Skip to content
8 ביולי 2010 / עידן לנדו

"כלבי קש" והאתגר האפל של ג'ון גריי (פרק ד' ואחרון)

[קיראו כאן את פרק א', פרק ב' ופרק ג']

אחרי שקראתם את שלושת הפרקים הקודמים בסדרה, אני מקווה, אתם אנשים קצת שונים. בשלב זה השוני מתבטא בעיקר בתחושת בלבול ואי-סדר, כי ג'ון גריי בילגן את הסלון הנפשי שלכם, שהיה מרוהט כל כך יפה ומסודר עד שצללתם ל"כלבי קש". מה עושים עם הבלבול הזה – יחליט כל אחד לעצמו (למשל: "אוי, איך אהבתי את הפוטל הזה, אותו במיוחד, למה הוא היה חייב להרוס דווקא אותו?"; "שיט, מה הולך פה? מישהו זוכר איפה עמדה הספה?"; "סלון בלי רצפה? המממ… קונספט מעניין"; "איזה בלגן? תמיד חייתי ככה. לא רואים בכלל שהיה פה מישהו").

עניינו של הפרק האחרון הזה הוא ביקורת על גריי. אבל לפני כן, חשוב לי להעמיד את הדברים בפרופורציה הנכונה: יש לי הרבה יותר דברי שבח לומר על "כלבי קש" מדברי גנאי. בשלל נושאים שונים, מצאתי שאני מסכים איתו (או נאלץ להסכים, וזה יותר מרגש): על אשלית הקידמה, על אשלית ה"עצמי", על הדו-ערכיות של הטכנולוגיה, על היחס לסמים, על הזיקה הנפשית לבעלי חיים, על השחרור שבזניחת העמדה הסוליפסיסטית, ועוד ועוד.

הנקודה העיקרית שבה מצאתי עצמי מתנגד, ואף מתקומם, היא בתחום המוסר ההומניסטי. האמירות של גריי בתחום הזה אינן תופסות מקום מרכזי בספר, ובכל זאת, הן מפוזרות במספיק מקומות ושומרות על עקביות עיקשת שמחייבת התייחסות כלשהי (אם המוסר הזה יקר לליבך). על כן בשורות הבאות אנסה לחבר מעין כתב הגנה על המוסר הזה. אסטרטגית ההגנה תהיה פשוטה: אבחן את ההתנגדויות של גריי ואראה שבכל מקרה ומקרה, אין בהן ממש. כלומר, יכול אדם להסכים עם הנחות היסוד הפילוסופיות והתרבותיות של גריי ועדיין להחזיק בדבקות במוסר ההומניסטי, ואף לפעול בנחישות למימושו. נכון, אין בתפיסת העולם של גריי שום עוגן מוצק למוסר; אבל זה ודאי נכון גם לכל תפיסות העולם החלופיות, כפי שגריי עצמו מיטיב להראות. "כלבי קש" פותח פתח לניהיליזם, אבל אינו סוגר את הדלת על ההומניזם. לטעמי, הוא דווקא מחדד את עיקר ההומניזם בכך שהוא מקלף ממנו את כל השכבות המיותרות.

נתחיל בספקות והערעורים של גריי, אחד לאחד.

1. ערעור מושגי ה"אני", האוטונומיה האישית, הבחירה ואפילו הרצייה.

גריי מצטרף כאן לשושלת ארוכה של ספקנים בפילוסופיה (יוּם ושופנהאור הם הידועים שבהם) שקבעו כי תחושת העצמיות של האדם, הרציפות והמשכיות של האני (היותו "אותו אני" גם בחלוף שנים וחוויות), מציאותו מאחורי התפיסה והחשיבה והרגש שלנו (כלומר, יש "אני" שתופס וחושב ומרגיש, ולא מדובר בחוויות מנותקות מ"מרכז" נפשי כלשהו) – כל אלה הן אשליה; אין בהן ממש ואין שום טיעון משכנע בקיומן. גריי מוסיף לעמדה הזאת רק את החיזוק מן המדעים הקוגניטיביים בימינו, שאכן, מערערים על מציאותו של "אני" שכזה. הערעור הוא בדרך השלילה: אין שום עדות חיובית לקיומו. כל מה שמוצאים במוח זה "מודולים", או "מערכות מומחה", שיודעות לנתח ולהגיב על גירויים מסוג ספציפי. אבל אין שום "חדר בקרה מרכזי" שיכול היה להיות משכנו של ה"אני".

אלה טיעונים מכובדים (גם אם עוכרי שלווה), ולא אנסה לסתור אותם כאן. השאלה היחידה שנשאלת האם נובע מהם, כפי שגריי סבור, שאין שחר למושג ה"בחירה". שהרי זהו מושג שנחוץ לכל תורת מוסר שהיא, הומניסטית או לא: ההנחה שהאדם ריבון להחלטותיו ומסוגל לבחור. זאת משום שבהיעדר בחירה, אין אחריות וגם אין אשמה; מי שאינו יכול לפעול אחרת מכפי שהוא פועל – נגיד, רובוט, או תינוק – פטור מאחריות מוסרית. האם כולנו, כפי שקובע גריי, סוגים של מכונות משוללות יכולת בחירה?

נדמה לי שיש כאן שתי שאלות. האחת, בהנחה שאין קיום אובייקטיבי ל"אני" ומדובר בסוג של אשליה שהמוח מפברק – האם נובע מכך שאין בחירה? שתיים, איום הדטרמיניזם: האם העובדה שהמוח הוא חומר בלבד (ובהנחה שאיננו ספיריטואליסטים) מחייבת שכל פעולותינו נגזרות מראש על פי חוקים דטרמיניסטיים, ואז, שוב, אין באמת בחירה חופשית?

עד כמה שאני רואה, התשובות לשתי השאלות שליליות. בוא נניח שה"אני" הוא אשליה. מכאן נובע שבאמת, אין "בוחר", אין "רשות עליונה" במוח שבוחרת במסלול פעולה כזה או אחר. האם נובע מכך שאין ממש ב"בחירה"? בואו נרחיב את התמיהה הזאת. מכך שאין "אני", נובע שאין "פוחד" ואין "זוכר" ואין "מסיק" ואין "נגעל". האם מכך נובע שאין ממש בפחד, בזיכרון, בהסק או בגועל?

הספק של גריי כאן תופס יותר מדי, ולכן לא תופס כלום. בדיוק כמו שיש מנגנונים קוגניטיביים שאחראים על מגוון שלם של פעולות וחוויות מנטליות, יש גם מנגנון (או רשת של מנגנונים) שאחראי על בחירה. אולי אין הצדקה פילוסופית לקרוא למנגנון הזה "אני". ניחא. בכך לא נגרע דבר מן הממשות האובייקטיבית של פעולתו. אמת, הרעיון של בחירה ללא "בוחר", פחד ללא "פוחד", זיכרון ללא "זוכר" וכדומה חותר תחת האינטואיציות העמוקות ביותר שלנו; למרבה הצער, זאת לא תהיה הפעם הראשונה או האחרונה שזה קורה. המדע המודרני (ומדעי המוח במיוחד) שוב ושוב חושף לעינינו מציאות שאיננה מתיישרת עם ההטיות הקוגניטיביות המולדות שלנו. הראשון לעמוד על כך היה כבר ניוטון, שהתקשה להאמין בתיאורית הגרביטציה שלו עצמו, לפיה עצמים יכולים לפעול מרחוק זה על זה – יסוד "מאגי" שאינו מתיישב עם פיסיקת-המגע האינטואיטיבית שלנו.

גריי מיטיב לסכם זאת במלים: "העולם שאותו מתוכנתים בני האדם לתפוס הוא חזיון תעתועים."

ביחס לשאלה השניה – האם המוח פועל באופן דטרמיניסטי – מדובר בגלגול עכשווי של בעית הרצון החופשי הקלאסית. יש דרכים רבות להתמודד איתה ולא צריך להרחיב בהן דווקא כאן. אזכיר רק שתיים מהן, האונטולוגית והאפיסטמולוגית. התשובה האונטולוגית מפקפקת בהנחה שהמוח הוא מכונה דטרמינסטית; כלומר, היא טוענת שבדומה למתרחש בעולם התת-אטומי (ואולי אף בזכותו), הפעילות הכימית והחשמלית במוח איננה ניתנת לחיזוי מלא משום שעצם החוקים השולטים בה מאפשרים יותר מ"פלט" אחד עבור קלט יחידי. התשובה האפיסטמולוגית, בניגוד לכך, מקבלת את ההנחה שהמוח דטרמיניסטי, אבל בדומה למערכות כאוטיות אחרות (זרימת מים בנהר, שינויי אקלים), בשל המספר העצום של המשתנים הפיסיקליים שמעורבים בכל אחת מן הפעולות הקטנות ביותר של המוח, אין שום דרך חישובית בת-ביצוע לנבא בפועל את "הצעד הבא" שלו. בהשקפה הזאת, "חופש הבחירה" הוא תוצר של הבורות שלנו (גם אם תוצר עקרוני) ולא של מבנה העולם.

כך או כך, את ההתנגדות הפילוסופית הזאת של גריי – שמתיימרת לערער על כל מערכת מוסרית, לאו דווקא על המוסר ההומניסטי – ניתן להניח בצד.

2. אין תוקף אוניברסלי למערכת המוסרית שלנו.

או כמו שגריי מנסח זאת: "צדק הוא תוצר לוואי של הרגל. כשההרגלים משתנים, אובד הכלח על צווי הצדק. מושגי הצדק הם נצחיים כמו אופנות כובעים."

ברמה שטחית כלשהי, אין ספק שהצדק עם גריי (אף כי גם הצדק הזה, אולי, נצחי כאופנת כובעים). אף אדם אינטיליגנטי לא יוכל לטעון שניתן להצדיק את האוניברסליות של השקפותיו המוסריות באותו אופן שניתן להצדיק את האוניברסליות של טענות בפיסיקה או בביולוגיה. ואף אדם עם שמץ של מושג בהסטוריה גם לא יטען שההשקפות המוסריות שלנו עמדו על תילן מאז ומעולם ולא התעדכנו, וממשיכות להתעדכן, כל הזמן.

השאלה היא אם טענותיו של גריי מכוונות כלפי התפיסה השטחית – והכוזבת – הזאת של מוסר אוניברסלי, או שמא יש בהן אמירה עמוקה יותר. מן הטקסט עצמו קשה לדעת, אבל בלי קשר לטקסט, יש ערך רב בניסיון לחדד את ההבנה מה בדיוק מקור התוקף של המוסר ההומניסטי בהשוואה למערכות מוסר אלטרנטיביות.

ניסיונות להצדיק את המוסר ההומניסטי על בסיס קביעות כגון "האדם הוא תכלית לעצמה", או "אין ערך קדוש יותר מן החיים" – נידונים לכישלון. זאת משום שהם סגורים במעגל פנימי שמניח את המבוקש. אכן, טיעונים מסוג זה אינם מותירים שום רושם על מי שמחזיקים במוסר אחר, נניח, כזה שמעמיד את טובת המדינה מעל טובת האדם היחיד, או שרואה באדמה ערך קדוש יותר מן החיים.

הצידוק העמוק יותר, האובייקטיבי, למוסר ההומניסטי – מוסר שדואג לחייו ושלומו וחירותו ורווחתו של האדם היחיד – נעוץ בביולוגיה האנושית; ובלי להתבייש, צריך לומר – בטבע האוניברסלי של האדם. לפני כמה שנים כתבתי מסה שעסקה בין השאר בנושא הזה, ונדרשה לעימות בין תפיסות רלטיביסטיות ואוניברסליות במוסר. הנה ציטוט משם:

"ביסודו של דבר, כל יצור שמסוגל לחוות כאב וסבל הוא סובייקט ראוי להתייחסות מוסרית. זו הסיבה שאנו כוללים – או ראוי שנכלול – בחוג הראייה המוסרי שלנו בני אדם מכל הצבעים והמינים, תינוקות ומפגרים, בעלי חיים עיליים, אבל לא בקבוקי שמפו ושיחי גרניום. אם בעתיד יאכלסו את עולמנו רובוטים או אנדרואידים המסוגלים לסבל אמיתי, גם הם יזכו למעמד מוסרי בעינינו, חרף העובדה שגופם עשוי מסיליקון ואינו מכיל מולקולת די-אנ-איי אחת.

ברמה העמוקה יותר, אם כן, לא רק שהשיפוט המוסרי אינו צריך להכחיש שקיים טבע מולד באדם – הוא מתאפשר רק הודות לקיומו של טבע כזה. שהרי אלמלא ציידה אותנו הביולוגיה במערכת עצבים המסוגלת לחוש כאב, בצרכים קיומיים אוניברסליים (מזון, מחסה, מגע אנושי, חופש תנועה) – היחס המוסרי לזולת היה מאבד את צידוקו. שאלות נוקבות הניצבות בפני רלטביסטים תרבותיים קיצונים – כמו האם להתערב במנהג מילת הנשים בעולם המוסלמי – אינן מציבות שום דילמה בפני מי שמכיר בסגולות האוניברסליות של הטבע האנושי. בכל מקום שיש סבל, יש למנוע אותו. באיזו דרך יש לנקוט – זו כבר שאלה טקטית, לא אתית."

את הטיעון על בסיס הטבע המולד ניתן לחזק בממצאים שהצטברו בחקר הפסיכולוגיה של המוסר בשנים האחרונות. גילויים של "נוירוני מראה" ושל מנגנוני אמפתיה – לא רק אצל האדם – פתחו את הדלת בפני חשיבה מחודשת על הבסיס הביולוגי של החשיבה המוסרית. אמפתיה היא אותו מנגנון שמאפשר, בעצם כופה עלינו, להציב את עצמנו בנעלי הזולת – וזה בדיוק הצעד הראשון, ההכרחי, במוסר ההומניסטי (הנה כתבה מצוינת בנושא). אם האוניברסליות הביולוגית של הסבל מוכיחה שיש הצדקה לא מעגלית למוסר ההומניסטי, האוניברסליות הביולוגית של האמפתיה מוכיחה גם ששורשיו של המוסר הזה אינם בגדר קונבנציה ארעית ותלוית-תרבות.

עכשיו: אני מודע לכך שגם כאן, לא מדובר בטיעון מוחץ בעד האוניברסליות של המוסר ההומניסטי; אין טיעון כזה. תמיד יכול לבוא הפונדמנטליסט הדתי או הפשיסט ולהכריז שישנם ערכים שגוברים על הצרכים והנטיות הביולוגית האלה – גם אם הוא מקבל את תוקפם האוניברסלי. אבל אני טוען שאין טיעון חזק מזה לתוקפה של מערכת מוסר כלשהי. וזאת משום שלא ניתן להצביע בבירור על שום צורך ביולוגי דוחק, בעל תוקף אוניברסלי, שיכול להתחרות ואף לגבור על הצרכים שעליהם מגן המוסר ההומניסטי (או לפחות, הליבה הבסיסית שלו).

זאת ועוד, גם מוסר אנטי-הומניסטי ניזון מדחפים מולדים (אלימות, צורך בשליטה, גועל). אבל רק לעתים נדירות הוא יציג אותם כהצדקות מוסריות; ההצדקות תמיד יתנסחו במונחים שיכסו על הדחפים האנטי-הומאניים (כבוד האומה, לכידות חברתית, זכויות הסטוריות), דחפים שאכן, קשה מאד להגן עליהם. להבדיל, במוסר ההומניסטי לא נפער פער כזה בין התשתית הביולוגית לבין השיח האתי שעוטף אותה, משום שכל מטרתו של שיח זה היא לחשוף את התשתית הזאת במלוא שבריריותה, שבריריות החיים, שממנה נגזרת קדושתם.

אישית, אני יכול לחיות עם הוודאות המוגבלת הזאת בתוקפו של המוסר ההומניסטי. אני לא צריך את הבטחון שמקנה חוק טבע; מספיק לי הבטחון ביכולת שלי לזהות סבל, ובעיקר, סבל מיותר. אני לא בטוח מה עמדתו של גריי ביחס לטיעון הזה. הרצינות שבה הוא מתייחס לנפשם של בעלי חיים והדמיון העקרוני שהוא רואה בין האדם לבינם מחזקים אותי בהשערה שהוא יסכים בנקל לקביעה כי יש פשר אוניברסלי לחווית הסבל, ופשר זה מעוגן בביולוגיה האנושית-חייתית (מכאן גם נובעת עמדה מוסרית כלפי בעלי חיים, כמובן).

אפשר שגריי לא יראה בכך עוגן מספיק מוצק למוסר. אם הוא באמת סבור שבהיעדר הצדקה מוחצת למוסר ההומניסטי, מוטב כבר לזנוח אותו – הרי שהוא שופך את התינוק עם המים.

3. בתנאי קיצון חריגים, המוסר ההומניסטי קורס.

הטיעון הזה מצוי בשני קטעים שלא תירגמתי מן הספר, שניהם מבוססים על עדויות של ניצולים ממשטר של זוועות. גריי מצטט את העדויות במטרה "להוכיח" שיש קשר קלוש, אם בכלל, בין צווי המוסר לבין האופן הממשי שבו אנשים מקבלים החלטות בחייהם. הטיעון מניפולטיבי לגמרי, אבל מעניין.

קטע אחד מהשניים מתבסס על ספרו של ורלאם שלאמוב, "סיפורי קולימה", שמבוסס על חוויותיו של המחבר במשך 17 השנים ששהה בגולאג קולימה. המסר העולה מן הספר של שלאמוב הוא שבתנאים המחרידים של הגולאג, כל עקרונות המוסר המוכרים מתפוררים; הכל מוכפף לייצר ההישרדות.

הקטע השני מבוסס על אפיזודה מספרו של רומן פריסטר, "דיוקן עצמי עם צלקת", אוטוביוגרפיה שמגוללת את קורותיו של פריסטר (לימים עיתונאי ב"הארץ"), בין השאר, גם כנער בן 16 במחנה הריכוז בירקנאו. גריי מציג את הרקע, ואז מצטט מן הספר (כיוון שאין לי את המקור של פריסטר, אני מתרגם אותו בחזרה מאנגלית לעברית).

"אסיר בן 16 במחנה ריכוז נאצי נאנס בידי שומר. השומר גונב את כובעו של האסיר, בידיעה שכל אסיר שמופיע במסדר הבוקר בלי כובע נורה מייד. אם יירו בקורבן, האונס לא יתגלה. האסיר ידע שהסיכוי היחידי שלו לחיות הוא למצוא כובע. אז הוא גנב את הכובע של אסיר אחר, בזמן שישן, ושרד לספר את הסיפור. האסיר האחר נורה.

רומן פריסטר, האסיר שגנב את הכובע, מתאר את המוות של האסיר השכן כך:

"הקצין והקאפו הלכו לאורך השורות… ספרתי את השניות בזמן שהם ספרו את האסירים. רציתי שזה ייגמר. הם הגיעו לשורה הרביעית. האיש בלי הכובע לא התחנן על חייו. כולנו, רוצחים ונרצחים, הכרנו את כללי המשחק. מלים היו מיותרות. הירייה רעמה בלי אזהרה. נשמעה חבטה קצרה, יבשה, בלי הד. כדור אחד למוח. הם תמיד ירו בצד האחורי של הגולגולת. היתה מלחמה, והתחמושת היתה בקיצוב. לא רציתי לדעת מי היה האיש. שמחתי שאני בחיים."

מיד לאחר התיאור המזעזע הזה, כותב גריי: "מה המוסריות היתה אומרת שהיה על האסיר הצעיר לעשות? היא אומרת שלחיי אדם אין מחיר. טוב ויפה. האם בשל כך היה עליו להסכים למות? או שמא היעדר המחיר לחיי אדם פירושו שמותר לו לעשות הכל כדי להציל את חייו שלו? מוסריות אמורה להיות אוניברסלית וקטגורית. אבל הלקח מן הסיפור של רומן פריסטר הוא שהיא בגדר מוסכמה נוחה, המשמשת אותנו רק בזמנים נורמליים."

אחרי שנרגעים קצת מן הסיפור המצמרר הזה, הטיעון של גריי – לא בטוח שיש כאן אפילו טיעון, מלבד מהלומה רגשית חזקה – נראה מאד תמוה. הלקח מסיפורי הגולאג והשואה הוא שאכן, יש זמנים ומקומות שבהם חיי אדם שווים פחות מאבק. גריי עצמו מסכים שמדובר בתנאי קיצון חריגים, אבל משום מה מסיק מכך שהמוסר הוא בגדר מוסכמה נוחה ותו לא. זה כמו לומר שאהבת אמת היא מוסכמה נוחה, כי יש זמנים ומקומות שבהם אנחנו לא אוהבים אף אחד; והאמת היא מוסכמה נוחה, כי יש זמנים ומקומות שבהם האמת נרמסת ברגל גסה והשקר מושל בכיפה; והומור הוא מוסכמה נוחה, כי יש זמנים ומקומות שבהם לא צוחקים.

בקיצור, יש משהו מאד נאיבי בתפיסה שקיימת מערכת נורמטיבית כלשהי שחסינה לחלוטין בפני כל הנסיבות שניתן לדמיין, כמו היתה עשויה מטיטאניום בלתי מתכלה. זהו דחליל של הומניזם, לא הומניזם חי ואמיתי, וגריי תוקף כאן את הדחליל, לא יותר מכך.

אבל יש בעיה עמוקה עוד יותר במסקנה של גריי. שהרי גם העדות של שלאמוב וגם זו של פריסטר בעצם מתיישבות לחלוטין עם ההגיון הבסיסי של המוסר ההומניסטי. ההגיון הזה מקדש את החיים, ועל כן מצדיק לחלוטין פעולות הישרדות. יותר מכך, אין במוסר ההומניסטי שום עקרון שמעדיף את חיי הזולת על חיי שלי (אין גם עקרון הפוך); לכן, גם פעולות קיצוניות שפירושן הקרבת חיי הזולת למען הצלת חיי שלי מתיישבות איתו. אנחנו יודעים יפה מאד כמה קל לעוות את ההגיון הזאת בכדי להצדיק הריגה של חפים מפשע; אבל פרקטיקות נפסדות כאלה אינן מכתימות את ההגיון הבסיסי, שאכן מודגם בצורתו הטהורה בדילמה שבפניה ניצב פריסטר: אני או הזולת. מול דילמות כאלה, ניתן לומר, המוסר ההומניסטי אולי שותק (אין לו עצה חד-משמעית), אבל בוודאי לא קורס.

4. הפעולה היא אשליה, בקשת נחמה; ההתבוננות והמחשבה הסבילה נעלות עליה.

כאן אנחנו מגיעים לתחום שבו טיעונים לא ממש יכולים לשכנע. גריי, כך אני מרגיש, כותב מתוך טמפרמנט מסוים; טמפרמנט שספוג בייאוש עמוק מן היכולת לשנות את העולם לטובה. כל ניסיון לשינוי, הוא חושד, מסתיר מאחוריו פנטזיה זועמת של גאולה, שתגבה מחיר גבוה יותר מתועלתה האפשרית. אל העמדה הכמעט-סגפנית הזאת, יש להניח, יכול להגיע רק מי שמעולם לא התנסה בפעולה פוליטית, או אולי מי שבאופן עקבי ניסה – ונכשל.

נו? ואם אני לא יודע לשיר, זה אומר ששירים, באופן אינהרנטי, הם בזבוז זמן?

שימו לב שוב לייאוש הזה בדבריו:

"מי שנלחם לשנות את העולם רואה את עצמו כדמות אצילה, אולי אפילו טראגית. אבל רוב אלה שפועלים לשיפור העולם אינם מורדים בסדר הדברים. הם מבקשים להתנחם על אמת שאין בכוחם לשאת. בבסיס הדברים, אמונתם כי הרצון האנושי מסוגל לשנות את העולם היא הכחשה של היותם בני-תמותה…

הפעולה משמרת תחושה של זהות עצמית שהרפלכסיה מפוגגת. כשאנו פועלים בעולם יש לנו מראית של מוצקות. הפעולה מספקת לנו נחמה על אי-קיומנו. אין זה החולם בהקיץ שבורח מן המציאות, אלא אנשים ונשים פרקטיים, שבוחרים בחיים של פעולה כמפלט מחוסר משמעות."

גריי רוצה שנאמין לו שכל מי שפועל נגד סדר הדברים בעצם תקוע במשחק של הכחשה (של המוות) ובריחה (מחוסר המשמעות). אני חייב לומר שזה קצת מזכיר לי את הביקורת השוביניסטית הרווחת על פמיניסטיות: הן בעצם מתוסכלות מינית. או הביקורת הלאומנית על השמאל: הם בעצם שונאים את עצמם. בקיצור, פסיכולוגיזציה בגרוש של עמדה אתית עקרונית.

אני מציע לא לפשפש בנפשם של הנלחמים לשינוי, אלא פשוט לשאול את דעתם של מי שמרוויחים מן השינוי: היה כדאי או לא? נניח, לשאול שחורים באמריקה, לפני ההפרדה הגזעית ואחריה, האם היה כדאי להיאבק (עד כדי עימותים קטלניים עם המשטרה) על ביטולה? לשאול נשים אם היה כדאי להיאבק על זכות הבחירה, לשאול פלסטינים האם כדאי לעורר מחאה בינלאומית נגד האפרטהייד או שמא להסכין איתו בשקט, וכדומה. ברגע שזונחים את נקודת המבט של מתקני העולם ומאמצים את נקודת המבט של הקורבנות, שאלת התועלת והצידוק של הפעולה הפוליטית – כנגד הישיבה בחיבוק ידיים – מקבלת תשובה ברורה כשמש.

בהקדמה לספר כותב גריי: "השאלה [איך לחיות] מניחה שתכלית החיים היא בפעולה; אבל זו כפירה מודרנית. עבור אפלטון, הצורה הנעלה ביותר של פעילות אנושית היתה ההרהור. השקפה דומה שלטה בהודו העתיקה. תכלית החיים לא היתה לשנות את העולם. היא היתה לראות אותו נכונה. בימינו זאת אמת חתרנית, כיוון שמשתמע ממנה שהפוליטיקה היא רהב חלול."

האדם הפוליטי יכול להפוך את הטיעון של גריי על פיו, ולומר: דווקא משום שאני מבקש לראות את העולם נכונה, אני נדחף אל הפעולה. דווקא משום שאני לא מקבל את תמונת העולם השגרתית, הבדויה, שמוכרים לציבור, אני נחשף אל עולם אמיתי יותר – וצודק הרבה פחות. ואם חושבים על כך עוד קצת, נזכרים שגם "ראייה", בהקשר החברתי-פוליטי, איננה בהכרח עמדה סבילה, כל עוד אינה רוצעת את עצמה למשקפי הקונצנזוס; ראיית דברים כהוויתם יכולה להיות מעשה אקטיבי של ממש, פעולה חתרנית בעולם (שוב אזכיר כאן את התובנה של אורוול, שמסתמנת כמוטו הסמוי של הבלוג הזה: "כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד"). גריי מסיים את ספרו במלים רבות השראה: "האם לא נוכל לחשוב שתכלית החיים היא, בפשטות, לראות?" האם נעלם מעיניו שעצם מעשה הראייה שלו, בכתיבת הספר עוכר השלווה הזה, היה בבחינת פעולה בעולם, ואיך אפשר להכחיש, פעולה שאפתנית, מתקנת-עולם (או מתקנת-אדם)?

נכון, שום פעולה לא "תשנה את העולם" באופן גורף (שוב ושוב נדמה שגריי רדוף על ידי רוח הרפאים של הקומוניזם, שהתיימר לבנות מחדש את האדם והחברה וזרע בעיקר הרס וסבל), אבל תראו לי פעיל פוליטי אמיתי שזהו טווח ההתייחסות שלו, ולא תיקון עוולות מקומיות, ארציות לגמרי, שהאחריות להן ברורה וסילוקן רק ייטיב עם החברה.

גם אני נהנה מאד מחיים של התבוננות והרהור סבילים. להבדיל מגריי, אני לא תופס אותם כתכלית ראויה יותר מאשר חיים של פעולה (וכיצד זה גריי מקבל שבכל זאת יש תכלית לחיים, אפילו אם היא רק התבוננות והרהור?). הייתי רוצה שבחיי שלי יהיה גם מזה וגם מזה. אני משער שבין אם אדם בוחר בפעולה או בהימנעות ממנה, בחשבון האחרון הוא עושה זאת ממניעים אגואיסטים; זה מה שטוב לו. ההבדל בין תפיסה מוסרית של החיים לתפיסה א-מוסרית הוא ההתעקשות למדוד את מעשינו לא רק במונחים של "טוב לי" אלא גם במונחים של "טוב לאחרים".

כשגריי ממליץ לנו על הדרך הטאואיסטית (על פי פרשנותו) – "האדם החופשי ביותר אינו זה שפועל מתוך סיבות שבחר לעצמו, אלא זה שאינו צריך לבחור. במקום להתייסר בהתלבטויות, הוא מגיב ללא מאמץ לכל מצב שמתעורר. לא הבחירה מנחה את חייו, אלא הכורח" – הוא עושה זאת מן המקום הנוח של גבר לבן מבוסס, אזרח דמוקרטיה ליברלית, שחופש הבחירה מונח בכיסו. רק החופש הזה מאפשר לו להשתעשע בפנטזיה על חיים של "כורח", שבהם לא נדרשת ממנו כל בחירה, רק "תגובה".

הבה נפגיש את גריי עם ילדים שנשלחים לעבוד במכרות נחושת, עם נשים שנמכרות לזנות, עם תושבים שנזרקים מאדמתם בלי זכות ערעור; כל אלה קרובים מאד לאידאל שלו – חופש מבחירה. גם הם – לא הבחירה מנחה את חייהם, אלא הכורח. ההבדל הקטן הוא שלהם לא היה שום חופש בחירה במצבם, בעוד שהתרחיש האוטופי של גריי מניח, כמובן מאליו, אדם שמסוגל להרשות לעצמו לנהוג כמי שפועל בעל כורחו. כלומר, הלוקסוס של חיים ללא בחירה נשען בהכרח על חופש בחירה (בין אם אתה מאמין או מפקפק באפשרותו המטאפיסית).

עד כאן הביקורת שלי על "כלבי קש", ביקורת שאיננה יותר מהערת שוליים ארוכה. אם אתם חושבים שאני משוכנע שגריי טועה בדברים האלה, הטעות שלכם. אני כבר לא משוכנע בכלום. קיראו את הספר.

 

37 תגובות

להגיב
  1. איתן לרנר / יול 8 2010 09:46

    עידן

    עצם ההנחה שלאדם יש דחפים מולדים של אלימו רוע הרס ועוד הינה דבר שלא בחנו אותו מעולם אלא קיבלנו אותו מפרוייד. פרויד הטיל עלינו את פחדיו ורגשותיו המודחקים לאחר שעבר את התהליך האישי שלו לחקר רגשותיו ועברו .הוא ניסה והצליח להרגיש את עצמו כילד שהיה נפגע מינית ולא היכיר את מנגנון ההגנה הראשון במעלה שבו המוח משתמש בילדות :אשמה . ברגע שהחל לגלות את האמת על ילדוותו ההגנה הזו זו התעוררה והוא החל להאמין שאלו פנטזיות ולא אמיתות המייצגות את עברו. מכאן ועד האשמת הילד במצב(האשמת עצמו) הדרך קצרה והילד הפך למיני וכזה שרוצה בסתר לרצוח את אביו ולשכב עם אימו. אם אנחנו בוחנים את ההתפתחות וקורות העמים בעיניים של פסיכולוגיה של טראומות (אישיות או של עמים וקבוצות שלמות בעיתות משבר חריף)יתכן ולא נגיע למסקנה שטבע האדם רע מנעוריו אני יודע על אנשים שעברו לאורך שנים תראפיה רגרסיבית ופרימאלית שדחפים אלה אינם קיימים אצלם וכאשר הם עולים ומקושרים לכאב הישן שהם מגינים מפניו , הדחף נעלם.אנחנו יודעים שהדחף לאלימות (ואיני מדבר על הגנה עצמית אלא אל הצורך להיות אלים ביחסיך עם הסביבה) או להרס עצמי הם מניפסטציה של כאבו המודחק של האדם הפרטי ואדם אהוב מילדותו לא ייטה לכיוונים הרסניים לסביבתו.
    מעבר לכך התפיסה שלו (ולא קראתי עדיין את הספר)נשמעת לי לפחות בתפיסתו את היכולת של הפרט לשנות או אפילו הרצון לשנות את סביבתו כמעין ניו אייג' הפוך ,ללא השאנטי רואה הטוב בכל דבר .ניו אייג' ניהיליסטי אם אפשר לומר כזה דבר.

  2. עידן לנדו / יול 8 2010 09:56

    איתן: אם זה לא היה ברור, לתפיסתי טבע האדם מנעוריו הוא לא חד ממדי; יש בו גם רע וגם טוב. קודם כל, נסכים שיש בו משהו, וזה לא טאבולה ראסה.

    מבלי להמעיט בחשיבות גורמים סביבתיים, ידוע שיש שונות בין-אישית גדולה מאד ברמת הדחפים האלימים; וניתן לראות זאת גם במקרים שבהם הסביבה היתה כמעט זהה לחלוטין, ובכל זאת יצאו ממנה אנשים מאד שונים.

    ילדים קטנים מאד – לפני הגיל שהחיברות מטביע בהם התנהגויות בלתי הפיכות – מסוגלים לאלימות גדולה אחד כלפי השני. קרובינו האבולוציוניים, השימפנזים, הם חיות אלימות להחריד, ותועדו בהילולות של הרג ללא מטרה ברורה. לא נראה לי שאפשר להכחיש את הנטיה הזאת בכולנו. זה גם מסביר את ההתמסרות המהירה של אנשים תחת מרות לבצע אלימות בזולת – אנשים שלא בהכרח סוחבים איתם טראומות כואבות מהילדות. הרישיון להיות אלים הוא רק רישיון; הדלק והסיפוק מגיעם מדחפים פנימיים.

    ועוד לא התחלתי לדבר על הריגוש שכל אחד יכול להפיק, בין במוצהר ובין במוכחש, מצפייה בסצינות אלימות.

    כל זה לא סותר שיש גם דחפים הפוכים – אמפתיה, הזדהות וסולידריות. השורש שלהם הוא דאגה לקרובי-דם, אבל הם מתרחבים במעגלים גדלים והולכים לקהילות-שייכות שבהן אנו משתתפים.

    בשורה התחתונה, הבחירה היא שלנו האם להתנהל לפי מוסר האלימות או מוסר האמפתיה. הטבע חנן אותנו בשניהם.

  3. איתן לרנר / יול 8 2010 11:43

    עידן

    כל זה נכון כשלא מתייחסים להיבט לא מוכר בחברה שלנו והא הכאב והטראומות הפרה נטליות שעובר עובר ואחר כך הייילוד בלידה טראומטית. לא כל הלידות אגב הן כאלה . איני יודע אם אנשים לא היו טאבולה ראסה ללא הטראומות אבל אני כן יודע כי אישיות היא הרבה פעמים תגובה לטראומות מקו ראשון (כך הן נקראות בשפה הפרימאלית , קו הגנה ראשון של המוח לטראומות טרום רגשיות .מחנק , אימה פיזית ועוד)ולכן אני לא יכול להצטרף לכזו קביעה ברורה כי האדם נולד עם דחפים משני המינים כמעין משהו מולד בילט אין.
    תקרא קצת את הספרים של ארתור ג'אנוב כמו הביולוגיה של האהבה ואחרים שלו , הוא מציין שם מחקרים אבל מה שחשוב בעיניי לא פחות הן התיאורים של יומנים של אנשים העוברים תראפיה כזו(גילוי נאות , גם אני נמצא בתהליך דומה ויכול להעיד ממקור ראשון שהקביעה הזו מתבססת רק על הנחה לא נכונה שהתינוק חש כאב רק לאחר הלידה .
    כל זה לא משנה כהוא זה אלא אפילו תומך במה שאתה אומר על היכולת לבחור כיצד להתנהל. למעשה אחיזה בדעה כמו שלי והליכה בתלם של תראפיה כזו א]פשרי רק כי אני מאמין שהבחירה היא שלנו

  4. איתן לרנר / יול 8 2010 11:44

    עידן

    כל זה נכון כשלא מתייחסים להיבט לא מוכר בחברה שלנו והוא הכאב והטראומות הפרה נטליות שעובר עובר ואחר כך הייילוד בלידה טראומטית. לא כל הלידות אגב הן כאלה . איני יודע אם אנשים לא היו טאבולה ראסה ללא הטראומות אבל אני כן יודע כי אישיות היא הרבה פעמים תגובה לטראומות מקו ראשון (כך הן נקראות בשפה הפרימאלית , קו הגנה ראשון של המוח לטראומות טרום רגשיות .מחנק , אימה פיזית ועוד)ולכן אני לא יכול להצטרף לכזו קביעה ברורה כי האדם נולד עם דחפים משני המינים כמעין משהו מולד בילט אין.
    תקרא קצת את הספרים של ארתור ג'אנוב כמו הביולוגיה של האהבה ואחרים שלו , הוא מציין שם מחקרים אבל מה שחשוב בעיניי לא פחות הן התיאורים של יומנים של אנשים העוברים תראפיה כזו(גילוי נאות , גם אני נמצא בתהליך דומה ויכול להעיד ממקור ראשון שהקביעה הזו מתבססת רק על הנחה לא נכונה שהתינוק חש כאב רק לאחר הלידה .
    כל זה לא משנה כהוא זה אלא אפילו תומך במה שאתה אומר על היכולת לבחור כיצד להתנהל. למעשה אחיזה בדעה כמו שלי והליכה בתלם של תראפיה כזו א]פשרי רק כי אני מאמין שהבחירה היא שלנו

  5. עידן לנדו / יול 8 2010 13:09

    איתן, סומך עליך בתחום המומחיות שלך. אני משער שב"מולד" כללתי את כל מה שטבוע בתינוק לאחר הלידה – בין אם כתוצאה מהגנים, או תהליכי התפתחות עוברית, או טראומות פרה נטאליות.

  6. איתן לרנר / יול 8 2010 14:37

    כן אבל זה משמעותי ורלוונטי לתפיסתך את טבע האדם כמכיל גם רוע כמשהו מובנה ודטרמיניסטי

  7. עידן לנדו / יול 8 2010 14:44

    "דטרמיניסטי" זאת מילה שלך, אני לא השתמשתי בה בשום מקום. יש נטייה רווחת לזהות גורמים מולדים עם דטרמיניזם, אבל זה חסר יסוד. דטרמיניזם זה מצב שבו כל התוצאות ידועות מראש על בסיס תנאי הפתיחה. אבל כיוון שהגורמים המולדים תמיד נמצאים באינטראקציה עם גורמים סביבתיים – למעשה, חלק ניכר מהגורמים המולדים חייבים את הטריגר הסביבתי כדי להתבטא – אי אפשר לנבא את תוצאות האינטראקציה הזאת.

  8. איתן לרנר / יול 8 2010 15:03

    קניתי , עדיין אני חושב שהתפיסה שמשהו הוא מולד מכוונת את הדיון למקום מסויים ומרחיקה אותו ללא תקנה מאפשרויות אחרות כגון אלו שהצעתי.

  9. דודו פלמה / יול 9 2010 01:17

    הדיון זה מזכיר לי את הדיון על "ממתי גמר מלאכתם", המחלוקת שרצחה את ר' יוחנן וריש לקיש.
    או בלשון הדיון, ממתי מולד?
    מהרחם? מהיציאה מהרחם בשעת הלידה? או שאולי זה חקוק בכלל בגנים?
    לדעתי זה בעצם בכלל לא משנה. מה שמשנה הוא אם האדם נוהג כיצור של בחירות, או שהוא נותן לעצמו לגיטימציה "לפעול לפי טבעו" וגם זו היא צורה של בחירה.

    לכן אני מאמין בלב שלם, שנכון הוא שכשאנו מנסים לתקן/לשנות את העולם אנחנו יותר נכשלים מאשר מצליחים. אך גם לכשלונות ישנה משמעות כבירה להתפתחותנו האישית והאנושית. ולכן אני חושב שהאדם בכל מקרה, מתקדם באופן זעיר כל פעם, בכל פעם שהוא "גובר על יצרו".

    שהוא הופך להיות יותר אנושי בכל פעם שהוא מבין שההפך מלתת, זה לקבל ולא לקחת.

  10. חיים ו. / יול 9 2010 01:28

    1. אני חושב שהגדרת המוסר ההומניסטי כ"מנע את הסבל", היא קצת פשטנית מדי.
    ראשית היא מניחה שכולנו מסכימים מהו סבל שראוי למנוע, סבל פיזי? סבל נפשי? סבל רוחני? איזה סבל נחשב ככזה שיש למנוע? מה אם מניעת הסבל של האחד מובילה לסבלו של האחר, מי יושב בוועדת המדרג? בסוף היום אתה סומך על זה שאתה מסוגל למדוד סבל של מישהו אחר, אני לא בטוח שאתה יכול, אני גם כלל לא בטוח שמנגנוני האמפתיה שלך אינם מוטים באופן תועלתני, או ראוותני.

    בנוגע לשיטה האמפירית למדידת הפעולה ההומניסטית, אפשר גם לשאול את המפסידים מהשינוי אם היה כדאי או לא, בטח תקבל תשובות אחרות. למשל, אפשר לשאול חולה איידס בדרא"פ האם מדינתו שמנהלת את מה שאפשר לתאר רק כרצח עם כנגד 30 אחוז מהאוכלוסייה מוסרית יותר. האם שרת בריאות שמציעה שום נגד המגיפה וראש הממשלה המכחיש שיש מחלה כזו מוסריים יותר מהגזענים הלבנים? אפשר לשאול את בני הטוטסי אם סיום הקולוניאליזם הלבן ברואנדה היה חיובי עבורם. אפשר לשאול יותר ממיליון קונגולוזיות אם הן מעדיפות להיאנס על ידי קונגולזים וסומלים באופן שיטתי או מעדיפות פלישה צבאית "קולוניאליסטית" לסיום מלחמת האזרחים שם? אפשר לשאול את היהודים אם הנכבה הייתה אסון כזה גדול, למטבע כידוע יש יותר מצד אחד.

    2. אני חושב שהסתמכות על המנגנונים הביולוגים ובאופן ישיר יותר על מנגנון הכאב כבסיס למוסר היא חרב פיפיות. יש לזכור שהכאב הוא מנגנון חשוב ומנוע קריטי לשינוי, שאל כל רופא שיניים. יותר מכך אם מהות פעילותינו המוסרית זהה לזו של כדור אספירין או זריקת מורפיום, אולי עלינו לשקול את הסימום כפעולה המוסרית העילאית ולתת לעניים ולסובלים הרואין זול ובחינם לשיכוך כאבי חייהם, מובטח לך שהאפקטיביות של ההרואין גדולה לאין שיעור מכל מה שתשיג בכל אמצעי אחר, אז למה לא בעצם?

    3. אני כלל לא בטוח שלבושמני בסאוונה או להודי בכפר הנידח יש פחות יכולת בחירה מהסוג שגריי מדבר עליו מלפילוסוף השבע בלונדון. אני כלל לא בטוח שהעולם המערבי מאפשר יותר חופש, הוא אכן מאפשר יותר אפשרויות בחירה, אבל אלו אפשריות בחירה רדודות ולא משמעותיות באמת, גריי מדבר על בחירה בחיי התבוננות ולא על בחירת נעליים.

    הדוגמאות שהבאת הן של אנשים ונשים שאינם יכולים לבחור עקב ניצול ושלילת חירות.
    שני דברים בנוגע לאלו,

    א. חשוב לציין שאלו הן דוגמאות של ניצול לא מאורגן, מקומי ובקנה מידה קטן הנשלט על ידי חלאות ופושעים. אלו הם כאין וכאפס לעומת הניצול המאורגן והמבעית בקנה מידה גדול שנוהל ונשלט על ידי אידאולוגים משכילים מאוניברסיטאות נחשבות(פול פוט למשל).

    ב. לא כל אדם עלי אדמות יכול לבחור בחיי התבוננות, לאחד מכל 8 אנשים עלי אדמות אין מה לאכול, למאות מיליונים אין קורת גג, או בטחון אישי כלשהו. אלו חיים חיי הישרדות, אורח החיים הנפוץ ביותר בקרב יצורים חיים עלי אדמות. גריי להבנתי לא מדבר אליהם ואין לו מה ללמד אותם. הספר נועד לאלו שהתמזל מזלם ואינם נאלצים לחיות חיי ההישרדות, המסר הראוי לאלו הוא צניעות וענווה וספק גדול ביכולות שלנו לחולל שינוי שאינו גורר עמו חורבן ואסון.

  11. חיים ו. / יול 9 2010 01:55

    איתן, הרחקת העדות למקור הרוע עד לטראומות בשלב העוברי מריחה לי לא טוב.
    אבל הבעיה שלי עם כוון הטעון הזה היא יסודית יותר, רוע אינו תכונה כמו צבע עניים, רוע הוא אופן התנהגות שאינו פופולרי בנסיבות מסוימות. בעלי חיים מתנהגים באופן נסיבתי לחלוטין, אסירים מקיימים מערכות יחסים הומוסקסואליות גם אם האוריינטציה ה"טבעית" שלהם אינה הומוסקסואלית. פריסטר רצח אדם באמצעות פרוקסי למרות שאינו "רוצח", בעל עבדים ברומא לא היה רע בשום אופן שאתה מגדיר את המושג. הביקורת הזו לא מגיעה ממקום פוסט מודרניסטי רלטיביסטי, אלא ממקום אחר. אם תרצה נדבר על זה יותר.

  12. המחסנאית / יול 9 2010 05:29

    תודה על הבאת הדברים.
    לי זה לא עושה גירודים וגם לא ממש מזעזע את אמות הסיפים של התנהלותי בעולם ( הסיפור על טסמניה, שלא היה ידוע לי, מאד מאד זיעזע אותי). כן מעורר למחשבה והבהרה ועולים דברים רבים שיש לתת עליהם את הדעת ( שאני רוצה לתת עליהם את הדעת) וליישב את מה שלכאורה עומד בסתירה. כשעוסקים ביום יום במפגשים עם הסבל , עם החים ועם המוות , בעזרה, בתהייה לגבי הולדת הרוע וגם לגבי הולדת הטוב, כשיש לקבל הכרעות מיידיות – החשיבה הזו נמצאת ברקע של ההכרעות בין אם זה ילדך שסובל מדלקת אזניים חריפה, חתול שנפל לתעלת ניקוז ולא יכול לצאת, איש צעיר שמאיים להתאבד, נפגעי תאונת דרכים או פליטים מבקשי מקלט.
    אחת השאלות, מיני רבות ( תמיד יש לי יותר שאלות מתשובות) היא האם ביחס לסכום של גרי "העולם שאותו מתוכנתים בני האדם לתפוס הוא חזיון תעתועים" האם לא נכון יותר לראות את זה כאפשרות אחת לתפיסה המוגבלת בציוד שעומד לרשותו של האדם , אבל לא בהכרח מתעתע. העולם שרואה הנמלה הוא שונה, אבל לא בהכרח מתעתע אף הוא. זה שזה לא מקיף הכל, אין פירושו שזה תעתוע.

    אני מבינה שגריי מבסס דבריו על הנחה שאפשר להצדיק את הטענות המדעיות, כשהאבטיפוס לכך הוא הפיסיקה, להבדיל מהאפשרות להצדיק אוניברסאליות של השקפות מוסריות. אבל האם אין ההשקפות בפיסיקה, ובודאי שבפסיכולוגיה הקוגניטיבית שהוא מזכיר, רק תיאוריות מוגבלות וארעיות? האם הוא מניחה שיש חוקים אוניברסאליים ושהעולם הוא לא קפריזי? האם אין כל תאוריה רק אפשרות אחת לארגן נתונים ולספק הסבר וניבויים לא רעים. אבל , וזו שאלה ולא עמדה, האם אין כלים אחרים שיכולים לתת הבנה ולנבא ושאינם נשענים על כלים רציונליים כאלה? האמפתיה למשל שדרה לצד החשיבה הרציונאלית ומשתתפת בקבלת החלטות . האמפתיה ככלי להבנה לא רק של אדם פרטי זהאו אחר, אלא להבנת תוצריו של האדם כמו אומנות, היסטוריה וכיוצא בזה. האדם הוא ככל הנראה לא יצור לגמרי רציונאלי ואינו פועל על פי אלוגוריתמוס ולכן גם טועה בקבלת החלטות לא רציונאליות (למשל מה שעולה בתאוריו ומחקריו של כהנמן).

    מזכיר לי קצת דיון שבטח אתה מכיר טוב ממני בין סקינר – לבין חומסקי שהופיע ב "לשון וחירות" , ודיונים על ההשקפה הביהביוריסטית הקיצונית הרואה את האדם כמכונה, מכונה מורכבת, אבל עדיין מכונה שעקרונית ניתן ללמוד ולנסח החוקים הכלליים להם היא כפופה.

  13. דודו פלמה / יול 9 2010 05:59

    כמובן שמעבר לכל הרעיונות המבריקים והלהטוטנות המעלימה את חפצי הבית שבנינו לעצמנו מסביב לנו (כתלמידים טובים של אדמונד הוסרל), אי אפשר להימלט מאבק של חשד העולה בי על הקשר שבין 'כלבי הקש' ל'מטריקס' של האחים אנדי ולארי ואשובסקי.
    כי בעצם 'מטריקס' השטוח והמבריק, מזכיר בתחושות העירעור שהוא מביא, את הדברים שלוחש על אזננו ג'ון גריי: "עזבו חבר'ה הכל שטויות. הכל בראש שלכם. גם המוסר והדאגה לזולת. הכל הבל הבלים(קהלת כמו שאמרה מרית?), לכו לצוד לכם טסמנים, זה הרבה יותר כף". ג'ון גריי כמעט וממליץ לנו גם
    על הקרטה.
    מצטער, אבל בסרט הזה כבר הייתי.

  14. שועי / יול 9 2010 07:17

    הי עידן,
    המציאות כחזון תעתועים היא מיסודן של כמה וכמה תפישות עולם מזרחיות (למשל באטאוקרה גיטא, חיבור שייחדתי לו כמה מלים בכמה הזדמנויות לאחרונה)
    ואף של כמה וכמה תפישות עולם דתיות מונותאיסטיות. ערעור כל סדר, כל פילוסופיה, אפילו כל מערכת מוסרית טבעית-אוטונומית מאפיינת פעמים רבות תיאולוגים, מסיונרים ומחזירים בתשובה. אם הכל כאוטי, חסר סדר, מבולבל וכיו"ב יגרסו אותם קולות– תמיד ניתן למצוא מבטח בתפישות המוצגות כאילו מקורן אלוהי. שהריי ממסדים מכל סוג (חברתיים, מדיניים, דתיים) תופסים את עצמם, על פי רוב, כנושאי בשורה, ועניינם השלטת סדר דוגמטי ויציבות שאין לערער עליה.
    גריי ודאי שונה מהם.: בין אם זה ניהיליזם או ספקנות עמוקה, השאלה העולה בי למקרה הדברים שהבאת בסדרת הרשימות ואף לאחר תגובותיך לגריי, הן מלים שאותן הביא ההומניסט הרנסנסי איטלקי, ג'ובני פיקו דלה מירנדולה (1494-1763) ב- Oratio De Hominis Dignitate המפורסם שלו, משמו של פילוסוף אנונימי: "אי לכך כותב אוואנטס הפרסי, בחיבור בו הוא מציג את עיקרי התיאולוגיה הכשדית, שלאדם מטבע בריאתו, אין שום דמות מיוחדת משלו, אלא יש לו דמויות רבות, כולן חיצוניות לו ואקראיות: וזה מקורה של האימרה הכשדית הידועה "אנוש הוא שוני וכמה טבעות בעל-חי". האדם הוא צורת בעל חיים שטבעו משתנה ורב- פנים ותדיר עובר שינוי צורה".
    את הפתרון שמציע דלה מירנדולה, הפעילות המוסרית ואינטלקטואלית וההידמות לאל, כפעילויות הנבחרות ועילאיות של חיית האדם, גריי לא יקבל, אין ספק. גריי מציע ככל שהבנתי סוג של מקבילה לדברים שהובאו משמו של אותו פילוסוף אנונימי (שכנראה אינו אלא מורו, האינטלקטואל והפסיאוד-ואפיגרף רב-הפרצופים, של דלה מירנדולה, היהודי המומר פלאביוס מיתרדאטס, שהרבה להמציא מקורות בלתי קיימים בעליל, ודבריו בהם לא פעם מעוררי מחשבה) אבל אינו מציע פיתרון ולא תכלית לטרנספורמציות התדירות של בני האדם.
    מה שפיקו דלה מירנדולה ראה כבעיה המצפה לפתרון תכליתי (עצירת השינוי התדיר, השגת יציבות וסדר) אינו בעיה כלל עבור גריי: הבוחר לראות לכתחילה את הדינמי-טרנספורמטיבי, כעיקרון המאפיין את האנושי.

  15. שועי / יול 9 2010 07:55

    אשטאוקרה גיטא ולא כפי שנכתב לעיל (נפלה לי ש')

  16. שועי / יול 9 2010 07:58

    וגם פיקו דלה מירנדולה (1494-1463). ניתן להכניס תיקונים ולמחוק את שתי התגובות האחרונות.

  17. עידן לנדו / יול 9 2010 09:33

    חיים,

    אנסה לענות לפי הסדר.

    אתה מפשט את דבריי. כשדיברתי על סבל, הייתי זהיר מספיק כדי לקשור אותו לבסיס האוניברסלי, המולד, שמשותף לכל בעלי החיים. לא מדובר על סבל מטאפיסי. יש פרמטרים מאד ברורים לסבל הזה: רעב, חולי, פגיעה גופנית, כאב פיזי, לחץ פסיכולוגי (פחד, אימה, חסך חושי), מצב של כליאה, ניתוק מן הצאצאים או ההורים. כל אלה גורמים סבל לכל בעלי החיים, ובכללם האדם, ואין צורך להתפלסף עליהם. נכון שכולנו חווים גם צורות אחרות של סבל, שמקורן יותר בתרבות (כמו הסבל של מכור לסדרת טלוויזיה אחרי שהיא יורדת מהמסך). לא מדובר עליהם. בכוונה דיברתי על הליבה של המוסר ההומניסטי.

    כתבתי עוד: "באיזו דרך יש לנקוט – זו כבר שאלה טקטית, לא אתית", ובכך ניסיתי להדוף מראש התנגדויות כמו שלך, "מה קורה כשמניעת סבל מתנגשת עם מטרה לא פחות חשובה?". נו באמת, חיים, תן לי קרדיט שאני מבין שהחיים מסובכים. הדיון כאן היה על עקרונות, לא על האופן שבו צריך ליישם אותם בכל מצב בחיים. אם כאב חשוב כדי למנוע סבל גדול יותר, ברור שהכאב מוצדק. לא ברור לי גם מה הרלבנטיות של ההבלים שפולטים מנהיגי דרא"פ. כן, הם פועלים באופן לא מוסרי כי הם לא מונעים סבל מיותר.

    הנקודה העקרונית היא שיש ממדים אוניברסליים של הסבל, וניתן לזהות אותם, וחובה לנסות למנוע אותם כשהם מיותרים. קרא היטב את האמירה הזאת ותחשוב שוב אם משהו בדוגמאות שלך מערער עליה.

    אני לא דיברתי על בושמנים והודים. אכן, דיברתי על אנשים מנוצלים – חלק ניכר מהאנושות בימינו. חופש הבחירה איננו פונקציה עיוורת של מקום הולדתך, אלא של נסיבות חייך. אני מניח שגם בסוואנה באפריקה, יש בושמנים חופשיים ויש כאלה שלא.

    גריי אכן לא מדבר אל מליוני עניים שאין להם קורת גג. אבל גם אפלטון לא, וויטגנשטיין לא, ודרידה לא, וכן הלאה והלאה. גם אני ואתה לא מדברים אליהם. אז בוא נוריד מהשולחן צדקנויות כאלה, שלא מעלות ולא מורידות.

  18. עידן לנדו / יול 9 2010 09:44

    מחסנאית,

    חייב להודות שלא הבנתי את רוב התגובה שלך. אתייחס למעט שהבנתי.

    "האם לא נכון יותר לראות את זה כאפשרות אחת לתפיסה המוגבלת בציוד שעומד לרשותו של האדם , אבל לא בהכרח מתעתע. העולם שרואה הנמלה הוא שונה, אבל לא בהכרח מתעתע אף הוא. זה שזה לא מקיף הכל, אין פירושו שזה תעתוע."

    גריי מסתמך כאן על ממצאים מהפסיכולוגיה הקוגניטיבית, בפרט על מה שנקרא "folk science", שאלה אותן תפיסות אינטואיטיביות שלנו לגבי העולם; יש לנו פיסיקה אינטואיטיבית, שמבוססת על מגע ולא על פעולה מרחוק, וניתן להוכיח שהיא ממש מולדת (נסויי הביטואציה עם תינוקות); יש לנו ביולוגיה אינטואיטיבית, שמבוססת על "מהויות פנימיות" של בעלי חיים לעומת "פונקציות" של ארטיפקטים; יש לנו מנגנון קבלת החלטות מולד, שסובל מכל מיני הטיות סטטיסטיות דפוקות, כמו שטברסקי וכהנמן הראו.

    עכשיו, ניתן לטעון שהאבולוציה ציידה אותנו דווקא במודולים האלה משום שהם עזרו לנו לשרוד בסוואנה וכו' וכו'. נו, אני לא חסיד של הפסיכולוגיה האבולוציונית, לא קונה את הסיפורים האלה בדרך כלל. זה לא מונע ממני להכיר בכך שמדובר בכשירויות מולדות, כפי שניסויים עם תינוקות וגם עם פרימאטים מראים (כך שוללים את השפעת הסביבה/תרבות).

    וכמו שציינתי, הכשירויות האלה "מכווננות" באופן מסוים, ויש להן הטיות מסוימות. מה שקורה זה שלא תמיד ההטיות האלה מתיישבות עם ממצאי המדע המודרני – שהרחיק לכת מאד מן האינטואיציות המולדות (אף כי שם היה ערש הולדתו). כוחות שפועלים ללא מגע, אשליות אופטיות למיניהן, פרדוקסים של הסתברות, הקושי שלנו "לחשב" טרנספורמציות פשוטות כמו הבדלי שעון חורף-קיץ, וכו' – כולם מראים את זה. במובן הזה מדובר ב"חזיון תעתועים" (אולי ביטוי קיצוני מדי); יש פער משמעותי בין המבנה האובייקטיבי של העולם לבין הסריג הקוגנטיבי שאותו אנחנו משליכים אינטואיטיבית.

    תמיד ניתן לומר – המדע טועה. אוקיי, כנראה שהוא טועה. אבל כבר ידוע בוודאות שגם האינטואיציות טועות לא פעם.

  19. עידן לנדו / יול 9 2010 09:48

    דודו, תראה, זה לא יעזור לחזור ולהדגיש "אני מאמין בלב שלם". בכך אתה רק מחזק את טענתו של גריי שההומניזם הוא דוקטרינה דתית לא פחות מהנצרות. גם אני "מאמין", אבל בכל זאת מנסה גם "לטעון".

    מי שמחליט אם היית בסרט הזה זה אתה בלבד. נדמה לי שנכנסת לאולם כבר עם משקפיים שמוקרן עליהן סרט פנימי; גריי לחץ לך על כמה כפתורים, והתחלת להריץ את הסרט הפנימי, ואז יצאו גם ההתנגדויות הנושנות, מן המוכן.

  20. עידן לנדו / יול 9 2010 09:51

    שועי,

    איתך הסליחה, אבל כל מה שיש לי לומר זה – כן. אתה צודק. (לא תמיד אני מצליח לא להסכים).

  21. דודו פלמה / יול 9 2010 23:47

    עידן, לא כדי להתנגח, אבל נידמה שג'ון גריי לוחץ לכולנו על כפתורים כלשהם. ג'ון גריי הוא כמו נייר לקמוס המשנה את צבעו בחומצה ובבסיס. כל אחד מאיתנו מגיב לפי הניסיון הטוב והרע שרכש בחייו ובהתאמה משתנים צבעיו של ג'ון גריי.

    לי ג'ון גריי העלה באוב מספר כתמים אפלים מעברי ביחידה המובחרת, מהימים בהם הייתי נחוש וחד כסכין. מי שהתנסה בכך יודע כמה המקום הזה, שבו אתה נוטל את חייו של הזולת, הוא מקום מלא עוצמה וחיות. וכמה, באזורי החוויה האלה, דק הקרום המפריד בינינו לבין החיה שבנו, שגם היא אנחנו, אם רק נבחר בכך.
    היום אני נע על ציר של מאבק יומיומי ובלתי פוסק "של איזה הוא גיבור הכובש את ייצרו" שלו, במקום את ייצרם של אחרים. מאבק שאין לי בו רק הצלחות.

    לאמונה אין הרבה מה לעשות במאבק הזה, אך היא קיימת בי משום שהיא חלק מהאנושי שבי. מה שכן, היום אני יודע, שכדי להצליח במאבק עלי להתמיד ולאמץ בכל כוחי ומאודי את העקרון שקבע סארטר כאשר אמר שאם אני מבקש לקבוע עיקרון/ערך לחיי, עלי להחיל אותו קודם לכל על כל האנושות, לפני שאני בא וחוקק אותו על לוח ליבי.
    את הדבר הזה אני מנסה לעשות כל העת, מתוך הבנה שהחיה שבי מסתתרת וממתינה לשעתה.

    ואם וכאשר השעה הזו תגיע, הלך עלי והלך גם עלינו.

  22. הרצל / יול 10 2010 06:43

    ג'ון גריי יכול לעורר מבוכה במי ששותף לתפיסת המציאות ולנקודות המוצא שלו.

    אני, שלא מגדיר את עצמי כהומניסט ליברל ואפילו לא יודע מזה, לא חש בחוסר נוחות מההתקפה שלו על ההומניזם הליברלי. אני יכול אפילו להסכים עם הבחנות שלו כמו: "המאמינים החילונים – המאמצים בדבקות את החוכמה המקובלת של הזמן – הם שבויים בדוגמות לא מבוססות."

    יחד עם זאת, ההתרשמות שלי מהציטוטים שהבאתה, שההבחנות והמסקנות שלו, לפחות בחלקן, לוקות לדעתי בחוסר הבנה ופרשנות לקויה.

    דוגמאות קונקרטיות שתפסו את עיניי:

    "הסיכוי שהאנושות תוחלף בידי יצירי-כפיה מעורר סקרנות…מכונות חושבות לבטח יפתחו שפות משלהן" – גם אם המחשב העתידי יכלול מיליארד טרנזיסטורים או מיליארד מיליארד, עם האלגוריתמים המתוחכמים ביותר, הוא יישאר מכונה סופית ואוטומט גמור שלא שונה עקרונית מחשבוניית חרוזים. האמירה: "ככל שמכונות יישמטו משליטת האדם, הן יהפכו ליותר ממודעות.", אינה אלא פנטזיה. במובלע, הטענה הזו מניחה שהמודעות היא תוצר של המוח או הפיזיולוגיה של האדם ובעלי החיים האחרים.

    "אידיאל ההתעוררות הבודהיסטי מניח שאנו יכולים לנתק את הקשר עם עברנו האבולוציוני". באידיאל הזה – אם הוא מובן נכון – אין ניתוק של קשר עם העבר האבולוציוני. להפך – יש בו השלמה וסיום של התהליך האבולוציוני. הגל האינדיבידואלי שעלה מהאחדות של התודעה, חוזר ומתמזג איתה.

    התודעה, כפי שאני מתייחס אליה כאן, היא אותה מהות בעלת מודעות.
    יש את האמרה במסורות ההודיות: סאט-צ'יט-אנאנדה.

    סאט – המוחלט.
    צ'יט – תודעה.
    אנאנדה – אושר עליון.

    המשמעות של הזיהוי של המוחלט עם תודעה היא: שהמוחלט אינו רעיון ערטילאי אלא ממשות ברת התנסות. מצד שני, המשמעות של הזיהוי של תודעה עם המוחלט היא: שהתודעה היא מהות ראשונית במציאות שאינה תלויה בשום גורם יחסי – כדוגמת המוח האנושי.

    לא צריך להיות חד עיין על מנת להבחין שהאנושות חולה. חולה מאד. די להאזין או לצפות בחדשות, להסתכל סביב, ולרוב המכריע של האנשים, להפנות מבט חטוף לנבכי נפשם.

    ביטוי מתומצת לחולי הזה ולסיבותיו אפשר למצוא בדברים – שלא מיותר לחזור עליהם שוב ושוב – שנאמרו על ספרו של מרטין בובר "פני אדם": "בדפים מזהירים מנתח בובר את שלמותו או אחדותו של האדם שאבדה. פוצץ, לדעתו, הגשר אל המוחלט, נשתלט היחסי שהוליך מצדו ישירות אל הניהיליסטי, אל האבסורדי".

  23. שאלת תם / יול 10 2010 06:47

    בעבר הבעת את הדעה שלא ניתן לדון על נושא כמו הצדקת הסרבנות מבחינה מוסרית/פילוסופית במסגרת בלוג, האם משהו נשתנה מאז שאתה מוכן לדון על תוקפה של תפיסת העולם ההומניסטית במסגרת בלוג? והאם תהיה מוכן לדון בעתיד גם בנושא הסרבנות?

  24. עידן לנדו / יול 10 2010 07:24

    דודו,

    אני חושב שאני מבין לגמרי את התגובות שלך, וגם את המאבק שאתה מדבר עליו. אבל אני מנסה לקרוא את גריי, עד כמה שאפשר, מתוך הטקסט שלו, ולהניח בצד את ההסטוריה האישית שלי. כן, אני יודע שכל קריאה היא גם קריאה עצמית, ובכל זאת…

    וכשאתה מדבר על המאבק נגד "החיה" שבתוכך, אני רואה שלא לגמרי נפתחת לאפשרות שה"חיה" הזאת היא לא רק אכזריות משולחת רסן. קודם כל, שים לב שבתרגום הקפדתי כמעט תמיד על המונח הנייטרלי "בעל חיים" ולא "חיה". בשפה היומיומית שלנו אנחנו עושים דמוניזציה לבעלי חיים, מדברים כלאחר יד על היסוד החייתי שבהשקפות מסויימות, תמיד באופן שלילי. אבל ידוע שרוב החיות בעצם לא אכזריות (למעט כמה קופי אדם) – הן הורגות או תוקפות רק לצרכי קיום. לא כך האדם, שמבייש את החיה באכזריותו השרירותית.

    גריי הזמין אותנו לחשוב על היסוד החייתי בצורה חיובית. לא על האכזריות שבו – אלא על המשמעות העמוקה של להיות יצור ביולוגי, נטוע בעולם הזה, ולא איזה "נזר בריאה" רוחני-שמוחני. לחשוב על חיים באופן צנוע יותר, ספונטני יותר, בלי אוטופיות גרנדיוזיות; להבין שהסביבה וכדור הארץ הם הבית שלנו, לא משאב בלתי-נדלה לניצול.

    אני לא אנסה יותר לפרש את הטקסט, אתה מוזמן לחזור אליו מדי פעם, ולנסות להעביר את הכפתורים האלה שלך למצב off, לפחות לכמה דקת.

  25. עידן לנדו / יול 10 2010 07:39

    שאלת תם,

    אנא תזדהה בשמך. ביחס למוסר ההומניסטי, אני לא חושב שמה שכתבתי כאן הוא בגדר הצדקה רצינית. זה לכל היותר ראשי פרקים, שנתפרו במיוחד לביקורת של גריי. השארתי הרבה דברים בחוץ.

    הסרבנות תעורר, מטבע הדברים, דיון הרבה יותר נוקב בתגובות, דיון שיגלוש במהרה לשאלות שאותי, באופן אישי, כבר מייגעות. כתבתי מאמר אחד על הנושא, ובפוסטים אחרים נתתי קישורים לדיון הרציני שכבר נעשה בעברית, בספרים שפורסמו. ניסיתי להבחין בין השאלה העקרונית של הסרבנות – האם בכלל ניתן להצדיק אותה באיזשהו תרחיש – לבין השאלה האם לסרב במצב X או Y. על השאלה העקרונית אני מניח שהתשובה כן, מסיבות טובות מאד, אבל כאמור, הדיון ארוך ולא ניתן לסכם אותו בבלוג. כאשר מתעוררת שאלה ספציפית לגבי פעולה/מבצע/התקפה של צה"ל, אני פותח את הדיון (אבל זה לא יהיה כאן ועכשיו).

  26. חיים ו. / יול 11 2010 00:08

    עידן, נדמה לי שקצת פספסת את הנקודה שלי, אתה קורא מצויין אז כנראה שאני אשם.
    אני אנסה להתייחס ספציפית,

    כשאתה כותב "באיזו דרך יש לנקוט – זו כבר שאלה טקטית, לא אתית" אתה נופל באותו פח בו נפלו כל האידיאולוגים והאידיאולוגיות הגדולות. הן "טובות על הנייר" אבל בבואן להתממש מול החיים המורכבים והמסובכים הן מובילות לאסונות. למשל, "יש לעצור את הרעב בעולם" זו אמירה אתית שמעטים יערערו על תקפותה וחשיבותה. אבל בוא נוסיף טקטיקה "יש לעצור את הרעב בעולם, לכן יש לנצל את משאבי הכדור עד תום ובלבד שאיש לא יהיה רעב" או "יש לעצור את הרעב בעולם, לכן נלאים את כל התעשייה העולמית ונרתום אותה להשבתת הרעב" או "יש לעצור את הרעב, הרגו את הרעבים", זה כבר סיפור אחר לגמרי. אין משמעות לאמירה אתית אם היא אינה מגובה בפרקטיקת פעולה. אם ההומניסט הוא הצופה הסביל שיודע רק לאמר ש"ראוי למנוע את הסבל" באמת שהוא לא תורם הרבה, מלבד לנפשו המתייסרת כמובן.

    "הנקודה העקרונית היא שיש ממדים אוניברסליים של הסבל, וניתן לזהות אותם, וחובה לנסות למנוע אותם כשהם מיותרים", הכל נכון עד המילה "מיותרים", זה שוב אותו עניין בדיוק, מי מחליט על מיותר? אם תאמר שזה עניין אישי, אז הכל אישי ואין ממש משמעות להומניזם כתורה אינושית והוא סוג של אמונה, זה גריי אחד על אחד. אם ההמוניזם אוניברסלי אז מהו מנגנון ההחלטה? פ. היאק בשעתו נגע בדיוק בנקודה הזו ועל הנקודה הזו בדיוק נופלות כל האידיאולוגיות כולן, המעבר מהתאוריה לפרקטיקה, פריטה לפרטים של המשמעות הפוליטית והמעשית של האמירות היפות.

  27. נועם א"ס / יול 11 2010 01:12

    לחיים

    סתם – טוקבק שנתקלתי בו פעם, וחשבתי שהוא אחלה:

    ההבדל בין התיאורטי למעשי הוא שבתאוריה אין הבדל בין התיאורטי למעשי, אבל במעשי יש.

  28. עידן לנדו / יול 11 2010 09:21

    חיים, אתה שוב מתפרץ לדלת פתוחה. והאמת, שאני לא מבין את ההגיון הנסתר של דבריך. מה, בגלל שקשה ליישם עקרונות מוסריים – לא רק הומניסטיים, אלא בכלל – אז נזרוק אותם לפח? בגלל שקשה להחליט מי צודק בסכסוכי שכנים, או בסכסוכי קרקעות – אז נוותר על מערכת המשפט? באמת שאני מרגיש כאן קצת כמו בויכוח צופים.

    מה שמצחיק, או עצוב, זה שבעצם כל הבלוג הזה מוקדש לחשיבה מוסרית מעשית. כשאני מנתח אירועים כמו "עופרת יצוקה", או מדיניות נישול של פלסטינים, אני מנסה להראות איך שיקולים מוסריים מכריעים נגד החלטות השלטון. וליתר דיוק, שהחלטות השלטון ניתנות להצדקה רק מתוך מוסר לא-הומניסטי (נניח, כזה שמעמיד זכיות קולקטיביות של אתנוס אחד מעל זכויות אדם אינדיבידואליות של אתנוס שני). כך שזאת היתממות לומר שאין דרך לדעת מה אומר המוסר ההומניסטי, כי לכל אחד יש דעה משלו וכו'. כן, לכולם יש דעות, אבל לא את כל הדעות ניתן להצדיק על בסיס המוסר ההומניסטי. בפועל, הדילמות הקשות הן די נדירות. דילמה כמו של רומן פריסטר היא אכן מהקשות ביותר. דילמה כמו האם להוציא בכוח ילד מחזקת אמו, כי היא מזניחה אותו, או להשאיר אותו בידיה, כי כל ילד זקוק לאם – היא גם קשה מאד. אבל לא באלה מדובר, בדרך כלל. כשאני בוחן את ההנמקות לגדר ההפרדה, מול המחיר האנושי שהיא גובה, מול הבטחון שהסכם שלום מסודר היה יכול להביא – כל אלה הם שיקולים מוסריים-פרקטיים, קשה בכלל להפריד ביניהם. אבל לא הכל סובייקטיבי ופרוץ.

    מנסיוני, חלק ניכר מהוויכוחים כאן בבלוג לא היו בכלל סביב "מה אומר המוסר ההומניסטי" על דילמה זו או אחרת. הויכוחים היו סביב השאלה האם תמונת המציאות שאני מצייר היא אמיתית או אמינה. כי אם כן – חלק מהקוראים מצאו עצמם בסתירה עצמית קשה. ולכן אני לא כל כך מודאג מהתהיות התיאורטיות שלך, כי הן באמת, מאד תאורטיות והשפעתן על השיח הפוליטי שמוכר לי היא שולית ביותר.

  29. חיים ו. / יול 16 2010 08:32

    תאורטיות? נדמה שכבר פעם הערתי על כך שאנחנו כנראה חיים בפלנטות אחרות.

    דוגמה כללית – התאוריה הקומוניסטית הפכה מתאוריה הומניסטית לסיוט המאד יומיומי של מיליארדים, בדיוק על בסיס ההנחה המאד לא צנועה שה"השכלה", ה"הנדסה" וה"אינטיליגנציה" האינושית מסוגלות להכריע בשאלות מוסריות יסודיות.

    דוגמה פרטית – התפיסה הפוליטית שלך כולה מבוססת על כך שאתה חושב שאתה מסוגל לצייר תמונת עולם "מציאותית" ולא מוטה עד אבסורדום לטובת מי שאתה תופס כסובל יותר או מסכן יותר ומכאן כמובן כצודק יותר שהרי הומאניזם לדידך "פירושו צמצום הסבל שאני תופס כחשוב".

    אין שום קשר למערכת המשפט ואני לא מציע לבטל אותה, להיפך ראוי ללמוד ממנה קצת, שכן היא מבוססת על ידע מצטבר בן מאות שנים ולא על תובנות יסוד חובקות כל ועם כל זאת כולה פגומה ואינושית ומלאה בטעויות ועוותים יומיומיים, חשוב מכל מערכת המשפט לא מתיימרת לבטא איזה שהוא צדק אוניברסלי, רק ציות לחוק. החוק בתורו, לפחות בדמוקרטיות, הוא פשרה בין רצונות של רבים למצוי והאפשר ולא ביטוי של איזו תובנה אלוהית. מוזר בכלל שהעלת את הטענה הזו בדיון הזה, בכל מקרה אתה לא להעלות תהיות של צופה צעיר ואז להתלונן על צופיות הויכוח.

    הערה, אני לא מעונין בהתדיינות שכלתנית אקדמאית מלאה ציטוטי דרבנן ומראי מקום, אני מאמין שיש לך מספיק מזה באקדמיה הקרובה למקום מגוריך. אני מדבר על מה שאני רואה וקורא כל יום ויום בבלוגים של השמאל הישראלי, שאתה חלק מהם. התפיסה של השמאל כ"מוסרי" ו"הומניסטי" בעני עצמו, למרות שנדמה לי שאתה אדם ישר וגריי חשף את האמת בפניך, הלכת ונתת לעצמך תירוץ והנחה כדי שתוכל להמשיך בתפיסת העולם הזו, בעולם שלך כל עד אתה מסוגל להחליט מי "סובל", צמצום סבלו הוא מוסריות, נו טוף. אני לא מפשט את עמדתך יקירי, אני מציג את עמדתך בפשטות. בעני לפחות ונדמה שגריי חושב בערך באותם הקווים זו סוג של התנשאות השמורה רק לאלו שחושבים שההשכלה שרכשו מהווה כלי טוב לפענוח העולם המציאותי, כמי שחי בעולם המציאותי אני יכול לאמר שזה יכל להיות משעשע אם זה לא היה כלכך עצוב.

  30. דודו פלמה / יול 16 2010 22:50

    חיים ו. "כמי שחי בעולם המציאותי אני יכול לומר" לך:
    שאם אתה חותר סימן שאתה קאיאק!

  31. חיים ו. / יול 17 2010 00:00

    דודו , כנראה לא הבנת.
    אני לא טוען שאני יכול יותר לפענח את המציאות טוב מעידן או ממך. אני טוען שכולנו לא יכולים באותה מידה.

  32. רוני רוזמן / יול 26 2010 11:35

    תודה על הדברים המחכימים והמעניינים. גריי אכן מספק חומר חשוב ומעורר למחשבה, והביקורת שלך על דבריו עזרה מאוד לעשות סדר בדברים ולחדד את ההסכמות וההתנגדויות שלי לעמדותיו. הסייג היחיד שלי, ובזה אני מצטרפת במידה מסוימת לחיים ו. (בסעיף הראשון של דבריו) – הוא הבעייתיות בזיהוי, בהגדרה ובהכרה של הסבל הלגיטימי והלא-לגיטימי. הדוגמה שהבאת מהמסה שלך ממחישה זאת מצוין:
    …"שאלות נוקבות הניצבות בפני רלטביסטים תרבותיים קיצונים – כמו האם להתערב במנהג מילת הנשים בעולם המוסלמי – אינן מציבות שום דילמה בפני מי שמכיר בסגולות האוניברסליות של הטבע האנושי…"
    הסגולות האוניברסליות של הטבע האנושי מצליחות, משום מה, לעמוד מרוצות ומחייכות כאשר מבצעים חיתוך אכזרי ומיותר בגופו של פעוט בן שמונה ימים, אבל מזעדעזעות עד עמקי נשמתן כאשר מוסר הדגדגן של ילדה. אז יכול להיות שהן לא באמת קיימות, או שאינן אוניברסליות כפי שאנחנו רוצים להאמין? אני חושבת שההכרה ברליטיביזם המוסרי היא הכרחית, ובד בבד אינה שומטת את הקרקע תחת התוקף של טיעונים ויומרות מוסריות. צריך לשאוף למנוע כל סבל – אבל להודות בכך שבפועל, זה נעשה בצורה מאוד מגמתית ואינטרסנטית, ואף אחד לא חף מההטיה התרבותית שגורמת לו להזדהות ולחמול על האחד יותר מאשר על האחר. כי מכיוון שאין בני אדם אוניברסליים, גם אין מוסר אוניברסלי.

  33. עידן לנדו / יול 27 2010 22:23

    רוני,

    תודה על התגובה הזאת. תראי, פתחת כאן תיבת פנדורה – ברית מילה… אז אני לא פוחד מההשלכות. כן, מילת גברים היא מנהג לא פחות ברברי ואכזרי ממילת נשים. אולי הוא לא נוראי כמוהו בטווח הארוך, כי מילת נשים שוללת את היכולת לחוות עונג מיני, בעוד שמילת גברים, כנראה, רק מפחיתה את היכולת הזאת. ועדיין, כן, את צודקת.

    עכשיו: העובדה שמילת גברים עומדת בסתירה למוסר ההומניסטי אינה שנויה במחלוקת. כל הויכוח יהיה כאן על הפירוש של "סבל מיותר". היהודי, או שומר המסורת, או כל ישראלי שמרגיש חלק מן ה"שבט", יטען כל מיני טיעונים להצדקת ברית מילה. חלק גדול מהטיעונים, אולי ידוע לך, מבוסס על בורות. אנשים חושבים ש"זה לא ממש כואב לתינוק"; ש"זה לא פוגע בהנאה המינית"; ש"אין לזה השלכות בריאותיות". אני לא נכנס כאן לדיונים האלה – יש הרבה ברשת – כי אני את דעתי כבר גיבשתי, על סמך בירור עצמאי שלי. מדובר בבורות – כל הדעות המצוטטות האלה הן שגויות.

    אבל מי שדעתו שגויה, עדיין אינו כופר במוסר ההומניסטי. להיפך, הוא הצטייד בתמונת מציאות שאינה מאיימת על המוסר הזה, תמונת מציאות שממזערת את הפגיעה בתינוק. הוא טועה, אולי מדחיק, אבל איננו מעמיד אתגר למוסר ההומניסטי.

    קשה יותר הוא הדיון עם אנשים שערים לחלוטין לנזקים של המילה הגברית, ועדיין מכריעים בעדה. כאן מדובר בהחלטה ערכית שמציבה את ההשתייכות היהודית מעל המוסר ההומניסטי. וכל אחד שיקדיש מזמנו לבירור של הנקודה הזאת, ייאלץ להודות בכך. זה לא הופך את המוסר ההומניסטי לפחות אוניברסלי, הבסיס שלו עדיין כזה. אבל זה אומר – מה שמעולם לא הכחשתי – שאנשים לפעמים פועלים נגד המוסר הזה (גם אם הם מצהירים עליו במפורש). הטענה שלי נגעה לרמת ההצדקות – האם יש הצדקה אוניברסלית למוסר הזה או לא. וודאי שהנימוק נגד ברית המילה הוא בעל תוקף אוניברסלי חזק יותר מאשר הנימוק בעדה (שהוא פריפראלי לתרבות יהודית-מוסלמית).

  34. יריב מ / יול 29 2010 14:29

    תודה. אשכרה תודה על הפוסט המושקע והמרתק.
    הערה קטנה אחת [מקווה שלא פספסתי משהו בקטע הקטן שטרם קראתי]: בטיעונים אודות מוסר, אולי יש לשנות את החשיבה. העניין הוא לא כוח הטיעון במנותק מהקשר, אלא כוחו של טיעון [בעד תצורה כזו או אחרת של מוסר] בהקשר מסויים, מול אדם\קבוצה מסויימים וכו'. ודאי שמי שדוחה היצמדות לדחפינו הביולוגיים לא יתרגש מנוירוני מראה, כמו שהאגואיסט לא יתרגש מהאימפרטיב של קאנט (אבל אולי קצת מתסמונת החטא ועונשו).

  35. עידן לנדו / יול 29 2010 14:39

    תודה, יריב.

    אישית קשה לי לראות איך אפשר לא להתרגש מנוירוני מראה, זאת תגלית מפעימה ממש. לא שלא ידענו שאמפתיה היא עניין מאד ראשוני ולא-נלמד, אבל הלוקליזציה של זה במוח מאד מרשימה.

    בכל אופן, ברור שלא מדובר בטיעונים מוחצים לכאן או לכאן. אבל צריך לשים לב למחיר של כל בחירה בדיון הזה. אדם שבוחר להתעלם מנוירוני המראה, כלומר, בוחר להתעלם מן הבסיס הביולוגי של מנגנון האמפתיה, כופה על עצמו, במודע, תפיסת מציאות סלקטיבית. ועל בסיס התפיסה החלקית הזאת הוא בונה לעצמו תפיסת מוסר. כיוון שהבסיס רעוע, גם התפיסה המוסרית תהיה רעועה. ואז כמובן יישלפו טיעונים פחות משכנעים, או פשוט הכרזות כוחניות – "ככה בחרתי וזהו זה".

    הדוגמה שלך מקאנט לא ממש מקבילה, כי הציווי הקטגורי הוא קונסטרוקט תיאורטי שאיננו חלק מן המטען הביולוגי שלנו. לא כך מנגנון האמפתיה. התכחשות לראשון לא הופכת אותך לאי-רציונלי, התכחשות לשני בהחלט מקרבת אותך לכך. כמובן שניתן להחזיק בהשקפות מוסריות לא רציונליות; השאלה אם אנו מעוניינים להגדיל או להקטין את המרכיב הלא-רציונלי שבהן.

  36. יובל / ספט 15 2013 23:49

    באיחור של שלוש שנים, אבל ההצדקה שלך למוסר ההומניסטי (ואני במקרה מתיימר להיות הומניסט) נדמית לי כמו כשל נטוראליסטי. מה שאתה מציע זה הסבר למוסר, ולא הצדקה. זה תיאור המצב הביולוגי הקיים. יש לבני אדם נטיה מולדת, ולכך אני מסכים, לחוש צער למראה סבלם של אחרים ולרצות לעזור להם. זה הסבר ללמה אנשים נהיים הומניסטים. אך זה לא צידוק בידי ההומניסט. גם יום ניסה את התרגיל הזה, לדעתי לא עובד.

  37. רמי / אפר 26 2014 21:11

    "Aping Mankind", כותב טאליס, חב את הולדתו לקריאה ב"כלבי הקש" של גריי. הספר עצמו, "כלבי הקש", אינו בעל ערך רב, גורס טאליס, בהיותו פרגמנטרי-באופן-עצל, אקראי ואכן לא מקורי, אבל הוא מייצג תופעה גדולה ממנו בהרבה ומשמעותית מאד באקלים הרעיוני העכשווי.

    http://arikglasner.wordpress.com/2014/04/26/%D7%A2%D7%9C-aping-mankind-%D7%A9%D7%9C-%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%93-%D7%98%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A1-%D7%81/

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: