Skip to content
30 ביוני 2016 / עידן לנדו

חוצבים את פלסטין, בונים את ישראל

כיצד השתלטה מדינת ישראל על משאבי האבן הטבעית בגדה המערבית וריסקה את הענף הרווחי ביותר בכלכלה הפלסטינית

פשיטת עונשין

ב-17 במרץ השנה יצאו שני צעירים פלסטינים מן הכפר בית פאג'ר, 10 ק"מ דרומית לבית לחם, לכיוון צומת אריאל. כשהגיעו לצומת תקפו חיילת ישראלית בדקירות סכין; החיילת נפצעה באורח בינוני עד קשה, ושני הצעירים חוסלו בידי חיילים שאיבטחו את הצומת.

האירוע הזה דווח בתקשורת הישראלית. מה שלא דווח הוא שכחלק מחבילת העונשין, ארבעה ימים מאוחר יותר, פשט צה"ל על 35 מחצבות פלסטיניות במרחב בית פאג'ר והשבית אותן מפעילות. הצבא החרים ציוד בשווי מיליוני דולרים, ולמעשה הוציא ממעגל התעסוקה כ-3,500 פועלים פלסטיניים. מפעיל באגר פלסטיני שהשבית את הכלי שלו כדי למנוע את החרמתו, הוכה נמרצות בקתות הרובים של החיילים. שגרה.

בניגוד לפעמים קודמות, הציוד המוחרם לא הוחזר לאחר תשלום קנס. המנהל האזרחי החליט שהפעם זה סופי. בעלי המחצבות נדרשו לשלם תמלוגים רטרואקטיביים עבור 3 השנים האחרונות, ולהתחייב שלא לפתוח יותר את המחצבות.

הצעד הדרמטי הזה לכאורה לא קשור כלל לפיגוע. מה הקשר בין מאבק בטרור לבין מחצבות? אך תושבי בית פאג'ר משוכנעים שהעיתוי לא היה מקרי. כך מלמד ניסיון העבר. מן הצד הישראלי מוכר היטב הדפוס הזה – "התעמרות בחסות המאבק בטרור" – שבו מנצלות רשויות הצבא את הזעם הציבורי כדי להוציא לפועל תכניות מגירה מכאיבות במיוחד. למותר לציין שלא רק צדק אין כאן אלא גם לא תועלת. בחודשים האחרונים בית פאג'ר רותחת ומוציאה מקרבה עוד ועוד חוליות חמושות. האם יש קשר בין זה לבין שבירת ענף המחצבות בידי ישראל? שאלות שלא שואלים.

הפשיטה הזאת על המחצבות הפלסטיניות הועלמה מדיווחי החדשות בישראל, אבל אפשר היה לקרוא עליה בדיווח של HRW. חודשיים קודם לכן פירסם הארגון דו"ח נרחב, "כיבוש בע"מ", שמתאר את שלל הדרכים הכלכליות והעסקיות שבהן פועל הכיבוש הישראלי. ניצול משאבי האבן הטבעית ופעילות המחצבות, הישראליות והפלסטיניות, זוכים לפרק נפרד באותו דו"ח, שעוד נשוב אליו. גם הדו"ח הזה לא זכה להתייחסות בתקשורת הישראלית.

שווה להתעכב על הנקודה הזאת לרגע. דיווחי החדשות בישראל התעלמו הן מן הפשיטה על המחצבות והן מן הדו"ח הדרמטי של HRW. על בית פאג'ר תשמעו רק בהקשר של "חוליות טרור". גורל המחצבות הוזכר בשני מקומות בלבד – טור דעה ב-ynet וטור דעה ב"הארץ". שני כותבי הטורים הם נציגי HRW. מה זה אומר? ראשית, זה אומר שעורכי החדשות לא רואים צורך לסקר פשיטה של צה"ל שסוגרת 35 מחצבות פלסטיניות ופוגעת בפרנסתם של 3,500 פועלים; שנית, זה אומר שדו"ח מקיף על ההשקעות הבינלאומיות בשטחים לא מעניין אותם; והכי חמור, זה אומר שהנושא נתפס בעיניהם בסך הכל כ"דעה" של תמהונים מארגוני זכויות אדם ולא כעובדות קשות מן המציאות של חיינו. המיסגור הזה מסביר מדוע הדיווחים צללו כאבן במים עמוקים. ונשאלת השאלה האם בעתיד גם ה"חסד" הזה יישלל, וארגוני זכויות אדם ייאלצו לקנות שטחי פרסום כדי להביא את העובדות הלא נוחות מן השטחים לידיעת הציבור.

למה מחרים צה"ל ציוד חציבה פלסטיני? השאלה הזאת קשורה הדוקות לשאלה אחרת – מה עושות המחצבות הישראליות בשטחי הגדה המערבית? רק אם נבין את הקשר בין צמצום הפעילות הכלכלית של הפלסטינים לבין הרחבת הפעילות הכלכלית בהתנחלויות, נוכל להבין את משמעותם ארוכת הטווח של תהליכי העומק שמתרחשים שם בשנים האחרונות, הרחק מעין הציבור. ואי אפשר יהיה להבין אותם מבלי להבין את התפקיד המרכזי של מערכת החוק הכפולה שבשטחים, ליהודים ולערבים.

המחצבות הפלסטיניות: לא יכולות להיות חוקיות

ענף האבן מרכזי בכלכלה הפלסטינית. לפי איגוד השיש והאבן הפלסטיני, התעשייה תורמת 250 מיליון דולר בשנה לתוצר המקומי הגולמי. זהו ענף הייצוא המוביל של הפלסטינים – 17% מכלל הייצוא – ותוצריו משווקים ל-60 מדינות. הענף מספק בין 15 ל-20 אלף משרות.

כ-80% מכוח העבודה בבית פאג'ר מועסקים בתעשיית האבן, המקיפה 150 מפעלים ו-40 מחצבות באזור. רוב המפעלים נמצאים בשטח B, אבל המחצבות נמצאות בשטח C, בשליטה ישראלית מוחלטת. אין מנוס מכך. שטח B, כפי שהוגדר בהסכמי אוסלו, מכיל את האזורים הכפריים שסמוכים לערים הפלסטיניות הגדולות (שטח A). גבולות השטח שורטטו כך שתחמו את כל השטח הבנוי בנקודת הזמן של 1995. כל עתודות השטח – לבנייה, לחקלאות, לפיתוח – נותרו בשטח C, כ-60% מהגדה. שטחי A ו-B אינם רציפים, ויוצרים 166 מובלעות בגדה המערבית. שטח C היה אמור להימסר לידי הפלסטינים בשנת 2000, אך ישראל מעולם לא התכוונה למלא את חלקה בהסכם. בפועל, היא עושה הכל כדי לספח את השטח הזה ולסלק ממנו את תושביו הפלסטינים.

איפה היו המחצבות הפלסטיניות? רובן בשטח C, כמובן. לא מקובל להקים מחצבה באמצע עיר או כפר, וכל השטחים הפתוחים נכללו בשטח C. מרבית המחצבות הפלסטיניות כבר פעלו כששטח C הוכרז. הוא פלש אליהן, לא הן אליו. ועוד נקודה חשובה: הן הוקמו על קרקע פרטית. המלחמה של ישראל בהן איננה נסובה על בעלות הקרקע אלא על רשיונות עבודה. ישראל אינה מאפשרת שום פיתוח פלסטיני בשטח C – שום תכניות מתאר, שאיבת מים, סלילת כבישים, הקמת חממות. כלום. (ועל כן היתה זו חוצפה מדהימה מצידו של הנשיא ריבלין לדחוק באיחוד האירופי "לקדם פיתוח תשתיות, גז, חשמל, מים, ביוב ודיור" בשטחים). המצב כיום הוא שאף אחת מ-40 המחצבות שבאזור בית פאג'ר איננה פועלת ברשיון. רובן מושבתות מעבודה, מקצתן פועלות נגד החוק. על פי הערכת הבנק הלאומי מן השנה שעברה, בכל שנה מפסיד המשק הפלסטיני 241 מיליון דולר בשל מגבלות הכרייה בשטח C שמטילה ישראל. במקביל, המשק הישראלי מרוויח 82 מיליון דולר בשנה מן הכרייה הקולוניאלית באותו שטח.

מחצבה פלסטינית בשטח C. צילום: HRW

מחצבה פלסטינית בשטח C. צילום: HRW

תחקיר HRW משרטט את התהליך שהביא למצב האבסורדי הזה. עד שנת 1994 נהג המנהל האזרחי בהתאם להגדרת התפקיד שלו – הסדרת העניינים האזרחיים של האוכלוסיה הכבושה – והעניק רשיונות למחצבות הפלסטיניות, תחת פיקוחו. מאז 1994 – כלומר, סמוך לחתימת הסכמי אוסלו – חדל המנהל להעניק רשיונות למחצבות חדשות. במקביל, המשיכו להתרבות המחצבות הישראליות בשטחים באותה תקופה. מנגנון האפרטהייד, אם כן, צמח באופן אורגני מהסכמי אוסלו (עניין שהשמאל הממלכתי בישראל עדיין מתכחש לו).

בין השנים 1994-2012 המשיך המנהל האזרחי לחדש רשיונות קיימים למחצבות הפלסטיניות. אבל ב-2012 גם זה פסק, כך שבשנים האחרונות כל ענף המחצבות הפלסטיניות בשטחים הפך בעל כורחו לבלתי חוקי. הנה כך הופכים, במחי החלטה שרירותית, ללא כל הצדקה, אלפי פועלים ובעלי עסקים ומפעלים לעבריינים. החוק עצמו לא השתנה; המחצבות לא זזו ממקומן. כל מה שהשתנה הוא החשק של הפריץ לאפשר לנתיניו קיום בכבוד. בכל השנים האלה, כוחות חמושים של המנהל האזרחי פולשים באופן סדיר למחצבות, מחרימים ציוד יקר באלפי דולרים, משביתים את הפעילות ומחוללים נזקים כלכליים עקיפים אדירים (ביטולי חוזים לקניינים, ספקי מים, משאיות תובלה וכד'). בעלי אחת המחצבות העיד שהמנהל האזרחי החרים את הציוד שלו ארבע פעמים. בפעם האחרונה הושת עליו קנס של 110 אלף ש"ח. לשם כך נאלץ למכור מחצית מהציוד שברשותו.

כשאתה הריבון, זה עד כדי כך קל.

אחת התוצאות המכוונות של ההשבתה הכפויה הזאת היא מעבר של פועלים פלסטיניים, שאיבדו את מקור פרנסתם במחצבות הפלסטיניות, למחצבות הישראליות החדשות שנפתחו. זה הסיפור האמיתי מאחורי "השגשוג הכלכלי" שמרעיף הכיבוש על הנתינים, מיתוס נלעג מבית היוצר של שמעון פרס וכנופית "השלום הכלכלי". אכן, כששוללים מן המשק הפלסטיני כל אפשרות לפיתוח עצמי ומקצצים את כנפיו בלי הרף, הפועלים נוהרים למי שכן יכול לספק פרנסה – אזורי התעשייה הישראלים והמחצבות. "אם הייתי יכול למצוא עבודה בבית פאג'ר", אמר אחד הפועלים לתחקירני HRW, "הייתי עוזב את ההתנחלות מחר בבוקר". אבל מה הוא מבין; ראש איגוד המחצבות בהתאחדות התעשיינים קבע ש"ענף המחצבות הישראליות בשטחים טוב לפלסטינים." הוא כמובן מבין טוב יותר מן הפלסטינים מה טוב להם. תוצאה נוספת של השבתת המחצבות בשטח C היא הגברת הלחץ נוסף על המחצבות בשטחי A ו-B, הסמוכות לשכונות מגורים ומחוללות נזקים בריאותיים כבדים בקרב התושבים הפלסטינים.

המציאות הזאת לא מעניינת את התקשורת הישראלית, שנוהגת לצייר את שטח C (אם בכלל הוא חוצה את סף תודעתה) כאזור הפקר שבו הפלסטינים משתוללים ככל העולה על רוחם. בכתבה דוחה במיוחד משנת 2010, דיווח אוהד חמו מערוץ 2 על מחצבה "פיראטית" של פלסטינים בלב גוש עציון (ולא, נניח, התנחלות פיראטית בלב אוכלוסיה פלסטינית). השדרן דני קושמרו הטעים: "הנזק לנוף בלתי הפיך" (כאילו הנזק שמחוללות מחצבות ישראליות הפיך). טביעות אצבעותיה הגסות של עמותת "רגבים" ניכרות בכתבת התעמולה הזאת, ואכן, אנשיה מתראיינים שם ומספרים שמשפחת פשע פלסטינית השתלטה על אדמת המדינה הזאת בשנת 1989 ומאז גדלה המחצבה לשטח של "יותר מאלף דונם".

האמת שונה לחלוטין. נתחיל בגוש עציון, שבו "חודש" היישוב היהודי ב-1967. המיתוס הזה משמיט פרט פעוט – שטחו של הגוש ההסטורי היה רק כ-15% משטחי גוש עציון הנוכחי, שישראל מתכננת לספח בהסכם הקבע. כל השאר נלקח בכוח (צווים צבאיים, הכרזה על אדמות מדינה). בשנות ה-80' הכריזה ישראל על 920 דונם מאדמות בית פאג'ר כאדמות מדינה באמצעות השיטה הנבזית הרגילה, שמתבססת על טענת אי-עיבוד הקרקע. המחצבה המתוארת בכתבה החלה לפעול על קרקע פלסטינית פרטית בשטח B ובהדרגה התפשטה מזרחה גם לשטחים שישראל הכריזה עליהם בעלות. "רגבים" עתרה לבג"ץ בדרישה לסגור את המחצבה, אך בג"ץ אישר בפסיקתו את החלטת המנהל האזרחי להסדיר את הפעלתה ברשיון. נושא "הפלישה לקרקעות מדינה" כלל לא הוזכר בפסק הדין.

מחצבה פלסטינית בבית פאג'ר. צילום: נאסר נאסר/איי-פי

מחצבה פלסטינית בבית פאג'ר. צילום: נאסר נאסר/איי-פי

את כתבת התעמולה הזאת הכין אוהד חמו, עיתונאי שבהזדמנות אחרת קונן על כך ש"הפכנו להיות אומה הרבה יותר שונאת, גזענית ובורה. לא מכירים את האחר, והוא גם לא מעניין אותנו." האם הוא מבין בכלל את תפקידן של כתבות כאלה ביצירת המציאות שלכאורה כל כך מצערת אותו? זאת שאלה כללית לגמרי. האם הישראלים המקוננים מודעים לחלקם ביצירת המציאות שעליה הם מקוננים?

כדאי גם לשים לב כיצד עמותות וגורמים בימין המתנחלי מגייסים רטוריקה "ירוקה" של שמירת הסביבה כדי לחתור תחת הלגיטימיות של המחצבות הפלסטיניות. בתחקיר של שושנה גבאי מלפני חצי שנה נחשפה פעילותו של "הפורום לישראל ירוקה", שם תמים שמאחוריו מסתתר גלעד אך, אותו גלעד אך שהקים את "עד כאן", ארגון שמתמחה בהכפשות נטולות בסיס של פעילי שמאל. אותו פורום ירוק – למעשה פורום חאקי, שכן חבריו אינם אנשי מקצוע בתחום הסביבה אלא יוצאי מערכת הביטחון – עקב אחרי מחצבות פלסטיניות "פיראטיות" (המילה "פיראטי" מככבת שם תמיד, תפקידה מן הסתם להעלות על הדעת פושעים שתומי-עין שבוזזים ברשעות עוברי אורח תמימים) והזין את התקשורת ב"תחקירים" שתרומתם העיקרית היתה לחזק את האסוציאציה האוטומטית בין "פלסטינים" ל"עבריינים". מיותר לומר שבשום מקום בתחקירים האלה לא מוזכרת העובדה הפשוטה שישראל חיסלה כל אפשרות חוקית לפלסטינים לחצוב אבן מאדמתם הילידית. הפורום כבר הצליח לסגור מחצבה פלסטינית אחת אחרי פנייה למנהל האזרחי ולפני כחודש עתר לבג"ץ בדרישה לסגור עוד ארבע מחצבות, עתירה שנדחתה על הסף.

כדי לאזן במשהו את הרטוריקה הירוקה כדאי להזכיר שישראל היא זו שמפירה את החוק הבינלאומי בכך שהיא מעבירה עוד ועוד חומרי פסולת לאתרי הטמנה בשטחים, מקימה שם אזורי תעשייה מזהמים ומזרימה שפכים מהתנחלויות לכפרים פלסטיניים. מדובר בעסקה סיבובית במעמד צד אחד: לגרוף מהשטחים את המשאבים הרווחיים שלהם, ולזרוק לשם את הזבל. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על החציבה הישראלית בשטחי הגדה.

המחצבות הישראליות בשטחים: רווח על גבי רווח על גבי רווח

עוד לפני שנתאר את היקף פעילות החציבה הישראלית בשטחים, צריך לומר מלכתחילה שפעילות זו אסורה בתכלית על פי המשפט הבינלאומי. סעיף 55 בתקנות האג (1907) קובע שהמדינה הכובשת תיחשב כנאמן (ולא כבעלים) של כל הנכסים ומשאבי הציבור בשטח הכבוש. השימוש היחידי המותר בהם הוא "הנאת שימוש" (usufruct), שמוגדר כשימוש שאינו פוגע או מכלה את הנכס. בפרשנות המקובלת, סעיף זה חל גם על משאבי טבע ומחצבים (ראו ציטוטים נרחבים מן הפסיקה והספרות המשפטית בנושא בעתירת "יש דין"). באופן כללי, האמנה מתירה שימוש מצומצם בלבד במשאבי השטח הכבוש וזאת רק לצורך מאמץ מלחמתי ובמסגרתו. מותר להניח שחציבת חצץ לצורך בניית שכונה חדשה בעפולה או אשקלון איננה צורך מלחמתי שכזה.

ובכן, הכל לא חוקי, מראש ומלכתחילה. ובכל זאת, הכל שריר וקיים.

הסיפור מתחיל זמן קצר אחרי 1967. כבר בשבועות הראשונים לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים הבינו קברניטי המדינה שיחד עם השטחים העצומים שנכבשו בסיני, בגדה ובגולן, הגיעה גם נדוניה מכובדת – משאבי טבע אדירים. בסוף יולי 1967 הוחל בקידוח בארות מים בגוש עציון ובלטרון, ובאוגוסט כבר נשלחו לסיני מומחים לסקור בארות נפט, מכרות פחם ומינרלים.

הזרז להקמת המחצבות הישראליות היה פתיחת השוק לחומרי הבנייה הזולים שהגיעו מן המחצבות הפלסטיניות בשטחים שנכבשו. כך מסכם זאת שי פוגלמן בכתבה מ-2010:

"בעקבות סגירת שתי מחצבות בגליל, שלא הצליחו לעמוד בתחרות, ובלחץ כמה חברי כנסת, קבעה הממשלה בדצמבר 68' היטל מיוחד על חומרי בנייה המובאים מהשטחים. כשהחלה פעילותן של החברות הישראליות באזור ב-72', בוטל ההיטל בשם השוויון, כדי לא להקשות עליהן את התחרות עם המחצבות שבתוך ישראל. "

ביטוי יפה, "בשם השוויון". תחילה, בשם השוויון, הקשו על המחצבות הפלסטיניות לשווק את תוצרתן לישראל. לאחר מכן, בשם אותו שוויון שהחל לפגוע ברווחיהן של המחצבות הישראליות הראשונות בשטחים, ביטלו את ההיטל. מאחורי כל מכה או לטיפה שמקבל המשק הפלסטיני עומדת תמיד שורת הרווח של המשק הישראלי. ועוד אפשר לראות כאן גילום ראשוני של הדילמה הישראלית הקבועה ביחס לשטחים: איך לקפח את הילידים מבלי לקפח את המתנחלים, ואיך לצ'פר את המתנחלים מבלי לצ'פר את הילידים. זו דילמה מאתגרת שכן בשפה המשפטית המקובלת לא ניתן להבחין בין יהודים וערבים סתם, ואבחנה הגיאוגרפית, למצער, אין. דילמות דומות צצו בשנים האחרונות ביחס להחלת חוקי העבודה הישראלים בשטחים. 50 שנה, והאפרטהייד עדיין נע באי-נוחות במחלצותיו המשפטיות.

המחצבות הישראליות בשטחים נהנו במשך שנים ארוכות מצמיחה והרחבת פעילותן הרחק מעיני המחוקק. ב-2008 היו 8 מחצבות ישראליות בשטחים; הן הפיקו כ-12 מיליון טון חצץ לשנה, ש-74% מהם שווקו אל תוך הקו הירוק (בניגוד לחוק הבינלאומי). ב-2011 כבר יש 11 מחצבות, ושיעור הגזל – התפוקה המועברת לתוך הקו הירוק – מגיע ל-94%. ב-2014 ירד מספרן ל-9 מחצבות. בעקבות פסיקת בג"ץ ב-2011, לא מאושרת יותר הקמת מחצבות ישראליות חדשות בשטחים, אך אלה הקיימות יכולות להתרחב ואף עושות כך באופן פיראטי (ראו בהמשך).

במשך השנים קטן חלקו היחסי של החצץ הישראלי בשוק הפלסטיני, בשל ההוראה של הרשות הפלסטינית להימנע ככל האפשר מהישענות על כלכלת ההתנחלויות. זה גורם מכביד נוסף שכן התוצרת הישראלית, שמופקת באמצעים טכנולוגיים משוכללים, זולה יותר מן הפלסטינית, עתירת העבודה. נוסף על כך ישראל אינה מתירה לפלסטינים להפיק חצץ בפיצוצים אלא רק בריסוק, תהליך יקר יותר.

המחצבות הישראליות בשטחים מספקות כ-20% מכלל צריכת חומרי הבנייה בישראל. מחקר שערך מנהל מקרקעי ישראל (דו"ח ועדת בלניקוב) בשנה שעברה קבע כי "לולא פעילות המחצבות ביו"ש היה הענף נקלע כבר לפני שנים למשבר של חוסר בהיצע, אשר לו השלכות חמורות אף מעבר לעליית המחירים (כגון פגיעה ביכולת להוציא אל הפועל מקצת מהפרויקטים בתחום הבניה ו/או התשתית בהיעדר חומרי גלם מספיקים)." במילים פשוטות, שוק הבנייה בישראל תלוי מאד באספקה רציפה של חומרי גלם לבניין מן השטחים.

זאת נקודה קריטית להבנת הנושא עצמו בפרט והאחיזה הישראלית בשטחים בכלל: נסיגה מן השטחים וויתור על משאבי הטבע שלהם יפגעו באינטרסים כלכליים רבי עוצמה של שחקנים מרכזיים במשק הישראלי. האינטרס הברור של בעלי המחצבות חברות הבנייה והקבלנים, הוא להמשיך ליהנות מקרן השפע של השטחים כל עוד אפשר. נתח השוק שהם מגלגלים מוערך ב-320 מיליון שקל בשנה. על פי הערכת החוקרים של ממ"י, בשטחים יש עוד עתודות של 120 מיליון טון אבן לשוק הישראלי. השמאל הישראלי, ששקוע בשיח "היפרדות" ובדיונים אינסופיים על ערכים וחזון, אף פעם לא הבין את המימד החומרי, הקולוניאלי לגמרי, שחורץ את גורל השטחים.

התועלת שמפיק המשק הישראלי מן המחצבות שבשטחים נובעות לא רק מעצם הגדלת ההיצע. המיקום שלהן במרכז (בין צפון לדרום) הארץ הוא יתרון חשוב. חלק ניכר בעלות הסופית של חומרי בניין הוא ההובלה. רוב המחצבות בתוך הקו הירוק נמצאות בגליל או בנגב. חצץ שמגיע משם אל מרכז הארץ יכול להיות יקר פי 2 מחצץ שמגיע מן הגדה המערבית. לכל התנודות האלה יש השפעה מכרעת על המשק הישראלי. פרוייקטים גדולים לתשתית, מדד תשומות הבנייה שמשפיע על מחירי הדיור – כל אלה מושפעים ממחיר חומר הגלם שמגיע מן המחצבות. ענף הדיור בישראל, שנמצא במשבר מתמשך, נהנה למעשה מתנאים נוחים במיוחד הודות לגזל המתמשך של חומרי הבניין מן השטחים. אלמלא הם, המשבר היה חמור הרבה יותר.

ולבסוף, יש גם רווח סביבתי. כמו פסולת, מחצבות הן מפגע סביבתי רציני, ולכן, בדיוק כמו פסולת, ישראל מעדיפה להדוף אותן אל מעבר לקו הירוק, ארץ ההפקר שרוב תושביה ממילא נטולי זכויות פוליטיות, לא כל שכן זכויות לנשום ולשתות אוויר ומים נקיים. מנהל תחום תכנון בחברה להגנת הטבע בישראל, איתמר בן דוד, הסביר זאת כך: "הופתעתי מן החלק הגדול (של חומרי הבנייה) שמגיע לישראל מן הגדה המערבית. סיבה אחת היא בבירור שתקנות התכנון וההערכות הסביבתיות בגדה המערבית הן פחות נוקשות מאשר בישראל. בישראל, אף אחד לא רוצה מחצבה ליד קרקע מגורים שבבעלותו." מבקר המדינה מצא ב-2013 שהמנהל האזרחי אינו מפקח על שיקום מחצבות ישראליות נטושות בשטח C, "המהוות מפגע אקולוגי וסביבתי חמור". למעשה, אין על מה לפקח כיוון שמעבר לקו הירוק אין מקור תקציבי לשיקום סביבתי של מחצבות "גמורות", כפי שיש בתוך הקו הירוק (מפעילי המחצבות עצמם אחראים לשיקום).

על המפעלים הישראלים המזהמים בשטחים כתבתי כאן בהרחבה. הגדה המערבית היא עדיין גן עדן למזהמי סביבה שחפצים לחמוק מנחת זרוען של הרשויות; רק כמחצית מחוקי הסביבה הישראלים תקפים בשטחים, ורמת האכיפה ממילא נמוכה עד לא קיימת (נושא ששב ועולה בדו"חות מבקר המדינה).

מצפצפים על החוק

כידוע, "שלטון החוק" בשטחים הוא מושג חמקמק ונזיל. אף על פי כן, בתוך הערבוביה המשפטית שנוצרה בשטחים מסתמנים כמה דפוסים קבועים. אחד מהם הוא הכלל שאומר שעבריינים לא עוצרים באדום, לא בקו הירוק, וגם לא בסוג החוק המופר. מפעלים ישראלים בשטחים מפרים דרך קבע לא רק את החוק הבינלאומי אלא גם את החוק הישראלי. לפעמים המחוקק טורח "לתקן בדיעבד" את החוק כדי שיכשיר את השרץ, לפעמים הוא משאיר את השרץ כמות שהוא, שנתרגל אליו ונחשוב שהוא חוקי. מצב כזה שורר באזור התעשייה "ניצני שלום", בהעסקת ילדים בלתי חוקית בהתנחלויות הבקעה, וגם בענף המחצבות.

לפני שנגיע לעתירת "יש דין", שהתבססה על אי-חוקיות המחצבות הישראליות בשטחים לפי המשפט הבינלאומי, נזכיר את הפרות החוק הישראלי.

ב-1998 מצאה ועדה של משרד הביטחון (ועדת ורדי-גדרון) בור שחיתות ענק בתחום חלוקת הזכיונות להפעלת מחצבות ישראליות בשטחים. בין השאר התגלו עדויות פליליות ל"דלת מסתובבת" מתפקידי רישוי במנהל (שאחראים על מתן זכיונות כרייה) לתפקידים בכירים בחברות הכרייה שזכו בזכיונות. ב-2008 פוטר מתפקידו מנהל בכיר ביחידת הפיקוח של המנהל האזרחי, שסייע בהקמת מחצבה פרטית בהתנחלות כוכב השחר, שבה היו לאשתו מניות. 7 שנים אחרי ועדת ורדי-גדרון, מבקר המדינה מצא שהמנהל לא טיפל כראוי בממצאי הוועדה. לא נפלתם מהכסא. למה כל זה קורה? כי המחצבות הישראליות מקבלות רישוי מהמנהל האזרחי ללא מכרז. איך זה? כי חוק המכרזים הישראלי לא חל בשטחי הגדה המערבית.

פטנט לא רע, האפרטהייד.

הלאה. דו"ח מבקר המדינה משנת 2005 חשף שוד מאורגן שביצע אוצר המדינה בכספים פלסטיניים. מאז חתימת הסכמי אוסלו, העבירה המדינה לקופתה מאות מליוני שקלים מגביית אגרות והיטלים בשטחי הגדה המערבית. חלק ניכר מהם היה תמלוגים על הפקת חצץ ואבן ממחצבות פלסטיניות וישראליות. לעתים הגיע גובה המסים ל-80 מיליון שקל בשנה. המסים האלה, שנגבים בשטח כבוש, צריכים היו להישמר בקופת המנהל האזרחי, שאמון על תקצוב עבודות תשתית ציבוריות בשטחים, שמפירותיהן נהנית האוכלוסיה הכבושה. בפועל, הכסף זרם ישירות למדינת ישראל מבלי שמישהו דאג לפצות את המנהל. כך בדיוק גם עבד השוד המאורגן של כספי הביטוח הלאומי של הפועלים הפלסטינים שחשף "קו לעובד" ב-2010 (יותר מ-8 מיליארד שקל): כספים שנוכו ממשכורות הפועלים והיו אמורים לעמוד לרשותם (קצבת זקנה, קצבת נכות, דמי אבטלה) "נבלעו" באוצר המדינה. את הפוסט שכתבתי על השוד ההוא אפשר לקרוא כאחיו התאום של הפוסט הנוכחי.

איך התאפשר שוד התמלוגים? טריק מלוכלך שרק גזע האדונים יכול להמציא. הסכמי אוסלו קבעו שבתום 5 שנים (כלומר, בשנת 2000) יעבור שטח C לידי הפלסטינים ואיתו יעבור מן העולם המנהל האזרחי. כידוע, שטח C נשאר בידי ישראל, המנהל האזרחי נשאר על כנו והתמקצע עוד יותר בתפקידו העיקרי – ניכוש וטאטוא כל זכר לבנייה פלסטינית בשטח C – אבל מבחינת מערכת המיסוי בגדה – המנהל האזרחי התפוגג לו באוויר. כך הגיעו תמלוגים מן השטחים לכיס האוצר הישראלי. כלומר, כדי להימנע מהשקעה לטובת תושבי השטחים הפלסטינים, ישראל הקפידה לחסל באופן נומינלי את המנהל האזרחי, ככתוב בהסכם אוסלו, ובאותו זמן ממש הקפידה להתעלם מהתחייבותה להחזיר את שטח C (שבשטחו נגבו המיסים) לידי בעליו האמיתיים. לא רק אכלנו את העוגה והשארנו אותה שלמה, גם שלשלנו לכיסנו מס מן האופים.

כמקובל בדו"חות של מבקר המדינה, במיוחד אלה שנוגעים לשטחים, גם זה נזרק לפח. ב-2010 פורסם שהשוד המאורגן ממשיך ללא הפרעה, על אף מחאותיהם הקלושות של אנשי הפרקליטות הצבאית. משפטן שישב באחת הישיבות שבהן נדון דו"ח המבקר תיאר את תהליך העבודה שלהן כ"אבסורדי ומגוחך":

"בהתחלה, לקחנו כפשוטו את דרישת החוק. חיפשנו מה היו השקעות המדינה בשנים האחרונות בשטחים, שאפשר יהיה לתייג אותן כהשקעות למען האוכלוסייה המקומית. הרעיון היה לקזז אותן אל מול התמלוגים שלא הגיעו לקופת המנהל האזרחי. נדהמנו מדרישת אנשי המנהל ומשרד הביטחון להכניס לקטגוריה הזאת את חומת ההפרדה, בניית מחוז ש"י של המשטרה, הוצאות הצבא השוטפות ועוד שלל פעילויות שבינן לבין רווחת הציבור הפלסטיני בשטחים אין שום קשר. בהמשך, היו מי שדרשו להכניס לחשבון גם את הכבישים העוקפים ותשתיות נוספות שנבנו לרווחת המתנחלים."

לא בדקתי מה המצב היום אבל אין לי ספק שאף אחד לא טרח להחזיר את תמלוגי המחצבות שנגנבו לתקציב המנהל האזרחי, לא כל שכן להפנותם לרווחת האוכלוסיה הפלסטינית.

בתמלוגים שאמורים להגיע למנהל האזרחי אפשר לעשות עוד שימושים יצירתיים. למשל, להעביר אותם ישירות לתקציבי התנחלויות. המקרה של התנחלות בית חגי מאלף. בשנת 1991 קיבלה ההתנחלות – שהוקמה על קרקע פלסטינית פרטית שנתפסה ל"צרכים צבאיים" – מידי החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית מתנה חלומית: זיכיון למשך 49 שנה לכריית אבן במחצבה שנמצאת 22 ק"מ (!) מן היישוב. בפועל, אין לתושבי ההתנחלות קשר עם המחצבה, שמופעלת בידי חברת "מדן". ב-2010 רק תושב אחד בהתנחלות עבד במחצבה; שאר העובדים היו פלסטינים מדהריה. אבל בהתאם לזיכיון, חברת "מדן" מעבירה לבית חגי תמלוגים על כל טון חצץ שמופק במחצבה. מדובר ביותר ממיליון שקל בשנה, כ-80% מהכנסות ההתנחלות, ועל פי ההערכה, מקור פרנסתם של כמחצית מתושביה.

ובקצרה: מתנחלים שיושבו בקרקע שנגזלה מפלסטינים נהנים מתמלוגים על משאב טבעי שגם הוא נגזל מפלסטינים. כך עובד משק קולוניאלי.

