Skip to content
18 באפריל 2016 / עידן לנדו

6 מיתוסים של השמאל

אפשר להירגע: זה לא עוד טקסט חוצב להבות על "הבעיה של השמאל". גם בתקופות שהבלוג הזה היה פעיל יותר, "הבעיה של השמאל" לא העסיקה אותו. מבחינתי, הבעיה העיקרית של השמאל היתה ונשארה משטר הפריבלגיות הלאומני-קפיטליסטי שבישראל. הוקעה וצליבה פומבית של "בוגדים בדרך" איננה אג'נדה פוליטית, יהיו הצרכים הנפשיים שהיא מספקת אשר יהיו.

המטרה שלי בשורות הבאות, אם כן, איננה לנפנף באצבע כלפי אף אחד; לא להכתיב ולא לנזוף. המטרה צנועה הרבה יותר: לנסות לשחרר את הדמיון (ודרכו, את הפעולה) של אנשים בשמאל שכבולים לדפוסי חשיבה מסוימים, ובכללם – אני. לכן הדברים האלה מופנים לא רק כלפיכם אלא גם כלפיי. בשגרת העיסוק בפוליטיקה, ועוד יותר מכך בשגרת המאבק, קל לאבד את התמונה הגדולה. קל לשכוח מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. מה היינו רוצים שיעבוד ומה ת'כלס עובד. אפשר לומר שניסיתי להשיב על השאלה הנוקבת של "משינה": "למה לי פוליטיקה עכשיו?" לא באופן פולמוסי, אף כי תגובות יתקבלו בברכה. הניסיון מלמד שמעטים יזוזו מדעתם.

וגם זה: לא ניסיתי לזרוע ייאוש ולא להפיח תקווה. אלה יהיו, לכל היותר, תוצרי לוואי של הניתוח.

ובכן, 6 המיתוסים שאציג כאן מכוונים את דעתם והתנהגותם של – בוא נאמר בזהירות – נתחים מסוימים מן השמאל הפוליטי בישראל, מבלי להתחייב למשמעות אחידה של "שמאל". אותם אנשים סבורים שכדי להגשים יעדים פוליטיים של השמאל…

1. "צריך להשיג רוב פוליטי"

המיתוס הכי יסודי והכי מזיק. אין שחר לטענה שרק מחנה שהופך לרוב פוליטי יכול להגשים את יעדיו. באמונה הנאיבית הזאת, הלקוחה מספרי אזרחות לכיתה ז', טמון פרדוקס. מחנה לא יכול להפוך לרוב פוליטי כל עוד אינו יכול להציג לכלל הציבור השגים שישכנעו ששווה להצביע עבורו. אבל אם אי אפשר להגיע להשגים ללא רוב – איך אפשר להגיע לרוב?

בפועל, אפשר גם אפשר להגיע להשגים ללא רוב. ואפשר גם לתמרן את הרוב משולי השוליים. מקימי התנחלות כפר עציון וסבסטיה, חנן פורת ומשה לוינגר, לא עמדו בראש שום מחנה פוליטי כשקבעו עובדות בשטח מיד אחרי מלחמת ששת הימים. ספק אם עמדו מאחוריהם יותר מ-100 איש. תנועת "גוש אמונים" שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים ייצגה מיעוט מבוטל בקרב הציבור הדתי, ודאי שבקרב הציבור הכללי. על השגיה בשנים הבאות, עד לנקודת האל-חזור, אין צורך להכביר מלים.

דוגמאות פחות דרמטיות קיימות לרוב. תנועת המחאה והסרבנות אחרי מלחמת לבנון הראשונה, "ארבע אמהות", מאבקים חברתיים וסביבתיים סביב נושאים ספציפיים – הטרדות מיניות, זכויות קטינים, מורי קבלן, זיהום חופים, פצלי שמן, דיור ציבורי – כל אלה לא ייצגו "רוב". הם ייצגו ציבור קטן, מודע ומיודע באשר לפוליטיקה שקובעת את גורלו, נחוש ודבק במטרה לטווח ארוך, שאינו חושש מקורבנות אישיים. המאבקים האלה קצרו הצלחה למרות שחלק ניכר מן הציבור בכלל לא היה ער להם.

מהו בכלל "הרוב" בחברת ההמונים המודרנית? מסה חסרת פנים, חסרת זהות, חומר ביד היוצר של תועמלנים ויצרני בידור זול. הרוב לא משתתף בתהליך הפוליטי, בין אם מאדישות ובין אם מהדרה. הפתק שנתחב לקלפי כל 4 שנים איננו מחולל שינוי פוליטי לעתיד אלא רק מאשרר שינוי פוליטי שכבר התרחש, אם בכלל.

על כן, הניחו לרוב. אף פעם הוא לא יהיה מונח בכיסכם. התלכדות בין סט ערכים מגובש לבין פעולה פוליטית המונית, של הרוב, היא אירוע נדיר שבנדירים. קוראים לזה מהפכה חברתית, ובתולדותיה של כל אומה אין יותר משניים-שלושה רגעים כאלה. רובם מסתיימים במרחץ דמים. דמוקרטיות רגילות, אלה המעלות על ראש שמחתן את "שלטון הרוב", מתנהלות בפועל כזירות קרב ברוטליות בין קבוצות אינטרסים מלוכדות, שכל אחת מהן מייצגת מיעוט, וכל אחת נוחלת גם נצחונות וגם הפסדים. הרוב האמיתי, כלל האוכלוסיה, מפהק באדישות מול החיזיון הזה. בדמוקרטיות רעועות כמו ישראל, שבה ציבורים גדולים מודרים הן כלכלית והן אתנית ממוקדי הכוח, אפשר לקבוע בוודאות ש"הרוב לא קובע". קובע המיעוט הנחוש יותר.

2. "צריך לכבוש לבבות ולעשות נפשות לערכי השוויון, הצדק וההומניזם"

כן, ודאי. מתישהו. בלי ספק. חשוב מאד.

אבל ת’כלס, לא דחוף. למען האמת, בטווח הקרוב – זה קצת מיותר. "חינוך לערכים" זה לא ערכה נוחה לעיכול שמפיץ המרכז הפדגוגי במשרד החינוך. ערכים כדרך חיים ולא כמליצות, ערכים כחלק מזהות עצמית, הם דבר שנבנה לאורך שנים ארוכות. מה שקורה בין כותלי בית הספר הוא חלק קטן מהתהליך הזה, שמושפע יותר מכל מן האווירה הכללית בחברה, משיחות עם חברים, מכותרות העיתונים. והיושר מחייב להודות שבעת הנוכחית, האווירה הזאת בישראל היא רעילה והפוכה קוטבית לשוויון, צדק והומניזם. להפוך אותה על פיה זה פרוייקט לעשרות שנים, בדיוק כפי שלהביא אותה למצבה הנוכחי לקח עשרות שנים של אינדוקטרינציה מקצינה והולכת. אם הגזענות נגד שחורים לא פסה מארה"ב גם עשרות שנים אחרי שהוצאה מחוץ לחוק, אין סיבה לצפות שישראל תהפוך לחברה מתקדמת בימי חיינו. זה לא יקרה. תתעוררו.

אלה אמיתות לא נוחות לעיכול אבל מאבק פוליטי מושכל אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם מהן. מאבק כזה חייב להפנים את משמעותן ולהפנות את משאביו הדלים, המצטמצמים מיום ליום, לאפיקי פעולה אפקטיביים. מה רצינו להשיג? לבטל את משטר האפרטהייד בשטחים? להחזיר לכל פלסטיני ריבונות מלאה על חייו, על פרנסתו ועל מקום מגוריו? אלה מטרות קשות להשגה אבל מעשיות. לחולל שינוי ערכי בחברה שמחציתה תומכת בגירוש ערבים? זאת לא מטרה מעשית.

מסקנה: לאמץ גישה ביהייביוריסטית ולא מנטליסטית. לעצב את ההתנהגות ולא את האמונה. למזלנו, הדרך לשינוי התנהגות לא חייבת לעבור בשינוי האמונה. פושעים מכל מיני סוגים חדלים מפשעיהם לא בגלל שהשתכנעו שהם פסולים, אלא בגלל שעשו חשבון פשוט: המחיר עולה על הרווח. היכולת הבסיסית הזאת, לחשב עלות מול תועלת, נפוצה הרבה יותר מאשר ערכים הומניסטיים. גם זה יתרון שאל לנו להזניח.

כדי להיות ברור, אין שום פסול בחינוך לערכים הומניסטיים. הטענה שלי היא שבטווח הקצר אין לו שום השפעה. יש לו חשיבות עליונה בטווח הארוך. וזאת משום שכל השג שהשמאל ישיג בדרך של "פוליטיקה אפקטיבית" לא יאריך ימים בחברה שעדיין נגועה מן היסוד בגזענות ושנאת זרים. אנשי חינוך שמופקדים על הנושא הזה מודעים לו היטב. הדברים שלי אינם מופנים אליהם אלא למתלבטי שמאל למיניהם שעדיין שבויים באשליה שכדי לחולל כאן שינוי מהותי חייבים "לשכנע" כמה שיותר אנשים שצדק ושוויון וכבוד האדם חשובים יותר מקדושת העם והאדמה.

פוליטיקה אפקטיבית, מנגד, מזהה נקודות רגישות של המשטר וממקדת את כל מאמציה בהן. החרם מוציא את הממשלה (ושופרי העיתונות שלה) מכליה? מצוין. חשיפת הפשעים של המנהל האזרחי מביכה את "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"? מצוין. שיתופי פעולה חוצי-גדר בין יהודים לפלסטינים מטריפים את הקומיסרים? מצוין.

איך יודעים מהי נקודה רגישה של השלטון? כמו בגוף: כשלוחצים עליה, הוא צועק מכאב. פשוט רואים מה עובד. כאן חשוב להבחין בין צעקה לצורך תעמולה לבין צעקה אמיתית. תכופות השלטון יפברק תגובה זועמת כנגד מהלך אופוזיציוני נטול עוקץ אמיתי – רק כדי להסיט את תשומת הלב מפשעים חמורים. כמעט כל הפוליטיקה הישראלית, על הניגוד הבדוי שלה בין "שמאל" ל"ימין", מושתתת על המשחק הזה. איך נדע, אם כן, שהפעולה שלנו אפקטיבית נגד המשטר – מערכת האפרטהייד והאוליגרכיה – ולא רק נגד מי שמכהן כרגע בראשו? זה די פשוט. אם גם האופוזיציה תתקוף אותו, כנראה שהוא מאיים על דבר מה גדול יותר מאשר חלוקת ההון הפוליטי בין שני המחנות. ובקיצור: אם עצבנתם את הרצוג ולפיד (או כל מי שיחליף אותם), אתם בדרך הנכונה.

ושוב, בדברים האלה אין לשלול גם את חשיבותם של עשרות ארגונים שפועלים להקלת סבלם של קורבנות הכיבוש: בתיעוד, בסיוע במסיק זיתים, בטיפול רפואי, בליווי ילדים לבית ספר, בייצוג משפטי. הקורבנות האלה לא יכולים להתאזר בסבלנות עד שהמגף הישראלי, המונח על צווארם כבר מחצית המאה, יואיל להסתלק. הפעולה ההומניטרית, שליבם של רדיקלים "אסטרטגיים" מסוימים גס בה (וחלקם גם יאשימו אותה ב"הנצחת הכיבוש"), היא מחויבות אנושית אלמנטרית כלפי אנשים שנפצעים, שמורעבים, שמרוששים בידי שליחים של כולנו.

3. "השמאל צריך להתגבר על כל המחלוקות הפנימיות ולהתאחד לגוף פוליטי אחד"

ואז מה? מה קורה כשמחברים אלפית ועוד אלפית ועוד אלפית, ככה מאה פעמים נגיד, מה קיבלנו? מאה אלפיות, עשירית. עדיין מיעוט מבוטל. עדיין לא "לשון מאזניים", כי איזו קואליציה תסכים בכלל לשתף ח"כים ערבים, ואיזה שמאל בכלל יכול להיות כאן ללא שיתוף הערבים?

סך כל השמאל היום – תלוי איך סופרים ומגדירים "שמאל" – לא עולה על רבע מכלל האוכלוסיה. זאת הערכה נדיבה מאד, שכוללת הרבה מאד שונאי ערבים, שונאי עבודה מאורגנת, וסתם שוביניסטים. אז מה בדיוק נרוויח כשכל הסך הזה יתאחד? מה נוכל לעשות אחרי האיחוד שלא יכולנו לעשות לפניו? לחתוך בתקציבי מנהלה? הטענה ש"כוחנו באחדותנו" נשענת על האשליה ש"כמות יוצרת איכות", אבל המציאות הרבה יותר מורכבת. לעתים קרובות, הכמות מדרדרת את האיכות. השמאל בישראל, זערורי ומפוצל ככל שהוא, נאבק בעשרות חזיתות קשות, בו זמנית, וקשה לראות איך דווקא איחוד כל הגופים והעמותות יקדם את כל המאבקים האלה, שדורשים התמקצעות, פעולת תיעוד סיזיפית, שליטה בזירות ציבוריות שונות (בתי משפט, תקשורת, ועדות כנסת), ויצירת קשרי אמון ועבודה עם אוכלוסיות מקופחות. חלק ניכר מן האוכלוסיות האלה, אגב, עוינות זו את זו. הדרישה "להתאחד בכל מחיר" מתעלמת מהעדפתה הטבעית של כל אוכלוסיה מקופחת להשיג קודם כל השגים לעצמה, לפני שהיא נלחמת את מלחמתם של אחרים, לא כל שכן "אחרים" שהיא סולדת מהם. האם נכון להקריב את המאבק הצודק של כל קהילה וקהילה למען "חינוך" מחדש לזכויות אוניברסליות?

הנה חדשות מטלטלות למי שאינו מצוי בעניינים: השמאל לא "מפוצל". "המחלוקות הפנימיות" אינן מהותיות. אנשי "בצלם" לא מכלים את זמנם במאבקי יוקרה נגד אנשי "יש דין" וארגון "א.ס.ף" לא שם מקלות בגלגלים של "המוקד לפליטים ומהגרים". האנשים הטובים שפועלים בארגונים האלה מבינים היטב שהם חלק מחזית אחת, רחבה מאד, פוליטית-חברתית-תרבותית, לשינוי רדיקלי של פני המשטר כאן. כל אחד בכוחו הדל מנסה לחצוב בחומה הסוגרת עלינו אט-אט. כל אחד חושש, ובצדק, שאם יחדל לחצוב בפינה שלו ויירתם למען איזושהי "אחדות" לא ברורה, החומה בפינה שלו תתעבה ותצמח, והאנשים שיקרים לליבו יימחצו תחתיה. כל יום מביא עימו עוולות חדשות, סכנות חדשות; חייו של איש שמאל בישראל היום משולים לעמידה כפופה בשיטפון אדיר של בוץ במדרון תלול. אם יעמוד עם עוד כמה עמיתים ספורים, יוכלו אולי לגונן על מי שניצב מאחוריהם. אם יעמוד בחזית אחת עם כל שותפיו, עדיין יוכל לראות כיצד השיטפון גורף את כל המדרונות שבהם לא נותר איש.

איך שלא יספרו את השמאל, הוא קטן. כל כך קטן, שכל מחשבה על איך יהפוך לרוב בימינו היא בדיחה עלובה. כשאתה קטן ואנוס להיאבק בכוחות גדולים ממך, אתה לא מכלה את זמנך בחישובים של גודל וכמות, אלא ממקד את מחשבתך ומאמציך באותם אפיקי פעולה שבהם הכמות לא משנה. מצלמה אחת בחברון, מסמך אחד שהודלף מפגישה סודית של שר ואוליגרך – יכולים להיות "משני-משחק" משמעותיים לא פחות מהפגנה של מאות אלפים (שכבר לא תקרה בימינו, לא על הנושאים החשובים באמת).

4. "אסור לשתף פעולה עם מי שמשרת את המשטר הקיים"

נו, אנינות כזאת היא פריבלגיה השמורה רק לשמאלני-כורסה זועפים; שהרי בכל כיוון שיביטו מחוץ לכורסתם, אם להיות כנים, מבטם ייתקל במישהו או משהו שמשרת את המשטר הקיים. המסקנה ההגיונית היחידה מן האקסיומה הטהרנית הזאת היא שאין לשתף פעולה עם אף אחד חוץ מהפופיק שלי (וגם בו לא יזיק לחשוד מפעם לפעם).

הנה דוגמה מן הזמן האחרון. אחרי מאבק סיזיפי וארוך שנים, עבר בכנסת הנוכחית חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, שמחייב את חברות הדיור הציבורי לעדכן באופן שוטף את השוכרים על זכויותיהם, חובותיהם, וכל הליך המתנהל בעניינם. החוק גם מחייב את החברות לעדכן את זכאי הדיור הציבורי שממתינים שנים לדירות על כל החלטה הנוגעת לעניינם. במדינה מתוקנת חוק כזה בכלל לא היה נחשב "הישג"; הרי מדובר בחובה הבסיסית של השלטון כלפי האזרח; עוד לפני החובה לקיים את זכויותיו של האזרח, נמצאת החובה לא להסתיר ממנו את המידע הנחוץ כדי לממשן. אבל בישראל כידוע השלטון ציפצף במשך שנים על חובתו וניצל את היעדר המידע בידי השוכרים והזכאים כדי לנשלם מזכויותיהם המעוגנות בחוק.

חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי הוא כנראה ההישג החשוב ביותר של השמאל בשנים האחרונות. שלא במקרה, הסיקור התקשורתי של ההישג והמשמעות שלו נדחק לשוליים. מאחוריו עומדים שני מחוקקים – ח"כ דב חנין וח"כ אורלי לוי-אבקסיס. האחרונה כידוע חברה במפלגה ימנית קיצונית, בעלת מאפיינים פשיסטיים (כגון הטפה לשלילת אזרחות כפויה מערביי המשולש). גם השרה מירי רגב, לא בדיוק לוחמת זכויות אדם, קידמה את החוק.

ובכן, האם היתה זאת טעות לשתף פעולה עם ח"כ לוי אבקסיס והשרה רגב? נזכיר כי תפקידם של חברי הכנסת במאבקים מעין אלה הוא חשוב אבל לא מרכזי. חברי הכנסת הם ה"פיניש" של מרוץ השליחים, אלה שמתרגמים את פירות המאבק הציבורי הממושך למעשה חקיקה. המאבק עצמו מנוהל מזה שנים בזירה האזרחית, בידי פורום הדיור הציבורי ועוד קומץ פעילים מסורים, שהיו היחידים בשמאל שהראו סימני חיים כלשהם במערכת הבחירות האחרונה. הפעילים האלה זיהו נכון את שותפי המאבק שלהם בכנסת, ויצרו איתם ברית אד-הוק. האם פעילי הדיור הציבורי מצביעים לחד"ש או ל"ישראל ביתנו"? שאלה לא רלבנטית. מבחינה ערכית, פוליטית וכלכלית, המאבק שלהם היה מאבק שמאל פאר אקסלנס. העובדה שהשמאל הפרלמנטרי בישראל לא הציב את הדיור הציבורי בחזית העשייה שלו מעידה על הריקות של התוויות "שמאל" ו"ימין" בפוליטיקה הישראלית.

ובתמצית: במאבקים פוליטיים נכונים, מוצדקים, עקרוניים, אין מקום לטעם וריח. שותף מאבק נבחן על פי מעשיו בלבד – לא על פי הצהרות, השתייכות מפלגתית, צבע עור, גזע או מין. הדברים נכונים פי כמה ביחס לשמאל הקטן והחלש, שלא יכול לגייס קואליציות רחבות במחי אס-אם-אס זריז, ואין לו את הפריבלגיה לפשפש בכליו של כל שותף אפשרי.

מכאן כמובן לא נובע ששיתוף פעולה בחזית אחת משמעו הסכמה או מחילה גורפת על כל השאר. בייחוד לא נובע שהשמאל צריך "לרכך" או "למרכז" את מסריו כדי להתחנף למרכז; האסטרטגיה הנפסדת הזאת מעולם לא תרמה במאומה למאבקים של השמאל, ומספיק להזכיר את שמותיהם של חיים רמון, בנימין בן אליעזר ויצחק הרצוג כדי להבהיר את הנקודה.

בגזענים צריך להיאבק כשהם מקדמים מדיניות גזענית, אבל אין שום מניעה לעבוד איתם ביחד כשהתוצאה הוא מדיניות שוויונית (ואפילו אם זו לא היתה כוונתם; תוצאות חשובות מכוונות). זה לא קל. באמת קל יותר להישאר לבד בחצר גן הילדים ולפסל חברים דמיוניים בחול. אתה לא חייב להתאמץ ולהקריב קורבנות למען מאבק פוליטי צודק. תמיד יהיו אחרים שיתאמצו בשבילך. אבל אתה כן חייב בכבוד. שב בשקט, אל תפריע ואל תבוז.

5. "השמאל צריך לפנות ל… ולא ל…"

למשל: השמאל צריך לפנות לקהל הישראלי ולא לקהל בינלאומי. למשל: השמאל צריך לפנות לפריפריה ולא למרכז. למזרחים ולא לאשכנזים. לערבים ולא ליהודים. ללב ולא לשכל. ובאמת, אין סוף להמלצות האלה.

אז אולי המלצה אחרונה: די להמלצות בנוסח של "זה כן וזה לא". המלצות כאלה חותרות תחת הבסיס העמוק ביותר של השמאל – האוניברסליות של ערך האדם באשר הוא. זיקות פוליטיות שמבוססות על גדרות והדרה לא מקדמות את הערכים של השמאל וגם לא עובדות. כן, חשוב מאד לדבר עם המזרחים בפריפריה, אבל למה זה שולל פנייה למוסדות בינלאומיים כאשר המשטר הישראלי משתיק ומסכל כל ביקורת? האם מאבקו הצודק של נכה יהודי מבאר שבע על זכאותו לדיור ציבורי, מאבק שיש לו סיכוי להצליח באמצעים פנים-ישראליים, צריך לבוא על חשבון מאבקו הצודק לא פחות של בדואי מכפר לא מוכר בנגב, שהמדינה מפעילה נגדו מדיניות אפליה וגזל מזה חמישה עשורים, ופסו הסיכויים שהוא יצליח ללא סיוע בינלאומי?

האם סולידריות עם יהודים חייבת להוציא מקרבה ערבים? האם סולידריות עם להט"בים חייבת להוציא מקרבה דתיים? הסקטוריזציה המואצת של החברה הישראלית, עד כדי פרגמנטציה כללית, איננה תופעה "טבעית" גרידא; היא תולדה של משטר הפרטה אתנוקרטי, המושתת על "הפרד ומשול", שמטפח פוליטיקה מגזרית על חשבון ראייה של טובת הכלל. היא תולדה של הקרבת שיח הזכויות – ליתר דיוק, שיח חובות המדינה כלפי האזרח – על מזבח שיח הזהויות. האם השמאל צריך לקבל את החציצות המגזריות האלה כמובנות מאליהן, טופוגרפיה קבועה של השדה הפוליטי שיש להתיישר על פיה, או שמא עליו לקרוא עליהן תיגר? והאם יש דרך טובה יותר לערער על "כלוב המגזר" מאשר לאמץ פוליטיקה פלורליסטית, הטרוגנית, רב ממדית, פורעת סדרים?

שמאלנים וגם סתם קיביצערים נוהגים לחלק עצות לשמאל איך ראוי ואיך לא ראוי לנהל את מאבקו. ההמלצה לחדול מעצות כאלה איננה עוד עצה כזאת; בפשטות, היא קריאה להשיב למטרות ולערכים הבסיסיים את זכות הבכורה ולהכיר בכך שאל כל אחד ואחד מהם מובילות דרכים שונות, שיטות שונות, קהילות שונות.

6. "השמאל כבר הפסיד" / "בסוף השמאל ינצח"

מיתוסים חסרי משמעות. תגדירו "כבר" או "סוף", תגדירו "שמאל", תגדירו "הפסד" או "ניצחון". אתם לא יכולים, וגם אם תוכלו, לא תסכימו זה עם זה על ההגדרות. על מה אפשר להסכים? שיש סבל בעולם, שחלק ניכר ממנו הוא סבל מיותר, ושחלק קטן מן הסבל המיותר הוא באחריותנו, ויש ביכולתנו למנוע אותו. זה מספיק כדי לדעת מה לעשות בחיים האלה, בלי לדעת איך הם ייגמרו ומי ינצח בסוף.

66 תגובות

להגיב
  1. נוני טל / אפר 18 2016 17:51

    תודה על הפוסט.
    מהו שמאל לדעתך? האם מי שמכנה עצמו שמאל מדיני וימין כלכלי חברתי הוא שמאל? או הפוך, האם מי שמכנה עצמו שמואל כלכלי או סוציאל דמוקרט, אך ימין מדיני הוא שמאל?
    לדעתי בשני המקרים התשובה היא לא. שמאל הוא זכויות אדם. סוציאליזם הוא זכויות אדם.
    שמאל בשבילי, הוא מי שדוגל בזכויות אדם ל כ ו ל ם בכל מקום בעולם ולכן הוא גם סוציאליסט.
    מכאן, שאינני יכולה לכנות ציוני שמאל, כי הציוני הוא בעד זכויות אדם ליהודים בלבד במדינת ישראל.
    (והכל כמובן גם בלשון נקבה).

  2. עידן לנדו / אפר 18 2016 18:00

    נוני,

    ברור לך שזאת לא שאלה חשובה בעיני, נכון? הקישור האחרון בפוסט עוסק בהבלות ההגדרות, ואפילו ספציפית מזכיר את הוויכוח הנושן על "מה זה שמאל". אני מעדיף לדבר על ערכים. יכול אדם לומר על עצמו שהוא ימין מדיני ושמאל כלכלי. מה אכפת לי איך הוא קורא לעצמו. אני אברר איתו מה פירוש "ימין מדיני". אם פירושו, כמו שאני חושד, שליהודים יש זכויות יתר בארץ, אז האיש הזה הוא יריב פוליטי שלי בנושא הזה, וזה באמת לא אכפת לי אם בנושאים אחרים הוא מתקשט בנוצות של מאו טסה טונג.

    כנ"ל "ציוני". לא משתמש במלים כאלה.

  3. נוני טל / אפר 18 2016 18:14

    כן, ברור לי. תודה.

  4. 1haam / אפר 18 2016 18:14

    מרתק. תודה

  5. זאב לבן / אפר 18 2016 19:07

    סוף סוף שמאלני שפוי, פרקטי. בן גוריון היה גאה בך. אני מודה לך.

  6. יעל חבר / אפר 18 2016 19:13

    אני הייתי מוסיפה עוד שני מיתוסים. האחד הוא מיתוס ההצבעה בבחירות. השני הוא מיתוס הזכות למלחמה, לצבא ולנשק. מלבד זאת, מסכימה מאוד עם הדברים, וגם מוצאת בהם עידוד מה.

  7. אלמוג לוין / אפר 18 2016 19:30

    פשוט הסכמתי עם כל מילה.

  8. תומר פרת / אפר 18 2016 22:51

    הייתי מעז ואומר שזה טקסט מכונן. ריך לראות רחוק ושקוף כדי לבטא במלים את הדברים שכתבת. אל תפסיק

  9. ayalasha / אפר 18 2016 23:15

    מעולה וחשוב. תודה.
    ושאלה: כשאני מסתכלת על הימין, אני רואה שאחד המאפיינים שלו הוא ההתארגנות, האחדות.
    השמאל, לעומתו – מעצם היותו שמאל, כנראה, שמסתכל יותר על האינדווידואל כיחידת מוצא ולא על החברה – אכן נראה מפוזר ומבוזר, כמו שתיארת בנקודה מספר 3.
    אישית אני פעילה כבר כמה שנים בקבוצת חיים משותפים (טייבה כפר סבא) מופלאה, שאני אתאפק ולא אפאר כאן, למרות שקשה לי… אנחנו פועלים בסביבה שלנו, ועושים את האדוות שאנחנו מסוגלים לעשות. והוא במעגל מאוד מקומי. גם כשאני מוציאה החוצה לפייס את הדיווחים האישיים שלי, וגם את העמוד של הפרויקט – עדיין זה נשאר מאוד מקומי.
    לצדנו, פועלת קבוצת חיים משותפים של ג'לג'וליה-מתן. קצת יותר צפונה, אני רואה שיש פעילות דומה באזור פורדיס. ויש עוד. כל מיני.
    אבל – כל אחד הוא נר קטן.
    אתה לא חושב שאם נאחד כוחות, איכשהו, האור יהיה יותר איתן? זו אשליה אופטית בלבד, כל הראייה הזאת?
    וכך גם לגבי השמאל באופן מקיף יותר?

  10. עידן לנדו / אפר 18 2016 23:25

    תודה, אילה.

    אני חושב שכאמירה גורפת, "ביחד עדיף על לחוד" זאת אמירה חסרת בסיס. וניסיתי בפוסט לתת כמה דוגמאות למה ביחד יכול להיות גרוע יותר מלחוד. אני מקבל את זה שיש מקרים שבהם הביחד עדיף על הלחוד. ויש גם הרבה מקרים שזה עדיין לא ברור. האם "הרשימה המשותפת", שהתאחדה כזכור תחת לחץ אלקטורלי בגלל העלאת אחוז החסימה, הצדיקה את האיחוד? שמעתי דעות לכאן ולכאן.

    אני לא מטיף כאן לפירוד בכל מחיר. אני רק מנסה לתת משקל נגד להטיה בעד האיחוד. הנקודה היא שהשאלה הזאת איננה מטאפיזית אלא פרקטית. צריך לשקול את הפלוסים מול המינוסים. מה שנראה כפלוס טבעי להרבה אנשים נובע בסך הכל מהטיה לכמויות גדולות, שלא תמיד מוכיחות את עצמן (כי המסה הכללית לא מסוגלת להגיע לרמת ההתמקצעות והמסירות לעניינים הספציפיים שמרכיביה הגיעו אליה לפני האיחוד). ועוד הטיה כאן נובעת מהאשליה שאם נתאחד נגיע לרוב. אז לא, לא נגיע לרוב, ובעצם זה לא כזה חשוב (נקודה מס' 1).

  11. ayalasha / אפר 19 2016 00:31

    כן. מבינה.
    זה נכון. כל מקרה לגופו וזה. רק לפעמים זה מתיש והבנאדם מחפש את נחמת הכלל.
    ועם זה, אכן, במציאות כמו במציאות, כנראה, טוב פרגמטי ופרקטי מעקרוני ופילוסופי. {:

    תודה שוב.
    מאוד נהנית (באין כרגע מילה אחרת, מדויקת יותר) לקרוא אותך.

    לילה טוב

  12. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / אפר 19 2016 00:58

    ובקיצור, אסור לשתף פעולה עם המחנה הציוני, זו מפלגה מזויפת.

  13. amir / אפר 19 2016 03:08

    תודה. הנקודה על שיתוף הפעולה מוציא את הלב לחלוקת הימין-שמאל שנצרכת כל כך כדי לשמר את השליטה של עולם העסקים על המרחב הציבורי. הקולות בשמאל שעוסקים בעיקר בלהעליב את האינטלגנציה של מצביעי ימין בטענה שהם מצביעים נגד האינטרסים הכלכליים שלהם מזיקים מאוד, שלא לומר מטומטמים מאוד, במיוחד כשהם באים מפי מחנה שהמנהיג שלו זה בוז'י.

  14. tverdavid / אפר 19 2016 03:11

    יש הרבה משמעות בויכוח מה כן עושה שמאל נכון ומה לא. אגב. על מה ציוני ומה לא. פוליטקה ושיח אשר הופכים את מהות הזכות הזו למשהו פסול , קולוניאליזם, משטר פריבלגי רק ליהודים, פאשיזם וכו – עושים מעשה שהוא בחזקת דמוניזציה לזכות לעם היהודי למדינת לאום ( לציונות יש הגדרה בסיסית מאוד ברורה היא הזכות של היהודים למדינה ריבונית לאומית איפשהו בין הירדן לים – ומשם הכל פרשנות- למרות שהוגה הציונות , הרצל, דיבר בברור שהציונות לא יכולה להיות גזענית או פריבלגית) מילים הן לא רק מבחינת מושג מתגלגל מתוקף זה שהוא מאבד את משמעותו המקורית. לרוב זה ההפך הגמור. בעלי כוח מנתבים מילים לכדי קידום רעיונות כזה אחר או בכדי לברר הסכמות. ברור שהמנעד פה עדיין רחב מאוד אבל בגדול שמאל זה צדק חלוקתי וסדר יום פוליטי שמצמצם עוני וחותר כמה שאפשר לאי-מלחמה. זה המחנה הרחב שלו. לפחות במרחב הפוליטי הישראלי, והמערבי. הימין ברובו נע ונד בין האשמת האחר האויב בכל ולכן לא מאמין באי מלחמה כדבר בר קיימה . על זה יש לו שוליים שלרוב חזקים מאוד של גזענות מובהקת ופטיש לקרקע. וכמובן שהוא אינו מוצא משמעות במאבק בעוני כי לדעתו זה דבר שתמיד יהיה (בכללי, לא סתם ימין מזוהה עם שמרנות – אמונה כפייתית בזה שאי אפשר לשנות וכל שינוי רק יוביל למצב רע יותר- לפעמים כמובן מכוסה תחת אי רצון לויתור על פריבלגיות). חלקו רואה חשיבות למאבק למען איכות חיים גבוהה. ענארף. לא משנה.

    בקיצור. רציתי להגיד שלמרות הנזילות וזליגת המושגים. יש עדין בסיס גדול בסדר יום הפוליטי של הרבה מאוד בני אדם בהגדרות שלהם לשייכות הפוליטית שלהם. ולכן יש משמעות למאבק הזה של להגיד. זה שמאל, זה ימין. כי זה מאפשר לאנשים להבין מה היא תמונת העתיד הרצויה בעינהם, מה צריך להיות דרך מימושה וכו. אני מאוד מסכים איתך שיש סכנה מאוד גדולה בשטחיות ובאי הבנות ורדידות וכו. אבל יש סכנה גם בלשפוך את התינוק עם המים.

    חוץ מזה. אחלה מאמר.
    אגב. אני חולק איתך על עניין השמאל כרק רבע מהציבור. מהבחינה הזו אני חושב שספציפית בציבור הישראלי יש הסכמה רחבה מאוד על חשיבות הדמוקרטיה. על זה שגזענות והלהטופוביה והשובינזם הבין אישיים בין בני אדם היא פסולה. על זה שהמדינה צריכה להיות אחראית על אזרחיה בתחומים כלכליים (ההסכמה עם תהליכי ההפרטה והניאוליברליזציה הישראלית מאז שנות השבעים הם הרבה יותר מבחינת "גניבת הדעת" של הבטחות לחיים טובים יותר מאשר שינוי ערכי עמוק בחברה )

    הסוגיה שלנו בסכסוך עם הפלסטינאיים זו באמת סוכייה מורכבת וכאן אני מוצא את עצמי הרבה יותר מזדהה עם הפסימיות שלך. למרות , שבניגוד אליך, אני מתנגד חריף לסרבנות שהיא בעיניי אקט מאוד לא מוסרי כשלעצמו כלפי החברה שלך (הישראלית הכוונה). אבל זו דעתי

  15. tverdavid / אפר 19 2016 03:12

    הערה. למרות שלחלוטין יש ציונות גזענית. קולוניאליסטית. ופריבלגית ועוד הרבה מאוד רעות אחרות. פשוט זה זרמים וחלקים בתוך הפוליטיקה וההגות הציונית.

  16. עידן לנדו / אפר 19 2016 03:45

    דוד (אם זה שמך),

    כן, יש מכנה משותף מספיק רחב לאנשים שקוראים לעצמם "שמאל", וההוכחה הפשוטה היא שהם נרתמים להיאבק על מטרות משותפות. מצד שני, עוד לא שמעתי על ארגון שמאל שהתפרק כי חבריו לא הצליחו להסכים על משמעות המונח "שמאל". המכנה המשותף הוא הערכים שמאחורי המלים, ולא הזיקה בין המלים לערכים. בעולם האמיתי (ולא בגרסה הפוסטמודרניסטית הקיצונית, שפה ושם אקדמאים מסוימים משתעשעים בה) – מלים אינן יוצרות מציאות, או רעיונות, או ערכים. לכן אנשים נבונים לא נתקעים על ויכוחים טרמינולוגיים.

    למעשה, בכל הספקטרום הרחב של ארגונים ומסורות של השמאל שמוכרים לי, יש רק סוג מאד מסויים שהפך את העיסוק המילולי לאובססיה של ממש. אלה היו הקומוניסטים הוותיקים, שהיו מתכתשים בלי סוף על הפרשנות הנכונה של "פרולטריון", של "מטריאליזם דיאלקטי" ושאר הפנינים שמרקס-לנין-טרוצקי הורישו לנו. העובדה שסוג הפעילות הזה הפך למשל ושנינה מעידה יותר מכל על חריגותו בנוף העכשווי של ארגוני השמאל והחברה האזרחית.

    "ספציפית בציבור הישראלי יש הסכמה רחבה מאוד על חשיבות הדמוקרטיה. על זה שגזענות והלהטופוביה והשובינזם הבין אישיים בין בני אדם היא פסולה."

    אין לי מושג על מה אתה מתבסס. הסקר של PEW שקישרתי אליו הוא רק העדות האחרונה לכך שהמחויבות לדמוקרטיה וערכים הומניסטיים איננה נחלתו של רוב הציבור. עמדות גזעניות זוכות לרוב עקבי בכל הסקרים. להטופוביה בלי ספק – רוב עצום של החברה הדתית (היהודית והמוסלמית) לוקה בה. בקיצור, אתה קצת בלה-לה-לנד. אבל כמו שכתבתי, זה לא כל כך משנה, כי עיקר העבודה של השמאל בימינו היא לא במישור החינוכי.

    ועל ראשית דבריך:
    "פוליטקה ושיח אשר הופכים את מהות הזכות הזו למשהו פסול , קולוניאליזם, משטר פריבלגי רק ליהודים, פאשיזם וכו – עושים מעשה שהוא בחזקת דמוניזציה לזכות לעם היהודי למדינת לאום."

    זה נשמע לי כמו hasbara טיפוסית. אף אחד לא צריך "להפוך" את ישראל הנוכחית למשטר קולוניאליסטי פריבלגי ליהודים, עם מאפיינים פשיסטיים: היא עושה את זה טוב מאד בעצמה. זאת מהות המשטר הישראלי, בעובדה, והעובדה הזאת נפרסת בבלוג הזה לאורך עשרות אם לא מאות פוסטים מפורטים (למשל, הפוסט הקודם). אז נחזור: אלה הן עובדות, לא תעמולה. האם נובע מעובדת הקולוניאליזם הפריבלגי הישראלי שאין ליהודים זכות למדינת לאום? לא, לא נובע. יש כמובן אנשים שחושבים כך בעולם, אבל הם חושבים כך בלי קשר לעוולות האפרטהייד. האם העובדה שהם קיימים מאיינת את עובדת הקולוניאליזם הישראלי? האם העובדה שנעשה בו שימוש תעמולתי נלוז מחייבת אותי להגן עליו, לרכך אותו, "להסביר" אותו?

    לא ולא ולא.

  17. Ofrah / אפר 19 2016 07:27

    תודה. רשימתך כאן גדושה בתובנות חשובות, בעיקר בגלל שהן מאמצות את הלב. וזה חשוב מאוד, חיוני ממש בימים אלה.

  18. ayalasha / אפר 19 2016 07:41

    חושבת שמילים הן חלק משמעותי ביצירת רעיונות וערכים, ובעקבותיהם גם מציאות.
    וביבי אלוף בזה.
    אני אהמר, שאם מישהו יטרח ויחקור את הנושא הזה – ביבי והשימוש שהוא עושה בשפה – יהיו שם ממצאים חשובים להבנה של סוד הקסם שלו. ואני מתכוונת לקסם הזה שעל אף שהוא רומס ודורס כל חלקה טובה, הוא עדיין ממשיך להיבחר.
    "הערבים נוהרים לקלפיות", "החיים עצמם", "המופתי", "הילד של כולנו". – זה קומץ מתוך הביטויים שהוא הכניס לשפה והיום שגורים בפי כולנו.
    ובאופן כללי, כל הפוליטיקה של זהויות – שאותן הוא משסה זו בזו – בנויה על מילים מילים מילים. והוא, כאמור, אלוף בזה. מרוב שהוא בונה את זה ככה, כשמאחוריו המכונה המשומנת שנקראת ממשל, אנשים הפסיקו להיות אנשים, והפכו לרובוטים שמשויכים לקטגוריה כזאת או אחרת, והיא שמכתיבה להם את המוסר והערכים, הטוב והרע, והנכון והלא נכון שלהם.

  19. עודד אסף / אפר 19 2016 08:56

    המאמר מחכים, וחשוב לי (אני בטוח שגם לרבים אחרים), ועם זאת ארשה לעצמי לתהות על סעיפים 4 ו-6 ( על הסעיפים האחרים – אחתום בשתי ידי). אשר לסעיף 4 : 'שיתוף פעולה' של אנשי שמאל ( שמאל אמיתי, ולכך אגיע מיד, כשאכתוב משהו על סעיף 6 ) ושל קבוצות שמאל אמיתי (כנ"ל) עם אנשים ועם קבוצות המזוהים לחלוטין עם המשטר –
    לא טוב בעיני, בלשון המעטה; לכל היותר אתייחס אליו כאל 'רע הכרחי' , בתנאי שהוכח למעלה מכל ספק שהוא הכרחי, הכרחי באמת, להשגת יעד שהשמאל מחויב לו, ובתנאי שהוא נקודתי בלבד, ומסגרתו וגבולותיו מוגדרים היטב מראש, וברור – ומוצהר – שאינו תקדים מחייב. אחרת, כל גישה שמאלית אמיתית ועקבית מתרופפת, מאפשרת היגררות לתוך מניפולציות המקרבות אותה ל'מיינסטרים' ולפיתוי הקל שלו. לכך היו – במהלך ההיסטוריה של השמאל באירופה, מאז תחילתה של המאה העשרים – דוגמאות מדכאות למכביר. בישראל – לא הרבה, שהרי שמאל של ממש לא היה כאן מעולם כוח גדול ומשמעותי, אבל די אם נזכור את גלגוליהם של כמה מאנשי שי"ח (שנות השבעים-שמונים) במפלגות מסוימות בכנסת.

    הדוגמה המוצלחת שהמאמר מתמקד בה, חוק הדיור, היא ראיה שאי אפשר להשליך ממנה הרבה מעבר לעצמה, משום שהיא נגזרת מפעילות פרלמנטרית-פורמלית, שבה נקשרות מלכתחילה, ובהכרח , 'בריתות' קצרות-מועד , למטרות נקודתיות לגמרי, שגם הן נטועות בהקשר פורמלי-משפטי-חוקי, ותמיד יש בהן אלמנטים טקטיים בלבד (לעתים – ממש מניפולטיביים, והם נתפסים בכל מקרה כ'לגיטימיים' במסגרות שכאלה). הרי זאת אינה – ואינה יכולה להיות
    – פעולה מעמיקה ורחבת-היקף שתטלטל את תודעתו של רוב הציבור ואת דפוסי החשיבה הפוליטית שלו
    (ראה סעיפים 1 ו-2 ! ). עם כל הערכתי לח"כ דב חנין ולכמה מהישגיו בכנסת, הוא והפלג היהודי של מפלגתו אינם מהווים כוח פוליטי אמיתי ברחוב, בשטח, והם לא יהיו כאלה.

    ואשר לסעיף 6 במאמר: אני מודע לבעייתיות ההולכת ומתעצמת של שימוש במונחים מכלילים כגון 'שמאל',(וכמובן – 'דמוקרטיה', 'ביטחון', 'עם ישראל' , אנטישמיות , וכו' וכו' וכו' ) אבל דווקא בימים אלה של טשטוש מונחים מכוון-מלמעלה (גם 'השמאל הציוני' הוא תווית מטושטשת לגמרי, והמפלגות המתהדרות בה, גם הן מטשטשות אותה בכוונת-מכוון) ושל מכבסת מילים ו- newspeak , אני חושב ששמאל אמיתי, עקרוני, חייב לחדד את הגדרתו העצמית כ'שמאל', להבהיר אותה מאל"ף עד ת"ו וגם – למה לא ? – לדון בה מחדש, לנסח אותה אותה מחדש ולעדכן אותה, אבל לא לוותר, להתעקש, להסתייג מכל זיהוי של מה שאינו שמאל עם 'שמאל'. גם למילים – אם הן מילים הנשענות על חשיבה רצינית
    – יש כוח. לפחות כוח מוסרי. וגישה שמאלית, לדידי, היא עמדה מוסרית בראש ובראשונה.

    עודד א'

  20. tverdavid / אפר 19 2016 09:04

    אנחנו כנראה מבינים באופן שונה את המושג מהות. כי בעיניי מהותו של המשטר הציוני והישראלי היא מדינה ליהודים כאן. כמו מהותו של כל משטר לאומי. ומשם כבר יש פוליטיקות וסדר יום ודיאלקטירה וכו. בסדר. נחלוק על זה.

    בקשר ללה לה לנד. בוא רק אני אגיד משתדל לבסס את רעיונותיי על מפגש רחב עם החברה הישראלית על אנשיה השונים שיוצא לי לעשות הרבה בחיי כמחנך, יותר מאשר על סקרים של מכוני מחקר ( במיוחד כאלו שמכוונים על ידי יהדות ארהב) או של עיתונים. לא בזלזול חס ושלום בחשיבותם של הסקרים. פשוט יש מציאות הרבה יותר מורכבת של רגשות ותובנות של אנשים על המציאות מעבר לסקרים. ועל כך אני מבסס את שאני כותב.

  21. יעל חבר / אפר 19 2016 10:50

    לימין קל. סיסמתו היא "הקבוצה שלי קודמת". זה אינטואיטיבי ומושך ונשען על רגשות ראשוניים. לשמאל קשה. סיסמתו היא "פועלי כל העולם התאחדו" היינו, כל אדם הוא אדם שווה זכויות והקבוצה שלי היא רק אחת מכל הקבוצות השוות. זה נוגד לרגשות הראשוניים ולאינטואיציה. נוגד לזכותנו, השואה, הציונות, הן התחילו, הן רוצות לכלותנו. על כן רבות מהקוראות לעצמן שמאל פועלות למען הקבוצה שלהן ונגד קבוצות אחרות. זה לא רק פלסטיניות ולהט"ב. זה גם ללכת לצבא. להיות מעסיקה חזירית. להיות פריוילגית. השמאל צריך לעמול כל הזמן כדי שלא ליפול למכשלות הללו. והוא נופל. אין ברירה. הימין לא צריך לטרוח. אם הוא מרביץ זה בגלל זכות ההגנה והקם להורגך. אם הוא מפלה זה בגלל זכותו. אם הוא מדיר זה בגלל מדינה יהודית ודמוקרטית. אני לא אוהבת כל כך את עשרת הדיברות. הייתי מנסחת באופן שונה דיברות אחרות. ניסחתי. אבל אפשר גם בהן למצוא שמאל וימין. לרצוח זה ימין. כל הרג. חוזרת: כל הרג. לגנוב זה ימין. לנאוף זה ימין. לשקר זה ימין. לחמוד זה ימין. לשכוח את הבצלם, את אני ה' אלוהיך, זה ימין. כמה פשוט ככה קשה לביצוע. אבל הסרגל כבר כאן.

  22. עידן לנדו / אפר 19 2016 15:22

    אילה,

    לא טענתי שמלים לא חשובות. דמגוגיה ותעמולה כמובן משתמשת במילים. אבל גם התנגדות פוליטית משתמשת בהן. המלים אינן נכסו הבלעדי של אף אחד. הטענה הספציפית כאן היתה שזה בזבוז זמן עקר להתווכח על מה זה "שמאל אמיתי". בכל העניין הזה עסקתי באמת בהרחבה במקום אחר ולכן רק קישרתי בסוף למאמר ההוא:
    http://www.the7eye.org.il/158294

  23. עידן לנדו / אפר 19 2016 15:30

    עודד,

    כמובן שצריך להיזהר. אבל גם לא לפחד כלל. הבחנתי בבירור בין התפשרות על שותפים לבין אי-התפשרות על יעדים. הדיור הציבורי הוא דוגמה לא קטנה בכלל. אני חוזר שוב על דעתי שלא היה לשמאל הישג גדול יותר בשנים האחרונות. כדי להבין למה צריך להבין מה המשמעות של דיור ציבורי (עוד אין כאן, נכון, אבל החוק הזה הוא צעד גדול קדימה) לכל שוק הדיור, ולזה יש השפעה עצומה על המבנה המעמדי של החברה. לצערי השמאל שעוסק בענייני הפלסטינים – ודווקא את פעילותו אני מכיר יותר – לא יכול להציג הישג כזה. לא פייר, בתחום המדיני השלטון הרבה יותר קשוח. נכון.

    על דב חנין ושאר הח"כים אין צורך להרחיב. גם כאן וגם במקומות אחרים הבעתי את עמדתי שהפוליטיקה האמיתית נחתכת מחוץ למערכת המפלגתית: או בקשרי ההון-שלטון, או במאבקי החברה האזרחית. הח"כים הם האחרונים לדעת. ואם תשים לב טוב לשלל המשמעויות של "שמאל" בפוסט הזה, בכל פעם שאני כותב "שמאל" במשמעות שאני תופס אותו – התכוונתי לארגוני חברה אזרחית. לא למפלגות.

    בענייני ההגדרות: אמרתי מספיק. אולי בגלל הרקע הבלשני שלי, אני יודע שה"קרב על המילים" הוא קרב אבוד. והוא גוזל אנרגיות מיותרות. והוא באמת לא משנה זרמי עומק. המחשבה שהוא עושה זאת היא פרי ביאושים של תורת התקינות הפוליטית. נשאיר לפעם אחרת.

  24. עידן לנדו / אפר 19 2016 15:32

    דוד,

    אכן, אתה מדבר על "מהותו של המשטר הציוני" כאילו היא יישות אפלטונית שנגזרה מכתביהם של פינסקר ואחד העם. אני מדבר על המציאות של המשטר הציוני שמתגלה במעשיו מדי יום ביומו. יש פער עצום בין השניים. אני מניח שלתושבי ח'רבת טאנה וסוסיה שגורשו מבתיהם כבר עשרות פעמים לא אכפת כל כך מהי "מהותו" של המשטר הציוני לפי תורה זו או אחרת. הם מכירים אותה טוב ממני וממך.

  25. עידן לנדו / אפר 19 2016 15:39

    יעל,

    אני אניח בצד את עשרת הדיברות והניסיון למצוא בהן שמאל וימין. לא נראה לי משכנע.

    לגבי הנקודה הראשונה: אכן, זה נושא מוכר בפסיכולוגיה חברתית וגם בביולוגיה התנהגותית: In-group favoritism
    https://en.wikipedia.org/wiki/In-group_favoritism

    ככל הנראה גם פרספקטיבה ימנית וגם פרספקטיבה שמאלנית מעוגנות באינטואיציות מולדות. לימנים יש את העדפת הקבוצה הקרובה, לשמאלנים יש את העדפת ההוגנות (הוגנות היא אינטואיציה מולדת – למעשה קיימת גם בפרימאטים אחרים). אבל הייתרון של הימין הוא שהאינטואיציות שלו מעוגנות בגורמי מוטיבציה רגשיים חזקים יותר משל השמאל. ואת זה יודע כל דמגוג מתחיל.

  26. tverdavid / אפר 19 2016 15:42

    את האמת שאני אני דווקא מדבר על מהותו של המשטר הציוני כלפי היהודים. בכך שבנה וממשיך לקיים להם מדינה לחיות בה חיים ריבוניים ובטוחים מבלי חשש מאנטישמיות ומאפשר להם להתאגד כעם תחת מדינת לאום. הלכה למעשה יום ויום.

    גם זה, ביחד עם הטרגדיה והעוול לחיי תושבי חרבת טאנה וסוסיה – יש משמעות " מהותית" רצינית כלפי מיליוני בני אדם. על סדר יומם, החששות והכמיהות שלהם לעתידם. ועוד.

  27. עידן לנדו / אפר 19 2016 15:52

    דוד, זה לא עוזר שאתה ממשיך לדבר על הכוונות של מנהיגי הציונות בכל פעם שהפשעים של ממשלת ישראל עולים לדיון. הכוונות הטהורות לא מנקות את הפשעים, במיוחד לא כשהפשעים נמשכים כבר 70 שנה, וביתר שאת 50 שנה. זה לא עוזר בכלל, אבל אם זה עוזר לך, אני אגיד שוב: ליהודים יש זכות למדינת לאום. זה לא הדיון כאן. אבל ליהודים אין שום זכות למדינה אתנוקרטית שמושתתת על ניצול קולוניאלי של 2 וחצי מיליון פלסטינים. והבלוג הזה לא עוסק ברעיונות מופשטים, אלא במדיניות ובמעשים שעושה השלטון לאזרחים. אם הפרספקטיבה הזאת לא מעניינת אותך, סבבה. אבל אנא ממך, אל תנסה להסיט את הדיון ל"מהות" כלשהי שלא רלבנטית לקורבנות המשטר (ערבים כיהודים).

    על הבדיחה של "ללא חשש מאנטישמיות" הייתי יכול להגיב (הרי ישראל היא מחוללת האנטישמיות מספר אחת בעולם, וגם זה מגובה במחקרים), אבל גם אני אתאפק לשמור על מסגרת הדיון.

  28. tverdavid / אפר 19 2016 16:04

    אין לי שום רצון או כוונה לנקות פשעים של שום משטר . אני לא מדבר כל כוונות מנהיגי הציונות אלא על ההכרח והחשיבות של הציונות לחיי 6 מיליון היהודים שבוחרים בה. אני חושב שיש בינינו הסכמה על זה ששום משטר גם לא היהודי- לא יכול להיות מבוסס על מדינה אתנוקרטית גזענית מושתת על ניצול וקולוניאליזם. זה פסול מאוד.

    הפוסט האחרון שלך כן עסק ברעיונות מופשטים, ככה אני הבנתי אותו לפחות. לכן הגבתי בהתאם. הפרספקטיבה שלך דווקא מאוד מעניינת אותי לכן הספקתי בשנתיים האחרונות לקרוא את רובו של הבלוג שלך ואת הספר המאוד מעניינים שלך.
    למהות הציונית פשוט- יש עוד משמעות, בעיניי שהיא חשובה מאוד, פה אנחנו חולקים כנראה, לעתיד היהודים שבזכותה חיי יהודים מתאפשרים לקרות באופן מכובד ועצמאי, ללא ניסיון לברוח מאחריות לעוולות ופשעים.

    אם בעיניך ישראל היא מחוללת האנטישמיות הגדולה בעולם, או שזה מגובה במחקרים כך שכנראה אי אפשר להתווכח איתך על זה כי כנראה שהצדק עם המחקרים, אני מציע לך בכל מקרה, עצם זה שאתה מציין שהינך דיסידאנט, ללמוד קצת על ההיסטוריה של האנטישמיות בברהמ וברוסיה ובאוקראינה כיום. יש מצב שזה יסתור מאוד את המחקרים שקראת. אני מספר לך את זה בתור מישהו שנמצא זמן רב מחייו ברוסיה ואוקראינה וחוקר את ההיסטוריה שלהן בכלל. ואת היסטוריית חיי יהודיה בפרט. אגב, אבא שלי הוא גם דיסידאנט שישב בכלא בברהמ, והוא כנראה גם יחלוק איתך על מחקריך ומסקנתך.

  29. עידן לנדו / אפר 19 2016 16:31

    תוספת לעודד,

    דוגמה מעניינת יותר לשיתופי פעולה אפשריים של שמאל "קיצוני" וימין "קיצוני" – מחוץ ובתוך הכנסת – היא כל חוקי "הסיפוח המשפטי" שהקדשתי לו פוסט גדול:
    https://idanlandau.com/2015/07/04/legal-annexation-why-not/

    גם כאן כמובן צריכים להיות זהירים ולקרוא את כל האותיות הקטנות. אבל יש מקרים שבהם מתוך שלא לשמה בא לשמה, והחוק מחיל באופן שוויוני זכויות אזרח גם על המתנחלים וגם על הפלסטינים. קנאי קו-ירוק עשויים להתנגד לזה אבל הם לא בדיוק הציעו לנו עד היום מערכת שוויונית, למעשה האפטרהייד די התבסס על הקו הירוק. לא ארחיב כאן כי הפוסט ההוא – וגם התגובות המעניינות לו – עשה זאת.

  30. אסתר / אפר 19 2016 17:49

    תודה ענקית על הפוסט המפוכח
    עם הסתייגות קטנה לסעיף 3.
    מאחר שהשמאל הלא ציוני הוא כל כך מזערי, תחושות הבדידות , וחוסר התוחלת -בבחינת , הכלבים נובחים והשיירה עוברת-, אוחזת בנו חדשות לבקרים, למרןת שברור לנו שהפעילות שלנו חשובה.וכמו שהפוסט שלך הינו משב רוח מרענן, כך גם אפשרות איחוד, כן "של אלפית ועוד אלפית"מקטינה את תחושת היאוש

  31. עידן לנדו / אפר 19 2016 19:07

    תודה, אסתר. סולידריות זה דבר מאד חשוב, אני מודע לכך. אבל סולידריות אמיתית לא נזקקת לגג ארגוני משותף. על התפקיד הנפשי של "לשמוע עוד קולות בחשכה" כתבתי בעצמי, בפסקאות האחרונות של המסה על כתיבה פוליטית, מצוטט למטה:

    https://idanlandau.com/2009/03/27/%D7%9B%D7%AA%D7%99%D7%91%D7%94-%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%AA-%D7%90%D7%9C-%D7%9E%D7%99-%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%94-%D7%9C%D7%A9%D7%9D-%D7%9E%D7%94-2/

    "לשם הנחמה. ולשם החיזוק. הכותב הפוליטי מביט באנשים האלה, שמקדישים חלק נכבד ממרצם, משנותיהם הטובות, למאבק פוליטי. מן המאבק לא הם ירוויחו, אלא האוכלוסיה המקופחת שבשמה הם נאבקים, אם בכלל; כסף הם לא רואים מזה (רובם עובדים בהתנדבות); עידוד מוראלי מן הקולקטיב הישראלי הם גם לא בדיוק מקבלים, לרוב רק מטחי קללות ונאצות; ולבסוף, הבה נודה, האפקט הממשי של פעולתם לעתים קרובות טובע כטיפה של אור בים של חושך. למה הם ממשיכים בזה, אתה תוהה? חוצים את הקו הירוק, מצטרפים להפגנות נגד הגדר, מקימים מחדש בתים שצה"ל הרס, מגינים על ילדים פלסטינים מפני התנכלויות של מתנחלים, מתייצבים, בעצם מתייצבות במחסומים שבוע שבוע, גובים עדויות, מייצגים פלסטינים בבתי דין צבאיים, אוספים נתונים וכותבים אינספור דו"חות, מתעדים כל תזוזה של מכונת הכיבוש הגדלה והולכת, כבר 40 שנה ללא הרף. לשם מה?

    אתה לא מבין ואולי גם לא תבין. אבל משהו אחד לא קשה להבין: יש בדידות גדולה בכל הפעילות הזאת, ותקופות ארוכות של תסכול וחוסר אונים. ואתה, שכל פעילותך הפוליטית מתמצה בשרבוט של מלים על מסך מחשב – איפה אתה עומד ביחס אליהם? נראה שהמינימום שאתה יכול לעשות למענם הוא לחזק את רוחם. האנשים האלה, שלפעמים חשים שהם פועלים בבועה המנותקת מן ההוויה הישראלית, עשויים במפתיע לפגוש משהו שכתבת, שאולי יהדהד את מחשבותיהם. ופתאום הם יראו את הבעירה הפנימית הזאת שלהם, שתכופות מאיימת לדעוך, מציפה את הדף או מסך המחשב – שם בחוץ, בעולם האמיתי של הישראלים. הנה הקול שלהם נשמע בפומבי. הקול שלא היה להם פנאי להשמיע, ואולי הם חשבו שאין טעם להשמיע, ועדיף להתרכז בעשייה. ובכל זאת, ברגע שהם קוראים את הדברים, ואולי גם יום-יומיים אחרי כן, רוחם מתעודדת. ואם רוחם מתעודדת, גם מעשיהם מתחזקים. וכך יוצא שהכותב הפוליטי, בדרך עקיפה ועקלקלה, השתתף גם הוא במשהו שגדול יותר מן המלים של עצמו. אולי הוא כתב רק לעצמו, אבל הדברים הזיזו משהו בחיים של אחרים. נחמת עצמו, נחמת עניים."

  32. עודד אסף / אפר 21 2016 04:57

    לעידן – תודה על התייחסותך הנוספת [ ב-19 באפריל] לתגובה שלי. אכן, הדוגמה הנוספת לשיתוף פעולה בין 'שמאל' פרלמנטרי לבין 'ימין' פרלמנטרי – מובהקת וטובה. אבל, שוב , כפי שכתבתי בתגובה הראשונה ששלחתי, יש להדגיש: במקרים כאלה מדובר בקשרים פורמליים, נקודתיים, זמניים, בין סיעות בכנסת ו/או בין חברי כנסת יחידים, כיחידים. קשרים ובריתות מסוג זה הם פעילות שכיחה בפרלמנטים; לעתים היא מניבה תוצאות מצוינות, ספציפיות ונקודתיות, ולעתים היא גוררת אחריה – זה ברור וידוע – התהדרות עצמית ורווח תקשורתי ופנים-מפלגתי של חבר/ת כנסת מהימין: "שורו, הביטו וראו, הנה, גם אני 'חברתי/ת"! [להיות 'חברתי' …- מונח מטושטש ותמוה, שנעשה נפוץ מאוד בשיח הישראלי]. תוצאת-לוואי זו אינה פוסלת, כמובן, את ההישג החוקי-משפטי, אם הוכח. יש – כדבריך – להיזהר בתחום זה, וכמו כן לברך על עצם התרחשותו (אם היא נשאה פרי). אבל זו אינה – ובאמת, איננה יכולה להיות [ואליבא דחברי הכנסת מן הימין הנרתמים ,פה ושם, לשיתוף-פעולה זמני כזה, גם אסור שתהיה] – פעולת עומק שמאלית של ממש. אני משער שתסכים אתי. ומדוע אני מתעקש בעניין זה? לא משום שאני דוחה על הסף כל הישג משפטי-פורמלי הוגן שהכנסת מסוגלת להשיג, אלא משום שהישגים נקודתיים כאלה (שכידוע, מושב עתידי כלשהו של הכנסת, בתנאים שונים ועם קואליציה אחרת, עלול לבטל אותם בקלות יתרה; וכבר היו דברים מעולם) נתפסים ,פעמים רבות – ולא רק בישראל – כתחליף לפעילות מקיפה ומעמיקה של כוחות שמאל, וגם כ'כיסוי' לפסיביות ולנוכחות אנמית של מפלגה זו או אחרת ברחוב, בשטח. הרי במאמר שלך, בכמה מסעיפיו, הארת היטב את הבעיה הזאת. היא חלק מן התמונה המדכדכת של אנשים טובים, שגישתם הפוליטית-החברתית שמאלית, התולים את יהבם שוב ושוב בהכנסת פתק לקלפי אחת לכך-וכך שנים.

    חג חירות (אמיתית) שמח (ומלא ספקות ) –

    עודד א'

  33. שירה / אפר 21 2016 21:14

    לעזאזל, אתה ממש חכם. עד עכשיו הדעה שלי הייתה לתת למשטר הפשיסטי למוטט את עצמו אבל חשבתי כך כשלא הייתי הקורבן (אלא אם כן לעזוב את ישראל כי לא יכולתי לחיות שם יותר נחשב להקרבה- לא לדעתי בכל אופן). למעשה, לא הייתה לי זכות מוסרית להחליט את זה בכלל. בזכות הפוסט שלך, אעשה "הערכות מחדש":)

  34. financend / אפר 22 2016 07:28

    הדעה "לתת למשטר הפשיסטי למוטט את עצמו" היא לא שלך, שירה היקרה. זאת היא חלק של התעמולה (נכון יותר – שטיפת מוח שקרית) של "השמאל" ["– תלוי איך סופרים ומגדירים "שמאל" –"] המוגדר כאן [כלומר "הרצוג ולפיד (או כל מי שיחליף אותם)"]. כלומר, זאת תעמולת האגף המתון של הפשיזם – האגף האחראי למלכודת של ריפודים והגנות צמיחה נוספות סביב הפשיזם. לנו אין דעה כזאת, אנחנו רק נופלים במלכודות שלהם.

    אנג'לו איידן
    viva_north_korea@yahoo.com
    http://www.financend.wordpress.com

  35. financend / אפר 22 2016 07:55

    תיקון טעות: לנו אין דעות כאלה.
    הכוונה היא שאלה הן דעות מוכנות מראש (רְקִיחָה, קוׁנפֵקציה) בניגוד לדעות הצומחות מסדרה של בירורים.
    אנג'לו איידן

  36. לות'ר / אפר 22 2016 13:30

    היי עידן,
    הייתי רוצה לקרוא ניתוח שלך על המיתוס שגורס כי ניתן לחולל שינוי אמיתי רק באמצעים "לא אלימים", ועל מה שהשיח הזה מייצר (יצירת מצג של מפגינים "טובים" ולעומתם כאלה "רעים" אותם מותר לדכא בברוטליות, הכלה ושליטה על תנועות עממיות, פער בין צרכים בסיסיים של פלסטינים ונוחויות של ישראלים פריבילגים וכו'). מה אתה אומר?

    אנרכיסט ישראלי אנונימי התחיל את הניתוח הזה בראיון המרתק הבא: http://www.crimethinc.com/blog/2013/11/11/contemporary-israeli-anarchism-a-history/

  37. עידן לנדו / אפר 22 2016 15:20

    לות'ר,

    הקישור שנתת מאד ארוך, אקרא אותו בהזדמנות.

    זאת שאלה אמיתית ומאד קשה וככל הנראה לא אצליח לעשות לה צדק בתגובות. אתחיל מהסוף: התנגדות אלימה היא לא טאבו בעיני. כשהשלטון אלים דרך שגרה, אין שאלה מוסרית אמיתית האם מותר לנקוט באלימות נגדו. אבל כאן רק מתחילות הבעיות. איך מזהים מי (או מה) הם מטרה לגיטימית לאלימות ומי או מה אינם? מי אחראי על הזיהוי הזה? מה חלקם של אזרחים באלימות צבאית? (השאלה הזאת התעוררה בחוגים מסוימים ביחס לטרור כלפי מתנחלים). איך שולטים באלימות שלא תגלוש לפגיעה בחפים מפשע? ומה הערך של התנגדות אלימה שמדוכאת מיד בכוח ומוביליה נכנסים לכלא?

    אז כל הדיון הזה מאד רגיש. ולא אכחיש שהשאלות האלה מעסיקות אותי. הסיבה שלא כתבתי עליהן היא כפולה. ראשית, יש משהו מגוחך באקטיביסט מקלדת כמוני שיקרא לפעולות אלימות (שאת מחירן אחרים ישלמו). שנית וחשוב יותר, בשלב הזה החברה הישראלית עדיין לא בשלה למאבק כזה. אין הבנה, אין מסורת, אין חשיבה פוליטית שתהווה רקע לזה (להבדיל, נניח, מהמאבקים האזרחיים בקטלוניה, שתכופות גולשים לאלימות אזרחית, וזה מובן מאליו שם, על רקע ההסטוריה האנרכיסטית).

    באופן כללי אני לא נוטה לבזבז זמן על דיוני סרק שאין להם רלבנטיות למציאות העכשווית. כדי לחדד: אולי לאקטיביזם אלים יש רלבנטיות מבחינת הנחיצות, אבל אין רלבנטיות מבחינת המוכנות הנפשית של האוכלוסיה. אקטיביזם אלים (ולא משנה כמה אלים, ולא משנה כלפי מי) ייתקל מיד בחומת גינוי והוקעה אוטומטיים, וייבלע כמו טיפת מים בים. זאת ישראל של ימינו, והיא לא שונה כל כך מישראל של ימי הפנתרים השחורים.

    עכשיו תעלה כמובן השאלה: נו, אז למה שלא ניקח אנחנו על עצמנו את המשימה להביא את "המוכנות הנפשית של האוכלוסיה" למצב הרצוי? שאלה טובה. אולי עניין של עיתוי. אולי היהודים צריכים להגיע לרמת סבל וניכור גבוהים הרבה יותר כדי לפנות לכך.

  38. financend / אפר 22 2016 17:54

    יש כבר מי שהגיע "לרמת סבל וניכור גבוהים הרבה יותר" כדי לפנות לאמצעים ודרכים אלימים. הם הגיעו מזמן ל-"מוכנות הנפשית" לכך. עד שאנחנו נגיע למוכנות, נתמוך "במרץ מיוחד בהתקוממות החבלים המסופחים, כדי להתנפל למחרתה או בעת ובעונה אחת עמה" על "מערכת האפרטהייד והאוליגרכיה" של המעצמה הגדולה שלנו, שנחלשה על-ידי ההתקוממות.
    אנג'לו איידן

  39. טל / מאי 1 2016 17:30

    תודה על הפוסט.
    אני מתנצל אם מדובר בסטייה מהנושא, אבל למה אתה מתכוון כשאתה כותב שעוד אין כאן דיור ציבורי? ומהי החשיבות היסודית שאתה רואה לדיור ציבורי עבור שוק הדיור בכללותו, ובכך למבנה המעמדי של החברה?
    חג פועלות שמח 🙂
    (בתקווה לתת קונטקסט לשאלות שלי)

  40. עידן לנדו / מאי 2 2016 03:34

    טל,

    יש הרבה חומר על זה, באמת לא שייך ישירות לנושא הפוסט. זה שאין כאן דיור ציבורי כמו שצריך זאת עובדה מוכרת וידועה לכל, אף אחד לא מכחיש אותה. הוויכוח הוא רק על הנחיצות, וזה ויכוח אידאולוגי. על ההשלכות של דיור ציבורי על העוני, למשל, תוכל לשמוע מבנק ישראל, שדורש להרחיב את הדיור הציבורי:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4639669,00.html

    וכאן מאנשי שמאל:

    http://www.haokets.org/2013/03/01/%D7%94%D7%93%D7%99%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%96%D7%A7%D7%95%D7%A7-%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%92/

    http://www.haokets.org/2012/03/13/%D7%90%D7%91%D7%9C-%D7%94%D7%9F-%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%9C%D7%95-%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%A2-%D7%9C%D7%90/

  41. עידן לנדו / מאי 2 2016 16:50

    למעוניינים, הפוסט תורגם לאנגלית:

    https://thelefternwall.com/2016/05/01/6-myths-of-the-left-by-idan-landau/

  42. רותם / מאי 3 2016 10:22

    שאלה:
    האם הבעיה היא לא טהרנות יתר של מי שמאלן ומי לא שמאלן?
    אני למשל בעד לצאת מהשטחים מייד ומתן זכויות לפלסטינאים אבל גם בעד אפשרו העסקה בחוזים אישיים ומתן חופש לעסקים ככל האפשר. נאמר לי כבר פעם על ידי איש שמאל שאני "חזיר קפיטליסט ימני" ושכדאי לי להצטרף לליכוד. אמרו שלי ששמאלן אמיתי לא יכול לתמוך בהעסקה בחוזים אישיים…

  43. עידן לנדו / מאי 3 2016 15:48

    רותם,

    "הבעיה" של מי? בטח לא שלי. בהגדרות המקובלות אתה שמאל מדיני ולא חברתי, אבל הפוסט הזה מניח את ההגדרות בצד ומאמץ גישה טקטית יותר.

    לגופו של עניין, לא הייתי קורא לך חזיר קפיטליסטי, אבל כן הייתי אומר לך שאתה חי בתודעה כוזבת אם אתה חושב שיש הפרדה בין המדיני לחברתי. על מנת לשמור על ההפרדה הזאת התודעה שלך נדרשת לאקרובטיקה לא פשוטה וגם להדחקה מתמדת. הבלוג הזה עסק לא מעט בקשר ההדוק בין מנגנוני "השוק החופשי" לבין הכיבוש והראה איך הם מזינים זה את זה. "חופש לעסקים" זה לא פעם "מגף על הפלסטינים". אני לא פותח את הדיון הזה כאן, רק מפנה אותך לנקודת פתיחה טובה:

    https://idanlandau.com/2014/09/24/nitzaney-shalom-occupation-plus-capital/

  44. רותם / מאי 4 2016 12:27

    קראתי את הקישור וברור שאני מתנגד חד משמעית לניצול הזה של הפלסטינים ולניצול בכלל.
    באתי מתחום ההייטק ואני בעד חוזים אישיים כי זו לדעתי הדרך להצליח. זה לא אומר שאני בעד ניצול עובדים.
    אני חושב שיש קשר בין המדיני לחברתי במובן הזה שאם לא היה כיבוש אז תקציב הביטחון היה פוחת ואפשר היה להוריד הרבה מיסים וזה היה עושה טוב לכולם.
    ולעצם העניין – אני מרגיש שיש שמאלנים שמדירים אנשים כמוני ושולחים אותי להצביע לביבי רק כי אני לא מיושר ב100% עם דעתם. מבחינתם אם אתה שמאל שמתנגד לכיבוש אז אתה חייב להיות גם 100% סוציאליסט ובשביל חלק אתה גם חייב להיות טבעוני ואתאיסט.
    אני מכיר גם דתיים שמתנגדים לכיבוש וגם אוכלי בשר שמתנגדים לכיבוש.

  45. לות'ר / מאי 4 2016 17:44

    תודה על תגובתך לעיל, עידן. דברי טעם.
    אכן, שאלות קשות. אשמח לקרוא ניתוח מפורט יותר אם יעלה בידך.
    לדעתי הסוגייה רלוונטית כרגע בדיוק מפני שהיא קובעת מה בעיניי היהודים היא התנגדות לגיטימית מצד הפלסטינים. זה עולה לאנשים בחייהם. כידוע, פלסטיני שזרק אבנים, דמו מותר. למה "הקול היהודי" הוא גוף החדשות היחיד שמתעד בעברית את המחאה העממית הפלסטינית, ומה זה אומר על השמאל? מסוכן מאוד, לדעתי, מיתוס האי-אלימות.
    בהקשר לסיכוי של השמאל לעבור רדיקליזציה טקטית, אני לא חושב שבמבט היסטורי זה לגמרי בלתי נתפס. ב-2011 עו"ד ברק כהן אמר שמחאת האוהלים היא "מהפכה של אהבה" ושאם שום דבר לא ישתנה, אז "עוד חמש שנים תהיה מהפכה של קליעים". כמה זמן עבר מאז?
    ואם זכרוני אינו מטעה אותי, גם אתה כתבת לזכות "שיפוץ" זגוגיות בנק הפועלים אי אז בקיץ 2012. כלומר, לא צפינו את מחאת האוהלים, לא את ניפוץ השמשות שבא אחרי שנה, ויכול להיות שעוד נופתע בעתיד.

    ישראלי נוסף שהתחיל לנתח את הסוגייה (גם באנגלית): https://radicalmonkeyclown.wordpress.com/2016/04/24/the-term-has-become-meaningless-to-me-on-violence-social-change-and-nonviolent-communication/

  46. עידן לנדו / מאי 4 2016 18:53

    לות'ר,

    כן, יכול להיות שעוד נופתע. אבל אזכיר שגם ברק כהן, אדם יקר באמת, לא עמד מאחורי הדגל שלו. ובכל התבטאויותיו הפומביות סביב "באים לבנקאים" הוא מדגיש את אופיה הלא-אלים של המחאה שלו. הטרדה כן, אלימות לא. לדעתי, מאותן סיבות שהזכרתי (בשלות הציבור, רמת הייאוש), שהוא ודאי מרגיש הרבה יותר קרוב ממני.

    המחשבות שלי בנושא עודן במגירה. מחכות לרגע המתאים. בכך מובלעת כמובן התפיסה (פסימית או ריאלית, תחליט אתה) שמלים לבדן לא מחוללות מהפכות מן הסוג הזה. ומוטב להן למלים ה"מהפכניות" שיחכו לניצוץ החברתי, שיפתח את האוזניים לצלילים חדשים.

  47. אסתר / מאי 6 2016 17:53

    כדאי לקרוא היום את הכתבה של רועי ציקי ארד בעיתון הארץ על נמרוד ניר.
    נמרוד ניר הצביע לרשימה המשותפת וגדל על ברכי ליכודניקים (תרתי משמע).
    הוא מסביר בדיוק מה זו התנשאות ופטרונות, מה זה להציג אחרים כבבונים וקופים.
    אני גם טוענת שלא כל הימנים הם בהכרח פשיסטים\לה פמיליה ותומכים בירי בחיילים כפותים.
    הרבה מאוד אנשים (חלק גם מהשמאל) לא יודעים מה בדיוק קורה בשטחים ומה זה להיות ערבי במדינת ישראל. אם היו רואים (כמוני) היו משנים דיעה

  48. נועם א"ס / מאי 6 2016 18:00

    תוספות לדיון על "מיתוס האי-אלימות" שמנהלים לות'ר ועידן, שלדעתי הוא דווקא הכרחי (תמיד, ועכשיו יותר מתמיד) -הכרחי מהנימוק שהעלה לות'ר לגבי התפיסה הציונית המגוכחת בנוגע ל"אלימות פלסטינית", ושכפי שהציע, עשוי לפתוח פתח ל"קפיצה רעיונית" לגבי שאלת האלימות הפוליטית בכלל:

    בעקבות עמירה הס, מאמר של רועי ווגנר מ-2013: "התחביר הפנימי של זריקת אבנים"
    http://www.haokets.org/2013/04/08/%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%91%D7%99%D7%A8-%D7%94%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9E%D7%99-%D7%A9%D7%9C-%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%AA-%D7%90%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9D/

    בזמן הטבח הציוני בעזה בקיץ 2014, מאמר של תום מהגר: "מסרבים להיות אויבים": הכל דבש במתחם שבין הבימה ליפו"
    http://www.haokets.org/2014/07/08/%D7%9E%D7%A1%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%95%D7%99%D7%91%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9B%D7%9C-%D7%93%D7%91%D7%A9-%D7%91%D7%9E%D7%AA%D7%97%D7%9D-%D7%A9%D7%91%D7%99/

    בשני המאמרים יש גם תגובות שלי שיחד איתן (בייחוד זו שבמאמר השני), אני מאמין שהם נותנים בסיס מושגי טוב להתחיל ממנו את הדיון הזה.

  49. עידן לנדו / מאי 6 2016 23:05

    תודה, נועם. מכיר את שני המאמרים האלה. אבל הם באמת רק מציבים פתיח לפתיח לדיון שלות'ר דיבר עליו. בוודאי (כפי שכתבת) שהדיון של יהודים בינם לבין עצמם – בנים ומשרתים של משטר אלים – לא נוגע לזכותם של הפלסטינים לנקוט באלימות, ואיזה סוג של אלימות.

    השאלה של לות'ר, כפי שהבנתי אותה, התייחסה לאקטיביזם יהודי אלים. וכאן מתעוררות כל השאלות הקשות שהזכרתי, גם הן אחרי השאלה המוסרית הבסיסית, שדי קל לפתור (אין טאבו עקרוני על אלימות). בקיצור, עברנו לשלב המעשי. הבעיה שאנחנו די לבדנו.

  50. נועם א"ס / מאי 7 2016 07:28

    אני נוטל את החירות להעתיק לכאן את חלק מהסעיפים מתגובתי במאמר של תום מהגר. לטעמי מנוסחים שם קווי המתאר של טווח-האפשרויות הדיפרנציאלי של מאבק אלים בהקשר של החברה היהודית בין הנהר לים, ולפיכך של משמעויותיו (הבעייתיות) וגבולותיו:

    3. במסגרת מאבק שחרור שההקשר שלו הוא לאומי, או אתני, או דתי וכו' – מאבק אלים פרושו מלחמת אזרחים. האפשרות הזו נתונה, אולם יש להכיר במשמעותה המעשית הישירה הזו.
    – זאת בניגוד למאבק אלים לשחרור כלכלי/חברתי וכו', (שיש קולות בקרב החברה היהודית הקוראים למאבק כזה כנגד שעבודם לשכבת השליטה הכלכלית), שבניגוד למאבק השחרור הלאומי/אתני/דתי, אינו חייב להפוך למלחמת אזרחים. וזאת גם הסיבה שתחת המשטר הציוני מאבק כלכלי/חברתי ממשי בעל הישגים אינו אפשרי כל עוד מתקיים הדיכוי הלאומי/אתני/דתי: משום שכל עוד ברירת המחדל של מאבק אלים תחת השלטון הציוני היא מלחמת אזרחים, מאבק אפקטיבי נגד שיעבוד כלכלי-חברתי אינו יכול להיות אלים, כלומר מאבד את האמצעי *היחידי* שאי פעם נתון בידי המשועבדים להפעלת כוח ממשי על משעבדיו.
    – (וזאת גם הסיבה מדוע המאבק הכלכלי/חברתי תחת המשטר הציוני *חייב* להפוך למאבק עדתי – כי תחת המשטר הציוני רק ההיגיון האתני מאפשר חתירה אפקטיבית להישגים כלכליים/חברתיים ממשיים).

    4. הנקודה הקודמת נוגעת אך ורק ליהודיות/ים המצטרפות למאבק השחרור הפלסטיני, ולא לפלסטיניות/ים עצמן: מעצם היות הפלסטיניות לא-אזרחים, אין לרעיון "מלחמת האזרחים" משמעות בהקשר הזה.

  51. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / יונ 19 2016 18:12

    ניתוח ענוק ומרתק. הערה קטנונית- כתבת ״חיים הרצוג״, אני חושב שהתכוונת לסמרטוט שמוביל היום את מפלגת העבודה.

  52. עידן לנדו / יונ 19 2016 18:41

    תוקן, תודה.

  53. דוד / אוג 29 2016 03:17

    פער די מסחרר, בין השפה המתונה, רוחב האופקים ובהירות המחשבה מחד – ובין חוסר הרלוונטיות של כמעט כל אספקט מעשי בפוסט.

    החרם מכאיב לישראל? אולי, אבל גם אם כן – האם המטרה היא סיפוק אינפנטילי, או הנעת תהליך חיובי כלשהו? מצד אחד מספרים לנו על מדינאים שמלכדים את האספסוף דרך המצאת אויבים מבחוץ, ובאותה נשימה ממליצים על פעולות איבה מבחוץ. אז זה עובד רק כשהאויב מומצא? הבלים.

    כל ההתייחסות לגזענות ועוולות אתניות, מנוסחת (גם בתגובות) כאילו אין פה סכסוך, כאילו נמצאו בעולם אי פעם שבטים שנלחמו זה בזה מבלי לפתח דעות קדומות, מבלי להיות חשדנים, מבלי להגרר לאלימות נגד חפים מפשע. מדברים על התופעות כאילו החברה בישראל עברה איזה מבחן אישיות במעבדה, במקום בתוך מציאות מזרח תיכונים רוויית דם ואיומים.

    גם הלשון הקשה סביב הנושאים החברתיים, מעלה אצלי תהיה לגבי קנה המידה של הכותב.

    סופו של דבר – כשפותחים סוגריים ומעבירים אגפים, נשארים עם שלילת הציונות. והנסיון לקיים ציונות הומניסטית, הוא בלב המיתוסים שנמנו כאן. לא יעזור לקרוא לזה "שמאל אמיתי" או "הומניזם" או "מוסר", כי מתישהו יורדים לפרטים ומתנפצים על האקסיומה הציונית. וטוב שכך. פעם אמרו שישראל לא תהיה הראשונה להכניס פצצה אטומית למזרח התיכון. אז שישראל תהיה החמישית לוותר על שאיפות לאומיות לעם היהודי, סבבה? לא צריך להיות מסובך לגייס את ארבעת הראשונים, הרי הרעיונות של צדק אוניברסלי קוסמים לכולם חוץ מלציונים הנפשעים, הלא כן?

  54. עידן לנדו / אוג 29 2016 09:32

    דוד,

    לא הבנתי כמעט כלום מהתגובה שלך. להוציא אולי שמה שאתה מכנה "פעולות איבה" אני מכנה פעולות הצלה. האויב הכי גדול של אזרחי ישראל הוא המשטר הישראלי.

  55. דוד / אוג 29 2016 22:55

    חבל שלא התחברת. אני דווקא נוטה להסכים עם עצמי, גם בקריאה שניה.

    פעולות האיבה נעשות ברובן על ידי גופים ואנשים שמתנגדים למדינת ישראל ושוטמים אותה בגלוי ובלשון ברורה, כך שזה לא כינוי שאני בוחר מהמיית בטני, אלא הגדרה. כמובן שלגיטימי לטעון שלאזרחי ישראל תצמח טובה מהפעולות האלה, אם כי קצת מטריד הבטחון העצמי של מי שיודע טוב יותר מהמחבלים עצמם, מה תהיה תוצאת מעשיהם.

    מוזר גם הבטחון באפקטיביות של עונשים קולקטיביים על מדינת ישראל, כאשר אותו רעיון עצמו נכשל כשלון חרוץ כשישראל מחילה אותו על האוכלוסיה בשטחים הכבושים. אם קולקטיבים אכן נמלכים בדעתם, מתמתנים ומתפייסים כאשר מציקים להם, תושבי עזה, יהודה ושומרון היו אמורים כבר להצטרף בהמוניהם לנשות הדסה; הרי אנחנו עושים להם כבר חמישים שנים BDS בחזקת תשע. או שמא כל תיאוריית הלחץ/תגובה הזו רלוונטית רק ליהודים ואינה חלה על הפראים האצילים שאלה האחרונים משעבדים?

    ובגלל שלא הצלחתי להסביר את עצמי קודם, אחזור על הפליאה המקורית: מדוע מצד אחד ה"שמאל" לדורותיו טוען שרוב האיומים החיצוניים מומצאים ומנופחים על ידי מנהיגים פאשיסטים כדי לגייס לצדם את העם, אבל מצד שני מאמין שהתנכלות למדינה תעזור לחלץ אותנו מסחרור פתולוגי של הקצנה ולאומנות? אם פעילות נגד ישראל נועדה סתם לבטא שנאה וזעם, אתה לא מחויב לשום דבר מלבד סיפוק היצרים שלך. אלא שאם הכוונה היא להנדס את המציאות, כפי שאתה שב וטוען, דרושה מעט יותר עקביות.

  56. עידן לנדו / אוג 30 2016 09:08

    דוד,

    "פעולות איבה" הוא מונח ממשלתי בעל זיקה לטרור. אני לא משתמש בו כי הוא ספוג תעמולה. פעולות החרם אינן דומות בשום דבר לטרור. מאחורי החרם יש מגוון רחב מאד של קבוצות וארגונים. חלק גדול מהם, מידיעה, אינו שוטם את ישראל. חלק אחר כן. הרגשות שלהם לא מעניינים אותי (כנראה שאותך כן): מעניינת ההשפעה הפוליטית שלהם. אפשר להתווכח עליה, כפי שאתה מנסה בחלק השני של תגובתך, אבל לערבב את הטיעון נגד ההשפעה הפוליטית עם טיעון שמתייחס לרגשות המחרימים נראה לי דמגוגיה זולה.

    אני בכלל לא בטוח באפקטיביות של החרם בכל מצב ומצב. אבל ממה שראיתי עד כה, הוא עובד לפחות ברמה הסמלית, הוא מערער את הביטחון העצמי של ההנהגה ושל הציבור הימני, ובכך הוא כבר משתלם. זה נכון שהוא עונש קולקטיבי, אבל מסוג מתון ביותר; החרם לא הורג חפים מפשע ולא הורס להם בתים, מעשה שגרה של צה"ל מדי יום ביומו. החרם לא אמור להפסיק את הכיבוש (כנראה שלא התעמקת במסרים שלהם), אלא רק להניע תהליך בינלאומי של שחיקה בלגיטימיות של משטר האפרטהייד הישראלי. ושוב, יש שם אנשים שהיו רוצים במחיקתה של ישראל. אז מה. גם בישראל יש אנשים שהיו רוצים במחיקתם של כל הפלסטינים. הם הרבה יותר קרובים למקבלי ההחלטות מאשר שונאי ישראל קרובים אליהם. קצת פרופורציות.

    ה"תמיהה" האחרונה שלך היא עוד טריק דמגוגי. יש איומים חיצוניים מפוברקים, ויש איומים חיצוניים אמיתיים. החרם למעשה איננו איום חיצוני כבד כל כך, והימין (דני דנון, גלעד ארדן) חי יפה מאד מפימפום שלו כאילו מדובר בשואה מתקרבת. אבל הוא רשם כבר לא מעט השגים במשיכת השקעות מן הגדה המערבית והעברת מפעלים לקו הירוק. זה לא סתם "ניפוח", אלה תוצאות שערכן הסמלי עולה על ערכן הפיננסי, ויש להן אפקט דומינו. עוד תוצאה חיובית היא הטירלול של התקשורת הדרור-בן-ימינית סביב פעולות החרם (פרשת החלווה לאחרונה), שיותר ויותר אנשים תופסים כאובדן פרופורציות ושליטה של הימין.

    אני אחזור ללקח הבסיסי של הפוסט: כל פגיעה פוליטית, קטנה כחמורה, במנגנון משטר הפריבלגיות של היהודים בין הים לירדן היא מבורכת. השמאל חלש ואינו יכול לברור אסטרטגיות. עובדים עם מה שיש ולא מחכים לפעמי המשיח (הוא ימני, כידוע).

  57. דוד / אוג 30 2016 10:00

    מרתק. פסול בעיניך להשתמש במונח התעמולתי, למרות התאמתו המילונית למצב, אבל בסדר להשתמש במונח פעולות הצלה, שייראה מגוחך כמעט לכל מי שלוקח חלק בפעולות האלה. הגבתי משום שתפסתי את הפוסט שלך כנסיון לבנות איזשהו גשר בין הזיות הקומץ הפרוגרסיבי לבין המציאות, אבל מהטרמינולוגיה שלך אני למד שגם הגשר הוא רק הזדמנות לעוד פנטזיות.

    האמירה שהחרם "עובד ברמה הסמלית" היא אוקסימורון לתפארת. זה כמו מכונית שנוסעת ברמה הסמלית. שמאל מעשי – וכל טקסט כמו הפוסט שלך מייאש אותי קצת יותר מהתקווה שיש כזה – עוסק בשאלת התקרבות המכונית ליעד, לא בביטוי האמנותי של רעיון ההתקרבות.

    ולגבי הסיפא, באמת לא נעים להיות מואשם בדמגוגיה, בפרט כשהמאשים לא טורח להתייחס לתוכן אלא מגבב שואה ודני דנון כדי ליצור מראית עין של משקל נגד לטענה.
    האמירה היא פשוטה – יש מנגנון מוכר ומקובל של התלכדות אל מול איום חיצוני. עד כדי כך מקובל, שחברי מהשמאל מאשימים את המשטר הציוני בהמצאת איומים חיצוניים כדי לעוור את העם ולסחוף אותו לטובת מטרות נפשעות. על הרקע הזה, כיצד אמור איום חיצוני לערער את אותו משטר ואולי להפוך את העם קשוב יותר לאידיאות שלך? בפרט איום "ברמה הסמלית" שהוא לכאורה החלום הרטוב של אותו משטר – משהו שלא באמת מפריע, אבל יוצר תחושה של אויבים על החומות?
    אתה חוגג את הטרלול של התקשורת הבןדרורית, אבל אפילו לקרוא לזה "שמחת עניים" יהיה בגדר מחמאה. הטרלול הזה הרי משקף בדיוק את ההיפך ממה שאתה לכאורה מבקש – התלכדות של רוב העם סביב קנאות ומשטר שאתה מבקש להעביר מן העולם. שוב, פער מעורר השתאות בין המעטפת המעשית והמאד מפוכחת של הפוסט, לבין נקודות החיבור שלו למציאות.

    בכל אופן, פייסבוק הציף לי את הפוסט הזה ורק הלילה שמתי לב שמדובר בדיון ישן. תודה על תשומת הלב.

  58. עידן לנדו / אוג 30 2016 10:17

    הכי אני אוהב שימנים מדופלמים מסבירים לי מה "שמאל מעשי" צריך לעשות. תודה לא תודה. הדיון הזה בכלל לא נועד לאנשים כמוך שלא מוכנים לפתוח את חזית המאבק לחרם והכי מרוצים משמאל מנומס שלא מרגיז אף אחד. לזה אתה בטח קורא "שמאל מעשי" – שמאל שמתנהג לפי הכללים שהמשטר הימני קבע לו. תודה לא תודה.

    הטרלול התקשורתי, במבט קצת יותר מפוכח משלך, מבטא חרדה והיסטריה, וזה מובן גם אצל אנשי תקשורת (שוב, מידיעה) וגם אצל צרכני תקשורת שאינם מסוממים לגמרי (והם גם מגיבים).

    וההפרדה המלאכותית בין מאבק סמלי למאבק ממשי היא רק בראש שלך. בפוליטיקה האחד מזין את השני. אין פלא שאתה ממשיך להתעלם מן ההשגים הממשיים של החרם, הם הורסים לך את התזה. לא אחפש לך את הקישורים על הקרנות, הגופים הפיננסיים והמפעלים שביטלו חוזים עם ישראל. תישאר בבועה הרגועה שלך.

  59. דוד / אוג 30 2016 10:41

    אז אני ימני מדופלם. אמסור למשפחה.

    פעם התפרסם דו"ח של האגודה למלחמה בסמים, על הישגיה במהלך שנה מסויימת. הם הודיעו בגאווה ש-X מאות אלפי ישראלים נחשפו למסרים שלהם. כמובן שלא היה בדל של נתון על מספר הישראלים ש*השתכנעו* מאותם מסרים. ההישג היה עצם הפעולה, הישג שנגזר עליו להתקיים מעצם התהליך.
    באותה רוח, כשאתה מדבר על "הישגי" החרם, אתה מתאר למעשה רק את קיומו, את עצם הדינמיקה המחרימה. כמה שורות למעלה אתה מדבר, בלשון באמת נוקבת ומשכנעת, על המטרות – סיום הכיבוש, קידום שוויון, שינוי במבני השליטה בישראל ועוד ועוד. זה שאתה מרשה לעצמך לצייר סימן שוויון, או גרירה, בין שני האגפים האלה, לא יוצר זיקה כזו.
    המציאות – בוודאי בשטחים הכבושים היקרים ללבך – מוכיחה שעונשים קולקטיבים (לא ברמה סטאליניסטית, בכל אופן) לא מרפים את ידי המותקפים. אם כבר, להיפך. המציאות מוכיחה – והדבר נאמר במפורש על ידי לא מעט רודנים – שאיום חיצוני משרת את הלאומנות ואת ההתמסרות לשלטון עריץ. להבדיל מהפנטזיה שלך על "פעולות הצלה" – זו לא תיזה, זו דינמיקה שתוקפה כבר מספיק פעמים כדי להחשב עובדה.
    כל זה עוד לפני לפני שמפשפשים בסבירות של מינוף פעולות שמתנוסס עליהן דגל השמדת מדינת ישראל, למען הצלת אותה מדינה.

  60. עידן לנדו / אוג 30 2016 17:45

    דוד,

    לא, אני לא מדבר על "דינמיקה מחרימה". אני מדבר על עשרות גופים ומפעלים שמשכו השקעותיהם מן השטחים. מי שחי בפנטזיה זה אתה. עשרות ידיעות כלכליות בשנים האחרונות מאשרות את הדברים. לא, המשק הישראלי לא יקרוס, אבל מנהיגי החרם לא שוגים באשליות כאלה (רק קריקטורות כמו שאתה מצייר שוגות בכך). למטה דגימה מקרית מן האירועים האלה, שהשפעתם ארוכת טווח. זה מצטרף לחרם תרבותי/אקדמי, שהשפעתו לא רק סמלית; באקדמיה הישראלית יש פאניקה אמיתית מתוצאות החרם (אני מתוך המערכת, מדבר שוב מידיעה) והיערכות מחודשת למציאת מקורות מימון חלופיים.

    http://news.walla.co.il/?w=/14/2721833

    http://www.themarker.com/news/1.2246995

    http://www.themarker.com/news/1.2678226

    http://news.walla.co.il/item/2924796

    http://www.haaretz.co.il/misc/1.1109936

    http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2211065

    ולסיום, הפוסט בכלל לא מתרכז בחרם. המסר העקרוני הוא שכל האסטרטגיות טובות ודי לשמאלנים ("מעשיים" או לא) להטיף אחד לשני מה לעשות ולה לא לעשות. לא מתאים לך החרם? סבבה. לך על מסלול המאבק שמתאים לך. אני מקווה רק שהטרלה של בלוגים שמאליים לא נחשבת "תרומה למאבק" במילון שלך, שכן אז באמת שאין לנו שפה משותפת.

  61. דוד / אוג 30 2016 18:31

    אז עכשיו אני גם ימני וגם טרול. היה שווה לבוא ולו עבור אבחנה איכותית בחינם.

    לא חשבתי שהחרם הוא הנושא העיקרי.התגובה הראשונה שלי הזכירה את החרם, ענית, עניתי וזה הפך לדיון קטן.

    ושוב אתה מספר על הטירדה שהחרם גורם למפעלים, לאקדמיה ולעוד גופים ישראלים. אף מילה על התרומה של זה למאבק – שהרי לשיטתך, החרם הוא רק אמצעי

    אנסה להדגים את הכשל דרך תרחיש דמיוני: נניח שאתה ואני מחליטים לקדם את זכויות התושבים הילידים בשטחים על ידי הצתת מטעי זיתים, הרעלת בארות וקציר איברים (רק של ערבים, כמובן). אנחנו יוצאים לדרך ומדי שנה מונים בסיפוק יותר ויותר מתנדבים שמסייעים בידינו. פה ושם נמצאים טרולים ימניים שטוענים שהפעילות שלנו לא משפרת את מצבם של הפלשתינים. בתגובה, אנחנו מציגים את המספרים – שילשנו את מספר המטעים השרופים, יצרנו רצף של 100 ק"מ בלי באר אחת שמישה ויש כבר קו הטסה קבוע של איברי פלשתינים לבתי חולים פרטיים ברוסיה, שם הם מושתלים אצל אוליגרכים יהודים (לפעמים סתם כמותרות, כליה שלישית, קרנית במקום עורלה ועוד פרוורסיות בהשראת דת משה). שוב ושוב מנסים המבקרים לקבל הסבר, איך השתפרה חירות הפלשתינים בגלל הפעילות שלנו. כל שאנחנו נותנים בתמורה זה עוד מספרים, עוד תמונות של ערבים מבוהלים נסים מפני החוליות הכירורגיות שלנו, עוד צילומי אוויר של עצים מפוחמים.

    בחזרה לנמשל – הסיפוק שאתה מביע מ"הצלחת" החרם הוא אך ורק מעצם החרם, בלי שום רמז לדינמיקה מועילה שצומחת ממנו, מה שמעלה חשד שהמטרה היא עצם הסבל של ציונים, או של חבריהם/קרוביהם/שכניהם (כל עוד הם יהודים).

  62. עידן לנדו / אוג 30 2016 20:38

    דוד, הדיון הזה לא מוביל לשום מקום, כי כבר הבנתי שלשיטתך, שום דבר בעצם לא יועיל.

    האם המצלמות של בצלם חיסלו את הכיבוש? האם המתנדבים של "יש דין" בבתי המשפט הצבאיים חיסלו את הכיבוש? האם מליון עתירות לבג"ץ עשו זאת? ליווי ילדים פלסטינים לבתי ספר והגנה עליהם מפני נערי גבעות בריונים? עשרות אלפי הפגנות של השמאל? הצבעה לחד"ש ולבל"ד? (כל מה שאמרת על החרם נכון לכל דבר שהשמאל עשה בחצי המאה האחרונה. כלום לא עובד).

    ברור שלא. עכשיו אתה מרוצה, מה שהיה להוכיח. שום דבר לא עובד. למה לעשות ולהסתבך בהצדקות אם אפשר פשוט לא לעשות ולהיות צודקים עד הקץ המר?

    (בעיה פעוטה: ניסוי לא מבוקר. אין לך מושג איך היתה נראית המציאות אלמלא הפעילות הזאת. כולל אלמלא החרם. ואתה, עניינך רק בפתרונות מוחלטים ואוטופיים. לא מתעסק בזוטות כמו ריסון הכיבוש או סיוע לפלסטינים).

  63. דוד / אוג 31 2016 00:55

    נו, ובגלל שהחיים הם ניסוי לא מבוקר אנחנו מתעלמים משיקולי סבירות? הרי "טיעון" הנגד שלך היה תקף, מילה במילה, גם אם היית מגן על הרעיון שאכילת במבה מחלישה את דאע"ש.
    העובדה הפשוטה היא שהחרם על ישראל – ובאופן כללי גיוס כוחות זרים ללחוץ על המדינה – מעוררים כאן תגובה חריפה של התבצרות ושל התלכדות סביב ערכים שאתה סולד מהם. העובדה הפשוטה היא שעשרות שנות ההזדהות שלך עם הפלשתינים, לימדו אותך איך בני אדם מגיבים לעונשים קולקטיביים (שוב, לא ברמה סטאליניסטית, ובין השורות של חלק מהמגיבים לך מבצבצת כמיהה לכך שהפעולות נגד ישראל אכן יגיעו לרמה כזו). רוב האנשים במחנה שלך פשוט בורים, טפשים או שטופי שנאה ולכן אין טעם להתעמק במניעיהם, אבל אתה אדם חושב וישר. מאד מסקרן אותי כיצד אתה מצליח לצדד במערכת פעולות שעל פי כל הידוע והמקובל, משפיעה בניגוד למטרה המוצהרת שלך.

  64. עידן לנדו / אוג 31 2016 08:57

    עוד עובדה פשוטה היא שפעילות בצלם, מתנדבי תאעיוש, סיורי שוברים שתיקה, הפגנות של ערבים וכו' וכו' – "מעוררים כאן תגובה חריפה של התבצרות והתלכדות סביב ערכים שאני סולד מהם".

    מסקנה: לחדול מכל אלה מיד. רק בחידלון מוחלט נביס את הערכים שמהם אני סולד.

    (עוד כשל בחשיבה האתנוצנטרית שלך הוא ההנחה שרק עמדותיו של הציבור הישראלי – יצטרף אלי או יתבצר נגדי – יקבעו את גורל הסכסוך. בעוד שהגיון השמאל הרדיקלי בכלל והחרם בפרט מכיר בכך שבכל תולדות הסכסוך הרבה גורמים חיצוניים נוספים היו מעורבים, וגם עליהם ניתן להשפיע. לא הכל מתחיל ונגמר בפופיק של מצביעי לפיד המזועזעים).

  65. דוד / אוג 31 2016 19:30

    הייתי משיב את המובן מאליו – שבצלם ושוברים שתיקה פועלים נגד, או בעד, ערך קונקרטי, בנסיבות רלוונטיות, כך שיש לפחות שני צדדים למשוואה, בעוד שהחרם הוא פשוט אקט חסר אבחנה שפוגע באנשים לא מעורבים ובוודאי לא מועיל בטווח הנראה לעין.
    ייתכן שהייתי מוסיף שהזיקה שהתנועות האלה יוצרות בין הומניזם לבין בגידה, לא בהכרח עוזרת לחברה הישראלית להרפא, כך שהאקסיומה שממנה גזרת הפרכה לכאורה, אינה איתנה כפי שאתה סבור.
    אולי אפילו הייתי מציין שטרם נתקלתי בהסבר קונקרטי איך החרם אמור להציל את ישראל, עם או בלי ה"גורמים החיצוניים" שאתה מאזכר כמו מחזיר בתשובה שמפטיר "יש פה סוד גדול" (מנגד, הרשת גדושה הסברים נלהבים איך החרם ישמיד את ישראל).

    אלא שאת כל אלה ועוד אתה יודע, כך שהתשובות שלך כאן הן דחיה בקש; מנומסת וסבלנית כמתבקש מהאכסניה המכובדת הזו, אבל עדיין ספוגה בזלזול בצד השני. אקבל את זה כביקורת בונה ואפרוש לחשוב איפה טעיתי.

  66. עידן לנדו / אוג 31 2016 20:30

    דוד, היה מועיל אם היית מגיב ישירות ולא אומר מה היית אומר לו היית מגיב… כל השיח המתפתל הזה לא עוזר בכלום.

    הסברתי כבר יותר מפעם אחת, כולל קישורים, מה התועלת בחרם; התעלמת. אתה ממשיך לטעון בעקשנות שלא ראית במה הוא מועיל, ולא ראית טיעון כזה, למרות שהדברים הונחו מול אפך. גורמים חשובים במשק הישראלי ריסנו את פעולתם מעבר לקו הירוק כתוצאה מהחרם. זה הישג. זה מפנה יותר מרחב התפתחות כלכלית עתידית לפלסטינים, על אדמתם. כשמפעל "אהבה", שבזז במשך שנים אוצרות טבע של ים המלח מקרקע פלסטינית, נאלץ לסגת לקו הירוק, זהו תוצר צודק מאין כמוהו של החרם.

    כל זה עוזר לפלסטינים. הם יודעים שזה עוזר להם ולכן מקדמים את החרם; אלה הפלסטינים הנאורים, לא חמומי המוח שרוצים "להשמיד את ישראל" – מנטרה שאתה חוזר עליה בלי שום הוכחות. כך שלא נותר לי להסיק שהעובדות בדבר החרם, הכוונות מאחוריו, והשגיו הממשיים – לא מעניינים אותך. אתה תקוע ברמת הדימויים והתעמולה. מעבר לכל זאת, יש בך חוסר נימוס בסיסי – להתעלם מתשובות שקיבלת ולהאשים אותי בהתעלמות.

    והזלזול הוא מראה – קיבלת את היחס שנתת כאן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: