Skip to content
21 במאי 2013 / עידן לנדו

חמש שנים לבלוג, אללה יוסתור

השבוע לפני חמש שנים עלה לרשת הבלוג "לא למות טיפש". שנתיים ימים הוא הסתופף בצנעה תחת כנפיו של פרוייקט "רשימות", ומשזה החזיר את נשמתו לבורא, באפריל 2010, פצח הבלוג בחיים עצמאיים משלו בוורדפרס.

בתור שונא מושבע של ימי הולדת התעלמתי במופגן מן התאריך הזה בחמש השנים החולפות. השנה, משום מה, תקפה אותי בהלה אסכטולוגית, שמא קצובים ימיו של הבלוג, או ימיי שלי, או ימי המדינה, או היקום המוכר. ועלה בדעתי שלתת לבלוג  להתנדף סתם כך בלי חגיגה קטנה אחת, למצער, יהיה מעשה חסר טקט.

אז הנה. יש עוגה.

כידוע, אחרי גיל מסוים (במקרה שלי זה היה 7), הופכים ימי הולדת מהזדמנות לחגיגה פרועה להזדמנות לחשבון נפש נוקב. ועל פי רוב הם הזדמנות לשחרר קצת את הרסן ולא לעשות דברים "בשביל משהו" אלא סתם בשביל עצמם. הנה כמה הגיגים בשביל עצמם.

הרעיון המקורי של הבלוג – אם אני מצליח לשחזר אותו – היה לאפשר לי לפרסם כל מה שעולה על רוחי, ללא התערבות חיצונית. שנים ארוכות נאבקתי בעורכים עלומים (את רובם לא הכרתי) שנברו בטקסטים שלי, קיצצו או שינו, המליצו או נזפו, וכשהגעתי בערך לגיל 40 תפסתי את הראש ואמרתי, ממש כמו עדי אשכנזי: מה זה השטויות האלה? עד מתי נגזר עלי לקבל את עצות האחיתופל האלה? בהקשר הזה אני חייב תודה למדור הדעות של ynet. אחרי שנה של טיפול כזה בטורים שלי, גמלה ההחלטה בלבי לחפש פורמט עצמאי. אין ספק שגם העובדה ש-ynet לא שילמו גרוש על יותר מ-20 טורים שכתבתי להם זירזה את פרישתי. מבחינתי, זאת היתה דרך שאין ממנה חזרה.

נהייתי בלוגר. בערך חצי שנה, עד סוף 2008, הבלוג עדיין לא היה סגור על עצמו. קצת כתיבה פוליטית, קצת ענייני תרבות, הגיגים לא ממוקדים. גם הקהל היה קטן. אם אני זוכר נכון, בין 200-300  מנויים לכל היותר. האמת, היה נחמד, גם אם לא נחוץ במיוחד.

אבל אז קרה משהו. בסוף 2008. זוכרים? "עופרת יצוקה". תוך ימים ספורים נשאבתי אל המבצע הארור הזה, תוך ימים ספורים נחתו עלי הזעזוע והזוועה. כתבתי הרבה בבלוג בזמן המבצע, ובאופן טבעי היה נראה לי חשוב לכתוב על כל מה שלא כתבה התקשורת. מהר מאד התגבש סגנון כתיבה שמערב תחקיר עובדתי, ביקורת פוליטית, פה ושם גם סאטירה, וממילא גם שובל תגובות הולך ומתארך, המתעקל בין התכתשות וירטואלית אחת לשניה.

"עופרת יצוקה" היה פרק החניכה של הבלוג "לא למות טיפש" כבלוג פוליטי. לצערי, זה היה פרק חניכה מצוין. כל מה שהייתי צריך ללמוד על פשעי השלטון, יחסי השלטון והתקשורת, תעמולה ודעת קהל, סוגים אפקטיביים ולא אפקטיביים של כתיבה פוליטית – למדתי שם. בזמן שחלף אני רק משכלל את התובנות שרכשתי אז. במהלך המבצע ובזמן שאחריו גם הבנתי שהבלוג הוא כבר יותר מגחמה פרטית שלי ששוגרה למרחב וירטואלי, והוא משרת מטרה מסוימת, בקרב קהל מסוים, ובקיצור: הוא כבר לא רק מעשה פרטי אלא גם מעשה פוליטי.

עד מהרה נזנחו בצידי הדרך כל מיני סרחים עודפים, צורות כתיבה ונושאים שאיפיינו את תקופת הבוסר הראשונה. חלקם אכן היו ראויים להיזנח, על אחרים אני קצת מצטער. בין הקורבנות שאין להצר עליהם נמצאת סוגת "טור הדעה" – 400 עד 600 מילה שמשורבטות בחופזה אך בנחישות, דעה נחרצת וחצי-אפויה שמצטרפת לבליל הדעות האינסופי בתקשורת וברשת, כזאת שקוראים, מהנהנים אחריה ("ואללה, יש בזה משהו!", או "טוב, אבל זה לא כל הסיפור"), וחולפים הלאה, והדעה כבר נשכחת, צונחת, מתפוגגת ונעלמת.

מי לעזאזל צריך טורי דעה? אולי רק יואל מרקוס.

מצד שני, היה גם מחיר לצמצום ולהתמחות של הבלוג בנישה של התחקיר הפוליטי; ויתרתי במודע על כתיבה מסוג אחר. אלמלא חייתי דווקא בישראל ודווקא בשנים החשוכות האלה, כנראה הייתי מקדיש את מיטב מחשבותי ומילותי לשלל נושאים אחרים: ספרות, קולנוע, פילוסופיה, מדע קוגניטיבי. יש בבלוג טעימות מכל אלה גם כעת, אבל מעט מדי, באמת שמעט מדי.

שלא תהיה טעות: פוליטיקה היא לא הנושא הכי מעניין בעולם. מרוב עיסוק בה לפעמים שוכחים עד כמה צר ומוגבל הצמצם שהיא פוקחת אל המציאות. כמה עושר ויופי נצחיים, ולא בני חלוף כמותה, נשארים מחוצה לו. מי שחי ונושם פוליטיקה 24 שעות ביממה מתוך עניין אמיתי – הוא אדם שטוח ואומלל. אבל מי שעושה כך מתוך תחושת כורח שאין מנוס ממנה –האם הוא מאושר יותר (כי הוא מודע לממדי הקיום האחרים) או אומלל יותר (כי הוא מוותר עליהם ביודעין)?

כשאני כותב על פוליטיקה, אני מסיר כישופים. כשאני כותב על דברים אחרים, אני מחזר אחריהם.



כך או כך, הבלוג ניתב את עצמו, וגם אותי, אל המסלול הנוכחי שבו הוא כרגע צועד, ואני לא מלין על אף אחד וגם לא על עצמי (רק אולי על מי שהגביל את מספר השעות ביממה ל-24 בלבד). מצד האמת עלי להודות שאלמלא הנישה העקבית שחצב לעצמו הבלוג במשך 5 שנים, לא הייתי מגיע אל כל הקוראים שהגעתי אליהם. בשנה האחרונה תדירות הפוסטים ירדה, אבל במקביל עלה חלקם היחסי של הפוסטים הארוכים והמושקעים יותר. יותר ויותר אני מוצא את עצמי חוזר לאותם נושאים, לאותן טענות (שתמיד יהיו בגדר חדשות מרעישות לקוראים החדשים; צריך הרבה סבלנות), יותר ויותר אני חש בעורפי את נשיפתו של האיום הגדול ביותר על הבלוג: לשעמם את עצמי.

עוד קורבן שולי ופעוט של הבלוג: חיי הפנאי שלי. קאפוט.

לפני קצת יותר משנתיים הכנסתי את אופציית התרומה לבלוג. מאז ועד היום לא התעשרתי, אבל לא מעט קוראים ותיקים קיבלו את העניין בחיוב והביעו את תמיכתם בעבודה שמושקעת בבלוג. זה המקום להודות לכל מי שתרם או תרמה ולאחל להם שגם עבודתם שלהם, תהיה אשר תהיה, תזכה בהערכה ובתגמול הולם.

הבלוג כמובן מעשיר ומחנך אותי גם בדרכים שאינן מדידות, וזה תהליך שאינו נגמר. העיסוק הממושך בנושאים כמו אמת ושקר, אנשים ושלטון, ידיעה ואשליה – מזקק תובנות יקרות. יש דברים שאני רואה טוב יותר, בזכות העבודה בבלוג. למשל, היכולת שלי לדוג ציטוטים חזקים השתפרה לעין ערוך. קחו שניה ותקראו את הפוסט הקצרצר הזה, מלפני ארבע שנים, ואז תחזרו לכאן. יכולתי להשתמש בציטוט הזה ככותרת משנה לבלוג.

בין הנאצות ואיחולי המוות בייסורים, מדי פעם אני מקבל גם מייל מלבב; קורא או קוראת שהקריאה בבלוג הזיזה אצלם משהו, שינתה באמת את תפיסת המציאות שלהם. הכי מחמם את הלב לשמוע שמשהו שכתבתי הפך אדם מעוד כבשה בעדר לאקטיביסט. זה כבר גובל בפלא – היכולת של מלים של מישהו לחולל במישהו אחר כורח לפעול. זאת עילת הקיום של הבלוג.

* * *

ועכשיו קצת סטטיסטיקה, באדיבות מערכת הניהול של וורדפרס.

במשך 5 שנות קיומו, עלו בבלוג "לא למות טיפש" 326 פוסטים. מתחתיהם מזדנבות 11,231 תגובות (המגיב הפעיל ביותר יודע מי הוא). סך כל הצפיות בוורדפרס – 618,000. עליהן יש להוסיף את הצפיות בתקופת "רשימות", שהיו כ-100,000, אך למרבה הצער, "רשימות" לא התעלם (כמו וורדפרס) מצפיות מרובות של אותו משתמש, כך שהמספר האמיתי נמוך יותר. אפשר אולי להעריך שבסך הכל צבר הבלוג כ-700,000 צפיות.

שיא הצפיות ביום אחד עומד על 10,782. ממוצע הצפיה החודשי נע בין 4,000 (תקופות בצורת) ל-40,000 (תקופות שאין לי חיים). אחרי ישראל צועדות במצעד הצפיות, לפי הסדר: ארה"ב, גרמניה, אנגליה, צרפת וקנדה. יש לי קוראים בכל העולם, מבורונדי ועד אורוגוואי, ובמיוחד קרובים ללבי הקוראים מאיי פיג'י שנכנסו לבלוג שלוש פעמים בשנה האחרונה! (אני מבטיח לעסוק יותר באיי פיג'י בשנה הבאה). באורח תמוה, וורדפרס לא מחשב את מספר הצפיות הממוצע לפוסט. הפערים אצלי עצומים: פוסטים פופולריים זוכים לאלפי צפיות (השיא עומד על 21,000) ופוסטים מבריחי-קהל עומדים על כ-600 צפיות. למותר לציין שאני מחבב את האחרונים הרבה יותר.

מספרי הצפיות מלבבים וחסרי משמעות. הקשר בין לחיצה על קישור (="צפיה") לבין קריאה, בין קריאה מרפרפת לבין קריאה יסודית, בין קריאה יסודית לבין מחשבה, בין מחשבה לפעולה – הקשר הזה כל כך רופף ועקלקל, שאין כל טעם לנתח מספרי צפיות.

נכון לעכשיו, לבלוג יש 1,172 מנויי אימייל, 2,395 מנויי פייסבוק, ואני-לא-יודע-כמה מנויי RSS. יש חפיפה גדולה בין רשימות המנויים ולכן גם המספרים האלה לא מלמדים הרבה על כמות האנשים שעוקבים באופן קבוע אחרי הבלוג. לא מעט עיתונאים קוראים את הבלוג, אבל למיטב שיפוטי, המרחק בינו לבין העיתונות הכתובה והאלקטרונית רק הולך וגדל.

הנתון החביב ביותר שמערכת הניהול של וורדפרס מספקת הוא "מונחי מנוע חיפוש": אלו צירופי מלים שגולשים הקישו במנועי חיפוש וניתבו אותם אל הבלוג שלי. לאחר שמסננים את החשודים הרגילים ("סמולני מניאק", "לנדאו מת טיפש" וכו'), מזומנות הפתעות לרוב. מסתבר שאחוז ניכר מהחיפושים שנקלעים לבלוג כרוכים בהצלבה כלשהי של "חרדים" עם "סקס". אין ספק שגוגל יודע משהו על הבלוג שלי שאני לא יודע, ובכל זאת, צר לי על שברון הלב של כל אותם מתוסכלים, שהשחיתו לא רק את זרעם אלא גם את זמנם לריק על אתרים הורגי-תשוקה כשלי.

לעומתם, כל מי שחיפש אחר הצירופים הבאים – הכל לקוח מסיכומי וורדפרס, לא המצאתי כלום – ודאי מצא את מה שביקש כשהגיע לבלוג שלי:

איך לפצח אגוזי פקאן

ריגשת בירווזת

ציפי חוטובלי

עוף הדודו

שלא נדע מצרות

מורות גומרות

אני מקפיץ את שי לשדה התעופה

איכסס פדיחה שהיא גם ישראלית

אבי ביטר אהבתי כמו טיפש הורדה

מתחככות בהנאה

* * *

לסיכום הפרק הזה בתולדות הבלוג, החלטתי לצלול לארכיון, לדלות משם כל מיני פוסטים ולפרוש אותם בשיטה הצעקנית-אך-אפקטיבית של מוספי סוף השנה בעיתונים; כלומר, באמצעות שימוש סיטוני במילה "הכי". למותר לציין שהדירוגים שלי הם דמגוגיה זולה שכל מטרתה לעורר את סקרנות הקורא/ת, במיוחד אלה שהתוודעו לבלוג רק בשנה-שנתיים האחרונות, ולחשוף אותם לחומרים שאולי נעלמו מעיניהם עד כה.

תתחילו ללחוץ.

הפוסט הכי פטריוטי.

הפוסט הכי מתוחקר.

הפוסט הכי עובדתי.

הפוסט הכי נבואי.

הפוסט הכי הסברתי.

הפוסט הכי יפני.

הפוסט הכי פמיניסטי.

הפוסט הכי אילתורי.

הפוסט הכי אנטי-דו"צי.

הפוסט הכי נצפה.

הפוסט הכי אישי.

הפוסט הכי משפטי.

הפוסט הכי גחמני.

הפוסט הכי מתודולוגי.

הפוסט הכי רומנטי.

הפוסט הכי זועם.

הפוסט הכי מתבונן.

הפוסט הכי חילוני.

הפוסט הכי לא-חוקי.

הפוסט הכי חברתי.

הפוסט הכי מזועזע.

הפוסט הכי קונספירטיבי.

הפוסט הכי שימושי.

הפוסט הכי סמולני.

הפוסט הכי אפולוגטי.

הפוסט הכי פרשני.

הפוסט הכי רפטטיבי.

הפוסט הכי ארוך.

הפוסט הכי תמציתי.

הפוסט הכי קוסמטי.

הפוסט הכי סודי.

הפוסט הכי ניהיליסטי.

הפוסט הכי חדשני.

הפוסט הכי מעצבן.

הפוסט הכי סימטרי.

הפוסט הכי לא-מצונזר.

הפוסט הכי קונקרטי.

הפוסט הכי לא-משפיע.

הפוסט הכי מוזיקלי.

הפוסט הכי חינוכי.

הפוסט הכי לא-חינוכי.

הפוסט הכי ראשון.

* * *

תודה לכולם. איחולים לחמש השנים הבאות: שייגמרו הנושאים לכתיבה. לא לחיות עיקש.

50 תגובות

להגיב
  1. נעמי שיר / מאי 21 2013 09:27

    כל הכבוד! נעמי

  2. עפרה / מאי 21 2013 09:51

    לעידן – יומולדת זו גם הזדמנות להגיד תודה. נהיה זקוקים לך עוד הרבה שנים. מאחלת שחלק גדול ככל האפשר מהקוראים יתרמו את חלקם לבסיס שהנחת כאן לתקשורת אלטרנטיבית עצמאית, נקיה, הוגנת ואינטיליגנטית.
    Happy Birthday, עיד סעיד

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / מאי 21 2013 09:53

    מסכים-לא מסכים , לא רלבנטי; הבלוג – עומד בדרישה מבלוג : קונטראברסלי, אינטילגנטי, חבוב של Google שלא מחבב כל כך מהר.

  4. nina ramon / מאי 21 2013 09:54

    באמת סיבה למסיבה, חמש שנים כאלו. (-:
    מקווה שיהיו לך הכוחות להמשיך.

  5. יובל סער / מאי 21 2013 09:56

    מזל טוב ותודה על זה שאתה פה, כותב, ממשיך ולא מתייאש

  6. מיכל, רמת אביב / מאי 21 2013 09:58

    עידן,
    למרות שאני יכולה להגיד לך את זה בע"פ, אני חוסכת ממך את המבוכה: תודה! תודה על שנים של השקעה ושל הוקעה וגם של הקאה של כל מה שנקעה נפשך. ולמרות שאנחנו נוטים להתווכח הרבה (נדמה לי שאתה מרגיש עד כמה אני נהנית מזה), אני קוראת אותך, מקשיבה לך, ומפנימה ולומדת ובעיקר נפעמת מהעיקשות והנחישות, ומההתנפלות הנשנית שלך על שובר הגלים שהוא המציאות.
    תמשיך.

  7. עידית / מאי 21 2013 10:20

    תודה, עידן. ברכות ליום ההולדת של הבלוג. קוראת אותך תמיד בעניין רב. מקווה שתמשיך בלי להתעייף.

  8. יעל / מאי 21 2013 10:24

    יא סאלאם! כל הכבוד עידן, באמת כל הכבוד.

    אני מהקוראים החדשים יחסית ובהחלט שינית את השקפת עולמי באשר למתרחש בפינות המואפלות והמהוסות של הארץ. אני מפנה את מי שרק מוכן לשמוע אל הבלוג, אולם חשוב מכך- עוררת בי אומץ לחמול, להטיל ספק, להצביע על שקרים ולהאזין למסר ולא למוסר (במובן של "אוף, עוד פעם הנודניקים מב'צלם', לא מתחשק לי פוליטיקה"). בזכות הפריסה העובדתית העיקשת פירקת בעבורי את המושג 'פוליטיקה' למרכיביו- נהלי חיים, אינטרסים, נהלי רגש, השלכות מעשיות, חזון ומהלכים היסטוריים, ואולי עוד כמה שלא עלו בדעתי כרגע. כך, למעשה, חילצת אותי מנישת ה-"אנ'לא מבינה בפוליטיקה", והראית כיצד ניתן לעשות בהתמדה וברצינות, כל אחד כפי יכולתו.

    לפני כמה שנים אחי סיפר לי כיצד הוא נקלע, כמפקד טנק בחזית 'עופרת יצוקה', לרגע (מה רגע- נצח) של אפוקליפסה עכשיו. בדיוק אז נולד בנו הבכור והוא רץ מבית החולים למילואי המלחמה, רק כדי לראות כיצד החייל שלו אוכל בורקס בנחת תוך כדי שהוא מוחק שכונה אחר שכונה, וכיצד התרנגולות עוברות ליד הטנק ברחוב ומנקרות באדמה ("צ'וק צ'וק" אם לצטט במדוייק) כאילו כלום לא קורה מסביבן. הוא הבין אז שהוא חייב לקחת אחריות ולשנות, ממש כמוך. וכאמור- איש איש בשדהו.

    לטעמי אתה לוחם אור, גם אם מסקנותיך או הטון בו נאמרים הדברים צורמים לי לעתים, וביחוד כאשר שרשורי התגובות מתגלגלים אל המייל שלי ומזעימים אותו. זו בעצם ההשגה היחידה שיש לי על הבלוג הזה, שהפך לפוליטי במובן התרבותי, לזירת התכתשות. אישית, אני נתקלת פעמים רבות בפיתוי להתנסח בסרקזם, בהתחכמות או בהתנשאות קצרת-רוח בשיחה עם אנשים שאינני מכבדת את השקפתם, בפיתוי להשתמש בכח שניתן לי כדי להרגיש לרגע מוצלחת וצודקת יותר מהאחר. בכל פעם שאני מצליחה לעמוד בו ולנסח את דברי באופן מחייב ומכבד, המאפשר לי ולאחר לחיות בשמחה, אני רושמת לעצמי הישג גדול. במלים אחרות- אני רואה קשר בין אותו אור שאתה מתעקש להפיץ באמצעות העובדות שאתה מביא לפתחנו וניתוחן המבריק, לבין השיח שאותו הייתי רוצה לראות במרחב הציבורי. לכן, היות שאתה פועל רבות לצמצם את העוולות שנעשים בחסות העלמת העין הציבורית, ולרפא את הפצעים, והיות שנחנת ביכולת לדייק בכתיבתך הצעד המתבקש הבא הוא להתחייב לשיח מצמח, להשליט סנטימנט אחר, בלתי לוחמני בחצרך. אולי אז לא אוכל יותר לקרוא לך 'לוחם אור' אלא אאלץ למצוא לך כינוי אחר, אבל זאת כבר תהיה הבעיה שלי. בקיצור, כמו שכתבתי ליעל דן אתמול, לאחר שציטטתי מאמירותיה הקשות לדפני ליף- גם לך מגיע להביא אושר לעם.

    ואני גם מודה לך מאד על אותן רשימות בלתי פוליטיות. תענוג ללב ולשכל. ומעשה פוליטי לכשעצמו.

    כל טוב,

    יעל

  9. סיגל / מאי 21 2013 10:47

    הי אחי
    מצטרפת לאיחולים העצמיים שלך.
    זן נדיר.
    סיגל

  10. אורן לם / מאי 21 2013 11:05

    מזל טוב והמשך להאיר עינינו

  11. שחר כרמל / מאי 21 2013 12:13

    מזל טוב עידן, ותודה רבה על הבלוג הכי טוב שקראתי, לדעתי.

  12. דוד / מאי 21 2013 12:24

    אמשח בדרח זוט

  13. נטע / מאי 21 2013 12:55

    מזל טוב מזל טוב! המשך קיום הבלוג נחוץ – המשך את המגדלור! תודה תודה! נטע

  14. צבי ה. ב. / מאי 21 2013 13:19

    מה בנוגע לאיזה מפגש קוראים דוגמת זה שגורביץ מתכנן בימים אלו?

  15. עידן לנדו / מאי 21 2013 13:34

    תודה לכולם, באמת.

    יעל: את הטוב אקבל ואת הרע לא אקבל? אז קיבלתי. לא שאני צופה שינוי. במזרח התיכון אנחנו חיים, חם ומיוזע כאן. להגנתי אומר שהתכתשויות מתרחשות עם מגיבים בודדים בלבד, ויש בבלוג לא מעט ויכוחים ענייניים, גם אם נוקבים.

    צבי: מפגש קוראים? אתם רוצים, תיפגשו…
    אולי בחגיגות העשור. כרגע זה חשוד בדביקות-יתר.

  16. שוֹעִי / מאי 21 2013 13:37

    עידן יקר (שזה לא יעלה לך לראש… תמשיך לתת בראש),
    מז"ט, חשבתי שהאתר הזה קיים מאז ייסוד "רשימות" ופתאום מתברר שהצטרפתי רק כמה חודשים אחריך.
    תודה על כל העבודה שאתה עושה, אני לפעמים חושב שיתרונם הגדול של הפוסטים הפוליטיים פה הוא העיקרון:
    קודם העובדות אח"כ הזהירות; שעה שברוב אמצעי התקשורת מרוב זהירות ושת"פ עם דובר צה"ל והתפתלויות של לא נעים ולא נרגיז את הימין ואת מועצת יש"ע, לא מגיעים לעובדות אלא משכתבים הודעות דובר צה"ל במן Cut
    ו- Paste נון- שלאנטי שבימים כתיקונם נקרא בישראל תקשורת. לא תמיד אני מסכים לגמריי עם כל המסקנות (לפעמים זה מרגיש חצי צעד רחוק; לפעמים בול-פגיעה), אבל לפחות מתפרסמות כאן עובדות, וניתוח שכלתני שלהן,
    שנמנע מהטיית "סלע קיומנו".
    מבחינתי אני עדיין נהנה יותר כשאתה קורא ישעיה קורן או זבאלד, עוקב אחרי עשביה בלתי שימושים במגדיר הצמחים הבלתי שמישים, או כותב על מוסיקה. אבל עם אני למדתי מפה דבר חשוב, זה שלמרות שהאתר הזה עוסק המון בדיכוי ועוול, אתה מבחינתי מדבר על חופש, ובמקום המשעבד הזה (ארץ ההגנה לישראל), לדבר על חירויות-אדם, ולהשמיע קול ברור כנגד הרמיסה היומיומית שלהן, זה ממש לא ברור כשמש.

  17. irithakim / מאי 21 2013 14:53

    ברכות חמות, עידן.
    מאחלת לך שנים רבות של כתיבה, ולנו- של קריאה, של הבלוגים המצויינים שלך.
    תודה

  18. אמיר / מאי 21 2013 15:06

    ברכות! לשאר המחמאות שלמעלה אוסיף גם שבבחירתך בכתיבה פוליטית העולם הפסיד מבקר תרבות חריף. בלהט העניינים אל תשכח להמשיך לכתוב על מוסיקה וספרות!

  19. pugsiman / מאי 21 2013 15:16

    מזל טוב. חושב שאני נופל תחת אותה קטגוריה של אנשים שהצלחת להזיז מצד אחד של המפה לצד השני.

  20. חיה כאן / מאי 21 2013 15:22

    לעידן, תודה מקרב לב. אין לי מה להוסיף על המילים החמות והיפות שנכתבו כאן על הבלוג שלך.
    לעידן וליעל, אני מתקשה להחליט לגבי האופציה המועדפת מבין שתיים:
    א. כתיבה נינוחה, לא תוקפנית, מכילה, מקרבת, לא סרקסטית ולא מתנגחת.
    ב. כתיבה חזקה, תקיפה, סרקסטית ובוטה לפרקים, עומדת-על-שלה, לא מוותרת.
    בהתחשב בכך שאנו חיים בעידן מאד "פסיכולוגי", "מבין", "לא-שיפוטי", דוחה-היררכיה ו"מכיל", אולם מנגד, גם אלים מאד, מרושע, קונקרטי, גלובאלי-תחרותי ושטחי – אולי עדיף שנשנה אסטרטגיה. נהיה יותר שיפוטיים ונוקבים ואז אולי העולם בתורו יהפוך לפחות מופרע ופראי…

  21. דוד ניר / מאי 21 2013 16:23

    עידן היקר,

    ברכות!

    כל פוסט ופוסט שלך הנו עבורי חגיגה לחוכמה, לעומק המוסרי-פוליטי-פילוסופי, לפירוט ורוחב היריעה העובדתי, לאמנות הכתיבה והפואטיקה…..ובכל פעם שהוא עולה לרשת אני פותח אותו כמקלף עטיפת מתנה יקרת ערך.
    מאחר והשקפתך תואמת לגמרי להשקפתי בעניין הכיבוש והפרקטיקות מבזות צלם האנוש שקולקטיבנו ה״יהודי״ מתנאה בהן – ״הנאתי״ מוכפלת.

    דוד

  22. Mosheshy / מאי 21 2013 17:09

    יישר כח על העבודה המצויינת.

  23. מתי / מאי 21 2013 17:37

    מזל טוב, תודה על פקיחת העיניים, החינוך הפוליטי, הרטורי, ועל התמיכה

  24. guyelran / מאי 21 2013 17:43

    מזל טוב, בהצלחה בהמשך ותודה!

  25. יוסי ש. / מאי 21 2013 19:12

    מזל טוב! מעוד אחד שתמיד קורא, לומד חושב ועושה לייק

  26. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / מאי 21 2013 20:16

    גיליתי כעת את מוסרי נגד מוסרני. נפלא. גוזר ושומר.

  27. שיקו / מאי 21 2013 21:31

    קורא את הבלוג בר.ס.ס. מעולם לא הגבתי פה. לצערי גם אני מאלה שקוראים בעיקר את הפוסטים הפוליטיים. התחקירים שלך מעולים. תודה.

  28. איתן לרנר / מאי 21 2013 22:58

    תודה עידן על שנים של כתיבה מאירת עיניים ומאתגרת לעיתים(פוסטים תחקיריים שמחייבים התבוננות עמוקה לאחר קריאת נתונים רבים) . בהצלחה בהמשך

  29. סרגיי א. / מאי 22 2013 03:03

    עידן. קריאה בבלוג שלך היא תענוג צרוף. בעיקר התוכן אבל גם סגנון כתיבה שאין שני לו. יסודי, מנומק, עיקבי, לא מתפשר, מקושר (מלונקק?) ושאינו משאיר שום פרט ללא התיחסות. כמו חומה בצורה שקשה מאוד לחדור.
    אני משוטט לא מעט בבלוגוספרה, אבל הבלוג הזה משאיר את כולם הרחק הרחק מאחור.
    תודה.

  30. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / מאי 22 2013 03:20

    אני זוכרת את כל המקומות בהם קראתי בבלוגו, באוטובוס, במייל, בטאבלט, במחשב, ברסס, באקס שלי ציטט אותו, בלכן התחלתי לעקוב. קראתי מעט, אך חגיגות גיל חמש קרובות לליבי במיוחד, כמו כן סנטימנטליות דביקה. חיבוקים מהיציע.

  31. Michael / מאי 22 2013 06:29

    Idan

    This week I have the somewhat dubious pleasure to 'celebrate' 29 years wince I left Israel for the obligatory post-army walkabout

    – Parts of my family has been around Israel for almost 200 years
    It was really hard to let go

    I've had the fortune of reading your blog through life stations in Asia and now Australia and it is this
    kind of input and labor-of-love your blog represents that helps me to understand why do I still care about what goes on

    I opted out long time a go, but I'm grateful there are people still keeping a twinkle of sanity and hope

  32. מירי / מאי 22 2013 07:58

    מזל טוב עידן לנדאו. החברה שלנו זקוקה לאנשים כמוך, שטורחים לברר את העובדות בתוך כל מסכת השקרים, להעלותן לכתב ולהאיר את עינינו בצורה מרתקת. שמחתי לקרא שקוראים אותך רבים גם בחו"ל.
    בתודה, מירי

  33. אמיתי / מאי 22 2013 08:30

    קורא את בלוגך מאז הפוסט המדוקדק על ברוני הגז.
    מאיר עיניים.
    יישר כח.
    אמיתי.

  34. talila / מאי 22 2013 09:29

    עידן, אתה מלך (זה הניסוח הכי לא רגשני שהצלחתי להעלות)
    תודה גדולה. במדינת הנחמה הפרטית שלי אתה שר השפיות (נו, בכל זאת לא התאפקתי)

  35. Trucos Web / מאי 22 2013 11:06

    עידן, בשם דון חואן קרלוס הראשון, טוב נו, ועוד איזה תושב ספרדי אחד – תודה.

  36. nachum / מאי 22 2013 11:35

    thank you for the music!!!

  37. גיל / מאי 22 2013 14:58

    מזל טוב. מקווה שתחזור לכתוב יותר על המדעים ופילוסופיה. מעטים מדי כותבים על הנושאים הללו בעברית.

  38. שיא ברבי / מאי 23 2013 19:06

    היי עידן,
    איזה כיף הפוסט הזה! השיג את מטרתו לחשוף קוראות חדשות יחסית לפוסטים מוקדמים יותר. השאקון של באך, בגללו ניגנתי! הפילוסופיה של ג'ון גריי, שנחשפתי אליה עכשיו בזכותך! תודה על כתב ההגנה של ההומניזם שם.
    אני מקווה שאתה מוצא סיפוק בכתיבה, שאני מוצאת בה יופי ואמת. מאחלת לבלוג שהמציאות תאפשר לך חיים וכתיבה של התבוננות שאינה תובעת עשייה (זו אולי בקשה מהמציאות עצמה:)).

  39. סמולן / מאי 24 2013 00:22

    ברכות על העקשנות, תכונה שנהוג לזלזל בה. אבל היות וכתבת משהו למעלה על ביקורת עצמית נוקבת, מצאתי את עצמי תוהה אם הביקורת הזו נוקבת רק בכל מה שנוגע להעברה יעילה של המסר של הבלוג (החרבת ישראל מחר בבוקר), או הכחשה של המסר הזה אם הוא מבוטא באופן בהיר מדי (קדימה: מעולם לא כתבתי…). מעבר לפרובוקציה, היות וצירפת את הפוסטים המומלצים, מצאתי את עצמי בוהה בתחזית די ברורה בדבר מותו הקרב של גלעד שליט ב"עופרת יצוקה". כזכור, הוא לא מת. משום מה, העובדה הזו העירה אותי מתרדמתי. בהיתי בפוסט שוב. נטען שם שעופרת יצוקה תהיה חסרת תועלת בעניין התקפות קסאמים המוניות מעזה. גם זה, כמדומה, לא לגמרי התממש. לא רק שהאיום בקסאמים פחת בקצת, המימוש של ההתקפות פחת בהרבה (לנוחותך, האיום נדון ב"עובדה" הראשונה, ואילו המימוש ב"עובדה" השניה באותו פוסט, ההכי לא חוקי).

    אפשר כמובן למצוא שם עוד פלאים. אבל כך בערך הגעתי למסקנה המטרידה, שהמילים הללו, חשבון נפש, כנראה מתייחסות בעיקר לאי עמידה בסטנדרטים גבוהים להפליא של אטימות עובדתית. לא בטוח. לפעמים עובדות יכולות להרוס תיאוריות טובות (כפי שכתבת לבן זוגה של רות דולורס וייס). אבל נראה לי שיש מקום, בעניין התחקירים העובדתיים המלווים בניתוחים מזהירים, לבחון קצת, ובפומבי, את מידת הדיוק של הבלוג. אחרי חמש שנים, אפשר לעשות את זה.

    הייתי שמח לראות בחינה נוקבת באמת. כזו שלא תתחמק מהרמיזות השפלות שרמזת בזמנו – שנתפסו ככאלו – לפיהן ממשלת נתניהו ביימה את רצח בדרך לאילת כדי להסיר את עולה של המחאה החברתית. סביר שלא תגיע עד כדי כך. אני משער שרוב רובה של הביקורת הזו, אם וכאשר תתפרסם, תהיה אפולוגטיקה טופחת-שכם, מטרתית לגמרי, שאומרת שוב ושוב, כמו יוסי שריד וכמו ביבי, שהנולד נצפה פה כל יום זוגי. אולי אני טועה. יומולדת שמייח.

  40. עידן לנדו / מאי 24 2013 08:22

    כל מסיבה טובה צריכה מחרב מסיבות הגון. בלית ברירה ניאלץ להסתפק בחירוב הדל שלך, סמולן. תודה.

    בעניין שליט: הפוסט המדובר, ממרץ 2009, לא "חזה את מותו הקרב של גלעד שליט". לא סתם אתה לא מצרף שום ציטוט שדומה לזה אפילו. הפוסט טען שגורלו של שליט לא מעניין את ההנהגה הישראלית, וניסה לנתח את הגורמים הפוליטיים שמונעים את מימוש העיסקה (בגדול – הרצון לשמור על חשבון דמים פתוח עם החמאס). הניתוח הזה היה מדויק ואפשר להבין לא מעט מהמדיניות הישראלית בעזה בשנתיים וחצי שחלפו ממנו ועד לשחרור שליט. רק כשל קריאתי מדהים יכול להסביר איך קראת את הפוסט ההוא כתחזית על מותו של שליט. זהו עוד פוסט שמנתח את שיקולי ההנהגה הישראלית, וגורלו של שליט עצמו מוצג שם כמו שהוא נתפס בעיני המנהיגים. מעטים יחלקו על כך שהעסקה יצאה לבסוף לפועל לא בגלל נסיגה משמעותית של החמאס מדרישותיו הראשוניות, שהיו 1000 אסירים (בפועל שוחררו 1027), לא בגלל עליונותו של ערך פדיון שבויים וקדושת חיי האדם, אלא בפשטות קריסתו של נתניהו תחת הלחץ הציבורי.

    בעניין עופרת יצוקה: כנראה שאנחנו חיים במדינות שונות אם אתה סבור שעופרת יצוקה הועילה מבחינת ההרתעה. רגע, כנראה שאפילו אלוף יואב גלנט ואתה חיים במדינות שונות, כי הוא בעצמו קבע: "עופרת יצוקה לא פתרה את הבעיה בדרום": http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3970794,00.html
    גלי ההסלמה מיד אחרי המבצע גימדו את רמת הירי שהיתה לפניו:
    https://idanlandau.com/2010/01/08/%D7%98%D7%99%D7%9C%D6%B5%D7%99-%D7%98%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%9D-2/

    הבלוג הזה גם ניתח את מעגלי ההסלמה שישראל יזמה באופן תקופתי, ושפרשנים כמו אלכס פישמן ורוני שקד – לא חשודים בשמאלנות יתירה – הבינו לאשורם כ"הסלמה מתוכננת":
    https://idanlandau.com/2011/03/27/escalation-deterrence-cycl/
    https://idanlandau.com/2012/03/11/good-assassination-too-bad-for-citizens/

    מה שקצרי הרואי אף פעם לא שואלים את עצמם היא מה היתה רמת הירי אילו עמדה ישראל בתנאי הרגיעה; ובהשוואה כזאת מדיניות ההסלמה יוצאת רע מאד. אבל כשדואגים לסלק מהשולחן כל אופציה לא אלימה, באמת האופציה האופטימלית שנגיע אליה תמיד תהיה, המממ, אלימה ומדממת.

    לכתוב מנקודת הזמן המקרית הנוכחית שהאיום בקסאמים פחת זה התגלמותו של קוצר הראייה הישראלי. אתה החומר האידאלי לתעמולת השלטון. ורגע, שכחנו עניין פעוט: אם עופרת יצוקה היתה כזה שוס, למה היה צריך את עמוד ענן?

    אה, כדי להקפיץ את המכירות של כיפת ברזל וכדי לבדוק אם הטילים של החמאס מגיעים לתל אביב. עכשיו אנחנו רגועים.

    מי שעיניו בראשו רואה סיפור אחר לגמרי בעזה. בשקט בשקט ישראל מקילה את המצור (ואז שוב מחמירה, ואז מקילה יותר), והמדיניות הזאת היא שקובעת את רמת האש, כי היא זאת שמיתרגמת בצד השני להשגים ממשיים של ההתנגדות. זה אולי הסוד הכי כמוס של ההסברה הישראלית:
    https://idanlandau.com/2012/12/31/operation-remove-siege/

    אבל אנשים כמוך באמת לא רואים דבר מכל זה, ועדיין מאמינים שהכוח הצבאי הישראלי אשכרה תורם לביטחון שלכם. אני מניח שהבחינה העצמית הנוקבת שבאמת לא עמדתי בה היא האם דרשתי, כפי שהתחייבתי, ממגיבים בבלוג לבסס את טענותיהם בציטוטים ישירים. כשלתי בזה, חשבתי לתומי שבפוסט חגיגי ומשוחרר כזה אין צורך. לא יקרה שוב. נתראה בחגיגות העשור.

  41. סמולן / מאי 25 2013 02:40

    הי עידן

    חשבתי שהנוכחות של הטענה על גלעד שליט כל כך ברורה, עד שהמרכאות מיותרות. אני מתנצל. מאידך, נראה שאת התגובה שלך כתבת מהזכרון, או מהחזון, או מלא-משנה-מה. בוא נתחיל.

    הפוסט הזה מכונה פה "הכי לא-חוקי". יש קישור למעלה. הוא נחלק לפסקאות המכונות "עובדות". הנה העובדה השניה:

    "עובדה שניה: המלחמה הנוכחית מסכנת באופן ממשי את חיי גלעד שליט. מדובר בעובדה לא נעימה, שהשלטון כמובן לא יעז לדון בה; והאי נעימות רק גוברת כשחושבים על כך שמשפחת שליט הצטרפה לקריאות הקרב ערב המלחמה. ובכן, גם אם פצצות הטון של צה"ל המוטלות על בסיסי החמאס לא יהרגו בטעות את גלעד שליט, יש לשוביו את כל הסיבות בעולם לעשות זאת כעת. אין עוד מקח וממכר, אין משא ומתן על שחרור אסירים. מה שיש זה רק מעגל נקמה מקצין והולך. גלעד שליט איבד את ערך המיקוח שלו ברגע שחיל האוויר קטל 150 פלסטינים ב-4 דקות. בימים הקרובים צה"ל ילחץ אל הקיר עוד ועוד את מי שמחזיק בשליט. הסיכוי שייצא בחיים הוא קלוש ביותר.

    כלומר, אותה ממשלה ששלחה את שליט להגן על יישובי הדרום (ומבחינת הפלסטינים, לאכוף את המצור), אותה ממשלה שהפקירה אותו 3 שנים, כעת גוזרת את דינו למות."

    יכול להיות, אפרופו "כשל קריאתי מדהים", שהתבלבלת בפוסט שכיוונתי אליו? כתבתי למעלה שמדובר בפוסט ה"הכי לא חוקי". התאריך בראש העמוד הוא דצמבר 2008, לא "מרץ 2009".

  42. עידן לנדו / מאי 25 2013 08:58

    סמולן, אני אכן התייחסתי לפוסט הנרחב שהוקדש כולו לפרשת שליט. מי שרוצה לדעת את דעתי עליה, מן ההגינות שיתייחס לטקסט העיקרי שכתבתי עליה, שגם נכתב לאחר הפסקה הבודדת שציטטת:
    https://idanlandau.com/2009/03/19/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%98-%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94-%D7%90%D7%9C%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%91%D7%99%D7%AA/

    גם הפיסקה הזאת לא "חזתה את מותו" של גלעד אלא פשוט טענה שישראל סיכנה מאד את חייו. זה נכון מאד, וכמו שהוא יצא בחיים, הוא היה יכול למות. הבדל דק מאד היה שם, וכשמשחקים בחיי אדם כל תוצאה היא אפשרית. רק לפני כמה שבועות כתבתי שממשלת ישראל לקחה "הימור מטורף" על חיי אזרחיה כשתקפה בסוריה בלי שום עילה מוצדקת. האם "חזיתי מלחמה"? לא, חזיתי סיכון גבוה מאד, שאולי יתממש לשפיכות דמים ואולי לא. במקרה של מלחמת לבנון השניה, אנו יודעים בדיעבד שהתגובה המטורפת בעוצמתה לפרובוקציה (הבלתי לגיטימית לחלוטין) של חיזבאללה דירדרה את האזור למעגל דמים מיותר. מי שהכניס אזרחים בלתי מעורבים למעגל האלימות באותה סיטואציה היתה ישראל; רק אז החלו לנחות קטיושות בצפון.

    מי שעוסק בניתוח פוליטי לא יכול להימנע מהצבעה על סיכונים כאלה רק בשמו של דיוק מתמטי מופרך שממילא אף אחד בעיתונות לא נדרש לעמוד בו. זה גם אומר שפה ושם יהיו תחזיות שכשלו; מחיר נסבל. אבל לא זה היה המקרה כאן.

  43. יועד לוי / מאי 26 2013 14:41

    מצטער עידן אבל הניתוח שלך באותו פוסט היה פשוט מוטעה נקודה, זה לגיטימי לטעות כמובן אבל חשוב להודות בזה וכן זה היה המקרה כאן יצאת בהצהרה חסרת שחר.

  44. עידן לנדו / מאי 26 2013 14:43

    יועד, או שתנמק את דעתך ותתייחס לשרשרת הטיעונים שהעליתי שם וגם כאן כנגד סמולן, כולל למה שבקישורים – או שתשמור את דעתך לעצמך. לכתוב לי "פשוט מוטעה נקודה" זה גסות רוח נקודה. זה לא בלוג דעות.

  45. יועד לוי / מאי 26 2013 18:29

    אני אומר משהו פשוט: הטענה שלך שמבצע עופרת יצוקה סיכן את גלעד שליט חסרת שחר, גלעד שליט היה התרנגול מטיל ביצי הזהב של הפלסטינאים ואין שום סיכוי שבעולם שהם יהרגו אותו בטח לא בגלל הפצצות את ישראליות זה פשוט חסר היגיון מבחינתם.

  46. עידן לנדו / מאי 26 2013 19:59

    יועד, איכשהו בדצמבר 2008 התרנגולת הזאת הטילה על הפלסטינים לא זהב אלא אלפי פצצות. כפי שסקרתי בפוסט המסכם על המבצע, אחת המוטיבציות החזקות ביותר לעופרת יצוקה, שהוכחשה ברמת ההנהגה אבל עברה יפה מאד לדרגי השדה, היתה לנקום על חטיפת שליט. כמו שאתה חושב ששליט היה קלף חשוב לפלסטינים, היו פלסטינים שחשבו אז שהקלף הזה שרוף, ועובדה שהוא לא מונע מישראל להתעלל ככה ברצועה. כן, הוא שרד, ובסוף שוחרר, וכל זאת חוכמה שבדיעבד.

    מעבר לזה, ההפגזות הבלתי מובחנות על שכונות שלמות יכלו פשוט להרוג את שליט מאש כוחותינו. צה"ל לא ידע איפה הוא.

    גם אתה וגם סמולן מתעלמים מהנקודה העיקרית של הפוסט הארוך שהוקדש לשליט, והיא ניתוח הציניות של ההנהגה הישראלית, שפשוט משכה זמן יקר, ביזבזה את שנותיו היפות של שליט, מטעמי פוליטיקה של נקם ושילם. ובסוף היא זאת ששילמה. אבל כמובן שתמיד קל יותר לחשב חישובים על מה היו הפלסטינים עושים אם ואילו ולא להביט ביושר על מה אנחנו עושים בפועל.

    אני מציע שנסיים כאן את הדיון האנכרוניסטי הזה (כל פוסט והנושא שלו). המסיבה חורבה ואפשר להמשיך הלאה.

  47. נטליה / מאי 27 2013 14:59

    ונניח שטעית, עידן, טעויות אחדות במסורת מפוארת של פוסטים, שרובם אנליטיים, ולא עוסקים בניבוי. לו רק היה מי שעוקב אחרי התחזיות הכושלות של אמצעי התקשורת, שמלעיטים את דעת הקהל, ואת דעתו של סמולן, בפחדים ופרנויות, ואחרי זה לא נותנים את הדין.

    המסיבה לא חורבה!

  48. israebest / מאי 27 2013 15:32

    כתבת הרבה והשגת כמעט כלום. האין זה סימן שכתיבתך לא רלוונטית למציאות הישראלית? אבל בהחלט יש כאן חומר טוב בכדי ללמוד על השמאל הקיצוני האמלים והאנטי ציוני. זה גם מראה שהשמאל הזה יחסית קטן מאוד אבל פעיל בדיבורי אינטרנט בצורה מטורפת.

  49. עידן לנדו / מאי 27 2013 15:41

    ישראבסט, השגתי די והותר. גם בהפצה של ידע, בשינוי עמדות, וגם בהנעה קונקרטית של מהלכי מחאה. אבל יעידו אחרים על כך.

    (וגם להרגיז אנשים כמוך זה לא הולך ברגל)

  50. דרור BDS / מאי 29 2013 06:23

    שי פירון מברך את הבלוג של עידן לנדו:
    "יש חלקים גדולים בחברה הישראלית שחושבים שלהשתמט משירות צבאי זה לא משהו פלילי, שחושבים שלא להיות חלק מהאתוס התרבותי שלנו, אני אומר את זה כשר חינוך בישראל, [זועק זעקת שבר:] יעלה על הדעת שמישהו יחשוב שלא להיות חלק מצבא ישראל זו לא עבירה פלילית? אני שואל את השר יעלון [הכוונה לפושע המלחמה משה בוגי יעלון] מוסרית את השאלה הזאת עכשיו. אז מה אתה אומר, שצריך לעשות את זה לאט יותר? בבקשה, ארבע שנים. אתה אומר שיש כאלה הצריכים ללמוד? בבקשה, 1800 עילויים. אתה אומר שיש כאלה שצריכים אה, אה, אה, קשה להם? בבקשה, שירות לאומי אזרחי. [נדהם:] אבל להגיד שסנקציה פלילית על עמידה במטלה [מונה: 1] מידתית [2] ערכית [3] ציונית [4] חוקית [5] מוסרית זה דבר ש[לא מאמין למשמע אוזניו] לא מגיע לו סנקציה פלילית [???], אני תמה מאד מאד על העניין הזה".
    28 מאי 2013, ראיון ברשת ב', הבוקר הזה – אריה גולן

    נברך חזרה את שי פירון:

    דַּרְכֵי הצִיּוֹנים אֲבֵלוֹת,
    מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד–כָּל-לשכות הגיוס לצבא הציוני שׁוֹמֵמִין,
    פושעי מלחמותיהם המיותרות נֶאֱנָחִים,
    אמותיהן שלא קראו את "תדע כל אם עברייה" – טלי לטוביצקי, נּוּגוֹת,
    וְהם מַוסגרים-לָהּאג.

    הָיוּ צָרֶיהָם לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָם שָׁלוּ, כִּי-יְהוָה, ולא רק הוא(!) הוֹ[א]גָהּ ותובע עַל רֹב-פְּשָׁעֶיהָ,
    פושעי מלחמותיה הָלְכוּ שְׁבִי, לִפְנֵי- שופטי בית הדין הפלילי הבינ"ל בהאג.
    וַיֵּצֵאו מן הפרלמנט הצִיּוֹני,
    הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה,
    וַיֵּלְכוּ בְלֹא-כֹחַ, לִפְנֵי רוֹדֵף צדק.

    זָכְרָה פלסטין יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ–כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ, אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם;
    בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד- פורעים ציונים, וְאֵין עוֹזֵר לָהּ
    רָאוּהָ צָיונים, שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ.
    אבל!
    האם יעלה על הדעת שמישהו יחשוב שלהיות חלק מהצבא הציוני זו לא עבירה פלילית?
    אני שואל את השר שי פירון [הכוונה למסית והמדיח שי פירון] מוסרית את השאלה הזאת עכשיו.
    אז מה אתה אומר? הה?

    חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה;
    כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִחרימוּהָ הסיטו השקעותיהם ממנה והטילו עליה סנקציות כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ,
    גַּם מצביעי מרצ נֶאֶנְחָו אבל שָׁבו לאָחוֹר והצביעו שוב מרצ.
    טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ מיוסי שריד עד ניצן הורביץ
    לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ, וַתֵּרֶד פְּלָאִים, אֵין מְנַחֵם לָהּ

    בחורבן המשטר הציוני ננוחם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: