ועל ילדי הגן לא ירחם כלל
הנחיות חדשות להנחלת הציונות בגנים:
"כל שבוע חדש ייפתח בטקס שיכלול את הנפת דגל המדינה ושירת ההמנון."
"בנוסף לטקס הסמלי, על פי ההנחיות החדשות הגננות מחויבות ללמד את הילדים לפחות אחת לשבוע על סמלי המדינה."
"על פי דרישת משרד החינוך, הגננות יאמנו את הילדים בשירת "התקווה". על הילדים לדעת לשיר את ההמנון עד ליום העצמאות."
"המינהל הפדגוגי והאגף לחינוך יסודי במשרד החינוך יפקחו על ביצוע ההנחיה וידווחו כמה גננות אכן עומדות ביעד."
רב שיח
אבל מה נעשה עם ה"פּה-ה-ני-הי-מה", שאלה רונית תירוש, מה הבעיה עם ה""פּה-ה-ני-הי-מה", שאל יובל שטייניץ בחזרה, קשה להם, אמרה תירוש, קשה לילדים קטנים כל כך, בגיל גן, להחזיק נשימה כל כך ארוכה, כל עוד בלבב פּה-ה-ני-הי-מה, אז שיקצרו, ענה שטייניץ, אבל המינהל הפדגוגי, התערב יריב לוין, הוא יבוא לפקח על הגננות, אם הן לימדו את ההמנון כהלכה, נכון, החווירה מירי רגב, ואם הילדים יקצרו, וישירו פה-ני-מה, בלי ה"הי" הארוך, הגננות לא יעמדו ביעד, ויענישו אותן, אולי שישירו ברוסית, הציעה אנסטסיה מיכאלי, אז שיענישו אותן, נהם יואל חסון, שישירו ברוסית ואז יענישו אותן, סיכמה אנסטסיה, וגדעון עזרא הנהן.
שישירו ברוסית ואז יענישו אותן. סיכמה, הנהן.
מה שלי מפריע, פתח שוב דוד רותם, זה שמכניסים פוליטיקה לגנים, וכולם נעצו בו מבט מוזר, אז הוא כיחכח והסביר, לא לא, הדגל זה מצויין, רעיון כביר, אבל בהמנון יש הטיה מפלגתית, מה פתאום, התפרץ אופיר אקוניס, הוועדה המשפטית שלנו עברה על ההמנון לפני שבוע, נו, הרעים דוד רותם, אז מה זה צריך להיות, "ובפאתי מזרח קה-ה-די-הי-מה", מה פתאום קדימה תקועה באמצע ההמנון, למה לא בפאתי מזרח ישראל ביתנו, מה שגם נכון יותר גיאוגרפית, ולא פחות ציוני, וכולם השתתקו לרגע, עד שמירי רגב לחשה, תירגע דוד, הילדים לא מבינים במפלגות, העיקר שיידעו להבחין בין יהודים לבין ערבים ושמאלנים, כן, אישר גדעון עזרא, לילדים יש חוש ריח לדברים האלה, ופתאום דני דנון, שכל הזמן ישב בצד ורק האדים והאדים עד שעורקי הצוואר שלו כמעט התפוצצו, צרח על כולם, למה כל כל מאוחר מתחילים, למה רק בגן, ועתניאל שנלר השתעל.
למה רק בגן. צרח, השתעל.
אתה צודק, הצטרפה יוליה שמאלוב ברקוביץ', גם אותי זה כל הזמן אוכל מבפנים, חינוך ציוני צריך להתחיל בפעוטונים, בגיל ארבע, אבל יוליה, אמר זאב אלקין, היום ילדים נכנסים לפעוטון כבר בגיל שנתיים, כן, קפצה יוליה אגרופים בזעם, הפמיניזם הזה, אבל ככה זה עדיף, התערבה פאינה קירשנבאום, אם הילד בפעוטון מגיל שנתיים, אפשר לסמוך על הגננת שתיתן לו חינוך ציוני, אבל אם הוא נשאר בבית עד גיל ארבע, לכי תסמכי על ההורים, וגיל ארבע זה כבר אבוד, נאנחה רונית תירוש, בדיוק, הסכים יואל חסון, אם ההורים שמאלנים, לא עלינו, אבל אפשר לחוקק חוק, הציע זאב אלקין, שבכל משפחה בישראל יפתחו את ארוחת הבוקר בהנפת ההמנון ובשירת הדגל, או להפך, העיקר שיהיו שם המנון ודגל, אבל איך תאכוף, הקשתה מירי רגב, ושוב דני דנון צרח, אבל למה כל כך מאוחר, למה רק בפעוטון, ואנסטסיה מיכאלי התרגשה, כי ידעה שתיכף ידברו על חדרי לידה, ויובל שטייניץ שלף מחשבון.
ידברו על חדרי לידה. התרגשה, שלף.
קודם כל, פתח אופיר אקוניס ורעד בקולו, צריך להחליף מיד את כל הסדינים בתינוקיות בבתי החולים, שיהיו הדפסים של דגל ישראל, בולט וגדול, ולהשמיע את ההמנון, נכנסה לדבריו פאינה קירשבנאום, בזמן הלידה עצמה, קולה התלעלע כשהבינה את חשיבות הדבר, הרי אם הדבר הראשון שהרך הנולד שומע זה ההמנון הלאומי, הוא כבר יהיה ציוני גמור לכל החיים, כן כן, חייך לעצמו דוד רותם, תינוק שנשבה, וגם ההנקה, הוסיפה ציפי חוטובלי, מה בדבר ההנקה, ניעור פתאום יואל חסון, אפשר לאמן את האמהות להזרים את החלב לפי הקצב של ההמנון, אבל אל תשכחי, הזכירה רונית תירוש, כן כן, הבעיה של פּה-ה-ני-הי-מה, ועוד בדיוק כשהחלב צריך לצאת ה-חו-הו-הו-הו-צה, והמינהל הפדגוגי יפקח, שאל יריב לוין בדאגה, מה זאת אומרת, השיב זאב אלקין, כל האחיות בבית היולדות יעברו להעסקה של משרד החינוך, מצויין, נרגע ענתיאל שנלר, וכולם השתתקו והסתכלו על דני דנון, אבל הוא לא היה אדום והעורקים בצוואר שלו לא התנפחו, רק העיניים שלו התרוצצו באי נחת, ויוליה שמאלוב ברקוביץ' לחשה, רק צריך לאמן את הנשים ללדת בעמידה, למה בעמידה, תמה גדעון עזרא, בגלל ההמנון, השיבה יוליה, וסוף סוף התפשט חיוך קטן על פניו של דני דנון, וכולם ניגבו את המצח, צחקו קצת ושתו מעט מים, ואז יצאו להכתיב לעוזרים הפרלמנטריים שלהם הודעות לעיתונות.
כנסת, כנסת Über Alles
לא יודעת אם לצחוק או לבכות.
לשיר המנון ולהניף את הדגל זה פוליטי בדיוק כמו לשלם מס הכנסה.
למיטב הבנתי (אתה מוזמן לתקן אותי אם אני טועה) אתה מתנגד לציונות, ולרעיון מדינת ישראל. על כן, כל דבר שקשור לגורמים האלה נתפס עבורך כרע.
לחנך את הילדים לאהוב את המדינה, את הלאום, להיות "אזרחים טובים" ? זה רע עבור מי שרואה את המדינה כרעה.
בראייה קצת פחות עויינת כלפי הממסד (לא שמאל-רדיקלית), אין בהנחיה הזו כל פסול, זהו נוהג הנהוג בהרבה מדינות בעולם.
למגיב עם השם הדו-התנחלותי – תזדהה. ככה נהוג פה.
כן, אתה טועה. אין לי התנגדות לרעיון של מדינת ישראל, יש לי התנגדות למדיניות שלה. מה זה בדיוק "הרעיון"? אם מהרעיון הזה מתחייבת מדיניות שינון ההמנון בגנים, אני מתנגד לחלק הזה שבו.
לגבי "ציונות", אין לי מושג מה זה אומר עבורך, כנראה משהו מאד שונה ממה שזה אומר עבורי, ואני לא נוהג להתווכח על הגדרות כאן.
אולי שווה לעשות גרסת "מוצרט לקטנטנים" לתקווה?
כמו במוזיקה קלאסית, צריך להקשיב מגיל קטן על מנת להעריך…
ארגמן היקר, אני להבדיל מלנדו העויין (תצא בחוץ) דווקא ציוני, הצלחתי להישאר ציוני למרות שלא גדלתי עם דגל בגן, לא שרתי את ההמנון אלא בימי העצמאות וקיבלתי חינוך די ספקני וביקורתי (לכל הכיוונים) בבית. הדגל וההמנון לא יהפכו את הפעוטים לאזרחים טובים אבל הם נסיון קצת פתטי להפוך אותם לעדר שטוף מוח. אבל היי, תנסה להכניס את הקטע הזה לגנים החרדיים ונראה מה יקרה, הם אוהבים שטיפת מוח שם אבל רק את שלהם. אני לא מנסה להסיט את הדיון אלא להזכיר לך איך נראית חברה שבה מחנכים את הילדים 'מגיל צעיר' להעריץ את הממסד.
עידן – דבריך מזכירים לי קצת נוהל מעצר חשוד. בשלב הבא עלול אתה לשקשק בנשק הצנזורה. אבל, היות ובאמת אין לי מה להסתיר, אומר כי שמי הוא אלעד, מחולון, יליד 1984. עוד משהו שפיספסתי ?
אשאל אותך שאלה ממוקדת – האם בחזון האוטופי שלך (התרחיש הכי טוב, בו כל דעותייך הופכות למציאות), קיימת מדינת ישראל כמדינה יהודית בסוף התהליך ? מה הילדים גדלים ללמוד לגבי המדינה שלהם ? האם יש איזשהו עידוד להכיר ולהתחבר אל כל מאפיין יהודי/עברי (אני בכלל נוטה להאמין שזו ההגדרה הלאומית הנכונה, העברי) ?
עידו – אני לא נוטה להסכים, אתה לוקח מאפיין מאוד ספציפי ומנסה לטעון כי הוא זה שגורם ל"שטיפת המוח".
"שטיפת המוח" בחינוך החרדי נובע מעצם העיסוק והתפלפלות בנושאים מאוד ספציפיים, מגישה הרבה יותר כוללנית מאשר "שירת המנון" או משהו כזה. העדר הספקנות מן החינוך היא הבעייתית, לא "הערצה" לדגל/המנון (ובואו לא נוציא דברים מפרופורציות – האם שירת ההמנון והנפת הדגל מכריחה מישהו "להעריץ" ? מדובר על משהו טקסי. האם טקס היא מילה נוראה ?)
אתה צודק בכך שהדגל וההמנון לא יהפכו את הזאטוטים לאזרחים טובים יותר – אבל אין סיבה גם שיגדלו "להתרע" מההמנון ולדגל, אין סיבה שיראו את הדברים האלה כמשהו זר.
הדבר הזה "נכפה" עליהם בדיוק כמו שהחינוך המערבי "נכפה" עליהם. מדובר במאפיין שאני רואה אותו רחוק ממזיק.
הדגל, עבורי, אינו דבר רע, וכך גם ההמנון. זהו מאפיין לאומי, כפי שקיים בכל מדינה. להכיר אותה לילדים רחוק מלהיות מעשה כוחני לכשעצמו.
"לחנך את הילדים לאהוב את המדינה, את הלאום, להיות "אזרחים טובים" ? זה רע עבור מי שרואה את המדינה כרעה." כתב הארגמן מהמחתרת.
ואילו אני דווקא חושב, שלחנך את הילדים לאהוב…בלהבלהבלה… זה בשביל מי שחושש שאם הוא לא יחדיר להם את המדינה וכו' באינפוזיה לווריד לפני שהם מסוגלים לחשוב, יכול להיות שהם חס וחלילה לא יאהבו את המדינה ואת הלאום. ואם מישהו חושש מדבר כזה, הוא כנראה יודע למה.
ולגבי 'אזרחים טובים' – ממש אין קשר בין זה לבין אהבת המדינה. כולנו מכירים רוצחים, שודדים וגנבים שאוהבים מאד את המדינה (כוונתי על פי הקריטריונים של הארגמן). וגם להיפך.
רק שאני אבין: החלק הראשון, ההנחיה של מש' החינוך…זה אמיתי? או שזה גם חלק מכל הפארסה?
ניראה לי כי אילו לצד ההמנון התיקווה היו מלמדים גם את בלאי בלאדי אזאי
המאל היה מרוצה מהאיזון הקדוש.
"שבכל משפחה בישראל יפתחו את ארוחת הבוקר בהנפת ההמנון ובשירת הדגל, או להפך, העיקר שיהיו שם המנון ודגל, אבל איך תאכוף, הקשתה מירי רגב" – ממש לא מבין מה הבעיה בלאכוף, טלסקרין בכל בית.
צועד, לצערי אתה לוקח רעיון פשוט שאמרתי, ומנסה לכופף אותו כדי שיתאים למסגרת שונה.
אתה צודק – אם אף אחד לא מחנך ילדים לאהוב את המדינה, סביר להניח שיגדל פה דור שפחות יאהב את המדינה.
ואם יחנכו את הילדים לאהוב את המדינה – סביר להניח שיגדל פה דור שיותר יאהב את המדינה.
עכשיו השאלה היא מה עדיף ?
אני, אישית, מעדיף לחשוב שעדיף לאהוב את המדינה. אבל זוהי רק דעתי.
אני כן חושב שאין קשר בין זה לבין חשיבה ביקורתית, אגב. החשיבה שלי היא מספיק ביקורתית (אני נוטה לחשוב) אף על פי שאני אוהב את המדינה. האהבה לא חייבת להיות עיוורת, זה לא בהכרח תלוי. או מן הכיוון ההפוך – לא כל ביקורת באה ממקום של שנאה.
ארגמן,
הטיעון שלך לא משכנע- אתה מציג כאן שתי דרכים: לחנך לאהוב את המדינה, מה שיוביל לאהבת המדינה, ולא לחנך לאהוב את המדינה, מה שיוביל לאי-אהבת המדינה.
בתור מי שהחשיבה שלו מספיק ביקורתית, היה מצופה ממך להבין שיש גם דרך שלישית- לא לחנך לאהוב את המדינה ושהאזרחים בכל זאת יאהבו אותה. אם היא תהיה מדינה שוויונית, צודקת, שדואגת לאזרחיה, לא כובשת ולא מפלה – אז אזרחיה לא יצטרכו שישטפו להם את המוח כבר בגן כדי שיאהבו אותה.
תשאל – ומה אם המדינה לא תהיה כל כך נהדרת, ואז האזרחים לא יאהבו את המדינה כי לא חינכנו אותם לזה?
במקרה הזה, המדינה לא ראויה שיאהבו אותה, ואז עדיף לא לאהוב אותה.
א. ארגמן ניל"י, למה לא לדלג על שלב המשחק המקדים עם התקווה ולעבור ישר להמנון האמיתי!
חיילים אלמונים / אברהם שטרן (יאיר)
חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים,
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.
בְּיָמִים אֲדֻמִּים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְׁחֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ.
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים
וְעָלָיו הֲגָנָה וְכִבּוּשׁ.
לֹא גֻּיַּסְנוּ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים
כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ.
רְצוֹנֵנוּ – לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי חוֹרִין;
חֲלוֹמֵנוּ – לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ.
בְּיָמִים אֲדֻמִּים…
וּמִכָּל עֲבָרִים רִבְבוֹת מִכְשׁוֹלִים
שָׂם גּוֹרָל אַכְזָרִי אֶת דַּרְכֵּנוּ,
אַךְ אוֹיְבִים, מְרַגְּלִים וּבָתֵּי אֲסוּרִים
לֹא יוּכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדֵנוּ.
בְּיָמִים אֲדֻמִּים…
אִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים,
יִקְבְּרוּנוּ בַּלַּיְלָה בַּלָּאט;
בִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים
לִלְחֹם וְלִכְבֹּשׁ עֲדֵי עַד.
בְּיָמִים אֲדֻמִּים…
בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים
וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים
כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים
וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים.
בְּיָמִים אֲדֻמִּים…
לא הצלחתי להבין מהכתבה האם ההנחיות יאכפו גם בגנים החרדיים. זה יכול להיות מעניין.
זוועה אמיתית. פשוט נורא. כשראיתי את זה, ברגע הראשון הרגשתי פשוט בחילה. גם ככה רוב בתי הספר די מגעילים בשיממונם (זאת האמת מה לעשות) מדבר צחיחי וגדול והמורות עייפות רצוצות מרווחיות גרושים ויש להם המון ילדים מול הפרצוף העייף שלהן. וזה מה שחשוב לו, לשר החינוך. כמה אפשר, כמה ! בסוף ניראה באמת כמו איטיליה של מוסוליני. הפאשיזם הרי מתחיל ככה בדיוק, במערכת החינוך, באילוף הגיל הרך. זה מצמרר. לדעתי כל ההורים לילדים בגיל בית-ספר (הוא מתעקש רק על יסודי? לא הבנתי) צריכים להתאגד ולצאת נגד ההחלטה. אבל זה לא יקרה כי רוב ההורים הם מצביעי ליכוד-קדימה-ש"ס-ליברמן וכיוצא באלה מפלגות חמודות.
מדבר צחיח – תיקון. אם כי מדבר צחיחי חי חי גם תואם את המציאות ואת בתי הספר
שרלוק, בינינו – גם אפשר למצוא עוד עשרות דרכים אחרים בעזרת הצרנה מתוחכמת. בסופו של דבר ניסיתי לפשט קצת את ההסבר. אחרי ככלות הכל, דעתי היא שעדיף לאהוב את המדינה, על אף הביקורת שמותר (ומומלץ) להביע.
עבורך, יכול להיות מצב שבו המדינה "לא ראויה" שיאהבו אותה – ולדעתי האישית (שאיתה אתה לא תסכים) המדינה היא היבט מסויים של העם עצמו, העם שאלינו נולדנו. אין פה עניין של "ראוי" או "לא ראוי" לאהוב – זהו פשוט משהו שנולדנו אליו (יותר דומה למשפחה… ואינני חושב שההורים שלי "ראויים" לאהבה או לא – אני אעניק להם את אהבתי בכל מקרה). האם זה אומר שאחסוך מביקורת כשצריך ? לא. אבל אני יודע לבקר ולאהוב ביחד. (אל תסיק מדבריי שאני רומז שאתה לא יודע לעשות כך גם כן)
התייחסותו של דודו אל חיילים אלמונים נראית לי סתם פופוליסטית ומוצאת מהקשרה.
אבל היי ! אפילו כתבתי על זה פעם. הנה עוד משהו שתוכלו להגיד לי שאני טועה לגביו :
http://shnizi.wordpress.com/2011/05/10/anachronism/
אלעד, יש קוד אתי לבלוג. לא מקובל עליך? נוח לך להתחבא באנונימיות? אתה לא חייב להיכנס לכאן. להבדיל, בנוהל מעצר חשוד – ככל הידוע לי – לחשוד אין אופציה לקום וללכת, אם זה לא נראה לו.
עוד בקוד האתי: לא סוחבים את הדיון למחוזות ערטילאיים ולא רלבנטיים. אין לי חשק לפרוס את החזון האוטופי שלי בפני כל מגיב שסתם בא לו לשמוע את זה. כמוך יש עשרה בכל פוסט, לפחות. למי יש כוח?
נושא הפוסט ממוקד מאד: שינון התקווה והטמעת סמלי לאום בגיל הגן. אני נגד, אתה בעד. יופי, לא צריך לחזור לשורשי הציונות כדי לדבר על זה. לי יש בעיה עם כל מסר "לאומי" שמונחל, כלומר מוכתב, לילדים בגיל שאין להם שום שמץ של חשיבה עצמאית. זה שטיפת מוח לכל דבר, גם אם אתה קורא לזה "להכיר להם את הדגל וההמנון". להשקפתי, בגיל הזה ילד צריך קודם כל להתרכז ביכולות שלו ובתקשורת שלו עם קבוצת הגיל, ולא בהזדהות מופשטת, לחלוטין חסרת משמעות עבורו, עם "לאום".
הכרות זה לא שינון, הכרות לא מחייבת הנפת דגל בגן. וכמו שאמר עדו – מה בוער? הרי כבר בכיתה א' טוחנים את זה בלי סוף (ניסיון אישי – בתי סיימה כעת כיתה א'), אז חייבים לתפוס אותם עוד בגן? שחס וחלילה בחופש הגדול הם לא ירוצו להפגנות של סולידריות שייח ג'ראח?
מצחיק ויחד עם זה עצוב מאד.
הערה לארגמן – אי אפשר לחנך ילדים לאהבה – לא שיאהבו את הוריהם ובטח שלא יאהבו את המדינה. מקסימום אפשר ללמד לכבד, ואני הייתי מתחילה עם דברים קצת יותר טריוואלים – לכבד את הילד/ה שמשחקים בארגז חול, את החתול שרובץ מאחורי הגדר, את הרכוש של האחר. משם אפשר להתקדם (או שלא).
עוד משהו – האם ההנחיות מתייחסות רק למגזר היהודי-חילוני? ומה עם חרדים, ערבים, ילדי עובדים זרים?…
לאהוב את המדינה ? רעיון מוזר.
אני מבין מה זה לאהוב מוזיקה למשל, את הילדות שלך, את אשתך. חומוס.
אופניים, צדק, שוויון וכו' וכו'.
אבל את המדינה ?
שוב, השאלה "מה נחשב שטיפת מוח במסגרת חינוך" היא שאלה יותר רחבה וחמקמקה לכשעצמה. באותה קלות ניתן להגיד שחינוך לערכים מערביים (גם ערכים דתיים-חרדיים) יכול להכנס למסגרת של "שטיפת מוח". לספר לילדינו אגדות עם (מרד בר-כוכבא, למשל) גם יכול להכנס לאותה קטגוריה. אפילו חינוך על אבולוציה מול בריאתנות, לכאורה, יכול להתפס כדיון על שטיפת מוח (ואל תטעה, אני לרגע לא מצדד בתיאורית הבריאתנות). היכן זה נעצר ? היכן ש*לך* זה לא מסתדר עם תפיסת העולם ? (שלגביה התחמקת מתשובה בצורה אלגנטית. אבל מותר לך – בלוג שלך, אחרי הכל)
רק אסכם ואומר שאינני חושב שזה אתי לעוות את שמי.
סליחה שאני מתערב פה בדיונים על אהבה, אבל המילה הזאת, "אהבה", לגמרי לא מתקשרת אצלי עם מדינה, לאום, או כל קולקטיב מופשט אחר. אני מסוגל לאהוב אנשים פרטיים, אוכל או מוסיקה מסוימים, מקום ספוג זכרונות. אבל אין לי יחסים רגשיים עם מנגנון ביורוקרטי חסר פנים שנקרא "מדינה".
לכל היותר, אני יכול להעריך מדינה, לכבד או לבוז לה. וגם אז, אני לא תופס אותה כמדינה, אלא כזרוע ביצועית מסוימת שאחראית למעשה מסוים ואת המעשה הזה אני שופט.
הדיבור על "כן אוהב או לא אוהב" את המדינה הוא קיטש סנטימנטלי, שמאפשר לכל השותפים בו להמשיך להתייחס אל המדינה כאל יישות מופשטת, כביכול קיימת בנפרד מן האנשים שמרכיבים אותה; בתוך כך הוא גם מנטרל את הביקורת העצמית (כי אם המדינה היא לא אנחנו, אלא משהו נפרד מאיתנו, אז הדפיקויות שלה הן לא הדפיקויות שלנו, והיא בסך הכל טעתה, המסכנונה).
אני הייתי נוטה לחשוב שבהכרה בכך ש"המדינה היא כמו משפחה" אתה דווקא משליך את הדפיקויות של כל הרבדים של החברה גם עליך אישית. אתה לא יכול להתחמק מתחלואי החברה מן הצדדים שאינך חי ביום-יום.
למשל – אתה לא שם קצוץ על תורת המלך – אבל עדיין, זה חלק ממי שאתה. אתה חושב שחוק החרם הוא נוראי – אבל זה עדיין משהו שה"משפחה" שלך העבירה.
הביקורת הזו עדיין קיימת – אתה עדיין מרגיש לא בנוח בנושא הזה – אבל אתה מלכתחילה לא מזהה את זה כמשהו זר. זה היבט נוסף של העם שאתה משתייך אליו, ובמובן מסויים – חלק ממך.
נפלא, זה מצחיק וזה כל כך מדוייק, כל ניואנס וניואנס מתאים למהות האמיתית של כל חבר כנסת. פשוט גאוני, תודה לך!
ובהקשר לשני המגיבים האחרים – לשמחתי אנשים רבים אוהבים את המדינה, מרגישים מחוייבים אליה.
רבים מאלה שאני מכיר אישית אף משתייכים למחנה השמאל (כי מסתבר שהשמאל לא "מתחיל" מחד"ש ונע שמאלה).
אפשר לאהוב את המדינה, לדעתי אפילו מומלץ (אתם לא באמת חייבים, אבל). זה קיים וזה כלל לא מוזר.
אלעד, תאהב את המדינה כמה שאתה רוצה. רק אל תדרוש ממני לאהוב אותה, ואל תדחוף את האהבה הזאת לדיון בדבר הזכות של המדינה לחייב זאטוטים בני 4-5 לשנן "נפש הומיה", בלי שיש להם מושג על מה מדובר. השיח הרלבנטי כאן הוא שיח זכויות וחובות של אזרח מול המדינה, והאהבה שלך למדינה לא מוסיפה ולו קמצוץ אחד של לגיטימיות להחלטה של גדעון סער.
כל הדיבורים האלה על לאהוב את המדינה לא ברורים לי.
המדינה היא התארגנות שמטרתה לשרת את הפרטים החברים בה ולא יישות עצמאים בעלת דעות – בדומה לוועד הבית.
לכן בהכרח כל חינוך לאהבת "המדינה" הוא לאמיתו של דבר חינוך להאדרת האג'נדה השלטת באותה תקופה.
מישהו היה מעלה בדעתו לחנך תינוקות וילדים לאהבת ועד הבית שלו? יש לזה משמעות?
חינוך ילדים לאהבת "המדינה" בגיל קטן הוא שטיפת מוח ותו לא – מאחר והדימויים המקושרים אסוציאטיבית עם המדינה והדגל (שלנו) הם צבא, מלחמה, התיישבות וכד'. האירועים המרכזיים הנוספים שהדגל מככב בהם הם יום הזיכרון, העצמאות והשואה. דיון רגשי בסגנון אוהב / שונא מונע דיון קונקרטי בסוגיות אמיתיות בהתנהלות המדינה – מביטחון חופש הביטוי ועד אשפה וביוב.
לסיום – המחשה ליכולת של ילד להבים את מושג "אהבת המדינה" – סיפור אמיתי.
חבר שלי – חייל קרבי בצה"ל לשעבר – קיבל בתקופת השירות משלוח מנות ששלחו ילדי בגן.
בברכה כתב הילד באותיות דפוס מנוקדות "לחייל הגיבור, אני מאחל לך שתיפול בקרב"…
עידן – יופי של בלוג, כיף לקרוא.
יניב טל
ארגמן = אלעד ולא אביעד. סליחה על הטעות.
מי שלא שם לב – השורה הראשונה בפוסט היא קישור לידיעה האמיתית לגמרי.
ארגמן,
זה נחמד להשתמש במילים יפות כמו משפחה. זכותך להרגיש ככה. לי יש משפחה אמיתית, לעומת זאת, וכרגע לא ממש בא לי להרחיב אותה. אם אני מתנגד, כלומר לא תומך, במדינת לאום יהודית, בין אם כי אני לא יהודי, או כי אני חרדי, או שאני סתם ממורמר כי החברה שלי לא יהודיה ולא יכולה לעלות לארץ, למה שאני אסכים שיכפו את זה על הילד שלי? כן, ההמנון הוא לא סתם דקלום של מילים.
ולמה לא ממש בהתחלה –
בקורס קדם לידה שהלכתי אליו עם בןזוגי לפני בואו לעולם של ילדינו הראשון הציעה המדריכה המתוקה שלנו לבחור שיר שאוהבים ואת הנשימות בזמן שהצירים באים לנשום בקצב השיר המתנגן בלב.
אני לתומי בחרתי סתם שיר שהיה חביב עלי.
אגב, ארגמן. אין דבר כזה 'מדינה יהודית' לפחות מבחינה דתית. הדת היהודית אוסרת על הקמת מדינה לעם היהודי לפני שיבוא המשיח. פרדוקס כזה שחובשי הכיפות הסרוגות מנסים לטשטש אבל בזמן האחרון כבר לא מצליחים.
אולי זה חלק מהעניין. אם נשטוף את מוחם של זאטוטים בגיל הגן הם לא ישימו לב לזה שבעצם מי שמגדיר אותם כ'יהודים' במדינה הזאת היא דת שמבחינתה המדינה הזאת צריכה להיחרב ומיד .
אתה צודק, אבל אני בכלל מאמין ב"מדינה עברית" כהגדרה הנכונה. עבורי ההגדרה של מדינה יהודית היא טעות, כי היא נמצדת להגדרה דתית.
אפשר להמשיך להתווכח על זה רבות, אבל לא נראה לי שזה המקום.
רק אומר שאת הביקורת הזו שיש לי, אינני רואה עצמי עושה מן הכיוון השולל – כל עוד ה"אוטופיה שלי" לא מתגשמת, לא אתנגד רעיונית לציונות. יתרה מזו, איני רואה עצמי כפוסט/אנטי-ציוני, אלא כרה-ציוני (או "שני-ציוני", כפי שנראה לי יותר נכון בעברית).
בדיווח מישיבת הוועדה הושמטה בטעות ההנחיה להעמיק את אהבתם של בנות ובני הארבע למדינה על ידי הצגת תמונות מאושוייץ כל סוף שישי, כשאוכלים את החלות שאפו הילדים לקבלת שבת,
מישהו יכול להזכיר לי את הספר שבו מתחילים מגייסים ילדים כדי להלשין על ההורים בבית? כי זה גם נשמע כמו הכיוון פה (גם שם הצד "היפה" זה חינוך לאהבת המולדת), וזה גם פיתרון לאיך לפקח על אנשים בביתם, לפחות המתרבים שביניהם.
אלעד,
גם אני מעדיף, באופן עקרוני, ללמד ילדים דברים שהם מסוגלים להבין בגילם. עם זאת, העובדה שעד עכשיו לימדו את ההמנון כבר בכיתה א' לא נראתה לי הבעיה הכי קשה במערכת החינוך, וגם לא אחת ממאה הבעיות הקשות ביותר, ולא הייתי יוצא עכשיו למחות נגדה. מנגד, בא משרד החינוך, והחליט – כנראה – שרמת ההכרות עם ההמנון היא כן אחת מהבעיות שהכי דחוף לטפל בהן. למה אני אומר "כנראה"? כי האפשרות השנייה היא שמדובר בפיסה אחת קטנה במהלך כולל, שלא מסתפק בחינוך ל"אהבת המדינה", אלא מנסה ליצור בוגרים יותר ויותר לאומיים ופחות ופחות מסוגלים לתפקד כאזרחים במדינה דמוקרטית או מעוניינים בכלל במדינה כזו. כלומר, מה שמפריע לי כאן יותר מכל הוא עצם ההקדמה, שאני רואה בה עוד צעד קטן בהידרדרות קשה, שהואצה מאוד בשנה האחרונה.
כבדרך אגב נחשפת בכתבה בעיה שכן ראויה להיכלל במה שאמור להטריד את משרד החינוך – איזו מערכת יחסים יוצרת המדינה עם אזרחיה הערבים שלה? אבל זה כל כך לא מעניין וכל כך לא חשוב, שאפילו לא טרחו להגיע לאיזושהי החלטה בעניין הגנים הערביים. אפשר היה להחליט שההחלטה תחייב גם אותם – מצבם הרי כל כך הרבה יותר טוב מאשר בכל מדינה ערבית, כך שגם הם צריכים לאהוב את המדינה, ואולי בגיל חמש עוד אפשר לשכנע אותם; אפשר היה להחליט שההחלטה הזו לא נוגעת להם (הרי המדינה הזו, לפחות בכל מה שקשור לרמה הסמלית, לא שלהם); ויש עוד החלטות שאפשר היה לקבל – כל אחת והבעייתיות שלה. אבל במקום זה פשוט לא סופרים אותם.
עבור ארגמן ומי שחושב שזה דווקא לא רע ללמד ולחנך לאהוב את המדינה ואת הדגל וההימנון. כל דגל וכל הימנון וכל מדינה הם סמלים ולא יותר מכך. החינוך לאהבת הסמל הוא שטיפת מוח .דגל והימנון לא צריך ללמוד לאהוב או לשנוא אלו לא יותר מבד עם מקל ומילים ולחן. את הערך אנחנו נותנים להם. אם הערך שלהם הופך כל כך חשוב שצריך לחוקק חוק לחנך ילדים(קרי לשטוף את מוחם) ובגיל קטן ככל האפשר- משיהו כאן מבלבל את היוצרות ו/או מאוד מפחד שמה שהוא עושה מצדיק חוסר כבוד כלפי הסמלים האלה.פשיזם מתחיל או לפחות מבוטא על ידי הפיכת הסמלים והגוף הערטילאי שנקרא מדינה ליותר חשוב מהאדם , החברה והחיים המוחשיים. מדינה היא לא יותר ממשהו מופשט שאמור לאגד מתחתיו ולאפשר חיים למקימים אותה והמכירם בה כלא יותר מגוף מאגד ולא כמשהו החשוב יותר מהחיים עצמם.
ילדים צריכים לגדול להיות לא ציתניים ,מטילי ספק וחושבים בזכות עצמם.אחרת לא תהיה לאף אחד מהם ומאיתנו תקומה.
את רוב הפוסטים קשה ועצוב לי לקרוא. משום מה זה על גני הילדים שבר אותי. כאילו שזה ממש הסוף. לאן הגענו? לאן אנחנו הולכים? אפילו שאני כבר לא חיה בארץ והילדה שלי מתחילה גן בספטמבר ולא תצטרך לעבור את זה, זה מדכדך כל כך. אני תוהה מה הייתי עושה לו הייתי גננת, ויודעת שיש כנראה רק תגובה אחת אפשרית – להתנגד.
אני זוכר את הילדות שלי. זה היה רק לפני עשור אחד או שניים. אפילו את הרעיון של לאהוב את המשפחה שלי שנאתי. יותר מזה שנאתי את החובה לאהוב. אין שום דבר בעולם הזה שהחובה לאהוב אותו מטפחת בי אהבה (כמו שהכרתי אהבה אמתית מאז).
אותו אדם שדוחף שקטנים יעמדו להמנון בגן, הוא האדם שמוחק את ואדי סאליב מההיסטוריה בשם אחדות העם.
הוא מרוקן עם כפית כל דבר משמעותי שיכול להשאר בחינוך המופרט והמיובש של הארץ. מרוקן, מרוקן, ומחזק את הקליפה של הלאומיות. אתמול שאלתי חבר, איך הם ילמדו פרקי אבות או אלטנוילנד בלי שהילדים יפתחו קצת מחשבה מעניינת משלהם על הארץ הזו, ומיד אחרי ששאלתי את זה נתתי לעצמי כאפה למצח. הכל אפשר לנקות ממשמעות. כשיש לך משרד ממשלתי כדי לעשות את זה, כיפת הברזל היא הגבול.
מסכים עם עידן וכל המגיבים המתנגדים להנחייה החדשה ממשרד קומי(שר) החינוך. מי שמעוניין באזרחים טובים,שיחנך אותם לביקורת.לספקנות. לתהיות ולשאלות. לאהבת האדם באשר הוא אדם.
George Carlin .Question Everything .
חינוך לאזרחות במובן הזה:
יניב – מבין התגובות, תגובתך הכי נוגעת בעניין המהותי, לטעמי. אתה טוען כי לכאורה אין פסול בחינוך בעד המדינה – אלא שעבורך הסמלים האלה מייצגים משהו רע, ועל-כן קשה לך עם הרעיון שמחנכים את הילדים לאותו רעיון (במסגרת אותה הדרדרות אותה אתה מתאר). אמנם יש בזה מן הנכון, אבל בוא לא נשכח שהרקע הפוליטי פה משתנה. כפי שאנחנו נמצאים היום בתקופה יותר ימנית, כך היינו, וסביר להניח שנחזור, לתקופה שבה המפה הפוליטית תשורטט מחדש וננוע לכיוון שמאל. הזיקה למדינה (או איך שלא תקרא לזה, החיבור לסמלים הבסיסיים של המדינה) לדעתי לא צריכים להיות תלויים ב"האם היום הממשלה בסדר" או לא, אלא צריכה להתקבל, כפי שאני הבעתי כבר קודם, כמשהו יותר בסיסי. שוב, כמו שאמרתי שאתה לא בוחר את המשפחה אליה אתה נולד, אבל בכל זאת אתה (לרוב) נוטה לאהוב את משפחתך, כך אתה לא בוחר לאיזה לאום נולדת, אתה פשוט לומד לאהוב את (המילה הזו הייתה קשה לכמה אנשים, אז אולי אבחר ב"להתחבר אל") הלאום הזה, לקבל אותו ולהביע ביקורת מבפנים מתוך כוונה לשנות אותו לכיוון שלך, ולא להתנער ממנו/לשנוא אותו כל עוד הוא לא נע לכיוון הרצוי שלך.
אני בטוח שתסיק מדבריי הבאים שאני גזען, ולכן אני רוצה להקדים ולהגיד שאת מה שאני אומר אני מביע דווקא מתוך הבנה, ולא שנאה.
הנחלת רעיון לאומי יהודי לערבים הוא בעייתי, ואולי לא אפשרי. לא כי הם "לא טובים מספיק", לא כי "עדיף בלעדיהם". מדובר בקבוצה שכבר יש לה זיקה מסויימת, יש לה שייכות, יש לה דת. ללמד אותם לשיר על החלום היהודי, להזדהות עם דגל יהודי, נראה לי קצת מלאכותי וצורם.
אני באמת באמת באמת משוכנע שאילו הממשלה הייתה מחליטה שגם בגנים ערביים ישירו את ההמנון ויניפו את הדגל, היה נשמע קול צעקה גדול שמא מנסים "לייהד" את ערביי ישראל. עבורי, טענה זו הייתה נשמעת יותר סבירה (אם כי אני באמת לא מאמין כי קיימת מטרה כזו, ובמקרה הזה הייתי חושב שמדובר פשוט בהחלטה אומללה וחסרת רגישות).
אז מה אני אומר ? שלערבים אין זכות לשיוך לאומי כלשהו במדינה הזו ?
אם אתה שואל אותי, ערביי ישראל שמרגישים כפלסטינאים, צריכים להיות פלסטינאים. מיותר להרחיב כעת את הדיבור על המצב הסבוך, שרטוט הגבולות והפתרון שנמצא בסוף (על זה יש מספיק דיונים לכשעצמם), יש מספיק דיונים על כך בפוסטים אחרים. אבל בסופו של דבר, אני טוען שכאשר תקום מדינת פלסטין, ויקבעו גבולות הקבע, אני מקווה, באמת ובתמים בשביל שני הצדדים, שפלסטינאי יגדל על מורשת וגאווה לאומית, על דגל והמנון פלסטינאי, ושאנחנו נגדל על מורשת, הגאווה, הדגל וההמנון שלנו (מה עם "שאר" הערבים ? שכן לא כל הערבים בארץ מזוהים עם הלאום הפלסטינאי ? מודה ומתוודה – קטונתי. אולי אז זה לא יראה כמסגרת כפייתית, ולכן אין סיבה שזה ירגיש כה קולוניאליסטי לחבר אותם אל הזהות הלאומית שלנו).
איתן – סמל אינו סמל אם אין לו משמעות. אם יש לך בדסקטופ אייקון שלא מוביל לשום מקום – דינו להמחק. סמלים הם סמלים דווקא בגלל המשמעות שלהם.
שוב, אתה חושב שחינוך לערכים מסויימים הם שטיפת מוח – אבל מדוע ספציפית הערכים האלה הם שטיפת-מוח, וערכים אחרים לא ? במסגרת ה"נורמטיביות" הבסיסית, אינני חושב שערך של נאמנות (כן, כן, המילה הזו) למדינה (כן, כן, המדינה הזו) היא דבר כה פסול.
"ילדים צריכים לגדול להיות לא ציתניים" – זוהי דעתך. רבים לא יסכימו איתה. אני מסוגל גם להבין למה…
אלעד,
אני חושש שלא הסברתי את עצמי כמו שצריך בשתי הנקודות שהעליתי.
לגבי הנקודה הראשונה, לא אמרתי שחינוך להכרות עם סמלי המדינה יהיה טוב אם המדינה תהיה טובה וכרגע הוא רע כי המדינה רעה. אמרתי, שעצם העובדה שמלמדים את ההמנון בגיל חמש (ובטח כשהחלופה היא גיל שש…) מפריעה לי פחות מהעובדה שמישהו קם בבוקר והחליט שדחוף לו להקדים את הגיל. אני שואל את עצמי מה עומד מאחורי זה, ומכיוון שלא זכור לי שקראתי שתלמידי כיתה י"ב עשו בושות ולא הצליחו לשיר את ההמנון באושוויץ, אני חושש שזה קשור להחלטות נוספות של משרד החינוך שלכולן אותה מגמה – יותר לאומיות, יותר מורשת, יותר יהדות ופחות דמוקרטיה, זכויות אדם, ביקורתיות ואזרחות פעילה. "דמות הבוגר" כמו שאוהבים לקרוא לזה בז'רגון של משרד החינוך היא – הפלא ופלא – מישהו שמסתדר מצוין עם מגמות אחרות שהתגברו מאוד בשנה האחרונה, חלקן מכוונות מהממשלה ומהכנסת וחלקן ממוקדי כוח אחרים: חוקי הנאמנות למיניהם, ועדת החקירה של ארגוני השמאל, חוק וועדות הקבלה, פסק ההלכה נגד השכרת דירות לערבים ומכתב הרבניות וההפגנות הקוראות לנשים יהודיות "לא ללכת עם ערבים" – שאני אמשיך? בקיצור, הידיעה הזו היתה מפריעה לי הרבה פחות לו ההקשר היה שונה.
לגבי הנקודה השנייה: לא אמרתי שצריך היה להחיל את הדרישה גם על הגנים הערבים, ובהחלט אמרתי שכל החלטה במקרה הזה ודאי תקומם מישהו. אמרתי שני דברים. הראשון, והחשוב יותר, שהשאלה מהו מקומם של הערבים במדינה שרוצה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית, היא שאלה שצריכה להטריד את מערכת החינוך הרבה יותר מאשר השאלה, אם ילד בן חמש וחצי יודע לשיר את ההמנון. ואני לא מתכוון לזה שילדים יהודים בתיכון צריכים לעסוק בשאלה, אלא שמערכת החינוך צריכה לפתוח את הדיון ולהציע איזושהי עמדה בבתי הספר הערביים. הדבר השני שאמרתי בהקשר הזה היה, שהפעם משרד החינוך אפילו לא טרח להתמודד עם הבעייתיות ששנינו מסכימים שהיא קיימת. אפשר היה להקדיש לזה דיון ולצאת עם איזושהי החלטה – לפטור אותם, לתת את חופש הבחירה לגננות, לרשויות המקומיות – יש כל מיני אפשרויות. העובדה היא שזה לא היה מספיק חשוב אפילו כדי שיישבו רבע שעה ויחשבו על זה.
טיפולים משפחתיים הכוללים תרפיה באומנות בשילוב קיינסולוגיה יספקו במקרה והגננת תמצא אצל הילד זיוף או מעשי שובבות במהלך השירה. במקרים חמורים יותר של פוסט-ציונות (שיכחת מילים וכדומה) יסופקו גם מחנות כיף ממושכים יותר.
הלאומנות הימנית הקיצונית, הגזענות הנפשעת והפאשיזם היהודי-הישראלי הנתעבים והנאלחים – לא יעברו!!!
HELP
אני מסכים, איך אפשר לאהוב מנגנון ביורוקרטי או צורת ארגון כמ ועד הבית ועד השכונה או מדינה? אך אף על פי כן למה אני מרגיש שני שונא את המדינה.
עידן,
עד לפני שנים ספורות חשבתי שהטקס האמריקאי של הצהרת נאמנות לדגל (ולרפובליקה וכו'), שנאמר כל בוקר החל בגן חובה, עם יד ימין על הלב, במילים גבוהות שהילדים אינם מבינים, הוא מעין שטיפת מוח שמזכירה משטרים אפלים. טוב, אני עדיין חושב שזו שטיפת מוח, אבל עכשיו אני גם רואה את הערך של זה (עם ילדה שסיימה כיתה א' וילד שעומד להיכנס לגן חובה בבי"ס ציבורי בקליפורניה). ארצות הברית היא אחת המדינות הבודדות (אם לא היחידה) שבה האמונה בדמוקרטיה ובשלטון האזרחים באמת טבועה בכל שכבות החברה, ואולי המדינה בעלת הסיכויים הנמוכים ביותר ליפול תחת משטר סמכותני. אז נכון שהאמריקאים לא ממש אכפת להם לשלול את זכויותיהם של עמים אחרים, או של לא-אזרחים החיים בארה"ב, ונכון שבעשור האחרון חל כרסום מדאיג בזכויות הפרט בתוך ארצות הברית, אבל במישור העקרוני כל האמריקאים רואים בחירויות האזרח ערך ראשון במעלה. חלק מזה בא ממסורת שלטונית ארוכה, ויש לחירויות גם עיגון חוקתי עמוק (לא רק התיקון הראשון לחוקה שמבטיח בין היתר את חופש הביטוי — אפילו התיקון השני, שבסך הכל לדעתי מביא יותר נזק מאשר תועלת, מהווה איזשהו חסם בפני היכולת של השלטון לכפות את עצמו על האזרחים). אבל חלק מהשורשים העמוקים של הדמוקרטיה וחירויות האזרח בארה"ב בא גם משטיפת מוח רבת שנים במערכת החינוך.
אני באופן אישי לא יצא לי לגור בארה"ב בגיל המתאים להצהרת הנאמנות, ובאסיפת ההורים הראשונה שלי הרגשתי די מגוחך לראות אנשים מבוגרים שפותחים את האסיפה בטקס שלקוח מהווי של בי"ס יסודי (וגם הרגשתי קצת מודר, בתור לא-אזרח). אז אני בהחלט מאמין שאפשר לפתח מחויבות לדמוקרטיה וחירות גם בלי שטיפת המוח הזו. אבל האם אפשר להגיע כך אל כל רבדי האוכלוסיה? הצהרת הנאמנות היא די מטופשת, והביצוע הוא בפירוש בעל סממנים פשיסטיים. אבל אם זה תורם לכך שמרבית האוכלוסייה מרגישה הזדהות עמוקה עם ערכי הדמוקרטיה והחירות, אולי זה כדאי?
אם אתה מסכים עם הצהרת הנאמנות האמריקאית, אז הוויכוח איננו על עצם שטיפת המוח, אלא על התכנים.
הי רון,
כן. במערכת החינוך האמריקאית חופש הביטוי, ולא פחות מזה, הכבוד הבסיסי לביטוי של הזולת, מוטמע מגיל אפס. הייתי שם שנה, עם ילדה בגן, ולמרות שהם לא שרו שום המנון ולא הניפו שום דגל (בית ספר ציבורי בקליפורניה) – הערכים הדמוקרטיים האמריקאיים מאד נכחו שם.
לכן, כשמכניסים את ההמנון והדגל למערכת הזאת, זה לא בא במקום חינוך ערכי, זה לא דחליל שיש לו משמעות בפני עצמו, אלא זה מסמן גשמי של מערכת ערכית שלמה, שקיימת שם בלי קשר אליו.
בארץ כמובן אין שום מערכת ערכית שלמה של חינוך לדמוקרטיה שיכולה להיתלות בהמנון. למעשה, כמו שכל מי שקורא חדשות יודע (רק לאחרונה היה כנס מחאה של מורים לאזרחות בנושא) – החינוך לדמוקרטיה בנסיגה עצומה. ולכן הדחיפה של ההמנון והדגל לגנים משמעותה אחרת לגמרי מאשר משמעותה באמריקה. ולא צריך פרשנות עמוקה כאן – מספיק לקרוא את ההצהרות של ראשי מערכת החינוך. המטרות הן לאומניות לגמרי.
חברת הכנסת האלה החמיצו את כל העניין. צריך להתחיל כבר מהשלב העוברי. לא רק להשמיע להם את התקווה בלופ ברחם, אלא להשתיל להם "גנים לאומיים". גנים של זקיפות קומה (זה חשוב, אחרת הדגל לא יחזיק מעמד כשיתקעו אותו באזורים הארוגניים המתאימים), גנים של בלורית שיער, גנים של קול ציוני עז, גנים של מיני-עוזי ושל תגובה ציונית הולמת. מדעני ההלכה כבר עובדים על זה.
תיקון טעות במילה הראשונה – חברי ולא חברת.
אה ניצן, איפה אתה חי בדיוק? לא יעברו ? הם כבר פה מזמן..
אם כבר מדברים על קומישר החינוך:
http://www.richardsilverstein.com/tikun_olam/2011/07/13/israeli-education-minister-gideon-saar-rumored-in-sex-scandal/
תומר,
אתה מגיב "מסומן" עוד מזמן. התשובה הקצרה היא שאני לא מקבל המלצות לכתיבה ממגיבים, ובטח לא איפה לשים את זה בבלוג. מבחינה אתית, אני חייב תשובות רק על נושא הפוסט. אם יבוא לי בעתיד לכתוב על הנושא, אעשה זאת בלי להתייעץ איתך קודם. נכון לעכשיו, אתה מגיב לא ענייני פאר אקסלנס.
הבעייה בחוק היא העובדה שההמנון הוא נחנחי משהו. כלמור ברור שהוא משרת את מיתוס ה"מעטים מול רבים" אבל אם נשמיע אותו בגן הוא יכול לגדל דור שלם של חנונים.
לכן קודם כל יש לשנות את ההמנון (זה יסדר גם את הבעייה עם הפהניהמה) למשהו בסגנון
Zion Zion Über Alles
או
Heute Israel, morgen die Welt
הייתי מאחל לך, ולילדים שלך ולנכדים שלך שתקבל מה שאתה מבקש, שהמשאלה הנוראית שאתם השמאל כל כך מייחלים לה תתגשם ותקום פה מדינה פלסטינית.
והעצוב הוא, שיכול להיות שאתם באמת תקבלו את זה.
ואז, אני ואתה כאחד, נצטרך להסתכל לנכדים שלנו בעיניים, ולהסביר להם, מה הלך כל כך לא טוב, איפה ארץ ישראל הנפלאה שהם שמעו עליה, ארץ ישראל המעצמה הטכנולוגית והרוחנית.
מה קרה לתל אביב הזאת שהם שמעו עליה ולמה עכשיו זאת עיר רפאים.
ונצטרך לענות על שאלות כמו "סבא, למה אסור לי להסתובב בחוץ אחרי 5?"
ואני אעשה את זה בלב שבור, עם תחושת אשם נוראית, על כך שלא נלחמתי בכל רמ"ח איברי במה שהלך כאן, אבל זה יהיה כבר מאוחר.
ואתה, אתה עדיין תעשה את זה באצבע מאשימה, כלפי הימין, שהפריע לשלום, גם אחרי שנתתם לאספסוף הזה את כל המדינה שלנו, כי זה נוח שיש את מי להאשים.
אבל לא ישאר פה לא ימין, ולא שמאל, ולא שום דבר יותר ששווה להילחם בשבילו, כי הם יכלו את הכל וישאירו אחריהם אדמה חרוכה.
ע"ע כל מדינה שהם שולטים בה, חוץ מהנסיכויות (ערב הסעודית, קטאר וכווית).
הם רמסו כל דבר בארצות היפהפיות שהיו להן, ולא התקדמו לשום מקום גם אחרי 500 שנה.
אז אברום, אני מאחל לך שבגלגול אחר, שאני לא נמצא בו, תקבל בדיוק את מה שאתה מבקש ושתאכל את מה שביקשת, אבל בגלגול הזה אני כבר פקחתי את עיניי ולא אתן לזה לקרות.
אברום שואל מה הקשר לנושא הפוסט (מה, ילדים בני 4 צריכים לשנן את ההמנון כדי למנוע מדינה פלסטינית?).
יורי, כשנולד הילד הראשון שלי גרתי בדירה קטנטונת ומחניקה בלי מזגן ליד קניון גדול. אישתי הייתה תקועה איתו בבית ולא יצאה החוצה. היה חם מאד אבל ללכת לקניון הממוזג היא לא העיזה בגלל הפיגועים. משום מה קיומן של התנחלויות בשטחים לא עצר את הרוצחים מלהגיע לכל מקום ולפגוע בנו איפה שהם רק רוצים.
כתבת "מה קרה לתל אביב הזאת שהם שמעו עליה ולמה עכשיו זאת עיר רפאים", אתה מתכוון לתל אביב של דיזינגוף סנטר?של הדולפינריום ?או של קפה 'אפרופו'? על ירושלים אני מבין שדילגת ברוב טאקט, איכשהו באיזור קטן מאד במרכז ירושלים התרחשו בזה אחר זה כמה וכמה פיגועים רצחניים במיוחד ואי אפשר היה לעצור את המפגעים, זה בערך כמו שחוליית אויב תתקוף את אותו מוצב חמש פעמים מאותו מקום בדיוק והחיילים שם לא יצליחו למנוע את זה – כישלון, לא?
יש ירידה כעת במספר הפיגועים מכל מיני סיבות, אחת מהן היא ההתנתקות מעזה, אחרת היא גדר ההפרדה שיוצרת חיץ בינינו ובין השטחים,כפי שכתבתי – נוכחותן של ההתנחלויות לא מפריעה למחבל לבצע פיגוע בתל אביב (אבל נותנת לו כמה מטרות ממש קרוב לבית אם הוא לא רוצה להתאמץ).
אבל זאת לא הנקודה האמיתית שרציתי להעלות. הנקודה היא אחרת ומשום מה אנשי הימין לא שמים אליה לב כבר 44 שנים. בוא נניח לצורך הוויכוח שהערבים הם חארות, זבל, פויה ויש להם קרניים וגם זנב שהם מחביאים. למה בדיוק המפלצות האלו בנו לנו את המדינה כל השנים האלו (עוד לפני מלחמת ששת הימים, את עפולה בנו ערביי אום אל פאחם)?
איזה אבא מטורף אתה שאתה מוכן להעסיק רוצח חסר מעצורים כדי שיבנה לך את הבית, יטאטא לך את הרחוב או ירחוץ כלים במסעדה שלך? למה בדיוק זה מסוכן לתת להם מדינה למנוולים אבל לתת להם להיכנס למדינה שלך זה בסדר כי הם חרוצים ולא עולים הרבה? הימין לועג לשמאלנים הטיפשים שלא מבינים שהערבים מסוכנים אבל מתעקש להשאיר אותם בתוך המדינה היהודית החמודה שלו כי טילים על כפר סבא זה איום ונורא אבל ערבי עם מקוש כבד שעובד ליד גן הילדים בכפר סבא זה ממש לא מסוכן, תגיד אתה לא מבין שאתה עושה מעצמך צחוק?
זה בסדר, מי שהתחיל את הצביעות הזאת הייתה מפלגת 'העבודה' שאמורה הייתה לדאוג למעמד הפועלים, הניוון לא התחיל ב67 אבל אז באמת נפרצו כל הסכרים, פתאום המפלגה שאמורה להיות 'שמאל' מקיימת בפועל משטר מעמדות מהסוג השפל ביותר וכולם מאושרים כי הכסף זורם, אז מה אני בא בטענות לימין?
אתה מבין יורי, 'ההתנתקות' האמיתית התחילה ב67 ואפילו קודם, זאת ההתנתקות מה'ארץ' שכל כך אהבנו לדבר עליה (אבל לא לעבד את האדמה כי זה מעייף) זאת החזרה שלנו לגלות שצוברת תאוצה מיום ליום וזאת הבגידה האמיתית במדינה. ולא סתם בגידה אלא מהמניע השפל ביותר – כסף. מטרתו של הימין היא מכירת ארץ ישראל לגויים והוא עוסק בכך במרץ כל העת, גויים בונים את ההתנחלויות, גויים סוללים את הכבישים ובמלחמת המפרץ קב"ט של אחד ההתנחלויות הפר את הוראות העוצר והכניס ערבים להתנחלות כדי שינקו כי למתנחלים לא בא ללכלך את הידיים. אבל הם לא אשמים, אשמה תנועת העבודה ובאמת שאין לי מושג איך הזקנים שיכלו לשנות משהו ב67 מסתכלים היום לנכדים שלהם בעיניים.
'מכוש' כמובן
כמעט וצחקתי, אבל הדמעות הניגרות, והעצב והפחד ששיתקו את שרירי פני, לא איפשרו לי לחייך. אללי.
מבקש הרשאה לפרסם קטעים העיתוני אינטרנט.
צביקה כסה
0506505600
צבי,
לא בדיוק הבנתי איפה אתה רוצה לפרסם, אבל באופן כללי, תמיד אפשר לפרסם את חומרי הבלוג, עם קרדיט.
היה יכול להיות מאוד מצחיק, אלמלא היה כל כך עצוב,ובעיקר-מפחיד!!!
היי עידן. מהטקסטים הטובים שקראתי בשנים האחרונות. ברשותך אקדם אותו קצת ברשת. שלך בהערכה, אורי משגב
ענק, בכיתי מצחוק – כי זה הטיפש שלנו.
גדול! עידן, הצחקת אותי מאוד. תודה.
התרגשה, שלף, התלעלע, בעמידה. נפלא.
אכן הכי ציוני.