יזכור (נוסח עממי)
יזכור עם ישראל
שלא אלוהים ולא עם ישראל
זוכרים את הנופלים
אלא אנשים חיים-למחצה
זוכרים, שַכּוּלים
אובדים בחללים.
הם זוכרים
ועם ישראל שוכח.
יזכור עם ישראל
ש"אלוהים" ו"עם ישראל"
הם בליסטראות
בידי נבלות
שלוקחים צעירים
ומחזירים ארונות.
יזכור ולא ישכח.
לא למות טיפש 
אוי…
איזה יופי.. פשוט שיר.
תודה תודה תודה תודה תודה.
מדויק. תודה.
וטוב שהזכרת.
תזכורת כזו ראוי לה לחזור ככה מדי פעם בפעם, כי מרוב זכרון כולנו שוכחים.
תודה.
מצויין, עידן.
"אלא אנשים חיים-למחצה
זוכרים, שַכּוּלים
אובדים בחללים."
בדיוק ככה.
תודה.
אתה חד….נפלא ומצמרר.
רק לא מזמן הבנתי כי שיר הרעות ("…אך נזכור את כלם…") הוא שיר שקרי שמעודד הקרבת חיים, ומבטיח למסכנים נפשם שיזכרו אותם כשיפלו. רק קרובי המשפחה זוכרים אותם. ובעצם למה לזכור אותם? זה לא ישנה לגביהם. צריך לחשוב על האנשים שעדיין חיים ולהשתדל שיאריכו ימים.
תודה עידן.
על היושרה ועל הניקיון חסר הפניות וחסר ההנחות.
מצויין. ראיתי את כל ההייפ הזה שעושים על עניין "היזכור" וחיפשתי בראש מילים לתגובה. אני שמח למצוא מישהו ששם את המילים הנכונות..
ותמיד כדאי להזכיר את מי שראה את הדברים נכוחה עוד כשהיינו בחיתולים…
http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=416&wrkid=17629
שאול: אין לי בעיה עם דעותיך, רק עם ביטויים כמו "שליחי השטן עלי אדמות". מבקש לא להשתמש בהם כאן.
דרור: לצערי, אני לא מכניס מאמרים שלמים בתגובות. המאמר של אורלי נוי אכן מצויין, אבל מספיקה הפניה.
אם כבר לוין, הנה שיר יותר חריף ויותר מוצלח בנושא- http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=166&wrkid=1443
ואם כבר לוין, הנה השיר שאומר הכול:
ובבוקר נפלא לה לה לה לה לה לה
שוב נבכה על מותם תה תה תם
ובבוקר נפלא לה לה לה לה לה לה
ובבוקר נפלא שוב נבכה על מותם
אמא על בן וכלה על חתן
הי די לי בי די בי בידי בם
ויהיו ציפרים פי רי רים פי רי רים
ופרחים על קברם טה רה רם
ויהיו ציפרים פי רי רים פי רי רים
ויהיו ציפרים ופרחים על קברם
ונשים בשחור יתעלפו פה ושם
הי די לי בי די בי בידי בם
ואחר כך נלך לי לי לך לי לי לך
ונשאיר אותם שם בי דה בם
ואחר כך נלך ונשאיר אותם שם
כי לבד מבלים המתים את מותם
הי די לי בי די בי בידי בם
יפה כל כך!
מרגש.
עם זאת, חשוב לזכור שמי ששם את הצעירים שלנו בארונות הם לא היהודים, אלא הערבים שמקיפים אותם. מצטער אם זה נשמע לאומני מדי בשביל הבלוג הזה, אבל זו האמת הפשוטה.
יונתן,
תשמע איש חכם (וחלש), לא איש שמאל בכלל. קוראים לו מרדכי ציפורי והוא היה שר התקשורת בזמן מלחמת לבנון הראשונה.
"אני רואה בשרון ורפול אחראים לאלף קברים של בחורים צעירים. זה לא מרפה ממני. אלה הרוגי חינם. אני לא אשכח את זה. גם לעצמי אני לא סולח".
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/248/556.html
ככה זה; צריכות לעבור 30 שנה כדי שהאמת הזאת תצא לאור. והאמת הזאת תופסת לגבי כל מלחמות ישראל החל ממבצע קדש, למעט אולי ששת הימים.
בנוגע למרדכי ציפורי: אהוד יערי וזאב שיף כתבו על ההתנגדות הנחרצת שלו למלחמה הזו בדיונים שקדמו למלחמה, ולמיטב זכרוני גם במהלכה, בספרם "מלחמת שולל" (1984).
יהודה עמיחי גם לא שם את יהבו באלוהי ישראל:
http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=458&wrkid=6178
עידן, הלוואי והיית צודק וכל מלחמות ישראל היו מלחמות ברירה. אם הגורל שלנו היה תלוי אך ורק בידינו ולא רק ברצון הערבים, אולי היינו יכולים לתבוע לעצמנו את השליטה במצב.
לצערי, זה לא המצב, ומלחמות ישראל התקיימו בעיקר בגלל ששכינו שאפו למחוק אותנו מהמפה, ולא בגלל שמנהיגי ישראל לדורותיהם ששים לשלוח את טובי בנינו לארונות, כפי שרמזת.
יונתן, תלמד קצת הסטוריה. מלחמת קדש היתה הזיה קולוניאלית של ישראל-בריטניה-צרפת (שנועדה לשמר את שליטת המעצמות בתעלת סואץ); אף אחד לא תקף את ישראל לפניה. מלחמת יום כיפור היתה בת-מניעה – ישראל של גולדה ודיין דחתה הצעת שלום מפורשת של סאדאת, שהתקבלה רק 4 שנים (ויותר מאלפיים הרוגים) אחרי המלחמה. הדברים האלה ידועים לכל מי שטורח לקרוא את ההסטוריה. על מלחמת לבנון הראשונה כבר דיברתי (מעניין שאין לך מילה להתייחס לדברים של ציפורי. אתה כנראה מבין טוב ממנו מה קרה שם). מלחמת לבנון השניה לא היתה חייבת להידרדר למלחמה כזאת, היו דרכים מאופקות יותר להגיב.
בכל המקרים האלה היתה אלטרנטיבה לא אלימה, וממשלות ישראל העדיפו את דרך הכוח וההרוגים. משמע – חיי אדם לא היו ממש שיקול.
נשארו מלחמת העצמאות וששת הימים. שם אני מסכים שלא היתה אופציה לא אלימה מבחינת ישראל – המלחמות נכפו עליה. אבל גם שם היה הרבה מקום לשיקול דעת באשר למהלכים של המלחמה ולהחלטות שהכתיבו את תוצאותיה.
אני חוזר: מנהיגי ישראל לא ששים לשלוח את טובי בנינו למוות. אבל מעולם זה לא היה שיקול מכריע, כפי שצריך להיות. בשנים האחרונות זה באמת משתנה, מה שמכניס למשוואה את כל שיטות ההרג בשלט-רחוק, השטחה של מחנות פליטים באמצעות טנקים וכד'. זה כבר דיון נפרד.
עידן, בתור מי שמחזיק את האינטרפרטציה הלא מקובלת להיסטוריה, הייתי מצפה ממך לקצת יותר צניעות. את ההיסטוריה אני דווקא מכיר.
מבצע מוסקטר ייתכן והיה, אה, "הזיה קולונויאליסטית" (למה אצל הסמולנים תמיד מדובר ב-"הזיות" ו-"הגמוניה" או "אתנוקרטיה"?). מצד שני, הפעולה הישראלית, מבצע קדש, באה בתגובה לסגירת מיצרי טירן. מדובר בעילה סבירה לפתיחה במלחמה.
ובאשר לנימוק שלך בנוגע למלחמת יום כיפור, זה לא רציני. יכול להיות שההצעה של סאדאת הייתה רצינית ויכול להיות שלא. בכל אופן, הוא טיבל את ההצעה שלו באיום מפורש לאלימות – שאם ישראל לא תיסוג מהגדה המזרחית של תעלת סואץ, המצרים יפתחו באש. אגב, אני לא שולל את רצינות כוונותיו, כפי שהתגלה בהמשך, אבל בהינתן ההיסטוריה של ישראל עם מדינות ערב, אתה לא יכול לגזור מכישלון היוזמה הזו שישראל היא סרבנית שלום ושהמתקפה המשולבת של סוריה ומצרים היא תוצר ישיר של מדיניות ישראלית אגרסיבית.
בכלל, הגישה שלך, של להביא ראיות נקודתיות מאוד (דבריו של ציפורי, הצעתו של סאדאת) כהוכחה לטענה עקרונית לפיה כל מלחמות ישראל היו מלחמות ברירה – לא רצינית. ברור שנעשו טעויות, אבל הנקודה הבסיסית עומדת בעינה: הרקע לאלימות באיזור והרקע לכל מלחמות ישראל, ללא יוצא מן הכלל, הוא אלימות ערבית. ניתן להתווכח על מידה התבונה של תגובות ישראל, בעיקר בשל"ג ובמלחמת לבנון השנייה – אבל גם במקרים אלו, הפעלת הכוח הייתה מוצדקת.
העניין הוא שבדיונים מהסוג הזה, מהר מאוד מגיעים לסוגיית 48'. שם עומדת המחלוקת העיקרית. אני משער שלתפיסתך, גם 48' היא מלחמה שנולדה ממדיניות ישראלית לקויה.
לנקודה האחרונה יש ריח של תעמולה, מצטער. איזה מחנה פליטים "שיטח" צה"ל באמצעות טנקים? מה הקשר לדיון?
יונתן,
אני מביא ראיות נקודתיות כפוינטרים לטיעונים נרחבים, ומוכרים לעייפה. זה לא נושא הפוסט ואני לא נוהג לסטות באריכות כזאת, כנראה שזאת היתה טעות מלכתחילה. במקרה של סאדאת ויוזמתו, אתה למעשה לא מכחיש שמדובר בסירוב אומלל; אתה רק אומר שלישראל היו כל הסיבות, בהיותה פרנואידית, לא לבטוח בהצעה הזאת. זה אגב גם מה שגולדה אמרה לסאדאת כשהוא ביקר בביתה ב-1977 ושאל למה היא סירבה להצעתו. "לא האמנו לך", היא אמרה.
נו טוב, בגלל האי אמון הזה מתו לשווא אלפיים ומשהו חיילים ישראלים. עם כל הכבוד – פרנויה לא יכולה להצדיק את עצמה. האמת ההסטורית היא זאת: מלחמת יום הכיפורים היתה מיותרת. אין אף הסטוריון רציני שיכחיש את זה.
גם עכשיו יש יוזמת שלום ערבית שמתייבשת על המדף כבר 9 שנים. אנחנו לא מאמינים להם. כי אנחנו מאמינים לערבים רק כשהם מדברים מלחמה, לא שלום. למה? כי אנחנו מבינים רק את שפת המלחמה. חס וחלילה שיהיה פה שלום, מה נעשה עם כל חוכמת הגנרלים הבזויה הזאת.
מחנה הפליטים המשוטח הוא ג'נין, ב"חומת מגן". כבר שכחנו.
ולא כללתי את 48, למעשה אמרתי במפורש שזאת היתה מלחמת אין-ברירה. ההערה שלך דמגוגית. הוספתי רק כי היו בה מהלכים אומללים מאד שאנחנו משלמים את מחירם עד היום (גירושים והחרבת כפרים). לגבי ששת הימים, הסיפור ההסטורי מורכב מאד. גם היא לכאורה מלחמת מגן, אבל גם ישראל חתרה לעימות מזוין. בכל מקרה, החטא הכבד היה ביום השמיני למלחמה, כשלא הכרזנו – כפי שהציעו אחדים במערכת הפוליטית – על החזרת השטחים תמורת שלום אמיתי.