Skip to content
27 במרץ 2009 / עידן לנדו

כתיבה פוליטית: אל מי, על מה, לשם מה

דברים בערב עיון לזכרה של טניה רינהרט ז"ל, אוניברסיטת תל אביב, 26.3.2009

במסה הנפלאה שלו, "מדוע אני כותב", מציע ג'ורג' אורוול ארבעה מניעים עיקריים לכתיבתו, לפי הסדר הבא: אגואיזם לשמו, עניין אסתטי, דחף הסטורי ומטרה פוליטית. אופיינית ליושרתו של אורוול היא ההצבה של האגואיזם במקום הראשון; אין לו בעיה להודות שזהו המניע הראשוני. אבל סדר המניעים משרטט גם את התפתחותו של אורוול, מנער יהיר ומתבודד, דרך צעיר בעל יומרות אמנותיות, עיתונאי חוקר ולבסוף – כותב פוליטי בשל.

אורוול אומר דברים מרתקים על המתח המובנה בין הדחף האסתטי לדחף הפוליטי; בין הצורך להפיק הנאה מצירוף צלילים מסויים או מן הריתמוס של הטקסט, לבין הצורך לצעוק ולהצביע על עוול. על שני המניעים האחרונים הוא אומר כך: "דחף הסטורי: שאיפה לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות ולשמר אותן למען הדורות הבאים. מטרה פוליטית: שאיפה לקדם את העולם לכיוון מסוים, לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה".

בזמן שהוקצב לי אני רוצה להרחיב בשני העניינים האלה. אני אעשה זאת כמובן מן הזווית האישית שלי, כמי שצבר ניסיון מסוים בכתיבה פוליטית לאורך כ-15 שנה. הניסיון הזה התחדד מאד בחצי השנה האחרונה, באדיבותן של ממשלת ישראל ו"עופרת יצוקה"; הוא איפשר לי לגבש כמה תובנות אישיות על טיבה ותכליתה של הכתיבה הפוליטית. הסיבה שפתחתי באורוול היא לא רק שמדובר במגדלור של כתיבה פוליטית מודעת ואפקטיבית, וחלילה לא משום שאני מסתכן בהשוואות. הסיבה היא ששני המניעים האחרונים שהוא מזכיר – דחף הסטורי ומטרה פוליטית – עוררו אצלי לא פחות שאלות מתשובות. האם יש טעם או צורך "לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות"? האומנם ניתן "לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה"? המסה הקצרה של אורוול אינה מרחיבה בעניינים האלה. מן הסתם הוא הניח שקהל קוראיו מבין בכוחות עצמו מדוע מדובר במטרות ראויות, ואף בנות-השגה.

הכותב הפוליטי בישראל של ימינו אינו יכול להתרווח בתוך "המובן מאליו" הזה, פשוט משום שהוא כבר לא מובן מאליו. הוא חייב להתעמת איתו, ולחלץ ממנו איזשהו מושג מדוייק יותר על מה כדאי וניתן ומה לא כדאי ולא ניתן להשיג באמצעות כתיבה פוליטית. כיצד פועלת כתיבה פוליטית, ועל מי היא משפיעה? על כך אני רוצה לדבר.

נדמה לי שדרך טובה לתקוף את שאלת ההשפעה, היא לבחון את שאלת הנמענים. אל מי מיועדת הכתיבה הפוליטית? אם נזהה נכונה את טווח הנמענים הפוטנציאליים של הכתיבה הפוליטית, אולי נבין טוב יותר את טווח ההשפעה האפשרי שלה, כמו גם את גבולו.

ארבע קטגוריות של נמענים

אני מציע לפלח את הנמענים האפשריים של הכתיבה הפוליטית לארבע קטגוריות:

1. אנשים שעולמם הערכי שונה משלך.
2. אנשים שעולמם הערכי דומה לשלך, אבל תמונת המציאות שלהם חלקית או מעוותת.
3. אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות.
4. אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות.
 

אנשים שעולמם הערכי שונה משלך

את הקטגוריה הראשונה, אנשים שעולמם הערכי שונה משלך, מוטב להוציא מן המשחק עוד לפני שהוא מתחיל. אם להיות כנים – כתיבה פוליטית אפקטיבית איננה מיועדת להם. זה נשמע אולי פרדוקסלי – "אז למי אתה כותב, למשוכנעים?" – אבל בעצם זה לגמרי הגיוני.

בואו ניקח שני אנשים שעולמם הערכי שונה, וב"שונה" אני מתכוון שונה דרמטית; בצמרת ה"ליגה" הערכית שלהם מתנוססים ערכים סותרים. מצד אחד, נגיד, איש שמאל כמוני, שעבורו חיי אדם הם ערך עליון, בלי "אבל" ובלי "נסיבות חריגות"; שעבורו הערך הזה אינו כפוף לסייגים לאומיים, גזעיים או מגדריים; שרואה במנגנוני השלטון, במדינה ובצבא, אמצעים ולא מטרה, כורח בל יגונה שתמיד יש לחשוד בו ולרסן אותו. מנגד, מתנחל אידאולוגי, שעבורו קדושת ארץ ישראל, כפי שהובטחה לאברהם אבינו בתנ"ך, עומדת מעל כל ערך או זכות אחרים; שעבורו מותר ולפעמים צריך להקריב חיים, שלנו ושל פלסטינים, כדי לממש את הערך הזה; שעבורו המדינה היא התגלמות הגאולה המשיחית, יד אלוהים בהסטוריה היהודית, ושההגדרה "יהודי" היא הזיקה (וגם החציצה) המשמעותית בעולמו בין אדם לאדם.

האם תיתכן תקשורת פוליטית בין שני האנשים האלה? אולי, ברמה שטחית מאד. האם ניתן לצפות שטקסט פוליטי שהאחד יכתוב ישפיע במשהו על עמדותיו של השני? אין סיכוי שבעולם. עולם ערכי הוא לא אופנה קלוטה מן הרוח; הוא מערכת מסועפת של נראטיבים אישיים וקולקטיביים, טעמים וזיקות לאנשים ולמסורת, חינוך מהבית וחינוך מהרחוב, וכולם ספוגים ברגשות עזים של חובה או איבה. איזה טקסט בן 500 או 800 מילה, חריף ככל שיהיה, יכול לסדוק חומה בצורה כזאת? איך אני יכול בכלל לשכנע מישהו שאין שום הצדקה בעולם להרוג ילדים חפים מפשע? אני לא יכול. אני יכול רק להיאבק בו, אבל אין לי דיאלוג משמעותי איתו.

ישעיהו ליבוביץ' אמר לפני שנים רבות: "דבר בעל ערך מפלג את בני האדם; על ערכים צריך להילחם, על ערכים צריך להיאבק; על ערכים אי אפשר להתאחד". כתיבה פוליטית לא יכולה לקחת על עצמה משימה חינוכית ענקית כזאת – שינוי ערכים יסודי.

בכלל, אנשים לא משנים את ערכיהם הפוליטיים בעקבות שיחה עם יריב או קריאת מאמר בעיתון. ערכים פוליטיים מושרשים ברבדים הכי עמוקים שלנו, תכופות באופן לא מודע. אלה אזורים שאינם נגישים בכלל לארגומנטציה רציונלית. רק מה שיכול לחדור לשם מסוגל לערער אותם. ואומנם, תהפוכות אישיות בערכים הפוליטיים, בפעמים הנדירות שהן קורות, תמיד קשורות לחוויה אישית מטלטלת. היחשפות ישירה לזוועות של שדה הקרב; שכול ואובדן של יקירים; חזרה בתשובה או בשאלה; הידרדרות לעולם הפשע או הסמים; וכדומה.

אל תטעו באנשים האלה שמצולמים בתשדירי הבחירות: "30 שנה הצבעתי עבודה והפעם אני מצביע ליכוד", או להיפך; מדובר באנשים שעמדותיהם הבסיסיות לא השתנו, מה שהשתנה זו המפה הפוליטית. היום יותר מתמיד, כל המפלגות הגדולות קרסו אל המרכז, ומציעות מרכולת זהה. המצביעים מדלגים בין אחת לשניה בדלת מסתובבת, מבלי לוותר או לעדכן שום נדבך משמעותי בהשקפתם הפוליטית.

אם כך, כתיבה פוליטית איננה מתיימרת לשנות משהו בערכיו של אדם, וממילא אינה מיועדת למי שערכיו שונים משלך. זו התשובה שלי לאורוול, למעשה, המחלוקת שלי איתו. אני לא חושב שכתיבה פוליטית אפקטיבית מסוגלת "לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה". לפחות, לא בכאן ובעכשיו שמוכרים לי.

לגבי, לפחות, זה מוציא מכלל הנמענים בערך שני-שליש מהאוכלוסיה היהודית בארץ, אם להסתמך על תוצאות הבחירות האחרונות. שליש מהיהודים דוגלים בהשקפות גזעניות-לאומניות מפורשות; שליש נוסף אינו הודף מעליו בגלוי את השקפת העולם ההומניסטית-אוניברסלית, אבל שולל ממנה כל עדיפות, ומאמץ גישה אופורטוניסטית ביחס אליה ("זכויות אדם זה טוב ויפה, אבל גם לנו מגיע לחיות"). נותר רק שליש, לכל היותר, שבאמת חולק אתי פחות או יותר אותם ערכים.

אנשים שעולמם הערכי דומה לשלך, אבל תמונת המציאות שלהם חלקית או מעוותת

בתוך השליש הזה, אני מגיע עכשיו לקטגורית הנמענים השניה של הכתיבה הפוליטית: אנשים שעולמם הערכי דומה לשלך, אבל תמונת המציאות שלהם חלקית או מעוותת. זהו, לתפיסתי, חלק הארי של קהל הנמענים של הכותב הפוליטי. כדי להבין למה, צריך לומר כמה מלים על האופן שבו מתוּוכת המציאות לצרכן התקשורת הממוצע בארץ.

אחד הפרדוקסים שמעסיקים חוקרי תקשורת בעשורים האחרונים הוא היחס ההפוך בין כמות המידע הנגישה לאזרח לבין כמות הידע שהוא מחלץ ממנה. בלי להיכנס כאן לניתוחים מלומדים, נראה שזהו חוק שתקפותו כללית: ככל שאנו חשופים ליותר מקורות מידע, כך קשה לנו יותר להכריע ביניהם. מה שפעם היה דיווח עובדתי פשוט הפך להיות עוד "נראטיב", שמאחוריו יש בעל אינטרס עסקי או פוליטי. התוצאה הסופית היא שאין עוד "עובדות", רק "גירסאות".

הבעייתיות הזאת ידועה לכל, ובכל זאת, מפליא שאנשים שונים מסיקים ממנה מסקנות מנוגדות. יש מי שמשעה לחלוטין את "שיפוט האמת" שלו: שומע וסופג הכל, לא מוכן להתחייב לכלום (ערפאת כן יזם או לא יזם את האינתיפאדה השניה? ישראל כן הפרה או לא הפרה את הסכם הרגיעה? מי יודע? הכל אפשרי). יש מי שמתנער לחלוטין מן הצורך המעיק לבחון בביקורתיות את מה שהוא רואה ושומע – על פי רוב, מכלי התקשורת המרכזיים. הוא לא משעה את שיפוט האמת שלו, אלא פשוט מעביר אותו למצב קבוע – "הכל אמת". ולבסוף, יש מיעוט קטן, ובעיתות משבר, ממש מיקרוסקופי, שטורח לנסות לברר את העובדות לאשורן, בדרך כלל מתוך התנגדות מודעת לגירסה המדוללת שנמסרת לו מכלי התקשורת המרכזיים.

קובעי המדיניות יכולים להסתמך על כך שרק מיעוט קטן יערער על תמונת המציאות שהם מייצרים. הרוב המכריע, כאמור, בולע אותה בלי פיקפוק, או שנותר אדיש אליה. כך למשל, נראתה תמונת המציאות ששווקה לציבור הישראלי ערב המתקפה על עזה ב-27 לדצמבר 2008: 1) במשך 8 שנים, ישראל הבליגה באיפוק עילאי על התקפות הטילים על יישובי הדרום; 2) החמאס פועל בשיטות נבזיות (חטיפת לוחמים, הרג אזרחים) שאנו נמנעים מהן; 3) החמאס הפר שוב ושוב את הרגיעה, ורק אז סגרה ישראל את המעברים; 4) לא היתה אופציה להאריך את הרגיעה – המהלך הצבאי היה בלתי נמנע.

כל אחד ממרכיבי הסיפור הזה הוא שקר מפוברק שניתן להפרכה מיידית. העובדות כולן זמינות: הן פורסמו בעיתונים ובטלוויזיה ובאינטרנט. אין שום בעיה להעמיד סיפור נגדי, הפוך לחלוטין, שבו ישראל גררה את החמאס להסלמה מתוך סירוב עיקש להגיע איתו להסדר רגיעה, והדברים תוכננו חודשים ארוכים מראש. ובכל זאת, הרוב המכריע של הציבור היהודי בישראל – אני מניח שיותר מ-90% – קנה את הסיפור הרשמי בלי בעיות.

מצד אחד – עובדות נגישות לכל. מצד שני – סיפור רשמי. העובדות סותרות לחלוטין את הסיפור הרשמי, אבל לא בעיני האזרח הממוצע. איך זה יכול להיות? מה, כולם טיפשים? כולם עוורים? כולם פשיסטים?

לא, לא ולא. תזכרו שאני מדבר כרגע על אותו פלח אוכלוסיה שחולק את ערכיו הבסיסיים עם כותב פוליטי כמוני, ובכל זאת "רואה" את המציאות הפוליטית דרך המשקפיים של השלטון. הדרך היחידה להבטיח מצב כזה היא לעטוף את האזרח בתעמולה בלתי פוסקת שחוזרת כמו מנטרה על הסיפור הרשמי. התעמולה הזאת מגיעה מכל הכיוונים: שרי ממשלה, דוברים של פוליטיקאים, פרשנים, כותבי טורים בעיתון  ומראיינים ברדיו – עד שהיא מגיעה אליך. הרבה פעמים היא מגיעה אליך דרך חבר לעבודה או קרוב משפחה. בבוקר מגבש צוות התגובות של שר הביטחון את "ההודעה לעיתונות" בדבר "השימוש המפלצתי שהחמאס עושה באזרחים כ'מגן אנושי' בעזה", ובערב כבר הספר שלך והמוכר במכולת והבת דודה שלך טוחנים לך את אותן מלים בדיוק, בלהט של מי שעלה על תובנה מדהימה לגמרי בעצמו. וכך, האנשים הקרובים אליך ביותר הופכים לסוכני תעמולה שלא מדעת; ובשלב הבא, גם אתה נדבק בוירוס ומעביר אותו הלאה. גם אתה חלק מן התעמולה הויראלית.

כתיבה פוליטית אפקטיבית מנסה לתקוע מקל בגלגלי התעמולה הדוהרת. זאת כמובן יומרה פנטסטית להפוך את כיוון הדהרה, ואולי אין לה שחר. ובכל זאת, אין מנוס מן המסקנה שהצעד הראשון להניע פוליטית אנשים (שחולקים איתך בסיס ערכי) הוא לערער על תמונת המציאות שלהם. למי שלא יודע עד כמה הוא לא צודק אין סיבה לשנות דעה.

הלא-נחשפים

הרבה מאד ישראלים לא יודעים עד כמה הם לא צודקים. יש שני סוגים של אי-ידיעה: אי-ידיעה שמקורה באי-חשיפה, ואי ידיעה שמקורה באי-קליטה. הלא-נחשפים פשוט אינם מקבלים מידע בסיסי על הנעשה בשמם. מאז הקמת חומת ההפרדה, ובמיוחד מאז איסור הכניסה על עיתונאים ישראלים לעזה, כמות הלא-נחשפים בארץ עלתה משמעותית. הבורות שלהם היא נכס פז למדיניות הישראלית, משום שיש להניח שלו ידעו מה מעוללים בשמם, היו מוחים, או לפחות שוקלים שנית את הזדהותם הפוליטית.

הלא-נחשפים אינם יודעים שכל ממשלות ישראל מאז אוסלו חותרות לסיכול כל אפשרות ריאלית לקיום מדינה פלסטינית באמצעות שבירת הרצף הטריטוריאלי בגדה המערבית (ובפרט, תכנית 1E שמפלגת העבודה הגתה); שישראל מסרבת לדון על שלום כללי וסופי עם העולם הערבי בתואנה השקרית שהדבר יחייב חזרת מיליוני פליטים פלסטיניים לשטחה; שישראל היתה זו שהחלה בהפרות הרגיעה בעזה, ובעקבות כך הידרדה האלימות עד למבצע "עופרת יצוקה"; שהשימוש העיקרי של המנהרות ברפיח הוא אספקת מזון וחומרי גלם לעזה הנצורה, ולא הברחת נשק; שחיילי צה"ל במהלך "עופרת יצוקה" ריכזו תושבים עזתיים בבית אחד ולמחרת הפגיזו אותו והרגו עשרות מהם; ועוד ועוד.

הלא-נחשפים אינם יודעים את כל זה או מפני שהדברים לא דווחו בתקשורת הישראלית, או מפני שדווחו בהצנעה, בעמודים אחוריים, במלים ספורות, או אולי רק ברמז חבוי בתוך דברי פרשנות, ואשר רק משוגעים לדבר מחפשים וצדים ומלקטים. האמת היא שאפשר לגלות הרבה מאד ממה שבאמת קורה באמצעות סריקה קפדנית של העמודים האחוריים האלה – הם מכילים לא מעט זנבות מידע קריטיים. מי שהופך את העניין הזה לתחביב מגלה שבהדרגה הוא לומד לקרוא לא רק את מה שכתוב בעיתון, אלא בעיקר את מה שמחוק בו.

אבל הרי אי אפשר להאשים כל אזרח בכך שאינו יושב על האינטרנט מהבוקר עד הערב,  אוסף דיווחים מכל כלי התקשורת בארץ ובעולם, משקלל את אמינותם ומייצר מהם תמונת מציאות שעומדת בסטנדרטים ביקורתיים חמורים. סוף סוף לאנשים יש עוד דברים בחיים. לרובנו אין בכלל פנאי לכך, וגם מי שיש לו לא יראה את טעם חייו בהתנגדות מתמדת לנרטיב השלטוני. האזרח הסביר פשוט מניח מה שאמור להיות נכון בכל מדינה מתוקנת – התקשורת כבר תעשה את זה בשבילי. היא תברור את האמת מן השקר, את העובדות מן התעמולה, ולי, בסוף יום עבודה קשה, מול העיתון או הטלוויזיה, לא נותר אלא לסמוך עליה, ולקבל ללא עוררין את פסק דינה.

וזה מה שהוא או היא באמת עושים. גם אנשים ביקורתיים, גם אנשים ערכיים – לא הולכים ובודקים בזכוכית מגדלת את כלי התקשורת. הרי זה לא רוסיה הסובייטית כאן, סוף סוף יש לנו תקשורת עצמאית, לא? נושכת, לא? פרשות שחיתות מבוקר עד ערב, מראיינים שמרימים קולם על פוליטיקאים, תכניות סאטירה ששמות אותם ללעג. אפשר לסמוך על התקשורת שלנו שכבר תחלץ את האמת מן הספינולוגים האלה, לא?

זהו, שלא. כשהדברים מגיעים לסיקור היחסים עם הפלסטינים (או אפילו עם הציבור הערבי בארץ) – התקשורת מאבדת את כל נשכנותה ועצמאותה. היא הופכת לכלבלב נרצע של השלטון. אותו פרשן בכיר שהשתלח בראש הממשלה רק לפני יומיים על פרשת השחיתות האחרונה שהיה מעורב בה, יצטט ביראת כבוד את הכרזותיו המדיניות וימצא בהן חזון ומעוף. כשיגיעו הדברים לידי הכרזת מלחמה, סימכו על אותו פרשן שיכריז באוזני כולם למה ההחלטה נבונה, למה העיתוי נכון, למה "כל המערכת" מתייצבת מאחורי ראש הממשלה (נו, ממלמל לעצמו האזרח הפשוט, אם כל המערכת מאחוריו, רק אני אקלקל את השמחה?).

הסיבות לסכיזופרניה הביקורתית הזאת הן מגוונות, ולא אכנס אליהן כעת. ניתן רק להזכיר עובדה פשוטה אחת. במקרים שהתקשורת תוקפת בחריפות החלטה או גוף שלטוני מסוים, ניתן לזהות גורם רב כוח אחר בחברה שייצא נשכר מן ההתקפה הזאת. במלים אחרות, התקשורת איננה יוזמת עימותים עם השלטון שאינם "רוכבים" כבר על מתחים וניגודי אינטרסים קיימים בחברה. לעומת זאת, כשהדברים מגיעים ל"בטחון הלאומי" והסכסוך עם הפלסטינים, כל אותם גורמים פנים-ישראליים מניחים בצד את עוינותם ההדדית ומתאחדים סביב המכנה המשותף הלאומני. רק לדוגמה – ש"ס ו"ישראל ביתנו", שתי מפלגות שמסתערות זו על צוואר זו בכל הקשור לנושאי פנים, רואות עין בעין את המאבק בפלסטינים – ולמעשה מנהלות סדר יום מדיני זהה, המושתת על גזענות אתנוצנטרית.

במצב עניינים כזה, כשהחברה עצמה זונחת את מתחיה הפנימיים לטובת אחדות כלפי חוץ – אין פלא שהתקשורת מיישרת קו עם הטון הכללי. אם תצא נגד פולחן הכוח השגרתי המטיל את ישראל ממלחמה אחת לשניה, לא יהיה שום גוף משמעותי בציבוריות הישראלית שיעמוד מאחוריה. כשהיא כבר מעזה למתוח ביקורת, זה קורה רק בשלב מאוחר, תמיד מאוחר מדי, כשמחירו של פולחן הכוח מתחיל להתחוור לציבור הרחב. התקשורת הישראלית לא תצא  ראשונה נגד השלטון; ההימור הראשוני שלה, ברירת המחדל, הוא התייצבות לדגל.

וכך יוצא שציבור גדול של אנשים שליבם נמצא בצד השמאלי של המפה – בעצם לא קוראים את המפה נכונה, מהיעדר חשיפה למידע קריטי. התפקיד הראשון במעלה, אם כן, של הכתיבה הפוליטית, הוא לעשות משהו כדי למלא את החלל הזה: להביא את העובדות המוסתרות לידיעת הציבור, לחשוף אותן לעיני כל. לדעתי אין כתיבה פוליטית טובה שאיננה גם סוג של רפורטאז'ה; חשיפת עובדות חשובות. כאן אני מהנהן במרץ אחרי מה שאורוול כינה מניע "הדחף ההסטורי": "לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות".

עם זאת, צריך לזכור שעובדות אינן "תמונת מציאות". תמונת מציאות היא סכימה מארגנת, מסגרת התייחסות שמובלעות בה הנחות סיבתיות ותכליתיות. אדם לא יחליף בן רגע את תמונת המציאות שלו רק משום שהתגלתה לו עובדה אחת מזעזעת. התגובה הנורמלית הוא ניסיון לשמר את תמונת המציאות לנוכח העובדה הבעייתית באמצעות "שיפוצים" והנחות עזר מסובכות יותר או פחות. זהו כוחה של ה"פרדיגמה", המוכרת מן הפילוסופיה של המדע. יתירה מזאת, הפרדיגמה, או הסכימה הקוגניטיבית שלך, לא רק מתנגדת לשינויים דרמטיים, אלא גם מסננת החוצה עובדות לא נעימות; היא קובעת מה אתה מסוגל "לראות" ומה לא תראה גם אם ינחת על קצה אפך. זה מביא אותי לקבוצה השניה של נמעני הכתיבה הפוליטית בתוך הקטגוריה של ה"לא-יודעים": אלו ה"לא-קולטים".

הלא קולטים

הלא-קולטים, להבדיל מהלא-נחשפים, דווקא כן נחשפים לעובדות שסותרות את הסיפור הרשמי. הם קוראים יותר, מעורבים יותר, ולכן מסוגלים, באופן עקרוני, להתייחס באופן ביקורתי יותר לסיפור הרשמי. ובכל זאת, הם לא עושים זאת. המידע מגיע, אבל לא "נכנס" פנימה; לא נקלט. למשל, אדם מסוים יכול לשמוע בחדשות שבניגוד להצהרות הרשמיות של צה"ל, לא נורתה שום אש מבית הספר של אונר"א בג'בליה, לפני שצה"ל הפגיז אותו (והרג 43 אזרחים); הוא יכול לשמוע, בחטף, שצה"ל מחק שכונות שלמות ברפיח רק בגלל קרבתן למנהרות. ועדיין אותו אדם לא יפנים את המשמעות הפשוטה של הדברים: צה"ל תקף אזרחים ובתים של אזרחים גם כאשר לא הסתתרו בהם לוחמי חמאס. הוא שמע את הדברים, אבל לא יודע אותם; יודע אבל לא הפנים; הפנים אבל לא היה מודע.

אין ספק שמדובר במצב תודעתי משונה, אבל מנסיוני, לא מעט ישראלים שרויים בו. נתחים שלמים מן המציאות שסביבם מוקפים בסוגריים: הם שם אבל לא ממש שם, כאילו על מישור ממשות אחר. כך אפשר להמשיך לדבוק בסיפור הרשמי (שבתוכו אין מקום למה שמוסגר בתוך הסוגריים) ובכל זאת לטעון, להגנתך, שהעובדות "ידועות" לך. ואולי זה לא כל כך משונה; כך אנו נוהגים בלא מעט עובדות לא נעימות בחיינו (העובדה שנמות, העובדה שאנחנו לא כאלה מיוחדים, העובדה שכבר לא נאהב או ניאהב כמו בפעם הראשונה). נחשפנו אליהן, אבל עדיין לא קלטנו אותן.

במה יכולה הכתיבה הפוליטית להועיל ללא-קולטים? רק בכך שתחזור, שוב ושוב, על העובדות הידועות, עד שייקלטו. במצבים האלה, הכתיבה הפוליטית צריכה להפשיל שרוולים ולאמץ את שיטת התעמולה העתיקה ביותר: חזרה עד זרא. אם השלטון מפמפם את השקרים שלו בלי סוף, גם לנו מותר לפמפם את האמת שלנו בלי סוף.

רק כך אפשר אולי לסדוק את המעטפת של מה שמארק דאנר קרא "סקנדל קפוא" (דאנר הוא מי שחשף את המסמכים שהוכיחו כי ארה"ב ואנגליה תכננו לפלוש לעיראק עוד לפני הפיגוע במגדלי התאומים): "סקנדל קפוא" הוא המצב המתמשך שבו נחשפים פשעי מדינה מזעזעים לאור היום, נידונים ונלעסים באמצעי התקשורת שוב ושוב, עד שהם מנוטרלים מעוקצם, והופכים להיות "פרשה" (כמו פרשת הנשק להשמדה המונית שלא היה בעיראק); הציבור חוזה בפרשה הזאת בעיניים יגעות, יש כאלה ש"בעד", יש כאלה ש"נגד", רבים אחרים נותרים אדישים, ולאחר חודש-חודשיים, או שנה-שנתיים, ה"פרשה" מתה מוות טבעי מחוסר עניין לציבור; סקנדל שלעולם לא הגיע לכלל בירור סופי, מערכת אכיפת החוק לא גיבשה כתבי אישום, נותני ההוראות לא נענשו, דבר לא זז מאז הגילוי הראשוני, המזעזע: סקנדל קפוא. הציבור פשוט לא קלט.

לא מיותר להדגיש, שוב, את השוליות של כל הפרוייקט הזה. נמעני הכתיבה הפוליטית שאנחנו מדברים עליהם כרגע הם מראש מיעוט באוכלוסיה (בשל עולמם הערכי). בתוך המיעוט הזה, פנינו אל הלא-יודעים, וניסינו לערער את תמונת המציאות שלהם, באמצעות חשיפה של עובדות לא מוכרות, קישורן זו לזו באופן קוהרנטי, ובניית תמונת מציאות חלופית. אבל זו רק מחצית הדרך; גם אם הגענו עד כאן, אין שום ערובה שייצא מזה משהו. הסיבה היא, כמובן, שגם כאשר כל העובדות גלויות וידועות לך – לפעמים אתה לא עושה איתן דבר. לא גוזר מסקנות ולא מכליל משמעויות חדשות. על מנת להפוך את העובדות הללו לבסיס של תודעה פוליטית חדשה, דרוש עוד ניתור.

אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות

כאן אני מגיע לקבוצה השלישית של נמעני הכתיבה הפוליטית: אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות. גם מהסוג הזה יש הרבה. הנה כמה דוגמאות:

א. בחור צעיר, נגיד מצביע מרצ, שמודע לכך שכל פרויקט ההתנחלויות יסודו בגזל בלתי חוקי, יודע היטב מה המחיר היומיומי שהוא גובה מהתושבים הפלסטינים והמחיר העצום (כלכלי, מדיני, מוסרי) שהוא גובה מהישראלים. ובכל זאת, כשהוא שוקל באיזו מכללה לעשות תואר ראשון בחינוך או במחשבים, הוא פונה גם למכללת אריאל, ואולי גם מחליט ללמוד שם.

ב. אשה שכל חייה הצביעה למפלגת העבודה, ויודעת היטב שזו המפלגה שבנתה הכי הרבה בשטחים, התנקשה הכי קשה בתהליך השלום (ספין ה"אין פרטנר" של ברק) ואף פעם לא עמדה לצידם של הנזקקים והמוחלשים בשום מאבק חברתי רציני. ובכל זאת, גם בבחירות הבאות, ובאלו שאחריהן, היא תצביע עבודה, כמו על אוטומט.

ג. חייל שהיה עד או שותף למעשי נבלה כלפי פלסטינים (עניין שבשגרה), הזדעזע מהם, הבין כבר היטב שלא יצליח "לשנות את המערכת מבפנים" באמצעות עוד חיוך הומני במחסום, ועדיין מתייצב כמו שעון למילואים. לא מסוגל לסרב, למרות שנגמרו לו כבר התירוצים.

ד. איש שמעורה היטב במלחמות ישראל ב-40 השנים האחרונות, ויודע שכולן ללא יוצא מן הכלל היו מלחמות ברירה, שישראל יזמה או דחקה את אויביה אליהן (באמצעות סירוב לדבר איתם שלום), אבל לעולם לא יחיל את הידיעה הזאת על ההווה והעתיד. וכך, בכל התלקחות צבאית, בלבנון או בשטחים, הוא ישוב ויצדיק את הבחירה הישראלית האוטומטית בדרך הכוח.

וכיוצא באלה. מהי הסיבה שאנשים כאלה אינם עושים את הצירוף המתבקש בין מה שהם יודעים לבין מה שהם רוצים? יכולות להיות כמה סיבות. על הסיבה הראשונית לא נהוג לדבר אצלנו, כמעט מביך, אבל חייבים להכיר בה: היכולת האנליטית של הישראלי הממוצע היא די מוגבלת. צריך לומר את זה בלי התנשאות ובלי שמחה לאיד, אלא כציון עובדה. מבין כל הנזקים שמסבה מערכת החינוך הממלכתי לבוגריה בארץ, זהו אולי החמור ביותר: היא מדכאת את החשיבה האנליטית-ביקורתית שלהם, ומטפחת קונפורמיות ויראה מסמכות.

אל תתנו לחזות החצופה, גסת הדיבור של הנוער להרשים אותכם; מאחוריה מסתתרות כבשים צייתניות. כל מרצה באוניברסיטה שנתקל בסטודנטים משנה א' מכיר את התחושה הזאת, המתסכלת מאד: סטודנטים שלא יודעים לחשוב, לא מזהים קשרים לוגיים בין טענות, לא מסוגלים להבחין בין טיעון תקף לטיעון בטל, מסתנוורים מרטוריקה ומדמויות סמכות,  ומעדיפים לאמץ מסקנות שמישהו אחר כבר לעס עבורם על פני תהליך בירור עצמאי. נכון, תמיד יש מיעוט חריג ומבורך, אבל אני מדבר על הרוב.

הרוב הזה הוא בעצם נכה; חסר לו אבר מנטלי חיוני. ועם הנכות הזאת הוא מתייצב לא רק ללימודים, אלא גם כאזרח מול השלטון. בהיעדר תרבות חשיבה אנליטית, בהיעדר בטחון עצמי ביכולתך להבין ולנתח את האירועים (מבלי לדקלם נוסחאות שיוצרו עבורך מראש) – קל לשלטון הרבה יותר לבצע בך מניפולציות. לבלבל אותך עם נתונים, לטשטש את צלילותך, לשתק את החשיבה הפוליטית שלך.

כך קורה שגם אנשים שיודעים מה קורה סביבם, ובאמת מאמינים בכל הערכים הנעלים של שוויון ושלום וצדק – אינם צועדים את הצעד הפוליטי המתבקש ברגעים המכריעים. לפעמים הם אפילו לא רואים את הקשר ("אז מה אם אני בעד שתי מדינות לשני עמים? זה אומר שאסור לטייל בהתנחלויות, לקנות שם, ללמוד שם?"). זהו הסירוס הפוליטי המושלם במשטר הדמוקרטי. אין צורך להשליך את האזרח לכלא, מספיק להביא אותו למצב שבו הוא לא רואה את הקשר בין הפעולה האישית שלו לבין המציאות הפוליטית. ככה הוא ימשיך לשבת בצד ולא יפריע לאף אחד.

אבל יש עוד סיבות לכך שאנשים בקבוצה הזאת של נמעני הכתיבה הפוליטית לא מסיקים מסקנות פוליטיות שמתבקשות ממה שהם יודעים ומה שהם רוצים. חלקם פשוט דבקים בכל כוחם בדימוי עצמי, או קולקטיבי, זך וחף מרוע. הם מעדיפים לחיות בחיצוי שכזה, בין מה שהם יודעים לבין מה שהם רוצים, ובלבד שלא ייאלצו להודות שהמדינה שלהם הרבה פחות תמימה ונחמדה מכפי שהיא אוהבת להצטייר. ההתעקשות הזאת על טהרתו של הדימוי העצמי יכולה להגיע לעוצמות יוצאות דופן, כיוון שהיא משרתת ייצר ראשוני וחזק מכל: הישרדות עצמית של האני המדומיין.

אחרים, כנים יותר, עדיין חוששים להיות שונים כל כך מסביבתם, לצעוד לבד את הצעד האחרון הזה, מעבר לכל מה שצעדו חבריהם. פתאום להחרים את מוצרי ההתנחלויות. פתאום להצביע חד"ש. פתאום לסרב לשרת בשטחים. דוברי הימין אוהבים לנפח את גודלו והשפעתו של "השמאל הרדיקלי" (בתקשורת, באקדמיה). בפועל מדובר בכמה עשרות אלפים בודדות של אנשים. המחשבה שיש קהילה תומכת לשמאלנים רדיקליים, שזה "שיק" או "מגניב" לנקוט בכל אחד מהצעדים האלה, היא מופרכת לחלוטין. למעשה, רוב האנשים מגיעים לעמדה הזאת מתוך בדידות, ואפילו במחיר של סכסוכים כואבים עם חברים ותיקים. אין שום זוהר או הילה בשמאל הרדיקלי; ובקושי יש "קהילה" תומכת.

ולכן, הפירוש המעשי של "לגזור את המסקנות המתבקשות" הוא לעתים קרובות צעד שיגבה מחיר אישי לא קל. לא כל אחד נכון לצאת אל הדרך הזאת (שאין ממנה חזרה…). לא לכל אחד יש את האומץ, או את הביטחון המספיק בסביבה הקרובה אליו. נמען כזה, אם ייחשף לכתיבה הפוליטית שמדברת אל ליבו, עשוי לשאוב ממנה קצת כוח; בבחינת "הנה, עוד אנשים חושבים כמוני, וכותבים על זה, והשמים לא נפלו על ראשם". עבורם, הכתיבה הזאת יכולה להיות בדיוק הדחיפה הקטנה האחרונה, שעדיין דרושה, כדי להציב אותם סוף סוף במקום שבו ליבם ושכלם ופיהם מדברים בלשון אחת, לשון של אמת.

אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות

לבסוף, הנמענים האחרונים של הכתיבה הפוליטית: אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות. נו, מה כבר יש לך לחדש להם? לא בזבוז זמן? האנשים האלה הרי חושבים בדיוק כמוך, וגם פועלים בדיוק כמוך, או כפי שאתה היית פועל, לו היית מסור כמוהם למאבק הפוליטי. בשביל מה לכתוב עבורם?

על כך אפשר להשיב בשאלה: בשביל מה לכתוב לעצמי? אכן דבר מוזר, לכתוב לעצמך, אבל בפועל, אחת הפעילויות האנושיות השכיחות וטבעיות ביותר. אנשים כותבים לעצמם יומנים, קטעי פרוזה או שיר, זכרונות, ואפילו מכתבים שלעולם לא יישלחו. לשם מה?

בקצרה: לשם הנחמה. ולשם החיזוק. הכותב הפוליטי מביט באנשים האלה, שמקדישים חלק נכבד ממרצם, משנותיהם הטובות, למאבק פוליטי. מן המאבק לא הם ירוויחו, אלא האוכלוסיה המקופחת שבשמה הם נאבקים, אם בכלל; כסף הם לא רואים מזה (רובם עובדים בהתנדבות); עידוד מוראלי מן הקולקטיב הישראלי הם גם לא בדיוק מקבלים, לרוב רק מטחי קללות ונאצות; ולבסוף, הבה נודה, האפקט הממשי של פעולתם לעתים קרובות טובע כטיפה של אור בים של חושך. למה הם ממשיכים בזה, אתה תוהה? חוצים את הקו הירוק, מצטרפים להפגנות נגד הגדר, מקימים מחדש בתים שצה"ל הרס, מגינים על ילדים פלסטינים מפני התנכלויות של מתנחלים, מתייצבים, בעצם מתייצבות במחסומים שבוע שבוע, גובים עדויות, מייצגים פלסטינים בבתי דין צבאיים, אוספים נתונים וכותבים אינספור דו"חות, מתעדים כל תזוזה של מכונת הכיבוש הגדלה והולכת, כבר 40 שנה ללא הרף. לשם מה?

אתה לא מבין ואולי גם לא תבין. אבל משהו אחד לא קשה להבין: יש בדידות גדולה בכל הפעילות הזאת, ותקופות ארוכות של תסכול וחוסר אונים. ואתה, שכל פעילותך הפוליטית מתמצה בשרבוט של מלים על מסך מחשב – איפה אתה עומד ביחס אליהם? נראה שהמינימום שאתה יכול לעשות למענם הוא לחזק את רוחם. האנשים האלה, שלפעמים חשים שהם פועלים בבועה המנותקת מן ההוויה הישראלית, עשויים במפתיע לפגוש משהו שכתבת, שאולי יהדהד את מחשבותיהם. ופתאום הם יראו את הבעירה הפנימית הזאת שלהם, שתכופות מאיימת לדעוך, מציפה את הדף או מסך המחשב – שם בחוץ, בעולם האמיתי של הישראלים. הנה הקול שלהם נשמע בפומבי. הקול שלא היה להם פנאי להשמיע, ואולי הם חשבו שאין טעם להשמיע, ועדיף להתרכז בעשייה. ובכל זאת, ברגע שהם קוראים את הדברים, ואולי גם יום-יומיים אחרי כן, רוחם מתעודדת. ואם רוחם מתעודדת, גם מעשיהם מתחזקים. וכך יוצא שהכותב הפוליטי, בדרך עקיפה ועקלקלה, השתתף גם הוא במשהו שגדול יותר מן המלים של עצמו. אולי הוא כתב רק לעצמו, אבל הדברים הזיזו משהו בחיים של אחרים. נחמת עצמו, נחמת עניים.

איך לכתוב?

דיברתי על הכתיבה הפוליטית מכמה הבטים: הנמענים (אל מי?), המהות (על מה?) והתכלית (לשם מה?). לא אמרתי כלום על האופן: איך לכתוב? באיזה סגנון? ובכן, לא אמרתי כלום כי אין על כך תשובה אחת. בשאלת ה"איך" אני פלורליסט, או מוטב לומר, אופורטוניסט גמור. יש לכתוב באופן האפקטיבי ביותר; המטרה בוחרת את האמצעים. לפעמים מה שנדרש זאת מסה מלומדת, לפעמים נראטיב עובדתי הדוק, לפעמים ניתוח רטורי, לפעמים נבואת זעם, לפעמים מהלומה סאטירית, לפעמים שיר קצר, ולפעמים מספיק אפילו משפט אחד בלבד, מכוון היטב.

רק לא לשתוק. שתיקה היא לא אופציה.

51 תגובות

להגיב
  1. מרית / מרץ 27 2009 18:38

    יפה ובהיר
    ובלי שום ספקות, באופן מעורר אי נוחות.
    אני תמיד חושדת במשנות ללא ספקות ובאנשים ללא גוונים. וגם בלוגיקה בתור כלי דומיננטי להבנת המציאות. אין די בחיבור בין לוגיקה לערכים כדי להבין את המציאות.

  2. עידן / מרץ 27 2009 18:46

    אני תמיד חושד בביקורת לא קונקרטית. אם משהו במאמר נראה לך לא נכון, לא מדויק, לא הוגן, אשמח לשמוע מהו. להגיד ש"לוגיקה זה לא מספיק" זה קצת כללי מדי. הרי אני הראשון שהודה שלוגיקה לא מספיקה – ראי את דברי לגבי חוסר הסיכוי לשכנע אדם שערכיו שונים משלך. מראש תחמתי את הדיון הרציונלי לתחום מאד מצומצם. רוב המציאות האנושית והמנטלית מצויה מחוץ לתחום הרציונלי. אפשר לומר עליה הרבה דברים יפים, אבל אין הרבה טעם לפתח ארגומנטציה לגביה. המאמר הזה מנסה לפתח ארגומנטציה, ולכן ממילא לא יתרום הרבה למי שמראש לא מתעניין בשאלות הללו.

  3. אזרח. / מרץ 27 2009 19:07

    בדיוק כך.עידו,"קרא בגרון, אל תחשך .כשופר ,הרם קולך .והגד לעמי ,פשעם, ולבית יעקב, חטאתם".

  4. אסתי / מרץ 27 2009 19:24

    הייתי מוסיפה לסעיף הזה את המילה "לדעתך". כלומר:
    3. אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות.
    לדעתך.

    ועכשיו שני דברים.
    1. אהבתי את הגדרת ה"לא קולטים" רק שבעיני היא אנדרסטייטמנית מדי. אני חושבת שזה לא שהם לא קולטים. הם ל א ר ו צ י ם לקלוט
    וזה מה שעושה את כל הבעיה.

    2. לדעתי יותר מכל דבר הכתיבה הפוליטית באה לחזק ולשמש כקבוצת תמיכה למעטים שהולכים שלא בתלם. בלי הכתיבה והקריאה של הבודדים שמעיזים לחשוב ולכתוב אחרת – קשה לשרוד. זה מצד אחד. ומצד שני זה בא לענות על הצורך של התיעוד ההיסטורי.

    לשנות כאמור, זה לא ישנה ולו דעה אחת כפי שהסברת כל כך נכון בתחילת דברייך.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / מרץ 27 2009 19:26

    אוף… זה היה ארוך….

    עידן, אם תחלק את המאמר לשניים, תהיה לך אמת מידה טובה יותר לראות כמה באמת קראו, וכמה רק נכנסו לראות אם יש קסח… הסופר ברשימות סופר את הכניסות לעמוד האחרון של המאמר… נדמה לי.

    יש לפאזולני טרילוגיה שהוא מעלה בה שאלות בנוגע לאומנות… באחד השלבים נשאלת השאלה: למה בכלל כותבים? (או מציירים וכו'). בסרט השני שבטרילוגיה באה התשובה: בשביל ההנאה שבמלאכת הציור…

    כנראה שבסופו של דבר האדם יוצר כי הוא נהנה מזה…

    לדעתי יש אספקט מקביל לדברים, היפים והחשובים, שהבאת. רוב האנשים חושבים בצורה רגשית ולא בצורה… נקרא לזה- לוגית. אנשים קודם מרגישים משהו על נושא מסוים, ורק אחר כך מחפשים תירוצים למה. יענו, קודם יורים את החץ ואז מסמנים את המטרה.
    המצב בישראל, כתוצאה ישירה של האידאולוגיה הציונית כפי שבאה לידי ביטוי בהקמת מדינת ישראל, הוא של מטען רגשי עמוק ורחב מעבר ליכולת של האוכלוסייה להתמודד איתו. הר געש. הלחץ הזה פונה בישראל לאפיקי שנאה. כולם שונאים את כולם. הכמות והעומק של השנאה בלתי ניתנים לתפיסה בכלל.
    השנאה הזו היא בדיוק החלק הארי של הרגש שסביבו אנשים מציירים את עיגולי המטרה. והיא לא נמצאת רק בקרב השני שליש שציינת אלא בכל האוכלוסייה.

    מה אפשר לעשות נגד?

    להעתיר אהבה.
    לכולם.

    זה תמיד עובד.

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / מרץ 27 2009 19:29

    עוד משהו:
    הקישור לאי אחד לא עובד…

  7. אהרון תמוז / מרץ 27 2009 19:39

    אם בבלוג שלך נכתב שחיילים שמשרתים ביחידות קשר ומחשבים צריכים לשבש את פעולות הלחימה בעזה אז השב"כ קורא ומפנים שצריך לפסול באופן גורף גם קרובי משפחה של אנשי שמאל רדיקאלי משירות בתפקידים מסווגים.
    משמע-הדברים שאתה כותב למי שנמצא איתך בדיכוטומיה ערכית שומע אותך מאזין לך וכן מושפע ממה שאתה כותב.

  8. מרית / מרץ 27 2009 19:50

    גם אני כמוך לא סומכת על השלטון או על התקשורת
    אבל אני גם לא סומכת על אידיאולוגיות. הן אוטומטיות מדי, וכשהן מנסות ליישר אנשים לפי הקווים שלהן, אנשים נחתכים.
    זה לא שאני לא מתעניינת בארגומנטציה, אני פשוט מתעניינת גם ברווח בינה לבין המציאות.
    ואני גם מאמינה באנשים וביכולת שלהם להקשיב ולהשתנות. במו עיני ראיתי. איפה שיש אנשים יש הפתעות. אני חוששת שאתה לא מאמין בגלל שאתה עצמך נוקשה ולא פתוח לשינויים.
    (ולמה אני בכלל מדברת איתך? כי בחלוקה גסה של העולם לחסידים ומתנגדים, לבי כנראה עם המתנגדים)

  9. איריס ח. / מרץ 27 2009 20:03

    יופי של מאמר, עידן.
    נדמה לי שאני חלוקה איתך על שתי הנחות:
    האחת היא, שהתקשורת הישראלית מתפקדת עד שזה מגיע לקונפליקט עם הפלסטינים. זה קצת כמו לחזור על מה שהסוציולוג האמריקאי אמר (שכחתי את שמו, שניה) שהניסוי האמריקאי הצליח לגבי כולם חוץ מאשר ביחס לשחורים ולהיספנים ולאסיאתים.
    אי אפשר לנתק את הקונפליקט הזה מאופן התייחסותה של התקשורת לדברים אחרים: רוב התפקוד שלה בנוי על סקנדלים קפואים (אם אני מבינה את זה נכון, חדש לי ותיכף אלמד). הטיפול בנושאים של המתחים בין אשכנזים למזרחים נובע מזה, היחס לשלטון החוק בכלל, הכל נמצא תחת המעטה של צנזורה מבחירה ו"לחץ בטחוני". עיתונאי שחי באוירה כזו, לא ישנה את דרכי פעולתו כשהוא עובר מהדסק הצבאי לדסק הכלכלי, כי העולם הערכי שלו נשאר דומה.
    ההנחה השניה, מתייחסת לאי ביקורתיותם של הישראלים בשל, בין השאר מערכת החינוך שלהם: ישראל באמת שונה ממדינות אחרות בענין הזה?
    רק בספרד צפיתי בהתנהגות אחרת של האזרחים לאחרונה. עושה רושם שבמקומות אחרים למדו באותם בתי ספר, לא?

  10. עידן / מרץ 27 2009 21:25

    אסתי: אלה שבאופן עמוק לא רוצים לקלוט, אני מניח, מונעים על-ידי ערכים מנוגדים לשלי. כלומר, הם מראש בקטגוריה הראשונה, שהוצאתי מכלל הנמענים. הלא-קולטים שדיברתי עליהם מונחים על ידי רצון לשמור על תמונת עולם נקיה, חפה מרוע. המניע שלהם הוא פסיכולוגי, לא אידאולוגי. גם לא ברור כאן עד כמה הם מפעילים "רצון" ועד כמה הם מופעלים על-ידי ייצר הישרדות מנטלי. בכל מקרה, אני לא נכנס כאן לניתוחים פסיכולוגיים סובטיליים, רק מנסה לזהות אוכלוסיות יעד לכתיבה.

    המגיב/ה ללא שם: תיקנתי את הקישור, תודה. את/ה תעתיר/י אהבה, אני אנסה לשכנע. רק תיידע/י אותי כמה אנשים התחילו לפקפק בשקרים של השלטון בגלל האהבה שהעתרת עליהם.

    [אהבה זה נהדר. הכי חשוב בחיים. אבל לא ברור לי שהיא כלי פוליטי]

    אהרון תמוז: אתה מתייחס לתגובה של שמאי ליבוביץ'. בבלוג שלי כבר נרשמו תגובות קיצוניות יותר – למשל שלך, כשהמלצת להעמיד אותי מול כיתת יורים. ובהזדמנות, תאיר את עיני מה פירוש "מי שנמצא איתך בדיכוטומיה ערכית". בולבלתי קשות.

    מרית: עדיין לא ברור לי איפה המחלוקת בינינו, אם יש. את מייחסת לי כל מיני השקפות שאינן מעוגנות במאמר הזה. "אני גם מאמינה באנשים וביכולת שלהם להקשיב ולהשתנות". ואני לא? שוב, אמירה כללית, שנכונה במקרים מסוימים (אתמול שכנעתי שכן שלי שבתל-אביב עדיף לקנות אופניים משומשים ולא חדשים) אבל לא נכונה במקרים שמעסיקים את המאמר הנוכחי (אף פעם לא הצלחתי לשכנע מתנחל ש"זכותו על הארץ" אינה מצדיקה פגיעה בזכותם של הפלסטינים לנוע ולהתפרנס בחופשיות; את הצלחת? אם לא, אז מה פשר האופטימיות הזאת בהקשר הנוכחי?)

    איריס ח.: אני מניח שהניגוד פחות חד משהצגתי אותו, אבל הוא בהחלט בולט לעין. קחי נושאים כמו חינוך ובריאות. בכל כלי תקשורת מרכזי מתפרסמות, מדי שבוע, ידיעות ביקורתיות, לפעמים תחקירים, שחלקם מסתיים בכתבי אישום. אולי הציבור בכללותו עוד לא ביקורתי מספיק, אבל התקשורת כבר פיתחה ספקנות בריאה ביחס לעמדת הממסד (מתייעצים עם מומחים חיצוניים, לא מאמינים מראש להודעות משרד החינוך או דוברים של בתי חולים). זה שונה מאד מן היחס הדתי-כמעט כלפי המערכת הצבאית והבטחונית. הכל רע, אבל זה רע לתפארת.

  11. אייל ניב / מרץ 27 2009 22:09

    אני מזדהה מאוד. כתבתי על כך פעם, עוד לפני הבלוג, בנושא עולם ערכים, אבל שלך מקיף וברור יותר.

    הקטע על "שיק" לעומת בדידות מעולה.

    בקיצור תודה.

  12. טלילה / מרץ 27 2009 22:12

    וכל הכבוד על האומץ לעמוד ולומר את כל זה בערב עיון אקדמי, שבו אף אחד בד"כ לא מעז להביא סימוכין ישירים מהמציאות ולגזור מזה עמדה פוליטית גלויה.
    תודה גם על הסקנדל הקפוא – לא הכרתי, וזה ביטוי קולע ואפקטיבי מאוד.
    אני חושבת שה"לא קולטים" או ה"לא מפנימים" הם הקבוצה שגורמת לי אישית הכי כאב ואכזבה. ביניהם אני יכולה לזהות גם קולגות ומורים מכובדים ומוערכים, שפשוט חיים בעולם היפה של אתמול, ולא מעזים להיישיר מבט אל המציאות של היום, עם כל הסקנדלים – קפואים או לא – שנחשפים בה. הם חיים עדיין את האידיאולוגיות שלהם, ומיישרים כל דבר שהם שומעים לפי זה. דוגמא אחת מפרופ' גרשון שקד ז"ל, (לא היינו קרובים במיוחד אבל למדתי אצלו קצת) שכתב בספר שאנחנו מוציאים עכשיו: "מי שרוצה לחיות חייב להאמין בצדק מסוים, אפילו אם הוא לא מושלם, שלו ושל קבוצת ההשתייכות שלו". אני חושבת שהמלים האלה חושפות הכול… בדיוק את הכשל שבין ידיעת האמת ובין ההיאחזות בתמונת העולם האידיאולוגית של אתמול, בלי יכולת לעדכן אותה בהתאם לידע החדש. יש כאן קישור בין הישרדות לערכים מוסריים. נדמה לי שזה בדיוק הקישור הסמוי שכתיבה פוליטית מפוכחת מנסה לחשוף ולפרק.

  13. עידן / מרץ 27 2009 22:20

    תודה. כן, כבר בתגובה שלי לאסתי העליתי את עניין ההישרדות המנטלית. נדמה לי שביחס לאנשים כאלה, התפקיד שלנו הוא לא רק לחשוף את האמת, אלא גם לשכנע אותם שהישרדותם לא בעצם מאויימת על ידיה. כלומר, להביא אותם להכרה בכך שמה שאת קוראת "הידע החדש" יכול לעגן אותם דווקא בתחושת מציאות מוצקה יותר, היסטרית פחות (אין צורך לטייח ולהביט הצידה כל הזמן), ובעיקר, נובעת מתוכם, ולא מתכתיב חיצוני. זה כמובן לא יעבוד עם כל אחד, אבל חשוב להראות שיש גם צד מעודד ומרומם בהפנמת "הידע החדש".

  14. עומר / מרץ 27 2009 22:57

    אתה כותב רק על הכיבוש
    ?

    יש עוד שתים שלוש בעיות פוליטיות וכלכליות, גם בתוך הקו הירוק

  15. אסתי / מרץ 27 2009 23:00

    אני דווקא חושבת שאלו שלא רוצים לדעת הם לא אלו שעמדתם וצורת חשיבתם הפוכה משלך אלא להיפך, דומה מאוד וכל הצורך שלהם זה לא לערער את נקודת ההיאחזות (המעורערת גם ככה) שלהם במציאות שהיא בלתי נסבלת מבחינתם (אם יכירו בה)
    לדעתי קצת נגעת בזה בתשובה שלך לטלי.

  16. עידן / מרץ 27 2009 23:10

    עם כל הכבוד, העניין שעל הפרק הוא לא הבחירות האישיות שלי. אם מציקות לך "שתיים שלוש בעיות פוליטיות וכלכליות בתוך הקו הירוק", אתה מוזמן לפתוח בלוג ולדון בהן. אני מבטיח שאני לא אגיב שם באופן לא ענייני כמוך ולא אשאל "למה אתה לא כותב על הכיבוש"?

    ואגב, החמצת נקודה קריטית: המאמר הזה לא דן בכיבוש בכלל. כל כולו עוסק במה שקורה בתוך הקו הירוק. ליתר דיוק, בתוך הראש של אנשים שלא רוצים לשמוע על הכיבוש. ולכן אולי הם ממליצים לדון בבעיות אחרות.

  17. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / מרץ 28 2009 12:54

    המאמר לא דן בכיבוש, אלא בכתיבה פוליטית.
    למי מכוונת הכתיבה הפוליטית שלך?

    אל

    "מנגנוני השלטון, במדינה ובצבא"

    אלא ש"מנגנוני השלטון" אינם רק ממשלתיים. יש עוד מנגנונים. נראה שהמאמר הזה רואה רק את המדינה, הצבא, האוניברסיטה, ודומיהם. הי, אנחנו לא ברוסיה. אפילו את הכיבוש כבר הפריטו

    ושאלה לסיום: האמנם כתיבה פוליטית, כזו שאמורה להתעמת בייחוד עם המדינה והצבא ועם מדיניות משרד האוצר, לא מקבלת ביטוי היום באמצעי התקשורת הממוסדים?

    האם לדעתך כתיבה מהסוג הזה באמת יכולה להתפרסם רק בכתבי עת כמו מטעם
    ?

  18. עידן / מרץ 28 2009 15:40

    יתכבד ויחתום בשמו המלא. קצתי בדיבורים אל האוויר הריק.

  19. אלעד דקר / מרץ 28 2009 16:26

    לגבי "דוברי הימין אוהבים לנפח את גודלו והשפעתו של "השמאל הרדיקלי""
    למעשה דוברי הימין אוהבים לנפח את השפעתו של השמאל בכלל תוך טישטוש מכוון בין מה שקרוי "השמאל הציוני לשמאל הרדיקאלי"
    דבר שמשרת את התעמולה שלהם משני בחינות:
    א. זה מאפשר להציג את השמאל הרדיקאלי כגדול יותר ממה שהוא באמת.
    ב. זה גורם לקוראים שלא להתעמק במה שהשמאל הרדיקאלי אומר.
    לגבי "אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות
    למעשה יש בארץ תופעה שלפי מיטב ידיעתי היא יחודית ביותר:
    האנשים האילו ברובם מרגישים שמה שחשוב הוא העולם הפנימי שלהם.
    והתוצאה היא שמבחינתם ראיית המציאות שלהם צריכה להשפיע אך ורק על הרגשות שלהם.
    כלומר מבחינתם אין שום בעיה שהם מתנהגים באופן לא מוסרי כל עוד יש להם רגשות אשם לגבי זה.
    זה מזכיר באופן מעוות את התורה של סט.אוגוסטין
    לגבי ההשתתפות של חייל נוצרי במלחמה צודקת:
    מותר לנוצרי להשתתף במלחמה צודקת כל עוד הוא מרגיש אהבה כלפי חיילי האויב גם כשהוא הורג אותם.
    בארץ הגרסא היא:
    מותר לשמאלני להשתתף גם במלחמה לא צודקת ובמעשים לא צודקים כל עוד הוא מרגיש רגשות אשם לאורך כל הדרך.

  20. עידן / מרץ 28 2009 16:46

    זה עניין חשוב מאד, שראוי למאמר נפרד: כיצד עמדה מוסרית עוברת המרה לעמדה רגשית. אתה צודק לגמרי: אצל הרבה "שמאלנים" המסקנות המתבקשות הן לחיות תחת רגש אשמה תמידי, או גרוע יותר, לאמץ "שיח של אשמה". בכל מקרה, מדובר בעולמם הפנימי, בלי שום אפקט פוליטי, למעט, כמובן, שימור המצב הקיים.

    יש לך רפרנס זמין לציטוט מסט. אוגוסטין?

  21. אליהו / מרץ 28 2009 21:03

    יש לי השגות לגבי הטענה "היכולת האנליטית של הישראלי הממוצע היא די מוגבלת" זו טענה שנשמעת כמו תלונה כללית וקנטרנית (יש אנשים שאפילו יגידו שזה מריח מגזענות), קצת כמו "לו רק אנשים כאן היו יותר חכמים, היה יותר טוב".
    זה דבר ידוע שהתרבות הארגונית בישראל, מעודדת מחלוקת על הבוס גם בפורומים רחבים בטח יותר ממקומות אחרים בעולם המערבי. אני רואה את זה במקום שאני עובד בו, וחווה זאת על בשרי לפעמים כמנהל, ומברך על כך (ולפעמים מקלל), אבל לא יכול להגיד שאנשים בארץ חיים באווירה שבה הם לא רגילים לחלוק על בוסים בציבור ובאגרסיביות, מיותרת, אפילו.
    לו הטענה בדבר חוסר היכולת לחשוב אנליטית בגלל מערכת החינוך היתה נכונה, אז איך אפשר להסביר שיש כאן שכבה לא קטנה של אינטלקטואלים-אקדמאים, רבים מהם עברו חינוך אנליטי מחדש בחו"ל, שאינם שמאלנים או בכל זאת תופסים את המציאות אחרת, האם זה משום שהם חסרי יכולת אנליטית? בכל זאת הם התקדמו במערכות חינוכיות בארצות שונות. מישהו היה כבר עולה על חוסר האנליטיות שלהם ושולל להם את המילגה.
    בקיצור, חסרה שם דוגמה יותר מוחשית מתחושותיך כמרצה מתוסכל לסטודנטים ישראלים. ".
    בגלל בהירותו יוצאת הדופן של הקטע (כרגיל אצלך), הנימוקים המשכנעים וכו', דווקא הטענה הזו מקפיצה אותי ממקומי.

  22. אלעד דקר / מרץ 28 2009 21:30

    "The Augustinian attitude was that you have to show your love any way you can and war was simply a large scale application of the death penalty to people who had earned it."
    מתוך
    "http://www.hyw.com/books/history/War__jus.htm"

  23. עידן / מרץ 28 2009 22:11

    אני לא רואה את הקשר בין תרבות של מחלוקת (ואף אגרסיבית) על הבוס לבין יכולת אנליטית. לפעמים אפילו הקשר הפוך. מן המפורסמות שהישראלים קופצים לויכוח בכל הזדמנות, ונהנים "לקטול". אני מקווה שאתה לא רואה בכך עדות ליכולת אנליטית. לא פעם רעש וצילצולים מכסים על היעדר ארגמונטציה.

    אני גם לא מבין את הנקודה השניה שלך. האם אתה מזכיר לי שיש אקדמאים אנליטיים בעלי דעות ימניות? (אולי לא הבנתי נכון). ברור שיש. אחד מהם אפילו קיבל פרס נובל (ישראל אומן). בשום מקום לא טענתי שיכולת אנליטית היא תנאי מספיק לעמדות שמאלניות אמיתיות. אך ודאי שהיא תנאי הכרחי.

  24. אליהו / מרץ 28 2009 22:24

    אוקיי.
    אני התכוונתי לחשיבה עצמאית, דבר שישראלים מתברכים בו במקומות מסויימים. בודאי יותר מיפנים, אמריקאים ואירופאים.
    אתה התכוונת לחשיבה אנליטית,
    עכשיו הייתי מבקש שתסביר יותר לעומק מה זה אומר "אין יכולת אנליטית או אין חינוך אנליטי ".
    אם זה בהשוואה לארה"ב, אני מניח, אז גם הם יצאו למלחמה מטומטמת וכל הכלים האנליטיים לא עזרו.
    מה פשרו בדיוק של חוסר האנליטיות הישראלי?
    אולי אתה מתכוון למשהו אחר

    אני מתעכב על הנקודה הזו כי שם נראה לי שהמאמר/נאום גולש מתחום הנימוקים לתחום התלונות.
    אני רוצה להבין מדוע הטיעון הזה לא משכנע אותי, בעוד אחרים כן
    וגם פשוט משום שאני רוצה להבין

  25. עידן / מרץ 28 2009 22:45

    אין לי הרבה מה להוסיף. אנליטיות מתבטאת ביכולת להסיק מסקנות תקפות מהנחות, לזהות טיעונים לא תקפים, להבחין בין רטוריקה ולוגיקה, להבחין בין טענה לקדם-הנחה. אלה נושאים בסיסיים בכל קורס ללוגיקה או רטוריקה.

    לצערי, הדברים האלה לא מועברים בתיכון. לא באופן ישיר (אין מקצוע כזה) וגם לא באופן עקיף, שהרי רמתם של מורינו ידועה לכל. אומנם לא עשיתי מחקר בינלאומי השוואתי, אבל לפחות בארצות האנגלוסקסיות מקצוע כזה כלול בכל קוריקולום: קוראים לזה debating (אומנות הויכוח), ואכן, מי שיוצא לו לשמוע אמריקאים או בריטים בטלויזיה (ולא רק פוליטיקאים) רואה שכלי הטיעון שלהם מושחזים היטב.

    לגבי העובדה שאמריקה יצאה למלחמה מטומטמת – נו, שוב אני לא רואה מה הקשר (אתה שם לב שאתה קצת מדגים את הנקודה שלי כאן? מעלה התנגדויות בלי להראות איך הן רלבנטיות). מהלך האירועים שהוביל למלחמת המפרץ סופר פעמים רבות, ובהרחבה. מרבית הציבור האמריקני אפילו לא יכול היה לדעת את האמת, כי היא הוסתרה לחלוטין. לא רק ממנו, אלא גם מחלק ממקבלי ההחלטות. שום יכולת אנליטית לא היתה עוזרת שם. גם הקונטקסט של הציבוריות האמריקאית לא דומה לזו הישראלית: המעורבות הפוליטית של האזרח הממוצע בענייני מדיניות חוץ (ולא אזוריים) גובלת באפס. עבורם זה גם לא חיים ומוות, כמו עבורנו. כלומר, אין השוואה גם בגורמי המוטיבציה בין שם לכאן.

    ובכל מקרה, גם באוטופיה השמאלנית, אני לא רואה מצב שבו מרבית האוכלוסיה מתנגדת למלחמה שהשלטון יוזם, בין אם היא "אנליטית" או לא. הביקורת שלי לא היתה על מה הרוב עושה או חושב, אלא החלק המצומצם שרואה עצמו אופוזיציה שמאלנית לשלטון.

    אני עוצר כאן מעייפות, לילה טוב.

  26. אייל גרוס / מרץ 29 2009 11:07

    רק עכשיו התפנתי לקרוא מא' עד ת'. רשימה מצויינת תודה. לגזור ולשמור. מאוד הזדהתי עם חלקים רבים בה לגבי הכתיבה. כל ניתוח הלא נחשפים והלא קולטים חשוב מאוד. אכן זה מדהים איך כל המידע נמצא – אבל צריך לקרוא מעמוד א'5 באותיות הקטנות כדי להגיע אליו. ראה מחקריו של דני דור. וכמובן, הלא קולטים, שאני קראתי להם ביני לביני הלא מפנימים. מה שלא מתאים לאידיאולוגיה לא מופנם.

    אז שוב תודה.

    ולגבי טניה. ת.נ.צ.ב.ה.
    כתבתי עליה כאן

    http://www.notes.co.il/gross/30115.asp

  27. עידן / מרץ 29 2009 11:24

    ניב וגרוס.

  28. עפרה / מרץ 29 2009 13:28

    עידן תודה על הרצאה מעוררת השראה.
    אמשיך לחלוק רק על קביעתך כי:
    "כתיבה פוליטית איננה מתיימרת לשנות משהו בערכיו של אדם, וממילא אינה מיועדת למי שערכיו שונים משלך"

    אם שני שלישים מהאוכלוסיה לא ישנו את דעתם הרי באמת מיותרת כל הכתיבה הפוליטית. המציאות מוכיחה שדעת קהל היא נזילה למדי, ונתונה להשפעות כל הזמן. דוגמה רעה: לפני עשר שנים שני שלישים מהציבור לא היו מוכנים לקבל את אביגדור ליברמן.הדינמיקה פעלה עד כה לטובת הפשיזם אך זה לא אומר שמהלך הפוך לא יכול להתרחש.
    כתיבה פוליטית ורעיונות פוליטיים צריכים להיות כל הזמן בחלל כדי להיות זמינים לאותם פרטים שעשויים לעבור מהפך בגין המציאות הטופחת על פניהם מפעם לפעם.

  29. עידן / מרץ 29 2009 13:51

    שינוי ערכים הוא משימה חינוכית עצומה, שמופקדת בראש ובראשונה בידי ההורים והמחנכים. אין טעם או הצדקה להטיל אותה על כתפיו הצרות של הכותב הפוליטי. תזכרי גם שהכותב הזה כותב כבר לאנשים בוגרים, שרובם המכריע עברו את הגיל הקריטי שבו עוצבו ערכיהם. לא כך במערכת החינוך ובסביבה הביתית, שממש מעצבות ילדים ובני נוער, שעדיין לא עמדו על דעתם.

    אני לא אומר שפה ושם מאמר פוליטי לא יכול לטלטל עד כדי הטלת ספק בערכיך, אבל זה אירוע נדיר. ומבחינתי, כמי שצריך להחליט כל פעם מחדש על מה לכתוב ועל מה לא, אל מי לכתוב ואל מי לא, נחוצות החלטות כאלה לפעמים. אי אפשר לכתוב לכולם ועל כל נושא. אם את מוצאת את הכתיבה שלי אפקטיבית, זה בין השאר הודות לכך שהיא מאד ממוקדת.

  30. אלעד דקר / מרץ 30 2009 03:47

    לגבי "אנשים שעולמם הערכי שונה משלך."
    נקודה חשובה שהמאמר מחמיץ לפי דעתי היא שיש אנשים שבעצם מעולם לא ניסחו לעצמם באופן מפורש את העולם הערכי שלהם.
    האם לדעתך יתכן מצב שבו מאמר שכתבת יגרום לאדם שעולמו הערכי אכן שונה משלך לפחות לנסח לעצמו באופן מפורש מהו העולם הערכי שלו.
    אם אכן זה אפשרי הרי רוב הסיכויים שגם אחרי שהוא ינסח לעצמו את העולם הערכי שלו הוא ימשיך להחזיק בו, אבל יש גם סיכוי קטן לדעתי שדווקא הניסוח המפורש של העולם הערכי יגרום לאדם לשנות את דעתו.
    מה דעתך?

  31. עידן / מרץ 30 2009 08:47

    תמיד מאלץ את הקורא לשאול את עצמו שאלות שקודם לכן הוא לא שאל את עצמו. אבל אני בספק ששאלות כאלה יכולות לחולל שינוי ערכי. נתחים גדולים מתפיסת העולם של כל אחד מאיתנו אינם מנוסחים במפורש. כיוון שהם ממילא אינם ניתנים לעיגון רציונלי (בין אם אתה הומניסט או פשיסט), ניסוח מפורש לא ממש יחזק או יחליש אותם. צריך להיות מפוכח ביחס לכוח של המלים; אני אומר את זה הן כבלשן והן כאדם פוליטי. יש דברים שהן יכולות לעשות, ויש דברים שלא.

    עם זאת, ניסוח מפורש של עמדתך יכול להועיל מאד לאדם שחי בסתירה בין ערכיו למציאות, אבל מעולם לא התייצב מולה כי הדברים לא היו מפורשים. אולי, לראשונה, הוא יחוש בושה, או אשמה, על כך שהתנהגותו (או מחדליו) אינם מתיישבים עם ערכיו המוצהרים. ואם הבושה והאשמה לא יהפכו למטרה בפני עצמם (כפי שהזהרת בתגובתך הקודמת), הרי שיש בהם פוטנציאל לשינוי.

  32. אלעד-וו / אפר 7 2009 21:08

    דבר ראשון, רציתי להודות לך על הטקסט המצויין. אתה נודע בנושאים שאני רוצה להתייחס אליהם מזה זמן רב, וכתבת באופן שעולה בהרבה על יכולתי. אנסה להמשיך בבלוג שלי.

    אני רוצה דווקא לחלוק עליך במספר נקודות:

    1. בקשר לאלה ש"אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות": נתת ארבע דוגמאות, למשל הסטודנט שמגיש מועמדות למכללת אריאל או קונה מוצרים מהתנחלויות, אפילו שהוא יודע שהמעשים שנעשים שם לא מוסריים. אני מרגיש שיש בדבריך מוסרנות-יתר. לדוגמה: האם אתה נמנע מלקנות נעליים שיוצרו בסין? האם אתה צמחוני? האם אתה שותה רק קפה שגודל בתנאים הוגנים? אם תענה לכל אלה "כן", אשאל אם אתה תורם את כל הכנסתך הפנויה לצדקה. אי אפשר לצאת מזה. כל אחד שם גבולות בעצמו, והמטרה של כותב היא להורות מה מוסרי ומה לא. כל עוד אני אוכל בשר, אני לא מרגיש בנוח להורות מוסר לאחרים, רק להבהיר להם מה משתמע מבחירותיהם.

    2. מה שאליהו אמר. גם לי הציקה הטענה שכישורי ההסקה של הישראלי הממוצע חלשים. בעיני אנשים פה מסוגלים לפחות למה שראיתי ברוב מדינות העולם. רוצה לומר, לא כאן הבעיה, אלא בדיסוננס הקוגניטיבי שמונע מהם לגזור מסקנות נדרשות.

    3. היה חסר לי שימוש במילה "שיח" בתוך החלק על שטיפת המוח של התקשורת, ואלה ש"לא יודעים". השיח מונע מהם לשאול שאלות נדרשות, ולהסתפק בגרסה שהתקשורת מוסרת. רוצה לומר, הבעיה היא לא רק באי ידיעת העובדות, אלא בהישארות בגבולות השיח. הרי יש כאן גורילה שרצה במגרש כדורסל ואף אחד לא שם לב אליה (והנמשל: הגרסה הרשמית של הרשויות היא לחלוטין לא קונסיסטנטית, אבל כולם שבויים בשיח ולא שמים לב).

    4. לגבי אלה ש"חולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות": שכחת סיבה לכתוב להם: כדי ליידע אותם בעובדות, לידיעתם וגם כדי לעזור להם לשכנע אחרים.

    תודה שוב על המאמר! הוא חשוב מאד, ואני מקווה להפנות אליו אנשים רבים.

  33. עידן / אפר 7 2009 21:18

    1. כמובן שכל אחד עושה את הבחירות שלו. אני לא צמחוני, ולא מחרים את תוצרת סין. אבל נראה לי שיש הבדל במידת האחריות הישירה של ישראלים הפועלים בשטחים לבין האחריות המאד עקיפה שיש לי ולך על תנאי ההעסקה בסין. בכל מקרה, אני מדגיש שדיברתי על אנשים שכבר עשו את התהליך המחשבתי הראוי, ולכאורה אין דבר שמונע מהם גם להתאים את מעשיהם למחשבתם.

    המטרה של הכותב היא לא רק להראות מה מוסרי ומה לא. הבלוג הזה הוא לא סמינר באתיקה. המטרה היא להניע אנשים פוליטית, וזה אומר, לצאת מהבועה הנוחה של הקשקשת השמאלנית החבוטה ולתרגם אותה למעשים.

    2. אין לי מה להוסיף על מה שעניתי לאליהו. רק שנראה לי שהתגובות שלו מדגימות, באופן אירוני, את הנקודה שלי. כל ההתנגדויות שלו מבוססות על גזירה שגויה של כאילו-מסקנות מן הטקסט שלי. הוא לא לבד; חלק ניכר מן התגובות בבלוג הן שליפות מותן, אנשים לא עוצרים לחשוב לפני שהם כותבים. אולי הם מסוגלים, אבל הדחף להגיב חזק מהם.

    3. נראה לי שאתה אומר במלים אחרות את מה שאני אמרתי. אין מחלוקת כאן. כשדיברתי על התעמולה המאסיבית, התכוונתי בין השאר לתחימת גבולות השיח.

    4. אי הבנה. אלה שחולקים אתי את תמונת המציאות הם, מניה וביה, גם אלה שכבר יודעים את העובדות. הפנייה שלי אליהם לכאורה מיותרת מבחינה אינפורמטיבית, אבל כפי שכתבתי, יש לה ערך רגשי ומוראלי לא מבוטל (גם כלפיהם, גם כלפי).

    תודה על ההערות.

  34. איתי קנדר / יונ 12 2009 20:45

    תודה מכמה וכמה חלקים בי… 🙂

  35. אהרון תמוז / מרץ 27 2009 19:39

    אם בבלוג שלך נכתב שחיילים שמשרתים ביחידות קשר ומחשבים צריכים לשבש את פעולות הלחימה בעזה אז השב"כ קורא ומפנים שצריך לפסול באופן גורף גם קרובי משפחה של אנשי שמאל רדיקאלי משירות בתפקידים מסווגים.
    משמע-הדברים שאתה כותב למי שנמצא איתך בדיכוטומיה ערכית שומע אותך מאזין לך וכן מושפע ממה שאתה כותב.

  36. יחיאל הררי / אפר 18 2010 10:46

    נעים להכיר. יופי של רשימה. מיכאל קוצ'ין מאונ' ת"א פרסם לא מזמן ספר עם רעיונות דומים. העניין היחיד הוא שבבסיס הרשימה עומדת ההנחה שישנה איזו מציאות אמיתית, שמי שחולק איתך את אותם ערכים והוא בעל יכולת מחשבה עצמאית וכלי ניתוח מתאימים יגיע לאותן מסקנות אופרטיביות. קוצ'ין דווקא מחזק את הרעיון כי עובדות הן תוצאה של הסכמה משותפת, ולא של מציאות אמיתית. נדמה לי שהסכמתי עם רוב הרעיונות הרטוריים שבמאמר ואפילו עם אופן הצגת המציאות ולא הייתה לי בעיה לחלוק על המסקנות באופן גורף.

  37. עידן לנדו / אפר 18 2010 14:03

    יחיאל,

    אני כבר מזמן לא טורח להתווכח עם תפיסות פוסטמודרניות קיצוניות שמכחישות את קיומה של מציאות אובייקטיבית. אם לצטט תגובה אהובה עלי, הבא שטוען שהמציאות היא הבניה חברתית, המלץ לו לקפוץ מהחלון מקומה עשירית ולהבנות חברתית את נחיתתו בשלום.

    כן, יש מציאות אמיתית. צה"ל הרג יותר מ-1000 איש בעזה לפני שנה וקצת. זה לא דעה, זאת עובדה. השב"כ רודף עיתונאים – זאת לא דעה, זאת עובדה. וכן הלאה. יכול מישהו להכחיש את העובדות האלה; זה לא הופך אותן ל"דעות" ששקולות ל"דעה" שלו, זה רק הופך אותו לתמים או מיתמם.

    מה מסיקים מהעובדות – זה כמובן ישתנה מאדם לאדם. אבל קודם ראוי שנכיר בעובדות שמתרחשות מתחת לאפנו.

  38. יחיאל הררי / אפר 22 2010 03:34

    עובדות זה גם 6 מיליון יהודי נרצחים בשואה; קאסמים על שדרות; חשש מגרעין איראני; ידיעות כי אם קבוצות בחמאס היו יכולות, המצב, לפחות מבחינת היקף ההרוגים, היה גרוע הרבה יותר; עיתונאים שהמוסר שלהם מסתכם ברצון לחשיפה והצלחה כלכלית (אלא אם כן כמו סטיוארט מיל, אנו סבורים שכל עמדה, ולו השקרית והפוגענית, תורמת לדמוקרטיה. כשאמנע מלהיכנס לויכוח הנדוש, מה לגבי פורנוגרפיה, פדופיליה וכו')- אופס אבל זאת לא עובדה.
    אני רחוק מלהיות פוסטמודרניסט (בטח כיהודי מאמין), אבל לתת לעובדות לדבר בעד עצמן הוא דוגמא לדבר שמתארים בצורה פאסיבית על משהו שכל הזמן מחייב אותנו להיות אקטיביים, ומחביא את העבודה הקשה שאנו נצרכים לבצע כדי להפוך את העובדות לאמת משכנעת.
    ואם נסטה מחקר הרטוריקה ונעבור לפוליטיקה ומוסר, אז יש מקום לקצת אפולוגטיקה. בוודאי שהרג הוא דבר נורא, וכדאי להימנע ממנו בכל דרך. לגבי העיתונאים והשב"כ, לפי הטיעונים שלך, ככל שהדברים יהיו יותר פתוחים וגלויים, כך יהיה בהם פחות עניין, ולכן לשב"כ באמת אין מה להתאמץ (תראה כמה קשה צריך לעמול כדי לשכנע ב-1000 הרוגים במהלך מבצע עופרת יצוקה. אבל כדי לאזן נדמה לי שלא פחות קשה לעניין ב-500 הרוגים בשנה, כל שנה, בתאונות דרכים).

  39. נתי עמיתי / יונ 10 2010 15:46

    צודק. חידשת לי. המעטתי באמת בערך של עידוד ודרבון האנשים שכבר חולקים את ערכיך (מה שכיניתי קצת בזלזול "לשכנע את המשוכנעים").

    אז קודם כל אחלה מאמר. נהניתי לקרוא.

    גם בלי להיות יותר מדי לחוץ לשכנע אותך, הייתי רוצה להשלים את הנקודה של הימים האחרונים. פלח האוכלוסייה שמעסיק אותי הוא ה"לא קולטים" שלך. אני חושב שהם רחוק ממיעוט – שרוב רובה של האוכלוסייה במדינה הזו מחזיקה בערכים שהיו גורמים לדיסוננס קיצוני אילו נפגשו עם המציאות כראוי.

    אולי פה המחלוקת. אני חושב שהניסיון להעלות את המוראל (בין אם הוא מכוון לכך ובין אם הכתיבה היא סתם ג'ינגואיסטית מחוסר משמעת) עלול ומרבה לבוא על חשבון היעילות של הפנייה ל"לא קולטים" ואפילו ל"לא נחשפים". אם אנשים לא להוטים לשמוע את מה שיש לך להגיד, התגובה הנכונה (לפחות אם אתה כן בכל זאת רוצה לדבר איתם) היא "עידון" הדברים – שאיפה לטון שקול והקפדה על כבוד לקורא (שסביר שיהיה רגיש במיוחד לדברים ממילא) – אבל מה שנראה שקורה חצי מהזמן הוא שהכותבים מוותרים על האנשים האלה מראש, ובמקום זה יורים חצים ארסיים לכל עבר, משחררים עצבים על חוסר הטעם של מה שכתבו כרגע (אם לא בתוכן המאמר אז בסגנונו), ובעיקר משדרים שכל מי שלא מסכים איתם הוא או רשע או אידיוט. כל זה טבעי ומובן, ולגיטימי, אבל לא באמת חיובי כשמנסים לחדש למישהו משהו. פמפום עקשני וחוזר על העובדות לא יספיק עם האנשים האלו – בפרט אם הם מפסיקים לקרוא אותך.

    ואחרי כל זה כדאי אולי להדגיש שאני לא במיוחד מבקר אותך ואת עברון בהקשר הזה, לפחות לא על פי מה שקראתי שלכם בינתיים. אני פשוט לא כל כך אוהב את זה שזה מאומץ על ידכם. זה נראה לי חבל. אני חושב שאפשר להגיע אל המון אנשים דרך כתיבה, אם לא שוכחים להציב את זה כמטרה. לפעמים ה"רזיגנציה" מחלחלת פנימה בכל זאת. אבל קשה לי עם זה שעברון רואה בזה דבר טוב. אולי אני יותר מדי אופטימי. זה לא שיש לי המון ניסיון בויכוח עם זרים לגבי פוליטיקה בסיסית.

    ורבע הערה בקשר לערכים פוליטיים. אני לא מסכים שהפוליטיקה היא חלק מהזהות – שהיא "מושרשת ברבדים הכי עמוקים שלנו" – אני חושב שהיא אמורה להיות ביטוי לה, כלומר לערכינו הבסיסיים. אני לא חושב שזה ערך בסיסי אצל בנאדם שלישראל צריכים להיות סממנים יהודים דתיים, או שהשטחים חשובים, או שאסור להחזיר את הפליטים – כל הדברים האלה הם בגדר ביטויים לערכים המהותיים המרכיבים את הזהות של האדם. דתיות, אתניות, לאומנות. זהותם של רוב האנשים גם מורכבת מדברים כמו ליברליות, הומניות, רדיפת צדק, ואזרחות. אם נצליח להדגים לאנשים שהתנועות הפוליטיות המרכזיות לא משרתות את חלקי הזהות האחרונים באותה מידה שהן משרתות את האחרונים, ואף שהן מקריבות אותם למענם, נוכל לשנות ערך פוליטי. זה וואחד מהלך, אבל נדמה לי שעל זה מבוססת במובלע כל הכתיבה הפוליטית מהסוג שאנו מדברים אליה.

  40. עידן לנדו / יונ 10 2010 20:20

    נתי,

    טוב, הגענו לנקודה שהטיעונים חוזרים על עצמם, ולכן כדאי להרפות, לא נתקרב יותר בדעותינו. אתה חושב שיש דרך מסוימת להפעיל שכנוע פוליטי, ודרכים אחרות רק מזיקות; אני יותר פלורליסט, ואוהד כל מיני דרכים. כן, גם לפרובוקציות יש תפקיד. וכבר הבנו שיש כאן אי הסכמה גם על עצם הגבלת הדיון ל"שכנוע" (להבדיל מאפקטים אחרים) וגם על "איך משכנעים". אוקיי, נשאיר את זה כך. שיהיה רק טוב.

  41. אור / יונ 13 2010 07:21

    לדעתי העניין הוא דווקא בלשנות את העולם. אם אתה פוסל כבר על ההתחלה את השני שליש שאין להם ערכים כמו שלך, אתה נותן לשליטים להכתיב את המציאות. ברור שזה קשה לחבר את רוב האנשים בישראל לשאלות האלו, ולכן צריך לעשות את זה לא ממקום של הטפה מוסרנית, אלא ממקום שמתחבר למצוקות שלהם, למה האינטרס שלהם הוא בסיום הכיבוש (ולדעתי בלהעיף על טיל את האליטות המנצלות והשודדות גם את הציבור היהודי).
    דיס אינפורמציה ועיתונות ציתנית יש בישראל לא רק לגבי השטחים, אלא גם לגבי הנושאים הכלכליים-חברתיים.
    ודבר אחרון- אני אשמח לשמוע את דעתך בנושא איראן- מה האובססיה הזו של ישראל עם איראן ומה היא משרתת?

  42. עידן לנדו / יונ 13 2010 08:02

    אור,

    כן, חשוב לשנות את הערכים של האנשים, אבל כמו שכתבתי, זה מחוץ ליכולתה של כתיבה פוליטית, וצריך להכיר בכך. יש מכניזמים עמוקים הרבה יותר, בראש ובראשונה חינוך, וגם פעילות קהילתית, שזה תפקידם. מה לעשות, מלים על נייר או על מסך לא יכולות לעשות הכל.

    איראן – אין לי תובנה מיוחדת, מלבד העניין הרגיל: הפחד את הציבור עד מוות, וכך הוא ישכח את צרותיו (ולא יתחשבן איתך על מחדליך).

  43. אלעד ליבמן / אפר 5 2011 21:20

    שלום עידן,

    ראשית כל, התנצלות כנה על חימומן של אטריות ישנות נושנות (התגובה האחרונה לפוסט הזה היא כבר בת עשרה חודשים, מסתבר) – אני קורא חדש בבלוג המצוין הזה. אני מרשה לעצמי בכל זאת לכתוב את התגובה הנ"ל, מתוך ידיעה שבמקרה הגרוע ביותר אף אחד לא יגיב בחזרה ולא קרה שום אסון.

    אז הנה, אולי שאלת תם (משהו שאסתי נוגעת בו ברפרוף ואני בוחר להתעכב עליו): מה בנוגע לקטגוריה חמישית, שלא פורטה ברשימתך – אלו שחולקים עימך את אותה השקפת עולם, ומסכימים עימך על תמונת המציאות, אבל גוזרים ממנה (לעיתים) מסקנות שונות משלך? הרי טיעונים אמיתיים (פוליטיים ואחרים), אינם נסמכים על פי רוב רק על דדוקציה טבעית, הם מנוהלים בתוך הקשר, ומערבים מימד פרשני והנחות סמויות בשלל שלבים. האם אתה בעצם טוען שכל מי שחולק עימך את אותה השקפת עולם ומסכים עימך על תמונת המציאות, חייב בהכרח לגזור ממנה את אותן מסקנות? האין תמונת המציאות רחבה מספיק, לרוב, על מנת לאפשר למספר גישות פרשניות לדור יחד בכפיפה אחת? אני מוכרח להודות שלטעון אחרת נשמע לי מעט יומרני. יתרה מכך, הסכמה על עובדות היא לדעתי פחות מעניינת מההסכמה על משמעותן של עובדות. הייתי רוצה להאמין שלא מדובר פה בפלפול פוסטמודרני – אין פה ויכוח על קיומה של מציאות, יש פה דיון עקרוני בשאלת יכולתנו לפענח אותה ולהכיל אותה מבלי להדרדר לאבסטרקציה ולפשטנות.

    אם להיתפס לדוגמה פרטנית – העובדה שבית הספר של אונר"א בג'בליה הופצץ על ידי צה"ל ועשרות אזרחים נהרגו כתוצאה מכך, למרות שלא נורו ממנו יריות, וזאת בניגוד לטענות דובר צה"ל. נניח שאני מקבל את העניין הזה כעובדה. אפשר להבין זאת במספר דרכים: א) צה"ל הוא גוף אפל ומרושע שחותר במכוון להרג אזרחים, ומשקר במודע לגבי הסיבה לכך. ב) צה"ל, כמו כל צבא, הוא גוף אלים, ומסורבל מאידך גיסא. הפצצת בית הספר היא תוצאה של טעות אנוש, כשל בקבלת החלטות שכל מי שכף רגלו דרכה בצבא הישראלי יכול להבין כיצד התרחש, ולצה"ל אין מנגנונים מספקים כדי להתמודד עם כשלים שכאלה על מנת למנוע אותם בזמן אמת. ג) צה"ל אינו מעוניין, ברמת העיקרון, לפגוע באזרחים ללא סיבה מוצדקת. אם צה"ל הפציץ את בית הספר, לבטח הייתה לו סיבה לעשות כן, גם אם הסיבה ה-"רשמית" התגלתה כשגויה.
    עכשיו, אפשר לזנק ולשלוף טיעון נוסח תער אוקהם לפיו ההשערה הפשוטה ביותר היא הסבירה ביותר. אבל עצם הדיון על מה סביר ומה לא הוא מורכב לאור העובדה שהוא מתנהל בתוך הקשר. למען הסר ספק, דעתי האישית דומה אם לא זהה לשלך בדוגמא הספציפית הזאת – עצם העובדה שהופצץ ביה"ס של אונר"א בג'בליה ונהרגו 47 אזרחים היא מחרידה דיה וחמורה דיה, מבלי להתייחס בכלל לשאלה האם המניעים של צה"ל היו ברי צידוק והאם הייתה פה כוונה מודעת להרוג אזרחים.

    אגב, אני גם כופר בטיעון לפיו אין טעם לנהל ויכוח עם אנשים שהשקפת עולמם שונה מהותית משלך – מהסיבה הפרוזאית שיש עוד מטרות לניהול ויכוח חוץ משכנוע הדדי. מניסיוני, היכולת לבוא ולהגן באופן עקבי על עמדותייך, להראות לבן זוגך לדיון שיש אנשים נבונים ורהוטים שחולקים עליו מהותית, מאמינים בהשקפת עולמם באותה מידה של שכנוע פנימי עמוק שהוא סבור שהיא נחלתו הבלעדית, ומסוגלים להגן עליה באופן עקבי ולוגי, יש לה אפקט לא מבוטל. לכל הפחות, היא מצריכה יישוב מיידי של דיסוננס קוגניטיבי. דיסוננס קוגניטיבי הוא תחילתו של סדק פוטנציאלי בחומה הבצורה של השיח. חוץ מזה, אנשים הם לרוב מורכבים יותר מכפי הקלישאה, וגם הרדיקלי שבמתנחלים ייתקשה להצדיק רצח תינוקות, לפחות עד כמה שניסיוני המוגבל יכול להעיד. דיון איננו דבר בינארי – או ששכנעת ("הצלחת") או שלא שכנעת ("נכשלת"). יש לדיון ערך מעבר לכך (מבלי להתייחס לערך האינטלקטואלי הסוקרטי הבסיסי, כמובן).

    תודה מראש על הסבלנות! זה מרענן למצוא מקום שניתן להיות בו שותף לשיח פוליטי (מושג שנדחק לחלוטין מהיומיום הישראלי לטובת חילופי האשמות אד הומינם, סיסמאות בחירות וסטיקרים).

  44. עידן לנדו / אפר 6 2011 09:50

    אלעד,

    תודה על התגובה. אכן באיחור קל… אבל בכל זאת אענה בקצרה.

    נדמה לי שיש כאן אי בהירות מסוימת ביחס למשמעות הביטוי "גוזרים ממנה מסקנות מתבקשות". אני כיוונתי למסקנות אופרטיביות, קרי, מחאה פוליטית, שינוי בדפוס ההצבעה, וכד'. לא מסקנות שנשארות ברמת הניתוח של המציאות. הקטגוריה המדוברת – אלו שכבר מסכימים אתי על תמונת המציאות – גם מסכימה איתי על מסקנות מהסוג שאתה דיברת עליהן; ב"תמונת מציאות" כלולות לא רק "עובדות" אלא גם קשרים סיבתיים ביניהן. כן, יש שם פרשנות, תמיד יש פרשנות. אבל אני מדבר כאן על אנשים שהפרשנות שלי לעובדות מקובלת עליהם. ועדיין הם לא גזרו מהן מסקנה פוליטית (אלה הדוגמאות של האזרחים שעדיין מאמינים לשלטונות, ובסכסוך הבא שוב יאמינו, ולא יצביעו למפלגה "רדיקלית", וכו').

    ברור שבמהלך הדיונים המרובים פה בבלוג גם הקטגוריה החמישית שאתה מדבר עליה מתגלה. אני פשוט כולל אותה באלה שעדיין לא מקבלים את תמונת המציאות שאני מנסה לשרטט. ובדרך כלל הסיבות הן אידאולוגיות, לא "לוגיות". האירועים והתהליכים שאני בוחן בבלוג אינם כל כך מסובכים, לא חסרות יותר מדי עובדות, ובסך הכל אפשר להגיע למסקנות די אחידות מהן – אם מוכנים לבחון אותן ביושר, ולא לשים בצד מה שלא נוח.

    לגבי ניהול דיונים עם אנשים שהשקפתם שונה מהותית: טוב, יש לי קצת ניסיון בזה… ואני לא מוצא בזה טעם. המטרה של הבלוג הזה היא באמת הנעה פוליטית, לא איוורור של אי הסכמות או הרחבת אופקים. העיירה בוערת, אין זמן להגיגים מן הסוג הזה. לכן לא אשחית זמני על פעילות שאני לא רואה מה התועלת הפוליטית ממנה. אני מסכים שרוב השיח הפוליטי בארץ מתנהל תחת הנחות שונות מאד, לפעמים הפוכות; למעשה הוא מעדיף להתנהל בתנאים שמבטיחים מראש שיתוק פוליטי – בין אם כתוצאה מדיבור למשוכנעים בלבד, ובין אם כתוצאה מדיבור בין יריבים מקוטבים לגמרי.

  45. אוריאל / אפר 24 2011 22:29

    תודה

  46. אלון / אוג 20 2011 19:02

    רק דבר אחד כאן הטריד אותי…….

    העדרם של אנשים שיכולים להעמיד אותך על טעותך.
    אני עדיין לא מכיר מספיק, אבל עולה בי תחושה עם הזמן, ככל שאני קורא כאן, שאתה באמת לא לוקח בחשבון את האפשרות להיווכח בצדקתו של אחר

  47. רמי / אוג 31 2011 22:54

    אחרי שקראתי את הפוסט (כך קוראים לזה? ענני!) המצויין שלך על ההתקפה האחרונה על עזה (וגם הגבתי בציטוט של לוז הרשימה), החלטתי לקרוא עוד ובמהרה הגעתי למאמר הנכחי. וקראתי רק את הקטע הראשון שבו אתה פוסל 2/3 מהציבור כנמענים לכתיבתך הפוליטית.
    יתכן שמאז כתבת את הדברים שוב אינך כ"כ מחזיק בהם, אבל בכל אופן אני לא מחזיק מהם.
    רוב הציבור הוא בבחינת שבוי של סביבתו החברתית-כלכלית-פוליטית. רובם די מטומטמים, במובן זה שהפוליטיקה הגלובלית כל כך מסובכת שאין לו סיכוי לייצר לעצמו תמונה ולגזור ממנה עמדות קונקרטיות. שמע, האופציה הזו נתונה רק לעשירון העליון, אנשים כמוך, ואולי בשולים – כמוני.
    בקצרה, עליך לכתוב דווקא למתנחלים ודווקא לאלו מהם ה"חדורים אמונה" כי הם הרי ממש כמונו, אנשים ערכיים שמאמינים במשהו שהוא מבחינתם הטוב. נכון, זה נכון גם לגבי הנאצים, אבל גם אותם איני פוסל כנמענים. ההפך ממאמין הוא הכלב, הציניקן הטוטלי ויש המון כאלו והם באמת ערלי אזניים. את המאמינים צריך להזין בעובדות ולפתוח צוהר לאמת (האמת היא כי כל בני האדם נבראו בלתם ויש להם זכות שווה להעביר את חייהם הקצרים והריקניים). שמע, אני באתי מהימין הקיצוני אבל תמיד הרגשתי שמאל עד שזחלתי אט אט להיכן שאני היום. אתה בטח גדלת בבית שבו הוריך הסבירו לך סובלנות מהי. אני גדלתי אצל אדם שניצל בעור שיניו מהתקפת טרור ערבי באוגוסט 1929 בחברון. בקיצור, בתשובה לך ולאורוול, צריך לומר את האמת ולכתוב אותה ולא לנו להחליט מי מבין ומי יפנים ומי יפרח רק באביב ה- 25 (אומרים שצמח שהעגבה פורחת מדי כה שנים, אני לא מומחה). חז"ל אמרו: הזהרו בבני עניים וכו'. למה הזהרו? כי הנטיה שלנו היא לזלזל בהם. בל נזלזל בנוער המסכן הזה שחונך בשטיפת מוח לאומנית אידיוטית והוא שבוי בה כמו עבד נרצע. אולי ביובל הבא הוא יבקש את חירותו.

  48. עידן לנדו / ספט 1 2011 06:38

    רמי, הוצאת הציבור המתנחלי-ימני מנמעניו האפקטיביים של הבלוג לא נובעת מזלזול בהם, נהפוך הוא, דווקא בגלל ההערכה האמיתית שלי לרצינות ולנחישות של השקפתם האידאולוגית, אני מבין היטב שאין בכוחי להזיזם מדעתם. שום זלזול אין פה, רק הבנה של גבולות ההשפעה של טקסטים (מלים על מסך) על השקפות פוליטיות. תקרא שוב את הנימוקים במאמר.

    אכן, מי שכותב אמת, לא עוסק כל כך ב"ערכים". והוויכוח עם המתנחלים ברובו אינו על תפיסת המציאות – לצערי הם מתמצאים במציאות ובקיאים בה יותר מרוב ה"שמאלנים" – אלא על הערכים שראוי ללכת לאורם. ומכיוון שהבלוג מנסה לחשוף ולחדד את האמת, דווקא המתנחלים לא ימצאו בו ערך רב (אין לי הרבה מה לחדש להם).

  49. zivstone / אוג 28 2013 17:59

    עידן מאמר יפה , באמת שכן.
    אבל מעלה בעיה תהומית , כשאתה פוסל 2/3 מהציבור כנמענים לכתיבתך הפוליטית – למעשה אתה אומר שלעולם לא יכולה להיווצר הידברות בין הצדדים ,עצוב לי שיש סיכוי טוב שאתה צודק.
    כל הזמן הזה שאני רוצה לשכנע שמאלני בכך שדרכו אינה הדרך הנכונה ושאינו צודק בדברים -הינו זמן מבוזבז.
    הוא דבק במחשבתו ואמונתו ומן הסתם כך גם אני 😦

    האם זאת המסקנה שאפשר לקחת מהמאמר הזה? 2 צדדים למטבע ושניהם צודקים?
    ואם זו המסקנה המתבקשת – מה המסקנה שנובעת מכך? שיגיע היום שנהיה במלחמת אחים על גורלה של המדינה(בדיוק כמו שקורה כרגע בשאר המדינות מסביבנו?)

    האם אני ואתה נלחם יום אחד? איך ייתכן שאין אמת אחת בנושא בסיסי כל כך?

  50. אנונימי / אוג 11 2016 04:14

    אז מה אם אני בעד שתי מדינות לשני עמים? זה אומר שאסור לטייל בהתנחלויות, לקנות שם, ללמוד שם?

    אני לא מבין בדיוק את הסתירה.

  51. avigarfinkel / ספט 6 2016 13:09

    רשימה מרתקת. (הגעתי אליה עכשיו מפני שחיפשתי משהו על אורוול).
    מה תאמר לאדם שגם הוא מחשיב יותר מכל את ערך החיים, אבל מעריך שנסיגה דווקא תעלה בחיי אדם רבים יותר ממה שגובה המצב הקיים – גם של ישראלים וגם של פלסטינים?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: