Skip to content
19 במרץ 2009 / עידן לנדו

פרשת שליט: קריאה אלטרנטיבית

אומה שלמה סופקת כפיים לנוכח כשלון עסקת שליט. יש גם מי שיודע שישראל לא עשתה מספיק. אף אחד לא מעז לומר במפורש מדוע ישראל לא עשתה מספיק. מסע דקדקני אל לבו האפל של השלטון.

העובדות

ב-25 ביוני 2006 נחטף גלעד שליט במחסום כרם שלום על גבול עזה. החוטפים השתייכו לשלושה ארגונים: גדודי עז א-דין אל-קסאם של החמאס, ועדות ההתנגדות העממית וצבא האיסלאם. יממה לאחר חטיפתו הציעו החוטפים מידע אודותיו תמורת שחרור כל האסירים והאסירות מתחת גיל 18. לאחר 6 ימים, ב-1 ליולי, פירסמו החוטפים את הנוסחה הראשונה של חילופי האסירים: 1,000 אסירים פלסטינים תמורת גלעד שליט, בנוסף על הקטינים והנשים. בתוך חודשיים התגבשה העמדה הרשמית של החמאס, שעמדה כצוק איתן במשך שנתיים ו-9 חודשים: 1,400 אסירים תמורת שליט.

בתגובה לדרישה, חזרה ישראל על עמדתה, לפיה לא תשחרר אף אסיר ולא תכנע לסחטנות של ארגוני הטרור. "ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שב ומבהיר כי לא תהיה כל עסקה", מסר דובר משרד החוץ, "החייל גלעד שליט ישוחרר או שניאלץ לפעול כדי להביא לשחרורו".

נתוני הפתיחה הללו לא השתנו במהלך שנתיים ו-9 חודשים ואינספור מהלכי תיווך מצריים וצרפתיים. לקח לישראל יותר משנתיים להסכים ל-450 אסירים, אבל הפלסטינים המשיכו להתעקש על הנוסחה המקורית, 1,400 אסירים. ישראל ניסתה כל דרך התחמקות אפשרית. לפסול אסירים עם דם על הידיים (נכשל), לקשור את עסקת חילופי השבויים לפתיחת המעברים (נכשל, ובצדק נכשל; הרי ישראל סגרה את המעברים גם לפני החטיפה; הסכם המעברים התנה את פתיחתם בהפסקת ירי הטילים).

השורה התחתונה: כמעט 3 שנים, 1,450 הרוגים ועשרות אלפי בתים הרוסים אחרי החטיפה – החמאס לא זז מילימטר מעמדתו הראשונית. הפלישה לעזה, שאמורה היתה למוטט את החמאס, או לפחות להפיל אותו על ברכיו, לא הזיזה דבר בעניין שליט. למעשה, סיכויי שחרורו כעת, לאחר פרסום שמות המחבלים שישראל לא תשחרר בשום אופן, קרובים לאפס.

החודשיים האחרונים

לפי הערכות הפרשנים, בחודשיים האחרונים נתקעה העסקה בשל מאבקים פוליטיים בצמרת השלטון הישראלי. המתיחות בין ברק לאולמרט הגיעה לשיאה; אולמרט לא סבל את המחשבה שברק, ושליחו עמוס גלעד, יקצרו את כל התהילה על שחרור שליט. כך התגלגל הספין של "השעיית" עמוס גלעד והחזרתו, ניטרולו, העברת המו"מ לידי שליח ראש הממשלה, עופר דקל, ובשבועות האחרונים, מבול של הדלפות סותרות בעניין הפערים בין הצדדים, עד לסגירה הסופית של העסקה.

בפרספקטיבה של 1,000 ימי השבי, החודשיים האחרונים, אם כן, היו סרח עודף. לא הסיפור המרכזי. הסיבה המוצהרת לעיכוב הזה – ההתעקשות הפתאומית של אולמרט להתנות את פתיחת המעברים בשחרור שליט – היתה תרגיל הסחה: מהלך שלא הביא להורדת המחיר, אלא לביצור דימויו של אולמרט כ"גואל שבויים", רחום וקשוח כאחד. היטיב לזהות את הבלוף הזה צבי בראל, ב-23 לפברואר:

"לא חשוב איך נגדיר את מה שאולמרט אומר, התנאי "החדש" שלו, הנותן לכאורה לשחרור שליט קדימות על פני פתיחת המעברים – הוא בלוף. לחמאס אין ולא היתה שום בעיה לסכם, וליישם, תחילה את שחרור שליט ואחר כך את הסכם הפסקת האש. הסכמה כזאת איננה נוגדת את העיקרון שקבע, שיש להפריד בין התהדיאה לשחרור שליט. אם ישראל רוצה לשחרר את שליט קודם, כך יהיה, כשהמחיר ידוע. כך היה מיד אחרי ששליט נחטף, בתקופת התהדיאה הראשונה, וגם אחרי המלחמה בעזה. ישראל, שהטילה את המצור על עזה בגלל חטיפת שליט, לא הפנימה את תנאי החמאס, שפעל כל הזמן בשני מסלולים: הסרת המצור ויישום התהדיאה ללא קשר לשליט, ושחרור אסירים ללא קשר למצור."

לשאלה אם ישראל לא הפנימה את תנאי החמאס, או רק העמידה פנים שכך, נחזור בהמשך. בכל מקרה, יש להניח בצד את הסחרחורת הנלעגת של החודשיים האחרונים, ולהפנות את המבט, שוב, לשנתיים וחצי שקדמו להן. מה קרה במהלכן? מה לא קרה במהלכן, ולמה?

בהדרגה מתברר שהרבה ממה שיכול היה לקרות, לא קרה. יותר מחצי שנה לאחר החטיפה, צה"ל לא הקצה משאבים מתאימים לאיתור שליט. המו"מ עצמו, על כל פיתוליו הענפים – ערוצים בינלאומיים, לחץ פסיכולוגי, דיסאינפורמציה וכו' – היה בעיקר מעטפת ללא תוכן. פרשן "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, אומר את הדברים בדרכו הגלויה (אתמול, 18.3.09):

"רק אתמול, בממשלה, ישבו כל השותפים הישראלים למו"מ לשיחת סיכום וגילו את הסוד הנורא: לא היה מו"מ. ישראל ניהלה מו"מ חד-צדדי עם עצמה. שיחקנו בנדמה לי. החמאס קבע תנאים לפני שנתיים ולא זז מהם בפסיק. תוצאת כל התרגילים, התמרונים וההתחכמויות שלנו היתה אחת: כרסום מתמיד בעמדה הישראלית, בעקרונות ובקווים האדומים. אנחנו תימרנו את החמאס וכירסמנו בעצמנו. באנו עם 70 שמות – החמאס זרק. באנו עם 120 שמות – החמאס זרק. באנו עם 220, החמאס זרק. באנו עם 320 – החמאס זרק. אז מה השתנה בכל הזמן הזה?"

כלום לא השתנה. עכשיו כולם מתחילים לשאול שאלות. נשאל גם אנחנו.

השאלות הקשות

למה בעצם לא חלה שום התקדמות במו"מ לשחרור שליט מן הרגע הראשון?

למה נכנס המו"מ לשלב האינטנסיבי שלו רק בחודשיים האחרונים, עם סיום "עופרת יצוקה"?

לשם מה ירדו לטמיון כמעט 3 שנים מחייו של שליט?

מה מונע כיום את סגירת העסקה?

שני הסברים אפשריים

על השאלות הקשות האלה יש תשובות "רשמיות". ההסבר הרשמי, נקרא לו הסבר 1, הולך בערך כך.

הסבר 1: דרישות החוטפים היו מוגזמות. ישראל לא היתה יכולה להסכים לשחרור רוצחים מסוכנים. 3 שנות משא ומתן נועדו להוזיל את מחירו של שליט. לצערנו, לא הצלחנו. שחרור הארכי-מחבלים שדרש החמאס היה מחולל גל פיגועים חדש בישראל.

הרבה ישראלים, אני מניח, מאמינים בהסבר 1. אבל הסבר, כזכור, צריך להסביר עובדות. ועל מנת להעריך את הצלחתו ההסברית, צריך למדוד אותו כנגד הסברים חלופיים. הנה הסבר חלופי לשאלות הקשות,  נקרא לו הסבר 2.

הסבר 2: לישראל יש יעדים אסטרטגיים בעזה, ולשמם היא יצאה למבצע "עופרת יצוקה". שחרור מוקדם של שליט היה פוגע בהשגת יעדים אלה. לרוע המזל, מתקפת "עופרת יצוקה" לא השיגה אף אחד מן היעדים האלה. השארת שליט בשבי מאפשרת להחזיק את חשבון הדמים עם החמאס פתוח, עד הפלישה הבאה.

הסבר 1

מי שמאמין בהסבר 1, שנתו טובה בלילות. הסבר 2, לעומתו, מדיר שינה. אני מניח שהתגובה הראשונית של רוב הישראלים כלפיו תהיה זעם ואי אמון. יהיו מי שיפטרו אותו כהזייה קונספירטיבית, אף כי הוא אינו מניח בהכרח תכנון קונספירטיבי מראש (עוד על כך בהמשך).

ובכל זאת, מי שחפץ שבטחונו בהסבר 1 יישען על היותו הסבר, ולא רק דוֹגמה שלטונית, חייב לשאול את עצמו שאלה פשוטה: האם הסבר 1 באמת מסביר את התנהלותה של ישראל בפרשת שליט, מיום חטיפתו ועד יום שחרורו?

בוא נראה. על פי הסבר 1, המו"מ הממושך היה פועל יוצא של נחישות הדדית. ישראל ביקשה להוזיל את המחיר, החמאס לא נעתר.

מה בדיוק עשתה ישראל – אני מדגיש, עשתה, לא הכריזה – כדי להוזיל את המחיר? מה עושים במשא ומתן, או בהתמקחות, כדי לשכנע את הצד השני להוזיל את המחיר? יש שיטות מגוונות. לכולן משותף רעיון בסיסי אחד: מנסים לשכנע את הצד השני שגם הוא ייצא נשכר מהוזלת המחיר של הנכס שברשותו. מתמקח רציונלי לעולם לא ינקוט צעדים שיגרמו לצד השני להתבצר בעמדתו, או להעלות את המחיר. האם ישראל פעלה כמתמקח רציונלי? שאלה מעניינת, שכמובן תלויה בהיפותזה שאנו מאמצים (הסבר 1 או 2).

איך ניסתה ישראל לשכנע את החמאס שכדאי לו להוריד את מספר האסירים שהוא דורש לשחרר בתמורה לגלעד שליט? בואו ניזכר.

ישראל החריפה את המצור על עזה, עד כדי דירדור פלסטינים רבים לתת-תזונה.
לא התירה כניסת חלקי חילוף חיוניים למשאבות מים ומתקני סינון.
ירתה על דייגים פלסטינים ואף הרגה בהם כשניסו לצאת לים.
ביצעה טבח בבית-חאנון בנובמבר 2006 (19 אזרחים הרוגים, עשרות פצועים).
הכריזה מלחמה כללית על הרשת האזרחית של החמאס בגדה (סגרה חנויות, החרימה נכסים, סגרה בתי תמחוי ויתומים, אגודות בריאות וצדקה ועוד).

וגולת הכותרת: פלשה בעזה ב-27 בדצמבר 2008, ובמשך 3 שבועות הרגה 960 אזרחים, נשים וילדים; הפכה קרוב ל-100,000 איש לחסרי בית; הסבה נזקים במיליארדי דולר לתשתיות, כולל בתי חולים ושטחים חקלאיים שהושמדו עד היסוד.

ואיך היא ממשיכה בנסיונות השכנוע, אחרי כשלון השיחות השבוע? מחליטה להרע את תנאי המאסר של אסירים בטחוניים השייכים לחמאס ולג'יהאד האיסלמי.

לא בדיוק צעדים בוני אמון. עכשיו תבוא התגובה הישראלית הרשמית: כל צעדי העונשין האלה באו בתגובה לתוקפנות החמאס, שירה ויורה טילים על ישובי הדרום. גם הטענה הזאת מופרכת, אבל לא ניכנס לכך עכשיו. מה שישראל טוענת, בעצם, זה שאין שום קשר בין המדיניות הברוטלית שהיא ניהלה בעזה החל מן היום הראשון לעליית החמאס לשלטון, לבין המו"מ לשחרור שליט. אין קשר.

הבעיה היא שזה לא ממש משכנע את הצד הפלסטיני. הוא היה אמור להוזיל את "המחיר המופרז" שנתבע תמורת שליט, בלי קשר להפגזות שהוא סובל, לרעב ולמחסור בתרופות – שכולם תוצאה של המצור הישראלי. למה הדבר דומה? נניח שאתה מנסה למכור לי רכב במחיר שנראה לי מופקע. אני מנסה לשכנע אותך לרדת במחיר, ובינתיים, "בלי קשר" למשא ומתן בינינו, אני שולח למשפחה שלך מכתבי איום, הופך לך פח זבל בכניסה לבית, שובר לך את צנרת המים בבניין, ולקינוח, משגר טיל לאו לסלון שלך.

אולי אין קשר בין איך שאני מתנהג לבין המשא ומתן בינינו, אבל בכל זאת, איך לומר בעדינות, לא ממש קידמתי אותו.

אבל בוא נניח שבאמת אין קשר, וכל הצעדים הללו היו הכרחיים מבחינת הבטחון הלאומי הישראלי. עדיין נשאלת השאלה: מה ישראל כן עשתה על מנת להוזיל את מחיר שחרורו של שליט? נזכיר שוב, שתחת הסבר 1, תקופת המו"מ התארכה כל כך כי במהלכה ניסתה ישראל להגיע לעסקה טובה יותר מבחינתה מאשר הדרישות הראשוניות של החוטפים (1,000 אסירים). מה עשתה ישראל כדי לקדם מטרה זאת? כיצד היא פעלה, במסגרת ההתמקחות הרציונלית, לשכנע את החמאס שהוא ייצא נשכר מהורדת המחיר?

שום דבר. אלא אם כן בדיוק ישנתי והחמצתי את ההצעה הדרמטית.

בוא נתקדם צעד אחד קדימה. ישראל לא פעלה כמתמקח רציונלי, כשמניחים את הסבר 1. האם היה מקום להניח שהחמאס ייסוג מיוזמתו מן המחיר הראשוני שנקבע עבור שליט? לא, כמו כל מתמקח רציונלי, החמאס לא נסוג מן המחיר הראשוני משום שלא היה לו שום תמריץ חיובי לכך. תמריצים שליליים להתעקש עליו היו גם היו – כל מה שישראל חוללה בעזה בשנים האחרונות.

הדברים הללו לא דורשים ניתוח מעמיק מדי או ידיעות מופלגות בתחום המודיעין. כל מי שעיניו בראשו ידע שהחמאס לא ייסוג מדרישותיו בעסקת שליט. ישראל תמיד שילמה מחיר "כבד" בעסקות שבויים, גם תמורת גופות. אנחנו יודעים את זה והחמאס יודע את זה. מה שמדהים זה שממשלת ישראל הצליחה לשכנע את הציבור שהיא "הופכת כל אבן" כדי להחזיר את שליט, בעוד שבפועל כל התנהלותה מול החמאס רק הרחיקה את יום שחרורו.

ישראל ידעה שהמחיר לא יוזל; לא עשתה דבר שיגרום לחמאס להוזיל אותו; ועשתה הרבה מאד לגרום לחמאס לדבוק במחיר, אם לא להעלותו. וזה עוד לפני שבוחנים את הדרך העקלקלה והעקיפה של המו"מ (מתווכים ממצרים, מצרפת ומטורקיה, נסיעות חובקות עולם, מאבקי כוח בין ראש הממשלה לשר הביטחון), שביזבזה הרבה מאד זמן יקר.

במלים אחרות, אם הסבר 1 אמנם נכון, אין זאת אלא שישראל נהגה כמתמקח לא רציונלי באופן קיצוני. שדרת פיקוד שלמה – החל מאלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, דרך עפר דקל, הממונה על הטיפול בחטופים, עמוס גלעד, המתווך עם מצרים, ועד אהוד ברק ואהוד אולמרט – נהגה בטיפשות קולוסאלית וקוצר ראייה משווע, שסיכלו את האינטרסים שלה עצמה. מפגן מרהיב של מצעד האיוולת.

ניתוח פוליטי חייב לקחת בחשבון את האפשרות הזאת – מקבלי ההחלטות טפשים. אין ספק שיש דוגמאות הסטוריות לא מעטות שתומכות בה. גם יש דוגמאות משלנו. למשל, ההנחה שאם נפגיז אזרחים ערבים, נחולל הרג המוני בקרבם ונחריב את התשתיות בארצם, הם מיד ישתכנעו להעביר את השלטון לידי גורמים שאוהדים את ישראל. האיוולת הזאת הדריכה את יוזמי מבצע "ענבי זעם" ב-1996, כמו גם את שתי הפלישות הצבאיות שישראל יזמה ב-3 השנים האחרונות, ללבנון ולעזה.

אבל במקרה הספציפי של התנהלות ישראל בפרשת שליט, נדמה לי שמדובר בהשערה לא סבירה. יותר מדי אנשים, במשך יותר מדי זמן, פועלים בעקביות נגד האינטרס של עצמם ושל הציבור הישראלי (שחרור מוקדם של שליט) – והכל בגלל טפשות?

גם ברק בטפשים? לא מבין מה הוא עושה? לא מבין שכל החלטה שיצאה מתחת ידיו בשנים האחרונות רק הרחיקה את סיכויי השחרור של שליט?

הנימוק הבטחוני – הסכנה שנשקפת משחרורם של ארכי-מחבלים – הוא קלוש ביותר. במהלך 3 שבועות "עופרת יצוקה" העמיד צה"ל בעזה קאדרים של מחבלים עתידיים, מסוכנים לישראל פי כמה ממחבלים שהדם על ידיהם יבש לפני שנים. כנגד דיסקין רואה השחורות ניצבים ראשי השב"כ לשעבר, שתמכו בסגירת העסקה לפי דרישות החמאס. אין שום סיבה להניח שישיבתם בכלא של מחבלים שהפכו לגיבורים נערצים בציבור הפלסטיני מזינה את אש הטרור פחות מאשר שיחרורם. דומה שהנימוק הבטחוני, כאן כמו בהזדמנויות אחרות, נתפר לאחר מעשה. קודם הוגדרו היעדים האסטרטגיים, אחר כך נרקח "הצורך הבטחוני".

נשארה הפסיכולוגיה בגרוש. גם אם נניח שייצר הכבוד הבלתי נשלט של חבורת הגברים-גברים הזאת, הוא שהנחה את מעשיהם. הרצון "להראות לחמאס" שלא ניכנע; הרצון להוכיח שאנחנו האדונים; הרצון להשפיל אותם. אוקיי, אף אחד לא מכחיש שמאז ומעולם זה היה עקרון מרכזי בתהליך קבלת ההחלטות הישראלי. ועדיין – גם מוטרפי-הכבוד מסוגלים לחשוב בהגיון ולהכיר בתוצאות הצפויות של החלטותיהם. ואם הכירו בכך, ובכל זאת לא עשו דבר לקדם את עסקת שליט – מה זה אומר?

הנה מה שזה אומר. להזכירכם, שני ההסברים.

הסבר 1: דרישות החוטפים היו מוגזמות. ישראל לא היתה יכולה להסכים לשחרור רוצחים מסוכנים. 3 שנות משא ומתן נועדו להוזיל את מחירו של שליט. לצערנו, לא הצלחנו. שחרור הארכי-מחבלים שדרש החמאס היה מחולל גל פיגועים חדש בישראל.

הסבר 2: לישראל יש יעדים אסטרטגיים בעזה, ולשמם היא יצאה למבצע "עופרת יצוקה". שחרור מוקדם של שליט היה פוגע בהשגת יעדים אלה. לרוע המזל, מתקפת "עופרת יצוקה" לא השיגה אף אחד מן היעדים האלה. השארת שליט בשבי מאפשרת להחזיק את חשבון הדמים עם החמאס פתוח, עד הפלישה הבאה.

הגענו למסקנה שהסבר 1 אולי נשמע, על פניו, הגיוני ומשכנע. אבל הוא מחייב אותנו להנחת עזר קיצונית: ההנהגה הישראלית מורכבת מחבורת מטומטמים לא רציונליים. ההנחה הזאת, אולי, נכונה עבור חלק ממנהיגינו, בחלק מתקופת המשא ומתן, אבל לוקה באי סבירות קיצונית בבואה להסביר את התנהגותם של כל מנהיגינו, בכל תקופת המשא ומתן. אי סבירותה במקרה הנוכחי היא כה קיצונית עד שהיא שומטת את הקרקע מתחת להסבר 1. הסבר "תום הלב" קורס. מה שנותר הוא הסבר 2.

הסבר 2

לפי הסבר 2, היעד האסטרטגי של ישראל בעזה, מאז יוני 2007, היה למוטט את השלטון שנבחר באופן דמוקרטי בעזה, שלטון החמאס. הדברים ידועים והוכרזו שוב ושוב. הם נתמכים באופן מוחץ בבחירת המטרות שהותקפו ב"עופרת יצוקה": מבני שלטון, תחנות משטרה, בתי חולים, וגם בבחירת היעדים לחיסול (שר הפנים של החמאס וכד'). פרשנים בכירים גם אישרו את הדברים, והמו"מ הקואליציוני הוציא אותם לאוויר העולם סוף סוף: הסכם נתניהו-ליברמן  קובע כי הממשלה תהיה מחויבת להפלת שלטון החמאס. כרגיל, הימין מכריז בריש גלי על המדיניות שהשמאל מבצע בסתר.

כמובן, ברמה ההצהרתית, יעדי המתקפה בעזה הוגדרו באופן שיגייס תמיכה פנימית ולא יעורר מחאה חיצונית: הסרת איום הטילים, הפסקת הברחות הנשק, וכדומה. אלא שהפעולות בשטח הוכיחו מעל כל ספק שאלו היו הצהרות תעמולתיות. גם תוצאות המתקפה, שלא השיגו דבר מן היעדים המוצהרים, מוכיחות את זה.

התמיכה הציבורית במתקפה היתה גורפת. אי אפשר להתעלם מן המקום המרכזי שתפסה בה הכמיהה לשחרור שליט. צה"ל אומנם לא הגדיר את שחרור שליט כמטרה רשמית של המתקפה, אבל בפועל הדברים נתפסו אחרת. כפי שכתבתי כאן לא מזמן: החיילים הפשוטים בדרגי השדה הרגישו שהם יוצאים "לשחרר את שליט", ושאבו הרבה מוטיבציה מהתקווה הנאיבית הזאת. מישהו דאג לתדלק ולפמפם את התקווה הזאת, חרף הידיעה שמדובר במניפולציה. במקביל, העורף עסק בכך בקדחתנות: הפגנות, מאמרים, לחץ בלתי פוסק על מקבלי ההחלטות להכליל את העסקה בכל הסדר הפסקת אש, וכיוצא בזה.

חלק ניכר מן האיבה שרחשו הישראלים לחמאס בשנים האחרונות, איבה שתורגמה לתאוות נקם אשר מצאה פורקן ב"עופרת יצוקה" – נבע ישירות מההזדהות הקולקטיבית העמוקה עם סבלם של שליט ושל משפחתו. הרגשות האלה היו אותנטיים לגמרי, אבל צריך להיות עיוור ואטום לגמרי כדי לא להבין את הפוטנציאל הפוליטי שלהם. אולמרט, ברק ואשכנזי ידעו היטב שהעם מאחוריהם כשנתנו אור ירוק לצבא ב-27 בדצמבר. והם ידעו שהעם מאחוריהם כי הוא רוצה כבר לראות את שליט בבית. הצער, האיבה ותאוות הנקם היו לנכס פוליטי-תעמולתי: גב תומך בנחרצות במתקפה על עזה.

לו היה שליט משוחרר לפני ה-27 בדצמבר, ספק אם היתה לציבור הישראלי סובלנות כה גבוהה למתקפה הזאת; אולי כן, אבל למה להסתכן? פוליטיקאים אינם מוותרים על משאבים פוליטיים מרצונם. פוליטיקאים ישראלים במיוחד חרדים מאובדן, ולו רגעי, של תמיכה ציבורית; הם הולכים לישון עם סקר אחד וקמים עם סקר אחר.

ועל כן, מי ששם לו ליעד אסטרטגי את הפלת שלטון החמאס, והחליט על הדרך הצבאית לעשות זאת – היה זקוק לכל בדל של תמיכה ציבורית בהחלטתו זו (פעם שנייה בקדנציה ממשלתית אחת). שחרור מוקדם מדי של שליט היה עלול לכרסם בתמיכה כזאת. העובדה ששליט עדיין היה בידי החמאס בשעה שמטוסי חיל האוויר הפגיזו את עזה הבטיחה, לפחות בזירה הפנימית, תמיכה גורפת במבצע. כך פועלת תעמולה אפקטיבית: ממירה רגשות פרטיים למנופים פוליטיים.

עם תום המתקפה, הוברר מעל כל ספק היתרון הפוליטי העצום שיש בהנצחת המצב הקיים: מצור בעוצמות משתנות, הפגזות אוויריות מדי יום או יומיים, והעיקר – חייל ישראלי שבוי בעזה. תזכורת מתמדת למצב הלוחמה המתמיד בינינו לבין הפלסטינים. עצם בגרונו של כל ניסיון רציני להגיע להסדר ארוך-טווח בעזה. תעודת ביטוח נגד האיום הגדול מכולם: פיוס.

כאן מתלכדים האינטרסים של הנהגת ישראל והנהגת החמאס. בשנתיים שיצאו מאז שעלה החמאס לשלטון בעזה, מבלי שניהלו אף פעם שיחות ישירות, הגיעו איסמעיל הנייה ואהוד אולמרט להסכמות דה-פקטו מרחיקות לכת. שניהם עשו ככל יכולתם להרחיק את סיכויי הפיוס והשלום באזור, והצליחו מעל למשוער. בלון הסכסוך הנצחי, ה"בלתי פתיר", בינינו לבין הפלסטינים תפח ותפח, ובלע את כולנו בתוכו.

אז מה? אחרי כל העבודה המאומצת הזאת, נשחרר את שליט? נתקע סיכה של אמון הדדי בבלון האיבה? ומה יהא על ההתלקחות הבאה? מי יערוב לנו שהציבור היהודי והציבור הפלסטיני ימשיכו להזיל ריר לוחמני זה כנגד זה, כשתופי המלחמה שוב יקראו אותם לדגל? לא, הסיכון גדול מדי. עוד לא גמרנו את העבודה שם. שליט צריך להישאר שם, בינתיים. לא בוער כלום.

ואם נותר עוד ספק, הוא נמחה לחלוטין לנוכח ההחלטה הישראלית לפרסם שמות של 10 מחבלים ש"אין לשחררם בשום אופן". בכך הסיר אולמרט את האיפול המוחלט שהטילו ישראל והחמאס מאז תחילת המגעים על שמות האסירים שמועמדים לשחרור. מהלך דרמטי, בלתי הפיך, שתוצאתו המיידית היא סינדול דו-כיווני. כעת אין סיכוי שהחמאס ימשוך את השמות האלה מן הרשימה – הלחץ של משפחות האסירים והציבור הפלסטיני לא יאפשר זאת (אף כי הסיכוי לכך היה נמוך מלכתחילה; אבל מי שמעוניין בעסקה לא אמור להתנקש בשום סיכוי, דל ככל שיהיה). מצד שני, קשה מאד לראות את נתניהו, המחושק מימין, מסכים לשחרר ארכי-מחבלים שאולמרט סרב, ולהצטייר כוותרן ממנו.

במלים אחרות: אולמרט נעל את תא השבי של גלעד שליט לעוד תקופה בלתי מוגבלת, וזרק את המפתח לים.

שוב טיפשות? שוב קוצר ראייה? לי לקח שתיים וחצי דקות להבין את התוצאות הבלתי נמנעות האלה. אז אולמרט וגדודי האסטרטגים שמקיפים אותו לא תופסים את זה?

תחשבו שנית. 

רוע לב או קור לב?

זו תמציתו של הסבר 2. וכעת יש שתי דרכים לפרש אותו: כמהלך מתוכנן לפרטי פרטיו מראש, כולל כוונות, או כמהלך "מתגלגל", שבו הכוונות התנסחו במעומעם תוך כדי השתלשלות האירועים. נקרא לכך "הסבר רוע הלב" ו"הסבר קור הלב", בהתאמה.

הסבר רוע הלב הוא בעיקרו הסבר קונספירטיבי. הוא גורס שמקבלי ההחלטות בצד הישראלי נמנעים במודע (הבה נאמר במזיד) מלנקוט כל צעד שיביא לשחרורו של שליט קודם להשגת היעד האסטרטגי בעזה. הם השתמשו בשליט כמכשיר פוליטי אחד מבין רבים. בעודם מוכרים לציבור את האשליה שהמתקפה בעזה תאפשר את שחרורו המהיר, בעצם השתמשו באי-שחרורו כדי לקדם את המתקפה. וכך, אולי, גם תוכשר המתקפה הבאה.

שוב, כמו הסברי איוולת קיצוניים, גם הסברי קונספירציה קיצוניים מתאמתים לפעמים. דוגמאות רלבנטיות מן ההסטוריה הישראלית: מלחמת קדש, שהוצגה לציבור כמהלך תגובתי לחדירות הפדאיון, ובפועל היתה תוצר של קונספירציה בין ישראל, צרפת ובריטניה שמטרתה היתה שחרור תעלת סואץ מידי נאצר; מלחמת לבנון הראשונה, שנהגתה במוחו הקודח של אריאל שרון כחלק מתכנית גיאו-פוליטית מרחיקת לכת (הפלת השלטון בלבנוןן, הכתרת באשיר ג'ומאייל המארוני, גירוש הפליטים הפלסטינים לירדן); והאיניתיפאדה השניה, שהתלקחה לעימות אלים כחלק מקמפיין ה"אין פרטנר" של ברק בקמפ-דייויד, עם יוזמה צבאית ברורה להסלמה מול הפלסטינים (ראה הסרט "מיליון קליעים באוקטובר").

הבעיה המרכזית בהסברי הקונספירציה היא איך להוכיח את קיומן של כוונות מראש; כיצד יצדיק הפרשן את הקפיצה מן המעשים, הגלויים לעין כל, אל הכוונות, הנסתרות בתוך ראשיהם של המנהיגים. כל שניתן (למי שאינו ניזון מהדלפות מחדרי חדרים) הוא להסתמך על טיעוני סבירות.

אבל הסבר 2 אינו חייב להתפרש באופן קונספירטיבי, כתוצר של רוע לב. הוא יכול גם להתפרש באופן נייטרלי יותר, שמעיד על קור הלב של ההנהגה הישראלית. פוליטיקאים, כמו אנשים רגילים, פועלים לפי אינטרסים גם אם אין הם נותנים לעצמם דין וחשבון על האינטרסים האלה. לעתים קרובות האינטרסים מנחים את הפעולה מתחת לסף המודעות. זה בדיוק ההבדל בין המפקד העליון, שפועל מתוך תכנון ומודעות מראש, לבין "רוח המפקד", ששורה על כל פקודיו, ומכוונת את ידיהם ורגליהם בלי שהם נותנים לעצמם דין וחשבון עליה (מה שלא פוטר אותם מאחריות; אדם אינו רובוט).

הנה דוגמה פשוטה מחיי היומיום. אדם מסוים מעיק עלינו בנוכחותו. שכן שתמיד תובע אוזן קשבת לתלונותיו, חבר לעבודה שתמיד מחפש איך "לגייס" אותך למשימות שהוטלו עליו, וכדומה. באופן טבעי, נימנע מלהיקלע לסביבתו. ההימנעות הזאת איננה תמיד מודעת. אולי נרגיל את עצמנו להיכנס לדירה מהכניסה הצדדית ולא הראשית, אולי נצא מהמשרד בשעות שהטרדן כבר לא בסביבה. הגוף שלנו כבר ימצא דרכים כדי להקל על הנפש. הוא יפעל בשירות האינטרסים שלה, גם אם לא קיבל פקודה מפורשת.

כך גם פוליטיקאים. במקרה הנוכחי, אין ספק שההנהגה הישראלית הבינה, ברמה אינטואיטיבית, את הכוח העצום שמונח לרגליה – ההתלכדות הציבורית סביב משפחת שליט. די היה בהבנה הזאת לבדה כדי לקדם מסלולי פעולה שניצלו את הכוח הזה, ולהימנע  ממסלולי פעולה שהיו עלולים לבזבז אותו לריק. כך התנהלה קבלת ההחלטות: כמו כדור שלג שצובר תאוצה במדרון, מנווט את עצמו לנתיב חופשי ממכשולים, ובתוך כך הולך ותופח, עד להתנגשות הבלתי נמנעת.

מה מקומו של גלעד שליט עצמו, האדם הפרטי, במודל ה"מתגלגל" הזה? זניח לחלוטין. בהסבר קור הלב, להבדיל מהסבר רוע הלב, ההנהגה הישראלית איננה מפקירה במודע את שליט להירקב בשבי. היא פשוט מנווטת את עצמה למסלול אסטרטגי שבו חייו הפרטיים של שליט אינם נלקחים בחשבון. אם יש משהו שהוכח בקדנציה של הממשלה הנוכחית, זה שהיא מייחסת משקל זניח בלבד לחיי אזרחים ישראלים (אלמלא המחאה הציבורית בעקבות הפקרת העורף במלחמת לבנון השניה, גם העורף ב"עופרת יצוקה" היה מופקר), ולא מייחסת שום משקל לחיי אזרחים פלסטיניים. עלות האפס של חיי הפלסטינים היא זו שאיפשרה הרג מאסיבי כל כך של חפים מפשע, והחרבת רחובות שלמים, לפעמים מסיבות טקטיות גרידא, כמו סילוק בית מ"קו הראייה" של המפקד. היא גם עולה מעדויות ישירות של חיילים לפשעי מלחמה, שיוצאות סוף סוף לתקשורת.

אין צורך להכריע בין רוע הלב לבין קור הלב. שניהם נופלים תחת הסבר 2, שהשלכותיו רעות דיין. בשניהם, היה ניתן לשחרר את שליט תמורת 1,400 אסירים שבוע לאחר חטיפתו. הסיבות שזה לא נעשה היו פוליטיות בלבד. לא מן הנמנע שכמה לבבות היו רעים וכמה היו קרים. אולי חלק מן המנהיגים הישראלים שהופקדו על המו"מ לשחרור שליט "מיסמסו" אותו באופן מודע כדי ליהנות מן הדיבידנדים הפוליטיים של חטיפתו, ואחרים לא בדיוק דחפו לזרז את העסקה משום שפעלו במסגרת אינטרס אסטרטגי שנשען על הישארות שליט בשבי. מודעים או לא, קונספירטיביים או לא – חברו יחדיו כל מקבלי ההחלטות שלנו להחלטה לא לשחרר את שליט.

הסבר 2 מסביר את מהלך האירועים; הסבר 1 לא מסביר (אלא אם כן כולם טפשים). אבל להסבר 1 יש יתרון עצום על גבי הסבר 2 ברמה הרגשית: הוא מנחם ולא מקומם. נעשה הכל כדי להימנע מלמצוא במנהיגינו דופי מוסרי. נגיד "טיפשות" אלף פעמים, נגיד "חובבנות" אלפיים פעמים, ונמאן לקרוא את הכתובת שעל הקיר.

היחס של ישראלים רבים אל הנהגתם דומה מאד ליחס של ילד להוריו. הנחת המוצא של הילד היא שהוריו הם אנשים טובי לב וכנים, שכל רצונם הוא לעשות לו טוב. אם הילד נחשף לעדויות סותרות לכך (האבא בוגד באמא, האמא מזניחה את התינוק) הוא מדחיק ולא מתמודד איתן. חלק מתהליך ההתבגרות הוא ההכרה בכך שהורינו הם אנשים נבדלים הפועלים לפי אינטרסים עצמיים שלהם – לפעמים מנוגדים לאינטרסים שלנו.

האזרח הישראלי חייב להבין שההנהגה שלו אינה שוקלת את צעדיה על פי האינטרסים שלו, ולעתים קרובות, פועלת במישרין נגד האינטרס הקיומי שלו. בפרשת שליט, כל העדויות מלמדות שהחבורה שטיפלה בפרשה מיומה הראשון לא עשתה את מה שמתבקש כדי לשחרר את החייל החטוף. הרשימה הזאת הציעה רציונאל אלטרנטיבי לפעולות שכן ננקטו ולאלו שלא ננקטו. אף אחד לא חייב להעדיף את הסיפור שלי על פני הסיפור הרשמי. אבל גם מי שאינו מסוגל לקבל את הסיפור שהצעתי כאן חייב לעצמו תשובות על השאלות הקשות. והפעם, תשובות משכנעות.

למה בעצם לא חלה שום התקדמות במו"מ לשחרור שליט מן הרגע הראשון?

למה נכנס המו"מ לשלב האינטנסיבי שלו רק בחודשיים האחרונים, עם סיום "עופרת יצוקה"?

לשם מה ירדו לטמיון כמעט 3 שנים מחייו של שליט?

מה מונע כיום את סגירת העסקה?

39 תגובות

להגיב
  1. אסתי / מרץ 19 2009 10:50

    תודה

    ואני עוד אחזור אחרי איזו סיגריה או שתיים כדי להרגע ולהגיב בקור רוח על כמה מהעובדות שליקטת כאן למען כל אלו שמסרבים לראות.

  2. רוי / מרץ 19 2009 11:41

    מרוב הציטוטים בפוסט אי אפשר לדעת מה נכון ומה לא, עשית מישמש מהציטוטים מעיתונים, שום דבר חדש, חוץ מכמה עובדות שאתה לא יודע ולא תדע כי אתה לא היית מצוי בהחלטות. אז קיבלנו עוד פוסט פופוליסטי, אפשר להסכים איתך או לא, אבל זה לא איתך זה עם הציטוטים מהעיתון. חבל שאתה משתמש בשליט ככיסוי תחת לשנאה שלך תצבא, ההשתמטות שלך ומשם שנאה למנהיגות ולכל מה שזז. אני גם מזהה התחסדות והצטדקות מגעילה של כמה בלוגרים ברשימות שקופצים מהמאורות שלהם כל פעם שיש עוד סיבה לשנוא, להתנשא ולהצטדק כאילו הם חסידי אומות העולם, סך הכל אוסף של נודניקים חסרי חוליות שמברברים בלי כיסוי , עושים בלאגן בבלוג שלהם ואחרי שניה שכחו מה אמרו והלאה לנושא הבא.

  3. אשר / מרץ 19 2009 11:48

    אז נניח שהסבר 2 הוא הנכון. אז מה? כל הנחת הדיון שגויה. אתה מניח שסוגיית שחרורו של שליט היא שעמדה, או היתה צריכה לעמוד, לעיני רוחם של מקבלי ההחלטות בשלוש השנים האחרונות בכל הנוגע לאסטרטגיה הישראלית מול חמאס והפלסטינים (והמעגל הרחב הכולל את איראן). הנחה זו שגויה מיסודה.

    בנושא שליט ההתקשורת ירדה מהפסים, ובעקבותיה חלק ניכר מהעם. הקרקס של הימים האחרונים היה השיא המר והמכוער של ההתנהגות הלא-רציונלית של אלו (כנראה הרוב) הסבורים שעל מדינה לנהל את ענייניה על סמך האינטרסים של חייל בודד ומשפחתו. כנראה שהרעה החולה דבקה גם בך, שהרי הניתוח הארוך שלך יוצא מנקודה הנחה שהמדיניות היתה צריכה להיגזר מהמאמץ לשחרר את שליט.

    ולא היא. הספינים וההצהרות והסיסמאות כולם באו כדי לספק את היצר הלא-רציונלי של התקשורת והעם (והמשפחה). כן, מדובר במסך עשן. אולי לא יפה לנהוג כך, אך עדיף כך מאשר התנהגות בלתי אחראית. המשפט "האזרח הישראלי חייב להבין שההנהגה שלו אינה שוקלת את צעדיה על פי האינטרסים שלו, ולעתים קרובות, פועלת במישרין נגד האינטרס הקיומי שלו" הוא מגוחך. האינטרס הקיומי של האזרח הישראלי הוא שחרור שליט בכל מחיר?

    והערה לסיום. יכולת להביע את "הקריאה האלטרנטיבית" בעשירית מהמילים. גם חוסך זמן וגם יותר ברור.

  4. עידן / מרץ 19 2009 12:01

    המשפט שציטטת בסוף מתייחס לכך שהשארת שליט בשבי מתדלקת את המשך האיבה והסכסוך, ועל כן תכשיר את ההתלקחות הבאה, והיא זו שפוגעת במישרין באינטרס הקיומי של כל ישראלי חפץ חיים.

    כנראה שבכל זאת לא היו מספיק מלים.

  5. תומר / מרץ 19 2009 12:41

    אבל שאלה: למה, אם כן, לא מוטטו את שלטון החמאס? אם זאת היתה המטרה אול אלונג, מה גרם לצה"ל לעצור?

    בכל מקרה, עבורי ההיסטריה הציבורית סביב שליט מעניינת מכיוון אחר: לדעתי הנכונות של הציבור (לא כולו, אבל הטרנד המרכזי, אם נכנה זאת כך), והתקשורת כמובן, לשחרר מאות מחבלים עבור שליט, מסוכנים, רוצחים וכו', היא חלק מהשטיפה הקולקטיבית של המצפון שלנו, חלק מהדרך שלנו להוכיח לעצמנו שאנחנו טובים, שהעם הזה הוא הכי מוסרי בעולם.

    רמז לכך ניתן היה למצוא בנאומו המסכם של אולמרט לפרשה, כאשר הזכיר איך מדינאים מחו"ל (נו, גויים) פשוט לא מבינים איך אנחנו (הישראלים, אבל בעצם היהודים) מוכנים לשחרר וכו'. כלומר מדובר בדרך די ילדותית להוכיח לעצמנו שאנחנו העם הכי מוסרי, עם הצבא הכי מוסרי, להנענג ביחד על עיסוי האגו הלאומי, לבכות ביחד על איך שהחמאס הרשע מנצל את טוב ליבנו, וכיוצא באלו. לכן ההתלהבות הגדולה לשחרר, הפסטיבל הציבורי המרשים הזה.

    ובל נשכח שהעסקה גם נותנת גושפנקא רשמית, עם חותמת של החמאס עצמו, שיהודי אחד שווה אלף ערבים.

    בקיצור, מדובר בקתרזיס מצפוני לאומי. ואנחנו יודעים כמה אנחנו צריכים קתרזיס כזה, במיוחד עכשיו, אחרי הטומאה המוסרית שדבקה בנו בעזה.

  6. אלעד דקר / מרץ 19 2009 13:22

    גם אם מקבלים את הסבר מספר אחד זה לא אומר שאי-אפשר לשחרר את שליט.
    מה שזה כן אומר זה ששיחרור שליט יכול לבוא רק דרך הסכם הפסקת אש ארוך טווח עם החמאס שיכלול גם שיחרור הדרגתי של כל האסירים הפלסטינאים.

  7. עידן / מרץ 19 2009 13:30

    תומר: לא מוטטו את שלטון החמאס כי פשוט אי אפשר. מה פירוש למוטט? הרסו להם את רוב המבנים הממשלתיים. אם היו הורסים עוד קצת זה היה ממוטט? אם היו הורגים עוד כמה בכירים זה היה ממוטט? אם הנייה היה נהרג, זה היה ממוטט?

    עכשיו תשאל, נו, ומנהיגינו לא מבינים את זה? תשובה א': לא, הם טפשים ולא לומדים מטעויות העבר. תשובה ב': בעצם די נוח להם עם החמאס. מה שמפחיד אותם הוא שלטון של מתונים. תבחר אתה.

    לגבי הקתרסיס, אל תשכח שהוא פיקטיבי לגמרי. אנחנו *מוכנים* להחלפת השבויים, אבל לא בפועל. בדיוק כמו שאנחנו *מוכנים* לשטחים תמורת שלום, אבל לא בפועל. זה משחק שישראל משחקת עם עצמה ואף אחד בעולם לא קונה אותו, שלא במפתיע.

    אלעד: מי שדבק בהסבר 1 תמיד יציג את "הנימוק הבטחוני" כקלף המכריע נגד העסקה. בשום פנים ואופן אסור היה לשחרר את המחבלים הכבדים, בהדרגה או לא, עם הפסקת אש או לא. זה המשחק הבטחוניסטי. להכניס למשוואה את הרווחים הבטחוניים שממילא יצמחו לנו מהסדר ארוך טווח זה להפר את כללי המשחק.

  8. אזרח. / מרץ 19 2009 13:48

    *

  9. אדם / מרץ 19 2009 13:57

    אני נוטה להסכים עמך באימוץ ההסבר השני. יחד עם זאת, דומני שישנה חולשה מסוימת בטענה שלך שאיום אינו מהווה תמריץ במסגרת משא ומתן.

    אם ניקח את האנלוגיה שלך על אותו אדם שעמו אני מתמקח על קניית מכונית: האם זה נכון שבכך שאני מאיים עליו אינני משכנע אותו שכדאי לו להוריד את המחיר כדי להסיר את האיום?

    אין ספק שזו אינה הדרך הטובה ביותר לשכנע, והיא בוודאי גם לא מוסרית, אבל בהחלט יכולות להיות סיטואציות בהן אמצעי כזה ישכנע, או ליתר דיוק יכניע, את הצד השני לקבל תנאים שאינם מוצאים חן בעיניו.

    אך ישנה דרך אחרת בה ניתן להראות שאופן כזה של "שכנוע" בכוח אינו חכם או אפקטיבי בטווח הארוך. שהרי ברור שבמסגרת כזו ה"מאיים" צריך תמיד להישמר ולשמור על האיום שלו, שהרי רק התחזוק של אותו איום יכול לשמור שהצד השני לא ינסה לתקן את העוול שנעשה לו.

    בהיכנסנו להסבר מסוג זה דומני שאנחנו כבר נוגעים במיס-קונספציה עמוקה יותר שטבועה בתפיסה הישראלית הרווחת, ולפיה אכן עלינו להמשיך להתנהג כבריונים לעד, משום שישנו צד שני שרק מחכה להזדמנות לנקום על העוול ההיסטורי שנעשה (וממשיך להעשות) לו.

  10. תומר / מרץ 19 2009 14:11

    כן, מסכים איתך שהקתרסיס הוא ברובו פיקטיבי: הנה, הוא התבצע, אנחנו כבר מרגישים טוב עם עצמנו: הלכנו הכי רחוק שאפשר, אבל אין פרטנר וכו'. למרות זאת ביצוע העיסקה היה מתגמל יותר מבחינה זו. צריך בכל זאת קורבן מסויים (האסירים המוחזרים במקרה זה) כדי שהטיהור יהיה עמוק.

    לגבי מיטוט החמאס: ודאי שאפשר. כובשים את עזה והורגים את בכיריו. זה לא כל כך מסובך (ודאי שזה לא ישמיד את החמאס כתנועה עממית, רק את שלטונו). כך שיש עדיין בעיה קטנה עם התזה שלך לדעתי בנקודה הזאת: אם הכל היה לשם כך, למה זה לא בוצע. קשה לקבל שגם נוח להם עם החמאס וגם הם מחזיקים את שליט שבוי רק בשביל עילה לצאת למבצע למיטוטו. לא?

  11. אסתי / מרץ 19 2009 14:24

    ואם אפשר להוסיף כמה מילים
    לדעתי המשא ומתן היה בעיקר פנים מדינתי.
    כלומר אולמרט ניהל את המשא ומתן אל מול המערך הפוליטי ואל מול האזרחים. התוצאה בעיניו היתה רק המיקום שלו אל מול המפלגות האחרות והדיבידנים שהוא יזכה בהם מהעם ובכלל
    ובדיוק אותו הדבר החמאס.

    עכשיו כשאני קוראת את הדברים שכתבתי, אני חושבת שהמילה בעיקר – מיותרת. המשא ומתן היה אך ורק פנים מדינתי ולא אל מול האוייב. כל הפטפטת מסביב היתה רק קומופלאג'.

  12. עידן / מרץ 19 2009 14:29

    אדם: אתה צודק. יש סיטואציות שבהן איום פועל. מול הפלסטינים, סוג האיומים שהופעלו, ואף הענישה עצמה, מעולם לא פעלו בכיוון הרצוי לנו. גם מקבלי ההחלטות ידעו את זה. על כן זה מחדד את הדילמה – טפשים או רשעים?

    תומר: אי אפשר למוטט את החמאס על-ידי הרג בכיריו. גם הרגנו את יאסין ורנטיסי. הדרך היחידה היא לכבוש מחדש את הרצועה ולכונן שלטון ישראלי ישיר, או שלטון בובות פלסטיני, עם נוכחות ישראלית מסיבית קבועה שם. את זה ודאי אף אחד בשדרה המרכזית של ההנהגה הישראלית לא רוצה (למעט בני בגין וימינה).

    מה שבעיניך הוא פרדוקס, בעיני הוא לב החשיבה הישראלית. כן, להמשיך להתנגח עם החמאס עד אין קץ; כן, לעשות מה שאפשר כדי להפיל אותו. שהרי אם החמאס יפול, מי שייקח את מקומו (להוציא את התסריט של כיבוש מחדש) יהיה קיצוני אף ממנו; ג'יהאד איסלמי, אל-קעידה וכו'. כך שהאינטרס הלוחמני יוצא נשכר בכל מקרה. תעסוקה לא תחסר לצה"ל.

    על השאלה למה עצרו את המבצע בנקודה שעצרו יש כל מיני השערות. לדעתי הסיבה המרכזית היתה כניסת אובאמה לבית הלבן (בו ביום!). זה היה עניין של זמן עד שהלחץ הבינלאומי, בעקבות ההרג הסיטוני בעזה, היה מגיע לדרגות בלתי אפשריות. אולי גם מישהו למעלה הבין שעוד מנהרה פחות מנהרה, עוד שכונה פחות שכונה, יותר מזה כבר לא נשיג. דבר אחד זה לפנטז יעדים, דבר אחר זה להגשים אותם. בדיוק כמו שהיה עם "אורנים גדול" של אריק שרון ב-1982.

  13. עידן / מרץ 19 2009 14:33

    כן, למסקנה הזאת כבר מגיעים הרבה פרשנים (כמו פישמן שציטטתי). הצעד הקשה, תודעתית, הוא להמשיך ולשאול: קמופלאז' שמכסה על מה? ופעם אחת, לא להיעצר בתשובה החבוטה: טיפשות, חוסר מנהיגות, קוצר ראייה וכו'. פעם אחת לתת קרדיט לאנשים שם למעלה.

  14. אסתי / מרץ 19 2009 15:44

    אבל בהחלט חשדתי בכוונותיהם, כי המטרה שלהם האחת והיחידה היא להגיע לשלטון. ולהשאר בו כמובן.
    מה לעשות עם השלטון הזה זה הרי ממש לא חשוב, אז נשקיע את כל האנרגיה בלהשאר בשלטון ולצורך העניין נוציא כל בוקר אצבע רטובה החוצה כדי לראות לאן נושבת הרוח ולפי זה נשחרר הצהרה או מעשה.

    אבל, מכל זה מעולם לא העזתי ללכת רחוק כמוך עם תיאוריית המלחמה טובה למנהיגים.
    הייתי מעדיפה להתמסר להסבר מספר 1 אם כבר צריך…)-:

  15. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / מרץ 19 2009 18:48

    http://www.notes.co.il/tzvika/54225.asp

    קרא את צביקה גוטליב ודי להתלהמות!

  16. איריס / מרץ 19 2009 19:30

    לכל הדעות הוכחה דבר דבור על אופניו שממשלת ישראל עשתה פה תרגיל מסריח, והשתמשה בחייל מסויים כספין על הציבור, מאז 2006 ועד היום.

    הצידוק של ממשלת ישראל הוא מספרי תועלתי. אפשר להתעלל באיש אחד ובני משפחתו (במיוחד אם הם לא מהמקורבים של ראש הממשלה, כמו נגיד טננבאום), אם זה משרת את האומה. להיפך, זה מלמד על חיכום רב, חסכוניות, ויתרון מוסרי, פסיכולוגי, אינטלקטואלי, וטכנולוגי על היריב. האם זה לא נעשה במקרה של וענונו כבר קודם ? ועוד רבים לפניו ואחריו. זו למעשה שיטת לוחמה ישראלית, שהציבור בדרך כלל מסכים לה, לפחות החלק בציבור שהקורבן המזדמן אינו מהחמולה שלו.

    ככה מעמיסים על המעטים את עול הרבים, ולפעמים עושים איתם צדק מאוחר, בדור השני או השלישי, כשאף אחד כבר לא זוכר במה מדובר. כך היה גם אסירי ,"הפרשה" ויש אחד פולארד שנושא על הגב שלו תיק של רבים ורעים, ושל מדינת ישראל כולה.

    המטריד הוא, בתור אחת שירדה מהפסים, שצעקות ההטפה הן מאד צפויות וחמולתיות, השיטה בעצמה מקובלת באופן כללי מקיר לקיר, דה פקטו אם לא דה יורה, ואפשר להוכיח את זה, אין מגזר שפטור מנוהל העלאת הקורבן הזה, שיש לגביו הצדקות, מהצדקות שונות, לפעמים זה אפילו הגיע לו או לה בגלל צבע השיער או היגוי השפה, או סתם פגמי אישיות.

    הניתוח שלך כתמיד בהיר, הדוק, ממש לייזר, אבל בעיני לא מרים אותנו מהאשפה והסחי המוסרי שכולנו מבוססים בו בשאלת ההקרבה למען "הכלל", וכל כלל בטוח שבמקרה שלו זה מוצדק.

    חראם על שליט, וכבר בשבוע הראשון כתבתי (וזכיתי למטח נאצות) שנועם שליט יקבל עמותה במקום ילד, כמקובל במקרים של החלטה כואבת ודילמה מוסרית קשה, וכולי וכולי. שאלתי גם, אם שליט, שניראה אדם מעורב וחכם, התפנה פעם לחשוב על אחרים שקדמו , בנוהל הזה.

    השאלה היא שאלה רחבה של הנהגה, אחריות, וניצול ללטובה או לרעה של סמכות וכוח, בציבור ובכלל

  17. מישהו / מרץ 19 2009 19:48

    עידן, נדמה לי שבפוסט הזה ובזה שעוסק בדבקותם של המרצים למוקדי הכוח אתה לוקה בכשל מסויים. אולי זה "אד הומינם" אבל אני לא בטוח. בל מקרה הכשל הוא חוסר כבוד להשקפה האמיתית של בעל הדעה האחרת. לפי מה שאתה אומר המרצים לא מתנגדים לכיבוש כי הם מפחדים ואילו ההנהגה הישראלית לא שחררה את שליט כי היא רוצה מבחינה אסטרטגית למוטט את שלטון החמאס. בשנ המקרים נדמה לי שהעיקר הולך לאיבוד. המרצים לא מתנגדים כי זה לא נראה להם מספיק חשוב או שזה לא נראה להם חשוב בכלל. גלעד שליט לא משוחרר כי המחיר הפוליטי שישלם משחרר האסירים הסיטוני הוא מחיר גבוה. כי הוא ייתפס כפחדן.
    בשני המקרים האלה המציאות היא לא כל כך מורכבת.
    אם המרצים זה טיעון מתקבל על הדעת, לא מדוייק לדעתי, אבל סביר בהחלט. אבל אני חושב שכשהולכים לתיאוריות כמו זו שהעלית בפוסט הזה זה קצת פוגע ברצינות של הבלוג.
    נראה לי שאתה מודע לכך בעצמך שזה די קונספירטיבי אבל אתה נותן כאן יותר מידי קרדיט לכוחות האופל.

    זה מזכיר לי משהו בקשר לקונספירציות: פעם הייתי חבר באיזה ארגון מתנדבים. הארגון הזה, בין היתר, שירת את האינטרסים של איש פוליטי חזק ולא הכי פופלרי בחוגי השמאל ובכלל. האינטרסים שלנו חפפו, מה לעשות. עיתונאי אחד הכין עלינו כתבה ושאל האם אנחנו "בובות בידיים שלו" אמרתי לו שהאינטרסים חופפים, אני לא יכול להכחיש את זה. הוא פירסם זאת כ"תאוריית קונספירציה" מאחורי הארגון. למרות שאמרתי לו: אין קונספירציה, יש לנו אותן מטרות ואנחנו עובדים ביחד כדי לממש אותן.
    אותו דבר עם החמאס, כולם מצהירים באופן די מטומטם שצריך למוטט את החמאס, היכן כאן הקונספירציה?.
    לפעמים אני תוהה האם עדיף שההנהגה שלנו תתנהל בלי מדיניות כלל כפי שקורה כיום או שעדיף שתהיה מדיניות קיצונית ואגרסיבית אבל לפחות שתהיה מוצהרת.
    "הקריאה" שלי בטקסט שלך אם כן היא שאתה מחפש מנהיגות באופן נואש. טוב אני יכול להבין את זה אבל נראה לי שהפעם הלכת רחוק מידי

    נ"ב

    אני מתנצל אם הדברים האלה כבר נאמרו כאן, לא קראתי את כל התגובות.

  18. עידן / מרץ 19 2009 20:06

    בעניין המרצים, אתה לא מדייק: מראש הגבלתי את הדיון (בעקבות המאמר של סטנלי כהן) לאותם מרצים שדעותיהם המוצהרות הן שמאל אמיתי: התנגדות לכיבוש וכו'. והתמקדתי בסתירה המובנית בין ההתנגדות הזאת לבין שיתוף הפעולה עם סוכני הכיבוש. מי שנותר אדיש למה שישראל עושה בשטחים ("לא חשוב לו", כדבריך), ודאי שאין ציפיות ממנו.

    בנוגע למאמר הנוכחי: הקדשתי מלים רבות לתיאור התחום האפור, הלא ברור, בין קונספירציה מודעת לבין פעולה אינטרסנטית, לא קונספירטיבית. השארתי את ההכרעה בינהן פתוחה, משום שמן הסתם שתיהן נכונות עבור חברים שונים בהנהגה.

    בקיצור, אין כאן שום זלזול בדעות ושום תמיכה עיוורת בקונספירציות.

    לא הבנתי את ההסבר האלטרנטיבי שלך. אולמרט חשש לשלם מחיר פוליטי בגלל שחרור האסירים? נראה לך? אולמרט סיים את חייו הפוליטיים. זה היה יכול להיות אקורד סיום מרהיב; רק לפני יומיים קבעו הסקרים ש-70 אחוז מהציבור תומכים בשחרור כל המחבלים שדורש החמאס. בקיצור, מבחינה פוליטית אישית, היו לאולמרט כל הסיבות כן לסגור את העסקה. אני מזכיר לך שההחלטה הסופית היתה שלו בלבד- כל שאר האנשים סביבו מודרו לחלוטין.

    מה שמראה שההתרחרשויות האחרונות אכן חמקו מכל הסבר סטנדרטי שמושמע בתקשורת: טיפשות, פוליטיקה אישית וכיוב'. נחוץ הסבר אלטרנטיבי.

  19. אבנר / מרץ 19 2009 21:32

    הם יותר טפשים מנבלים או יותר נבלים מטפשים? זו נראית לי השאלה הבסיסית של ניתוח פוליטי בישראל. ומיד אחריה – מדוע כולם ממשיכים ללכת אחרי הנבלים המטופשים האלה?

  20. אשת רופא / מרץ 19 2009 21:49

    אלו הסיפורים שאני שומעת על טיפולים מדי פעם, שאיך לומר, לא תמיד מתגלגלים כצפוי:
    "חולה", לרוב בלי אינדיקציה בכלל, מגיע בסופו של דבר לאיזו פרוצדורה מיותרת (נגיד, הכנסת נקז לחזה). היא מסתבכת, מתחילים לעשות הנשמה, הלב מפסיק לתפקד, לוקחים דם לבדיקת סוג דם, ממשיכים להנשים, שמים ונפלון, מרדימים את הבן אדם, הדם מגיע, ההנשמה מתחילה להצליח, נותנים דם, הכל בסדר.
    חוץ מזה הנקז (שהיה כזכור בכלל מיותר) מזדהם ויש סיבוכים מיותרים, אבל ככה זה כשמכניסים גוף זר לגוף: חלק מהענין.
    אין ברירה וצריך לקרוא למומחה ריאות, הוא מגיע בודק, מחליף נקז, למחרת בא שוב לביקור, מתחיל להתיידד עם המאושפז.
    כל הזמן הזה:
    לא המאושפז ולא משפחתו יודעים שהכל מלכתחילה היה מיותר כמובן, כי מי האדיוט שיספר להם.
    והכי חשוב:
    הם משוכנעים שבגלל שהם מקבלים כל כך הרבה תשומת לב רפואית הם מקבלים טיפול שופרא דשופרא.
    מתחת לשופרא יש אבל הרבה חרא.
    המשפחה של גלעד שליט היתה הרבה זמן במצב הזה, מקווה שהם מתחילים להבין.

  21. טלילה / מרץ 19 2009 23:04

    אשת רופא, תודה על התגובה הזאת. היא גם מצמררת ומבריקה בפני עצמה וגם מחדדת משהו שקצת חסר לטעמי בפוסט – יותר איזון בין כוונות קרות ומרושעות לבין אדישות ושלומיאליות פושעת באופן בסיסי. (אם כי ייתכן שכל הזמן הזה יחידות קומנדו שושואיות עסקו בהסתננויות לעורף האויב ונסיונות חילוץ מרשימים של החייל החטוף, שלא צלחו כמובן)
    לא חושבת שהביקורת הפוליטית חריפה -ובעיקר אפקטיבית – יותר כשהיא נותנת יותר קרדיט (על נוכלות וערמומיות נניח) למנהיגים. צריך תמיד לקחת בחשבון גם את שיתוף הפעולה הנלהב של הציבור עם הספינים, אפילו כשהספינים שקופים.

  22. עידן / מרץ 20 2009 07:41

    יש כאן לא מעט ביקורת על "הציבור" (ראי שוב שתי הפסקאות האחרונות בפוסט), אבל לטעמי, הציבור הוא ישות אמורפית שלא קוראת בלוגים. ביקורת על הציבור, ככזה, היא ודאי לא אפקטיבית. בכל מקרה, הנאשמים העיקריים כאן הם מקבלי ההחלטות. דווקא בשבועות האחרונים הציבור אמר את דברו באופן ברור בסקרים: כן לשחרור שליט, בכל מחיר.

    ההעדפה שלי היא תמיד לבקר ישירות את בעלי הכוח ורק באופן עקיף את מי שנשרך אחריהם.

  23. אסתי / מרץ 20 2009 10:12

    שום שילטון אכזרי / טוטאליטרי / מנוכר / אטום ומושחת ככל שיהיה
    לא יצליח להתקיים ללא שיתוף הפעולה של האזרחים.
    חלק מהם מפיקים מזה תועלות אישיות, חלק מאמינים בדרך, חלק – זה נוח להם, חלק – אין להם אומץ להתנגד וכו'. כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו.
    בקיצור, הכוח של השליט נובע משיתוף הפעולה, וזה בעיני החלק היותר חשוב ומבהיל ומסוכן בכל העניין הזה.

  24. עידן / מרץ 20 2009 11:15

    לי לא צריך להזכיר את הסכנות בשיתוף פעולה עם השלטון והשררה. זה אולי העניין המרכזי של הבלוג הזה, מיום הקמתו.

    השאלה היא מה הופך טקסט פוליטי לאפקטיבי, ובמיוחד, איך מגדירים את היעד לביקורת. זאת שאלה לא פשוטה בכלל. חייבים לקחת בחשבון כמה פרמטרים. ראשית, הכי חשוב (תמיד!) – מי מחזיק בכוח. מי יכול להחליט על חיים ומוות. משום שמכאן נגזרת האחריות העליונה. ולכן, קודם כל, השלטון.

    אחריות משנית היא של שיתוף הפעולה. וגם כאן, יש מדרגות של אחריות: מן הרמטכ"ל ועד לש.ג. ולמרות שעלינו לעורר את המצפון של כולם, אין זה נכון או הוגן לדבר לכולם באותה שפה ובאותה חריפות.

    לבסוף, אין טעם להטיח ביקורת ב"ציבור". לציבור אין פנים או שם. יקרא לו מישהו את הטקסט, ויאמר לעצמו: טוב, הציבור זה לא אני, אלה אנשים אחרים. האפקטיביות של הכתיבה מותנית גם בצמצום ובהגדרה של הנושאים באחריות.

    לכן, גם כשאני מבקר את "הציבור", אני מתעקש לדייק. ציבור המרצים הלכאורה-שמאלנים שמשתף פעולה עם הכיבוש; ציבור המשפטנים שמכשירים אותו; ציבור הצרכנים שמתחזקים אותו (בניגוד לעמדתם המוצהרת).

    ודבר אחרון: לפעמים אדם עומד על אשמתו דווקא מתוך התבוננות ברוע שמחוץ לו. להטיח במישהו ישירות, "אתה מנוול", לא תמיד עובד. אבל אם מציגים לך נבל אמיתי, ומספקים לך מספיק רמזים על כך שהנבל פועל ברשותך – אולי תתעוררי לבחינה עצמית מרצונך החופשי. וזה תמיד עדיף על הטפה.

    בקיצור, כמו שאת רואה, יש מחשבה מאחורי הדברים.

  25. מישהו / מרץ 20 2009 11:56

    אני רוצה לחדד את ההסבר האלטרנטיבי שלי: אני לא בטוח שהסקרים משקפים את זה. אבל נראה לי שיש זרם תת קרקעי שכל הדברים הרגילים, קרי סקרים, תקשורת וכו' לא יכולים לגלות
    התזוזה של החברה הישראלית ימינה היא חלק מרכזי מאוד מזה. הסקרים מראים כך וכך לגבי אחוזי תמיכה בהסכם אבל מישהו עם חושים פוליטיים חדים כמו אולמרט, שהוא שנוא נפשו של הימין, יודע שאם הוא רוצה אי פעם לחזור לפוליטיקה הוא לא יכול שבשמו ייכרך בשחרור מחבלים סיטוני. ושאולי אחד מהמחבלים יחזור לטרור זה ייספר לו.
    יתר על כן, אחרי העסקה לא יהיה קתרזיס אלא הכאה על חטא. הרי כל הפסטיבל סביב שליט זו כבר מפלצת תעשייתית שיש עליה המון קופצים. זה מאבק בלי התוכן האמיתי שלו שצריך להיות לו: קמפיין למען שחרור רוצחים. היתה כתבה מצוינת בהעיר שחשפה איך יש לא מעט גופים שמעורבים בקמפיין שהם "בעד לשחרר את שליט אבל באמצעים כמו החרפת המצור או מבצע צבאי." ההורים של שליט מגייסים לטובתם כל תמיכה שיוכלו, אי אפשר להאשים אותם. אך יש סיכוי שהתמיכה הגבוהה בשחרור העקרוני של שליט תהפוך לזעם כשהם יבינו כשאשכרה נדרש מהם לשלם מחיר. ובלי קשר לכל מיני גופי ימין-מרכז שמעורבים במאבק הזה, כל עסקה כזו משאירה לעם טעם חמוץ בפה. עקב תזוזתה של החברה ימינה הטעם החמוץ יתעצם. כאמור אולמרט מרגיש את זה.
    אני הרבה פעמים מרגיש את הזרם התת קרקעי מתחת לקמפיין שליט, למרות שלכאורה הקמפיין הוא אינטנסיבי ונחרץ.
    הספק בדבר הצורך לשחרר מחבלים עבור חייו של חייל אחד התחיל לקנן בליבם של הרבה יותר ישראלים משהסקרים מראים. זה כמובן משתלב עם מנהיגות חלשה. אריק שרון למשל היה נחוש לשחרר את טננבאום בכל מחיר ועשה זאת בלי יותר מדי ביקורת לזכרוני.
    יבניגוד לטננבאום, סוחר הסמים, שבויי ג'יבריל (שנרדמו בשמירה) שליט זכאי בתודעה הציבורית לכל הגנה. אז מדוע זה לוקח כל כך הרבה זמן? העיכוב בשחרור שליט הוא עוד סיסמוגרף לתזוזת העם ימינה. הערך של פדיון שבויים במחיר גבוהה הוא שמאלני-חילוני מטבעו
    התקשורת הממלכתו-שמאלנית מפמפמת את הקמפיין הזה כי זה משלב לשלב את הערכים ההומניסטיים יחד עם אמירה ברורה ונוקבת שהיא עדיין בקונצנזוס, סוף סוף, בקשר לעניין מסויים. מה שכל העניין עם הפלסטינים לא באמת מאפשר (למשל ביקורת על פשעי המלחמה של החיילים בעזה זה כבר לא בקונצנזוס). אבל מתחת לכל הקמפיין הזה מסתתרת אכזריות גדולה שהתפרצותה הגדולה אולי רק עוד לפנינו .
    מי שחושיו הפולטיים חדים יודע שאסור לעצבן את העם

  26. אשת רופא / מרץ 20 2009 13:04

    טלילה,
    לפני שהחולה התאשפז היו ישיבות בבית החולים, והם החליטו להעלות את ההכנסות לא רק ע"י קיצוצים בכוח אדם, אלא גם בהוצאת כסף מקופות החולים. ואת הכסף מוציאים ע"י פרוצדורות כאלו. אז הם לא החליטו כמובן שחולה מסויים יעבור את זה, אבל זו התרבות הארגונית של המוסד הזה, ששכח שהוא נועד כדי לרפא מחלות ולא כדי לעשות כסף.
    עד שהחולה קיבל נקז מיותר התקבלו הרבה החלטות מודעות וקונקרטיות רק ברמה של קבוצות:
    ברור גם שהחולה המנוקז הזה שייך לקבוצת סיכון. הוא לא במקרה שם ולא אחר במקומו – או שהוא ממעמד סוציואקונומי נמוך ולא יכול להרשות לעצמו להביא חוות דעת נוספת שעולה הרבה כסף, או שיש לו אמונה עיוורת בסמכות, או שקל לערער אותו רגשית ויש לו אחות שאמרה "לא" והסתבכה וכולי.
    מרגע שהנקז הוכנס, הסיבוכים צפויים. אבל כמו שעידן כתב:
    צריך לשאול מה יש בתרבות הארגונית ששכחה מה תפקידו של הארגון, מי האנשים שקיבלו את כל ההחלטות האלו, ביודעם את הסיבוכים הצפויים.
    הם לקחו אותם בחשבון (יש מה שנקרא "רפואה איאטרוגנית" ויש נתונים על זה).
    לא מדובר כאן בשלומיאליות ומזל רע גרידא.
    השאלה היא איך לקיים מערכת שבה הבן אדם בכלל לא יגיע לפרוצדורה מיותרת.
    בקיצור:
    מה היה לגלעד שליט בכלל לחפש שם ומי מרוויח מזה?

  27. בר / מרץ 20 2009 16:28

    זו אמנם התגובה הראשונה שלי כאן, בבלוג זה, אבל אומר ראשית שאני קורא אותך מינואר (לאחר הפניה מהאתר של דרור בורשטיין), מאוד מתרשם ואף מפיץ חלק מהפוסטים שלך.
    לעניין:
    יש משהו במה שאדם (אחד המגיבים) הציע, בעניין אסטרטגיית המשא ומתן. אפשר אפילו לחדד את הדוגמא שלך (שאותה הוא כבר פיתח): אם לזה שמנסה למכור לי את האוטו במחיר מופקע אין דרך להגן על עצמו, או לפחות למכור למישהו אחר, יהיה לו, תיאורטית, תמריץ רציני להוריד את המחיר. אדם אמר בצדק שזה לא עובד, שאל למה, ואתה ענית בשלך: בגלל טיפשות או רשע (או קור לב, אם נחזור לפוסט שלך).
    שלושתנו פה מסכימים שזה מסריח מוסרית, אבל כיוון שהזרם המרכזי בארץ טוען ש"עם הערבים צריך לדבר ערבית (כלומר בכוח)", בוא ננסה רגע לתקוף את הטיעון הזה מהצד השני ונשאל מתי בריונות כן עובדת וכיצד זה קורה. איך זה, למשל, שכל כך הרבה מקומות בארץ משלמים פרוטקשן? הרי הם לא מקבלים תמריצים חיוביים מהעבריינים, אלא רק מצליחים למנוע תמריצים שליליים נגדם. אולי, כדי שבריונות כזו תעבוד צריכים להתקיים תנאים נוספים שאינם מתקיימים מול העם הפלסטיני בטווח הארוך. למשל:
    1.שלצד שנגדו מופעלת הביריונות יהיה עוד הרבה מה להפסיד
    2.שתהיה אפשרות להגיע לסטטוס קוו מאוזן שבו שני הצדדים "חיים ונותנים לחיות" (גם אם צד אחד משלם על זה קבוע).

    אז למה שני התנאים האלה לא מתקיימים?
    מבחינת בעל הפאב, עלות הפרוטקשן היא כנראה זניחה לעומת הנזק שהוא עלול לספוג תחת בחירה באחת האלטרנטיבות: לא לשלם, להילחם, לסגור את העסק ולעשות הסבת מקצוע או להגיש תלונה במשטרה. אני מניח שאם הוא היה נדרש לשלם מחיר שהיה הופך את העסק שלו לבלתי רווחי, הוא היה נאלץ לנקוט באחת האלטרנטיבות שהזכרתי. המחיר שהפלסטינים משלמים כבר במצב הסטטוס קוו, הוא גבוה מדי כדי לגרום להם לשלם פרוטקשן (שליט, במקרה הזה) או למנוע מהם להיאבק (קסאמים). ועל אופציות "הסבת מקצוע" או "תלונה במשטרה", כמובן שלא נדבר אפילו.
    עידן, אני לא בטוח שמדובר בטיפשות או ברוע לב. יותר מידי אנשים מכל שכבות ההשכלה והמעמדות במדינה הזאת באמת ובתמים לא מצליחים להבין למה הכוח שלהם לא פועל. הוא הרי אפקטיבי כמעט בכל מישור אחר בחייהם. הוא אפילו אפקטיבי בין הערבים לבין עצמם (ואז נותנים שלל דוגמאות כמו ספטמבר השחור בירדן וכו). אז מדוע לעזאזל זה לא מצליח כאן. כמובן שרבים פוטרים את השאלה הזאת בתשובה כי לא הפעלנו מספיק כוח וסוללים את הדרך ל"מבצע" הבא, שיהיה כמון אכזרי יותר ועוד פחות אפקטיבי.

  28. גיל / מרץ 20 2009 17:07

    בריונות עובדת בין אנשים, אני חושב שפחות בין קבוצות גדולות כמו עמים.
    אפשר להפעיל בריונות כנגד בעל פאב. אבל נסה לעשות את זה עם כל בעלי הפאבים במדינה שלמה, ואתה הולך להיתקל בבעיה מסויימת. נסה את זה על קבוצה גדולה כל כך כמו אלו הכלואים בעזה, ותמיד יימצאו אלו מתוכם שישרדו וישיגו כוח וסטטוס דווקא מעימות מתמשך, גם אם על חשבון הרבה מאוד אנשים אחרים.

    כמו אצלנו, דרך אגב.

  29. עידן / מרץ 20 2009 17:18

    תודה על ההערה, שאני מקבל לגמרי. לא תמיד יש לי כוח וסבלנות להשקיע בתגובות את מה שאני משקיע בפוסט. כשאמרתי שמסלול האיומים לא יפעל על הפלסטינים הנחתי, כמובן מאליו, הרבה ממה שאמרת. בעיקר את זה שאין להם כבר מה להפסיד.

    בעניין הטפשות: לא ייחסתי אותה בהכרח לישראלי הממוצע, אלא למקבלי ההחלטות. הישראלי הממוצע יודע על תנאי החיים בצד הפלסטיני הרבה הרבה פחות ממה שמקבלי ההחלטות יודעים. לכן, כשהוא ממשיך לתמוך במדיניות הכוח, הרבה פעמים זה מבורות, לא טיפשות. נכון, יש גם כאלה שיודעים, אבל כאמור, אלה שיודעים ובכל זאת תומכים בברוטליות הם מראש לא קהל היעד שלי. אני לא מנסה להפוך פשיסטים להומניסטים, רק להוציא את ההומניסט הרדום מתוך הרבה ישראלים אדישים, בורים מכורח או מרצון.

  30. בר / מרץ 20 2009 18:18

    גיל: תוספת חשובה ונקודה שלא חשבתי עליה. תודה.

    עידן: אבל האזרחים הם קהל היעד האפקטיבי, לא מקבלי ההחלטות. אתה בעצמך כתבת בעבר לא מעט על כך שלמרות שהמנהיגים נבחרים בשיטה דמוקרטית, צריך להפעיל אותם. אחת הדרכים הפאסיביות שבה אזרחים מפעילים פוליטיקאים, היא באמצעות סקרי דעת קהל. מקבלי ההחלטות במפלגות הגדולות בהחלט אינם טיפשים: הם פשוט בודקים לאן הרוח נושבת בעם ופועלים בהתאם. כמובן שההשפעה היא דו-כיוונית אבל אזרחי ישראל אינם רק ילד קטן המתייחס להוריו כהורים טובי לב שכשהם עושים משהו רע הילדים מדחיקים ואינם מתמודדים. זה גם עובד בכיוון השני ולא אחדש אם אומר שמפלגת קדימה ותוצאות רוב בחירותיה במהלך הקדנציה, תואמות את הלך הרוח הבסיסי של רוב האזרחים.
    וזה מתקשר למה שאתה מנסה לעשות בבלוג שלך. אתר "רשימות" אולי יותר אפקטיבי מהבחינה הזו מישראבלוג אבל צריך לחשוב איך להביא חלק מהפוסטים האלה (שמה שמיחד אותם הוא שהם באמת מעוררים ולא מרדימים כמו כל כך הרבה מאמרים אחרים שיוצא לי לקרוא) למעצבי דעת קהל, לעורכים ולעיתונאים רבים ככל האפשר. מקווה שאני לא נשמע נאיבי אבל אני חושב שאפילו אם זה ישפיע על אחוז מהם, בטווח זמן רחוק זה עשוי להשפיע.

  31. עידן / מרץ 20 2009 18:25

    אני כותב *אל* אזרחים, *על* מנהיגים. ואני משתדל להראות לקורא איך מערך ההעדפות/בחירות/התעלמויות שלו מאפשר את מה שהמנהיגים עושים.

    כמובן שאשמח אם הפוסטים האלה יופצו לכל רוח וכל דורש, אף כי אני כבר מודע למחיר – המוני מנאצים וסתם מציקים.

  32. טלילה / מרץ 20 2009 21:49

    ואני מנסה לנסח למה, תוך כדי כתיבה. כמובן (ואולי זה לא כ"כ כמובן, אולי הייתי צריכה להגיד את זה קודם) הפוסט מבריק, מרתק וחשוב כתמיד. אבל יש לי שתי בעיות (עדיין די עמומות, כאמור) איתו –
    אחת, שאתה (עידן) בכל זאת נשאר בתוך הרדיוס של אופן החשיבה שלך על מצב העניינים. ישראל ניסתה למוטט את חמאס בכל האמצעים מהרגע שהוא עלה, די במוצהר, ובלי קשר לשליט. כדי לחמם את העם נגד חמאס והעזתים לא צריך שליט, מספיק קסאמים, והגירוי לעוד קסאמים, והשלהוב לטילים קטלניים יותר מקסאמים, וכו' וכו'. ולמה למוטט את החמאס? אין צורך לחשוב רחוק מדי, הדברים נאמרים לנו כל הזמן ואני חושבת שמקבלי ההחלטות מאמינים בהם: שחמאס הוא איום קיומי חמור יותר מפתח, הוא רוצה הכול והוא רוצה להשמיד את ישראל, הוא סניף של איראן וכו' וכו', ולכן אי אפשר לסמוך עליו, אי אפשר לקבל אף מילה שלו ובדיוק בגלל זה אי אפשר לנהל איתו משא ומתן. על כלום. משתלם להם מכל הבחינות לדבוק בגישה הזאת ולהמשיך לנהל מלחמה לנצח. הרי גם המשא ומתן העקיף הוא בכאילו, בשביל שיהיה שקט בגזרה הבינלאומית, וכך גם היה עם סוריה. שלום כנראה עשו רק עם מי שהיה אינטרס כלכלי כבד לעשות איתו שלום. בינתיים כלכלית נראה שעדיף להם להישאר במלחמה מול כל השאר. מכיוון שאי אפשר לסמוך על חמאס אין שום טעם לנהל איתו משא ומתן גם על עניין שליט. רק למשוך את הזמן ובינתיים כנראה לחפש דרכים אחרות לחלץ אותו משם (וקשה לי להאמין שלא ניסו, ולא הפעילו את כל האמצעים הצבאיים האפשריים כדי לחלץ מידע על מקום הימצאו, וכנראה שהוא לא בעזה—?? אם הוא עדיין חי, וגם זה כבר בספק גדול). בקיצור, ההצעה שלך מסובכת יותר מתמונת המציאות הפשוטה, ולא יותר מתחייבת ממנה. מספיק לחשוב על שיתוף הפעולה הכלכלי בתעשיית הנשק הישראלית-אמריקאית, על התמיכה הציבורית הנלהבת במלחמה, ועל האופן שבו היא מביאה, כמו תמיד, לתוצאות שכל פוליטיקאי חולם עליהן, דהיינו איחוד שורות, פטריוטיזם, אמון ותמיכה מאסיבית של הציבור והתקשורת בממשלה, ודחיית/דחיקת כל נושא אחר (חברה, בריאות, כלכלה, חינוך, סביבה, שטחים) לשולי-השוליים של התודעה, שלא לדבר על רווחים ישירים מכל התעשיות שסביב המלחמה של בעלי ההון הקרובים לצלחת, ויש לך תשובה ברורה להמשך הפמפום של המלחמה בכל ערוץ אפשרי, ולנצח.
    שתיים, ואולי זה מה שהפריע לי בעיקר, שאתה משקיע מאמץ אינטלקטואלי מאוד גדול בניתוח תמונת מצב ששמה את סיפורו של גלעד שליט במרכז, ולא חורג מגבולות השיח הציבורי בנושא שהותוו בקפידה רבה. דהיינו: אפשר להתווכח אם כן או לא לשלם את ה"מחיר", ואם צריך לשלם כל מחיר. ובכלל אין דיבור על מה שהוביל למצב עניינים שבו השיטה המנצחת והמוכחת של אויבינו לשחרור אסירים פוליטיים ('עצירים בטחוניים' ללא משפט, ברובם הגדול, שכלואים בישראל בניגוד לחוק שטח כבוש) היא חטיפת חיילים. שיטה שבוודאי תוסיף ותשתכלל. למה כ"כ הרבה עצורים כאן, עשרות שנים, למה אין דיבור על שחרור שלהם במסגרת משא ומתן עם הפלסטינים, גם כשהיה משא ומתן כזה? אין דיון על שום דבר שקשור לעצירים הבטחוניים, על הפרת החוק המתמשכת בקשר אליהם, על עצם יחסי הכוחות, ועל השאלה מה כבר ההבדל, בתנאי הלוחמה של השנים האחרונות, בין מחבל לחייל צה"ל.
    אני יודעת שאני "מבקשת הרבה" מהשיח הציבורי, אבל אני לא מצפה לזה מהשיח בווינט. אני כן מצפה לזה, אולי, מבלוגים כמו זה.

  33. טלילה / מרץ 20 2009 21:51

    וגם רציתי להגיד תודה לאשת הרופא גם על התגובה הנוספת, המרתקת גם היא (לפחות אותי) ומאוד מעוררת להמשיך לעשות השוואות כאלה. אין ספק שהנורמות הן אותן נורמות בכל מקום בחברה הישראלית של היום. ואולי לא רק היום?

  34. עידן / מרץ 20 2009 22:09

    יש לך בטן מלאה, אבל באמת שלא עלי.

    אין לי שום ויכוח עם הנקודה הראשונה שלך. הפלת החמאס היא יעד מרכזי של הממשלה והיא מאפיינת את פעילותה בהרבה מאד גזרות – לא רק שליט.

    הפוסט הזה התמקד בפרשת שליט בלבד. אותי עניינה שאלה מתחום התעמולה: איזה צרכים משרתת הישיבה של שליט בשבי? כולם מדברים על הצרכים של החמאס, אני רציתי לדבר על הצרכים של ישראל. לעניות דעתי, לא קראת דבר כזה ב"שיח הציבורי".

    נראה לי שקצת הפכת את היוצרות. בשום מקום לא טענתי שהמדיניות בנושא שליט נועדה למוטט את החמאס. ההפך: הרצון למוטט את החמאס, שקיים עוד מלפני החטיפה, הכתיב את המדיניות בנושא שליט. ליתר דיוק: הרצון לגייס תמיכה ציבורית מקיר לקיר במיטוט החמאס. אני מקווה שההבהרה הזאת מראה לך שאין שום מחלוקת כאן.

    הנקודה השניה גם נכונה, כמובן, אבל שוב, לא עונה לשאלות שאני הצבתי כאן (השאלות הקשות). ישראל חוטפת פלסטינים כל יום כמעט (חטפו 9 אנשי חמאס בכירים בגדה רק לפני יומיים, איש לא פצה פה). חשוב מאד לדבר על זה, אבל גם זה לא מסביר למה שליט לא שוחרר כבר מזמן. לכל היותר, זה מסביר את ההתעקשות הפלסטינית לא להתפשר. זה לא מסביר את ההתעקשות הישראלית, שהיא, כפי שטענתי, נובעת מצרכי תעמולה, מודעים יותר או פחות.

  35. טלילה / מרץ 20 2009 22:28

    מה נשמעתי עצבנית? סליחה…
    ותודה על התגובה.
    ועל המטעמים גם – הורסים.

  36. רני / מרץ 20 2009 22:52

    למה בעצם לשחרר?
    כלומר, למה לא ללכת עם הגישה של נפגעי הטרור?
    נקודת המוצא שלך היא ששחרור עדיף על המשך המצב הקיים.
    אבל נגיד שישראל היתה דובקת בדרכה של רוסיה. לא משחררים. אף אחד עבור אף אחד. נקודה.
    חילופי שבויים עושי ם רק מול שבויים.
    אם החמאס לא מעוניין לשחרר – שלא יעשה זאת. זה הסיכון בלהיות חייל – להיפצע, למות או להיחטף ולעבור עינויים אפילו.
    עם ידיעה כזאת, למה שיהיה עניין לחמאס לחטוף שוב.
    זה לא סותר כמובן, שישראל צריכה לשחרר את האסירים הבטחוניים החטופים שברשותה.

    מה גם, שכליאה בתנאים של החמאס – אי ידיעה על מצבו ללא ביקורים. קיבלנו כבר גופות בלבנון.

  37. טלילה / מרץ 20 2009 23:45

    [עידן, סליחה שאני ממשיכה ומתעלקת, אבל מה לעשות, אתה מעורר, מגרה, למחשבה נוספת. קח את זה כמחמאה 🙂 בכל אופן גם במה שכתבתי קודם המטרה שלי היתה להמשיך את הדיון, ולא לבקר את הפוסט, גם אם בין השאר היתה לי ביקורת]
    לזה אני מתכוונת – הדיון תחום בגבולות הכן/לא לשלם את המחיר, ואולי בעצם זו המטרה – שלנצח הדיון העלק-פוליטי כאן יהיה על מחיר שאנחנו נתבעים לשלם (תמורת השלום צריך לשלם בשטחים, תמורת שליט צריך לשלם בכך וכך מחבלים) והלא הישראלים לא פראיירים, למה שישלמו מחיר גבוה על עסקה עם מאכערים מפוקפקים. הכול סובב סביב זה, מתמצה בזה. שום מחשבה מעבר, מסביב. ויפה אומר רני, למה בעצם לשחרר. צריך שניים בשביל טנגו, ובינתיים ישראל – לכל אורך דרכה – חינכה יפה את הבן זוג שלה איך לרקוד.

  38. ערן / מרץ 21 2009 01:11

    החזרת שליט תוציא את הקבוצה מהנחה בסיסית תלות במשיח שלא הגיע-נולד שהוא גלעד

    ובמילים פשוטות- בסופו של דבר כולם אוהבים את הפנטזיה המאחדת. למה לשבור אותה.

Trackbacks

  1. נכון, זו מחאה מתוכננת. מתוכננת מאוד. | מילים מילים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: