Skip to content
19 בפברואר 2010 / עידן לנדו

בילעין/נעלין: אבולוציה של מנגנון רדיפה פוליטית (עידכון)

התמונה הזאת מצדיקה ריענון של הפוסט הזה, שעלה לפני יומיים.

תצלום: אקטיבסטילס

1,200 מפגינים באו לציין היום 5 שנים למאבק בבילעין, ופירקו קטעים מן הגדר. כן ירבו.

[פוסט ארוך]

כל תיאור הסטורי של המאבק הפלסטיני יהיה מוכרח להכיר בחשיבות העצומה של המאבק העממי שהתגבש סביב גדר ההפרדה בשנות האלפיים. כשהחל המאבק הזה, במחנה מסחה באפריל 2003, עוד לא ידעו יוזמיו לאן הוא יתגלגל; הם לא שיערו שמדי יום שישי יתייצבו עשרות ומאות מפגינים בבילעין ונעלין בחזה חשוף מול חיילים חמושים. הם גם לא יכלו לשער את השלב האחרון של העימות: רדיפה פוליטית של מנהיגי המחאה, בנוסח דיקטטורות מזרח אירופה ודרום אמריקה של שנות השבעים (זאת אחרי הרדיפה התרבותית, שמזמן כבר כאן).

אבל התשתית של המאבק ואופיו הונחו כבר אז, במסחה, והעקרונות תקפים עד היום: (1) פעילות סולידרית שמצליבה שלוש צלעות – תושבים פלסטיניים שאדמתם נגזלה; אקטיביסטים ישראליים (בעיקר מ"האנרכיסטים נגד הגדר") ופעילי שמאל בינלאומיים; (2) מחאה מקומית בניהול של ועדות עממיות, ללא התערבות חיצונית של חמאס או פת"ח; (3) הימנעות מהפעלת נשק חם, למרות שהצבא יורה והורג במפגינים.

מבלי להתיימר לכתוב את ההסטוריה לפני שהיא הסתיימה, אני מעז לנחש שפרק המחאה העממית סביב גדר ההפרדה – מסחה-בודרוס-ג'יוס-בידו-בית לקיא-עזון-בית סירא-בית אומר-ארטס-ואדי א-רשא- מעסרה-בילעין-נעלין – יהיה בין הפרקים המפוארים בתולדות המאבק הפלסטיני: הן מבחינת צידקתו הבולטת, הן מבחינת השיטות והדרכים שהוא נקט בהן, הן מבחינת התהודה והתמיכה שהוא גייס, ובחשבון האחרון, אני מאמין, גם מבחינת השגיו האובייקטיביים. החומה תיפול, באמת תיפול, בזכות המאבק הזה ולא בזכות הטרור.

המאבק הזה אינו יורד מהכותרות כבר שבע שנים. ההפגנות השבועיות, הנפגעים, ההרוגים (19 מפגינים עד כה), העתירות לבג"ץ. סיקור יש, גם אם הוא לוקה במחלה השכיחה של אימוץ אוטומטי של גרסת השלטונות בכל אירוע ואירוע. מה שהיה חסר, עד לאחרונה, זה ניתוח של הדינמיקה של המאבק ובמיוחד השינויים שחלו לאחרונה במדיניות הישראלית. השינויים האלה חושפים פן אפל וחדש של הכיבוש, שמבשר את העתיד לבוא, ובהם אני רוצה להתרכז.

השבוע נפל דבר: שלוש שנים אחרי פסיקת בג"ץ שחייבה את המדינה לפרק 1.7 ק"מ מן הגדר שמקיפה את התנחלות מודיעין עלית (קטע שהיה אמור להקיף שכונה שעוד לא הוקמה אז, "מתתיהו מזרח"), ושנה אחרי שבג"ץ נזף במדינה על העיכוב בביצוע – הוחל בפירוק הגדר בבילעין.

נו, יש שופטים בירושלים, נאנחים בהקלה קומץ הישראלים שעוד אכפת להם מהנושא. מדינת חוק או לא מדינת חוק?

אכן, יש שופטים בירושלים, אבל יש גם שופטים במחנה עופר ובמת"ק סאלם, בתי הדין הצבאיים. גם הם שופטים, וגם הם ישראלים. אבל שם נוהג הגיון משפטי אחר לגמרי.

או שמא לא אחר לגמרי.

נחזור קצת אחורה

פעולות המחאה מתקיימות כבר חמש שנים בבילעין ושנתיים בנעלין. הן התהוו באופן ספונטני, ביוזמתם של חקלאים שאדמתם הופקעה לצורך הקמת גדר ההפרדה או נותרה מעברה המערבי של הגדר; אף כי לא מדובר בהפקעת אדמות רשמית, משטר ההיתרים הדרקוני מונע מהחקלאים הפלסטינים את הגישה החיונית לעיבוד אדמתם. הגדר גזלה מבילעין 1,950 דונם, כמחצית משטחי הכפר וכ-70% משטחיו החקלאיים, ומנעלין היא גזלה 2,500 דונם, כרבע משטחי הכפר.

על כך כל המאבק. לא מאבק "נגד הכיבוש" ולא שעשועי סרק בהשלכת אבנים על חיילים. המאבק הוא על מטה לחמם של תושבי הארץ הזאת, שדורשים את הדבר הבסיסי מכל: לעבוד את אדמתם.

ונזכיר בפעם האלף: המאבק איננו נגד הלגיטימיות של עצם גדר ההפרדה, אלא נגד התוואי שלה. לאף אחד בבילעין או בלונדון לא אכפת אם ישראל מקיפה את עצמה בגדרות וחומות – על שטחה הריבוני. המחאה התעוררה כי ישראל השתמשה בחומה ככלי לסיפוח שטחים כבושים, תוך הפרת החוק הבינלאומי.

פסיקת בין הדין הבינלאומי לצדק בהאג, מיולי 2004, מאד ברורה כאן. בית הדין לא התעסק בכלל בקטעי הגדר שהוצבו על הקו הירוק, אלא רק בקטעים שממזרח לו. והוא קבע: "אין חולק שישראל חייבת להתמודד עם פעולות רבות של אלימות קטלנית ובלתי מובחנת כלפי האוכלוסיה האזרחית שלה. יש לה הזכות, ולמעשה החובה, להגיב כדי להגן על חיי אזרחיה. יחד עם זאת, האמצעים שננקטים חייבים להישאר במסגרת החוק הבינלאומי שבתוקף… על ישראל להפסיק מיידית את עבודות הבנייה של החומה המוקמת על טריטוריה פלסטינית כבושה, כולל במזרח ירושלים ומסביב לה, ולפרק את החומה שכבר נמצאת שם."

ועוד נזכיר, שבניגוד לתעמולה הרווחת שמפיצים הצבא ושופרות השלטון בעיתונות ובבלוגוספירה, הדחף העיקרי בבילעין הוא מקומי-עממי. לא מדובר בפלאחים נבערים שכל מיני שמאלנים מהארץ ומחו"ל מסיתים אותם לחטוף כדורי גומי וגז מדמיע בניגוד לאינטרס האמיתי שלהם. הנה כך תיאר מוחמד חטיב, מראשי הועדה העממית בבילעין, את צמיחת המאבק:

"מוחמד חטיב מספר כי עבודות הכנת הקרקע לבניית הגדר בבילעין החלו בסוף 2004. "הפעולות שלנו היו אז סמליות, בהיקף מצומצם. מדובר הרי בכפר קטן. ב-4 במאי 2005 היתה נקודת השינוי מבחינתנו. קשרנו את עצמנו לעצי זית. זה היה מסר חזק לישראל בעוד האמצעי היה בלתי אלים לחלוטין. ביקשנו אז לבנות משולש של פעילים, פלסטיני-ישראלי-בינלאומי. כל ישראלי שביקש לצאת נגד הכיבוש, קיבלנו אותו בברכה. אפילו חיילים באו להזדהות איתנו. כל אחד שפשט את מדיו, אהלן וסהלן. המטרה שלנו לא היתה החייל ששומר על הגדר, אלא הגדר. אין לנו כוונה להרוג את השומרים על הגדר ואין לנו שום בעיה עם הצבא."

תולדות המאבק הזה שזורות באלימות ורמייה של כוחות הביטחון שבאו במגע עם המפגינים, עוד מההתחלה. הדפוס היה קבוע: כוח מג"ב שמגיע לפזר את ההפגנה יורה גז מדמיע לתוך ההפגנה, חובט באלות במפגינים ועוצר אותם. בבית המשפט מתברר, לאור תיעוד מצולם, שלאלימות החיילים לא קדמה שום התגרות אלימה מצד המפגינים. כבר ב-2005 קבעו שופטים, שוב ושוב, שמג"ב טפל אשמות שווא על מפגינים בבילעין והפעיל כוח מופרז נגדם. מקרים רבים נוספים תועדו בדו"חות של פעילי זכויות אדם.

ההפגנות בבילעין היו לשדה ניסויים של כוחות הביטחון בהפעלת סוגי תחמושת "אל-הרג" חדישים, שהשפעתם לא ברורה, לפעמים בניגוד למגבלות התקניות: כדורי מתכת מצופים גומי, רובי "רוגר", כדורי 0.22 אינץ' ("טוטו"), כדורי פלפל, כדורי ספוג, כדורי שעועית, וה"בואש" הידוע לשמצה. בהיעדר תחמושת חיה, חיילי צה"ל משתמשים באופן יצירתי גם ברימוני גז, ויורים אותם בכינון ישיר לעבר מפגינים; כידוע, זה הורג.

"אל-הרג" או לא "אל-הרג", הירי של כוחות צה"ל גבה עד היום את חייהם של 19 מפגינים, בהם אחמד מוסא, ילד בן 10 מנעלין. מאות מפגינים נפצעו, חלקם אנושות, ועשרות רבות נלקחו למעצרים ממושכים.

מוחמד מוסא, "ככל שקיים כזה", 4 ימים לפני שנורה למוות בידי חייל צה"ל. תצלום: "Palestine Solidarity Project"

שנה וחצי לאחר הריגתו של הילד (בכדור חי, כפי שהתברר), הודיע צה"ל במפתיע על הגשת כתב אישום נגד היורה, שוטר מג"ב. "במפתיע", משום שדרכן של חקירות כאלה, כידוע, היא להסתיים בלא כלום: לא אחריות, לא אשמה, לא תיק ולא הרשעה. רק שבועיים קודם לכן הודיע צה"ל שתיק החקירה נגד יורה רימון הגז שפגע בראשו של המפגין טריסטן אנדרסון וגרם לשיתוקו נסגר מ"חוסר אשמה פלילית".

ובכן, דמו של הילד אחמד מוסא כנראה זעק קצת חזק יותר, ולאחרונה הוחלט על הגשת כתב אישום, בכפוף לשימוע. על כך הגיב עורך דינו של השוטר הנאשם, דוד הלוי, במלים הבאות: "במקרה הנדון אין מקום להגשת כתב אישום כנגד מרשי ואני משוכנע כי בתום הליך השימוע, שמתקיים בימים אלו, תתקבל עמדתי בעניין זה. באירוע הנדון כלל לא ברור כי המנוח, ככל שקיים כזה, נהרג כתוצאה מירי."

מלים אלה ראויות להיחקק בכותל המזרח של הכיבוש, לצד מימרות נצחיות אחרות כגון זו של פליאה אלבק: "התובע רק הרוויח ממות המנוחה, שכן בחייה היה חייב לפרנס אותה ועתה איננו חייב בכך – לכן נזקו הוא לכל היותר אפס." 

השלכת אבנים זה "לא אלים"?

ההסבר הישראלי השגור לכמות הנפגעים הגדולה בהפגנות היא שהפלסטינים גוררים את כוחות הביטחון לפסים אלימים באמצעות השלכת אבנים על חיילים. אבנים שנורות מרוגטקה אכן פוצעות. השאלה היא אם בהקשר של אמצעי פיזור ההפגנות סביב הגדר נכון לקרוא להן "פעולות אלימות".

המפגינים טוענים בתוקף שהשלכת האבנים היא תגובה להתגרות של הצבא, בדרך כלל ירי גז מדמיע. הם גם מציגים סרטונים שתומכים בגרסה זו, אבל הציבור הישראלי, כרגיל, מאמין קודם כל לחיילים, לא לאזרחים. אולי יותר אנשים יאמינו לפרופ' למשפטים אוריאל פרוקצ'ה, שביקר בנעלין לפני 4 חודשים. היתה זו חשיפתו הראשונה להפגנות סביב הגדר, ולדבריו, הוא נסע לשם בדיוק כדי להתרשם מכלי ראשון מי מצית את האלימות. וכך הוא כותב (ההדגשות שלי):

"ביום שישי ב-10:00 בבוקר, הכפר נראה רגוע ושליו. סוחרים עומדים בפתח חנויותיהם הדלות, תושבים משוחחים ביניהם בסמטאות ועדרים קטנים של כבשים ועיזים מונהגים בידי נערים אל כרי מרעה שבסביבה.

בהמשך, נוצרת התקהלות של כ-200 בני אדם על גבעה רמה הצופה מרחוק על גדר ההפרדה, החוצצת בין הכפר מצד אחד, לבין מודיעין עלית וחשמונאים מצד שני. רוב המתקהלים הם בני הכפר, כולל נשים וילדים. מניתי כתריסר משתתפים שאינם מהכפר, מביעים תמיכה במאבק נגד הגדר. כבר בשעה זו נראים ג'יפים של משמר הגבול בתוך סבך עצי הזית, במרחק של קילומטר או שניים מהמתקהלים.

לאחר שעה קלה המתקהלים מסתדרים בשורות ליצירת תהלוכה. החיילים והשוטרים מתפרשים על פני השטח. כחמש דקות לאחר מכן, ללא כל סימן של אלימות מצד המתקהלים ועוד בטרם החלה התהלוכה לכיוון הגדר הרחוקה, החלו כוחות הביטחון לרסס את כל האיזור בגז מדמיע.

צעירי המתקהלים מגיבים ביידוי אבנים, אך רק לשעה קלה, כי הגז עושה את שלו. המשך השהייה בתוך ענן הגז איננה אפשרית. החומר מסמא את העיניים ושונק את דרכי הנשימה. הקהל, ואני בתוכו, נס אל תוך הבתים. בבית שאספו אותי לתוכו נאטמות מייד כל הדלתות והחלונות כדי שלא יישטף אף הוא בגז. כוחות הביטחון ממשיכים בצעידה מדודה ובוטחת אל תוך הכפר, ומתמקמים בכיכר המרכזית. משם הם ממשיכים לירות רימוני גז מדמיע לתוך הבתים. כל בתי הכפר נראים עתה אפופים בגז. גם במקום מחבואי הגז אופף את הבית מבחוץ, ובשל האטימה הבלתי מושלמת של החלונות והדלתות, כמות לא מבוטלת ממנו חודרת פנימה.

אני ומארחי האדיבים, אותם לא הכרתי קודם לכן, דומעים כמו המיסיסיפי, אך בהיותנו, כך מתברר, בריאים בגופנו, כולנו יוצאים בסופו של דבר ללא פגע. אני פחות בטוח באשר לגורלם של תינוקות רכים, ישישים וחולים בדרכי הנשימה.

בשלב זה אני מניח כי שיגרת יום ששי מיצתה את עצמה ואפשר לשוב לעסקים כרגיל. אך כוחות הביטחון סבורים אחרת. הירי נמשך ונמשך. כל בני הכפר ספונים בבתיהם. הכפר עודו שרוי בענן מבחיל של גז. השעה היא אחת וחצי, שתיים, שתיים וחצי, שלוש, והירי נמשך. מה קרה אחרי השעה שלוש אינני יודע אלא מפי השמועה, כי בעל הבית שדאג לשלומי מצא דרך להבריח אותי, בדרך כפרית צדדית העוקפת את מקורות הירי, לכביש ראשי."

כך נראים, אם כן, החיים בתוך גז מדמיע (ולא נשכח להזיל דמעה גם על מתנחלי חשמונאים). עכשיו אני אומר דבר פשוט: מי שמשליך אבנים על כוח כובש, שיורה ומחריב והורג, אינו נוקט ב"פעולה אלימה"; הוא מתגונן. על אחת כמה וכמה מי שמשליך אבנים על כוח שמטביע את ביתו וקרוביו וילדיו בענן של גז מדמיע.

בזאת תם הדיון על ה"אלימות" כביכול של המפגינים.

המפנה: מפיזור הפגנות לדיכוי פוליטי

אחרי שש שנות עימותים אלימים בין צה"ל למפגינים, החליט מישהו בחלונות הגבוהים על שינוי אסטרטגי: לא להסתפק עוד בירי גז מדמיע ושאר סוגי תחמושת אל המפגינים (ירי שעדיין נמשך), אלא לעצור את ראשי המאבק. לא רק פעילות שמוגבלת לשעת ההפגנה מול הגדר, אלא גם פשיטות ליליות על בתי הפעילים בבילעין ונעלין.

העיתונאי אבי יששכרוף שם את האצבע על יוני 2009 כנקודת המפנה:

"מלבד הפציעות וההרג, מתנהל מאז חודש יוני 2009 מבצע של ממש מצד צה"ל והשב"כ נגד מנהיגי המאבק. 31 מאנשי בילעין נעצרו בתקופה הזאת (חמישה אחוזים מהאוכלוסייה), 15 מהם עדיין במעצר, ובנעלין נעצרו 94 מהתושבים מאז מאי 2008 (שבעה אחוזים מהאוכלוסייה). נגד שלושה מחברי הוועדה העממית בבילעין הוגשו כתבי אישום, בעיקר בגין הסתה. כמעט בכל שבוע פעלו כוחות צה"ל בכפר."

העיתונאי יותם פלדמן מציין שבכל 4 השנים שקדמו ליוני 2009, נעצרו בבילעין 48 תושבים (בהשוואה ל-31 שנעצרו בחצי השנה האחרונה בלבד). הוא מוסיף:

"קצין בדרג הביניים שמשרת בגזרה זו ועוסק בהתנגדות להפגנות אמר לאחרונה, בשיחה סגורה, כי בצבא התקבלה החלטה להפסיק את ההפגנות. בין היתר, לדבריו, הוחלט לקיים בשלב זה מאבק משפטי נגד המארגנים והמשתתפים בהפגנות…

בחודשים האחרונים חשים תושבי בילעין ונעלין היטב את המדיניות החדשה. מאז חודש יוני, נכנסו כוחות צבאיים עשרות פעמים לשני הכפרים וחיפשו אחר משתתפים בהפגנות ובעיקר אחר חברי הוועדה העממית שמארגנים אותן. בדרך כלל נכנסים לכפר כמה ג'יפים (בכמה מהמקרים הגיעו החיילים רגלית), והחיילים נכנסים לבתי המפגינים שברצונם לעצור. אם אינם מוצאים אותם, הם משאירים לבני המשפחה זימון לחקירה עבורם."

וכרגיל, עמירה הס כבר לפני יותר מחודש קראה למדיניות החדשה בשמה:

"יש מסמך פנימי שלא הודלף, ואולי אפילו לא נכתב, אבל כל הכוחות פועלים בהשראתו: השב"כ, הצבא, משמר הגבול, המשטרה, שופטים אזרחיים וצבאיים. הם סימנו את האויב האמיתי שמסרב להיעלם: המאבק העממי נגד הכיבוש…

תכלית הדיכוי המתואם: להתיש את הפעילים ולהרתיע מצטרפים נוספים למאבק אזרחי, שהוכיח את יעילותו בארצות אחרות בתקופות אחרות. מה שמסוכן במאבק העממי הוא, שאי אפשר לכנותו טרור ולהשתמש בו כתירוץ לחיזוק משטר זכויות היתר, כפי שעשתה ישראל ב-20 השנים האחרונות."

הבה נסכם: מאז יוני 2009 עבר הטיפול במחאה נגד הגדר מפסים צבאיים-בטחוניים לפסים משפטיים-פוליטיים. בלשונו של הקצין עלום-השם, "הוחלט לקיים בשלב זה מאבק משפטי נגד המארגנים והמשתתפים". המטרה כעת היא לשבור את רוחם של המפגינים באמצעות כריתת הראש המארגן והיוזם של פעולות המחאה. השיטה היא השיטה המוכרת של דיכוי ורדיפות פוליטיות שהיתה רווחת בשנות -70' במשטרים רודניים כמו במזרח אירופה או דרום אמריקה: שליפה של "חשודים" באמצע הלילה ממיטתם, הטלאת כתב אישום מגוחך נגדם וניטרולם מהמשך המאבק. ומערכת המשפט היא חלק אינטגרלי מהשיטה.

ארבעה פעילים מרכזיים במאבק הלא-אלים נגד הגדר והכיבוש נעצרו בחודשים האחרונים.

1. מוחמד עות'מאן, פעיל בקמפיין ה-BDS, הקורא להפעיל סנקציות נגד ישראל, נעצר בספטמבר 2009 כשחזר מנורבגיה דרך גשר אלנבי. במשך חודשיים של מעצר לא הצליחה הפרקליטות הצבאית לגבש כתב אישום נגדו, עד שבית המשפט הצבאי לערעורים הורה לשחררו. יום לאחר מכן הוציא אלוף הפיקוד צו מעצר מנהלי נגד עות'מאן למשך שלושה חודשים. הנה כך פועלת מערכת הצווים המנהליים כ"עוקף משפט", זרוע ישירה של שלטון כיבוש שמעוניין לכלוא מתנגדים שלא עברו על שום חוק.

2. מוחמד חטיב, חבר הוועדה העממית של בילעין וממנהיגי המאבק הפלסטיני נגד הגדר, נעצר לפני כמה שבועות בחשד להסתה. המעצר אירע שעות ספורות לאחר ראיון שנתן חטיב ל-ynet ובו חזה שהמאבק העממי יהפוך במהרה לאינתיפאדה חדשה. באותו ראיון סיפר חטיב כיצד צה"ל עוצר עשרות פעילים בפשיטות ליליות על הכפרים בילעין ונעלין. על חטיב כתב עו"ד מיכאל ספרד ש"כל מי שחפץ בשלום ודו-קיום צריך לקוות שיום מן הימים יהיה אחד ממנהיגי פלסטין." (נו, מישהו רואה כאן מנהיג ישראלי שחפץ בזה?). וככה נראתה חקירתו של "הסיכון הבטחוני" הזה:

"נער בן 16 שנעצר אף הוא באישון לילה אמר ש"חברי הוועדה העממית אמרו לו לזרוק אבנים". חוקרי השב"כ שאלו אותו מי בדיוק, והוא השיב "חברי הוועדה". זה היה מספיק לצבא כדי לעצור את חטיב, שעל פי רשימותיהם הוא חבר ועדה, בחשד להסתה. הוא ישב כמעט שלושה שבועות במחנה עופר, ומדי פעם נפתחה דלת הברזל של תאו ואם הסוהר קרא בשמו, הוא היה צריך ללכת לחקירה. לא היכו אותו, לא עינו אותו. רק שאלו אותו שוב ושוב: "מיהם חברי הוועדה העממית?", "תודה שנתת הוראה לזרוק אבנים על כוחות הביטחון!", "מי עוד זרק אבנים?", "מי מממן את המחאה של בילעין?."

3. ג'מאל ג'ומעה, מראשי ארגון "Stop the wall", נעצר לפני כחודש ושוחרר כעת. עבדאללה אבו רחמה, ראש הוועדה העממית בבילעין, נעצר לפני כחודש ועדיין לא שוחרר. אמנסטי אינטרנשיונל "חושש" שמדובר ברדיפה פוליטית, ואשר על כן מדובר באסירי מצפון.

הנה תיעוד מצולם של פשיטה לילית בבילעין: קירות שבורים ומכות לפעילים (הפנים הנפוחים ממכות הם של מוחמד חטיב).

וכך נראות ה"חקירות"

אבי יששכרוף כותב על ה"חקירה" שהובילה למעצרו של עבדאללה אבו רחמה:

"ואכן, עיון בסיכום חקירתו של אותו ילד, שהגיע לידי "הארץ", מעלה גיחוך. עמודים על עמודים של "הודאה", ללא שאלות כמעט ופירוט של 68(!) שמות של אנשים שלכאורה השתתפו עמו ביידוי האבנים. הילד שוחרר בינתיים. עבדאללה אבו רחמה עדיין עצור."

יותם פלדמן כותב על אופי ה"חקירות" שמובילות למעצר הפעילים:

"תמלילי חקירות העצורים מראים כי יותר משהחוקרים התעניינו בפעילותו של העצור שחקרו, הם ניסו לגרום לו להפליל רבים ככל שניתן בכפר ביידוי אבנים, ואת חברי הוועדה העממית בארגון ההפגנות. במרבית החקירות, העצור מתאר באופן כללי ומקוצר את מעשיו בראשית החקירה, ואילו בחלק הארי שלה מבקשים ממנו החוקרים למנות את שמות המשתתפים בהפגנות, ושואלים אותו על תפקידם של חברי הוועדה העממית. חקירות אלה – בהן העצורים מספקים לחוקריהם שמות של עשרות אחרים – מובילות למעצרים ולכתבי אישום נוספים, שבהדרגה מנטרלים חלק ניכר מהמשתתפים הקבועים בהפגנות.

עצורים שהעידו במשפטו של חטיב טענו כי חוקריהם שמו בפיהם כמה מהשמות. חליל יאסין, נער מהכפר, טען שחוקריו שאלו אותו שאלות בסגנון "נכון שאדיב אבו רחמה הוא חבר בוועדת הגדר?" הם ביקשו ממנו לחתום על עדותו, למרות שאינו יודע קרוא וכתוב."

והנה תיאור מדוקדק ומזעזע, מאת עמירה הס, של תעשיית האישומים נגד פעילי הגדר, היורקת פעם אחר פעם על כל שלב ושלב בהליך המשפטי (גביית עדויות, חקירת עדים, חקירה נגדית, דיון בפני שופט). כולם נותנים יד אחת – השב"כ, הצבא, ובתי הדין הצבאיים.

"וזו השיטה: על סמך מידע והמלצות מהשב"כ, חיילי צה"ל נשלחים לתפוס "חוליה חלשה" בכפר: קטינים, שקל להפחידם בחקירה ראשונה, או אדם מעורער בנפשו. אחר כך מצרפים אליו עוד עצור או יותר, "לחיזוק". החקירה של "החוליות החלשות" מכוונת מראש להפללה המונית של אחרים – בייחוד של מי שמוגדרים כמארגני ההפגנות. המגמה – מלמדות שאלות החוקרים – היא לצבוע את המאבק העממי ומוביליו בגוון של "פח"ע" (פעילות חבלנית עוינת), כדי לשלול ממנו לגיטימיות."

תמצית הדברים: לפני כחצי שנה הכריזה מדינת ישראל – באופן לא רשמי – מלחמה פוליטית נגד מנהיגי המאבק העממי בגדר ההפרדה. למלחמה הפוליטית הזאת הוכפפו כל זרועות השלטון הישראלי בשטחים – שב"כ, צבא, ובתי המשפט. קודם המטרות – מנהיגי המאבק – סומנו בעיגול, אחר כך נמצאו הדרכים לעצור אותם. גדר ההפרדה הבלתי חוקית שעוברת בשטחים הולידה מערך דורסני של רדיפות ודיכוי שכל-כולו אי-חוקיות – אי-חוקיות שמטרתה היחידה היא לשמֵר את הגדר הלא חוקית.

ומה עוד חדש במערכת אכיפת החוק שלנו?

את הדברים האלה צריך לראות בהקשר הרחב יותר של הזניה מתמשכת ועקבית של מערכת המשפט בישראל, המתחייבת מן המתח הגובר והולך בין מציאות של דיכוי קיצוני ומראית עין עיקשת של מדינת חוק דמוקרטית. ולהקשר הזה יש שתי פנים.

הפן הראשון הוא הסלחנות של גורמי האכיפה כלפי עבירות שביצעו מתנחלים או חיילים נגד תושבים פלסטיניים. הנתונים הגלובליים ידועים, אבל כדאי להזכיר אותם, כי רק לאורם ניתן להבין את מה שקורה היום.

דו"ח "יש דין" מצא שבשנים 2000-2007 נפתחו 1,246 חקירות מצ"ח נגד חיילים בקשר לעבירות נגד תושבים פלסטינים. רק 76 חקירות – 6 אחוזים בלבד – היתרגמו לכתבי אישום. דו"ח נוסף מצא ש-90% מתיקי החקירה שנפתחים נגד מתנחלים בעבירות נגד תושבים פלסטינים נסגרים בעילות של "חוסר ראיות" ו"עבריין לא נודע".

בואו נבחן כמה מקרים מהתקופה האחרונה, שמבהירים יפה את פישרם של המושגים "חוסר ראיות" ו"עבריין לא נודע" מעבר לקו הירוק.

1. ביוני 2008 ירדו ארבעה מתנחלים מסוסיא עם אלות והפליאו את מכותיהם בזוג פלסטינים בני 70 ו-57 ובקרוב משפחתם בן ה-33. התקרית תועדה כולה במצלמות. עיון בתיק החקירה גילה מחדלים חמורים. התיק נסגר בעילת "עבריין לא נודע."

2. ביולי 2008 קיים ארגון "נוער למען ארץ ישראל" (בהנהגת דניאלה וייס) צעדה לאורך הגדה שכונתה "דרך ארץ גבעות". מצפון למעלה אדומים התקרבו כמה עשרות בני נוער ומאבטחים בוגרים לאוהל בדואי והחלו להשליך אבנים על יושביו, תוך כדי ירי באוויר. שוטרים שהושמו במארב תיעדו את התקרית ועצרו חלק מהפורעים. ארבעה אנשים עוכבו, אך התיק נסגר מ"חוסר ראיות".

3. בספטמר 2008 ביצעו עשרות מתושבי יצהר "פוגרום" (כפי שהגדיר זאת ראש הממשלה, אהוד אולמרט) בכפר עסירה אל-קיבליה בתגובה על דקירת ילד ביצהר. למרות שהפורעים זוהו בסרטון מצולם על ידי רכז של השב"כ, רק אחד הועמד לדין, ושום חקירה רצינית במקום לא נעשתה.

4. ובחזרה לגדר. במרץ 2009 ירה שוטר מג"ב בנעלין רימון גז לראשו של המפגין טריסטן אנדרסן, שכתוצאה מכך שותק ונכנס לתרדמת. השוטר שביצע את הירי לא נחקר, צוות החקירה לא ביקר בזירת הירי, והתיק נסגר מ"חוסר אשמה פלילית".

הפן השני של הזניית מערכת המשפט בישראל, שניכר כבר משני עברי הקו הירוק, הוא ההתנכלות הגוברת והולכת של גורמי האכיפה לפעילי שלום ושמאל מן העולם ולאחרונה גם ישראלים. כמו שהיה צפוי, היה זה רק עניין של זמן עד שהברוטליות כלפי "האויב שבחוץ" תופנה כלפי "האויב שבפנים". זאת פאזה בסיסית בכל תהליך פאשיזציה.

