Skip to content
16 במאי 2010 / עידן לנדו

קץ החסות האמריקנית (פנטזיה ריאליסטית)

[פוסט ארוך. בהקדשה לסיכון הבטחוני האחרון]

לפני מספר שבועות צץ משברון אזורי לאחר שפורסם כי סוריה העבירה טילי סקאד לחיזבאללה. זמן קצר לאחר מכן הזהיר שר הבטחון ברק בוושינגטון: "פעילות חיזבאללה מאיימת על יציבות האיזור כולו". וזה המשיך להידרדר. "בידי החיזבאללה יש יותר טילים מאשר בידי רוב הממשלות בעולם ואנו עוקבים אחרי זה מקרוב מאוד", אמר רוברט גייטס – שר ההגנה של מדינה שמחזיקה 5,113 פצצות גרעין (מספיק כדי להכחיד את כל החיים עלי אדמות), עשרות אלפי טילי שיוט, פצצות אסטרטגיות ואלפי מטוסי קרב. שלושה ימים אחריו הכריזה מזכירת המדינה, הילרי קלינטון, שהעברת הנשק לחיזבאללה "עלולה להצית מלחמה חדשה במזרח התיכון". ובסמיכות זמנים חשודה הודיע הנשיא אובמה על הארכת הסנקציות הכלכליות על סוריה בשנה. החלטה כזאת לא מתקבלת מהיום למחר, מה שמחזק את הרושם שהממשל האמריקני חיפש, ואומנם מצא, קולב מזדמן כדי לתלות עליו את המשך מדיניות הסנקציות על סוריה.

מנגד, הצהיר שר החוץ הסורי, במה שראוי להיחשב האנדרסטייטמנט של השנה, כי דווקא הנשק המתוחכם שארה"ב מספקת לישראל הוא שמערער על יציבות האזור. הוא ודאי מתלוצץ: במשך 61 שנה סיפקה ארה"ב לישראל ציוד צבאי ונשק בשווי של קרוב ל-65 מיליארד דולר – וזה רק במענקים, חינם אין כסף. העסקה הגדולה הבאה היא לרכישת 25 מטוסי אף-35 (מטוס הקרב המוביל בעולם, אחרי אף-22), עם אופציה לעוד 50 מטוסים. שווי העסקה – 15.2 מיליארד דולר. מה היתה הילרי קלינטון אומרת על 75 מטוסי אף-35 שמועברים לישראל? ודאי לא היתה אומרת שהם עלולים "להצית מלחמה חדשה במזרח התיכון". הנשק שארה"ב מספקת לישראל, בניגוד גמור לנשק שסוריה מספקת לחיזבאללה, נועד להשכין פיוס ואחווה בין העמים.

האוזניים מצלצלות מרוב צביעות. לפחות היו האמריקנים שותקים; הרי אין מדינה בעולם שדחפה לאזור הזה יותר כלי משחית מארה"ב, ודאגה שהם יגיעו הן לישראל והן לאויביה. האמת הבנאלית היא שצדדים הנתונים בסכסוך צבאי מתמשך, שאין רואים את קיצו, לא זונחים סתם כך את תכניות ההתחמשות שלהם רק מטעמי נימוס. כל עוד לא מונח על השולחן הסדר שלום, אין סיבה להפסיק לאגור נשק. אין סיבה לישראל, ואין סיבה לחיזבאללה, לחמאס, ולסוריה. אם ברק ואשכנזי באמת מוטרדים מן הרכישות האחרונות של החיזבאללה, שיואילו נא למצוא קצת זמן, בין חתימה על עסקת מטוסי קרב לעסקת פצצות מפצחות בונקרים, ויתחילו לאותת לסביבתם שישראל מסוגלת גם לחשוב על שלום, ולא רק על מלחמה. איך? רמז: שיתנו סוף סוף תשובה ברורה ליוזמת השלום הערבית, שמפרפרת את פרפורי הגסיסה האחרונים שלה כיוון שלא נמצא לה פרטנר ישראלי.


אף-35: כלי בדוק להשכנת פיוס ואחווה בין עמים. עלות: 130 מיליון דולר.


ברקע העניינים האלה עומדת סוגיה יסודית מאד, שנהוג לעקוף אותה אצלנו כמו "פיל בסלון": הסיוע הבטחוני של ארה"ב לישראל. כולם יודעים שהוא קיים, אבל לא רוצים לדעת עליו יותר מדי. הסיוע מעורר תערובת מוזרה של רגשות: בטחון ורווחה ("איזה מזל שהם לצידנו!") לצד בושה ומבוכה ("פאדיחה, מדינה בת 62 שעדיין מתחבאת מאחורי הסינר של אמא שלה").

אז אולי נפתח את הנושא הזה? אולי סוף סוף נלמד קצת להכיר את החבר הוותיק הזה, הסיוע הבטחוני, שאף פעם לא מדברים עליו? אולי גם נציב לו שאלות קשות? ומי יודע, אולי בסוף נחליט שזהו, כבר לא רוצים להיות חברים?

הסיוע האמריקני: נתונים

[מקורות: ניר עמדה של המכון למחקרי בטחון לאומי, יוני 2007; דו"ח של הקונגרס על סיוע החוץ למזרח התיכון, יולי 2009; דו"ח של הקונגרס על סיוע החוץ לישראל, דצמבר 2009]

ישראל מקבלת מארה"ב סיוע כספי החל משנתה השנייה, 1949, כבר יותר מ-60 שנה. בעשור הראשון הסיוע היה כולו כלכלי (לא למטרות צבאיות); רק ב-1958 החל לזרום גם סיוע בטחוני. גם אז, הסיוע הבטחוני היה קטן בהרבה מן הסיוע הכלכלי, לפעמים רק אחוזים בודדים ממנו. ב-1966 קפץ הסיוע הבטחוני לראשונה מעל לרמת הסיוע הכלכלי (90 מיליון דולר לעומת 37 מיליון דולר).

החל מ-1971 נמדד הסיוע הבטחוני של ארה"ב לישראל במאות מיליוני דולרים. קפיצות חדות מעלה בסיוע נרשמו ב-1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים (יותר מ-2.5 מיליארד דולר) וב-1979, אחרי הסכמי קמפ דייויד (4 מיליארד דולר). רשמו לפניכם את השאלה: מדוע דווקא בזמנים שבהם סכנת המלחמה הבאה מתרחקת אל האופק, מגבירה ארה"ב את הזרמת הנשק למזרח התיכון?

בין השנים 1987 ל-1998 נותר גובה הסיוע האמריקני קבוע: 1.8 מיליארד דולר סיוע בטחוני, ו-1.2 מיליארד דולר סיוע כלכלי. ב-1996 החליט ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, לצמצם בהדרגה את הסיוע הכלכלי, שאכן צומצם לאפס עד שנת 2007. מאז, כל הסיוע האמריקני לישראל מוקדש להוצאות ביטחון. הסיוע הבטחוני לא נשאר קבוע כל אותה תקופה, אלא תפח על חשבון צמצום הסיוע הכלכלי, עד לגובה של 2.5 מיליארד דולר.

השנתיים האחרונות

ביוני 2008 החליט הסנאט האמריקני להעלות את גובה הסיוע הבטחוני עד לרמה של 3.1 מיליארד דולר, למשך 10 השנים הבאות. במאי 2009 – כלומר, 4 חודשים בלבד אחרי כניסתו לבית הלבן, ו-7 חודשים לפני שיקבל את פרס נובל לשלום – החליט הנשיא אובמה להגדיל את הסיוע הבטחוני לישראל ב-225 מיליון דולר, לגובה של 2.775 מיליארד דולר. חודשיים מאוחר יותר אישר הסנאט את ההעלאה בתקציב הסיוע.

במלים אחרות, זוכה פרס נובל לשלום, שמיומו הראשון בבית הלבן נתפס כמי שיבצע תפנית חדה במדיניות החוץ של קודמיו, בפועל רק המשיך את המגמה הקבועה של ממשלים אמריקניים להפיץ כוחות חמושים ומשלוחי נשק ברחבי העולם (ואף הקצין אותה באפגניסטן). חרף זאת, הציבור הישראלי תופס את אובמה כעוין את האינטרסים הבטחוניים של ישראל, ובשמאל קשרו לו כתרים של פיסניק אמיתי. במיוחד מרבים להתפעל מן "הלחץ האמריקני" להקפאת הבנייה ב"מזרח ירושלים" ולטחון עד דק את הדקויות הדיפלומטיות שלו. בתוך כך נשכחת העובדה שברקע, העסקים כרגיל.

בעיצומו של "משבר הבנייה" נחתמה בין הפנטגון למשרד הבטחון עוד עסקת סיוע בטחוני, בשווי של רבע מיליארד דולר. יתירה מזאת, רק לפני שבועיים סוכמה סוף סוף עיסקה לאספקת פצצות "מפצחות בונקרים" לישראל. מדובר באותן פצצות שרק לפני פחות משנתיים דחה ממשל בוש את בקשת ישראל לקבלן, מחשש שישמשו לתקיפה באיראן. הדברים מלמדים הן על כוונות ישראל והן על כוונות ארה"ב, אך בעיקר, ששתי המדינות רואות עין בעין בכל הנושאים החשובים (ודיפלומטית ה"גינויים" אינה יותר מריקוד סלוני מתואם היטב). ולפני כמה ימים אישר הפנטגון תקציב סיוע מיוחד (מעבר למכסה הרגילה) לצורך הצטיידות ישראל במערכת "כיפת ברזל".

אירועים כאלה מבהירים שדיבורי הסרק על "סכנה בקיצוץ הסיוע", או "סנקציות כלכליות" של ארה"ב על ישראל, הם לכל היותר תעמולה: יצירת מראית עין של "ניגוד אינטרסים" בין "הנצים" בירושלים לבין "היונים" בוושינגטון, שמרגיעה את השמאל-מרכז בישראל ("אפשר לסמוך על האמריקאים שיעשו פה שלום") וגם מאזנת במקצת את הדימוי הפרו-ישראלי של ארה"ב בעולם הערבי. בפועל, ישראל פועלת כמדינת חסות של ארה"ב, וכך היא גם נתפסת במרבית מדינות העולם.

הנתון הנשכח: 75% מהכסף נשאר באמריקה

רק רבע מן הסיוע הבטחוני מותר לשימוש בישראל, כלומר, לרכש מיצרנים מקומיים. 75% מן הסיוע – כלומר, נכון להיום, יותר מ-2 מיליארד דולר – חייבים להתממש ברכישות ציוד בטחוני מספקים אמריקניים. זאת פריבלגיה ישראלית (לצד הטבות אחרות בתנאי הסיוע); כל מקבלות הסיוע האחרות חייבות להוציא את כל כולו באמריקה.

העובדה הזאת ידועה למעטים בלבד (אחת מתופעות הלוואי של "קבירת" ידיעות כאלה בעיתונים הכלכליים), אך היא מאירה באור אמיתי את כל מערך הכוחות הנסתר מאחורי הסיוע הבטחוני.

כיוון שישראל חייבת לרכוש ציוד בטחוני בשוק האמריקני במרבית כספי הסיוע, יהיה נכון יותר לקרוא לכספים האלה "סיוע לתעשיות הנשק האמריקניות". ישראל משמשת כאן רק תחנת מעבר בין כספי האזרח האמריקני לבין תאגידים כמו "לוקהיד מרטין" ו"בואינג". קבלן הביצוע הוא הממשל האמריקני, שפועל כאן כבעיראק ובמקומות אחרים: "פורץ שווקים" עבור תאגידי הנשק. כפי שנעמי קליין מראה בפירוט מעורר חלחלה בספרה "דוקטרינת ההלם", התעשיות הבטחוניות באמריקה הן המגזר עם שיעור הצמיחה הגדול ביותר בעשור האחרון, ובכלל זה גם בתקופת המשבר הפיננסי. במחצית הראשונה של העשור הנוכחי עלה מדד מניות הבטחון (מדד "ספייד") ב-15% מדי שנה – פי 7 וחצי מהעליה הממוצעת של מדד המניות הכללי בארה"ב באותה תקופה.  

מדיניות החוץ האמריקנית, המבוססת על מלחמות "הלם ומורא" ולאחריהן "שיקום" ו"בניית אומה" מחדש, אינה אלא צינור להעברת כספי ציבור לתאגידי נשק, יצרני ציוד לוגיסטי ואלקטרוני, שמרוויחים הון עתק מכל ההרפתקאות האלה (לעתים קרובות, אותו קבלן ירוויח הן מההרס והן מהשיקום של המדינה ה"סוררת" התורנית, כמו במקרה של חברת "האליברטן"). מדובר בסכמים שקשה בכלל לתפוס אותם. לשם הדגמה, בשנת 2005 קיבלה חברת "לוקהיד מרטין" 23 מיליארד דולר מכספי משלם המסים האמריקני – סכום העולה על התל"ג של 103 מדינות. וזאת רק חברה אחת, ורק שנה אחת.

לא בכדי משמרת ארה"ב כמה וכמה אזורי סכסוך פעילים בעולם: מלחמה עד-אין-קץ היא אינטרס עסקי מובהק של תאגידי הנשק, שעל פי רוב מחמשים את שני הצדדים לעימות. בעשור האחרון צמח שיעור התעסוקה במגזר הפרטי באמריקה ב-1.1% בלבד; רוב הצמיחה היתה בתעשיות הנשק, שנוספו אליהן עשרות אלפי עובדים ותפוקת הייצור שלהן עלתה יותר מפי 2. התעשיות האלה גם מפעילות את הלובי החזק ביותר בוושינגטון, כדי להבטיח מדיניות חוץ "טובה לעסקים". למעשה, נציגי הציבור עצמם יודעים היטב כמה חשוב לדאוג לאינטרסים של יצרניות הנשק באזורי הבחירה שלהם. הנה תיאור מאיר עיניים מתוך כתבת תחקיר ב"אינדיה טיימס":

"כשהודו הודיעה על כוונתה לרכוש 126 מטוסי קרב רב-משימתיים בעסקה ששוויה ההתחלתי עמד על 10 מיליארד דולר לפחות, הסנאטור הרפובליקני ממיזורי, קית בונד, הזדרז להגיע לניו-דלהי. הסיבה העיקרית: "בואינג" מייצרת את מטוסי אף-18 "סופר הורנט" בסנט לואיס, מיזורי, כך שסגירת העסקה של 126 המטוסים פירושה היה תעסוקה מתמשכת ל-25,000 איש, שלא לדבר על הרווחים ל"בואינג".

בונד נפגש עם ראש הממשלה, שר הבטחון, היועץ לבטחון לאומי והשר ליחסי חוץ, בין היתר, עושה "לובינג" בגלוי לאף-18 "סופר הורנט". "פאונד תמורת פאונד ודולר תמורת דולר, אף-15 ואף-18 הם המטוסים הטקטיים הטובים ביותר להגנת האומה שלנו ובעלי בריתה", הוא אמר בשלב מסויים."

במלים אחרות: אומות העולם צריכות להמשיך לכתוש זו את זו בפצצות אמריקניות כדי שג'ו מסנט לואיס יוכל להמשיך לקנות לחם וירקות ב"וול-מארט". וזה באמת טיעון מנצח.

מי מרוויח יותר מן הסיוע: אמריקה או ישראל?

התשובה היא אמריקה.

מבחינה בטחונית נטו, ישראל יכולה להסתדר בלי הסיוע האמריקני. חלקו בעוגת התקציב השנתית של ישראל הוא בסך הכל 3%. גם מבחינה בטחונית, למרבית הציוד האמריקני אין עדיפות מובהקת על ציוד שניתן לרכוש מיצרני נשק ישראלים. להיפך, לעתים קרובות אלה מתוסכלים בגלל התחרות הלא-הוגנת שנכפית עליהם מול יצרנים אמריקניים, הנהנים מעדיפות בתכניות הרכש של צה"ל, מכוח ההסכמים הבטחוניים עם ארה"ב. היצרן הישראלי נזקק לתעלולים מתוחכמים כדי להתחרות ביצרן האמריקני אם ברצונו לעשות עסקים עם צה"ל. בפועל, מרבית יצרני הנשק הישראלים נאלצים לפנות לחו"ל: לפחות 75% מן התוצרת הבטחונית הישראלית נמכרת לצבאות זרים. במלים אחרות, הסיוע הבטחוני מארה"ב הוא אחת הסיבות העיקריות שישראל הפכה לאחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, על כל ההשלכות הפוליטיות הבעייתיות של מעמד מפוקפק זה.

הדוד סם זקוק לך, גולדה.

גורם בטחוני בכיר התבטא כך לאחרונה: "קיצוץ בסיוע הביטחוני אמנם יהיה מכה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך נוכל להרחיב את ההכנסות משיתופי פעולה ומכירות חובקות עולם, שכרגע לא עומדות על הפרק בגללם. כיום האמריקאים מתעקשים שעסקאות המערבות טכנולוגיות שפותחו במשותף איתם ושמכירתן פוגעות באינטרסים שלהם יעברו דרכם."

אומנם כן, הסיוע הבטחוני תורם בעקיפין לכלכלה הישראלית. הממונה לשעבר על הכנסות המדינה, יורם גבאי, כותב: "ברור לכל מדינות העולם, כולל לחברות דרוג האשראי, שעוצמתה היחסית של ישראל נגזרת גם מכך שבכל משבר פיננסי בעבר, עמדה ארה"ב לימין ישראל וכך צפוי שיהיה בעתיד. מכאן, שהדרוג הגבוה של ישראל (A), נגזר גם הוא מכך."

מכאן עולה שלא רק בצד האמריקני אלא גם בצד הישראלי, אפשר שהרווח הכלכלי של הסיוע עולה על ריווחו הבטחוני. הנקודה הזאת ראויה לבירור ציבורי מעמיק, משום שנהוג להציב את הסיוע האמריקני בתוך שיח בטחוני ובכך לטשטש את הדיבידנדים העסקיים שהוא מצמיח. ובמיוחד ראוי לשאול – האם האלטרנטיבה של שלום יציב אינה טובה לצמיחה במשק הישראלי לפחות כמו הערבויות האמריקניות. מיד אשוב לנקודה הזאת.

הרווחים בצד האמריקני בולטים הרבה יותר. גם חברי קונגרס אינם מתביישים להודות בכך, אף כי ספק אם האזרח האמריקני הממוצע יודע שכ-20$ מתשלומי המס השנתיים שלו מועברים למדינת ישראל. גם באמריקה יש מי שקורא לשים לזה קץ, ומזכיר שאפילו תחת החוק האמריקאי, הסיוע לישראל פסול כיוון שהוא תורם להפרות שיטתיות של זכויות אדם.

ראשית, רווחים ישירים של יותר מ-2 מיליארד דולר בשנה לתאגידי הנשק הגדולים באמריקה, המפעילים את הלובי החזק ביותר בוושינגטון. יותר מ-1,000 קבלנים ב-47 מדינות בארה"ב מפיקים רווחים מרכישותיה של ישראל.

שנית, רווחים עקיפים שקשה לאומדם. האטרקטיביות של כל מערכת נשק שצה"ל רוכש קופצת מיד, משום שמדובר בצבא עם הניסיון הקרבי העשיר בעולם. נשק שהוטבע עליו תג האיכות של "בשימוש צה"ל" יעורר עניין רב בכל צבא מתפתח שעסוק בבניית הכוח שלו.

שלישית, תעסוקה מובטחת למאות אלפי אמריקאים שמועסקים בתאגידי הנשק הגדולים (לוקהיד מרטין, בואינג, ראייתון, נורתרופ), גם בתקופות של מיתון כלכלי מתמשך.

רביעית, הסיוע הוא חלק מעסקת חבילה, שבמסגרתה נהנית ארה"ב מנכסים אסטרטגיים ראשונים במעלה: מעבר חופשי למטוסי קרב מעל ישראל, בסיסי המראה ותדלוק בישראל, גישה חופשית מן הים לנמלי חיפה, אשדוד ואילת, שיתוף מודיעיני ועוד.

חמישית, הסיוע האמריקני לישראל, וגובהו, הוא האינדיקטור המובהק בעיני הקהילה היהודית בארה"ב לתמיכת הממשל בישראל. ומאחר שרוב הקהילה היהודית בארה"ב מעוניינת בישראל חמושה וחזקה, וזהו שיקול מכריע עבורה בשאלה באיזו מפלגה ומועמד לתמוך בבחירות, הופכת שאלת הסיוע לישראל לשאלה פנים-אלקטורלית בארה"ב. כך ניתן להבין את החיזורים הנמרצים של כל המועמדים לבתי המחוקקים ולנשיאות אחרי הקהילה היהודית, הנאומים באיפא"ק וכדומה: מוטיב קבוע בהם תמיד יהיה אמירה בנוסח "הממשל שלי/שלנו יהיה מחוייב לתמיכה בלתי מעורערת בבטחונה של ישראל…".בתרגום לדולרים, רמת הסיוע הבטחוני לישראל לא תרד, וסביר להניח שתעלה. אנא שמרו את קולותיכם עבורנו.

הצצה למגנון הזה קיבלנו לפני שנתיים, כאשר אושרה בסנאט הגדלת הסיוע מ-2.4 מיליארד דולר לשנה עד לסכום של 30 מיליארד דולר בפריסה לעשר שנים. ההחלטה כבר התקבלה ביוני 2007, אבל התעכבה שנה בבית המחוקקים האמריקני, והנה ההסבר למה: "בדרג המדיני ובמערכת הביטחון התרשמו שהסיבה העיקרית לעיכוב היתה הסתייגותה של הנהגת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, השולטת בסנאט ובבית הנבחרים. נראה שהדמוקרטים לא התלהבו מההצעה להגדיל את הסיוע – המחייבת את הסכמתם – משום שלא רצו שהאשראי על חיזוק התמיכה בישראל ייזקף לזכות הממשל הרפובליקאי, דווקא בשנה שבה מתקיימות בחירות לנשיאות ארה"ב."

הדוד סם זקוק גם לך, אהוד.

העובדות הללו הופכות אמונות תמימות על פיהן. אמריקה איננה מעניקה לישראל סיוע בטחוני בגלל שהיא תומכת בישראל (וחולקת איתה "ערכים משותפים" בלה בלה בלה). להיפך, היא תומכת בישראל בגלל שהיא מעניקה לה סיוע בטחוני. קודם היו הרווחים, אחר כך באה התמיכה.

מכל האמור לעיל נובעת מסקנה פשוטה: אין סיבות מהותיות (בטחוניות) להשארת הסיוע האמריקני לישראל ואף להגדלתו, אבל יש לא מעט גורמים אינטרסנטיים שדואגים לכך – גורמים עסקיים ואלקטורליים – ורובם המכריע נמצא מעבר לים, לא כאן.

הסיוע הבטחוני מלבה את המלחמות במזרח התיכון

הנזק והסיכון האמיתי שבסיוע הבטחוני הוא כמובן העובדה שהוא משמר ואף מגביר את הסיכויים לעימותים צבאיים באזור. שהרי אמריקה דואגת לחמש לא רק את ישראל אלא גם את שכנותיה. העניין הזה עצמו היה אמור, כבר מזמן, לאותת לכל שוחרי השלום כאן שפניה של אמריקה לא להשכנת שלום ופיוס, אלא לתחזוקה שוטפת של הסכסוך; כיצד ייתכן שצד אשר מרוויח מיליארדי דולרים מהתחמשותם של יריבים פוטנציאליים יחתור להגיע למצב שבו הצדדים לא יזדקקו עוד למאגרי הנשק העצומים שהוא מספק להם?

רק כדי לסבר את האוזן, ב-30 השנים בין 1971-2001 הזרימה ארה"ב נשק בשווי של 82.5 מיליארד דולר למזרח התיכון. מצרים היא המדינה השניה בגובה הסיוע הבטחוני שהיא מקבלת. תכנית הסיוע לשנים 2007-2017 מקצה לישראל 30 מיליארד דולר ולמצרים 13 מיליארד דולר. כל המדינות הערביות יחדיו יקבלו קצת יותר מישראל – 33 מיליארד דולר.

[בטבלאות: ESF – סיוע כלכלי; FMF – סיוע בטחוני]


  




מרוץ החימוש המטורף במזרח התיכון, שארה"ב מתדלקת כבר קרוב לארבעים שנה, הוא אחת הסיבות העיקריות לכך שזהו אזור נפיץ במיוחד, שכל הזמן מתלקחים בו עימותים צבאיים. שהרי נשק שנאגר ונאגר, סופו להגיע לזירת הקרב.

היום שאחרי הסיוע

"אין ספק שאילו הייתה ארה"ב נמנעת מלחמש את המצרים מכף רגל ועד ראש, כדאי היה לישראל לוותר במקביל על "הסיוע" הצבאי שהיא מקבלת ממנה. כולם היו אז מרוויחים מהעניין – חוץ מתעשיית הנשק האמריקנית. ארה"ב היתה חוסכת מיליארדי דולרים שהיא שופכת לשני הצדדים, והמלחמה בין ישראל והמצרים הייתה נדחית לזמן ממושך יותר. ידועה האמרה המפורסמת לפיה אקדח המופיע במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית. ארה"ב דאגה מתוך אינטרסים ציניים של תעשיית הנשק שלה ורצונה ליצור תלות של הצדדים בנשק האמריקני, להופעתם של מליוני אקדחים משוכללים במצריים במערכה הראשונה – סביר להניח שאקדחים אלו יירו כבר במערכה השניה. כך מקדמת ארה"ב את המלחמה במסווה של "סיוע כביכול."

הניתוח המפוכח הזה, לא תאמינו, הוא פרי עטו של משה פייגלין (שם המאמר הוא "אגדת הסיוע האמריקאי"). באופן מעניין, הצורך להיגמל מן הסיוע האמריקני הוא מוטיב שחוזר במצע הרעיוני של הימין הקיצוני בארץ, אף כי היה אמור להיות לא פחות מרכזי באג'נדה של השמאל. עם זאת, למרות שאני חולק עם פייגלין את הדיאגנוזה, הפרוגנוזות של שנינו הפוכות בתכלית. הימין הקיצוני שואף לבטל את הסיוע האמריקני משום שהוא פוגע, בראש ובראשונה, ב"זקיפות הקומה" הלאומית. איך ניתן להחזיק בתפיסה לאומית גאיונה ובוטחת כאשר כולם יודעים שהשוט הישראלי עובד על סוללות אמריקאיות?

יתירה מזאת, הימין הקיצוני משוכנע שרק בגלל שיעבודה של ישראל לסיוע האמריקני יכולה וושינגטון להפעיל עלינו "לחץ דיפלומטי" לוויתורים מול הפלסטינים. בפנטזיה של הימין, היום שבו יגיע הדולר האחרון של הסיוע האמריקני יהיה גם יומה הראשון של הלאומיות הישראלית המשוחררת. או-אז נוכל באמת להתנחל מתחת כל עץ רענן, לגרש כמה פלסטינים שנרצה, מבלי לדאוג כל הזמן לנזיפות של הדוד סם.

כל הפנטזיה הזאת מקורה בבוחן מציאות לקוי של פלגים פוליטיים שמעולם לא שותפו בהנהגה ועל כן אין להם מושג מהן המגבלות (או שבכלל יש מגבלות) על התנהלותה של מדינה מערבית במאה ה-21. למעשה, ארה"ב תורמת ישירות למניעת פשרה טריטוריאלית בשטחים באמצעות מימון מסיבי של סלילת "כבישי האפרטהייד" (אסורים לפלסטינים, מותרים ליהודים) בגדה המערבית.

להלן אציג תרחיש אלטרנטיבי של היום שאחרי הסיוע, מנקודת מבט שמאלית.

ישראל ללא הסיוע הבטחוני האמריקני, כפי שהוסבר לעיל, לא תהיה פחות בטוחה. את גובה הסיוע – 3% מתקציב המדינה – היא תצליח לגייס ממקורות אחרים. סביר גם להניח שלא כל הסכום יידרש, משום שעלויות הרכש של ציוד ישראלי יהיו נמוכות מאלה של ציוד אמריקני. אם מערכת הבטחון תמשיך להתעקש על מערכות נשק אמריקניות משיקולי עליונות טכנולוגית, לא תהיה כל מניעה לרכוש אותן; אלא שהפעם הכסף יגיע מכיסו של משלם המסים הישראלי ולא האמריקני (מה שאולי יביא לקיצוץ מבורך בתקציב הבטחון).

אבל היתרון העצום של הפסקת הסיוע האמריקני, יתרון בלתי ניתן למניעה, הוא שישראל תחדל להיות מדינת חסות אמריקנית. פירוש הדבר שהדוד סם כבר לא יעמוד באופן אוטומטי לצידנו בכל עימות מדיני או צבאי. לראשונה בתולדותיה, מדינת ישראל תיאלץ לשאת באחריות מלאה למעשיה. באחת, היא תושלך לעולם המבוגרים.

אמריקה שלא מרוויחה מיליארדי דולרים מן השוק הישראלי, אמריקה שלא צריכה לרַצות כל הזמן את הלובי היהודי, לא תמהר להטיל וטו על כל מהלך באו"ם שקורא את ישראל לסדר. מרחב התימרון העצום שניתן לישראל כיום – חישבו על 2,000 האזרחים שנהרגו במלחמת הלבנון השניה ובעזה לפני שהושגו הסדרי הפסקת אש, חישבו על הבנייה הרציפה בשטחים "בניגוד לכאורה" לעמדת וושינגטון –  יצטמצם להפליא. הסטנדרט הכפול שמופעל כלפיה – גינויים רפים בעל פה, והסכמה שבשתיקה להמשך מדיניות הכיבוש וההרג – הסטנדרט הזה יתפוגג. בקצרה, הבריון השכונתי כבר לא יוכל להשתולל בלי חשבון כי הדוד העשיר שלו כבר לא יעמוד מאחוריו.

המשמעות של כל זה היא שישראל תמצא את עצמה אנוסה לבחור בדרך של פיוס עם הפלסטינים. מי שחלש, אין לו הרבה אופציות. והרי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הפצע המדמם של המזרח התיכון, במידה רבה העילה המרכזית לכך שישראל עדיין מתחמקת מלהשיב תשובה ברורה ליוזמת השלום הערבית. ישראל בלי הגב האמריקאי כבר לא תוכל לחיות על חרבה (כלומר, על חרבו של הדוד סם), ואם תהיה חפצת חיים, תבחר בשלום.

הימין הקיצוני מדמה את ישראל לארי בסוּגר, ממלכה שאוצרת בתוכה כוחות אלוהיים עצומים שאינם מתפרצים החוצה רק בגלל הכבלים שהטילה עליהם אמריקה, ולכן הוא שואף להסירם. התמונה האמיתית היא הפוכה: אמריקה היא בדיוק הסיבה לכך שישראל נוהגת כבר היום כמי שכוחה אינה מוגבל. הסרת ה"כבלים", כלומר הסרת הגיבוי, של אמריקה, לא רק שתרסן את את ישראל בכיוון הרצוי, אלא גם תחליש מאד את העוינות הערבית כלפיה, ותפוגג את הדימוי שלה כשלוחתו האזורית של האימפיאליזם האמריקאי.

האם לא מדובר בניסוי קיצוני מדי, שעלול להוביל לחיסולה של ישראל? לא, משום שכאמור, הגב האמריקאי לא מספק לישראל ביטחון צבאי שהיא עצמה אינה מסוגלת לספק. הוא מספק את "שכבת הבידוד" המדינית, שהודות לה ישראל עדיין איננה מצורעת גמורה בקרב משפחת העמים, למרות שהיא כולאת ומגרשת וטובחת בבניו ובנותיו של עם שלם הנתון למרותה. כך שלא מדובר כאן על הימור על עצם קיומה של ישראל – קיום זה כבר מובטח, עיין ערך דימונה – אלא על מהלך שיפגיש אותה לראשונה עם המחיר של מדיניות הכיבוש והאפרטהייד. וישראל תיאלץ לעשות את מה שהצליחה להימנע ממנו יותר מ-40 שנה: לבחור.

מה בדבר הרווחים העקיפים של הסיוע הבטחוני למשק הישראלי, כמו דרוג האשראי שהוזכר קודם? כאן ראוי לשאול: מדוע היה לישראל דרוג אשראי נמוך יותר אלמלא הסיוע האמריקני? אם אתה משקיע זר, התשובה ברורה: ישראל נמצאת באזור עימות שמתלקח אחת לכמה שנים, מה שעלול לערער מאד את יציבות המשק הישראלי, וזה רע להשקעות. הערבויות האמריקניות (גם מעבר לסיוע הישיר) מבטיחות למשקיעים יציבות כלכלית, ולישראל – תנאים נוחים מאד בגיוס הון והלוואות.

כלומר, הסיוע האמריקני לא רק מחולל תנאים שמעודדים עימות מזויין (בכך שהוא מזין מרוץ חימוש בלתי פוסק במזרח התיכון), אלא גם מאפשר למשק ולמשקיעים הזרים להתנהג כאילו העימות הזה לא קיים. לקצור מאות הרוגים כל כמה שנים, כמו בסרי-לנקה, וליהנות מאווירה שמעודדת השקעות, כמו בקנדה.

האיום הממשי ביותר על מערכת הפרפטום מובילה הזה הוא כמובן – שלום. בעת שלום, לאויבים לשעבר יש פחות סיבות לאגור נשק יותר ויותר מתוחכם ויקר; ומצד שני, המשקיעים אינם מחפשים ערבויות חיצוניות ליציבות המשק. הערבות הטובה ביותר ליציבות היא שלום אזורי. כך שגם ה"איום" הזה בפגיעה במוניטין הפיננסי של המשק הישראלי, הוא איום מדומה. כשם שמערכת "כיפת ברזל" היא פתרון מדומה – בהיותה תוצר של אותה מערכת שחוללה את הבעיה שהיא אמורה לפתור – כך גם הסיוע האמריקני: כל בעיה שהוא "פותר" לא היתה כלל מתעוררת אלמלא ניתן לנו הסיוע הזה.

היתרונות המדיניים האלה של הפסקת הסיוע האמריקני מגמדים כל שיקול אחר. בנייר העמדה של המכון למחקרי בטחון לאומי כותב רוני ברט: "מן הבחינה המוסרית, הימצאותה של ישראל בראש רשימת מקבלות הסיוע, הרחק מעל כל מדינות העולם השלישי העניות, על תושביהן החולים והרעבים, היא בלשון המעטה בעייתית… חובה על ישראל, למען גאוותה הלאומית ולמען המוניטין הבינלאומי שלה, לשאוף לעצמאות כלכלית."

אבל הדברים פשוטים ודחופים הרבה יותר: לא גאווה ואפילו לא מוסר, אלא הישרדות במזרח התיכון כמדינה דמוקרטית ולא כאתנוקרטיה פשיסטית. הסיוע האמריקני נולד משילוב אינטרסים ציני בין תאגידי נשק, הלובי היהודי ופוליטיקאים בוושינגטון. הקשר שלו לבטחון ישראל רופף במקרה הטוב, ואילו הקשר שלו לבידודה הבינלאומי של ישראל זועק לעין כל. כל עוד חיה ישראל על חרבו של הדוד סם, מובטח לה שהחרב הזאת תהיה מגואלת בדם של אלפי אזרחים חפים מפשע. אם יש מהלך מדיני אחד שצריך להיות חקוק במצעה של כל תנועת שמאל בארץ, הוא זה: קץ החסות האמריקנית.

65 תגובות

להגיב
  1. אלעד דקר / מאי 16 2010 10:02

    כל מה שכתוב נכון, אבל חשוב להדגיש:
    אם ישראל היתה רוצה להפסיק את הכיבוש ולעשות שלום עם סוריה היא היתה יכולה לעשות את זה אם או בלי הסיוע האמריקאי.
    חשוב גם להדגיש שהמימון האמריקאי להתחמשות גם של מצרים וגם של ישראל לא מנע בסופו של דבר את המשך מצב השלום הקר בין מצרים של ישראל.
    נקודה נוספת בראיה די גלובלית היא שכל תעשית פיתוח הנשק בעולם המערבי היא מה שקרוי באנגלית "overkill" אחד גדול:
    אין שום צורך אוביקטיבי לשום מדינה בעולם המערבי לפתח את הF-35 או את המטוסים שיבואו אחריו.
    שום מטוס אחר בעולם (כולל לא בסין או ברוסיה) לא מתקרב אפילו למטוסים שהיו לפני הF-35.

  2. באנדר / מאי 16 2010 10:13

    ניתוח מענין. נקודה שניזנחה היא שארה"ב היא לא המעצמה היחידה ששופכת באיזור ציוד צבאי. גם רוסיה משחקת תפקיד דומה עם סוריה, גרמניה מרויחה מתעשית הגרעין האיראנית שבתורה מתחזקת את החיזבללה בלבנון וכו'
    בקיצור, המשחק מורכב וקשה לחשב מה באמת יקרה אם ארה"ב תפסיק לראות בנו מדינת חסות. אני לא שותף לאופטימיות שלך בענין, למרות שאני מסכים בגדול עם ניתוח האינטרסים.

  3. עידן לנדו / מאי 16 2010 10:17

    אלעד,

    הנקודה היא שבמצב של מירוץ חימוש קדחתני כלל-אזורי, אופצית השלום נדחקת לשוליים. כשכל צד עסוק בלי הרף באומדן הכוח של הצד השני, ובפיתוח ורכש של טיל-נגד-טיל-נגד-טיל-…, קשה מאד לראות שיש גם אופציות בלי טילים.

    כמובן שישראל יכולה להחליט על שלום גם עם הסיוע האמריקני. אבל זה הרבה יותר קשה; כשכל כך הרבה חברות וארגונים מרוויחים מהמשך האיבה והלוחמה, אין אינטרס ממשי לעשות שלום.

  4. חיים ו. / מאי 16 2010 11:19

    כל תל התלים הזה נבנה על שני מיליארד דולר עלובים בשנה? הצחקת לי את ההאליבארטן. תקציב הביטחון האמריקאי לשנת 2010 היה 681 מיליארד דולר כלומר בערך פי 300 מהסיוע לישראל.

    הסיוע האמריקאי לישראל הוא נדבך אחד ולא החשוב שבהם במערכת הקשרים המסועפת בין ירושלים וושינגטון וכפי שציינת במקרה הזה לפחות הפרה רוצה להניק לא פחות משהעגל רוצה לינוק, וחלק מהסיבות שציינת נכונות בהחלט, אלא שהן לגיטימיות לחלוטין ולא כלכך ברור הטון הביקורתי של המאמר, הצרפתים מוכרים פחות נשק? והאנגלים? והסינים? מה שמעניין זה שבכל הסקירה ההיסטורית שלך נעלמו באורח פלא הרוסים שחימשו את שכנותיה של ישראל, הציבו בה חיילים ממש ואף נלחמו מול הצבא הישראלי בפועל, אם כבר פילים בחדר, אתה יודע.

    אין לי באמת מה להעיר על החזון השמאלי שלך, כשמו כן הוא שמאלי.כנראה שמשום כך הוא מתעלם בנוחות ממכלול האינטרסים שבין המדינות ונצמד בעזוז לבנאלי שבהם, לקל ביותר להתקפה או בקיצור לתפל.

    אגב, מה בדיוק לא בסדר להיות מדינת חסות של ארה"ב? הזקפה הלאומית? ההנהגה המקומית המופלאה? הדרכון הישראלי? החוקה הישראלית? אל תגיד לי שאתה מעדיף את השב"כ על הFBI.

    גילוי נאות, אני חושב שבהחלט יש לבטל את הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל.

  5. דוד / מאי 16 2010 11:38

    תודה על המאמץ והזמן שאתה מקדיש לבלוגך.

  6. עידן לנדו / מאי 16 2010 12:01

    באנדר: אני לא דיברתי על מכירת נשק. אני דיברתי על סיוע בטחוני – כלומר, כסף זר שמשמש לרכישת ציוד זר. האם רוסיה וגרמניה מעניקות מכספי משלמי המסים שלהן לסוריה ואיראן? אשמח לקבל נתונים.

    חיים: שלושה מיליארד דולר בשנה, לא שניים. חוץ מזה, באמת לא הבנתי הרבה מהתגובה שלך.

  7. אלי ממן / מאי 16 2010 13:16

    ישראל קונה נשק במקום לעשות שלום?
    הנה מה שפורסם רק לפני מספר ימים:http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3887867,00.html

    ויש לי שאלת תם לעידן ולשאר הקוראים:למה אין הסכם שלום בין ישראל ללבנון?
    הייתה נסיגה של ישראל בשנת 2000 שמאוד תמכתי בה.
    בלבנון אין כיבוש והגבול משורטט וידוע.
    גם אין שום אזרח ישראלי שיתנגד להסכם שלום עם לבנון (לדעתי גם האיחוד הלאומי לא יצביעו נגד)
    תארו לעצמכם שלום וגבול פתוח עם לבנון-כמה שזה יעזור לכלכלה ולפיתוח של 2 המדינות.
    אבל פה אני משתכנע שלערבים יש אגנדה אחרת ולא כיבוש כזה או אחר הוא הבעיה אלא עצם קיום מדינת ישראל

  8. אזרח. / מאי 16 2010 13:18

    פוסט מושקע ומצויין.אמרתי דברים דומים למה שכתבת ,כאן:

    http://www.haaretz.co.il/captain/objects/ResponseDetails.jhtml?resNo=5817618&itemno=1155980&cont=2

    בתוך התגובה יש קישור של בן כהן מבן & ג'ריס, המוכיח שלארה"ב יש כ 10.000 פצצות גרעין,כאשר כל פצצה כזו היא פי 15 מהפצצה שהונחתה על הירושימה.

  9. אזרח. / מאי 16 2010 13:43

    אלי ממן,בקשר לשאלת התם שלך. האם הרהרת פעם אחת בשאלה ,איך הפכו השיעים בלבנון לאוייבי ישראל ? הלא השיעים קידמו את ישראל בשמחה .כמשחררים,כמושיעים,כאשר ישראל פלשה לדרום לבנון ב1982 .
    18 שנות כיבוש בדרום לבנון זה דבר לא קל.18 שנה זה מספיק זמן כדי לשנוא. 18 שנה של כיבוש והרג בדרום לבנון הביאו לעליית השיעים הקיצוניים.השיעים היו יכולים להיות בצד שלך.כפי שמסביר גיא בכור ,שאינו שמאלני כלל וכלל.

    הקובץ ירד מהאתר שהכיל אותו,(יש לי אותו במחשב ) אבל הנה הקישור בגוגל:

    #
    – עותק שמור
    # [DOC]
    המזרח התיכון בימינו
    פורמט קובץ: Microsoft Word – צפה כ- HTML
    הישראלים רצו לחסל את עזאם איזייר שהיה מפקד הפת"ח בדרום לבנון שהיה אכזרי כלפי הכפריים השיעים. עם כניסת צה"ל פנו מנהיגי השיעים לצה"ל והציעו לשתף פעולה עם …
    http://www.limudim.org/downloads.php?do=file&id=356&act=down – דומה

    ב – 82 ,עם כניסת ישראל ללבנון ,מקדמים השיעים של דרום לבנון את כוחות צה"ל בשמחה, מתוך ראייתם כמושיעים. הישראלים רצו לחסל את עזאם איזייר ,שהיה מפקד הפת"ח בדרום לבנון, שהיה אכזרי כלפי הכפריים השיעים. עם כניסת צה"ל ,פנו מנהיגי השיעים לצה"ל והציעו לשתף פעולה עם כוחות הצבא הישראלי. שלטונות הצבא ענו בשלילה ,בטענה כי צה"ל מאורגן כבר עם העדה המארונית בלבנון (יש לנו את המארונים). ההתנגדות השיעית החלה להתעורר עם תחילת איסוף הנשק בכפרים השיעים בדרום לבנון על ידי צה"ל, מתוך חשש שלאחר שצה"ל יצא מהאיזור הם יושארו לרחמי הסונים ושאר העדות באזור. השיעים היו צריכים את הנשק להגנה עצמית, לאלו שיבואו אחרי הישראלים ועל כן נתפסו הישראלים כאוייבים.מדרום לבנון יצאה המהפיכה השיעית.

    במאמר נוסף באתר שלו,גיא בכור טוען שישראל היתה צריכה ב 1982 להיכנס ללבנון,לנקות את השטח,וישר לצאת.לטענתו,כל ההסטוריה היתה אחרת.אוכל לומר לך שהדורסנות הישראלית רק מצמיחה יותר ויותר אוייבים קשים ומרים.

    http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=828

  10. אזרח. / מאי 16 2010 13:48

    Excessive Nuclear Weapons

    Vice Admiral Jack Shanahan (USN ret.) shows how many nuclear weapons the U.S. currently has in its stockpiles and explains the devastation that can be caused by them.

  11. נתי עמיתי / מאי 16 2010 13:59

    אני די חדש ברטוריקה השמאל-רדיקלית (או לפחות בלקחת אותה ברצינות), אז יכול להיות שאני לא בקיא בטיעונים מקובלים וידועים במעגלים האלה, אבל הטענה המרכזית שלך נראית לי מעט תמוהה.

    בקיצור נמרץ: "ייגמר הנשק, יפרוץ השלום"?

    אני יודע שאתה מדבר לא רק על נשק אלא גם על אינטרסים כלכליים שמעוניינים בהנצחת השימוש בו, אבל אתה מתעלם באופן מוחלט מהצד השני פה.

    גם אם נניח את המצב הכי קיצוני שאפשר – מנהיגי ישראל וארה"ב לדורותיהם מקבלים הוראות ישירות מחברות הנשק – איזו סיבה יש להניח שהוצאתם מחוץ למשחק תביא לשלום? אין חמאס? אין איראן?

    אני מזדהה עם התחושה והרושם שישראל ששה לעשות שימוש בצבאה קצת יותר מדי, ואפילו שהיא לא מייחסת מספיק חשיבות להזדמנות לשלום כשהוא בא על חשבון "הכבוד הלאומי", אבל גם אם יש סרבנות שלום ישראלית מכוונת, בלחץ אמריקני (אתה ברצינות מנסה לטעון את זה, או שפיספסתי משהו?), זה רלבנטי ובעייתי רק לגבי הצדדים בסכסוך אותם אפשר בכלל לפייס.

    הקשר הביטחוני עם ארה"ב, עם כל הבעיות והנזק שהוא גורם ישירות ובעקיפין, חשיבותו העיקרית היא במניעת המלחמה הגדולה הבאה. לא משנה מה נעשה ואיך נתנהג (ואני לא מנסה לטעון שהיינו בסדר עד עכשיו), העובדה היא שאנחנו מוקפים באוטוקרטיות אלימות בנטייה דתית-תרבותית עוינת באזור שהוא נפיץ גם בלי קשר אלינו. גם אני הייתי רוצה לחיות במדינה עם אוריינטציה פחות ביטחוניסטית, ואולי זה אפשרי במידה מסוימת, במסגרת צמצום הקונפליקט המיידי עם הפלסטינים, אבל נראה שאתה רומז שזה אפשרי וכדאי גם באופן כמעט מוחלט – שישראל חלשה צבאית זה טוב לכולם. לי בתמימותי נדמה שאולי יש עוד מכשולים לשלום כלל-אזורי, מלבד השטן הגדול.

    עסקאות נשק הן עניין מפוקפק ומדכא בכל מקרה, אבל הן, כמו הנשק עצמו, כן יכולות להיות לגיטימיות וראויות כשהמטרה היא הגנה עצמית וכן, הגנה צבאית על הביטחון והשלום. אי אפשר לומר שלישראל אין צורך כזה, גם אם תטען שהיא מנצלת אותו לרעה. בוא לא נשפוך את התינוק עם המים.

    אפילו אם העליונות הצבאית ההרתעתית הישראלית אכן תוכל להישמר גם בלי הקשר ההדוק לארה"ב (לא ברור מדבריך אם זה מה שאתה מנסה לומר), וכל שנצטרך לחשוש ממנו יהיה סנקציות שישתקו את הכלכלה הישראלית, אולי בכל זאת יש עדיין ממה לחשוש, במיוחד אם אנחנו עדיין מנסים לשמר עליונות צבאית. בסופו של דבר, בעצם, זה רק יקרב את הפיכתנו לצפון קוריאה.

    המצב לא טוב, אבל הוא יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע. בשבילנו כמו לפלסטינים. הדרך לפתרון צריכה להיות כזו שלא מתכחשת למציאות. גם בפנטזיות כדאי לא לשכוח איפה אנחנו נמצאים, אחרת הימין השמרני פשוט יתעלם מדעותינו, ובצדק.

  12. עידן לנדו / מאי 16 2010 14:06

    נתי,

    יש לך בעיה בסיסית בהבנת הנקרא. אני חוזר על שתי פסקאות רלבנטיות:

    "ישראל ללא הסיוע הבטחוני האמריקני, כפי שהוסבר לעיל, לא תהיה פחות בטוחה. את גובה הסיוע – 3% מתקציב המדינה – היא תצליח לגייס ממקורות אחרים. סביר גם להניח שלא כל הסכום יידרש, משום שעלויות הרכש של ציוד ישראלי יהיו נמוכות מאלה של ציוד אמריקני. אם מערכת הבטחון תמשיך להתעקש על מערכות נשק אמריקניות משיקולי עליונות טכנולוגית, לא תהיה כל מניעה לרכוש אותן; אלא שהפעם הכסף יגיע מכיסו של משלם המסים הישראלי ולא האמריקני (מה שאולי יביא לקיצוץ מבורך בתקציב הבטחון)."

    וגם:

    "האם לא מדובר בניסוי קיצוני מדי, שעלול להוביל לחיסולה של ישראל? לא, משום שכאמור, הגב האמריקאי לא מספק לישראל ביטחון צבאי שהיא עצמה אינה מסוגלת לספק. הוא מספק את "שכבת הבידוד" המדינית, שהודות לה ישראל עדיין איננה מצורעת גמורה בקרב משפחת העמים, למרות שהיא כולאת ומגרשת וטובחת בבניו ובנותיו של עם שלם הנתון למרותה. כך שלא מדובר כאן על הימור על עצם קיומה של ישראל – קיום זה כבר מובטח, עיין ערך דימונה – אלא על מהלך שיפגיש אותה לראשונה עם המחיר של מדיניות הכיבוש והאפרטהייד. וישראל תיאלץ לעשות את מה שהצליחה להימנע ממנו יותר מ-40 שנה: לבחור."

    אתה מייחס לי טענה כוזבת – שאני מייחל לבטל את העליונות הצבאית של ישראל. בשום מקום לא אמרתי את זה. אולי יש טעם לפתוח דיון בנקודה הזאת, אבל הפוסט הנוכחי אומר משהו אחר. העליונות הצבאית של ישראל לא מותנית בסיוע הבטחוני (מן הסיבות שמצוינות בפסקה לעיל). מה שמותנה בו זו התלות המדינית שלה בארה"ב, והיתרונות הכלכליים העקיפים, וגם הרשיון להמיט חורבן על שכניה מבלי לשאת בתוצאות.

    באשר לטענה השחוקה – נו, ואם אנחנו נהיה בסדר, אז יהיה שלום? אין לי אלא להשיב את התשובה השחוקה – נו, וזה סיבה לא להיות בסדר? הבלוג הזה לא עוסק באיראן ובחמאס אלא בשלטון הישראלי ונזקיו. כשאתחיל להצביע בבחירות בעזה או באיראן, אז אתבע דין וחשבון מן השלטונות שם.

  13. עידן לנדו / מאי 16 2010 14:10

    אזרח.,

    תודה על הקישורים המעניינים. הכרתי את האמירה האמיצה הזאת של אייזנהאור אבל לא ראיתי את הסרטון עצמו. מומלץ מאד:

  14. galithatan / מאי 16 2010 14:13

    עד התמונה של המפציץ הסכמתי עם כל מילה שלך. אחר כך הלכתי קצת לאיבוד. אחרי זה ראיתי את הכותרת של ה-75% נשאר באמריקה, נזכרתי שראובן פדהצור נתן לנו הרצאה על זה לפני 12 שנה. כלום לא השתנהף מתברר.

  15. בן פ. / מאי 16 2010 16:58

    פוסט שאני מסכים עם רובו בעקרון, אבל השאלה היא, מה יקרה אם הוא לא יתגשם ? מה יקרה אם האיראנים רק יראו בהפסקת הסיוע לישראל כתמריץ להמשיך ולחמש את חיזבאללה. אולי גם הרוסים יראו במהלך כזה הזדמנות פז כדי לחזק את השפעתם במזרח התיכון ? מדובר בהימור קצת מסוכן.

    למה נראה לי שבכל פעם שההנהגה בישראל מאמצת איזשהו רעיון של השמאל הרדיקלי ( סליחה, השמאל הקיצוני בשמו המכובס), התוצאה נגמרת בצו 8 לאלפי ישראלים (וישראליות) שכמובן אינם מן השמאל הרדיקלי.

    כמו שאמרתי, בהצעה יש הגיון, בתיאוריה חשוב להדגיש, השאלה עידן, האם תהיה מוכן לסכן את חייך במקרה שההצעה הזו תיכשל ( כפי שידרש מימני, ועוד רבים אחרים) ?

  16. עידן לנדו / מאי 16 2010 21:35

    בן,

    בעניין הסיכון הבטחוני, כבר אמרתי את דעתי: אין סיכון אמיתי, מדובר בהגנה פסיכולוגית בעיקר.

    הפסקה השניה שלך קנטרנית וחסרת יסוד. מן הסתם אתה רומז לנסיגה מעזה. אבל הנסיגה מעזה, כפי שבוצעה, מעולם לא היתה "הצעה של השמאל הרדיקלי". אני מאתגר אותך למצוא משהו כזה מתועד. אף אחד בשמאל הרדיקלי לא הטיף להוציא את החיילים והמתנחלים מעזה ואז לסגור עליה במצור מכל הכיוונים (ולהשאיר את רישום האוכלוסין בידי ישראל, ולאסור לימודי סטודנטים בגדה, ולאסור מפגשי משפחות, וכן הלאה והלאה). השמאל הרדיקלי מדבר על סוף הכיבוש. סוף סופי בהחלט.

    ובעניין צווי ה-8, יש כידוע אופציה: לסרב. במיוחד כשידוע מראש שהם יובילו לפשעי מלחמה.

  17. אלי ממן / מאי 16 2010 21:42

    אכן נעשו טעויות בלבנון ואולי גם עם מדינות ערב האחרות.
    אז אם ככה זה אומר שמעכשיו ועד עולם לא יהיה שלום?
    אני בכל מקרה לא הייתי ממהר לפרק את הנשק שלי כי ברגע שבמזרח התיכון מריחים ריח של חולשה (עיראק וכווית,חמס ופתח בעזה) אז מתחילים לשחוט.
    סיכונים על המדינה שלי ועל החיים שלי אני לא לוקח.

  18. עידן לנדו / מאי 16 2010 21:58

    כרגיל, אלי, אין לי מושג על מה אתה מדבר. אין שום קשר בין הפוסט הזה לבין התפרקות מנשק.

  19. 'אחים יקרים' לאלי ממן / מאי 16 2010 23:03

    מרתק,
    אבל אנו משולים לתינוק שלא מסיגל להגמל מיניקה
    ואילו אמריקה כך נראה משולה לאם שלא יכולה להפסיק להניק
    הפעם דרך המאמר שלך קלטתי שאכן אמריקה היא שלא משחררת

  20. רונן א / מאי 17 2010 02:06

    את החסות האמריקנית אנחנו צריכים לא בגלל אספקת נשק אלא באו"ם.
    אין ספק שמטוסי קרב כן צריך מארה"ב אבל ברור שהאמריקנים מרוויחים מזה
    קודם כל שדות הקרב פה מהווים שדה ניסוים לנשק.
    ודבר שני אם חיל האויר בוחר בדגם מטוס מסוים אז הרבה מדינות יקנו אותו.
    איתם הבר פרסם לפני כמה חודשים מאמר דומה על הרוסים שהלעיטו את מדינות ערב בנשק ושמחו שכל פעם ישראל הרסה את כולו וכך הם מכרו עוד ועוד.
    בכל מקרה מלחמות לא פורצות באזור זה בגלל שיש יותר נשק.
    ותמיד ישראל חייבת לשמור על יתרון איכותי.

  21. נתי עמיתי / מאי 17 2010 03:05

    את הכתוב שלך אני מבין עידן – את הקשר שלו למציאות קצת פחות.

    יש פה הנחה שהסיוע הביטחוני האמריקני לא מסייע ביטחונית בכלום. זה רעיון נחמד, אבל הדבר היחיד שמתקרב לביסוס של הטענה הזו הוא הציטוט של ה"גורם בטחוני בכיר" שנראה כרומז שנוכל להרוויח חזרה את הכסף דרך האפשרות לעסקאות נשק אפילו יותר הפקריות מהיום.

    שוב פעם, כמו שציינתי בתגובה הקודמת, אתה טוען שהסיוע האמריקני הוא לא ביטחוני אלא מדיני, אבל בעצם בשני המובנים מדובר בסופו של דבר בסיוע כלכלי – כסף לרכישת אמצעי ביטחון, ומחסום בפני סנקציות בינלאומיות. אם הסכנה היא לא של הראשון ורק של השני, מה זה משנה בעצם? יהיה פחות מדי כסף להגן על עצמנו, לפחות בלי להזניח בצורה קיצונית את כל שאר התקציבים. הרמיזה שאתה חוזר אליה כמה פעמים במהלך הפוסט היא שברגע שישראל תידחק לפינה בצורה כזו, אז "לא תהייה לה ברירה אלא לעשות שלום".

    לזה אני מתכוון כשאני אומר שזה לא משנה אם נהייה בסדר – לא שחסר טעם להיות בסדר, אלא שאין סיבה להניח שזה יביא לשלום. אלה שתי שאיפות שונות שיהיה נחמד אם יתחברו אבל זה בכלל לא ברור מאליו. ההתייחסות לחמאס ואיראן גם באה מהסיבות האלה – אני לא מבקש ממך לתקן אותם, אני מבקש ממך להכיר בכך שהם קיימים ולא במיוחד מעוניינים במה שנעשה וכמה בסדר נהייה, לפחות לא כרגע. התגובה שלי עניינית. אני לא אאשים אותך באי-הבנת הנקרא אבל כן בתסביך רדיפה מסוים. אני לא שואל פה שום דבר לא הוגן.

    הנקודה היא שיש מכשולים הרבה יותר גדולים לשלום מאשר ארה"ב. מופעלת בין היתר גם תוקפנות אמיתית, טהורה, אימפריאליסטית נגדנו. כדאי לשמור על פרורפורציה. העליונות הצבאית היא לא עניין כזה ברור מאליו. גם לא בטוח שכל יוזמה שננקטת נגדנו במסגרת האו"ם מגיעה (ותפסיק להגיע) מהסיבות הנכונות. בנוסף – הרבה אנשים ציניים וספקנים לגבי זה – אבל לא נראה לי בלתי סביר להניח שהגב (או ה"חסות") האמריקני כולל בתוכו הבטחה לסיוע צבאי ממשי במקרה הגרוע ביותר. זה נכון שזה נהייה להגנה די מוחלטת, כמעט בלתי מותנית – אבל האלטרנטיבה גם היא די קיצונית. עדיף להיות מוגנים יותר מדי מאשר לא מספיק.

  22. חיים ו. / מאי 17 2010 04:08

    צודק, הניסוח שלי היה מבולבל, אפילו אני לא הבנתי את הנקודה שלי.
    בקצרה, הסיוע האמריקאי לישראל הוא טיפה בים ההוצאות האמריקאיות על בטחון. רוצה לאמר תעשיות הבטחון האמריקאיות ומקומות העבודה במיזורי לא יושפעו באופן מהותי מקיצוץ הסיוע לישראל. הסיבות לסיוע מגיעות ממקומות אחרים ולא כלכך מאינטרסים ישירים של הקומפלקס התעשייתי בטחוני האמריקאי.

    בכל מקרה, לא הראית בשום אופן שקיצוץ הסיוע הגמדי לישראל ישפיע באיזשהוא אופן על מכלול היחסים בין המדינות ומכאן ברור שהחזון לא ריאליסטי. החזון שלך דורש לא רק קיצוץ הסיוע, אלא ממש ניתוק הברית האסטרטגית בין ישראל לארה"ב, עניין סבוך הרבה יותר ופחות ניתן להצדקה כלשהי שכן קשרים אסטרטגיים עם מעצמת על הם דבר חיובי בסך הכל.

    באופן אישי אני חושב שהסיוע מיותר וראוי היה שאם האמריקאים כבר מוציאים כסף על מנת לסייע למדינות אחרות, ינתן הכסף לאלו שזקוקים לו באמת ולא לישראל, שאינה זקוקה לו. אני גם מסכים שרכישת הF35 מיותרת לגמרי, הסיכונים הצבאיים לישראל אינם כאלו שמטוס כזה או אחר ישנה אותם מהותית, בעני לפחותזו מגלומניה טיפוסית של חיל האויר הישראלי.

  23. עידן לנדו / מאי 17 2010 07:54

    חייים,

    ממש בקצרה, כי הדברים חוזרים על עצמם. אתה מתעלם מן הרווחים העקיפים לתעשיות האמריקניות – תו האיכות של "בשימוש צה"ל", שמביא עוד הרבה עסקאות ברחבי העולם. ואתה נופל בפח התעמולתי, כאילו "הברית האסטרטגית" רחבה ועמוקה יותר מן הסיוע. בעוד שאני טוען ש"הברית האסטרטגית" נוצרה *בגלל* הסיוע. אם להתעלם מהבלה בלה על ערכים ודמוקרטיה, הקשר הוא אינטרסנטי לגמרי ומורכב מהגורמים שמניתי (דולרים, קרבה גיאוגרפית למרבצי הנפט, וכו'). כלומר, גורמים שיותר חשובים לאמריקה מאשר לישראל.

  24. איתן לרנר / מאי 17 2010 10:24

    …"כך שלא מדובר כאן על הימור על עצם קיומה של ישראל – קיום זה כבר מובטח, עיין ערך דימונה " – אתה רציני עידן ?דימונה היא אחת הסיבות שקיומנו כאן אינו מובטח והיא בגדר הימור על קיומנו .המדינה אולי לא תהיה קיימת , מה זה חשוב.השאלה אם בני האדם שבה יהיו קיימים .
    הפרוגנוזה שלך אופטימית ואני מקווה שהיא נכונה . השאלה מתי ואיך נסכים לוותר על הסיוע האמריקאי ואם זה יהיה במצב של בעל כורחנו הרי שהעויינות הסביבתית בגלל מעשי המדינה בהווה עלולים לעורר רצון לנקם בנו בעת חולשה.

  25. עידן לנדו / מאי 17 2010 10:46

    איתן: בעניין דימונה, אתה צודק, אבל גם אני… דימונה מבטיחה את קיומנו, אבל נכון, מדובר בקיום עלוב מאד, שמושתת על פחד וניכור וחומות איבה. ואם כבר התחלתי בפנטזיה, למה לא לפנטז גם על פירוז גרעיני מוחלט? אני בעד. את הטיעון שלי יכולתי גם לטעון בלי להזדקק לדימונה: רמת החימוש הקונבציונאלי של ישראל, התיחכום והכמות, מבטיחים את קיומה. צריך לומר את זה פשוט כדי לפוגג את החרדה האי-רציונלית של הישראלים מן היום שבו יגיחו מאחורי הסינר של הדוד סם אל העולם הגדול. השמים לא יפלו.

    "מתי ואיך נסכים לוותר על הסיוע האמריקאי" – נו, לכן מדובר בפנטזיה. המכשולים הם בעיקר פסיכולוגיים. אבל הפנטזיה ריאליסטית, כי מבחינה אובייקטיבית, הדבר ניתן והוא בידינו. גם כשכתבתי על כך שאין צורך לפנות התנחלויות, זה היה פנטזיה ריאליסטית.

    https://idanlandau.com/2009/11/20/%d7%9c%d7%90-%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%a4%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a0%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa/

    זה חלק מן הרעיון של השמאל, לא? גם ביקורת וגם חזון. לדעתי מדובר בחזון מאד צנוע, להבדיל מחזון "שתי מדינות לשני עמים", שהוא בגדר פנטזיה פרועה הרבה יותר.

  26. נתי עמיתי / מאי 17 2010 11:06

    האם עלי להסיק מחוסר התגובה שהעליונות וההרתעה לא קשורות בכלל בעיניך לקשר עם ארה"ב? שנשלוף כמה מיליארדים ממקומות אחרים? שהסנקציות לא מהוות בעייה? שחמאס ואיראן לא מהוות בעייה? או שאני ממהר מדי להיעלב מההתעלמות ואתה מכין תגובה רצינית?

  27. בן פ. / מאי 17 2010 11:18

    עידן,

    יש עוד אלמנטים שקשורים בסיוע מארה"ב שצריך לקחת בחשבון.
    העובדה כי הסיוע מהווה בערך 25% מתקציב הבטחון תדרוש לגייס לפחות חלק מן הסכום הזה ( גם אם הנחנו כי תקציב הבטחון יקוצץ, נניח ב- 15%) ממקומות אחרים. התוצאה: פחות חינוך, פחות בריאות, ופחות תשתיות. מכיוון שמי שירוויח מאוד מן העניין הזה יהיו התעשיות הבטחוניות הישראליות, סביר להניח שכל אותם מקומות עבודה שיאבדו מן הקיצוצים בתחומים האחרים, יושלמו אל תוך תעשיות הנשק, שיקלטו עובדים חדשים. מכל זה עולה אצלי החשש ליצירת כוח גדול מידי אצל אותן תעשיות. משם, הדרך אל המציאות שמתאר אייזנהוואר יכולה להיות קצרה מאוד. בכל מקרה, עדיין אני סבור שיש להגמל מהסיוע האמריקני, בייחוד מהסיבה שהזכרת כאן כי קבלת הסיוע האמריקני הופכת את ישראל לשליח האימפריאליזם בעיני הערבים, ורק מזיקה לסיכויים שלנו להשתלב באיזור.

    בנושא הסרבנות, נראה לי שתסכים שיש משהו מאוד לא משכנע במי שתומך בנסיגה אבל מבטיח לסרב פקודה ביום שיירו מהמקומות מהם נסוגנו. אני לא מדבר רק על עזה. גם לבנון, וגם שטחי A ( לשעבר) נכנסים למקרה שהצגתי. כל טיעון מוסרי ראוי שיבחן בהתאם למציאות, ולא בפני עצמו וללא קשר לכלום. אם סירוב לבצע פשעי מלחמה יחזק ויגביר את הרצון להלחם של אוייבי ישראל ( ראה נאום "קורי העכביש" של נאסראללה אחרי הנסיגה מלבנון) הרי שסרבנות היא המעשה הכי פחות מוסרי שאפשר לעשות.
    ואגב, ראוי שהספקנות הגדולה שבא אתה בוחן כל חוק ישראלי, והאם ראוי לציית לו ( וזה מקובל) , תחול גם על החוק הבינלאומי. שהרי גם הוא חוק.
    במקרה הזה, העובדה שיש חוק שנאכף בצורה שרירותית במקרה הטוב, ופוליטית במקרה הרע, יחד עם העובדה שאני נדרש לקיים אותו עד הפסיק האחרון, בעוד שהצד שאני לוחם נגדו אינו מחוייב לו כלל וכלל, יוצרת אי צדק בסיסי. לכן ,להערכתי, קיום החוק הבינ"ל, ועמידה בכל דרישותיו היא לא מוסרית בעליל, ותורמת לאי- שיוייון, וחוסר צדק. כפי שכבר נאמר, חוק וצדק אינם בהכרח חופפים, ולפעמים הם אפילו מנוגדים זה לזה.

  28. איתן לרנר / מאי 17 2010 11:44

    אני לא מסכים שהיא מבטיחה את קיומנו. בהסתכלות רחוקה נאמר ממקוםעמידתו של בן המאה השנייה באלף הנוכחי ,יתכן שיסופר על מקום שפעם היה המזרח התיכון ובתוכו מדינה קטנה ,קוץ בתחת אמיתי שקראו לה ישראל. אם החזון האפוקליפטי שלי נכון הרי שקיומנו מלכתחילה נשען על כרעי תרנגולת ועצם קיום הגרעין הוא שסיכן אותנו.
    לגבי החשש דאודות מה שיקרה כשנגיח מאחורי הסינר האמריקאי נראה לי שלא הבנת אותי , אני חושב שאם נגיח משם בעל כורחנו וברגע האחרון האפשרי נהיה לא רק חלשים אלא נצבור מספיק איבה משכנינו ואז החרדה הישראלית להינקם על ידי סובביה תגשים את עצמה. לכן אני חושב שאנחנו עוברים את נקודת האל חזור ואולי עברנו אותה .נקודה בה ויתורר מרצון על חלק מהכח המיותר , הסכמה אמיתית לחלוקת הארץ ונסיגה ממדיניות קיר הברזל ואטימות הלב – יובילו אותנו לשלום עם השכנים. בכל מצב אחר אני חושש כאמור מכאוס. ואולי כאן אני בכל זאת למרות שמאליותי הולך שבי אחר הפחדים שנטעו בי מינקות .

  29. עידן לנדו / מאי 17 2010 11:58

    בן: זה לא מובן מאליו שהכסף יגיע מתקציבים אחרים; באותה מידה ניתן להניח שתקציב הביטחון יקוצץ, מטרה שהרבה כלכלנים, לאו דווקא שמאלנים, מייחלים לה. ויש מאיפה לקצץ.

    אני לא נכנס איתך כאן לדיון על סרבנות, ממש לא המקום, והנושא נידון לעייפה בפוסטים אחרים בבלוג (יש אפילו תג כזה בענן התגים משמאל). כל תיאור ההתרחשויות שאתה מניח – קודם נסוגנו, ואז הם התחילו לירות – לחלוטין לא מקובל עלי. גם בזה דנתי בהרחבה במהלך עופרת יצוקה וגם שנה אחרי, בסיכום הנרחב שכתבתי. בוא נעזוב את זה כי לא נצא מהויכוח, הפערים גדולים מדי.

    נתי: כבר התייחסתי לטענות שלך, גם בגוף הפוסט וגם בתגובות. לא יעזור לך – אני לא אתחיל לדבר כאן על איראן והחמאס. כן, הן בעיה, ואין לי שום שליטה ישירה עליה. תעזוב את זה, תתרכז בפוליטיקה מעשית (השפעה על המנהיגים שלך), שאולי תשפיע בעקיפין על האווירה הכללית במזרח התיכון. סנקציות על ישראל – יש מצב שהן רק יתרמו לפיוס. בכלל לא מובן מאליו שהן יזיקו.

  30. אסף / מאי 17 2010 12:53

    לא הבנתי משהו. אני מניח שחלק מהיציבות הבטחונית של ישראל (העבודה שהיא לא מאויימת על ידי מדינות בעלי עוצמה צבאית, אלא על ידי ארגונים יחסית קטנים) נובעת גם מהתמיכה של ארה"ב. ארה"ב מעניקה לא רק סיוע בפועל, אלא גם הבטחה לתמיכה שנובעת כמו שהסברת מהרצון לשמר את התלות. בסדר.

    בהיעדר התלות, יעלמו הערבונות, ואכן ישראל תזרק למגרש של הגדולים. יהיה לה אינטרנס לשלום אזורי, אבל מי אמר שיהיה לשכנות שלה ולתומכים שלהן אותו אינטרס? אתה טוען שמבחינה צבאית אין לישראל מה לדאוג, אבל זה נכון רק אם כושר ההרתעה תלוי רק בעוצמת הצבא הישראלי. האם לא נכון שכושר ההרתעה תלוי גם בעוצמת הצבא של מדינת האם? וכשזה יעלם, האם לא יצוצו כוחות אחרים שיאלצו את המדינה הקטנה והעצמאית להתנהג באופן שלא מתאים לאזרחיה? (אני רומז כאן כמובן לעובדה שהסידור הנוכחי בסך הכל מתאים לאזרחיה, אופס, התכוונתי אזרחיה היהודים).

  31. עידן לנדו / מאי 17 2010 13:14

    אסף,

    השכנות הוכיחו כבר ב-2002 שיש להן אינטרס בשלום אזורי: זו יוזמת השלום הערבית, שצצה בלי התערבות ארה"ב, ולמעשה מתוך התרסה בבלעדיות של האמריקנים כמתווכי השלום במזה"ת. לקח לאמריקנים כמה שנים עד שהם חילצו סוג של תמיכה מגומגמת ביוזמה.

    משמע, מדינות ערב הבינו לבד, בלי לחץ אמריקאי, שיש להן אינטרס אמיתי בשלום. אני מדגיש שהתפיסה לפיה ארה"ב לוחצת על מדינות ערב להתפייס עם ישראל היא פיקציה – מדובר בתעמולה דיפלומטית. בפועל כל מה שארה"ב עשתה בעשורים האחרונים היה לשמר את העימות בעצימות נמוכה.

    אני חושב שכושר ההרתעה תלוי בעיקר בצבא הישראלי. אולי אתה מדבר על תרחיש של מלחמה ממושכת, שבה ישראל לא תוכל לעמוד בלי תמיכה אמריקנית. נו טוב, מלחמה ממושכת בטכנולוגיות המודרניות, כולל טילים על העורף, משמעותה ממילא קריסה של ישראל (עם או בלי רכבת אווירית). נדמה לי שמתכנני המלחמות שלנו יודעים זאת היטב – כל תרחישי המלחמה שהם רוקחים מבוססים על הכרעה מהירה, מתוך הבנה שאין למדינה הפצפונת שלנו כוח סיבולת למלחמה ממושכת. כך שגם כאן, הגב האמריקאי לא יציל אותנו.

    בשורה התחתונה, אכן כן, הסתלקות הגב האמריקאי תחליף את הדיסקט של המנהיגים. שלום יהפוך להיות אופצית המחדל, מלחמה האופציה הגרועה מכל, שיש לעשות הכל כדי להימנע ממנה. למי ששכח, זאת החשיבה השפויה בעולם המודרני, שרק אצלנו (ובמקומות מלבבים כמו סרי לנקה וניגריה) נדחקה מפני ההגיון המיליטריסטי.

  32. עדו / מאי 17 2010 13:40

    ואני אולי תמים ואולי מיתמם אבל לא מוכן לקבל את הלוגיקה שלך. העובדות הן –
    א. יש סכסוך במזרח התיכון,
    ב. אמריקה מרוויחה מהסכסוך
    מסקנה – אמריקה גורמת לסכסוך , מלבה אותו ושומרת עליו על אש קטנה כל הזמן.
    אני מסכים עם העובדות, לא עם המסקנה, הסכסוך קיים כי אנחנו הישראלים והשכנים שלנו לא התבגרנו , זה הכל. אמריקה מנצלת את ההזדמנות, למה שלא תעשה זאת? אבל האחריות היא עלינו ולא על אמריקה.
    בהחלט ייתכן שחלק משינוי תפיסתי בישראל יהיה הויתור על הסיוע האמריקאי, יכול מאד להיות.
    באותה מידה אם נרצה לתקוף את סוריה יכול להיות שנרצה קודם הגדלה של הסיוע הצבאי מאמריקה. אבל ההיפך לא מתחייב מזה – אם האמריקאים יכפילו לנו את הסיוע זה לא מחייב אותנו לצאת למלחמה עם סוריה, אנחנו יצורים ריבוניים ואחראים להחלטותינו ודי כבר להאשים אחרים בבלאגן שאנחנו עושים.

  33. עידן לנדו / מאי 17 2010 14:09

    עדו, המסקנה היא שלך, לא שלי. לא אמרתי שארה"ב יצרה את הסכסוך, אמרתי שהיא תורמת לתחזוקה השוטפת שלו, ומחבלת בהתרתו. אני מקווה שאתה מבין את ההבדל. ואני חולק עליך: נשק זה לא אובייקט נייטרלי. בדיוק כמו שכשממלאים את הבית בג'אנק פוד, בסוף כולם משמינים (אפילו שכולם "יצורים ריבוניים ואחראים להחלטותיהם"), כך כשממלאים את המחסנים בנשק, גובר הפיתוי להשתמש בו; ויתירה מזאת, קיומו בידינו הופך להיות שיקול אסטרטגי, והשיקול הזה דוחק הצידה אסטרטגיות לא-לוחמתיות.

  34. עידן לנדו / מאי 17 2010 14:14

    הערה כללית למגיבים האחרונים. מטרת הפוסט איננה בהכרח שכולם יסכימו אתי שצריך לבטל את הסיוע האמריקני לאלתר. זה אופק קצת אוטופי. המטרה היא קודם כל לשבור טאבו, בעיקר אצל השמאל, שלא מדברים על הסיוע הזה; כאילו שאין לו קשר לסכסוך, או כאילו שקיומו אינו מתנגש ישירות עם ערכים של השמאל. קודם כל שיתחילו לגעת בפרה הקדושה הזאת. אם מישהו יגיע למסקנה שואללה, אולי לא צריך לבטל את כל הסיוע, רק להוריד ממנו בתור התחלה מיליארד דולר – גם טוב. גם הסיוע הכלכלי בוטל בהדרגה, לא בבת אחת.

    יש כאן הרגלי חשיבה מושרשים עמוק (למעשה, מ-1949), כאילו לא יכול להיות קיום לישראל שלא כמדינת חסות. ויש חרדת נטישה מהדוד סם. הפוסט הזה מבוסס על הנחה פשוטה: פחדים שלא מדברים עליהם, מתעצמים. הקוראים מתבקשים לעשות לעצמם חשבון מהו הצורך האמיתי של ישראל (ולא של ארה"ב) בסיוע ומהן הסיבות האובייקטיביות – בניפוי ההרגל והפחד מן הלא-צפוי – שמונעות את הפסקתו.

    תזכורת: ניר עמדה של המכון למחקרי בטחון לאומי, שחיבר רוני ברט ב-2007 (יש קישור בפוסט) ממליץ גם הוא על ביטול הסיוע, וקובע שהדבר לא יפגע באופן דרמטי בבטחון המדינה. מה תגידו עליו? שהשמאלנים הרדיקלים השתלטו גם על המכון הזה?

  35. ארנון / מאי 17 2010 22:42

    ארה"ב היא לא היחידה. על פי דו"ח אמנסטי בנושא סחר בנשק, 7 מ-8 המדינות החברות ב-8G הן יצרניות ויצאניות הנשק הגדולות בעולם וכולן סוחרות עם מדינות עולם שלישי. כמו כן, בעוד ההוצאה העולמית על נשק עומדת על 900 מיליאד דולר, ההוצאה העולמית לסיוע היא 60 מיליארד בלבד. כך נוצר מצב שילדים רבים שאינם יודעים קורא וכתוב יודעים להפעיל נשק חצי אוטומטי.
    ישראל כמובן תורמת את חלקה והיא המדינה היחידה שאינה חברה בG8 אבל בהחלט חברה במועדון המפוקפק של ייצאניות הנשק (עומדת כיום במקום הרביעי, כמעט מדליית ארד).
    http://www.controlarms.org/en/documents%20and%20files/killer-facts-1/view

  36. רונן א / מאי 18 2010 02:25

    יש לזכור שהסיוע האמריקני מאוד עזר במלחמת יום הכיפורים.
    ובכלל למה לותר על סיוע?
    עכשיו האיראנים מסייעים לחיזבאללה בנשק אבל בינתיים שקט.
    מדינת ישראל היא כנראה היחידה בעולם שיש רצון להעלים אותה לגמרי והיא צריכה להעזר בכל אחד ובכל אמצעי כדי להתקיים.
    אם איי פעם יכירו הערבים בקיום המדינה אז אולי יהיה אפשר לחשוב אחרת.

  37. עדו / מאי 18 2010 04:15

    רונן אני מתנדב לענות במקום עידן.
    א. האם קראת את הפוסט בכלל?
    ב. הטענה של עידן (ואתה לא חייב להסכים איתה) הוא שלא מדובר בסיוע לישראל אלא בסיוע של ממשלת ארה"ב למפעלי הנשק שלה. בעצם ארה"ב מעבירה תקציבים למפעלי הנשק שלה תוך כדי כך ישראל מקבלת כמה אחוזים ובתמורה עושה ניסויים בנשק לתועלת האמריקאים.
    ג. נכון, מהסידור הזה אנחנו מרוויחים נשק אמריקאי 'חינם' אבל (ושוב אתה יכול לחלוק על עידן כאן) הטענה של עידן היא שהתוספת היא זניחה, לא מתקרבת בכלל למה שהרכבת האוירית ביום כיפור היתה . זו דוגמה איך האינרציה משמרת את ה'סיוע האמריקאי' כמשהו שמציל את ישראל ברגע האחרון למרות שבינתיים המציאות השתנתה ללא הכר.
    ד. ירדן ומצריים הכירו בישראל.
    ה. אגב יום כיפור, גם אז וגם היום היה סיוע רוסי מסיבי למדינות ערב, האם לא נראה לך שהמעצמות הגדולות משתמשות בנו ובערבים כמגרש ניסויים פרטי לנשק שלהן?
    ו. אני בהחלט מסכים שצריך לעשות הכל כדי להסיר את האיום הקיומי מעל מדינת ישראל, אם תטען שנסיגה מהגולן תמורת הסכם שלום מסכנת את קיום המדינה אני יכול להבין אותך , זהו טיעון הגיוני. אם מצד שני אתה לא רוצה לוותר על רמת הגולן כי 'חבל לך' (גם לי אגב,כמה משנותי היפות ביותר עברו בצל רמת הגולן) ואתה מוכן להמשיך את האיום הקיומי מצד סוריה
    אז זה אומר שיש כמה דברים שלא תיהיה מוכן לעשות כדי להסיר את האיום מעל המדינה ונסיגה מהגולן היא אחד מהם.

  38. תום / מאי 19 2010 02:14

    פוסט כל כך צבוע כבר מזמן לא קראתי ואני אומר את זה בתור אזרח שבבחירות האחרונות התלבט בקלפי בין הפתקים של מרצ ושל חד"ש.
    אתה מתעלם מעובדה אחת מרכזית שיום אחד תתפוצץ לך בפנים, תרתי משמע –
    ישראל מעולם לא קראה לחיסול איראן ו/או מדינות מוסלמיות.
    ישראל מעולם לא רצתה בהשמדת עם רק בשל היותו בעל רקע דתי ותרבותי אחר.
    לא לחינם מצרים ומדינות איסלמיות מתונות אחרות הן בין המתנגדות העיקריות לגוש האיראני-סורי-חמאסניקי המתפתח מול עינינו למימדים של מפלצת שתחסל יום אחד את כולנו, כולל כותבי הפוסטים יפי הנפש.

    שוב, אני בעל נטיות פוליטיות שמאלניות, אבל אני יודע להבחין בין מדיניות הפנים המפלה והגזענית כלפי ערביי ישראל והצורך הדחוף באפליה מתקנת לבין הצורך להגן על עצמנו מפני קיצונים איסלמיים, פונדמנטליזם עיוור ושנאת חינם.

  39. עידן לנדו / מאי 19 2010 07:54

    תגובה כל כך תלושה לא קראתי מזמן. ישראל לא קוראת לחיסול הפלסטינים, אבל בפועל עושה ככל יכולתה לצמצם את מספרם, לרושש את פרנסתם, וגם לדחוק אותם מעל אדמתם. בינתיים איראן רק מקשקשת, ולא נגעה לרעה בשערה מראשו של אף ישראלי.

    ביטול הסיוע לא יפגע בחוסנה הבטחוני של ישראל, כך שהתגובה שלך נשלפה היישר ממעמקי הנפש החרדתית שלך, ואין לה שום בסיס רציונלי. כבר הזכרתי שגם ניר עמדה של המכון למחקרי בטחון לאומי – לא שמאלנים יפי נפש – קורא לביטול הסיוע. תעשה קצת שיעורים לפני שאתה צווח.

  40. נתי עמיתי / מאי 19 2010 11:52

    הנייר העמדה של המכון למחקרי בטחון לאומי (שהלינק הראשון אליו צריך תיקון, אגב) לא מציג שום אמירה חד-משמעית מהסוג שאתה מציע. הוא מדבר על כך שעדיפה באופן כללי עצמאות כלכלית, ושכדאי לבדוק את האפשרות הזאת יותר ברצינות ממה שנעשה בינתיים. לא מכיר את הבנאדם ודעותיו אישית אבל קשה לי מאוד להאמין שהוא היה רוצה להחליש את הקשר עם ארה"ב ושהוא כמוך רואה את כל האיום הביטחוני המדובר כמין בלוף אחד גדול. 

    לא אתיימר להתמצא באקטואליה – בטח שלא הצבאית – אבל היה לי הרושם שאיראן מעורבת עמוקות בכל מעשיהם של חמאס וחיזבאללה. שהיא שולחת להם הוראות ישירות ומימון ותיחזוק ושיתוף פעולה באופן כללי. לא ידעתי שזה אפילו מוכחש. או שאתה נהנה להתרפק על העובדה שבינתיים הצבא האיראני עצמו לא הפציץ אותנו?

    אני אגב לא שואל לגמרי כדי להתריס. אתה אומר דברים מוזרים. אני מעוניין לדעת על מה הם מבוססים.

    האם זה גם אי-רציונלי לפחוד מעוד התקפה סורית, למשל? ממה מותר לי לפחוד?

  41. בר חיון / מאי 19 2010 15:33

    עידן,
    קראתי את הפוסט (ואת התגובות) קצת מאוחר מדי ובינתיים, העלאת כבר פוסט חדש, אבל אגיב בכל זאת בשתי נקודות ואשמח מאוד אם תיתן לפחות סימן שקראת.

    1.
    אני מסכים עם רוב הניתוח שלך, אבל בכל זאת חבל לי שלא התייחסת ברצינות לתגובות של נתי. נקודת המוצא שלך (החוזרת על עצמה גם בפוסטים אחרים), של התרכזות בפוליטיקה מעשית (השפעה על המנהיגים שלך ולא של מדינות/גופים אחרים), נכונה ומוצדקת מאוד לטעמי. אבל בפוסט הספציפי הזה, ראוי להתייחס גם לתרחישים של "מה הצד השני היה עושה אילו…". בלי התייחסות לכך, הדיון הזה לוקה בחסר, כי אתה מתעלם מאחד השיקולים הבסיסיים ביותר בדילמת האסיר, זו שעולה במצב העניינים שאתה מתאר, שבה התנהגות רציונאלית מבחינה סובייקטיבית, מובילה לתוצאה הלא אופטימאלית.
    רק למקרה שהעניין הזה לא מוכר, אאריך מעט כדי לפרט: לכל שחקן בדילמת האסיר יש שתי אפשרויות, לבגוד או לתת אמון, ובכל אחת מהן, טמונים שני תרחישים: הרווח המקסימאלי (נכמת אותו ב15 נקודות לצורך הדוגמא), הוא במצב שאתה בוגד והשחקן השני נותן בך אמון. אם שניכם תתנו אמון אחד בשני, תזכו בעשר נקודות כל אחד. אם שניכם תבגדו אחד בשני, תזכו רק בחמש נקודות, ואם חלילה אתה תיתן אמון והשחקן השני יבגוד בך, תצא ברווח אפס (והוא ברווח המקסימאלי). בהתחשב בכך שכל שחקן מבין שהשחקן השני רוצה למקסם רווחים, הוא קולט שמבחינה רציונאלית, הוא אינו יכול להרשות לעצמו לתת אמון. בערך שישים שנה כבר מריצים את התרחיש הזה במגוון וריאציות (כולל, כמובן, סדרה ארוכה של משחקים, שבהם משתלם כביכול להשקיע ביחסים ארוכי טווח ולתת אמון), אבל הפרדוקס נותר בעינו: הרציונאל הסובייקטיבי מוביל לתוצאה לא אופטימאלית: בגידה וחמש נקודות רווח בלבד. חלק מהשאלות שנתי העלה בדבר הכוח שהשחקנים האחרים עלולים לצבור מולנו, הן כן רלוונטיות (כי אפשר להתווכח עד כמה היעדר סיוע אמריקאי לא יזיז לנו) ואי אפשר באמת להתעלם מהמניעים והרציונאל שלהם תוך הסבר של- אני אדאג לבחירות שלי ושהם ידאגו לשלהם. זה לא קורה בדילמת האסיר וגם לא במבחן המציאות.

    2.
    אחד הדברים שכן יכולים לסייע לשני שחקנים להגיע לתוצאה אופטימאלית, הוא שחקן שלישי, מעין "מבוגר אחראי", שיכריח את שני הצדדים לתת אמון אחד בשני.
    במכלול מנגנון הסיוע האמריקאי, אפשר לראות שלארה"ב דווקא כן יש אינטרס מובהק לקחת את התפקיד של אותו "מבוגר אחראי". הרי מה המכנה המשותף בין המדינות במזה"ת המקבלות סיוע בטחוני נרחב מארה"ב (כלומר מצרים וירדן)? יש להן הסכם שלום עם ישראל. כפי שהיטבת לתאר ולהסביר, הסיוע לישראל מקנה לאמריקאים שלושה יתרונות עיקריים: יתרון אסטרטגי באזור, יתרון פוליטי באמצעות אהדת הבוחרים היהודים, ורווחים ישירים ועקיפים לתעשיית הנשק המקומית שלהם. שמירה על שני היתרונות הראשונים, כמוה כשמירה על עליונותה הצבאית של ישראל ולכן, פוחת האינטרס למכור נשק גם לסוריה, למשל. אבל ארה"ב יכולה היתה להעצים את היתרון השלישי ולמקסם את רווחיה במזרח התיכון, אם היתה פועלת לכינון שלום קר בין ישראל לשכנותיה, כפי שעשתה בהסכמים עם מצרים וירדן. בכינון שלום קר עם סוריה בתיווכה של ארה"ב, לדוגמא, הדוד סם היה יכול להתחיל לחמש את סוריה, לתרום עוד לתעשיית הנשק שלו ובד בבד, להרחיב את החזית מול גורמים פונדמנטליסטים בעולם שהוא נמצא מולם בעימות.
    זה מצב של win-win-win.
    אז למה האמריקאים פשוט לא עושים את זה? כי בין שני השחקנים פועלים עוד כוחות (בלתי רציונאליים בעליל) לצד אינטרסים רציונאליים של מיקסום רווחים. כוחות כמו כבוד הזקפה הלאומית, משיחיות דתית, פראנויות פוסט-שואה ועוד. אם "המבוגר האחראי" היה משתמש במספיק כוח, אולי היה אפשר לכופף את הצדדים. אבל ארצות הברית מבינה היטב שב(יותר מדי)כוח, זה לא ילך, בעיקר בגלל האגוז הקשה במשוואה- ישראל. עם מינון גבוה מדי של סנקציות, הם מבינים שישראל עלולה להישבר לכיוון הלא הרצוי מבחינתם, כלומר לוותר על הסיוע האמריקאי ובלבד שלא לוותר על סוגיות שהן קריטיות לצורך הסכם שלום. וכל עוד האמריקאים לא רוצים לוותר על שלושת היתרונות שהזכרת, הם לא ידחפו חזק מדי לשלום אזורי. אבל אני מאמין שבטווח הרחוק, הם לא באמת מסתפקים במדינת ישראל. שלום קר בתיווכם, כאמור, ישיג הרבה יותר מבחינה אסטרטגית וכלכלית.

  42. עידן לנדו / מאי 19 2010 17:39

    תגובה מפורטת לבר ולנתי,

    קודם כל, אני מעריך את העניין והמאמץ שלכם לאתגר את הטקסט שלי, וגם – עד גבול מסוים – את העקשנות שלכם. אתם חייבים להבין, לפני הכל, שבכל זאת יש לי עוד דברים בחיים חוץ מהבלוג. אני מנסה לתמצת את התגובות שלי למינימום ההכרחי, ולכתוב טקסטים כאלה שכבר יכילו את רוב התשובות הנחוצות. כשאני מרגיש שאני חוזר על עצמי, סבלנותי פוקעת מהר. אני מתנצל אם מישהו נפגע מכך, בסך הכל אני נאבק כאן כדי לא להיבלע לגמרי בדרישות של הבלוג הזה. כתיבת הפוסטים גוזלת המון זמן, אני לא יכול להקדיש זמן שקול גם לתגובות.

    ובכל זאת, כיוון ששניכם מאד לוחצים, בנקודה דומה, אנסה להבהיר מחדש.

    שניכם מודאגים מן הסיכון הבטחוני שבהפסקת הסיוע. נתי טוען שאני מתעלם מהתעצמות הצד הנגדי (סוריה, איראן), בר טוען שיש כאן דילמת אסיר.

    לדעתי, לא התעלמתי מכך. אני מבחין באופן ברור בין *רמת* ההצטיידות הבטחונית של ישראל, לבין מקור המימון שלה. אני לא רואה סיבה אמיתית שרמת ההצטיידות – שהיא שקלול של אכות וכמות – תיפגע רק בגלל שהכסף יתחיל להגיע מהכיס הישראלי ולא מהכיס האמריקאי. למה שזה יקרה? אולי אתם מניחים – לא הצדקתם את החשש הזה, וצריך להצדיק אותו – שארה"ב "תעניש" את ישראל על ניתוק הברית האסטרטגית, ותמנע ממנה לרכוש (בכסף ישראלי) ציוד שעד כה הניחה לה לרכוש (בכסף אמריקאי).

    אין בסיס אמיתי לחשש כזה. זכרו שהאינטרס המוביל במדיניות הפצת הנשק האמריקאית הוא אינטרס תאגידי הנשק. כל דולר שהם מרוויחים מצה"ל שווה להם המון – בגלל המוניטין שלו. ומדובר בגופים שלא מוכנים לוותר על אף דולר שחוק, שמוכרים נשק בכמויות גם למדינות שאין להן "ברית אסטרטגית" עם ארה"ב. בקיצור, הנשק ימשיך לזרום לכאן, אם ההנהגה הישראלית תתעקש על כך, אבל המימון יהיה מכיסנו.

    המימון, כזכור, הוא בסך הכל 3 אחוז מהתקציב הכולל של מדינת ישראל. עוד קיצוץ קל בתשתיות, בקליטת עליה, ברווחה – והמדינה מכסה את הפער. למעשה, הפער יקטן, כי עלויות הרכש של חלופות ישראליות לציוד האמריקני יהיו נמוכות בהרבה.

    כלומר, לא בעיה תקציבית אמיתית, ולא בעיה בטחונית אמיתית. אם הדיסקט של מנהיגינו שטופי המלחמות לא יוחלף, הם עדיין יוכלו לשמור על ישראל כבריון השכונתי, החמוש עד שיניו.

    מהסיבה הזאת לא ראיתי לנכון לשקלל במשוואה את איראן או סוריה. לא ברור לי בכלל איך שינוי פנימי במערך המימון של התחמשות צה"ל (מכספי סיוע לכספים ישראליים) משפיע על מאזן הכוחות האזורי. המערך הזה תלוי בהרבה גורמים, אבל הגורם הצבאי נטו הוא פשוט סד"כ הצבא שממול, אכות וכמות כלי הנשק וכו'. ואם אלה לא ישתנו באופן דרמטי עם הפסקת הסיוע, אין סיבה שהם ישתנו בצד השני באופן דרמטי.

    בתגובה לנתי: רוני ברט דווקא כן ממליץ על ביטול מוחלט של הסיוע, אבל לאורך 25 שנים. אני חושב שהוא מגזים, אפשר לפרוס את זה על פני פחות מעשור. הזמן דוחק, ואני מתכוון לזמן הפלסטיני.

    לאור הדברים לעיל, אני עומד מאחורי מסקנתי שהשינוי הדרמטי העיקרי בעקבות הפסקת הסיוע יהיה מדיני: ישראל תאבד את הגב האוטומטי של ארה"ב בכל הקשור לתמיכה בלתי מסויגת בפעולותיה (הרג אזרחים והתנחלות בשטחים). והמשמעות הברורה של זה תהיה שלראשונה מזה 40 שנה, ישראל תפסיד מהמשך הכיבוש. לא עוד רווחים בלי סוף (קרקע ומים פלסטיניים, גן עדן למשקיעים זרים) אלא גם מחיר מדיני כבד של בידוד ובריחת השקעות. אולי זה יגיע לחרם, אולי מישהו יתעשת שם למעלה לפני כן, אבל הדרך להסדר מדיני אמיתי – בלי ההתערבות המפריעה של ארה"ב – תיסלל.

    אני גם מזכיר עובדה ידועה: הסכסוך הפלסטיני הוא הפצע המדמם של המזרח התיכון. הוא שורש העניין. פתרתם אותו, ופתרתם הרבה מאד. נכון, תמיד יהיו מטורפים באיסלאם הפונדמנטליסטי שרק ייחלו למותנו, אבל הם לא הרוב ובטח לא ההנהגה. ההנהגה הסורית היא מאד פרגמטית, ואני חושב שגם אחמדינג'אד יודע בדיוק איפה הגבול שלו. הוא אנטישמי דוחה, אבל מנהיג פרגמטי. הנקודה העיקרית היא שהדלק האנטי-ישראלי באזור נשאב רובו מן הנוכחות המעיקה של הפלסטינים בכל מדינות ערב – מחנות הפליטים, והתמיכה העממית שהם זוכים לה.

    המשמעות האסטרטגית של זה (וזה כן רלבנטי לדילמת האסיר) היא שרמת האיבה הכללית, והאי-אמון הכללי ששוררים בין ישראל לעולם הערבי יפחתו בצורה ניכרת לאחר שיהיה הסדר סופי עם הפלסטינים. אתם לא צריכים להאמין לי: תקראו את יוזמת השלום הערבית. תקראו אותה טוב, בלי שטיפת המוח של "המומחים" שלנו. מדובר במסמך מסעיר, בעל מעוף. שלום אזורי כולל, תמורת פתרון הבעיה הפלסטינית. לא, אין שם דרישה להחזיר את הפליטים כולם לתחומי הקו הירוק. זהו שקר ישראלי.

    כלומר, העולם הערבי עצמו מבין שלא לעד נחיה על חרבנו, וגם הם היו מעדיפים להקצות את המשאבים שלהם למטרות קצת יותר מועילות מהתחמשות בלתי פוסקת. דיונים תיאורטיים על החשדות שלנו, הפחדים, סיכונים וכו', שאינם לוקחים בחשבון את היוזמה הערבית – הם סוג של אסקפיזם.

    הנקודה האחרונה של בר: אני לא קונה את הדימוי של ארה"ב כמבוגר אחראי. לא ביחס לפלסטינים (שמת לב לקישור החבוי בטקסט, שחושף את תרומתם לכבישי האפרטהייד?) ולא ביחס למדינות ערב. מבוגר אחראי לא היה מגביר את זרימת הנשק לאזור דווקא אחרי שנכרתו בו הסכמי שלום. הכי חשוב – מבוגר אחראי כבר מזמן היה מרסן את המדינה הלא אחראית שלנו. וביחס לסוריה – היו מאמצים רציניים מצד וושינגטון "לספח" אותה לגוש הפרו-אמריקאי באזור, עם חילופי השלטון שם. אסד הבן נהג בערמומיות, תימרן בין כל האופציות, ולא התחייב מראש. אמריקה היתה מעדיפה לשלוח נשק לסוריה "ידידותית" יותר מאשר "להחרים" סוריה עוינת. ככה זה עובד.

    בכל מקרה, האינטרס "הערבי" העקבי ביותר במדיניות החוץ האמריקאית אינו נוגע למדינות ערב, אלא לפלסטינים. והאינטרס הזה מכתיב סיכול של כל הסדר אמיתי איתם. אני יודע שזה נשמע קונספירטיבי, אבל ככה אני קורא את הפער העצום בין ההכרזות האמריקאיות לבין המעשים שלהם בשטח – כבר שנים ארוכות. הסכסוך הזה מזין את כל האי-יציבות במזרח התיכון, כלומר דוחף לעוד חימוש, ועוד "נסיונות תיווך", ועוד מעורבות אמריקאית (שבאה בתנאים כלכליים מאד קשוחים), וזה הכל משרת את הדוד סם.

    אני מקווה שהצלחתי להבהיר את עמדתי טוב יותר. לא בטוח שיהיה לי כוח להתעלות על זה.

  43. אפרת / מאי 20 2010 04:24

    עוד בנושא:
    http://haemori.wordpress.com/2010/03/18/wrath-of-god/

    וייחר לאובמה מאוד: ארה"ב, הנצח ואמונת הבחירה
    מאת ofrilany
    1.

    מעטים זוכרים שבזמן קמפיין הבחירות לנשיאות ארה"ב, כשהמועמד ברק אובמה הודיע על בחירת ג'ו ביידן לסגנו, התפרסמו מיד כתבות ארכיון בעיתונות הישראלית הפטריוטית בדבר היסטוריית ההתבטאויות של ביידן בנוגע לישראל. אחת האמירות שהוצגו כהוכחה לכך שביידן הוא ציוני נאמרה ב-2007. "תדמיינו את מצבנו בעולם אם ישראל לא היתה", צוטט הסנאטור. "כמה ספינות מלחמה נוספות היו דרושות לנו? איזה כמויות של חיילים היינו צריכים להציב?".
    איכשהו הציטוט הזה, שהיה אמור כנראה להרגיע את קוראי Ynet, די זיעזע אותי אז. לא היתה כאן הפתעה גדולה, אבל האמירה המפורשת שההצדקה לקיומנו כאן הוא לשמש תחליף לחיילים אמריקאים במזרח התיכון נשמעה לי מעט מדכדכת. והנה, בשבוע שעבר, ביידן אמר לפי הדיווחים דברים שונים, אבל בעצם לגמרי דומים. סגן הנשיא שאג על נתניהו ש"זה מתחיל להיות מסוכן לנו, מה שאתם עושים כאן פוגע בביטחונם של החיילים שלנו שנלחמים בעיראק, באפגניסטן ובפקיסטן". ההיגיון די פשוט: עד עכשיו הייתם חיילים טובים, עכשיו אתם עושים בעיות ולכן תחטפו.

    ….

  44. יהודה / מאי 20 2010 09:38

    שלום

    מאמר ראוי ביותר ובעל עין חדה הרואה את המציאות הכואבת. ברצוני להוסיף שני מימדים נוספים לחישוב עלות הבטחון הקשורה לכספי "הסיוע".

    הראשון, נאמר שישראל רוכשת מהתעשיות האמרקאיות ציוד בסך 2 מיליארד$, הרי הציוד הנרכש הוא גופי מטוסים ומנועים, בעיקר מה שקרוי hardware. כאשר אנו בישראל מוצאים עוד 3$ על כל 1$ סיוע, בזיווד אלקטרוני, התאמות וכו'. קרי התעשיה המקומית נוגסת מתקציב הבטחון השוטף בחוזים ארוכי טווח במחיר ריאלי שהוא כמעט פי-3 מגובה הסיוע. ואת זה משלמים האזרחים כולם בעוד "תעשיות הבטחון" נהנות מזה :קרי, 7000 עובדים ו-3 משפחות (ואין כסף להרחיב את התרופות בסל שיכללו את כל האפשר…ואין כסף לסיעודיים, לזקנים,…לחינוך…על איזה בטחון הם מדברים?).

    השני, "תעשיות הבטחון" יחד עם פורשי מערכת הבטחון יוצרים רשת מכירות עולמי לנשק ישראלי. דבר המרחיב את מעגלי העימות נגד ישראל. נאמר מכרנו נשק להודו (ברק) הרי פקיסטן נכנסת למעגל העימות, או מלבים את העימות בפועל. לכן פקיסטן מסוכנת לישראל,
    וכאן נדרש הצבא ליכולת הגנה-התקפית על פאקיסטן עם צוללותבעלות ראשי חץ טאקטים גרעיניים שישוטו בים ההודי…. נראה תהליך ברור ואכזרי תוך שטיפה וכיבוש המוח של הישראלי המצוי.

    יש כאן קרב על דרך. כדברי קהלת: "טובה חכמה מכלי קרב".

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART/866/588.html

  45. עידן לנדו / מאי 20 2010 09:46

    תודה, יהודה. הנקודה השניה שלך ראויה לתחקיר ומאמר בפני עצמו: כמה נזק מדיני חולל לישראל ייצוא הנשק הבטחוני. ולא לשכוח את הסיוע הגרעיני לדרום אפריקה בימי האפרטהייד.

  46. יהודה / מאי 20 2010 11:50

    תודה, אך אני שוב מדגיש שעל כל 1$ סיוע אנחנו מוציאים בשקלים ממשלמי המיסים 3$ תוספת במרוץ חימוש שאינו מוסיף לבטחון כלל.
    קיים כבר מזמן מאזן אימה ביננו ובין הסורים והמצרים . להם יש נשק כימי עם לפחות 1200 משגרים חיים שאין לנו יכולת למנוע את פגיעתם. כל פצצה כזאת נחשבת "כפצצת אטום לעניים" כי היא יכולה להרוג בין 7000-10000 איש. כך שלמעשה הענין האירני בטל בשישים. זהו ספריי הפחד הזול של הפוליטיקאים המוקצף על ידי "מערכות הבטחון", וכולנו משלמים את המחיר.

    ראה

    http://www.armagedon.org.il/l

  47. עידית / מאי 20 2010 22:22

    וגם שון פן מסכים אתך

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1169807.html

    האם אתה אופטימי לגבי המצב במזרח התיכון?

    "כן, אני חצי יהודי אמריקאי, בן לאב יהודי (הבמאי ליאו פן, א"ו), שבאמת מאמין שההשפעה האמריקאית על ישראל היתה רעה. אני חושב שישראל מכל המקומות יכולה לשלוט בעצמה לבד. הכוח שנתנה ארה"ב לישראל בעצם הפך אותה למעצמה והרחיק את השלום. יש לי אג'נדה ספציפית על מה שנותן מוטיבציה לתמיכה האמריקאית וזה שמדובר במכונת הרג אמיתית. תמיד יש אינטרס – או הכוח הצבאי באזור, או משאבי אנרגיה, וזה עושה את היחסים מעוותים מלכתחילה. האויב שלי הוא לא ישראל, הוא איפא"ק (צוחק)".

  48. עידן לנדו / מאי 20 2010 22:33

    לכבוד הוא לי. עכשיו רק שיפסיק לקמט את המצח בריכוז מיוסר כזה בסרטים שלו, ואני בכלל אתאהב בו…

  49. שי / מאי 21 2010 03:24

    לדבריך, המלחמה הינה דבר יקר, בזבזני, ומשחית.
    אך חלום השלום (עם איסמעיל הנייה או עם אחמדניג'אד?) יעלה לנו בחיים.
    עם או בלי קשר לסיוע האמריקאי, ישראל ללא עוצמה צבאית לא תתקיים.
    נקודה.

  50. עידן לנדו / מאי 21 2010 12:04

    שי,

    לו היית קורא בעיון את הפוסט ואת הדיון, היית מבין שאין בו שום ערעור על הצורך בעוצמה צבאית.
    נקודה. (ה"נקודה" הזאת, אגב, לא מוסיפה תוקף לדברים).

  51. קורא סקוטי / מאי 22 2010 07:14

    העובדה שהפוסט הזה הוא בעברית משמעה 0 סיכוי להשפעתו הממשית על כל דבר שהוא בעולם הזה. אם הפוסט הזה לא יתפרסם באנגלית משמע שהוא לא בדיוק קיים. כן זה מעצבן אבל לצערי בה בעת נכון ואמיתי.

  52. עודד גלעד / מאי 22 2010 07:38

    והפוסט הזה מזכיר את הבדיחה הידועה, שארה"ב היא מדינה קפיטליסטית. הסובסידיות המטורפות שהיא נותנת לתעשיית הנשק שלה, כמו לתעשיית החקלאות שלה – מוכיחות את ההיפך. ולגמרי לא ברור שאלו התעשיות "שלה" או שארה"ב היא של התעשיות.
    בהבדל קטן – התעשייה משקפת הון גלובלי, בעוד שארה"ב – כמו כל מדינה ריבונית בעולם – מייצגת אוכלוסייה מקומית. וכשהמקומי והעולמי מתנגשים, העולמי חזק יותר.
    המסקנה – בני האדם זקוקים לממשל פדרלי כלל-עולמי שייצג אותם, ויוכל להתמודד באופן מאוזן עם כוחות השוק.

  53. האזרח דרור / מאי 22 2010 12:04

    יש כאן דברים נכונים ופחות נכונים.

    קודם כל לשאלה שלך למה הסיוע היה גבוה דווקא ב1979- אפשר להגיד שזה בגלל שישראל רצתה ערבונות בטחוניים מול העצמותה של מצרים (שעברה בעקבות ההסכם לקונה של ציוד אמריקאי במקום ציוד סובייטי), ופינוי סיני (העתקת בסיסי חיל אוויר לדוגמה).

    לא ממש הבנתי את התזה – שהנשק (המערבי) מביא את המלחמה. לנו ולמצרים יש נשק מערבי בשפע, כרגע אין לנו מלחמה. הציוד של איראן , סוריה חיזבאללה ואפילו עיראק אינו אמריקאי. ומובן שמדיונות החוץ וכוונות הצבאיות שלהם לא מושפעות יותר מידי מזכויות האדם בפלסטין. ארה"ב בהחלט לא הוגנת בכמעט כל דבר במזה"ת בגלל אינטרסים. דבר דומה אפשר להגיד גם על רוסיה ואירופה – האם אירופה לדוגמה תזעק חמאס על זכויות הכורדים – אומה של 27 מיליון איש (נדמה לי ) שאין לה מדינה. הדיכוי של הפלסטינים חמור בישראל אבל לא צריך לשכוח את הדיכוי של הפלסטינים בירדן או של העם הסורי בידי המיעוט העלווי. הסיבה שהעולם מעלים עין מזה היא מכוערת כמו במקרה הישראלי – אינטרסים קצרי טווח של כל מיני תאגידים (אגב ביכלר וניצן מדברים על "קואליצית השלום" – מקדונלדס ומחשבים אישיים לדוגמה, מול קואליציית המלחמה – עסקי תשתית, נפט ונשק).

    בניגוד למה שנוח לנו לחשוב, הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא לא הסיבה היחדיה ששונאים אותנו גם אם היא סיבה שמספקת חומר תבערה מעולה לנושא. ב-48 עוד לא כבשנו את העם הפלסטיני וכמו הרבה פעמים אחרות בהיסטוריה כמה עמים רבים זה עם זה, שלא לדבר על התנגשות בין תרבויות. אנחנו צריכים לסיים את הכיבוש ולדבר על יוזמת השלום הערבית – היום בערב – אבל לא לשגות באשליות שמאז הכל יהיה בסדר (החיזבאללה לדוגמה לא ממש יתעניין בזה, וגם לא סוריה).

    וכן, קוי השבר במזרח התיכון הם לא רק ביננו לפלסטינים \ ערבים אלא גם – קו השבר המסורתי מוסלמי – פרו מערבי (איראן מול מצרים). וקו השבר הסוני \שיעי (מלחמת האזרחים בעיראק לדוגמה). We didn't start the fire (אבל אנחנו לא עושים מאמצים מיוחדים לכבות את האש).

    יש איזה הבדל בין התחמשות של מדינה כמו בריטניה למדינה כמו איראן או עיראק או גורם כמו חיזבאללה. הסיכוי שבריטניה תתקוף את צרפת נמוך. בשלטון נציגים המשטר תמיד חי עם חשש כלשהו שהאזרחים ידיחו אותו. החחש הזה לא קיים עבור סדאם חוסיין או חיזבאללה.

    נקודת האור שאני רואה בכל הנושא הזה צריכה לבוא מכייון אחר – כיווון של קידום דמוקרטיזציה ליברלית כתרבות – כך שהשליטים הצבאיים בדרום אמריקה התחלפו במשטרים של שלטון נציגים – השחיתות עדיין נמצאת חזק בכל מקום – אבל לפחות ככה יש סיכוי לשינוי לטובה. במזרח התיכון לצערי המצב הרבה יותר בעייתי – וכנראה ישאר כך כל עוד הנפט הוא ספק אנרגיה מרכזי שמצוי בשפע באיזור.

  54. אופיר הרמתי / מאי 23 2010 13:39

    קראתי את הבלוג ואני חייב להגיד לך שם כמה דברים צורמים.
    1. יש שם התרכזות בטיעונים הכי גרועים של הצד שמנגד, טיעונים שמגוחך בכלל להתייחס אליהם. ברור שהטענה שחיזבאללה מחזיק ביותר טילים מרוב הממשלות מטופשת אם ארה"ב מחזיקה ביותר אמצעי לחימה באופן כללי. ברור שכל טענה של "ערעור היציבות" היא שימוש פוליטי עבור כוח פוליטי שמעבד מערכו היחסי. ברור שכל ההתיחסות לאיחוד ופירוק ירושלים כערך בפני עצמו היא דבילית.

    2. יש שם התעלמות מהנושאים הכי חשובים. אז מה עם ארה"ב מחזקת את ישראל?! השאלה האמיתית היא האם זה טוב שהיא מחזקת את ישראל. מה המניעים הפוליטים של הצדדים באיזור? האם אפשר לעשות שלום ראוי עם סוריה? האם בכלל צריך את הציוד המלחמתי? מה השאיפות הפוליטיות של כל צד?

    3. יש שם כמה הנחות שאני לא מקבל:
    א. הזרמת אמצעי לחימה לא מערערת יציבות (למרות שברק חושב ככה), יש כאלה שחושבים שהיא אפילו תורמת ליציבות.. לדעתי, היא לא מוסיפה ולא מורידה, היא פשוט משנה את הכוח היחסי שבין הכוחות. מי שעושה שלום עם יותר כוח מקבל תנאים טובים יותר, מי שעושה מלחמה עם יותר כוח זוכה להסכם הפסקת אש טוב יותר. (ברוח הסעיף הקודם.. השאלה המעניינת היא מהם הפגמים הישראלים שגורמים לעולם להיות מקום רע יותר אם ישראל תזכה לכוח גדול.

    4. יש שם כמה טיעונים גרועים. אחד מהם היא זה שאחד המניעים של הסיוע האמריקני היא התעשרות באמצעות תעשיות הנשק המשגשגות. לפי לנדאו, משום שהכסף האמריקאי חייב להיות מושקע בציוד אמריקאי. ישראל מחויבת לקנות בכסף רק באמריקה, לתעשיות הנשק יש יותר עבודה ויותר עסקאות נשק ולכן הן מתעשרות. התעשיות המתעשרות תורמות לכלכלה האמריקנית באופן כללי. זו טענה ממש מטופשת, הרי לא נכנס לארה"ב כסף חדש שיחזק את הכלכלה באופן כללי. אם אני מביא לך 100 שקל כדי שתקנה רק בקיוסק שלי אני לא יתעשר מזה לעולם. אפשר להגיד שבמקום כסף אני תורם לך ממתקים שאני מתאמץ לייצר למענך. (כדי לא לחטוא במה שהתלוננתי עליו קודם אני אודה שיש אינטרס אמריקאי בבחינת הציוד שלהם במלחמה וזו כן טענה נכונה).

    אני חושב שזו טעות לא להתייחס לשאיפות פוליטיות באופן כללי.
    אני אפרוס בקצרה את הנקודה הזו:

    לדעתי, אם לכוח פוליטי אין כל יכולת מלבד אלימות כדי להפעיל לחץ פוליטי ואם יש לו מטרה ראויה להפעיל לחץ פוליטי אז הוא יכול להשתמש באלימות. שחיזבאללה ישיג סקאדים כמה שהוא רוצה אם יש לו שאיפות סבירות, שהחמאס יחטוף כמה חיילים שהוא רוצה אם יש לו מטרות סבירות, שהרשות הפלסטינית תתמוך בטרור אם יש לה שאיפות סבירות ושישראל תתחמש, תאיים ותצא למלחמה אם יש לה שאיפות סבירות. בעצם, גם שאיראן תשיג פצצות אטום ואפילו תשתמש בהן כנגד ההגמוניה האמריקאית אם יש לה שאיפות סבירות. הבעיה בכל הדוגמאות האלה שאני מניח שאין להרבה מהארגונים האלה שאיפות סבירות. החיזבאללה והחמאס מחזיקות בתורות גזע שלא היו מביישות את המאה הקודמת ואיראן, האחים המוסלמים ואל קעידה מצהירות (אם כי לא נדע באמת מה השאיפות שלהם) שהם רוצים להשתלט על העולם.. זה נשמע כמו פרק מכוח המחץ אבל אני מפציר בכולם להכנס לאתרים מהמזרח התיכון ולגבש בעצמם רושם. למרות שאני לא מאמין בהצהרות האלה ראוי לציין שגם עם הרשות הפלסטינאית וסוריה יש בעיות. בועידת שארם בשנות השבעים הם הצהירו שלעולם לא יסכימו לשלום שלא כרוך במחיקתה של ישראל ועזיבת היהודים וב"הסכם השלבים" בועידת הפת"ח הפשרן בשנות השמונים הם החליטו החלטה שעדיין עומדת בתוקף שכל הסכם עם ישראל הוא בעצם שלב בשביל להשתלט חזרה על כל פלסטין. באשר לישראל ולארה"ב, כמו לכל כוח פוליטי לדעתי הם מנצלים את כוחם לכל האינטרסים שלהם, אם הם מוצדקים ואם הם בלתי מוצדקים. אני פשוט מניח שבאופן כללי ישראל וארה"ב הן שתי ישויות שלמרות שיש להן הרבה בעיות הן עדיין ליברליות לפחות במקום היחסי שהן תופסות בעולם ולכן אני כן חושב שטוב שיש להן כוח.
    נראה לי מעניין להתרכז בנקודה מהן הנקודות המלוכלכות במדיניות הישראלית והאמריקאית ולא בעובדות שהן מתעצמות מבחינה צבאית.

  55. עידן לנדו / מאי 23 2010 14:36

    אופיר,

    נכנסת מאוחר לדיון, ולכן כמעט כל הנקודות שלך כבר נידונו כאן, והתייחסתי אליהן. במיוחד לכל מה שקורה "בצד השני", ולמה זה לא רלבנטי להפסקת הסיוע.

    אתייחס רק לנקודה (4) שלך, שחושפת כשל הבנה בסיסי. מי שמתעשר מן הסחר בנשק עם ישראל זה לא הממשל האמריקני, אלא תאגידי הנשק. ודאי שהם מתעשרים בכסף שלא היה שלהם קודם – הוא היה של משלם המיסים האמריקני. לכן דוגמת הקיוסק שלך שגויה. הכיס שמוציא והכיס שמרוויח שונים כאן. אמרתי במאמר במפורש – בזמן שהמשק האמריקני שקע במיתון, תעשיות הנשק המשיכו לשגשג. לתעשיות האלה לא אכפת למשק האמריקני "באופן כללי"; גם לממשל לא (אכפת לו מצבם הכלכלי של הגורמים שהעלו אותו לשלטון, ולכן הכלכלה האמריקנית לעולם לא תתמוך בחלשים ובעלי הכנסה נמוכה – אין להם כוח לחץ על הנציגים). מה שקובע הוא הרווח האקסקלוסיבי של תעשיות הנשק, והוא גם קובע את מדיניות החוץ.

  56. מושיק / מאי 24 2010 08:04

    מסכים עם רוב הדברים הכתובים במאמר, במיוחד בעניין שלשמו נכתב שהוא הצורך של ישראל להתנתק מה"תרומות" האמריקניות. -אולם אינני מסכים עם האוטופיה והמסקנות.

    האם מהלך כזה יוביל לשלום? או לפחות לתיקון המצפון? לצערי אינני כה אופטימי, לטענתי הדבר אינו בידינו כלל. ראה נא, מה היה בשנת 48' ולמה לא הסכימו הערבים לתוכנית החלוקה? הרי קמו עלינו בצבאות שלמות. אז לא היה ה"כיבוש" ולא היו "שטחים". (ואף לפני כן, בפרעות שחלו בישובי ובתושבי הארץ…)

    אגב, ה"קו הירוק" אינו גבול בינלאומי אלא רק קו שביתת נשק. לצערי אני מאמין שאין ולא יהיה שלום עם הערבים – וכל הפחות אין העניין תלוי בנו או במעשינו בין אם הם מקובלים ונכונים על המצפון האישי או על אומות העולם ואם לאו. לכל מטבע שני צדדים ויש להסתכל תמיד על החצי כוס המלאה.

  57. Elinor Amit / יונ 4 2010 08:36

    Dear Idan,

    Thanks for a great research and analysis.
    Do you have, by any chance, an English version of this (or other) post? I'll be very interested to share it with my colleagues and friends here in the US.

    Best regards,

    Elinor

  58. עידן לנדו / יונ 6 2010 08:48

    אלינור,

    לא, לצערי אין. את מוזמנת לתרגם ולהפיץ אם חשקה נפשך…

    עידן

  59. Elinor / יונ 6 2010 15:28

    Thanks for your reply. I'm not sure that I'm qualified for this translation task, but already started an informal verbal transfer of the content to my friends.

    Your blog is fantastic, you are doing an excellent job.

    regards,

    Elinor

  60. דודו פלמה / יונ 6 2010 22:38

    היי עידן, לא הגיע כבר הזמן להסיר את המצור על שני הפוסטים האחרונים. בקצב הזה הסגר על עזה יוסר לפני שתסיר את הסגר על הבלוג… למה תחסום שוורים בדישם?

  61. עידן לנדו / יונ 6 2010 22:58

    דודו,

    המצור יישאר עד שכותב הבלוג יבין שבכוח לא משיגים כלום…
    ברצינות: אין טעם לפתוח אצלי עוד דיון על המשט, אחרי ההצפה התקשורתית. כל הרעיון של הבלוג הזה הוא להיות אלטרנטיבה, לא שכפול, של המלל הבלתי פוסק בתקשורת. זה עבד כשהפוסטים פורסמו, ממש בשעות הראשונות לאחר האירוע. עכשיו לא תהיה לזה שום תכלית. לכל צד יש את "האמת" שלו, סרטונים ועדויות וסימני חבלה וכו'. כל הדיון הזה על מה קרה על הספינה הוא הסחת דעת, לדעתי (ולכן אין לי רצון לתרום לו עוד במה); העניין המהותי הוא שלישראל לא היתה שום זכות להתערב במשט. את זה כתבתי, ודי לי בכך.

    בלי קשר, יעלה מחר פוסט שירווה – כך נדמה לי – את צמאונך.

  62. אנג'לו איידן / יונ 13 2010 23:10

    שלום לך עידו,
    עלי לידע אותך על תגובתי לד"ר ראובן קמינר ב-'הגדה השמאלית:

    בדיון שהתפתח בעקבות החיבור (או הפוסט), ד"ר עידן לנדו נאלץ להסתפק בשאלה אחת ויחידה: "הפוסט הזה מבוסס על הנחה פשוטה: פחדים שלא מדברים עליהם, מתעצמים." הוא הקדים לבקשתו מהקוראים "לעשות לעצמם חשבון מהו הצורך האמיתי של ישראל (ולא של ארה"ב) בסיוע ומהן הסיבות האובייקטיביות – בניפוי ההרגל והפחד מן הלא-צפוי – שמונעות את הפסקתו."

    ברור מהו "הצורך האמיתי" או האינטרס המעמדי של הפועלים והמוני העמלים הישראליים והפלסטינים; ושל הבורגנות הלאומית הישראלית ושל זו הפלסטינית; גם ברור מהו "הצורך האמיתי" של הבורגנות הרב-לאומית או הפיננסית. אבל לא ברור "מהו הצורך האמיתי של ישראל". בהנחה שב-'ישראל' עידן לנדו לא מתייחס למדינה שבבעלות פיננסית כפי שהי היום; כחבלי ארץ תחת שליטה זו או אדמות טריטוריאליות כפופות לה כ-"חזון ציוני"; בכל זאת, אנחנו נמצאים מתמודדים עם שאיפה לשקט תעשייתי או שלום בין-מעמדי. זאת היא שאיפה נאיבית, המתעלמת ממשמעותה המעשית, כלומר, מההשתלטות שלווה או דלת התנגדות חמושה על בסיס הסכמים בין משועבדים לבין משעבדים עם סיוע מלכות סעודיה, למשל. בכך, אנחנו גם נמצאים קרובים ממש ל-"סיבות האובייקטיביות … שמונעות את הפסקתו" של הסיוע האמריקאי (ולא לישראל בלבד). ראובן קמינר מקרב אותנו אליהן עוד יותר. אבל, בכדי לזהות אותן, עלינו להוסיף מחקר על "הצורך האמיתי" של המעמדות השונים.

  63. Elinor Amit / פבר 1 2011 07:26

    Hi Idan,

    This is a relatively old post but of course still very relevant. I was wondering if by any chance you have a version of it in English? I'd like to send it to some American friends.

    thanks so much,

    Elinor

  64. עידן לנדו / פבר 1 2011 08:28

    לא, לצערי אין לי.

  65. Benny Karov / מרץ 14 2014 19:05

    שתי הערות

    "לציוד האמריקני אין עדיפות מובהקת על ציוד שניתן לרכוש מיצרני נשק ישראלים."
    חוסר הבנה בסיסי בעלות פיתוח של כלי נשק. קנית מטוסים מארה"ב כוללת גם נגישות לטכנולוגיה "מוכנה" המתקדמת ביותר כיום. תקציב פיתוח של מטוסי קרב כמו ה F 35 באופן עצמאי יבלע בקלות את כל תקציב הסיוע, וגם אז למדינת ישראל אין את התשתיות הדרושות כדי להגיע לאיכויות האמרקאיות (פרויקט הלביא נמשך יותר מ 7 שנים, וישראל לא עמדה בעלות הכלכלית של הפיתוח : מדובר על מטוס עם מנוע וכנפיים אמריקאיים, שמלכתחילה לא היה אמור להיות מטוס הדגל אלא "סוס עבודה").

    "מרוץ החימוש המטורף במזרח התיכון, שארה"ב מתדלקת כבר קרוב לארבעים שנה, הוא אחת הסיבות העיקריות לכך שזהו אזור נפיץ במיוחד"
    זה היה נכון כשברית המועצות תידלקה את האיזור המקביל לארה"ב, זה לא נכון היום כשארה"ב מתדלקת את כולם : הסיכוי שמצריים וישראל ילחמו ביניהם קטן היום בדיוק בגלל התלות הזאת בארה"ב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: