קץ החסות האמריקנית (פנטזיה ריאליסטית)

[פוסט ארוך. בהקדשה לסיכון הבטחוני האחרון]

לפני מספר שבועות צץ משברון אזורי לאחר שפורסם כי סוריה העבירה טילי סקאד לחיזבאללה. זמן קצר לאחר מכן הזהיר שר הבטחון ברק בוושינגטון: "פעילות חיזבאללה מאיימת על יציבות האיזור כולו". וזה המשיך להידרדר. "בידי החיזבאללה יש יותר טילים מאשר בידי רוב הממשלות בעולם ואנו עוקבים אחרי זה מקרוב מאוד", אמר רוברט גייטס – שר ההגנה של מדינה שמחזיקה 5,113 פצצות גרעין (מספיק כדי להכחיד את כל החיים עלי אדמות), עשרות אלפי טילי שיוט, פצצות אסטרטגיות ואלפי מטוסי קרב. שלושה ימים אחריו הכריזה מזכירת המדינה, הילרי קלינטון, שהעברת הנשק לחיזבאללה "עלולה להצית מלחמה חדשה במזרח התיכון". ובסמיכות זמנים חשודה הודיע הנשיא אובמה על הארכת הסנקציות הכלכליות על סוריה בשנה. החלטה כזאת לא מתקבלת מהיום למחר, מה שמחזק את הרושם שהממשל האמריקני חיפש, ואומנם מצא, קולב מזדמן כדי לתלות עליו את המשך מדיניות הסנקציות על סוריה.

מנגד, הצהיר שר החוץ הסורי, במה שראוי להיחשב האנדרסטייטמנט של השנה, כי דווקא הנשק המתוחכם שארה"ב מספקת לישראל הוא שמערער על יציבות האזור. הוא ודאי מתלוצץ: במשך 61 שנה סיפקה ארה"ב לישראל ציוד צבאי ונשק בשווי של קרוב ל-65 מיליארד דולר – וזה רק במענקים, חינם אין כסף. העסקה הגדולה הבאה היא לרכישת 25 מטוסי אף-35 (מטוס הקרב המוביל בעולם, אחרי אף-22), עם אופציה לעוד 50 מטוסים. שווי העסקה – 15.2 מיליארד דולר. מה היתה הילרי קלינטון אומרת על 75 מטוסי אף-35 שמועברים לישראל? ודאי לא היתה אומרת שהם עלולים "להצית מלחמה חדשה במזרח התיכון". הנשק שארה"ב מספקת לישראל, בניגוד גמור לנשק שסוריה מספקת לחיזבאללה, נועד להשכין פיוס ואחווה בין העמים.

האוזניים מצלצלות מרוב צביעות. לפחות היו האמריקנים שותקים; הרי אין מדינה בעולם שדחפה לאזור הזה יותר כלי משחית מארה"ב, ודאגה שהם יגיעו הן לישראל והן לאויביה. האמת הבנאלית היא שצדדים הנתונים בסכסוך צבאי מתמשך, שאין רואים את קיצו, לא זונחים סתם כך את תכניות ההתחמשות שלהם רק מטעמי נימוס. כל עוד לא מונח על השולחן הסדר שלום, אין סיבה להפסיק לאגור נשק. אין סיבה לישראל, ואין סיבה לחיזבאללה, לחמאס, ולסוריה. אם ברק ואשכנזי באמת מוטרדים מן הרכישות האחרונות של החיזבאללה, שיואילו נא למצוא קצת זמן, בין חתימה על עסקת מטוסי קרב לעסקת פצצות מפצחות בונקרים, ויתחילו לאותת לסביבתם שישראל מסוגלת גם לחשוב על שלום, ולא רק על מלחמה. איך? רמז: שיתנו סוף סוף תשובה ברורה ליוזמת השלום הערבית, שמפרפרת את פרפורי הגסיסה האחרונים שלה כיוון שלא נמצא לה פרטנר ישראלי.

ברקע העניינים האלה עומדת סוגיה יסודית מאד, שנהוג לעקוף אותה אצלנו כמו "פיל בסלון": הסיוע הבטחוני של ארה"ב לישראל. כולם יודעים שהוא קיים, אבל לא רוצים לדעת עליו יותר מדי. הסיוע מעורר תערובת מוזרה של רגשות: בטחון ורווחה ("איזה מזל שהם לצידנו!") לצד בושה ומבוכה ("פאדיחה, מדינה בת 62 שעדיין מתחבאת מאחורי הסינר של אמא שלה").

אז אולי נפתח את הנושא הזה? אולי סוף סוף נלמד קצת להכיר את החבר הוותיק הזה, הסיוע הבטחוני, שאף פעם לא מדברים עליו? אולי גם נציב לו שאלות קשות? ומי יודע, אולי בסוף נחליט שזהו, כבר לא רוצים להיות חברים?

הסיוע האמריקני: נתונים

[מקורות: ניר עמדה של המכון למחקרי בטחון לאומי, יוני 2007; דו"ח של הקונגרס על סיוע החוץ למזרח התיכון, יולי 2009; דו"ח של הקונגרס על סיוע החוץ לישראל, דצמבר 2009]

ישראל מקבלת מארה"ב סיוע כספי החל משנתה השנייה, 1949, כבר יותר מ-60 שנה. בעשור הראשון הסיוע היה כולו כלכלי (לא למטרות צבאיות); רק ב-1958 החל לזרום גם סיוע בטחוני. גם אז, הסיוע הבטחוני היה קטן בהרבה מן הסיוע הכלכלי, לפעמים רק אחוזים בודדים ממנו. ב-1966 קפץ הסיוע הבטחוני לראשונה מעל לרמת הסיוע הכלכלי (90 מיליון דולר לעומת 37 מיליון דולר).

החל מ-1971 נמדד הסיוע הבטחוני של ארה"ב לישראל במאות מיליוני דולרים. קפיצות חדות מעלה בסיוע נרשמו ב-1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים (יותר מ-2.5 מיליארד דולר) וב-1979, אחרי הסכמי קמפ דייויד (4 מיליארד דולר). רשמו לפניכם את השאלה: מדוע דווקא בזמנים שבהם סכנת המלחמה הבאה מתרחקת אל האופק, מגבירה ארה"ב את הזרמת הנשק למזרח התיכון?

בין השנים 1987 ל-1998 נותר גובה הסיוע האמריקני קבוע: 1.8 מיליארד דולר סיוע בטחוני, ו-1.2 מיליארד דולר סיוע כלכלי. ב-1996 החליט ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, לצמצם בהדרגה את הסיוע הכלכלי, שאכן צומצם לאפס עד שנת 2007. מאז, כל הסיוע האמריקני לישראל מוקדש להוצאות ביטחון. הסיוע הבטחוני לא נשאר קבוע כל אותה תקופה, אלא תפח על חשבון צמצום הסיוע הכלכלי, עד לגובה של 2.5 מיליארד דולר.

השנתיים האחרונות

ביוני 2008 החליט הסנאט האמריקני להעלות את גובה הסיוע הבטחוני עד לרמה של 3.1 מיליארד דולר, למשך 10 השנים הבאות. במאי 2009 – כלומר, 4 חודשים בלבד אחרי כניסתו לבית הלבן, ו-7 חודשים לפני שיקבל את פרס נובל לשלום – החליט הנשיא אובמה להגדיל את הסיוע הבטחוני לישראל ב-225 מיליון דולר, לגובה של 2.775 מיליארד דולר. חודשיים מאוחר יותר אישר הסנאט את ההעלאה בתקציב הסיוע.

במלים אחרות, זוכה פרס נובל לשלום, שמיומו הראשון בבית הלבן נתפס כמי שיבצע תפנית חדה במדיניות החוץ של קודמיו, בפועל רק המשיך את המגמה הקבועה של ממשלים אמריקניים להפיץ כוחות חמושים ומשלוחי נשק ברחבי העולם (ואף הקצין אותה באפגניסטן). חרף זאת, הציבור הישראלי תופס את אובמה כעוין את האינטרסים הבטחוניים של ישראל, ובשמאל קשרו לו כתרים של פיסניק אמיתי. במיוחד מרבים להתפעל מן "הלחץ האמריקני" להקפאת הבנייה ב"מזרח ירושלים" ולטחון עד דק את הדקויות הדיפלומטיות שלו. בתוך כך נשכחת העובדה שברקע, העסקים כרגיל.

בעיצומו של "משבר הבנייה" נחתמה בין הפנטגון למשרד הבטחון עוד עסקת סיוע בטחוני, בשווי של רבע מיליארד דולר. יתירה מזאת, רק לפני שבועיים סוכמה סוף סוף עיסקה לאספקת פצצות "מפצחות בונקרים" לישראל. מדובר באותן פצצות שרק לפני פחות משנתיים דחה ממשל בוש את בקשת ישראל לקבלן, מחשש שישמשו לתקיפה באיראן. הדברים מלמדים הן על כוונות ישראל והן על כוונות ארה"ב, אך בעיקר, ששתי המדינות רואות עין בעין בכל הנושאים החשובים (ודיפלומטית ה"גינויים" אינה יותר מריקוד סלוני מתואם היטב). ולפני כמה ימים אישר הפנטגון תקציב סיוע מיוחד (מעבר למכסה הרגילה) לצורך הצטיידות ישראל במערכת "כיפת ברזל".

אירועים כאלה מבהירים שדיבורי הסרק על "סכנה בקיצוץ הסיוע", או "סנקציות כלכליות" של ארה"ב על ישראל, הם לכל היותר תעמולה: יצירת מראית עין של "ניגוד אינטרסים" בין "הנצים" בירושלים לבין "היונים" בוושינגטון, שמרגיעה את השמאל-מרכז בישראל ("אפשר לסמוך על האמריקאים שיעשו פה שלום") וגם מאזנת במקצת את הדימוי הפרו-ישראלי של ארה"ב בעולם הערבי. בפועל, ישראל פועלת כמדינת חסות של ארה"ב, וכך היא גם נתפסת במרבית מדינות העולם.

הנתון הנשכח: 75% מהכסף נשאר באמריקה

רק רבע מן הסיוע הבטחוני מותר לשימוש בישראל, כלומר, לרכש מיצרנים מקומיים. 75% מן הסיוע – כלומר, נכון להיום, יותר מ-2 מיליארד דולר – חייבים להתממש ברכישות ציוד בטחוני מספקים אמריקניים. זאת פריבלגיה ישראלית (לצד הטבות אחרות בתנאי הסיוע); כל מקבלות הסיוע האחרות חייבות להוציא את כל כולו באמריקה.

העובדה הזאת ידועה למעטים בלבד (אחת מתופעות הלוואי של "קבירת" ידיעות כאלה בעיתונים הכלכליים), אך היא מאירה באור אמיתי את כל מערך הכוחות הנסתר מאחורי הסיוע הבטחוני.

כיוון שישראל חייבת לרכוש ציוד בטחוני בשוק האמריקני במרבית כספי הסיוע, יהיה נכון יותר לקרוא לכספים האלה "סיוע לתעשיות הנשק האמריקניות". ישראל משמשת כאן רק תחנת מעבר בין כספי האזרח האמריקני לבין תאגידים כמו "לוקהיד מרטין" ו"בואינג". קבלן הביצוע הוא הממשל האמריקני, שפועל כאן כבעיראק ובמקומות אחרים: "פורץ שווקים" עבור תאגידי הנשק. כפי שנעמי קליין מראה בפירוט מעורר חלחלה בספרה "דוקטרינת ההלם", התעשיות הבטחוניות באמריקה הן המגזר עם שיעור הצמיחה הגדול ביותר בעשור האחרון, ובכלל זה גם בתקופת המשבר הפיננסי. במחצית הראשונה של העשור הנוכחי עלה מדד מניות הבטחון (מדד "ספייד") ב-15% מדי שנה – פי 7 וחצי מהעליה הממוצעת של מדד המניות הכללי בארה"ב באותה תקופה.  

מדיניות החוץ האמריקנית, המבוססת על מלחמות "הלם ומורא" ולאחריהן "שיקום" ו"בניית אומה" מחדש, אינה אלא צינור להעברת כספי ציבור לתאגידי נשק, יצרני ציוד לוגיסטי ואלקטרוני, שמרוויחים הון עתק מכל ההרפתקאות האלה (לעתים קרובות, אותו קבלן ירוויח הן מההרס והן מהשיקום של המדינה ה"סוררת" התורנית, כמו במקרה של חברת "האליברטן"). מדובר בסכמים שקשה בכלל לתפוס אותם. לשם הדגמה, בשנת 2005 קיבלה חברת "לוקהיד מרטין" 23 מיליארד דולר מכספי משלם המסים האמריקני – סכום העולה על התל"ג של 103 מדינות. וזאת רק חברה אחת, ורק שנה אחת.

לא בכדי משמרת ארה"ב כמה וכמה אזורי סכסוך פעילים בעולם: מלחמה עד-אין-קץ היא אינטרס עסקי מובהק של תאגידי הנשק, שעל פי רוב מחמשים את שני הצדדים לעימות. בעשור האחרון צמח שיעור התעסוקה במגזר הפרטי באמריקה ב-1.1% בלבד; רוב הצמיחה היתה בתעשיות הנשק, שנוספו אליהן עשרות אלפי עובדים ותפוקת הייצור שלהן עלתה יותר מפי 2. התעשיות האלה גם מפעילות את הלובי החזק ביותר בוושינגטון, כדי להבטיח מדיניות חוץ "טובה לעסקים". למעשה, נציגי הציבור עצמם יודעים היטב כמה חשוב לדאוג לאינטרסים של יצרניות הנשק באזורי הבחירה שלהם. הנה תיאור מאיר עיניים מתוך כתבת תחקיר ב"אינדיה טיימס":

"כשהודו הודיעה על כוונתה לרכוש 126 מטוסי קרב רב-משימתיים בעסקה ששוויה ההתחלתי עמד על 10 מיליארד דולר לפחות, הסנאטור הרפובליקני ממיזורי, קית בונד, הזדרז להגיע לניו-דלהי. הסיבה העיקרית: "בואינג" מייצרת את מטוסי אף-18 "סופר הורנט" בסנט לואיס, מיזורי, כך שסגירת העסקה של 126 המטוסים פירושה היה תעסוקה מתמשכת ל-25,000 איש, שלא לדבר על הרווחים ל"בואינג".

בונד נפגש עם ראש הממשלה, שר הבטחון, היועץ לבטחון לאומי והשר ליחסי חוץ, בין היתר, עושה "לובינג" בגלוי לאף-18 "סופר הורנט". "פאונד תמורת פאונד ודולר תמורת דולר, אף-15 ואף-18 הם המטוסים הטקטיים הטובים ביותר להגנת האומה שלנו ובעלי בריתה", הוא אמר בשלב מסויים."

במלים אחרות: אומות העולם צריכות להמשיך לכתוש זו את זו בפצצות אמריקניות כדי שג'ו מסנט לואיס יוכל להמשיך לקנות לחם וירקות ב"וול-מארט". וזה באמת טיעון מנצח.

מי מרוויח יותר מן הסיוע: אמריקה או ישראל?

התשובה היא אמריקה.

מבחינה בטחונית נטו, ישראל יכולה להסתדר בלי הסיוע האמריקני. חלקו בעוגת התקציב השנתית של ישראל הוא בסך הכל 3%. גם מבחינה בטחונית, למרבית הציוד האמריקני אין עדיפות מובהקת על ציוד שניתן לרכוש מיצרני נשק ישראלים. להיפך, לעתים קרובות אלה מתוסכלים בגלל התחרות הלא-הוגנת שנכפית עליהם מול יצרנים אמריקניים, הנהנים מעדיפות בתכניות הרכש של צה"ל, מכוח ההסכמים הבטחוניים עם ארה"ב. היצרן הישראלי נזקק לתעלולים מתוחכמים כדי להתחרות ביצרן האמריקני אם ברצונו לעשות עסקים עם צה"ל. בפועל, מרבית יצרני הנשק הישראלים נאלצים לפנות לחו"ל: לפחות 75% מן התוצרת הבטחונית הישראלית נמכרת לצבאות זרים. במלים אחרות, הסיוע הבטחוני מארה"ב הוא אחת הסיבות העיקריות שישראל הפכה לאחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, על כל ההשלכות הפוליטיות הבעייתיות של מעמד מפוקפק זה.

גורם בטחוני בכיר התבטא כך לאחרונה: "קיצוץ בסיוע הביטחוני אמנם יהיה מכה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך נוכל להרחיב את ההכנסות משיתופי פעולה ומכירות חובקות עולם, שכרגע לא עומדות על הפרק בגללם. כיום האמריקאים מתעקשים שעסקאות המערבות טכנולוגיות שפותחו במשותף איתם ושמכירתן פוגעות באינטרסים שלהם יעברו דרכם."

אומנם כן, הסיוע הבטחוני תורם בעקיפין לכלכלה הישראלית. הממונה לשעבר על הכנסות המדינה, יורם גבאי, כותב: "ברור לכל מדינות העולם, כולל לחברות דרוג האשראי, שעוצמתה היחסית של ישראל נגזרת גם מכך שבכל משבר פיננסי בעבר, עמדה ארה"ב לימין ישראל וכך צפוי שיהיה בעתיד. מכאן, שהדרוג הגבוה של ישראל (A), נגזר גם הוא מכך."

מכאן עולה שלא רק בצד האמריקני אלא גם בצד הישראלי, אפשר שהרווח הכלכלי של הסיוע עולה על ריווחו הבטחוני. הנקודה הזאת ראויה לבירור ציבורי מעמיק, משום שנהוג להציב את הסיוע האמריקני בתוך שיח בטחוני ובכך לטשטש את הדיבידנדים העסקיים שהוא מצמיח. ובמיוחד ראוי לשאול – האם האלטרנטיבה של שלום יציב אינה טובה לצמיחה במשק הישראלי לפחות כמו הערבויות האמריקניות. מיד אשוב לנקודה הזאת.

הרווחים בצד האמריקני בולטים הרבה יותר. גם חברי קונגרס אינם מתביישים להודות בכך, אף כי ספק אם האזרח האמריקני הממוצע יודע שכ-20$ מתשלומי המס השנתיים שלו מועברים למדינת ישראל. גם באמריקה יש מי שקורא לשים לזה קץ, ומזכיר שאפילו תחת החוק האמריקאי, הסיוע לישראל פסול כיוון שהוא תורם להפרות שיטתיות של זכויות אדם.

ראשית, רווחים ישירים של יותר מ-2 מיליארד דולר בשנה לתאגידי הנשק הגדולים באמריקה, המפעילים את הלובי החזק ביותר בוושינגטון. יותר מ-1,000 קבלנים ב-47 מדינות בארה"ב מפיקים רווחים מרכישותיה של ישראל.

שנית, רווחים עקיפים שקשה לאומדם. האטרקטיביות של כל מערכת נשק שצה"ל רוכש קופצת מיד, משום שמדובר בצבא עם הניסיון הקרבי העשיר בעולם. נשק שהוטבע עליו תג האיכות של "בשימוש צה"ל" יעורר עניין רב בכל צבא מתפתח שעסוק בבניית הכוח שלו.

שלישית, תעסוקה מובטחת למאות אלפי אמריקאים שמועסקים בתאגידי הנשק הגדולים (לוקהיד מרטין, בואינג, ראייתון, נורתרופ), גם בתקופות של מיתון כלכלי מתמשך.

רביעית, הסיוע הוא חלק מעסקת חבילה, שבמסגרתה נהנית ארה"ב מנכסים אסטרטגיים ראשונים במעלה: מעבר חופשי למטוסי קרב מעל ישראל, בסיסי המראה ותדלוק בישראל, גישה חופשית מן הים לנמלי חיפה, אשדוד ואילת, שיתוף מודיעיני ועוד.

חמישית, הסיוע האמריקני לישראל, וגובהו, הוא האינדיקטור המובהק בעיני הקהילה היהודית בארה"ב לתמיכת הממשל בישראל. ומאחר שרוב הקהילה היהודית בארה"ב מעוניינת בישראל חמושה וחזקה, וזהו שיקול מכריע עבורה בשאלה באיזו מפלגה ומועמד לתמוך בבחירות, הופכת שאלת הסיוע לישראל לשאלה פנים-אלקטורלית בארה"ב. כך ניתן להבין את החיזורים הנמרצים של כל המועמדים לבתי המחוקקים ולנשיאות אחרי הקהילה היהודית, הנאומים באיפא"ק וכדומה: מוטיב קבוע בהם תמיד יהיה אמירה בנוסח "הממשל שלי/שלנו יהיה מחוייב לתמיכה בלתי מעורערת בבטחונה של ישראל…".בתרגום לדולרים, רמת הסיוע הבטחוני לישראל לא תרד, וסביר להניח שתעלה. אנא שמרו את קולותיכם עבורנו.

הצצה למגנון הזה קיבלנו לפני שנתיים, כאשר אושרה בסנאט הגדלת הסיוע מ-2.4 מיליארד דולר לשנה עד לסכום של 30 מיליארד דולר בפריסה לעשר שנים. ההחלטה כבר התקבלה ביוני 2007, אבל התעכבה שנה בבית המחוקקים האמריקני, והנה ההסבר למה: "בדרג המדיני ובמערכת הביטחון התרשמו שהסיבה העיקרית לעיכוב היתה הסתייגותה של הנהגת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, השולטת בסנאט ובבית הנבחרים. נראה שהדמוקרטים לא התלהבו מההצעה להגדיל את הסיוע – המחייבת את הסכמתם – משום שלא רצו שהאשראי על חיזוק התמיכה בישראל ייזקף לזכות הממשל הרפובליקאי, דווקא בשנה שבה מתקיימות בחירות לנשיאות ארה"ב."

העובדות הללו הופכות אמונות תמימות על פיהן. אמריקה איננה מעניקה לישראל סיוע בטחוני בגלל שהיא תומכת בישראל (וחולקת איתה "ערכים משותפים" בלה בלה בלה). להיפך, היא תומכת בישראל בגלל שהיא מעניקה לה סיוע בטחוני. קודם היו הרווחים, אחר כך באה התמיכה.

מכל האמור לעיל נובעת מסקנה פשוטה: אין סיבות מהותיות (בטחוניות) להשארת הסיוע האמריקני לישראל ואף להגדלתו, אבל יש לא מעט גורמים אינטרסנטיים שדואגים לכך – גורמים עסקיים ואלקטורליים – ורובם המכריע נמצא מעבר לים, לא כאן.

הסיוע הבטחוני מלבה את המלחמות במזרח התיכון

הנזק והסיכון האמיתי שבסיוע הבטחוני הוא כמובן העובדה שהוא משמר ואף מגביר את הסיכויים לעימותים צבאיים באזור. שהרי אמריקה דואגת לחמש לא רק את ישראל אלא גם את שכנותיה. העניין הזה עצמו היה אמור, כבר מזמן, לאותת לכל שוחרי השלום כאן שפניה של אמריקה לא להשכנת שלום ופיוס, אלא לתחזוקה שוטפת של הסכסוך; כיצד ייתכן שצד אשר מרוויח מיליארדי דולרים מהתחמשותם של יריבים פוטנציאליים יחתור להגיע למצב שבו הצדדים לא יזדקקו עוד למאגרי הנשק העצומים שהוא מספק להם?

רק כדי לסבר את האוזן, ב-30 השנים בין 1971-2001 הזרימה ארה"ב נשק בשווי של 82.5 מיליארד דולר למזרח התיכון. מצרים היא המדינה השניה בגובה הסיוע הבטחוני שהיא מקבלת. תכנית הסיוע לשנים 2007-2017 מקצה לישראל 30 מיליארד דולר ולמצרים 13 מיליארד דולר. כל המדינות הערביות יחדיו יקבלו קצת יותר מישראל – 33 מיליארד דולר.

[בטבלאות: ESF – סיוע כלכלי; FMF – סיוע בטחוני]

  

מרוץ החימוש המטורף במזרח התיכון, שארה"ב מתדלקת כבר קרוב לארבעים שנה, הוא אחת הסיבות העיקריות לכך שזהו אזור נפיץ במיוחד, שכל הזמן מתלקחים בו עימותים צבאיים. שהרי נשק שנאגר ונאגר, סופו להגיע לזירת הקרב.

היום שאחרי הסיוע

"אין ספק שאילו הייתה ארה"ב נמנעת מלחמש את המצרים מכף רגל ועד ראש, כדאי היה לישראל לוותר במקביל על "הסיוע" הצבאי שהיא מקבלת ממנה. כולם היו אז מרוויחים מהעניין – חוץ מתעשיית הנשק האמריקנית. ארה"ב היתה חוסכת מיליארדי דולרים שהיא שופכת לשני הצדדים, והמלחמה בין ישראל והמצרים הייתה נדחית לזמן ממושך יותר. ידועה האמרה המפורסמת לפיה אקדח המופיע במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית. ארה"ב דאגה מתוך אינטרסים ציניים של תעשיית הנשק שלה ורצונה ליצור תלות של הצדדים בנשק האמריקני, להופעתם של מליוני אקדחים משוכללים במצריים במערכה הראשונה – סביר להניח שאקדחים אלו יירו כבר במערכה השניה. כך מקדמת ארה"ב את המלחמה במסווה של "סיוע כביכול."

הניתוח המפוכח הזה, לא תאמינו, הוא פרי עטו של משה פייגלין (שם המאמר הוא "אגדת הסיוע האמריקאי"). באופן מעניין, הצורך להיגמל מן הסיוע האמריקני הוא מוטיב שחוזר במצע הרעיוני של הימין הקיצוני בארץ, אף כי היה אמור להיות לא פחות מרכזי באג'נדה של השמאל. עם זאת, למרות שאני חולק עם פייגלין את הדיאגנוזה, הפרוגנוזות של שנינו הפוכות בתכלית. הימין הקיצוני שואף לבטל את הסיוע האמריקני משום שהוא פוגע, בראש ובראשונה, ב"זקיפות הקומה" הלאומית. איך ניתן להחזיק בתפיסה לאומית גאיונה ובוטחת כאשר כולם יודעים שהשוט הישראלי עובד על סוללות אמריקאיות?

יתירה מזאת, הימין הקיצוני משוכנע שרק בגלל שיעבודה של ישראל לסיוע האמריקני יכולה וושינגטון להפעיל עלינו "לחץ דיפלומטי" לוויתורים מול הפלסטינים. בפנטזיה של הימין, היום שבו יגיע הדולר האחרון של הסיוע האמריקני יהיה גם יומה הראשון של הלאומיות הישראלית המשוחררת. או-אז נוכל באמת להתנחל מתחת כל עץ רענן, לגרש כמה פלסטינים שנרצה, מבלי לדאוג כל הזמן לנזיפות של הדוד סם.

כל הפנטזיה הזאת מקורה בבוחן מציאות לקוי של פלגים פוליטיים שמעולם לא שותפו בהנהגה ועל כן אין להם מושג מהן המגבלות (או שבכלל יש מגבלות) על התנהלותה של מדינה מערבית במאה ה-21. למעשה, ארה"ב תורמת ישירות למניעת פשרה טריטוריאלית בשטחים באמצעות מימון מסיבי של סלילת "כבישי האפרטהייד" (אסורים לפלסטינים, מותרים ליהודים) בגדה המערבית.

להלן אציג תרחיש אלטרנטיבי של היום שאחרי הסיוע, מנקודת מבט שמאלית.

ישראל ללא הסיוע הבטחוני האמריקני, כפי שהוסבר לעיל, לא תהיה פחות בטוחה. את גובה הסיוע – 3% מתקציב המדינה – היא תצליח לגייס ממקורות אחרים. סביר גם להניח שלא כל הסכום יידרש, משום שעלויות הרכש של ציוד ישראלי יהיו נמוכות מאלה של ציוד אמריקני. אם מערכת הבטחון תמשיך להתעקש על מערכות נשק אמריקניות משיקולי עליונות טכנולוגית, לא תהיה כל מניעה לרכוש אותן; אלא שהפעם הכסף יגיע מכיסו של משלם המסים הישראלי ולא האמריקני (מה שאולי יביא לקיצוץ מבורך בתקציב הבטחון).

אבל היתרון העצום של הפסקת הסיוע האמריקני, יתרון בלתי ניתן למניעה, הוא שישראל תחדל להיות מדינת חסות אמריקנית. פירוש הדבר שהדוד סם כבר לא יעמוד באופן אוטומטי לצידנו בכל עימות מדיני או צבאי. לראשונה בתולדותיה, מדינת ישראל תיאלץ לשאת באחריות מלאה למעשיה. באחת, היא תושלך לעולם המבוגרים.

אמריקה שלא מרוויחה מיליארדי דולרים מן השוק הישראלי, אמריקה שלא צריכה לרַצות כל הזמן את הלובי היהודי, לא תמהר להטיל וטו על כל מהלך באו"ם שקורא את ישראל לסדר. מרחב התימרון העצום שניתן לישראל כיום – חישבו על 2,000 האזרחים שנהרגו במלחמת הלבנון השניה ובעזה לפני שהושגו הסדרי הפסקת אש, חישבו על הבנייה הרציפה בשטחים "בניגוד לכאורה" לעמדת וושינגטון –  יצטמצם להפליא. הסטנדרט הכפול שמופעל כלפיה – גינויים רפים בעל פה, והסכמה שבשתיקה להמשך מדיניות הכיבוש וההרג – הסטנדרט הזה יתפוגג. בקצרה, הבריון השכונתי כבר לא יוכל להשתולל בלי חשבון כי הדוד העשיר שלו כבר לא יעמוד מאחוריו.

המשמעות של כל זה היא שישראל תמצא את עצמה אנוסה לבחור בדרך של פיוס עם הפלסטינים. מי שחלש, אין לו הרבה אופציות. והרי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הפצע המדמם של המזרח התיכון, במידה רבה העילה המרכזית לכך שישראל עדיין מתחמקת מלהשיב תשובה ברורה ליוזמת השלום הערבית. ישראל בלי הגב האמריקאי כבר לא תוכל לחיות על חרבה (כלומר, על חרבו של הדוד סם), ואם תהיה חפצת חיים, תבחר בשלום.

הימין הקיצוני מדמה את ישראל לארי בסוּגר, ממלכה שאוצרת בתוכה כוחות אלוהיים עצומים שאינם מתפרצים החוצה רק בגלל הכבלים שהטילה עליהם אמריקה, ולכן הוא שואף להסירם. התמונה האמיתית היא הפוכה: אמריקה היא בדיוק הסיבה לכך שישראל נוהגת כבר היום כמי שכוחה אינה מוגבל. הסרת ה"כבלים", כלומר הסרת הגיבוי, של אמריקה, לא רק שתרסן את את ישראל בכיוון הרצוי, אלא גם תחליש מאד את העוינות הערבית כלפיה, ותפוגג את הדימוי שלה כשלוחתו האזורית של האימפיאליזם האמריקאי.

האם לא מדובר בניסוי קיצוני מדי, שעלול להוביל לחיסולה של ישראל? לא, משום שכאמור, הגב האמריקאי לא מספק לישראל ביטחון צבאי שהיא עצמה אינה מסוגלת לספק. הוא מספק את "שכבת הבידוד" המדינית, שהודות לה ישראל עדיין איננה מצורעת גמורה בקרב משפחת העמים, למרות שהיא כולאת ומגרשת וטובחת בבניו ובנותיו של עם שלם הנתון למרותה. כך שלא מדובר כאן על הימור על עצם קיומה של ישראל – קיום זה כבר מובטח, עיין ערך דימונה – אלא על מהלך שיפגיש אותה לראשונה עם המחיר של מדיניות הכיבוש והאפרטהייד. וישראל תיאלץ לעשות את מה שהצליחה להימנע ממנו יותר מ-40 שנה: לבחור.

מה בדבר הרווחים העקיפים של הסיוע הבטחוני למשק הישראלי, כמו דרוג האשראי שהוזכר קודם? כאן ראוי לשאול: מדוע היה לישראל דרוג אשראי נמוך יותר אלמלא הסיוע האמריקני? אם אתה משקיע זר, התשובה ברורה: ישראל נמצאת באזור עימות שמתלקח אחת לכמה שנים, מה שעלול לערער מאד את יציבות המשק הישראלי, וזה רע להשקעות. הערבויות האמריקניות (גם מעבר לסיוע הישיר) מבטיחות למשקיעים יציבות כלכלית, ולישראל – תנאים נוחים מאד בגיוס הון והלוואות.

כלומר, הסיוע האמריקני לא רק מחולל תנאים שמעודדים עימות מזויין (בכך שהוא מזין מרוץ חימוש בלתי פוסק במזרח התיכון), אלא גם מאפשר למשק ולמשקיעים הזרים להתנהג כאילו העימות הזה לא קיים. לקצור מאות הרוגים כל כמה שנים, כמו בסרי-לנקה, וליהנות מאווירה שמעודדת השקעות, כמו בקנדה.

האיום הממשי ביותר על מערכת הפרפטום מובילה הזה הוא כמובן – שלום. בעת שלום, לאויבים לשעבר יש פחות סיבות לאגור נשק יותר ויותר מתוחכם ויקר; ומצד שני, המשקיעים אינם מחפשים ערבויות חיצוניות ליציבות המשק. הערבות הטובה ביותר ליציבות היא שלום אזורי. כך שגם ה"איום" הזה בפגיעה במוניטין הפיננסי של המשק הישראלי, הוא איום מדומה. כשם שמערכת "כיפת ברזל" היא פתרון מדומה – בהיותה תוצר של אותה מערכת שחוללה את הבעיה שהיא אמורה לפתור – כך גם הסיוע האמריקני: כל בעיה שהוא "פותר" לא היתה כלל מתעוררת אלמלא ניתן לנו הסיוע הזה.

היתרונות המדיניים האלה של הפסקת הסיוע האמריקני מגמדים כל שיקול אחר. בנייר העמדה של המכון למחקרי בטחון לאומי כותב רוני ברט: "מן הבחינה המוסרית, הימצאותה של ישראל בראש רשימת מקבלות הסיוע, הרחק מעל כל מדינות העולם השלישי העניות, על תושביהן החולים והרעבים, היא בלשון המעטה בעייתית… חובה על ישראל, למען גאוותה הלאומית ולמען המוניטין הבינלאומי שלה, לשאוף לעצמאות כלכלית."

אבל הדברים פשוטים ודחופים הרבה יותר: לא גאווה ואפילו לא מוסר, אלא הישרדות במזרח התיכון כמדינה דמוקרטית ולא כאתנוקרטיה פשיסטית. הסיוע האמריקני נולד משילוב אינטרסים ציני בין תאגידי נשק, הלובי היהודי ופוליטיקאים בוושינגטון. הקשר שלו לבטחון ישראל רופף במקרה הטוב, ואילו הקשר שלו לבידודה הבינלאומי של ישראל זועק לעין כל. כל עוד חיה ישראל על חרבו של הדוד סם, מובטח לה שהחרב הזאת תהיה מגואלת בדם של אלפי אזרחים חפים מפשע. אם יש מהלך מדיני אחד שצריך להיות חקוק במצעה של כל תנועת שמאל בארץ, הוא זה: קץ החסות האמריקנית.