בחודשים האחרונים הופעלה יחידת "עוז" של משרד הפנים נגד אזרחים זרים השוהים בשטחים ומעורבים במאבק נגד הגדר. בדיון בבג"צ הודתה הפרקליטות שהמעצרים שביצעו פקחי "עוז" היו לא חוקיים. גם המפגינים בשיח ג'ראח נעצרו באופן לא חוקי.

וההתפתחות האחרונה: שוטרים סמויים עוקבים אחרי מפגינים ישראלים שיוצאים מתל-אביב לבילעין, מעבירים את מספרי הרכב שלהם למחסומי צה"ל, ושם נחסמת כניסתם לכפרים הפלסטיניים באמצעות "צו אלוף". כך חוברת המשטרה הכחולה לצה"ל במלחמת החורמה נגד "פורעי הסדר השמאלנים".

בין שיח ג'ראח לבילעין

על מיסודו המשפטי של הטיהור האתני בשיח ג'ראח כתבתי כאן בהרחבה. יש הרבה מאד דמיון בין אופי המחאה והעימות בשיח' ג'ראח ובבילעין, וכן במדיניות התגובה של השלטונות.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין המאבק הוא עממי, מחאה שצמחה ישירות מתוך תושבים פלסטינים שנעשקו בידי שלטונות ישראל.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין התושבים נאבקים על הבסיס הכי בסיסי – לחיות על אדמתם.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין המחאה גיבשה סולידריות תלת-צדדית מיידית – פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין המפגינים אינם נושאים נשק חם. מנהיגי הועדות העממיות מתנגדים להשלכת אבנים אך אינם יכולים למנוע אותה. בכל זאת הצליחו לעמוד מול חיילי צה"ל במשך 7 שנים מבלי לירות כדור אחד (מה שלא ניתן לומר על צה"ל).

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין מתקיימת זיקה מערכתית הדוקה בין כל גורמי אכיפת החוק: מודיעין של השב"כ, ירי ואלימות פיזית כלפי מפגינים, "חקירות" משטרה שהן בדיחה, ושופטים שחותמים ביד קלה על המלצות המעצר של המשטרה.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין מטריית הלגיטימציה המשפטית היא כלי הנישול העיקרי; בלעדיה ההרג במפגינים ומעצרי הפעילים היו נותרים "ללא גב". אם ב-2005 שופטים נזפו במשטרה על מעצרי שווא בבילעין, ב-2010 הם מאשרים מעצרים המוניים, בפשיטות ליליות, על בסיס "עדויות" של ילדים ולוקים בשכלם שאינם יודעים קרוא וכתוב.

כמו בשיח ג'ראח, גם בבילעין מיהרה התקשורת למקד את תשומת הלב ב"הפרות הסדר" והעימותים עם המפגינים במקום לשאול את השאלה הבסיסית – עם מי כאן הצדק?

אז מה בעצם קורה פה?

מה שקורה הוא בסך הכל הבשלה של תהליכים איטיים שחילחלו לצבא, למשטרה ולמערכת המשפט בישראל במשך שנים ארוכות. כל ההבדל הוא שבחצי השנה האחרונה קווי המתאר של המדיניות הזאת התלכדו באופן בהיר במיוחד.

דיכוי ברוטלי של מחאה עממית.
סימון של "אוייבים פוליטיים" מבית ומחוץ.
תפירת תיקים מפוברקים.
מעצרים המוניים של מנהיגי המחאה.
הטלת אימה ופחד (פשיטות ליליות, הכאת מפגינים).

אם לסכם בשתי מלים, בבילעין ובשיח ג'ראח שלטונות ישראל גיבשו מנגנון כולל ושיטתי של רדיפה פוליטית. ומרגע שמנגנון כזה קיים, זו רק שאלה של זמן עד שהוא יופעל בזירות אחרות, כלפי מתנגדי שלטון אחרים. ההכשרה כבר קיימת – הן של השוטרים והן של השופטים. נותר רק לסמן את הקבוצה הבאה של האויבים, או הבוגדים.

מנגנון כזה של רדיפה פוליטית קשה יותר לפרק מאשר להקים. נטייתו הטבעית היא להתרבות ולהתפשט. זאת ועוד, מכיוון שהוא יונק את הלגיטימציה שלו מראש הפירמידה השלטונית, קשה לראות מה יכול לעצור אותו בשנים הקרובות. האם יש מפלגה או כוח פוליטי כלשהו בישראל שמסוגל להשיב את הגלגל לאחור? שמסוגל להפקיע באופן ברור את הכוח המופלג שנטלו לעצמם גורמי האכיפה בדיכוי המחאה נגד גזל הקרקעות הפלסטיניות? האם מישהו מסוגל להשיב לאזרחים שכל נשקם הוא מגאפון וגרון ניחר את הזכות הבסיסית לעמוד ולצעוק נגד עוולות השלטון? או שמא גם הזכות הזאת, כמו הזכות לקורת גג ולפת לחם, היא נחלת העבר?

45 תגובות

להגיב
  1. גיורא לשם / פבר 17 2010 20:23

    מה שקורה בשנים האחרונות הוא צבירת כוח של מפלגות הימין.
    הקצנת הפעילות ה"שמאלית" היא אחת הסיבות.
    אם לימין יהיה כוח מוחלט, כפי שצפוי, אלוהים ישמור מפני מה שיקרה באמת!

  2. עידן / פבר 17 2010 20:36

    למה יש "הקצנה" בפעילות השמאלית? סתם כך? אולי בגלל שיש הקצנה במדיניות ימנית? למה ישראלים מסתכנים בנפשם ובגופם והולכים מדי שבוע לבילעין ולשיח ג'ראח? אולי בגלל שמדיניות ימנית-לאומנית יצרה מצב בלתי נסבל בשטח, שקורא למחאה?

    חשוב להבדיל בין "פעילות" של הימין ל"פעילות" של השמאל. כבר שנים רבות שכל הפעילות של השמאל מתרכזת במחאה ובתיעוד של עוולות. מי שקובע איך נראית המדינה, איך מחולקים משאביה, איפה עוברים גבולותיה, זה הימין.

    במונחים הרלבנטיים, כמובן, גם מפלגת העבודה היא ימין, כי היא חלק ממפעל הכיבוש וההתנחלות. נראה לי אבסורדי ליחס את ההתחזקות של הימין להתחזקות המחאה של השמאל. כאילו אמרת שיש היום הרבה יותר פריצות מבעבר מכיוון שמערכות האזעקה כל הזמן משתכללות.

  3. יובל / פבר 17 2010 21:07

    תודה עידן, על העבודה החשובה. הריכוז של כל הפעולות הללו, שמטפטפות מדי פעם לעיתונות, מאפשר לראות את המגמה הברורה.

    ורק כדאי להזכיר שגם אינטרסים כלכליים משחקים כאן תפקיד: אחד הנהנים העיקריים מתוואי החומה בבילעין היה לב לבייב, שעל השטחים שמעולם לא הופקעו חוקית הקים את "מתיתיהו מזרח". גם חברת חפציבה לא טמנה את ידה בצלחת בבנייה על האדמות שהופקעו.

  4. עידן / פבר 17 2010 21:20

    מה שמזכיר לי להפנות את כולם למאמרו המופתי באמת של גדי אלגזי, "מטריקס בבילעין", מלפני יותר מ-4 שנים. קריאת חובה למי שעוד לא קרא:

    http://hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=4143

    http://www.kedma.co.il/index.php?id=832&t=pages

  5. יובל / פבר 17 2010 21:33

    סיכום מעולה וחשוב של מה שאכן נראה כאחת ההצלחות של המאבק נגד הכיבוש.

    אבל יש לי בעיה עם המושג המפוצץ "רדיפה פוליטית".
    כן, זה חמור ויש אסקלציה בדיכוי ההפגנות (כמו מקרה המשטרה ביום שישי האחרון והפעילות של עוז) אבל זה עדיין לא "רדיפה". כאשר יתחילו להוציא אנשים מהמיטות באמצע הלילה..

  6. עידן / פבר 17 2010 21:37

    זה בדיוק מה שהם עושים בחצי השנה האחרונה – מוציאים אנשים מהמיטות באמצע הלילה. יש גם סרטון בפוסט (ועוד רבים ברשת). אני מקווה שלא התכוונת "כשיתחילו להוציא ישראלים מהמיטות באמצע הלילה…". בינתיים זה קרה. אבל גם אם הנשלף מהמיטה הוא פלסטיני, זו רדיפה פוליטית. וכבר היו עשרות מעצרי לילה כאלה.

  7. גיורא לשם / פבר 17 2010 22:16

    לעידן,
    הטעות שלך פשוטה:
    פושעים אינם הופכים לאבזרי הגנה אלקטרונית
    אולם הרבה שמאליים עברו לימין.
    כנראה שיש בשמאל משהו שמרחיק ממנו יותר ויותר תומכים.
    אל-נא תסיק מזה שאני איש ימין.
    אני סבור, בפשטות, שהפעולות הללו אינן מקדמות שלום, ואולי אף דוחות אותו.

  8. אזרח. / פבר 17 2010 22:38

    ראה תגובות שכתבתי התומכות במה שכתבת.

    http://www.notes.co.il/hanna/55317.asp

  9. מפגין משייח ג'ראח / פבר 17 2010 22:45

    כשיכתבו את ההיסטוריה של המאבק יהיה מקום גם לעבודת הקודש שאתה עושה בבלוג שלך.

  10. עידן / פבר 17 2010 23:06

    "הפעולות הללו אינן מקדמות שלום".

    כלומר, אתה ממליץ לתושבי בילעין לשבת ולשתוק? לא שהם זקוקים להמלצות שלי או שלך. הם יצורים אוטונומיים. אבל באמת שאני לא מבין מה כן "מקדם שלום" לשיטתך. האם אתה אומר שמכיוון שההפגנות האלה "גורמות לשמאליים לעבור לימין" – אז צריך להפסיק אותן?

    האם המטרה של השמאל היא להגן על אזרחים שהשלטון מתעמר בהם או להגן על שורותיו מפני עריקה? האם מי שעורק בגלל פעולות בילעין הוא בכלל שותף לדרך (בין אם הוא קורא לעצמו "שמאל" או לא)?

  11. גיל / פבר 17 2010 23:10

    וכל הכבוד על ריכוז הסיפור והעובדות,, הא זה מכוון מלמעלה או שדינימיקה של שימוש בכח שמעביר את משתמשיו על דעתם?

  12. רון / פבר 17 2010 23:13

    גיורא, העניין כאן הוא לא "שלום" אלא יכולת של אנשים להתפרנס מעבודת האדמה ששייכת אליהם. אין ספק שהמאבק שלהם אינו מקדם את התפיסה הישראלית של ה"שלום".

    תודה רבה עידן על כינוס הפרטים והכתיבה של הפוסט הזה ופוסטים דומים.

  13. עידן / פבר 17 2010 23:18

    ככל שעולים במדרג הסמכות, הכוונות ומטרות העל יותר בהירות. אני בספק גדול אם שוטר מג"ב שמוצב על הגדר מנסה להבין את הבומבה שהוא נתן עכשיו למפגין כחוליה על רצף שסופו ברדיפה פוליטית. יותר סביר שהוא רואה אותה כחלק ממילוי תפקידו – ריסון של "הפרות סדר".

    להבדיל, אין לי ספק שקודקוד המערכת, אהוד ברק, פועל באופן אסטרטגי ומודע. בתווך נמצאת כל שרשרת הפיקוד, שותפה לפשעים גם אם לא מדעת. באופן עקרוני אני גורס שבניתוח פוליטי כוונות הן משניות למעשים. כך שהעניין שלי בפסיכולוגיה של השופטים והמפקדים הצבאיים הוא מוגבל מראש.

  14. גיורא לשם / פבר 17 2010 23:35

    כדי להשיג הסדר עם הפלסטינים, דבר שמרביתנו סבורים שהוא מטרה נכונה, יש צורך לגבש רוב בעם.
    לצערי, הרוב הזה הולך וקטן.
    אינני רוצה להמעיט בחשיבות פעולתכם, אני אך מבקש להטעים שהפעילות צריכה להתגוון על-ידי פנייה יותר נכונה לציבור הישראלי כדי להשיג בו רוב.
    אחת הבעיות בישראל היא העובדה, שברבות השנים כל מה שהיה מסומן כשמאל שכח שעליו גם לעסוק בבעיותיו של הפרט הישראלי הנשחק בחיי היום-יום ובכלכלה המופרטת. השמאל הזה אף שחק את ההגנה על העובדים וכו'.
    כאשר אדם מן השורה עסוק כל היום בפרנסה ובצורך "לגמור את החודש" אין לו הרבה סבלנות לסובלי בילעין.

  15. עידן / פבר 17 2010 23:44

    הפוסט הזה לא עוסק בבעיה הנצחית – "למה השמאל לא סוחף המונים?". באמת שאין לי כוח להתעסק בזה, נדמה כאילו התשוקה העיקרית של שמאלנים רבים היא להתעסק רק בפופיק של עצמם ולשאול שאלות על עצמם.

    הבלוג הזה בוחן את העולם האמיתי, ובעולם הזה נעשות עוולות חמורות מאד כלפי פלסטינים. זה לא גורע במאומה מן העוולות (החמורות, אבל פחות) שנעשות כלפי עובדי קבלן וחד-הוריות ונוער במצוקה בישראל. לא יכול להיות שכל פעם שמישהו בשמאל ימחה נגד עוול בלתי ניתן לערעור, יקראו מהיציע "אבל למה אתם לא מדברים על…". יש מי שמדבר על זה, הרבה אפילו. לא חסר גופים חברתיים בשמאל. למה כל אחד חייב לדבר על כל נושא בעולם? אני מתעסק במה שאני יחסית מבין ושולט, ומניח לאחרים להתעסק בנושאים שהם מומחים בהם. אין כאן שום הזנחה, אלא גישה פרקטית לחלוטין.

    הטעות שלך היא כשאתה כותב "אתם". אני זה לא "אתם". אני לא מייצג שום גוף או מפלגה בשמאל. אני לא מחוייב לקהל בוחרים ואני לא צריך להציג אג'נדה כוללת לתיקון החברה הישראלית. זה לא מטרתי. את הבלוג הזה תשפוט לפי המטרות הצנועות שהוא הציב לעצמו. למיטב ידיעתי, רוב אלה שרוצים לתפוס מרובה – לא תופסים כלום.

  16. גיל / פבר 17 2010 23:44

    ההבחנה שבניתוח פוליטי יש להתייחס למעשים ופחות לכוונות היא כניראה מדוייקת ובנוסף גם מציבה את האחריות בכל הדרגים שמא יגדיו "רק מילאתי פקודה"

  17. ינאי / פבר 18 2010 00:04

    על פוסט חשוב מאוד! בקשר למה שאתה כותב בסוף על מנגנון של רדיפה פוליטית – אני חושב שהמעצרים ההמוניים והמפחידים של מפגינים פלסטינים – ובכמה מקרים של יהודים – בזמן עופרת יצוקה הראו שהמנגנון הזה כבר יודע לעבוד לא רע גם בתוך גבולות 67.

    אני תוהה האם ה"מקור" הוא אכן בבילעין ובניעלין, או שפשוט גם במקומות הללו אנחנו עדים להקצנה מזדחלת של הדיכוי הפוליטי, שמתרחשת בצורות אחרות, מתונות יותר בנתיים, גם במקומות אחרים (נניח הדה-לגיטימציה של ארגוני זכויות אדם, או המעצרים של פעילי פרופיל חדש). אולי אפשר לראות את ההקצנה בדיכוי המחאה העממית בשטחים על רקע הדחיקה הרחבה יותר של קווים אדומים בידי המדינה בשנים האחרונות – למשל: מדיניות החיסולים באינתיפדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה, המצור על עזה והמבצעים הצבאיים בעזה, ולבסוף עופרת יצוקה.

  18. עידן / פבר 18 2010 00:13

    המעצרים בעופרת יצוקה היו באמת סנונית מבשרת. אבל שם דובר במעצרים אקראיים, המוניים, וככל הידוע לי, העצורים שוחררו תוך זמן קצר מאד.

    בבילעין/נעלין המעצרים מכוונים נגד מטרות שסומנו מראש; והם מורחקים מזירת ההפגנות, לפעמים אפילו במעצר בית, למשך חודשים ארוכים.

    חיסולים ממוקדים עוד ניתן היה להגדיר כחלק מן המאבק בטרור. מטרות החיסול היו בד"כ טרוריסטים (אף כי על הדרך נהרגו חפים מפשע). כאן המאבק הוא במנהיגים פוליטיים פר סה, שחרתו על דגלם מאבק לא אלים. כך שלא ניתן (כרגע לא ניתן, הנבואה ניתנה לשוטים) לסכל אותם ממסוק; מסכלים אותם באמצעות צווי מעצר.

  19. עמית / פבר 18 2010 02:12

    היא מה למדנו אחרי הפוסט המצוין ?
    האם ישנן דרכים פוליטיות או אחרות שלא יתקלו בחומות הכיבוש וגרורותיו ושבכוחן לשנות את הזחילה האיטית לעבר מדינה שכל מערכות השלטון שבה מכוונות ל"רצון העם" כמו שקרה בכ"כ הרבה מקומות
    האם במסגרת הכוחות הפוליטיים בישראל יש מי שמסוגל ורוצה לעצור את התהליך הזה שסופו גם אם איטי ידוע ושבו גם הבלוג הזה ייסגר אם ישפיע קצת יותר מידי ?
    או שישראל נדונה להתגלגל לעבר שלטון שבו זכויות האדם הינן רק מראית עין

  20. גיל / פבר 18 2010 17:19

    נראה שיש לממשלת ישראל סיבות טובות מאוד להסלים את המאבק, מאחר והארגון המסויים של המחאה הזו מפחיד אותה מאוד.

    השילוב של פלסטינים, ישראלים וזרים, של יוזמה מקומית, ושל שימוש יעיל בתקשורת "מחתרתית", הוא בעל פוטנציאל נפיץ מבחינת השלטון הישראלי. האינתיפאדה הקודמת התקיימה לפני דור האינטרנט, לפני שתנועות grassroots יכלו ליצור תקשורת ביניהן בקלות. אם המודל של בילעין ישוכפל לאינתיפאדה חדשה, ואם זו תישאר בלתי אלימה, התוצאות יראו אחרות לגמרי מאשר באינתיפאדה של הדור הקודם. ממשלת ישראל חרדה ל"לגיטימציה" המעורפלת אותה מזכירים בזמן האחרון ללא הרף, ולא סתם היא חרדה.

  21. איתי / פבר 18 2010 20:05

    חבל שאתה לא מדייק בפרטים
    לדוגמא ציטטות מתוך אותה כתבה בהארץ
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1140976.html

    מי מתחיל באלימות, הצבא או המפגינים?

    "זה משתנה מפעם לפעם, בכנות. אין מישהו קבוע. היום זה היה סימולטני".

    הצעירים המשתתפים נראים משועשעים, מעין משחק של שוטרים וגנבים. זה ה"בידור" השבועי של תושבי הכפר והאזור. בתחילה היו ההפגנות כמעט בכל יום, אך בגלל העומס הרב על תושבי נעלין החליטה הוועדה לעבור למתכונת של פעם בשבוע. המשקיפים על הגבעה מזהירים בצעקות את מיידי האבנים כאשר שוטרי מג"ב מתקרבים אליהם עד כדי סיכון.

    מתחת לעץ זית התיישבה לנוח אחת מקבוצות מיידי האבנים. הם מורידים את כיסויי הפנים ומתחתם מתגלים משליך אבנים אחד מבוגר, כבן 40, והשאר נערים בגיל העשרה. "יא בן זונה, תבוא לפה", צועק אחד מהם. גבעות מוריקות, עצי זית, פסטורליה. רק קולות הירי והקללות פוגמים בנוף.

    לא שזה מצדיק ירי בכינון ישיר של רימון גז , אבל עדיין זה רחוק מהגדרות שלך על אלימות חיילים ללא התגרות אלימה , תאמין לי שהחיילים היו מעדיפים לעשות משהו אחר ביום שישי

    הייתי מצפה ממך לכתיבה יותר אחראית ונכונה אם אתה רוצה שיקבלו את דבריך

  22. עידן / פבר 18 2010 20:15

    כשההפגנות התחילו, בשנת 2003-2004, הדפוס הקבוע היה שהצבא מפעיל אלימות עוד לפני שהושלכה אבן אחת. זה גם אושר בבית משפט, שעוד היה לו צל אמינות אז. מאז הפך יידוי האבנים מרכיב קבוע בהפגנות, נכון, לפעמים לפני הגז המדמיע. כמו שכתבתי, אני לא רואה ביידוי אבנים פעולה אלימה בקונטקסט האלים פי אלף שכופה הצבא.

    ואף אחד לא הזכיר את גנדי חוץ ממך. אישית אני חושב שפציפיזם תחת כיבוש אלים הוא לא מוסרי. כשחומסים את ביתך ואדמתך, זה לא מוסרי לשתוק בלי להגיב. אבן על חייל זה לא טרור; רימון גז על אזרח זה כן טרור.

  23. ראם זחרוביץ' / פבר 19 2010 13:25

    מה אמור לעשות חייל שמקבל אבן בפרצוף? לקבל בהבנה? או לזרוק אבנים בחזרה?

    בחייך..

  24. ראם זחרוביץ' / פבר 19 2010 13:26

    מה אמור לעשות חייל שמקבל אבן בפרצוף? לקבל בהבנה? או לזרוק אבנים בחזרה?

    בחייך..

  25. איתן לרנר / פבר 19 2010 15:52

    נו באמת ,הצבא נמצא שם מלכתחילה על מנת לדכא ולאכוף את דיכוי הכפריים שלא ירימו ראש וידרשו בצדק את תיקון העוולות כדוגמת שוד הקרקעות בחסות הגדר.זה כמו לבוא בטענות לאדם היושב בביתו ומישהו מתפרץ אליו הביתה , כופת אותו ודורך על צווארו עם מגף מדורבן, על כך שהעז להתנגד ולהכות חזרה כשהיה יכול. החיילים הם אלה שנמצאים על אדמתם של הכפריים ולא להיפך וכמובן אין מה להשוות את האבנים שאיני מצדיקם לכדורי גומי, מכות, ירי כדורים חיים ורימונים בכינון ישיר.די עם ההתחסדות הזו

  26. חנה בית הלחמי / פבר 19 2010 19:31

    .

  27. אביגיל / פבר 19 2010 20:08

    וזה היה יפה לחזות בזה אבל מה שעצוב זה שלרוב האנשים, הולכים להציג את זה כאילו הם עשו דבר שלילי. ועוד יותר עצוב זה שחיילי צה"ל התחבאו ופתאום הגיחו, בעצם כמו נתנו להשתוללות להתרחש ואז הגיעו ובאלימות פיזרו את ההפגנה תרתי משמע. הם לא היו שם כל הזמן והיו פעילים שאמרו שאולי בכוונה הם אפשרו את ההריסה של הגדר, כדי שיהיה אפשר אח"כ להאשים ולהסלים את המאבק. מרחוק זה קצת היה נראה כך. עשיתי בפוסט חדש גם הפנייה לפוסט שלך.

  28. רחביה ברמן / פבר 19 2010 22:55

    עובר דירה, או שסתם המצאת בשביל שתהיה לך הזדמנות להסתלבט עלינו בסגנון ערס בלוגיקה? 😛

  29. רחביה ברמן / פבר 19 2010 22:57

    נועדו "לקדם שלום" במובן של לשכנע מישהו ב"שלום". הן נועדו כדי למנוע עוול. העוול הוא שמונע את השלום. No justice – No peace.

  30. עידן / פבר 19 2010 23:23

    מנהלי "רשימות" הלחיצו כאן את כולם, והסתבר שלוח הזמנים הרבה יותר אטי. אז החלטתי שאני האחרון, שיכבה את האור. אבל יש כבר דירת מסתור ליום סגריר.

    ההסתלבטות ההיא היתה בעצם מוצר חיוני, כמו שהעידו התגובות. פשוט ניצלתי את התיזמון.

  31. יוני / פבר 20 2010 11:20

    מאיר ופוקח עיניים.

    כיוון שאני לא מכיר כל העובדות אני נזהר לקבל במאת האחוזים את כל מה שאתה אומר, כי אתה יודע, המציאות ניתנת לאלפי פרשנויות, אבל הפוסט שלך רק מוכיח עד כמה השיח במדינה מנותק מהעובדות ומתומרן על ידי גורמים שונים.

    השאלה היחידה היא זו – עכשיו כשאנחנו יודעים שישנו עוול, מה אפשר לעשות?

  32. אלעד / פבר 20 2010 18:51

    על כתבה מסכמת ומאירת עיניים. קשה לקרוא את הדברים, בקונטקסט הכללי הם גורמים לי יותר ויותר להצטער ולהתחלחל מכך שאני "אזרח מדינת ישראל", אבל זה עדיף מאשר עצימת עיניים.

    אני חייב לשאול שאלת תם שתוכל לסייע לי ולאנשים נוספים שאינם בקיאים כמוך בנושא הגדר להבין את הדברים לאשורם-
    אם בניית הגדר דרך בלעין ונעלין יוצרת כזו מהומה והתנגדות, מדוע מדינת ישראל מתעקשת להתוות את הגדר דווקא שם? האם המטרה היא לספח שטחים שיאפשרו להכליל התנחלויות מסויימות בשטחי מדינת ישראל אחרי ההפרדה? האם ישראל מנסה "לעשות שריר" ולהראות שהיא לא מתקפלת בפני ההתנגדות? ומהכיוון השני – מדוע מדינת ישראל לא משתמשת בתכסיס הידוע של הקונולניאליזם שעבד בצורה לא רעה במקומות אחרים בעולם: הצעת פיצוי כספי לתושבי בלעין ונעלין שאדמותיהם נגזלו? (לא שאני אומר שזו הדרך הנכונה והמוסרית – נהפוך הוא – אני רק תוהה למה זה לא נעשה, או שזה כן נעשה ואני לא מודע לכך).

  33. עידן / פבר 20 2010 19:19

    כמובן, תוואי הגדר הוא מדיני (סיפוחי) ולא בטחוני. במקרה של בילעין זה אפילו אושר בידי בג"ץ: "התוואי הקיים מעורר תמיהות, ואין להסבירו אלא ברצון לכלול את החלק המזרחי של מתתיהו מזרח ממערב לגדר".

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=901127&contrassID=2&subContrassID=21&sbSubContrassID=0

    אין כאן עניין של לעשות שריר. יש כאן מחוייבות עמוקה, חוצת מפלגות, לזכותנו על כל האדמה בין הירדן לים.

    אין שום סיכוי שבעולם שתושבי בילעין ונעלין יסכימו לפיצוי כספי. גם כלכלית, פיצוי כזה לא יעזור בטווח הארוך. משמעות גזילת הקרקעות היא לא רק אובדן הכנסה, אלא אובדן משלח יד; החקלאים צריכים לעשות הסבה מקצועית לענפים אחרים, ולפעמים מדובר באנשים מבוגרים. אבל הסיבה העיקרית היא כמובן פוליטית. כמו שישראל לא תמכור את פתח תקווה לאיזה מיליארדר סעודי, ולא משנה כמה כסף הוא ישלם, גם הפלסטינים לא ימכרו נחלות מולדת שלהם.

  34. יריב מ / פבר 21 2010 13:11

    תודה על הפוסט החשוב

  35. אלעד / פבר 22 2010 08:12

    דווקא מפתח תקווה נראה לי שכמה מאיתנו היו שמחים להיפטר 🙂
    תודה על התשובה.

  36. אבי / פבר 22 2010 11:13

    שלום,
    אתה כותב נהדר, תודה רבה!

    רק עניין אחד – כתבת בקשר למוחמד חטיב "לא היכו אותו, לא עינו אותו."

    ולמעשה חטפו אותו באמצע הלילה ממיטתו והחטיפו לו מכות (כמו שאתה כותב:"הפנים הנפוחים ממכות הם של מוחמד חטיב")

    ברור לכל בן אדם שזה עינוי ולא שום דבר אחר. החושים שלנו נהייו כל כך קהים, שאם אנחנו לא שומעים על איזה תיאור מזוויע שהחוקרים מחרבנים על העצור ודוחפים קנה של נשק לפי הטבעת שלו, אנחנו מתייחסים לזה כאילו הכל בסדר.

    סליחה על הקטנוניות.
    אבי

  37. עידן / פבר 22 2010 18:50

    הציטוט הוא מהעו"ד של חטיב, מיכאל ספרד, והבאתי אותו כלשונו. הוא מדבר על תקופת שהייתו של חטיב במעצר, ולא על נסיבות המעצר, שהיו כמובן אלימות, כמתועד בסרטון.

  38. רון / מרץ 5 2010 15:51

    אחמד או מוחמד? (מוסא)

    חוץ מזה יופי

  39. כמה שהכותב צודק..
    אין לכם מושג כמה.

  40. א / יול 24 2010 12:03

    בתור אחד שחזר ממילואים בגיזרה לא מזמן – כל מילה בסלע.

    יורים לפני שהערבים מרימים אבן אחת.

    משתמשים באמצעים קשים לפיזור הפגנות -רעש חזק וכו על אוכלוסיה אזרחית שלווה. ועוצרים אנשים בלי הכרה כדי לשבור אותם – זה לא סודי ולא מוצנע – זה ברור לפי ההוראות ונמצא על השולחן כל הזמן.

    לגבי מי שדיבר על השלום – האנשים האלה לא יכולים לחכות להסדר – זה מצב דחוף. אני לא ממש מזדהה עם מטרות השמאל הקיצוני ואף פעם לא הייתי בהפגנה (רק כאמור כחייל מילואים מהצד השני) -למרות זאת אני ממליץ בחום לכל הספקנים לסוע לשם ולראות בעצמכם – אח"כ תדברו

  41. uk football betting / דצמ 7 2010 12:24

    Interesting post, bookmarked for future referrence, regards Michael..

  42. יהודית / מאי 7 2012 09:48

    שלום עידן. ראיתי עכשיו (בעקבות הכתבה בהארץ על המסתערבים בבילעין) את הערך על בילעין בויקיפדיה. זהו ערך מאד דליל. גם אין קישור לכתבה הזאת שלך. האם תוכל לשפר את המצב?

  43. יהודית / מאי 7 2012 09:53

    סליחה, ראיתי שיש בויקיפדה ערך מורחב על המאבק. עם זאת – אין קישור למאמר המקיף הזה.

  44. עידן לנדו / מאי 7 2012 10:01

    יהודית, הבלוג מכלה את כל זמני ואני לא עוסק בהפצתו במקומות אחרים – סומך על קוראים שרואים זאת לנחוץ. אבל לא נראה לי שויקיפדיה יקשרו לבלוג עם זיהוי פוליטי מובהק כל כך.

Trackbacks

  1. בזכות האלימות: פוסט פמיניסטי « שחור-סגול

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: