Skip to content
30 במאי 2009 / עידן לנדו

על הדאגה לחופש הביטוי בצל האדישות הכללית

משהו מעניין קרה וקורה סביב שלוש הצעות החוק שהעלתה הקואליציה לאחרונה: חוק הנכבה, חוק הנאמנות (שניהם של "ישראל ביתנו") וחוק "יהודית-דמוקרטית" (של "הבית היהודי"). מעניין וגם חריג.

ראשית, התעורר סביבן דיון ציבורי ער. נפח הכיסוי התקשורתי שלהן הוא עצום (אף כי שלושתן נמצאות בשלבי חקיקה ראשוניים למדי), הן בעמודי החדשות, הן בדעות והן בבלוגוספרה. אנשים ממהרים למקם את עצמם ביחס לחוקים הללו, לתבוע מזולתם עמדה ברורה וכדומה. הן השתלטו על הדיון הציבורי.

שנית, לפחות חלק מכלי התקשורת נקטו עמדה כמעט חסרת תקדים והגדירו את ההצעות "גזעניות" – בכותרת חדשותית, ולא במאמר דעה. לכאורה, נפרץ כאן סכר מסוים של העמדת פנים (כאילו לא קדמו להן חוקים גזעניים אחרים), שעמד יפה עד כה.

שלישית, נוצרה קואליציה של מתנגדים להצעות החוק, החובקת לראשונה לא רק את "השמאלנים הבכיינים" הרגילים, אלא גם כמה תותחי ימין מוכרים כמו רות גביזון ובן דרור ימיני, ח"כים בימין ובקדימה (מיכאל איתן, רוני בר-און), ועוד. האליטה הישראלית, מן הימין המתון ושמאלה, סוגרת שורות, ובבהילות מסוימת משתדלת להסיר את הכתם המכוער הזה שדבק פתאום לפרצופה.

התהליך הזה אינו מובן מאליו, ומצדיק הרהור נוסף. קודם אנסה להסביר למה הוא לא מובן מאליו, ואחר כך אציע את ההרהור הפרטי שלי על כך.

מה משותף לשלוש הצעות החוק האלה? שני דברים. ראשית, עומד מאחוריהן הימין הקיצוני, שכיום מיוצג בממשלה. שנית, וזה עקרוני יותר, שלושתן מטילות מגבלות חסרות תקדים על חופש הביטוי. אם נתמצת, השלישייה הלא קדושה הזאת מייצגת מתקפה ימנית-קיצונית על חופש הביטוי.

חופש הביטוי הוא אכן זכות יסוד בדמוקרטיה. אבל כמובן שהוא לא הזכות החשובה ביותר. במעגל הפנימי, של הזכויות המקודשות, קודמות לו זכויות אחרות: הזכות לחיים, הזכות לפרנסה בכבוד, הזכות למגורים, הזכות לבריאות, הזכות לחינוך, הזכות לתנועה חופשית. הראיה שזכויות אלה חשובות יותר היא שבהינתן קונפליקט בינן לבין חופש הביטוי, תמיד יעדיף החוק לקפח את חופש הביטוי ובלבד שלא יפגע בהן. כך, פמפלט שקורא במישרין לרצח של מאן דהוא ייאסר בפירסום, משום הזכות לחיים של אותו מאן דהוא. בדומה לכך, אמן מיצג שנזקק למבנים ריקים אינו רשאי לפנות בתים מיושביהם ותכולתם רק בשם חירותו האמנותית.

כשמבקש המחוקק להגביל את חופש הביטוי בחברה דמוקרטית, מוטל עליו מבחן חמור מאד; עליו להראות שמגבלה זו הכרחית כדי לשמור על זכויות יסוד חשובות יותר. זאת בדיוק הבעיה עם שלוש הצעות החוק האמורות, כפי שיכול להבין כל מי שרק חפץ להבין: הן מגבילות את חופש הביטוי בשמם של אינטרסים וערכים שאמורים להיות כפופים לו, ולא עליונים לו, במדינה דמוקרטית.

אבל אני לא מעוניין להיכנס כאן לפולמוס ישיר עם החוקים הללו. אם להודות באופן אישי, הם כה נתעבים בעיני שהם לא ראויים לדיון רציני; דיון כזה מעניק להשקפות העולם שעומדות מאחוריהן "מכובדות" כוזבת. בחוקים כאלה צריך להיאבק, אסור לעטוף אותם בקשקשת הרגילה של תכניות המלל (שם יש מקום ל"בעד", "נגד", "בעד אבל…", "נגד אבל…" וכו'). זאת הסיבה שההתייחסות היחידה שהצלחתי להפיק מקרבי כלפיהם היתה באופן סאטירי, וגם היא היתה יותר בגדר תראפיה אישית.

מה שמעניין אותי כרגע הוא הפרדוקס הבא. במשך ארבעה עשורים, ובעשור האחרון באופן מיוחד, מדינת ישראל פוגעת ישירות בזכויות היסוד המקודשות של מיליוני בני אדם. היא הורגת אזרחים, ולפעמים גם רוצחת –  נניח, בכינון ישיר לחזה, או בהפגזת בית על יושביו, בהם נשים וילדים. היא מונעת מאלפים מהם טיפול רפואי חיוני; היא מונעת מהם גישה חופשית למקורות תעסוקתם, ומדרדרת אותם אל רעב ולפעמים אל תת-תזונה; היא מונעת מהם מי שתיה בכמות מספקת (אבל בהתנחלות הסמוכה אין כל מחסור); והיא מציבה מאות מחסומים בדרכם לכל מקום, לעבודה, ללימודים או סתם לביקור משפחתי.

הדברים מתועדים לעייפה במסמכים ודו"חות תקופתיים של רשת שלמה של ארגונים: בצלם, גישה, במקום, יש דין, רופאים ללא גבולות, מחסום ווטש, OCHA ועוד. מפעם לפעם צצים מסמכים רשמיים של משרד הביטחון או המנהל האזרחי שמאשרים את מה שידוע זה מכבר.

והנה, כלפי כל העוול הקיצוני והמתמשך הזה, שמפר את זכויות היסוד המקודשות של כל כך הרבה אנשים במשך כל כך הרבה זמן – לא קמה שום תרעומת. כלומר, למעט "השמאלנים הבכיינים" הרגילים, בקושי פרומיל מהאוכלוסיה הכללית, לא נוצרה אף פעם קואליציה של התנגדות כמו זו שנוצרה כעת, במהלך שבועיים בלבד, כלפי שלוש הצעות החוק של הממשלה.

זה טעון הסבר. בדרך כלל הסברים כאלה מתגבשים רק לאחר זמן מסוים; בזמן אמת, קשה לזהות את זרמי המעמקים הנכונים. בכל זאת אנסה את כוחי.

ההסבר הראשון שעולה על הדעת הוא כנראה לא נכון. הפגיעות הקיצוניות והמתמשכות בזכויות האדם שעברו בשתיקה יחסית הופנו כלפי פלסטינים בשטחים, בעוד שפגיעתם של שלושת החוקים החדשים תהיה באזרחי ישראל. כיוון שאנחנו רגישים הרבה יותר לזכויותינו מאשר לזכויות הפלסטינים, קמה עכשיו צעקה.

ההסבר הזה לא מספיק טוב, כי מול שלוש הצעות החוק הנוכחיות, שעדיין לא התגבשו לכלל חוקים (ויש סיכוי סביר שיפלו בבג"ץ), קיים חוק שכבר עבר, נאכף, ופגיעתו הרעה מורגשת היטב – על בשרם של אזרחים ישראליים: זהו חוק האזרחות (או "הוראת השעה" המוארכת כל חצי שנה), המונע מאזרחים ישראליים להקים משפחה בארץ עם בני זוג מהשטחים. חוק גזעני למהדרין, שד דמוגרפי בכסות חוקית, ובעיני לפחות, הכתם הנתעב ביותר בספר החוקים הישראלי.

החוק הזה חמור הרבה יותר משלוש ההצעות הנוכחיות גם יחד. מי שהדבר לא ברור לו, שישאל את עצמו שאלה אנושית פשוטה. נניח שאת/ה נוהג/ת לציין את יום העצמאות באבל. ונניח עוד שבחיר ליבך חי בשטחים, ואתם מתכוונים להתחתן. לו היית עומד בפני שתי ברירות, באיזו מהן היית בוחר/ת: א) להמשיך לציין את יום העצמאות באבל במחיר ויתור על חיים משותפים עם אהובך בארץ; ב) לחיות עם אהובך בארץ במחיר ויתור על ציון יום העצמאות באבל.

כל גבר או אישה סבירים, אני מניח, היו מעדיפים את אופציה ב'. מכאן ניתן ללמוד שפגיעתו של חוק האזרחות בזכויות היסוד חמורה יותר מפגיעתם של החוקים המגבילים את חופש הביטוי. והנה, ביחס לחוק הזה, לא התגבשה קואליציה של התנגדות (למעט השמאל הרדיקלי), ואפילו אותם אנשים ממש שמתנגדים להצעות הנוכחיות הביעו בו תמיכה נחרצת (מחנה גביזון-ימיני ושות').

