Skip to content
1 במאי 2010 / עידן לנדו

על התיעוד כפוליטיקה שמאלית בעל כורחה

כך כתבתי בפוסט קודם, על תזכיר קרפ:

"במדינה מתוקנת, כמו שאומרים, או ליתר דיוק, בחברה פתוחה אמיתית, הפוסט הזה על התזכיר של קרפ היה מיותר. סליחה, התזכיר עצמו היה מיותר. לא קרפ היתה צריכה לכתוב אותו, אלא עיתונאי כלשהו לענייני משפט; הפרת פסקי דין של בג"ץ היא עניין ציבורי מובהק, בתחום הכיסוי של כתבים משפטיים. בפועל, אף אחד זולת עו"ד קרפ לא טרח לרכז את העובדות הללו. חמור מכך, גם לאחר שהמלאכה נעשתה, פרסום התזכיר נתקל בחומה של אדישות. היה סיקור ראשוני, אבל חלקי למדי: כתבה ב-"24 שעות" של "ידיעות אחרונות", כתבה ב"הארץ", ראיון קצר עם קרפ, וכתבה ב-nrg. למיטב ידיעתי, לא היה שום דיווח ב-ynet או בערוצי החדשות בטלוויזיה. הכתבות המעטות שפורסמו שקעו בתהום הנשיה; שום דיון ציבורי, שום עניין תקשורתי. התזכיר עצמו מעולם לא פורסם. כך גם אני החמצתי את הסיפור."

המחשבה הנוגה הזאת מתרוצצת לי בראש כבר הרבה שנים, ומגיע לה פעם לצאת החוצה.

מה שקרה עם תזכיר קרפ מדגים תופעה כללית: במשך שנים ארוכות חלה נסיגה מתמדת בתיפקודה הציבורי של התקשורת, נסיגה שכפתה על ארגוני השמאל וזכויות האדם סדר יום חדש. בעבר הרחוק (עד אמצע שנות השמונים?) התקשורת בישראל עוד עמדה איכשהו במשימה הבסיסית שלה: לדווח אמת לקוראים, ללא השמטות גסות מדי. זה איפשר לארגוני המחאה להתרכז בתפקידם העיקרי – מחאה. העובדות היו נגישות לכל, ותפקיד השמאל היה למחות עליהן.

המצב הזה כבר חלף מזמן. כיום מקדישים ארגוני השמאל חלק ניכר מפעילותם לתיעוד ודיווח על הנעשה בשטחים – משימה עיתונאית קלאסית, שהופקרה בידי התקשורת המגויסת בארץ. למעט שלושה-ארבעה עיתונאים שעוד טורחים לדווח על הנעשה בשטחים, כמעט כל המידע הבסיסי מגיע מארגוני זכויות אדם: כמות ההתנחלויות, מצב התברואה, מעצרים וחיסולים, הפקעת קרקעות, הריסות בתים, משטר ההיתרים, הקצבת המים, ועוד. ארגונים רבים קמו מלכתחילה כדי לתעד (בצלם, יש דין, שוברים שתיקה, מחסום ווטש) ואחרים עוסקים בתיעוד באופן שוטף (רופאים לזכויות אדם, הועד הציבורי נגד עינויים בישראל, עמותת גישה). 

לאורך עשרות שנים מקימה ישראל פרויקט קולוניאלי עצום ממדים בשטחי הגדה המערבית, ללא תיעוד רשמי: לא המדינה ולא התקשורת מתעדים את הפרוייקט הזה. מי שנותר בשטח הוא ארגוני השמאל הקטנים. וכך נזנחת המחאה לטובת התיעוד, או אולי: התיעוד עצמו הופך למחאה. זהו הכרח בל יגונה – איך אפשר למחות נגד מה שרוב האוכלוסיה בכלל לא יודע?

[בשלב הזה נדים לי הציניקנים בראשם ואומרים: מה זה חשוב? הרי גם אם האנשים היו יודעים, לא היה להם אכפת. וכשהם כבר יודעים, זה מזיז להם? על כך אני נותן תשובה קבועה: לא כולם כאלה (אף כי הם מתרבים והולכים). כן, ישנם הישראלים שלא אכפת להם אם נבעיר באש את כל הפלסטינים מחר. אני מעולם לא כיוונתי את דברי אליהם, וחבל להשחית עליהם מלים. אותי מעניינים דווקא הישראלים שכן היה להם אכפת, לו היו יודעים יותר; וגם הישראלים שמתאמצים להדחיק את מה שבכל זאת מחלחל להכרתם; וגם הישראלים שמתעקשים להכחיש את העובדות. שהרי מי שחי בשלום עם העובדות המזעזעות של הכיבוש והאפרטהייד, אין לו צורך לא בהכחשה ולא בהדחקה. נכון לעכשיו, עדיין יש הרבה שזקוקים להן, וידיי מלאות עבודה].

כיוון שכך, בחשבון האחרון מזדקר לעין ההבדל הבא: בעוד שהימין הקיצוני מגייס את עיקר מאמציו והאנרגיה שלו לפעולות מחאה שזוכות להד תקשורתי נרחב, השמאל הרדיקלי שקוע עד לצווארו במשימות תיעוד ודיווח אפורות, עד שלא נותר לו עוד הרבה כוח לייצר גם מחאה אחריהן. בכך אין, חלילה, כדי להמעיט בחשיבותה של המחאה השמאלית, כמו זאת שרואים בבילעין ובשיח ג'ראח ובהפגנות של "כוח לעובדים". אלה הם חריגים חשובים, מפיחי תקווה, אך הם אינם משנים את התמונה הכללית.

תמונת המצב הזאת, אגב, מספקת הוכחה, כמעט לוגית, לכך שהדעה הרווחת בדבר ה"שמאלנות" של התקשורת היא מופרכת בעליל. בעוד שהרוב המכריע של ארגוני הימין מסתמך פחות או יותר על המידע שמספקים כלי התקשורת המרכזיים (אתר "רוטר" הוא חריג), הרוב המכריע של ארגוני השמאל אינו בוטח במידע הזה ונאלץ להשיג את המידע על המתרחש בשטחים בדרכים אלטרנטיביות. לו היתה התקשורת באמת "שמאלנית", ארגונים כמו "אם תרצו", "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל", "חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי", "נאמני הר הבית", "הלב היהודי" ו"נשים בירוק" היו שוקדים מבוקר עד ערב להפריך את מצג-השווא התקשורתי ולהציג לציבור את המידע האמין והשלם אודות המתרחש בשטחים. בפועל, הם כמעט שלא טורחים לערער על הדיווחים בתקשורת, ומתרכזים בשני ערוצי פעולה פוליטיים: חיזוק האחיזה בשטחים והכפשה של ארגוני השמאל.  

יש מי שמשתבח בכך ש"אמירת אמת היא מעשה מהפכני" בזמננו, אך למעשה זאת התפתחות עצובה, שיותר מכל מעידה על זמננו, הרע לתפארת; פעם היינו תוקעים מקלות בגלגליה של מכונת הרשע, היום אנו בעיקר מצלמים וכותבים אותה, מנסים נואשות להוכיח לחברים ולשכנים שלנו שהיא עדיין קיימת. אפילו ההסטוריה של "שלום עכשיו", לא בדיוק ארגון רדיקלי, מדגימה את המהלך הזה: מארגון שעיקר פעילותו התרכזה בהפגנות מחאה בשטחים, הוא הפך לארגון שעיקר פירסומו על הפצת דו"חות תקופתיים שמתעדים את התרחבות ההתנחלויות; מלאכה חשובה מאין כמוה, בלי ספק, אבל בעצם, משימה לעיתונות חוקרת רצינית, לו היתה פה כזאת, ולא לארגון שמנסה להשפיע על הכיוון של החיים הפוליטיים במדינה.

כמו שאמרתי, זאת רק מחשבה נוגה, לא ביקורת או המלצה לשינוי דרך; הבלוג הזה מתנגד באופן עקרוני "להתוות" דרך אחת למאבק או להתקיף שותפים אמיתיים למאבק. אני לא חושב שניתן בכלל להתחיל להטיף לאלטרנטיבה פוליטית לסדר הקיים כל עוד כל כך הרבה אנשים אינם ערים לעיוותים שבו ולשקרים שעוטפים אותו. למעשה, הרצון להיאבק במצב הקיים – הן בבּוּרות והן בתעמולת השקר – היה הסיבה המיידית והדחופה לפתיחת הבלוג הזה.

אבל מכאן משתמע, למרבה הצער, שעתידו של השמאל בכלל והשמאל הרדיקלי בפרט, אחוז לבלי הפרד בעתידה של התקשורת העצמאית בישראל. ככל שהתקשורת תתנער ממוסרות השלטון ותחזור למלא את תפקידה המקורי – נאמנה של האינטרס הציבורי – כך "ישתחרר" השמאל ממשימת התיעוד המפרכת של המציאות הפוליטית, ויוכל להקדיש הרבה יותר אנרגיה להסברה חיובית ולנוכחות פיזית באתרי קיפוח ומצוקה. כמו שהמאובן הקרוי "מפלגת העבודה" משתק את השמאל ומוטב שיעבור כבר מן העולם, כך גם המאובן שקרוי "אמצעי התקשורת הגדולים" משתק את השמאל ומוטב לצמצם את השפעתו ככל האפשר (הנה כמה רעינוות מעניינים כיצד מפתחים תקשורת עצמאית).

לעת עתה, כל עוד התקשורת משמשת כשופר של השלטון ושל האליטה העסקית, אין לשמאל ברירה אלא להקדיש חלק ניכר מפעילותו לחשיפת האמת ולניתוץ השקרים. ושלא יהיה לאף אחד ספק: זאת עבודה מבאסת, שאין בה עונג רב. הרבה יותר מעניין, וגם מאתגר אינטלקטואלית, להתעמק ברעיונות של מרקס או פרודון, להתלבט במתח בין האמנות למוסר, מאשר ללקט עוד ועוד עדויות על פגז של צה"ל שהרג פועל בניין והותיר משפחה עם 5 יתומים אחריו. יותר מעניין, אבל הרבה פחות חשוב.

אף אחד לא בוחר את התקופה שבה הוא חי; מה שנחשב מעשה פוליטי נחוץ בזמן אחד ייחשב לפעולה עקרה בזמן אחר, ולהיפך. הזמן והמקום הם אלה שקובעים לא רק אם נהיה או לא נהיה אנשים פוליטיים, אלא מה במעשינו (או במחדלינו) הופך אותנו לכאלה.

38 תגובות

להגיב
  1. דובי / מאי 1 2010 10:29

    לא שאני לא מסכים עם התוגה, אבל חשוב לציין שגם ברחבי העולם ארגונים שפועלים נגד משטרים מדכאים עבור לתיעוד כאמצעי לחץ (דוגמא מרכזית היא רופאים ללא גבולות, שעקרון ה"עדות" [temoignage] הוא מרכזי בהגדרה העצמית שלהם). אפשר אולי לראות בזה חלק מהיאוש של ארגוני השמאל בפניה לאוכלוסיה הישראלית פנימה, ומתן יותר דגש להפעלת לחץ מבחוץ.

  2. חולי / מאי 1 2010 10:41

    תודה עידן על המאמר מעורר המחשבות.
    אני חושב אבל מעט אחרת. זה לא שבישראל השמאל עסוק באיסוף נתונים, אלא שבישראל אין פשוט שמאל. אין גרעין קשה של שמאל יציב, בעל אידאולוגיה ברורה שירכז את כל האינפורמציה והפעילויות. כדי שהמדינה תהיה בריאה צריך לפחות 20 אחוזים של שמאל ללא פשרות. והמערך אינו שמאל ומעולם לא היה. גם מרץ לא.
    המחשבה שלעבר יש ערך היא מחשבה הומניסטית. הימין לא מאמין בכך. לכן הגיוני גם שהשמאל ינסה לתעד את ההווה שמיד הופך לעבר, ולא הימין.
    אני חושב במצב קיצוני כמו שישראל נתונה בו, יש צורך במעגלים אחרים מאשר התקשורת המרכזית כדי לאסוף אינפורמציה, והמעט שקיים הוא טוב ורצוי שיגדל ולא יחכה לתקשורת.
    אם הייתי חושב שיש סיכוי למשהו בישראל הייתי אומר שעל השמאל להתארגן מאפס בעצם, ולהגדיר באופן ברור את הערכים שהוא נלחם עבורם. הבסיס הזה לא קיים בישראל ולכן יש עשרות התפלגויות שלא תורמות כלום. פנומנים כמו "שלום עכשיו" הם בדיוק הבעיה של השמאל. הם מתעמקים אך ורק בנקודה אחת ללא שום בסיס אידאולוגי, ולכן בכל רעידה קטנה מגדל הקלפים מתפורר.
    שמאל זו תרבות שבונים לאט לאט עוד בבית הספר. אין לזה רצפטים של בום זבנג. זה דורש זמן…

  3. עידן לנדו / מאי 1 2010 11:14

    דובי: מה שאתה אומר נכון לגבי חלק מהארגונים, לא כולם. יש לא מעט ארגונים שגובים ומפרסמים עדויות בעברית בלבד, לקהל הישראלי. משמע, לא ייאוש אלא ניסיון לעורר.

    חולי: למען האמת, עייפתי מן השיח השגרתי הזה של "שמאלנים מבכים את השמאל". אני מרגיש בו לא נוח ולא אפקטיבי. לא חסרים "אסטרטגים" ו"מרפאים" שיודעים בדיוק, אבל בדיוק, מה המחלה של השמאל, ואיך צריך לרפא אותה. למעשה, יש ממש זן של שמאלנות שזה עיסוקו העיקרי.

    לי יש בעיקר כבוד והמון הערכה לשמאל הישראלי. אני כמובן מדבר על כל ה"עשרות ההתפלגוית שלא תורמות לכלום", שאתה כל כך מזלזל בהן. הן השמאל האמיתי. מזמן אני לא סופר את העבודה ומרצ. מה שאתה קורא "התפלגויות" זה קבוצות של אקטיביסטים. הם לא "התפלגו" (זה לא מק"י ומפ"ם, ברוך השם), הם פשוט מתמקדות כל אחת בסוג אחר של פעילות, ומרבות לשתף פעולה ביוזמות משותפות. באמת, די כבר להטיף מוסר לשמאל הרדיקלי בארץ. מי שבאמת רוצה לשנות, שישנס מותניים ויעזור: בארץ או בחו"ל, זה לא משנה. אמירות כמו "שמאל זה תרבות שבונים לאט לאט בבית ספר" הן כמובן נכונות, אבל גם טריביאליות; מה בדיוק התרומה שלהן היום למאבקים של השמאל בישראל?

    (רק להבהיר, אני לא תוקף אותך אישית, אלא סוג של עמדה שנרמז מדבריך, ואולי אתה באופן אישי פועל רבות).

    ועוד הערה אחת על: "המחשבה שלעבר יש ערך היא מחשבה הומניסטית. הימין לא מאמין בכך." לא מסכים בכלל. הימין באופן מסורתי יונק מן העבר הרבה יותר מן השמאל. ערכים כמו מסורת, רציפות הסטורית, זכויות הסטוריות, כמו גם יישויות מופשטות כמו "העם היהודי", הן כולם קונסטרוקטים מן העבר. אני מנסה לתעד את ההווה לא מפני שיש לי יחס מקדש את העבר, אלא מפני שאני חי בהווה הזה. וההווה הזה כבר נמשך יותר מ-40 שנה, ומגדיר גם את העתיד שלי ושל ילדיי: זאת מציאות הכיבוש והאפרטהייד. אין כאן שום עניין בעבר, רק בחיים האמיתיים שלי ושל כל מי שאכפת לי ממנו.

  4. אדם א / מאי 1 2010 11:41

    עידן,
    האבחנה שלך לפיה תיעוד ואיסוף נתונים נעשו לפעילויות מרכזיות של ארגוני שמאל היא בוודאי נכונה, כמו גם הטענה שמה שמסביר זאת זו ההזנחה המגמתית של התקשורת.

    אבל האופן שבו בסופו של הפוסט אתה מנגיד בין פעילות מסוג זה לבין עיסוק בשאלות תיאורטיות של שמאל פוליטי, תוך כדי העדפה פרוגרמטית נחרצת של הפצת מידע היא מסוכנת.

    זו טעות לחשוב שכל מה שחסר ל"אנשים נורמליים" זה המידע על מה שמתרחש סביבם. כדי לגרום למישהו לעשות משהו, להביע מחאה, לצאת מהשגרה, זה לא מספיק להוכיח לו שמשהו לא טוב או בלתי נסלח מתרחש. צריך גם לנסות ולספק לו את הכלים להבין מה הם הגורמים המערכתיים למצב הקיים ולאיזה שינוי אפשר וראוי לשאוף.

    אני בוודאי לא טוען שאותו האדם אמור לבצע את כל הפעילויות הללו, אבל חשוב לזכור את החשיבות של שאלות בסיסיות על טבעה של המציאות הפוליטית באופן כללי, על ההצדקה של ערכים והניסוח של אידיאל פוליטי.

    המחשבה שהתעסקות בשאלות תיאורטיות רחבות אינה מתאימה לצו השעה היא מטעה. היא מייחסת להתעסקות הזו סכולאסטיות וניתוק מהמציאות הקונקרטית. אבל למעשה, התעסקות כזו היא חיונית כדי שערכים פוליטיים לא יהפכו לקלישאות או לדעות חסרות כל בסיס או מסגרת. התקשורת אינה רק מסלפת את העובדות, אלא גם מציעה לאנשים תפישת עולם – מה חשוב? למי יש כוח? כיצד מאורגן הכוח? וכו'. כדי שתהיה משמעות בכלל לביטוי שמאל, לא מספיק שנדע את העובדות, אנחנו גם צריכים להבין על מה (לשם מה ובשם מה) אנחנו נלחמים. צורך זה הוא בסופו של דבר לא תיאורטי גרידא, אלא פרקטי לחלוטין: אף אדם לא יזוז מכורסתו אם אין לו מסגרת מחשבתית שבתוכה הוא רואה כיצד ניתן וראוי לשנות את המציאות.

    האם יכול להיות שישנם אנשים שמתבשמים בשאלות תיאורטיות ובכך דוחים מעורבות ישירה יותר במציאות הפוליטית? יכול בהחלט להיות. אבל ברור גם שרבים האנשים שאינם מרוצים מהמצב הקיים (ומודעים לעובדות פחות או יותר) אבל חסרים את המסגרת המחשבתית שתגרום להם להתנגד ולהאמין באפשרות של שינוי. המידע אינו מספיק כדי להזיז את האנשים הללו.

    לכן, לומר שמרקס (למשל) זה "יותר מעניין אבל פחות חשוב" יוצר היררכיה חסרת יסוד ובסופו של דבר מסוכנת בין פעילויות שצריכות להשלים אחת את השנייה.

  5. עידן לנדו / מאי 1 2010 12:00

    אדם,

    אני מקבל ברצון את ההערות שלך. למעשה, גם אני בבלוג הזה "חוטא" מדי פעם בדיונים תיאורטיים. והלא רק לאחרונה דיברתי על חשיבות של פריימינג (בפרשת קם), על הפסיכולוגיה של הרוע (זימבארדו) וכיוב'. כל תובנה תיאורטית שמסייעת לנו לארגן את המציאות ולהבין אותה טוב יותר היא מבורכת.

    עדיין אני חושב שיש מדרג של חשיבות, בעיקר במצבים דחופים ובוערים של הפרת זכויות אדם, כמו שקורה כאן כמעט מדי יום. אכן, בדברי כיוונתי אל מה שכינית " אנשים שמתבשמים בשאלות תיאורטיות ובכך דוחים מעורבות ישירה יותר במציאות הפוליטית". לצערי יש המון כאלה, באקדמיה ומחוץ לה, ולא אזכיר שמות.

  6. עזרא גלוזמן / מאי 1 2010 12:34

    מעניין. אגב, מה קרה לדעתך קרה באמצע שנות השמונים שגרם לתקשורת לההפך מאפקטיבית למגוייסת? מוזר שדווקא שם אתה שם את האצבע על השינוי, עם הקמתם של המקומונים, ותחילתו של עיתון חדשות, טלויזיה-רב-ערוצית, ורדיו איזורי? אני חס וחלילה לא מבקר את האבחנה שלך, רק רוצה לשמוע את דעתך..

  7. בים / מאי 1 2010 12:45

    אז מה כן עושה מי שחש מתוסכל למקרא הדברים ולא רואה את האור בקצה המנהרה?
    איזה שינוי ניתן ליצור כאן
    יש תחושה שמה שלא נעשה המדינה הולכת ימינה אל הלאומנות ואל החורבן…

  8. פאול / מאי 1 2010 13:08

    מה אכפת לך? יש לך פה שישה שבעה קוראים נאמנים שמקפידים להביא רק לינקים שתומכים בך ונשבעים בשמך. במיקרו קוסמוס האוטופי שיצרת לך פה אתה ראש הממשלה. הרי זה מה שבאמת חשוב לך לא?

  9. דובי / מאי 1 2010 13:14

    מה שאני לא מבין באנשים כמו פאול – כבר הגעת לפה. אתה בטוח שאתה האדם היחיד שקרא את הפוסט הזה שלא מסכים עם הכותב, אז במקום להביע עמדה אחרת ולנמק אותה, אתה זורק איזה אד הומינם חסר משמעות וזהו.
    מי בדיוק הרוויח מהאמירה הזו שלך?

  10. דודו פלמה / מאי 1 2010 13:40

    וזאת הבשורה על פי פאול:"מה איכפת לך?"
    ובכן נדמה לי שהתשובה העמוקה ביותר לבשורה על פי פאול נמצאת בשירו של צ'סלב מילוש קמפו די פיורי:

    אך אני הרהרתי לי אז
    ביתמותם של גוועים.
    בזאת ששעה שג'ורדנו
    עלה על מוקד אש בוערת,
    לא היתה בשפת בני אדם
    מילה ולו רק אחת,
    שתוכל משהו להביע
    לאנושות הנותרת.

    חפזו כבר היין לסבא,
    למכור כוכבי ים, הצחורים,
    סלי לימונים וזיתים שוב
    נשאו בשמחה ובצהל.
    והוא כבר רחוק,מה רחוק,
    כאילו חלפו כבר דורות,
    והם מחכים לו אך רגע
    עד באש יסתלק הוא ויעל.

    והם הגוועים גלמודים,
    שכוחים מאל וממתים,
    זרה להם כבר שפתנו
    כשפת פלנטה אחרת.
    והכל יהיה לאגדה,
    ואז-אחר רוב שנים-
    יצית בקמפו די פיורי
    דבר המשורר אש של מרד.

    פאול, אם אתה יודע מי היה ג'ורדנו ברונו ולמה עלה על המוקד לא תוכל שלא להבין למה חייבים לזעוק את האמת עד שמתישהו באיזשהו עתיד יגע דבר המשורר יצית את אש המרד.

