטס, או ג'ורג' סורוס, או קרן וקסנר, או "הקרן החדשה לישראל", או "שוברים שתיקה". כך, באופן פרדוקסלי, תיאוריות קונספירציה מבצרות את הסדר הקיים ומוודאות שחסידיהן לא יערערו על שלדת הפלדה המחזיקה אותו. למעשה, תיאוריות קונספירציה מוודאות שחסידיהן כלל לא יבחינו בשלדת הפלדה של הסדר הקיים, כיוון שכל מעייניהם נתונים באובססיביות למעקב אחרי דמות שטנית אחת או קבוצה קטנה מאד של דמויות כאלה. הפוליטיקה כולה, על יחסי הכוח הסבוכים שלה, בין הון לשלטון, בין חופש לביטחון, בין מעמדות, בין גזעים ומגדרים – עוברת רדוקציה לדיכוטומיה מארץ האגדות: רוב עצום של האוכלוסיה, תם וחף מפשע או מחשבת זדון, ולמולו, קבוצה זעירה של קושרים נוטפי-רעל.

תיאוריית קונספירציה תבוא על סיפוקה עם חיסולו המוחלט של כיס "הבוגדים". הסדר הקיים, כמובן, לא ישתנה במאום בשל כך; אנשים תמימים שוב יפלו קורבן לברוטליות של השיטה הכלכלית, או האתנוצנטרית, או הסקסיסטית. מה שיצריך שוב איתור וסימון של קבוצת בוגדים חדשה, וחוזר חלילה.

קמפיין "הבוגדים מבפנים" זינק לרשתות החברתיות בעוצמה מן הרגע הראשון למתקפת החמאס. בגרסתו הראשונית הטענה היתה פשוטה: לא יכול להיות שהחמאס פורר בקלות כזאת את מערך האבטחה של צה"ל ללא עזרה מבפנים. מי עזר? יו ניים איט. המוסד, השב"כ, קציני צבא, וכמובן מאחורי כולם מושך בחוטים "הסמול". שימו לב לכוח השכנוע שיש לביטוי "לא יכול להיות" לאוזניים שחונכו מינקות לתת אמון עיוור בכוח של צה"ל; קיים קשר סיבתי הדוק בין מחדל 5 שתואר קודם לבין פגיעוּת לקונספירציות, מה שמכתים באחריות להן לא רק קונספירטורים מקצועיים אלא גם מערכות שלמות של תעמולה (תקשורת, בתי ספר, וכמובן הצבא עצמו).

בתחילת המבצע טענה ה"עיתונאית" יעל צין: "חייב להיות שמרגלים מבפנים מעורבים אחרת אין סיכוי!!!". היא מחקה את הציוץ (טקטיקה מוכרת, אחרי שהוא מופץ לעשרות אלפי עוקבים) והתכחשה לתוכנו, ומיד המשיכה להפיץ פייקים נוספים. פייק ריפורטר ניטר עשרות חשבונות שהפיצו קונספירציות מסוג זה (פתחו להם את השער, מישהו מבפנים שיבש את הסייבר), שתמיד מסתיימות באמירות בנוסח "זה ההסבר היחידי"; כאמור, קונספירטורים מפצים על הדחקת הפגמים המובנים בשיטה הקיימת באמצעות פיברוק פגמים דמיוניים. כשהחלו להתרבות הסימנים לסולידריות יהודית-ערבית בכל רחבי הארץ – בשונה מאד ממה שקרה במבצעים הקודמים בעזה – ניסו הקונספירטורים להתנקש גם בה: "בדואים ששהו באזור הפסטיבל בעוטף סייעו לרצח ישראלים". גם כאן סייעו להפצה "עיתונאים" (מרב סבר), אנשים שמועסקים ב"כלי תקשורת" של הימין. העיתונאי מאור בוזגלו הצטרף לחגיגת הפייק של הבוגדים מבפנים, וכנהוג בקרב בני מעמדו, מחק לאחר שהנזק נעשה.

מי עוד כיכב ברשימות הבוגדים? קרן וקסנר ובוגריה, כמובן, יחידת 8200 (לפי מוטי קידר, יצרן קונספירציות מנוסה עוד מרצח רבין), ובאופן כללי, מפגיני המחאה. "הבוגדים מהשמאל ממשיכים בהסתה", הסיתה בעצמה ציפי נבון, ראש לשכתה של שרה נתניהו. "כדי שתיאוריית הקשר תשיג אחיזה בציבור", כתב איתמר ב"ז ב"עין השביעית", "היא לא חייבת להגיע בצורתה הגולמית אל בימות התקשורת המרכזיות. קהל היעד נחשף אליה במדיה החברתית ובקבוצות שאיש לא מנטר. התפקיד של גופי התקשורת ה"ממוסדים" של היקום הביביסטי הוא לספק מעטפת לוגית שבתוכה תיאוריית הקשר תיראה כמו הסבר הגיוני, ולא כמו פנטזיה ניאו-נאצית". בקיצור, מערכת משומנת, מן השוליים הנידחים של קבוצות טלגרם עלומות ועד לפריים טיים.

כך, בפריים טיים של ערוץ 12 קבע עמית סגל: "אי אפשר להצביע כל הזמן רק על צד אחד. יש לי מחשבות על כל מיני אלופים שישבו באולפנים וקידמו במשך שנים את תהליך הנסיגה המופקר, שחשב שאפשר להביא חיה נאצית לחצר האחורית שלך ולעשות איתה הסכמים ושלום. זה נכון גם לעיתונאים שהטיפו לנסיגות מופקרות. גם על הרפורמה – אפשר לדבר מה החליש את הצבא."

"אפשר לדבר", כלומר צריך לדבר על הבוגדים האמיתיים – המתנגדים לרפורמה. ההצהרה הזאת מלב ערוץ 12, אגב, לא עצרה את ח"כ טלי גוטליב להכריז ש"חדשות 12 בוגדים". גוטליב, למרבה האירוניה, אינה רחוקה מן האמת, מן הכיוון ההפוך: חדשות 12 כמו רוב כלי התקשורת בישראל בוגדים בתפקידם מזה שנים ארוכות, בטיוח המחדלים, בהעצמת מחלוקות סרק בין ניצים שביניהם שוררת תמימות דעים גמורה לגבי מדיניות הכוח הברוטלי כלפי עזה, בדחיקת הקול האזרחי על שלל מצוקותיו אל השוליים והענקת מלוא הבמה לקולו של הממסד.

נגד תיאוריות קונספירציה צריך להילחם בחירוף נפש, וגם נגד מחולליהן, אבל נגד קורבנותיהן – וזה לקח שאני לומד מן הקריאה בספר של נעמי קליין – לא צריך להילחם. אדרבא, צריך להבין את המצוקה הנפשית שמשלחת אנשים להיאחז ב"הסבר" הקונספירטיבי בזמן ששום גורם בזירה הציבורית המוכרת להם לא מעמיד הסבר רציונלי חלופי. זה הוואקום של מחילת הארנב, והוא נובע מרפיסות של הביקורת משמאל, אי יכולתה לייצר סדר יום פוליטי ומערך של ניתוחים אסטרטגיים שאפשר להישען עליהם גם בשגרה ובעיקר בזמנים של משבר. אותו חשד אמורפי במערכות הממלכתיות שהכזיבו מתנקז אל בשורת הקונספירציה ותחושת הרווחה שהיא מספקת. להמחשה, אחד מגדולי הקונספירטורים בטוויטר, דניאל גינת, הפיץ סרטון שבו הוא טען כי המוסד והשב"כ מעורבים בחטיפת הילדים לעזה, על סמך שברי מילים בעברית שנשמעו ברקע. בציוץ אחר הוא שיתף קטע מראיון עם ניצולה מיישובי העוטף שזועקת למצלמה "בגדו בנו!", כחיזוק לטענתו שאכן בגדו בנו. זהו מהלך ציני לחלוטין – האשה הפנתה זעקה כללית אל מדינת ישראל שבגדה בה, והצדק איתה; הקונספירטור חילץ ממנה "תמיכה" לתיאוריה של "הבוגדים מבפנים". גינת כבר מחק וחסם לגישה את כל הציוצים האלה – מה שכמובן מעצים את תחושת הנרדפות של חסידיו ומחזק אותם בעמדתם.

חטיפת ילדים היא עצב חשוף ורגיש בהיסטוריה הישראלית. הקונספירטור ציון עזרא הזכיר לעוקביו ש"יש פה מערכת שאף פעם לא היתה בצד שלנו", כמו למשל בפרשת חטופי תימן ובהגבלות הקורונה. כאן כבר המניפולציה אגרסיבית יותר, מעלה את זכר חטיפת ילדי תימן, שאכן טושטשה והוסתרה; גם אם עצם העלמת התינוקות לא היתה חלק מקונספירציה, אפשר לומר שהיה ניסיון מכוון ולעתים קונספירטיבי למנוע את פתיחת התיקים וחקירה שקופה של הפרשה; כל זאת מצד ממסד שהשליך את הקונספירציה לעבר המשפחות ופטר אותן בזלזול. יש קונספירציות אמיתיות, אבל איזכורן לצד מתקפת החמאס לא הופך אותה לכזו. ובכל זאת, הגיבוב של כל הפרשות יחדיו בעיתות בהלה ומצוקה עובד על לא מעט אנשים.

מבצעים בעזה הם סוכן פשיזציה

רמות הגזענות כלפי ערבים והשנאה כלפי שמאלנים נוסקות לגבהים בזמני עימותים מול עזה, ובפועל גוררות את המפה הפוליטית, האולטרה-ימנית גם כך, עוד ועוד ימינה. החוקר עידן ירון מזהה את הנקודה שבה ארגון להב"ה הפך מקומץ קטן לתופעת רחוב המונית ב"צוק איתן" ובההשתוללות נגד ערבים אזרחי ישראל במהלך המבצע ואחריו.

החדשות הלא טובות הן שנראה עוד מזה בעתיד הקרוב. פעולות ההצלה של הבדואים, היערכות העורף המרשימה של ערביי ישראל במלחמה הנוכחית, התגייסותם לעזרת יישובי הדרום והיעדרן של הפגנות מחאה – כל אלה לא ייזקפו לזכותם מבחינת הימין, כלומר מבחינת הרוב, שהרי הם אשמים מראש. בטלגרם, בווטסאפ ובפייסבוק קבוצה שנקראת "מבזקי אריה יהודה", מפיצה תמונות של פעילים חברתיים בחברה הבדואית, אנשי חינוך ואנשי דת, כשכוונת צלפים על ראשם, ומעלילה עליהם שהם מחבלים בחמאס. עניין של זמן עד שחבר מיליציה יהודית יממש את האיום. עוד פיתול רעיל של הקונספירציה טוען שכלי הרכב של המתקפה הגיעו בכלל מן הפזורה הבדואית, ואותם בדואים הרגו את קציני האוגדה בשנתם.

הפוגרום בקוסרה, רק בשבוע שעבר, שבמהלכו רצחו מתנחלים 3 פלסטינים, כמעט שלא אוזכר באתרי החדשות; המתנחלים ראו כי טוב, הגיעו להלוויות ההרוגים, ורצחו עוד שניים, אב ובנו. הרוצחים הגיעו ממאחז אש-קודש; יומיים לפני כן שלחו לתושבי הכפר אזהרה. כנהוג, צה"ל איבטח את הפוגרומיסטים וחיפה עליהם באש חיה, שפצעה עוד 15 פלסטינים. לפחות 18 כפרים הותקפו בידי מתנחלים בגדה המערבית בימים הראשונים למתקפת החמאס. הכפר הקטן אל-קאנוב, צפונית לחברון, המונה שמונה משפחות, נשרף כולו ותושביו גורשו. קהילת ואדי א-סיק, מזרחית לרמאללה, נשברה תחת איומי המתנחלים והתפנתה גם היא. גם קהילת רשאש נשברה והתפנתה, וגם קהילת עין שבלי ברחה – תחת איומי מתנחל שהתחזה לאיש שב"כ. לא שמעתם ולא תשמעו על הטרנספר המואץ הזה בגדה בערוצי החדשות. מבחינת המתנחלים, זמן מלחמה הוא זמן אידאלי לקדם במרץ את תכניות הטיהור האתני שלהם, להשתלח ולזנב בקהילות החלשות ביותר, שנותרו ללא כל הגנה, על מנת לכבוש לעצמם עוד פיסת קרקע נקייה מערבים.

ממשלת בן-גביר מעניקה לפוגרומיסטים רוח גבית בהצפת הרחוב הישראלי בכלי נשק; בשומרון כבר רכשו מאות רובי סער לטובת הפוגרומים הבאים, מתנת יהודים קנאים בתפוצות בשיתוף עם "אחים לעורף" החרדי.

במקביל, מכונת הרעל כבר עובדת בטורים גבוהים, והתגמול בהתאם: השר קרעי, במחטף קלאסי לזמן מלחמה, דרש להכניס את ערוץ השופרות (14) ל"עידן פלוס", מהלך שמשמעותו שמיטת חובות עצומה לערוץ התעמולה הרשמי של הממשלה, שגם כך נהנה מתפנוקים על ימין ולא על שמאל. בתנועת מלקחיים – הגברת החשיפה של השופרות והחנקת הקולות הביקורתיים – אותו קרעי גיבש גם "תקנות לשעת חירום שפוגעות במורל הלאומי", נוסח שלקוח היישר מן הפרלמנטים של פינוגיאנג ובלארוס.

התותחים הפשיסטיים התחילו לירות לרוחב גזרה רחבה מאד – מאלופי צה"ל, דרך המוסד והשב"כ, ראשי המחאה, הדיפסטייט המשפטי, וכתמיד, "הסמול". בתור תיאוריית קונספירציה, זאת תיאוריה מאד גרועה. יותר מדי קושרים, בלי שום קשר זה לזה. יש לצפות למיקוד מטרות הדרגתי. הקונספירטורים ייאלצו לרדת מגבם של קציני צה"ל – אלה זוכים להערצה אוטומטית ברוב הציבור. השב"כ, מוקד הקונספירציה סביב רצח רבין, כנראה יישאר בתמונה. חזק מכל הוא האינסטינקט הגזעני, שיסיט את האש (שוב) אל המפלגות הערביות, אנשי ציבור ערבים, ותושבים בערים מעורבות. פעילי סולידריות בשיח' ג'ראח, בדרום הר חברון ובבקעת הירדן יהיו חשופים לברוטליות גבוהה יותר של כוחות הביטחון.

ה"אשמה" תהיה כבדה, כי פנטזיית הג'נוסייד לא תתממש, ופנטזיית מיטוט החמאס לא תתממש, ופנטזיית החזרה לגוש קטיף לא תתממש. הימין ייצא מן הקטסטרופה הזאת עם שורה של כשלונות מפוארים על שמו וללא שום "הישג" מאזן. על כן יהיה צורך דוחק לטפול את כל הכשלונות על "הבוגדים", כפי שזה כבר קורה מזה שנים: גם את ההתנתקות, שהימין יזם והעביר, וגם את התחזקות החמאס, שנתניהו אחראי לה ישירות, טופלים על "הסמול". יריית פתיחה, מילולית, ניתנה לכך באספסוף שהתכנס מתחת לביתו של ישראל פריי ושיגר לעברו זיקוקים.

כל מה שקורה ונאמר בשבוע האחרון משדר: כללי המשחק השתנו. הם השתנו במובן הזה שהצורך המעיק לבסס את זיקתו של אדם לפעילות עוינת כלשהי אינו נאכף ואינו מורגש; כל הפלסטינים הם חמאס, כל הערבים פלסטינים, כל השמאלנים ערבים. וכל הנצרות משוחררות.

שובו של המודחק: ארצות הצללים

אני חוזר כעת לספר של נעמי קליין ולאחד הנושאים המרכזיים בו, "ארצות הצללים". אלה הם אותם אזורי מציאות שלמים שמבחינת תושבי העולם המערבי, החיים בשפע יחסי, נמצאים בצל תמידי, מחוץ לשדה הראייה; סבל ומצוקה שוררים שם דרך קבע, אך הם לא מגיעים כמעט לעינינו ולתודעתנו, הודות למערכת משוכללת של תיחום, גידור, חלוקת עבודה, הסדרים מדיניים וכלכליים שמוודאים שמה שקיים בארצות הצללים יישאר שם ולא ייצא.

רק שכל העולם הנראה והנוח שלנו נשען ועומד על ארצות הצללים. כך היא כותבת:

"השכבה החיצונית של השווקים שאיתה בני המעמד הבינוני בחלקים האמידים של כדור הארץ באים במגע – חנויות מזון מוארות באור יקרות, תחנות דלק, אתרי אינטרנט מעוצבים ומשרדים משעממים – אינם כל הסיפור של הקפיטליזם; הם חלון הראווה שלו. כל ההישגים האלה נשענים על ניצול של עובדים, צרכנים ומשתמשים, אבל הם גם ניצבים על חלקים חבויים יותר של שרשרת האספקה, אזורים של ניצול קיצוני, הסגר של בני אדם, והרעלה של מערכות אקולוגיות, שאינם סתם מעידות פתע במערכת אלא חלק אינטגרלי ממה שתמיד הניע את העולם שלנו.

לצורך המפה הזאת, אפשר לקרוא להם ארצות הצללים. זהו המרתף המתעוות והדחוס של הכלכלה הגלובלית שלנו, לכאורה חסרת-חיכוך. עשורים שלמים של מיצוי כל טיפת תועלת מכל חוליה בשרשרת – המכרות ואזורי התעשייה שבהם מופקים חומרי הגלם; המפעלים ובתי המטבחיים שהופכים אותם לחלקים של מוצרים מוגמרים; הרכבות והספינות שמובילות אותם לרוחב יבשות ואוקיאנוסים; המחסנים שממיינים ומאחסנים אותם מוכנים לקליק של עכבר; המשאיות שמסיעות אותם כשהקליק מגיע; הרי האשפה והנהרות המזוהמים שאליהם השפוכת מוצאת את דרכה; מגרשי המשחקים הנוצצים שבהם עשירי-העל מתפנקים – כולם מתווים סיפור ברור, גם אם מוכר לעייפה, של ביזה.

מה שמזעזע באמת זה פחות הסיפורים עצמם ויותר העובדה שהם כבר לא כל כך מזעזעים. רבע מאה אחרי שפרסמתי את "לא לוגו", זה נראה לנו מובן מאליו שעל מנת שאשה צעירה בניו יורק או בלונדון או בטורונטו תלבש פריט של אופנה מהירה, נשים צעירות אחרות צריכות להסתכן בכך שיישרפו לאפר במפעלי טקסטיל בדאקה בבנגלדש. או שרשתות התאבדות ללכידת עובדי אלקטרוניקה שהתייאשו מן החיים הן חלק נורמלי מן הארכיטקטורה של מפעל שמייצר את הטלפונים הסלולריים שלנו בשנצן בסין. או שערים כמו דובאי ודוחה נבנות ומתוחזקות בידי צבאות של מהגרים, שחיים ועובדים בתנאים כה ירודים, עד שאם הם נהרגים במהלך עבודתם, המעסיק אינו נושא בשום אחריות. או שעובדי מחסנים בניו-ג'רזי נאלצים להיאבק באחד משלושת האנשים העשירים בעולם כדי לזכות בהפסקות מספיק ארוכות להגיע לשירותים. או שמסנני תוכן במנילה צריכים לצפות בעריפות ראשים ובאונס של ילדים כל היום כדי לשמור על הפיד ברשתות החברתיות שלנו "נקי". או שכל הצריכה והשימוש הפראי באנרגיה שלנו מפרנסים דליקות בפרברים הראוותניים של לוס אנג'לס וסונומה, דליקות שאסירים נשלחים לכבות אותן, ומקבלים שכר רעב תמורת העבודה המסוכנת הזאת, בשעה שמהגרים ממרכז אמריקה, שסבלו מאסונות אקלים משלהם, קוטפים אבוקדו ותותים באוויר הרעיל – ואם הם נהיים חולים או מוחים על תנאי העבודה שלהם, המעסיק שולח אותם הביתה בן רגע, ללא תשלום, נפטר מהם כמו מפרי מקולקל."

קליין, אזרחית קנדית ותושבת קולומביה הבריטית, מספרת שהמודעות שלה לארצות הצללים התחדדה בשנים האחרונות בעקבות הגילויים המזעזעים על קברי ילדים באתרים של בתי ספר ופנימיות בקנדה, ששימשו ל"חינוך מחדש לנצרות". לאורך כל המאה ה-20, יותר מ-150 אלף ילדים של שבטים ילידיים נלקחו בכוח מהוריהם וסבלו בבתי הספר האלה התעללות פיזית, רגשית ומינית, תוך שנאסר עליהם לדבר בשפת אמם. זו רק חתיכה אחת מתשבץ רחב יותר של "הנכבה"  הצפון-אמריקאית – השמדת השבטים הילידיים בידי המתיישבים האירופים. קנדה עשתה דרך ארוכה להכרה בפשעי העבר האלה, בפיצוי הצאצאים ובשיקום שרידי השבטים, דרך משמעותית הרבה יותר משכנתה בדרום, אך הדי הפשעים לא שככו.

עזה היא ארץ הצללים שלנו. המקום המודחק, המורסה הפתוחה שהמבט ניסוט ממנה כל הזמן, אבל היא מנקרת בתודעה, פוצעת את הזיכרון, מסרבת להיעלם. בעזה רשומים כל פשעי הכיבוש הישראלי, ומי שרוצה לצלול שוב אל שרשרת הטעויות, ההכאות על חטא, ההסתרות והגילויים, מוזמן לקרוא את הראיונות המקיפים שערך יזהר באר עם מושלי עזה וקציני פיקוד דרום בעשור האחרון, בבלוג "פרות קדושות". הכל כתוב שם. ההיסטוריה שלנו, היסטוריה מאד קרובה, עקומה כל כך.

מישהו באמת חשב שהמציאות הזאת היא בת-קיימא? שהפערים העצומים האלה בין עברו הישראלי לעברו הפלסטיני של הגבול ניתנים להכלה, להבלגה, לטשטוש? שההזיה הזאת תעבור בשלום? מצידו האחד של הגבול אנשים חופשיים רוקדים במסיבת טבע, הם על גג העולם, ובמרחק יריקה מהם אלפים מצטופפים בתחתית העולם, במחנות פליטים עלובים, חצי משעות היממה ללא חשמל, לוקים במחלות זיהומיות בגלל מחסור במים נקיים, מנותקים במשך שנים מאח או מאם בגדה המערבית, אין יוצא ואין בא, ורק זמזום המל"טים הקבוע ממעל, ומטחי הפגזים שמשטחים חצי מהשכונה מדי שנתיים-שלוש?

כן, משה דיין חשב שזה אפשרי. "להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו", הוא קבע. טעות איומה ונוראית – החרב לא נשמטה מאגרופנו, והנה בכל זאת, נכרתים חיינו. שוב ושוב ושוב, בחרבות ברזל. טעות שהונחלה לדורות של ישראלים, בלכתם ובשוכבם ובקומם, עד שנמסכה בזרם דמם, והם לא מסוגלים עוד לדמיין חיים במצב צבירה אחר, לא אגרופי.

אני כותב את הדברים האלה על רקע שיטפון של קריאות לביצוע ג'נוסייד בעזה. מכתב פתוח של עשרות רבנים בציונות הדתית קרא לצה"ל "לא להתחשב באוכלוסייה אזרחית של האויב". השיבה לעזה היא חלום מתוק של הימין מאז ההתנתקות, וחסידיו המשיחיים קפצו על העגלה בששון ובשמחה. לאחר ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון, ח"כ אורית סטרוק נשאה עיניה לדרום: "לצערי שיבה לחבל עזה תהיה כרוכה גם בקורבנות רבים, כמו שגם העזיבה של חבל עזה הייתה כרוכה בקרבנות רבים, אבל אין ספק שבסופו של יום מדובר בחלק מארץ ישראל, ויבוא יום שנשוב אליו". שימו לב לשקר "הקורבנות של עזיבת עזה" – מאחוריו מסתתרת המציאות המדממת של השהייה בגוש קטיף, אשר גבתה הרבה יותר קורבנות. בעיצומו של השבוע הראשון למלחמה, ח"כ עמית הלוי מן הליכוד שירטט תכנית מפורטת לטבח המוני, בעקבותיו טרנספר של מאות אלפי עזתים למצרים, והתיישבות מחדש במקומם. ח"כ שמחה רוטמן הצהיר שמטרת הלחימה היא ש"ילדינו יוכלו להסתובב חופשי ברחובות עזה".

חיפוש גוגל פשוט על הביטוי "למחוק את עזה" מעלה מאות תוצאות מן השבוע האחרון – מפי עיתונאים, ראשי ערים, מי לא. בנתיבי איילון נתלו שלטים גדולים – "להשמיד את עזה" ו"תמונת הניצחון: 0 תושבים בעזה". הג'נוסייד הפך למיינסטרים.

קליין, שוב:

"האם זה חלק ממה שאנחנו עדים לו? קונספירטורים אלימים יותר ויותר בעולם המראה חוששים שיכנסו אותם, ינהגו בהם כנחותים, יכבשו אותם, ואז "יצמצמו" את אוכלוסייתם כיוון שהם יודעים, ברמה כלשהי, שאלה הגישות החסלניות שהביאו לעולם את זכויות היתר שלהם ועדיין משמרות אותן, זכויות  שבהדרגה הולכות ומתערערות? האם הם מבועתים מכך שאם האמיתות של ארצות הצללים – בעבר, בהווה ובעתיד – אי פעם ייחשפו במלואן, ומשמעותן תופנם, התוצאה ההכרחית תהיה היפוך תפקידים דרמטי, שבו הקורבנות הופכים מקרבנים?"

ב-7 באוקטובר הקורבנות הפכו למקרבנים. החמאס אכן נקם באכזריות בל-תשוער – נקמה שהושתה על חפים מפשע, ממש כפי שהפשעים שעליהם הוא נקם הושתו על חפים מפשע. מעגל הדמים שוב חג סיבוב שלם. האם לחפצי החיים משני עברי הגבול נותרה תקווה לדרך אחרת? 

"אין הידברות עם ברברים"

אני נכנס כעת לשדה המוקשים שנקרא "ישראלים שמעזים להציע הידברות עם החמאס". על כל צעד ושעל צפויות צעקות ביניים, הטרלות, הערות אישיות נבזיות, הסחות דעת, פייקים למכביר ומה לא. בכל זאת אצעד בדרך חסרת המוצא הזאת, מבלי לקוות לשכנע אף אחד. רק אניח כאן את העובדות הידועות לי והמסקנות שנובעות מהן. עדות, תזכורת, זיק של מחשבה, שלא הכל הוא כפי שמצטייר ברגע הזה, המר והכואב.

לפני הכל אולי נתייחס לטיעון שצץ בימים האחרונים; כיוון שראיתי אותו אצל עיתונאי שמאלן ידוע מאד, וגם אצל היסטוריון שמאלי, אני מניח שהוא די רווח. הטיעון הוא בפשטות שעם ברברים אין מה לדבר על פיוס. האכזריות שהחמאס גילה במתקפה שלו, שהגיעה עד כדי התעללות סדיסטית, מוכיחה מעל ומעבר שמדובר בחיות אדם שאין שום טעם לנסות להגיע איתם לאיזושהי הבנה.

הטיעון הזה מוכר ממעגלים קודמים. הוא מופעל, כמו רימון, על ידי טריגר שואתי: החיזיון של יהודים חסרי אונים שנטבחים בידי גויים סדיסטים. זה טריגר רב עוצמה, שיכול להפוך שמאלנים בן לילה לתאבי נקם כזאבים מוכי כלבת. במהלך "עופרת יצוקה" (ינואר 2008) פירסם ירון לונדון מאמר בשם "טיפול בהלם" ובו המליץ "להמם את האוכלוסייה בעזה באמצעות פעולות שעד כה בחלנו בהן", כגון הרעבת האוכלוסייה והפצצת ריכוזים עירוניים, שעלולה לגבות מאות הרוגים. בקרב רוב רובו של הציבור הליברלי בארץ, דיני המלחמה הבינלאומיים – שנחקקו, כזכור, בתגובה לפשעי הנאצים – הם בגדר המלצה לא מחייבת, וניתן להשליך אותם מאחורי גבנו מתי ש*אנחנו* החלטנו שזהו, נמאס לנו ולא משחקים יותר.

אין חולק על העובדות; שוב, מחבלי החמאס נקטו באכזריות קיצונית, מעוררת חלחלה, כלפי מאות ישראלים שנקרו על דרכם. הדברים שיבואו כעת אינם, בשום אופן, ניסיון למחול או להצדיק. הקשר והשוואות אינם הצדקה. מי שעקב גם גילה שכל ארגוני זכויות האדם (בצלם, HRW, אמנסטי), שבארץ מוצגים כאנטישמיים מושבעים, גינו במילים החריפות ביותר את פשעי המלחמה של החמאס (וגם נעמי קליין, אגב). זה לא צריך להפתיע אף אחד.

ובכן: "עם ברברים אין מה לדבר על פיוס". האומנם?

אחד, במלחמה נעשים מעשי זוועה מכל הצדדים. גם בשבוע הזה בלבד תועדו מעשים ברבריים של חיילי צה"ל בגופות של המחבלים. נכון, פחות ברבריים משל החמאס; זאת לא תחרות, אני מקווה. צבאות של אומות תרבותיות בתכלית (אמריקאים בכלא אבו-גרייב, צרפתים באלג'יר) ביצעו מעשי זוועה, לפעמים כחלק משגרת פעולה. מאז ומעולם היתה המלחמה הפקק שמשחרר את הסדיזם האנושי (מוטב לומר, הגברי), הרישיון המוחלט לתת לו דרור.

שתיים, ברבריות איננה נמדדת רק ברגש (הגועל או הדחייה) שמעורר בנו אקט מסוים, אלא גם בחומרת תוצאותיו. לחיצה על כפתור שמשגר פצצה מגובה של 3 ק"מ היא תזוזת אצבע שמותירה אותנו אדישים; אבל התוצאה שלה, בוודאות, היא מחיקת משפחה שלמה, גברים נשים וטף, שאין להם שום קשר לטרור או ללחימה. ברבריות של אדישות צוננת לתוצאות גם היא ברבריות. על האבחנה הכוזבת בין כוונה לידיעה וודאית מראש בהקשר האחריות המוסרית כתבתי פעמים רבות, ולא אחזור אליה שוב; ממילא היא רק נדבך טקטי במהלך הירידה מטה בסולם המוסרי.

רוח מבצע "חרבות ברזל" משדרת במפורש שמדובר בפעולת נקם חופשיה מרסן הדין הבינלאומי: "דגש על נזק ולא על דיוק", מסר דובר צה"ל, ושר הביטחון פירש: "מצור מוחלט", "אנחנו נלחמים בחיות אדם, ונוהגים בהתאם". ההנחה שאף אחד לא מעז לערער עליה היא שכל 2.2 מיליון תושבי עזה הם חיות אדם, ולכן כולם יישאו באסון ההומינטרי (מצור מוחלט). אם לא – הרי מדובר בעונש קולקטיבי האסור בדיני המלחמה. כאן כבר לא תועיל המנטרה "החמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי, זו אחריותו", כיוון שלתושבים אין מוצא מן המצור המוחלט שכופה ישראל.

ושוב, בפעם האלף: להוריד פצצה על בית מגורים של משפחה זהו פשע מלחמה גם אם פעיל חמאס מתגורר שם. הסייג שמוכר בדיני המלחמה מאפשר הפצצה כזאת רק אם נעשה בבית שימוש לוחמתי – מפקדה, מתקן אימונים, מחסן נשק וכד'. אם טיל היה נוחת על ביתו הפרטי של מפקד אוגדת עזה, ומחסל את כל בני ביתו, אף אחד לא היה מתייחס ברצינות לתעמולת החמאס שמדובר בפעולה לוחמתית ושזו אשמתו של מפקד אוגדת עזה שהוא עושה שימוש בנשים ובילדים כמגן אנושי.

אבל זה בדיוק מה שישראל עשתה לבית משפחת אבו-קוטה ברפיח (19 הרוגים), וזה מה שהיא עשתה למשפחת אבו דאן במחנה הפליטים אל-בורייג' (14 הרוגים), וזה מה שהיא עשתה למשפחת שעבאן בשכונת אל-נאסר (6 הרוגים), ולעוד מאות רבות של תושבים בעזה. "התקפות רחבות מאד, אבל לא כירורגיות", זו לשון ההמעטה המטשטשת, כסם הרגעה, של ראש מטה חיל האוויר. ושוב, אף אחד בעולם לא מתייחס ברצינות להצדקת המגן האנושי. גם הישראלים לא באמת מאמינים בה, וכשאתה מצביע על העדויות הסותרות, הם גולשים מיידית לשיח הנקמה ("זה מה שהחמאס עשה לנו, מה אתה מציע, לשתוק", וכו').

נכון, החמאס טבח באזרחים וביצע פשעי מלחמה נוראיים. אם כך, מוטב שישראל תדבר גלויות על "מידה נגד מידה" (עוד סעיף שלא קיים בדיני המלחמה), או על שבע מידות כנגד מידה, במקום לפברק לגיטימיות שלא קיימת לפשעי מלחמה.

הבעיה השלישית והמרכזית בטיעון של "אי אפשר לדבר עם ברברים" , היא שאין קורלציה בין אכזריות החיילים בשטח לבין הפרגמטיות של ההנהגה. אלה זירות התנהלות שונות מאד, בתנאים שונים מאד, והאנשים שפועלים בהן שונים. חיילים מצריים במלחמת יום כיפור כפתו שבויים, הוציאו אותם להורג, ואז כרתו את ראשיהם ושפכו את מעיהם. חיילי צה"ל אנסו ורצחו נערה בדואית ב-1949. והיו עוד סיפורי זוועה. ובכל זאת, החיילים המצריים פעלו תחת מרותו של המנהיג הערבי הפרגמטי ביותר במחצית השניה של המאה ה-20', אנואר סאדאת, שזמן קצר לאחר המלחמה פתח במו"מ חשאי עם ישראל ומקץ שנים ספורות חתם איתה על הסכם שלום מלא. למעשה, הפרגמטיות של סאדאת נולדה עוד קודם לכן, בתבוסת מצרים במלחמת ששת הימים. בתחילת שנות ה-70' הוא העביר לישראל הצעה ברורה לשלום תמורת החזרה של חצי האי סיני, וממשלת גולדה-דיין-גלילי היהירה דחתה אותה. מה שאילץ אותו לנקוט בצעד הפרגמטי הבא – לפתוח במלחמה נגד ישראל כדי להשיב למצרים את מה שנגזל ממנה בכוח ואי אפשר להשיב בדרכי שלום. ישראל למדה בדרך הקשה להקשיב לאיתותי שלום.

לא לקפוץ; זו אנלוגיה, לא זהות. מצרים אינה חמאס וסינוואר אינו סאדאת. אבל כפי שנראה בהמשך, החמאס אכן העביר הצעות לרגיעה לישראל, וישראל דחתה אותן. עוד לפני שנגיע לכך, הנקודה הבסיסית היא שאכזריות בשדה הקרב, או הטרור, איננה סותרת מחשבה פרגמטית של המנהיגים ששלחו את מי שהתבררו כסדיסטים לשטח. ולפעמים אפילו יש הרמוניה ביניהן.

שרשרת המבצעים של ישראל הפכה את עזה לגיהנום ב-15 השנים שקדמו למלחמה הנוכחית: 5,300 הרוגים, יותר ממחציתם בלתי מעורבים. כמות בלתי נתפסת של נכים ופצועים, עשרות אלפי משפחות שנחרבו, בתים שנהרסו, וכל זה רק במהלך המבצעים, שהרי גם שגרת המצור הפכה את הרצועה ללא ראויה למגורי אדם. האם קשה כל כך לישראלי לדמיין מה כל זה עושה לצעיר שמתגייס לחמאס? כמה זעם נבנה בו, שנה אחר שנה, מבצע אחר מבצע, כשמאות ילדים מתים נערמים סביבו, והחמאס אינו מצליח, חרף ניסיונותיו החוזרים, להשיב לישראל מכה שווה בעוצמתה? הרי הישראלים חטפו רק מכה אחת שמשתווה בעוצמתה לכל אחת מהמכות שספגו העזתים בתקופה הזאת; והביטו בהשתוללות הזעם והשנאה, שיח הג'נוסייד שנהיה נורמלי כאן. האם קשה להבין שאוכלוסיה שספגה כבר ארבע מכות איומות כאלה תטבע בתהומות של שנאה ותאוות-נקם? "אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם"? (הסוחר מוונציה, ויליאם שייקספיר, תרגום : אברהם עוז)

לא, אומרים לנו הימנים והליברלים-שהתהפכו. זה לא קשור לנסיבות, לכיבוש או למצור. זו שנאת היהודים הנצחית, התהומית, הבלתי משתנה. ובכן, כאן באמת מסתיים הדיון הרציונלי. כשהטריגר השואתי מופעל, זה סוף הדיון וסוף ההקשר וסוף ההשוואות והניתוחים. ואכן, הנפילה לחיקה החמים של טרוניית האנטישמיות הנצחית כל כך מקילה על השכל ועל הלב; אין באמת תחרות לנועם ולרווחה שפושטים באבריך מרגע שהתמסרת לכדור ההרגעה הזה.

* * *

בת 19 מבארי, שניצלה מן הטבח:  "אל תגידו כיפת ברזל, זה פלסטר. אל תגידו חיילים, זה פלסטר. שנים אנחנו מדברים על זה, שנים. מפקירים אותנו… איך אני אמורה  לקום בבוקר ולדעת ש-4 וחצי ק"מ מקיבוץ בארי, בעזה, יש אנשים שזה לא נגמר בשבילם. מי שמדבר על נקמה, תתביישו. אני, אחרי כל מה שעברתי, כל כך הרבה כוחות אני מאבדת בכל פעם שאני שומעת את המילה 'נקמה'… אל תגידו לי חיילים, אל תגידו לי הגנה. תגידו לי פיתרון מדיני."

* * *

הידברות והרגעה: האופציה שאין להעלות על הדעת

נקודת האפס היא ההתנתקות – אותה החלטה מדינית שהליכוד הוביל אחרי שקיבלה רוב בתוך מפלגת הליכוד (23 מול 17); בין המצביעים בעד היה בנימין נתניהו. סתם, לרקורד. עוד לרקורד: מטרתה העליונה של ההתנתקות לא היתה להביא לרגיעה מול עזה אלא, "להקפיא את התהליך המדיני לזמן בלתי מוגבל", כדברי יועצו של שרון, דב וייסגלס, בראיון "הפורמלין" המפורסם; הקפאה שהיתה, כמובן, צ'ק פתוח להרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית. הדברים האלה ידועים, ואז נשכחים, כלומר מושכחים בכוח, כך שאי אפשר לחזור עליהם מספיק. בניגוד לשקר הנפוץ של הימין, ההתנתקות לא נהגתה ולא הוצאה לפועל כתכנית שמטרתה להשקיט את גבול הדרום.

מחנה אחד בקשת הפוליטית היה מודע לכך: השמאל הרדיקלי. נציגיו התנגדו להתנתקות במתכונת שהוצגה; הם חזו מראש שמהלך חד-צדדי, אשר אינו מותיר שום נכס בידי הפלסטינים, יוביל לאסון. תנועת "גוש שלום" דרשה "הידברות עם הרשות הפלסטינית על מסירת הרצועה לידיה, חופש תנועה ליאסר ערפאת כדי שיוכל להגיע לרצועה, פיקוח בינלאומי על הרצועה, פתיחת מו"מ לשלום עם הרשות, מסירת המבנים המפונים בשלמותם לידי הרשות או לידי גוף בינלאומי כמחווה של רצון טוב וכן פתיחת הרצועה לקשר עם העולם בים, באוויר וביבשה." בתנועה הזהירו מפני "תוכנית להפיכת רצועת עזה לבית כלא פלסטיני אחד גדול, בלא שתהיה לתושבים הפלסטינים יכולת לצאת משם לישראל או לשטחי הגדה." בתנועת "יש גבול"  אמרו: "התוכנית חד-צדדית, פוסלת את קיומו של פרטנר פלסטיני בצד השני והיא תוכנית רעה. אנחנו לא יכולים לעודד תוכנית שרק צד אחד לוקח בה חלק".

תגזרו ותשמרו את זה לפעם הבאה שמטיחים בכם שהשמאל הרדיקלי תלוש מן המציאות.

כעת הגענו לנושא ההידברות עם החמאס. לפני ששואלים על היתכנות, צריך לפרק עוד מוקש של דיסאינפורמציה שמגויס להפלת הרעיון מלכתחילה: הטענה הנפוצה ש"ניסינו וזה לא עבד". הטענה הזאת מעולם לא נתמכת בראיות. בפועל, המצב הפוך: הסכם רגיעה אמיתי עם החמאס נחתם פעם אחת בלבד בהיסטוריה, הוא עבד יפה מאד (גם אם לא מושלם) – ואז ישראל סיכלה אותו.

ההסכם היחידי הזה, שנחתם בין החמאס לישראל, נכנס לתוקפו ב-19 ביוני 2008 והיה אמור להתחדש לאחר 6 חודשים. ב-4 בנובמבר, אחרי כמעט 5 חודשים של שקט הולך וגובר (עד לרמה של 4 שיגורים באוקטובר, צניחה של פי 60 מרמת הירי לפני ההסכם) – ישראל ריסקה אותו בחדירה לשטח הרצועה לצורך פיצוץ מנהרה של החמאס; צה"ל הרג 6 לוחמי חמאס, ושם החלה הידרדרות מהירה, שהסלימה עד לפרוץ מבצע "עופרת יצוקה" ב-27 בדצמבר 2008. את הכרוניקה המדוקדקת של האירועים שקדמו למבצע, כיצד ישראל ממש התנקשה ברגיעה שהחמאס ביקש שוב ושוב להאריך – תוכלו לקרוא בתחקיר הנרחב שכתבתי שנה אחרי. מדוע ריסקה ישראל את התהדיאה? גם על כך תוכלו לקרוא שם. בישראל היו מאד לא רגועים מן הרגיעה, וחששו מהשלכותיה. הנה דברים שכתב צבי בראל במרווח הזמן הטעון ההוא, בין ריסוק הרגיעה לבין פרוץ "עופרת יצוקה": "הדבר האחרון שישראל מתכוונת לו הוא להניח לחמאס להכתיב לה רגיעה גם שם [ביהודה ושומרון]. נדמה כי הגרסה המדויקת למה שקורה הוא שישראל מעדיפה להגביל את שדה הקרב למקום שבו כבר "רגילים" אליו, בדרום, מאשר לתת בידי חמאס עוד שטחי השפעה אם לא שליטה, ובכל מקרה אין לתת בידי חמאס תירוץ להפעיל את התהדיאה גם בגדה."

מה קרה ליוזמות הרגיעה האחרות? ישראל אפילו לא שקלה אותן. בעיצומו של מבצע "צוק איתן" הזכיר ד"ר יונתן מנדל שורה של סירובים ישראלים לדון בהצעות רגיעה של החמאס (אני מודה ליונתן על העזרה באיתור המקורות):

1997: השיח' אחמד יאסין העביר לישראל, דרך מלך ירדן, הצעה להפסקת אש (הודנה) של 30 שנה. ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, שחשף את דבר ההצעה ב-2004, אמר כי ישראל כלל לא דנה בה. "אם היום היו מציעים הצעה כזו אני בטוח שלא היינו דוחים אותה על הסף", הוא הוסיף. אני מפקפק בכך.

1998: בראיון לטלוויזיה הישראלית, השיח' יאסין מציע הודנה בלתי מוגבלת תמורת הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. ההצעה לא נענתה.

1999: השיח' יאסין שוב מעביר הצעה, להודנה של 20 שנה, בתמורה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. ההצעה לא נענתה.

2006 (ינואר): בראיון ל-CNN מציע מחמוד א-זהאר הודנה שלמה תמורת מדינת פלסטינית בגבולות 1967. ההצעה לא נענתה.

2006 (נובמבר): יועץ בכיר להנייה, אחמד יוסף, מציע בשם החמאס הודנה של 25 שנים תמורת סיום הכיבוש בגדה ובעזה. יוסף הסביר את היגיון ההצעה כך: "בתקופת הרגיעה והמשא המתן הזאת, נוכל לדון בסוגיות החשובות של זכות השיבה ושחרור אסירים. על הדור הבא של פלסטינים וישראלים יוטל להחליט אם לחדש או לא לחדש את ההודנה ואת החתירה לשלום בדרך המשא ומתן." ההצעה פורסמה כמאמר בניו-יורק טיימס, לא זכתה לאיזכור בתקשורת הישראלית בעברית, ולא נענתה.

2007: היועץ אחמד יוסף שוב מעביר הצעה, להפסקת אש בלתי מוגבלת תמורת שחרור כל האסירים הפלסטינים ונסיגה לקווי 1967. ההצעה לא נענתה.

2014 (מרץ): אחמד יוסף חוזר על הצעת ההודנה לתקופה בלתי מוגבלת. כמו כן הוא מצהיר שאם העם הפלסטיני יצביע במשאל עם בעד שלום עם ישראל, חמאס לא יתנגד. הצעת ההודנה לא נענתה.

2014 (יולי): לפני הכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה ב"צוק איתן", הגיעה הצעה נוספת להודנה של 10 שנים. לראשונה, ההצעה לא כללה כתנאי נסיגה של ישראל לקווי 1967 ושחרור כל האסירים הפלסטינים, אלא רק את נירמול החיים ברצועה, לרבות יציאה לדיג במרחק 10 ק"מ מהחוף, פיקוח בינלאומי במעבר רפיח, ושחרור האסירים ששוחררו בעסקת שליט ונאסרו שוב. ההצעה לא נענתה.

2015: בשיחות חשאיות על הודנה ל-5 שנים, בתיווך אירופאי, מתגבש התוואי הבא: הסרת הסגר ופתיחת כל המעברים לייבוא ולייצוא של כל סוגי הסחורות; הקמת מעבר ימי (נמל צף); ניהול משא ומתן על שחרור אסירים תמורת גופות החיילים הישראלים. השיחות אינן מבשילות להסכם.

2018: החמאס מעביר הצעה להודנה ארוכת-טווח, לאורך שנים, תמורת הקלות ניכרות במצור על הרצועה, אישור להקמת פרויקטים גדולים בתחום התשתיות ועסקה לחילופי גופות ושבויים. ההצעה לא נענתה.

ספרתם? 10 הצעות עד ל-2018, ומתוכן 9 לא זוכות לתגובה ישראלית בכלל. אי אפשר שלא להיזכר בהתעלמות הגורלית של ממשלת גולדה מהצעת סאדאת ב-1971, כמו גם בסירוב הגורלי של ממשלת שרון לדון ביוזמת הליגה הערבית ב-2002. ישראל אפילו לא פתחה לדיון את ההצעות המקדמיות האלה. מה עושה ארגון מיליטנטי אבל גם פרגמטי אחרי שכל ניסיונותיו להגיע להרגעה בדרכי משא ומתן זוכים להתעלמות? אתם יודעים מה.

[קריאת ביניים: אלה היו הצעות סרק, לא רציניות, מלכודת פתאים. ובכן, אי אפשר לטעון מצד אחד של הפה שהחמאס לא הציע אף פעם רגיעה ומצידו השני של הפה לפטור את כל הצעותיו מבלי לבחון אותן אפילו; לא תום לב יש כאן ולא רצון אמיתי לבחון אלטרנטיבה לא צבאית להיחלץ ממעגל הדמים שהדרך הצבאית לכדה אותנו בתוכו].

על 10 ההצעות האלה צריך להוסיף את היוזמה העצמאית של המתווך גרשון בסקין בשנת 2012, בשיתוף עם איש הקשר שלו בחמאס משיחות שליט. השניים ניסחו הצעה ובה מנגנון שימנע מישראל לבצע פעולות סיכול ממוקד תמורת הוכחה שהחמאס פועל למניעת התקפות טרור שלו ושל הפלגים האחרים. ההצעה הועברה למפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם, מוחמד ג'עברי, למנהיגי החמאס בחו"ל, ובמקביל לבכירים ישראלים. ג'עברי הביע נכונות להתקדם בה, אבל באותו יום שקיבל אותה לידיו, ישראל התנקשה בו; זו היתה יריית הפתיחה של מבצע "עמוד ענן". גרשון בסקין כתב בעקבות המבצע:

"כמה ממפקדי כוחות הביטחון היו מאד מתוסכלים מהעובדה שהסכמי רגיעה קודמים הציבו את ישראל בעמדה חלשה יותר, כאשר חמאס קובע את התנאים. אותם מפקדים קראו לחידוש כושר ההרתעה של ישראל… הגאונים האסטרטגיים האלה נכשלים בהבנת העיקרון שמה שמעולם לא עבד בעבר, לא יעבוד גם עכשיו…. חיסולו של ג'עברי היה סיכול האפשרות להפסקת אש ארוכת טווח. נתניהו נהג בחוסר אחריות משווע, תוך שהוא מסכן את אזרחי ישראל ופוגע פגיעה משמעותית בגורמים החשובים המעטים היותר פרגמטיים בחמאס."

האם החמאס הוא בן שיח אפשרי? ישראל לא במעמד שהיא יכולה לחרוץ דעה בעניין, כיוון שהיא לא בת שיח אפשרית. פרופ' שאול משעל טוען במשך שנים שבחמאס יש יסודות פרגמטיים שאפשר וצריך להגיע איתם להסדרה, פרופ' מנחם קליין משוכנע שבחמאס יש צד פרגמטי חזק, גם ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, מחזיק בדעה הזאת: "צריך לדבר עם החמאס – לדבר עם האויב, לקיים דיאלוג אמיתי, חשאי וסודי. אם לא, אנחנו בדרך לבכייה לדורות, יהיה עוד סבב ועוד סבב ובסוף נמצא את עצמנו בתוך עזה – אנחנו מאבדים שליטה על הגורל שלנו". הטענה שרק עוכרי-ישראל שחורשים את רעתה, או רק אנשים ללא שום הבנה של העולם הערבי והאיסלאמי, מסוגלים להאמין שדיאלוג עם החמאס הוא צורך ביטחוני חיוני של ישראל – היא דעת הבל; ובמקרה הרע, טקטיקת אד-הומינם נחותה לסלק קולות אלטרנטיביים מן השיח המונוליטי על עזה.

ואולי חמאס הקצין מעבר לכל אפשרות דיאלוג? כן, אולי. אולי גם ישראל של סמוטריץ' ובן-גביר כבר הקצינה מעבר לכל אפשרות דיאלוג? אולי נפסיק להיתלות בפגמים של הצד השני רק כדי לא להבחין בפגמים שלנו? ואיך זה בדיוק משרת את העמדה הישראלית, לומר שאחרי שסיכלנו כל סיכוי להודנה עם החמאס במשך 25 שנה, ודחפנו אותו לנקודה הכי מיליטנטית שאי פעם היה בה – כבר אין עם מי לדבר? מי שטרח כל כך קשה שלא יהיה עם מי לדבר, אולי עדיף שישתוק.

רגיעה איננה הסכם שלום. לאף אחד אין אשליות שארגון החמאס יוותר על חלום פלסטין הגדולה. מנגד, לאף אחד גם אין אשליות שחברי הכנסת אורית סטרוק ועמית הלוי ושמחה רוטמן יוותרו על החלום לחזור ולהתנחל בעזה. הפנאטים בשני הצדדים יחשקו שיניים ויגנזו את חזיונות יום הדין שלהם. להיתלות בהם כתירוץ לאי-פעולה, או כתירוץ לטבח, זהו פשע כפול – הן כלפי קורבנות ההווה והן כלפי קורבנות העתיד, שמנענו מהם את אפשרות החיים.

איך ינהג החמאס בהסכם רגיעה אמיתי? אם לשפוט על פי העבר, יש לו קרדיט אמין יותר מאשר לישראל. אף צד אינו תמים, אך אם יבואו הצדדים בידיים נקיות להסכם רגיעה של 6 חודשים, כפי שהוסכם לפני "עופרת יצוקה", זאת תהיה נקודת התחלה מצוינת. הסכם כזה יזכה לתמיכה בינלאומית מסיבית – מן העולם הערבי, אירופה וארה"ב. מה זה תמיכה – מדינות העולם יעמדו בתור כדי לסייע לשימורו, שכן הפצע המדמם של עזה משלח גלי הדף שליליים בכל העולם.

איך ייראה ההסכם? ככל שהציפיות צנועות יותר, כך סיכויי ההצלחה גדולים יותר. לפני הכל, הפסקת אש ופעולות איבה. שני הצדדים ייאלצו לוותר על שליטה מוחלטת בשטח החיכוך; כוח או"ם יוצב שם. לישראל הוויתור על שליטה מוחלטת קשה מאד, בהיותה רגילה להפר את הריבונות הטריטוריאלית של כל שכנותיה, גם בשגרה. במרוצת הזמן, ישראל תיאלץ לוותר על מפתחות שליטה נוספים, תמורת התחייבות של החמאס ושאר הפלגים החמושים להימנע מכל יוזמה צבאית. גם את זה קשה לראות את ההנהגה הישראלית בולעת: ויתור על המצור הימי, נמל תעופה בינלאומי בעזה, ויתור על השליטה במרשם האוכלוסין בעזה (לא ידעתם, אה? ישראל שולטת גם בו). שחרור אסירים כמובן. הצעדים האלה יתקדמו בהדרגה, רק לאחר שייבנה אמון הדדי. כל צעד ילווה בפיקוח ובקרה בינלאומיים, וכל מחלוקת תובא בפני בוררות בינלאומית.

בלי ספק, בכל שלב הקיצונים בשני הצדדים צפויים לנסות ליירט את האמון שנבנה; האתגר הגדול של ההנהגות יהיה להכיל ולרסן את הפרובוקציות, ובטח שלא לעודד אותן בחשאי.

מה לא יהיה בהסכם? כל מיני הזיות כגון "פירוז הרצועה מנשק". רק גנרלים ישראלים שמתייחסים לעזה כאל חצר אחורית של נתינים חסרי זכויות יכולים לדמיין הסדרה אמיתית שבמסגרתה החמאס יתפרק מנשקו. נשאל זאת כך: האם ישראל מוכנה לפרז את כל שטח השליטה של אוגדת עזה? יפה מאד. אז גם החמאס לא יסכים ולא יפרז ומוטב לזרוק את הרעיון הזה לפח; תפקידו היחידי הוא לסכל מראש כל הסדרה אפשרית.

הסכמי אי-לוחמה נחתמים בין צדדים לוחמים. הצדדים לא מתפרקים מנשקם, ודאי לא כששניהם מייצגים יישויות מדיניות נפרדות. בעולם האמיתי ולא בעולם הדמיונות של מומחי הביטחון שלנו, מה שמבטיח את ההרתעה הוא הבנתם של שני הצדדים שיש להם מה להפסיד, וההפסד יהיה כואב מאד, יותר מאשר חזרה לדרך המלחמה. לשם כך יש לוודא שההסכמים משאירים בידי כל צד נכסים ממשיים, שלא היו בידיו קודם לחתימת ההסכמים, ושיקשה עליו מאד לוותר עליהם. נכון לעכשיו, בידי החמאס יש אפס נכסים כאלה. זאת הסיבה שהחמאס (ובעצם, כל אוכלוסית עזה) אינו מורתע באמת מן המכות הצבאיות האדירות שמונחתות עליו מזה 17 שנה.

קריאות ביניים

הקריאות ביציע מתגברות. "החמאס הוא לא שחקן רציונלי", "אמנת החמאס קוראת להשמדת ישראל", וכן הלאה. תפקידן של הקריאות האלה הוא אחד: למנוע כניסה אמיתית למסלול של הידברות. החמאס כבר הוכיח הרבה פעמים, במהלך המגעים העקיפים איתו דרך מתווכים מצריים, שהוא לא רק אויב רצחני אלא גם שחקן רציונלי; המחשבה שהוא שניהם גם יחד קשה לעיכול, אבל זו האמת. "הסיכון גדול מדי", זועקים המתריעים. ואללה? והסיכון שבהינעלות על דוקטרינת ההרתעה הצבאית לא גדול מדי? יותר מ-1,300 הרוגים ו-130 חטופים זה מחיר נסבל?

"ואם תהיה שוב שבירת כלים, עוד מתקפה מעזה?" ובכן, גם ישראל לא עומדת בפני סכנת פירוז. ועדיין יש לה את הצבא החזק באיזור כדי להגן על תושביה. מי ששובר הסכמים הגנתו פוקעת. הבעיה האמיתית היא לא לשבור הסכמים, בזה יש לצדדים ניסיון רב, אלא להידבר ולהגיע לחתימתם. הסכמים אמיתיים מכילים בטחונות לתרחישים שונים, מהפרות קלות (שמטופלות בידי גורמים נייטרליים) ועד להפרות טוטאליות, כמו מלחמה, שבה הצדדים פורקים כל עול.

והנה, הצדדים פרקו כל עול כבר עכשיו, בלי הסכמים. יש למישהו ספק שהסכמים רק יקטינו את הסיכוי לכך, לא יגדילו? יש למישהו בדל ראיה לכך שהסיכון הקיומי לישראל מרגיעה עם החמאס גדול מהסיכון הקיומי ממצב של לוחמה, וב"ראיה" אני מתכוון לדברים שכבר קרו ונותחו, ולא לחרדות שואתיות שנמצאות מחוץ לתחום הדיון הרציונלי?

אני חוזר אל הדברים שכתבתי בתחילת הפוסט: צריך להיות מיואשים, ייאוש עמוק, טראגי, מן האפשרות להכריע את החמאס באופן צבאי. צריך להגיע עד לייאוש עמוק וחסר נחמה מן הפנטזיה שנוכל "להרתיע" אותו בזמן שאנחנו מחזיקים את עזה במצור. רק אל תאמרו שההידברות נוסתה (היא לא), או שהיא נכשלה (היא לא), או שהחמאס אינו בר-שיח (הוא כן).

"תגיד את זה לתושבי עזה!". לא, אני לא אגיד את זה להם. הם לא הקהילה הפוליטית שלי. אני מדבר לקהילה שלי, ובעיקר תובע תשובות ופתרונות מן הממשלות המקולקלות שלי, שלוקחות את כספי המיסים שלי, ומשקיעות אותו בפרוייקטים מטורפים של מיגון ובשכלול אינסופי של אמצעי לחימה קטלניים, מבלי לחשוב על היום שאחרי. פעולה פוליטית, אמירה פוליטית, חייבת להיות מופנית כלפי מי שחייב לי דין וחשבון. החמאס לא חייב לי דיון וחשבון. למרבה הצער, הוא גם בקושי חייב דין וחשבון לתושבי עזה, בהיותו שלטון רודני. הישראלים חייבים לקחת אחריות על המנהיגים שלהם ולהפסיק להטיף לכל סובביהם. זה יפה מאד לתבוע את ראשו של ביבי שדירדר את המדינה לתהום בשלל צורות; הרבה יותר קשה ומאתגר לתבוע את ראשה של ההנהגה הבטחונית-פוליטית כולה, לרוחב המפה הפוליטית, שהפקירה את דמנו שנים כה רבות.

כן, זה היה מאד עוזר לקייס שלי לו היו נשמעים מעזה קולות שוחרי פיוס. אבל בשיא הכנות, כשאני שואל את עצמי איך הייתי מתנהג ומה הייתי מרגיש לו חיי היו עוברים עלי בגיהנום של עזה – בין הפטיש הישראלי לסדן החמאסי – אין בי שום ביטחון שהייתי מוצא בתוכי את גדלות הנפש להושיט לישראלים יד לשלום. שלא לומר האומץ לפרסם דברים ברוח הזאת מבלי לחשוש לגורלי.

"תגיד תודה שאתה חי בדמוקרטיה שבה מותר לך, אה?" אבל זה בדיוק העניין. קודם כל, מרחב הדיבור כאן הולך ומצטמצם, והדברים שנאמרים כאן לא עוברים ללא התקפות אישיות עלי, השמצות ואיומים שגוברים מיום ליום. ועדיין, כן, יש חופש דיבור נרחב יחסית בישראל, ליהודים. האם זה לא מטיל עלינו חובה כפולה ומכופלת לנצל אותו כדי לבטא עמדות שאינן זוכות להדהוד ושכפול של הקונצנזוס? האם מי שנהנים מחופש דיבור כזה, ומעדיפים לשתוק אל מול הגל העכור של הפשיזם, באמת יכולים לבוא בידיים נקיות לעמיתיהם בעזה ולצפות מהם לצאת נגד השלטון שלהם, הברוטלי הרבה יותר?

הימים הבאים עלינו לטובה ולרעה: סולידריות

אין לי שום אשליות: הפיוס לא יבוא במהרה, אם בכלל בימי חיינו, או בכלל. משוואת הרווח וההפסד אכזרית: לעזתים אולי אין כבר למה להפסיד, אבל לישראלים עוד יש הרבה מאד. מדינה שבסך הכל מספקת רמת חיים מערבית לחלק ניכר מתושביה (בניכוי חלק ניכר אחר), עוד יש לה לאן להידרדר. זה כבר התחיל לפני המלחמה, התחושה שאנחנו מתחילים להפסיד נכסים ישראלים מוצקים – מוניטין, רמת חיים, חופש דת. שהעולם הישן הולך ונמוג. אבל עדיין המרחק בינינו לבין העזתים, תושבי ארץ הצללים, עצום. יש רחובות. הבתים עומדים על תילם. יש מים וחשמל, יש קפה מקולומביה וחרדל מצרפת. יש לנו עוד המון דרך למטה, המאכלת עדיין לא נצמדה לגרונו של כל אחד ואחד. אף אחד עוד לא מכריח אותנו לעשות ריסט לפרוייקט הציוני, ולבנות אותו מחדש על אדנים של שוויון וצדק אמיתיים.

כיוון שכך, בעתיד הנראה לעין, המחנה הזעיר שלי – ההזויים, החמוצים, האוטו-אנטישמים, הבוגדים, עוכרי-ישראל וכן הלאה והלאה – ימשיך להיות זעיר ושולי, דחוי ומושמץ, ויהיה מוכרח להפנים את השוליות הזאת אל זהותו, מבלי שתרעיל את ליבו. אנחנו מיעוט, שצריך לשרוד במציאות של סחף פשיסטי מתמיד. זו גזירת גורלנו, ואפשר לעמוד בה בכבוד. את המתווה להתנגדות שהצעתי אחרי הבחירות האחרונות צריך להרחיב ולהעמיק. יותר מכל, חשובה לנו סולידריות ועמידה נאמנה זה לצד זה ובעיקר לצד מי שבאמת זקוק לנו. אני בוחר לחתום את הפוסט הארוך הזה בתזכורת של כל הדברים שמעודדים אותי בעת הקשה הזאת ונותנים לי קצת כוח עמידה לקראת הבאות.

אני שואב עידוד מחוזקה של החברה האזרחית בישראל, מן ההתגייסות הרחבה למען תושבי הדרום, מן הסולידריות והערבות ההדדית בעת צרה.

אני שואב עידוד מקריסת האמון העיוור בממשלה, במערכת הביטחון, בצה"ל. האמון העיוור הזה, שעל טיפוחו שקדו גדודים של קציני צבא ופוליטיקאים, הרדים את תושבי עוטף עזה נגד השיפוט הטבעי שלהם, נגד תחושתם המתמשכת, מאז 2014, שהם מופקרים לגורלם. הקולקטיב הישראלי נגוע בפיצול אישיות משונה: חשד עמוק כלפי פוליטיקאים ספציפיים לצד אמון עיוור במערכות הממלכתיות ובמחויבותן לשמירת חיי אדם. יש בי תקווה קטנה, צל צילה של תקווה, שהבגידה של אוקטובר 2023, בגידת המדינה, תוביל להגדרה מחודשת של יחסי האזרח עם השלטון, שנצא לחופשי מכלוב המחשבה של הנתין אל חירות המחשבה והפעולה של האזרח הריבוני.

אני שואב עידוד מן ההבנה הגוברת בציבור שהמכשול הנחוש ביותר בדרכנו אל החופש והשוויון הוא הציונות הדתית. צריך להיות עיוור כדי לא לראות שמגזר שבעת מלחמה עוסק בהבערת גזרה נפרדת שמחלישה את ההגנה בדרום, בהוצאה לפועל של טרנספר בגדה המערבית ובטפטוף הרעיון של טרנספר בעזה, לא ישקוט ולא ינוח עד שהארץ כולה תעלה בלהבות. כדברי לורד פרקווד בסרט "שרק", כמה מאיתנו ימותו בדרך, אבל זה מחיר שהם מוכנים שנקריב עבורם.

אני שואב עידוד מכך שבמקביל וכמשקל נגד להתקרשות הזהויות השבטיות הדיכוטומיות – יהודים מול מוסלמים, ישראלים מול פלסטינים – מתהוות קבוצות סולידריות שפורמות את הדיכוטומיות, קוראות תיגר על קדושת השבט הקדמון, בשמו של שבט האנושיות הפשוטה. כך המשמר היהודי-ערבי ביפו שמקיים תקשורת רציפה ודואג להרגעת הרוחות בין שתי הקהילות בעיר. כך גם צוותי ההצלה הבדואים והצוותים היהודים-ערבים שהתגייסו להשמיש מקלטים בחיפה, וכך גם קבוצת פרי ג'רוזלם וקבוצות ירושלמיות אחרות שפועלות בסביבה דו-לאומית מתוחה וקשה, כל יום בשנה, ומתמידות בכך ביתר שאת בזמני משבר.

אני שואב עידוד מכך שייצר החיים, בחשבון האחרון, יגבר על ההתמכרות לזוועה.

* * *

כָּל הַזְּוָעָה שֶׁלֻּמַּדְנוּ עַד הֵנָּה לֹא הִסְפִּיקָה לָנוּ; כְּנַרְקוֹמָנִים

הֵגַבְנוּ, הִתְמַכַּרְנוּ, כְּמוֹ לֹא לְאֵל כֹּחֵנוּ לִבְלֹם,

הִתְחַזֵּינוּ כַּאֲבוּדִים. כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ יַלְדֵי טֶבַע בִּתְזָזִיּוֹת תִּרְגֹּשֶׁת

כַּלְבִּיּוֹת, מְסֻמָּמוֹת. הָיָה בְּדַעְתֵּנוּ

לְהִתְמַכֵּר לְתַגְלִית דְּחָפִים עֲרֻמִּים, רַהַב

הַמִּיָּדִיּוּת. כְּאִלּוּ רֵיחַ אֲדָמָה טְרִיָּה

מֵעִיר בָּנוּ רַק אִינְסְטִינְקְט שֶׁל חֲפִירָה. בָּנוּ,

פְּלִיטֵי עָרִים רְחוֹקוֹת, אֲנָשִׁים

בַּעֲלֵי מִזְוָדוֹת, מְעִילִים, כַּפְתּוֹרִים.

אִלּוּ יָדַעְנוּ מָה אָנוּ עוֹשִׂים, כְּאִלּוּ הִתְנַדַּבְנוּ

לִלְמֹד בְּדֶרֶךְ הֲכִי קָשָׁה, עַד נִצְטַוֶּה לִירוֹת

בִּכְלָבִים מִתְרוֹצְצִים עִם כַּף יָד אִישׁ בַּפֶּה, עַד שֶׁנִּבְהֶה

בִּמְחוֹזוֹת שֶׁאֲלֵיהֶם כְּבָר בֶּאֱמֶת לֹא הִתְפַּלַּלְנוּ; כָּךְ לְהִוָּכַח

שֶׁאֵין אָנוּ אֲבוּדִים כְּמוֹ שֶׁחִשַּׁבְנוּ, אֲבוּדִים

רַק כְּמוֹ כֻּלָּם, אֲבוּדִים כִּבְנֵי-אָדָם.

(מאיר ויזלטיר, 1973)

הדבר הראשון ששמים לב אליו בכניסה לכיכר וולינגטון הוא השקט, צניחה של כ-20 דציבלים מרמת הרעש ברחובות הסמוכים לה. אף שהכיכר קרובה לשני רחובות עם תנועה ערה של כלי רכב (שד' ווטסטוק במזרח ורח' וולטון במערב), היא תחומה מארבעת עבריה בשורות של בתים (כולם שייכים לאוניברסיטה, חלקם מעונות סטודנטים), מה שהופך אותה למעין חצר פנימית ענקית. רחוב יחיד מוביל אליה מכיוון דרום, מקיף אותה וסובב על עקבותיו. כיוון שאין לרחוב הזה מוצא מעברה השני של הכיכר, תנועת כלי הרכב בו דלילה מאד בכל שעות היום. השקט היחסי שנשמר ברחוב המעגלי מעמיק עוד יותר כשנכנסים אל הגינה.

כיכר וולינגטון הפכה להיות תחנה יומית קבועה שלי בשנה שביליתי באוקספורד, באורח כמעט מקרי. כשהגעתי לשנת השבתון, אחרי ההסתגלות הראשונית, חיפשתי לי ספריה נוחה לשבת ולעבוד בה. ספריות לא חסר באוקספורד, אבל רובן אינן מסבירות פנים. מבני אבן רבי הוד, גרמי מדרגות רחבים, רצפות עץ חורקות, שומרים חתומי פנים, ובעיקר, הצורך המעיק לשלוף כרטיס סגל, להשאיר את החפצים בלוקר בכניסה, לאסוף אותם ביציאה… לא כך דמיינתי לי. אוקספורד יפהפייה אבל מעניקה את חסדיה במשורה ובקמצנות, ובעיקר רק לחברי מועדון. כל הזמן ליוותה אותי תחושה טורדנית שהיכלי הדעת הנשגבים האלה נותנים בי עין זועפת, לא מרוצה; עשינו לך טובה שנתנו לך לבוא בשערינו, אל תשכח את זה לרגע.

לכן, הגילוי של המחלקה ללימודי המשך היה משב רוח מרענן. זו המחלקה שמיועדת לסטודנטים שאינם מן המניין, ערב רב של שוחרי דעת, בדרך כלל מבוגרים, שלוקחים קורסי ערב בשלל נושאים. הבניין הלא-מכופתר הזה שוכן ממש בפינה הדרומית של כיכר וולינגטון, ובתוכו נמצאת ספריה קטנה וחמודה, לא נשגבת ולא עתיקה, אבל נעימה מאד, שמחלונותיה נשקף עץ יפה ושיח מטפס. לא צריך יותר מזה. מה שכבש אותי סופית היה העובדה שאף אחד לא שאל אותי כלום בכניסה, לא כרטיס ולא שם. נכנסתי מהרחוב, חלפתי על פני הקבלה, והתיישבתי בספריה. כך יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע. זו הפכה להיות פינת העבודה הקבועה שלי.

וכך מצאתי את עצמי במסלול יומי קבוע, מרח' וולטון או וודסטוק, אל רח' ליטל קלרנדון המקסים, ומשם אל כיכר וולינגטון, שאת מחציתה הקפתי בדרך אל הספריה. בתחילה הייתי חולף על פני הגינה בלי משים, אבל במהרה מבטי נמשך אליה, ניסה להציץ מבעד לגדרות הצמחיה, ואיזו תמיהה החלה לרחוש בירכתי מוחי, זאת לכאורה גינת רחוב רגילה, עצים צמחים ודשא, אבל משהו בה קצת מתעתע, יש איזו ריקות כזו באמצע, והכל מסביבה מחופה וסגור, ולגינה עצמה אפשר להיכנס רק משער אחד. לא ממש גן נעול, אבל מופרש מסביבתו. עסוק בענייניו, רכון אל עצמו. וכאמור, השקט.

תחילה בביישנות, אחר כך ברצון ובנדיבות גדלים והולכים, הגינה חלקה אתי את סדר יומה. בבוקר, דיירי הרחוב עם הכלבים. לקראת השעה 10, עוברי אורח אקראיים עם כוסות קפה. בשעות הצהריים, דבוקות קטנות של סטודנטים עם הארוחות שלהם, מצטופפים מתחת לעצים. אחר הצהריים, אישה ישובה על הדשא, גבה אל העץ, לפטופ על ברכיה. ערב, זוג מתבגרים מסתודד באפלת הצמחיה.

ספסל יחיד בעומק הגינה, נטוע שם כמעט במקרה, כאילו לא שייך.

הצורה הכללית של הגינה היא מלבן מעוגל, כמו מסך טלוויזיה של פעם. ארבעה עצים נטועים לאורך הגדר ההיקפית, בתוך מרבצי צמחיה עשירים (דפנה, לוטם, חבושית, דאוציה, חלבלוב, פאטסיה, צינית, לילך, יערה, מהוניה, מורן ועוד), וחמישה עצי תרזה נטועים בתוך הגינה, ארבעה במלבן פנימי, מקביל לגבולות הגינה, ועוד אחד במרכזם. צמרות התרזה גולשות בשפעה כלפי מטה, בגל פעמוני, וצידן התחתון מגיע עד קומת אדם. ארבעת העצים הצמודים לגדר הם ברוש לוסון, שקמה, אשור, ובפינה הצפונית, וולינגטוניה. וולינגטוניה היא סקויה ענקית.

סקויה ענקית! בגינה צנועה בלב אוקספורד. אני בוש ונכלם שיותר מחצי שנה עברתי על פני הגינה הזאת, בסמוך מאד לעץ הסקויה, מבלי לתת דעתי על הפלא הזה, שנדד לפני כ-150 שנה מקליפורניה אל אנגליה, ונקלט בה בהצלחה. מדוע לא נשאתי את עיני למעלה קודם לכן? מדוע לא הבחנתי בקליפת העץ האדומה, שכמותה אכן ראיתי לפני שנים בפארק לאומי בקליפורניה? רק אחרי שקראתי באתר העירייה על כיכר וולינגטון גיליתי את קיומה של הסקויה הזאת בשכונת מגוריי, והלכתי לראות אותה בעיניי. הדברים הסמויים ביותר מן העין תמיד מונחים מתחת לאף.

וולינגטוניה הוא השם שהבריטים נתנו לסקויה הענקית, על שם הדוכס מוולינגטון, אותו וולינגטון שהיה גם נשיא אוניברסיטת אוקספורד בערוב ימיו, והנחיל את שמו לכיכר וולינגטון, שבה נטוע העץ. השם נפסל מבחינה מדעית אך שרד באנגליה, כמו הרבה תאונות היסטוריות אחרות, שברבות השנים נאצלה להם הילה מקודשת של עתיקוּת בארץ הזו.

אני חש שעדיין לא הצלחתי למסור את העונג המיוחד שאופף אותך בהיכנסך לגינה הפשוטה הזו. צריך לומר משהו על הקעירוּת. מרכז הגינה שקוע מעט והקרקע משתפלת אליו במתינות מן הצדדים. זו מעין קערה שטוחה, ענקית, שדפנותיה מרופדים צמחיה ותקרתה מחופה צמרות. הסגירות העוטפת הזאת מחזירה לגינה את הפונקציה הראשונית שלה – לגונן. הגינה המגוננת נמצאת על רצף אחד עם חללי ההתכרבלות והצטנפות של בשלאר ("הפואטיקה של החלל", בבל 2020) – הילד בעליית הגג, הארנב במחילתו, הגוזל בקן. בחללים האלה, בשעה שהגוף רגוע ומפויס לגמרי, הנפש מתפנה לצמוח ולהצמיח; לכן אלה גם חללי חלום ודמיון, המקומות שבהם האני בא במגע האינטנסיבי ביותר עם הדימויים והמחשבות שמתהווים בו על אודות עצמו ועל אודות העולם. ופתאום אני מבין מדוע העדפתי ספריה קטנה ואינטימית על פני ספריה ענקית ומנוכרת.

לדמיון נחוץ חלל, חלל פיזי ממש. הגינה בוולינגטון, עם כל קטנותה, ופה אולי טמון קסמה המתעתע, מעניקה את החלל הזה בנדיבות. יש בה ריקוּת נדיבה, מושג שנשמע פרדוקסלי לאוזניים שהורגלו, תחת שאונה של תרבות הצריכה, לקַשר נדיבות עם שפע. אבל שפע לעתים קרובות מגביל ומצמצם אותנו, עודף העצמים והמוצרים לא מותיר מקום בשבילנו, והסחת הדעת המתמדת שהוא כופה עלינו לא מותירה שהות להרהור.

נדמה לי שזאת היתה ההפתעה הראשונית שלי כשנכנסתי לגינה: מה שאין בה. יש שלושה פחי אשפה קטנים, חבויים בצמחיה ההיקפית, הספסל הבודד, וזהו. אין בה שבילים, אין מתקני שעשועים, אין גדרות, מעקי בטון, מדרכות, ציליות, אין מרצפות, אין שום הפרדה מלאכותית בין מרחבים. חישבו לרגע על הגינה הקרובה לביתכם ותראו כמה התפיסה בארץ שונה. גינות עירוניות בישראל נראות כמו בית מטבחיים עיצובי. לא משנה כמה קטנות הן יהיו, תמיד ידחפו לשם את המגלשה על משטח הגומי הצבעוני, פחי אשפה קופסתיים בכל פינה, וספסלים שמעליהם מתנשאות קשתות ברזל עצומות לנשיאת סוכך (שממילא אינו מצל). תמיד יהיה שביל, ותמיד תהיה הפרדה ברורה בינו לבין הדשא. לא פעם משקלם החזותי של כל האלמנטים האלה מאפיל על העילה הראשונית לקיומם – עצים וצמחיה. מה פשר הקדחת הזאת לעצב ולשלוט במרחב, מה פשר החרדה הזאת מטבע לא מוסדר – אפילו הטבע המתוכנן ממילא של גינה עירונית? מדוע אפילו אותו צריך לקטוע, למסגר, לארוז? האם כל הדברים האלה באמת נחוצים לנו? אי אפשר סתם לשבת על הדשא? לשמור את האשפה עד שיוצאים מן הגינה?

בגינת וולינגטון ראיתי ילדים ששולחו לחופשי ולא ידעו את נפשם מאושר. הם התרוצצו בין העצים, התחבאו מאחורי שיחים גדולים, אספו עלים, שיחקו בכדור. בשום שלב אף אחד מהם לא רקע ברגלו בזעם והתלונן "אבל איפה הקיר טיפוס והגשר חבלים?!". גינות עמוסות מתקנים ואביזרים, לכאורה לנוחות המבקר העירוני, מסגירות חרדה אמיתית מן הפוטנציאל המשחרר של הריקוּת; הן סממן נוסף של תרבות שעולה על גדותיה בגירויים, תרבות שאינה בוטחת ביכולת שלי ושלך להעסיק את עצמנו ללא הנחייתה הצמודה.

* * *

יש סנאי אחד בגינה. הוא כל כך נחבא אל הכלים שהתוודעתי אליו לראשונה רק אחרי חודשים ארוכים. אחרי מעקב סבלני וכמה צילומים מלוכסנים, שנעשו בגניבה, התחזקה המסקנה שהוא אכן הסנאי היחידי בגינה. הוא קטן מאד וחששן מאד, ולא יורד אל הקרקע כל עוד נמצא מישהו בגינה. רק בשעות המתות, כשאין נפש חיה מסביב, אפשר להבחין בו מבזיק בין להבי הדשא, מופיע לשניה ושוב נעלם, קופא להרף עין למרגלות עץ, כרוי לסביבה. הוא אינו מרחיק מן העצים, כדי שיוכל לזנק ולהימלט אליהם בעת צרה. בפארקים של אנגליה וצפון אמריקה סנאים הם מראה שכיח. הם כבר התרגלו לנוכחות בני אדם, ולפעמים ימשיכו בענייניהם גם אם תקרב עד כדי מטר מהם. הסנאי הזה שונה. הוא בפירוש מבועת מחברת בני אדם. הגינה הזאת היא ביתו, אבל רוב שעות היממה הוא נאלץ להשקיף מלמעלה בחבורות הפולשים; באים ויוצאים מביתו בלי הפסקה, מתיישבים על הדשא, מזמזמים את זמזומיהם הלא מובנים, פותחים אריזות, אוכלים, משתרעים פרקדן, מזמזמים כעת בפרצי קולות רמים (צחוק?) מטילי אימה, קמים, הולכים. רובם הגדול ודאי לא מודעים לקיומו של הסנאי.

על כורחי אני חושב על הסנאי הזה. איך הוא לבד שם? הרי לא יכול להיות שתמיד היה לבד. גם לא סביר שחצה גינות וכבישים כדי להגיע דווקא לגינת וולינגטון, המוקפת בנייני מגורים. כנראה פעם היתה בגינה קבוצה של סנאים, שבהדרגה הידלדלה, והוא השריד האחרון. הוא מזכיר לי ניצולים אחרונים משבטים אינדיאניים שנכחדו בהדרגה ביערות האמזונס; שריד אחרון מבני מינו שמתגורר על אי הולך ומצטמק של קרקע ילידית, דובר שפה שאף אחד אחר כבר לא מבין, שפה שתיכחד יחד איתו, מקיים שגרת חיים שפסה מן העולם, לא מובנת כבר, אולי גם לא לעצמו. ומסביב ייהום הסער.  

הבדידות של הסנאי היחיד הזה שוברת את הלב. אני מדמיין אותו מנקודת מבט מרוחקת מאד, בקצווי הגלקסיה – מבט שחוצה אלפי שנות אור של חלל ריק, נטול חיים, עד שהוא מגיע לכוכב הלכת הכחלחל, ובתוכו לאי אחד, ובתוכו לגינה אחת ירוקה, ושם יש סנאי אחד. אבל גם הבדידות של בני האדם קשה מנשוא. כמה מעט בעלי חיים יש בקרבתנו! כמה מאמץ נדרש מאיתנו כדי להגיע ולראות בעל חיים בסביבתו הטבעית – ולא רק חרקים וציפורים, שהטבע העירוני עדיין מספק בשפע יחסי, אלא חיות של ממש. סמור, שפן, סלמנדרה, דורבן. שהיתי כמעט שנה באנגליה, ארץ מלאה נופים טבעיים, וגם בה בקושי ראיתי חיות. היערות היו שקטים מאד, ציפורים נשמעו פה ושם, אבל שום רחש בעלים שעל הקרקע, שום תנועה מהירה. כל החיות ברחו. או מתו. כמו בארץ, בכניסה לשמורות טבע מוצב לוח עץ ועליו צילומים מושכי-לב של בעלי החיים ש"זהו בית הגידול  הטבעי שלהן". הרגלי נדידה, רבייה, תזונה. אבל דומה שזהו לוח הנצחה; רוב החיות כבר אינן. באחת ההליכות שלי לאורך התמזה הגיח לעברי פתאום ארנב ומיד נבלע בסבך. לרגע אחד איבדתי את עשתונותי (לואיס קרול אכן חי כאן לפני 160 שנה, כשארנב חולף הצית בדמיונו את הסיפור לאליס). לא הבנתי מה הוא עושה שם. רק אחרי כמה שניות נזכרתי שארנבים הם בעצם חיות בר שבויתו. למה שלא יהיו ארנבים בקרבת שדות ועשב? באמת למה?

הארנב ברח. הסנאי ברח. החיות בורחות מאיתנו, וכבר אין להן לאן. רציתי לכתוב על גינה ויצאה לי קינה. במקום על גינת וולינגטון השלווה אני כותב על מועקת הציוויליזציה. לא צריך יותר מכמה מרגעים ספורים במחיצת פיסת טבע יפה כדי לחוש במדקרת כאב, כאב ההבנה, בעצם לא הבנה, היזכרות, בכל מה שחסר בה, בכל מה שאבד לנו. הצימוד הזה בין טבע למלנכוליה הוא מסימני ההיכר של העת הזאת, עת האנתרופוקן. אני שואל את עצמי אם ניתן להשיב או לשחזר באופן כלשהו חוויה ראשונית יותר, רעננה יותר, של המפגש עם הטבע, שאינה שרויה בצילו הכהה של האבל. ואז אני נושא את עיניי אל הצל שמעלי, אל סבך הצמרת הקעורה, עוקב במבטי אחרי המסלול העקלתוני של הענפים בתוך כרי העלים העצומים, המונחים באוויר כמו עננים ירוקים, צפופים כל כך שקרני השמש בקושי מצליחות להבקיע אותם, ועד מהרה הולך לאיבוד ביניהם, והשאלה נשכחת ממני.

יוסי גורביץ מת בשנתו, ואנחנו עדיין ערים, אבל רבים מאיתנו כבר מתו בחייהם. גורביץ רצה יותר מכל לעורר אותנו, ובאמת הצליח ממש לעורר ישנים רבים מאד. אבל הוא ידע בשנותיו האחרונות שבמלחמה הזאת הפסדנו, גם אם נרשום כמה נצחונות זמניים לאורכה. ובכל זאת לא נסוג מן המאבק; על כן הערצתי אותו, כמו רבים אחרים.

משונה כל כך לכתוב עליו בזמן עבר. גורביץ היה חי מאד, שופע מילים וטקסטים, נוכח מאד בחיים הפוליטיים. תחילה בבלוג ואז בטוויטר, הרי היתה לנו מעין אחוות לוחמי-מקלדת בלתי מנוסחת. ותמיד ראיתי בו אח רוחני, בן הדור שלי, שכתב וזעם ומחה נגד אותם דברים בדיוק שאני כתבתי וזעמתי ומחיתי. הייתי קורא אותו ומגיב לו והוא קורא אותי ומגיב לי ובכל השנים האלה לא הצלחתי למצוא נקודה עקרונית אחת שהיינו חלוקים עליה.

והרי הגענו מרקע כל כך שונה. הוא נער ישיבה שהתפקר, אני בן למשפחה זעיר-בורגנית מערכניקית. לי נדרשה תזוזה משמעותית שמאלה, אבל לו נדרש מרד טוטאלי בחינוך ובהשקפות העולם שגדל עליהן, ואומץ גדול כדי להקים על חורבות עברו הווה ועתיד חדשים לגמרי, מנומקים להפליא.

צמחנו כבלוגרים פוליטיים באותה תקופה, במחצית השניה של שנות ה-2000. התחשלנו ככותבים פוליטיים תחת הרושם המחריד של זוועות "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". בלענו כל מילה של אורוול ויישמנו את לקחיו על מערכת התעמולה של ישראל הרשמית, של מערכת הביטחון, של התקשורת. בתקופות החמות ביותר של הבלוגים, היינו כותבים על אותם אירועים ממש בהפרש של יום או יומיים.

מעולם לא התייעצנו מראש. מעולם לא תיאמנו בינינו דבר. כל זה רק העצים את התחושה שיוסי הוא שותף נאמן במחשבה ובכתיבה לכל מה שהעסיק אותי. הייתי מקשר לפוסטים שלו והוא היה מקשר לפוסטים שלי. האם היתה שם קנאת סופרים? אולי, אבל מן הסוג הנעלה, המרומם, הדוחף הלאה. והיתה הבנה הדדית, גם היא לא מנוסחת במפורש, שיש בינינו חלוקת עבודה. הוא על האקטואליה, מגיב מהר וחזק, וגם על השורשים הרעילים שלה בטקסטים היהודים; אני על תחקירי רוחב, עם דגש יותר מבני-כלכלי. 

מחמאות והשמצות עולות בזול ועם השנים לבי נהיה גס בהן. אבל מחמאה מיוסי היתה שווה את משקלה בזהב. כשכתב בטוויטר "עידן לנדו שוב כתב את הפוסט שתכננתי טוב יותר", חשתי מדקרת גאווה בלתי ניתנת להכחשה. זה לא המנוח ואני, זה אני מעיד על היוקרה העצומה שייחסתי למילותיו של המנוח.

החמאתי לו גם אני, אבל לא מספיק. כך אני חושב עכשיו, בצער, כשהלך. פעם אחת בלבד נפגשנו, בבית קפה ליד היכל הספורט ביד-אליהו. שטפתי אותו במחמאות והוא אותי. התחלנו לדבר על פוליטיקה ועצרנו די מהר; זה היה משעמם, כמו לדבר לעצמך. אני זוכר משם משפט אחד שיוסי אמר על הצורך לכתוב דווקא למשוכנעים, או במילותיו – "ללמד את המקהלה לשיר". זאת עדות קטנה לחוכמתו הגדולה, שהרי כל אחד בשמאל אוהב לחשוב על עצמו כפתית שלג ייחודי. ויוסי בעצם אמר שבכל הייחודיות הזאת מתמסמס המחץ של פעולה משותפת. השמאל צריך יותר מקהלות מאומנות ופחות רדיקלים חופשיים.

השמאל גם צריך כותבים ואנליסטים פוליטיים עם אורך נשימה. כשהתחלנו לכתוב, היינו בדיוק שלושה במשבצת הזאת של בלוג-שמאל-רדיקלי-מבוסס-עובדות: איל ניב ב"אמת מארץ ישראל", יוסי ואני. היו עוד שניים וחצי בלוגרים שכתבו על הנושאים האלה אבל לא ברמת האינטנסיביות וההתמדה שלנו. בינתיים איל ניב הפך לאיל קליין ועקר לאנגליה, ואצלי הבלוג הצטמצם מאד בשנתיים האחרונות. ליוסי היו תקופות של שתיקה אבל הוא תמיד חזר במלוא כוחו, נמרץ ויסודי. והרי ידענו על הדיכאון והמשברים. כוחות העל שלו עוררו בי השתאות והעניקו השראה לכולנו.

אני מדמיין את יוסי בחדר העבודה שלו, גבר גדל-גוף קודח מחרון ותשוקה, הוויסקי מצידו האחד והמקטרת מצידו האחר, יוצק אל המקלדת עולמות שלמים בהינף אחד, והעשן שמיתמר בחדר מעלה על דעתי את תומאס וולף ואונורה דה בלזק, שני כותבים קדחתניים ופוריים להדהים, שגם הם כמו יוסי עלו על גדותיהם במהלך הכתיבה. את התיאורים הביוגרפיים האלה מביא עודד וולקשטיין באחרית הדבר שכתב ל"לא תוכל לחזור הביתה" של וולף (כרמל 2015, תרגום: עודד פלד):

חברים מעידים על כוח העבודה הטיטאני והמכלה שהתפרץ אצל וולף בשנות העבודה על הרומאן: וולף נהג להיכנס ולצאת מן המשרד הקטן שבו הכתיב את הספר למזכירתו בעודו מחקה בעיניים יוקדות את הדמויות שהפיח בהן חיים. מידי פעם השתתק, נשען על שידת המגרות שניצבה בסמוך למכונת הכתיבה, והתבונן בחלון בעודו שולח יד אוטומטית לחפיסת הסיגריות של המזכירה. הוא העלה קילוגרמים רבים, אך חבריו היו שותפים לתחושה שמתחת לשכבות השומן המצטברות היה שלד של כוח, קשיחות מוסווית שהעלתה על הדעת את העוצמה הגרעינית שפעמה מתחתִ לסגנונו העודפני. העיגולים השחורים מתחת לעיניו העידו על מתח ותשישות, ולעתים קרובות קדח מחום. הוא הדף בכעס כל רמז לבריאותו המידרדרת, ופעם אחת, בתגובה להצעתה של ידידה שייטול גלולת אספירין, חצה את גשר ברוקלין תחת סופת ברד. הוא עבד יותר מאי פעם, וחבר שהפתיע אותו בביקור בשעת הכתיבה מצא אותו מוזנח, ספוג זיעה, ממלמל לעצמו ומעשן בשרשרת בעודו גודש דפים על דפים בכתב ידו המשתרע והודף ארצה את העמודים שמילא. המראה העלה בדעתו של המבקר בית מטבחיים. אנדרו טרנבאל, הביוגרף של וולף, כותב: "הוא כתב בקדחתנות חייתית, שניתן להשוותה לזו של בלזק. שניהם היו עבדים נרצעים של כישרונם, של דחף מענה לאכלס את האַין, ובשניהם פעמו תאוות חיים כבירה ותום חמדני שהקשו עליהם לשאת את כליאתם-מרצון. הסופר בן זמנו של בלזק, תיאופיל גוטייה, תיאר את אותם קרבות ליליים שמהם יצא שבור אך מנצח. האש באח גוועה והחדר היה קפוא, ראשו העלה עשן וגופו פלט אד ניכר-לעין כגופיהם של סוסים בחורף." טרנבאל מוסיף: 'אלמלא היה חדרו של וולף בצ'לסי מחומם, גופו היה פולט גם הוא עשן ואדים."

למדתי מיוסי כל הזמן. קינאתי בידע ההיסטורי העצום שלו, בזיכרון הפנומנלי לזוטי-הזוטות של החיים הפוליטיים. קינאתי בקלות הכתיבה, וגם בחיספוס שלה, שלא הרשיתי לעצמי. יוסי הוריש לנו ערימה של ביטויים קולעים להפליא – "הדמון יהווה", "חמושי צה"ל", "הבהמה הירוקה", "האחים היהודים", "האפס שהתגלם בבשר", ועוד. הם חיים בינינו, ואני מאד מקווה שימשיכו לחיות בינינו לא פחות מאשר ה"יודונאצים" של ליבוביץ' ומן ה"יורים ובוכים" של קובי ניב. מילים הן כלי אנליטי, ומילים מחודדות יוצרות כלים מחודדים, שמאפשרים לגלף מחשבות עקשניות נגד זרם הבינוניות הדלוחה.

האנשים שהשפיעו עלינו יותר מכל חולפים כמוץ ברוח. זו מחשבה בלתי נסבלת. אני חושב על מי שעיצבו את הכתיבה והחשיבה הפוליטית שלי; שמות כמו אריה כספי ובועז עברון, מי זוכר אותם בכלל היום. עיתונאים ופובליציסטים שעיקר תרומתם היתה לעיתונות – ניירות שעוטפים בהם דגים למחרת – ולא לספרות ששרירה וקיימת לעד; אבל הלא חומר חיי היומיום ומחשבת היומיום שלנו ספוגים בעיתונות, שם ההשפעה הגדולה מכל. גורביץ השפיע באופן מכריע על דור או שניים של צעירים שקראו מאות ואלפי טקסטים שלו, טקסטים שקשורים בטבורם לאקטואליה, ובכל זאת ערכם אינו נופל מיצירות ספרות משמעותיות. צריכה להיות דרך להנציח אנשים ותרומות כאלה לשכל שלנו, למצפון שלנו, לשפה ולתרבות. הלא הם ייחודים לגמרי, אנשים כמו יוסי גורביץ. לא עשו עוד כמוהו וכבר לא יעשו.

כל כך בודד בשמאל, ועכשיו הרבה יותר.

הקדמה

הפוסט הזה נכתב עם הפנים קדימה, אל העתיד, אבל הוא הבשיל במשך כמה שנים במגירותיי. הוא המשך ישיר לפוסט מלפני 5 וחצי שנים, "גלגלי שיניים סוררים: מתווה להתנגדות אזרחית". ההבדל העיקרי ביניהם הוא שבעוד שהפוסט הקודם עסק בגילויים אישיים של "סרבנות אזרחית" וניסה לפרוש את מלוא הפוטנציאל שלה, הפוסט הנוכחי לוקח את הרעיון הלאה לרמת הקבוצה, ומצביע על הפוטנציאל הגלום בהתארגנות סולידרית למטרת התנגדות אזרחית. ובכל זאת, שניהם חולקים בסיס רעיוני משותף והבנה משותפת של מנגנוני המדינה מצד אחד, ותפקידנו כגלגלי שיניים סוררים מן הצד השני. אם זמנכם לא אץ לכם, הייתי ממליץ לקרוא את הפוסט הקודם לפני שמתחילים בזה.

ועוד גילוי נאות: אני כותב את הדברים מאנגליה, בעודי בשנת שבתון. לכאורה, זה הזמן לסתום את הפה ו"מה אתה מטיף לנו מן הפסטורליה הרגועה בניכר?", ו"מה אתה שולח אחרים להתאבד על גדרות במקום שאינך חי בו?". אני לא חש צורך להצטדק כאן, רק להבהיר את העובדות. שהייתי בחו"ל זמנית, ומעורבותי במתרחש בארץ לא פחתה, אלא רק גברה לאחר הבחירות. לטוב ובעיקר לרע. יתירה מזאת: בטקסט הארוך שתקראו כאן אין ולו המלצה אחת שאינני מוכן ליישם על עצמי ובעצמי, וככל הנראה, אעשה כך כשאשוב בקיץ לישראל. כשאני כותב "את / אתה / אתם", אני מתכוון גם אלי. שקלתי לחכות שמונה חודשים עם הטקסט הזה, אבל מהר מאד הבנתי שעכשיו הזמן לשחרר אותו. הפשיזם בתאוצה, וכך גם הייאוש, וגם כך אנחנו בשמאל תמיד מתעוררים מאוחר מדי. הטקסט הזה הוא זריקת חיסון ראשונית נגד הייאוש; הוא כמובן לא יעבוד אם לא נקבל מנה שנייה ושלישית בבוא העת. אבל המנות האלה כבר באחריותו של כל אחד ואחד מאיתנו.

ומילה אחרונה: זהו עדיין מתווה, לא תכנית פעולה סדורה. כל אחד מאיתנו יודע את נקודות החוזקה והחולשה שלו. אני חזק בהבנת תהליכים פוליטיים ובניתוחם. אני חלש מאד בארגון. אין לי כישורים וניסיון בבניית התארגנויות מן הסוג שאני מייחל לו כאן. את החללים שהשארתי בטקסט, אני מקווה שאנשי ארגון מעשיים ממני ימלאו בפרטים (מוזמנים לנצל את התגובות לפוסט לשם כך). זאת תקוותי: שהרעיונות כאן יקרמו עור וגידים, שאנשים יקחו מהם השראה, שיתווכחו איתם, שיעשו בהם מעשים, שיעצבו וישנו אותם, ובסוף ייצאו עם תפיסה מודעת ומגובשת יותר של מה צריך לעשות ברמה המעשית – אל מול הפשיזם הגואה.

מהי התנגדות אזרחית ומה היא לא

הפערים בין קבוצות שונות באוכלוסיה האזרחית בישראל הולכים ומעמיקים. הניסיון לצעוק את הצדק שלך מעבר לתהום אחת אולי איננו מופרך, אבל הניסיון לצעוק אותה במקביל מעבר לעשר תהומות שמקיפים אותך חסר טעם. את מי שלא מבין או מכיר בחשיבות הסגולית העליונה של ערך חיי האדם, ערך השוויון וערך הצדק – לא נוכל לשכנע. ואין זמן לשכנע. גם את מי שלא הפנים עדיין כמה עמוק ישראל שקעה למצולות הפשיזם, לא נצליח לעורר. אם ממשלת הזדון הזאת וקווי היסוד המבהילים שלה לא עוררו אותו, גם קריאותיו הקלושות של השמאל הרדיקלי לא יגיעו לאוזניו.

אחרי הבחירות צייצתי כמה מחשבות על דרכו של השמאל. תמצית הדברים היתה זו: "השמאל צריך, חייב, מוכרח, לפתח תודעה של מיעוט"… מיעוט לא מחפש כל הזמן נקודות השקה עם הרוב, מיעוט לא מעגל פינות ומתחנף ומשחק לפי הכללים. מיעוט נלחם על חייו ועל דרכו כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילו – בטח לא הרוב, שרוצה להקיא אותו/לגרש אותו/להשמיד אותו".

אנחנו צריכים להתכנס. לאגור כוחות. למקד מאמצים. לפעול. להתנגד. אנחנו צריכים להפוך את עצמנו מנוכחות אמורפית, נוזלית ועמומה, לנוכחות מגובשת, דחוסה וחדה. אין לנו זמן מיותר ואין לנו אנרגיה מיותרת להשחית על דיוני סרק "להרחבת המחנה". יותר דחוף להציל קהילה פלסטינית ולהדוף סגירה של כלי תקשורת או תיאטרון מאשר להזיע בניסיון לחבור לאנשים שבסופו של דבר מתקפלים ומתאדים כי בעצם הם לא מסוגלים להופיע עם ערבים על במה אחת.

שחררו. אין זמן ואין כוחות לזה.

הנה עוד הנחה שלא אטרח להגן עליה כאן, כי המציאות הוכיחה אותה שוב ושוב: דרכי המחאה המקובלות והמנומסות כשלו. הפשיסטים עלו לשלטון לא עם שלטים בצידי הדרכים אלא עם מיליציות חמושות, מסעות הפחדה מתוזמרים, קמפיינים רעילים שפשוט מחקו אנשים מן הזירה הציבורית, ובעיקר – כשהם משנים את כללי המשחק תוך כדי המשחק.

אני לא ממליץ לשמאל הרדיקלי על דרכים אלימות. בצעדים המעשיים שאמליץ עליהם בהמשך אין אפילו משום הפרת חוק. ובכל זאת, את הנימוס והממלכתיות נשאיר מאחורינו. מי שלא טוב לו עם זה, מוזמן להמשיך לשבת באולפנים ולהחליף מהלומות מהוקצעות עם ארא"ל סגל, עם שלמה קרעי, עם אלדד יניב. אידיוטים שימושיים – לא אנחנו.

ולכן, עם כל ההבנה והרצון הטוב, מכתבים בהולים ונרגשים לרשויות, כמו זה ששיגרו 1,200 יוצאי חיל האוויר, הם ברכה לבטלה. אתם האזרחים, על כתפיכם מונחת ההתנגדות; מה אתם שוב משחרים לפתחה של הרשות? מה אתם מתחנחנים אל כפה הקמוצה של מערכת המשפט – אותה מערכת המשפט שהביאה לנו את הפשיזם על מגש של כסף? נדמה לכם שאתם חכמים מבכירי ההייטק שפנו מצידם בתחינה לנתניהו – נתניהו, משיח הפשיזם החדש! – שכן אתם פניתם לערכאות העליונות של מערכת המשפט "הנייטרלית", נשיאת בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה. אבל איפה הייתם כשחיל האוויר שלכם כתש שכונות מגורים על יושביהן מן האוויר? ומה בדיוק אתם מתכננים לעשות כשתקבלו שוב פקודות דומות מפי ממשלה שמבשרת את "הרס הדמוקרטיה"? לכתוב עוד מכתב, נחרץ עוד יותר, בדרך אל הקוקפיט? "חשנו שחובתנו לעשות מעשה", הצהיר אחד מיוזמי המכתב. תתי-אלופים בצה"ל יודעים מה הוא מעשה צבאי, אבל אין להם מושג מהו מעשה פוליטי. כתיבת מכתב מחאה איננה מעשה פוליטי. וודאי שאיננה מעשה של התנגדות אזרחית.

וכיוצא בזה עצומות, טורי דעה, קריאות לסדר, שלטי מחאה וכל פעולת דיבור פומבית שמטרתה לעורר את השלטון, או אחת מזרועותיו, להתעשת ולחזור למסלול.

מאוחר מדי. הפשיסטים בשלטון, וזה בדיוק המסלול שהם אוהבים.

הפגנות? זה אולי פיל גוד למשתתפים, זריקת מרץ למחאה. ספק אם רוב ההפגנות שנעשות כאן משפיעות. הפגנה הופכת לאקט של התנגדות אזרחית רק מרגע שהיא נעשית הפרעה. כך היה בהפגנות יוצאי אתיופיה שחסמו כבישים וכך בהפגנות בשיח' ג'ראח. להבדיל, הפגנות הגשרים הפכו למוזיקת רקע של שלטון נתניהו. אין בהן איום אמיתי, והשלטון אפילו יוצא נשכר מהן שכן הן מחזקות את מראית העין של דמוקרטיה תוססת.

על מנת לסמן את הכיוון שאליו אני חותר, אזכיר דוגמה שונה בתכלית, מן הימים האחרונים, לניצנים ראשונים של התנגדות אזרחית. החודש דרשה עיריית ירושלים מגלריית "ביתא", השייכת לה, להוריד מן התערוכה "קרובות" ציורי עירום שהוצגו בה. זאת כבר לא תופעה מבודדת. מוקדם יותר השנה בוטלה תערוכה במכללת ספיר בעקבות הלשנה של "אם תרצו", בשנה שעברה הוריד ראש עיריית רמת גן יצירה של דוד ריב ממוזיאון רמת גן, צנזורה שזכתה להכשר משפטי בזוי, עוד ראייה לכך שעברנו את הנקודה שבה אפשר לסמוך על מערכת המשפט במאבק נגד הפשיזם. באקט של סולידריות כיסו שאר האמנים בתערוכה את יצירותיהם בבדים שחורים. בתגובה, ראש העיר הורה לעובדי המוזיאון להסיר את הבדים. זו לכאורה תקרית זניחה, אבל אפשר ללמוד ממנה לא מעט איך מתחילה התנגדות אזרחית ואיך השלטון מרסן אותה. אפשר גם ללמוד ממנה לקחים פרקטיים לפעם הבאה: איך לממש את אקט הסולידריות באופן שיסכל מראש את תגובת השלטון. שימו לב לאבסורד: אמן שחפץ להציג את עבודתו במוזיאון אולץ להסירה, ואמנים שחפצו להסיר את עבודתם מהמוזיאון אולצו להציג אותן. כשכל מנופי הסוכנות (agency) נמצאים בידי השלטון, אי אפשר לנקוט בהתנגדות אזרחית אפקטיבית. יש לנכס בתקיפות חלק מהם.

בחזרה לגלריה "ביתא". אחרי החלטת עיריית ירושלים, יזמו אוצרים ותושבים עצומת מחאה ספונטנית; חתמו עליה יותר מ-500 איש. זה יפה, אבל חסר משמעות. אבל אז קרה דבר נוסף: 160 אמנים הודיעו לראש עיריית ירושלים שלא יציגו יותר עבודות בגלריות עירוניות עד שהעירייה תחזור בה מן ההחלטה לצנזר את ציורי העירום. כאן כבר נכנסנו לתחומה המובהק של התנגדות אזרחית: את או אתה, האזרח, נוטל אחריות על בחירות והחלטות ששייכות לך בלבד, תכופות בתחום המקצועי שלך, ומעצב אותן – מעצים או מונע, לפי הסיטואציה – מתוך התנגדות לשלטון.

עכשיו כמובן תישאל השאלה: וזה יעזור? מה אכפת לעיריית ירושלים שאמנים מסוימים לא יציגו בגלריות שלה? יש מספיק אמנים מתקרנפים. אבל מבחן התועלת המיידית איננו המבחן הרלוונטי היחידי להתנגדות אזרחית במצב של פשיזם גואה. מתחתי קודם גבול בין אקטים חסרי משמעות (כמו מכתב גלוי או עצומה) לבין אקטים בעלי משמעות, כמו סירוב סולידרי להשתתף במערכת מדכאת. "משמעות" הוא מושג רחב יותר ועמוק יותר מ"תועלת". ויחד עם זאת אני משוכנע שגם במבחן התועלת, להתנגדות אזרחית יש סיכויים טובים יותר לשנות את המציאות מאשר למחאה פסיבית ומנומסת. אני שומר את מחשבותיי על המשמעות והתועלת שבהתנגדות אזרחית לסוף הפוסט הזה. לא אתחמק מכך. אבל יותר חשוב לי לדבר כעת על אופיה. ובכלל, אני מוצא שהנטייה הרווחת להעריך ולשפוט מראש אקטים של מחאה לפני שהם בכלל מתממשים היא נטייה מסרסת ולא בריאה. בעצומות והפגנות יש לנו ניסיון למכביר; בהתנגדות אזרחית יש ניסיון מועט ביותר. בואו קודם נבין במה מדובר לפני שאנחנו חורצים את דינה.

ועוד הבהרה חשובה. אני לא מתיימר לחדש כאן כלום. בשמאל האקטיביסטי עובדים בשיטה הזאת כבר שנים. אלה קבוצות מגובשות שיצרו קשרי סולידריות אמיצים גם בתוכן וגם עם פעילים פלסטינים. מטרתן העיקרית היא לשבש ולעכב את מנגנוני ההרס והדיכוי שמפעילים הצבא, המנהל האזרחי ומג"ב, נגד קהילות פלסטינים נטולות כל כוח, חלקן בקושי שורדות משנה לשנה; האקטיביסטים הם שכבת המגן הדקה, האחרונה שלהן בפני גירוש. האנשים הטובים בשיח' ג'ראח, אנשי דהרמה מעורבת חברתית, פעילי מסתכלים לכיבוש בעיניים, לוחמים לשלום, ואחרים שאולי שכחתי ואני מתנצל מראש (ריכוז מידע כללי דרך הווטסאפ ניתן למצוא ב"חזית נגד הכיבוש"). מודל הפעולה של הקבוצות הקטנות האלה יכול להעניק השראה לקבוצות התנגדות אזרחית בכל רחבי המדינה, עם שינויים קלים בלבד. ההבדל העיקרי הוא ששם מדובר על קבוצות של יהודים שיוצאים להגן על פלסטינים ולא על עצמם, וזמן מה היה נדמה שיהודים לא זקוקים כלל להגנה כזאת. אבל הזמנים משתנים וגם יהודים, בפרט אלה שאינם שוחים עם הזרם ומתעקשים לבטא עקרונות דמוקרטיים באופן פומבי וגלוי, נתונים לרדיפה והוקעה. הדרך לחזק אותם עוברת באותם מודלים של פעולה סולידרית שגובשו בקבוצות האקטיביסטים במזרח ירושלים ובגדה המערבית.

תודעה של מיעוט

במציאות הנוכחית, הפוסט-בן-גבירית, נוהגים לומר על השמאל שרק ביקורת יש בפיו, ללא שום הצעות פוזיטיביות. החלק הראשון די נכון, החלק השני שקרי. כשאתה במיעוט והעניינים מתנהלים הפוך לגמרי ממה שהיית מקווה שיתנהלו, רוב מחשבותיך סובבות סביב הפגמים, השקרים והפשעים. אתה מתנגד להם מראשיתך, אינך יכול להימלט מהם. אתה קם בבוקר ומתחיל להתנגד, בעצם מחשבות הכפירה שלך.

אבל יש לא מעט הצעות פוזיטיביות, ולמעשה הרבה מאד יוזמות שכאלה, שחלקן כבר הוזכרו. בכל זאת חשוב לנקות את השולחן עם קצת ביקורת. מה לא כדאי לעשות, איפה לא כדאי לבזבז את המשאבים המצומצמים שלנו, אילו זירות ישביעו אתכם שוב ושוב מרורים ולא תראו בהן נחת. הדברים האלה אולי יפתיעו ויקוממו אנשים בשמאל שרגילים לחשוב על פעילות פוליטית בערוצים המקובלים. אבל אני מציע כאן אלטרנטיבה, התנגדות אזרחית.

אם כך, אפשר לוותר בעתיד הקרוב (אולי לא ברחוק) על שלוש זירות מרכזיות: צבא, פוליטיקה מפלגתית ותקשורת המיינסטרים. בסיסמה קליטה: אל תנסו לשנות אותם מבפנים. הם כבר רקובים לגמרי. אתם תיבלעו, תתמסמסו, תיאלצו לעגל פינות ולבלוע צפרדעים בגודל של מאחז חומש, ובסוף היום סמוטריץ' עוד יירק על פרצופכם. שום דבר ממה שאמליץ עליו בהמשך לא דומה למה שאתם מכירים מן הפעילות הנורמלית של מפלגות כמו העבודה ומרצ עליה השלום. הנחות המוצא שלי שוללות שירות צבאי, שוללות שיתוף פעולה עם כלי התקשורת המרכזיים, להלן התשקורת, וגם אם לא שוללות, מתייחסות באדישות גמורה ליריד ההבלים של הפעילות המפלגתית בכנסת. עם הצבא אין לשתף פעולה בשום דרך כל עוד הוא השלד, הדלק והכידונים של מערכת האפרטהייד. את תקשורת המיינסטרים צריך לזנוח לטובת אלטרנטיבות אמיתיות. ולפוליטיקה המפלגתית צריך להזריק חיים חדשים לגמרי דרך פוליטיקה אזרחית מלמטה, דרך grassroots.

אני מודע לחלוטין שכרגע איבדתי 90% מן הקוראים. זה בסדר גמור, הם ממילא לא היו אתי, וטוב להיות ברורים מן ההתחלה. בבלוג הזה הקדשתי אלפי מילים ומאות פוסטים לנמק בהרחבה למה אסור לשתף פעולה עם המערכות האלה. אם לא שוכנעתם עד כה, אין בעיה. תחזרו למגרש המשחקים המוכר לכם. הכל בוער מסביב, אבל היי, מי אני שאסיח את דעתכם.

הרעיון הבסיסי

הרעיון הבסיסי של התנגדות אזרחית (civil resistance) הוא פשוט לגמרי. הוא לא מקורי בכלל, בכל העולם יש לו היסטוריה עשירה ומפוארת (ספר ידוע מאד נכתב על ההיסטוריה שלו בארה"ב). בכל מקום ששורר בו דיכוי, אזרחים יכולים להתאגד ולהתנגד לו. אם הם היו יכולים לעשות זאת תחת שלטון רודני כמו זה של פרנקו בספרד או של פוטין ברוסיה, ודאי שהם יכולים לעשות זאת בשלטון שעדיין אינו רודני לחלוטין (כלפי יהודים) כמו בישראל. להתנגדות אזרחית אין היסטוריה עשירה בישראל, אפילו המונח עצמו אינו שגור בשיח הפוליטי, וזאת משלל סיבות ידועות: חברה קולקטיביסטית, מגוייסות גבוהה לבניין אומה, אוכלוסיה גדולה בעלת רקע דתי או מסורתי ולא דמוקרטי, סכסוך אתני מתמשך שמזין את ההזדהות הגבוהה עם המשטר וכיוב'. כך או כך, הבחירות האחרונות הבליטו יותר מאי פעם את השבטיות המפורקת של החברה הישראלית, ומתוך כך מתאפשרת אולי ראייה אחרת, צייתנית פחות, של יחסי האזרח-שלטון.

מה הפירוש המעשי של התנגדות אזרחית? מיד אגיע לדוגמאות מעשיות. לפני כן, חשוב לדבר על הסיכונים האמיתיים והמדומים שלה. לא תמצאו כאן המלצות להתאבד על חומות הפשיזם או לזנק מתחת לגלגלי האוטובוס. לשמאל אין הרבה חיילים, הוא לא צריך מרטירים. שיקול מוסרי מכריע יותר הוא שאין לגזור על אדם להעניש את עצמו לטובת הכלל. פעולות שיסתיימו במאסר או בגזילת פרנסתו של אדם אינן מוסריות וממילא לא יפתו אף אחד. מצד שני, התנגדות אזרחית מעמידה אותך בסיכון כלשהו; סיכון מחושב, שיש לצעוד אליו בעיניים פקוחות ובדעה צלולה. לא פעם הסיכון מתגלה כמדומה – אימת השררה פועלת את פעולתה על התודעה הצייתנית גם מבלי שהשררה נזקקת להצליף בשוט הענישה. אנחנו נושאים את הצנזורה הפנימית איתנו לכל מקום, וחוששים להשתחרר מכבליה גם כאשר התגובה הנוראית ביותר תהיה פרצופים זועפים, קללה או סתם נזיפה.

את גבולות הדמוקרטיה-ליהודים שלנו לא מתחנו עדיין. רובנו לא יודעים באמת עד כמה הם גמישים. רובנו לא יודעים איזה חלק מעוולות המשטר הזה נשען על צייתנות שקטה בלבד, ואיזה חלק נשען על אכיפה ממשית וכואבת. אבל אנו יודעים היטב דבר אחד: כל משטר פשיסטי נשען על שיתוף פעולה המוני של האזרחים ואין לו תקומה ללא שיתוף פעולה כזה. קראו על הצלת יהודי דנמרק ובולגריה בתקופת השואה לקבל תזכורת על כוחה העצום של התנגדות אזרחית.

יש רק דרך אחת לגלות מה כוחנו האמיתי, כוח ההתנגדות האזרחית.

מתווה כללי

1. תבחרו מטרה צנועה, קלה למימוש. היא חייבת לבוא לא טוב בעין של הפשיזם, אבל היא גם חייבת להיות בטווח השגה מיידי. לא עוד שנה שנתיים, אלא תוך ימים או שבועות לכל היותר.

2. הכי חשוב: סולידריות. אם אתם היוזמים, תוודאו שיש לכם גב. אם אתם הגב, תהיו גב אמיתי. לא להפקיר פצועים בשטח. גם הפעולה וגם ההיערכות למתקפות הפשיסטיות חייבות להיעשות מתוך הידברות שוטפת בתוך קבוצת הפעילים. גם אם הציבור רואה רק דמות אחת במאבק, אף פעם היא לא לבד.

3. צפו את התגובה הפשיסטית והכינו סל תגובות נגדי. תחשבו מראש כמו הפשיסטים, תדעו בדיוק מה ידליק אותם, ואז תפעילו את תגובת הנגד המתאימה.

4. תגובת הנגד צריכה לעצור את המערכת שבתוכה אתם פועלים. לגרום לגלגלי השיניים לחרוק. כל סוג של השבתה, פגיעה בתיפקוד השוטף, בא בחשבון.

5. הכי חשוב: ודאו שהמערכת חוזרת לתפקוד תוך זמן קצר. המטרה שלכם היא לא להשבית אותה לחלוטין. ההשבתה היא אמצעי לאכוף על המערכת להכיל אקט של התגדות שלפני כן היא הקיאה מתוכה. אתם מנרמלים הומניות במערכת שמנרמלת פשיזם. המערכת לא רוצה לבלוע את ההומניות, אבל יותר מכל היא לא רוצה אי-סדר וכאוס. היא תבלע את גלולת ההומניות כדי לשוב למסלולה.  

את השיטה הזאת אפשר ליישם בכל תחום ותחום בחיים, בכל מערכת, שלטונית או מוניציפלית או פרטית, שמנרמלת בדרך זו או אחרת מוסכמות גזעניות, אי שוויוניות, סקסיסטיות ולהטופוביות. הדוגמאות שאציג בהמשך מגיעות מעולמות שיחסית מוכרים לי, אבל הן לא בהכרח אלה שרלוונטיות לך. כל אחד מכם ומכן יודע/ת טוב ממני באיזה מעגלים מקצועיים וחברתיים אתם משולבים; מה הסכנות שם, מה הסיכויים, מי שותפי המאבק ומי עומדים מן הצד. עשו לכם את מיפוי המערכת שלכם ובחרו את המטרה הראויה להיאבק עליה בתוכה.

דוגמאות מן החיים

חינוך

החינוך הוא הנפגע העיקרי של הפשיזציה בחברה הישראלית, הרבה לפני הממשלה הנוכחית. הסיבה מובנת מאליה: ילדים הם נתינים חסרי ישע של המערכת, אפשר לשחק להם בראש בלי מגבלה, ללוש אותם יפה יפה בגיל צעיר ולקבל מאפה לאומני חם ושש לקרב בגיל 18. מצד שני, המערכת לא תפעל כראוי ללא שיתוף פעולה מלא של המורים ושל ההורים. כאן אתם נכנסים לתמונה.

אני אתחיל במורים. מורים הם קבוצה מוחלשת, נרדפת ומושמצת עוד לפני שהם בכלל פוצים פה בענייני דמוקרטיה ושוויון זכויות. המערכת שבה הם פועלים היא מופת מעורר סלידה של קונפורמיות לכוח ולשלטון. מי שמעז לערער על הקונצנזוס – נבעט החוצה. כולם זוכרים את אדם ורטה שפוטר ב-2014, יש גם מי שזוכר את שושנה כץ-שמואלי שפוטרה ב-1995. מורים לאזרחות פוחדים לדבר על הנושאים הכי קריטיים לחיים בישראל: תפקיד הצבא בשטחים, זכויות המיעוט הערבי, וכמובן, שאת הנכבה הס מלהזכיר. שטיפת המוח הגיעה לדרגה כזאת שמשרד החינוך אוסר להציב מפות עם סימון של הקו הירוק עליהן בין כותלי בית הספר.

כל אלה עניינים ידועים, לפחות למי שאכפת לו. השאלה איך מתנגדים לכך. הנה הצעה ברוח המתווה הכללי שתיארתי קודם.

נניח שאת מורה לאזרחות או היסטוריה, ויש את נפשך לחשוף את התלמידים לאמיתות בסיסיות על הקיום בישראל. למשל, שעד 1966 היו נתונים האזרחים הערבים לממשל צבאי שהגביל את תנועתם. למשל, שכפרים בדואים בנגב נהרסו ואוכלוסיתם גורשה לא משום שהשתתפו בקרבות ב-1948, אלא רק כדי לפנות קרקעות פוריות לקיבוצים. למשל, ש"מזרח ירושלים" איננה עיר אלא כינוי הסוואה ל-28 כפרים שאדמותיהם סופחו ב-1967 בצעד שהוצג כ"התייעלות מנהלית לצורכי הסוואת הכוונה העיקרית". לא חשוב מה תבחרו, יש כל כך הרבה היסטוריה שמוסתרת מתלמידי ישראל, היסטוריה רחוקה וגם קרובה, כל כך הרבה סילופים שמוזרמים למערכת התעמולה ללא הרף, שכל נושא שהוא הקשור לתולדות הציונות והסכסוך עם הפלסטינים – טומן בחובו "גילויים" שיטלטלו את עולמם של התלמידים. אפשר להיצמד לעובדות בלבד, הן רעות דיין.

בחרת נושא, הכנת מערך שיעור. עכשיו מגבשים את קבוצת ההתנגדות. כמה צריכים להיות בה? בדיוק הכמות שבלעדיה בית הספר לא יכול לתפקד כהלכה. זה לא צריך להיות רוב, אין סיכוי שזה יהיה רוב. מספיק שהקבוצה גדולה ממאגר המורים המחליפים. תיכף זה יובן.

אתם מדברים עם קולגות שנראים לכם שותפים טבעיים ליוזמה, מסבירים להם מה צפוי לקרות ובעיקר מוודאים שהם מחוייבים לשאת איתכם בתוצאות.

השיעור מגיע. היכונו לגרוע מכל. תניחו מראש שתלמידים ידליפו החוצה את הדיון "החתרני" הזה. לכן עליכם לצלם ולתעד הכל, כי פשיסטים ידרסו את האמת, אבל הציבור אולי עדיין יקשיב לה. צפו לסערה בווטסאפ של ההורים, "הצל" יעודכן וכמובן יעוף על זה, מחול השדים השגרתי ייפתח, ריקלין יצווח, תוך שעתיים זה יגיע למשרד החינוך, למפקח, למנהל, והמורה תיקרא לבירור. לבסוף, כמובן – השעיה.

אבל אתם צפיתם מראש את כל התסריט המוכר הזה. בהתארגנות המוקדמת שלכם הוסכם: אין שום עילה חוקית להשעות מורה שמלמד עובדות היסטוריות אמיתיות לכיתה בנושא שתחת סמכותו. לכן השעיה היא קו אדום. אתם קבוצת ההתנגדות ואתם מודיעים – אם המורה מושעית, כולנו מושעים, מיידית. לא מופיעים לעבודה.

את הצעד הזה צריך לכלכל בתבונה. לא לשבור כלים ולא לאיים באנרכיה. אבל להתכוון לכל מילה, ולשמור על סולדיריות. המורה ש"סרחה" לא סרחה בכלל, היא מייצגת את כולנו. זה רק מקרה שהיא ספגה את האש, אבל כולנו איתה באותה חזית. אם היא לא בסדר, כולנו לא בסדר. תחליטו.

עכשיו בית הספר צריך להחליט אם בגלל שמורה דיברה בשיעור אזרחות על מדיניות התכנון העירוני בישראל, והזכירה שמאז קום המדינה הוקמו יותר מ-700 יישובים חדשים ליהודים ופחות מ-10 לערבים, כדאי לשבש את הלימודים בכל בית הספר. זאת תהיה התלבטות מעניינת.

כל מה שצריך הוא חיכוך צורם בגלגלי השיניים; המערכת חורקת, נאלצת להאט, אולי לעצור. קבוצת ההתארגנות לא מאיימת בהתפטרות, נזכיר שלא נחוצים לנו מרטירים. היא בסך הכל מאלצת את המערכת להתיישר לפי הערכים הרשמיים שלה: בשיעורי הסטוריה ואזרחות יש ללמד הסטוריה אמיתית ואת מהותו האמיתית של משטר דמוקרטי.

אני עובר להורים. גם הורים יכולים להיות מעורבים ולשבש את הנירמול של הפשיזם. דווקא בעידן מעורבות הורית הולכת וגוברת, שיש לה לא מעט צדדים שליליים, אפשר לצפות מן ההורים לנצל את המעורבות הזאת, והקשב של בית הספר לקולותיהם, למטרות ראויות. קראו למשל איך התארגנות הורית צנועה ולא יומרנית לחלוטין סיכלה סיור של תלמידים באתר "עיר דוד", אחד ממפעלי ההלבנה הגדולים של הכיבוש. הורים יכולים גם לסכל פעילויות "התנדבות" תמימות לכאורה בחסות "המיליציה הגדולה בישראל", הלא היא ארגון "השומר החדש", שחודר לתיכונים בכל רחבי הארץ.

יותר מכך: התנגדות איננה רק תגובה פסיבית למהלכים של המשטר הפשיסטי. התנגדות יכולה גם ליזום פעילויות שהן לצנינים בעיניו, כמו מפגשי נוער יהודי-ערבי, סיורים באיזורי עימות כמו הכפרים הלא מוכרים בנגב, הרצאות מפי חוקרים ועיתונאים שעוסקים בסכסוך מנקודת מבט ביקורתית, ועוד. כל האפשרויות פתוחות ואיזו מהן תתאים לסיטואציה המיוחדת בבית הספר שלך – רק את ואתה יודעים. שוב כדאי לזכור: אין צורך לגייס רוב לעמדתך. תודעת מיעוט, אמרנו מההתחלה. אבל מיעוט יכול לשבש לא מעט את אורחותיו של הרוב, אם הוא מפעיל את המנופים הנכונים.

[בינתיים בתגובות תמי יקירה מעדכנת על מצגת שמרכזת מידע וטיפים להתארגנות של מורים והורים בדיוק ברוח הדברים האלה – "כהניזם, גזענות והומופוביה לא בבית ספרנו"]

טבע וארכיאולוגיה

אין לך קשר למערכת החינוך? לא נורא. אולי את או אתה אוהבים לטייל בטבע? מעריכים ממצאים ארכיאולוגיים? אם כך טיילתם פעמים רבות בשמורות טבע ובגנים לאומיים שמנהלת רשות הטבע והגנים (רט"ג). במילים אחרות, אתם שותפים, באמצעות דמי הכניסה או המנוי שלכם, לאחד מגופי הנישול הברוטליים ביותר בישראל. רט"ג היא זו שעמלה מזה שנים לצמצם למינימום את שטחי המחיה של תושבי מזרח ירושלים הערבים, באמצעות הכרזת "גנים לאומיים" על עתודות הקרקע האחרונות של השכונות הערביות; רט"ג גם הגדילה לעשות והכריזה על שכונה קיימת (ואדי חילווה בסילואן) כגן לאומי, ובכך גזרה שיתוק תכנוני גמור במשך עשורים על תושבי השכונה. רט"ג אחראית למצור האכזרי על נבי סמואל, ועל הסוואתו כמהלך סביבתי לשימור הטבע. רט"ג גם מפעילה את שוט האכיפה מול הכפרים הלא מוכרים בנגב בדמות "הסיירת הירוקה", מדיניות שיש לראותה בהקשר הרחב יותר של ייהוד הנגב ולא רק בהיבט הצר של שמירה על שלטון החוק. ורט"ג גם נהנית מתרומות של חברות מזהמות ובתמורה מעניקה להן שירותי גרינווש.

יש עוד, אבל זה כבר מספיק, לא? אז אולי הגיע הזמן ליצור קבוצות התנגדות לרט"ג? ולא רק לפעולותיה מעבר לקו הירוק, אלא בכלל, להיגיון האתנוצנטרי שמנחה את היחס שלה לטבע המקומי?

יש לא מעט אפשרויות. אפשר להתנגד לטיולים מאורגנים בשמורות של רט"ג. אפשר לבטא את ההתנגדות באופן גלוי באמצעות הפגנה בשערי השמורה. אפשר להציף את הצדדים האפלים של רט"ג בכל פורום שבו היא משתתפת, תכנוני או סביבתי, ולא לתת לה לחמוק מתשובות, ממש כפי שאקטיביסטים רודפים אחרי נציגי "שברון" או "נובל אנרג'י" ברחבי העולם. רט"ג מקיימת ימי עיון והסברה, מכשירה מדריכים, מעבירה סדנאות. אלפים רבים של אנשים מעורבים בפעילותה השוטפת. עבור רובם המכריע, רט"ג היא זרוע שעסוקה ימים כלילות במלאכה הקדושה של שימור הטבע, הצלת בתי גידול לבעלי חיים בסכנת הכחדה ומלחמה על ריאות ירוקות במדינה. הם אינם יודעים על הצד האפל כי איש אינו עוסק בכך. התנגדות שתמשוך תשומת לב ציבורית עשויה להציב סימן שאלה מעל טוהר הכוונות של רט"ג. ושוב: אף אחד לא מתיימר להביס גוף ענק כזה או להכתים לעד כל טיול בכל שמורת טבע בארץ. המטרות צריכות להיות צנועות יותר, ממוקדות בעוולות ממשיות, ודורשות תיקון.

אם יש לכם עניין מיוחד בארכיאולוגיה, וטיפה של התמצאות פוליטית, אתם ודאי מודעים לשימוש השיטתי של ישראל באמתלת ה"חפירות הארכיאולוגית" כדי להשתלט על שטחים בגדה המערבית ולדחוק משם נוכחות פלסטינית: "עיר דוד" היא גולת הכותרת, אבל גם בסוסיא התבצע גירוש מטעמים ארכיאולוגיים, גם בנבי סמואל, גם בתל שילה, ועוד. המנהל האזרחי מוציא דרך שגרה צווי הריסה למשפחות פלסטיניות שחיות עשרות שנים על אדמתן ולפתע מגלות שהן בעצם מתגוררות באופן "לא חוקי" בלב אתר ארכיאולוגי. ארכיאולוגים ישראלים מפירים ביודעין את החוק הבינלאומי כשהם מבצעים חפירות בשטח כבוש, לא כל שכן קרקעות פרטיות; זה לא מפריע להם כנראה, כל עוד מצמידים להם כוח חמוש לפתיחת הציר, ארכיאולוגיה עובדת טוב על כידונים. בכל זאת, הקולגות בחו"ל עלולים להיות מוטרדים מזוטות כמו זכויות אדם שנרמסות בדרך אל הפרסום האקדמי, ולכן אותם ארכיאולוגים מוודאים ששמותיהם יוסתרו וכך לא יהיו חשופים לחרם אקדמי.

ארכיאולוגים בעלי עמוד שדרה יכולים לסרב לשתף פעולה עם קמ"ט ארכיאולוגיה במנהל האזרחי. יותר מכך, הם יכולים לנצל את השפעתם על רשות העתיקות, שמתנהלת באופן עברייני ממש בפריוולגיות שהיא מרעיפה על עמותת אלע"ד, ומנתבת יותר ממחצית מתקציבה לחפירות מעבר לקו הירוק. כשהדיסציפלינה שלך הופכת יותר ויותר למכשיר לאומני לביסוס עליונות יהודית במרחב, נדמה שזאת חובה מקצועית להתנגד.

אבל מעגלי ההתנגדות יכולים להיות רחבים הרבה יותר. סטודנטים לארכיאולוגיה וסתם מתנדבים בחפירות יכולים להרים את המבט מן הקרקע ולבחון באיזה פרוייקט הם לוקחים חלק, ומה הפרוייקטים האחרים של הארכיאולוג שמנהל את החפירה. התנגדות שקטה, שפירושה אי-שיתוף פעולה עם כל מי שעושה בארכיאולוגיה שימוש מגונה, תבהיר למנהלי החפירות שאת או אתה לא סתם חיילים צייתנים עם את ומברשת ביד, אלא אזרחים בעלי מצפון. ושיש גבול לכל תעלול. ואזרחים מן השורה: כל סיור "ארכיאולוגי" באזור ירושלים טעון בדיקה ביקורתית וחשדנית; לצד כל "תגלית" מהממת על עברו של עם ישראל באגן הקדוש שמשווקים לכם כיעד התיירותי הבא – הציבו את השאלה: מי גר כאן? של מי האדמה הזאת? חייו של מי השתנו, אם לא נהרסו, בגלל ההחלטה לחפור דווקא כאן? הארכיאולוגיה מזמן לא תמימה, אין סיבה שאתם תהיו חובבי ארכיאולוגיה תמימים.

רפואה ושירותים

הכותרות האחרונות מדברות על מניעת טיפול רפואי או מכירת שירותים ממי שלא בא טוב בעין לרופא או לנותן השירותים, כל זאת בשם מושג מעוות כלשהו של "חופש העיסוק"; חופש שכמובן יפגע בערבים, להט"בקים או אולי סתם שמאלנים. גזענות נגד רופאים ואנשי צוות רפואי ערבים היא עניין מוכר בישראל, ותהפוך ליותר ויותר רווחת. כששר האוצר הנוכחי מנרמל אותה בגלוי, פרשיות כמו עלילת הכזבים שרקם ארגון הרדיפה "בצלמו" על ד"ר אחמד מחאג'נה, שהביאה להשעייתו הזמנית, יתרחשו שוב ושוב. 42% מאנשי הרפואה והסיעוד הערבים בארץ מדווחים על הטרדות גזעניות. רופאים בכירים מעידים כי נאסר עליהם לדבר בערבית במסדרונות בית החולים; כמעט בכל מוסד רפואי רווחת גזענות סמויה שמאיימת להתפרץ בזמנים מתוחים, כפי שקרה במהלך מבצע "שומר חומות".

פרשת מחאג'נה הסתיימה בלא כלום, אבל חשוב להתעכב על התגובה הרפה של הממסד הרפואי לרדיפתו כדי להבין איך לא מנהלים התנגדות אזרחית. ד"ר ברי דנינו כתב על השתיקה המבישה של המערכת: "לא גיבוי שקט, בחדרי חדרים, בשיחת טלפון או מקסימום בפוסט ברשתות חברתיות, אלא גיבוי צועק וברור שאומר "עד כאן" ועושה זאת בפנים גלויות עם שם ושם משפחה. איך במערכת המתהדרת בהיותה שוויונית, "אי של שפיות", אפשר להעליל עלילת שווא על רופא רק כי הוא ערבי ולהרחיקו מעבודתו? איך שר הבריאות (הוא עדיין בתפקידו), איש מרצ ז"ל, עדיין שותק?". למפגש תמיכה שאירגן דנינו חששו להגיע רופאים ערבים, ואלה שהגיעו ביקשו ששמם לא ייחשף, "מחשש שייתפסו כתומכי טרור", הוא מסביר. זהו מערך הכוחות המוכר של דיכוי גזעני; קורבנות הדיכוי כמעט שאינם יכולים למחות כיוון שעצם מחאתם מחזקת את התמריץ לדכא אותם יותר. כאן בדיוק מוטלת החובה על בעלי הפריוולגיות; במקרה הזה, רופאים יהודים. אלא שאלה הכזיבו. שאלו את עצמכם מה היה עולה בגורלו של ד"ר מחאג'נה לו היה אח זוטר ולא רופא בכיר. סיכוי רב שגם מעט הגיבוי שקיבל מעמיתיו היה נשלל ממנו. רופאים יכולים להרשות לעצמם לטלטל את המערכת מבלי שהיא תקיא אותם החוצה; עובדים זוטרים יותר חוששים בצדק למשרתם. התנגדות אזרחית תמיד מטילה עלינו חובות בדרגות שונות של אחריות, בהתאם לפריוולגיות שאנו נהנים מהן ולחסינותנו היחסית מענישה שרירותית.

עובדים יהודים במערכת הבריאות שנחשפים למופעי גזענות יכולים וחייבים להתייצב נגדה. להגנתם הם יכולים להסתמך על החלטת ממשלה משנת 2016 שמתחייבת להיאבק בגזענות במערכת הבריאות. על כן מי שמתייצב נגדה אינו פועל נגד רוח המוסד, להיפך (שלא לדבר על האתיקה השוויונית שאליה מחוייב כל מי שעוסק ברפואה). התנגדות אזרחית בין כותלי בית החולים או המרפאה תתבטא בהשעיה עצמית של כל מי שעומד בסולידריות לצידו של איש הצוות הערבי שהושעה באופן שרירותי, רק על סמך עדות לא ברורה מיד שניה או שלישית, מתווכת דרך ארגוני  רדיפה כמו "אם תרצו" או "בצלמו" או חדשות 14. ברוך השם, יש לנו כבר מספיק סימנים לתת בקמפיינים מתוזמרים שכאלה, שתמיד מסתיימים בקול נפיחה דקה. הטעות שלנו היא שאנחנו מפקירים את השטח בשעות הראשונות, הקריטיות, להשתוללות של הימין.

הנה לקח חשוב להתנגדות אזרחית: תגובה מוקדמת היא קריטית. מערכת שמשעה על אוטומט עובדים מסורים רק על בסיס השתייכותם האתנית צריכה מקל בגלגלים. היו אתם המקל. לשם כך צריך להתארגן מראש. לא להתחיל לקושש את קבוצת הווטסאפ כשהגרזן כבר ניחת, אלא מבעוד מועד. לזהות את שותפי המאבק, להכיר את היהודים במערכת שיתייצבו לצד הערבים, להכין אותם לתרחישים השונים, ולהניח שבמוקדם או במאוחר הם יקרו. ואז, כשהמערכת לוחצת על כפתור הפשיזם, אתם לוחצים מיידית על כפתור האנושיות.

הדברים אמורים לא רק במערכת הבריאות אלא בכל מקום עבודה שהוא. סביב כל מבצע של ישראל בעזה עולה מפלס הלאומנות, ובהתאמה, רדיפת הערבים גואה. מלשינים פרטיים או עמותות של מלשינים מלקטים התבטאויות פרטיות של ערבים ומביאים אותם לידיעת מעסיקיהם. עשרות ערבים פוטרו מעבודתם במהלך מבצע "צוק איתן", חלקם רק משום שהגדירו את מעשי צה"ל כפשעי מלחמה (אמירה שאני ויהודים רבים אחרים ביטאנו לא פעם, מבלי לשלם עליה מחיר). החוק, אגב, אינו מתיר פיטורין גם על התבטאויות קיצוניות יותר. ועל כן, שוב, התנגדות אזרחית במקרים כאלה איננה קריאת תיגר על החוק אלא להיפך, קריאת תיגר על מעסיקים פורעי-חוק, בשם ערכים צודקים שהחוק מגלם. כל מקום עבודה שמועסקים בו ערבים ויהודים גם יחד מועד לגלישות פשיסטיות מסוג זה. אינכם צריכים להיות רוב כדי לשבש את הגלישות האלה, שכמעט תמיד מתרחשות ללא שום התנגדות ממשית מתוך המערכת. נסו להתנגד, אם לא תנסו לא תדעו אף פעם מה יכולתם למנוע.

אקדמיה, תרבות ואמנות

בתחילת הפוסט הזכרתי אירועים של צנזורה תרבותית מן העת האחרונה, וכיצד התארגנויות של אמנים ואוצרים יכולות לעמוד מולם. צריך לזכור את התקופה הרעה של מירי רגב כשרת התרבות ונפתלי בנט שר החינוך, שהחלו במתקפה על תיאטרון "אל-מידאן" בחיפה. לעגלת הרדיפה התגייסו רבים: ארגון "בצלמו", בני משפחות שכולות, עיריית חיפה וגם בתי המשפט. אחרי ייבוש תקציבי של כמה שנים, נסגר התיאטרון. היתה זאת תעודת עניות מצלצלת לעולם התרבות הישראלי, וכמובן שהיא היתה רק יריית הפתיחה לפסילת הצגות אחרות, גם של יהודים, מטעמים פוליטיים. מחאות היו, אבל התנגדות אזרחית אמיתית לא היתה.

אני מאמין שהתארגנות מוקדמת מראש היתה משפרת לעין ערוך את התגובה של מנהלי התיאטראות והפסטיבלים לאירועים כאלה. הנחת המוצא צריכה להיות שכל הצגה שעוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני תמשוך אש. אין שום חשיבות לתוכנה, אין שום חשיבות למורכבות המסרים. עצם העובדה שעל הבמה מוצגים פלסטינים כבני אדם מיידית תסמן את ההצגה ומשתתפיה כ"תומכי טרור", ומכונת הרדיפה תתחיל לפעול במלוא המרץ.

ובכן, אם אתם חלק מן ההצגה, או מעורבים בארגון הפסטיבל, או (הכי טוב) מנהלים את העסק – הכינו את עצמכם מראש עם סל תגובות אפקטיבי. הורדת הצגה היא חציית קו אדום; סולידריות מקצועית ואנושית מחייבת גם אתכם לא להשתתף בנירמול של פשיזם. קהל שלא רוצה לראות פלסטינים על הבמה גם לא יראה דמויות של הרולד פינטר או של רועי חן. ושוב, המטרה היא לא לחסל את התיאטרון או את הפסטיבל כולו – ממילא לא תצליחו בכך. זכרו תמיד שאתם מיעוט. המטרה היא לשבש את מהלכו כך שהמחיר יהיה כואב, שהנושא יקבל נוכחות ציבורית ותקשורתית, שהפשיזם לא יעבור חלק. למה זה חשוב? מיד, בדברי הסיכום.

זירות המאבק נגד פלישת הפשיזם אל תוך האקדמיה הן רבות, ואגע רק בכמה מהן כעת (לסקירות יסודיות יותר, ראו כאן וכאן). מה שעומד כעת על הפרק הוא הסעיפים בהסכם הקואליציוני עם עוצמה יהודית ועם הציונות הדתית, שלפיהם תינתן "העדפה מתקנת ליוצאי צבא בפקולטות לרפואה, משפטים, מדעי המחשב, ראיית חשבון ומקצועות ההנדסה באוניברסיטאות ובמוסדות להשכלה גבוהה". כפי שהובחן מיד, זהו סעיף גזעני טהור. יוצאי צבא לא סובלים מתת-ייצוג בפקולטות המבוקשות. להיפך: הם נהנים ממימון חלקי של שכר לימוד במסגרת תכנית "ממדים ללימודים"; בהסכמים החדשים הובטח להעלות את המימון ל-100%. אם כך, זהו שימוש אורווליאני בביטוי "אפליה מתקנת" כדי להבטיח אחוזי קבלה נמוכים יותר ל… למי? לערבים וחרדים. כיוון שחרדים כמעט שאינם מגיעים לפקולטות הללו, המשמעות הפרקטית היא "נומרוס קלאוזוס" לערבים, בניסוחה של מרב ארלוזורוב.

התנגדות אזרחית לאפליה גזענית כלפי ערבים בקבלה ללימודים מעוגנת לחלוטין בכל מסמכי היסוד של מדינת ישראל, לרבות בתקנוני האוניברסיטאות עצמן. רק בימים האחרונים יצאו ראשי האוניברסיטאות בהצהרות רשמיות שמחייבות אותם "לא לשתף פעולה עם גופים אשר ינקטו במדיניות של אפליה פסולה". גם כאן, כמו במערכת הבריאות, יש לקבוצות ההתנגדות אילן גבוה מאד להיתלות בו, ולהגנתן יוכלו לטעון שהן-הן המקיימות את רוח האוניברסיטה כלשונה.

במהרה יתבקשו הפקולטות המבוקשות ליישם את מדיניות "האפליה המתקנת" ליוצאי צבא, כלומר האפליה המקפחת לערבים. או-אז אנשי הסגל המעורבים בעניין יכולים פשוט לסרב לשתף פעולה ולהעמיד במבחן את המוסד – מול ערכיו המוצהרים שלו. אפשר לשבת בתוך ועדת המיונים ולהטות את קבלת ההחלטות באופן שינטרל את האפליה המקפחת. אם זה לא עובד, אפשר לסרב לשבת בוועדות מיונים. אפשר להרחיב את הסירוב לוועדות אחרות, הכל תלוי במידת המחוייבות של הנהלת האוניברסיטה לערכיה שלה לעומת מחוייבותה לשלטון. חיי הפקולטה תלויים במידה רבה ברצונם הטוב של בעלי תפקידים. מרצים ופרופסורים אינם מקבלים פרוטה על "השירות" שהם עושים לפקולטה או לאוניברסיטה ביושבם בוועדות השונות. ברצונם ישתפו פעולה וברצונם לא. גם סוגיית ההפרדה המגדרית באוניברסיטאות מתקרבת לנקודה נפיצה שבה ייאלצו מרצים ומרצות בעלי מצפון להחליט אם הצפרדע הזאת, שזכתה לאישור מל"ג ולהכשר מהוסס מבג"ץ, לא נעשתה גדולה מדי מכדי לבלוע (מדוע הפרדה מגדרית היא סוגייה של אפליה ולא של חופש בחירה – ראו כאן). עיקר הנטל בהתנגדות אזרחית למהלכים האלה, כרגיל, היא על המגזר המוגן ביותר מפני השלכותיהן – גברים יהודים (עם קביעות).

זהו, אם כן, המתווה להתנגדות אזרחית, וזה רק על קצה המזלג. לא אמרתי מילה על משפטנים ועל תפקידם המכריע ביצירת המסגרת המנרמלת של הפשיזם; פוטנציאל ההתנגדות שלהם עצום, שכן כל שיבוש, קל ככל שיהיה, מסוגל לתקוע את המערכת לזמן ממושך. אם יש משהו שלמדנו מן ההסטוריה של המשטרים הפשיסטיים, זה שהם מקפידים לייצר מעטפת של "חוקיות" סביב פשעיהם. זה בדיוק תפקידם של יריב לוין והשרים המונפצים בממשלה הבאה (מאי גולן, אורית סטרוק, יצחק וסרלאוף, אבי מעוז, אלמוג כהן וגד"א), על גדודי המשפטנים שמשתרכים בעקבותיהם. גם לא אמרתי מילה על ההצעה להגן בחוק על מי שבוחר להפלות להט"בים במתן שירותים, שבינתיים עשתה בושות כל כך גדולות שגם נתניהו הסתייג ממנה (אל תזלזלו בחשיבות העליונה שמייחסת ההסברה הישראלית לחופש של להט"בים בישראל, כפי שמעיד פינקוושר מקצועי, וזהו נכס שלא יוותרו עליו בנקל).

הפשיזם בישראל פוגש אותנו בכל פינה. זאת רק שאלה של בחירה אם ניישיר מבט אליו או נביט הצידה. כך או כך, המפגש יתקיים, בין אם רצינו ובין אם לא. אנחנו המיעוט, אנחנו לא קובעים איפה הפשיזם יצעד ואיפה הוא יתקוף. זו מציאות חיינו. משעה שהחלטנו להתנגד אליו, נוכל תמיד למצוא את הנקודה שבה עמידתנו תהיה המשמעותית ביותר; בין אם מתוקף הפריוולגיה היחסית שלנו, בין אם מתוקף הסמכות המקצועית שלנו, ובין אם מתוקף קשרי הסולידריות שטווינו עם הקורבנות של הפשיזם. ואין התנגדות ללא סולידריות.

רשת ביטחון כלכלית

על אף שהסיכונים הכרוכים בהתנגדות אזרחית אינם קיצוניים, כדאי לקחת בחשבון גם תרחישים פחות צפויים, שבהם נפגעת הכנסתם של הפעילים. אישה יכולה לאבד לקוחות כי יצאה בגלוי נגד הפשיזם, כמו שכבר קרה; אדם יכול לאבד את משרתו אם משמרות המהפכה של הימין סימנו אותו, כמו שכבר קרה פעמים רבות; ומעסיקים מן השורה עלולים "לקנוס" אותך על פעילות פוליטית בכל אמתלה שעולה על דעתם, כמו שכבר קרה, לי למשל.

מה שנחוץ הוא רשת ביטחון כלכלית שתעניק סיוע לפעילים שספגו פגיעה בפרנסתם כתוצאה ישירה ממעורבותם בהתנגדות אזרחית. חשיבותה של רשת ביטחון כזאת הוא לא רק ביכולתה לפצות על פגיעות כאלה אלא גם בעצם הידיעה שהיא קיימת. אנשים טובים רבים נרתעים מאקטיביזם מחשש, מוצדק לחלוטין, שפרנסתם תיפגע. הידיעה שיש מישהו שידאג להם בעת צרה היא כל מה שנחוץ להם לעשות את הצעד המכריע אל ההתנגדות. אני זורק כאן רעיון לכיוון "הקרן החדשה לישראל": הקימו "קרן סיוע להתנגדות אזרחית" שתספק רשת ביטחון כלכלי לאנשים אמיצים שקוראים תיגר על הפשיזם, בדומה לקרן שביתות שקיימת בכל איגוד מקצועי, לכיסוי אובדן הכנסה הכרוך בשביתה. גם שביתה היא סוג של התנגדות אזרחית, אך אין סיבה שרק שביתה תזכה פעילים בפיצוי. היגיון הפיצוי הוא היגיון עקרוני של סולידריות אזרחית: בכל מאבק יש פעילים שמתייצבים בקו האש וחוטפים את הפגיעה העיקרית בשמו של ציבור גדול הרבה יותר. אותו ציבור חייב לערוב לנציגיו, דרך מוסדות שיתופיים, ולהבטיח שיוכלו להמשיך לצעוד. זה גם מוסרי וגם פרגמטי.

מה מטרת ההתנגדות האזרחית?

לפני הכל, ציניקנים ומיואשים: הדלת פתוחה, תסגרו אחריכם. אין לי צורך בטיעוניכם המוחצים, הידעניים, מדוע הכל לשווא. אני יכול לדקלם מתוך שינה את הנוסחאות המוכרות: ציונות היא קולוניאליזם, החטא הקדמון כבר נמצא בכתבי הרצל, הנכבה לא פסקה לרגע, אין תקומה למדינת ישראל, הכל ארור ומקולל ויעלה באש ותמרות עשן. הנה, הוצאתי את זה, גם אתם יכולים להירגע ולחזור לפינת הייאוש הנוחה שלכם.

אני לא צריך שיעורים בייאוש כי אני מיואש מראש. אין לי שום אשליות ביחס למשטר בישראל, שאני עוקב אחריו פוליטית קרוב לארבעה עשורים. אין לי שום אשליות ביחס לגודלו הגמדי של השמאל בישראל. ואין לי שום אשליות ביחס לעתיד הפשיזם הישראלי. עתידו המזהיר עוד לפניו, ונמשיך לצלול מטה.

הנה כמה דברים שאני יודע בוודאות. השמאל לא יחזור לשלטון בעשרים השנים הקרובות. לפחות. ישבתי על התפלגות דפוסי ההצבעה, קצב גידול האוכלוסיה הדתית לעומת החילונית, רמות הגזענות המבהילות בקרב הנוער, ואלה המסקנות שלי. הרי התחלתי בכך: אנחנו מיעוט, מיעוט קטן מאד, וכך נישאר. אלה קווי המתאר של הדיון, אלה גבולותיו הצרים מראש, המרים מראש.

בתוך הגבולות האלה, יש מספר מצומצם להפליא של אופציות. אחת, הגירה. אופציה מצוינת למי שיכול, ממליץ בכל פה. שתיים, השתבללות והיאטמות עיקשת מפני המציאות. שלוש, התקרנפות. ההבדל בין שתיים לשלוש הוא בידיעה. הנאטמים בוחרים לא לדעת, המתקרנפים יודעים. אלה גם אלה מנרמלים את הפשיזם, וההבדל ביניהם הוא לכל היותר נפשי, לא מוסרי. מה הם רואים כשהם מסתכלים בראי, רק הם יודעים.

ארבע, התנגדות אזרחית.

ההתנגדות האזרחית שאני מקדם כאן אינה שוגה בדמיונות. היא לא מתיימרת "לשנות את המשטר", גם אם היא חולמת על כך בחביון לבה. היא לא מנסה לסחוף אחריה את הרוב. והדבר האחרון שמעניין אותה זה להחליף כנופיה אחת של נוכלים בכנופיה אחרת בהגה השלטון. מבחינתה, הקשקשת הבלתי פוסקת שבוקעת ממשרדי הממשלה ומן הכנסת, ומופצת בצופרים מחרישי אוזניים דרך כלי התקשורת בכל שעות היממה, היא שמועה רחוקה בלבד.

ההתנגדות האזרחית שאני מקדם מתרכזת באובססיביות במציאות החומרית של אנשים חיים, וכל תכליתה היא להקל את סבלם. סבלם גדל והולך, ומספר הסובלים גדל והולך. יש פלסטינים בדרום הר חברון ובבקעת הירדן ובשיח' ג'ראח ובסילואן, יש בדואים באל-עראקיב ובביר הדאג', יש יוצאי אתיופיה שחוטפים מכות ויריות משוטרים, יש פליטים בדרום תל-אביב, יש להט"בים שחשופים לאיומים מילוליים ופיזיים, יש נשים מוכות, יש מפונים מדיור ציבורי, ויש עוד. לא חסר אוכלוסיות מקופחות במשטר הפריוולגיות הישראלי, והפשיזם החדש-ישן מוסיף על כל אלה את מימד הרדיפה: התחושה שגורמים חורשי-רע בולשים אחר צעדיך, אורבים לך בקרן רחוב ומחכים לשעת כושר להתנפל עליך ולעשות בך שפטים.  

על כן, התנגדות אזרחית מכוונת בראש ובראשונה למנוע או לצמצם את הפגיעות האלה, ולשמש שכבת מגן, ולו זמנית, בין הרודפים לנרדפים. ולא תאמינו: לפעמים היא עובדת. קחו את שיח' ג'ראח לדוגמה. המאבק המשפטי שם החל ב-1972. 50 שנים (!) מקדישות עמותות ימין, בתמיכת עיריית ירושלים, נדבנים מסתוריים ומעל הכל, מערכת המשפט, לפינוי תושבי השכונה מבתיהם. אני עוקב אחרי הדיונים כבר 13 שנה. אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי הוקדש למאבק בשיח' ג'ראח. מופיעה בו פסקה פסימית במיוחד שבה אני צופה שתוך 6-7 שנים יפונו כל התושבים הערבים מן השכונה. התבדיתי לטובה. לא שיערתי את הנחישות והעקשנות של תושבי השכונה ובעיקר של קבוצות הפעילים שתומכות בהן, שבוע אחרי שבוע. המאבק הזה קיבל חשיפה בינלאומית אדירה וגם היא ריפתה את ידי הרשויות בתכניות הטרנספר שלהן. פסיקת בית המשפט העליון ממרץ 2022 הקפיאה את הליכי הפינוי. אין לדעת איך תסתיים הסאגה הזאת, אך מי שליבו גס בעשרות שנים שבהן התאפשר עדיין לתושבי השכונה להמשיך ולהתגורר בבתיהם, על אף כל הקשיים וההצקות, כנראה שאינו מבין מה פשרו של ניצחון בשמאל. זהו ניצחון אמיתי, שהושג באמצעות התנגדות אזרחית.

באמת, דוגמאות לא חסרות. מחאות יוצאי אתיופיה, ששיבשו את עורקי התחבורה המרכזיים בישראל בשנת 2015, ושוב דוכאו ביד קשה, היו המנוף המכריע להקמת צוות פלמור וחיבור הדו"ח הממשלתי המקיף הראשון על אפלית בני העדה. כמחצית מהמלצות הדו"ח יושמו, שזה לא מעט במונחים ישראלים. עצירת גירוש הפליטים וההסדר שחתמה ישראל עם האו"ם ב-2018 הבשילו, בין השאר, הודות ללחץ ציבורי בלתי פוסק נגד הגירוש. אבל הדוגמאות המעודדות ביותר הן דווקא המינוריות לכאורה, שפותרות בעיה מקומית; דווקא הן ממחישות עד כמה אפקטיבית התנגדות אזרחית יכולה להיות כשהיא מיושמת בתבונה. סטודנטים שהתגייסו למאבק נגד פיטוריו של עובד ניקיון (הסיבה לפיטורין: כוונתו להקים ועד עובדים) והפכו את ההחלטה; הורים שבחרו לא לשלוח את ילדיהם לסיור באתר שמסווה גזל נדל"ני מאחורי "ארכיאולוגיה", ועל הדרך הביאו לביטול הסיור; או התארגנויות ארוכות-טווח יותר, לבניית קהילות אקטיביסטיות, כמו לדוגמה "בית של סולידריות" בתל אביב, שמרכז שלל פעילויות מעוררות השראה, בין אם בתמיכה בקהילות מוחלשות ובין אם בהעצמה של תרבות נגד.

התנגדות אזרחית מעבר למבחן ההצלחה

ובכל זאת, צריך להתמודד גם עם השאלה הנוקבת: מה ערכה של התנגדות אזרחית שבטווח הארוך לא משנה את אופי המשטר כאן? מה משמעותו של מאבק בפשיזם אם אנחנו לא באמת עוצרים אותו? אתה יכול לשנן לעצמך מבוקר עד ערב שהמטרות צנועות, אתה יכול לאלף את עצמך לא להביט מעבר לתלם שהחלטת לחרוש בעצמך, ועדיין בסוף היום, לעת ערב, תיאלץ להודות שהפשיזם עדיין כאן, והוא מתחזק כל הזמן. על כל מעשה טוב שלך הוא עורם מאה מעשים רעים משלו. הכוח לצידו, המספרים לצידו. איך שורדים את זה?

אין לי מתכוני פלא. אבל מזה עשרות שנים אני שרוי בתוך תרבות של התנגדות, ואני מתבונן היטב מסביב על שאר העושים במלאכת ההתנגדות, ואני יכול להעיד מן הניסיון הנצבר הזה: השילוב של התנגדות וסולידריות הוא שילוב מעצים, מחייה ומחזק. זה משקה האנרגיה שלנו. המאבק אולי איננו תכלית כשלעצמה, אבל הוא מתגמל מעצם היותו מאבק משותף. וגם כשלונות לאורך הדרך יכולים לחזק את הדבק והערבות ההדדית ואת ההבנה הגוברת שיש ליושבי הארץ הזאת הרבה צרכים משותפים, חוצי עדות ומגדרים ועמים. שכן זו עורמת הפשיזם: הוא מלהג בלי סוף על אחדות ועל מלוכדות, אבל כשהלהג נפסק הנתינים מוצאים את עצמם בודדים, איש איש לפחדיו, איש איש למצוקתו. התנגדות אזרחית היא תהליך בלתי פוסק של בניית אחווה; היא בונה קהילות סולידריות, והיא מגרשת את החושך שמאיים כל הזמן להשאיר אותנו בבועת המצוקה הפרטית. היא כוח יצירתי במציאות של חורבן.

מבט צונן, צונן מדי, עלול להסיק מכך שגם ההתנגדות האזרחית, בשורה התחתונה, היא אסטרטגיית פיל גוד. אבל זאת תהיה טעות. אין שום אשליות בפעילות מן הסוג הזה, בדיוק משום שהיא פוגשת את המציאות כמות שהיא, במלוא נוולותה, ולא בורחת ממנה. מחאת פיל גוד היא מחאה שתמציתה לשפר את הרגשתך האישית באמצעות נרטיב בדיוני, כאילו המחאה הפרטית שלך שינתה משהו בעולם. התנגדות אזרחית אמיתית, לעומתה, שואבת כוחות מן ההוכחה שאפשר לעמוד נגד הפשיזם ולא להתכופף; שאפשר לייצר איים של שוויון וצדק בתוך ים העוולות. שתיהן מתחילות כפעולות דיבור, אירועים בשיח הפוליטי, אבל התנגדות אזרחית אף פעם לא תסתפק בכך ותשאף לחרוג מגבולות הדיבור והשיח אל המציאות החומרית, לבצע בה שינויים שאפשר למדוד ולהעריך.

ולבסוף, אחרי כל חישובי התועלת מול ההפסד, צריך לומר שלהתנגדות אזרחית יש ערך אינהרנטי בפני עצמה, בהציגה מודל אלטרנטיבי לפשיזם הפושה בכל. המחשבה שהפשיזם יעבור חלק בכל חזית שהוא בוחר לפתוח, ושמיליוני אזרחים (עדיין) בעלי חופש בחירה, (עדיין) בעלי יכולת פעולה, (עדיין) בעלי חסינות יחסית מענישה שרירותית, יישבו בחיבוק ידיים ויביטו בו מוחק כל צל של אנושיות, חלקה אחרי חלקה – המחשבה הזאת היא בלתי נסבלת. התנגדות אזרחית מנכיחה כל יום את האלטרנטיבה. עצם קיומה משרת תכלית שחורגת מתחשיבי התועלת וההפסד. אין לי מילה מדוייקת לתיאור התכלית הזאת – רוחנית, מוסרית, או היסטורית. אני רק חש זאת בעצמותיי, שפשיזם בלא התנגדות הוא הרוע המוחלט. ואם זה לא מזיז אתכם ממקומכם, שום דבר כבר לא יעשה זאת.

לא מעט ישראלים הגיבו בסלידה וזעזוע למפגן השנאה הרהבתני של "מצעד הדגלים", שהולך ומקצין משנה לשנה. אם פעם "התרגלנו" לצרחות "שיישרף לכם הכפר" בסמטאות הרובע המוסלמי, כעת כבר "מתרגלים" לבעיטות בזקנות, השחתת כלי רכב, ומעשי לינץ' שמותירים אחריהם ערבים פצועים על המדרכות. בינתיים, רק פצועים.

תגובתם הנפוצה של ישראלים אלה היתה: זאת לא היהדות שלי. זאת לא הציונות שלי. אלה לא האחים שלי. זה לא מה שהדגל שלי מסמל. וכן הלאה והלאה. העיקרון דומה: ההשתוללות הזאת ברחובות העיר העתיקה בירושלים היא לא אני ולא מייצגת אותי. אותנו.

מי זה "אותנו"?

כזכור, מפגן העליונות היהודית הזה התנהל כולו באישור הרשויות ותחת אבטחה כבדה, שאיפשרה את ההשתוללות. הצעיר שירק על קבצנית זקנה עשה זאת מטרים ספורים משוטר חמוש; הוא ידע שהשוטר שומר עליו ולא עליה. בשוך ההשתוללות, עצרה המשטרה יותר מ-50 איש, רובם המוחלט פלסטינים. הפורעים שוב יצאו ללא חשש ענישה, כמקובל בשטחים ועכשיו גם בירושלים.

יש משהו מקומם בחציצה הנאיבית הזאת בין מה שקרה בירושלים לבין "הציונות שלי", או "היהדות שלי". הצופה המזועזע מנער חוצנו מן האלימות הברברית שנשקפת אליו מן המסך, ומגדר את עצמו היטב מפניה. חלקי לא עימה. היא שם ואני כאן. אבל עם כל הכבוד לזעזוע ולסלידה, אותנטיים ככל שיהיו, התוכן והמשמעות של זהויות קולקטיביות כמו "יהדות" או "ציונות" אינם נקבעים על סמך הזעזוע הפרטי שלי או שלך. בעת הזאת, היהדות והציונות הן גירוש שוכני מערות במסאפר יטא ובעיטה בבטנה של זקנה פלסטינית בירושלים. אלה פניהן, זו זהותן, ותרצה או לא תרצה, אתה חלק מהן.

מיני לינץ על כביש מספר 1 pic.twitter.com/qIjO7A8XBj

— نير حسون Nir Hasson ניר חסון (@nirhasson) May 29, 2022

אני מניח שלא מעט לבנים בארה"ב הזדעזעו מן הלינצ'ים הפומביים בעבדים שחורים; אולי ניחמו את עצמם באמירה "זאת לא הזהות הלבנה שלי", או "זאת לא הדמוקרטיה שלי". גברים לא מעטים סולדים מהטרדות מיניות ומקפידים להדגיש ששוביניזם הוא "לא חלק מהגבריות שלי". אני גם בטוח שגרמנים רבים התעוררו בבוקרו של ה-10 בנובמבר 1938, מזועזעים ממראות ליל הבדולח, והצהירו זה בפני זה בקול רוטט "זאת לא גרמניה שלי!", "הפשעים האלה הם לא אנחנו".

מי זה "אנחנו"?

כל אזרח ישראלי וכל אדם יהודי נוטל חלק כלשהו בפשעים שנעשים בחסות מדינת ישראל ובשם הדת היהודית. תכריז מן הבוקר ועד הערב שזו לא הציונות "האמיתית" או היהדות "האמיתית", אבל אתה לא באמת מאמין שיש דבר כזה, "אמיתית". תן לי דקה או שתיים ואאסוף לך רשימה ביבליוגרפית מפוארת של תכניות טרנספר לערבים, מכצנלסון ובן גוריון ועד יוסף וייץ ולוי אשכול. תן לי עוד דקה או שתיים וארכיב לך רשימת מקורות מפוארת של דברי חכמים ורבנים, שמתייחסים אל הגוי בגזענות תהומית ומחשיבים אותו לבהמה, ואת עמלק מצווים להשמיד. אתה אולי מתבשם לך בציונות הנאורה של מרטין בובר וביהדות ההומניסטית של אברהם יהושע השל, אבל גם הציונות וגם היהדות הכילו זרמים רבים אחרים, אפלים יותר. מי קובע מהי הציונות או היהדות "האמיתית"?

באין קריטריון רעיוני, קבוע ומוסכם, כל שנותר הוא להביט בסיטואציה ההיסטורית. ובסיטואציה ההיסטורית הנוכחית, המשטר הציוני מבצע פשעים נוראים על בסיס שבועי, והדלק לפשעים האלה הוא הדת היהודית. כמובן, לא מדובר על רגע אחד אלא על תהליך, חד-כיווני פחות או יותר, שהחל ב-1948, התעצם ב-1967, והפך לצורה משטרית ממוסדת מתישהו בתחילת שנות האלפיים. זהויות קולקטיביות הן סך המעשים והמחשבות של האנשים שחוסים תחתיהן; הן נוצרות באופן אורגני ולא יזום. אדם שעומד וזועק בכיכר העיר "הפשעים האלה הם לא הציונות שלי!" הוא פאתטי כמו מי שמתעקש ש"המזרקה של דושאן היא לא אמנות!". וזה לא יעזור להוסיף "לא בעיניי!". אלה מושגים פומביים, ועל כורחך אתה כפוף למשמעותם, גם אם לא עיצבת אותה בעצמך, ואפילו אם ניסית לעצב אותה אחרת, וכשלת.

יהודים וישראלים חייבים לקחת אחריות גדולה יותר על הנעשה בשמם. אמירות כמו "זו לא היהדות שלי" משמשות, בראש ובראשונה, ליצור חציצה נפשית ובהמשך גם מוסרית בין הפשעים שמתחוללים מול עיניי לבין טווח האחריות וההשפעה שלי. הן מתפקדות כסם הרגעה במציאות שמערערת על ההשתייכות הטבעית שלי לקולקטיב, מציאות שמחייבת אותי להגדיר מחדש את היחסים בינינו. האם אעשה זאת באמצעות חומת הפרדה מילולית, שתאפשר לי לרחוץ בניקיון כפיי תחת זהות יהודית או ציונית מטוהרת – אך גם דמיונית ותלושה מן המציאות? או שמא אעשה זאת מתוך מודעות מלאה לאינטגרציה שלי במכלול היהודי והציוני, על כל פשעיו?

נדמה שאתוס ההפרדה, שהשתלט על השיח הפוליטי בעשורים האחרונים, חילחל גם אל הנפש הפרטית. הוא מזין את האשליה הכה-מנחמת שדברים שהעין לא רואה, חדלים מלהיות בעיות. מה שמעבר לחומת ההפרדה הפיזית בקלקיליה או בשועפט לא נוגע לי; מה שמעבר לחומת ההפרדה המילולית בין יהודים שמתנפלים על עובר אורח ערבי לבין "היהדות האמיתית" גם לא נוגע לי. כך הופכות זהויות כמו "ציוני" או "יהודי" לבועה, שבהגדרה, שום דבר מאיים לא יכול לחדור אליה.

מה שנחוץ לנו זו תפיסה מפולשת ומלוכלכת של היהדות והציונות. מפולשת לכל הכיוונים, מלוכלכת בכל הפשעים. תפיסה פקוחת עיניים וצנועה, שמניחה בצד את מה שאני הייתי מעדיף לכנות "יהודי" או "ציוני" ותחת זאת מתמודדת ביושר עם המשמעות של המושגים האלה כאן ועכשיו – ובפרט, משמעותם באוזניי פלסטינים. מה זה אל יהוד? מה זה א-סהיוני? מה זה אל ג'ייש? גם אלה חלק מן המשמעויות של יהודי, ציוני וצבא. הכסף שיורד לי מן המשכורת ועובר דרך המיסים לתקציב הביטחון; הילד שלי שמשרת בצבא; המפלגה שבחרתי בה וכעת מכהנת בקואליציה; ואני, דרך כל אלה – הם היהדות והציונות שבועטות בזקנה פלסטינית במצעד הדגלים.

הקדמה

המאמר שלפניכם נכתב לפני ארבעים שנה. הכותב, דן דינר, אז היסטוריון צעיר שחילק את זמנו בין גרמניה לישראל, ייעד אותו "בעיקר לקוראים לא יהודים", כפי שמבהירה הערת שוליים בתרגום המאמר. הוא פורסם באנגלית ב-1983 ותורגם לעברית בידי אורי רם ב-1986. לימים היה דינר לאחד ההיסטוריונים החשובים בעולם לתולדות גרמניה במאה ה-20 ולזיכרון השואה; אורי רם היה לאחד מבכירי הסוציולוגים הישראלים. המאמר הופיע במגזין "פוליטיקה" שיצא לאור במימון תנועת רצ. עורכיו הראשונים היו יוסי שריד ועדית זרטל, ולאחר שנתיים החליף אותם גדעון סאמט. היה אז דבר כזה בישראל – כתבי עת בעלי תפוצה שבהם הופיעו מאמרים רחבי יריעה בנושאי תרבות, הסטוריה ופוליטיקה. היה אפשר למצוא בהם גם טקסטים רדיקליים כגון זה של דינר. היום אין להעלות על הדעת דברים כאלה, מחוץ לנישות אקדמיות מצומצמות.

מדי שנה, לפני יום השואה, אני נזכר במאמר של דינר וצר לי שהוא אינו ידוע ברבים ואינו נגיש ברשת, שכן הוא אחד מאותם מאמרים בודדים, לטעמי, שראוי להם התואר "מכונן". דינר עצמו רחק מן הציבוריות הישראלית. בצעירותו היה חבר "מצפן", והדבר אינו ניכר יותר מאשר כשהוא מתאר את הסכסוך הישראלי-ערבי כבעל בסיס קולוניאלי – תיאור שהיה בעבר נחלתם של מתי מעט וברבות השנים הפך להיות רווח וכמעט מובן מאליו, לפחות בעולם המחקר האקדמי. בשנות ה-80' נרעשו העיתונים הישראלים בכותרות כמו "מרצה ישראלי צעיר באוניברסיטת פרנקפורט מטיף לחיסול מדינת ישראל" ("ידיעות אחרונות", אוקטובר 1980) ו"אוהד אש"ף מועמד למשרה באוניברסיטת תל אביב" ("מעריב", יולי 1984). בגוף הידיעות עצמן מתברר שדינר קרא להכרה בזכות ההגדרה העצמית הפלסטינית ולהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בשילוב עם משטר בינלאומי במקומות הקדושים ושיבה מאד מצומצמת של פליטים לשטחי 1948. בקיצור, קווי היסוד של הסכם ז'נבה, 20 שנים לפניו.

זהו מאמר בפסיכו-היסטוריה; ניסיון להבין את ההיסטוריה מתוך עיון ברבדים הנפשיים של האנשים שחווים ועושים אותה. לפתח רובצת סכנת הפסיכולוגיזציה, ודינר ער לה ("אין זה אומר שרק הטראומה לבדה מכתיבה את המדיניות הישראלית", הוא כותב). למעשה, הוא מחדד את הפער בין הבסיס החומרי של הסכסוך הישראלי-ערבי – מאבק על טריטוריה ומשאבים – לבין התפיסה המיתית שלו בתודעה הישראלית, תפיסה שמעבר לכל כאן וכל עכשיו ("טרנס-היסטורית"). רק מבט שמשלב את שני הממדים האלה מסוגל להעניק הסבר אמיתי לסכסוך, ובעיקר לקיבעון שלו בלופ אינסופי שחוזר על עצמו.

דינר כתב את המאמר בסוף שנת 1982. זו נקודת זמן חשובה בהיסטוריה הישראלית: מלחמת לבנון זה עתה הסתיימה (אף כי השהות ברצועת הביטחון המדממת תימשך עוד 18 שנה), וראש הממשלה מנחם בגין, בספטמבר של אותה שנה, פרש בפועל מניהול הממשלה (באוגוסט 1983 הודיע רשמית על התפטרותו). בגין וה"בגיניזם" מוזכרים לא אחת במאמר כגילום המזוקק ביותר של תפיסת הסכסוך הישראלי-ערבי כהמשך ישיר לרדיפות היהודים באירופה. אלה דברים שהיו מובנים מאליהם לישראלים שהכירו את נאומיו, לפני ארבעה עשורים, אבל יש צורך להזכירם שוב, דווקא בתקופה של התרפקות מימין ומשמאל על זכרו של בגין. מפלגת העבודה כוננה את מפעל ההתנחלויות, אך מי שהזניק אותו למעמד של מציאות בלתי הפיכה היה בגין. בעשור שבין 1967-1977 אושרה הקמתן של 22 התנחלויות בלבד. לעומת זאת, מרגע עליית בגין לשלטון ועד לסוף 1983 אושרו 103 התנחלויות; אלה הוקמו בחיפזון, ללא תכניות מתאר, ללא דיונים תקציביים, בהפרה בוטה של החוק הבינלאומי ותוך עיקום מתמיד של החוק הישראלי – כל זאת תחת בגין, האיש שנחקק בזכרוננו כמגן שלטון החוק.

טראומת השואה וחוסר האונים היהודי מול ההשמדה ליוותה את הפוליטיקה הישראלית מראשיתה. בגין כמובן לא המציא אותה ולא היה היחיד שהפיק ממנה תועלת; אבל הוא בהחלט היה הפוליטיקאי שהפך אותה למסד העקרוני של כל תפיסתו הפוליטית, ובמיוחד מול הפלסטינים. פסיכולוגית "הפיצוי", במילותיו של דינר, סייעה לבגין אישית להתמודד עם שדי העבר ובמיוחד עם האשמה שרדפה אותו כל חייו, על נטישת משפחתו וחברי בית"ר בפולין. במלחמת לבנון בגין דימה את ערפאת המסתתר בבונקר בביירות להיטלר שהסתתר בבונקר בברלין. "היטלר כבר מת, אדוני ראש הממשלה", כתב עמוס עוז במאמר תגובה. השמאל הליברלי התייחס אל בגין בתערובת של זלזול וסלידה; הפראזות הנפוחות, הקורבניות הנצחית. אך דינר, במאמרו שכאן, תפס באורח נבואי כמעט, שהבגיניזם איננו הלך רוח חולף והוא עומד להפוך לתשתית הזהות הישראלית. הוא צדק; כולנו בגינים, ולא במובן הטוב.

אין להבין את האובססיה של בנימין נתניהו עם "האיום הגרעיני" של איראן אלא במונחים דומים, כמו-שואתיים; ולמעשה, נתניהו עצמו חזר על האנלוגיה הזאת עד בלי די. אין ספק שהיא חדרה עמוק לתודעה הישראלית והתלכדה עם אותה טראומה מכוננת. הישראלים דבקים בה, ולכן גם לא יחליפו את יום השואה הפרטי שלהם ביום השואה הבינלאומי. הטקסים הצבאיים באושוויץ והנאומים השנתיים שם מלמדים שהקישור בין טראומת ההשמדה לבין צידוק הכוח הצבאי הפך למובן מאליו; הרטוריקה השכיחה של "העולם כולו נגדנו", הזיהוי האוטומטי של ביקורת על ישראל והציונות עם אנטישמיות – כל אלה הם מרכיב של קבע במציאות הישראלית, חומר לכותרות עיתונים מדי יום ביומו. דינר הבחין ביסוד הנפשי המעוות שלהם, והבין כי הזמן לא ירפא אותם: "חילופי הדורות בישראל אינם משנים את תבנית התפיסה הבסיסית של הסכסוך", הוא כתב לפני 40 שנה. טראומות אינן נמחקות. צריך לחיות איתן. הפוליטיקה מתחילה בשאלה כיצד בוחרים לעשות זאת: באמצעות שכפול בלתי פוסק של המצב הטראומתי (דימוי עצמי של קורבן נטול הגנה מול השמדה טוטאלית ממשמשת ובאה) או באמצעות חיזוק ההבנה שהעצמי וסביבתו השתנו לבלי הכר מאז אירוע הטראומה, היחלצות מעמדת הקורבן ונטילת אחריות אמיתית על מעשינו.

המאמר של דינר נמצא על רצף של היגדים תרבותיים שהניחו את האצבע על הזיקה הרעילה בין טראומת השואה לבין צידוק הכיבוש וההתאכזרות לפלסטינים. נזכיר רק נקודות ציון בולטות. שנתיים לפניו (1980) פירסם בעז עברון את מאמרו "השואה – סכנה לעם", שבמידה רבה הטרים חלק גדול מטענותיו של דינר, וניתח באזמל חד את שלל הדיבידנדים התעמולתיים שישראל הפיקה מזכרון השואה. גם הוא קריאת חובה, ועל כן העליתי אותו לצפייה בקישור הקודם. ובהמשך: מאמרו של יהודה אלקנה "בזכות השכחה" (1988), המיצג התיאטרלי פורץ הדרך של דוד מעיין "ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה" (פסטיבל עכו, 1991), סרטו של אייל סיון "יזכור – עבדי הזיכרון" (1990), והספרים "שואה בחדר האטום" של משה צוקרמן (הוצאה עצמית, 1993) ו"האומה והמוות" של עדית זרטל (דביר, 2002). יהודה אלקנה היה אופטימיסט; הוא סבר שהעניין בידינו, היכולת לגבור על הטראומה נתונה לנו, אם רק נחליט להתפלש פחות בזיכרון הקורבן הנצחי. דינר ספקן יותר, כמעט פסימיסט; הוא מרבה לדבר על "תפיסת הסכסוך" ו"תפיסת השואה" כמו היו תגובות רפלכסיביות ולא תוצרים של שיג ושיח פוליטיים, שמאחוריהם עומדים אינטרסים קרים (ועל כן כדאי לקרוא במקביל אליו את מאמרו של בעז עברון, שמבליט יותר את הצד האינטרסנטי). כך או כך, אני ממליץ לקוראים להגיע אל סופו של המאמר. שם, במילים פשוטות וצלולות, דינר מסביר כיצד הטראומה של ההשמדה – חלקה אותנטי וחלקה מהונדס בתעשיית הזיכרון – מחבלת בחיי הישראלים והפלסטינים, מסכנת את שלומם, והופכת את ישראל למקור סכנה לכל יהודי באשר הוא.

אני מודה לדן דינר ולאורי רם על הרשות לפרסם מחדש את המאמר המתורגם בבלוג. כל ההדגשות במאמר שאורכן גדול ממילה – הן שלי.

* * *

ישראל והטראומה של השמדה: על התפיסה הישראלית את הסכסוך הישראלי-ערבי

מאת: דן דינר

אל הסכסוך הישראל-ערבי מתלווים דימויים ורגשות שמקורם במקום אחר ובזמן אחר. התפיסה הישראלית של הסכסוך רוויה התנסויות שנרכשו מחוץ לסכסוך עצמו, עמוסה חוויות מן ההיסטוריה המערבית בכלל ומן ההיסטוריה האירופית והגרמנית הקרובה בפרט. את ההסבר למאפיין הזה של הסכסוך אי אפשר למצוא רק בכך שישראלים רבים מוצאם מאירופה וכי הם נשאו עימם לישראל את מטען התנסותם.

אכן, היהודים, שבמהלך ההיסטוריה היו עם ללא ארץ, נושאים בזכרונם הקיבוצי יותר היסטוריה עולמית מכל עם אחר. אין פלא, לפיכך, שהם נוטים למקם את ההיסטוריה העכשווית שלהם ברצף טראנס-היסטורי, ונוטים שלא להבחין היטב במאפייניה הספציפיים. אך בכל אלה אין כדי להסביר מדוע הסכסוך הישראלי-ערבי מצטייר כתסריט סוריאליסטי שבו משמשים בערבוביה הווה מזרח-תיכוני ועבר אירופי. בייחוד בלט הדבר בהקשר של מלחמת לבנון, וביטוי מובהק של מגמה זו נמצא באישיותו של מנחם בגין, הנוהג להפנות גבו למציאות ולהרחיק מבטו אל העבר. אך עירוב העבר בתוך ההווה לא היה נחלתם של מנהיגי ישראל בלבד. גם בגרמניה המערבית, באירופה ובמערב בכלל, רווחה המגמה לשפוט את התנהגותה של מדינת ישראל על פי אמת-המידה של העבר. על פי שיטה לא בדוקה זו נבחנו מעשיה של ישראל בהשוואה לנקודה השיא של הברבריות בהיסטוריה – ההשמדה ההמונית של היהודים בידי הנאצים. השאלות של הסכסוך עצמו נדחקו לקרן זווית – בעיות ההווה עורפלו בצעיף של מטאפורות היסטוריות.

הסכסוך בן מאת השנים על פלסטין-ארץ ישראל בין יהודים שהיגרו אליה במטרה להקים בה מדינה או שנמלטו אליה מפני רדיפות, לבין תושביה הערבים שהיו לעקורים, הוא בעיקרו של דבר סכסוך דמוגרפי. היהודים בעלי השאיפות הלאומיות חתרו לכינון מדינה שקיומה יובטח באמצעות רוב יהודי שיאפשר הן עליונות מטריאלית והן לגיטימציה דמוקרטית פורמאלית. תנאי לכך היה הפיכתה של האוכלוסיה הערבית למיעוט, ודבר זה הצריך כמובן את נישולה הפוליטי והלאומי, ובסופו של דבר, באורח בלתי נמנע, אף את נישול זכויות הערבים כפרטים וכאזרחים. זהו היסוד הקבוע בסכסוך הדמוגרפי שנסב, כאמור, על עצם כינונה של מדינה יהודית, או – מנקודת הראות הערבית – על שמירת אופיה הערבי של הארץ. בעיני הערבים הפלסטינים נתפסה ההתיישבות וההתנחלות היהודית שבהנהגת התנועה הציונית כאיום על עצם קיומם, אף אם האמצעים שנקט הישוב היהודי בתחילה היו כלכליים ותחוקתיים יותר מאשר אלימים. באופן טבעי ניסתה האוכלוסיה הערבית להגן על עצמה מפני הנישול הזה, ש"בדרכי נועם". מתוך התגוננות זו, היא מצאה עצמה בתפקיד התוקפן. במישור התודעתי ממלא היפוך היסטורי זה תפקיד מכריע בסכסוך, שכן בעיני הישראלים – למודי הלקח ממאות שנות התנסות באירופה – הוא שימש בסיס לתפיסה שהנה שוב, נופלים הם קורבן לשיטנה ונעשים מטרה לאלימות. היפוך זה של מתגונן/תוקפן אף איפשר לישראלים להדחיק את רגשי האשם שנבעו מעקירתם ומנישולם של הפלסטינים מארצם במהלך ההתיישבות היהודית והסכסוך. על רקע זה יש להבין את המחלוקת המרה השוררת בין הצדדים לא רק על פירושן של העובדות הכרוכות בסכסוך אלא אף על עצם התרחושתן או אי-התרחשותן של עובדות מסוימות.

המאפיין העיקרי בתבנית תפיסת הסכסוך אצל רוב הישראלים הינו הכחשת אותם מרכיבים בתהליך של יצירת המדינה אשר הביאו לדחיקת רגליהם של הערבים הפלסטינים, ומעל הכל, הכחשת קיומה של יישות פלסטינית. הממשות הפלסטינית המוכחשת (או המודחקת) הזו הוחלפה באינטרפרטציות המבוססות על התנסותם הקשה של היהודים באירופה, כמי שסבלו מרדיפות וכמי שעמדו בפני השמדה מוחלטת. ההסברים הללו מתפקדים כמחסום בפני תפיסות אפשריות אחרות של המציאות. לפיכך נוטים הישראלים, והיהודים בכלל, להבין את הסכסוך עם הפלסטינים ועם העולם הערבי במונחים של מודלים הסבריים המבוססים על אנטישמיות ועל השואה. אולם אין להבין מכך כי מדובר כאן רק בתהליך סובייקטיבי של קיבעון טראומטי. ללא גרעין אובייקטיבי הנותן ביסוס מוחשי ומסגרת של ממש לזכרונות ההיסטוריים, האישיים והקולקטיביים, היה קשה לזכרונות לעורר את התחושות החזקות שהם מעוררים. ואכן, גרעין כזה קיים בסכסוך.

מהיות הסכסוך "קולוניאלי" או "דמוגרפי", משתמעת האפשרות של דחיקה הדדית אשר עלולה אף להסלים לסכנת חיסול. זאת משום שסכסוך בעל אופי כזה קשה ליישב בפשרה, לפחות לא באותו מובן שיש לפשרה בסכסוך טריטוריאלי, כמו למשל זה שהיה בין גרמניה וצרפת. בסכסוך בעל אופי כזה, מה שמוטל על כפות המאזניים איננו פיסת קרקע זו או אחרת, אלא עצם קיומה של היישות הקולקטיבית היהודית-ישראלית, וקיומה של היישות הערבית-פלסטינית. זו הסיבה לכך שהצדדים בסכסוך מגלים נוקשות כה רבה, ואין הבדל רב בעניין זה בין אנשי צבא ואזרחים, שכן הצדדים הלוחמים כאן הם היישויות הקולקטיביות בכללן, ולא רק משטרים או מסגרות שלטוניות מוגדרות.

האופי הקולוניאלי ולפיכך המוחלט, של הסכסוך על ארץ ישראל הוא, אם כן, הפתח הממשי שדרכו זורמים אל התודעה הישראלית דימויים ומטאפורות מן השואה שעברה על יהודי אירופה. מכאן יובן מדוע בעיני הישראלים תבוסה צבאית משמעה השמדתם, וממילא מדוע הם רואים לנכון למנוע אפשרות כזו בכל דרך העומדת לרשותם.

כיוון שבסכסוך גלומה אפשרות הכחדה של קבוצה אחת בידי האחרת וכיוון ששורשיו הקולוניאליים של הסכסוך ואופן ההתפתחות שלו מוכחשים בעקשנות על ידי יהודים וישראלים, הרי המאורעות הקשורים בו מפורשים על ידם כהמשך של התרחשויות היסטוריות שארעו מחוץ לתחומו של הסכסוך. וכך, הסכסוך הממשי על הארץ הופך כאילו למשני והוא רק מספק תפאורה מחודשת – מזרח-תיכונית – למחזה שכבר התרחש באירופה. כלומר, כפי שאמרנו, הישראלים נוטים לפרש את הסכסוך במונחים שנלמדו מנסיונם באירופה ולא במונחים של המקום והזמן שבהם מתרחש הסכסוך בפועל. אסונות המתרחשים במהלך הסכסוך נראים כאותות מאיימים של שואה. אך למרבית האירוניה, הנסיון הבלתי-נלאה למנוע שואה כזו רק מגביר את הסבירות שהיא אמנם תתרחש. התפיסה היהודית-ישראלית של הסכסוך, המעמיסה עליו זכרונות מחרידים מזוועות אירופה, מקשה על בחינה רצינית של פתרונות היסטוריים (שיש בהם מידה של סיכון) אשר הוצעו, מוצעים, ויוצעו בעתיד.

היבט נוסף של הסכסוך, המגביר את הרלוונטיות של ההתנסות היהודית באירופה, קשור לכך ששמירת קיומה של מדינה יהודית בישראל מחייבת למנוע מתושביה הערבים גישה למוקדי הכוח הלאומיים. ביטול האפליה של הערבים בישראל, כלומר, שינוי מבני שתכליתו הכרה בזכויות האינדיווידואליות והקולקטיביות של הפלסטינים, יערער את זהותה הלאומית היהודית של המדינה. ההצעה לפתור את הסכסוך באמצעות ביטול אופיה הציוני של מדינת ישראל מעוררת, לפיכך, בקרב הישראלים ובקרב יהודים בכלל, פחדים קיומיים אשר מקורם, אף הוא, בהתנסותם באירופה שבה נשללה זכות הקיום הקולקטיבי של היהודים וזכותם לאורחות חיים משלהם.

המהפכה הצרפתית שיחררה את היהודי כפרט והעניקה לו שוויון זכויות מלא, אך היא לא העניק חסותה לישות יהודית קולקטיבית כלשהי. זכויות קולקטיביות אמורות לא רק לאפשר את קיומה של תרבות ייחודית, אלא אף להכיר הכרה פוזיטיבית בשוני שבין תרבות לתרבות, שוני שהיהודים שילמו עליו בדמם במהלך ההיסטוריה. כאשר אורחות חיים שונות מתקבלות בברכה הן מאבדות את חשיבותן הפוליטית ואף נעשות למקור של יצירה תרבותית. אך כאשר אורחות חיים המאפיינות קבוצה מסוימת נדחות, הן נעשות למרכיב העיקרי בזהות הקבוצתית וחשיבותן מתפשטת לכל תחומי החיים. ומאחר שההתנסות ההיסטורית של היהודים בעניין זה היתה שלילית כאמור, נתפס כל ניסיון לטשטש את ייחודם התרבותי היהודי כאיום מוחלט וחמור שיש להתנגד לו בכל הכוח.

השואה גרמה לשינוי מהותי בתפיסה העצמית היהודית. מאז ואילך העניק הרוב המכריע של היהודים את תמיכתו לישראל. תמיכה זו נובעת לא במעט מרגשות האשמה על האי הצלחה למנוע את השואה, בייחוד בקרב היהדות האמריקאית שחשה כי בשנות הארבעים היא לא ניצלה את מלוא כוח ההשפעה הפוליטי שהיה לה. מאז השואה היתה ישראל למרכיב ראשוני בתפיסה העצמית היהודית. רק עם תום מלחמת העולם השנייה ולאחר ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה בידי הנאצים, גמרו הניצולים אומר להקים בית לאומי בישראל. הדרך האחת והיחידה של הכרה עצמית יהודית, הציונות, נתפסה עתה במשנה תוקף כתאוריה של ההתנסות האיומה שידעו היהודים בגולה. העם היהודי ראה כיצד עמדו רוב בני העמים האחרים מנגד בשעה שהוא נטבח והמסקנה היתה נסיגה קולקטיבית אל עבר הסתגרות עצמית.

כבר במאה ה-19 התפתחה הציונות כתיאוריה הצופה אסון ההולך ומתרגש. מאות שנים של סבל יהודי באירופה הולידו בקרב הוגי הציונות פסימיזם שחזה את התגברות האנטישמיות ומשבר חריף בציוויליזציה המערבית, אשר היהודים יהיו קורבנותיו הראשונים: אך אפילו מתוך פסימיות זו לא שוערו ממדי האסון העתיד להתרחש. לאחר שההשמדה אמנם התרחשה, נראו כל דפוסי ההכרה העצמית היהודיים האחרים כצאצאים אופטימיסטים להפריז של ההשכלה והאמנסיפציה. הציונות המבקשת מדינה ליהודים כאילו קיבלה עתה גושפנקה מההיסטוריה עצמה.

אולם המסקנה כאילו הפרשנות ההיסטורית של הציונות אינה מוטלת עוד בספק הינה מופרכת. בטיעון הציוני משמשים בעירבוביה ההתנסות של השואה, הפרשנות הציונית של ההיסטוריה היהודית והמדיניות הציונית בפועל בתקופה שעד מלחמת העולם השניה. טיעון זה מונע נקיטת מדיניות מפוכחת מצד ישראל, העשויה לחלץ את הסיכסוך מן המבוי הסתום.

הטיעון הציוני גורס כי מדינה יהודית ריבונית היא הערבות היחידה לכך כי ביום פקודה יוכלו יהודים נרדפים למצוא מקלט. עוד גורס הטיעון כי אילו היתה קיימת מדינה כזו לפני השואה, היו ניצלים חייהם של יהודים רבים. העובדה כי היהודים שהיגרו לארץ ישראל אמנם מילטו נפשם מן הנאצים כאילו מוכיחה את צדקתו של הטיעון הזה, אך למעשה כך מילטו את נפשם גם יהודים שהיגרו למקומות אחרים בעולם שאליהם לא הגיעה ידם של הנאצים. כך שמבחינה זו אין ייחוד למקלט שמצאו היהודים בארץ ישראל. למעשה, ארץ ישראל היתה על סף סכנה. במהלך המלחמה הגיעו הכוחות הגרמניים עד שערי מצרים ובתכניתם היה להמשיך צפונה כדי להנחית מכה לאינטרסים הבריטיים באזור וכדי להגיע לאגף הדרומי של ברית המועצות. יהודי ארץ ישראל הכינו עצמם להתגוננות מפני הנאצים, אך התוצאה החזויה של המאבק בין כוחות לא שקולים אלה היתה ברורה.

ליהודים בארץ ישראל חיכה, איפוא, אותו גורל כמו ללוחמי גטו ורשה. רק תבוסתו של רומל בקרב המכריע עם הצבא הבריטי באל-עלמיין סיכלה את תכניות הגרמנים וחסכה מן היהודים בארץ ישראל גורל מר. מיותר כמעט לומר, אך היהודים בארץ ישראל ניצלו משום שהיו באזור שבו שלטו בעלות הברית ויד הנאצים לא יכלה להשיגם, ממש כפי שניצלו היהודים באנגליה או אלה שבברית המועצות.

ניתוח זה אינו מאשש כמובן את תפיסת ההיסטוריה הציונית. למרות זאת, באמצעות תפיסה טלאולוגית – הגורסת כי מי שניצל היה אמור להינצל משום שבחר בדרך הנכונה – הפכה הציונות את ההישרדות המקרית הזו (מקרית, במובן של דחיית הדטרמיניזם המשתמע מן ההיסטוריוגרפיה הציונית) לאירוע המאשש את האידאולוגיה שלה: היישות הלאומית היהודית בארץ ישראל הוכיחה עצמה כמקלט ליהודים; מדינה יהודית היתה עשויה לקלוט עוד יהודים רבים ולהציל את חייהם; וכיוון שמוראות העבר עלולים לחזור בעתיד, אסור בשום אופן לוותר לעולם על קמצוץ מביטחון ישראל.

הזיקה הסיבתית הישירה הנוצרת בתיאור זה בין ארץ ישראל, השואה והגאולה, מובילה לפרשנות תיאורטית שממנה נובעות הנחיות פרקטיות לניהול הסיכסוך. היא אף מעצבת את הבנת ההיסטוריה שלאחר השואה אצל היהודים. אולם בבסיסה של תפיסה זו מונחת שגיאה חמורה בהבנת השואה עצמה.

השואה, הנתפסת כאישור האחרון והמוחלט לפרשנות הציונית של ההיסטוריה היהודית, משמשת הוכחה לכך שאירועי העבר היו יכולים להימנע אילו היה ליהודים בית לאומי בארץ ישראל. הבנת השואה כחוליה האחרונה בשרשרת הרדיפות והפרעות שמהן סבלו היהודים מטשטשת את עובדת היותה תופעה היסטורית חסרת תקדים שאי אפשר להשוותה לשום תופעה דומה. חוט מחבר נמתח בין הרדיפות האנטישמיות של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 לבין ההשמדה של היהודים בידי הנאצים. האנטישמיות המסורתית אמנם קדמה לשואה, ואף קידמה אותה, אך בכל זאת קיים הבדל עקרוני. הבדל זה הוא המיטשטש כאשר רואים בשואה תוצאה בלתי נמנעת ומימוש של האנטישמיות המסורתית-הדתית ושל האנטישמיות המודרנית.

הציונות המדינית הקלאסית ראתה עצמה כתשובה לאנטישמיות וראתה את השואה כחוליה בשרשרת האנטישמית, מבלי לתפוס שכאן מדובר בהשמדת-עם. לפרשנות מוטעית זו היו השלכות על המדיניות הציונית: התשובה שהציעה הציונות לבעית האנטישמיות ורדיפת היהודים היתה מדינה ריבונית שתהווה מקלט בטוח. בתשובה זו היה אמנם היגיון כל עוד היא באה כתגובה לרדיפת יהודים – כלומר בעיקר לגירושם התכוף מארץ לארץ. אולם נוכח ההחלטה הנאצית – אחרי 1941 – להשמיד את היהודים בכל מקום על פני כדור הארץ, איבד הטיעון הציוני את תוקפו ולא התאים עוד למציאות.

זוהי הסיבה לכך שההנהגה הציונית לא תפסה את מלוא המשמעות של הידיעות שהגיעו ממזרח אירופה על השמדה המונית של יהודים. אכן, קשה היה להאמין לידיעות אלה בשל תוכנן הבלתי מתקבל על הדעת, ובמובן זה היתה תגובת ההנהגה הציונית טבעית ודומה לתגובות של אחרים, יהודים ולא יהודים. אך בקרב ההנהגה הציונית פעל מחסום תודעתי נוסף. השמדה מוחלטת שמטה את הקרקע מתחת לצורך המיוחד במדינה יהודית, כפי שהסבירה אותו הציונות על סמך ההתנסות באנטישמיות הקודמת להשמדה. הידיעות על השמדה מוחלטת, על "הפיתרון הסופי", ערערו אם כן את תוקף התשובה הציונית לאנטישמיות. לידיעות כאלה לא היתה זכות קיום.

ציונים ולא ציונים, יהודים ולא יהודים, לא נתנו אמון בידיעות ובדיווחים על השמדה המונית משום שהדברים לא התיישבו עם התודעה המערבית המורגלת בחשיבה רציונלית-תכליתית. הנאצים מצידם שמרו על סודיות ההשמדה בהניחם כי מעשיהם הינם כה חריגים ובלתי נתפסים, שגם אם ידלפו פה ושם ידיעות עליהם, איש לא יאמין. ואכן, הכל נטו שלא להאמין לבלתי ייאמן, ולכן לא הגיבו כנדרש. בשל מחסום הכרתי זה לא ננקטו כמעט כל אמצעים מעשיים למנוע את האסון. בעלות הברית פטרו דיווחים על ההשמדה כהגזמות. מחנה המוות אושוויץ, שבעלות הברית היו מסוגלות להפציצו, לא הופצץ. ההנהגה הציונית מצידה השקיעה את כל מרצה בהבאת פליטים לארץ; מאמץ שמשמעותו הכמותית בהצלת חיי אדם לא עמדה בשום יחס לממדי ההשמדה. לפני ההשמדה ההמונית, ב-1938, כאשר המדיניות הנאצית כלפי היהודים נראתה עדיין כמדיניות אנטישמית "מסורתית", ויהודי גרמניה ואוסטריה עוד לא היו נתונים בסכנה פיזית של ממש, נמנעה הסוכנות היהודית מחיפוש פתרונות אחרים להגירת פליטים יהודים, בטענה שפתרונות כאלה יפגעו בלחץ שמפעילה התנועה הציונית לפתיחת שערי ארץ ישראל להגירה יהודית (אף שהארץ לא היתה מסוגלת, אף לא בעתיד הנראה לעין, לקלוט הגירה המונית). סבלם של יהודי מרכז אירופה נקלט בעיניהם של מנהיגי הסוכנות היהודית בראש ובראשונה דרך הפריזמה של שאלת ארץ ישראל.

הקמת יחידות יהודיות בצבא הבריטי בעת המלחמה נעשתה מתוך אותה תפיסה שהנחתה את המהלך הדומה במלחמת העולם הראשונה: יש להצטרף לכוחות המנצחים כדי להשיג את הארץ ליהודים במסגרת חלוקת ההשפעה המחודשת הצפויה לאחר המלחמה. באשר למה שהתרחש באותה שעה באירופה, היו כל המאמצים המכוונים להשגת מדינה בתקופה שלאחר המלחמה חסרי תכלית, בעיקר אם מודדים אותם באמת המידה של הציונות עצמה: הצלת יהודים.

תגובת ההנהגה הציונית לשואה התאפיינה בחוסר מעש. לגבי מי שמזדהה עם הציונות זוהי בעיה פסיכולוגית קשה. בתודעה היהודית היתה הציונות נושאת הדגל של הצלת יהודים נרדפים. התנועה הציונית הצליחה לרכוש לה מעמד פוליטי כמייצגת של העם היהודי והיתה זו חובתה לנקוט באמצעים הנדרשים, אך במקום זאת היא בחרה להתמקד בארץ ישראל. כדי להמשיך ולדבוק במשימה של יצירת מדינה יהודית בארץ היא היתה חייבת שלא להבחין במלוא האימה המפלצתית שבנאציזם, זאת חרף עמדתה הפסימיסטית המוצהרת לגבי גורל היהודים בגולה. רק לאחר שההשמדה ההמונית הפכה לוודאות נוראה, החל הספק לכרסם. אולם האפשרות כי המחיר שנגבה בעבור הדבקות בישראל היה גבוה ממה ששוער בתחילה רק הגבירה את חשיבותה הסמלית של הארץ, והמקרה ההסטורי שבו ניצלו חייהם של היהודים שישבו בארץ היה חייב עתה לקבל משמעות במסגרת הטיעון הציוני הכולל.

הקביעה כי יהודי ארץ ישראל ניצלו באופן מקרי ולא בזכות הציונות עלולה לגרום לזעזוע בתפיסה העצמית היהודית. היא מעמידה בספק את התפיסה כי הציונות מאפשרת לעם היהודי לפעול באופן קולקטיבי ולהיות אדון לגורלו. היא עלולה להחזיר את היהודים לאותו מצב נפשי "גלותי" שהם קיוו להיחלץ ממנו באמצעות קיום המדינה. המחשבה על אי-קיומה של המדינה מעוררת בקרב היהודים בישראל ובעולם את החרדה מפני שואה חדשה שעלולה להתרחש. ישראל מספקת לישראלים וליהודים מחוץ לה משענת פסיכולוגית שהסרתה עלולה להיות כרוכה בכאב רב.

אי-היכולת לתפוס אפשרות של תעשיית רצח המוני, שאינה עולה בקנה אחד עם הקטגוריות של רציונליות תכליתית, דומה אף לאי-היכולת להשתחרר מרישומיה הנפשיים של יכולת זו. הקורבנות ממשיכים לשאת את החוויה הקשה מעבר למקום ולזמן שבו התרחשה ומתיקים אותה אל הסכסוך הישראלי-ערבי. לפיכך הישראלים חווים את ההשמדה שנית, בתת-מודע, באופן שיש בו "פיצוי" פסיכולוגי – כלומר בדרך של העלאתה בדמיון ותגובה השונה מן התגובה שהיתה בפועל. בן גוריון הזהיר מפני המשוואה המתארת את ההתנגדות הערבית להתיישבות הציונית כאנטישמיות. הוא ידע עדיין להבחין היטב בין הסכסוך האמיתי במזרח התיכון לבין האנטישמיות באירופה, ואף השכיל להתריע מפני מנהיגים כבגין, אשר לגביהם היה הסכסוך המשך ישיר של ההסטוריה היהודית באירופה.

אולם אט אט חדרה אל התודעה הישראלית הגישה הפסימיסטית לפיה "העולם כולו נגדנו" ומי שאינו יהודי הוא בהכרח לצרינו. גישה זו השתלטה אף על תפיסת הסכסוך ובהכרח הפך כל ערבי, יהיו עמדותיו אשר יהיו, לצורר. גישה כזו אינה מאפשרת כמובן לתפוס את האבחנה המשמעותית בין ערבים או פלסטינים הנאבקים בישראל על הרקע המקומי של הסכסוך, לבין אנטישמים העוינים את היהודים כיהודים. וכך הפך הסכסוך להיות כביכול טראנס-היסטורי, מעין מערכה נוספת במאבק הנצחי שאין לו פיתרון, בין העולם לבין היהודים. הצעות לפתרונות אפשריים של הסכסוך נדחות לפיכך על הסף וכל הצעת פשרה נתפסת כאילו עומדת מאחוריה מזימה שפלה של התנכלות לעצם קיומם של הישראלים.

כאמור, מן הראוי לשים לב ליסוד "המפצה" בפרשנות הבגינית של הסכסוך במונחי ההיסטוריה של אירופה. לגבי היהודים יש הבדל עצום בין מלחמת העולם השניה כמלחמה לבין ההשמדה ההמונית של עמם שהתרחשה באותה עת. מי שהשתתף במלחמה בגרמנים, ובעיקר אלה שהשתתפו בה במסגרת כוחות מטעם מדינות לאומיות ריבוניות, יכלו לתפוס עצמם כסובייקטים המגיבים באופן עצמאי, ואין זה משנה שבתחילה היו הכוחות האחרים נחותים מבחינה צבאית לעומת גרמניה. היהודים, לעומת זאת, לא היו צד לוחם מעין זה, הם היו קורבנות לחיסול שיטתי. פיצוי כלשהו על חוסר האונים וההשפלה האלה ניתן כאשר חווים שוב, כביכול, אותה התנסות, אך הפעם כסובייקטים; כלומר, כאשר הישראלים ועימם שאר היהודים יכולים לראות עצמם הפעם כמי שאכן מנהלים מלחמת חורמה בהיטלר. במיוחד חשוב הדבר למנהיג כמנחם בגין, אשר נמלט מוורשה בעוד מועד ולא השתתף במאבק נגד הנאצים; מה שוודאי מעיק על הדימוי העצמי, האידאולוגי והאישי שלו.

כדוגמה לתופעה זו אפשר לקחת את הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 על ידי חיל האוויר הישראלי. בדמיונם של בגין ושל אחרים זוהה הכור הגרעיני עם אמצעי ההשמדה ההמוניים במחנות המוות והפצצתו היתה בבחינת מימוש מאוחר, הפגנתי ובעל ערך סמלי, של הפצצה על אושוויץ שלא בוצעה – מה שמתברר היטב מנאומו של בגין שבו הוא דיבר על עתיד ילדי ישראל ועל גורלם של הילדים בשואה. אין זה אומר שרק הטראומה לבדה מכתיבה את המדיניות הישראלית, אך כאן לפנינו דוגמה מובהקת להשלכות השואה על התפיסה העצמית ועל תפיסת הסכסוך של הישראלים. אין ספק שהיו דרכים ראוותניות פחות להשגת אותה מטרה עצמה, כפי שנהגו לעשות במקרים דומים ממשלות המערך. התקפה אווירית מופגנת ומשפילה כזו לא נבעה, אם כן, אך ורק מן הצרכים המידיים של המקום והשעה.

הצורך הכפייתי לשחזר שוב ושוב את מצבי העבר האירופי מונע התבוננות נכוחה בשורשי הסכסוך הישראלי-ערבי, בתולדותיו ובאפשרויות לפתרונו. כל עוד הקורבנות של ההתיישבות הציונית – הפלסטינים – יהיו מזוהים כפושעים וגרוע מכך כפושעים נאצים, בעוד הגורם האמיתי למצב שנתהווה – היהודים הישראלים – ימשיכו לראות את עצמם כקורבנות עולמיים טראנס-היסטוריים, תהיה הדרך בפני פתרון קונקרטי חסומה. הטלת הטראומה מאירופה על הסכסוך במזרח התיכון לא תוכל ממילא לספק מרפא לפצעים הפתוחים שנגרמו בעטיה של החמצת הקרב המכריע בזמן הנכון: הצלת יהדות אירופה. לעומת זאת, תפיסה עצמית כזו גורמת להנצחתו של מצב שיש בו סכנה ממשית לחייהם ולקיומם של הישראלים והפלסטינים. מתברר כי חילופי הדורות בישראל אינם משנים את תבנית התפיסה הבסיסית של הסכסוך כפי שתוארה לעיל. עובדה היא כי לטראומה הקולקטיבית של השואה נודעה בישראל של שנות הארבעים והחמישים פחות השפעה מאשר בעשורים המאוחרים יותר. בני הדור שסבל ממוראות השואה באופן אישי עשו מאמץ נפשי לשכוח אותה כדי להמשיך לחיות. באופן פרדוקסלי, דווקא ככל שהשואה התרחקה בזמן כך היה אפשר להתבונן בה מקרוב יותר. כיוון שכך, אין לצפות להיעלמות מהירה של ההשלכות הפסיכולוגיות של השואה.

תופעה זו תופסת לא רק לגבי ישראל אלא אף לגבי יהודים מחוץ לה. וככל שהשואה חזרה להעסיק את העם היהודי כך גברה חשיבותה של ישראל כתחליף לעבר וכפיצוי פסיכולוגי. וכך, הרוב המכריע של יהדות העולם שינה למעשה את יחסו לישראל והוא רואה בה מוקד המשרה עליו ביטחון. פעולות צבאיות רבות רושם, כגון מבצע אנטבה, מחזקות את התחושה הזו, אך הן מהוות מסד לאשליה שכן המצב לאשורו שונה לחלוטין. יומרתה של ישראל להיות מדינת כל יהודי העולם, ואף להיות נציגתם בזירה הבינלאומית, והנכונות המקבילה של רוב היהודים להעניק לה את תמיכתם הבלתי מסויגת, עלולה בסופו של דבר לפגוע קשות ביהודים עצמם. המדיניות של ישראל מתנגשת לעתים עם האינטרסים הלאומיים של המדינות שבהם חיים היהודים, או חמור מכך, עם האינטרסים של העמים עצמם, כמו במקרה של תמיכת ישראל במשטרים צבאיים באמריקה הלטינית, בדרום אפריקה ועוד.

למעשה, כדי להבטיח את האינטרסים הקיומיים שלהם עצמם, היה על היהודים להיבדל מישראל. אך בהתחשב במעורבות ההדוקה שכבר נוצרה בין היהודים לישראל מאז השואה, אין לצפות להתרחקות כזו. מה שכן יכול לפתור בעיה זו של יהדות העולם הוא התערבות מצידה למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי באמצעות הכרה שלה בזכויות הפלסטינים. הצעה כזו עלולה להיראות פרדוקסלית, שכן היא מזמינה העמקת המעורבות היהודית בפוליטיקה הישראלית. אולם מכיוון שהמדיניות הישראלית הנוכחית מסוכנת ליהדות העולם, מוטב היה לה לדאוג לכך כי המקלט המובטח שמציעה לה ישראל יחדל להיות איום ממשי על בטחונה.

כתוצאה מן ההשלכות הפסיכולוגיות של השואה רואים, איפוא, רוב היהודים החיים מחוץ לישראל את מבטחם האחרון בישראל, ואין הם מודעים לצל המסוכן שמטיל הסכסוך הישראלי-ערבי על בטחונם האמיתי. אין הם מודעים אף לכך שגם בטחונם של היהודים בישראל עצמה שרוי באיום, וכי לעיתים הוא מעוער אף יותר מבטחונם של היהודים שמחוץ לה. הטראומה של השואה גרמה לעיוות עקרוני בתבנית התפיסה היהודית של מדינת ישראל. אילו לא התרחשה השואה, אילו העוינות ליהודים היתה ממשיכה להתבטא באפיקיה משכבר, היתה ברורה לכל הסתירה שבין השאיפה היהודית למצוא מבטח בארץ ישראל לבין המצב האלים השורר בה, הכרוך בסכנה רבה. אך נוכח אימי ההשמדה ההמונית לא נראית האלימות הכרוכה בסכסוך המזרח-תיכוני נוראה כל כך. ומה שחשוב לא פחות: קורבנותיה היהודים של האלימות הזו נתפסים כמחיר שיש לשלם בעבור חיים משמעותיים, בניגוד לקורבנות השואה שנתפסים כמי שחייהם קופדו ללא תכלית. התודעה של השואה מספקת, אם כן, קנה מידה של שפך דם שעל פיו נאמדת המציאות רווית הדם העכשווית.

זהו הרקע ההיסטורי והנפשי שבו מעוצבים דפוסי התודעה היהודית המסייעים להכחשת המדדים הממשיים של הסכסוך ולהדחקת האשמה הישראלית למצב הפלסטינים. הבריחה של הפלסטינים וגירושים נקשרים בתודעה הישראלית להיסטוריה האירופית וראיות ממנה מגויסות כדי לדחות כל ביקורת מוסרית על ישראל. גירוש גרמנים מאזורי ברית המועצות ופולין וסיפוח איזורים בגבול המערבי של מדינות אלה משמשים צידוק להתנהגות דומה מצד הקורבנות העיקריים של השואה. השוואות מעין אלה מותחות גשר מנטלי בין שני עולמות – העבר וההווה.

תפיסה משובשת זו של ההיסטוריה הופכת, כביכול, לתפיסה של רצף היסטורי ממשי כאשר מספקים לה חומרים מציאותיים, כגון קשרים מסוימים בין העולם הערבים לבין הנאצים בשנות הארבעים. הלאומיות הערבית ביקשה אז את קרבתה של גרמניה הנאצית כבעלת ברית נגד הקולוניאליזם הבריטי. בהתבסס על החוכמה העתיקה כי "האויב של אויבי הוא ידידי", היפנו הערבים, כמו אף הלאומנים ההודים, את מבטם לברלין. לגרמנים מצידם היו, כמובן, סיבות טובות הנעוצות באימפריאליזם שלהם, לשמוח על ידידות זו. המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני היה בתודעה הישראלית לסמל הקשר הזה שנרקם בין גרמניה לערבים, ודמותו משמשת לחיזוק הזיקה הקיימת בתפיסה הישראלית בין ההתנסות היהודית בארץ ישראל לבין האנטישמיות באירופה. פעילותו של המופתי באירופה הינה בעיני הישראלים הוכחה לכך כי את המלאכה שלא השלימו הגרמנים באירופה עמדו הערבים להשלים בארץ, ופעילותם של נאצים לא מעטים בארצות ערב לאחר 1945 נתנה חיזוק נוסף לתחושה זו.

מצב דברים מיוחד במינו זה מונע כמעט כל אפשרות להתמודד עם הגורמים האמיתיים בסכסוך. כל ניסיון לעשות זאת נתקל במחסום זכר סבלם של היהודים באירופה. על בסיס התנסותם הסובייקטיבית שואלים הישראלים את מצפון העולם מדוע, למשל, לא הוטל ספק בזכות קיומה של גרמניה כקולקטיב לאומי על אף כל הזוועות שעוללה – בעוד שמקורבנותיה נשללת זכות הקיום הלאומית. מדוע התקבלה על דעת העולם מימרתו של סטאלין "היטלרים באים והיטלרים הולכים אך העם הגרמני נשאר", הנותנת לגיטימציה מלאה להמשך הקיום הקולקטיבי של גרמניה, ואילו לגבי ישראל יש המטילים ספק בעצם זכות קיומה.

אך הבעיה הישראלית קשה יותר. כאן אין שאלה של משטר זה או אחר אלא שאלה של התנאים עצמם לקיומה של מדינה של יהודים בארץ שבה חיים גם ערבים. דעת הקהל הישראלית מעדיפה שלא להבחין במגבלות האובייקטיביות של אפשרות קיומה של מדינה יהודית הומוגנית בפלסטין-ארץ ישראל. בעוד שהגרמנים – שעל כתפיהם רובצת אשמת רצח עם – מבקשים לראות את העבר כסגור, ורוצים להניח כי הביולוגיה תסתום את הגולל על העבר, הרי לגבי היהודים, העבר הגרמני חי וקיים בסכסוך הישראלי-ערבי שקיצו אינו נראה לעין.

(תרגום מאנגלית: אורי רם)