כיוון שהן חוק האזרחות והן שלוש הצעות החוק הנוכחיות מופנים כלפי אזרחי ישראל, ההסבר הראשון – לפיו ההתנגדות לשלוש ההצעות מקורה בכך שלראשונה נפגעות זכויות יסוד של אזרחים ישראלים – איננו משכנע.

אני חוזר אם כן לתמציתן של שלוש ההצעות הנוכחיות: מתקפה ימנית-קיצונית על חופש הביטוי. תמצית זו מגלמת, לדעתי, את שתי הסיבות המרכזיות לעיסוק הנרחב בהן, כמו גם להתנגדות הרחבה יחסית כלפיו.

ראשית, העובדה שמאחורי ההצעות עומד הימין הקיצוני. בעוד שההתנגדות של השמאל העקבי נובעת ממניעים אידאולוגיים (התופסים את חופש הביטוי כזכות אחת, אבל לא בלעדית, בזכויות שיש להגן עליהן), ההתנגדות של המרכז-ימין מתון נובעת ממניעים מורכבים יותר. אותו חלק באליטה הישראלית שמזוהה עם קדימה ועם הליכוד אינו שש להיות מזוהה עם קיצוני "ישראל ביתנו" ו"הבית היהודי". חשובה לו מאד התדמית הממלכתית, המהוגנת, שלפיה האוחזים בהגה השלטון בישראל אינם כנופיה של קנאים מוטרפים. חקיקה בעניינים יסודיים כמו נאמנות למדינה ולסמליה, על פי תפיסת המרכז-ימין מתון ("המרכז הלאומני", כלשון חיים ברעם) חייבת להישאר בידיו ולא לעבור לידיים ההפכפכות של הימין הקיצוני. זו אם כן, סיבה ראשונה: מיצוב עצמי, תדמיתי-פוליטי, כלפי חוץ ופנים כאחד.

אבל הסיבה העמוקה יותר קשורה לעצם מעמדו המיוחס של חופש הביטוי בעיני האליטה הישראלית. אני מסתכן בהשערה שרבים מהישראלים מזהים את לב המשטר הדמוקרטי עם חופש הביטוי. "זה מה שמבדיל אותנו מהערבים", יאמרו לך ישראלים לא מעטים. כמה מוכר הנפנוף הזה בחופש הביטוי שאנו "מעניקים" לח"כים הערבים, ובצמוד אליו, תמיד, השאלה הרטורית הזאת – "נראה לך שיהודי היה יכול לומר דברים כאלה בסעודיה?".

כלומר, בתפיסה המעוותת של המרכז הלאומני הישראלי, חופש הביטוי הוא הוא הזכות האלמנטרית שיש להגן עליה בדמוקרטיה. אותו מרכז מוכן לסבול את התבטאויותיהם הפרובוקטיביות של ג'מאל זחלאקה ואחמד טיבי, ובלבד שהקרקעות בגליל ימשיכו להיות מוקצות ליישובים יהודים בלבד ושהבדואים בנגב יפונו בכוח מאדמות אבותיהם. השלטון רשאי להתנקש בזכות הבסיסית לקורת גג ולמערכת ביוב ביישוב, אבל אל לו לגעת בזכות להתלונן על כך בפומבי. שוב הפער המוכר, בהוויה הישראלית, בין שוויון הנפש כלפי מעשים לבין ההיאחזות הנואשת במלים (היפוך מעניין של התפיסה היהודית-הלכתית).

זה ברמה האידאולוגית. גם ברמה הפסיכולוגית יש מעמד מיוחד לחופש הביטוי. ישראלי ממוצע יכול בהחלט לדמיין את עצמו בסיטואציות שבהן חופש הביטוי שלו נשלל; למעשה, כולנו חווים סיטואציות כאלה, באופן חלקי יותר או פחות, כל הזמן. אנחנו כפופים לצנזורה, חיצונית או פנימית ביחסי העבודה שלנו. לא מתבטאים בחופשיות ליד הבוס, לא חושפים סודות מקצועיים בפני קולגות, לא מותחים ביקורת גלויה שעלולה לסכן את מעמדנו וכדומה.

במלים אחרות: כל אחד מאיתנו יודע מה המשמעות של מגבלות על חופש הביטוי. וכל אחד מאיתנו לא ממש מת על זה.

אבל כמה מאיתנו מסוגלים לדמיין קיר שנבקע בפתאומיות בסלון שלנו, ודרכו חודרים עשרה חיילים חמושים, שתוך 3 דקות כולאים אותנו בחדר אחד קטן – ל-48 שעות? כמה מאיתנו מסוגלים לדמיין מסוק שחג מעל ראשנו ויורה טיל שהורג את אמנו? כמה מאיתנו מסוגלים לדמיין שאי אפשר לצאת מהשכונה לשום מקום, כי כל היציאות חסומות וכל מי שעולה על הכביש מסתכן בנפשו?

אותן חירויות יסוד מקודשות, שנשללות כדבר של יום ביומו מאלפי פלסטינים, הן כה מובנות מאליהן עבור הישראלי הממוצע, שאין הוא מסוגל כלל לדמיין חיים בלעדיהן. זהו כשל האמפאתיה המוכר, שעומד בבסיס כל ניכור מוסרי. כיוון שאי אפשר לדמיין את הסבל הפלסטיני, הוא הופך לבלתי נראה. ומה שאינו נראה, אינו זקוק להגנה.

כלומר, ההתגייסות הכוללת של אנשי ציבור ועיתונות בישראל בימים אלה נגד האפשרות שחופש הביטוי יישלל מאזרחים ישראליים (בעיקר מערבים), יותר משהיא משקפת דאגה אמיתית לזכויות של הנשללים, משקפת את גבול יכולת האמפתיה של המודאגים. וגם כאשר התנגדותם ליוזמות החקיקה כנה ונסערת (ולא טקטית גרידא), העובדה שרק עתה התעוררו, ועד היום שתקו על עוולות חמורות הרבה יותר (וגם ימשיכו בעתיד לשתוק עליהן), מלמדת יותר עליהם מאשר על חומרתו של המצב הפוליטי העכשווי.

בכך איני רומז שהמצב אינו חמור או ששלוש הצעות החוק הנוכחיות הן הבל שראוי להתעלם ממנו. לא ולא, יש להאבק בהן בכל הכוח. האמירה הרווחת "בג"ץ כבר יפיל את זה" עצובה בעיני, כי אם אומנם בג"ץ יפיל אותן, זה יהיה בניגוד ולא בהתאמה לרצונו של רוב העם. גם אלה שאומרים "נניח לחוקים לעבור, נאבק בהם ברחובות" משליכים את יהבם על מאגרים פיקטיביים של מפגינים, להערכתי. בישראל כבר לא יוצאים לרחובות, וחצי השנה האחרונה, שבה המשטרה החלה לעצור מפגינים לא אלימים ולשים אותם במעצר בית, דיללה עוד יותר את מחאת הכיכרות. לטובת כולם, עדיף שהצעות החוק האלה לא יבשילו כלל לכדי חוקים.

ועדיין, בשורה התחתונה, מדובר בהצעות שנזקן הצפוי מתגמד לעומת מעשים וחוקים שכבר מופעלים כלפי פלסטינים בשטחים וגם בתחומי ישראל. אם הניתוח שלי קרוב לאמת, התגובה הציבורית כלפיהן נובעת מרפלכס חרדה ספונטני שקשור בטבורו ליחס האינטימי שלנו לחופש הביטוי הפרטי שלנו, כאזרחים שזכויות היסוד שלהם מובטחות ממילא, ולאו דווקא מחשיבה פוליטית מגובשת ועקבית שמחוייבת לזכויות אדם באשר הן. ואם כך הדבר, יש לצפות שגם הזעקה הנוכחית לא תתורגם למגננה אמיתית ומוצקה על הזכויות שיקופחו, אלא תתכנס בחזרה לבועה השגרתית שבתוכה זכויותינו אנחנו (עדיין) אינן נתונות בסכנה. רק שה"אנחנו" הזה מצטמצם כל הזמן.

38 תגובות

להגיב
  1. מוקי / מאי 30 2009 17:16

    אני לא יכול להגיד מה מניע אחרים, אבל אם זה מעניין אותך אני יכול לספק הסבר שנכון לי.

    אני מגדיר את עצמי כציוני. אני נמצא קצת שמאלה
    מהמרכז ברוב הענינים אבל די רחוק מחד"ש או אפילו מר"צ. הצבעתי לקדימה בבחירות האחרונות.

    עד עכשיו אף פעם לא השתתפתי באופן פעיל במחאה או הפגנה. כתבתי טוקבקים וניהלתי ויכוחים פוליטיים כמו כולם אבל הקהל שמגיע להפגנות שמאל, גם אם הסכמתי עם רוב דבריו, נראה לי קיצוני מדי.

    הפעם השתתפתי בהפגנה. אני לא יודע אם היא שינתה משהו למישהו אבל ללא ספק מבחינתי זה אומר שהעניין הפעם נראה לי חמור יותר מבעבר ואני אסביר למה :

    אני לא מתיימר להחזיק את כל החוכמה כולה. יש לי את הדיעות שלי ואני מנסה לשכנע אחרים ומקווה שהם ישתכנעו. כל עוד יש בישראל דמוקרטיה פעילה זו הדרך הנכונה מבחינתי.
    ברגע שמנסים לקחת את זה, ברגע שמנסים לחוקק חוקים שמטרתם השתקת המתנגדים ומונעים ממני ומאחרים את ההזדמנות לשנות דיעה, זו כבר חציית גבול.
    להפסיד במשחק הפוליטי זה עניין אחד, אבל שמשנים לך את החוקים באמצע, זה כבר עניין אחר לגמרי.

    זה מה שהוציא אותי מהבית, זה מה שמדאיג אותי כל כך במבול הצעות החוק האחרון שנחת עלינו.
    זה כבר לא מדרון חלקלק זו כבר נפילה חופשית ומול זה אין לי שום כוונה לשתוק.

    ושוב, יכול להיות שלאחרים יש סיבות אחרות.

  2. אסתי / מאי 30 2009 18:02

    שהוא אולי סמוי ולא ממש חושבים עליו אבל ההצעות האלו לחוק, הן בניגוד לחשיבה היהודית לאורך הדורות. כי הן מבוססות לא על חטאים שנעשו, אלא על חטאים שבמחשבה.

    כלומר הם אוסרים על אנשים להצטער על הנכבה למשל, אוסרים עליהם לחשוב רעות על המדינה או לא להכיר בלבבותיהם בזכותה להתקיים וכך הלאה.

    הדת היהודית מענישה על חטאים שנעשו. בוצעו. נעברו וכו'. לחשוב מותר (מלבד לא תחמוד) לבצע אסור.
    בחשיבה הנוצרית אסור אפילו לחשוב. מספיק שחשבת – אתה חוטא.

    בקיצור לדעתי, גם בלי לתת לעצמם דין וחשבון אותם אנשי המרכז הלאומני מחוברים ליהדותם גם בלי ממש להבין אותה ולכן החוקים האלו כל כך מפריעים להם (לבד מהתדמית שכל כך חשובה למהוגנותם בעיני עצמם)

  3. עידן / מאי 30 2009 18:15

    מוקי: אם אני מבין אותך נכון, אתה לא בעצם מציע הסבר אחר. אתה למעשה מאשר את הדעה שיש משהו בסיסי ביותר לגבי חופש הביטוי, והפרתו מהווה חציית קו. הטענה שלי היתה שמבחינה אובייקטיבית (ולא מבחינת התחושה האישית שלך), זה תמוה. שהרי אין ספק שחשוב יותר לחיות ולא לרעוב ללחם, מאשר להתבטא בחופשיות. אני לא מפקפק בכך שהתחושה שלך אותנטית; אני רק מצביע על כך שקיים מתח מוסרי בינה לבין מצב זכויות האדם המתמשך.

    אסתי: הלוואי שאת צודקת. ההתרשמות שלי היא שההתעקשות היהודית על מעשים ולא על מחשבות (רמזתי לה ברשימה הזאת) כבר רחוקה מאד מן המנטליות הישראלית. אם יש משהו שהשמאל הביקורתי מצביע עליו בלי הרף הוא ההתעלמות של המרכז הלאומני מן המעשים שהוא עצמו אחראי להם; ומנגד, העדפתו להתרכז בהכרזות והצהרות ("שתי מדינות", "תהליך שלום", "מחוות", "הדדיות" וכיוב'). הישראלים איבדו את בוחן המציאות היהודי.

  4. אזרח. / מאי 30 2009 18:21

    *

  5. מוקי / מאי 30 2009 18:40

    אני מדבר על עניין הלגיטימיות.

    ממשלה דמוקרטית שואבת את הלגיטימיות שלה מדבר אחד בלבד – היכולת של האזרחים להחליף אותה לכשירצו. מהבחינה הזו חופש הביטוי, הזכות להצביע וכו' הן אכן זכויות בסיסיות יותר מאחרות כיוון שהן התשתית שעליה מבוססת הלגיטימיות של הממשלה לקבוע כי פגיעה מסוימת בזכויות אדם למשל היא הכרחית לבטחון המדינה.

    מובן שהפגיעה הזו היא עניין של מינון ובעיני המינון בישראל הוא בעייתי מאוד אבל יש אחרים שחושבים אחרת.
    הפגיעה בזכויות אזרח ואדם מאוד מפריעה לי אבל אני מקבל כלגיטימית את זכותה של הממשלה לטעות בעניין הזה (כל עוד עומד במבחן בג"ץ כמובן).
    הלגיטימיות הזו תלויה רק ביכולת שלי להעלות ממשלה אחרת שתקבע סדר עדיפויות אחר.

    הרי בסופו של דבר אני ארצה שתקום ממשלה שתפנה התנחלויות, ועד כמה שאתמוך בפיצויים נדיבים למפונים, אין לי שום ספק שמדובר בפגיעה בזכויות אדם ואזרח שלהם.

    לצורך העניין באותה מידה הייתי טוען שממשלה שמגבילה את זכותם של המתנחלים למחות – אין לה לגיטימיות לפנות אותם.

    זו הסיבה שאני לא חושב שיש כאן מתח מוסרי אלא דווקא קביעת סדר עדיפויות קוהרנטי.

  6. אבנר פלאי / מאי 30 2009 18:49

    לא אוהב חושבים כמוך הא? בראת פוסט ארוך מאוד, מפותל מאוד וקלוש למדי רק כדי להבהיר שאתה עדיין יושב על משבצת ייחודית לך.

  7. קרוב רחוק / מאי 30 2009 19:08

    ההסטוריה דווקא מספקת דוגמאות של אנשים שהיה להם מה לאכול, מגורים וגם חינוך, ובכל זאת מרדו בשלטון כי זה לא נתן להם חופש ביטוי ועוד כמה חירויות "בורגניות" שוליות בעיניך. אנשים אפילו מסרו את נפשם על כך. כך שלא בטוח שמה שאתה מציג כאן מבטאת את המציאות.

    מפוסטים אחרים שלך קיבלתי את הרושם שאתה כן מעוניין להשפיע על מי שקרוב יחסית לעמדותיך גם אם לא חולק אותן כולן אתך. והנה בהזדמנות הראשונה שהמציאות מזמנת – התנגדות משותפת לאותם חוקים – אתה בוחר להרחיק את אותם אנשים, להסביר מדוע הם עושים זאת מסיבות פסולות ומדוע רק מניעיך נקיים, טהורים ונכונים. שינוי פוליטי לא עושים כך. אבל אתה כנראה מעדיף להמשיך להסתופף בתא הטלפון הציבורי.

  8. נועה / מאי 30 2009 19:12

    זה אמנם נכון שחופש הביטוי כאיזשהו עיקרון יסוד נוגע בעיקר לאותן קבוצות באוכלוסיה שיכולות בכלל להתבטא, או שרוצות בכלל לעשות זאת. ובאמת לרוב מדובר באותה שכבה שזכויותיה נשמרות יותר מזכויותיהן של קבוצות אחרות. ברור שלי, אזרחית יהודיה בישראל, חופש הביטוי חשוב יותר מאשר למהגר עבודה מסודן, נניח. כמו כן אין ספק שפגיעה בזכות הבסיסית הזאת פוגעת בי גם ברמה האישית, כלומר, הביטחון האישי שלי מוטל בסכנה. פתאום, כרעם ביום בהיר, הפכתי להיות עבריינית מועדת רק מכיוון שאינני מסכימה עם מהלכי הממשלה והממשלות האחרונות של מדינת ישראל.
    אך צריך להיזהר מלהפוך את זכות היסוד הדמוקרטית הזאת למעין לוקסוס של שמאלנים מפונקים- "שותים-קפה-ומפגינים נגד הממשלה" כאילו שהדברים נעשים מתוך איזושהי גחמה אליטיסטית של החלק היחיד בחברה שעוד קורא ספרים לעיתים והולך לראות סרטים איראניים בסינמטק.
    בעניין זה עליי לומר בכנות שעל אף תחושת הקלה מסוימת שהשתתפות בהפגנות או התבטאות ביקורתית ביחס לממשלה יכולות להביא איתן, אני עקרונית הייתי שמחה להימנע מהם בשם הצורך להגן על עצמי מפני עוינות מצד הסובבים אותי, בשם הצורך להגן על מקום עבודתי וכו'. כלומר, אני לא מוכנה לקבל את הטענה שחופש הביטוי הוא בסך הכול לוקסוס השמור לקבוצה שממילא זוכה בכל הפריבלגיות. צריך לזכור כי החוקים החדשים (מחודשים, ממוחזרים, שאולים ממשטרים אפלים) הללו לא פוגעים רק בקבוצה מסוימת באוכלוסיה. הבעיה האמיתית המגולמת בהם והמטרה שלשמה נוצרו היא הקפאה מוחלטת של כל אפשרות לתהליך השתנות אזרחי/תודעתי/חברתי שכל כך נחוץ כיום בישראל.
    והנה לראייה, גם הבלוג החשוב שלך, אם יהיה חוק שיגביל את תכניו אולי תיפגע אתה ברמה האישית, מבחינת ההנאה שבכתיבה, אך הפגיעה החשובה בהרבה תהיה זו הקשורה להיעלמותו של מרחב מחשבה ופעולה שמספק אלטרנטיבה מחשבתית בתקופה של טמטמת ההולכת ומשתלטת על כל חלקה טובה בחיינו.

  9. עידן / מאי 30 2009 19:44

    מוקי: תודה על ההבהרה.

    אני מסכים לגמרי שלגיטימיות היא תנאי מקדים לדמוקרטיה. אני לא משוכנע שחופש ביטוי מקסימלי הוא תנאי הכרחי ללגיטימיות. ודאי לא בעניין שעל הפרק. הממשלה מעוניינת להגביל את זכותם של אזרחים להתאבל ביום העצמאות. בכך אין שום הגבלה על הפתק שהם ישימו בקלפי. כלומר, האזרח הערבי שמעוניין להחליף את השלטון עדיין יכול להצביע לכל מפלגה שעולה על דעתו, גם אם צורות אחרות של חופש הביטוי שלו מוגבלות. לכן, כך נראה לי, הפגיעה הנוכחית בחופש הביטוי – מקוממת ככל שתהיה – איננה נוגעת בציפור נפשה של הדמוקרטיה.

    להשקפתי, ציפור נפשה של הדמוקרטיה הוא הגנה על חיים. זה לפני הכל. ה"דמוקרטיה" הישראלית מפקירה את חיי האזרחים שהיא מופקדת עליהם, ערבים ויהודים כאחד. למעשה, זה מה שבעצם חותר תחת הלגיטימיות שלה. הביקורת הבינלאומית על ישראל מתמקדת באלימות שלה כלפי אזרחים שהיא אמורה להיות הכוח המגן עליהם (מכוח חוקי הכיבוש).

    אבנר: כשתהיה לך ביקורת עניינית על הפוסט, אשמח לשמוע. ליקויי האופי שלי לא מעניינים כאן אף אחד, תאמין לי.

  10. עידן / מאי 30 2009 20:21

    קרוב רחוק: יש כאן בעיה בהבנת הנקרא.

    ברור שבמצב שהזכות היחידה שנתונה בסכנה היא חופש הביטוי – אנשים ייאבקו עליה. בדוגמה שלך, אם החיים והמגורים והחינוך מובטחים, ורק חופש הביטוי נשלל – נו, אז על מה נשאר להיאבק אם לא עליו?

    לא זאת הסיטואציה הישראלית, שבה נשללות זכויות יסודיות יותר (עניין שבעובדה, לא של דעה), ובכל זאת, חלקים ניכרים באוכלוסיה, מתעוררים למחות רק כשחופש הביטוי בסכנה. האנלוגיה שלך לא מעלה ולא מורידה מן הטיעון שלי.

    לגבי "הטלפון הציבורי", אתה שוב יורה לכיוון הלא נכון. כתבתי במפורש שחייבים להיאבק בחוקים הללו, ובעניין הזה אין לי שום בעיה לשתף פעולה עם אנשים כמו מיכאל איתן או רות גביזון. בשום מקום לא "הרחקתי" אותם. בו זמנית, אני שומר לי את זכות ההרהור על מניעיהם. וזאת לא מסקרנות גרידא, אלא דווקא מחושים פוליטיים שחודדו מניסיון העבר. החשש שלי הוא שבשעת מבחן, אנשים כמוני לא יוכלו לסמוך על אנשים כמוהם שיטו שכם במאבק משותף. וגם הסברתי מה הקשר בין המניעים שלהם לבין האפשרות שהמחוייבות שלהם למאבק תהיה פחותה.

    אולי אתבדה, ואשמח מאד להתבדות. אבל הניסיון ההסטורי מלמד אותי שכדאי לשמור כאן על ספקנות בריאה.

    נועה: אני מקבל את דברייך. חופש הביטוי הוא לא זכות "לוקסוס" משנית. הוא זכות יסוד, כך התייחסתי אליו. ועדיין, משנית ביחס לזכויות אחרות. ואגב, גם היא היה שקול בחשיבותו לזכויות האחרות, עדיין תמוהה (וטעונת הסבר) האסימטריה ביחס הציבורי לפגיעה בו לעומת הפגיעה בהן.

  11. אסתי / מאי 30 2009 20:39

    אני רוצה לחזור ולהזכיר שכבר לא מדובר כאן בחופש דיבור אלא בחופש מחשבה.

    ולהאמה טומה בספרו "המכשף הסוציאליסט" יש כמה וכמה וכמה דברים על הנושא האבסורדי והמטורף הזה שתחת משטרו "הקומוניסטי" של מנגיסטו ניסו להשליט.
    ואני מצטטת מתוך הפרק "פרשת המחשבה הפלילית":

    מאז המהפכה, תרפיית המחשבות הוכרזה בפירוש כלא חוקית. הצהרת מצב החירום ודיני העונשין המתוקנים קובעים בבירור ש"כל מי שמתכנן, מכין, מבצע, חושב או מסית אחרים לחשוב על מחשבות או מעשים אנטי מהפכניים, ייענש במאסר עולם או במוות."
    לא תוכלו להאשים את הממשלה שלנו ברכרוכיות כשמדובר בהישרדותה, אבל כיצד אפשר לדעת אל נכון מתי אדם כלשהו חושב מחשבות אנטי מהפכניות? האם גבותיו מתקדרות? חיוך מיוחד? תנועה או הבעת זעף?
    (פרשת המכשף הסוציאליסט – האמה טומה. הוצאת אחוזת בית עמ' 102)

  12. גל / מאי 30 2009 21:42

    נראה לי שאחת הסיבות להתנגדות הרחבה לחוקים היא ההרגשה שמטרתם להגביל גם אזרחים יהודיים ולא רק ערבים ישראליים. כלומר, להבדיל מחוקים חמורים יותר שהבאת כאן, רוב האזרחים היהודיים בישראל מרגישים שהם לא מסכנים אותם, "זאת לא הבעיה שלנו" ולכן גם אנחנו מרשים לעצמנו להיות יותר אדישים ביחס אליהם.
    אני לא מסכים איתך שהקושי בלדמיין את התרחישים שציינת (פלישה לביתנו, רצח של הורינו) הוא זה שגורם לנו לאדישות, אלא יותר התחושה שהדברים האלו לא מסכנים אותנו (היהודים הישראלים).
    ההבדל בין הסיבה שאתה ציינת (ניכור מוסרי) הוא עדין אבל קיים.

  13. יעל / מאי 30 2009 21:43

    אני לא חושבת שמשתמע מהדברים שעידן כתב שחופש הביטוי הוא לוקסוס של שמאלנים מפונקים, ושאין חשיבות רבה להגבלתו בחקיקה כזו, אלא רק שהחשיבות של הזכות להתבטא היא בכל זאת כפופה לזכויות אחרות, כמו למשל הזכות לחיות, הזכות לנוע בחופשיות ממקום למקום וכיו"ב. אותו תהליך חברתי/תודעתי שכתבת עליו ממילא לא היה יכול להתרחש אם כולן/ם כאן היו בחרדה תמידית מפני תקיפה צבאית אפשרית, או מפני הריסת הבית שלנו, או אם כולנו היינו עוברות/ים יום יום במחסומים, ומתרגלות/ים תוך כך לבקש אישור על כל צעד שאנחנו שוקלות/ים לעשות (ללכת לרופא נניח אם במקרה עולה החום, או לבקר אצל הדודה, או להגיע לבי"ס) וגם לקבל סירוב שרירותי לחלוטין על בקשותינו מפעם לפעם..

    מה שעידן הצביע עליו, אם הבנתי נכון את דבריו, זה שלמרות שיש כאן עוד זכויות בסיסיות רבות שאמורות לאפשר הליך דמוקרטי תקין (או סתם מהלך חיים תקין..) אבל נשללות כבר לאורך זמן רב מהרבה מאוד א/נשים, משום מה בהקשר לחוקים האלה עולה קול מחאה רם, גם ע"י אותן/ם א/נשים שמאשרות/ים את שלילתן של זכויות בסיסיות יותר. וסיבה שבעיניי בהחלט אפשרית לכך, היא שהזכויות הבסיסיות האלה, או ליתר דיוק אפשרות השלילה שלהן, רחוקה מאוד מהן/ם. לא רק שהן/ם לא יכולות/ים לדמיין מה זה לאבד זכויות בסיסיות כלכך, הן/ם גם לא מוכנות/ים להכיר בכך שמדינת ישראל שוללת אותן מא/נשים רבות/ים כלכך (ואם זה קורה זה בטוח כי יש לזה הצדקה, זה קורה לאנשים מרושעים מאוד ולא לאנשים שיכולים להידמות לי במשהו..).

    בקיצור, אני לא חושבת שעידן התכוון לזלזל בחשיבות של הזכות לחופש הביטוי, אלא רק להצביע על חשיבותן של זכויות אחרות, שבהכרח קודמות לחופש הביטוי, ועל העובדה שכנגד שלילתן מזה זמן רב אין התרעמות כזו.

    סיבה נוספת אפשרית למצב הזה, שתואמת מאוד את ההתנהלות המדינית כאן, קשורה גם ברצון להיות רחוקים ככל האפשר מדימוי כל שהוא שמזכיר "משטרים אפלים" (אוהבים לכנות אותם כך מתוך הנגדה למשטר המואר כלכך ששולט כאן..). רוב הא/נשים כאן רוצה להמשיך לתפוס את עצמו ואת המדינה כנאורים, דמוקרטים, מתקדמים וכיו"ב, ויחד עם זה להמשיך לשלוט באופן אלים כלכך על מיליוני א/נשים, להשתמש בחוקים הגזעניים שכבר קיימים כאן לא מעט שנים, ולהתכחש לחלוטין לנכבה ולאלימות שליוותה את מדיניות הממשלה מאז הקמת המדינה. לפי הסיבה המשוערת הזו, נראה שחופש הביטוי הוא כמו מעין תו הכשר שצריך להחזיק בו כדי שאפשר יהיה להמשיך לבצע הרבה מעשים לא כלכך כשרים..

  14. עידן / מאי 30 2009 22:20

    גל: אני מניח שיש צדק מסוים במה שאתה אומר. בכל זאת, נראה לי שמספר היהודים שמשתוקקים לציין את יום העצמאות בטקסי אבל פומביים, או לשלול את אופייה של ישראל כיהודית (שהרי שלילת הדמוקרטיות שלה איננה על הפרק) הוא בטל בששים. קהל היעד כאן הוא במובהק ערבים.

    יעל: חן חן על הייצוג המדוייק…

  15. עמנואל / מאי 30 2009 22:27

    אני מסכים שהזכות לחיים יותר חשובה מחופש הביטוי באופן כללי.

    אבל במה שנוגע לשאלה האם חברה היא דמוקרטית, חופש הביטוי הוא בהחלט הבסיס. גם דיקטטורה יכולה לשמור על הזכות לחיים, ולמעשה רבות פועלות בשמה (גם אפ בפועל עשות ההפך). אבל דיקטטורה לא יכולה לשרוד בחברה בה יש חופש ביטוי.

    לכן גם אם זו לו הזכות החשובה ביותר, או הבסיסית ביותר, קיומה הוא נייר הלקמוס שבוחן האם חברה היא דמוקרטית, ועד כמה.

    ולכן הזעקה. טוב שהיא באה לא רק משמאל, וצריך לעודד תא זה, ולא להרפות את ידי אלה מהמרכז או אפילו הימין שמצטרפים למאבק.

  16. נועם / מאי 30 2009 23:09

    הנה
    פתרון פרדוקסלי לפרדוקס.

    דווקא משום שכולנו נאמנים לדרך היהודית, המחשיבה מעשה יותר מדיבור – דווקא משום כך – נזעקו הכול על הגבלת חופש הדיבור. הכיצד?
    משום שהעיקר הוא שהמעשה מבטיח את זכויות היהודים ושולל את זכויות הערבים. ובנוגע לזכות הדיבור – שיצעקו (הערבים, השמאלנים) עד לב השמים, למי אכפת.
    ולמה בכל זאת אכפת כשפוגעים בזכות הדיבור?
    משום ששלילת זכות הדיבור עלולה להביא (את הערבים, את השמאלנים) למעשה. מוטב שיצרחו ככרוכיות ונוכל להתגאות בהיותנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ובלבד שיתרכזו (ה…, ה…) בדיבורים, שיתאפשר להם שסתום פריקת הלחץ הזה. שלא יעברו למעשים.

  17. נועה / מאי 30 2009 23:38

    אני מסכימה עם דברייך לגבי שני פניה של הדמוקטיה הישראלית. אבל נשארת בכל זאת השאלה העקרונית אם אין צורך לעשות הבחנה בין ישראל לבין הרשות הפלסטינאית. אני כמובן לא טוענת שהבחנה שכזו נובעת מכך שזכויות היסוד שלי כיהודיה או ישראלית חשובות יותר מאלו של הפלסטינאים אלא רק שהבחנה כזו פשוט מייצגת בצורה נאמנה ורלוונטית יותר את המציאות.
    ישראל אמנם שולטת בשטחים ובמעברים אך הפלסטינאים הם בכל זאת עם נפרד, עם נציגים ורשות מחוקקת משלו. העוולות שאת תיארת לא יכולים להיפתר על ידי תהליך חקיקתי בישראל אלא על ידי תהליך מדיני שבו ישראל היא רק אחד הצדדים. וגם אם זה נכון שאי אפשר לפטור את כל הסיפור הזה בכך ש"התהליך המדיני כבר יסדר הכול" מכיוון שתהליך זה נראה תקוע כבר המון זמן ובינתיים ילדים גדלים או חדלים לגדול בתנאים מחפירים אבל זה כבר מחזיר אותי לנקודת ההתחלה שאם יעבירו חוקים נוספים כמו אלה העומדים כעת על הפרק אז זה עלול בפירוש לפגוע גם בתהליך המדיני.

  18. טלילה / מאי 30 2009 23:49

    מסתדר טוב מאוד עם מוסר כפול ומראית עין של דמוקרטיה.
    באחד הפוסטים הראשונים שלי תמהתי על ההתעוררות הציבורית נגד כריתת עצי זית, בשעה שהריגה של בני אדם מתקבלת באדישות גמורה.
    http://www.notes.co.il/talila/3418.asp
    ענו לי שלפגיעה בעצי זית יש משמעות סמלית וייצוגית. אולי זו התשובה גם בעניין הזה, אבל נראה לי שאפשר די בשקט להחליף את המלים "ייצוגי וסמלי" במלים מראית עין ומסכה נאורה.
    זו היתה החוקיות של ההתקוממות הציבורית הרחבה על כל נושא ונושא במדינה, והיא לא שונה כעת.

    דורון רוזנבלום כתב קצר וקולע (ולא סאטירי הפעם) על האביוולנטיות המשעשעת של הימין ביחס לחוק.
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1088895.html
    אמביוולנטיות או מניפולטיביות אינסטרומנטלית מודעת לעצמה לחלוטין? אם זה מודע, הם אמורים היו גם לצפות את הרעש של התגובה הנגדית, שבינתיים בזכותה עוד ועוד אנשים מתוודעים למושג נכבה ולמשמעותו. ייתכן שפשוט כולם מרווחים מהמצב, כך או כך. ועם כל זאת כפי שעידן כותב חייבים להיאבק בשורת החוקים הללו (בקרוב יצטרף אליהם עוד אחד מתועב לא פחות – חוק הנאמנות)

  19. ירח / מאי 31 2009 01:14

    מעריך אותך על הקו הנקי, אבל צריך קצת סימטריה. (למרות שזה מסבך את העניינים, אני יודע).

    כתבת:
    "כמה מאיתנו מסוגלים לדמיין קיר שנבקע בפתאומיות בסלון שלנו, ודרכו חודרים עשרה חיילים חמושים, שתוך 3 דקות כולאים אותנו בחדר אחד קטן – ל-48 שעות? כמה מאיתנו מסוגלים לדמיין מסוק שחג מעל ראשנו ויורה טיל שהורג את אמנו? כמה מאיתנו מסוגלים לדמיין שאי אפשר לצאת מהשכונה לשום מקום, כי כל היציאות חסומות וכל מי שעולה על הכביש מסתכן בנפשו?"

    וכמה מאיתנו מסוגלים לדמיין את עצמם מצביעים לתנועה שבאמנה שלה כתוב "אלוהים הוא תכליתה של התנועה, משה הוא דמות המופת שלה, התנ"ך הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש הוא דרכה והמוות למען אלוהים הוא הנעלה במשאלותיה." ?
    ו"אין פתרון לבעית הסכסוך אלא באמצעות מלחמה. באשר ליוזמות, ההצעות והועידות הבינלאומיות, הרי הן בזבוז זמן והבל הבלים."?
    כמה מאיתנו מסוגלים לדמיין את עצמם שולחים את בנם לעלות על אוטובוס מלא בפלסטיניות וילדים פלסטינאים חפים מפשע, וגם כמה יהודים,כשאר המטרה היא להתפוצץ בתוכו ?
    עם כל הכבוד לעם היהודי, לא נראה לי שרובו מסוגל לחוש את האמפתיה שאתה מדבר עליה, כל עוד הוא לא יכול להזדהות עם הדרך בה בחרו (במודע או שלא) מרבית הפסלטינאים. חבל שזה כך, אבל העם הזה רחוק ממצב תודעתי כזה.
    הגיע הזמן לצאת מהאגוצנטריות היהירה של "הכל באשמתי ועל כתפיי" הגיע הזמן להבין שהפלסטינאים גם נדרשים לעשות שינוי בתפיסתם ובפעילותם.

    [הבהרה: הכותב הוא מצביע חד"ש, בעד הפסקת הכיבוש וחושב שצה"ל עושה דברים איומים רוצח חפים מפשע. אבל יחד עם זאת מנסה לראות את תמונה קצת יותר סימטרית מזאת שמוצגת פה לדוגמה]

  20. אבנר / מאי 31 2009 02:43

    הן את המתקפה על עזה והן את חוק האזרחות נימקו תומכיהם במילת הקסם של ישראל: ביטחון. הנימוק הזה, גם בדרך החשיבה המיליטריסטית-בטחוניסטית ביותר, אינו תופס לגבי חוק הנכבה ודומיו. זה עשוי להסביר את הצטרפותם של גביזון ואיתן למחאה נגד החוקים הללו. גם התיזה, השימושית מאוד, בדבר "דמוקרטיה מתגוננת" אינה תקפה במקרה הזה.

    הטיעון כי הזכות לחיים נעלית על הזכות לחופש הביטוי בעייתי מאוד: זוהי בדיוק ההצדקה להגבלת חירויות האזרח במסגרת המאבק בטרור, הגבלה שמשפטנים וארגונים להגנה על זכויות האזרח יוצאים נגדה, ובצדק.

    הטענה כי ההגנה על החיים היא "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה בעייתית עוד יותר. דיקטטורות רבות ייחלצו להגן על חיי נתיניהן. כלומר, ההגנה על החיים אינה מבחינה בין דמוקרטיה לבין צורות שלטון אחרות. הדמוקרטיה (כרעיון, כמושג), בודאי בעידן שאחרי 11.9, נבחנת בדיוק במידת מוכנותה לסכן את חיי אזרחיה למען מטרות וזכויות אחרות.

  21. יעל / מאי 31 2009 09:55

    אבנר, יש משהו שנראה קצת שרירותי או לא מספק בסיבה שהצעת, לפיה הפעם טיעון הביטחון לא תופס. הרי הוא לא היה תקף גם לגבי הטבח בעזה וגם לגבי חוק האזרחות, וגם לגבי מקרים רבים נוספים של הפרת זכויות שעליה לא קמה זעקה, אז גם אם ייתכן שאת החוקים האלה של "חוק הנכבה" ו"חוק היהודית דמוקרטית" א/נשים משום מה נוטים פחות לקשר לסיבות ביטחוניות, עדיין לא ברור למה דווקא במקרים האלה הקשר הזה ניתק. זה מצביע על כך שיש גם משהו שקשור יותר בקבוצת החוקים הזו, ופחות בטיעון הבטחוני (או התרופפותו) שגורם לא/נשים לצאת קצת מאדישותן/ם.

    ואני לא יודעת איזו דמוקרטיה תגדיר את עצמה לפי מוכנותה לסכן את חיי אזרחיה, זה דווקא נשמע לי מתאים יותר להקרבה שנדרשת מאזרחיות/ים של משטרים מסוגים אחרים, אבל בכל מקרה, השאלה הזו, "איזו זכות מקודשת יותר לדמוקרטיה", רלוונטית כאן רק אם רוצות/ים להניח כסיבה להתעוררות של א/נשים כנגד הצעות החוק האלה את רצונן/ם להגן על הדמוקרטיה, ואז אפשר באמת להגיד שיש התעוררות כיוון שחופש הביטוי נתפס כקריטי יותר לדמוקרטיה מאשר הזכות לחיים.

    כיוון שרוב הא/נשים כאן תומכים בהפרות בוטות למדיי של עקרונות דמוקרטיים כל הזמן, לי ההסבר הזה נשמע קצת מוזר. אבל שוב, ייתכן שהם לא מתנגדים ליתר ההפרות רק כי אלו אינן נתפסות כהפרה בוטה של הדמוקרטיה (לדעתי בכל מקרה הן אינן נתפסות כך פשוט כי הן לא חלות עליהן/ם וקל להתעלם מהן). וגם אם א/נשים מזדעקות/ים בגלל שחופש הביטוי נחשב בעיניהן/ם לזכות ראשונה במעלה, זה עדיין לא אומר שהן/ם נאבקות/ים למען מדינה דמוקרטית וחופשית- סביר יותר בעיניי שהן נאבקות/ים למען סימוננו כמדינה דמוקרטית וחופשית, וזה לא אותו הדבר.

    ונועה – מבלי להיכנס בכלל לשאלת השליטה של ישראל בשטחים אגיד רק שהדבר היחיד שרלוונטי בעיניי בהקשר הזה זה שהאחראית היחידה להפרת הזכויות בשטחים היא ממשלת ישראל. לא מדובר כאן על איזו ציפייה מישראל לכונן דמוקרטיה נאורה ומתקדמת בשטחים הפלסטינים, אלא רק על הציפייה שתחדל מההפרות של זכויותיהם של מיליוני א/נשים. יש התנגשות בין הערכים שדמוקרטיה מתיימרת לייצג לבין כיבוש אלים ומתמשך של עם אחר. אבל מול ההתנגשות הזו א/נשים נותרות/ים באדישותם/ן, בעוד שמול התנגשויות אחרות נוח להן/ם יותר להקים קול מחאה.

  22. עידן / מאי 31 2009 10:11

    ירח: אין לי מושג מה ניסית לומר. אם מדובר בטענה החבוטה שגם "הפלסטינים לא טלית שכולה תכלת" – נו, מה הקשר? אני כותב לישראלים, על עוולות של השלטון שלהם. בינתיים, מה לעשות, אין סימטריה בין היקף ועוצמת האלימות שמפעילה ישראל נגד הפלסטינים לבין הטרור שהם מפעילים נגדה. הפוסט הזה עוסק במוזרויות של המנטליות הישראלית, שנהירה לי הרבה יותר מן המנטליות הפלסטינית.

    אבנר: כתבת – "הטיעון כי הזכות לחיים נעלית על הזכות לחופש הביטוי בעייתי מאוד: זוהי בדיוק ההצדקה להגבלת חירויות האזרח במסגרת המאבק בטרור".

    אתה מבלבל כאן בין טיעון לבין צידוק. הטיעון תקף, הצידוק דמגוגי. זאת משום שמדינות רודניות מתרצות כל פשע ועוול בטיעון "הגנת החיים", מבלי להוכיח שיש קשר בין המדיניות האלימה שלהן לבין הגנה על החיים. זה בדיוק מה שעשתה ישראל בעזה – הרגה 1400 פלסטינים בתואנה של "הגנה עצמית". אני ורבים אחרים הראינו שהסיפור האמיתי אחר לגמרי.

    אין שום סיבה לוותר על העליונות של ערך החיים רק בגלל שמשטרים ציניים עושים בו שימוש דמגוגי. את החשיבה שלך ניתן להפוך על פיה: גם את חופש הביטוי אפשר להזנות (להתיר הסתה לרצח), וזה עדיין לא מפחית ממעמדו כזכות יסוד.

  23. עידן / מאי 31 2009 10:18

    אהבתי את האיפכא מסתברא שלך, וגם הסכמתי.

    הייתי מחליף "יהודי" במפא"יניקי – זאת התפיסה הבן-גוריונית הקלאסית ("או"ם-שמו"ם"), ומי שחורג ממנה, באופן אירוני, הוא הזרם הרביזיוניסטי ויורשיו בליכוד, שתמיד האדיר את כוחן של המלים (ראה בגין ונאומיו) הרבה יותר מכוח המעשים.

  24. ירח / מאי 31 2009 12:30

    לא ניסיתי לומר ש"גם הפלסטינים הם לא טלית שכולה תכלת". נסיתי לומר שרוב הציבור בארץ גם לא רואה בהם סתם טלית לבנה יום יומית וספוגה זיעה, אלא משהו אחר לגמרי. משהו שקשה להזדהות איתו, עם הדרך שבחר, עם עולם הערכים שלו(כמו בדוגמה הקודמת שהבאתי). לכן, לצערי קשה לרוב הציבור גם להזדהות עם מה שנעשה להם בשמו.
    (אזהרת דמגוגיות): בדיוק כמו שלרוב האנשים יהיה קל יותר להזדהות עם סבל של אדם שנרצח על לא עוול בכפו מאשר עם סבל של אדם שבחר להתאבד.

    אז לא, אני לא אומר שכל הפלסטינאים בחרו להתאבד. אבל ההנהגה שלהם, שמרביתם בחרו בה, מובילה לדרך שלרוב הציבור קשה להבין כיצד ניתן לבחור בה.

    להטיל את האשמה רק על המוזרות הישראלית, בכך שרוב הציבור לא מסוגל להזדהות עם הסבל הפלטיני, זו טעות.

  25. ינאי / מאי 31 2009 13:13

    כמה הרהורים:

    אני באופן אישי לא משוכנע שהסיפור האמיתי כאן הוא דווקא הפגיעה בחופש הביטוי, והמעמד המיוחד של חופש זה בקרב הקבוצה שאינה חשופה להפרה שיטתית ומתמדת של זכויות בסיסיות יותר, כלומר בקרב היהודים (זאת, על אף שאני מסכים לגמרי שחוסר היכולת של רוב היהודים אפילו לדמיין את השיגרה היומיומית של החיים תחת הכיבוש הישראלי, מסייע ומאפשר את המשך הדיכוי).

    למרבה הצער, רוב היהודים כנראה תומכים בחוקים החדשים. במה שאמור באותם יהודים שאינם נמנים על השמאל (ונניח, על גרורותיו הציוניות),
    נראה לי שחשובה קודם כל ההבחנה בין הלכה ומעשה. הבחנה זו יכולה להסביר לדעתי הרבה מהלך הרוח הפוליטי של המיינסטרים בישראל: כל עוד מדברים על "תהליך שלום" אין שום בעיה להעמיק את הכיבוש; כל עוד הבנייה היא "בלתי חוקית" אין שום בעיה להרוס את הבתים; כל עוד אנחנו נגד הרג אזרחים בעזה, אין שום בעיה להפציץ שכונות אזרחיות; כל עוד החוקים מנוסחים באופן דמוקרטי אין בעיה שעוצרים מפגינים או פעילי פרופיל חדש.

    אז למה בעצם לא התנגדו לחוק האזרחות?

    כאן אולי צריך לחשוב גם על התקופה המוזרה שבה אנחנו נמצאים. אני חושב שגם לחלקים מהמיינסטרים הישראלי ברור (אחרי המתקפה על עזה, ועלייתם של ליברמן ואובמה) ששמשהו בלגיטימיות של ההתנהלות הישראלית נסדק, או שמשהו מהתנהלות זו עומד תחת מתקפה. במצב כזה, אין כמו להוקיע את הפשיסטים האמיתיים, כדי להראות כמה הקולקטיב בכללותו בסדר. זה מנגנון הכשרה דומה לזה של בג"ץ, שיכול להורות על פירוק של קטע קטנטן מגדר ההפרדה למשל (שלא מפורק בשטח כמובן), וכך להכשיר את מרבית הגדר כ"דמוקרטית".

    למעשה, אם הייתי קצת יותר קונספירטיבי הייתי יכול לחשוב שהעיתוי הוא לא מקרי ושכל החוקים הללו נועדו לשמש כבלון , שיאפשר ל"מגיני הדמוקרטיה" (הגביזונים למינהם) לפוצץ כדי להראות עד כמה דמוקרטים אנחנו באמת.

  26. יוסף / מאי 31 2009 14:11

    הניתוח האינטואיטיבי שלך לגבי מניעי הקואליציה של מתנגדי החוק "עושה שכל", כמו שאומרים בעלגית. יש בעיה קטנה עם רשימת הזכויות ה"אוביקטיבית" שלך.
    ראשית, יש להבחין בין ההעדפות של פרטים, בין חובותיה של מדינה ובין חובותיהם של פרטים כלפי החברה שבה הם חיים. ודאי שאין לגזור גזירה שווה בין שלוש הקטגוריות, כפי שעשית במניפולטיביות מסוימת.
    שנית, לגבי בחירותיהם של פרטים: לא רק חוק האזרחות מונע מפלסטיניות אזרחיות ישראל להתאחד עם אהובי לבן. רבות מהן, מנועות מכך בידי בני משפחתן.
    והנה, מדי פעם אנו שומעים על נערה כזו, שבחרה באהבה. ומה קרה? היא נרצחה. היא ידעה מה הסיכון. ובכל זאת, בחרה באהבה, במחיר חייה.
    מה זה אומר על סדרי העדיפויות של בני אדם? וזה לפני שהזכרנו את כל אלו שמתו למען רווחתם של אנשים אחרים?
    מה זה אומר על הרג נשים וילדים בעזה כדי שחייל אחד לא ייהרג? אתה כאן בצד של אסא כשר?
    בקיצור, אתה עושה עצמך כלא מבין מה המשמעות של סמלים עבור ציוויליזציה. האמת, אני יודע שאתה כן מבין, רק לא יכולת להתאפק.
    (גם הכותב הזה מצביע חד"ש. מצביעי חד"ש ותיקים מכירים את המציאות מהחיים, לא מעמודי הארץ(

  27. עידן / מאי 31 2009 14:48

    ינאי: לפי דבריך, העובדה ששלושת החוקים שעורר מחאה ציבורית כה רחבה פוגעים שלושתם בחופש הביטוי היא מקרית לחלוטין. מה שחשוב הוא העיתוי, לא התוכן. זה לא נראה לי. כי בעיתוי הזה קורים עוד הרבה דברים נוראיים אחרים שלא מזיזים לאף אחד.

    גם לא ברור מדבריך התפקיד של האבחנה בין הלכה למעשה. החוקים הללו הם עדיין רק בגדר הלכה, לא מעשה, וכבר עוררו התנגדות רחבה.

    עם זאת, אני מסכים שיש כאן מהלך של "והיה מחננו טהור", הטלת כל האשמה על ה"פאשיסטים". זה נכון לפחות לגבי חלק מן המתנגדים. אבל לא לגבי כולם; אני משוכנע שישראלים לא מעטים באמת הזדעזעו עד עומק נשמתם מהצעת החוק הזאת, והיו מזדעזעים ממנה לא פחות גם אם היתה מגיעה מספסלי קדימה ולא מישראל ביתנו. וזה בגלל מה שכתבתי אודות היחס הפריבלגי לחופש הביטוי.

    יוסף: קצת עייפתי מויכוחי סרק. מה אתה אומר, שבגלל שבמגזר הערבי נהוג לרצוח נשים מטעמי כבוד המשפחה, אז המדינה רשאית למנוע מנשים ערביות להתאחד עם אהוביהן בארץ? זה ההיגיון העקום שלך?

    אני לא מתעסק בבלוג הזה בכל החטאים שבעולם. לי חשוב שהשלטון שלי, האנשים שמייצגים אותי ומשתמשים בכספי המסים שלי, יהיו הגונים ומוסריים ולא ציניים. בחור ערבי שרוצח את אחותו מטעמי כבוד – לא נבחר על ידי ולא מייצג אותי. אני יכול להזדעזע מזה, אבל מבחינה פוליטית, יש מעט מאד מה שאני יכול לעשות בעניין. כידוע לך, הנושא מפלג את החברה הערבית וגם בתוכה יש קולות רמים מאד נגד המנהג הבזוי הזה.

    בכל מקרה, עוול אחד לא מצדיק עוול שני.

    מה דחפת את אסא כשר בסוף – אין לי מושג. גם לא כל כך מעניין אותי למי אתה מצביע (זה נהיה פה מן סוג של תעודת יושר; תחסכו את זה ממני). לא מבין מה הקשר של סמלים וציבילזציה. באמת, לא מבין אותך.

  28. יוסף / מאי 31 2009 17:00

    לא, לא חשבתי שאסא כשר הוא תעודת יושר. חשבתי שהכנסת את עצמך לאותה פינה איתו. ונכון, היה לי חשש שכשאביא דוגמה להעדפה לא תיאורטית אלא מעשית מהמקום שמבחינתך הוא תיאורטי בלבד (האם ראית ערבי היום, עידן?) תידחף לפינה נוספת.
    עכשיו תקרא שוב ותנצל את הקרדיט שהיה ושיש לך.
    אם לא, זה היה ניסוי מעניין.
    רק למען ההגינות אסביר לאט לאט: לא דיברתי על הבחור: דיברתי על הבחורה.
    דיברתי על הבחורה.
    דיברתי על הבחורה.
    מבין?
    אם לא, לבריאות.

  29. ינאי / מאי 31 2009 17:18

    כוונתי ב"הלכה" ו"למעשה" הייתה שלרבים במיינסטרים הישראלי, כך נדמה לי לפחות, חשובים הניסוחים וההצהרות יותר מאשר ההתנהלות בפועל. חשובה העובדה שהממשלה אומרת שהיא בעד תהליך שלום יותר מאשר דרך התנהלותה של הממשלה באמת, חשובה הכרזת הצבא לפיה אין כוונה לפגוע בחפים מפשע יותר מאשר הפגיעה שהוא עורך באמת. אנשים יכולים לחיות יופי עם סתירות מסוג אלו.

    אולי חשוב להבהיר, שאני תופס את החוק כאן כהלכה ולא כמעשה (מה שנראה לי נכון יותר, משום שמה שחשובה ממילא כמעשה היא הפרשנות של החוק ודרך אכיפתו):
    להלכה, אנחנו צריכים להיות דמוקרטים או כמעט דמוקרטים. למעשה, לאף אחד לא באמת אכפת כשמונעים ואוכפים בפועל מגבלות על חופש הביטוי (אם מציגים אותן כמובן באופן תקין וחוקי). מה שחשוב הוא שנמצא את הנוסחה לדמקרט את איך שהפרקטיקה נראית.

    כאשר אנחנו לא מתעסקים עם מדיניות של אפליה ממסדית, וכאשר אנחנו לא מתעסקים עם המקום הוירטואלי-מיתי הזה שקוראים לו "שטחים", אלא כשיש לנו פתאום חוק פשיסטי שחור על גבי לבן (או כשיש לנו מג"ד שמודה במשפט שמותר וכדאי לפעמים להרביץ לערבים), אז מתעוררת בעיה לכל מגלגלי העיניים וממתיקי השפתיים.

    ואז גם מתעוררת ההזדמנות לקום ולמחות, וכפי שציינת "לטהר את המחנה". שהרי, אנחנו דמוקרטים לא? (ואין סתירה אם רבים מהמתנגדים הללו לחוקים אכן עושים זאת בכנות. הם גם מאמינים בכנות שישראל היא דמוקרטית, ושמה שחוקי הוא גם מה שצודק).

    אני מודה שהמעבר החלק של חוק האזרחות מציב בעיה למודל הפרשני שאני מציע. ואני גם לא שולל את המעמד המיוחד של חופש הביטוי שעליו הצבעת בחריפות. אני פשוט חושב שחופש הביטוי הוא מה שמסביר את השאלה שהעלית.

    כאמור, בעיניי העיתוי הוא הגורם המשמעותי. דווקא כל מי שמאמין באופן אכסיומטי שישראל צודקת, צריך במיוחד עכשיו לצאת למגננה נגד החזות הפשיסטית, שעלולה לפגוע קשות בדימוי הישראלי ("הליברמן הזה, בגללו כולם יחשבו שאנחנו רעים").

    נקודה נוספת – חוק האזרחות משחק על האיום הדמוגרפי, כלומר הוא נוגע באחת הנקודות שאולי מפחידות היום יותר מכל את המיינסטרים בארץ: מה יהיה אם וכאשר הערבים יהיו יותר מאיתנו?

    כאן אני קרוב לאחת מטענותיו של המגיב אבנר, לפיה "שיקולי ביטחון" משמשים כאחת האסטרטגיות המרכזיות להכשיר פגיעה בזכויות פרט. בעוד שהאנחנו הקולקטיבי משקשק מפחד שהערבים יהיו רוב, הוא פחות מפחד שהם יירקו על יום העצמאות (הערת אגב: במסגרת הניסיונות להצדיק את חוק הנכבה – כפי שניתן למשל לראות באתרו של משה גולדבלט המתארח ברשימות – נעשים נסיונות להסביר למה זה מסוכן שהערבים ירקו על הדגל או יתאבלו ביום העצמאות, ולמה זה עלול לגרור לאינתיפדה שלישית).

    זאת סיבה נוספת שבעטיה קל לקבוצות מסוימות להתגייס, באופן מפתיע או שלא מפתיע, להתנגדות לחוק הנכבה, בניגוד לחוקים כמו חוק האזרחות. טוב, חוק האזרחות באמת נחוץ לביטחוננו. לא?

  30. יוסף / מאי 31 2009 17:41

    אולי התצלום המפורסם של הבחור בכיכר טיאן אן מן יעזור לעידן להבין שאנשים מוכנים להרוג בשביל כלום, אבל אנשים מוכנים למות בשביל טווח ערכים רחב יותר מזה שציין.

  31. עידן / מאי 31 2009 20:49

    ינאי: המאמץ השתלם… נראה לי שהעמדות שלנו מתכנסות זו אל זו. תודה על ההבהרה.

    יוסף: יש לנו כנראה בעיה. אני אדם קשה תפיסה, ולכן הבלוג הזה מפתח תרבות דיון מאד אקספליציטית; לא רומזנית ולא ערמומית. מהניסיון שלי, עמדות שמנוסחות בעמימות רבה אינן נהירות גם למי שמביע אותן, וברגע שהוא נדרש לנסחן באופן מדוייק, הסתירות צפות למעלה.

    זה כמובן לא חל עליך, אני משוכנע שאתה מבין לעומק מה שאמרת. לא נותר לי אלא להתנצל ולהמליץ לך להגיב במקומות שבהם לא יעיקו עליך קשי תפיסה כמוני.

  32. יוסף / מאי 31 2009 20:53

    ובעברית: טוב, בסדר, שיהיה.
    ובאקספליציטית: ממך צפיתי ליותר.

  33. אפרת / מאי 31 2009 21:05

    חויה שהיתה באמת: עם תום ההפגנה נגד חוק הנכבה ודומיו ביום רביעי מול הכנסת, בעודי מחכה לאוטובוס
    עוברת חבורה של כעשרה חיילים וחיילות מיחידות שונות, כשאחת מהחיילות היא בפוזה של מדריכה.
    המדריכה אומרת לשאר: "ראיתם את המפגינים? הם הפגינו על החוק שדיברו עליו". שניים מהשאר ענו לה: "ראינו שזה הפגנה של שמאלנים, זה מה שראינו". המדריכה: אבל הם הפגינו על חופש הביטוי, זה לא רק לשמאלנים". השניים: "אם לא היה להם חופש הביטוי הם לא יכלו להפגין כאן". המדריכה נותרה אילמת בייאושה

  34. עידן / מאי 31 2009 21:30

    אולי התגובה הכי אפקטיבית כאן.

    הסיטואציה שתיארת מבהירה ברגע מה שניסיתי להבהיר בהמון מלים. "חופש הביטוי" כזכות יסוד אמיתית הפך להיות אינטרס "שמאלני" צר (להבדיל מאמריקה, למשל, שם אין הבדל בין ימין לשמאל במה שקשור לחופש הביטוי). מי שזקוק לחופש ביטוי הוא "השמאל"; התבטאויות של הימין נתפסות, כדבר מובן מאליו, כאמירות קונצנזואליות שאינן נדרשות אפילו להגנה חוקתית. ולכן גם כאשר יוגבל חופש הביטוי, הוא יוגבל מצד שמאל ולא מצד ימין. וגם המתנגדים הימניים לחוק הנכבה ימצאו דרך להכשיר את השרץ.

  35. שמוליק / מאי 31 2009 23:13

    שני מערכי משטר, אחד דמוקרטי פחות או יותר ואחד לא דמוקרטי בעליל.
    לכן יש להתייחס לשני מערכי המשטר האלה בנפרד.
    החוקים שהתנגדו להם מתרחשים במדינת ישראל הדמוקרטית ואילו הפרת זכויות האדם היומיומית מתרחשת בשטחים שמעמדם המשטרי אינו מוגדר ורוב האזרחים בישראל מנתקים עצמם תודעתית מהמתרחש "שם" תחת הההפרדה התודעתית הזו.

  36. יעל / מאי 31 2009 23:28

    קודם התקשר סוקר של מכון דחף וביקש לשאול כמה שאלות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כיוון שאני בעיצומה של כתיבת סמינר שצריך להיות מוגש תוך שעות ספורות, מובן שנעניתי להצעה המפתה להסחת דעת נוספת (מלבד הביקור בבלוגים).

    במהלך השיחה הקצרה היו כל מיני תגובות משעשעות שלו לאמירות שלי, שכנראה שיעשעו אותו, אבל החלק הכי מוזר היה כשהוא הגיע לרצף קצר של שאלות שקשורות להשפעות אפשריות של מדינות זרות (בעיקר ארה"ב והאיחוד האירופי) על ישראל או על הסכסוך, לא זוכרת בדיוק, ובתשובה לשאלה שעסקה בדוגמה למשהו שאפקטיבי בעיניי הזכרתי את החשיבות של חרמים שמתחילים להתעורר באירופה על תוצרת שישראל מייצאת מהשטחים, או יוזמות לחרמים על ישראל בכלל בגלל שליטתה בשטחים. הוא ניסה לוודא כמה פעמים שאני מתכוונת להגיד שהחרם זה דבר טוב, וניסיתי להסביר שזה אולי הכלי האפקטיבי היחיד להפעלת לחץ על ישראל כדי שתפסיק את השליטה על השטחים, ואז הוא נעצר רגע ושאל בתימהון- "איזה שטחים??"..

    אז כן, יש כאן כנראה איזו הפרדה תודעתית..

  37. נועה / יונ 1 2009 00:25

    מצא לו למי להתקשר, ההוא ממכון דחף…

    אגב, אני בכלל לא הייתי עונה. קודם כל כי אני עקרונית לא עונה לסקרים בטלפון אבל גם מעבר לזאת, הייתי כבר חושדת שמדובר באיזה יוזמה חדשה מבית היוצר של הימין הקיצוני לאסוף פרטים על שמאלנים כדי שאפשר יהיה להשתמש בזה בבוא העת.

  38. עידן / יונ 1 2009 07:46

    חלק נרחב בפוסט מתייחס להסבר שהעלית ושולל אותו, על בסיס היחס הסלחני מאד שקיבל חוק האזרחות, שפוגע גם הוא באזרחים ישראלים, והרבה יותר קשה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: