כתיבה פוליטית: אל מי, על מה, לשם מה

דברים בערב עיון לזכרה של טניה רינהרט ז"ל, אוניברסיטת תל אביב, 26.3.2009

במסה הנפלאה שלו, "מדוע אני כותב", מציע ג'ורג' אורוול ארבעה מניעים עיקריים לכתיבתו, לפי הסדר הבא: אגואיזם לשמו, עניין אסתטי, דחף הסטורי ומטרה פוליטית. אופיינית ליושרתו של אורוול היא ההצבה של האגואיזם במקום הראשון; אין לו בעיה להודות שזהו המניע הראשוני. אבל סדר המניעים משרטט גם את התפתחותו של אורוול, מנער יהיר ומתבודד, דרך צעיר בעל יומרות אמנותיות, עיתונאי חוקר ולבסוף – כותב פוליטי בשל.

אורוול אומר דברים מרתקים על המתח המובנה בין הדחף האסתטי לדחף הפוליטי; בין הצורך להפיק הנאה מצירוף צלילים מסויים או מן הריתמוס של הטקסט, לבין הצורך לצעוק ולהצביע על עוול. על שני המניעים האחרונים הוא אומר כך: "דחף הסטורי: שאיפה לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות ולשמר אותן למען הדורות הבאים. מטרה פוליטית: שאיפה לקדם את העולם לכיוון מסוים, לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה".

בזמן שהוקצב לי אני רוצה להרחיב בשני העניינים האלה. אני אעשה זאת כמובן מן הזווית האישית שלי, כמי שצבר ניסיון מסוים בכתיבה פוליטית לאורך כ-15 שנה. הניסיון הזה התחדד מאד בחצי השנה האחרונה, באדיבותן של ממשלת ישראל ו"עופרת יצוקה"; הוא איפשר לי לגבש כמה תובנות אישיות על טיבה ותכליתה של הכתיבה הפוליטית. הסיבה שפתחתי באורוול היא לא רק שמדובר במגדלור של כתיבה פוליטית מודעת ואפקטיבית, וחלילה לא משום שאני מסתכן בהשוואות. הסיבה היא ששני המניעים האחרונים שהוא מזכיר – דחף הסטורי ומטרה פוליטית – עוררו אצלי לא פחות שאלות מתשובות. האם יש טעם או צורך "לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות"? האומנם ניתן "לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה"? המסה הקצרה של אורוול אינה מרחיבה בעניינים האלה. מן הסתם הוא הניח שקהל קוראיו מבין בכוחות עצמו מדוע מדובר במטרות ראויות, ואף בנות-השגה.

הכותב הפוליטי בישראל של ימינו אינו יכול להתרווח בתוך "המובן מאליו" הזה, פשוט משום שהוא כבר לא מובן מאליו. הוא חייב להתעמת איתו, ולחלץ ממנו איזשהו מושג מדוייק יותר על מה כדאי וניתן ומה לא כדאי ולא ניתן להשיג באמצעות כתיבה פוליטית. כיצד פועלת כתיבה פוליטית, ועל מי היא משפיעה? על כך אני רוצה לדבר.

נדמה לי שדרך טובה לתקוף את שאלת ההשפעה, היא לבחון את שאלת הנמענים. אל מי מיועדת הכתיבה הפוליטית? אם נזהה נכונה את טווח הנמענים הפוטנציאליים של הכתיבה הפוליטית, אולי נבין טוב יותר את טווח ההשפעה האפשרי שלה, כמו גם את גבולו.

ארבע קטגוריות של נמענים

אני מציע לפלח את הנמענים האפשריים של הכתיבה הפוליטית לארבע קטגוריות:

1. אנשים שעולמם הערכי שונה משלך.
2. אנשים שעולמם הערכי דומה לשלך, אבל תמונת המציאות שלהם חלקית או מעוותת.
3. אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות.
4. אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות.
 

אנשים שעולמם הערכי שונה משלך

את הקטגוריה הראשונה, אנשים שעולמם הערכי שונה משלך, מוטב להוציא מן המשחק עוד לפני שהוא מתחיל. אם להיות כנים – כתיבה פוליטית אפקטיבית איננה מיועדת להם. זה נשמע אולי פרדוקסלי – "אז למי אתה כותב, למשוכנעים?" – אבל בעצם זה לגמרי הגיוני.

בואו ניקח שני אנשים שעולמם הערכי שונה, וב"שונה" אני מתכוון שונה דרמטית; בצמרת ה"ליגה" הערכית שלהם מתנוססים ערכים סותרים. מצד אחד, נגיד, איש שמאל כמוני, שעבורו חיי אדם הם ערך עליון, בלי "אבל" ובלי "נסיבות חריגות"; שעבורו הערך הזה אינו כפוף לסייגים לאומיים, גזעיים או מגדריים; שרואה במנגנוני השלטון, במדינה ובצבא, אמצעים ולא מטרה, כורח בל יגונה שתמיד יש לחשוד בו ולרסן אותו. מנגד, מתנחל אידאולוגי, שעבורו קדושת ארץ ישראל, כפי שהובטחה לאברהם אבינו בתנ"ך, עומדת מעל כל ערך או זכות אחרים; שעבורו מותר ולפעמים צריך להקריב חיים, שלנו ושל פלסטינים, כדי לממש את הערך הזה; שעבורו המדינה היא התגלמות הגאולה המשיחית, יד אלוהים בהסטוריה היהודית, ושההגדרה "יהודי" היא הזיקה (וגם החציצה) המשמעותית בעולמו בין אדם לאדם.

האם תיתכן תקשורת פוליטית בין שני האנשים האלה? אולי, ברמה שטחית מאד. האם ניתן לצפות שטקסט פוליטי שהאחד יכתוב ישפיע במשהו על עמדותיו של השני? אין סיכוי שבעולם. עולם ערכי הוא לא אופנה קלוטה מן הרוח; הוא מערכת מסועפת של נראטיבים אישיים וקולקטיביים, טעמים וזיקות לאנשים ולמסורת, חינוך מהבית וחינוך מהרחוב, וכולם ספוגים ברגשות עזים של חובה או איבה. איזה טקסט בן 500 או 800 מילה, חריף ככל שיהיה, יכול לסדוק חומה בצורה כזאת? איך אני יכול בכלל לשכנע מישהו שאין שום הצדקה בעולם להרוג ילדים חפים מפשע? אני לא יכול. אני יכול רק להיאבק בו, אבל אין לי דיאלוג משמעותי איתו.

ישעיהו ליבוביץ' אמר לפני שנים רבות: "דבר בעל ערך מפלג את בני האדם; על ערכים צריך להילחם, על ערכים צריך להיאבק; על ערכים אי אפשר להתאחד". כתיבה פוליטית לא יכולה לקחת על עצמה משימה חינוכית ענקית כזאת – שינוי ערכים יסודי.

בכלל, אנשים לא משנים את ערכיהם הפוליטיים בעקבות שיחה עם יריב או קריאת מאמר בעיתון. ערכים פוליטיים מושרשים ברבדים הכי עמוקים שלנו, תכופות באופן לא מודע. אלה אזורים שאינם נגישים בכלל לארגומנטציה רציונלית. רק מה שיכול לחדור לשם מסוגל לערער אותם. ואומנם, תהפוכות אישיות בערכים הפוליטיים, בפעמים הנדירות שהן קורות, תמיד קשורות לחוויה אישית מטלטלת. היחשפות ישירה לזוועות של שדה הקרב; שכול ואובדן של יקירים; חזרה בתשובה או בשאלה; הידרדרות לעולם הפשע או הסמים; וכדומה.

אל תטעו באנשים האלה שמצולמים בתשדירי הבחירות: "30 שנה הצבעתי עבודה והפעם אני מצביע ליכוד", או להיפך; מדובר באנשים שעמדותיהם הבסיסיות לא השתנו, מה שהשתנה זו המפה הפוליטית. היום יותר מתמיד, כל המפלגות הגדולות קרסו אל המרכז, ומציעות מרכולת זהה. המצביעים מדלגים בין אחת לשניה בדלת מסתובבת, מבלי לוותר או לעדכן שום נדבך משמעותי בהשקפתם הפוליטית.

אם כך, כתיבה פוליטית איננה מתיימרת לשנות משהו בערכיו של אדם, וממילא אינה מיועדת למי שערכיו שונים משלך. זו התשובה שלי לאורוול, למעשה, המחלוקת שלי איתו. אני לא חושב שכתיבה פוליטית אפקטיבית מסוגלת "לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה". לפחות, לא בכאן ובעכשיו שמוכרים לי.

לגבי, לפחות, זה מוציא מכלל הנמענים בערך שני-שליש מהאוכלוסיה היהודית בארץ, אם להסתמך על תוצאות הבחירות האחרונות. שליש מהיהודים דוגלים בהשקפות גזעניות-לאומניות מפורשות; שליש נוסף אינו הודף מעליו בגלוי את השקפת העולם ההומניסטית-אוניברסלית, אבל שולל ממנה כל עדיפות, ומאמץ גישה אופורטוניסטית ביחס אליה ("זכויות אדם זה טוב ויפה, אבל גם לנו מגיע לחיות"). נותר רק שליש, לכל היותר, שבאמת חולק אתי פחות או יותר אותם ערכים.

אנשים שעולמם הערכי דומה לשלך, אבל תמונת המציאות שלהם חלקית או מעוותת

בתוך השליש הזה, אני מגיע עכשיו לקטגורית הנמענים השניה של הכתיבה הפוליטית: אנשים שעולמם הערכי דומה לשלך, אבל תמונת המציאות שלהם חלקית או מעוותת. זהו, לתפיסתי, חלק הארי של קהל הנמענים של הכותב הפוליטי. כדי להבין למה, צריך לומר כמה מלים על האופן שבו מתוּוכת המציאות לצרכן התקשורת הממוצע בארץ.

אחד הפרדוקסים שמעסיקים חוקרי תקשורת בעשורים האחרונים הוא היחס ההפוך בין כמות המידע הנגישה לאזרח לבין כמות הידע שהוא מחלץ ממנה. בלי להיכנס כאן לניתוחים מלומדים, נראה שזהו חוק שתקפותו כללית: ככל שאנו חשופים ליותר מקורות מידע, כך קשה לנו יותר להכריע ביניהם. מה שפעם היה דיווח עובדתי פשוט הפך להיות עוד "נראטיב", שמאחוריו יש בעל אינטרס עסקי או פוליטי. התוצאה הסופית היא שאין עוד "עובדות", רק "גירסאות".

הבעייתיות הזאת ידועה לכל, ובכל זאת, מפליא שאנשים שונים מסיקים ממנה מסקנות מנוגדות. יש מי שמשעה לחלוטין את "שיפוט האמת" שלו: שומע וסופג הכל, לא מוכן להתחייב לכלום (ערפאת כן יזם או לא יזם את האינתיפאדה השניה? ישראל כן הפרה או לא הפרה את הסכם הרגיעה? מי יודע? הכל אפשרי). יש מי שמתנער לחלוטין מן הצורך המעיק לבחון בביקורתיות את מה שהוא רואה ושומע – על פי רוב, מכלי התקשורת המרכזיים. הוא לא משעה את שיפוט האמת שלו, אלא פשוט מעביר אותו למצב קבוע – "הכל אמת". ולבסוף, יש מיעוט קטן, ובעיתות משבר, ממש מיקרוסקופי, שטורח לנסות לברר את העובדות לאשורן, בדרך כלל מתוך התנגדות מודעת לגירסה המדוללת שנמסרת לו מכלי התקשורת המרכזיים.

קובעי המדיניות יכולים להסתמך על כך שרק מיעוט קטן יערער על תמונת המציאות שהם מייצרים. הרוב המכריע, כאמור, בולע אותה בלי פיקפוק, או שנותר אדיש אליה. כך למשל, נראתה תמונת המציאות ששווקה לציבור הישראלי ערב המתקפה על עזה ב-27 לדצמבר 2008: 1) במשך 8 שנים, ישראל הבליגה באיפוק עילאי על התקפות הטילים על יישובי הדרום; 2) החמאס פועל בשיטות נבזיות (חטיפת לוחמים, הרג אזרחים) שאנו נמנעים מהן; 3) החמאס הפר שוב ושוב את הרגיעה, ורק אז סגרה ישראל את המעברים; 4) לא היתה אופציה להאריך את הרגיעה – המהלך הצבאי היה בלתי נמנע.

כל אחד ממרכיבי הסיפור הזה הוא שקר מפוברק שניתן להפרכה מיידית. העובדות כולן זמינות: הן פורסמו בעיתונים ובטלוויזיה ובאינטרנט. אין שום בעיה להעמיד סיפור נגדי, הפוך לחלוטין, שבו ישראל גררה את החמאס להסלמה מתוך סירוב עיקש להגיע איתו להסדר רגיעה, והדברים תוכננו חודשים ארוכים מראש. ובכל זאת, הרוב המכריע של הציבור היהודי בישראל – אני מניח שיותר מ-90% – קנה את הסיפור הרשמי בלי בעיות.

מצד אחד – עובדות נגישות לכל. מצד שני – סיפור רשמי. העובדות סותרות לחלוטין את הסיפור הרשמי, אבל לא בעיני האזרח הממוצע. איך זה יכול להיות? מה, כולם טיפשים? כולם עוורים? כולם פשיסטים?

לא, לא ולא. תזכרו שאני מדבר כרגע על אותו פלח אוכלוסיה שחולק את ערכיו הבסיסיים עם כותב פוליטי כמוני, ובכל זאת "רואה" את המציאות הפוליטית דרך המשקפיים של השלטון. הדרך היחידה להבטיח מצב כזה היא לעטוף את האזרח בתעמולה בלתי פוסקת שחוזרת כמו מנטרה על הסיפור הרשמי. התעמולה הזאת מגיעה מכל הכיוונים: שרי ממשלה, דוברים של פוליטיקאים, פרשנים, כותבי טורים בעיתון  ומראיינים ברדיו – עד שהיא מגיעה אליך. הרבה פעמים היא מגיעה אליך דרך חבר לעבודה או קרוב משפחה. בבוקר מגבש צוות התגובות של שר הביטחון את "ההודעה לעיתונות" בדבר "השימוש המפלצתי שהחמאס עושה באזרחים כ'מגן אנושי' בעזה", ובערב כבר הספר שלך והמוכר במכולת והבת דודה שלך טוחנים לך את אותן מלים בדיוק, בלהט של מי שעלה על תובנה מדהימה לגמרי בעצמו. וכך, האנשים הקרובים אליך ביותר הופכים לסוכני תעמולה שלא מדעת; ובשלב הבא, גם אתה נדבק בוירוס ומעביר אותו הלאה. גם אתה חלק מן התעמולה הויראלית.

כתיבה פוליטית אפקטיבית מנסה לתקוע מקל בגלגלי התעמולה הדוהרת. זאת כמובן יומרה פנטסטית להפוך את כיוון הדהרה, ואולי אין לה שחר. ובכל זאת, אין מנוס מן המסקנה שהצעד הראשון להניע פוליטית אנשים (שחולקים איתך בסיס ערכי) הוא לערער על תמונת המציאות שלהם. למי שלא יודע עד כמה הוא לא צודק אין סיבה לשנות דעה.

הלא-נחשפים

הרבה מאד ישראלים לא יודעים עד כמה הם לא צודקים. יש שני סוגים של אי-ידיעה: אי-ידיעה שמקורה באי-חשיפה, ואי ידיעה שמקורה באי-קליטה. הלא-נחשפים פשוט אינם מקבלים מידע בסיסי על הנעשה בשמם. מאז הקמת חומת ההפרדה, ובמיוחד מאז איסור הכניסה על עיתונאים ישראלים לעזה, כמות הלא-נחשפים בארץ עלתה משמעותית. הבורות שלהם היא נכס פז למדיניות הישראלית, משום שיש להניח שלו ידעו מה מעוללים בשמם, היו מוחים, או לפחות שוקלים שנית את הזדהותם הפוליטית.

הלא-נחשפים אינם יודעים שכל ממשלות ישראל מאז אוסלו חותרות לסיכול כל אפשרות ריאלית לקיום מדינה פלסטינית באמצעות שבירת הרצף הטריטוריאלי בגדה המערבית (ובפרט, תכנית 1E שמפלגת העבודה הגתה); שישראל מסרבת לדון על שלום כללי וסופי עם העולם הערבי בתואנה השקרית שהדבר יחייב חזרת מיליוני פליטים פלסטיניים לשטחה; שישראל היתה זו שהחלה בהפרות הרגיעה בעזה, ובעקבות כך הידרדה האלימות עד למבצע "עופרת יצוקה"; שהשימוש העיקרי של המנהרות ברפיח הוא אספקת מזון וחומרי גלם לעזה הנצורה, ולא הברחת נשק; שחיילי צה"ל במהלך "עופרת יצוקה" ריכזו תושבים עזתיים בבית אחד ולמחרת הפגיזו אותו והרגו עשרות מהם; ועוד ועוד.

הלא-נחשפים אינם יודעים את כל זה או מפני שהדברים לא דווחו בתקשורת הישראלית, או מפני שדווחו בהצנעה, בעמודים אחוריים, במלים ספורות, או אולי רק ברמז חבוי בתוך דברי פרשנות, ואשר רק משוגעים לדבר מחפשים וצדים ומלקטים. האמת היא שאפשר לגלות הרבה מאד ממה שבאמת קורה באמצעות סריקה קפדנית של העמודים האחוריים האלה – הם מכילים לא מעט זנבות מידע קריטיים. מי שהופך את העניין הזה לתחביב מגלה שבהדרגה הוא לומד לקרוא לא רק את מה שכתוב בעיתון, אלא בעיקר את מה שמחוק בו.

אבל הרי אי אפשר להאשים כל אזרח בכך שאינו יושב על האינטרנט מהבוקר עד הערב,  אוסף דיווחים מכל כלי התקשורת בארץ ובעולם, משקלל את אמינותם ומייצר מהם תמונת מציאות שעומדת בסטנדרטים ביקורתיים חמורים. סוף סוף לאנשים יש עוד דברים בחיים. לרובנו אין בכלל פנאי לכך, וגם מי שיש לו לא יראה את טעם חייו בהתנגדות מתמדת לנרטיב השלטוני. האזרח הסביר פשוט מניח מה שאמור להיות נכון בכל מדינה מתוקנת – התקשורת כבר תעשה את זה בשבילי. היא תברור את האמת מן השקר, את העובדות מן התעמולה, ולי, בסוף יום עבודה קשה, מול העיתון או הטלוויזיה, לא נותר אלא לסמוך עליה, ולקבל ללא עוררין את פסק דינה.

וזה מה שהוא או היא באמת עושים. גם אנשים ביקורתיים, גם אנשים ערכיים – לא הולכים ובודקים בזכוכית מגדלת את כלי התקשורת. הרי זה לא רוסיה הסובייטית כאן, סוף סוף יש לנו תקשורת עצמאית, לא? נושכת, לא? פרשות שחיתות מבוקר עד ערב, מראיינים שמרימים קולם על פוליטיקאים, תכניות סאטירה ששמות אותם ללעג. אפשר לסמוך על התקשורת שלנו שכבר תחלץ את האמת מן הספינולוגים האלה, לא?

זהו, שלא. כשהדברים מגיעים לסיקור היחסים עם הפלסטינים (או אפילו עם הציבור הערבי בארץ) – התקשורת מאבדת את כל נשכנותה ועצמאותה. היא הופכת לכלבלב נרצע של השלטון. אותו פרשן בכיר שהשתלח בראש הממשלה רק לפני יומיים על פרשת השחיתות האחרונה שהיה מעורב בה, יצטט ביראת כבוד את הכרזותיו המדיניות וימצא בהן חזון ומעוף. כשיגיעו הדברים לידי הכרזת מלחמה, סימכו על אותו פרשן שיכריז באוזני כולם למה ההחלטה נבונה, למה העיתוי נכון, למה "כל המערכת" מתייצבת מאחורי ראש הממשלה (נו, ממלמל לעצמו האזרח הפשוט, אם כל המערכת מאחוריו, רק אני אקלקל את השמחה?).

הסיבות לסכיזופרניה הביקורתית הזאת הן מגוונות, ולא אכנס אליהן כעת. ניתן רק להזכיר עובדה פשוטה אחת. במקרים שהתקשורת תוקפת בחריפות החלטה או גוף שלטוני מסוים, ניתן לזהות גורם רב כוח אחר בחברה שייצא נשכר מן ההתקפה הזאת. במלים אחרות, התקשורת איננה יוזמת עימותים עם השלטון שאינם "רוכבים" כבר על מתחים וניגודי אינטרסים קיימים בחברה. לעומת זאת, כשהדברים מגיעים ל"בטחון הלאומי" והסכסוך עם הפלסטינים, כל אותם גורמים פנים-ישראליים מניחים בצד את עוינותם ההדדית ומתאחדים סביב המכנה המשותף הלאומני. רק לדוגמה – ש"ס ו"ישראל ביתנו", שתי מפלגות שמסתערות זו על צוואר זו בכל הקשור לנושאי פנים, רואות עין בעין את המאבק בפלסטינים – ולמעשה מנהלות סדר יום מדיני זהה, המושתת על גזענות אתנוצנטרית.

במצב עניינים כזה, כשהחברה עצמה זונחת את מתחיה הפנימיים לטובת אחדות כלפי חוץ – אין פלא שהתקשורת מיישרת קו עם הטון הכללי. אם תצא נגד פולחן הכוח השגרתי המטיל את ישראל ממלחמה אחת לשניה, לא יהיה שום גוף משמעותי בציבוריות הישראלית שיעמוד מאחוריה. כשהיא כבר מעזה למתוח ביקורת, זה קורה רק בשלב מאוחר, תמיד מאוחר מדי, כשמחירו של פולחן הכוח מתחיל להתחוור לציבור הרחב. התקשורת הישראלית לא תצא  ראשונה נגד השלטון; ההימור הראשוני שלה, ברירת המחדל, הוא התייצבות לדגל.

וכך יוצא שציבור גדול של אנשים שליבם נמצא בצד השמאלי של המפה – בעצם לא קוראים את המפה נכונה, מהיעדר חשיפה למידע קריטי. התפקיד הראשון במעלה, אם כן, של הכתיבה הפוליטית, הוא לעשות משהו כדי למלא את החלל הזה: להביא את העובדות המוסתרות לידיעת הציבור, לחשוף אותן לעיני כל. לדעתי אין כתיבה פוליטית טובה שאיננה גם סוג של רפורטאז'ה; חשיפת עובדות חשובות. כאן אני מהנהן במרץ אחרי מה שאורוול כינה מניע "הדחף ההסטורי": "לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות".

עם זאת, צריך לזכור שעובדות אינן "תמונת מציאות". תמונת מציאות היא סכימה מארגנת, מסגרת התייחסות שמובלעות בה הנחות סיבתיות ותכליתיות. אדם לא יחליף בן רגע את תמונת המציאות שלו רק משום שהתגלתה לו עובדה אחת מזעזעת. התגובה הנורמלית הוא ניסיון לשמר את תמונת המציאות לנוכח העובדה הבעייתית באמצעות "שיפוצים" והנחות עזר מסובכות יותר או פחות. זהו כוחה של ה"פרדיגמה", המוכרת מן הפילוסופיה של המדע. יתירה מזאת, הפרדיגמה, או הסכימה הקוגניטיבית שלך, לא רק מתנגדת לשינויים דרמטיים, אלא גם מסננת החוצה עובדות לא נעימות; היא קובעת מה אתה מסוגל "לראות" ומה לא תראה גם אם ינחת על קצה אפך. זה מביא אותי לקבוצה השניה של נמעני הכתיבה הפוליטית בתוך הקטגוריה של ה"לא-יודעים": אלו ה"לא-קולטים".

הלא קולטים

הלא-קולטים, להבדיל מהלא-נחשפים, דווקא כן נחשפים לעובדות שסותרות את הסיפור הרשמי. הם קוראים יותר, מעורבים יותר, ולכן מסוגלים, באופן עקרוני, להתייחס באופן ביקורתי יותר לסיפור הרשמי. ובכל זאת, הם לא עושים זאת. המידע מגיע, אבל לא "נכנס" פנימה; לא נקלט. למשל, אדם מסוים יכול לשמוע בחדשות שבניגוד להצהרות הרשמיות של צה"ל, לא נורתה שום אש מבית הספר של אונר"א בג'בליה, לפני שצה"ל הפגיז אותו (והרג 43 אזרחים); הוא יכול לשמוע, בחטף, שצה"ל מחק שכונות שלמות ברפיח רק בגלל קרבתן למנהרות. ועדיין אותו אדם לא יפנים את המשמעות הפשוטה של הדברים: צה"ל תקף אזרחים ובתים של אזרחים גם כאשר לא הסתתרו בהם לוחמי חמאס. הוא שמע את הדברים, אבל לא יודע אותם; יודע אבל לא הפנים; הפנים אבל לא היה מודע.

אין ספק שמדובר במצב תודעתי משונה, אבל מנסיוני, לא מעט ישראלים שרויים בו. נתחים שלמים מן המציאות שסביבם מוקפים בסוגריים: הם שם אבל לא ממש שם, כאילו על מישור ממשות אחר. כך אפשר להמשיך לדבוק בסיפור הרשמי (שבתוכו אין מקום למה שמוסגר בתוך הסוגריים) ובכל זאת לטעון, להגנתך, שהעובדות "ידועות" לך. ואולי זה לא כל כך משונה; כך אנו נוהגים בלא מעט עובדות לא נעימות בחיינו (העובדה שנמות, העובדה שאנחנו לא כאלה מיוחדים, העובדה שכבר לא נאהב או ניאהב כמו בפעם הראשונה). נחשפנו אליהן, אבל עדיין לא קלטנו אותן.

במה יכולה הכתיבה הפוליטית להועיל ללא-קולטים? רק בכך שתחזור, שוב ושוב, על העובדות הידועות, עד שייקלטו. במצבים האלה, הכתיבה הפוליטית צריכה להפשיל שרוולים ולאמץ את שיטת התעמולה העתיקה ביותר: חזרה עד זרא. אם השלטון מפמפם את השקרים שלו בלי סוף, גם לנו מותר לפמפם את האמת שלנו בלי סוף.

רק כך אפשר אולי לסדוק את המעטפת של מה שמארק דאנר קרא "סקנדל קפוא" (דאנר הוא מי שחשף את המסמכים שהוכיחו כי ארה"ב ואנגליה תכננו לפלוש לעיראק עוד לפני הפיגוע במגדלי התאומים): "סקנדל קפוא" הוא המצב המתמשך שבו נחשפים פשעי מדינה מזעזעים לאור היום, נידונים ונלעסים באמצעי התקשורת שוב ושוב, עד שהם מנוטרלים מעוקצם, והופכים להיות "פרשה" (כמו פרשת הנשק להשמדה המונית שלא היה בעיראק); הציבור חוזה בפרשה הזאת בעיניים יגעות, יש כאלה ש"בעד", יש כאלה ש"נגד", רבים אחרים נותרים אדישים, ולאחר חודש-חודשיים, או שנה-שנתיים, ה"פרשה" מתה מוות טבעי מחוסר עניין לציבור; סקנדל שלעולם לא הגיע לכלל בירור סופי, מערכת אכיפת החוק לא גיבשה כתבי אישום, נותני ההוראות לא נענשו, דבר לא זז מאז הגילוי הראשוני, המזעזע: סקנדל קפוא. הציבור פשוט לא קלט.

לא מיותר להדגיש, שוב, את השוליות של כל הפרוייקט הזה. נמעני הכתיבה הפוליטית שאנחנו מדברים עליהם כרגע הם מראש מיעוט באוכלוסיה (בשל עולמם הערכי). בתוך המיעוט הזה, פנינו אל הלא-יודעים, וניסינו לערער את תמונת המציאות שלהם, באמצעות חשיפה של עובדות לא מוכרות, קישורן זו לזו באופן קוהרנטי, ובניית תמונת מציאות חלופית. אבל זו רק מחצית הדרך; גם אם הגענו עד כאן, אין שום ערובה שייצא מזה משהו. הסיבה היא, כמובן, שגם כאשר כל העובדות גלויות וידועות לך – לפעמים אתה לא עושה איתן דבר. לא גוזר מסקנות ולא מכליל משמעויות חדשות. על מנת להפוך את העובדות הללו לבסיס של תודעה פוליטית חדשה, דרוש עוד ניתור.

אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות

כאן אני מגיע לקבוצה השלישית של נמעני הכתיבה הפוליטית: אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות. גם מהסוג הזה יש הרבה. הנה כמה דוגמאות:

א. בחור צעיר, נגיד מצביע מרצ, שמודע לכך שכל פרויקט ההתנחלויות יסודו בגזל בלתי חוקי, יודע היטב מה המחיר היומיומי שהוא גובה מהתושבים הפלסטינים והמחיר העצום (כלכלי, מדיני, מוסרי) שהוא גובה מהישראלים. ובכל זאת, כשהוא שוקל באיזו מכללה לעשות תואר ראשון בחינוך או במחשבים, הוא פונה גם למכללת אריאל, ואולי גם מחליט ללמוד שם.

ב. אשה שכל חייה הצביעה למפלגת העבודה, ויודעת היטב שזו המפלגה שבנתה הכי הרבה בשטחים, התנקשה הכי קשה בתהליך השלום (ספין ה"אין פרטנר" של ברק) ואף פעם לא עמדה לצידם של הנזקקים והמוחלשים בשום מאבק חברתי רציני. ובכל זאת, גם בבחירות הבאות, ובאלו שאחריהן, היא תצביע עבודה, כמו על אוטומט.

ג. חייל שהיה עד או שותף למעשי נבלה כלפי פלסטינים (עניין שבשגרה), הזדעזע מהם, הבין כבר היטב שלא יצליח "לשנות את המערכת מבפנים" באמצעות עוד חיוך הומני במחסום, ועדיין מתייצב כמו שעון למילואים. לא מסוגל לסרב, למרות שנגמרו לו כבר התירוצים.

ד. איש שמעורה היטב במלחמות ישראל ב-40 השנים האחרונות, ויודע שכולן ללא יוצא מן הכלל היו מלחמות ברירה, שישראל יזמה או דחקה את אויביה אליהן (באמצעות סירוב לדבר איתם שלום), אבל לעולם לא יחיל את הידיעה הזאת על ההווה והעתיד. וכך, בכל התלקחות צבאית, בלבנון או בשטחים, הוא ישוב ויצדיק את הבחירה הישראלית האוטומטית בדרך הכוח.

וכיוצא באלה. מהי הסיבה שאנשים כאלה אינם עושים את הצירוף המתבקש בין מה שהם יודעים לבין מה שהם רוצים? יכולות להיות כמה סיבות. על הסיבה הראשונית לא נהוג לדבר אצלנו, כמעט מביך, אבל חייבים להכיר בה: היכולת האנליטית של הישראלי הממוצע היא די מוגבלת. צריך לומר את זה בלי התנשאות ובלי שמחה לאיד, אלא כציון עובדה. מבין כל הנזקים שמסבה מערכת החינוך הממלכתי לבוגריה בארץ, זהו אולי החמור ביותר: היא מדכאת את החשיבה האנליטית-ביקורתית שלהם, ומטפחת קונפורמיות ויראה מסמכות.

אל תתנו לחזות החצופה, גסת הדיבור של הנוער להרשים אותכם; מאחוריה מסתתרות כבשים צייתניות. כל מרצה באוניברסיטה שנתקל בסטודנטים משנה א' מכיר את התחושה הזאת, המתסכלת מאד: סטודנטים שלא יודעים לחשוב, לא מזהים קשרים לוגיים בין טענות, לא מסוגלים להבחין בין טיעון תקף לטיעון בטל, מסתנוורים מרטוריקה ומדמויות סמכות,  ומעדיפים לאמץ מסקנות שמישהו אחר כבר לעס עבורם על פני תהליך בירור עצמאי. נכון, תמיד יש מיעוט חריג ומבורך, אבל אני מדבר על הרוב.

הרוב הזה הוא בעצם נכה; חסר לו אבר מנטלי חיוני. ועם הנכות הזאת הוא מתייצב לא רק ללימודים, אלא גם כאזרח מול השלטון. בהיעדר תרבות חשיבה אנליטית, בהיעדר בטחון עצמי ביכולתך להבין ולנתח את האירועים (מבלי לדקלם נוסחאות שיוצרו עבורך מראש) – קל לשלטון הרבה יותר לבצע בך מניפולציות. לבלבל אותך עם נתונים, לטשטש את צלילותך, לשתק את החשיבה הפוליטית שלך.

כך קורה שגם אנשים שיודעים מה קורה סביבם, ובאמת מאמינים בכל הערכים הנעלים של שוויון ושלום וצדק – אינם צועדים את הצעד הפוליטי המתבקש ברגעים המכריעים. לפעמים הם אפילו לא רואים את הקשר ("אז מה אם אני בעד שתי מדינות לשני עמים? זה אומר שאסור לטייל בהתנחלויות, לקנות שם, ללמוד שם?"). זהו הסירוס הפוליטי המושלם במשטר הדמוקרטי. אין צורך להשליך את האזרח לכלא, מספיק להביא אותו למצב שבו הוא לא רואה את הקשר בין הפעולה האישית שלו לבין המציאות הפוליטית. ככה הוא ימשיך לשבת בצד ולא יפריע לאף אחד.

אבל יש עוד סיבות לכך שאנשים בקבוצה הזאת של נמעני הכתיבה הפוליטית לא מסיקים מסקנות פוליטיות שמתבקשות ממה שהם יודעים ומה שהם רוצים. חלקם פשוט דבקים בכל כוחם בדימוי עצמי, או קולקטיבי, זך וחף מרוע. הם מעדיפים לחיות בחיצוי שכזה, בין מה שהם יודעים לבין מה שהם רוצים, ובלבד שלא ייאלצו להודות שהמדינה שלהם הרבה פחות תמימה ונחמדה מכפי שהיא אוהבת להצטייר. ההתעקשות הזאת על טהרתו של הדימוי העצמי יכולה להגיע לעוצמות יוצאות דופן, כיוון שהיא משרתת ייצר ראשוני וחזק מכל: הישרדות עצמית של האני המדומיין.

אחרים, כנים יותר, עדיין חוששים להיות שונים כל כך מסביבתם, לצעוד לבד את הצעד האחרון הזה, מעבר לכל מה שצעדו חבריהם. פתאום להחרים את מוצרי ההתנחלויות. פתאום להצביע חד"ש. פתאום לסרב לשרת בשטחים. דוברי הימין אוהבים לנפח את גודלו והשפעתו של "השמאל הרדיקלי" (בתקשורת, באקדמיה). בפועל מדובר בכמה עשרות אלפים בודדות של אנשים. המחשבה שיש קהילה תומכת לשמאלנים רדיקליים, שזה "שיק" או "מגניב" לנקוט בכל אחד מהצעדים האלה, היא מופרכת לחלוטין. למעשה, רוב האנשים מגיעים לעמדה הזאת מתוך בדידות, ואפילו במחיר של סכסוכים כואבים עם חברים ותיקים. אין שום זוהר או הילה בשמאל הרדיקלי; ובקושי יש "קהילה" תומכת.

ולכן, הפירוש המעשי של "לגזור את המסקנות המתבקשות" הוא לעתים קרובות צעד שיגבה מחיר אישי לא קל. לא כל אחד נכון לצאת אל הדרך הזאת (שאין ממנה חזרה…). לא לכל אחד יש את האומץ, או את הביטחון המספיק בסביבה הקרובה אליו. נמען כזה, אם ייחשף לכתיבה הפוליטית שמדברת אל ליבו, עשוי לשאוב ממנה קצת כוח; בבחינת "הנה, עוד אנשים חושבים כמוני, וכותבים על זה, והשמים לא נפלו על ראשם". עבורם, הכתיבה הזאת יכולה להיות בדיוק הדחיפה הקטנה האחרונה, שעדיין דרושה, כדי להציב אותם סוף סוף במקום שבו ליבם ושכלם ופיהם מדברים בלשון אחת, לשון של אמת.

אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות

לבסוף, הנמענים האחרונים של הכתיבה הפוליטית: אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות. נו, מה כבר יש לך לחדש להם? לא בזבוז זמן? האנשים האלה הרי חושבים בדיוק כמוך, וגם פועלים בדיוק כמוך, או כפי שאתה היית פועל, לו היית מסור כמוהם למאבק הפוליטי. בשביל מה לכתוב עבורם?

על כך אפשר להשיב בשאלה: בשביל מה לכתוב לעצמי? אכן דבר מוזר, לכתוב לעצמך, אבל בפועל, אחת הפעילויות האנושיות השכיחות וטבעיות ביותר. אנשים כותבים לעצמם יומנים, קטעי פרוזה או שיר, זכרונות, ואפילו מכתבים שלעולם לא יישלחו. לשם מה?

בקצרה: לשם הנחמה. ולשם החיזוק. הכותב הפוליטי מביט באנשים האלה, שמקדישים חלק נכבד ממרצם, משנותיהם הטובות, למאבק פוליטי. מן המאבק לא הם ירוויחו, אלא האוכלוסיה המקופחת שבשמה הם נאבקים, אם בכלל; כסף הם לא רואים מזה (רובם עובדים בהתנדבות); עידוד מוראלי מן הקולקטיב הישראלי הם גם לא בדיוק מקבלים, לרוב רק מטחי קללות ונאצות; ולבסוף, הבה נודה, האפקט הממשי של פעולתם לעתים קרובות טובע כטיפה של אור בים של חושך. למה הם ממשיכים בזה, אתה תוהה? חוצים את הקו הירוק, מצטרפים להפגנות נגד הגדר, מקימים מחדש בתים שצה"ל הרס, מגינים על ילדים פלסטינים מפני התנכלויות של מתנחלים, מתייצבים, בעצם מתייצבות במחסומים שבוע שבוע, גובים עדויות, מייצגים פלסטינים בבתי דין צבאיים, אוספים נתונים וכותבים אינספור דו"חות, מתעדים כל תזוזה של מכונת הכיבוש הגדלה והולכת, כבר 40 שנה ללא הרף. לשם מה?

אתה לא מבין ואולי גם לא תבין. אבל משהו אחד לא קשה להבין: יש בדידות גדולה בכל הפעילות הזאת, ותקופות ארוכות של תסכול וחוסר אונים. ואתה, שכל פעילותך הפוליטית מתמצה בשרבוט של מלים על מסך מחשב – איפה אתה עומד ביחס אליהם? נראה שהמינימום שאתה יכול לעשות למענם הוא לחזק את רוחם. האנשים האלה, שלפעמים חשים שהם פועלים בבועה המנותקת מן ההוויה הישראלית, עשויים במפתיע לפגוש משהו שכתבת, שאולי יהדהד את מחשבותיהם. ופתאום הם יראו את הבעירה הפנימית הזאת שלהם, שתכופות מאיימת לדעוך, מציפה את הדף או מסך המחשב – שם בחוץ, בעולם האמיתי של הישראלים. הנה הקול שלהם נשמע בפומבי. הקול שלא היה להם פנאי להשמיע, ואולי הם חשבו שאין טעם להשמיע, ועדיף להתרכז בעשייה. ובכל זאת, ברגע שהם קוראים את הדברים, ואולי גם יום-יומיים אחרי כן, רוחם מתעודדת. ואם רוחם מתעודדת, גם מעשיהם מתחזקים. וכך יוצא שהכותב הפוליטי, בדרך עקיפה ועקלקלה, השתתף גם הוא במשהו שגדול יותר מן המלים של עצמו. אולי הוא כתב רק לעצמו, אבל הדברים הזיזו משהו בחיים של אחרים. נחמת עצמו, נחמת עניים.

איך לכתוב?

דיברתי על הכתיבה הפוליטית מכמה הבטים: הנמענים (אל מי?), המהות (על מה?) והתכלית (לשם מה?). לא אמרתי כלום על האופן: איך לכתוב? באיזה סגנון? ובכן, לא אמרתי כלום כי אין על כך תשובה אחת. בשאלת ה"איך" אני פלורליסט, או מוטב לומר, אופורטוניסט גמור. יש לכתוב באופן האפקטיבי ביותר; המטרה בוחרת את האמצעים. לפעמים מה שנדרש זאת מסה מלומדת, לפעמים נראטיב עובדתי הדוק, לפעמים ניתוח רטורי, לפעמים נבואת זעם, לפעמים מהלומה סאטירית, לפעמים שיר קצר, ולפעמים מספיק אפילו משפט אחד בלבד, מכוון היטב.

רק לא לשתוק. שתיקה היא לא אופציה.