  11. עידן לנדו / מאי 1 2010 13:58

    עזרא: אמצע שנות השמונים זאת ספקולציה שאני לא יכול ממש לבסס. זאת בערך תחילת המודעות הפוליטית שלי, ויש לי זיכרון מסוים מהתקופה ההיא. מצד שני, אולי הייתי תמים יותר אז.

    קרו אז שני דברים: כמו שכתבת, תחילת עידן התקשורת המסחרית. וגם, בל נשכח, פרצה האינתיפדה הראשונה. אז לראשונה התבהר באופן חד משמעי אופיו האלים של הכיבוש, מה שניתן היה להדחיק קודם. כלומר, אז נולד גם הצורך העמוק של הישראלים להפסיק לדעת באמת מה קורה בשטחים, מה נעשה בשמם, ומה המחיר של מפעל ההתנחלויות.

    ריבוי ערוצי התקשורת, אגב, לא פתח את התקשורת לנקודות מבט אלטרנטיביות. על זה יש לא מעט מחקרים – איך תקשורת מסחרית יוצרת מצג-שווא של גיוון ושפע בעוד שבפועל היא נמנעת מלגעת בכל נושא שעלול להרגיז את הקונצנזוס (כלומר, להבריח קהלים פוטנציאליים של המפרסמים, שעל פיהם יישק דבר). עם כל הכשלים והמגבלות שלה, התקשורת הציבורית היא עדיין הנאמן האחרון של הציבור.

  12. עידן לנדו / מאי 1 2010 14:06

    בים: אז מה כן לעשות? טוב, אני לא מאלה שמנסחים מסמכי חזון להמונים. אבל נראה לי שהפוסט הנוכחי אומר די ברור מה אפשר לעשות בזירה הקונקרטית הזאת: להירתם לפיתוחם של ערוצי תקשורת וחדשות אלטרנטיביים (באינטרנט, בלי ספק). זאת משימה שמאלית לא פחות חיונית מפעילויות קלאסיות של השמאל (חקיקה, ייצוג משפטי, הפגנות, ארגון עובדים וכו').

    פאול: את הבלוג קוראים קצת יותר מ-6-7 קוראים. מספר הכניסות המינימלי לפוסט הוא 500. המקסימלי יכול להגיע ליותר מ-10,000. לו היית מגיע לכאן יותר לא היית מפריח את השטות הזאת שכולם כאן מסכימים אתי. על פי רוב התגובות נראות כמו שדה קרב עקוב מדם. אומנם כן, למגיבים כמוך שלא מתאמצים אפילו לנסח התייחסות עניינית, אני משתדל לא להתייחס. להבא אקפיד יותר עם עצמי.

    דודו: חן חן. אני שוקל למנות אותך לנספח התרבות של הבלוג.

  13. מיכל בוסטוק / מאי 1 2010 14:16

    מחזקת את ידייך על המאמר , ומקווה שיש גם תקווה ששינוי אפשרי
    יישר כוח

  14. RS / מאי 1 2010 15:31

    אתה מדבר על מעשה פוליטי בזמן ובמקום המסויימים. האם אתה כולל את הניתוח של הזמן והמקום המסויימים, דבר שמקשר אותם לתפיסה שלנו את המציאות?

    לתפיסתי, אנחנו בעידן פוליטיקלי-קורקטי יותר. ישנה רגשיות גבוהה למה שיודעים בעולם – דווקא בעלי הכוח שמתיימרים למשהו אחר שהוא לא כמו ישראל.
    זה מה שהפתיע את ישראל אחרי עופרת יצוקה. שפעם אחת מעשה עוול ונבזות ואכשריות שלה נודע לעולם. שהשנה היא לא 1948. מה שמעניין, זה שהתקשורת דווקא במקום הרבה יותר גרוע מאשר 1948, כי אז היא סתם הלכה תמיד עם השלטון, והיום היא גם עם השלטון וגם נגד מה שכל מיני חבר'ה עושים בשביל לתעד ולהביא את הסיפור. זה שאחרי עשרות שנים של שטיפת מוח ועיוורון ממסדי מכוון האזרחים כבר לא רוצים לדעת – זה משהו אחר. נגד זה אי אפשר להיאבק עם תיעוד בלבד, אבל השאלה היא אם בכלל אפשר לעשות משהו נגד זה. האם זו בכלל בעיה שיש בה פיתרון ישיר. דווקא במובן הפוליטי נדמה לי שאין כאן פיתרון. לא משנה מה שנגיד – אי אפשר למחוק עשרות שנות היסטוריה של עיוורון ושטיפת מוח ממסדיים. לכן מה שאתה מדבר עליו, משהו אלטרנטיבי, הוא הדבר הנכון פוליטית. אלטרנטיבי לא רק בתוכן (כי כמו שאמרתי – זה לא משנה פוליטית) אלא גם בצורה. כי הממסד מכיר רק את דרך הכוח והאלימות המאורגנת ומניעת המידע. במובן הזה, התיעוד השקוף הוא כל מה שלא עושה הממסד. לכל היותר הוא עושה זאת במרתפי השטאזי, סליחה, השב"כ.

    אני מדבר על מאבק בין אור לחושך – בין ההסתרה המכוונת במחשכים איפה שגם נולדת הולילנד, לבין הגילוי הלא מכוון. זה גם מאבק סימבולי – בין השקר המאורגן לאמת, גם אם לחלוטין לא רוצים אותה. כי הממסד רק הולך ומסתבך יותר ויותר ברשת השקרים של עצמו. בכל זאת, ממסד ישראלי… וצריך לדאוג שהאמת לא תהיה האמת הנוראה של הימין המטורף והפירומני.

  15. RS / מאי 1 2010 15:55

    בנוגע לתקשורת.

    אני מסכים שאין יותר שום טעם במשהו שנכתב בה, ואם יש אז זה בפוקס.

    התנהלות התקשורת מבחינת השרידות הכלכלית גורמת לכך שיהיה קשה לצפות את התנהלותה. חוץ מהארץ שאפשר להיות בטוח שהוא נגד עובדים ונגד נשים, גם כשהעיתון בבעיות כלכליות.

    כולנו מסכימים שהתקשורת היא השופר של השקרים הממסדיים. אם כך, עדיף לעקוב אחר כלי התקשורת המרכזי של השקרים הממסדיים – כי שם לפחות השקר יהיה הכי אמין… ידיעות הוא גוף שמעורב לגמרי בממסד הפוליטי. הוא ניזון מהם והם ממנו. לכן אפשר לצפות לעקביות מסוימת ולשקר מסוים קבוע.
    אפשר להיעזר בשקר הקבוע הזה כדי להשלים את המידע שמצליחים לאסוף.

    אה, והמידע שמופיע במעריב חסר כל ערך – מאיזושהי בחינה. זה עיתון גמור שמתפקד בזמן שהבעלים שלו מוצא לו פיתרון על מי להפיל את העול. הבעיה עם מעריב זה שהוא הורס את הדמוקרטיה, אבל זו לא יכולה להיות בעיה רק שלנו. יש גבול.

  16. עידן / מאי 1 2010 16:04

    RS (אפשר אולי ניק עברי, או סתם שם אמיתי?),

    הזכרת משהו מאד מעניין. בשנים האחרונות הקונצנזוס הישראלי נתון בתוך דיסוננס שמחריף והולך. מצד אחד, הוא בטוח שישראל פועלת באופן מוסרי ואחראי; מצד שני, הוא מתחיל להבין שכמעט אף אחד בעולם כבר לא קונה את הסיפור הזה. לא רק מדינות ערב, האויב המסורתי, אלא רוב העולם המערבי (למעט ארה"ב ומיקרונזיה) חושב שישראל היא מדינה בריונית, שלא לומר טרוריסטית.

    מה עושים עם הדיסוננס הזה? לומדים לדבר ולחשוב בצביעות. כלפי פנים, מגינים בלהט על כל פעולה צבאית, ברוטלית ככל שתהיה. כלפי חוץ, מכחישים שהפעולה בכלל קרתה (כי הגויים לא מתרשמים מהאפולוגטיקה שלנו). כלפי פנים, מורידים את הכפפות כלפי חוץ, עוטים כסיות צחורות. לכן גם הכעס הגדול על ה"מוסרים", הישראלים שמספקים מידע על פשעי מלחמה לגורמים בחו"ל. לא בגלל שהם משקרים (כמו שהסקר האחרון גילה, לא זאת הבעיה) אלא בגלל שהם מביישים אותנו, חושפים אותנו בקלוננו.

    הדיסוננס הזה יפקע מתישהו. אני מניח שזה יהיה תחת לחץ חיצוני. הישראלים כבר לא יוכלו לשאת את היותם מצורעים בינלאומיים, וייאלצו לשנות את יחסם לפלסטינים (אף כי הם עצמם ימשיכו לחשוב שלא היה בו כל גנאי).

    בעניין ההתגייסות התקשורתית: אכן, פעם התקשורת היתה רק עם השלטון, היום היא גם רודפת בשבילו את הקולות החריגים. ע"ע בן כספית ומסע הצלב שלו נגד "הקרן החדשה", או התופעה – המגעילה, אין לי שם אחר – של כתבים צבאיים שסגרו שורות בגינוי אחיד כלפי אורי בלאו. המערכת הזאת מסואבת מן היסוד, ולכן אני לא חושב שכדאי להשחית זמן בניסיון לשנות אותה מבפנים. צריך להקים אלטרנטיבות שאינן משועבדות לאינטרסים האידאולוגיים והעסקיים של הערוצים הגדולים.

  17. דודו פלמה / מאי 1 2010 20:54

    פוליטרוק תרבותי?
    כבוד גדול!

    איך הבונוסים?

  18. עידן לנדו / מאי 1 2010 21:28

    פעם ביומיים מקבלים מייל נאצות וגידופים מ"יהודים שונאי יהודים-שונאי-עצמם", פעם בחודש זימון ל"שיחת הבהרה" במתקן השב"כ הקרוב למגוריך, ומדי פעם מעטפות עם דם של קורבנות טרור. שיהיה לך על המצפון.

    מצד שני, יש כניסה חופשית למופעי מחול של "שובבי החמאס" וגם שוברי הנחה לסעודות דו-קיום עם פליטי 48' על חורבות איקרית.

    משתלם.

  19. דודו פלמה / מאי 1 2010 23:07

    נשמע מפתה. לקחתי

  20. עמית / מאי 1 2010 23:29

    "התיעוד כאקט מחאה" – פשוט שירה. רעיון מרתק. לוקח את המחשבה למקומות מעניינים.
    ואני מצטער שאני לא מתייחס להיבט הפוליטי והביקורתי (אני חושב שהניתוח שלך מדוייק ואין לי הרבה מה להוסיף מעבר להתפעלות מהכתיבה, והוצאת דברים מהקשרם כנקודת התחלה לטיול מחשבתי).

  21. עדו / מאי 2 2010 01:51

    סליחה אבל על מה אתה מדבר בדיוק? אם התקשורת לא היתה מועלת בתפקידה בתקופת האופוריה של ששת הימים היינו צריכים לראות כל יומיים דיון בנושא עתיד השטחים וכל שבוע כתבה על הנעשה בגדה. התקשורת היתה צריכה לשבת על הוריד של נציגי ה'שמאל' של אז ולדרוש מהם תשובות והיא לא עשתה את זה. הבעיה שאני מזהה בנושא הכיבוש היא בדיוק הערפל הזה שצריך להיות שמאלני כדי לרצות לפזר אותו, הרי לא טענתי שהתשובות שהמנהיגות היתה מספקת היו בהכרח לכיוון השמאל, רק שהם היו נאלצים לספק תשובות ולהעמיד את העם מול מראה.
    המצב כיום הוא המצב הקיים מימים ימימה הרבה לפני שנות השמונים (גם אני התחלתי להיות מודע פוליטית אז) , ההבדל הוא שאז היה מאד קל לחסום דיווחים שהשלטונות לא אהבו אם בכלל היה מי שידווח.

  22. עדי / מאי 2 2010 05:22

    פעם כדי לסלק את הקקי שלנו היינו צריכים לחפור בורות ספיגה- היום צריך רק "להוריד" את המיים.
    פעם כדי להאיר בחשכה או להתחמם בחורף היינו צריכים לסחוב ג'ריקנים של נפט- היום צריך רק להפעיל מתג.
    פעם כדי למלא את שעות אחר הצהריים היינו הולכים לתנועה- היום פייסבוק.
    פעם כדי להיות הומנים היינו קוראים את "על המשמר" (לציונות, סוציאליזם ואחוות עמים)- היום תורמים באמצאות SMS עשרה שקלים לאירגון צדקה.
    פעם למפלגה השלטת קראו שמאל- היום אותה מפלגה היא אולי מרכז.
    פעם שמאל היה שלום עכשיו- היום פעילי שייח ג'ארח.
    בפסטיבל אקטיביזם (שיערך בחניון סעדים ליד ירושלים ב-20-22.5.2010 ) לוקחים חלק פעיל למעלה מ-40 אירגונים לשינוי חברתי\סביבתי.
    חלק מהפעילות במהלך הפסטיבל תוקדש ליצירת קשרים בין אירגונים ופעילים וכמו כן בין האירגונים השונים.
    מוזמנים להגיע.
    http://www.activism2010.org.il

  23. רוני רוזמן / מאי 2 2010 06:34

    בעניין התקשורת, קיימת כמובן המעגליות של ביצה ותרנגולת – התקשורת נותנת לעם מה שהוא רוצה ומשקפת את הלך רוחו, ובה בעת מעצבת את תודעתו ומגדירה לו את השקפת עולמו. סובב ומסוב בכפיפה אחת. וכך נותרנו עם בלוגים – מקור האינפורמציה המהימן האחרון, והבמה היחידה לדיונים וויכוחים בעלי תוכן ממשי והסתמכות על עובדות.

  24. עידן לנדו / מאי 2 2010 07:55

    עדו,

    אני לא ממש מסכים איתך על תפקיד העיתונות, או לפחות התפקיד העיקרי שלה. התפקיד העיקרי שלה הוא לא "לדרוש תשובות". זה תפקידו של האזרח מול השלטון או המפלגה שמייצגת אותו. אומנם כן, האזרח לא יוכל לשאול שאלות אינטיליגנטיות אם לא יהיה בידיו מידע אמין ושלם על הנעשה בשמו. וכאן בדיוק מעלה התקשורת – בסלקטיביות ובהסתרה של מידע מהשטחים. האם היא תמיד היתה כך? אני חושב שלא, שהיתה הידרדרות בסיקור.

  25. גיל גוטגליק / מאי 2 2010 08:24

    עידן – חזק ואמץ ברכות על מינוי נספח התרבות.

  26. איה / מאי 2 2010 13:53

    עידן,

    לדעתי המצב היום אפילו השתפר מעט, לפני נגיד עשר שנים לא דיברו כמעט כלום על מה שקורה בשטחים, כאילו אין בכלל שטחים. היום אתה יכול לראות ככה מדי פעם בערוץ 10 וגם בערוץ 2 איזה דיווח על איזה משהו, בעיקר בערוץ 10, שם הם אפילו מדווחים לפעמים על מתפרעי המאחזים והפוגרומים שהם עושים בפלסטינים. וזאת התקדמות. אבל עדיין טיפה בים

    מה שהכי מציק לדעתי זה שאתה כותב שלא אכפת לך מאלה שלא אכפת להם. הרי זאת בדיוק הבעיה. מה שחשוב הוא להגיע אל הבורים, אל אלה שלא יודעים כלום. אלה שהבורות מתעתעת בהם ולכן "לא אכפת להם", כי הם שטופי מוח. אדם אינו הופך ל"לא אכפתי" ככה סתם, יש לו איזו דעה או בדל השקפה, גם אם הטיפשית או הקלוקלת ביותר, שמובילה אותו לחשוב כפי שהוא חושב. לצערנו הבורות היא נחלת רוב הציבור היום במדינה. כפי שציינת והסברת בדיוק בפוסט הזה: התקשורת משתפת פעולה, הממסד מסתיר מידע. רוב הציבור שכח בכלל שאנחנו יושבים על עם שלם שחי תחת עול הכיבוש; ואתה אומר שלא אפכת לך ממנו! זה מוכיח שהחשד העמוק, שמתרוצץ בי כבר זמן ארוך מאוד, כפי הנראה נכון: השמאל מנוכר ומנותק לגמרי מרוב הציבור ומדבר עם עצמו.

    הכי מוזר, שאיכשהו יוצא, לדעתי, שבעצם אתה עם עצמך חי באיזו סתירה. משום שבעודך טוען שלא אכפת לך, מאלה שלא אכפת להם, אתה כותב: "למעשה, הרצון להיאבק במצב הקיים – הן בבּוּרות והן בתעמולת השקר – היה הסיבה המיידית והדחופה לפתיחת הבלוג הזה".

    אז אני שואלת: איך בדיוק אתה רוצה להיאבק בבורות ובתעמולת השקר אם אתה כועס כל כך על הבורים ולא רוצה לדבר איתם.- הבורים הם אלה שלא אכפת להם ממה שקורה בשטחים, הם ולא אחר, הם אלה בדיוק שלא אכפת להם שיבעירו את השטחים ויפגיזו בניינים עם ילדים – אלו הם הבורים, שטופי המוח שטופי תעמולת השקר. איך אתה רוצה להיאבק בהם? לכעוס עליהם זה לא מספיק. וגם. בכל כעס כזה קטן מסתתרת התנשאות קטנה, חשוב להבין זאת. השמאל, אף שהוא זעיר ופיצפון, יש לו עוצמה אינטלקטואלית, והוא מסתובב כאילו הוא אוחז "באמת" כאיזה נביא שחצן, מתנשא "על הבורים", ומפיץ תחושה של יהירות שמשדרת: שאצלנו נמצאת העליונות המוסרית! לא אצלכם, הימנים, אנחנו "הטובים ואתם הרעים". הימין חש בזה ושונא את זה, ואת השמאל. זו התנהלות שמעוררת התנגדות קשה מאוד. לכן בקיצור, השאלה היא – מה מעניין את השמאל: ליצור דיאלוג, להשתלט על השיח להוביל עמדות עד כדי הנהגת המדינה, או – "להוכיח שהוא צודק", וכל השאר טועים רעים וטיפשים.

    לדעתי, גישה חינוכית עלולה תמיד להתפרש כפטרונות ולכן הסיכוי להצליח באמצעותה נמוך ביותר. אלא אם כן אנחנו נמצאים בבית ספר

    בנוסף. התקשורת לא תשתנה בזמן הקרוב. וגם לא בזה הרחוק. בערוץ 1 אין טעם לעסוק. הוא גווע. הוא ממלכתי ומחובר למשללה. בלתי אפשרי לשדר בו דברים שמנוגדים להלכי הרוח בהנהגה. אם כי הוא מצליח לעיתים לשדר סרטים דוקומנטריים חתרניים ביותר, אבל לא בעניין הכיבוש. הערוצים המסחריים לא ישדרו לעולם משהו שעלול להבריח את הקהל. והקהל ברובו "שטוף מוח". זהו מעגל שכעת נראה סגור.

    לכן. מה שעומד כעת על הפרק הן שתי אפשרויות:
    1. שאובמה והממשל יכפו בכוח משא ומתן, עכשיו הם מדברים על "שיחות קירבה" – מה שנראה כמו קישקוש מוחלט, אבל אולי, אולי השלב הבא יהיה יותר החלטי ותקיף ולכיוון סיום הכיבוש.
    2. דיאלוג אמיתי אמיץ וחזק בין השמאל לציבור הימני, ימין מרכז ועד הימין קיצוני, כלומר עם כל מי שרוצה. דיאלוג שינסה לשכנע את הלא משוכנעים. זה יתאפשר ברגע שהשמאל יראה בעצמו אלטרנטיבה לשלטון ולא רק קומץ חתרני "צודק" ואנטי ממסדי.

    מאחר שההצעה השניה לא קיימת בעצם ולכן לא אפשרית, צריך לקוות ולהתפלל חזק שאפשרות מספר אחת תתקיים

    עידן. חשוב לי לציין שאני חלילה – לא מעבירה ביקורת על הבלוג שלך המאוד מעניין וגם לא מטיפה לשום דבר. אנא קבל דברי בצורה הנכונה

  27. סמולן / מאי 2 2010 14:16

    פוסט מעניין מאד.

    בניכוי השאלות ההיסטוריות והחארטה על אודות המפעל הקולוניאליסטי – תיזה מאד ניינטיז, אגב, מהימים שבהם עוד ניסו להפריד בין ציונות טובה וקולוניאליזם רע – מה שעולה פה זו אבחנה שלפיה השמאל מדבר וכותב, ואילו הימין עושה ובונה. והורס.

    זה ממש מעניין. הימין בארץ (כיום, עכשיו) מצטיין באי-יכולת ביטוי. במקביל, כשמדברים על מה שחסר לשמאל – לפוליטיקה הלא-ימנית בארץ בכלל – ברור שהבעיה היא בהיעדר יכולת עשיה. ושני המרכיבים נמצאים באופן עודף בצד השני.

  28. Eyal Niv / מאי 2 2010 14:25

    בתוך כך צריך להזכיר כמה יוזמות עיתונאיות-אלטרטיביות, (חוץ מ-AIC האינתיפאדה האלקטרונית וכד').

    עמותת שקוףניסתה להקים עיתונות דמוקרטית, ז"א, שמבוססת על כספי חברים, ולא על בעלי הון.

    שנית, התפתחות הבלוגים ודומיהם (לדוגמה עתירת אתר סקופ, הנשען על תוכן גולשים) לקבל תעודות עיתנואי. בהקשר זה, אגב, שים לב לזה מהיום.

    האינטרנט מאפשר אלרטניבות, כמו הטלביזיה החברתית והירקון שבעים

    ויש אפילו עמותה: http://www.video.comtv.co.il/

    אגב, זה סרטון שעלה היום:

  29. עידן לנדו / מאי 2 2010 16:29

    איה,

    קודם כל אני לא כועס. יצא לי שם של כעסן, אבל אם תשימי לב, מה שמעורר את הכעס שלי כלפי מגיבים מסוימים זה לא תוכן דבריהם אלא הטון והכוונה. כשיש שם זיוף, או קינטור, או היתממות – אין לי סבלנות. את נקייה מכל הפגמים האלה, ואין לי שום כעס על ביקורת כמו שלך.

    בעצם היתה כאן אי הבנה גדולה, שנעוצה בשני משפטים שלי: ", ישנם הישראלים שלא אכפת להם אם נבעיר באש את כל הפלסטינים מחר. אני מעולם לא כיוונתי את דברי אליהם, וחבל להשחית עליהם מלים."

    את הבנת את האוכלוסיה המדוברת כ"בורים", או שטופי-מוח. לא זאת היתה הכוונה. הכוונה היתה לגרעין האידאולוגי של הימין: אנשים שבאמת עולמם הערכי מושתת על עליונות האתנוס היהודי, על זכותו המלאה על כל הארץ, על עדיפות האדמה על החיים וכו'. לצערי, לא מדובר בימין קיצוני. אני מעריך שמדובר בפלח של בין שליש לחצי מהאוכלוסיה היהודית.

    בדברים האלה דנתי בהרחבה במסה שלי "על הכתיבה הפוליטית" (למעלה, תחת "מושכלות ראשונים"). איפיינתי את האנשים האלה כאנשים שעולמם הערכי שונה משלי באופן מהותי. וכן, אמרתי שאני מוותר עליהם מראש.

    זאת תמימות לחשוב שכל אדם, אבל *כל* אדם, אם רק תיפקחנה עיניו אל האמת, מיד יבחר בטוב, כפי שאני או את מבינים את ה"טוב". זאת התמימות של סוקרטס. יש בימין אנשים שיודעים יפה מאד מה קורה בשטחים, אולי יותר טוב ממני, ועדיין משוכנעים שדרך השלום והפיוס היא קטסטרופה ובגידה בכל היקר להם.

    באותה מסה הצבתי את גבולות השכנוע האפשריים שלי. הם מאד צנועים, והם מבוססים על ניסיון של שנים בדברים האלה: שיחות, מאמרים, פוסטים, התבוננות ב"פופוליטיקה" ועוד. גם נימקתי שם *למה* אני חושב שטיעונים רציונליים וראיות אינם יכולים להזיז אנשים מהשקפות ערכיות (משהו שקשור להנעה הרגשית שמאחורי ההשקפות האלה). לכן, אני פועל בזירת האפשרי, לא בזירה אוטופית. ומכוון את דברי באמת, כמו שאמרת, אל הבורים; ואל המדחיקים; ואל המכחישים. אבל לא אל אלה שדוגלים בהשקפות המנוגדות להשקפותי, בין אם הם יודעים מה קורה בשטחים ובין אם לא אכפת להם (ולא אכפת להם, כי חיי ערבים חשובים כאבק בתוך עולמם הערכי).

    לכן, לא התנשאות כאן, אלא להיפך, פיכחון ואפילו ענווה. היכולת של הבלוג הפוליטי היא מוגבלת מראש, ומוטב לו לרכז מאמץ בתחומיה ולא להתיימר להפוך סדרי עולם. הייתי יכול להתגרות בך ולשאול אותך מתי לאחרונה ראית אדם ימני ששינה את השקפותיו ועבר אל השמאל כתוצאה מקריאת בלוג שמאלי, אבל נוותר על זה. את מבינה אותי.

    באשר לשתי האפשרויות שציינת בסוף: לא מאמין באף אחת מהן. אם את מדברת על שלום אמיתי, ונסיגה אמיתית – זה רק יקרה תחת לחץ של אין ברירה. במקרה הטוב, חרם וסנקציות על ישראל. במקרה הרע, מלחמה אזורית שנצא ממנה בשן ועין.

    אבל אני לא עובד בטווח הזמנים של "סוף הסכסוך", ומנסה לעשות את מה שביכולתי, כאן ועכשיו.

  30. עידן לנדו / מאי 2 2010 16:36

    איל,

    תודה על הקישורים, כן ירבו. את הטלוויזיה החברתית אני מכיר מזמן, הם מצויינים. אל הירקון 70 התוודעתי רק ממש לאחרונה, עוד לא מכיר מספיק. האתר של "שקוף" לא פעיל, האם הם בכלל פעלו אי פעם?

    הפנטזיה שלי היא ממש עיתון, עם דגש על חדשות, וכיסוי מלא של כל התחומים – בזווית הפוכה לזווית המיינסטרים. לא סתם שונה, אלא הפוכה. אבל כיוון שאני בקושי יכול לארגן את עצמי, שלא לומר שלושה אנשים, איאלץ לחכות ליזמ/ת שיניפו את העניין הזה.

  31. רחל / מאי 2 2010 16:47

    לתיעוד בבלוגים יש חשיבות גם עבור ה"נצח", או הרקורד ההיסטורי, ובבוא הזמן הוא ישמש את כותבי דברי הימים. לשקרים חיי מדף קצרים.

  32. רחל / מאי 2 2010 17:49

    צ"ל: "לתיעוד בבלוגים ובפרסומים של אירגוני השמאל השונים…"

  33. איה / מאי 3 2010 07:48

    עידן, למה בעצם אתה פוסל את מרצ

    עיתון הפוך זה רעיון אדיר

  34. עידן לנדו / מאי 3 2010 08:01

    איה,

    עזבי, לא נעים להתעלל בגוויות… כבר אמרתי כאן שאני לא חלק מן הפיטפוט הבלתי פוסק הזה של "שמאלנים מבכים את השמאל". בואי נאמר בפשטות: כבר שנים שלא ראיתי את מרצ פועלת כמפלגה בנחישות בתחומים שאני תופס כליבת השמאל. פה ושם שומעים מהם אמירות יפות, אבל זהו. הם לא יוזמים שום ביקורת אמיתית, רק מצטרפים למהלכים שמישהו אחר יזם, במקרה הטוב. לא ברור לי למה צריך מפלגה כזאת. אבל זה נכון לרוב המפלגות, לא ברור לי למה צריך אותן. הפוליטיקה המעשית בארץ נחתכת במקומות אחרים (המטכ"ל והדירקטוריונים הגדולים), לא במרכזי המפלגות.

  35. אלי ממן / מאי 3 2010 12:38

    לא כל כך ברורה לי הבעייה.
    כיום יש אינטרנט וכל אחד יכול להקים אתר ללא הגבלה.
    בישראל לא חוסמים שום אתר אינטרנט וזה גם לא הולך לקרות בקרוב.
    הכל עניין של ביקוש והיצע-יש מספר אתרים שמאליים וגם הרבה אתרים ימניים.
    מה שקורה זה שפשוט לאנשים איין חשק\כח לקרוא על ערבים המסכנים והכיבוש וביקורת על הממשלה.
    יש לזכור שיש בישראל רוב עצום לימין ולמרות זאת עיתון הארץ (שאני אוהב לקרוא) מתקיים.
    לא ברור על מה הבכי-שימו לב שקבוצת אנשים ימניים הקימו את אתר לאטמה ובו הם מראים מהצד שלהם כמה התקשורת נוטה שמאלה.

  36. אלי / מאי 3 2010 23:22

    אהלן עידן. צר לי שאני כותב בשם עוד פחות מלא מבדרך כלל. כעובד זוטר בגוף תקשורתי צנוע יש לי מגבלות מסויימות, אבל "מי שצריך לדעת יודע" כמו שאמר עוזי וייל.
    כמו שאני מבין זאת התזה של הפוסט הזה הוא "כשלון התקשורת הישראלית", כשלון שגם אפשר את הקמת מפעל ההתנחלויות וגם דחף את השמאל אל זרועות התיעוד.

    אני רוצה לערער על התזה הזו ולהוסיף כמה הערות.

    כשלון התקשורת: כנראה שפעם לא היה יותר טוב בתחום הזה. כמו שאיה כתבה כאן, ערוץ 10 מאוד ביקורתי כלפי מדיניות צה"ל בשטחים, אור הלר עושה עבודה מצויינת, כך גם ווי-נט (האתר הגדול בישראל), הארץ (גם חיים לוינסון שבמסגרת תפקידו היה אמור לשמש כתב לענייני פולקלור בשטחים אבל עושה עבודה טובה). בהשוואה, שלומי אלדר מספר בספרו "עזה כמוות" איך ככתב של הערוץ הראשון הוא תיעד את מחסום ארז הזוועתי וקיבל איום מהמנכ"ל שלו שהכתבה לא מאוזנת ושאסור לו להראות דברים כאלה. היום כתבת מחסומים עוברת אפילו אצל יאיר לפיד, כמדומני. זו אמנם רק דוגמה אחת, אך טענתי עומדת שהיום, בכל זאת, יש יותר פלורליזם ויותר אופציות. מה ההשפעה של המידע הזה זה כבר סיפור אחר.

    מה שאני טוען זה שלא התקשורת נכשלה, אלא שהשמאל התמסר מיוזמתו לידי מלאכת התיעוד: בשמאל הבינו עוד קודם שהתקשורת היא זירה מאוד חשובה (ולעיתים חושבים שהיא חשובה מידי), הדימוי השתלט על המציאות והשמאל יישם זאת בחדווה. אם היית ב"פעולה ישירה" אי פעם אתה בטח מכיר את הסצינה של עשר עד עשרים מצלמות וידאו משוכללות מקיפות שוטר שגורר מפגין. השאלה היא: למה לא להצטרף למפגין?

    מלבד זאת טבעו של הכיבוש הישראלי שהוא לא זוועתי בדרך כלל, אלא רק מציק ומעיק ומה לעשות, מחסומים, מאבקים משפטיים, סיפוח קרקעות זוחל, אלה הם דברים משעממים. זו דרך אגב הסיבה שהמערכת נשארת כל כך יציבה כבר יותר מ-40 שנה.

    דרך אגב, העתון הזה שאתה מייחל לו, פעל כאן בשנות ה-80 וה-90 של המאה העשרים. קראו לו "כל העיר", והוא הצטיין לא רק בחלק של הפרשנות אלא בדיווח עקבי על הפרות של זכויות אדם. והוא היה עתון משפיע ביותר. יכולת למשל לקרוא שם התרעות ב-97' מפני בחירתו של אהוד ברק לראש ממשלה (חיים ברעם). יכולת לקרוא תחזיות לפריצת אינתיפאדה. ומה יצא מזה?

    מה שמוביל אותי לדבר אחד חשוב וכבר אמרה את זה הנואמת בעצרת המרכזית בשייח' ג'ראח: השמאל החדש מבין שמאבקים מוכרעים על הקרקע. מה שקורה בשייח' ג'ראח (ובלעין ונעלין כמובן) הוא לא "הפגנה" אלא "פעולה ישירה" ולכן זה כל כל מצליח, כי אנשים לא רק מוחים שם. אנשים שם נאבקים בגופם (ועוד ייאבקו) נגד פינוי המשפחות מבתיהן. המאבק מתקיים במקום העוול עצמו (ותודה לעוול שהצליח להגיד ממש קרוב למרכז העיר), ויש סולידריות, וכן יש גם עבודה אפקטיבית מול התקשורת, אבל התקשורת היא לא העיקר, אלא הדבר הנשכח שקוראים לו מגע אנושי.

    בקיצור: פחות מצלמות יותר פעולה. המתנחלים הבינו את זה לפני ארבעים, פשוט כי לא היו להם מצלמות. עכשיו גם השמאל מתחיל להבין את זה, לאט לאט.

    ובאשר לעיתון אלטרנטיבי: ממה שאני שומע יש דיבורים ויש רחשים ובחשים. שקוף הייתה תכנית שלא הצליחה להשיג תקציב (סיפור העלילה באתר). עיתון יומי? לא בטוח. אבל אולי אתר אינטרנט רציני קום יקום.

  37. איה / מאי 4 2010 04:10

    עידן, ואני חשבתי שאני פסימית.

    חייבים מפלגות… או לחדור למטכל ולדירקטוריונים… 🙂

  38. עידן לנדו / מאי 4 2010 09:42

    אלי,

    תודה על התגובה, שאני מסכים עם חלקה.

    ביחס לתקשורת: חשוב להבדיל בין מראית עין של סיקור לבין סיקור אפקטיבי. כן, המחסומים והמעצרים מוזכרים בעשרות מבזקים ומהדורות. האפקט אפסי, כי או שהמידע מושלך אל הצופה/קורא בלי שום הקשר (וכבר ידוע שבלי הקשר, אין משמעות, ובלי משמעות, הדברים לא נקלטים). או שההקשר מסולף לחלוטין ולמעשה משרת את האידאולוגיה של הימין. אפשר להראות את זה גם בסיקור של כלי תקשורת "שמאלני" -עאלק, כמו "הארץ". ניתוח רטורי כזה הוא מייגע מאד, אף כי המסקנות שלו חשובות. אני עשיתי את זה פעם אחת על סיקור של הפגנה בבילעין. כן, היה סיקור, אבל הוא רק אישש את הנחות היסוד הכוזבות של הקונצנזוס. הנה מה שכתבתי אז:

    https://idanlandau.com/2009/04/19/%d7%94%d7%aa%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%91%d7%91%d7%99%d7%9c%d7%a2%d7%99%d7%9f-%d7%aa%d7%a2%d7%9e%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95/

    אני מודע להבדלי הניואנסים (יותר סיקור בערוץ 10, נכון), אבל התמונה הכללית לא השתנתה. יש הרבה פיסות מידע "מפוזרות", נטולות שיטה וסדר. למעשה, חלק ניכר מן העבודה שלי בבלוג זה ליקוט של פיסות מידע מן התקשורת המיינסטרימית ו"תפירה" שלהן לכלל נראטיב. יכול מישהו לבוא ולומר: אתה רואה, כל המידע קיים, אין צנזורה. אבל זו היתממות, כי מידע בלי הקשר וניתוח ומישמוע – הוא חסר ערך. כמו פלט של מחשב, או ספר טלפונים.

    תשווה את זה עם סיקור של פרשיות כמו הולילנד, ששם העיתונאים משקיעים מאמץ אמיתי בבניית הנראטיב, מפענחים עבורך את הררי המידע. כלומר, הם יכולים כשהם רוצים.

    בעניין של "מחסומים זה משעמם". נו, אני כבר למדתי להיזהר מהאמירה הזאת. היא זכורה לי עוד מימיי בדסק החדשות של "ידיעות". כל הצנזורה הפוליטית עברה דרך המסננת הכאילו-נייטרלית הזאת – "שטחים זה משעמם". אין שום דרך לאמת את האמירה הזאת. אני יודע שנושא הופך להיות מעניין כשמסקרים אותו באופן מעניין. הציבור לא מגיע מתוכנת מראש להתעניין בנושאים מסויימים ולא אחרים; התקשורת עצמה אחראית, במידה רבה, על עיצוב תחומי העניין. אותי למשל נורא משעמם לקרוא חדשות מתחום הנדל"ן, ובכל זאת ממשיכים להפציץ אותי במוספי נדל"ן. כנראה שמישהו מתעניין בזה.

    כל מה שאתה אומר על "פעולה ישירה" נכון ואני מאמץ בלי היסוס. זה דבר נפלא, חשוב מאין כמוהו.

    אבל שים לב שאתה בכלל מסוגל להגיע לפעולה כזאת, ולהבין את נחיצותה, כי היתה לך גישה למידע, וגם לפרשנות, אלטרנטיביים למיינסטרים. והבעיה שלי מתחילה עוד קודם: למה שמישהו בכלל יגיע להפגין בשיח' ג'ראח אם כל מה שהוא יודע זה שמדובר שם בפלסטינים שפלשו לקרקעות לא שלהם (הסיפור השולט בתקשורת)? למה שהוא יגיע להפגין בבילעין אם הוא רק יודע שמדובר ב"מפירי סדר" שמדי פעם פוצעים חיילים בידויי אבנים?

    כדי להגיע לפעולה ישירה, צריך להבין ולדעת שמשהו עקום לגמרי במערכת. ואין מתווך לידע הזה, זולת תקשורת עצמאית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: