6 מיתוסים של השמאל

אפשר להירגע: זה לא עוד טקסט חוצב להבות על "הבעיה של השמאל". גם בתקופות שהבלוג הזה היה פעיל יותר, "הבעיה של השמאל" לא העסיקה אותו. מבחינתי, הבעיה העיקרית של השמאל היתה ונשארה משטר הפריבלגיות הלאומני-קפיטליסטי שבישראל. הוקעה וצליבה פומבית של "בוגדים בדרך" איננה אג'נדה פוליטית, יהיו הצרכים הנפשיים שהיא מספקת אשר יהיו.

המטרה שלי בשורות הבאות, אם כן, איננה לנפנף באצבע כלפי אף אחד; לא להכתיב ולא לנזוף. המטרה צנועה הרבה יותר: לנסות לשחרר את הדמיון (ודרכו, את הפעולה) של אנשים בשמאל שכבולים לדפוסי חשיבה מסוימים, ובכללם – אני. לכן הדברים האלה מופנים לא רק כלפיכם אלא גם כלפיי. בשגרת העיסוק בפוליטיקה, ועוד יותר מכך בשגרת המאבק, קל לאבד את התמונה הגדולה. קל לשכוח מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. מה היינו רוצים שיעבוד ומה ת'כלס עובד. אפשר לומר שניסיתי להשיב על השאלה הנוקבת של "משינה": "למה לי פוליטיקה עכשיו?" לא באופן פולמוסי, אף כי תגובות יתקבלו בברכה. הניסיון מלמד שמעטים יזוזו מדעתם.

וגם זה: לא ניסיתי לזרוע ייאוש ולא להפיח תקווה. אלה יהיו, לכל היותר, תוצרי לוואי של הניתוח.

ובכן, 6 המיתוסים שאציג כאן מכוונים את דעתם והתנהגותם של – בוא נאמר בזהירות – נתחים מסוימים מן השמאל הפוליטי בישראל, מבלי להתחייב למשמעות אחידה של "שמאל". אותם אנשים סבורים שכדי להגשים יעדים פוליטיים של השמאל…

1. "צריך להשיג רוב פוליטי"

המיתוס הכי יסודי והכי מזיק. אין שחר לטענה שרק מחנה שהופך לרוב פוליטי יכול להגשים את יעדיו. באמונה הנאיבית הזאת, הלקוחה מספרי אזרחות לכיתה ז', טמון פרדוקס. מחנה לא יכול להפוך לרוב פוליטי כל עוד אינו יכול להציג לכלל הציבור השגים שישכנעו ששווה להצביע עבורו. אבל אם אי אפשר להגיע להשגים ללא רוב – איך אפשר להגיע לרוב?

בפועל, אפשר גם אפשר להגיע להשגים ללא רוב. ואפשר גם לתמרן את הרוב משולי השוליים. מקימי התנחלות כפר עציון וסבסטיה, חנן פורת ומשה לוינגר, לא עמדו בראש שום מחנה פוליטי כשקבעו עובדות בשטח מיד אחרי מלחמת ששת הימים. ספק אם עמדו מאחוריהם יותר מ-100 איש. תנועת "גוש אמונים" שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים ייצגה מיעוט מבוטל בקרב הציבור הדתי, ודאי שבקרב הציבור הכללי. על השגיה בשנים הבאות, עד לנקודת האל-חזור, אין צורך להכביר מלים.

דוגמאות פחות דרמטיות קיימות לרוב. תנועת המחאה והסרבנות אחרי מלחמת לבנון הראשונה, "ארבע אמהות", מאבקים חברתיים וסביבתיים סביב נושאים ספציפיים – הטרדות מיניות, זכויות קטינים, מורי קבלן, זיהום חופים, פצלי שמן, דיור ציבורי – כל אלה לא ייצגו "רוב". הם ייצגו ציבור קטן, מודע ומיודע באשר לפוליטיקה שקובעת את גורלו, נחוש ודבק במטרה לטווח ארוך, שאינו חושש מקורבנות אישיים. המאבקים האלה קצרו הצלחה למרות שחלק ניכר מן הציבור בכלל לא היה ער להם.

מהו בכלל "הרוב" בחברת ההמונים המודרנית? מסה חסרת פנים, חסרת זהות, חומר ביד היוצר של תועמלנים ויצרני בידור זול. הרוב לא משתתף בתהליך הפוליטי, בין אם מאדישות ובין אם מהדרה. הפתק שנתחב לקלפי כל 4 שנים איננו מחולל שינוי פוליטי לעתיד אלא רק מאשרר שינוי פוליטי שכבר התרחש, אם בכלל.

על כן, הניחו לרוב. אף פעם הוא לא יהיה מונח בכיסכם. התלכדות בין סט ערכים מגובש לבין פעולה פוליטית המונית, של הרוב, היא אירוע נדיר שבנדירים. קוראים לזה מהפכה חברתית, ובתולדותיה של כל אומה אין יותר משניים-שלושה רגעים כאלה. רובם מסתיימים במרחץ דמים. דמוקרטיות רגילות, אלה המעלות על ראש שמחתן את "שלטון הרוב", מתנהלות בפועל כזירות קרב ברוטליות בין קבוצות אינטרסים מלוכדות, שכל אחת מהן מייצגת מיעוט, וכל אחת נוחלת גם נצחונות וגם הפסדים. הרוב האמיתי, כלל האוכלוסיה, מפהק באדישות מול החיזיון הזה. בדמוקרטיות רעועות כמו ישראל, שבה ציבורים גדולים מודרים הן כלכלית והן אתנית ממוקדי הכוח, אפשר לקבוע בוודאות ש"הרוב לא קובע". קובע המיעוט הנחוש יותר.

2. "צריך לכבוש לבבות ולעשות נפשות לערכי השוויון, הצדק וההומניזם"

כן, ודאי. מתישהו. בלי ספק. חשוב מאד.

אבל ת’כלס, לא דחוף. למען האמת, בטווח הקרוב – זה קצת מיותר. "חינוך לערכים" זה לא ערכה נוחה לעיכול שמפיץ המרכז הפדגוגי במשרד החינוך. ערכים כדרך חיים ולא כמליצות, ערכים כחלק מזהות עצמית, הם דבר שנבנה לאורך שנים ארוכות. מה שקורה בין כותלי בית הספר הוא חלק קטן מהתהליך הזה, שמושפע יותר מכל מן האווירה הכללית בחברה, משיחות עם חברים, מכותרות העיתונים. והיושר מחייב להודות שבעת הנוכחית, האווירה הזאת בישראל היא רעילה והפוכה קוטבית לשוויון, צדק והומניזם. להפוך אותה על פיה זה פרוייקט לעשרות שנים, בדיוק כפי שלהביא אותה למצבה הנוכחי לקח עשרות שנים של אינדוקטרינציה מקצינה והולכת. אם הגזענות נגד שחורים לא פסה מארה"ב גם עשרות שנים אחרי שהוצאה מחוץ לחוק, אין סיבה לצפות שישראל תהפוך לחברה מתקדמת בימי חיינו. זה לא יקרה. תתעוררו.

אלה אמיתות לא נוחות לעיכול אבל מאבק פוליטי מושכל אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם מהן. מאבק כזה חייב להפנים את משמעותן ולהפנות את משאביו הדלים, המצטמצמים מיום ליום, לאפיקי פעולה אפקטיביים. מה רצינו להשיג? לבטל את משטר האפרטהייד בשטחים? להחזיר לכל פלסטיני ריבונות מלאה על חייו, על פרנסתו ועל מקום מגוריו? אלה מטרות קשות להשגה אבל מעשיות. לחולל שינוי ערכי בחברה שמחציתה תומכת בגירוש ערבים? זאת לא מטרה מעשית.

מסקנה: לאמץ גישה ביהייביוריסטית ולא מנטליסטית. לעצב את ההתנהגות ולא את האמונה. למזלנו, הדרך לשינוי התנהגות לא חייבת לעבור בשינוי האמונה. פושעים מכל מיני סוגים חדלים מפשעיהם לא בגלל שהשתכנעו שהם פסולים, אלא בגלל שעשו חשבון פשוט: המחיר עולה על הרווח. היכולת הבסיסית הזאת, לחשב עלות מול תועלת, נפוצה הרבה יותר מאשר ערכים הומניסטיים. גם זה יתרון שאל לנו להזניח.

כדי להיות ברור, אין שום פסול בחינוך לערכים הומניסטיים. הטענה שלי היא שבטווח הקצר אין לו שום השפעה. יש לו חשיבות עליונה בטווח הארוך. וזאת משום שכל השג שהשמאל ישיג בדרך של "פוליטיקה אפקטיבית" לא יאריך ימים בחברה שעדיין נגועה מן היסוד בגזענות ושנאת זרים. אנשי חינוך שמופקדים על הנושא הזה מודעים לו היטב. הדברים שלי אינם מופנים אליהם אלא למתלבטי שמאל למיניהם שעדיין שבויים באשליה שכדי לחולל כאן שינוי מהותי חייבים "לשכנע" כמה שיותר אנשים שצדק ושוויון וכבוד האדם חשובים יותר מקדושת העם והאדמה.

פוליטיקה אפקטיבית, מנגד, מזהה נקודות רגישות של המשטר וממקדת את כל מאמציה בהן. החרם מוציא את הממשלה (ושופרי העיתונות שלה) מכליה? מצוין. חשיפת הפשעים של המנהל האזרחי מביכה את "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"? מצוין. שיתופי פעולה חוצי-גדר בין יהודים לפלסטינים מטריפים את הקומיסרים? מצוין.

איך יודעים מהי נקודה רגישה של השלטון? כמו בגוף: כשלוחצים עליה, הוא צועק מכאב. פשוט רואים מה עובד. כאן חשוב להבחין בין צעקה לצורך תעמולה לבין צעקה אמיתית. תכופות השלטון יפברק תגובה זועמת כנגד מהלך אופוזיציוני נטול עוקץ אמיתי – רק כדי להסיט את תשומת הלב מפשעים חמורים. כמעט כל הפוליטיקה הישראלית, על הניגוד הבדוי שלה בין "שמאל" ל"ימין", מושתתת על המשחק הזה. איך נדע, אם כן, שהפעולה שלנו אפקטיבית נגד המשטר – מערכת האפרטהייד והאוליגרכיה – ולא רק נגד מי שמכהן כרגע בראשו? זה די פשוט. אם גם האופוזיציה תתקוף אותו, כנראה שהוא מאיים על דבר מה גדול יותר מאשר חלוקת ההון הפוליטי בין שני המחנות. ובקיצור: אם עצבנתם את הרצוג ולפיד (או כל מי שיחליף אותם), אתם בדרך הנכונה.

ושוב, בדברים האלה אין לשלול גם את חשיבותם של עשרות ארגונים שפועלים להקלת סבלם של קורבנות הכיבוש: בתיעוד, בסיוע במסיק זיתים, בטיפול רפואי, בליווי ילדים לבית ספר, בייצוג משפטי. הקורבנות האלה לא יכולים להתאזר בסבלנות עד שהמגף הישראלי, המונח על צווארם כבר מחצית המאה, יואיל להסתלק. הפעולה ההומניטרית, שליבם של רדיקלים "אסטרטגיים" מסוימים גס בה (וחלקם גם יאשימו אותה ב"הנצחת הכיבוש"), היא מחויבות אנושית אלמנטרית כלפי אנשים שנפצעים, שמורעבים, שמרוששים בידי שליחים של כולנו.

3. "השמאל צריך להתגבר על כל המחלוקות הפנימיות ולהתאחד לגוף פוליטי אחד"

ואז מה? מה קורה כשמחברים אלפית ועוד אלפית ועוד אלפית, ככה מאה פעמים נגיד, מה קיבלנו? מאה אלפיות, עשירית. עדיין מיעוט מבוטל. עדיין לא "לשון מאזניים", כי איזו קואליציה תסכים בכלל לשתף ח"כים ערבים, ואיזה שמאל בכלל יכול להיות כאן ללא שיתוף הערבים?

סך כל השמאל היום – תלוי איך סופרים ומגדירים "שמאל" – לא עולה על רבע מכלל האוכלוסיה. זאת הערכה נדיבה מאד, שכוללת הרבה מאד שונאי ערבים, שונאי עבודה מאורגנת, וסתם שוביניסטים. אז מה בדיוק נרוויח כשכל הסך הזה יתאחד? מה נוכל לעשות אחרי האיחוד שלא יכולנו לעשות לפניו? לחתוך בתקציבי מנהלה? הטענה ש"כוחנו באחדותנו" נשענת על האשליה ש"כמות יוצרת איכות", אבל המציאות הרבה יותר מורכבת. לעתים קרובות, הכמות מדרדרת את האיכות. השמאל בישראל, זערורי ומפוצל ככל שהוא, נאבק בעשרות חזיתות קשות, בו זמנית, וקשה לראות איך דווקא איחוד כל הגופים והעמותות יקדם את כל המאבקים האלה, שדורשים התמקצעות, פעולת תיעוד סיזיפית, שליטה בזירות ציבוריות שונות (בתי משפט, תקשורת, ועדות כנסת), ויצירת קשרי אמון ועבודה עם אוכלוסיות מקופחות. חלק ניכר מן האוכלוסיות האלה, אגב, עוינות זו את זו. הדרישה "להתאחד בכל מחיר" מתעלמת מהעדפתה הטבעית של כל אוכלוסיה מקופחת להשיג קודם כל השגים לעצמה, לפני שהיא נלחמת את מלחמתם של אחרים, לא כל שכן "אחרים" שהיא סולדת מהם. האם נכון להקריב את המאבק הצודק של כל קהילה וקהילה למען "חינוך" מחדש לזכויות אוניברסליות?

הנה חדשות מטלטלות למי שאינו מצוי בעניינים: השמאל לא "מפוצל". "המחלוקות הפנימיות" אינן מהותיות. אנשי "בצלם" לא מכלים את זמנם במאבקי יוקרה נגד אנשי "יש דין" וארגון "א.ס.ף" לא שם מקלות בגלגלים של "המוקד לפליטים ומהגרים". האנשים הטובים שפועלים בארגונים האלה מבינים היטב שהם חלק מחזית אחת, רחבה מאד, פוליטית-חברתית-תרבותית, לשינוי רדיקלי של פני המשטר כאן. כל אחד בכוחו הדל מנסה לחצוב בחומה הסוגרת עלינו אט-אט. כל אחד חושש, ובצדק, שאם יחדל לחצוב בפינה שלו ויירתם למען איזושהי "אחדות" לא ברורה, החומה בפינה שלו תתעבה ותצמח, והאנשים שיקרים לליבו יימחצו תחתיה. כל יום מביא עימו עוולות חדשות, סכנות חדשות; חייו של איש שמאל בישראל היום משולים לעמידה כפופה בשיטפון אדיר של בוץ במדרון תלול. אם יעמוד עם עוד כמה עמיתים ספורים, יוכלו אולי לגונן על מי שניצב מאחוריהם. אם יעמוד בחזית אחת עם כל שותפיו, עדיין יוכל לראות כיצד השיטפון גורף את כל המדרונות שבהם לא נותר איש.

איך שלא יספרו את השמאל, הוא קטן. כל כך קטן, שכל מחשבה על איך יהפוך לרוב בימינו היא בדיחה עלובה. כשאתה קטן ואנוס להיאבק בכוחות גדולים ממך, אתה לא מכלה את זמנך בחישובים של גודל וכמות, אלא ממקד את מחשבתך ומאמציך באותם אפיקי פעולה שבהם הכמות לא משנה. מצלמה אחת בחברון, מסמך אחד שהודלף מפגישה סודית של שר ואוליגרך – יכולים להיות "משני-משחק" משמעותיים לא פחות מהפגנה של מאות אלפים (שכבר לא תקרה בימינו, לא על הנושאים החשובים באמת).

4. "אסור לשתף פעולה עם מי שמשרת את המשטר הקיים"

נו, אנינות כזאת היא פריבלגיה השמורה רק לשמאלני-כורסה זועפים; שהרי בכל כיוון שיביטו מחוץ לכורסתם, אם להיות כנים, מבטם ייתקל במישהו או משהו שמשרת את המשטר הקיים. המסקנה ההגיונית היחידה מן האקסיומה הטהרנית הזאת היא שאין לשתף פעולה עם אף אחד חוץ מהפופיק שלי (וגם בו לא יזיק לחשוד מפעם לפעם).

הנה דוגמה מן הזמן האחרון. אחרי מאבק סיזיפי וארוך שנים, עבר בכנסת הנוכחית חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, שמחייב את חברות הדיור הציבורי לעדכן באופן שוטף את השוכרים על זכויותיהם, חובותיהם, וכל הליך המתנהל בעניינם. החוק גם מחייב את החברות לעדכן את זכאי הדיור הציבורי שממתינים שנים לדירות על כל החלטה הנוגעת לעניינם. במדינה מתוקנת חוק כזה בכלל לא היה נחשב "הישג"; הרי מדובר בחובה הבסיסית של השלטון כלפי האזרח; עוד לפני החובה לקיים את זכויותיו של האזרח, נמצאת החובה לא להסתיר ממנו את המידע הנחוץ כדי לממשן. אבל בישראל כידוע השלטון ציפצף במשך שנים על חובתו וניצל את היעדר המידע בידי השוכרים והזכאים כדי לנשלם מזכויותיהם המעוגנות בחוק.

חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי הוא כנראה ההישג החשוב ביותר של השמאל בשנים האחרונות. שלא במקרה, הסיקור התקשורתי של ההישג והמשמעות שלו נדחק לשוליים. מאחוריו עומדים שני מחוקקים – ח"כ דב חנין וח"כ אורלי לוי-אבקסיס. האחרונה כידוע חברה במפלגה ימנית קיצונית, בעלת מאפיינים פשיסטיים (כגון הטפה לשלילת אזרחות כפויה מערביי המשולש). גם השרה מירי רגב, לא בדיוק לוחמת זכויות אדם, קידמה את החוק.

ובכן, האם היתה זאת טעות לשתף פעולה עם ח"כ לוי אבקסיס והשרה רגב? נזכיר כי תפקידם של חברי הכנסת במאבקים מעין אלה הוא חשוב אבל לא מרכזי. חברי הכנסת הם ה"פיניש" של מרוץ השליחים, אלה שמתרגמים את פירות המאבק הציבורי הממושך למעשה חקיקה. המאבק עצמו מנוהל מזה שנים בזירה האזרחית, בידי פורום הדיור הציבורי ועוד קומץ פעילים מסורים, שהיו היחידים בשמאל שהראו סימני חיים כלשהם במערכת הבחירות האחרונה. הפעילים האלה זיהו נכון את שותפי המאבק שלהם בכנסת, ויצרו איתם ברית אד-הוק. האם פעילי הדיור הציבורי מצביעים לחד"ש או ל"ישראל ביתנו"? שאלה לא רלבנטית. מבחינה ערכית, פוליטית וכלכלית, המאבק שלהם היה מאבק שמאל פאר אקסלנס. העובדה שהשמאל הפרלמנטרי בישראל לא הציב את הדיור הציבורי בחזית העשייה שלו מעידה על הריקות של התוויות "שמאל" ו"ימין" בפוליטיקה הישראלית.

ובתמצית: במאבקים פוליטיים נכונים, מוצדקים, עקרוניים, אין מקום לטעם וריח. שותף מאבק נבחן על פי מעשיו בלבד – לא על פי הצהרות, השתייכות מפלגתית, צבע עור, גזע או מין. הדברים נכונים פי כמה ביחס לשמאל הקטן והחלש, שלא יכול לגייס קואליציות רחבות במחי אס-אם-אס זריז, ואין לו את הפריבלגיה לפשפש בכליו של כל שותף אפשרי.

מכאן כמובן לא נובע ששיתוף פעולה בחזית אחת משמעו הסכמה או מחילה גורפת על כל השאר. בייחוד לא נובע שהשמאל צריך "לרכך" או "למרכז" את מסריו כדי להתחנף למרכז; האסטרטגיה הנפסדת הזאת מעולם לא תרמה במאומה למאבקים של השמאל, ומספיק להזכיר את שמותיהם של חיים רמון, בנימין בן אליעזר ויצחק הרצוג כדי להבהיר את הנקודה.

בגזענים צריך להיאבק כשהם מקדמים מדיניות גזענית, אבל אין שום מניעה לעבוד איתם ביחד כשהתוצאה הוא מדיניות שוויונית (ואפילו אם זו לא היתה כוונתם; תוצאות חשובות מכוונות). זה לא קל. באמת קל יותר להישאר לבד בחצר גן הילדים ולפסל חברים דמיוניים בחול. אתה לא חייב להתאמץ ולהקריב קורבנות למען מאבק פוליטי צודק. תמיד יהיו אחרים שיתאמצו בשבילך. אבל אתה כן חייב בכבוד. שב בשקט, אל תפריע ואל תבוז.

5. "השמאל צריך לפנות ל… ולא ל…"

למשל: השמאל צריך לפנות לקהל הישראלי ולא לקהל בינלאומי. למשל: השמאל צריך לפנות לפריפריה ולא למרכז. למזרחים ולא לאשכנזים. לערבים ולא ליהודים. ללב ולא לשכל. ובאמת, אין סוף להמלצות האלה.

אז אולי המלצה אחרונה: די להמלצות בנוסח של "זה כן וזה לא". המלצות כאלה חותרות תחת הבסיס העמוק ביותר של השמאל – האוניברסליות של ערך האדם באשר הוא. זיקות פוליטיות שמבוססות על גדרות והדרה לא מקדמות את הערכים של השמאל וגם לא עובדות. כן, חשוב מאד לדבר עם המזרחים בפריפריה, אבל למה זה שולל פנייה למוסדות בינלאומיים כאשר המשטר הישראלי משתיק ומסכל כל ביקורת? האם מאבקו הצודק של נכה יהודי מבאר שבע על זכאותו לדיור ציבורי, מאבק שיש לו סיכוי להצליח באמצעים פנים-ישראליים, צריך לבוא על חשבון מאבקו הצודק לא פחות של בדואי מכפר לא מוכר בנגב, שהמדינה מפעילה נגדו מדיניות אפליה וגזל מזה חמישה עשורים, ופסו הסיכויים שהוא יצליח ללא סיוע בינלאומי?

האם סולידריות עם יהודים חייבת להוציא מקרבה ערבים? האם סולידריות עם להט"בים חייבת להוציא מקרבה דתיים? הסקטוריזציה המואצת של החברה הישראלית, עד כדי פרגמנטציה כללית, איננה תופעה "טבעית" גרידא; היא תולדה של משטר הפרטה אתנוקרטי, המושתת על "הפרד ומשול", שמטפח פוליטיקה מגזרית על חשבון ראייה של טובת הכלל. היא תולדה של הקרבת שיח הזכויות – ליתר דיוק, שיח חובות המדינה כלפי האזרח – על מזבח שיח הזהויות. האם השמאל צריך לקבל את החציצות המגזריות האלה כמובנות מאליהן, טופוגרפיה קבועה של השדה הפוליטי שיש להתיישר על פיה, או שמא עליו לקרוא עליהן תיגר? והאם יש דרך טובה יותר לערער על "כלוב המגזר" מאשר לאמץ פוליטיקה פלורליסטית, הטרוגנית, רב ממדית, פורעת סדרים?

שמאלנים וגם סתם קיביצערים נוהגים לחלק עצות לשמאל איך ראוי ואיך לא ראוי לנהל את מאבקו. ההמלצה לחדול מעצות כאלה איננה עוד עצה כזאת; בפשטות, היא קריאה להשיב למטרות ולערכים הבסיסיים את זכות הבכורה ולהכיר בכך שאל כל אחד ואחד מהם מובילות דרכים שונות, שיטות שונות, קהילות שונות.

6. "השמאל כבר הפסיד" / "בסוף השמאל ינצח"

מיתוסים חסרי משמעות. תגדירו "כבר" או "סוף", תגדירו "שמאל", תגדירו "הפסד" או "ניצחון". אתם לא יכולים, וגם אם תוכלו, לא תסכימו זה עם זה על ההגדרות. על מה אפשר להסכים? שיש סבל בעולם, שחלק ניכר ממנו הוא סבל מיותר, ושחלק קטן מן הסבל המיותר הוא באחריותנו, ויש ביכולתנו למנוע אותו. זה מספיק כדי לדעת מה לעשות בחיים האלה, בלי לדעת איך הם ייגמרו ומי ינצח בסוף.