לפני חצי שנה פורסם שבין השנים 2009-2014 הרחיבו המחצבות הישראליות את שטחי הכרייה שלהן בשטחים ב-500 דונם. הכל לא חוקי כמובן. בחלק מן המקרים, בוצעה פלישה לקרקעות פרטיות של פלסטינים. גם מחצבת בית חגי היתה חלק מן החגיגה הזאת.

מתנחלי בית חגי נהנים מכל העולמות: גם חיים על חשבון תמלוגים ממשאב שלא השקיעו בו שום מאמץ או עבודה, וגם מרוחקים קילומטרים רבים מן האבק והכיעור הסביבתי של המחצבה. לעומתם, גורלם של מתנחלי נעלה וניל"י לא שפר עליהם כך. אלה התבשרו בתחילת שנות האלפיים שבסמוך להם עומדת לקום מחצבה חדשה ("נטוף") שתפגע קשות באיכות חייהם. בניסיון למנוע את הדבר עתרו לבג"ץ, ובין שאר הנימוקים לפסילת התכנית להקים את המחצבה טענו – אתם מחזיקים חזק? – שאין לישראל סמכות להקים מחצבות לשימושה בשטח כבוש. כן כן, אותו סעיף 55 לתקנות האג. היה זה פליק-פלאק מדהים לאחור: מתנחלים שבעצם ישיבתם בשטח הכבוש מפרים את החוק הבינלאומי (סעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית) מסתמכים על החוק הבינלאומי בדרישתם לסעד משפטי.

בית המשפט דחה את העתירה, ופסיקתו שופכת אור חיוני על מערך האינטרסים האמיתי בשטחים. יהודים לפני ערבים, זה ברור, אבל גם רווחים ועסקים לפני איכות חיים. כשפוטנציאל הניצול הכלכלי של משאבי הגדה מתנגש עם איכות החיים של תושביה, ולו גם תושביה היהודים – הניצול הכלכלי גובר. החוק עומד לצידם של המתנחלים כשהם משרתים את ההון אבל לא כשהם מתנגדים לו. גם זה מאפיין קולוניאלי מובהק.

לבסוף, נזכיר עוד צד שמרוויח מן האבן הפלסטינית – תאגידים בינלאומיים. דו"ח HRW מספר על מחצבת נחל רבה שהוקמה על אדמות הכפר א-זאוויה ב-1983. ב-2004 נקבע תוואי גדר ההפרדה ממזרח למחצבה, כדי לחבר אותה ישירות לשטח ישראל; בו בזמן, הגדר חוצצת בין הכפר הפלסטיני לקרקע שנלקחה ממנו. המחצבה עברה מידיים אוסטרליות לבריטיות וכעת היא בידי תאגיד היידלברג הגרמני, שמפעיל בישראל את חברת "הנסון ישראל". התאגיד משלם מיליוני שקלים בשנה תמלוגים למנהל האזרחי וכן מסים מוניציפליים למועצה האזורית שומרון. הנה כך תומך השוק הגלובלי בפרוייקט ההתנחלויות, לפעמים מאותן מדינות אירופיות ששולחות אוהלים וציוד הומניטרי לעניים המרודים שישראל מגרשת שוב ושוב משטח C.

מחצבת נחל רבה, בבעלות "הנסון ישראל" (תאגיד היידלברג). צילום: HRW

מחצבת נחל רבה, בבעלות "הנסון ישראל" (תאגיד היידלברג). צילום: HRW

את כל הרקע העובדתי הזה חשוב לדעת כשבאים להבין את עתירת "יש דין" נגד הפעלת המחצבות הישראליות בשטחים ואת פסיקת בג"ץ המחפירה שבאה בעקבותיה.

עתירת "יש דין" ופסיקת בג"ץ

בסוף שנת 2008 פנה ארגון "יש דין" למנהל האזרחי בדרישה להפסיק את הכרייה הישראלית בשטחי הגדה המערבית. "מכיוון שפעולת הכרייה מנוגדת למשפט הבין לאומי", טען הארגון, "ובוודאי כאשר מוטבי תוצרי הכרייה הם אזרחי ישראל וחברות ישראליות, ולא האזרחים המוגנים אשר משאבי הטבע שייכים להם – מדובר הלכה למעשה בביזה של שטח כבוש." המנהל כמובן לא התרגש. על כן עתר "יש דין" לבג"ץ במרץ 2009 (העתירה המלאה נמצאת כאן).

זאת היתה נקודת מפנה מסוימת, שכן מיד לאחר העתירה ועוד בטרם התקבלה פסיקת בג"ץ, הודיעה המדינה כי לא תקים יותר מחצבות חדשות בשטחים. באותה נשימה, טענה המדינה שמדובר בסוגיה מדינית שאין לבית המשפט עילה להתערב בה. במקביל, נערכה המדינה לצמצום הכרייה בשטחים במקרה שבג"ץ יפסול לרעתה. מסמך מדיניות שהוכן לבקשת משרד הפנים פירט שורה של חלופות לאבן מן השטחים (כרייה תת-קרקעית, מיחזור של 90% מפסולת הבניין וכד'). ניתוק ענף הבנייה בישראל מן המשאב הפלסטיני, סיכם המסמך, מחייב רפורמות משמעותיות, אבל הוא אפשרי.

כל זה לא היה נחוץ, שכן בג"ץ דחה את העתירה בדצמבר 2011 (לפסיקה המלאה, ראו כאן). נימוקי הדחייה היו: 1) העותרים התעלמו מכך שהמדינה התירה במשך עשרות שנים את פעולת המחצבות והזכויות שנגזרות ממנה; 2) החציבה בשטחים (נזכיר – עד 12 מיליון טון בשנה, ש-94% מהם מועברים לשטח ישראל) איננה מגיעה לכדי הריסה או דלדול של המשאב, ובפרט שהמדינה התחייבה שלא לפתוח מחצבות חדשות; 3) יש לקחת בחשבון את המצב של "כיבוש מתמשך" ואי אפשר להקפיא את הפיתוח הכלכלי עד סוף הכיבוש; 4) המחצבות מספקות פרנסה לעובדים פלסטינים ומשלמות תמלוגים למנהל האזרחי, שמשקיע כספים לרווחתם של הפלסטינים.

נימוקים (1) ו-(3), בניכוי המחלצות המשפטיות, מסתכמים באמירה פשוטה: פשע שנמשך זמן כה רב, מלבין כשלג. שהרי מה עניין ה"התמשכות" כאן? האם חלה התיישנות על זכות הקניין שלך במצב שבו הגזלן מחזיק בנכסיך במשך 40 שנה? המדינה עצמה נתלית באי-פקיעתה של זכות הקניין, אפילו אחרי 70 שנה, כשהיא מגרשת מבתיהם תושבים פלסטינים בשיח' ג'ראח ובסילואן. ואלה אפילו לא גזלו את הקרקע שעליה בנו אלא קיבלו אותה כדין מן השלטון הירדני. כמובן, זכויות קניין שאינן פוקעות שייכות ליהודים.

יתירה מזאת, מאלף לראות כיצד הכיבוש הופך, בתיק המחצבות, ל"מצב מתמשך" שמצריך גמישות משפטית. זאת בניגוד לתיקים רבים אחרים, שבהם המדינה דווקא מנפנפת בהיותו של הכיבוש "מצב זמני" בבואה להגן על מעשי נבלה שונים ומשונים, ובית המשפט משתכנע בנקל שאכן, מדובר רק ב"תפיסה לוחמתית" זמנית (כבר כמעט בן 50 הילד, ועדיין "זמני"). כך למשל הוכשר תוואי "גדר ההפרדה" שפלש מעבר לקו הירוק בנקודות רבות לאורכו. בג"ץ אומנם כפה תיקונים מסויימים בתוואי, בשם המידתיות, אך לא ראה בעצם הפלישה לטריטוריה הפלסטינית אקט לא לגיטימי כשלעצמו (כפי שפסק בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג) – בדיוק מנימוקי הצורך של תפיסה לוחמתית.

ובכן, מה חושב בית המשפט העליון: הכיבוש זמני או לא זמני? תלוי מה מועיל לנו. כדי להצדיק פגיעה במרקם החיים של האוכלוסיה הנכבשת, אפשר להגדיר את הכיבוש כ"זמני". כדי להדוף פגיעה באינטרסים כלכליים של הכובש, אפשר להגדיר אותו כ"מתמשך". החוק הוא מה שהחזק מגדיר כחוק.

נימוק (2) – החציבה אינה מדלדלת את משאבי האבן וממילא המדינה התחייבה שלא להקים מחצבות חדשות – תלוש מן המציאות. על פי הערכות המדינה עצמה המחצבות בשטחים ימצו את עצמן בתוך 20-30 שנה. מה זה אם לא דלדול? סעיף 55 לתקנות האג מאפשר לכובש לנהל ולעשות שימוש מוגבל בנכסים שהיו קיימים לפני כניסתו לשטח; הפיכתן של המחצבות הישראליות, שהוקמו אחרי 1967, לחלק אינטגרלי מן המשאב הקיים בשטח, היא אקרובטיקה מילולית. וכפי שהעיר אייל גרוס, אם אין כל בעיה חוקית בהפעלת המחצבות הישראליות בשטחים, למה התחייבה המדינה לא להקים חדשות? מה מבדיל בין 11 המחצבות החוקיות-לכאורה כיום לבין המחצבות הלא-חוקיות שהקמתן נמנעה?

ולבסוף, נימוק (3) בדבר התועלת שמפיקים הפלסטינים מן המחצבות הישראליות הוא התגלמות הציניות הקולוניאלית הטיפוסית. כפי שתואר בהרחבה בחלקו הראשון של הפוסט, ישראל עושה כל שביכולתה כדי לצמצם, לרושש ולבסוף לחסל את ענף המחצבות הפלסטיני. זאת במקביל לשורה ארוכה של מגבלות פיתוח, בנייה ומסחר שגובות מן המשק הפלסטיני מיליארדי דולרים בשנה. משבר התעסוקה המתמשך במשק הפלסטיני נעוץ בכיבוש, ורק הרעב ללחם דוחף את הפלסטינים ללכת לעבוד בעסקים ומפעלים בהתנחלויות שתפקידם להעמיק את הכיבוש. בידה האחת – לא, ברגלה האחת – ישראל רומסת את הפיתוח הכלכלי של הפלסטינים, בידה השניה זורקת להם פירורי תעסוקה, ובין לבין מתבשמת בגדלות הנפש שלה כלפי הנייטיבז. הגישה המחליאה הזאת, מסתבר, לא פוסחת גם על שופטי בג"ץ הנכבדים.

את פסיקת בג"ץ סיכמה יפה קלרה אונגר: "אם לא ניתן לשנות את המציאות, אם המציאות חורגת ממה שמתיר המשפט הבינלאומי, הרי שבמקום לשנות את המציאות, מתבקש להרחיב (ללא הכר) את פרשנות הדין הבינלאומי."

מחצבת כוכב השחר, בבעלות "מרדכי בנימין ובניו עבודות עפר". צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס

מחצבת כוכב השחר, בבעלות "מרדכי בנימין ובניו עבודות עפר". צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס

לבג"ץ המחצבות יש השלכות מרחיקות לכת. בהיבט העקרוני, פסק הדין אינו מצטמצם לפעולות כרייה ועל כן ניתן להבינו כהיתר גורף למדינה הכובשת, ישראל, לעשות שימוש מכלה במשאבי השטח הכבוש. אם מחר יתגלה מרבץ יהלומים או אורניום ליד חברון, בית המשפט לא ימנע מחברות ישראליות להפיק ממנו את מירב הרווחים. האם פירוש הדבר שנזקה של העתירה היה רב מתועלתה? האם היא הביאה לעולם גושפנקה רשמית לביזת אוצרות הטבע של השטחים?

לא. צריך לזכור שהרשויות בישראל אינן מחכות לאישור בית המשפט; הן בוזזות את השטחים כל הזמן, מאז יוני 1967. הרשויות לכל היותר מרסנות עצמן במידה כלשהי בעקבות התערבות בית המשפט. ואומנם כאן החליטה המדינה שלא להקים עוד מחצבות חדשות בשטחים – הישג משמעותי שלא היה מתגשם לולא העתירה של "יש דין". ישראל בוזזת באופן רשמי את מקורות המים של הפלסטינים, לכאורה על פי הסכם אוסלו, אך בפועל כהנצחה של הסדר שהוגבל ל-5 שנים בלבד והיה אמור לפקוע לפני 16 שנה. המנהל האזרחי הורס, דרך קבע, בארות מים ומחרים מכליות מים, ובכל קיץ מקצץ במכסות המים של הפלסטינים.

במלים אחרות, בג"ץ לכל הפחות נותן סעד מינורי לפלסטינים, ולכל היותר נותן חותמת רשמית לעוולות מתמשכות, שמתקיימות איתו או בלעדיו. אבל דווקא החותמת הרשמית הזאת חשובה למאבק נגד האפרטהייד המשפטי שבשטחים; היא מציפה לפני השטח את האנומליה החריפה שגלומה בשליטה הישראלית על שתי אוכלוסיות נפרדות באמצעות שתי מערכות חוק שונות. בג"ץ המחצבות פירסם ברבים את קלונה של ישראל, העושה מאמצים עליונים להסתיר ולהסביר ולשכתב את הקלון הזה.

ייתכן שלפסיקת בג"ץ היה חלק בהחלטות של חברת הביטוח הנורבגית KLP וקרן הפנסיה הדנית FPA Pension, בשנה האחרונה, למשוך את השקעותיהן מתאגיד היידלברג (שהוזכר לעיל) ומחברת CEMEX המקסיקנית, שמפעילים מחצבות בשטחים. חברת KLP ביקשה הסברים מן התאגידים האלה לפני החלטתה, והם, ממש כמו המשיבים בעתירת "יש דין", הציגו לראווה את התועלת שמפיקים העובדים הפלסטינים במחצבות. KLP לא התרשמה וציינה כי חומרי הגלם שמופקים, הרווחים ממכירתם והמיסים מועברים לישראל ולא לרווחת האוכלוסייה הפלסטינית המקומית. לא קשה לדמיין את היועצים המשפטיים של החברה יושבים וקוראים את פסיקת בג"ץ, ועל בסיס אותה מסכת עובדתית ממש, מסיקים את המסקנה ההפוכה מזו שהסיקו השופטים הישראלים.

הלחץ עבד: ביוני 2015 מכרה CEMEX את חלקה במחצבת יתיר (אף כי היא עדיין מושקעת בשלושה מפעלים בהתנחלויות) .לפני שלושה חודשים פורסם שהיידלברג שוקלת מחדש את השקעותיה במחצבת "נחל רבה". אחת האפשרויות שנשקלות היא לא לחדש את רישיון הכרייה במחצבה הישראלית ולהשקיע במקומה במחצבה פלסטינית בשטח B.

ולכן, שוב, תודה לבג"ץ.

אחרי בג"ץ המחצבות

בשל השלכותיו מרחיקות הלכת של בג"ץ המחצבות, הגיש ארגון "יש דין" בקשה לדיון חוזר בהרכב מורחב, וצירף לבקשה חוות דעת מאת מספר מומחים למשפט בינלאומי. אלה קבעו שפסיקת בג"ץ עומדת בסתירה למגבלות שמטיל המשפט הבינלאומי על הכוח הכובש ואפילו בסתירה לפסיקות קודמות של בית המשפט העליון. המומחים לא מצאו כל בסיס לפרשנות המרחיבה שנקט בג"ץ ביחס ל"זמניות", ביחס ל"שימוש מכלה" וכד'.

ביולי 2012 דחה השופט אליעזר ריבלין את הבקשה. סוף פסוק.

מן הצד השני, אפשר לסמוך על הרשויות ועל חברות הכרייה בישראל שיסחטו עד תום את ההיתר שקיבלו מבג"ץ להמשיך בפעילותם. למה להקים מחצבות חדשות, בעצם, כשאפשר להרחיב את הקיימות (עם או בלי אישור)? בימים אלה מנהלת חברת שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ, מפעילת מחצבת נטוף בשטחים, מאבק משפטי נגד המנהל האזרחי והתנחלות גיתית. "שפיר" רוצה "להחיות" את מחצבת ורד שבשטח השיפוט של גיתית, שאותה חדלה להפעיל בשנת 2004. גיתית מעוניינת למסור את רישיון החציבה לחברה אחרת. המנהל האזרחי מתנגד גם הוא למתן רישיון החידוש ל"שפיר", שכבר מפעילה מחצבה אחת באזור, כדי לעודד תחרות (על ריכוזיות היתר בענף המחצבות בישראל, ראו כאן).

מן הדיון המשפטי עולה שבית המשפט כלל לא פיקפק בחוקיות של חידוש הרישיון למחצבת ורד, אף כי מחצבה זו לא היתה פעילה כשניתן בג"ץ "יש דין" ועל כן יש בסיס לראות בה מחצבה חדשה. בסך הכל בית המשפט מפנים כאן את "רוח המפקד" שנושבת מכיוון הרשויות. דו"ח ועדת בלניקוב מן השנה שעברה מבאר כיצד אפשר למתוח את גבולות הפסיקה הזאת לטובת בעלי העניין: "נקבעו קריטריונים לאישור פתיחת מוקדי חציבה חדשים למחצבות הישראליות הקיימות, הן בתוך תכנית מאושרת, והן תוך הרחבת מחצבה קיימת, וזאת רק במקום שימצא כי המחצבה מיצתה את פוטנציאל החציבה במוקדי החציבה הקיימים, תוך הקפדה יתרה על התכליות שצוינו בפסיקת בג"ץ." מן הניסוח הזה אפשר להבין שהדרך לחידוש הכרייה במחצבת ורד כבר סלולה.

כרגיל, הדרך סלולה על חשבון הפלסטינים. הנה ההקשר הפוליטי שנמחק לגמרי מן הדיון המשפטי. מחצבת ורד בפרט, והתנחלות גיתית בכלל, הם תוצר של מעשה גזל הסטורי שנעשה בקרקעות הכפר הפלסטיני עקרבה בתחילת שנות ה-70'. על ההסטוריה של הנישול וההתעמרות בכפר הזה כתבתי באריכות בעבר – כיצד רוססו והושמדו יבוליו, כיצד נתפסה הקרקע "לצרכים צבאיים" ומייד הוקמה עליה התנחלות גיתית, כיצד הוכרז שטח אש 904 כדי לגרש את התושבים מן השטחים החקלאיים שלהם, וכיצד מתנחלים כהניסטים יורדים מגבעות איתמר-יצהר-תפוח למרר את חייהם באופן קבוע. אל כל המסכת הזאת אפשר כעת להוסיף גם את הניצול של אדמות הכפר להקמת מחצבה ישראלית, שרווחיה יעברו לידיים ישראליות, ושהדיונים על גורלה עוברים הרבה מעל ראשיהם של בעלי הקרקע המקוריים.

סיכום הדברים: מדינת ישראל מנהלת מלחמת חורמה במחצבות הפלסטיניות בשטח C, במטרה ברורה לסגור את כולן; שודדת את המחצבות בקנסות כבדים; שודדת את המשאב הפלסטיני העיקרי לצרכי המשק הישראלי; מנצלת את הואקום המשפטי והאכיפתי בשטחים כדי לחלק זכיונות חציבה למקורבים ללא מכרז; שודדת את תמלוגי המחצבות לאוצר המדינה במקום להפנותם לרווחת האוכלוסיה המקומית; מעניקה לכל זה מעטפת לגיטימיות בג"צית; ולקינוח – מתלוננת שהפלסטינים חוצבים בניגוד לחוק ומזהמים את הסביבה.

איפה אתם בכל זה?

הפוסט הזה הוא לא על חבורה עלומה של נוכלים שמשחקים בגורלנו. הוא גם לא על מתנחלים קנאים, שופטים אטומים ואנשי עסקים חמדנים. נוח לכם אולי לחשוב שהוא על "אחרים" כאלה, שמרחק בטוח מפריד בינם לבינכם. אבל בעצם, הפוסט הזה הוא על כולנו.

מי מרוויח מתעשיית המחצבות הישראליות בשטחים? קודם כל, החברות שמפעילות אותן – הנה כאן הרשימה המלאה. אחדות מהן, כמו שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ, נמצאות בראש הפירמידה של ענף הבנייה בישראל, ושולטות על מפעלים, מחצבות, ופרוייקטים עצומים של תשתיות. אלפי ישראלים, אולי עשרות אלפים, מועסקים בחברות האלה ובשותפותיהן. במחצבת יתיר שותף קיבוץ כפר גלעדי (50% מהמניות). שמעתם טוב, קיבוץ מרוויח מפרוייקט ההתנחלות. הוא לא היחיד כמובן; למשל קיבוץ גינוסר, למשל כל קיבוצי בקעת הירדן.

בבחירות לכנסת האחרונה בכפר גלעדי, 77% מן הקולות ניתנו למפלגות השמאל – המחנה הציוני ומרצ. רק 7% מן הקולות ניתנו למפלגות הימין (הליכוד, הבית היהודי וישראל ביתנו). הנה לכם הדיסוננס הקוגניטיבי של הציבור הישראלי כולו, בזעיר אנפין. על הנייר, בהכרזות כלפי חוץ, בשיחות הסלון וגם בקלפי – הרוב תומך בנסיגה מהשטחים (ובקיבוצים, רוב מכריע). בפועל, בהתנהלות היומיומית, בבחירות הכלכליות ובהשקעות הפיננסיות – אותו רוב עושה הכל כדי להדק את האחיזה בשטחים ולסחוט מהם כל רווח אפשרי. תגידו לו שהוא לא רוצה שלום והוא יזדעק; מה פתאום, אנחנו מצביעים לשמאל. תצביעו על הסתירה בין המלים למעשים, והוא לא יבין מה הקשר.MLK

האתגר הכי חשוב של כל תנועת מחאה שמאלית בישראל, וגם הכי קשה, הוא להעיר את האזרחים מתרדמתם הפוליטית; לחשוף את הבסיס העמוק של התרדמה הזאת – הכחשת הקשר בין האמירה למעשה, הרחקת האני מאזורי אחריות ואשמה; ולהוביל אותם בתהליך של התבגרות אל קיום פוליטי מודע, נוטל אחריות ואקטיבי.

מה עושים עם האחריות? זהו כבר השלב הבא, והוא פתוח להרבה אפשרויות. כשכתבתי על תעשיית הנשק הישראלית ושותפותה לפשעים ברחבי תבל, ניסיתי קודם כל לגרום לכל מי שמעורב בה להתחיל לחשוב ברצינות על חלקו בפשעים האלה. על המעורבות העמוקה של קבלני בניין וכל מי שנעזר בהם (כלומר, כולנו) בהעמקת פרוייקט ההתנחלות כתבתי כבר לפני שנים. הדילמות אותן דילמות; כיום רק רואים אותן באור עז יותר, והמחיר ברור יותר. גם מחיר ההתעלמות.

הדברים האלה גם מקרינים על תכניות שלום לטווח ארוך יותר. הסחורה החמה של השמאל בשנה האחרונה היא יוזמת "שתי מדינות מולדת אחת", שמדגישה את "הזיקה ההסטורית, הדתית והתרבותית העמוקה" של שני העמים לכל חלקי הארץ. לצד האהדה הבסיסית שיש בי כלפי הרעיונות המכוננים של יוזמות כאלה, אני מוצא צדק רב בדברי המבקרים שמצביעים על משקל היתר שמקבלים בה מושגים כמו "מולדת" ו"שוויון" על חשבון דאגה קונקרטית לצדק ופיצויים. אי אפשר לדבר על שלום לפני שמדברים על צדק, והפלסטינים כבר ראו ובלעו יותר מדי "מסמכי חזון" שמתקשטים בראשון ומצניעים את השני.

גם להזכיר "מנגנון פיצויים" מבלי להתחייב על מה ואיך יפוצה הצד שקופח ונושל ורושש – זה לא מספיק. השוד המתמשך של האבן הפלסטינית, יותר מ-10 מיליון טון אבן שחוצים את הקו הירוק ממזרח למערב מדי שנה, הוא נקודת פתיחה מצוינת לדיון נחוץ, לא מיופיף, על פיצויים. האם מישהו חושב שהפלסטינים יסכימו למחוק מזכרונם את השוד הזה ולצעוד איתנו אל האופק בשילוב ידיים? להתחבק כך בלב חפץ עם שודדים? האם מדינת ישראל מסוגלת בכלל להחזיר לעם הפלסטיני פיצויים בסדר הגודל של המשאבים שנגזלו ממנו במשך עשרות שנים – קרקעות פוריות לחקלאות, מי תהום יקרים, אבן טבעית לבנייה? האם החוב העצום הזה ישולם במלואו או בחלקו? מי בדיוק יחליט על כך? האם ישראלים בעלי כוונות טובות יכולים להחליט עבור כל כך הרבה פלסטינים על מה ראוי להם לוותר ועל מה לא? ואם אין להם סמכות כזאת, מהי סמכותם לשכנע את הצד הישראלי שיש פרטנר פלסטיני שיהיה מוכן למחוק את החוב הכלכלי האדיר הזה רק בשביל הסיכוי "לפתוח דף חדש"?

אולי יש תשובות טובות לשאלות האלה. הנקודה שלי היא שאסור לדחות אותן למועד לא ידוע ("גורל ההתנחלויות ייקבע בהסדר הקבע" – זוכרים את הבולשיט הזה?). העיסוק במנגנון הפיצויים הכלכלי הוא דחוף וחיוני בדיוק בגלל שבממדים אחרים של הסכסוך – קורבנות הדמים, הכפרים והשכונות שנמחקו בנכבה – אין כל אפשרות פיצוי מעשית. הישראלים לא יחזירו לחיים את ההרוגים הפלסטינים, הפלסטינים לא יחזירו לחיים את ההרוגים הישראלים. הכפרים שנהרסו ב-1948 וב-1967 לא יקומו לתחייה. ההשלמה עם כל האובדן הזה, שאין עליו נחמה ואין עליו פיצויים, קשה דיה. על כן חשוב כל כך לדבר ביושר על החוב שכן אפשר להחזיר – כל טוב הארץ שהכובש ינק מן הקולוניה. החוב הזה מוטל על הצד המנצל במשוואה.

* * *

מכבש הניצול גובר מיום ליום. שגשוג המחצבות הישראליות בשטחים בא על חשבון דעיכת המחצבות הפלסטיניות, שהמנהל האזרחי סוגר בזו אחר זו. ביקור שערכו תחקירני HRW לפני חודשים ספורים בשטח C העלה שאין כמעט פעילות במחצבות הפלסטיניות. הפועלים נוהרים בעל כורחם למפעלים הישראלים. העבודה הזולה פלסטינית, הקרקע פלסטינית, משאב האבן פלסטיני, וגם חלק משוק הקנייה הוא פלסטיני; רק הרווחים ישראלים. ויש אישור בג"ץ.

[תודה לדרור אטקס]

20 במאי 2016 / עידן לנדו

חשיפת פשעים היא אקט של התנגדות פוליטית / אדוארד סנודן

הקדמה

באוקטובר 2015 פירסם אתר התחקירים/חשיפות The Intercept סדרה של 8 מאמרים בשם "מסמכי המל"טים". הסדרה התבססה על חומר סודי שהודלף מתכניות החיסולים האוויריים של צבא ארה"ב באפגניסטן, תימן וסומליה. על פי המידע שהודלף, ושהוסתר במשך שנים ארוכות מן הציבור האמריקני, החיסולים התבססו על מודיעין קלוש וגבו את חייהם של מאות אזרחים חפים מפשע, עד כדי שיעור של 9 מתוך 10 הרוגים בתקופות מסוימות. הסדרה הזאת שימשה בסיס לספר The Assassination Complex, מאת ג'רמי סקהיל וצוות האתר, שיצא לאור לפני כחודש בהוצאת "סיימון ושוסטר".

האתר The Intercept הוקם בתחילת 2014 כפלטפורמה לפרסום מסמכים נוספים שהדליף אדוארד סנודן לגלן גרינוולד, עיתונאי ה"גארדיאן". גרינוולד עזב את ה”גרדיאן” במטרה להקדיש את עבודתו לסוג החשיפות הזה, והיה אחד ממקימי The Intercept. כיום האתר מהווה מגדלור של עיתונות חוקרת אמיצה, חסרת מורא, בשלל נושאים של מדיניות צבאית וציבורית.

גרינוולד כתב את אחרית הדבר לספר The Assassination Complex. את פתח הדבר כתב אדוארד סנודן, שאין צורך להציגו. נגד סנודן עומדים אישומים בארה"ב על מסירת מסמכים סודיים (של ה-NSA) לידי גורמים לא מוסמכים, ובשנתיים האחרונות הוא מצא מקלט במקום בלתי ידוע ברוסיה. פתח הדבר שכתב לספר הוא למעשה הטקסט המקיף הראשון שהוא פירסם מאז המעשה שלו שטילטל את ממשלות המערב. זהו שילוב של אני מאמין פוליטי, ניתוח נוקב של מערכות כוח ושלטון, וקריאה מוסרית מהדהדת לאנשי-סוד שמחפים על פשעי הממסד לקום ולעשות מעשה.

המאמר של סנודן פורסם באתר The Intercept בתחילת החודש ומיד לאחר שקראתי אותו חשבתי שהוא חייב להופיע גם בעברית. אחרי שבועיים של נדנודים עקשניים הצלחתי לשכנע את אנשי השיווק של "סיימון ושוסטר" שלא ייגרם להם שום נזק כלכלי או תדמיתי מפרסום המאמר בתרגום לעברית בבלוג הנידח שלי. הסיטואציות שסנודן מתאר, מתוך גופי המודיעין האמריקאיים, והדילמות המוסריות שהוא מציב, רלבנטיות מאד גם לישראל. יחד עם זאת, קיימים גם הבדלים. על אלה הוספתי כמה מילות סיום משלי.

שתי הערות תרגום: המושג המרכזי של whistleblowing, שמופיע גם בכותרת המאמר, מתורגם תדיר לעברית כ"חשיפת שחיתות", אך למעשה המובן שלו בשיח הפוליטי האמריקאי עמוק יותר, וכרוך באקט אמיץ של יציאה נגד ממסד רב-כוח שעושה הכל כדי להשתיק את הביקורת. בהקשר הנוכחי, של גופי מודיעין וצבא שמפעילים כוח לא מרוסן נגד אזרחים תמימים, מה שהממסד חותר להסתיר זה לא סתם שחיתות אלא פשעים שמגיעים לידי רצח. על כן העדפתי את התרגום "חשיפת פשעים". ולעניין המילה government, שמציינת גם "ממשלה" וגם "שלטון", תרגמתי כך או כך לפי ההקשר.

המאמר של סנודן מצטרף לילקוט התרגומים "אנטי-מלחמה" של הבלוג.

* * *

חשיפת פשעים היא לא רק הדלפה; היא אקט של התנגדות פוליטית / אדוארד סנודן

"חיכיתי 40 שנה למישהו כמוך". אלה היו המלים הראשונות שאמר לי דניאל אלסברג כשנפגשנו בשנה שעברה. דן ואני חשנו קרבה מיידית; שנינו ידענו מה פירוש הדבר לסכן כה הרבה – ולהשתנות באופן בלתי הפיך – בעקבות חשיפת אמיתות סודיות.

אחד האתגרים של חושף הפשעים הוא לחיות עם הידיעה שאנשים ממשיכים לשבת ליד אותם שולחנות, ממש כפי שאתה ישבת, באותה יחידה, בכל רחבי הסוכנות, ורואים מה שאתה ראית, ועוברים על כך בשתיקה, ללא כל התנגדות או מחאה. הם לומדים לחיות לא רק עם אי-אמת, אלא עם אי-אמת בלתי נחוצה, אי-אמת מסוכנת, אי-אמת משחיתה. זו טרגדיה כפולה: מה שמתחיל כאסטרטגית הישרדות מסתיים בפגיעה באדם שעליו היא נועדה לשמור ובצמצום הדמוקרטיה שבשמה הוצדק הקורבן.

אבל שלא כמו אלסברג, אני לא הייתי צריך לחכות 40 שנה כדי לחזות באזרחים אחרים שוברים את השתיקה עם מסמכים סודיים. אלסברג העביר את מסמכי הפנטגון ל"ניו יורק טיימס" ולעיתונים אחרים ב-1971; צ'לסי (אז בראדלי) מאנינג העבירה לויקיליקס את יומני המלחמה של עירק ואפגניסטן ואת התכתובות הדיפלומטיות ב-2010. אני יצאתי החוצה ב-2013. עכשיו אנחנו ב-2016, ועוד אדם בעל אומץ ומצפון סיפק את המסמכים הדרמטיים שפורסמו כעת כ-The Assassination Complex, "מערך הרצח", הספר החדש של ג'רמי סקהיל וצוות "אינטרספט" (המסמכים פורסמו במקור ב-15 באוקטובר 2015 כ"מסמכי המל"טים").

לנגד עינינו מתכווץ פרק הזמן שבו מדיניות נפסדת יכולה להיחבא בצללים, מתכווצת מסגרת הזמן שבמהלכה פעילויות בלתי חוקתיות יכולות להתנהל בטרם תיחשפנה בידי אנשי מצפון. ולהתכווצות הזאת יש השלכות מעבר לכותרות המיידיות; היא מאפשרת לאנשים בארץ הזאת להתוודע אל פעולות הרות-גורל של הממשלה, לא בדרך של תיעוד הסטורי אלא באופן שמאפשר פעולה ישירה דרך הצבעה בקלפי – במלים אחרות, בדרך שמעצימה אוכלוסייה של אזרחים מושכלים בהגנתם על אותה דמוקרטיה ש"סודות מדינה" היו אמורים, באופן רשמי, לחזק. כשאני רואה אנשים פרטיים שמצליחים להוציא את המידע אל האור, אני נמלא תקווה שלא לעד נידרש לרסן את הפעולות הלא-חוקיות של ממשלתנו כדרך שגרה, לעקור מן השורש הפרת חוק רשמית דרך קבע, כמי שמכסח דשא (מעניין שכך גם החלו לכנות מבצעי חיסול מרחוק, "לקצור את הדשא").

אקט בודד של חשיפת פשעים לא ישנה את המציאות שבה חלקים ניכרים של השלטון פועלים מתחת לפני המים, מתחת לקו הראייה של הציבור. הפעילויות החשאיות האלה יימשכו, חרף הרפורמות. אבל מבצעי הפעולות הללו חייבים עכשיו לחיות בפחד שאם יש להם חלק במעשים הנוגדים את רוחה של החברה  – אם אפילו אזרח בודד חש דחף לעצור את מכונת האי-צדק הזאת – הם יהיו עלולים לתת את הדין. החוט שעליו תלוי השלטון התקין הוא אותו שוויון בפני החוק, שכן הפחד היחידי של מי שמפעיל את המכונה הוא שהיא תופעל נגדו.

יש תקווה בעתיד, כשחשיפות בודדות, יוצאות דופן, יובילו לתרבות קולקטיבית של נשיאה באחריות בקרב קהילת המודיעין. זה יהיה צעד משמעותי לקראת הפתרון של בעיה שימיה כימי השלטון שלנו.

לא כל ההדלפות דומות, וגם לא כל המדליפים. הגנרל דייויד פטראוס, למשל, סיפק למאהבת הסמויה שלו, שגם נהנתה ממעמדה ככותבת הביוגרפיה שלו, מידע כל כך סודי שלא ניתן היה לסווג אותו, כולל שמות של סוכנים חשאיים ומחשבותיו הפרטיות של הנשיא על נושאים בעלי חשיבות אסטרטגית. פטראוס לא הואשם בכל עבירה, כפי שמשרד המשפטים המליץ בתחילה, ותחת זאת התאפשר לו להודות בהתנהגות לא נאותה (נגזרו עליו שנתיים מאסר על תנאי וקנס כספי, ע.ל.). לו חייל פשוט היה מסלק ערימה של מחברות בסיווג גבוה ומעניק אותן לחברתו רק כדי לזכות בחיוך, גורלו היה עשרות שנים בכלא, ולא שרשרת של עדויות אופי מאת קברניטים רמי-דרג (השוו אצלנו את הטיפול בחיילת ענת קם לטיפול בגנרלים שהדליפו והחזיקו במידע סודי בניגוד לחוק, ע.ל.).

יש הדלפות מאושרות ויש גילויים מותרים. לעתים רחוקות פקיד ממשל בכיר מבקש במפורש מאחד מעובדיו להדליף שם של סוכנת סי.אי.איי כדי לנקום בבעלה, כפי שקרה כנראה עם ואלרי פליים. באותה מידה זה נדיר שיחלוף חודש מבלי שפקיד בכיר כלשהו יחשוף מידע מוגן שמשרת אג'נדה פוליטית של מפלגה כלשהי, מידע שבלי ספק "מזיק לביטחון הלאומי" תחת ההגדרות המשפטיות.

אפשר לראות את הדינמיקה הזאת בבירור בדיווח על "שיחת הוועידה של יום הדין" של אל-קאעידה, שבו פקידי מודיעין, שרצו כנראה לנפח את איום הטרור ולהסיט את הביקורת על המעקבים ההמוניים, גילו לאתר אינטרנט ניאו-קונסרבטיבי תיאור מפורט להדהים של שיחות מיורטות, כולל מיקום המשתתפים ותוכן מדויק של הדיונים. אם להאמין לטענות הפקידים, הם "שרפו" לבלי שוב דרך ייחודית לאסוף מידע על התכניות והכוונות המדויקות של מנהיגי הטרוריסטים רק למען רווח פוליטי קצר-מועד בחדשות. אף אחד אפילו לא ננזף על הסיפור שעלה לנו ביכולת לצותת למה שהוצג כקו החם של אל-קאעידה.

אם מה שעומד על הפרק הוא לא פוטנציאל ההיזק או החריגה מסמכות, מה מבחין בין חשיפה מותרת לחשיפה אסורה?

התשובה היא – שליטה. הדלפה היא קבילה אם איננה נתפסת כאיום, קריאת תיגר על הזכויות הבלעדיות של הממסד. אבל אם לכל החלקים הנפרדים של הממסד – לא רק הראש אלא גם הידיים והרגליים, כל חלק בגוף – מוקנית הזכות לדון בעניינים הרלבנטיים, זהו כבר איום קיומי על המונופול הפוליטי המודרני על השליטה במידע, בפרט אם מדובר בחשיפה של עוולות, מעשי הונאה ופעילות בלתי חוקית. אם אין בידך להבטיח שרק אתה יכול לעשות שימוש בזרימת המידע הנשלט, אז הצטברות כל העובדות שהס מלהזכירן נראית יותר ויותר כמו עול ולא נכס.

אדוארד סנודן

אדוארד סנודן

חשיפות שבאמת חורגות מסמכות הן בהכרח אקטים של התנגדות, אם לא נעשו לצורך תקשורתי בלבד, להחמיא לדימוי או למוניטין הציבורי של מוסד מסוים. זה לא אומר שמקורן תמיד בדרג העובדים הנמוך. לפעמים האדם שיוזם את החשיפה נמצא בפסגת העוצמה. אלסברג היה בדרג הגבוה ביותר; הוא דיווח לשר ההגנה. אתה לא יכול להגיע גבוה יותר, אלא אם כן אתה בעצמך שר ההגנה. כשאתה פקיד רם-דרג כל כך, אין לך תמריץ לחשוף סודות לטובת הציבור, כיוון שממילא יש לך את היכולת לעצב את המדיניות ישירות.

בקצה הנגדי של הספקטרום נמצאת מאנינג, חיילת זוטרה, קרוב מאד לתחתית ההירארכיה. אני הייתי באמצע מסלול הקריירה המקצועית. ישבתי לשולחן אחד עם קצין המידע הראשי של הסי.אי.איי, ודיווחתי לו ולקצין הטכנולוגיה הראשי בזמן שהם הכריזו "אנחנו מנסים לאסוף הכל ולשמור הכל לתמיד", וכולם עדיין חשבו שזאת ססמת עסקים חמודה. באותו זמן תכננתי את המערכת שתשמש אותם לעשות בדיוק את הדבר הזה. לא דיווחתי לקובעי המדיניות, לשר ההגנה, אלא לצד המבצעי, למנהל הטכנולוגי של סוכנות הביטחון הלאומית. פשעים ממלכתיים יכולים לגרום לאנשים מבפנים, מכל דרג שהוא, לחשוף מידע, גם במחיר סיכון אישי גבוה, כל עוד הם משוכנעים שחובתם לעשות כך.

להגיע אל האנשים האלה, לעזור להם להבין שנאמנותם העליונה כמשרתי ציבור היא לציבור ולא לשלטון – זהו האתגר. זהו שינוי משמעותי בתרבות החשיבה של עובדי ממשלה בימינו.

טענתי שהנסיבות בוחרות את חושפי הפשעים. זה לא קורה בגלל מי שאתה או בגלל הרקע שלך. מה שקובע זה לְמה נחשפת, לְמה היית עד. בנקודה הזאת מתעוררת השאלה: האם אתה מאמין בכנות שיש ביכולתך לתקן את המצב, להשפיע על המדיניות? לא הייתי מעודד אנשים לחשוף מידע, או אפילו פשעים, אם הם לא מאמינים שתהיה בכך תועלת, שכן העיתוי הנכון עשוי להיות נדיר ממש כמו הנכונות לפעול.

זהו פשוט שיקול אסטרטגי מעשי. חושפי פשעים הם חריגים סטטיסטיים; על מנת שיהיו אפקטיביים ככוח פוליטי, עליהם להעצים ככל האפשר את התועלת הציבורית שניתן למצות מן הזרע הנדיר הזה. כשאני שקלתי את ההחלטה שלי, הגעתי לכלל הבנה כיצד שיקול אסטרטגי אחד, כמו הציווי המוסרי ליצור הזדמנות לבלימת מגמה גלובלית שכבר הרחיקה לכת יותר מדי, עשוי לגבור על שיקול אסטרטגי אחר, כמו הצורך להמתין עד חודש לפני הבחירות הפנימיות. הייתי ממוקד במה שראו עיני ובתחושתי הבלתי מעורערת שהשלטון, שבו האמנתי כל חיי, היה מעורב במעשה רמייה כה אדיר.

בבסיס התהליך הזה נמצאת ההבנה שחשיפת פשעים היא אירוע של רדיקליזציה; וב"רדיקלי" אני לא מתכוון ל"קיצוני", אלא למובן המקורי של radix, מן השורש. בשלב כלשהו אתה תופס שאינך יכול פשוט להמשיך להזיז אותיות על נייר ולקוות לטוב. אתה לא יכול פשוט לדווח לממונה עליך, כפי שאני ניסיתי לעשות, כיוון שממונים מטבעם נעשים קצרי-רוח. הם חושבים על הסיכון המבני לקריירה שלהם. הם חוששים "לטלטל את הסירה" ושייצא להם "מוניטין". אין תמריצים לחולל רפורמה משמעותית. ביסודו של דבר, שינויים בחברה הפתוחה מתקדמים מלמטה למעלה.

כחבר בקהילת המודיעין, עשית כבר הרבה ויתורים למען עבודתך. כבלת את עצמך בשמחה לאיסורים דרקוניים. אתה עובר בדיקות פוליגרף מרצון; אתה מספר לממשלה הכל על חייך. אתה מוותר על הרבה זכויות משום שאתה מאמין שמשימתך כה נכונה וצודקת שיש בה כדי להצדיק אפילו את הקרבת מה שקדוש לך. המטרה היא מטרה נעלה.

ולנוכח ראיות שהשלטון חותר תחת החוקה, ורומס את האידאלים שאתה מאמין בהם בלהט – לא בשוליים, לא בזוטות, אלא כתוצאה מהותית של השיטה – אתה חייב להחליט. כשאתה רואה שהתכנית או המדיניות סותרות את השבועות והחובות שנשבעת לחברה שלך ולעצמך, אז אין דרך לפייס בין השבועה והחובה הזאת לבין השיטה. למי מהן נאמנותך גדולה יותר?

אחת העובדות הבולטות בגילויים של השנים האחרונות, ובקצב המואץ שלהם, היא שהם התרחשו בתקופה  שבה אמריקה היא "מעצמת-על ללא עוררין". יש לנו כיום את המכונה הצבאית הגדולה ביותר בהסטוריה העולמית, והיא נשענת על מערכת פוליטית שנוטה יותר ויותר לאשר שימוש בכוח בכל עילה אפשרית. כיום העילה היא טרור, אבל זה לא מפני שהמנהיגים שלנו מודאגים כל כך מטרור או חושבים שהוא מהווה איום קיומי על החברה שלנו. הם מכירים בכך שגם אם היינו סופגים התקפות 9/11 מדי שנה, עדיין יותר אנשים היו מתים מתאונות רכב או מהתקפי לב, ובכל זאת איננו רואים השקעה דומה של משאבים לטיפול באיומים החמורים יותר האלה.

לאמיתו של דבר, אנחנו חיים במציאות שבה ישנו מעמד פוליטי אשר חש מחויב לחסן את עצמו כנגד האשמות בחולשה. הפוליטיקאים שלנו פוחדים מן הפוליטיקה של הטרור – מן ההאשמה שאינם מתייחסים לטרור ברצינות – יותר מאשר מן הפשע עצמו.

התוצאה היא שהגענו ליכולות שאין דומה להן, משוחררות מכבלי הדרג המדיני. פיתחנו תלות במה שנועד להיות במקורו מחסום של מוצא אחרון: בתי המשפט. לאחר שהשופטים הבינו שהחלטותיהם נטענות כעת בחשיבות פוליטית גדולה הרבה יותר מן המתוכנן, הם עשו מאמצים כבירים בתקופה שלאחר 9/11 להימנע מביקורת על החוקים או הפעולות של הרשות המבצעת בכל הקשור לביטחון הלאומי. הם גם נמנעו מלהציב תקדימים מגבילים, ולו גם ראויים לחלוטין, שהיו עלולים לרסן את השלטון למשך עשרות שנים בעתיד. המשמעות היא שהמוסד הכי חזק שהאנושות אי פעם ידעה הוא גם המוסד הכי פחות מרוסן. אבל אותו מוסד מעולם לא יועד לפעול באופן כזה; להיפך, הוא יוסד על הרעיון המפורש של איזונים ובלמים. הדחף המייסד שלנו היה לומר: "על אף כוחנו הרב, אנו מרוסנים מרצון".

כשאתה נכנס לתפקידך במטה הסי.אי.איי, אתה מרים יד ונשבע – לא לממשלה, לא לסוכנות, לא לחשאיות. אתה נשבע אמונים לחוקה (השוו את "שבועת האמונים לצה"ל", שתובעת צייתנות מוחלטת למוסדות, לא לערכים, ע.ל.). וישנו החיכוך הזה, היריבות הגואה בין החובות והערכים שעליהם דורשת ממך הממשלה להצהיר, לבין הפעילויות הממשיות שהיא דורשת ממך ליטול בהן חלק.

הגילויים הנוכחיים על תכנית ההרג של ממשל אובמה חושפים שחלק כלשהו באופי האמריקאי מוטרד מאד מהפעלת כוח ללא כל רסן וביקורת. ואין דוגמה ברורה יותר להפעלת כוח בלתי מרוסנת מאשר מי שנוטל לעצמו את הזכות להוציא אדם להורג מחוץ לשדה הקרב וללא כל מעורבות של הליך משפטי.

על פי ההבנה המסורתית ביחס לפעילות הצבא, אין להטיל מגבלות משפטיות מראש על הפעלת כוח קטלני בשדה הקרב. כשצבאות יורים זה על זה, אין מקום לשופט בשדה הקרב. אבל עכשיו השלטון החליט – ללא שיתוף הציבור, ללא ידיעתנו והסכמתנו – ששדה הקרב הוא בכל מקום. מי שאינו מהווה איום מיידי בשום מובן ממשי מוגדר מחדש, תוך עיוות של השפה, כמי שתואם להגדרה הזאת.

הפגנה נגד תקיפות המל"טים האמריקאיות בפשוואר, פקיסטן, אפריל 2011. צילום: רויטרס

הפגנה נגד תקיפות המל"טים האמריקאיות בפשוואר, פקיסטן, אפריל 2011. צילום: רויטרס

באופן בלתי נמנע, העיוות המושגי מוצא את דרכו הביתה, יד ביד עם הטכנולוגיה שמאפשרת לפקידים להפיץ אשליות נוחות על חיסולים כירורגיים ומעקב בלתי פולשני. קחו למשל את הגביע הקדוש של "התמדת מל"טים", יכולת שארה"ב חותרת אליה כבר עשרות שנים. היעד הוא לפרוש מערך של מל"טים סולאריים, שמסוגלים לשוטט באוויר במשך שבועות מבלי לנחות. ברגע שזה מתאפשר, ומצמידים לתחתית המל"ט כל סוג נפוץ של מתקן לקליטת אותות, שמנטר, ללא מיצמוץ, את כתובות הרשת השונות של כל מחשב נייד, סמארטפון ואייפוד, אפשר לדעת לא רק איזה מכשיר נמצא באיזו עיר, אלא גם באיזו דירה מתגורר כל מכשיר, לאן הוא הולך בשעות מסוימות, ובאיזה מסלול. ברגע שיודעים את המכשירים, יודעים את בעליהם. כשעושים את בכמה ערים במקביל, מתקבל מעקב אחרי אוכלוסיות שלמות, ולא רק אחרי אנשים מסוימים.

תוך שהן מנצלות את הצורך המודרני להישאר מחובר כל הזמן, ממשלות מסוגלות להפחית מערכנו עד כדי חיות מתוייגות, בהבדל העיקרי שאנחנו שילמנו על התגיות והן מונחות בכיס שלנו. זה נשמע כמו פרנויה דמיונית, אבל כל כך קל ליישם את זה ברמה הטכנית שאני לא מסוגל לדמיין עתיד שבו לא ינסו זאת. בתחילה זה יוגבל לאזורי מלחמה, בהתאם לנוהג שלנו, אבל טכנולוגיות מעקב נוטות לעקוב אחרינו גם הביתה.

כאן מתגלה הסוג הייחודי של הלאומנות האמריקאית שלנו כחרב פיפיות. אנחנו מתחנכים כיחידי סגולה, חושבים שאנחנו האומה הנעלה, שייעודה למשול באחרות. הסכנה היא שאנשים מסוימים באמת יאמינו בכך, וחלקם יצפו שהתגלמותה של הזהות הלאומית – כלומר, השלטון שלנו – יתאים את עצמו לחזון הזה.

כוח בלתי מרוסן הוא הרבה דברים, אבל אמריקאי הוא לא. במובן הזה, חשיפה של פשעים נעשית יותר ויותר לאקט של התנגדות פוליטית. חושף הפשעים מפעיל את האזעקה ומפנה את הזרקור, וממשיך את מורשתם של אמריקאים כמו פול רביר.

אותם אנשים שעומדים מאחורי החשיפות האלה עברו טלטלה כה עזה בעקבות מה שראו, שהם מוכנים לסכן את חירותם וחייהם. הם יודעים שאנחנו, העם, זה הבלם החזק והאמין ביותר כנגד הכוח של השלטון. מי שממוקם בדרגי השלטון הגבוהים ביותר – עומדים לרשותו יכולת פעולה יוצאת דופן, משאבי ענק, נגישות עצומה למוקדי השפעה, ומונופול על אלימות. אבל בחשבון האחרון, יש רק נתון חשוב אחד: האזרח הפרטי.

ויש יותר מאיתנו מאשר מהם.

תרגום: עידן לנדו

From THE ASSASSINATION COMPLEX by Jeremy Scahill. Copyright © 2016 by First Look Media Works, Inc. Reprinted by permission of Simon & Schuster, Inc. All rights reserved.

* * *

מילות סיום

עד כמה המאמר של סנודן רלבנטי לישראל של ימינו? לפרקים נדמה שהוא נכתב על ישראל. המשפט המהדהד מכל אולי הוא זה: "אנחנו מתחנכים כיחידי סגולה, חושבים שאנחנו האומה הנעלה, שייעודה למשול באחרות. הסכנה היא שאנשים מסוימים באמת יאמינו בכך, וחלקם יצפו שהתגלמותה של הזהות הלאומית – כלומר, השלטון שלנו – יתאים את עצמו לחזון הזה." ספק אם סנודן באמת חושב שזאת רק "סכנה" או כבר מציאות חיינו. בישראל, כמו באמריקה.

גם אצלנו, גופי הצבא והמודיעין פועלים תחת מעטה חשאיות כבד. גם אצלנו, המעטה הזה מנוצל לביצוע פשעים נגד אזרחים חפים מפשע. רק שאצלנו הפשעים מתבצעים במרחק של קילומטרים ספורים ולא אלפי קילומטרים מהבית. ישראל היא מפעילת המל"טים המסיבית ביותר בעולם אחרי ארה"ב (ויצרנית המל"טים המובילה בעולם). הליכי האישור של החיסולים מן האוויר, הסטטיסטיקה האמיתית על שיעור האזרחים החפים מפשע שנהרגו או נפצעו ברצועת עזה – אינם ידועים לציבור ואינם נושא לדיון ציבורי. הנתונים שמפורסמים שונים כל כך מנתונים של ארגוני זכויות אדם ושל האו"ם, עד שיש להתייחס אליהם כתעמולה צבאית.

ישראל מכרה ועדיין מוכרת כלי נשק למשטרים שמעורבים ברצח עם ובפשעים נגד האנושות. חברות סייבר ישראליות מספקות מערכות מעקב שמשמשות לרדיפת מתנגדי משטר ודיכוי פוליטי. מעגלי הסוד של המצויים בעסקים הרקובים האלה כוללים מאות, אולי אלפי אזרחים ישראלים. כל אחד מהם נוצר בליבו סוד מושחת; כל אחד מהם נשבע אמונים למאזן הרווחים, לטכנולוגיה, ל"יחסי החוץ" – על חשבון החובה המוסרית הפשוטה לא להפיץ הרג וסבל בעולם. הם שומרי הסף של תעשיית המוות; שיגשוגה נבנה משתיקתם.

בישראל, כמו באמריקה, יש צורך דחוף במדליפים, חושפי פשעים, מטלטלי סירות. מדובר כאן על משהו רדיקלי הרבה יותר מ"שוברים שתיקה" – גוף שאינו אוסף ראיות קבילות לביצוע פשעים וממילא מגיש את כל פרסומיו לאישור הצנזורה. מה שנחוץ הוא גילוי מתוך המערכת של דו"חות מבצעיים מסווגים, החלטות ותכתובות, חוזים ותשלומים, בדומה לחומר שפורסם ב-The Intercept.

חשיפה כזאת עלולה לגבות מחיר אישי כבד, אך לא חייבת. סנודן נחשף מרצונו, ושאר המקורות שמזינים את ויקיליקס ואת The Intercept באופן קבוע לא נחשפו מעולם; צ'לסי (ברדלי) מאנינג, שנחשפה והועמדה לדין, היא היוצאת מן הכלל. הקפדה על אנונימיות במסירת החומר, ומסירתו לגורם המתאים, יכולות להגן על שלומו של המדליפ/ה. כל עוד אין בארץ אתר שמתמחה בפרסום וטיפול בחומרים כאלה, אפשר פשוט להעביר אותם לחו"ל. אבל מה הבעיה, בעצם, להקים אתר כזה, ולו גם אד-הוק, בניהול מקומי?

למי נאמנותך גדולה יותר, שואל סנודן, לחוקה או לשיטה? לאידאליסטים האמריקאים, התשובה ברורה. אבל מה התשובה הישראלית? חוקה אין, וסט ערכים דמוקרטי ומוסרי כבר מזמן איננו חלק מן החינוך שמקבל האזרח הישראלי בבית הספר, ברחוב או בבית המשפט. כשסנודן מדבר על "מעשים הנוגדים את רוחה של החברה", הוא יודע למה הוא מתכוון ב"רוחה של החברה" האמריקאית. לא עולה על דעתו – כך אני מקווה – לפקפק בקיומה של רוח זו, באיתנותה. ורק משום שהוא חש את מלוא עוצמתה בגבו, הוא מרשה לעצמו לעמוד מול החברה הזאת, ש"בגדה" ברוחה המקורית, ולהשמיע לה דברי תוכחה.

אבל המוכיח בשער בישראל, בזמן הזה, האם יש לו רוח כזאת בגבו? האם יש "מצפון חברתי" שהוא יכול לעורר, להפציר ולדחוק בו שיחזור לעשתונותיו? השאלה הזאת נותרת פתוחה; למיואשים הייתי מייעץ לחשוב מדוע מושקעים כל הזמן מאמצים אדירים בהסתרה, הכחשה ו"הסברה" (ולא רק כלפי חוץ) – אם אין מצפון חברתי ואין פקפוקים ואין בושה.

כך או כך, אין בספקות הללו כדי כדי לגרוע מן הצורך הדחוף במדליפים, חושפי פשעים ומטלטלי סירות. כי עוול הוא עוול ופשע הוא פשע ומספיק מצפון יחיד בעולם לומר זאת.

"מנקודת המבט של הפוליטיקה", כתבה חנה ארנדט, "האמת נושאת אופי רודני. על כן רודנים שונאים אותה, ובצדק פוחדים מתחרות עם עוצמתה השתלטנית שאין למשול בה… המאמץ העיקרי, הן של המרמים והן של הציבור המרומה, יופנה לשמר את הדימוי התעמולתי ללא רבב. הדימוי הזה, יותר משנשקפת לו סכנה מן האויב ומאינטרסים עויינים באמת, מאויים על ידי אותם יחידים בתוך הקבוצה שהצליחו להתנער מן הכישוף שלה ומתעקשים לדבר על עובדות או אירועים שאינם הולמים את הדימוי." בחשבון האחרון, סיכמה ארנדט, "בעקשנותן, העובדות גוברות על השררה".

13 במאי 2016 / עידן לנדו

אנדרו וייאת': לצייר את גבול הידיעה

בכניסה לתערוכה של ציורי אנדרו וייאת' במוזיאון "נהר ברנדיויין" קיבל את פני ציור גדול שצייר וייאת' בהיותו בן 70.

Snow Hill, 1989

Snow Hill, 1989

זהו ציור בעל מזג הפכפך. החבורה הסובבת בעליצות את ה-Maypole מצטיירת כנגד מרחבי שלג עגומים ושמיים אפורים. הצבעוניות היחסית – המעיל הכחול, הסרטים שנמתחים מראש העמוד – חריגה מאד אצל וייאת'. תוך שהיא סוקרת את הדמויות שהוקפאו כמו בצילום, העין נחרדת לרגע בהיתקלה בוו הכסוף שבוקע משרוולו הימני של הגבר עם המעיל הכחול (ככל הנראה, גידם). בתמונה המקורית (אך לא בהעתק הזה) הוו והעמוד המוזהב מנצנצים זה אל זה, מזכרות של אי-תנועה, אי-חיים בלב החגיגה התוססת. ווים ואנקולים מככבים בציורים נוספים של וייאת', עם בשר שתלוי מהם בכבדות, או כאפשרות מאיימת מעל דמויות אנושיות.

זהו גם ציור אישי מאד. וייאת' צייר כאן שישה מחבריו הקרובים ביותר, כולל את אשתו (הכי מוסתרת, מאחור), ששימשו לו מודלים במשך שנים רבות. הדמות הקיצונית מימין היא הלגה טסטורף, שוייאת' הקדיש לה סדרה של 240 ציורים, רבים מהם בעירום; השמועות על היחסים ביניהם סיפקו חומר עסיסי לעיתונות. הפרשנים מבינים את שבעת הסרטים כסמל לשבעת העשורים שמלאו לצייר, ואת האדם השביעי, הנעדר מן המעגל – אולי כוייאת' עצמו. דיוקנאות "נעדרים" כאלה, כמו טביעות רגליים בשלג, חוזרים שוב ושוב בעבודתו.

אל וייאת' הגעתי במקרה, ללא ידיעה מוקדמת, במהלך טיול קצר ב"עמק היין" של פנסילבניה, ברנדיויין. בצ'אדס פורד, העיירה שבה נולד וחי וייאת' כל חייו ושממנה יצא רק לחופשות קיץ במיין, נמצא גם ה-Brandywine River Museum, אחד מאותם מוזיאונים קטנים, בשולי הדרך, שמציגים יצירות ואמנים לא מרכזיים, ובהם אפשר למצוא, וכמעט תמיד גם מוצאים, לצד עבודות סתמיות וחסרות ערך, גם אוצרות מופלאים שלא ידעת על קיומם. המוזיאון בצ'אדס פורד מחזיק באוסף עצום מתוך (אלפי) הציורים של בן המקום אנדרו וייאת', שצייר בקדחתנות במשך 70 שנה, ובכל שנה מציג מבחר שונה מהם. וכבר אני אכול מצער שהחמצתי את התערוכה מציוריו הבוטניים ושאחמיץ את הרטרוספקטיבה המקפת, בעוד שנה.

אנדרו וייאת' (Andrew Wyeth, 1917-2009) היה למעשה אמן מוכר ומצליח מאד באמריקה, לפחות בקרב הקהל. הוא נולד למשפחה של אמנים: אביו היה המאייר הנודע ביותר באמריקה בזמנו, שניים מאחיו היו ציירים גם הם ואחות אחת היתה מוסיקאית. את חינוכו האמנותי ספג בבית עוד לפני שלמד קרוא וכתוב. בתחילת דרכו עבד בצבעי מים אבל במהרה עבר לצייר בטמפרה ביצים, מדיום עתיק שרווח בציור בימי הביניים ונזנח ברובו מאז המצאת צבעי השמן. הציור בטמפרה כרוך בטכניקה תובענית ואטית, אבל וייאת' הפיק ממנו עולם ומלואו של מרקמים וגוונים בתוך גבולות כרומטיים מצומצמים, שנעים בתחום הלבן-אפור-צהבהב-חום.

אנדרו וייאת'

אנדרו וייאת'

המדיום הנושן, נושאי הציור – תמונות מחיי הכפר – והסגנון הריאליסטי החמור היו לרועץ בתקופה שבה הדהימו פולוק, רות'קו ודה-קוניג את עולם האמנות הפוסט-מלחמתי בניסויי הצבע המופשטים שלהם. וייאת' נתפס כנציג מאובן מתקופה שאבד עליה הכלח, צייר "רגיונלי" בעידן שבו נתבעה מהאמן מחויבות קוסמופוליטית. המבקרים שיספו אותו, אבל הקהל הצביע ברגליו ושמר לו אהדה גדולה. וייאת' עצמו, אגב, התעקש שהוא צייר מופשט ולא ריאליסטי, ובאחת מהתייחסויותיו לציור הריאליסטי בעידן ההפשטה, אמר, רק חצי בצחוק כנראה, "אני הולך לגמור את סגנון הציור הזה… חיסלתי אותו". הגריד המודרניסטי, לפחות, מופיע שוב ושוב בציורי החלונות של וייאת' (הנה דוגמה יפה).

ריאליזם או הפשטה, חדשנות או שמרנות, שמן או טמפרה, לוקאלי או אוניברסלי; הוויכוחים האלה נראים ממרחק הזמן כמו בזבוז זמן מוחלט. מה שתמיד מפליא אותי הוא איך המתווכחים אינם משגיחים בכך ומסרבים ללמוד מן הניסיון ההיסטורי. אמנות טובה שורדת, אמנות גרועה לא. וייאת' זוכה להכרה מחודשת בעשור האחרון, ועם שובו לאופנה של הציור הפיגורטיבי אפשר אולי להעריך את ייחודו ללא רעש הרקע של מסווגי הסיווגים.

וייאת' אכן חתר למימזיס מדויק. בציורים מסוימים שלו נדמה שהתשוקה הזאת מאפילה על הכל (כמעט כל התמונות נמצאות בגרסאות גדולות יותר; לחצו עליהן להגדלה).

Wind From the Sea, 1947

Wind From the Sea, 1947

כל קשיחותו של הציור הזה – הגוונים הכהים, מסגרת החלון, השדה הריק – נכנעת לעדנת הוילון המתנפח והציפורים שרקומות בו (הגדילו כדי להתבונן מקרוב). וייאט סיפר שהציור הזה הוא דיוקנה של מי שגרה בבית, כריסטינה אולסון, ידידה קרובה שלקתה בפוליו בילדותה והיתה משותקת בפלג גופה התחתון. חישבו שוב על המתח בין תנועה לקיפאון בציור.

ככלל, גם השאלה שעולה מאליה – האם וייאת' היה צייר טוב יותר של דיוקנאות או של טבע ובתים – מחמיצה משהו בסיסי: הוא צייר נופים כאילו היו אנשים ואנשים כאילו היו נוף. כאן דווקא טמון (למתעקשים על הגדרות) הבדל מכריע בין ה"ריאליזם" של וייאת' לציור הפיגורטיבי בן זמננו. הביטו למשל בילד החולמני הזה, בנו בן ה-5 של הצייר (דיוקן עצמי, על פי וייאת'). שמו של הציור, "הרחק מכאן", מתייחס מן הסתם למקום שאליו נדדו מחשבות הילד; אבל בו-זמנית הגוף, מכונס ומסוגר כביכול, נאחז בסביבתו: כובע הפרווה טובע בעשב, המגפיים כמו שני גזעי עץ חומים קטנים (אפקט שבולט בתמונה המקורית ופחות בהעתקים).

Faraway, 1952

Faraway, 1952

גם השור הצעיר, המהורהר להפליא, שעומד דומם בחצר המגודרת, עורו מפה מחורצת של עמל וסבל, כמו שלוחה נוספת של חומת האבן הישנה שמאחוריו, והקיעור הקל של גבו מכפיל את קיעור המדרון שמעבר לחומה. זהו ציור שכולו קומפוזיציה של איזונים שקטים, אור וצל מתחלפים, ומלבן השמיים הקטן ממש מעל ראשו של השור (שנתחם בעמוד החזית של הבית המרוחק) מעורר בי, משום מה, זיק של תקווה, וחשק פתאומי להניח יד מרגיעה על עורפו.

Young Bull, 1960

Young Bull, 1960

כל עצם מקרין על עצם אחר, כל צד בתמונה מהדהד צד אחר, וכולם ביחד, לפעמים, מהדהדים את מה שנעדר. לתכונה הזאת של הציורים של וייאת' – ולא משנה אם מוצגים בהם אדם או דומם, בעל חיים או צמחייה – אפשר אולי לקרוא "סינרגיה פנימית", והיא מה שמבדילה אותם יותר מכל מן ההיפר-ריאליזם של הציור הפיגורטיבי החדש (כמו זה או זה). הפיגורטיביות החדשה נועדה, כך נראה, לחלץ ממך את ה"ואוו" של "אני לא מאמין שזה ציור", והיא אומנם עושה זאת היטב, אבל משדועך האפקט הצילומי, היא מותירה בך שעמום קצר-רוח. נסו להתבונן באחד הציורים האלה יותר מדקה; זה לא קל. כמו בפרסומת, מוצג בפניך ה"אובייקט", בוהק ובשרני, מובלט כנגד רקע שמשמש לא יותר מקהל מעודד, משועבד לחלוטין לתפארת המתמוגגת של ה"אובייקט". בין הרקע לחזית אין כל דיאלוג; ודאי שאין מה לחשוד שמישהו או משהו נעדרים מן הזירה, שהרי כל כולה נוטפת יישות עזה, קיום חד-משמעי ובוטה, נטול ספקות.

הריאליזם של וייאת' הוא ההיפך מכל זה. במיטבו, הוא מאפשר לסינרגיה הפנימית לגלוש החוצה, מבד הציור אל הצופה, שנלפת גם הוא ברשת הזיקות המסועפת. מכאן אולי תחושת האינטימיות המיידית שהם משרים עליך; גם אתה, עכבר עיר שכמותך, שמעולם לא הניף אלומת קש ולא תיחח תלמי שדות בכף ידו, מרגיש בן רגע בן בית בהם. כאן כמובן אורבת סכנת הסנטימנטליות, אבל זו נהדפת לאחור מפני הטון האלגי, לעתים אף מורבידי, של העבודות. הנה ציור שהכל בו עומד על בלימה: המקלות, הגיגיות, הקרשים האכולים, וכמסתבר, גם הדמות הכבדה שבמרכז, נוטה על צידה וקצת אחורנית. ה"נושא" מוחש בכל אך לא נאמר במפורש. שק היוטה המתנפנף נראה לפתע כשרוול חלול שבוקע מן הכתף, האדם הופך לדחליל, והציפורים מאחור נסות ממנו.

Adam, 1963

Adam, 1963

ציורים כאלה מטשטשים לגמרי את הגבול בין "דיוקן" ל"נוף". עוד דרך לערער על הגבול הזה היא לצייר אנשים מגבם (כמו ב-Snow Hill שלמעלה). וייאת' אוהב את הזווית הזאת שמותירה את הצופה עם חצאי רמזים בלבד בדבר ארשת הפנים של הדמות.

Above the Narrows, 1960

 

Farm Road, 1979

Farm Road, 1979

גם הכלב שלך מעניין יותר מן הגב.

Intruder, 1971

ההיעדרות כמוטיב חוזר, הדיוקנאות מן הגב, עומדים בניגוד למלאות הדקדקנית של מעשה הציור, למאמץ המימטי "לפצח" את סוד המרקם והגוון. והניגוד הזה מרתק אותי. החתירה לראות ולהראות הכל נעצרת לפני הבלתי-נתפס, הבלתי-מוגד, ועוקפת אותו על בהונות, מתוך חרדת כבוד. ההכרה הזאת בגבולות ההכרה, הידיעה הזאת שאי אפשר לדעת הכל – זרה ומוזרה לתרבות שלנו, תרבות העין הבולענית, הפולשנית, היומרנית עד גיחוך. היא זרה לה משני צידיה: מצד המאמץ היצירתי לחדור ולהבין עד קצה גבול היכולת (ומה לתרבות שלנו ולמאמץ?), ומצד הפיכחון התמידי שיש גבול ליכולת (ומה לתרבות שלנו ולפיכחון?), ושהודאה בקיומו, בירור מדויק של מיקומו, חיים תחת מרותו – דווקא הם שמעניקים ליצירה האמנותית תוקף מעבר לזמן ולמקום.

תמונת הגב המפורסמת ביותר של וייאת' תלויה ב-MoMA והפכה לאחד הציורים האיקוניים של האמנות האמריקאית במאה ה-20.

Christina’s World, 1948

Christina’s World, 1948

כשראיתי את הציור הזה לראשונה, האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בראש היתה: היצ'קוק. יכולתי ממש לשמוע את משק הציפורים שתכף יעוטו על האשה הזאת מאחור, ובחלונות הבית המסתורי שעל הגבעה דימיתי לראות את דמותו הנוירוטית של נורמן בייטס, סכין שלופה בידו. האווירה המאיימת הזאת, המסתורין שבדמות האשה, כנראה מסבירים את המוניטין של הציור. מי שמכיר את הסיפור מאחוריו נשבה בקסמו מסיבות אחרות. הבית בראש הגבעה הוא אותו בית אולסון שוילונותיו מתנפחים ב-Wind From the Sea. האשה היא אותה כריסטינה אולסון, בעלת הבית. כריעתה המוזרה נובעת מן השיתוק שבגפיה התחתונות. כריסטינה, אשה נחושה שמעולם לא הקלה על עצמה, היתה יוצאת לשדה בזחילה כדי לקטוף אוכמניות.

כך או כך, הציור הזה איננו וייאת' במיטבו, לטעמי; הדרמה בו גלויה מדי, גדושה מדי. אני מעדיף קירות וחלונות שמספרים סיפור חלקי, לא גמור, מציק.

Groundhog Day, 1959

Groundhog Day, 1959

"כמו ברבים מציוריו של וייאת'", העיר אחד המבקרים, "יש הרגשה שמישהו מת". העירום החשוף של החדר, הכלים הנקיים מאוכל; האם אנחנו מצפים לאורח שלא הגיע, או נזכרים במישהו שכבר עזב? את תשומת לבי מושך חסרונו של המזלג על השולחן, ומנגד, בול העץ המשונן שניבט מבחוץ. "יום המרמיטה" הוא יום התבשרות האביב במסורת האמריקאית (שמקורה במתיישבים הגרמנים בפנסילבניה), וגם הוא עומד בסימן של פסיחה על הסעיפים, המתנה דרוכה לחריצת הדין.

פרפרים נמשכים אל האור וציירים אל חלונות. וייאת' הוא אחד מציירי החלונות המסורים ביותר באמנות האמריקאית. כמו אצל אדוארד הופר, החלונות של וייאת' פותחים מרחב של התבוננות ושל הרהור. אל המבט החוצה נלווה מבט פנימה, רגע של חשבון נפש. החלונות מסמנים גם אופק בלתי מושג, ומעמתים את הדמות המצויירת, כמו גם אותנו הצופים, עם ממדיה האפסיים אל מול העולם הנפרש ממול. וייאת' והופר אכן חולקים סוג מסוים של מלנכוליה אמריקאית – הופר בפרברים, וייאת' בחוות החקלאיות – אך לא צריך להיסחף בהשוואה. המלנכוליה של הדמויות של הופר נובעת מהיותן לכודות בבועה של ניכור; זו של דמויותיו של וייאת' דווקא קשורה הדוקות להיותן חלק טבעי כל כך של סביבתן.

"החדר שלה" הוא חדרה של בטסי וייאת', אשתו של הצייר, בבקתה הקטנה של בני הזוג במיין. זהו עוד דיוקן עקיף, שמשרטט דמות דרך חפציה וסביבתה. החוץ והפנים מתערבבים; סערת הגלים נרמזת בחלונות (הגדילו לראות את הפרט היפהפה הזה) אך הדלת כבר פרוצה לרווחה, ושורת הקונכיות פועלת כמו מגבר של רחש הגלים. את הציור הזה אפשר ממש לשמוע. את הקונכיה אפשר (אך לא צריך) להבין גם כמטונימיה נשית, שכולאת בתוכה עוד חדר משלה.

Her Room, 1963

Her Room, 1963

הציור הזה מזמין השוואות לורמיר (לחיצה עליו תוביל אתכם לסריקה ברזולוציה גבוהה במיוחד).

Ice Storm, 1971

Ice Storm, 1971

הקווים השונים ביצירתו של וייאת' מתלכדים לכלל שלמות בציור המפעים Spring Fed, אחד האהובים עלי ביותר בכל יצירתו.

Spring Fed, 1967

Spring Fed, 1967

מחומרים פשוטים בתכלית – שוקת מים, דלי, חלון, פרות – מתחולל כאן מעין נס. וייאת' צייר כאן חדרון לקירור חלב בחוות קורנר הסמוכה לביתו. מקרקעית שוקת המים מבהיקים מיכלי החלב, ואל פינתה השמאלית חודר זרם מים שמקורו במעין סמוך. המים מזרזפים מן השוקת הגדושה אל הרצפה דרך שני חריצים בדופן הקדמית של השוקת. השוקת "מוזנת ממעין" (spring fed); הפרות שבחוץ ניזונות מעשב האביב (המסתמן בהפשרת השלגים), גם הן spring fed. השלגים שנמסו וחילחלו ומילאו את המעין סופם להזין את השוקת, שמקררת את החלב, שהופק מגופן של הפרות, שניזונות מן העשב. וחוזר חלילה.

ובכן, מה יש לנו כאן? מעגל החיים במלוא כוחו, במלוא שפיעתו העולה על גדותיה. ומנגד, מצד ימין – צינה משתקת. הדלי הריק מתנוצץ כגיליוטינה, חוט הברזל (שוב האנקול חוזר) מתנודד כחבל תליה. אני מתבונן בקיר הימני – במוט האופקי, בדלי ובחוט הברזל – ורואה גרדום. אני לא מבין איך הוא קשור לשאר התמונה. אבל במבט נוסף, אני מבין שהיא לא שלמה בלעדיו. זהו הממנטו מורי, וכל גאוניותו מתמצה בטבעיות, באורגניות של התזכורת – לא גולגולת חלולת-עיניים בפינת התמונה, "תוספת" מבחוץ, אלא חלק טבעי של חדר עם שוקת מים. חלק שאין שלם בלעדיו, שמקרין על כל סביבותיו; עד כדי כך שלצופים רבים, כולל אחותו של וייאת', השוקת נראתה כארון קבורה. הריאליזם של וייאת' הוא הריאליזם של הפיכחון, אבל גם של הדמיון והסיוט. וזהו הפרדוקס בציורים שלו: הם ממלאים אותך ומרוקנים אותך בו זמנית. כמו השוקת הזאת, בעצם.

18 באפריל 2016 / עידן לנדו

6 מיתוסים של השמאל

אפשר להירגע: זה לא עוד טקסט חוצב להבות על "הבעיה של השמאל". גם בתקופות שהבלוג הזה היה פעיל יותר, "הבעיה של השמאל" לא העסיקה אותו. מבחינתי, הבעיה העיקרית של השמאל היתה ונשארה משטר הפריבלגיות הלאומני-קפיטליסטי שבישראל. הוקעה וצליבה פומבית של "בוגדים בדרך" איננה אג'נדה פוליטית, יהיו הצרכים הנפשיים שהיא מספקת אשר יהיו.

המטרה שלי בשורות הבאות, אם כן, איננה לנפנף באצבע כלפי אף אחד; לא להכתיב ולא לנזוף. המטרה צנועה הרבה יותר: לנסות לשחרר את הדמיון (ודרכו, את הפעולה) של אנשים בשמאל שכבולים לדפוסי חשיבה מסוימים, ובכללם – אני. לכן הדברים האלה מופנים לא רק כלפיכם אלא גם כלפיי. בשגרת העיסוק בפוליטיקה, ועוד יותר מכך בשגרת המאבק, קל לאבד את התמונה הגדולה. קל לשכוח מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. מה היינו רוצים שיעבוד ומה ת'כלס עובד. אפשר לומר שניסיתי להשיב על השאלה הנוקבת של "משינה": "למה לי פוליטיקה עכשיו?" לא באופן פולמוסי, אף כי תגובות יתקבלו בברכה. הניסיון מלמד שמעטים יזוזו מדעתם.

וגם זה: לא ניסיתי לזרוע ייאוש ולא להפיח תקווה. אלה יהיו, לכל היותר, תוצרי לוואי של הניתוח.

ובכן, 6 המיתוסים שאציג כאן מכוונים את דעתם והתנהגותם של – בוא נאמר בזהירות – נתחים מסוימים מן השמאל הפוליטי בישראל, מבלי להתחייב למשמעות אחידה של "שמאל". אותם אנשים סבורים שכדי להגשים יעדים פוליטיים של השמאל…

1. "צריך להשיג רוב פוליטי"

המיתוס הכי יסודי והכי מזיק. אין שחר לטענה שרק מחנה שהופך לרוב פוליטי יכול להגשים את יעדיו. באמונה הנאיבית הזאת, הלקוחה מספרי אזרחות לכיתה ז', טמון פרדוקס. מחנה לא יכול להפוך לרוב פוליטי כל עוד אינו יכול להציג לכלל הציבור השגים שישכנעו ששווה להצביע עבורו. אבל אם אי אפשר להגיע להשגים ללא רוב – איך אפשר להגיע לרוב?

בפועל, אפשר גם אפשר להגיע להשגים ללא רוב. ואפשר גם לתמרן את הרוב משולי השוליים. מקימי התנחלות כפר עציון וסבסטיה, חנן פורת ומשה לוינגר, לא עמדו בראש שום מחנה פוליטי כשקבעו עובדות בשטח מיד אחרי מלחמת ששת הימים. ספק אם עמדו מאחוריהם יותר מ-100 איש. תנועת "גוש אמונים" שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים ייצגה מיעוט מבוטל בקרב הציבור הדתי, ודאי שבקרב הציבור הכללי. על השגיה בשנים הבאות, עד לנקודת האל-חזור, אין צורך להכביר מלים.

דוגמאות פחות דרמטיות קיימות לרוב. תנועת המחאה והסרבנות אחרי מלחמת לבנון הראשונה, "ארבע אמהות", מאבקים חברתיים וסביבתיים סביב נושאים ספציפיים – הטרדות מיניות, זכויות קטינים, מורי קבלן, זיהום חופים, פצלי שמן, דיור ציבורי – כל אלה לא ייצגו "רוב". הם ייצגו ציבור קטן, מודע ומיודע באשר לפוליטיקה שקובעת את גורלו, נחוש ודבק במטרה לטווח ארוך, שאינו חושש מקורבנות אישיים. המאבקים האלה קצרו הצלחה למרות שחלק ניכר מן הציבור בכלל לא היה ער להם.

מהו בכלל "הרוב" בחברת ההמונים המודרנית? מסה חסרת פנים, חסרת זהות, חומר ביד היוצר של תועמלנים ויצרני בידור זול. הרוב לא משתתף בתהליך הפוליטי, בין אם מאדישות ובין אם מהדרה. הפתק שנתחב לקלפי כל 4 שנים איננו מחולל שינוי פוליטי לעתיד אלא רק מאשרר שינוי פוליטי שכבר התרחש, אם בכלל.

על כן, הניחו לרוב. אף פעם הוא לא יהיה מונח בכיסכם. התלכדות בין סט ערכים מגובש לבין פעולה פוליטית המונית, של הרוב, היא אירוע נדיר שבנדירים. קוראים לזה מהפכה חברתית, ובתולדותיה של כל אומה אין יותר משניים-שלושה רגעים כאלה. רובם מסתיימים במרחץ דמים. דמוקרטיות רגילות, אלה המעלות על ראש שמחתן את "שלטון הרוב", מתנהלות בפועל כזירות קרב ברוטליות בין קבוצות אינטרסים מלוכדות, שכל אחת מהן מייצגת מיעוט, וכל אחת נוחלת גם נצחונות וגם הפסדים. הרוב האמיתי, כלל האוכלוסיה, מפהק באדישות מול החיזיון הזה. בדמוקרטיות רעועות כמו ישראל, שבה ציבורים גדולים מודרים הן כלכלית והן אתנית ממוקדי הכוח, אפשר לקבוע בוודאות ש"הרוב לא קובע". קובע המיעוט הנחוש יותר.

2. "צריך לכבוש לבבות ולעשות נפשות לערכי השוויון, הצדק וההומניזם"

כן, ודאי. מתישהו. בלי ספק. חשוב מאד.

אבל ת’כלס, לא דחוף. למען האמת, בטווח הקרוב – זה קצת מיותר. "חינוך לערכים" זה לא ערכה נוחה לעיכול שמפיץ המרכז הפדגוגי במשרד החינוך. ערכים כדרך חיים ולא כמליצות, ערכים כחלק מזהות עצמית, הם דבר שנבנה לאורך שנים ארוכות. מה שקורה בין כותלי בית הספר הוא חלק קטן מהתהליך הזה, שמושפע יותר מכל מן האווירה הכללית בחברה, משיחות עם חברים, מכותרות העיתונים. והיושר מחייב להודות שבעת הנוכחית, האווירה הזאת בישראל היא רעילה והפוכה קוטבית לשוויון, צדק והומניזם. להפוך אותה על פיה זה פרוייקט לעשרות שנים, בדיוק כפי שלהביא אותה למצבה הנוכחי לקח עשרות שנים של אינדוקטרינציה מקצינה והולכת. אם הגזענות נגד שחורים לא פסה מארה"ב גם עשרות שנים אחרי שהוצאה מחוץ לחוק, אין סיבה לצפות שישראל תהפוך לחברה מתקדמת בימי חיינו. זה לא יקרה. תתעוררו.

אלה אמיתות לא נוחות לעיכול אבל מאבק פוליטי מושכל אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם מהן. מאבק כזה חייב להפנים את משמעותן ולהפנות את משאביו הדלים, המצטמצמים מיום ליום, לאפיקי פעולה אפקטיביים. מה רצינו להשיג? לבטל את משטר האפרטהייד בשטחים? להחזיר לכל פלסטיני ריבונות מלאה על חייו, על פרנסתו ועל מקום מגוריו? אלה מטרות קשות להשגה אבל מעשיות. לחולל שינוי ערכי בחברה שמחציתה תומכת בגירוש ערבים? זאת לא מטרה מעשית.

מסקנה: לאמץ גישה ביהייביוריסטית ולא מנטליסטית. לעצב את ההתנהגות ולא את האמונה. למזלנו, הדרך לשינוי התנהגות לא חייבת לעבור בשינוי האמונה. פושעים מכל מיני סוגים חדלים מפשעיהם לא בגלל שהשתכנעו שהם פסולים, אלא בגלל שעשו חשבון פשוט: המחיר עולה על הרווח. היכולת הבסיסית הזאת, לחשב עלות מול תועלת, נפוצה הרבה יותר מאשר ערכים הומניסטיים. גם זה יתרון שאל לנו להזניח.

כדי להיות ברור, אין שום פסול בחינוך לערכים הומניסטיים. הטענה שלי היא שבטווח הקצר אין לו שום השפעה. יש לו חשיבות עליונה בטווח הארוך. וזאת משום שכל השג שהשמאל ישיג בדרך של "פוליטיקה אפקטיבית" לא יאריך ימים בחברה שעדיין נגועה מן היסוד בגזענות ושנאת זרים. אנשי חינוך שמופקדים על הנושא הזה מודעים לו היטב. הדברים שלי אינם מופנים אליהם אלא למתלבטי שמאל למיניהם שעדיין שבויים באשליה שכדי לחולל כאן שינוי מהותי חייבים "לשכנע" כמה שיותר אנשים שצדק ושוויון וכבוד האדם חשובים יותר מקדושת העם והאדמה.

פוליטיקה אפקטיבית, מנגד, מזהה נקודות רגישות של המשטר וממקדת את כל מאמציה בהן. החרם מוציא את הממשלה (ושופרי העיתונות שלה) מכליה? מצוין. חשיפת הפשעים של המנהל האזרחי מביכה את "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"? מצוין. שיתופי פעולה חוצי-גדר בין יהודים לפלסטינים מטריפים את הקומיסרים? מצוין.

איך יודעים מהי נקודה רגישה של השלטון? כמו בגוף: כשלוחצים עליה, הוא צועק מכאב. פשוט רואים מה עובד. כאן חשוב להבחין בין צעקה לצורך תעמולה לבין צעקה אמיתית. תכופות השלטון יפברק תגובה זועמת כנגד מהלך אופוזיציוני נטול עוקץ אמיתי – רק כדי להסיט את תשומת הלב מפשעים חמורים. כמעט כל הפוליטיקה הישראלית, על הניגוד הבדוי שלה בין "שמאל" ל"ימין", מושתתת על המשחק הזה. איך נדע, אם כן, שהפעולה שלנו אפקטיבית נגד המשטר – מערכת האפרטהייד והאוליגרכיה – ולא רק נגד מי שמכהן כרגע בראשו? זה די פשוט. אם גם האופוזיציה תתקוף אותו, כנראה שהוא מאיים על דבר מה גדול יותר מאשר חלוקת ההון הפוליטי בין שני המחנות. ובקיצור: אם עצבנתם את הרצוג ולפיד (או כל מי שיחליף אותם), אתם בדרך הנכונה.

ושוב, בדברים האלה אין לשלול גם את חשיבותם של עשרות ארגונים שפועלים להקלת סבלם של קורבנות הכיבוש: בתיעוד, בסיוע במסיק זיתים, בטיפול רפואי, בליווי ילדים לבית ספר, בייצוג משפטי. הקורבנות האלה לא יכולים להתאזר בסבלנות עד שהמגף הישראלי, המונח על צווארם כבר מחצית המאה, יואיל להסתלק. הפעולה ההומניטרית, שליבם של רדיקלים "אסטרטגיים" מסוימים גס בה (וחלקם גם יאשימו אותה ב"הנצחת הכיבוש"), היא מחויבות אנושית אלמנטרית כלפי אנשים שנפצעים, שמורעבים, שמרוששים בידי שליחים של כולנו.

3. "השמאל צריך להתגבר על כל המחלוקות הפנימיות ולהתאחד לגוף פוליטי אחד"

ואז מה? מה קורה כשמחברים אלפית ועוד אלפית ועוד אלפית, ככה מאה פעמים נגיד, מה קיבלנו? מאה אלפיות, עשירית. עדיין מיעוט מבוטל. עדיין לא "לשון מאזניים", כי איזו קואליציה תסכים בכלל לשתף ח"כים ערבים, ואיזה שמאל בכלל יכול להיות כאן ללא שיתוף הערבים?

סך כל השמאל היום – תלוי איך סופרים ומגדירים "שמאל" – לא עולה על רבע מכלל האוכלוסיה. זאת הערכה נדיבה מאד, שכוללת הרבה מאד שונאי ערבים, שונאי עבודה מאורגנת, וסתם שוביניסטים. אז מה בדיוק נרוויח כשכל הסך הזה יתאחד? מה נוכל לעשות אחרי האיחוד שלא יכולנו לעשות לפניו? לחתוך בתקציבי מנהלה? הטענה ש"כוחנו באחדותנו" נשענת על האשליה ש"כמות יוצרת איכות", אבל המציאות הרבה יותר מורכבת. לעתים קרובות, הכמות מדרדרת את האיכות. השמאל בישראל, זערורי ומפוצל ככל שהוא, נאבק בעשרות חזיתות קשות, בו זמנית, וקשה לראות איך דווקא איחוד כל הגופים והעמותות יקדם את כל המאבקים האלה, שדורשים התמקצעות, פעולת תיעוד סיזיפית, שליטה בזירות ציבוריות שונות (בתי משפט, תקשורת, ועדות כנסת), ויצירת קשרי אמון ועבודה עם אוכלוסיות מקופחות. חלק ניכר מן האוכלוסיות האלה, אגב, עוינות זו את זו. הדרישה "להתאחד בכל מחיר" מתעלמת מהעדפתה הטבעית של כל אוכלוסיה מקופחת להשיג קודם כל השגים לעצמה, לפני שהיא נלחמת את מלחמתם של אחרים, לא כל שכן "אחרים" שהיא סולדת מהם. האם נכון להקריב את המאבק הצודק של כל קהילה וקהילה למען "חינוך" מחדש לזכויות אוניברסליות?

הנה חדשות מטלטלות למי שאינו מצוי בעניינים: השמאל לא "מפוצל". "המחלוקות הפנימיות" אינן מהותיות. אנשי "בצלם" לא מכלים את זמנם במאבקי יוקרה נגד אנשי "יש דין" וארגון "א.ס.ף" לא שם מקלות בגלגלים של "המוקד לפליטים ומהגרים". האנשים הטובים שפועלים בארגונים האלה מבינים היטב שהם חלק מחזית אחת, רחבה מאד, פוליטית-חברתית-תרבותית, לשינוי רדיקלי של פני המשטר כאן. כל אחד בכוחו הדל מנסה לחצוב בחומה הסוגרת עלינו אט-אט. כל אחד חושש, ובצדק, שאם יחדל לחצוב בפינה שלו ויירתם למען איזושהי "אחדות" לא ברורה, החומה בפינה שלו תתעבה ותצמח, והאנשים שיקרים לליבו יימחצו תחתיה. כל יום מביא עימו עוולות חדשות, סכנות חדשות; חייו של איש שמאל בישראל היום משולים לעמידה כפופה בשיטפון אדיר של בוץ במדרון תלול. אם יעמוד עם עוד כמה עמיתים ספורים, יוכלו אולי לגונן על מי שניצב מאחוריהם. אם יעמוד בחזית אחת עם כל שותפיו, עדיין יוכל לראות כיצד השיטפון גורף את כל המדרונות שבהם לא נותר איש.

איך שלא יספרו את השמאל, הוא קטן. כל כך קטן, שכל מחשבה על איך יהפוך לרוב בימינו היא בדיחה עלובה. כשאתה קטן ואנוס להיאבק בכוחות גדולים ממך, אתה לא מכלה את זמנך בחישובים של גודל וכמות, אלא ממקד את מחשבתך ומאמציך באותם אפיקי פעולה שבהם הכמות לא משנה. מצלמה אחת בחברון, מסמך אחד שהודלף מפגישה סודית של שר ואוליגרך – יכולים להיות "משני-משחק" משמעותיים לא פחות מהפגנה של מאות אלפים (שכבר לא תקרה בימינו, לא על הנושאים החשובים באמת).

4. "אסור לשתף פעולה עם מי שמשרת את המשטר הקיים"

נו, אנינות כזאת היא פריבלגיה השמורה רק לשמאלני-כורסה זועפים; שהרי בכל כיוון שיביטו מחוץ לכורסתם, אם להיות כנים, מבטם ייתקל במישהו או משהו שמשרת את המשטר הקיים. המסקנה ההגיונית היחידה מן האקסיומה הטהרנית הזאת היא שאין לשתף פעולה עם אף אחד חוץ מהפופיק שלי (וגם בו לא יזיק לחשוד מפעם לפעם).

הנה דוגמה מן הזמן האחרון. אחרי מאבק סיזיפי וארוך שנים, עבר בכנסת הנוכחית חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, שמחייב את חברות הדיור הציבורי לעדכן באופן שוטף את השוכרים על זכויותיהם, חובותיהם, וכל הליך המתנהל בעניינם. החוק גם מחייב את החברות לעדכן את זכאי הדיור הציבורי שממתינים שנים לדירות על כל החלטה הנוגעת לעניינם. במדינה מתוקנת חוק כזה בכלל לא היה נחשב "הישג"; הרי מדובר בחובה הבסיסית של השלטון כלפי האזרח; עוד לפני החובה לקיים את זכויותיו של האזרח, נמצאת החובה לא להסתיר ממנו את המידע הנחוץ כדי לממשן. אבל בישראל כידוע השלטון ציפצף במשך שנים על חובתו וניצל את היעדר המידע בידי השוכרים והזכאים כדי לנשלם מזכויותיהם המעוגנות בחוק.

חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי הוא כנראה ההישג החשוב ביותר של השמאל בשנים האחרונות. שלא במקרה, הסיקור התקשורתי של ההישג והמשמעות שלו נדחק לשוליים. מאחוריו עומדים שני מחוקקים – ח"כ דב חנין וח"כ אורלי לוי-אבקסיס. האחרונה כידוע חברה במפלגה ימנית קיצונית, בעלת מאפיינים פשיסטיים (כגון הטפה לשלילת אזרחות כפויה מערביי המשולש). גם השרה מירי רגב, לא בדיוק לוחמת זכויות אדם, קידמה את החוק.

ובכן, האם היתה זאת טעות לשתף פעולה עם ח"כ לוי אבקסיס והשרה רגב? נזכיר כי תפקידם של חברי הכנסת במאבקים מעין אלה הוא חשוב אבל לא מרכזי. חברי הכנסת הם ה"פיניש" של מרוץ השליחים, אלה שמתרגמים את פירות המאבק הציבורי הממושך למעשה חקיקה. המאבק עצמו מנוהל מזה שנים בזירה האזרחית, בידי פורום הדיור הציבורי ועוד קומץ פעילים מסורים, שהיו היחידים בשמאל שהראו סימני חיים כלשהם במערכת הבחירות האחרונה. הפעילים האלה זיהו נכון את שותפי המאבק שלהם בכנסת, ויצרו איתם ברית אד-הוק. האם פעילי הדיור הציבורי מצביעים לחד"ש או ל"ישראל ביתנו"? שאלה לא רלבנטית. מבחינה ערכית, פוליטית וכלכלית, המאבק שלהם היה מאבק שמאל פאר אקסלנס. העובדה שהשמאל הפרלמנטרי בישראל לא הציב את הדיור הציבורי בחזית העשייה שלו מעידה על הריקות של התוויות "שמאל" ו"ימין" בפוליטיקה הישראלית.

ובתמצית: במאבקים פוליטיים נכונים, מוצדקים, עקרוניים, אין מקום לטעם וריח. שותף מאבק נבחן על פי מעשיו בלבד – לא על פי הצהרות, השתייכות מפלגתית, צבע עור, גזע או מין. הדברים נכונים פי כמה ביחס לשמאל הקטן והחלש, שלא יכול לגייס קואליציות רחבות במחי אס-אם-אס זריז, ואין לו את הפריבלגיה לפשפש בכליו של כל שותף אפשרי.

מכאן כמובן לא נובע ששיתוף פעולה בחזית אחת משמעו הסכמה או מחילה גורפת על כל השאר. בייחוד לא נובע שהשמאל צריך "לרכך" או "למרכז" את מסריו כדי להתחנף למרכז; האסטרטגיה הנפסדת הזאת מעולם לא תרמה במאומה למאבקים של השמאל, ומספיק להזכיר את שמותיהם של חיים רמון, בנימין בן אליעזר ויצחק הרצוג כדי להבהיר את הנקודה.

בגזענים צריך להיאבק כשהם מקדמים מדיניות גזענית, אבל אין שום מניעה לעבוד איתם ביחד כשהתוצאה הוא מדיניות שוויונית (ואפילו אם זו לא היתה כוונתם; תוצאות חשובות מכוונות). זה לא קל. באמת קל יותר להישאר לבד בחצר גן הילדים ולפסל חברים דמיוניים בחול. אתה לא חייב להתאמץ ולהקריב קורבנות למען מאבק פוליטי צודק. תמיד יהיו אחרים שיתאמצו בשבילך. אבל אתה כן חייב בכבוד. שב בשקט, אל תפריע ואל תבוז.

5. "השמאל צריך לפנות ל… ולא ל…"

למשל: השמאל צריך לפנות לקהל הישראלי ולא לקהל בינלאומי. למשל: השמאל צריך לפנות לפריפריה ולא למרכז. למזרחים ולא לאשכנזים. לערבים ולא ליהודים. ללב ולא לשכל. ובאמת, אין סוף להמלצות האלה.

אז אולי המלצה אחרונה: די להמלצות בנוסח של "זה כן וזה לא". המלצות כאלה חותרות תחת הבסיס העמוק ביותר של השמאל – האוניברסליות של ערך האדם באשר הוא. זיקות פוליטיות שמבוססות על גדרות והדרה לא מקדמות את הערכים של השמאל וגם לא עובדות. כן, חשוב מאד לדבר עם המזרחים בפריפריה, אבל למה זה שולל פנייה למוסדות בינלאומיים כאשר המשטר הישראלי משתיק ומסכל כל ביקורת? האם מאבקו הצודק של נכה יהודי מבאר שבע על זכאותו לדיור ציבורי, מאבק שיש לו סיכוי להצליח באמצעים פנים-ישראליים, צריך לבוא על חשבון מאבקו הצודק לא פחות של בדואי מכפר לא מוכר בנגב, שהמדינה מפעילה נגדו מדיניות אפליה וגזל מזה חמישה עשורים, ופסו הסיכויים שהוא יצליח ללא סיוע בינלאומי?

האם סולידריות עם יהודים חייבת להוציא מקרבה ערבים? האם סולידריות עם להט"בים חייבת להוציא מקרבה דתיים? הסקטוריזציה המואצת של החברה הישראלית, עד כדי פרגמנטציה כללית, איננה תופעה "טבעית" גרידא; היא תולדה של משטר הפרטה אתנוקרטי, המושתת על "הפרד ומשול", שמטפח פוליטיקה מגזרית על חשבון ראייה של טובת הכלל. היא תולדה של הקרבת שיח הזכויות – ליתר דיוק, שיח חובות המדינה כלפי האזרח – על מזבח שיח הזהויות. האם השמאל צריך לקבל את החציצות המגזריות האלה כמובנות מאליהן, טופוגרפיה קבועה של השדה הפוליטי שיש להתיישר על פיה, או שמא עליו לקרוא עליהן תיגר? והאם יש דרך טובה יותר לערער על "כלוב המגזר" מאשר לאמץ פוליטיקה פלורליסטית, הטרוגנית, רב ממדית, פורעת סדרים?

שמאלנים וגם סתם קיביצערים נוהגים לחלק עצות לשמאל איך ראוי ואיך לא ראוי לנהל את מאבקו. ההמלצה לחדול מעצות כאלה איננה עוד עצה כזאת; בפשטות, היא קריאה להשיב למטרות ולערכים הבסיסיים את זכות הבכורה ולהכיר בכך שאל כל אחד ואחד מהם מובילות דרכים שונות, שיטות שונות, קהילות שונות.

6. "השמאל כבר הפסיד" / "בסוף השמאל ינצח"

מיתוסים חסרי משמעות. תגדירו "כבר" או "סוף", תגדירו "שמאל", תגדירו "הפסד" או "ניצחון". אתם לא יכולים, וגם אם תוכלו, לא תסכימו זה עם זה על ההגדרות. על מה אפשר להסכים? שיש סבל בעולם, שחלק ניכר ממנו הוא סבל מיותר, ושחלק קטן מן הסבל המיותר הוא באחריותנו, ויש ביכולתנו למנוע אותו. זה מספיק כדי לדעת מה לעשות בחיים האלה, בלי לדעת איך הם ייגמרו ומי ינצח בסוף.

8 במרץ 2016 / עידן לנדו

דחפורים והנהונים משפטיים: טרנספר מואץ בשטח C

נדמה שאין עיתוי הולם יותר לפרסם את הפוסט הזה מאשר ביום שבו מתפרסם סקר ענק, לפיו מחצית מהיהודים (70% מהדתיים, שליש מהחילוניים) רוצים לגרש את אזרחי ישראל הערבים מהמדינה. המחצית הזאת ודאי תשמח לדעת שמאווייה מתגשמים הלכה למעשה בימים אלה בשטחי הגדה.

החודשיים הראשונים של 2016 היו כנראה החודשים המוצלחים ביותר לרשויות ההרס והחורבן מזה שנים ארוכות. 323 מבנים הרסו דחפורי המנהל האזרחי בתקופה הזאת, ובכך הפכו 440 איש לחסרי בית, יותר ממחציתם ילדים. ההריסות פגעו בפרנסתם של כמעט 1,700 איש.

440 עקורים בחודשיים זה הספק של יותר מ-7 ביום. מישהו בירושלים לוחץ על הדוושה: הצמד-חמד יוגב-סמוטריץ', שפועלים בברכת ועדת החוץ והביטחון, שפועלת בברכת ראש הממשלה. הדרך עוד ארוכה: כ-11 אלף צווי הריסה תלויים ועומדים נגד כ-13 אלף מבנים פלסטיניים בשטח C (בעיקר בבקעת הירדן, בדרום הר חברון ובמרחב מעלה אדומים, אזור E1). כיוון שגירוש הפלסטינים נועד לפנות אדמות למתנחלים, ההתפלגות הגיאוגרפית של צווי ההריסה (ראו למטה) מלמדת שמירב מאמצי ההתפשטות מתרכזים בדרום הר חברון ומסביב לירושלים.

מקור: OCHA

למה דווקא עכשיו? ככל הנראה, צירוף של נסיבות. גל הפיגועים הוא אמתלה נוחה, גם אם מופרכת מכל בחינה הגיונית, לתלות עליה התנכלות לפלסטינים. הציבור הישראלי ממילא לא מתעניין בשאלות כמו האם הנענשים קשורים לטרור. אמריקה מרותקת למערכת הבחירות, גם נזיפות רפות אינן נשמעות מכיוונה. ותאבונם של הח"כים בבית היהודי – המנהלים האמיתיים של הקואליציה, למי שהחמיץ – אינו יודע גבול.

באתר "בצלם" יש כבר בלוג ייעודי לתיעוד ההריסות בשטח C. הקצב והמספרים מבהילים. מה שקראתי פעם "רעש הרקע הקבוע של הציונות" הפך להיות טרטור בלתי נסבל. אין זאת אלא שישראלים שאינם שומעים אותו כבר התחרשו כליל.

יש הגיון בשיגעון, יש שורה תחתונה. נגיע אליהם אחרי הצילומים.

הגל האחרון היה בשבוע שעבר, ב-2 במרץ: ח'רבת טאנה, שוויכה, שופה, א-טור, חיזמה, עין אל-קילט. בח'רבת טאנה (דרומית-מזרחית לשכם) הרס המנהל האזרחי 41 מבנים, בהם בית ספר אחד. 36 נפשות נעקרו מבתיהן, בהן 11 ילדים. על ההסטוריה האכזרית ההריסות בח'רבת טאנה כתבתי כבר לפני חמש שנים. מוזר, גם אז, בדיוק ב-2 במרץ, הגיחו דחפורי המנהל. היום כמו אז, נשלף הנימוק שהתושבים התיישבו ב"שטח אש", אף כי האמת הפוכה לגמרי: שטח האש התיישב על אדמתם.

בכתבה המאלפת הזאת של עמירה הס (תקראו, תקראו) מתראיין תושב הכפר שנולד במערה בח'רבת טאנה ב-1936. מדינת ישראל, שעוד לא היתה קיימת אז, אינה מכירה בו. הגירוש מטעמי "שטח אש" הוא שקרי מעוד סיבות רבות שעליהן עמדתי בפוסט על תהליך "הגירוש-ייבוש-רישוש" בבקעת הירדן ובפוסט נפרד על שטח אש 918 בדרום הר חברון. במקרה של ח'רבת טאנה הגזענות הרשמית אינה טורחת אפילו להסתתר. במרחק קילומטר וחצי ממנה ממוקם מאחז-בת בלתי חוקי של איתמר,  גבעה 777 ("גבעת ארנון") שמו. גם הוא נמצא בתחומו של שטח האש המדובר, אבל הוא כמובן לא מפריע לצה"ל; למעשה, תושבים מקומיים מעידים כי צה"ל הזיז את אימוניו מאזור המאחז. בינתיים המאחז מתרחב וגם הוקם בו "כפר סטודנטיות" של עמותת "קידמה", שמשווק את עצמו כשילוב מגניב וסבבה של חלוציות עם חיי קומונה אקולוגיים. הכל במימון המדינה, כמובן.

רק 1% בלבד מכלל שטח C – שמקיף 60% משטחי הגדה – מקצה ישראל לבנייה פלסטינית. נזכיר ששטח C (ראו מפה) לא יועד אף פעם לריבונות ישראלית, אלא הופקד באופן זמני בידיה עד שיעבור לידי הרשות הפלסטינית. זה היה אמור לקרות ב-1998. מאז ועד היום עושה ישראל ככל יכולתה להגדיל את אוכלוסיית המתנחלים באזור ולצמצם את האוכלוסיה הפלסטינית.

אף כי רק שיעור מזערי מן השטח הזה, שחיים בו 300 אלף פלסטינים, מותר לבנייה פלסטינית, רק 23% מצווי ההריסה שהוציאה ישראל בשטחו מתייחסים לבנייה בקרקעות מדינה. במלים אחרות: 77% מ"עבירות הבנייה" הן בנייה על קרקע פרטית שנעשתה ללא היתר. למה אין היתר? כי אין. לא היה ולא יהיה. ישראל לא מתירה לפלסטינים לבנות בשטח C, עתודת הקרקע הגדולה בשטחים וריכוז האדמות החקלאיות שלהם. אי אפשר לבנות באופן חוקי כי אין תכניות מתאר ליישובים הפלסטיניים, אין תכניות מתאר כי ועדות המנהל האזרחי שמופקדות על התכנון מורכבות מיהודים בלבד, שמתכננים להתנחלויות בלבד, וכשהוגשה עתירה לבג"ץ בדרישה לשתף תושבים פלסטיניים בוועדות התכנון, בג"ץ הסתכל לצד השני וכיחכח משהו על נייטיבז, תפיסה לוחמתית וכאלה.

יאללה, חלאס.

בזאת אפשר לחתום את הקשקוש הישראלי הרגיל על "הבנייה הלא חוקית" של פלסטינים בשטחים (או בדואים בנגב, או תושבי מזרח ירושלים); מגיבים, ראו הוזהרתם. אצטט כאן את יאיו אברהם, ממנהיגי מחאת האתיופים ואינשאללה ממנהיגי השמאל בעתיד: "מה זה חוק בכלל? כשהחוק לא מגן על האזרחים הוא לא חוק. אין חוק. הוא פיקציה. הוא לא שווה כי אתה שחור, כי אתה ערבי, מזרחי, כי אתה נראה שונה".

***

אי אפשר להעביר במילים מה מרגיש אדם שביתו נהרס מול עיניו, מה מרגיש ילד שרואה את המקום המוגן ביותר שלו, הפרטי ביותר, הופך לעיי חורבות. אפשר רק להראות, לראות, לדמיין. ואת מה שמתחולל בנפשו בשנים שלאחר מכן, קשה אפילו לשער.

ח'רבת טאנה, מרץ 2016. צילום: רויטרס

ח'רבת טאנה, מרץ 2016. צילום: רויטרס

 

עין רשאש, פברואר 2016. צילום: עמירה הס

עין רשאש, פברואר 2016. צילום: עמירה הס

 

ח'רבת חומסה, בקעת הירדן, אוגוסט 2015. צילום: עארף דרארמה, "בצלם"

ח'רבת חומסה, בקעת הירדן, אוגוסט 2015. צילום: עארף דרארמה, "בצלם"

 

פסאיל, פברואר 2016. צילום: אקטיבסטילס

פסאיל, פברואר 2016. צילום: אקטיבסטילס

 

ח'רבת ג'ינבה, פברואר 2016. צילום: אי-אף-פי

ח'רבת ג'ינבה, פברואר 2016. צילום: אי-אף-פי

 

ח'רבת ג'ינבה, פברואר 2016. צילום: אי-אף-פי

ח'רבת ג'ינבה, פברואר 2016. צילום: אי-אף-פי

 

אבו-נוואר, ינואר 2016. צילום: אונר"א

אבו-נוואר, ינואר 2016. צילום: אונר"א

 

ח'רבת א-רחוואה, ינואר 2016. צילום: נאסר נוואג'עה, "בצלם".

ח'רבת א-רחוואה, ינואר 2016. צילום: נאסר נוואג'עה, "בצלם"

 

אל-ג'יפתליק, פברואר 2016. צילום: Middle East Monitor

אל-ג'יפתליק, פברואר 2016. צילום: Middle East Monitor

***

סיפוח שטח C לישראל כבר איננו בגדר תכנית הזויה אלא מדיניות פרקטית שמתקדמת בצעדים עקביים להגשמתה. באופן רשמי היא עולה רק על בדל שפתיהם של אנשי "הבית היהודי" והאגף הנצי בליכוד. בפועל, כל רשויות החוק והאכיפה עובדות בשירותה.

אבל יש בעיה קלה: בשטח C גרים כ-300 אלף פלסטינים. כשהימין מדבר על סיפוח, הוא כמובן לא מעלה על דעתו להעניק לפלסטינים האלה תעודת זהות כחולה וזכות לבחור ולהיבחר לכנסת. דוגמה נאה לדיסוננס הזה, שלפעמים אפילו חומק מהשגחתם של חסידי הסיפוח, ניתנה לפני 9 חודשים, כשבנט נסוג מכוונתו להחיל את חוקי העבודה הישראלים בשטחים, נושא שמפלגתו העמידה במרכז המצע שלה. הסיבה היתה פשוטה: חקלאי בקעת הירדן נזעקו שזכויות עובדים לפועלים הפלסטיניים "יפגעו קשות" ברווחים שלהם. גם כשעלתה לבג"ץ שאלת שילוב פלסטינים במערך התכנון הישראלי בשטחים – צעד מתבקש מהחלת החוק הישראלי שמחייב שיתוף של נציגי המקום המיועד לתכנון – נעדר קולו של "הבית היהודי" באופן מופגן. "אמרנו סיפוח", אומר גזע האדונים, אבל ממהר להדגיש, "לא אמרנו שוויון. ועל הפסדים בכלל אין מה לדבר".

דילמת הסיפוח המשפטי מאתגרת את השמאל לא פחות מן הימין, כפי שכתבתי כאן. הפיתרון השכיח בימין הוא יצירת מצבי אפרטהייד, בתוך ומחוץ לגבולות ישראל. רק שאפרטהייד לא ממש פותר את הבעיה היסודית יותר של הלאומנות הישראלית: הוא לא נפטר מהערבים, ואלה לא באים לנו טוב בעין. גם אם הערבים כפופים לחוקים אחרים ואינם נהנים מזכויות אזרח בסיסיות, הם עדיין כאן, לעזאזל. נוסף לכל, אפרטהייד לא מצטלם טוב.

הפיתרון המתבקש הוא טרנספר משפטי. חזון הסיפוח הוא חזון הטרנספר. זהו התהליך הזוחל שמתרחש כבר שנים בשטח C ומואץ בתקופה האחרונה. נזכיר שוב את המספרים. כ-300 אלף פלסטינים יש בשטח C, ומולם עומדים צווי הריסה ל-13 אלף מבנים. בהערכה גסה ניתן לומר שהצווים הללו, אם ימומשו במלואם, יעקרו ממקומם קרוב ל-100 אלף איש. במהלך התקופה הזאת המערכת לא תשב בחיבוק ידיים, וכמובן שתוציא עוד אלפי צווי הריסה. בלי הרבה מאמץ, ועם הרבה מסירות נרצעת, מערכת המשפט הישראלית – מבתי הדין הצבאיים ועד בג"ץ – לא תתקשה להכשיר את גירושם של רוב תושבי שטח C. הקצב האינטנסיבי של פעולות ההרס כמו גם הסרת "חסינותם" של מבנים שנתרמו בידי האיחוד האירופי תשאיר אחריה אדמה חרוכה שאין דרך לשוב אליה. וכפי שהסקר שצוטט בתחילת הדברים מלמד, הציבור היהודי לא יתקומם; רבים ימחאו כפיים.

העקורים ייאלצו להידחק אל המובלעות המבודדות – הערים והכפרים הגדולים שבשטחי A ו-B, שללא שטח C אין ביניהם רצף טריטוריאלי. הם ייאלצו לזנוח את אדמת אבותיהם ופרנסתם מזה עשרות ומאות בשנים, ולפנות את מקומם לשכונות החדשות של מעלה אדומים ואפרת, למטעים החדשים של התנחלויות הבקעה, למאחזי "איכות החיים" של דרום הר חברון, ועוד כהנה וכהנה. כפי שנחשף בדו"ח "יש דין" מן החודש שעבר, מכונת הסיפוח המשפטית מתקדמת יום-יום אל מטרתה, הרחק מעיני הציבור, הופכת את ה"בלתי מתקבל על הדעת" של אתמול ל"סטטוס קוו" של מחר, שממנו לא יעלה על הדעת לסגת.

ואז תוכל ישראל להצהיר, בגלגול עיניים למרומים, שהחוק שחל בשטחים שווה לכולם, אינו מפלה בין דם לדם ועם לעם, וברוך השם, נשאר רק עם אחד.

11 בפברואר 2016 / עידן לנדו

שׂרים על טילים (נספח צילומי)

אחרי דוכני ירקות בשוק ונפגעי טרור מגובסים, פוליטיקאים ישראלים הכי אוהבים להצטלם עם כלי משחית. טילים, מטוסים, רובי סער, ארגזי תחמושת, גליל פלנלית – לא חשוב מה. תנו להם משהו עם שם כמו "קטלן" או "אכזרית", והם כבר יתייצבו לצילום, מחייכים ובוהקים כמו פגז מרגמה ממורק.

במהלך העבודה על הפוסט הקודם נתקלתי בהרבה צילומים כאלה. הם מספרים סיפור משלהם. כל אחד סיפור קטן, וכולם סיפור איתן. זהו סיפור על חולשה שמשתוקקת לעוצמה, על בשר רך כנגד פלדה מחושלת, על רהב ועל ראווה, על תקשורת ועל יחסי ציבור.

זה בעיקר סיפור על עצמנו.

*  *  *

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

 

צילום: משה מילנר, לע"מ

 

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

 

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

 

צילום: תע"ש

צילום: תע"ש

 

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

 

צילום: בית הנשיא

צילום: בית הנשיא

 

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

 

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

 

צילום: תומר אפלבאום

צילום: תומר אפלבאום

 

צילום: בית הנשיא

צילום: בית הנשיא

צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

 

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

 

צילום: רויטרס

צילום: רויטרס

 

צילום: משרד הביטחון

צילום: משרד הביטחון

 

צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

4 בפברואר 2016 / עידן לנדו

טכנולוגיות של דיכוי: החגיגה של תעשיות הביטחון הישראליות בברזיל

למה אומרים בברזיל שישראל מייצאת את מודל עזה לשכונות העוני של ריו? מי מרוויח מזה? איזו חברה ישראלית רישתה את כל הרחובות הראשיים והאצטדיונים בריו באמצעי תצפית ומעקב? למה משרד החוץ מקדם מכירה של מערכות ציתות אלקטרוני לדיקטטורים שמשתמשים בהן לבצע רציחות פוליטיות וטיהורים אתניים? מה עובר בראשו של מהנדס ב"אלביט"? מה עובר בראשו של אזרח ברזילאי שהטכנולוגיה הישראלית מופנית נגדו? ואיך דני דיין קשור לכל זה?

הערה קצרה על פוסטים ארוכים

הפוסט הזה לא נכתב ביום ולא מיועד לקריאה ביום. הוא שייך לחטיבת התחקירים הארוכים בבלוג, שמטרתם איננה להגיב על אירועי השעה או "לנסח עמדה". מטרתם היא לייצר ידע פוליטי אלטרנטיבי, תנאי מקדים לכל ניסוח עמדה. את זה אי אפשר להשיג במסגרת של טקסט קצר. ידע פוליטי אלטרנטיבי נחוץ במקום שיש בו חלל, פער עצום בידיעה הציבורית, או במקום שגדוש בתעמולה שקרית; הפוסט הזה נע בין שתי האופציות הללו. כך או כך, כדי לבנות יש מאין, ויותר מכך, כדי לפרק קודם את השקר ולפנות מקום לאמת, צריך לעשות עבודה יסודית. מי שבונה מן היסודות נזקק ליותר לבנים, וליותר מלים, ממי שבונה מן הקומה התשיעית. כמובן שאת הידע הפוליטי החדש אפשר וכדאי גם לארוז במנות קטנות יותר, לצרכים ספציפיים. אבל זה יכול רק לבוא בשלב שני, כשהידע כבר קיים, באמצעות מתווכים. קודם כל הוא צריך להיות שם, במלואו, נגיש לאורך זמן, מזין ומפרנס את ידיעתו ואת דעתו של הציבור.

ידע פוליטי הוא גם עובדות אבל לא רק עובדות; הוא גם הקשר, אנכי (בזמן) ורוחבי (באנלוגיות, במושגים). וגם הנהרת ההקשר היא תהליך ארוך ומורכב. תקשורת הסאונד-בייטס מושתתת על הסתרת עובדות לא נעימות מצד אחד, וניתוק העובדות הגלויות מהקשרן, מצד שני. על כן התיישרות לפי צוויה היא התיישרות לצד הידע הפוליטי הקונצנזואלי. מה שנכנס במיטת הסדום שלה לא יכול לערער על הנחותיה, ומה שיכול לערער, לא נכנס. המילכוד הזה נפרץ סוף סוף, בתקשורת האלטרנטיבית ובבלוגים. אבל המחיר, לפעמים, הוא האורך. אני יכול רק להעיד שבין הפוסטים הנקראים ביותר בבלוג נמצאים כמה וכמה תחקירים ארוכים כאלה, שנעים בין 5,000 ל-10,000 מילה ולעתים אף יותר. זה סימן מעודד שיש ביקוש למוצר הזה; יש צמא לדעת.

אנא נסו לזכור זאת, והישארו עימנו (אבל תשתו קפה באמצע, ברזילאי אם אפשר).

ברזיל בוערת, המשטרה פולשת

חודש יוני 2013 היה החודש הסוער ביותר שידעה ברזיל בעשרים השנים האחרונות. זה התחיל במחאה ציבורית נגד העלאת מחירי התחבורה הציבורית, והתרחב במהרה לשורה של נושאים – הבזבוז העצום של כספי ציבור על ההכנות למונדיאל של 2014, שחיתות שלטונית, זכויות אינדיאנים, הזנחת השירותים החברתיים, עוני ואלימות משטרתית. רחובות הערים הגדולות הוצפו מפגינים, בריקדות בוערות, שכונות אוהלים. מיום ליום זרמו עוד ועוד אנשים החוצה. בריו דה ז'נרו התקיימה ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות ברזיל, בהשתתפות 3 מיליון איש. כאן אפשר לראות את התמונות הדרמטיות מאותה התקוממות עממית, כאן אפשר לקרוא את הכרונולוגיה שלה, מנקודת מבט אקטיביסטית, וכאן סיכום ממצה בעברית.

פלישה של יחידת BOPE לפאבלת מארה. צילום: רויטרס

פלישה של יחידת BOPE לפאבלת מארה. צילום: רויטרס

בעיצומה של אותה התקוממות, וככל הנראה בנקמה על שוטר שנהרג בידי שודדים, פלשה משטרת ברזיל לפאבלת מארה שבריו דה ז'נרו, שכונת פחונים עצומת ממדים שבה מצטופפים כ-130 אלף תושבים. השוטרים ירו גז מדמיע אל בתי התושבים וקרב היריות נמשך כל הלילה. בבוקר נספרו 13 הרוגים, חלקם לא מעורבים כלל באירועים (על המספרים המדויקים אין הסכמה). פלישות קטלניות כאלה היו גם לפני וגם אחרי; הן חלק משגרת החיים בפאבלות ושגרת הפעילות של המשטרה. בהצהרה שחוברה בידי עשרות ארגוני זכויות אדם בברזיל לאחר האירועים, נפרשת התמונה הרחבה יותר של "קרימינליזציה" של תושבי הפאבלות – עניים, שחורים, מתוסכלים – שמנוצלת בזמן הפגנות המוניות למסעות הרג של המשטרה.

כנהוג בפלישות לפאבלות, השוטרים נכנסו ברכבים ממוגנים, מעין משאיות נושאות חימוש, בעלות מראה מאיים, שמפזרות את הולכי הרגל באמצעות רמקול רועם. בברזיל קוראים להם caveirões, "גולגלות גדולות". עוד נחזור לגולגלות האלה ולמשמעותן. המשטרה שפועלת בפאבלות היא "משטרה צבאית", ושיטות הפעולה שלה מבוססות על תורת הלוחמה האורבנית שנהוגה בצבא. הקווירוס הם לכאורה עוד רכיב במיליטריזציה של יחסי המשטרה-אזרח שמתחזקת בהרבה מדינות בעולם, כולל ישראל, אבל בהקשר המסוים של ריו, הם סימנו נקודת מפנה דרמטית. כל כך דרמטית, שאמנסטי פירסם ב-2006 דו"ח המוקדש בלעדית למה שהם חוללו בפאבלות.

הדו"ח מתאר כיצד נהמת הקווירוס שחודר לסמטאות הצרות של הפאבלה משתקת את התושבים; את אפקט הטרור הפסיכולוגי שיוצר השילוב בין הפקודות שניתכות מן הרמקולים לירי שבוקע מתוך הרכב; את הטראומות שנצרבות בילדים; ולבסוף, כיצד דווקא הכלי שהכנסתו נומקה בצורך "להגן" על השוטרים יצר מירוץ חימוש זוטא בפאבלות, שבמהלכו השיגו כנופיות הפשע מטולי רימונים וכלי נשק יותר ויותר מאסיביים כדי לחדור את שריון הקווירוס. הרכב השנוא הזה זכה אפילו שיחברו עליו שיר מחאה אישי נגדו.

היה זה כוח משטרה מיוחד, BOPE, שביצע את הטבח בפאבלת מארה. הכוח הזה ידוע לשמצה בברוטליות שלו; גם עליו נרחיב בהמשך. בשלב הזה כדאי לספר לקורא הישראלי שקצינים של BOPE עברו אימונים בישראל ושחברות נשק ישראליות מכרו לו קווירוס בעידוד נמרץ של משרד הביטחון. זהו רק קצה הקרחון של שיתוף הפעולה הצבאי בין ישראל לברזיל, שאליו נגיע בחלקו השני של הפוסט. תחילה נערוך הכרות עם מציאות החיים הקשה של תושבי הפאבלות של ריו – הנפגעים הישירים משיתוף הפעולה הזה.

הסיפור כולו נעלם מעיני הישראלים כיוון שהתקשורת הישראלית לא אוהבת להתעסק בסחר נשק, ובטח שלא עולה על דעתה שיש חשיבות להצביע על פשעים שנעשים בנשק ישראלי ברחבי העולם. הדיווחים הלקוניים שמסתננים אליה על "המהומות" בברזיל מעוקרים מכל הקשר או מידע שעשוי לעורר בקורא הישראלי זיק של מחשבה או בחינה עצמית: האם מה שקורה שם דומה למה שקורה כאן? מי בתפקיד המשטרה, מי בתפקיד הפאבלות? איך נשק שנוסה בעזה נמכר בברזיל? מי מרוויח, ומי סופג את הבומרנג המדיני? כאמור, כל אלה שאלות שאין לשאול, אין בכלל מקום שמאפשר לשאול אותן. אין דיווח ואין דיון. כיוון שכך, התחקיר הזה מסתמך לא מעט על פרסומים זרים. למען הסר ספק: כל המידע שיובא כאן זמין במקורות גלויים באינטרנט (עסקאות הנשק והסייבר דווחו בעיתונות הכלכלית ובמגזינים לנושאי צבא וביטחון). אולי סוף סוף יהיה לו הד בישראל.

מפת דרכים קצרה: החלק הראשון של הפוסט מתאר את מציאות החיים בפאבלות של ריו, תחת טרור משטרתי נטול רסן; החלק השני מתחקה אחרי הקשרים ההדוקים בין תעשיות הנשק ובטחון המולדת הישראליות לבין משטרת ריו וצבא ברזיל; החלק השלישי מנתח את ההיבטים הפוליטיים והאסטרטגיים של הפיכתה של ישראל למעצמת ייצוא נשק, לרבות האופן שבו נתפס הסכסוך על הפלסטינים ודיוקנה המטריד של "אומת ההייטק" הישראלית.

הפאבלות של ריו: לכודים בין ברוני הסמים, המיליציות וכוחות המשטרה

19 מתוך 50 הערים המסוכנות בעולם נמצאות בברזיל, והערים הגדולות בה ממוקמות בפסגת טבלאות הרצח העולמיות. ב-2010 נרצחו 21 על כל 100 אלף איש, פי 3 מהממוצע העולמי. בריו לבדה עומד ממוצע הרצח השנתי על 6,000 איש לשנה, סדר גודל של אזור מלחמה. ברזיל סובלת גם מאי-שוויון קיצוני בהכנסות, מקום 13 בעולם במדד ג'יני. מעט מקומות מבליטים את שני הנגעים החברתיים האלה יותר בחדות מאשר ריו דה ז'נרו. בסמוך לחופי התיירות של קופאקבנה ואיפסמה נמצאות שכונות פאר, מקום משכנן של אחוזות מנקרות עיניים. ממש מעליהן, במורדות ההר, משתרעות הפאבלות של ריו – משכנות עוני צפופות, ערי שאנטי שהשלטונות הפקירו במשך עשרות שנים, ללא מערכות סניטציה או שירותי חינוך ובריאות מוסדרים. מקורן של הפאבלות במאה ה-19, אז התרכזו בהן עבדים לשעבר שלא היו להם זכויות קרקע. עד היום מרבית אוכלוסייתן שחורה, והמצוקה עוברת בהן מדור לדור.

פאבלת רוסינה, ריו דה ז'נרו

פאבלת רוסינה, ריו דה ז'נרו

בריו לבדה יש כאלף פאבלות, ביתם של מיליון וחצי איש, כ-14% מאוכלוסיית העיר. הפאבלות הן מעין שטח אקס-טריטוריאלי לשלטונות; הן נשלטות בפועל בידי כנופיות הסמים או מיליציות פארה-צבאיות, שמורכבות מאנשי צבא ומשטרה לשעבר, שחצו את הקווים והפכו לברוני פשע. השחיתות אינה יודעת גבולות. ידוע שמיליציות שוטרים כאלה מונעות בעד סוחרי סמים שרוצים להשתקם ולפתוח דף חדש לעזוב את "תפקידם", ומכריחות אותם להמשיך בהפצת הסם. רובם המכריע של סוחרי הסמים ימותו בקרב יריות לפני גיל 21.

מנהיגי הכנופיות והמיליציות גובים דמי חסות מבעלי עסקים ומציפים את השטח בסמים; מצד שני, הם גם "שומרי הסדר" בפועל, ואת פעולותיהם האלימות הם מרחיקים מחוץ לפאבלה. על פי ההערכה, חברים בכנופיות כ-35 אלף איש. זה פחות מ-2.5% מהאוכלוסיה. זהו נתון חשוב, משום שכפי שנראה בהמשך, הצבא ומשטרת ברזיל שפושטים על הפאבלות באופן שגרתי נוטים לטשטש את האבחנה בין אזרחים תמימים לפושעים, ופועלים תחת ההנחה שכל מי שנלכד במהלך הפשיטה הוא פושע בפוטנציה. זה בוודאי מזכיר דבר או שניים לקורא הישראלי.

"תכנית ההשקטה": שיקום או ניצול של הפאבלות?

במשך שנים ארוכות נקטה ממשלת ברזיל במדיניות של כוח, כוח, ורק כוח מול הפאבלות. מה שעמד לנגד עיני השלטונות היה שלטון כנופיות הפשע, ובו הן ניסו להכות שוב ושוב, באמצעות פלישות תקופתיות מלוות בקרבות עקובים מדם, כדוגמת זה שהובא בתחילת הפוסט. המצוקה החברתית, העוני והיעדר ההשכלה לא כל כך עניינו את מושל מדינת ריו; הפאבלות נתפסו כחית פרא שיש לאלף בכל האמצעים הדרושים. תפיסה דומה מאפיינת עד היום את שלטונות מדינת ישראל ביחס לכפרים הבלתי מוכרים של הבדואים בנגב. האחריות הממלכתית מולם מתמצה בהיבט אחד בלבד: אכיפה וענישה. מתכנון, מחינוך, מבריאות ותשתיות – המדינה מתנערת.

אבל בברזיל, אחרי שנים שבהן הגישה הכוחנית לא הביאה לשום תוצאות חיוביות, חל שינוי מסוים. בשנת 2008 הושקה תכנית "ההשקטה" (pacification), בפרופיל תקשורתי גבוה מאד בכל העולם. הרעיון הבסיסי בתכנית הוא כיבוש מחדש של הפאבלות מידי כנופיות הפשע והחזרתן לריבונות השלטון המרכזי. להבדיל מן המדיניות הקודמת, מבצעי הפלישה האלימים לא מסתיימים לאחר ימים ספורים בנטישה של הצבא. לאחר הכיבוש, מוצבים כוחות צבא ומשטרה קבועים בפאבלה (כוחות ה-UPP), והם אחראים להשיב את הסדר על כנו, לחדש את קשרי הקהילה עם המשטרה, ולהתחיל בשיקום השירותים החברתיים. כיום פרושות יחידות ה-UPP בפחות מ-40 פאבלות, כ-3% בסך הכל.

לפני הערכת הצלחתה או כשלונה של תכנית ההשקטה, חשוב להבין את ההקשר הפוליטי שבו היא באה לעולם, אחרי עשורים ארוכים של התעלמות כמעט מוחלטת מצד השלטונות. ההקשר הזה, שהשלטונות לא ניסו להסתיר, היה שני "מגה-אירועים" שעמדו להתקיים בריו: אליפות העולם בכדורגל ב-2014 והמשחקים האולימפיים ב-2016. הפאבלות הראשונות שנבחרו ליישום תכנית ההשקטה היו אלה שסמוכות לאזורי התיירות, לאתרי הספורט ולנתיבי התנועה אל שדה התעופה. לקראת המגה-אירועים, החלו השלטונות לפנות 35 אלף בתים בפאבלות לצורך בנייה מחדש. על פי נתונים עדכניים, כ-67 אלף איש כבר פונו מבתיהם מאז שנבחרה ריו לארח את המגה-אירועים. התוצאה היא דחיקה של העניים ביותר, כמו גם של כנופיות הפשע, אל הפאבלות המרוחקות יותר. בז'רגון הממשלתי, מדיניות כזאת נקראת "פיתוח".

שוטרים של UPP בסיור בפאבלת מורו דוס מקקוס.

שוטרים של UPP בסיור בפאבלת מורו דוס מקקוס.

הנהנים הראשיים מן "הפיתוח" שבישרה תכנית ההשקטה, חוץ מתיירי המונדיאל והאולימיפיאדה, ש"שמיכת בידוד" משטרתית חצצה בינם לבין הפאבלות, היו סוכני הנדל"ן. באזורים שעברו השקטה חלה זינוק בערך הקרקע שלווה בג'נטריפיקציה מואצת – "ג'נטריפיקציה באיומי אקדח", כפי שכינה זאת אתר אקטיביסטי אחד. בנק הפדרל ריזרב של ניו יורק העריך ב-2013 ש-15% מן העלייה בשווי הנדל"ן בריו בין השנים 2008-2012, עלייה בסך של 168%, נגזרה ישירות מתכנית ההשקטה בפאבלות. אחרי סוכני הנדל"ן דהרו העסקים. בכל הבוננזה הזאת נשכחה אוכלוסיה אחת: תושבי הפאבלות העניים והנזקקים מכל לסיוע. אלה,  שלא במפתיע, נזנחו מאחור.

מדדי הצמיחה המרשימים מסתירים גם את התהליך הזה: העניים שנדחקים החוצה מבתיהם בגלל נסיקת שכר הדירה – גידול של יותר מ-300% במהלך ההשקטה בפאבלת וידיגאל, למשל – נאלצים לפלוש למבנים נטושים או לאלתר מגורים בלתי חוקיים. כך יוצא שעבריינות הדיור גדלה גם היא, ומספקת לשלטונות עילה נוספת להפעיל אכיפה משטרתית אלימה בתוך הפאבלות. הדינמיקה הזאת – שבה המדינה הופכת את בן הארץ ל"פולש" בלתי חוקי על אדמתו – מוכרת היטב ביישובים הערביים בישראל ובגדה.

ומה בנוגע לרמת האלימות? תלוי איך מודדים. בשנים 2008-2012 אכן חלה ירידה דרסטית, של 65%, בשיעור הרציחות באזורים שנשלטו בידי ה-UPP (אף כי יש המצביעים על העלייה בשיעור ה"היעלמויות" באותה תקופה כהסבר האפשרי). אך משנת 2013 ועד להווה חל היפוך במגמה ושוב מסתמנת עלייה. המשטרה שוב הורגת צעירים בפאבלות, למעשה יש זינוק של 40% בשיעור מקרי ההרג בידי שוטרים. העילה לתכנית ההשקטה – אירוח המונדיאל והמשחקים האולימפיים – הפכה לעילת המחאה נגדה: במאי ויוני 2014 שטפו אלפי אזרחים את רחובות סאו פאולו וריו בזעם, נגד הבזבוז הבלתי נתפס של 11 מיליארד דולר על תשתיות המונדיאל, על נסיקת מחירי הדיור, על גירוש תושבי הפאבלות העניים; היה זה רגע נדיר בתולדות ברזיל שבו התקוממה אומת הכדורגל נגד FIFA והממסד שמכרו אותה לבעלי ההון.

אם מניחים בצד את המטרות הסמויות של תכנית ההשקטה – שדרוג הפרופיל הבינלאומי של ברזיל לקראת אירוח המגה-אירועים, סילוק אוכלוסיות בעייתיות ולא פוטוגניות מאזורי התיירות, ג'נטריפיקציה וגריפת הון נדל"ני – ומקשיבים לאופן שבו תושבי הפאבלות עצמם מסכמים את השינוי בשטח, מתקבלת תמונה עגומה של כישלון הולך ומעמיק. למה? כי ההבטחה החברתית לא קוימה, ומה שנותר מההשקטה הוא בעיקר ההשתלטות האלימה ו"מישטור" החיים בפאבלה. מנכ"לית של אחד מן הארגונים הקהילתיים בפאבלות סיכמה זאת כך: "הכריזו באוזנינו שבעקבות השיפור בביטחון יבוא שיפור בשירותים בסיסיים כמו בריאות, חינוך וסניטציה. אבל השירותים האלה לא התממשו. במקומם, הגיע המגזר הפרטי, למשל מתקיני צלחות הלווין, וזה העלה באופן דרסטי את מחירי השירותים הציבוריים".

אלימות המשטרה בפאבלות

צריך להבין איך נוהג השלטון הברזילאי בתושבי הפאבלות כשמדברים על אלימות שלטונית. צריך להבין עד כמה חייהם וגופם זולים בעיני לובשי המדים. הפער העצום הזה בין היחידות החמושות שפושטות על הפאבלות לבין האנשים החיים שם בדלות נוראית – ממש בסמיכות לבתי התענוגות של ברוני הסמים – מסביר, ככל הנראה, מדוע האחרונים נראים לראשונים כסוג נחות של בני אנוש, שאפשר ומותר לבצע בהם "הרג סדרתי", כהגדרת ה"אקונומיסט". גם כאן, האנלוגיה למפגש בין החייל הישראלי לבין תושב שכם או חברון אינה מופרכת.

הנה כמה נתונים מסמרי שיער על אלימות המשטרה בברזיל. על פי דו"ח HRW, בתקופה של 7 שנים בלבד, בין 2003-2009, הרגה המשטרה בסאו פאולו ובריו 11 אלף בני אדם. על פי נתונים רשמיים, בכל יממה הורגת משטרת ברזיל 6 אנשים. שנת השיא בריו היתה 2007, אז הרגה בה המשטרה 1,330 איש; ממוצע של כמעט ארבעה אנשים ביממה. סביר מאד שהנתונים האמיתיים גבוהים יותר. בשנים האחרונות מתגברת תופעת ה"היעלמויות" של צעירים מהפאבלות; ב-2012 נעלמו כך 6,000 איש בריו. במקרה אחד שתועד באופן מצמרר, הופללו שני שוטרים שחיסלו שני צעירים ואז "העלימו" אותם ביער מחוץ לעיר.

דו"ח מאוחר יותר של אמנסטי חקר את מקרי ההרג בידי שוטרים בריו והגיע למסקנה שבמקרים רבים מדובר בהוצאות להורג ללא משפט. בין השנים 2004-2015 הרגו שוטרי ריו יותר מ-5,000 איש. הדו"ח בדק פרטנית את 10 ההריגות שהתרחשו בפאבלה אקארי בשנת 2014; 9 מתוכן התבררו כהוצאה להורג ללא משפט (ירי ללא ניסיון מעצר, ירי אחרי שהמבוקש נכנע, וירי באדם נמלט). כמעט בכל המקרים שבהם המשטרה מפנה את הפצועים לבית החולים, הם "מוצאים את מותם" בדרך. לעתים קרובות פורצים השוטרים אל הפאבלה ברכב ממוגן ויורים לכל עבר, ירי אקראי שגם הורג ילדים. פגיעה או הרג של שוטר בידי חבר כנופיה בפאבלה מוציאה מן המשטרה את הרע ביותר. באחת מפלישות הנקם של שוטרי ה-UPP – האמונים, כזכור, על "השקטה" – הם טבחו ב-6 נערים בגילאים 10 עד 16, ולאחר מכן גם העלו בגאווה את התמונות ברשתות חברתיות.

אלפי תלונות מוגשות לשלטונות נגד ירי לא מוצדק של שוטרים. על פי מחקר אחד, 99.2% מהן נקברות בלא הליכים משפטיים. במלים אחרות, שוטרי ברזיל ואלה שבפאבלות באופן מיוחד פועלים תחת חסינות מוחלטת מפני הבאה לדין. בכל עימות שיתפתח, הם יכולים לטעון שירו בקורבן בשעה שהתנגד למעצר והמערכת תגבה אותם באופן מלא. האפליה המשפטית של הפאבלות מתבטאת גם בכך שהן האזור היחידי בברזיל שבו ניתן להוציא "צו חיפוש שכונתי", שמאפשר למשטרה לפרוץ לכל בית ובית ללא התרעה מוקדמת וללא צווי חיפוש פרטניים.

אי אפשר לסיים את הסיפור על אלימות השוטרים בלי לדבר על גזע. במדינה שבה מבחין השלטון בין חמישה גזעים – לבן, שחור, חום, צהוב וילידי – 79% מקורבנות הירי של המשטרה הם שחורים. הסיכוי של אדם שחור להיהרג בידי משטרת ברזיל גדול פי 2.5 משל אדם לבן. ברזיל עדיין כורעת תחת חטוטרת מבישה, מורשת העבדות הממושכת ביותר בעולם המערבי. בין 1501-1866 הביאו הפורטוגזים לברזיל כמעט 5 מיליון עבדים מאפריקה; הם היו הבסיס לתעשיות הסוכר והקפה, שעליהן נבנה העושר הכלכלי של המדינה, עד ימינו. ברזיל היתה המדינה המערבית האחרונה לאסור את העבדות בחוק, בשנת 1888, אבל גם כיום היא קיימת, ומפעם לפעם מתפרסמות ידיעות על כך שהשלטונות שחררו כמה מאות עבדים שהוחזקו בניגוד לחוק. על פי ההערכה, כ-50 אלף איש עדיין מוחזקים כעבדים בברזיל. במדינה שהתקיים בה מתאם כה הדוק בין גזע לעבדות ובין עבדות לנחיתות חברתית, אין להתפלא על תפיסות מושרשות שרואות בשחורים תתי-אדם. הניחו בידיהן של תפיסות כאלה רובי סער ורכבי משטרה מפלצתיים, והתוצאה הבלתי נמנעת תהיה "הרג סדרתי" של אוכלוסיה שחורה בפאבלות.

חוד החנית: כלבי המלחמה המקוללים

חוד החנית של האלימות המשטרתית הוא גדוד המבצעים המיוחדים של המשטרה, הידוע כ-BOPE, שהוזכר בתחילה. אלה הן יחידות שאומנו במיוחד ללוחמה אגרסיבית בשטח בנוי בשיטות צבאיות לחלוטין. ליחידה יצא מוניטין של "חוליות מוות", וכמו בכל חברה מיליטריסטית, היא נהנית מגלוריפיקציה ומעמד מיוחד בתרבות הפופולרית של ברזיל (סרטי קולנוע, משחקי מחשב, אביזרי ביגוד וכד'). שוטרי BOPE גאים בכך ש"ניקו" את הפאבלות מסמים, אף כי המציאות שונה בתכלית, כפי שתואר קודם; הפשיטות שלהם מלוות בנפגעים רבים, אך ה"השקטה" שבאה לאחר מכן אינה מבשרת תיקון חברתי. הסמל של BOPE הוא גולגולת שנעוצים בה שני רובים וחרב. זוכרים את "הגולגולת הגדולה", caveirão, כלי הרכב הממוגן שאיתו פולשים השוטרים לפאבלות? דמו בנפשכם כעת את "הגולגולת הגדולה", שעל צידה מוטבע בגדול סמל הגולגולת עם הרובים והחרב, דוהרת ברחובות הפאבלה ומרעימה ברמקול לכל עבר: "באנו לקחת את הנשמה שלכם".

לפני מספר שנים נכתב ספר בידי שני לוחמים לשעבר ביחידה, בשיתוף עם השר לביטחון פנים לשעבר בברזיל, ובו נחשפו כמה משיטות העבודה של BOPE. הכותבים מסבירים שהיחידה הוקמה כיחידה צבאית שמטרתה הראשונה היא פלישה וכיבוש שטח. ההמנון הבלתי רשמי ביחידה, שאותו שרים השוטרים במהלך האימונים, הוא טקסט רצחני ומבחיל. הנה כמה שורות: "אנשים בשחור / מה המשימה שלכם? / לפלוש לפאבלה / ולהשאיר את הגופות על הארץ…. אתם יודעים מי אני? / אני כלב המלחמה המקולל / אני מאומן להרוג / … אם תשאלו מאיפה באתי / ומהי משימתי / אני מבשר מוות וייאוש / וחורבן מוחלט … / הדם זורם קר בעורקיי / וקפא בתוך לבי / אין בנו לא רגשות / ולא חמלה". וכן הלאה והלאה.

האתוס של BOPE מושתת לא על אכיפה מונעת, אלא על אכיפה חסלנית. בחשוד יורים כדי להרוג, לא כדי להביאו לדין. בכך יש דמיון ברור למדיניות האש במבצעים של יחידות המסתערבים בצה"ל, שבשנה האחרונה הולכת ומשתלטת על כל יחידות הצבא. אבל מחברי הספר, בעלי ניסיון, מפיקים את הלקח הבא: "מדיניות הירי-כדי-להרוג שלא איפשרה לעבריינים להיכנע חוללה תוצאה פרדוקסלית: היא הגבירה את התנגדותם, כמו גם את עוצמת האלימות שהופנתה כלפי המשטרה." מסתבר שכוח רק מוליד עוד כוח.

כדרך אגב, מגלים מחברי הספר שמומחים מישראל הגיעו לריו לאמן את שוטרי BOPE. אחד מהם, ככל הנראה, היה אבי נרדיה, מומחה עולמי לקרב מגע ובעל חברה שמכשירה כוחות מיוחדים ברחבי העולם. BOPE נמנית עם לקוחותיו. על פי דיווח אחר שלא הצלחתי לאמת, קצינים של הימ"ם הישראלי ביקרו ביחידת BOPE בריו להחליף ידע מקצועי.

גם עיטורי הקווירוס של BOPE נושאים מסר די ברור.

הקשר הישראלי של BOPE: חברת ISDS

אבל הקשר האמיץ עם BOPE  נזקף לזכותו של ישראלי אחר, רב פעלים ומעללים בדרום אמריקה ומרכזה. תכירו את לאו גלסר: ישראלי ממוצא ארגנטיני, בעל חברת האבטחה ISDSׁׁׁ) International Security Defence Systems), מותג בינלאומי בשירותי אבטחה למשטרים אפלים, מגה-אירועים והופעות של כוכבי פופ. יוסי מלמן הגדיר את גלסר "ממציא השיטה" של "הקשר הסימביוטי בין הרשויות בישראל לחברות הפרטיות לייעוץ ביטחוני":

"בישראל עובדת השיטה כך: משרד הביטחון, משרד החוץ או המוסד מקבלים בקשה לייעוץ ביטחוני או לאימון של יחידות צבא או שירותי ביטחון, משליט של מדינה, לרוב רודן. משום שהרשויות אינן יכולות, או אינן רוצות, לסייע ישירות לשליט, אך בקשתו בכל זאת חשובה להן לקידום אינטרסים ביטחוניים או מדיניים, הן פונות לחברה פרטית כדי שזאת תספק את השירות המבוקש."

מה שמשרד הביטחון הישראלי עושה כאן הוא מיקור חוץ של עסקים מלוכלכים. זהו מיקור חוץ מסדר שני, שכן מיקור החוץ הראשוני פועל מארה"ב לישראל. כיוון שהייצוא הבטחוני מארה"ב נתון לפיקוח חמור יותר של הקונגרס מאשר הייצוא הבטחוני הישראלי (שאינו כפוף כלל לרשות המחוקקת), מעדיפה וושינגטון לא פעם לנהל את עסקי הנשק המלוכלכים שלה דרך המתווך הישראלי; בין אם במכירת ציוד אמריקאי דרך ידיים ישראליות ובין אם במכירת טכנולוגיות שפותחו בארה"ב בדרך זו. המקרה המפורסם ביותר היה כמובן פרשת איראן-קונטראס.

ובכן, מה עושה מדינת ישראל שלא רוצה להיראות בפומבי כמי שסוחרת עם משטרים רודניים או מיליציות רצחניות? היא מעבירה את החוזים לחברות פרטיות. ברור שהכל עובר אישור של האגף לייצוא בטחוני (סיב"ט), שום דבר לא מתנהל מאחורי הגב; אבל למראית-עין, חברות הנשק שבבעלות המדינה אינן מטנפות את ידיהן בעסקאות המגונות. הדברים האלה גם אושרו בידי גורמים מתוך המערכת. ISDS החלה את פעילותה במרכז אמריקה. שורת תחקירים שפורסמה בשנות ה-80' חשפה כי מומחים ישראליים של ISDS אימנו חוליות מוות בשירות הטרור המדינתי בגוואטמלה, ניקרגואה והונדורס. גנרל ריוס מונט, שהשליט בגואטמלה שלטון דמים בתחילת שנות ה-80' ומאוחר יותר הורשע בפשעים נגד האנושות ומעשי רצח-עם נגד ילידים אינדיאנים, הצהיר בראיון עיתונאי שאנשיו הצליחו הודות לאימון בידי ישראלים. תיעוד מקיף של עסקי הנשק הישראליים במשטרים הרצחניים של מרכז אמריקה בשנות ה-80' אפשר למצוא כאן.

הנקודה החשובה לענייננו הוא ש-ISDS פעלה בסך הכל כשליח לדבר עבירה. על פי קרל פלהנדט, סוחר נשק של החברה שפעל בגואטמלה בשנות ה-80', "ממשלת ישראל שולטת ב-ISDS ושר הביטחון הוא מי שעל פיו יישק דבר".

ואומנם, גם על הקשר בין BOPE ל-ISDS פרש משרד הביטחון את חסותו. בשנת 2012 הציגה החברה בדוכן הישראלי שאירגן אגף סיב"ט בתערוכת הנשק הגדולה בדרום אמריקה, LAAD, את הרכב הממוגן החדש שפיתחה בשיתוף עם "FORT1 :"Global Shield. משטרת ריו בחנה אותו ולאחר מכרז קשוח, החליטה לרכוש 8 קווירוס מ-ISDS, מתוכם ארבעה מיועדים ל-BOPE. הדיווחים באתרי חדשות הביטחון מסבירים גם כיצד הותאם המתאר הטכני של ה-FORT1 במיוחד לצרכי הלחימה בפאבלות. ISDS זכתה במכרז לאחר שירדה ב-72% ממחיר ההצעה המקורית – הנחה חסרת תקדים, שהוסברה בהבטחה שקיבלה להיות שחקן האבטחה המרכזי באירועי המונדיאל ולאחר מכן האולימפיאדה. כדאי לשים לב לאופן המשתרג, חוצה הגבולות, של הטכנולוגיות הצבאיות, כמו גם לזיקות המשתרשרות מחוזה אחד למשנהו, מן הפאבלה אל האולימפיאדה וחוזר חלילה.

ISDS כבר מבוססת היטב בברזיל, יש לה אתר ברזילאי מסודר, ובעל החברה, לאו גלסר, בא ויוצא במסדרונות השלטון שם בחופשיות. הסרט "המעבדה" של יותם פלדמן משנת 2013 מייחד חמש דקות מאלפות לגלסר, בהן הוא מתלווה למסע העסקים שלו לברזיל, עד למפקדת BOPE. אם עדיין לא צפיתם, צפו עכשיו.

ודאי שמתם לב לשוט היפהפה (דקה 3:23) של גלסר שחוצה את המסך מימין לשמאל, מעליו מתנוסס סמל הגולגולת עם החרב והרובים של BOPE. קשה גם להחמיץ את היחסים האינטימיים שקשר גלסר עם אנשי היחידה, שמקבלת ממנו אימונים (בברזיל ובישראל), נשק וכלי רכב ממוגנים.

הקשיבו היטב לתובנות של סוחר הנשק הוותיק הזה. "שר הביטחון הוא לא רק עוסק במלחמות, הוא צריך גם לדאוג לתעשיות הבטחוניות. שיהיה פעילות, שיהיה מכירות". ואכן, שרי הבטחון תמיד דאגו היטב למכירות של ISDS, אף כי האמירה של גלסר קצת מיתממת, בנתקה את שני אפיקי הפעולה זה מזה כאילו אין ביניהם קשר. למעשה, שר הבטחון עוסק במלחמות בין השאר כיוון שהוא צריך לדאוג לתעשיות הבטחוניות. התעשיות והמלחמות מכלכלות זו את זו. התעשיות זקוקות למלחמה, זקוקות לניסויי האש ב"מעבדה" של עזה, כדי לשגשג.

הקשיבו לו גם כשהוא אומר, במהלך סיור בפאבלות (דקה 3:48), ש"במקומות כמו עזה, יש לנו אותו מצב כמו שלכם. יש לנו את אותה שיטה". כאן שוררת תמימות דעים בין סוחר הנשק הישראלי לבין תנועת BDS, שגרפה אליה כ-30 ארגוני זכויות אדם וחברה בברזיל במחאה על סחר הנשק עם ישראל. אחד הפעילים שם מסביר: "מה שרפא"ל, אלביט ו'גלובל שילד' עושות זה לייצא את הטקטיקות שנעשה בהן שימוש ברצועת עזה. הן לוקחות שכונות של עוני ושל זעם ויוצרות את עזה בפאבלות של ברזיל. המטרה של כל מי שרואה עצמו חלק מן החברה האזרחית היא שלא יהיו יותר עזות". גלסר מספר לנו, ואולי לעצמו, שהנשק הברוטלי שהוא מחדיר לפאבלות הוא תוצאה ולא סיבה להסלמה באלימות ובקטל האזרחים. אבל לנו יש ניסיון משלנו, עם שמונה מבצעים בעזה, כל אחד ברוטלי מקודמו, כל אחד וצעצועי המוות החדישים שהושקו בו, תוך הבטחה חגיגית שהפעם באמת נמגר סופית את החמאס. בינתיים הטילים של החמאס כבר מטווחים את גוש דן והמנהרות אל שטח ישראל שוקמו, כפי שנחזה כאן לפני שנה וחצי. מרוץ חימוש שמוביל לריסון האלימות הוא סתירה עצמית.

ועוד הקבלה אחרונה: כשגלסר נשאל על הקורבנות של משטרת ברזיל, הוא מעדיף לענות על סוחרי הסמים. "אם תהרוג אותו עם מקל או תהרוג אותו עם כדור בראש, מה ההבדל?". זאת נקודת המבט של הכוח הצבאי: הפושע מאפיל על כל הסביבה האזרחית שלו, ומתוך כך, מפליל אותה ללא אבחנה. אם הוא בן מוות – וזאת שאלה נפרדת, האם יש להוציאו להורג או להעמידו למשפט? לגלסר כנראה אין חיבוטי נפש כאן – אז חייו של כל מי שבסביבתו שווים כקליפת השום. זהו כמובן הגיון "הנזק האגבי" שהנחה את מדיניות האש במבצעי צה"ל בעזה.

באוקטובר 2014 זכתה חברת ISDS בחוזה יוקרתי מממשלת ברזיל לנהל את אבטחת האולימפיאדה שתתקיים בריו השנה, בתקציב של 2.2 מיליארד דולר. המוניטין האיום של החברה במרכז ודרום אמריקה – 30 שנה של חימוש ואימון רודנים וחוליות מוות – הביא את תנועת BDS לפתוח בקמפיין חרם ממוקד נגד ההתקשרות עם ISDS. במאי 2015 פרסמה התנועה הודעה שלפיה ביטלה ממשלת ברזיל את ההתקשרות עם ISDS. הידיעה הזאת לא פורסמה בתקשורת הישראלית ולמעשה לא זכתה לאישור רשמי חיצוני; האתר הברזילאי של החברה עדיין מציג אותה כספקית אבטחה של המשחקים האולימפיים, ובמרץ 2015 עדיין התראיין גלסר כמי שחוזה האבטחה השמן מונח בכיסו. כתבת התדמית הזאת הציגה אותו כ"נציג שלנו בריו 2016", מעין שגריר ישראלי שעושה לנו כבוד בחו"ל. כן, גלסר הוא נציג נאמן שלנו, דיוקן מדויק, אבל הכבוד ממנו והלאה. רק עיתונאי הבועה בארץ יכולים להציג את מאמן חוליות המוות באור יקרות כזה.

ישראל קנתה לעצמה ביושר שונאים רבים בחברה האזרחית בברזיל, וזו כמובן רק דוגמה אחת למה שקורה במדינה אחת. להשלכות המדיניות של השימוש בנשק ובטכנולוגיה ישראלים נגד אוכלוסיות נחשלות ומדוכאות ברחבי העולם אחזור בסוף המאמר.

הסחר הבטחוני עם ברזיל: בור בלי תחתית

החימוש והאימון ליחידת BOPE הם רק קצה הקרחון של היקף היחסים הבטחוניים של ישראל וברזיל. בשנות ה-2000 המוקדמות עיקר הנוכחות הבטחונית של ישראל בברזיל היתה של "אלביט" (ראו בהמשך). הרומן המשיך ללבלב בעידודו של נשיא המדינה, שמעון פרס, שהגיע לברזיל בנובמבר 2009 כדי לתת את ברכתו לעסקת מכירה של 14 מל"טים של התעשייה האווירית, בשווי של 350 מיליון דולר. שנה מאוחר יותר, בדצמבר 2010, חלה קפיצת מדרגה ביחסים: שר הביטחון, אהוד ברק, ושר המודיעין הברזילאי, חתמו על הסכם שיתוף פעולה בטחוני בין שתי המדינות. ההסכם הסיר את הסכר שבלם עד אז ייצוא טכנולוגיות מסווגות לברזיל ופתח בפני התעשיות הבטחוניות שוק ענק ורעב לנשק. פרס וברק, למי ששכח, היו עד לא מזמן מנהיגי "מחנה השלום" בישראל.

היקף הסחר הבטחוני עם ברזיל איננו נתון שהרשויות מפרסמות בגלוי (פנייתי לאגף סיב"ט לקבל נתונים רשמיים נענתה בשלילה). ב-2013 הוא הוערך ב-200 מיליון דולר לשנה וב-2014 הוא הוערך ב-250 מיליון דולר לשנה. הנתון האחרון נחשף בברזיל לדרישת חבר קונגרס, במהלך מבצע "צוק איתן", כשהצמרת הפוליטית במדינה החלה להבין מה המחיר האנושי של "בדיקת האיכות" שעובר הנשק הישראלי לפני שהוא מגיע אליהם. מכון שטוקהולם למחקרי שלום העריך שבין השנים 2005-2010 היתה ברזיל היבואנית החמישית בגודלה של נשק ישראלי. יש לשער שמאז היא טיפסה עוד למעלה; ב-2011 הגדיר אגף סיב"ט את ברזיל כ"מדינת יעד" וב-2012 "מדינת מפתח". סיב"ט מארגן את הדוכן הישראלי בתערוכת הנשק LAAD בריו, ומפיק חוברות נוצצות שמציגות את החידושים האחרונים של עשרות חברות נשק וביטחון מולדת (Homeland Security). כבר ב-2010 אירח מכון הייצוא הישראלי, בשיתוף משרד החוץ, משלחת של מומחים לאבטחת תעופה מברזיל והפגיש אותם עם נציגים של 30 חברות ישראליות שעוסקות בביטחון מולדת.

תערוכות הנשק הבינלאומיות הן מפגן מסחרר של wargasm. המצגות מהממות, המוזיקה עמוסת אדרנלין, הכל מעוצב כמו משחק מחשב סוחף ומלהיב. את המסך חותכות צדודיות חלקות של מטוסים, ברק הפלדה מנצנץ בשמש. כמובן שאין זכר למטרה האנושיות שכלפיהן מופנית כל העוצמה הזאת.

אין עוד ענף ייצוא של המשק הישראלי שזוכה לדחיפה, פריצת שווקים ומימון כל כך מסיביים של המדינה, באופן עקבי ובמשך עשרות שנים. גם זה סוד גלוי של שקר "השוק החופשי" – העסקים המשגשגים ביותר הם אלה שהמדינה מקדמת (תמיד – על חשבון אחרים).

עם הכספים באים הכיבודים. בסוף 2011 העניקה שגרירת ברזיל בישראל עיטור כבוד לאל"מ חני כספי, ראש המחלקה לקשרי חוץ בצה"ל, על "מאמציה לעשות שלום", כלומר, על תרומתה לחיזוק הקשרים הבטחוניים בין צה"ל לצבא ברזיל. "עשיית השלום" הזאת – מכירת קווירוס ומל"טים וחימוש אווירי ומערכות מעקב – היא המשך טבעי לתכנית "ההשקטה" בפאבלות, תפלצת לשון אורווליאנית שישראלים מכירים כמותה מהבית ("מבצע שלום הגליל", "רצועת בטחון", "קו התפר", "מרקם חיים" וכד').

צריך להתחיל ב"אלביט". "אלביט" היתה החברה הישראלית הראשונה שזיהתה את הפוטנציאל של שוק הביטחון הברזילאי וכבר בסוף שנות ה-90' חדרה אליו באמצעות חברות בת ושיתופי פעולה עסקיים. בשנת 2001 רכשה "אלביט" את השליטה בחברת AEL הברזילאית שמייצרת רכיבים לתעופה. בשנת 2010 רכשה "אלביט" עוד שתי חברות, ARES ו-PERISCOPIO, שמתמחות בייצור מערכות אלקטרוניקה לחילות היבשה. חוזי הענק שנחתמו עם חברות הבת של "אלביט" בברזיל זרמו בזה אחר זה. לכאורה, לא מדובר פה ב"ייצוא" בטחוני שכן הייצור והשירות מבוצעים בברזיל. בפועל, הידע, הטכנולוגיה והפיקוח הם של "אלביט", שמייצאת אותם דרך חברות הבת. גם הרווחים, כמובן. הנה רשימה חלקית של חוזי "אלביט" בברזיל ב-15 השנים האחרונות:

2001: חוזה של 230 מיליון דולר ביחד עם השותפה הברזילאית "אמברייר" להשבחת מטוסי 5-F של חיל האוויר הברזילאי.
2002: חוזה של 80 מיליון דולר לאספקת מערכות אוויוניקה למטוסי ALX של חיל האוויר הברזילאי.
2008: חוזה של 187 מיליון דולר לאספקת מערכות אוויוניקה למטוסי הקרב של אמברייר.
2011: חוזה של 260 מיליון דולר לאספקת צריחים בלתי מאוישים לרכבים קרביים ממוגנים.
2011: חוזה המשך של 83 מיליון דולר להשבחת מטוסי 5-F של חיל האוויר הברזילאי.
2013: חוזה (בשווי לא ידוע) לאספקת מערכות תצפית אלקטרו-אופטיות לאבטחת גבולות. זהו בדיוק סוג מערכות הניטור ש"אלביט" סיפקה לצה"ל להתקנה על חומת ההפרדה, שבגללן החרימה את "אלביט" שורת גופים פיננסיים בעולם – קרן הפנסיה הממשלתית של נורבגיה, קרן ההשקעות הגדולה בשבדיה, הבנק הגדול בגרמניה והבנק הגדול בדנמרק. הרכישה של ציוד שמשמש ל"ציד" פלסטינים במרחב התפר, על גדר שהוקמה בניגוד לחוק הבינלאומי, עוררה גם מחאה נוקבת בברזיל (ראו בהמשך).
2013: חוזה ראשוני של 20 מיליון דולר לפיתוח המיקרו-לווין הצבאי הראשון של ברזיל.
2014: חוזה של 106 מיליון דולר לשדרוג מטוסים של חיל הים הברזילאי.
2014: חוזה בשווי לא ידוע לאספקת 5,000 כוונות אופטיות לרובי סער של צבא ברזיל.
2015: חוזה של 2 מיליון דולר לאספקת ערכות הנחיית לייזר לפצצות אוויר.
2015: חוזה בשווי לא ידוע לאספקת מערכות התצוגה של מטוס הקרב החדש של ברזיל, גריפן.

בשנים 1994-2009 הגיע הקף הסחר של "אלביט" בברזיל ל-750 מיליון דולר. כל זה עוד לפני שאמרנו מילה אחת על מל"טים. אלה יזכו לדיון נפרד כיוון שהם, ממש כמו הקווירוס של ISDS, מופנים אל אוכלוסיה אזרחית בברזיל.

שורה של חברות ישראליות נוספות ייצאו נשק וטכנולוגיות מתקדמות לצבא ולמשטרת ברזיל באותה תקופה:

רפא"ל מכרה לחיל האוויר הברזילאי 200 טילי Python 4 בשנת 2002 וטילי דרבי ב-2006. שווי העסקאות לא דווח. במשך שנים ארוכות דישדשה רפא"ל מאחורי "אלביט" במכירות לברזיל. במטרה לשדרג את מעמדה לקראת חוזי האבטחה של המונדיאל והאולימפיאדה, רכשה החברה בשנת 2012 40% ממניות חברת האווירונאוטיקה הברזילאית GESPI. ב-2015 חתמה רפא"ל על עסקת ענק של 250 מיליון דולר עם חיל האוויר הברזילאי לאספקת חימוש אווירי למטוסי הקרב גריפן. כדרך אגב נציין שבשנת 2001 מכרה דרא"פ לברזיל טילי "דרבי", שפותחו בשיתוף פעולה בין רפא"ל לבין התעשייה האווירית של דרא"פ בתקופת האפרטהייד (שלהם, לא שלנו).

התעשייה האווירית (תע"א) חתמה בשנת 2013 על חוזה ענק של 250-400 מיליון דולר להסבת מטוסי בואינג 767 למטוסי תדלוק אווירי עבור חיל האוויר הברזילאי. באותה שנה חתמה חברת הבת של תע"א, אלתא מערכות, על הסכם שיתוף פעולה טכנולוגי עם חברת IACIT הברזילאית, שמתמחה בביטחון מולדת, מכ"מים וטכנולוגית מידע. שתי החברות כבר הקימו מרכז תחזוקת מכ"מים בברזיל. ב-2014 רכשה תע"א מניות מיעוט בחברה הברזילאית Avionics, וב-2015 החלה Avionics בפיתוח מל"ט מקומי, על בסיס מל"ט ה"הרון" של תע"א. שמו של המל"ט הברזילאי, אגב, הוא "צייד".

רובה "תבור" תוצרת חברת "טאורוס" הברזילאית.

רובה "תבור" תוצרת חברת "טאורוס" הברזילאית.

רובה הסער שמשמש את צבא ברזיל הוא "תבור" TAR-21. בשנת 2009 חתמה חברת "טאורוס" הברזילאית על חוזה העברת טכנולוגיה עם יצרנית התבור, "תעשיות נשק ישראליות" (IWI), לייצור ברשיון של הנשק הקל בברזיל.

זוכרים את הקווירוס שסיפקה ISDS ליחידת BOPE בריו? זאת היתה רק יריית הפתיחה של ייצוא רכבים ממוגנים למשטרות ברזיל. ב-2014 נחתם חוזה של 35.2 מיליון דולר בין משטרת סאו פאולו לבין חברות "פלסן" ו"קארמור" (לשעבר "התכוף") הישראליות. "פלסן" סיפקה 6 רכבים ממוגנים גדולים במיוחד (לנשיאת עד 24 לוחמים), במפרט שהותאם במיוחד למשטרה. "קארמור" סיפקה 8 רכבים מדגם "זאב" (המשמשים גם בצה"ל), מתוכם ארבעה מצוידים בזרנוקי מים ותותחי גז מדמיע לפיזור הפגנות. זאת דוגמה מובהקת של ייצוא אמצעים שנוסו בשטחים נגד האוכלוסיה הפלסטינית לשימוש בברזיל נגד אוכלוסיה אזרחית.

חברת "מגל מערכות ביטחון" הישראלית, שהקימה את גדר המערכת סביב עזה ומספקת מערכות התראה לגדר ההפרדה, היא דוגמה מובהקת לתעשייה ישראלית שמתפרנסת ומרוויחה מעסקי הכיבוש, המצור והפקעת האדמות. לא פלא אפוא שמעורבותה בשוק האבטחה הברזילאי, שבקרוב תתממש ברכישת חברה מקומית, מעוררת התנגדות עזה. חברת האבטחה "ריסקו" חתמה על חוזה של 2 מיליון דולר לאבטחת אצטדיון כדורגל בעיר קויאבה בברזיל.

חברת "ורינט" הישראלית מכרה ציוד מעקב – חיישנים, מצלמות, מערכות ניטור – לעיריית ריו, לעיריית סאו ברנרדו דה קמפו, ולבית הסוהר של מדינת ריו דה ז'נרו (על הגיהנום ששורר בבתי הסוהר בברזיל אפשר לקרוא כאן וכאן). חברת "נייס סיסטמז" סיפקה מערכות מעקב וניטור שנפרשו בכמה ערים גדולות בברזיל לקראת המונדיאל. עסקי המעקב והניטור הם עסקי "האח הגדול" של זמננו; ממשלות, עיריות וכל גורם בעל כוח יכול לרכוש את הטכנולוגיה ולהפעיל אותה נגד אזרחים תמימים.

קווירוס תוצרת "פלסן" הישראלית בשירות המשטרה הצבאית בסאו פאולו.

קווירוס תוצרת "פלסן" הישראלית בשירות המשטרה הצבאית בסאו פאולו.

שתי החברות ידועות כמי שנצמדות באדיקות לכלל העסקי "לכסף אין ריח", ואינן בוחלות בשום לקוח. ב-2014 פירסם ארגון Privacy International, שחוקר כיצד ממשלות וחברות היי-טק פולשות לפרטיותם של אזרחים ברחבי העולם, דו"ח על המשטרים הרודניים במרכז אסיה (טג'יקיסטאן, קירגיזסטאן, טורקמניסטאן, אוזבקיסטאן וקזחסטאן). בדו"ח כיכבו "ורינט" ו"נייס סיסטמז" כמי שסיפקו ואף הקימו מרכזי ניטור במדינות הללו, אשר ריגלו באמצעותם אחרי מתנגדי משטר. שנה לאחר מכן פרסם הארגון דו"ח על רדיפת מתנגדי משטר בידי ממשלת קולומביה; "ורינט" ו"נייס סיסטמז" סיפקו למשטרת קולומביה מערכות ליירוט שיחות טלפון מתעבורת הטלקומוניקציה, כל זאת "מחוץ למסגרת החוק". רק לאחרונה פורסם שישראל סיפקה לממשלת דרום סודן ציוד האזנה ליירוט שיחות שהופעל נגד מתנגדי המשטר; בדרום סודן, נזכיר, מתרחשים פשעים נגד האנושות מזה כמה שנים, והיא נתונה לסנקציות מצד ארה"ב ואמברגו צבאי מצד האיחוד האירופי. לא תתפלאו לגלות שגם את הטכנולוגיה הזאת סיפקה חברת "ורינט" לדרום סודן.

נוסף על כך, חברת "נייס סיסטמז" נחשפה בפרשת ה-NSA כמי שסיפקה (לצד חברת "נארוס", גם היא ישראלית) טכנולוגיות לציתות בלתי מובחן ובלתי חוקי (תכנית "פריזמה") עבור זרועות המודיעין האמריקני, ולממשלת דרום-אפריקה מערכות מעקב ששימשו לציתות לפעילים בקהילה הלהט"בית, אשר נרדפת בידי השלטונות במדינה. את "נייס סיסטמז" הקימו יוצאי יחידת 8200 של צה"ל, ואת הפרקטיקה של סחיטת אנשים על רקע נטייתם המינית למדו כבר שם. הצבא זה שיעור לכל החיים.

לפני שנה, אגב, רכשה "אלביט" את חטיבת הסייבר של "נייס סיסטמז". כעת אפשר לומר שדמם של מי-יודע-כמה פעילי זכויות אדם ברחבי העולם על ידיה של חברת הנשק ובטחון המולדת הגדולה ביותר בישראל.

עם רקורד כזה של בוז מהדהד לזכויות אדם, אין לצפות מהברזילאים לקדם בתשואות את חדירת "ורינט" ו"נייס סיסטמז" לארצם.

עסקאות המל"טים בין ישראל לברזיל

רקע כללי: ישראל היא יצואנית הנשק הגדולה בעולם ביחס לכלכלתה, ויצואנית המל"טים הגדולה בעולם באופן אבסולוטי. במשך 30 השנים האחרונות, 60% מייצוא המל"טים הכלל-עולמי הגיע מישראל. לפני 3 שנים היווה ייצוא המל"טים 10% מכלל הייצוא הבטחוני של ישראל, ממוצע של כ-600 מיליון דולר בשנה. כ-75% מן התוצרת הבטחונית בישראל מיועדת לייצוא; זה לא "צורך בטחוני", זה בעיקר ביזנס.

ארה"ב וישראל מנהלות את מלחמותיהן בעשור האחרון יותר ויותר באמצעות מל"טים חמושים שיורים לעבר "מטרות" חשודות בלב אוכלוסיה אזרחית. בסך הכל הרגה ארה"ב בתימן, סומליה ופקיסטן לפחות 2,500 איש בתקיפות מל"טים עד כה. מתוכם, לפחות 16% (ואפשר שעד כשליש) היו אזרחים בלתי מעורבים. זהותם של 70% מההרוגים אינה ידועה לממשל האמריקני; מתוך אלה שזהותם ידועה, למעלה ממחצית הם אזרחים חפים מפשע. במבצע "עופרת יצוקה" הרגה ישראל עשרות אזרחים חפים מפשע בעזה באמצעות ירי מל"טים מהאוויר. גם ב"צוק איתן" נהרגו עשרות משפחות מירי מל"טים ישראלים. את הנתונים האלה חשוב תמיד לזכור כשחברות הנשק וצבאות המערב מציגים לראווה את יכולות הביצוע המשוכללות, את הרזולוציה המדהימה, את הדיוק הכירורגי, של הדור האחרון של המל"טים. למעשה, אין ספק שצבאות שיש ברשותם מל"טים תוקפים מטרות בקרב אוכלוסיה אזרחית בתדירות הרבה יותר גבוהה מאשר היו תוקפים בלעדיהם. וכך יוצא שמלחמות המל"טים קוטלות הרבה יותר אזרחים. הדיון הציבורי והמוסרי על כך מתנהל כבר שנים בארה"ב; בארץ הוא עוד לא התחיל.

כניסת המל"טים לשדה הקרב העכשווי – שדה שאינו שדה אלא לוח מחשב, וקרב שאין בו קרב אלא הפגזה חד-צדדית מן האוויר – שינתה אותו לחלוטין. במקביל, היא גרפה לתוך מעגל האשמה המוסרית פלחים חדשים בשוק האזרחי. כדבריו של יותם פלדמן:

"בישראל מתקיים גיוס טוטאלי שונה. גיוס טוטאלי בסבבה, באווירת גוגל של אנטי-סמכותיות ותנופה יצירתית. התפשטות דוהרת ששואפת להרחיב את גבולות השוק כפי שהיא מרחיבה את גבולות האנושיות. הרוצחים החדשים של השלטון הישראלי לא בהכרח יושבים בקריה או במשרד הביטחון, אלא במתחמי ההייטק של הרצליה פיתוח, קריית אריה ופארק אלביט בחיפה. בכל פעם שעוברים מתחת לחלונות הפרספקס שלהם אפשר לדמיין את המהנדסים ישובים על כריות, מפתחים אפליקציה שמזמינה מונית או מזמינה טיל שמוחק מונית – ברווחים עצומים, ובנזק סביבתי מדוד – לא קטן מדי ולא גדול מדי."

בשנתיים האחרונות חלה ירידה משמעותית בהיקף הייצוא הבטחוני של ישראל – מ-7.5 מיליארד דולר ב-2012 ל-5.6 מיליארד דולר ב-2014. ב-2014 עקף לראשונה ייצוא הסייבר את הייצוא הבטחוני והגיע ל-6 מיליארד דולר, 10% מן השוק העולמי. פירוש אפשרי לכך הוא שישראל כבר לא ניהלה לוחמה צבאית בקנה מידה גדול מזה ארבעה עשורים, ועל כן לא יכולה למכור את חותמת ה-Combat Proven באופן אמין כבעבר. לעומת זאת, ישראל שולטת ומדכאת אוכלוסיה אזרחית עצומה כבר כמעט מחצית המאה, ובכך צברה ניסיון שאין לו מתחרים. למוצרי הסייבר האלה, שמבטיחים שליטה באוכלוסיות מרדניות, הביקוש רק הולך וגובר. אבל אולי עוד מוקדם לדעת: ב-2015 ירד ייצוא הסייבר ל-3.5 מיליארד דולר.

מקור: "הארץ"

מקור: "הארץ"

נעבור לברזיל. ב-2009 בוצעה עסקת המל"טים הראשונה בין ישראל לברזיל. התעשייה האווירית מכרה 14 מל"טים מסוג "הרון" למשטרה הפדרלית של ברזיל, בשווי של 350 מיליון דולר. היתה זו רכישה ראשונה לקראת פרוייקט האבטחה של המגה-אירועים – המונדיאל והאולימפיאדה – בברזיל. בדיווחים הוזכרו שני השושבינים הראשיים בעסקה: חברת ISDS (של לאו גלסר), שמעלליה תוארו לעיל, ונשיא המדינה, שמעון פרס. יש יופי פואטי מסוים, מסנוור בעוצמת האמת שבו, בעובדה שנשיא המדינה משלב ידיים עם מחמש ומאמן חוליות המוות של הונדורס וגוואטמלה – שני נערי הפוסטר של הייצוא הבטחוני מישראל בפעולת קומנדו משותפת.

ב-2011 חדרה "אלביט" לשוק המל"טים הברזילאי בעסקה למכירת "הרמס 450" לחיל האוויר הברזילאי. בשנים הבאות גבר שיתוף הפעולה של החברה עם חברות מקומיות במטרה לייצר מל"ט מקומי. ב-2014 נחתמה עסקה לאספקת "הרמס 900", ספינת הדגל של המל"טים הישראליים, לחיל האוויר הברזילאי, גם הוא לצורך אבטחת המגה-אירועים. שווי העסקה לא דווח.

פעילות המל"טים הישראלים בברזיל

מה יכול מל"ט כמו "הרמס 900" לעשות? למשל, הוא יכול לזהות פנים או לוחית רישוי מגובה של 9 קילומטר. ברזיל מובילה את השוק הדרום אמריקני ברכישה ופיתוח של מל"טים לכל מיני מטרות, המשך ישיר של ההשקעה האדירה שלה בהתעצמות צבאית מאז ימי הדיקטטורה הצבאית. הסיבה שכל כך הרבה חברות זרות, ובהן ישראליות, ממקמות את עסקיהן ומפעליהן בברזיל היא הרגולציה הרופפת בתחום התעופה במדינה.

מה שמטריד הוא שחלק ניכר מן המטרות הן הפגנות אזרחיות ואנשים שהשלטון סימן כחשודים; לא בכדי הועברו חלק מן המל"טים הישראלים לידי המשטרה ולא לידי הצבא הברזילאי, אף כי לאור הסקירה שלעיל, האבחנה הזאת הולכת ומאבדת ממשמעותה. שימו לב לדיווח הזה ב"בלומברג":

"בברזיל, ניתן תמריץ מחודש לצורך בביטחון במהלך שני אירועי הספורט הגדולים בעולם, כאשר מספר שיא של אנשים יצאו לרחובות ביוני האחרון, במהלך טורניר הפדרציות בכדורגל, למחות נגד שורה של החלטות, בהן בזבוז הכספים על הקמת איצטדיונים משוכללים".

מאחורי הקור הפיננסי הזה מסתתרת מציאות אבסורדית. כפי שתואר קודם לכן, הרשויות בברזיל השקיעו מיליארדי דולרים לקראת המגה-אירועים ופינו עשרות אלפי אנשים מבתיהם בסמוך לאצטדיונים. המחאות ההמוניות נגד צעדים אלה יצאו מכלל שליטה – ומכאן הצורך "הבטחוני" החדש, להשיב את השליטה בהמונים, בעזרת פיקוח המל"טים מלמעלה. כך עוול אחד – בזבוז אסטרונומי של כספי ציבור – מוליד מחאה ציבורית, שמולידה עוד עוול – בזבוז נוסף של כספי ציבור על מנת לרסן ולשלוט במחאה.

בלי קשר למגה-אירועים, אוכלוסיית הפאבלות היא הראשונה לטעום מן הטכנולוגיות החדישות. ב-2012 דווח שיחידת BOPE כבר מפעילה מל"טים קטנים מתוצרת מקומית במהלך הפלישות לפאבלות. ב-2014 דווח שמל"ט "הרון" ישראלי סייע בלכידת סוחר סמים בריו. מכך אפשר להסיק שנשק שנמכר לצבא ברזיל (עסקת ה"הרון" נחתמה מול חיל האוויר הברזילאי) מוצא את דרכו באופן טבעי לזירה האזרחית. כאן המקום לציין שלא מדובר ב"זליגה" אלא ביישומים מתוכננים היטב. בטקס הפתיחה של תערוכת הנשק ISDEF EXPO בשנת 2014, התפארה זיווה איגר, הממונה השקעות זרות ושיתוף פעולה תעשייתי במשרד הכלכלה, שישראל "לוקחת טכנולוגיה מהסקטור הצבאי ופשוט מיישמת אותה בסקטור האזרחי".

ההצטיידות במל"טים תמיד תוצג לציבור, בברזיל כמו בארצות אחרות, כצעד להשבת הביטחון האישי, שיאפשר לרשויות לאתר ולעצור במהירות פורעי חוק. בפועל, מרגע שהצעצוע המלהיב נמצא בידי השררה, אין שום מחסום על הפעלתו נגד אוכלוסיות רחבות ביותר. הגיון "המלחמה בטרור", שהושק ב-9/11, תמיד הצדיק הפללה המונית של כל מי שמצוי בסביבתו של החשוד. במקביל, הליכי המעצר והראיות וההבאה לדין קוצרו, לפעמים עד כדי חיסול מיידי בשטח; ממילא, כל הסביבה המופללת גם היא נושאת במחיר. בברזיל מבינים היטב שהמל"טים שנרכשו לאבטחת המגה-אירועים יישארו שם גם אחריהם. ביום שאחרי, הם יצטרפו למערכת אכיפת החוק ויבשרו גם בה תקופה חדשה, חשוכה יותר לזכויות הפרט. ברגע של כנות, הודה סגן הנשיא של AEL, חברת הבת של "אלביט" בברזיל: "זה לא רק בשביל אירועים כמו המונדיאל, הדברים האלה דרושים לצרכי היום-יום. משרדי בטחון פנים מחפשים עוד ועוד פתרונות".

מל"ט "הרמס 900" של "אלביט".

מל"ט "הרמס 900" של "אלביט".

מל"ט "הרמס 900" של "אלביט" ריחף מעל אצטדיון מרקנה בריו בזמן המונדיאל, ויפקח מגבוה גם על אירועי האולימפיאדה. גם מל"טים מסוג "הרון" של התעשייה האווירית פעלו במונדיאל. בעוד שבברזיל רבים רואים בפרקטיקה הצבאית הזאת, שפלשה לתחום האזרחי, חדירה גסה לפרטיות של מליוני אזרחים ותיירים, בישראל דווקא רואים בה עוד סיבה ל"גאווה ישראלית". תחת כותרות מופרכות כמו "צפו: המל"ט הישראלי תפס את הכוכב של ברצלונה" או "בעין ישראלית: מל"ט מככב במונדיאל בברזיל" מספרים לנו איך הטכנולוגיה הישראלית מצילה את מליוני הצופים מתהומות הפשע. "בשעה שעיניהם של מאות מיליוני אנשים בעולם כולו נשואות אל עבר המשחקים", אמר מנכ"ל התעשייה האווירית, יוסי וייס, "טוב לדעת שעינו הפקוחה של המל"ט משגיחה על העיר ריו וסביבותיה". כמובן, טוב יותר לדעת זאת כש-350 מיליון דולר מונחים בכיסך. וסביר להניח שבכלל לא טוב לדעת זאת כשאתה דייר בבית מתפורר בפאבלה מארה, שיוצא להפגין נגד הסיבוב הענק שפיפ"א והממשלה עשו על גבך.

זאת ועוד, העיתונות הישראלית צובעת את התמונה בצבעים עזים של מלחמת אור בחושך, כשהמל"טים הישראלים הם סוג של חרב לייזר מקודשת בידיהם של בני האור. גם העיתונות המקצועית, שלכאורה אמורה לסקר את מושאיה בעין מקצועית ובלתי משוחדת, נקראת כמו עלון שיווקי בוטה. כך דיווח אתר Israel Defense על מערכת תצפית קרקעית של "אלביט" שנוסתה לראשונה בקרנבל בעיר סלבדור. שמעתם טוב, הניסוי הראשוני היה על אוכלוסיה אזרחית רוקדת ושמחה:

"אלביט מערכות הדגימה לראשונה במהלך הקרנבל השנתי המסורתי בעיר סלבדור די באהיה שבברזיל את GroundEye, מערכת תצפית קרקעית המייצרת תמונת מודיעין של שטחים נרחבים בזמן אמיתי וברזולוציה גבוהה, שאפשרה לכוחות הביטחון להבטיח את שלומם וביטחונם של אלפי החוגגים בקרנבל… GroundEye מעניקה למפקדי הכוחות יכולת שליטה בזמן אמיתי על מספר רב של אירועים המתרחשים בו-זמנית, וכן יכולות תיעוד ותיחקור אירועים שלא נצפו בזמן אמיתי. בנוסף, המערכת מאפשרת סגירת אזורים בצורה וירטואלית (Safe Zones) ולהפיק התראות בזמן התרחשות אירועים חריגים ובכך משלימה ומעצימה את יכולת המעקב של המפעילים… המערכת שפעלה בקרנבל בסלבדור מיועדת ליישומים אזרחיים וצבאיים וביניהם הגנת גבולות, שליטה היקפית על תשתיות ואתרים קריטיים, מבצעים צבאיים, פרויקטי Safe City ואירועים המוניים גדולים."

האם "העין הישראלית" בסלבדור סיכלה פשעים חמורים? לא אומרים לנו. מה שברור, היא הרחיבה את טווח החשודים הפוטנציאלים, העמיקה את מאגר הפרצופים החשודים שברשות המשטרה, קלטה לא מעט אקטים אינטימיים שלא נועדו לעין הציבור, ובאופן כללי, הפכה גם את אירוע הקרנבל הפרוע והתוסס מטיבו לעוד מתחם גדור היטב שהשלטון מואיל בטובו להקצות לאוכלוסיה צמאה לפורקן.

האם מל"טים משטרתיים, שכרגע משמשים למעקב ופיקוח, יחומשו בעתיד ויחלו לירות לעבר אזרחים, ממש כמו המל"טים הצבאיים שמופעלים בפקיסטן ובעזה? המומחים מסכימים שהשאלה היא לא אם אלא מתי. למעשה, כבר בשנה האחרונה החלו משטרות ברחבי העולם לצייד מל"טים בנשק אל-הרג לפיזור הפגנות (כדורי פלפל, כדורי צבע, קרני לייזר מסנוורות, כדורי גומי). החברה הדרום-אפריקאית שמייצרת אותם נמצאת בשלבי מו"מ מתקדמים עם משטרת ריו לאספקת 10 מל"טים כאלה.

חדירת המזל"טים לשוק האזרחי היא עובדה מוגמרת. בישראל שוק המזל"טים פרוץ לחלוטין. כל אדם פרטי יכול לרכוש מזל"ט קטן מצויד במצלמה (הקרוי "רחפן"), להרים אותו לאוויר, ולהתחיל לצלם. רחפנים משמשים לאבטחה בשכונות פאר ובאתרי בנייה, לשיטור עירוני, לצילום חתונות, וסתם להצצה על בחורות משתזפות בחוף. רגולציה – אין. כוחות הביטחון משתמשים יותר ויותר במזל"טים, גם לצורך צילום הפגנות.

הנה תרחיש לא בלתי סביר. במוקדם או במאוחר תפרוץ אינתיפאדה בקרב ערביי ישראל. בנגב או בגליל, בגלל הריסת מסגד או הרג של מפגין – זה יקרה. המהומות יקיפו את רוב ערביי ישראל. בגלל הפיזור הגיאוגרפי, תשתמש המשטרה במזל"טים, ואולי גם במל"טים (שאינם זעירים) כדי לקבל תמונה של השטח בזמן אמת. כשיגיעו המפגינים אל גבול ישובים יהודים, ויגרמו נזק לרכוש, תעלה מאליה האופציה להפעיל נגדם מל"טים חמושים. תחילה – נשק אל-הרג. ובשלב מאוחר יותר, אולי בגל המהומות הבא, גם נשק שהורג. ההיגיון יהיה תמיד אותו היגיון. למה לסכן שוטרים במגע פנים אל פנים עם המון משתולל? יש כבר טכנולוגיה מדויקת, לירי בשלט רחוק. היא עבדה מצוין בעזה, עבדה מצוין בריו – אז למה לא בסכנין ובאל-עראקיב?

ההתנגדות בברזיל לסחר הבטחוני עם ישראל

עד כאן בחנו את השטח מנקודת המבט של כוחות השיטור והסוחרים, או אם תרצו, ממעוף המל"ט. אבל איך כל זה נראה מלמטה?

בואו ננסה לדמיין. אתה צעיר ברזילאי, בן 24, שמתגורר בפאבלת מארה. חי בדירה צפופה עם ההורים והאחים כי למי יש כסף לבנות דירה משלו וגם מזמן אין קרקע פנויה. החברים שלך מכורים לקראק, עובדים אצל סוחרי הסמים. כל שבוע נכנסים כוחות משטרה צבאית לפאבלה. בראש הטור – הקווירוס של ISDS ו"גלובל שילד", מודל FORT1 הישראלי. לפעמים, כשיש מהומות רציניות, מתגברים אותם חיילי צבא סדירים. בידיהם – נשק "תבור" שמיוצר בידע ישראלי. בשבוע שעבר נהרג החבר הטוב שלך מירי אקראי בפאבלה. אתה שבור. עכשיו מתכוננים למונדיאל, והממשלה רוצה להעיף את כל השכונה שלך לעזאזל. אתה יוצא להפגין ברחובות ריו, עם עוד מאות אלפים. הרחק מעליך מרחף מל"ט "הרון" של התעשייה האווירית. הוא כבר צילם אותך, והתמונה מועברת למטה המשטרה המרכזי. שם היא מוצלבת עם תמונות אחרות שצולמו בידי המצלמות של "נייס סיסטמז" הישראלית, הפרושות בכל העיר. עד מהרה יבואו לעצור אותך, עם או בלי "נזק אגבי". זה לא מסובך במדינה שלך, שמדורגת במקום הרביעי בעולם בשיעור הכליאה שבה. בבית הסוהר שאליו תושלך, בתור קינוח, יעקבו אחריך המצלמות של "ורינט" הישראלית.

לא צריך להיות אנטישמי כדי לחוש סלידה ושנאה כלפי המדינה שמייצרת את כל מערך הדיכוי הזה. מספיק להיות אזרח שוחר חירות ושוויון. אבל בעולם הדמיוני שחיים בו הישראלים, כל התנגדות לסחר הבטחוני עם ישראל תתויג מיידית כאנטישמיות.

מפגינים מחוץ למפעל AEL, בבעלות "אלביט", בעיר פורטו אלגרה, קוראים "לסלק את 'אלביט' מברזיל" (מאי 2014).

מפגינים מחוץ למפעל AEL, בבעלות "אלביט", בעיר פורטו אלגרה, קוראים "לסלק את 'אלביט' מברזיל" (מאי 2014).

למרות שבכתבות התדמית הישראליות מתראיינים רק פקידים ברזילאים אסירי תודה עד דמעות על הטכנולוגיה הגואלת שזכו בה הודות לגניוס היהודי, בברזיל יש התנגדות רחבת היקף לקשרים הצבאיים עם ישראל. תחקיר נרחב של "פיוז'ן" נותן קול לביקורת הפנימית בברזיל על הפיכת המדינה למעצמת מל"טים. התחקיר גם מגלה שבניגוד להצהרות רשמיות, אין שום חסם חוקי בברזיל על הפעלת טכנולוגית מל"טים נגד אזרחים. לאחר רכישת הענק של 14 מל"טי "הרון", חבר פוליטיקאי ממפלגת השלטון לתנועת המחאה נגד אלימות המשטרה שצמחה בפאבלות. הם מחו על שיתוף הפעולה של ממשלתם עם ישראל, "המפיקה רווחים עקיפים מן הכיבוש הבלתי חוקי של השטחים הפלסטינים".

פעילים פוליטיים בברזיל חוששים מאד מ"היום שאחרי" האולימפיאדה. כיצד יוטמע המערך העצום של כלי נשק, רכבים ממוגנים, מל"טים, מערכות תצפית ומעקב בקרב המשטרה והצבא, ואיך זה יעצב מחדש את יחסן אל האזרח? "אם אתה קונה מל"ט, אתה לא תחזיר אותו לקופסה", אומר פקיד בכיר בברזיל, והעיתונאי מסכם: "תרבות המעקב עוברת נורמליזציה, ומתוך הסוס הטרויאני של הספורט, מגיחה מציאות אורווליאנית חדשה".

תנועת BDS בברזיל היא הרבה יותר מקומץ פעילים פלסטיניים שמפגינים מחוץ לדוכן הישראלי בתערוכת הנשק LAAD. היא מאגדת עשרות ארגוני זכויות אדם, ארגוני עובדים וגופים בשמאל הפוליטי. תחת הלחץ המתמשך שלהם, עסקיה הפורחים של "אלביט" במדינה החלו לספוג נזקים: הסכמי שיתוף ידע עם אוניברסיטאות וחוזי ייצור (בכללם חוזה המיקרו-לווין) הוקפאו. הפעילים מחברים דו"חות מפורטים על המעורבות העמוקה של החברות הישראליות בכיבוש, בהקמת גדר ההפרדה, בהתקפות על עזה. כמי שקרא את הדו"חות ובדק את הטענות העובדתיות שם אחת לאחת, אני יכול לומר שהכל מבוסס על פרסומים רשמיים ושום דבר לא נבדה מן הלב.

הבעייתיות ביחסי ישראל-ברזיל גם לא נעלמה מעיניהם של פרשנים פוליטיים. אפשר לקרוא ברשת סקירות רציניות ומאלפות על שלל ההיבטים של היחסים האלה. למרבה הפליאה, דבר מזה לא חודר לתקשורת הישראלית. זו, כדרכה, ממלאת אוזניה ופיה מים בכל הקשור לקשרים הצבאיים עם מדינות זרות, ומסתפקת במעקב פנקסני אחר שווי העסקאות. בעצם, אין מה להתפלא. ייצוא בטחוני זה כסף גדול, זה מנוע צמיחה, זה מקומות עבודה. אף עיתונאי שפוי לא יתקע מקלות בגלגלים של החגיגה הזאת, בשמם של עקרונות נעלים או בשמה של ברזילאית ענייה שאיבדה את בניה בפלישה קטלנית לפאבלה בריו.

פרשת דני דיין: פוליטיקה גלויה ופוליטיקה סמויה

המציאות הזאת, של חוזים בשווי של מאות מליוני דולרים בין הצבא והמשטרה בברזיל לבין חברות שמתפרנסות יפה מתחזוקת הכיבוש בשטחים, מציאות של שימוש בטכנולוגיות הישראליות נגד אוכלוסיות מוחלשות ומודרות בברזיל – היא ההקשר לשערורייה-זוטא שפרצה בעקבות הסירוב של ממשלת ברזיל לאשר את מינויו של המתנחל דני דיין כשגריר ישראל בארצה. לא אנטישמיות, אלא מחאה אותנטית.

אבל כאן חייבים מיד להבחין בין החברה האזרחית לבין הממשלה בברזיל, אבחנה שגם אצלנו נוטים לטשטש. הביקורת על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים רווחת מאד בברזיל, ויש לה שלוחות גם בפרלמנט (מפלגות שמאל מסוימות דוגלות במוצהר ב-BDS). לאחרונה חתמו 200 אקדמאים במדינה על תמיכה בחרם אקדמי על ישראל. לתמיכה הזאת יש סיבות שונות, חלקן קשורות לניסיון של הברזילאים עצמם בחיים תחת דיקטטורה צבאית. כך או כך, המחאה נגד מינויו של דיין צמחה מלמטה למעלה, ויש בה כדי ללמד על עוצמתה של החברה האזרחית בברזיל (בישראל, למרבה הצער, הדינמיקה הפוכה: השלטון קובע את כיוון הרוח, הציבור מתיישר לפיה).

באוגוסט 2015, זמן קצר אחרי פרסום המינוי, פורסם בברזיל גילוי דעת שעליו חתמו 36 ארגוני שמאל וזכויות אדם, ובו הם תובעים מן הממשלה לדחות את המינוי. 40 דיפלומטים ברזילאים בדימוס הצטרפו לדרישה, וקבוצה של יותר מ-70 חברי פרלמנט פנו לשגריר ישראל הנוכחי בברזיל בבקשה להחליף את המינוי במועמד שמתגורר בתחומי הקו הירוק. זה בוודאי לא עזר לדעת שאביו של דני דיין היה שגריר ישראל בגואטמלה בתקופה שבה העניקה ישראל תמיכה צבאית לשלטונו הרצחני של ריוס מונט, שהוזכר קודם לכן.

על עוצמת ההתנגדות אפשר ללמוד מתקרית שאירעה במהלך המשבר המתגלגל הזה: חבר פרלמנט פופולרי במיוחד ממפלגת "סוציאליזם וחירות" של השמאל ביקר בכנס באוניברסיטה העברית בירושלים והביע עמדות פרו-ישראליות במהלך ביקורו. הדבר עורר סערה עזה במפלגה ומחוץ לה.

וכך נקלעה הצמרת הפוליטית בברזיל לדילמה. מצד אחד, הציבור מתקומם על המינוי. מצד שני – כל מה שכתוב למעלה: הקשרים הצבאים ההדוקים, חילופי הטכנולוגיות (כולל סעיפים סודיים), ההשקעות העצומות של חברות ישראליות בברזיל. למעשה, בעיצומו של המשבר הודה קצין צבא בכיר בברזיל שהמבוי הסתום "עלול לשבש העברת טכנולוגיה בין שתי המדינות… זה מצב מאד רגיש כיוון שהשותפות שלנו עם מפעלי היי-טק ישראלים היא עצומה".  שר הביטחון הקודם של ברזיל הרחיק לכת ואמר שארצו אינה יכולה להסתמך עוד כל כך הרבה על הטכנולוגיה הצבאית הישראלית. "הגיע הזמן שנצמצם את התלות שלנו בישראל", הוסיף.

אבל זה כמובן לא עלה על דעתו של אף אחד ברצינות – לא בצד הישראלי ולא בצד הברזילאי. עסקים משגשגים, שעמלו עליהם שנים, חוזים שמנים שמחכים להתממש, השקעות עתידיות – אינם דבר שמדינות משליכות מן החלון סתם כך בגלל שיקולים מוסריים. הפיתרון שמצאה ההנהגה הברזילאית לדילמה היה להעמיד פנים שהם לא שמעו כלום. במשך חודשים ארוכים נמנעה ממשלת ברזיל להתייחס להודעת המינוי. לאט לאט הבינו בירושלים את המסר: דיין לא יעבור, אבל היחסים המצויינים יישמרו. הברזילאים גם אותתו על גישתם החיובית עוד בתחילת המשבר בצעד שחמק מעיני רוב הפרשנים: בספטמבר 2015 הצביעה האסיפה הכללית של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית על הצעה להחיל פיקוח חיצוני על מתקני הגרעין של ישראל. ההצעה נדחתה ברוב של 61 נגד 43, עם 35 נמנעים. רבים הופתעו שברזיל היתה בין המדינות שנמנעו, ובכך סייעו לדחיית ההצעה. אבל ההפתעה אינה במקומה: אלה בדיוק הזירות שבהן האינטרסים האמיתיים של מדינות נחשפים, לא בהצהרות לתקשורת של שרי חוץ ודוברים ממשלתיים. ישראל וברזיל קשורות בעבותות של סחר בטחוני. גם הודו, אגב, לקוחת הנשק הגדולה ביותר של ישראל, נמנעה באותה הצבעה.

כך פעלה אפוא הפוליטיקה הסמויה במקביל, ומתחת לפני השטח של הפוליטיקה הגלויה. מינויו של דני דיין הוא קורבן קטן יחסית כשמה שעומד מנגד הוא חוזים של מיליוני דולרים עם "אלביט" ו"רפאל" והתעשייה האווירית. כשהמשחקים האולימפיים בפתח, באוגוסט הקרוב, ובהם טכנולוגיה ישראלית תהיה פרושה בכל רחבי הערים הגדולות, באצטדיונים ובאוויר שמעליהם, אף אחד בברזיליה ובירושלים לא באמת התכוון לשבור את הכלים. ההודעות הנזעמות, התרנגוליות, נועדו בעיקר לצרכי פנים ולתקשורת; כך גורפים אהדה רגעית, בעמידה "נחושה" על הכבוד הלאומי. באמצעות האקט הפומבי של דחיית המתנחל דיין, הממשלה המיליטריסטית בברזיליה מסווה ומכשירה את השותפות האמיתית שלה עם משטר האפרטהייד הישראלי. בסופו של דבר, גם בירושלים מבינים את זה, וחותרים לסיים את המשבר באקורד נמוך. הקורבן משתלם. "אלביט" חשובה יותר מדיין.

מתי החברה הישראלית תתחיל לשאול את עצמה שאלות?

עד כה הוציאה ברזיל על אבטחת המגה-אירועים קרוב למיליארד דולר. מגה-אירועים הפכו בשנים האחרונות לאבן שואבת ענקית של תעשיית בטחון המולדת, ובחסותם ממשלות מבצעות פשעים קולוסאליים נגד אוכלוסיות שקל לעקור ולגרש ממקומן. במאמר משנת 2009 של פיליפ בויל וקווין הגרטי הם מאפיינים את הדינמיקה השלטונית שצמחה סביב המגה-אירועים כ"ממשל מונע". מאז 9/11, השימוש בטכניקות צבאיות בהקשרים לא צבאיים הפך להיות "קומון סנס". בהכנות למגה-אירוע, מנסים להעריך את הסיכון להתקפת טרור. הסיכון הזה אינו באמת מדיד, ולכן מומחי הביטחון מתכוננים "לכל תרחיש אפשרי", בלי קשר לסבירותו. אבל זו סחרחורת שאין לה סוף, ולא גבול תקציבי, כי אין קץ לתרחישי האימה, וכל פיגוע טרור מעצב מחדש את מפת הסיכונים.  בויל והגרטי כותבים:

"הדינמיקה של ה"איבטוח" מובילה להרחבת הלגיטימציה למעקב, בלי קשר לשאלה אם קרה משהו רע. אם לא התממש האיום הבטחוני, המתכננים יכולים לקבוע בנחרצות שהצעדים המקיפים שננקטו 'עבדו'. אם האיום כן התממש, ניתן להסבירו בקלות באמצעות סדקים בלתי צפויים בתשתית, ואז למנף אותו לרמות גבוהות יותר של אבטחה באירוע הבא."

לישראל יש מעורבות עמוקה באבטחת מגה-אירועים, עוד לפני המונדיאל והאולימפיאדה בברזיל. בכל האולימפיאדות האחרונות – סידני, בייג'ין, אתונה – ריחפו מל"טים ישראלים ממעל. ב-2011 חתמה "מגל מערכות ביטחון" על חוזה של 35 מיליון דולר עם ממשלת גינאה המשוונית, לאבטחת אירועי גביע אפריקה לאומות בכדורגל. מה כל כך נורא בזה? אל"ף, שמגל ציידה את גדר ההפרדה (הבלתי חוקית, למי ששכח, מחוללת סיוט "משטר ההיתרים") באותן המערכות וניסתה אותן על פלסטינים; בי"ת, שבגינאה המשוונית שולטת אחת הדיקטטורות האכזריות בעולם. זה כמובן לא מנע מישראל לסחור איתה במיליוני דולרים וגם לאמן את המשמר הנשיאותי של הרודן תיאודורו אוביאנג.

העולם מלא עוולות ופשעים שישראל לא חוללה ולא היתה לה יד בהם. השאלה הפשוטה היא – מדוע היא חייבת להרוויח מהם? מדוע היא חייבת להשקיע את מיטב ההון האנושי והכלכלי שלה בהנצחת העוולות האלה?

ג'ימי ג'ונסון, אחד החוקרים המובילים של הייצוא הבטחוני מישראל, מסביר מדוע התאים הניסיון הישראלי לצרכים הברזילאיים כמו כפפה ליד:

"ישראל נושאת, לכל היותר, באחריות שולית מאד לאלימות המדינה בברזיל שכרוכה במונדיאל ובאולימפיאדה, וגם זאת רק ברמה הטקטית. ההיסטוריה המכוערת של אלימות מדינה בברזיל כלפי אוכלוסיות שנדחקו לשוליים קודמת לציונות. ישראל גם אינה ספקית הנשק והביטחון היחידה לצבא הברזילאי ולמשטרת ריו. ברזיל רוכשת נשק מכמה מדינות – שכולן, כמו ישראל, פיתחו את הטכנולוגיות שלהן לפחות חלקית על בסיס ניסיון באלימות – וצבא ברזיל רכש ניסיון נרחב בלוחמת מעברות עוני כאחד מכוחות הכיבוש בהאיטי. אבל אי אפשר להיות מופתע מכך שישראל היא ספקית נשק עיקרית בתקופה שברזיל מתכננת ליצור אזורים סטריליים עבור שעשועיה של האליטה הבינלאומית בזמן המונדיאל והאולימפיאדה.

מטרה עיקרית של הצבא הישראלי, הכוחות החמושים והמשטרה של ישראל, היא ליצור מרחבים סטריליים שבהם אזרחים ישראליים יכולים לנהל את ענייני היומיום שלהם מבלי לפגוש פלסטינים, ובמיוחד פלסטינים שנאבקים נגד המדיניות הישראלית. זה מוביל לטכנולוגיות דיכוי שאז מיוצאות לכל רחבי העולם. למרות שברזיל לא זקוקה לעזרה מישראל במאבקה באוכלוסיות מנושלות, היא עדיין יכולה לייבא ידע פרקטי. מה שמיוצא הוא עצם יחסי הכובש-נכבש בין הישראלים לפלסטינים, ובמידה לא מבוטלת הם שיניעו את אלימות המדינה לתמוך ב'ניקוי' ריו לקראת המונדיאל והאולימפיאדה."

והכלכלן שיר חבר מבהיר לאן הדברים מובילים: "ממשלות שמעוניינות לשלוט ולהכיל אוכלוסיות גדולות וחסרות מנוחה של עניים הפכו ללקוחות הגדולים ביותר של הנשק הישראלי: ברזיל, הודו ומקסיקו הן בין הלקוחות האלה".

שאלות קשות (לשאול מול המראה)

השאלות שצריך לשאול את עצמו כל ישראלי, ובמיוחד כל ישראלי שקשור לתעשיות הנשק ובטחון הפנים, הסייבר והמעקב, הן מאד פשוטות. אחת, האם אני שלם עם התפקיד הגלובלי הזה שישראל לקחה על עצמה? שתיים, האם אני שלם עם החלק שלי בתוכו?

שימו לב: אין כאן שאלת חוקיות בכלל. ככל הידוע לי, אף עסקת נשק שתוארה כאן לא עברה על החוק הישראלי או הבינלאומי. לכל היותר, במהלכים לרקימת העסקאות מאחורי הקלעים הועברו חבילות מזומנים שמנות מכיס אחד לכיס שני, "דמי תיווך" בלשון נקייה, או "פרשיית שוחד שמתפוצצת בפנים" בלשון פחות נקייה. צבא ברזיל לא מבצע פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות, ושום אמברגו לא הוטל על המדינה. אבל מה בכך? ראשית, חוקיות אינה ערובה למוסריות. ארה"ב הרגה 134 אלף אזרחים במלחמת עירק באופן חוקי למהדרין. ישראל הרגה באופן חוקי 1,200 איש במלחמת לבנון השנייה, רובם המכריע אזרחים, ועוד כ-2,300 אזרחים חפים מפשע בשלושה מבצעים בעזה. שום גוף בינלאומי בעל תוקף משפטי לא קבע שמעשי הטבח האלה היו לא חוקיים (ארגוני זכויות אדם, למרבה הצער, רק מפרשים את החוק, לא קובעים אותו).

על דרום סודן, שבה מתבצעים פשעים מחרידים מאז פרוץ מלחמת האזרחים בדצמבר 2013, עדיין לא הוטל אמברגו צבאי כולל בידי האו"ם. זה לא הופך את הסחר הבטחוני עמה, שישראל הודתה בו בעקיפין, למדיניות לגיטימית. להיפך, החרפה עמוקה יותר, שכן התנהלות המדינה מבהירה שבהיעדר שוט משפטי בינלאומי, ישראל תסכים לסחור גם עם השטן.

על כן, העובדה שאין מניעה משפטית לצייד את המשטרה הברוטלית בעולם בכלי משחית עבור פלישותיה הקטלניות לפאבלות של ריו, וגם לא תהיה מניעה כזאת – אינה מנקה במאום את ההחלטה המודעת להמשיך בסחר הזה ואף לתת לו רוח גבית ממלכתית. הכשר חוקי איננו הכשר מוסרי. ואם באמת אין שום בעיה מוסרית כאן, שאלו את עצמכם איך זה שהתקשורת הישראלית נמנעת באדיקות מלדווח על השימוש הנפשע שנעשה בנשק ובטכנולוגיות הישראליות בעולם? מדוע הידיעות על מכירות הנשק תמיד מתמקמות יפה בדיווחים על שוק ההון, עסקת ענק פה ונסיקת מניות שם, ואף פעם לא בדיווחים על המחאה הגוברת בעולם נגד "הייצוא של מודל עזה" בידי ישראל? מי שמצפונו אינו נוקף אותו לא טורח להסתיר צדדים לא נעימים של המציאות.

עוד צד לא נעים שחובה לדבר בו גלויות הוא המניעים הכלכליים שעומדים מאחורי המשך העימות המזויין עם הפלסטינים, ובאופן מיוחד, הפלישות התקופתיות לעזה. על כך נכתב כבר גם בבלוג הזה וגם במקומות אחרים. זיכרו את המשפט הזה של מנכ"ל אחת מתעשיות הנשק בארץ, שנאמר ממש בזמן שהטילים מעזה ואליה התעופפו באוויר: "אחרי כל מבצע מהסוג שמתקיים עכשיו בעזה, אנחנו רואים גידול במספר הלקוחות מחו"ל". וכתבת המגזין היוקרתי "דיפנס ניוז מוסיפה:

"עבור התעשיות הביטחוניות המערכה הזו היא כמו לשתות משקה אנרגיה חזק במיוחד – זה פשוט נותן להן תנופה אדירה קדימה. שדה הקרב הוא כמו תעודת כשרות מהדרין בכל הנוגע לשווקים הבינלאומיים. מה שהוכח בקרב – נמכר הרבה יותר טוב. מיד אחרי המבצע ואולי אפילו במהלכו נוחתות כאן כל מיני משלחות ממדינות שמעריכות את היכולות הטכנולוגיות של ישראל ומעוניינות לבחון את המוצרים החדשים."

מי שמסייר בתערוכות נשק בינלאומיות יכול לשמוע דברים דומים מנציגי המכירות של החברות הישראליות. מילות המפתח Combat Proven פותחות הרבה דלתות וכיסים. התפיסה הזאת מנחה לא רק משקיעים, אלא גם את הצבא עצמו. הנה דברים שאמר בשנה שעברה אל"מ אבנר בן זקן, ראש מחלקת ציוד לוגיסטי באגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה בצה"ל: "אם אני מפתח מוצר ורוצה לבחון אותו בשטח, אני רק צריך ללכת 5 או 10 ק"מ מהבסיס שלי, ואני יכול לראות מה קורה עם הציוד. אני מקבל פידבק, כך שזה מזרז ומיעל את תהליך הפיתוח." והנה דברים מפי מנכ"ל רפא"ל הקודם: "התפישה הבסיסית שכולנו מתנהלים לפיה היא שאנחנו נפתח ונמכור לצה"ל מוצרים באפס רווח, והניסיון שיצטבר בצה"ל יעזור לנו לשווק את המוצרים אחר כך בחו"ל."

כן, סוחרי נשק יאמרו למצלמה שהם היו שמחים אם היה שלום עולמי ולא היתה דרישה לסחורה שלהם. אבל זה נשמע קצת כמו סוחרי קוקאין שהיו שמחים לחיות בעולם בלי מכורים. אי אפשר להבין את תכיפות העימותים המזויינים בעולם העכשווי, את ההרג ההמוני באוכלוסיות אזרחיות, בלי לקחת בחשבון את טכנולוגיות ההרס המשתכללות-תדיר שמפיצות חברות הנשק. המשק הישראלי מתייחד בכך שהוא מפיץ בעולם לא רק טכנולוגיות שהורסות חיים אלא גם כאלה שהורסות פרטיות. בדרך עקיפה קצת יותר אך לא פחות נסלחת, מחללי הפרטיות מאפשרים למשטרים דכאניים לאתר ולעצור במהירות מתנגדים פוליטיים, ואז להרוס את חייהם. מהנדס האופטיקה של "אלביט" מרוחק מקורבנותיו רק צעד וחצי יותר מכימאי חומרי הנפץ של תע"ש; הראשון עשה מיקור-חוץ לפעולת הקטילה, השני לקח עליה אחריות. זה הכל.

אחד הטיעונים השחוקים שמושמעים הוא ש"כל המדינות חוטאות בייצור ובייצוא נשק, למה רק אנחנו צריכים להיות קדושים?", או בגרסה אחרת, "ממילא המנוולים ישיגו את כלי הנשק וההרס שלהם איכשהו, למה שלפחות לא נרוויח אנחנו מזה". הגרסה השנייה די עלובה; היא מוחלת לפושע בלי קשר למעשיו אלא רק בגלל שיש פשעים בעולם. אף אחד לא מיישם מוסר כזה בחייו הפרטיים, וגם לא בחיים הציבוריים. המחשבה שהיחסים בין מדינות שייכים לזירה שבה כללי המוסר הפשוט אינם תופסים היא זאת שטעונה הצדקה, ולא ברירת המחדל. וממילא היא שקרית בעצמה, אחרת לא היו בעולמנו מערכות משפט בינלאומי, החלטות על אמברגו צבאי ואף על התערבות חיצונית במקרים של השמדת עם ופשעים נגד האנושות.

הגרסה הראשונה של הטיעון אינה משכנעת גם היא משום שבכל דמוקרטיה (ואפילו ברוסיה) שמייצאת נשק וטכנולוגיות מעקב יש גופים אזרחיים שעוקבים, מתעדים ובעיקר מוחים נגד המדיניות הזאת. חלקם אף מצליחים להכניס שינויי חקיקה שמגבילים מאד את זמינות הסחורות האלה למשטרים אפלים. הציבור הישראלי אינו יכול לתלות את אדישותו באדישות העולם, כי העולם לא תמיד אדיש. ואם המאבק לא הצליח עדיין במקומות אחרים, איך זה בדיוק פוטר אותנו מן החובה להיאבק על דמותנו? איך זה פוטר אותנו מן הכלל הפשוט הזה – לא לסייע למעשי נבלה, לא לייעל שיטות הרג, לא לשכלל שיטות לציד אדם?

איך זה פוטר אותנו מן הכלל הנוסף – לא להתפרנס ולהתעשר מכל זה?

טיעון נוסף בזכות הייצוא הבטחוני מתרכז בתעסוקה: אלפי אנשים מועסקים בתעשיות הבטחוניות, ויותר מ-150 אלף משפחות מתפרנסות מהן בעקיפין. שר הביטחון יעלון אף הודה שיש קווי ייצור שלא סוגרים אותם משיקולים כאלה. רפא"ל מעסיקה 7,000 עובדים בתנאים חלומיים (לימודי דוקטורט בחו"ל חינם, שנת שבתון). מה יהיה על כל העובדים האלה?

הטיעון הזה, שמגייס לצידו רגישות חברתית, בעצם ערמומי מאד. כפי שראינו, הסיבה לגידול העצום בתעשיות הבטחוניות של ישראל, לכך שהן מעסיקות אלפי עובדים ומוכרות במאות מליוני דולרים, איננה נעוצה בכוח עליון מסתורי. זאת תוצאה של מדיניות ממשלתית ברורה: הזמנות ענק מצה"ל, קידום מכירות בחו"ל, פריצת שווקים באמצעים דיפלומטיים, ועוד. במלים אחרות: אותה מדינה שיצרה את התלות התעסוקתית בתעשיות הביטחון לא יכולה להציג את התלות הזאת כעילה להנצחתן. אלמלא נותבו כל כך הרבה צעירים בעלי רקע הנדסי – לעתים עוד לפני שסיימו תואר ראשון – אל התעשיות האלה, השיקול התעסוקתי לא היה מובלט. ובכן, כשם שניפחו את התעשיות, אפשר לכווץ אותן. לא בפיטורים המוניים, התהליך יהיה הדרגתי ולא שונה מכל תנודה בשוק ההייטק הדינמי. האנשים המוכשרים שבונים טילים ומערכות מעקב יוכלו לרתום את כשרונם גם לבניית מיכשור רפואי או מערכות ניטור אקלימיות. הרעיון שהדרך היחידה להתפרנס במקצוע שלך חייבת להסתיים בגופה ירויה או באדם מכווץ בתא כלא הוא רעיון עיוועים.

ההגנה האחרונה על הייצוא הבטחוני שאתייחס אליה כאן היא מבית היוצר של "אם אין אבחנה עקרונית, אז אין מחויבות מוסרית". דוגמאות יש למכביר. למשל: אם הכיבוש לא התחיל ב-1967, אלא ביום שבו הציוני הראשון הניח את כף רגלו בפלסטינה, אז אין דרך לפתור את הסכסוך, ולכן המשך משטר הפריבילגיות של היהודים לגיטימי. למשל: אם אין הבדל ממשי בין לוחם חמאס שאוחז נשק לבין האם שמאכילה אותו או הילדים שהוא מאכיל, כי כולם תומכים בו, אז כולם בני מוות. בהקשר של תעשיית הנשק ובטחון הפנים קל מאד לטשטש את גבול האחריות ולהיתמם: למה מהנדס הטילים של רפא"ל אשם יותר מאיש המחשבים שכתב את התוכנה למערכת ההנחיה של הטיל? או מהמתכנת שכתב את אחד הסקריפטים (או איך שלא קוראים להם) שנעשה בהם שימוש בתוכנה המלאה? למה בעצם לא להאשים את מי שהמציא את שפת התיכנות? את הטבח שמכין אוכל למהנדסים של רפא"ל? את מי שמילא להם דלק ברכב כדי שיגיעו לעבודה? את כל מי שאי פעם עזר להם?

מטרת התעלול הילדותי הזה היא למתוח אד אבסורדום את גבול האחריות המוסרית. לא כדי להטילה בסופו של דבר על מישהו, אלא להיפך – כדי שתפקע כליל, ובכך תזכה את כולם באופן מוחלט, מראש ובדיעבד, על כל מעשה שיוצא תחת ידיהם. התאווה לאבחנות עקרוניות, אם כן, היא מסיכה דקיקה שמאחוריה מסתתר מתכון לחיים א-מוסריים. בוויכוח הזה אין מנצחים, כי בחיים הממשיים אין אבחנות עקרוניות. כולנו קשורים זה לזה ברשתות מרובות ורב-ממדיות, ואין דרך אובייקטיבית למדידת ההשפעה של גורם אחד על כל גורם וגורם ברחבי הרשת.

אבל המסקנה הבוגרת מההבנה הזאת צריכה להיות שהחיפוש אחר אבחנות עקרוניות, ולא החיפוש אחר חיים מוסריים, הוא האיוולת כאן. ושוב, בסיטואציות יומיומיות אנחנו יודעים יפה להתנהל על בסיס אבחנות פרקטיות, ולא דורשים מעצמנו ומהזולת יותר מזה. אם נסעת על המדרכה באופניים מאחורי והפלת אותי, אני אאשים אותך ולא את יצרני המרצפות של המדרכה, לא את מתקן האופניים שעברת אצלו קודם, ולא את ההורים שלך שלימדו אותך לרכב. גם לא אקלע לדיון הזוי שבסופו אסיק כי אף אחד לא באמת אשם בהפלתי. הידע הטריוויאלי הזה איכשהו מתפוגג כשהדברים מגיעים לשיפוט מוסרי של אקטים פוליטיים. שמה החיבה לאבחנות עקרוניות, לטשטוש כל הבדל מעשי, אינה יודעת גבולות.

תביט במראה.

תביט במראה.

אם כך, מהנדס יקר ב"אלביט", איש שיווק בתעשייה האווירית, מנהל מוצר ב"ורינט": אל תסתכל סביבך, אל תחפש אשמים יותר או פחות. תביט במראה. אתה לא יודע למה משמש הרכיב שאתה מתכנן או מייצר? תשאל. אתה לא יודע עם איזה מדינות ומשטרים החברה שלך חותמת חוזים? תתעניין. זה לא קשה לגלות. נכון, נוח יותר להיות בורג במערכת, אבל אתה יכול להיות יותר מזה. אתה יכול להיות אדם.

תביט במראה, ותביט בתמונות מן הפאבלות של ריו, מבתי הסוהר של עשרות דיקטטורות ברחבי העולם, שמלאים בקורבנות הטכנולוגיה ששמך מתנוסס עליה, גאווה שכולה כחול-לבן. בעולם של ימינו, מנגנוני ההרג והשיעבוד מתגנבים ומחלחלים לכל אגפי החברה. במציאות הזאת לא צריך לעשות מעשים טובים, לא צריך להיות אמא תרזה, כדי לחיות חיים הגונים. מספיק לא לשתף פעולה עם מנגנוני הרשע. מספיק לעמוד על המשמר. שאל את עצמך, מדי יום, האם שותפותך ברשע – כולנו שותפים במידה זו או אחרת – היא מעבר להכרחי, מעבר לשליטתך, או שמא נשאבו לתוכה כבר מיטב משאביך, מיטב בחירותיך.

הבומרנג המדיני: בינאום הסכסוך עם הפלסטינים

הישראלים קובלים על כך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מושך כל כך הרבה תשומת לב עולמית, מעל ומעבר לסכסוכים אחרים, אכזריים הרבה יותר. חייבים לומר שיש אמת בתלונה הזאת, אבל לא הרבה אמת. מי שיוצא את גבולות הארץ ומתחיל לצרוך חדשות ממקורות זרים רואה שהפלא ופלא, הסכסוך שלנו די מתגמד שם. ובכל זאת, יש תשומת לב מיוחדת, במיוחד כלפי הפרות זכויות אדם שיטתיות שישראל נוקטת כבר חצי מאה. הסיבות לתשומת הלב הזאת מוכרות ולא ארחיב עליהן כאן: העניין הדתי בארץ הקודש, הדרישה של ישראל להיכנס כחברה בכל המועדונים האקסקלוסיביים של הדמוקרטיות המערביות, ועוד. בהקשר של הדיון הנוכחי, עולה סיבה נוספת, מטרידה מאד, שהציבור אינו מודע לה.

מי שהפך את הסכסוך עם הפלסטינים למכרה זהב כלכלי, מי שבנה משק שמנוע הצמיחה העיקרי שלו הן תעשיות הביטחון והסייבר, ייצוא הנשק וטכנולוגיות בטחון המולדת – היה ישראל עצמה. וכמו שכבר ראינו, סוד ההצלחה של הסיפור הזה לא נעלם מעיני העולם: לא מעיני הלקוחות ולא מעיני הקורבנות. הניסיון המבצעי שנרכש בהתמודדות ארוכת שנים עם אוכלוסיה אזרחית עוינת, בניהול קרבות באזורים אורבניים צפופים מול כוחות גרילה, באיסוף מודיעין משוכלל, באבטחת גדרות ובניטרול איומים מן האוויר – הניסיון הזה מגובש, נארז ומיוצא לחו"ל. ישראל "מייצאת את עזה" לממשלות שניצבות בפני אתגרים דומים של שליטה באוכלוסיה אזרחית מדוללת-משאבים ועוינת.

אם כך, ממש כשם שהעולם דוחף את אפו לישראל, היא דוחפת את אפה לכל מיני פינות בעולם. מי שמאפשר למדינות זרות להשתמש בטכנולוגיות שליטה והרג שנבדקו בעזה ובגדה, מכריז בכך שהנעשה בעזה ובגדה הפך להיות נחלת הכלל של הגלובוס כולו. לא רק לישראלים שוחרי שלום יש אינטרס בסיום הסכסוך המדמם; גם לתושבי הפאבלות בברזיל יש עכשיו אינטרס כזה, שכן רק סיום סופי ומוחלט של הסכסוך יעצור את הגידול המטורף בתעשיות הביטחון הישראליות; יסיר את תו האיכות Combat Proven ממוצריהן; ויצמצם באופן דרסטי את תפוצת הנשק הישראלי בעולם. כל עוד ממשיכה ישראל לייצא את "המומחיות" המקוללת שלה למשטרים מפוקפקים, כל עוד אוכלוסיות נחשלות סובלות מנחת ידה של המומחיות הזאת, הסכסוך הישראלי-פלסטיני ימשיך להעסיק את כל העולם. והציבור הישראלי יעמוד שוב ושוב בצד הלא נכון של ההיסטוריה: לצד רודנים צמאי דם ושירותי ביטחון ברוטליים, ונגד מיעוטים אתניים ואוכלוסיות עוני.

המדיניות הישראלית הזאת נשענת על כרעי תרנגולת. בכל אותן מדינות שמשתמשות בטכנולוגיות השליטה הישראליות מתהווה מתח הולך וגובר בין התמיכה הבלתי מסויגת של הממשלה בישראל – בהחלטות או"ם, בוועדות בינלאומיות, בביקורים דיפולומטיים – לבין המחאה העממית בקרב האוכלוסיה שנפגעת מן הטכנולוגיה הזאת, ובאופן טבעי מזדהה גם עם מצוקת הפלסטינים. מדיניות חוץ שמושתתת על התנכרות מוחלטת של הלקוח לקהל המצביעים שלו אינה מבשרת טובות.

מקרה טורקיה מאלף בהקשר הזה. ממעמד מוביל בין לקוחות הנשק הישראלי בשנות ה-90' עברה טורקיה צד והפסיקה כמעט לגמרי את הסחר הבטחוני עם ישראל. אירוע ה"מרמרה" היה בלי ספק נקודת מפנה אבל הדינמיקה העמוקה יותר קשורה למתח הבלתי נסבל בין ההזדהות עם העם הפלסטיני לבין ממסד בטחוני מנוכר שהמשיך לסחור במרץ עם המדינה שמדכאת את העם הפלסטיני. תהליך דומה עלול (או עשוי) לקרות גם בברזיל, שגם בה, כפי שראינו, גוברים והולכים קולות המחאה נגד הקשרים ההדוקים עם תעשיות הביטחון הישראליות. כך תלך ישראל ותידחק לזרועותיהם של משטרים יותר ויותר אפלים, שמחויבותם היחידה היא לרצוח כל את כל מתנגדיהם. בקרוב נֵיראה ברבים רק במחיצת "ידידים" מחוף השנהב וטורקמניסטן.

מצד שני, השמאל חייב להכיר בכך שהייצוא הבטחוני מספק לישראל רשת הגנה מדינית יעילה מאין כמותה, במיוחד במדינות שיש בהן רגישות לזכויות אדם. זוהי שוב הדיפלומטיה הסמויה שמכריעה את זו הגלויה. ממשלת שוויץ מוציאה בממוצע 34 מיליון דולר בשנה על סיוע הומניטרי לאוכלוסית עזה ולארגוני זכויות אדם פלסטיניים וישראלים; בשנה שעברה היא גם תרמה 15 אלף דולר למימון תערוכה של "שוברים שתיקה" בציריך, אירוע שהוציא מן הכלים את הימין הצעקני בישראל. זאת בדיוק היתה המטרה, והיא הושגה: שוויץ מצטיירת כמדינה שוחרת זכויות אדם שאינה חוששת להתעמת עם הלאומנות הישראלית. מה שנדחק הצידה ולא מוזכר בכלל זה ששוויץ היא לקוחה רצינית של תעשיות הנשק הישראליות. לפני חצי שנה היא חתמה עם "אלביט" על עסקה לאספקת מל"טים מסוג "הרמס 900", בשווי של 200 מיליון דולר. למה לא ראינו ביקורת של השמאל על העסקה הזאת כשם שרואים ביקורת של הימין על התרומה לארגוני זכויות האדם? אולי מפני שהשמאל עוד חי בעולם של אידאות ולא מבין איפה נחתכים העניינים בעולם הממשי. גם העובדה שמדובר בעסקה מול חברה פרטית ולא מול ממשלת ישראל מכשירה את השרץ: שר החוץ השוויצרי הגן כך על העסקה בפני ביקורת משמאל. הדברים מחזקים את ההערכה הקודמת שישראל משתמשת ביצרני הנשק הפרטיים כסוג של מיקור-חוץ כדי להרחיק ממנה ומלקוחותיה אש דיפלומטית. גם את הפרטת תע"ש – שככל הנראה תיבלע על-ידי "אלביט" – אפשר לראות באור הזה, מעבר לשיקולים הכלכליים.

הצביעות האירופית ביחס לישראל היא עניין לפעילי שמאל באירופה, לא לנו (והם אומנם פועלים); אותנו צריכה לעניין התוצאה המדינית: כל עוד תעשיות הנשק ובטחון המולדת ממנפות את הכיבוש והמבצעים בעזה לגריפת רווחי עתק בייצוא למדינות אירופה, אין כיסוי אמיתי להצהרות "התקיפות" של מנהיגי אותן מדינות נגד ישראל. להיפך, הן שותפות עקיפות לפשעים.

מכאן נובע שהכיבוש ותעשיות הנשק שלובים זה בזה לבלי הפרד; ושהמאבק נגד שניהם הוא מאבק אחד. פעילי שמאל שמקדישים את כל מרצם להגנה על זכויותיהם הנרמסות של פלסטינים צריכים להבין שהכיבוש איננו סתם עווית משיחית שלקחה בשבי "ישראל השפויה". הכיבוש הוא תוצר וגם מחולל של נדבך מרכזי בכלכלה של "ישראל השפויה". וחטיבת הסייבר של "אלביט" היא מחסום בפני שוויון וצדק לכלל האנשים בין הים לירדן לא פחות מן הבולדוזרים של המנהל האזרחי. בעבר כתבתי כאן על מסלול ההתנגשות הבלתי נמנע בין השאיפה לצדק חברתי לבין תקציב הביטחון, התנגשות מחויבת המציאות, שלצערי תנועות השמאל עדיין מתחמקות ממנה. אליה יש לצרף את ההתנגשות הבלתי נמנעת בין השאיפה לסיום הכיבוש לבין תעשיות הביטחון. ככל שנמהר להתמודד עם הסתירה המובנית בין השניים, כן ייטב.

לפני 80 שנה פורסם בארה"ב ספר בשם "מלחמה היא הונאה". הסופר היה סמדלי בטלר (1881-1940), מייג'ור ג'נרל (מקביל לדרגת אלוף) במארינס האמריקני, ששירת יותר מ-33 שנים באינספור קרבות וארצות, זכה ב-16 מדליות, ועד למותו היה החייל המעוטר ביותר בחיל. לאחר שפרש מהצבא, הפך בטלר לדובר נחרץ נגד תעשיית המלחמה האמריקנית. שלא כמו הגנרלים שלנו שהתפכחו מאוחר מדי, הקדיש בטלר את שארית חייו למאבק הירואי במיליטריזם האמריקני ולא חשש להתעמת עם הגופים החזקים ביותר. וכך הוא כתב:

"מלחמה היא הונאה. תמיד היתה כזאת. מעטים מרווחים, והרוב משלם. אבל יש דרך לעצור אותה. אי אפשר לסיים אותה בוועידות פירוז מנשק. אי אפשר לחסל אותה בדיוני שלום בז'נבה. ארגונים לא פרקטיים בעלי כוונות טובות לא יצליחו למחות אותה באמצעות החלטות. את המלחמה אפשר להכניע רק באמצעות שלילת הרווחים ממנה."

שננו היטב: רק באמצעות שלילת הרווחים.

סוף דבר

הסיפור של ברזיל הוא סיפור של מדינה אחת בלבד. כדי לפרוש במלואה את רשת הייצוא הבטחוני של ישראל לא מספיקה עבודה של בלוגר יחיד, עורך-דין הרואי וקומץ פעילות, שעובדים כולם בהתנדבות. זה פרוייקט למכון מחקר שלם. זה פרוייקט שצריך למשוך אליו אנשים מתוך התעשייה, "שוברי שתיקה" שיחשפו את הסודות הגדולים באמת, החוזים המלוכלכים, הדם שנוטף מן המצגות הנוצצות. זה פרוייקט שצריך לזעזע את כל מגזר ההייטק הישראלי ולעורר אותו לחשבון נפש נוקב.

הנשק זורם, מצלמות המעקב מגיעות ליעדן. זה קורה כל הזמן. מיאנמר עדיין נתונה תחת אמברגו צבאי אמריקאי ואירופי, כיוון שהחונטה הצבאית שם לא התפרקה מסמכויותיה הרודניות. אבל ישראל מוכרת לה נשק ומארחת בכבוד את הרמטכ"ל שלה. בבורונדי הולך ומתגלגל עוד רצח עם אפריקאי; ישראל מוכרת להם נשק. חברות הנשק הגדולות בישראל פותחות שותפויות עסקיות בהודו על פי המודל הברזילאי; כך נקבעת נוכחות קבע לטכנולוגיה הישראלית בעימותים הצבאיים והמשטרתיים במדינה, שכבר משתמשת בנשק ובידע ישראליים בדיכוי המרידות בקשמיר.

את מילות הסיום אני משאיר למייג'ור ג'נרל סמדלי בטלר:

"ביליתי 33 שנים וארבעה חודשים בשירות צבאי פעיל ובמשך אותה תקופה ביליתי את רוב זמני כבריון מיוחס עבור 'העסקים הגדולים', וול-סטריט והבנקאים. בקיצור, הייתי סחטן, גנגסטר בשירות הקפיטליזם. עזרתי להפוך את מקסיקו ובעיקר את טמפיקו בטוחה לאינטרס הנפט של אמריקה. עזרתי להפוך את האיטי וקובה למקום הולם לקצירת רווחים עבור 'נשיונל סיטי בנק'. סייעתי באונס של חצי תריסר רפובליקות במרכז אמריקה לטובת רווחי וול סטריט. עזרתי לנקות את ניקרגואה בשביל האינטרנשיונל בנק האוס של האחים בראון בין 1902-1912. הבאתי את האור לרפובליקה הדומיניקנית לטובת האינטרסים של תעשיית הסוכר האמריקנית ב-1916. עזרתי להפוך את הונדורס למקום מתאים לחברות הפרי האמריקניות ב-1903. בסין, ב-1927, הבטחתי את פעולתה הבלתי-מופרעת של 'סטנדרד אויל'. במבט לאחור, הייתי יכול לתת לאל-קאפונה כמה טיפים. פסגת השגיו היתה להפעיל את מנגנון הסחיטה שלו בשלושה רובעים של העיר. אני פעלתי בשלוש יבשות."

בזמנו של בטלר, הצבא פעל בעיקר בשליחות תאגידים אזרחיים. בימינו, הוא פועל בעיקר בשליחות תאגידי נשק. המרוויחים התחלפו, השיטה נשארה, וגם הקורבנות נשארו. האנשים עם החליפות עדיין גוזרים את עתידנו.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,816 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: