יש אבנים עם לב תינוק
אבו דיס, 2003 (תצלום: יהונתן ויצמן)
כמו טיל היא משגרת אותו, טיל קטן ומונחה; מונחה, ואולי מִנחה, זבח קטן וכתום על חומת הבטון המתנשאת אל על, אין חודר ואין מציץ, זולת שלוש אצבעות מן הצד השני. מהו היעד של התינוק המונחה? על מי הוא יתביית? היכן ביתו?
סחרחורת של דימויים ואירוניות מותכת בתצלום ההיפנוטי הזה. תינוק פלשתיני מועבר מצד אחד של החומה לצידה השני. מן הסתם, מן הצד הישראלי (המסומן במגן דוד) אל הצד הפלשתיני; דור העתיד בנתיב הטרנספר. אלא שהמעבירה היא פלשתינית בעצמה, אזרחית ישראלית כנראה (תושבת אבו-דיס), וכיאות, לובשת כחול לבן. כמה נכון, כמה צודק הוא הקו האלכסוני הנמתח בין החולצה הכחולה (והיא עולה) אל התינוק הכתום העז (התפוז הארצישראלי, עסיס הציונות) ועד למגן דוד, צל קלוש וחיוור של גון הכתום. אומנם שולט, פוקח עין ממעל, אבל רק סמל מופשט, חלול וחיוור. שנתיים מאוחר יותר, בקיץ 2005, תתווסף עוד שכבת אירוניה לתצלום: התינוק הכתום השב לביתו (?) מבשר את הכתומים שיפונו מגוש קטיף. מי שאב את הכתום של מי? שומר הסף הציוני או מסיג הגבול הפלשתיני?
המבט יורד אנכית מן המגן דוד, עד שחוצה את מבטו האופקי של התינוק. בנקודת ההצטלבות ביניהם – זין זקור, משורטט על החומה, כמו בוקע משיח צבר מקומי (הביצים, מן הסתם). ניחוש ראשון: יד פלשתינית ציירה אותו, והוא מכוון – ספק אצבע מאשימה, ספק טיל מאיים – היישר אל לב השררה הציונית. ניחוש שני: לא, דווקא יד ציונית ציירה אותו, זיקפה לאומית גאה שאמורה לשאת על כתפיה את המגן דוד הרופס, הדהה. מה אכפת לתינוק, יד גסה מכאן או משם, רק שלא יישמט מן היד האוחזת בו.
[אבל לעורך העיתון אכפת גם אכפת. כשהתפרסם התצלום הזה ב"הארץ", ב-20.7.2003, דאגה יד נעלמה למחוק את הזין. עורך יקר, עורך תמים: הציור העליב אותך והחומה לא? לא יכולת למחוק כבר את החומה?]
כיצד מפלחת החומה, פשוטו כמשמעו, את ראשו של התינוק, כיצד היא מפלחת את ראשה של האשה; שני רווחים אנכיים בין לוחות הבטון, החודרים לנפשם של תושבי המקום. הרווח שמעל האשה כבר אטום; גורלה נגזר. מעל התינוק עדיין מסתננת קרן אור; אולי עוד לא אבדה תקוותו. ובכל זאת, תמונה מגונה, תמונה עם זיכרון היסטורי נתעב: ראשו הרך של תינוק כנגד חומת בטון.
מלב התמונה, קצת מתחת לראשו של התינוק, בוקעות שלוש קרניים ישרות, נחרצות, קווי המתאר של גושי הבטון, מעין סמל שלום מריר ופאתטי, הד לימים אחרים. מחול של מחוות ונגיעות מתרחש על רקע התפאורה המקולקלת הזאת. ידיה של האוחזת, אצבעותיהן פרושות; ידיו של התינוק, האחת רפויה והשניה ניצבת קדימה, ספק משיבה מלחמה לזין שעל הקיר, ספק מנסה לבלום את המעבר; ושלוש אצבעות כפופות, מציצות, חופנות סוד. סך הכל חמש ידיים, שישה קודקודי המגן דוד חסר אחד. היד הנעלמה, יד לשלום או למלחמה.
לא למות טיפש 
איכשהו היא נעלמה מעיניי כשצולמה ועכשיו היא הופכת את בטני.
מה קורה לתינוק היום? הלואי שהוא עדיין חי.
והכי נכון מה שכתבת על העורך- לא היה יכול למחוק את החומה באותה הזדמנות?…
לשלום. תינוקות עוד יכולים לעבור בו ולחלום על שלום, אבל ברגע שמתבגרים וגדלים, מאבדים את התמימות והחריץ הזה קטן מדי למעבר וסותם את הגולל להידברות אמיתית.
ניתוח מעולה. תמונה מזעזעת. מציאות איומה.
המבנה שלה דומה לשורה של קברים, זו הייתה האסוציאציה הראשונה שלי. מצמרר.
ועוד כמה אלפים נוספים. אבל אין לי מילים חזקות דיין.
אכן, אתה מוכיח שהמודעות לפח הפטפוט הריק מתוכן , מחזקת את כוחו של הכותב לכתוב דברים כדורבנות .