שני מבטים (שונים מאד) על שפה

תודה על הלינק, מאמרים מאוד מעניינים.
יש לי כמה הערות. אם אתה חושב שהגירויים אליהם ילדים נחשפים לא מספיקים לבדם כדי להסיק מהם אינדוקטיבית את כללי השפה, איך קיומו של דקדוק מולד יכול לעזור? אם הבעיה היא אפיסטמית, היא תופסת גם לגבי דיספוזיציות מולדות. אם הגירויים שאני מקבל לא מספיקים כדי להסיק מהם חד משמעית את הכלל שאותו הם מיישמים (ולמה בכלל אנחנו חייבים וודאות?), אז גם מהעובדה שיש לי דיספוזיציה מולדת לנהוג לפי כלל מסויים לא תוריד את הספק לחלוטין, או תקבע באופן חד משמעי את מכלול ההתנהגויות העתידיות שלי. בני אדם אינם מושלמים, הם יכולים לטעות, וגם דוברים נורמליים של שפה יכולים לעשות ועושים טעויות (שלא לדבר על ילדים). איך תדע מתי אקט לשוני מהווה יישום תקין או לא תקין של אוניברסל דקדוקי? שהרי כל טעות שלא אעשה יכולה להחשב ליישום תקין של כלל כלשהו, אם הוא מספיק מורכב ועם מספיק סייגים, למה לא לחשוב שהוא בעצם האוניברסל? (אם אתה מכיר את הדיון של קריפקי בבעיית הציות לכללים של ויטגנשטיין אז זה בדיוק זה). נניח שהיינו מגלים שילדים נוטים להגיד משפטים מסוג 13* (במאמר שלך) אפילו אם לעיתים נדירות, איזו סיבה יכולה להיות לחשוב ש"טעות" זו איננה בעצם יישום תקין של אוניברסל דיסיונקטיבי המותיר גם משפטים מהמבנה של 12 וגם 13*? (וזוהי בדיוק אותה הבעיה כמו אינדוקציה על סמך מספר סופי של גירויים עליה הצבעתה). הקריטריון לא יכול להיות ביולוגי, כי אנחנו אורגניזמים סופיים ולא מושלמים, וילדים יכולים להגיד כל מיני דברים מוזרים בכל מיני נסיבות שמבחינה ביולוגית (או ניורולוגית או מה שזה לא יהיה) יהיו תקינות. ולפי מה קובעים מתי צירוף מסויים של צלילים שמפיקים אנשים הוא בעל מבנה דקדוקי Y או Z? אני זוכר שראיתי הרצאה של חומסקי שבה הוא טען שאף אחד לא הצליח לאפיין מבחינה פיזיקאלית-אקוסטית פונמות בשפה, כי אנחנו יכולים לזהות צלילים שונים רדיקאלית מבחינה פיזיקאלית זה מזה בתור "אותו הצליל", ונראה לי עוד יותר מופרך לקשר בין מבנים דקדוקיים מופשטים לבין גנים.

הנה עוד דוגמה. בעמ' 36 אתה אומר "מבחינה קומבינטורית, אפשר לסדר את ארבע הקטגוריות האלו ב-24 סדרים אפשריים. למעשה, מתוכם, רק 14 סדרים מופיעים בשפות העולם" כדי לתמוך בהשערה שקיימים אוניברסאלים לשוניים. אבל באותה המידה אפשר לשאול, למה אנשים אם הם למדו את המושג "שולחן" בדרך אינדוקטיבית, אף פעם לא טועים בלחשוב ששולחנות הם לא שוקלנות כשהם מבקרים בפריז? או למה ילדים שלומדים לספור אף פעם לא עושים את הטעות של להמשיך את סדרת המספרים שאחרי 93, ב- 5, 5, 5, 5 … מבלי שהדריכו אותם לא לעשות כך מפורשות? שהרי עבור כל סדרה סופית של מספרים שהילד מנה בעבר (נניח הוא לא ספר מעולם מספרים גדולים יותר מ-93), היא תהיה קונסיסטנטית עם מספר אינסופי של כללים מוזרים (כמו לרשום סדרה של 5 אחרי 93). אף תהליך למידה אינדוקטיבי לא יכול לפסול עבור הלומד את כל הפירושים השגויים האפשריים שהוא יכול לתת לכלל נתון, ובכל זאת אנשים מצליחים ללמוד באופן אינדוקטיבי מושגים וכללים מבלי שתהיה להם יכולת מולדת להבחין בין שולחנות לשולקנות או בין סדרות של 93, 94, 95… ו- 93, 5, 5, 5…

עידן, אני אענה לך מאוחר יותר על התגובה שלך, אני רק רוצה להעיר עכשיו לגבי מה שענית לטל. האם המהלך שלך הוא לא מעגלי? אתה אומר ש"טעויות" של ילדים הן בדיוק מה שהיינו מצפים למצא בהינתן דקדוק אוניברסאלי, אבל האם זה לא משהו שאתה יכול להגיד על כל טעות שעליה יצביע המבקר כדי להפריך את התזה שלך? הרי תמיד אפשר "לתפור" כלל דקדוקי מספיק כללי ומופשט כדי להכליל תחתיו "טעויות" כך שיתיישבו עם הפרדיקציות של השערת הדקדוק האוניברסאלי. זמבחינה לוגית כל שני משפטים בכל שפה בעולם אפשר לראות כממשים את "אותו" הכלל אם נהיה מספיק יצירתיים. מהו בעצם הקריטריון לפיו אנחנו צריכים להכריע מתי טווח הטעויות שעושים ילדים ייחשב למספיק "שונה" כדי להפריך דקדוק אוניברסאלי? (וכמובן גם המבקר יכול להעלות טיעון מקביל כדי לפסול את הגישה שלך, ולהגיד עבור כל "טעות" שלדעתך ממשת אוניברסל דקדוקי שהיא בעצם בכלל לא דומה לשום כלל דקדוקי ידוע אם נגדיר את הכללים הרלוונטיים באופן מספיק מצומצם). לכן אני לא ממש מצליח להבין עד כמה הוויכוח פה אמפירי ועד כמה הוא לוגי-אפריורי.

תודה על התשובה.
אני מבינה שגם ארנון ווינטנר חייבים להיסמך על גורמים מולדים ברכישה; ההבדל היחיד הוא שהם יציגו את הרכיב המולד כחלק ממנגנון קוגניטיבי כללי ולא כחלק מרכיב שפתי מיוחד.
אני נוטה לחשוב שאין למידה סטטיסטית, במובן שהם מדברים עליו. יכול להיות שניתן למדל באמצעות סטטיסטיקה תופעות מסוימות, כמו זמני תגובה למילים מוכרות לעומת לא מוכרות; זה עדיין שונה לחלוטין מלומר, כמו שהם אומרים, שהלמידה של מבנים מבוססת על למידה מרצפים.
ההנחות של הבלשנות הגנרטיבית הן לוא דוקא פחות חסכוניות מאלה של מודל תלוי שימוש. בנוסף, כל התגובה שלהם אליך מבוססת על טענה שאתה לא מבדיל בין הנחות לעובדות – ובכן, הם עצמם לא עושים את זה. רציתי להדגים את שתי הנקודות האלה באמצעות נקודה מהמאמר שלהם
אחת הדוגמאות שהם מספקים במאמר (עמ' 29) היא שתינוקות בני שמונה חודשים יכולים לחלץ מילים באמצעות סטטיסטיקה. זוהי השערה של החוקרים שביצעו את הניסוי (Saffran, Aslin & Newport), ולא עובדה כפי שהם מציגים זאת.
בניסוי, השמיעו לשתי קבוצות תינוקות מילים בנות שלוש הברות משפה מומצאת. לאחר כמה דקות של חשיפה לשפה, השמיעו להם רצפים שמורכבים מאותן הברות, אבל לא מייצרים את אותן "מילים". התינוקות הגיבו יותר לקלט החדש, והחוקרים הסיקו שהם עושים סגמנטציה על בסיס הידיעה של ההסתברות לעבור מהברה אחת לאחרת (הסתברות מעבר גבוהה? אנחנו עדיין באותה מילה. הסתברות מעבר נמוכה? סימן שצריך לחתוך למילה הבאה).
חוקר אחר (Charles D. Yang) פרסם ב2004 מאמר שבו הוא מראה, בין היתר, ש:
א. כפי שציינת, הילדים יודעים למה הם צריכים לשים לב ולא ברור איך אפשר להסביר את זה בלי מנגנון מולד – במקרה הזה, הם עוקבים אחר המעברים בין הברות, לכן חייב להיות להם איזשהו מושג של מהי הברה.
ב. ניתן להיה להסביר בצורה לא פחות מוצלחת את תוצאות הניסוי ללא כל שימוש בהנחה הנוספת של מנגנון סטטיסטי, על ידי מנגנונים שמוכרים לנו משדות אחרים של רכישת שפה. במקרה הזה, רכישת לקסיקון – הילדים כבר אחסנו רצפי הברות מסוימים בתוך מילים, ולכן הם מגיבים לרצפים אחרים יותר, כנראה במטרה לאחסן גם אותם בלקסיקון.

בקיצור, נראה לי שגם חובבי הסטטיסטיקה צריכים להסביר יותר טוב למה לדעתם זה קשור למה שרץ אצלנו בראש 🙂 ואל להם להתהולל כאמפיריציסטים חסרי אמונה שמתעסקים רק בעובדות קרות, כשהם מציגים השערות כעובדות בעצמם.
וסליחה על התשובה הארוכה, זה פשוט מאד מעניין.

שלום עידן,
הויכוח בין שתי הגישות מעניין מאד.

הוא מזכיר לי מעט את הויכוח שמתנהל בתחום הביולוגיה בין תאוריית הרפלקסים המולדים, שטוענת שאנחנו נולדים עם מספר רפלקסים בסיסיים ואח"כ בונים, בעזרת שרשור שלהם, חלק גדול ממאגר התנועות שלנו (כפי שכתב, למשל, Sherrongton בתחילת המאה) – לבין תיאוריית הלמידה-מתוך-התנסות, שגורסת שטבוע בנו דחף לתנועה, כלומר להפעלת שרירינו, אבל רק ע"י התנסות וקבלת משוב מהחושים (כבר בתוך הרחם) אנחנו לומדים לתאם בין השרירים ולייצר תנועות פונקציונליות (כפי שכתבה, למשל, Thelen).

מעניין אם יש ספרות מחקרית על הדמיון האפשרי בין למידה מוטורית אצל תינוקות לבין רכישת שפה. באוניברסיטת בן גוריון, למשל, יש קבוצה טובה בחקר המוח, שכוללת אנשים המתמחים גם בלמידה וגם במוטוריקה.

פסיכובלשנית,

כדאי רק אולי להזכיר שתינוקות בני יומם עברו כבר תשעה חדשים ברחם, כשבחלק האחרון של ההריון הם כבר שומעים קולות ומגיבים אליהם. לכן הלמידה עשויה להתחיל מוקדם משחושבים (כפי שקורה גם בלמידה מוטורית, למשל לגבי מקצב הליכה בסיסי של שמאל-ימין).

אני יודע שאתם מדברים על נושאים תיאורטיים נשגבים כרגע, אבל מילה אחת על משפט עם תוכן אמפירי שנאמר באחת התגובות, שאין התאם למושא בשפות הודו-אירופיות. צריך להזהר מאמירות כמו "בשפות מאזור או קבוצה פלונית יש/אין תכונה פלונית," כי רוב שפות העולם לא מתוארות בכלל, ויש עשרות אם לא מאות שפות הודו-אירופיות שלא יודעים עליהן הרבה בכלל. בקיצור, יש שפות הודו-אירופיות עם התאם למושא, כמו ספרדית, צרפתית דבורה, דראי, שפות איראניות לא מעטות (פרסי, סוראני, בלוצ'י, ועוד). התאם למושא הוא לא תופעה אקזוטית, אבל הוא אכן יותר נדיר מהתאם לנושא בשפות העולם.

ועוד תוספת קטנה:
מסתבר שהשמיעה של תינוקות פשוט שונה מזו של מבוגרים, למשל בכך שהם עדיין לא יודעים לייחס יותר חשיבות לצלילים מסוימים לעומת אחרים. במילים אחרות, הם "פתוחים" יותר לקלוט ולהפנים את מלוא המנעד הצלילי שהסביבה מציעה להם. הנה, למשל, לינק:
http://www.sciencedaily.com/releases/2001/05/010529233110.htm

המשמעות היא שייתכן שיכולת ההבחנה השמיעתית של תינוקות שונה מזו של מבוגרים לא רק לגבי קולות אנושיים, אלא גם לגבי כל מגוון הצלילים הטבעיים והמלאכותיים שניתן לשמוע. זו אפשרות שונה מאד מההנחה שיש לתינוק כישורים שמיעתיים מולדים שהם ספציפיים לרכישת שפה.

אני מקווה לא להיגרר שוב לדיון ארוך ומתיש על בלשנות, כמו שקרה עם הפוסט על ידיעת הבבונים-רוכשי-השפה של הארץ, אז אתחיל מתחומים שאני מתמצא בהם יותר. הנה אמירה מאחת התגובות שלך לנדו שתפסה אותי:

"משום מה לאנשים אין בעיה להניח שמבנים נוירולוגים ספציפיים, עם בסיס מולד, משמשים למנגנון הראייה או התפיסה המרחבית או אפילו לתגובות רגשיות וכד'. רק כשזה מגיע לשפה "ברירת המחדל" היא שהכל מגיע מהסביבה. הרעיון הזה מגוחך לא פחות מהרעיון שאנחנו "לומדים" לראות באמצעות "קלט" חזותי (והרי הקלט הזה איננו יותר מאשר שטף פוטונים שפוגע במשטח דו-מימדי; בינו לבין "ראייה" יש עולם קוגניטיבי עצום, וחלקו לפחות מולד)."

אני אחבר אותה למה שכתבת בתגובה אחרת, בעניין הנושא החם של האבולוציה של השפה. נתחיל מזה שיש כמה סיבות טובות מאוד לכך שמדובר בנושא חם בעשורים האחרונים, אחת העיקריות שבהן נובעת בדיוק מחומסקי והדקדוק האוניברסלי שלו. במשך כארבעה עשורים הוא מצד אחד טען שמהות השפה היא לא רק פורמאלית ולא תקשורתית, אלא גם מולדת ואוניברסלית. השילוב הזה מעלה הרבה תהיות מצד ביולוגים וחוקרים אחרים שמתעניינים באבולוציה של האדם – תכונות מולדות צריך להסביר עפ"י איזושהי דינמיקה אבולוציונית (לא בהכרח ברירה טבעית). אם השפה אינה פונקציונלית במובן התקשורתי שלה, הרי שלא ברור מה היו לחצי הסלקציה שהפכו אותה למולדת (תחת הנחה רווחת שיש לרקמת מוח ולתפקודים קוגניטיביים מורכבים "עלות" גבוהה מבחינת הפיטנס של אינדיבידואלים). אם הדקדוק הוא אוניברסלי, אז גם האלמנט של וריאציה ברמת האוכלוסייה יורד מן הפרק. ושוב, כדי לטעון שהיו וריאציות לאורך העבר האבולוציוני שלנו אך הן לא השאירו "מאובנים", צריך להסביר מדוע וריאציה אחת נבררה מבין השאר, במה היא תרמה יותר לפיטנס (כלומר, באיזה מובן היא היתה אדפטיבית).

את כל התהיות האלה חומסקי נפנף הצדה עם האמירה המפורסמת שלו, לפיה שאלת האבולוציה של השפה היא תעלומה ולא שאלה מדעית. ואז חוקרים אחרים, חלקם גנרטיביסטים כמו פינקר וביקרטון אך גם כאלה בעלי גישות אחרות, ניסו בכל זאת לענות על מה שהיא ללא ספק שאלה מאוד מורכבת – אך מדעית. עכשיו אקשר לתגובה של לנדו שציטטתי מקודם. אכן אין בעיה להניח שמבנים נוירולוגיים ספציפיים ומולדים משמשים לראיה, תפיסה מרחבית, ותגובות רגשיות. זאת כי בניגוד לשפה, לתכונות האלה א) יש היסטוריה פילוגנטית עתיקה והן מופיעות אצל בע"ח אחרים, באופן אנלוגי אך במיוחד הומולוגי ככל שאנחנו מגיעים ליונקים ופרימאטים. הרבה ממה שאנחנו יודעים על הבסיס הנוירולוגי לתפיסה ויזואלית הגיע ממחקר בקופי מקוק ורזוס – קופים, אפילו לא קופי אדם שקרובים אלינו יותר מבחינה פילוגנטית – וזה מביא אותנו ל- ב) לתכונות האלה אכן יש בסיס נוירולוגי מוכח שנחקר היטב, בניגוד למחלוקת הקיימת סביב אזורי ורניקה וברוקה. גם הבסיס הגנטי שלהן הרבה יותר מוכר ומובן, מן הסתם.

יש עוד הרבה דברים שאפשר לומר על הרחבת האנלוגיה הבעייתית שאתה עושה בהמשך, אבל מה שחשוב לעניין האבולוציה של השפה ומידת המולדות שלה, זה שמדובר בתופעה הרבה יותר חדשה. רוב החוקרים מייחסים אותה להומו ספיינס שעבר אבולוציה פיזיולוגית מוכחת לדיבור מהיר, אבל יש כאלה שיאמרו כי גם הומו ארקטוס וניאנדרתלים השתמשו בשפה (או מ שמכונה "פרוטו-שפה", בלי תחביר מורכב). בכל מקרה, עדיין מדובר בפרק זמן קצר מאוד שחלו לאורכו שינויים דרסטיים נוספים באורח החיים של מיני הומו מאוחרים, והגיוני יותר להסביר את כולם בתרחיש אבולוציוני שכולל כמה שפחות אדפטציות ספציפיות, כפי שאוהבים לשער הפסיכו-אבולוציוניים (כמו פינקר למשל). ולשלב בפרק הזמן הזה אבולוציה לדקדוק מולד, או לרקורסיה עצבית (או שהוא מכנה עתה Merge) שהיא פחות או יותר מהות השפה שחומסקי צמצם לצורכי התרחיש האבולוציוני שהציג ב- 2002 יחד עם האוזר ופיץ', זה לעשות בדיוק להפך ממה שאוקהאם מזהיר נגדו באותו משפט מפורסם שנודע בשם "התער של אוקהאם" – להכפיל ישויות.

השורה התחתונה של חומסקי, עם כל המעורבות שהוא מפגין בעשר השנים האחרונות מאז שנדחק לפינה ונאלץ לספק תשובה לתעלומה, היא עדיין כזו שאכן רואה בשאלת האבולוציה של השפה תעלומה ובהתאם לכך, מסתמכת על מה שנקרא בז'רגון האבולוציוני Magic Moments Accounts:

[…] a rewiring of the brain took place in some individual, call him Prometheus, yielding the operation of unbounded Merge, applying to concepts with intricate (and little understood) properties
(Chomsky, 2010, The evolution of human language, 59-62)

לגבי האמירה "רמת הרזולוציה של התיאוריה הבלשנית עולה בכמה סדרי גודל על רמת הרזולוציה של מחקרי שפה נוירולוגיים וגנטיים", יש פה השוואה בעייתית של מחקרים שמספקים נתונים של ממש, לבין תיאוריה בלשנית אחת – שאומנם זכתה לדומיננטיות בדיסציפלינה הבלשנית, אבל היא ממש לא המשחק היחיד בעיר – והאופן שבו היא מספקת או מפרשת נתונים. ובקשר לאמירה "לא הגיוני שנבין את האבולוציה של השפה לפני שנבין את הבסיס הגנטי והנוירולוגי שלה": יש כאן קדם-הנחה שמשותפת גם לגנריטיביסטים וגם לפונקציונליסטים, שלפיה כדי להבין את המהות של שפה ואיך היא הופיעה והתפתחה באבולוציה (גם כארטיפקט בפני עצמו וגם במובן שבו נעשה בה שימוש ע"י דוברים אנושיים), צריך להבין אותה כתופעה שקיימת במוחות אינדיבידואלים של דוברים, במקום שתתקיים ביניהם.

תודה על התשובה המפורטת.

עם כל הצורך להימנע מאדפטציונליזם, כבר הסברתי מדוע במקרה של הופעתה המאוחרת של השפה באבולוציית מיני הומו, אי אפשר שלא להתייחס ללחצי ברירה טבעית (או תרבותית, אם מקבלים את התפיסה של שפה כתוצר תרבותי של פיתוח אנושי קולקטיבי). אחרת מגיעים בדיוק לתיאורים כמו זה של חומסקי שהבאתי בתגובתי הקודמת. אקרא את המאמר שהפנית אליו, אבל האנלוגיה עם שירת ציפורים היא בעייתית ולו רק בגלל שלא מדובר בהומולוגיה, לציפורים יש מבנה מוחי די שונה משלנו. זאת בניגוד להומולוג של אזור ברוקה שקיים בפרימאטים אחרים, וקשור בתנועות מוטוריות פונקציונליות (כמו אצל האדם בעצם).

שגיתי בניסוח כשכתבתי "אם השפה אינה פונקציונלית במובן התקשורתי שלה". להבנתי, הטענה של חומסקי היא ששפה אינה פונקציונלית במהותה הכללית ולמבנה הפורמאלי שלה אין קשר ישיר לא עם תקשורת ולא עם תוכן סמנטי, אז לא ברור לי איך אפשר לטעון שהיא "מחצינה" את המחשבה. אלא אם מסתמכים על החפיפה בין "שפת המחשבה" לבין שפות טבעיות, כפי שפודור עושה, וזה נראה לי הרבה יותר כמו הנחת המבוקש. שלא לדבר על ההנחה שכל בני האדם חושבים ומחצינים את מחשבותיהם באותו האופן, מה שבהיסטוריה האבולוציונית הוביל לכך שנוצרו אצל כולם מבנים לשוניים זהים במוח. אבל אתה צודק, אדפטיביות של שפה לא חייבת לנבוע מהפונקציה התקשורתית שלה (אפשר גם להזכיר שלפי אותו מאמר מ- 2002, רכיב ה- FLN על מהותו הרקורסיבית נברר עד אז כי היה אדפטיבי לצורכי ניווט, או כל שימוש פרקטי אחר ביכולת חישוב עצבית שכזאת. אבל זה הרבה יותר ספקולטיבי ובלתי מגובה בהשוואה לתרחישים אבולוציוניים שכן נסמכים על הפונקציה התקשורתית).
החצנת המחשבה זה רעיון נחמד ופחות אינטואיטיבי, אבל הרבה יותר בעייתי מבחינה פילוסופית, וכשם שחומסקי נוהג לומר שתקשורת זה רק יישום אחד ועיקרי שבני אדם למדו לעשות עם יכולתם הלשונית המולדת, אפשר בצורה הפוכה לומר ששפה פותחה בראש ובראשונה למטרות תקשורת, ובהמשך בני אדם למדו איך לחשוב, או לחוות, באמצעותה.

יש אנלוגיות לתקשורת בעולם החי, אבל למעט ריקודי הדבורים ושימוש בפרומונים אצל נמלים, תופעות שכנראה עוד לא מובנות מספיק ע"י המחקר, אין בעלי חיים שמתקשרים באופן דיגיטלי ולא אנלוגי כמו שבני אדם עושים באמצעות שפה. מבחינת קופי האדם שאמורים לחלוק איתנו הומולוגיות בשל המוצא מאב קדמון משותף, יש פערים משמעותיים לא רק בנוגע לשפה, אלא גם ביחס לדרכי תקשורת אחרות ושיתוף פעולה באופן כללי (שאמור להיות הבסיס לאינטרסובייקטיביות, חיקוי, תקשורת, ותופעות רבות אחרות שמקושרות לשימוש בשפה).

הבסיס הנוירולוגי והגנטי שמאפשר ליצור אנושי להניע את גפיו בהתאמה ולפי תבנית ריתמית כלשהי הוא אכן חשוב להבנת האבולוציה של הריקוד. באותה מידה הבסיס הנוירולוגי והגנטי שמאפשר ליצור אנושי להפיק או לפענח צלילים לשוניים הוא חשוב, והמחקר בפונולוגיה אכן תרם מאוד לשאלת האבולוציה של השפה. אבל ביחס לריקוד, מעולם לא הועלתה טענה שיש לבני אדם יכולת מולדת לבצע כמות אינסופית של תנועות ריקוד, שעם זאת תמיד יתממשו לפי סדירויות מסוימות (ואוניברסליות), בעלות היגיון פורמאלי ללא קשר למשמעות הריקוד (כלומר שמהות הריקוד אינה תקשורתית). ברור לכולם שריקוד זאת יכולת נלמדת, ללא תחביר ספציפי. השאלה שניסיתי להעלות היא האם דקדוק חייב להתממש כסוג של חישוביות עצבית, או ייצוג קוגניטיבי כמו בתיאוריות פונקציונליות וקונסטרוקטיביסטיות, או שמא ניתן להסביר אותו בדרכים אחרות, למשל כארטיפקט חברתי-טכנולוגי? ובנקודה זו אפרוש כי סיימתי משמרת והגיע הזמן לחתוך הביתה, אז המשך יבוא או שלא, בהתאם לרצונך להמשיך בפעם אחרת…

"אבל האנלוגיה עם שירת ציפורים היא בעייתית" – שוב ניסוח מוטעה ומטעה מצדי, התכוונתי לעריכת אנלוגיה בין לבין ולא למונח האבולוציוני. ובכן, גם הטיעון ששירת ציפורים היא תכונה אנלוגית לשפה אנושית, כלומר התפתחה תחת לחצי סלקציה דומים, היא בעייתית בשביל הגנריטיביסטים – כי שירת ציפורים היא ללא ספק תכונה פונקציונלית שנועדה לשרת תקשורת חברתית (אחרת המחיר שלה היה גבוה מדי, כי היא עשויה למשוך טורפים).

"לחץ ברירתי להחצנת מחשבה" זאת הצעה בעייתית מאוד, להערכתי. בניגוד לתקשורת, לא ברור איזו דינמיקה יכולה לתאם בין פרטים שונים, כך שכולם יחצינו באופן זהה את מחשבותיהם השונות למדי. אלא אם מניחים את המבוקש, שגם הממשק המושגי-מחשבתי הוא אוניברסלי *באופן א-פריורי לתקשורת באמצעות שפה*. ובדומה לטענות שמובעות ביחס לשפה כאמצעי תקשורת, בהחלט ניתן לטעון כי שפה היא אמצעי מוגבל להחצנת מחשבה. רק שלגבי היעדר האדפטיביות המוחלטת של שפה כאמצעי תקשורת, לא חסרות דוגמאות בטבע לכך שהברירה הטבעית היא לא בהכרח סוכן לשינוי אבולוציוני *אופטימלי*, במיוחד כאשר ישנן מגבלויות ואילוצים התפתחותיים. ואם מאמצים את העמדה שלפיה שפה היא טכנולוגיה שפותחה במאמצים קולקטיביים ע"י מגוון שושלות וקהילות אנושיות, אז בדומה לכלים אחרים היא לא מושלמת, אבל עושה את העבודה. המנחה שלי אוהב לומר שבמובן מסוים שפה היא טכנולוגיית תקשורת קצת מעפנה, עובדת כמו שצריך ביותר מ- 50% מהזמן, אבל לא הרבה מעבר לכך. אבל כמובן שבהיסטוריה האבולוציונית שלנו היא היתה פורצת דרך לכל דבר ושינתה אותנו במובנים דרסטיים.

זה לא הוגן לזהות את הגישה לפיה שפה נבררה לצורכי תקשורת עם העמדה הפסיכו-אבולוציונית בלבד. פסיכולוגים אבולוציוניים מזוהים לרעה עם שתי הנחות מתודולוגיות: מבנה מודולרי של המוח/נפש, "מודל הסכין השוויצרי"; ואדפטציונליזם. אבל ניתן לשרטט תרחישים אבולוציוניים מורכבים שמסתמכים לא רק על המודלים הבסיסיים של הברירה הטבעית, אלא גם על דינמיקות של אבולוציה-התפתחותית, ובהם המעבר ההדרגתי משימוש במחוות ידיים, ווקליזציות פשוטות, הבעות פנים, וכל תקשורת גופנית אחרת, מביא להתפתחות של שפה כאמצעי תקשורת. ההתפתחות הזאת מביאה גם לאבולוציה של מיני הומו מאוחרים כיצורים לשוניים, וגם לאבולוציה תרבותית שחלה במערכת הלשונית ככל שנוספת לה מורכבות פנימית, במעין דינמיקת ספירלה (אומנם סופית מבחינת האבולוציה הביולוגית של האדם, אבל אינסופית מבחינת השינויים שממשיכים לחול בשפות עד היום).

האינסופיות הדיגיטלית ברמת הכשירות יכולה לנבוע גם מיכולת רקורסיה כללית של המוח האנושי, שאינה ספציפית לשפה, כפי שטוען הניורופסיכולוג מייקל קורבליס בספרו The Recursive Mind. כמו שאמרת בתגובה אחרת, גם תורות למידה לא טוענות שאין נטיות וכשירויות מולדות, לכן זה לא הוגן להטיל לפתחן את חובת ההוכחה של כשירויות תיאורטיות.

הזכרתי כבר את המנחה שלי, אז הרעיונות שכבר הצגתי בתגובות פה ושם הם מתיאוריית "שפה כטכנולוגיית תקשורת" שלו. בימים אלו הוא עובד על הצגתה בספר שאמור להתפרסם בהוצאת אוקספורד אם אני לא טועה, אבל לבינתיים אפשר לקרוא את קווי המתאר של הטיעון בקישור המצורף. לא תמצא שם מודל קונקרטי של דקדוק מנטלי, כי הוא מאפיין את הדקדוק כתוצר אחד מני אחרים (כמו כללי פרגמטיקה למשל) של מה שהוא מכנה "פרוטוקול התקשורת": מערך של כללים, הליכים, ונורמות תקשורתיות, שנועדו לווסת את אופן השימוש בטכנולוגיה, על מנת שתאפשר פירוש אחיד ונוח (במידת האפשר) של מבעים לשוניים. אני נוטה לחשוב שאת המודל שלו לשפה כטכנולוגיה נרכשת, ניתן יהיה להטמיע במודלים של הגישה הקונקשניסטית, שיש לה בסיס נוירוביולוגי בניגוד למודלים הקלאסיים בפסיכולוגיה קוגניטיבית שמזוהים עם ייצוגים, סמלים, מבנים תחביריים, ובאופן כללי יש להם קשר הדוק עם הבלשנות הגנרטיבית. למיטב ידיעתי, המודלים הקונקשניסטים עדיין לא פותחו לרמת המורכבות שממצאים בנוירוביולוגיה מצביעים עליה, לכל היחידות (=נוירונים) בהם יש מאפיינים חישוביים זהים, זאת למרות ממצאים בנוגע לקיומם של נוירונים בי-מודאליים, מולטי-מודאליים (יכולים להצליב קלט ויזואלי עם מוטורי למשל), וא-מודאליים (יכולים לבצע אבסטרקציה של קלט חושי), שנפוצים באזורים האסוציאטיביים של האונה הקדם-מצחית באדם, אזור מוחי שעבר אבולוציה מואצת במיני הומו מאוחרים.

בכל מקרה, מדובר במסמך של 131 עמודים. אם אתה מעוניין להתמקד בחלקים שיותר רלוונטיים לך בתור תחבירן, גנרטיביסט, וספקן-ביחס-לאדפטיביות-תקשורתית, אז דלג על עמודים 52-63. בעמודים 79-107 תמצא את התרחיש האבולוציוני (ובין מאמרי הבלשנות באתר שהקישור מפנה אליו, יש עוד כמה מאמרים שמפרטים יותר על הדינמיקה ההתפתחותית-אבולוציונית שמתוארת שם). אם עד לשלב זה לא תפסול לגמרי את התיאוריה, אז בנספח שמתחיל מעמ' 108 תמצא ניתוח ראשוני של כמה תופעות בלשניות לאור התיאוריה, ביניהן אותם איים תחביריים מסתוריים. בגרסת הטיוטה לספר שהתפרסמה באתר לפני גרסה מקוצרת זו, הופיעה גם התייחסות מפורטת לשפה שפיתחו הילדים החירשים בניקרגואה, מניח שהיא תשולב בספר המוצא לאור. קריאה מהנה ואשמח לתגובתך כאן או במייל…

http://people.socsci.tau.ac.il/mu/danield/linguistics/%D7%94%D7%A9%D7%A4%D7%94-%D7%9B%D7%98%D7%9B%D7%A0%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%AA/

עידן, אני אסתכן בלצאת רקורסיבי ואומר שהעמדת כאן דחליל שמעמיד דחלילים…לא טענתי שהעמדה הגנרטיביסטית מייצרת עובדות, אמרתי שהיא מייצרת תופעות. ואז שמה דגש מוגזם על אותן תופעות. ומסתמכת על שיפוטים דקדוקיים בעייתיים, בין אם מצד החוקרים עצמם או כאלה שהושגו במתודות אמפיריות בעייתיות. למשל טרנספורמציות למיניהן שבאמצעותן ניתן להרכיב שאלות על משפטים, כמו זו שניסית להדגים בדוגמה 4 בשביל גיל, כדי להראות שאותן טרנספורמציות לא תמיד עובדות וזה מעיד על קיומם של איים תחביריים כתופעה שכל תיאוריה מתחרה חייבת להסביר עפ"י הסטנדרטים המחמירים שהומצאו ע"י הבלשנות הגנרטיבית בעצמה.

כל מה שאמרת לי בתגובה על הודהם זה תצפיות והכללות לגיטימיות. העובדה שקיים ממשק בין תחביר לסמנטיקה, המביא למגבלות מסוימות על פעלים פסיכולוגיים, בדיוק מראה שאין אוטונומיה של התחביר וזאת דווקא עובדה מאוד רלוונטית בשביל המתודולוגיה שניסיתי להדגים פה בקצרה. השאלה היא מאיפה המורכבות השיטתית נובעת, כלומר האם היא מולדת ומובנית במוח, או כמו שתיאוריית השפה כטכנולוגיית תקשורת טוענת, מדובר פה בסדירות מערכתית שהיא כבר חלק אינטגרלי משפות (תמיד מסוימות), כתוצאה מדינמיקה ארוכה של אבולוציה תרבותית, שלאורכה קהילות דוברים (שוב, מסוימות), הסכימו באופן קולקטיבי כיצד יש לדבר על חוויות מסוימות (בדוגמה זו, חוויות פסיכולוגיות).

"ההסבר שלך לא תופס כי דווקא התופעה הזו מוגבלת לעברית" – זה בדיוק לכפות את המחויבות התיאורטית של הגנרטיביסטים לדקדוק אוניברסלי על תיאוריות שפה אחרות. תיאוריה שרואה שפות כתוצר של פיתוח קולקטיבי ע"י מגוון קהילות, שלפעמים התפצלו זו מזו ולעתים עלו על פתרונות דומים לבעיות פונקציונליות זהות (לכן יש תופעות דומות בין שפות סמוכות, אך הן יתכנו גם בין שפות מרוחקות), יכולה לעשות בדיוק להפך ממה שחומסקי התיימר לעשות – לנתח שפה אחת בפני עצמה *וליישם את ההכללות שלה רק ביחס אליה*.

בכל מקרה, את הניסיון שלי לתת טיוטת הסבר אפשר לעדכן ולהרחיב כך שיסביר למה הקונטרסט שהצעתי חל רק בסביל. ההנחיה הנורמטיבית באופן כללי היא שעל התרחשויות בהן דבר מה נעשה לך (או לכל receiver אחר שאתה מעוניין לספר עליו), ניתן ואף רצוי לדווח במבנה סביל, כדי למנוע טעויות בפירוש מבעים. אבל יש מגבלה על סוג החוויות שניתן לדווח עליהן במבנה כזה, בהתאם לסוכני הפעולה כפי שכבר טענתי בטיוטת ההסבר הקודמת שלי. במבנים הסטנדרטיים של פעיל אין מגבלה כזאת. איך מבחינה דיאכרונית מתהווה שפה שכזאת קשה לי להסביר, אולי זה המקום להבהיר שחקר השפה הוא לא ממש מעיסוקיי, סה"כ לקחתי הקבץ בבלשנות במסגרת לימודי ב.א כללי של התואר הראשון, בעיקר בפסיכובלשנות, וכאמור התעמקתי בתיאוריית השפה הכללית של דניאל דור, אבל התזה שלי קשורה באופן די רופף לשפה ובטח שלא תחת הרזולוציה הבלשנית. זאת הסיבה שקיוויתי לא לגלוש לדיון הזה…

רק לגבי השגותיך ותהיותיך בנוגע ל- "הנחיות תקשורתיות-לשוניות": לפי התיאוריה, מדובר בדינמיקה חברתית מורכבת ומתמשכת, ביחס לאופן שבו יש לתקשר באמצעות שפה. באותה מידה גם הלקסיקון של כל שפה, על כל מורכבותו הסמנטית, הוא תוצאה של דינמיקה מסוג דומה שמייצרת מודל-עולם דיגיטלי ומופשט (simplified), בו חוויות אנלוגיות ופרטיות עברו זיהוי הדדי ע"י דורות של קהילות דוברים, כך שאלמנטים חווייתיים מתוכן ("עוגן חווייתי") יכולים לעבור סימון במובן הסוסיריאני. האבסורד שאתה מזהה כאן תקף רק אם באמת חושבים שמדובר בניסוח מפורש ומכוון במאה אחוז של כללים בלשניים. סביר להניח שרוב הזמן התחביר וכללים דקדוקיים של שפות התפתחו כתוצרה מדינמיקות תקשורתיות שתיאוריות סיגנלים למיניהן יכולות לשרטט (כפי שנהוג גם ביחס להיווצרותן של נורמות, ואכן לפי תיאוריה זו יש משקל משמעותי לדינמיקה שבין שפה ונורמטיביות); אך גם יתכן שהיו דוברים חדשניים ומוכשרים במיוחד שזיהו בעיות ספציפיות ומצאו להן פתרונות, במובן הזה הם היו הבלשנים הראשונים מסוגם שהמציאו קטגוריות בלשניות מאוד בסיסיות כמו "עמדת נושא". אבל גם אז, זה לא אומר שהם ייצרו את ההכללות – שימושים גורפים בהנחיות התקשורתיות, עם סייגים שנובעים ממגוון סיבות, הם אלו שהביאו להיווצרותן של התופעות המעניינות שכיום הבלשנים חוקרים.

בכל מקרה, תודה על ההפניה לספר השני, הוא נראה לי קצת יותר רלוונטי בשבילי…אם אחרי הגשת התזה לא אכנס למצב התנזרות זמנית אך מוחלטת מספרות אקדמית, אשתדל לבדוק אותו.