הבהרה בעניין טעם רע
הפוסט הקודם שלי עורר מורת רוח רבה בקרב הקוראים, ובמיוחד הקוראות. זה לא חדש. הוא לא הובן כהלכה. גם זה לא חדש. מה שחדש אולי זה שגם הקוראים/קוראות המסורים של הבלוג, מה שנקרא המעגל הפנימי, לא ממש הבינו, וכעסו.
זה מדליק נורה אדומה. כנראה שהבעיה היתה אצלי. אם אף אחד לא מבין אותך, אולי גם אתה לא מבין את עצמך.
אז בפתח הדברים, אני מתנצל בפני מי שנפגע או נפגעה. אני בטוח שהדברים לא הובנו כפי שדמיינתי. אין לי בעיה עם גדודים של שונאים ושונאות שיורקים על שמי מדי בוקר בבוקרו. כל עוד הם יורקים על שמי מהסיבות הנכונות, אני שלם עם עצמי. חבל לי שמישהו או מישהי ינטרו לי טינה מהסיבות הלא נכונות.
אני לא הולך לנסות לפענח את הפוסט ההוא. קרתה בו תקלה תקשורתית. כלומר, לי כבר ברור מה רציתי לומר, אבל ברור באותה מידה שזה לא עבד. גם הסירוב שלי "לפרש" לא עבד, אף כי היתה מאחוריו מחשבה (המחשבה היא זאת: חוכמה שנקנית במאמץ עצמי שווה הרבה יותר מחוכמה שמישהו אחר לעס בשבילך).
לא חוכמה ולא בטיח. פשוט לא עבד.
הואשמתי בסקסיזם ושוביניזם. נו, מה אומר ומה אגיד. לא אנסה אפילו להצטדק. מי שקרא בעיון דברים אחרים שכתבתי ומי שמכיר אותי יודע שהדברים חסרי שחר. כל מילה מיותרת.
הרי גם קראו לי כבר מכחיש שואה כי השוויתי, נו, אתם יודעים. הדברים האלה קורים, כשהולכים על הקצה. אם להיתלות באילנות גבוהים: גם בוראט הואשם בגזענות וברונו בהומופוביה. לא, אני לא מתקרב לקרסוליו. אבל נדמה לי שזאת תמיד הסכנה שאורבת בהפוך-על-הפוך: הכל מתהפך בחזרה אליך.
מישהי הציעה שאוריד את הפוסט. חשבתי על זה, והחלטתי שלא. אני לא משכתב את ההסטוריה של הבלוג. גם הפוסט המוזר הזה הוא חלק ממני. ויש עניין מהותי יותר. כשהתחלתי עם הבלוג הזה, לפני שנה, הצבתי לי כמה יעדים. אחד מהם היה – לא להירדם בשמירה. לא להעלות גרה. להפתיע, וזה כולל להרתיע, את עצמי ואת הקוראים. כך הכריז סעיף 9 בפוסט הראשון הראשון: "הציפיות של הקוראים (לשבור אותן); הציפיות של עצמי (לזכור ולשכוח, לזכור ולשכוח); הציפיות של המילים (אימת הניסוח המדוייק)."
התכוונתי לכל מילה. לא בא לי שתיכנסו אל הבלוג הזה מתוך ידיעה מראש מה תקבלו. לא בא לי לכתוב פוסטים בידיעה מראש איך הם יתגלגלו. מי שמצפה להיכנס לכאן ולקבל את כוס תה הצמחים שלו, עם הדבש והעוגיה המנחמת בצד – יתאכזב. ואולי גם יתעצבן. האכזבה והעצבים האלה הם תגובות בריאות, ואני נותן להן במה בבלוג (כל עוד אינן גולשות להשמצות אישיות). הם סוג של בעיטה באחוריה המדושנים של הזחיחות – שלי ושלכם. הם הזרע שממנו נובטת מחשבה חדשה, רעננה.
לא, זאת לא אפולוגטיקה על הפוסט האחרון. כבר אמרתי שהוא היה לא מוצלח, והתנצלתי על האי הבנה. זאת הבהרה רחבה יותר, ואולי סוג של תיאום ציפיות, עם קוראים/ות מאוכזבים/ות. אם לא נתאם ציפיות, איך נשבור אותן בפעם הבאה?
[סגרתי לתגובות כי אין סיכוי שהדיון לא ידרדר להאשמות שווא ועלבונות מיותרים]
לא למות טיפש 