Skip to content
6 במאי 2017 / עידן לנדו

בלעדי: נאום טראמפ במצדה

[בעוד שבועיים יגיע נשיא ארה"ב לאזורנו ויישא נאום במצדה. נוסח הנאום הודלף מראש כדי לבחון אותו על קבוצות מיקוד שונות, והבלוג שמח להציגו כאן].

* * *

איזה נוף פנטסטי! אין ספק שגם לפני אלפיים שנה, היה ליהודים חוש מצוין לבחור את הלוקיישן הכי טוב. והעובדה שאני מדבר אליכם היום במקום שבו הביסו היהודים את האמפריה הרומנית, זה פשוט לא ייאמן. איפה אתם ואיפה הרומנים היום. פשוט תסתכלו על עצמכם.

אני יודע. היה כאן עסק לא נעים של התאבדויות. תיכף אני מגיע לפלסטינים. הנקודה שלי היא שעם הרבה רצון, והר של דולרים – אפשר לעשות שלום גם עם האויב הכי גרוע. כולם אומרים לי: הסכסוך בין הישראלים לפלסטינים הוא בלתי פתיר. נוראי. ואני אומר: אם היהודים והרומנים הצליחו אז, למה שלא נצליח היום? אם טיטוס ואלעזר בן יאיר סגרו עסקה, למה נתניהו ואבו מאזן לא יכולים?

אני יודע. העסקה לפני אלפיים שנה נגמרה בטבח נורא. אז מה. עד עכשיו גם לא ליקקתם דבש. אתם רגילים, יש לכם ניסיון, והכי חשוב – יש לכם חזון עסקי. ויש לכם סבלנות, כמו לי. אתם יודעים שחיכיתי כאן למטה חצי שעה עד שניקו את ההר מכל המיתרים הקרועים של הגיטרה של הזמר הזה? ברוזה. בחור נהדר. דייויד, כמו המלך שלכם, שבנה את מצדה. אז יש לי סבלנות, ואני גם מכיר את ההסטוריה.

עכשיו אני רוצה לומר משהו לפלסטינים. תראו, אני מבין שהכיבוש זה עסק לא נעים. לא רק לכם, גם לנו. אין לכם מושג כמה מיליוני דולרים בשנה אנחנו מוציאים כאן. זה כואב, ממש כואב. אבל התאבדויות זה לא פיתרון. התאבדות זה ללוזרים. וכאן יש משהו שאתם יכולים ללמוד מהיהודים: כשהם נלחמו בגבורה נגד הרומנים, והכל נראה אבוד, הם התאבדו? מה פתאום. הם המשיכו. כי הם ידעו שזה מקום נפלא, עם נוף פנטסטי, ואפשרויות פיתוח מדהימות, ליזמות ותיירות. 750 אלף תיירים בשנה מגיעים לכאן. כמה מגיעים לשכם? רק אומר. ושכם אפילו לא בגדה המערבית. תחשבו על זה.

וגם ליהודים אני רוצה לומר משהו. נכון, ניצחתם את הרומנים, הבסתם את הבולגרים, אבל בסוף כל חודש מגיע הצ'ק. וצריך לפדות אותו. תסתכלו כאן על המדבר הזה. מן הצד השני זאת סוריה. הטילים של פוטין מכוונים אליכם. מדרום יש לכם את טורקיה. ארדואן הוא אומנם בחור נהדר, עושה עבודה מצויינת, אבל הוא בחור קשוח. לא הייתי יורק לו בפנים. אתם חייבים להבין שאני עוד מעט אסגור כאן את הברז. מליונים של דולרים, שנה אחרי שנה, ומה אני רואה כאן? עדיין מדבר ושממה. עצוב! איפה כל המלונות שאלעזר בן יאיר חלם עליהם? בשביל מה הרומנים התאבדו?

שאלות קשות. גם לכם וגם לפלסטינים. אבל אלה השאלות האמיתיות, תתרכזו בהן. תעזבו את השקרים. בנסיעה לכאן שמעתי בחדשות שלפלסטינים אין אישור לשאוב מים מהקרקע שלהם, שישראל שולטת במרשם האוכלוסין שלהם, ושהיא בונה התנחלויות על הקרקע שלהם. פייק ניוז, פייק ניוז. אתם יודעים איך ניצחתי בבחירות? התעלמתי מכל הפייק ניוז. אפילו לא ציוץ אחד. תתעלמו גם אתם.

תתרכזו בעיקר: איך לבטל את ביטוח הבריאות הממלכתי כאן וברמאללה. איך להכניס מה שיותר תאגידים אמריקאיים לכלכלה שלכם. רק ככה יצמח השלום: תשתפו פעולה כדי לקדם את האינטרסים של אמריקה. תהפכו את אמריקה לגדולה שוב פעם. כבר עשיתם את זה פעם אחת: אתם היהודים הקמתם את תעשיית הסרטים שלנו בהוליווד, ואתם הפלסטינים הקמתם את תעשיית השלום בוושינגטון. כשאתם נחושים, יש תוצאות, והכלכלה האמריקאית פורחת.

הישראלים והפלסטינים מסוכסכים כבר 700 שנה, כל ילד יודע את זה. זה התחיל ממש אחרי שגירשתם את הרומנים. והפלסטינים – הרבה אנשים לא יודעים את זה – הם לא כולם מוסלמים. יש עליכם הרבה דעות קדומות. כשטסתי לפגוש את אבו מאזן ברמאללה, עברנו מעל החומה הנהדרת שלכם. ואמרתי לעוזרים שלי: תראו איזו דוגמה מדהימה לשיתוף פעולה אזורי. גם היהודים וגם הפלסטינים סבלו במשך שנים מהגירה לא חוקית. מקסיקנים, קוריאנים, אלפי מסתננים. אז מה הם עשו? ישבו יחד – זה היה בזמן בגין ונאצר – וחשבו: איך נפתור את הבעיה הזאת? ובסוף הגיעו לפתרון הגאוני הזה: נבנה חומה. ובאמת, זה עצר את המסתננים. ומאז הפלסטינים מאושרים. מה שעבד בטקסס עובד גם כאן.

לכן אני אומר: השלום אפשרי. המקום הפנטסטי הזה, מצדה, הוא ההוכחה לכך. ממנו יצאה בשורה של שלום ופיוס לכל רחבי האמפריה הרומנית. כאן חיו יחד והתאבדו יחד יהודים וערבים במשך מאות שנים. זאת המורשת שלכם, תכבדו אותה. אמריקה תעשה הכל כדי שהמורשת הזאת לא תדעך לעולם. תודה רבה.

27 באפריל 2017 / עידן לנדו

"הבז": טעימות מספר חדש

%d7%aa%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%91-%d7%a8%d7%90%d7%a9

השבוע ראה אור בהוצאת "כרמל" ספר מיוחד במינו: "הבז" של ג'ון א. בייקר. את הספר הזה קראתי לראשונה במקור האנגלי לפני מספר שנים (קוראי הבלוג חדי הזיכרון יידעו אולי איך התגלגלתי אליו), ומאותו רגע הוא השתכן בליבי, והפך לבן לוויה קבוע, אהוב וסודי. אבל הסוד היה קשה מנשוא, וחשתי דחף עז לחלוק אותו ולהפיץ אותו הלאה. רציתי לראות אותו בלבוש עברי. וכשחשבתי מי יכול לאתגר הכביר הזה, לתרגם את השפה החד-פעמית של הספר הזה, יכולתי לחשוב רק על שם אחד: עודד וולקשטיין.

פניתי לעודד, הצלחתי לעורר את סקרנותו, והוא קרא את הספר. ונלכד בדיוק כמוני. מאותו רגע זאת הפכה להיות אובססיה משותפת, שנפרשה על פני שנה בערך, של תרגום ועריכה ובחישה וליטוש, שתוצאתה מונחת לפניכם. עודד תרגם ביד-אמן, אני ערכתי והוספתי אחרית דבר.

הטעימות שבחרתי כאן הן פרק הפתיחה של הספר ואחרית הדבר. אין לי מספיק מלים כדי לדחוק בכם לרכוש ולקרוא את הספר הזה, שלא קראתם כמותו מעודכם. אם אהבתם, אנא הפיצו את הבשורה הלאה, שכן "כרמל" היא הוצאה קטנה (אף כי מפעלותיה גדולות) ואפשר להניח בוודאות שהפנינה הנידחת הזאת לא תוצג לראווה ברשתות הספרים הגדולות. גורלו של הספר בידיכם.

[מי שאינו יכול להתאפק וחייב לקבל "הקשר", מי הסופר ועל מה כל המהומה, יכול לדלג לפסקאות הראשונות של אחרית הדבר, ומיד לחזור להתחלה].

עיצוב העטיפה: יואב ויינפלד. איורים: יעל גזית

* * *

הבז: חלק ראשון

התחלות

ממזרח לביתי, הרכס הארוך רובץ כנגד קו הרקיע כגופה הנמוך של צוללת. מעליו, שמי המזרח נוהרים בהשתקפויות של מים רחוקים, ומשרים הרגשה של מפרשים שעקרו מחוף. העצים נקבצים על הגבעות, צמרותיהם מתחדדות עד חושך, אך כשאני נע לקראתם הם מתפרדים מעט מעט, השמים גולשים אל התווך, וכבר הם אלונים ובוקיצות יחידים, עץ עץ בחלקה רחבת-ידיים של צללי חורף. המרגוע ובדידותם של אופקים מושכים את לבי לקראתם, דרכם, והלאה לעבר אחרים. הם משרישים בזיכרון, רבדים-רבדים.

הנהר זורם צפון מזרחה מן העיר, מתעקל מזרחה סביב מרגלותיו הצפוניים של הרכס, פונה דרומה ונשפך אל הים. העמק העליון הוא מישור משוטח ופתוח, אשר הופך צר ותלול במורדותיו ושב ונעשה משוטח ופתוח בקרבת שפך הנהר. המישור הוא כשפך אדמה, שהחוות זרועות בו כאיים. הנהר שוטף לאטו, מתפתל לכאן ולכאן; הוא קטן מדי ביחס לערוץ הארוך והרחב, שלפנים נשפך אליו נהר גדול בהרבה, אשר ניקז את רוב מימיה של אנגליה.

תיאורי נוף מפורטים הם מייגעים. למראית עין כל חלק מחלקיה של אנגליה דומה למשנהו. ההבדלים דקים, ילודי אהבה. כאן הקרקע עשויה חמר; חמר סלעי מצפון לנהר, חמר לונדוני מדרום. המדרגות שבצדי הנהר מכוסות חול גס, וכך גם מעלות הרכס. היער היה למרעה, וכיום האדמה משמשת בעיקר לגידולים חקלאיים. היערות קטנים, ומעטים בהם העצים הגדולים. עצי אלון בודדים מזדקרים פה ושם בין עצי אלה לבנה או סבכים של עצי אגוז. רבות ממשוכות השיחים נכרתו. עוד נותרו שיחי עוזרד, אטד ובוקיצה. הבוקיצות מגביהות לצמוח על חמר; צלמיהן המתגוונים משתרטטים בשמי החורף. ערבות מפסקות את מהלכו של הנהר, עצי אלמון מקווקווים את הפלג. שיחי העוזרד מכים שורש. זוהי ארץ של בוקיצה ואלון וקוץ. האנשים בני החֵמַר זעֵפִים ובוערים-לאט, עגומים ועשנים כבולי אלמון, לאקוניים, כבדים כאדמה עצמה.

אם כוללים את כל המפרצונים והאיים, הרי שקו החוף נמתח על פני 650 קילומטרים, ארוך וגחמני מאין כמותו. זהו היבש בחבלי הארץ, ואף על פי כן הוא נושק למים, הולך ומתפורר לביצות ואגני מלח ואיונים של טיט. הבוץ החולי המתייבש שמניחים אחריהם מחזורי הגאות והשפל מְצָלֵל את השמים מעל; העננים משקפים את המים ומקרינים אותם בחזרה ליבשה.

החוות מסודרות, משגשגות, אך ניחוח של הזנחה מרחף על הכל כמו רוח-רפאים של עשב שנשר. תמיד עולה תחושת אבדן, הרגשה של נשכחות. אין כאן שום דבר אחר; לא טירות, לא מונומנטים עתיקים, לא גבעות שטות כעננים ירוקים. אין זה אלא פיתול של הארץ, עירום גולמי של שדות חורף. כברות אדמה עמומות, שטוחות, שוממות, שכווייתן צורבת כל צער.

מאז ומעולם נכספתי להיות חלק מחיי החוץ, להרחיק עד קצות הדברים, להניח לכתם האנושיות להימחות בריקות ובשקט כדרך שהשועל משיל את ריחו בצינתם חסרת-הגוף של המים; לחזור לעיר כזר. השיטוטים רושפים הילה, הדועכת עם ההגעה.

לאהבת הציפורים באתי באיחור. במשך שנים לא ראיתי אותן אלא כרטט בשיפולי המבט. הן יודעות סבל ואושר במצבים פשוטים שאינם אפשריים בשבילנו. חייהן מחישים ומתחממים לקצב שלבבותינו לא ישיגו לעולם. הן דוהרות אל האבדון. עוד לא גמרנו לגדול, והן כבר זקנות.

%d7%97%d7%96%d7%99%d7%aa%d7%99

הציפור הראשונה שחיפשתי אחריה היתה התחמס האירופי, עוף שנהג לקנן בעמק. שירו מפכה כמפל של יין הנשפך מגובה אל תוך חבית עמוקה ורועמת. זהו צליל בשום, וניחוחו מתעלה אל השמים השקטים. בסנוורי היום הוא נדמה כחוש ויבש יותר, אך הדמדומים מעדנים אותו ומשווים לו נוֹשנוּת משביחה. אם לשירים היו ריחות, ריחו של השיר הזה היה ענבים מחוצים ושקדים וגזע אפל. הקול נשפך, ואף טיפה לא אובדת. היער כולו עובר על גדותיו. ואז דממה. לפתע, ללא התרעה. אך האוזן עוד שומעת, הד משתהה, דהה, אוזל ונמוג כאד בין העצים. אל הדוממות העמוקה, בין כוכבים מקדימים לזהרורי ערב, התחמס ממריא בזינוק של אושר. הוא דואה וטופח בכנפיו, רוקד ורוקע, קל ושקט במעופו למרחק. בתמונות נהוג לשוות לו עגמומיות צפרדעית והילה של אבלות, כמו היה צלם-רפאים עוכר-שלווה, שהדמדומים סוגרים עליו כקבר. לעולם אין זה כך במציאות. באור בין הערביים אינך רואה אלא צורה ומעוף, קלים וגאים מכל תאור, פזיזים בחסד כסנונית.

הנצים היו תמיד לידי בחשכה, כמו משהו שביקשתי לומר אך לא עלה בידי להיזכר בו. ראשיהם הצרים ניקבו את שנתי במבטים עוורים. רדפתי אחריהם במהלך קיצים רבים, אך כיוון שהם כה ספורים וכה חשדניים, היה קשה למוצאם וקשה עוד יותר לראותם. הם חיו כנמלטים, חיי גרילה. בכל המקומות המוזנחים והגדלים פרע, אבק עצמותיהם השבריריות של דורות של נצים מחלחל עכשיו לרקבובית העמוקה של היער. הם היו גזע מגורש של ברברים יפים, ומשעה שמתו אי אפשר היה להחליפם.

פניתי עורף לשפעתם כבדת-הניחוחות של יערות הקיץ, מקום גוויעתן של ציפורים כה רבות. הסתיו פותח את עונת ציד הנצים שלי, האביב חותם אותה, וביניהם זוהר החורף כקשתו של אוריון.

ראיתי את הבז הראשון שלי ביום מימיו של דצמבר, בשפך הנהר, לפני עשר שנים. השמש הבקיעה באדמומית מתוך ערפליו הלבנים של הנהר, השדות התנוצצו בכפור, הסירות היו מצופות קרה; רק המים הלוחכים קלות נעו בחופש בוהק. הלכתי לאורך קיר הנהר הגבוה לעבר הים. העשב הלבן והנוקשה שהתפצח תחת רגליי הפך רופס ורטוב עם שהשמש עלתה בשמים בהירים והתאבכה בערפל מסנוור. הכפור לא מש מן האזורים המוצלים לאורך היום כולו, השמש היתה חמימה, לא היתה רוח.

נחתי למרגלות הקיר והתבוננתי בחופיות האלפיניות שאכלו על הגדה. לפתע התעופפו במעלה הזרם, ומאות פָּרוּשים נופפו מעל ראשי, מסתחררים הלאה בסאון כנפיים נואשות. נדרש לי זמן רב מדי להבין כי משהו שאל לי להחמיצו מתרחש. התרוממתי גמלונית וראיתי כי שיחי העוזרד המרוששים על מדרונו היבש של הקיר מלאים בקיכלים אפורים. מקורותיהן החדים הורו צפון-מזרחה, והן תזזו והתיזו בבהלה. עקבתי אחר מבטן, וראיתי בז נודד מעופף לעברי. הוא פנה ימינה, ועבר אל פנים הארץ. הוא דמה לבז מצוי, אלא שהיה גדול וצהוב יותר, ראשו היה קליעי יותר, כנפיו ארוכות יותר, ומעופו היה להוט ומרוֹמם יותר. הוא לא עבר לדאייה עד שראה זרזירים מלקטים בשלף, שאז גלש מטה ונחבא ביניהם בעודם נוסקים. רגע לאחר מכן טס מעלה וכהרף עין נעלם בתוך ערפל שקוי שמש. כעת עף בגובה רב הרבה יותר, משולח ומושלך קדימה, כנפיו המחודדות משוכות לאחור ומצליפות ככנפי חרטומית הביצות.

זה היה הבז הראשון שלי. מאז ראיתי רבים, אך אף לא אחד התעלה עליו במהירות או בלהבת הרוח. במשך עשר שנים ביליתי את כל חורפיי בחיפוש אחר אותו זוהר חסר מנוחה, אחר הלהט והאלימות הפתאומיים שהבזים משלחים מן השמים. במשך עשר שנים תרתי מעלי אחר אותה צורת עוגן הנוגסת בעננים, אותה קשת דרוכה המפלחת את האוויר. העין מפתחת רעב שאינו יודע שבעה לבזים. היא משתלחת בהם בזעם אכסטטי, ממש כשם שעין הבז מסתחררת ונפערת למראית המזון, המפתה אותה בדמותם של שחפים ויונים.

%d7%a2%d7%95%d7%9e%d7%93-%d7%a2%d7%9c-%d7%9b%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%a1

על מנת שהבז יזהה ויקבל אותך, עליך ללבוש אותם בגדים, ללכת באותה דרך, לבצע את פעולותיך באותו סדר. ככל הציפורים, הבז פוחד מפני הבלתי צפוי. היכנס לאותם שדות וצא מהם באותה שעה מידי יום, הָפֵס את פראותו של הבז בטקסים קבועים כשלו. האהל על בוהק העיניים, הסתר את רעדתם הלבנה של הידיים, סוכך על הפנים שהאור ניתז מהם, סגל לך דוממות של עץ. הבז אינו פוחד מפני מה שהוא רואה בבירור ולמרחוק. התקדם לקראתו בשטח פתוח, בתנועה יציבה ונקיה מהיסוסים. הנח לדמותך לגדול בהדרגה, אך אל תשנה את מתארה. אל תסתתר אלא אם מסתורך שלם. היה לבדך. הימנע מן המוזרות המתגנבת של האדם, התכווץ מפני העיניים העוינות של החוות. למד לפחוד. השותפות לפחד היא הברית האמיצה מכל. על הצייד להיעשות לדבר שאותו הוא צד. על ההווה, הווה עכשיו, לרעוד כחץ מוטח בעץ. האתמול הוא חדגוני ועמום. לפני שבוע עוד לא נולדת. התמד, שא, עקוב, התבונן.

ציד הבזים מחדד את הראייה. האדמה, הגולשת מאחורי הציפור הנעה, זורמת מן העין בדֶלְתוֹת של צבע נוקב. העין המוטה מבקיעה מבעד לקרום המסוגסג של פני-השטח כדרך שגרזן מלוכסן חותך לליבת העץ. חישה חיה של המקום צומחת כאיבר נוסף. לכיוונים יש צבע ומשמעות. הדרום הוא מקום בהיר וחסום, אטום, מחניק; המערב הוא התעבות הארץ לעץ ועוד עץ, מעשה קיבוץ, חתיכה כבירה של בשר בקר, הירך האלוהית של אנגליה; הצפון פתוח, קודר, נתיב אל הכלום; המזרח הוא שמים מחישים, אותות של אור, פתאום סוער של ים. הזמן נקצב בשעון של דם. כאשר אתה פעיל, קרוב לבז, רודף, הדופק מאיץ, הזמן עובר מהר יותר; כאשר אתה דומם ומחכה, הדופק שוקט, הזמן אטי. לעולם יעיק על רודף הבזים הזמן המתכווץ פנימה כקפיץ נמתח. לעולם ישנא את תנועת השמש, את חליפות האור, את התגברות הרעב, את המטרונום המטריף של הלמות הלב. כאשר הוא אומר, "השעה עשר" או "השעה שלוש", אין זה זמנן האפור והמכווץ של הערים; זהו זכרם של הבזק שמש או הטיית אור, אשר ייחדו אותה שעה ואותו מקום באותו יום, ונצרבו בזכרונו של הצייד כמגנזיום בוער. ברגע שבו הוא יוצא מפתח ביתו, צייד הבזים יודע את דרך הרוח, מרגיש בכובד האוויר. הרחק בתוכו הוא מדמה לראות את יומו של הבז גדל בהתמדה לקראת האור של מפגשם הראשון. הזמן ומזג האוויר אוחזים בבז ובמבקשו בין ציריהם המסתובבים. כאשר הבז מתגלה, הצייד מביט באהבה לאחור על כל היגיעה והסבל של החיפוש וההמתנה. גלגול-הצורה חל בכל, כאילו עמודיו המנותצים של מקדש חרב קמו באחת להדרתם הקדומה.

אני מבקש לעמוד על שפך-הדמים של ההריגה. מגניהם של הבזים הבליעו זאת לעתים קרובות מדי. האדם אוכל-הבשרים אינו נעלה מזה בשום פנים. כה קל לאהוב את המתים. המילה "טורף" מתפקעת מרוב סילופים. כל הציפורים אוכלות בשר חי בנקודה כלשהי בחייהן. חשבו על הקיכלי קר-העין, אותו קרניבור מקפץ של כרי דשא, דוקר תולעים, מרוצץ חלזונות עד-מוות. אל נייפייף את שירו ונשכח את ההרג המפרנס אותו.

ביומן שניהלתי במשך חורף אחד ניסיתי לשמר אחדות הכורכת יחדיו את הציפור, המתבונן והמקום החובק את שניהם. כל מה שאני מתאר התרחש לנגד עיניי, אך איני סבור כי די בהתבוננות כנה. רגשותיו והתנהגותו של המתבונן גם הם ממין העובדות, ויש לתעדם ביושר.

במשך עשר שנים עקבתי אחר הבז. הוא אחז בי כדיבוק והיה לי כגביע הקדוש. עכשיו כבר הלך. תם המרדף הארוך. נותרו מעט בזים, ייוותרו עוד פחות, אפשר שלא יהיו כלל. רבים מתים על גבם, מוכי-שיגעון הם נאחזים בשמים בפרכוסיהם האחרונים, גמורים, נשרפים באבקה המזוהמת והבוגדנית של הריסוס החקלאי. לפני שיהיה מאוחר מדי, ניסיתי לשוב וללכוד את יופיה הבלתי-רגיל של ציפור זו, ולמסור את פלא הארץ שחיה בה, ארץ שלדידי היא שופעת ומרהיבה כאפריקה. זהו עולם גווע, כמו מאדים, אך עודו זוהר.

(מאת: ג'ון א. בייקר, תירגם: עודד וולקשטיין)

* * *

אחרית דבר

"מאז ומעולם נכספתי להיות חלק מחיי החוץ,
להרחיק עד קצות הדברים,
להניח לכתם האנושיות להימחות בריקות ובשקט
כדרך שהשועל משיל את ריחו
בצינתם חסרת-הגוף של המים."

"הבז" הוא נס ספרותי שחומק מהגדרות. מצד אחד, יומן תצפית מדוקדק, עניין לצפרים, שוחרי טבע וכתיבה על הטבע. מצד שני, טקסט פואטי צרוף שמתעלה לגבהים שיריים, ובורא שפה חדשה לגמרי של התבוננות ותיאור. התקרבות אינטימית להפליא אל אורחות חייו של הבז, אל הרגלי יומו, תשוקותיו, גחמותיו, נמנומיו, שבה בעת מותירה בצל, כמעט באלם גמור, את אישיותו של הצופה-כותב. ספר ללא עלילה שדפיו נחרכים בדרמות עוצרות נשימה ונהפכים זה אחר זה במתח דרוך.

כשיצא הספר לאור באנגליה, ב-1967, נשלף מחברו, ג'ון אלק בייקר (1926-1987), מאנונימיות גמורה. בייקר התגורר כל חייו בעיירת הולדתו, צ'למספלד שבמחוז אסקס במזרח האי הבריטי. את לימודיו הפורמליים זנח בגיל 17 ומאז נדד בין עבודות מזדמנות שונות – עוזר בהוצאת ספרים, ספרן, פועל במפעל לעיבוד עצים, ולבסוף, פקיד באגודת הרכב של צ'למספורד. לצבא לא גויס בשל קוצר ראייה, וכבר בנעוריו סבל מהתפרצויות של דלקת מפרקים שגרונית, מחלה כרונית שהלכה והחמירה עד שבתחילת שנות השבעים כבר נבצר ממנו להמשיך בסיורי האופניים האהובים עליו בטבע. תחת זאת היתה אשתו מסיעה אותו אל נקודת תצפית, שם היה מבלה שעות ארוכות, ואז אוספת אותו עם ערב בחזרה. בייקר מת בגיל 61 מסרטן שנגרם, ככל הנראה, בשל התרופות שנטל נגד השיגרון.

%d7%a2%d7%98

כפי שהוא כותב בפתיחת הספר, העניין בציפורים התפתח אצלו בגיל מאוחר, ו"הבז", פרסומו הראשון, יצא לאור כשהיה בן 41. אחריו פירסם ב-1969 עוד ספר יחיד, "גבעת הקיץ", ושני מאמרים קצרים, האחד על הבז והשני מאמר פולמי נגד תכניות פיתוח שסיכנו את הטבע בחופי אסקס. ואז נדם קולו. "הבז" הקנה לבייקר תהילה זמנית – ושני פרסים ספרותיים – אך בשנות השבעים שוב נשכח מלב. רק ב-2005, עם הוצאתו המחודשת באנגלית, כבש לו מקום של קבע ביצירות המופת של כתיבת הטבע בפרט והכתיבה האנגלית בכלל. השפה של "הבז", הדחיסות ועזות המבע שלו, מזכירים שירה יותר מפרוזה (בייקר היה חובב שירה מושבע, ובנעוריו אף כתב שירים). כתיבתו של בייקר הושוותה לא אחת לזו של המשורר טד יוז, אך ככל שהיא מתנערת מן האנושי ומטמיעה את החייתי, בייקר הרחיק לכת ממנו.

תאריכי התצפיות בספר – בייקר עקב באדיקות אחר שני זוגות בזים באזור חוף אסקס – משתרעים על פני חצי שנה, סתיו וחורף, אך בהקדמה מסביר בייקר שלמעשה "דחס" לתקופה זו תצפיות ואירועים שתיעד במשך עשר שנים תמימות, ככל הנראה בין 1955-1965. תהליך הזיקוק הזה, והבחירה המודעת ב"תיארוך בדוי" לאירועים השונים, מסמנים כבר מלכתחילה שלפנינו יצירה ספרותית לא פחות מאשר יומן שדה. גם החירות שנטל לעצמו בכתיבה, בתנועת המטוטלת בין העובדתיות הדקדקנית לבין אשד הדימויים הנועזים, יכולה להסביר את הקושי בהתקבלותה של היצירה. בייקר עצמו סבר שאין טבעי ממודוס הכתיבה הזה: "ביומן שניהלתי במשך חורף אחד ניסיתי לשמר אחדות הכורכת יחדיו את הציפור, המתבונן והמקום החובק את שניהם. כל מה שאני מתאר התרחש לנגד עיניי, אך איני סבור כי די בהתבוננות כנה. רגשותיו והתנהגותו של המתבונן גם הם ממין העובדות, ויש לתעדם ביושר."

זהו תיאור מדויק אך חלקי, שכן בנוסף למציאות החיצונית (הבז ומעלליו) ולמציאות הנפשית של הכותב, יש מרכיב נוסף ומשמעותי בכתיבה: המציאות הפנימית של הקורא. הכתיבה של בייקר לא רק מעוררת בקורא רגשות עזים, אלא גם מכוונת עמוק יותר, אל מצב חישתי ראשוני וחשוף, שבו דימויים עתירי-יופי כמו נמסים אל הדברים עצמם – צורות וצבעים, אור ואפלה, תנועה וחלל. אחד ממעריציו של בייקר, במאי הקולנוע ורנר הרצוג, מדבר על "הטקסט כגילוי של אקסטזה", מעין מוביל רוחני למציאות אחרת – אמת שחורגת מן "העובדות". הצפייה בציפורים, כותב המבקר והנטורליסט רוברט מקפרלן, הופכת ל"משהו דמוי טקס שמאני":

"מה שבייקר הבין היה שבכדי שהקורא יתמיד בקריאה של אותו מחזור אירועים שוב ושוב, עליו לעצב שפה חדשה של תיאור. השפה שיצר היתה אינסטינקטיבית, פתאומית ואווירית כמו הציפור שלה היא הוקדשה, וכמותה, גם היא היתה מסוגלת לעורר ולהבהיל על אף שחזרה על עצמה."

* * *

הגיבור הגלוי של הספר הוא כמובן הבז, אך הגיבור הסמוי שלו, שנוכחותו שורה בכל, הוא המבט: הראייה החודרת, המפרקת, הקורעת נתחים-נתחים מן העולם הנגלה לעין. בייקר מסגל לעצמו את מבט העל של הבז, מבט לא-אנושי שמתמקד בזיקות של צורה וצבע ומרקם, וזונח את הזהויות הנבדלות של יסודות נוף ובעלי חיים. הנה צרור דוגמאות לחופשיות שבה דבר אחד נעשה לדבר אחר בכוח העין והלשון של בייקר:

האדמה והשמים הם ים. "הסערה המערבית החמה דשה בנחשולים רועמים את מישור הנהר השטוח, מנוססת סהרונים של רסס אוורירי כנגד שובר הגלים השחור של הרכס המיוער."

מים-ציפור-מים. "גל של טורקיז קפא והיה לשלדג ניצב על אבן, אחר נשבר, ונבע הלאה משם בעיקול הזרם."

הבז הוא דג. "הוא שחה במעלה האוויר החמים, צלול וזהוב באור השמש, כנפיו זורמות גלים שריריים כהבהובו המתנחשל של סנפיר הדג."

הבז הוא נוף. "מתחת היה צבעו כקרקעית נהר, חום-צהבהב בוצי כעין האוכרה; מעל רחץ בזוהרם של עלי סתיו, אשור, בוקיצה וערמון."

הנוף הוא בז. "עננים גבוהים, רוח קרה, אופקים מנוקרים עד בוהק במקורה של הרוח."

שוב ושוב מותח בייקר את גבולות השפה התיאורית במאמציו לדייק במסירת רשמי החושים. כדי להיות נאמן לגוני הפלומה של הבז המשתנים בשמש, הוא מגייס לעזרתו מגוון עצום של שמות ודימויים של צבע: חום-צהבהב, אדום-שועלי, שמנת, ערמון, חום שוקולדי, ארד מוכתם, זהוב-מפוספס, בוצי כעין האוכרה, תפארת אדומה-זהובה, צהוב-רומץ, משובץ שנהב וזהב, נגוהות של סיינה שרופה. יש משהו נואש כמעט באובססיה הכרומטית הזאת, ללכוד את המראה החולף ביעף, שיקוף של האובססיה העמוקה יותר עם הבז; שתיהן נושאות על מצחן את חותם הכישלון. "הכי קשה לראות מה שנמצא באמת לנגד העיניים", כותב בייקר, בהדהוד מעניין למימרה הידועה של ג'ורג' אורוול ("כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד").

%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%a9-%d7%9e%d7%9c%d7%9e%d7%98%d7%94

תכופות מבקש בייקר לחרוג מטווח החישה האנושי באמצעות דימויים סינסתטיים חריפים: "אם לשירים היו ריחות, ריחו של השיר הזה היה ענבים מחוצים ושקדים וגזע אפל" (צליל-ריח); "מטח של שרונים נורה מן השדות והרגיז את האופק ברחש כנפיים אפל" (צליל-מראה); "הם תרים אחר מזונם במים העמוקים, לוחכים כבני בקר ובבואותיהם האדומות צורבות כוויות מְלַחשות על פני המים" (מראה-מגע-צליל).

הנוף הדומם קם לחיים בלשון דינמית להפליא: "אופק המערב הסתמרר, שחור וקוצני"; "ערפל החביא את היום בקיטור הארץ. ריחו היה מר ומתכתי, והוא מישש את פניי באצבעות קרות ונרקבות. הוא השתרע בצד הדרך כלטאה ענקית מתקופת היורה, המבאישה במרבץ הביצה." והנה עוד דוגמה מרהיבה: "שפך הנהר עבר על גדותיו. כשאור היבשה ידעך, השמים יתבהרו בנהרת המים הגואים. הבז ייפול בשבטיהם הפזורים של חופמים ישנים. כנפיהם יתרוממו אל השקיעה, כעשן המיתמר על הקורבן." שימו לב למשחק התנועות מעלה-מטה: מי הנהר עולים מעלה, אור היבשה יורד מטה, אור הנהר עולה, הבז נופל, הכנפיים מתרוממות, השקיעה יורדת, העשן מיתמר מעלה. כל הדרמה השקטה הזאת מתרחשת על פני שני משפטים, שנחתמים – כמו לא מעט תיאורי שקיעה ודמדומים בספר – ברמיזה ברורה למוות.

* * *

זה המקום לעמוד על הנוכחות של המוות בספר, נוכחות כה בולטת וקבועה שמקנה לו איכות מורבידית ייחודית, חריגה מאוד בסוגת הכתיבה על הטבע. עוד לפני תיאורי הקטל של הבז העט על טרפו, כדאי לשים לב כיצד נשזרים בטקסט שוב ושוב ביטויים כמו "העץ המת" או "עלים מתים", לעתים כחלק מתיאור הנוף הטבעי ולעתים כסוג של רמז מטרים לציד: "שמעתי עלה מת ניתק ונישא מטה לגעת בפני השביל הבוהקים ברחש קל, קשה. הבז ריחף בעדנה מתוך עץ מת, כרוח-רפאים חומה ועמומה של ינשוף."

היו סיבות אובייקטיביות לאווירה הסופנית הזאת. בתקופה המדוברת – סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים של המאה העשרים – היה הבז האנגלי בסכנת הכחדה. בתקופה של שניים וחצי עשורים צנח מספר הזוגות במחצית, מ-700 ל-350. ב-1963 נספרו פחות מ-70 זוגות שגידלו גוזלים. הסיבות לכך היו הרעלות מחומרי ריסוס כימיים וציד בלתי מפוקח של בזים. בייקר היה משוכנע שהבז עומד להיכחד ואלו ימיו האחרונים. כך הוא כותב בהקדמה: "עכשיו כבר הלך. תם המרדף הארוך. נותרו מעט בזים, ייוותרו עוד פחות, אפשר שלא יהיו כלל. רבים מתים על גבם, מוכי-שיגעון הם נאחזים בשמים בפרכוסיהם האחרונים, גמורים, נשרפים באבקה המזוהמת והבוגדנית של הריסוס החקלאי."

בייקר היה שמח לגלות שהמגמה המסוכנת הזאת נבלמה. מודעות אקולוגית גוברת הביאה לכך שאוכלוסיית הבזים שוקמה, וב-2014 נמנו באנגליה מעל 600 זוגות. הבז עדיין לא רווח כבעבר, אך כבר אינו נתון בסכנת הכחדה.

המוות שמבשר הבז יכול להיות עדין או אלים, אך תמיד יבוא בחטף: "משהו רץ למקלט התעלה הצדדית. הבז נפל עליו קל כנוצה. ארבע כנפיים טפחו יחדיו, ואז קפאו שתיים באחת." אחריו משתרר שקט פתאומי, סימני דם או עצמות מגורמות מבשר, שבייקר מלקט בשקדנות של ספק-בלש ספק מחזר-עקשן:

"הוא נפל במהירות כה רבה, הוא נורה בחמה בוערת כזאת מן השמים אל היער האפל שמתחתם, עד שצורתו השחורה התעמעמה לאוויר אפור, נחבאה בענן זהרורי של מהירות. בנופלו משך אחריו את השמים. זה היה סופי. זה היה המוות. לא היה עוד דבר. לא יכול להיות עוד דבר. הדמדומים הקדימו לרדת. מבעד לאפלולית המתעבה, יונים מפוחדות עפו מטה בדממה, ללון מעל לכתם הדם המנוצה באחד משבילי היער."

בהקדמה לספר כותב בייקר: "אני מבקש לעמוד על שפך-הדמים של ההריגה. המגנים על הבזים הבליעו זאת לעתים קרובות מדי." אך נדמה שהפרטנות הגרפית של מעשה הקטל מבטאת דחף עמוק ונחוש יותר מדייקנות מדעית גרידא. למשל הקטע הזה:

"ובעבור החוגלה לא היו אלא שמש שכבתה פתאום, שחור באוש ומנפנף שפורש כנפיו מעל, וכבר השאגה נפסקת, הסכינים הלוהבים טסים פנימה, הפנים הלבנות האיומות יורדות – מאונקלות ורעולות ומקורננות ולטושות-עיניים. ואז מתחילים ייסורי הגב הנשבר, שלג ניתז מכפות מתכתשות, שלג ממלא את צעקתו הפעורה והדמומה של המקור, עד שמחט מקורו של הבז חרצה את חסדה בצוואר המתענה וחטפה בעווית את החיים שהרעידו בתוכו."

כאן מאמץ בייקר, באופן פחות שגרתי, את נקודת המבט של הקורבן, אך גם היא נועדה להבליט את הברוטליות חסרת-הרחם של הבז. יותר מכול נדמה שניכרת פה הכרעה אמנותית: כמו ברומנים של נבוקוב ובסרטים של קופולה, אנו עדים למתח ולהתנגשות בין האתי לאסתטי, לתחושה שאותם דברים שמעוררים בנו רתיעה מוסרית גם מושכים את ליבנו ועינינו ביופיים המוחץ. היושר האמנותי מחייב להותיר את המתח הזה בשיאו, מציק ודוקר ולא פתור ("אדום-כדם! איזה תואר חסר טעם. אין יפה ועשיר כאודם הדם הזורם בשלג. מוזר שהעין יכולה לאהוב מה שהרוח והגוף שונאים").

%d7%a2%d7%9d-%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%94

כך יוצא שאת הספר הזה קוראים בנשימה עצורה. אתה כבר יודע שהטבח הבא מחכה מעבר לפינה. אתה כבר יודע שאת השמים הרוגעים, את להקות הציפורים בשפך הנהר, תפלח עוד רגע העיטה הקטלנית של הבז. כל היופי הגאיוני הזה עוצר את נשימתך לא רק משום שהוא יפה להלל אלא גם משום שהמוות כרוך בעקבו. על כורחך אתה מצפה לאקט הפורם, לשיסוע; על כורחך אתה נהפך לקורא משחר לטרף.

ספרות גדולה באמת עושה זאת; היא מפנה את הקורא נגד עצמו מתוך שהיא חושפת בפניו את קרביו המסלידים. "הבז" עושה זאת לא רק באופן שבו הוא מעמת אותנו עם טבענו הטורפני, אלא גם במהלך האידאי הגדול של הספר: ההתנערות מן האנושי. הפן הזה לא הואר דיו בביקורת על "הבז", ולכן ראוי להרחיב בו.

* * *

אף כי אין לו עלילה, "הבז" משרטט מסלול של התקרבות גדלה והולכת בין בייקר לבין הבזים. הוא רוכש בהדרגה את אמונם, עד סצינת הסיום שבה הוא נעמד במרחק של מטרים ספורים מבז שנרדם במחיצתו על ענף עץ (סצינה רבת-עדנה שמזכירה הירדמות של ילד בחיק אביו). במובן המנטלי, בייקר הולך ומסגל לעצמו את נקודת המבט הבזית, ואת פלטת הטעמים והצבעים הבזית, במה שראוי לכנות "תרגילים באמפתיה קוגניטיבית". אם הספרות ככלל מאמנת אותנו באמפתיה כלפי דמויות אנושיות זרות ושונות מאיתנו, "הבז" מרחיב זאת אל מעבר לגבולות הקוגניציה האנושית. לכאורה מדובר בפרדוקס (אין להשיג את מה שמחוץ להשגה האנושית), אך בפועל, בשל עוצמתה הסוגסטיבית של לשון הכתיבה, הדמיון נעתר לתרגילים הללו; נעתר ברצון, בהשתאות, באקסטזה.

וכך זה קורה: "העין מפתחת רעב שאינו יודע שובעה לבזים. היא משתלחת בהם בזעם אקסטטי, ממש כשם שעין הבז מסתחררת ונפערת למראה המזון, המפתה אותה בדמותם של שחפים ויונים". ובהמשך: "הָפֵס את פראותו של הבז בטקסים קבועים כשלו". והנה קטע שבו הסכר בין אדם לציפור מתנודד כולו על מילה אחת – שקורסת ומועלת בתפקידה המגדר והמפריד:

"התקדם לקראתו בשטח פתוח, בתנועה יציבה ונקייה מהיסוסים. הנח לדמותך לגדול בהדרגה, אך אל תשנה את מתארה. אל תסתתר אלא אם מסתורך שלם. היה לבדך. הימנע מן המוזרות המתגנבת של האדם, התכווץ מפני העיניים העוינות של החוות. למד לפחוד. השותפות לפחד היא הברית האמיצה מכול. על הצייד להיעשות לדבר שאותו הוא צד. על ההווה, הווה עכשיו, להתייחד באינטנסיביות הרועדת של חץ מוטח בעץ. האתמול הוא מונוכרום עמום. לפני שבוע עוד לא נולדת. התמד, שא, עקוב, התבונן."

משפט המפתח הוא "הימנע מן המוזרות המתגנבת של האדם". שימו לב לדו-משמעות: "הימנע להתגנב" (אתה הצופה בציפור), או לחילופין, "הרחק עצמך מן המתגנב" (אתה הציפור). מי הוא מי כאן? מי מתכווץ בפחד ממי?

לעולם לא נדע איך נראה או מוחש העולם לבז, דרך כדורי עיניו הגדולים, דרך רעד נוצותיו ברוח. כל חיה היא עולם סגור בפני האדם. אך ספק אם מישהו הצליח אי פעם לגמוא בדמיונו מרחק רב כל כך בדרך אל עולמה של החיה:

"הארץ היא לעיניו של הבז כמו החוף לעיניו של המפליג בסירתו ללשונות הים הארוכות. שובל מים הולך ונסוג מאחוריו, קרעיו של אופק מנוקב דואים לדרכם מעבריו. כמו יורד הים, הבז חי בעולם נשפך ומשולל אחיזה, עולם של שובלים מתפוגגים ומדרונות ניגרים, מישורים שוקעים של אדמה ומים. אנו המעוגנים והרתוקים לארץ איננו מסוגלים לשוות חירות זו של העין. הבז רואה וזוכר תבניות שאנו לא יודעים על קיומן: משבצות מסורגלות של בוסתן ויער, צורותיהם הרבועות, המתגוונות לאין-קץ של השדות. הוא מנווט את דרכו ברחבי הארץ בעזרת רצף של סימטריות שנטבעו בזיכרונו."

בייקר אינו מגביל עצמו לחוש הראייה. הוא טועם מן הטרף של הבז, הוא מהלך בבוץ הטובעני כציפור מבוססת, הוא כורה אוזנו למשק כנפיים של יונה תועה. לכאורה, במובן ביוגרפי פשוט, קל להבין זאת: אדם שסבל כל ימיו מקוצר-ראייה וממחלה כרונית איומה שהגבילה את ניידותו מוצא לעצמו אלטר-אגו בדמות הבז – החיה שאין שני לה בחדות-הראייה ומהירות התנועה. אך הפרשנות הפסיכולוגית הזאת מצמצמת ומרדדת את הרדיקליות של הטקסט. שכן בייקר אינו מנסה רק "להיחלץ" מכבליו הפרטיים, אלא שואף להרבה מעבר לזה – להיחלץ מן הסד האנושי עצמו. יתירה מזאת, לא רק יכולות כבירות הוא לומד מהבז, אלא גם פחד: הפחד ממנו עצמו, כלומר, מן האדם.

כל חיות הבר פוחדות מן האדם, וברתיעתן ממנו נמהלים גועל וחוסר הבנה. הקטעים החזקים ביותר בספר, אלה שעוררו מן הסתם אי נחת בלא מעט קוראים, נוגעים בפחד ובמיאוס מן הנוכחות האנושית בטבע. הנה כמה מהם:

"כמו הבז, שמעתי ושנאתי את קול האדם, אותה אימה חסרת-פנים של חללים שנחצבו באבן. נחנקתי באותו שק מטונף של פחד."

"שום כאב, שום מוות אינם מטילים על חיית השדה אימה שתשווה לפחדה מן האדם. טבלן אדום-גרון, ספוג ומטונף בנפט, המסוגל להזיז רק את ראשו, ידחוק עצמו הלאה מקיר הים בעזרת מקורו אם רק תשלח ידך לעברו בעודו צף בזרם כבול-עץ. עורב מורעל, פיו משווע לאוויר והוא מפרפר נואשות בעשב כשקצף צהוב מבעבע מגרונו, יטיח עצמו שוב ושוב במעלה קיר האוויר אם תנסה לתופסו. ארנב, נפוח ומרקיב ממחלת המיקסומטוזיס, לא יותר מעווית של דופק בשלפוחית של עצמות ופרווה, יחוש את רטט צעדיך בקרקע ויחפש אותך, עיניו הלא רואות יוצאות מחוריהן. אחר כך יגרור עצמו לתוך שיח, רועד מפחד. אנחנו הרוצחים. אנחנו מסריחים ממוות. אנחנו נושאים אותו לכל מקום. הוא נדבק אלינו כמו כפור. אנחנו לא יכולים לקרוע אותו מעלינו."

"אנו חיים, בימים אלה של חוץ, אותם חיים מלאי רגשה ופחד. אנו נמנעים מבני אנוש. אנו שונאים את זרועותיהם המונפות-פתאום, את טירוף מחוותיהם המתנופפות, את שסף מִצעדם הגחמני, את דרכיהם המוֹעדות בלא תכלית, את פניהם הלבנות כמצבות."

"כדרך ערבי אביב רבים כל כך, שום ציפור אינה שרה בקרבתי, בשעה שכל העצים והשיחים הרחוקים מצטלצלים בשיר. ככל בני האדם, אני פוסע בתוך חישוק של ברזל מלובן ברדיוס של מאה מטרים, המבער כל חי. כשאני קופא על עומדי החישוק מצטנן, ונמוג מעט מעט."

הפחד מן האדם ומן האסון שהוא מבשר מלווה את בייקר בכל אשר ילך, כמין קללה הרובצת עליו. הוא חש אותו משני עבריו – כמי שמטיל פחד וכמי שחווה אותו מתוך הזדהות מוחלטת עם קורבנותיו. מן המלכוד הזה אין מוצא, זולת המרה ביולוגית-מיסטית מוחלטת:

"באשר ילך, בחורף זה, אלך אחריו. אחלוק בפחד, בהתעלות ובשיממון של חיי הציד. אלך אחריו עד שדמותי, דמות אנוש טורף, שוב לא תחשיך מרוב אימה את קליידוסקופ הצבעים המזדעזע, אשר מכתים את הגומה העמוקה של עינו הזוהרת. ראשי הפגאני ישקע אל תוך אדמת החורף, ובה ייטהר."

ממה ייטהר הראש שהפך לפגאני? בפשטות, מן האנושיות המבעיתה שלו. שם, בנקודת המגוז של שרירי החיה המתרפים ודמות האנוש המופשלת, היכן שהפחד מפנה מקום לסקרנות שלווה, ייוושעו החיה והאדם כאחד.

זהו חזון פוסט-הומניסטי, שעולה גם מכתביהם של כותבי-שוליים אחרים (המשורר רובינסון ג'פרס, הנטורליסט אדוארד אבי, ההוגה ג'ון גריי). ג'פרס טבע את המושג "לא-הומניזם" (inhumanism), שהוא "הסטת הדגש מן האדם אל הלא-אדם, דחייה של הסוליפסיזם האנושי והכרה בתפארת החוץ-אנושית". ייחודו של בייקר הוא לא בהיפתחות אל הטבע או אל הזרות החייתית, אלא בעמידה הרגשית-מוסרית הזאת, בזעזוע שבהתגלות צלם האנוש המרתיע שלנו, כפי שהוא נחזה בעיני החיה והציפור. החוויה הזו, למי שנענה לתוקפה, לדחיפותה, ואינו הודף אותה בזחיחות, עלולה להיות קשה מנשוא. על כורחך אתה אדם ולא בז, על כורחך תהיה זר ומאיים בטבע. דע את עצמך, גם בקלונך.

ויחד עם זאת, יש דברים שנתונים לבחירתנו. בייקר אינו מוקיע את האדם באשר הוא, אלא רק את נוכחותו הדורסנית בטבע (הדברים מקבלים ביטוי ברור מאד במאמר שכתב ב-1971, במחאה על תכניות הפיתוח לחוף אסקס). את הנוכחות הזאת אפשר לרסן ולשנות. השינוי כרוך בחשבון נפש מהותי עם מה שמגדיר אותנו כבני-אנוש, אך מנגד עומדת הגדרה לא פחות מוצקה שלנו: אנו יצורים חיים. זיקתנו ליצורים חיים אחרים לא חייבת להמיט עליהם אסון; היא יכולה להציל את נפשותינו. השורות האחרונות של "הבז" רוקמות אינטימיות נדירה בין הרודף לנרדף, בין האדם לחיה. לא ציׅד, לא ביות ולא הימנעות זה מזה, אלא אופציה אחרת, הנוגהת ממעמקי ההיסטוריה הקדומה של אבותינו: הימצאות נינוחה זה לצד זה, בעולם שאין מושלו.

(עידן לנדו)

לרכישת הספר באתר הוצאת "כרמל", לחצו כאן.

 

17 במרץ 2017 / עידן לנדו

על התפקיד הציבורי של האקדמאים בעת הזאת

[דברים בערב לזכרו של יהודה אלקנה באוניברסיטת תל אביב, 16.3.2017]

הנושא שהוצע לי היה "התפקיד הציבורי של האקדמיה", נושא שהעסיק רבות את יהודה אלקנה ואפשר לומר שהיה אחד מעמודי התווך של מחשבתו ועשייתו לאורך כל חייו האקדמיים. מיד ביקשתי לשנות את "האקדמיה" ל"אקדמאים" ולהוסיף את הדגש "בעת הזאת". תיכף אסביר מדוע.

את יהודה הכרתי כסטודנט בתכנית הבין-תחומית, בשנים 1991-1994. כמו כל סטודנט ששהה במחיצתו, הוא השפיע עלי עמוקות. אני זוכר בעיקר איך התרשמתי מן הסקרנות העצומה שלו; איך הוא ידע בשתיים-שלוש שאלות למפות מיד את בן שיחו, את מה שמעניין אותו, וגם את מה שצריך לעניין אותו; ואיך הוא מן הרגע הראשון נתן לך תחושה מאד מעצימה שאתה יכול לעשות הכל, אם רק תנסה. תחושה קצת מפחידה, למען האמת. מאוחר יותר קראתי באחת ההרצאות שלו שכך נהג גם במינויים אקדמיים: תמיד נתן קרדיט לפני שהיה לו כיסוי. "כך משיגים את התוצאות הטובות ביותר", הוא אמר, "אף אחד לא רוצה לאכזב". יהודה נודע בשיטות הניהול הלא-קונבנציונאליות שלו וביכולת שלו ליצור סביבות מפרות להפליא לעבודה אקדמית מקורית, מעין חממות לגידול ידע. כמי שתמיד התעניין בהשפעת ההקשר החברתי על גידול הידע המדעי, הוא ידע גם ליצור את ההקשר הנכון לחבורות סטודנטים או חוקרים, לאפשר את האינטרקציות שמהן יצמחו תובנות חדשות.

ההיבט הזה אצל יהודה מעניין אותי במיוחד היום: הזיקה ההדוקה בין הרעיונות התיאורטיים שלו כסוציולוג של הידע, לבין הפרקטיקה שלו כמנהל; ההבנה העמוקה שאין ערך לתיאוריה ללא פרקטיקה ואין טעם בפרקטיקה שאינה מונחית בידי תיאוריה. אני הולך להשתמש בהבנה הזאת כסוג של מורה דרך בדקות הקרובות, כשאדבר על הקשר בין ערכי האקדמאים לבין ההתנהגות שלהם בין כתלי האקדמיה.

לפני שאתחיל אני רוצה להבחין בין "אקדמאים" לבין "אינטלקטואלים", ואז להניח בצד את "האינטלקטואלים", מושג טעון מדי, נפוח מדי, שאין לי צורך בו. מי הם האינטלקטואלים? כפי שאני תופס אותם, לא מדובר במעמד או בקבוצה לכידה בכל מובן שהוא. אלה הם האנשים שנושאים ומובילים את הכוחות היצירתיים בחברה, מנסחי התובנות המקוריות, המערערים על המובן מאליו, הקוראים תיגר על הסטטוס קוו. הם נמצאים בכל שדרות החברה – באמנות ובתקשורת, בהוראה ובוועדי עובדים, בתכניות שיקום אסירים ובמעגלי נשים חרדיות – ולא רק באקדמיה. אחד האינטלקטואלים הבולטים בישראל היום הוא עורך דין בכלל, ברק כהן. ולהיפך: יש הרבה לא אינטלקטואלים באקדמיה, זה ברור.

אני לא אדבר כאן על "תפקיד האינטלקטואלים". האינטלקטואלים, כפי שהגדרתי אותם כעת, מבינים היטב את תפקידם גם בלעדיי. לעומתם, אקדמאים זאת קטגוריה מובחנת, קלה להגדרה: כל מי שמועסק כסגל אקדמי. לצורך הדיון אני אתרכז בחלק המיוחס של המעמד הזה: סגל אקדמי בכיר מן המניין באוניברסיטאות. אלה שמשרתם ומשכורתם מוגנים מספיק כדי להקנות להם חופש ויכולת להתמודד ברצינות עם "תפקיד ציבורי" שחורג ממה שמתחייב מחוזה ההעסקה שלהם.

למה לדבר על "תפקיד האקדמאים" ולא על "תפקיד האקדמיה"? כי "אקדמיה" היא שם עצם מופשט, הכללה גורפת שאיננה יכולה להיחשב כסוכן (agent) מוסרי. גרוע מכך, האקדמיה מכילה בתוכה סתירות מובנות בין גורמים מנוגדי-אינטרסים; אי אפשר לדבר על "התפקיד" שלה יותר משאפשר לדבר על "התפקיד" של סוכני הביטוח או "התפקיד" של בני גיל 40 בחברה. הנטייה להחיל שיח מוסרי על שמות עצם מופשטים מזיקה משתי סיבות. אחת, היא טופלת על אינדיבידואלים חפים מפשע אשמה קולקטיבית. שתיים, היא פוטרת אינדיבידואלים שכן נושאים באחריות מחשבון מוסרי אישי ("המרצה דיבר על התפקיד הציבורי של האקדמיה, אבל אני לא 'אקדמיה', מה אכפת לי").

ועכשיו לתוספת של "בעת הזאת"; למה להדגיש שהתפקיד המדובר הוא בעת הזאת? כי תפקיד ציבורי הוא פונקציה פוליטית וככזה תמיד תלוי הקשר וזמן. מה שהיה תפקיד האקדמאים לפני 30 שנה אינו בהכרח תפקידם היום. דיון עקרוני בתפקיד האקדמאים, שאיננו נוגע בכאן ובעכשיו, והיה יכול להתקיים באותה מידה באוניברסיטת הומבולדט בברלין או באוקספורד באנגליה, הוא בגדר אסקפיזם. גם בו אין לי עניין. אז כן, ישנם תפקידים קבועים, חשובים מאד, שממלאים האקדמאים בחברה, וכולנו מכירים אותם ומדקלמים אותם מתוך שינה: פיתוח חשיבה ביקורתית, השרשת תרבות דיון שמבוססת על עובדות, ראיות וטיעונים, פלורליזם רעיוני, ספקנות וחתירה לאמת. נסכם ונאמר: מורשת הנאורות. תמיד חשוב, היום יותר מתמיד. אבל גם על המובן מאליו הזה לא התכוונתי לדבר.

אני רוצה לדבר על השותפות בפועל של האקדמאים במנגנונים של דיכוי או ניצול, בעלי השלכות חברתיות או פוליטיות מאד חמורות. השותפות הזאת על פי רוב היא שקופה ואיננה מכוונת (להוציא את מי שנמצא במעגל הפנימי ביותר), ובכל זאת, היא ממשית ואפקטיבית. האקדמיה מעניקה רשת של תמיכה ולגיטימציה למנגנונים האלה, והחוטים של הרשת הם אני ואתם. צריך להתעכב על תיאור הרשת הזאת, לעשות לה קונקרטיזציה. זה נחוץ במיוחד בסביבה אקדמית, שנטייתה הטבעית היא לעשות תיאורטיזציה של המציאות. אני מבקש להחזיר אתכם אל הקונקרטי של סביבת העבודה שלכם. ולצורך הדיון אני אתרכז בשלושה מופעים של שיתוף פעולה עם מנגנונים מחוללי-עוול: מחקר בטחוני-צבאי בין כתלי האקדמיה, ארכיאולוגיה בשירות אידאולוגיה התנחלותית, והעסקה קבלנית באוניברסיטה. יש כמובן אחרים, אבל אלה הם הבולטים לדעתי.

"מחקר צבאי-בטחוני"

באוניברסיטת תל אביב הוקם לפני שנתיים "מרכז סייבר" שעוסק בכריית נתונים, אבטחה והצפנה, כנושאים אקדמיים לכאורה. הוא ממשיך את סדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון, שמטרתה המוצהרת היא לקשר בין חוקרים, פוליטיקאים, אנשי צבא וחברות סייבר שחולקים חיבה משותפת לצעצועי מלחמה. שניהם הצטרפו למכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), שפועל מזה שנים כגוף אקדמי במסגרת האוניברסיטה. בפועל, מדובר בפלטפורמה לגנרלים בדימוס לכתוב "פייפרז" שמשקפים ובו בזמן מעצבים את מדיניות הביטחון הישראלית. מי שיציץ בפייפרז האלה לא ימצא מאמרים מדעיים נורמליים – העלאת היפותזות, איסוף נתונים אמפירי, ניתוח שיטתי של הממצאים, מסקנות תיאורטיות – אלא פחות או יותר ניירות עמדה שתחומים בספקטרום המאד מצומצם שקביל אצל יוצאי מערכת הביטחון. זו בעצם שלוחה של גופי המודיעין שנהנית מכל התקציבים והיוקרה של גוף אקדמי אזרחי. כנסים לא חסר שם.

באוניברסיטת חיפה פועל המרכז האסטרטגי הימי, גוף פסבדו-אקדמי שעילת הקמתו הברורה היתה להעניק מעטפת של לגיטימציה אקדמית לפרוייקט האבטחה הימית השאפתני שישראל מתכננת במי הים התיכון, על מנת להגן על אסדות גז מרוחקות. הפרוייקט הזה עצמו שנוי במחלוקת עצומה (מדוע המדינה מממנת אבטחה למיזמים פרטיים?) וכידוע כרוכות בו פרשיות שחיתות מסמרות שיער, כמו העסקה לרכישת ספינות מגן שמגינות על מתקני גז שלא הוקמו וספק אם יוקמו.

שוב, מי שתמה מה כל כך פסול בכל זה, צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה: האם תפקיד האקדמאים להצדיק את מערכות השלטון או לאתגר אותן? כאשר דוקטרינת הביטחון השלטת כאן מזה כמה עשורים כל כך צרה ומצומצמת, כל כך מרוכזת בתחשיבי "הרתעה" ו"התעצמות" ו"בניין כוח", ומושגים כמו פיוס ודו-קיום והבנה תרבותית עמוקה של הצד השני כל כך זרים לה – האם מה שהיא צריכה, מה שהחברה הישראלית צריכה – זה עוד פייפרז שיבצרו אותה, עוד כנסים שבהם יוצגו לראווה כלי המשחית החדשים, שיודעים יפה מאד לחסוך בחיי אדם בצד שלנו, אבל רק בצד שלנו? האם הלחץ של הדרג הצבאי על מקבלי ההחלטות לא מספיק חזק, שיש צורך לתגבר אותו גם במכונים צבאיים-למחצה, מתוך החברה האזרחית?

למותר לציין שכל האוניברסיטאות מציעות לאנשי מערכת הביטחון מלגות לימודים מלאות, תכניות לימודים מקוצרות ומוכוונות היטב לצרכי הצבא, שאינן עולות בקנה אחד עם מצוינות אקדמית. בישראל זה מובן מאליו שיוצאי מערכת הביטחון מקבלים יחס מועדף בכל אשר יפנו; אבל תפקיד האקדמיה, תפקיד האקדמאים, הוא להעמיד בסימן שאלה את המובן מאליו. האם אין די בהטבות הכלכליות והתעסוקתיות של עצם השירות הבטחוני? האם יש הצדקה להעמיס על תקציב המדינה אפליה נוספת לטובת המערכת הבטחונית שגם כך יונקת משאבי ענק אשר היו יכולים להיות מופנים למטרות חברתיות לא פחות ראויות, לצמצום פערים וכד'? שאלות דומות מתעוררות ביחס למעורבות הגדלה והולכת של הצבא בתכנים החינוכיים בבתי הספר התיכוניים. החברה הישראלית משוועת לתהליכי דה-מיליטריזציה, והאקדמיה יכולה להיות נושאת הלפיד – אם מספיק אנשים יתעוררו ויתחילו לשאול שאלות.

אפשר ללמוד עוד על מידת ההזדהות של האוניברסיטאות עם הצבא מגיליון חורף 2008 של TAU Review, שיצא בעיצומה של המתקפה הקטלנית על אוכלוסית עזה, "עופרת יצוקה", שבה הרג צה"ל מאות תושבים חפים מפשע ברצועה. עמוד השער הכריז: "להגנת האומה", וכתבת השער שלו חשפה מקצת מ-55 – 55! – מחקרים שמשרד הביטחון מימן באותו זמן באוניברסיטה. כל זה בעיצומה של מתקפה שגבתה את חייהם של מאות אזרחים חפים מפשע. המחקרים האלה מתנהלים בחשאיות גמורה, בחדרים סגורים, ללא ידיעת הסביבה (הסביבה זה אנחנו; אנחנו מעדיפים לא לדעת), ומובן מאליו שתוצאותיהם אינן מפורסמות בגלוי. בפועל, האוניברסיטה מאחסנת, תומכת ומעודדת פעילות אנטי אקדמית בין כתליה.

חלק מן הפרוייקטים האלה הם הגנתיים במובהק ולכאורה אין בהם פסול מוסרי (אף כי יש מקום לשאול מה לאקדמיה ולפעילות כזאת), אבל חלק ניכר עוסק בפיתוח אמצעי לחימה עבור צה"ל. בין חוגי ההנדסה והמחשבים באוניברסיטאות לבין תעשיות הביטחון, כמו רפא"ל ואלביט, מתקיימים קשרי גומלין הדוקים, העברת כוח אדם, הכשרה ומימון. בכיר ברפא"ל הגדיר זאת כך: "יש קשרים סימביוטיים ביננו לבין הטכניון. 70% מהמהנדסים ברפא"ל הם בוגרי הטכניון. הקשר ביננו לאקדמיה הוא חובה." בטכניון פיתחו עבור צה"ל גירסה רובוטית, לא מאויישת, של דחפור ה-D9 ששימש להרס מבנים מסיבי בעזה, "נחש רובוטי" ללחימה "בין הריסות ובחללים צרים", ועוד שלל אמצעי לחימה שונים. תאמינו או לא, הטכניון גם מציע קורס הכשרה לסוחרי נשק, כדי שחס וחלילה המעטפת האקדמית לא תנטוש את קציני צה"ל כשהם פורשים "לעשות לביתם". הטכניון מוביל בתחום הזה אבל חוגים טכנולוגיים בכל האוניברסיטאות מעורבים כל הזמן בפרוייקטים צבאיים. באוניברסיטת בר אילן פיתחו רובוט פטרולים, באוניברסיטת בן גוריון פיתחו מיקרו-רובוט לצילום בתוך בתים חשודים ורובוט "טפסן" לשימוש צבאי, ומכון רקח לפיזיקה גרעינית באוניברסיטה העברית היה נתון למעקב והאזנות של סוכנות הביון הבריטית. מעניין למה.

הדוגמאות האלה הן באמת רק קצה המזלג. רוב האקדמאים הישראלים אינם מודעים להן, ומי שיודע, מעדיף לא לדעת ולא לשאול. זאת הרי מומחיות ישראלית, לשלוט בטווח הידיעה ולצמצם אותה באמצעות רצון נחוש. הנה קושיה לפילוסופים שבקהל: כיצד מתערערת בנפש הישראלית האבחנה הקלאסית בין ידיעה לרצייה, בין הקוגניטיבי לקונאטיבי?

אתם יודעים מי באמת יודע? תומכי החרם האקדמי בחו"ל. הם יודעים, כי הם ערכו תחקירים והוציאו פרסומים על שיתוף הפעולה הנרחב של האקדמיה הישראלית עם זרועות הביטחון. מי שעובר על הפרסומים האלה יכול להתרשם שבניגוד לתעמולה הרשמית אצלנו, אין שם בדיות ושקרים. הכל מתבסס על פרסומים רשמיים של האוניברסיטאות בארץ, הכל ממוסמך. אני לא תומך בחרם האקדמי, ותיכף אסביר למה. אבל בניגוד אולי לעמדה המקובלת באקדמיה בארץ, אני לא רואה שום פגם מוסרי עקרוני בחרם הזה; לא מבחינת "החופש האקדמי" (לישראל, שחירבה לחלוטין את המערכת האקדמית הפלסטינית בגדה המערבית, אין שום זכות דיבור בעניין) ולא מבחינת ה"ענישה הקולקטיבית" (גם מי שמחרים תוצרת התנחלויות נוקט בענישה קולקטיבית). אני לא תומך בחרם האקדמי כי אני חושש שהוא לא אפקטיבי, וגם משום שיש לטעמי משהו לא קוהרנטי ולא היגייני באדם שמתפרנס ממערכת שהוא קורא להחרים אותה. בזאת בערך מסתכם העניין שלי בנושא החרם האקדמי, שמונח לפתחם של אקדמאים בחו"ל ולא לפתחי. אני רוצה לחזור לשאלה הראשונית והקריטית: לא מה יכולים או צריכים לעשות אקדמאים בחו"ל כדי לעצור את משטר האפרטהייד המתעצם והולך בישראל, אלא מה יכולים וצריכים לעשות אקדמאים בישראל בעניין.

ובכן, מה אפשר לעשות בעניין שיתוף הפעולה עם הממסד הבטחוני-צבאי? בראש ובראשונה – לא לתרום לו. לא לקחת בו חלק ולא להתמסר לו בשוויון נפש שכזה. להיות מודעים. אני מניח שרבים בחדר הזה חושבים שכל זה לא נוגע להם, מתנהל בפקולטות אחרות, אף אחד לא מתייעץ איתם בנושא וכו'. אבל הדברים לא כל כך פשוטים. אנחנו יודעים היטב שגם בפקולטה למדעי הרוח מתנהלים מחקרים במימון משרד הביטחון. אנחנו יודעים היטב שחברי סגל מפקולטות שונות יושבים זה לצד זה בוועדות אוניברסיטאיות, כותבים ביחד דו"חות, מתכננים ביחד תקציבים. בקיצור: כולנו רקמה אנושית אחת גדולה, לא? ונשאלת השאלה, האם כל אחד מאיתנו עושה לפחות את המינימום כדי לא לסייע להתפשטות הנגע הזה, שמשחית הן את התפיסה הציבורית של נושאי הביטחון והן את שליחותה המחקרית של האקדמיה?

לא צריך לעלות על בריקדות. לא צריך להסתכן בפיטורין. אקדמאים אינם ששים למלא את תפקידם הציבורי מתוך חששות מוגזמים לקריירה שלהם. אבל אנחנו עדיין לא בטורקיה, וכל עוד ניתן לנו חופש הפעולה והביטוי הנרחב הזה – אני מכוון כאן בעיקר לדרגים הגבוהים, הבטוחים, פרופסורים עם קביעות – הימנעות משימוש בו היא בחירה פוליטית לא פחות משימוש בו. וכדאי תמיד לזכור שאתם לא לבד. יש באקדמיה הרבה אנשים הגונים שחוששים לפתוח את הפה. לו ידעו שהם רבים, שהם יכולים להתאחד ולהציב קווים אדומים באופן תקיף ונחרץ, היו מופתעים כמה כוח ממשי יש בידם.

ארכיאולוגיה בשירות ההתנחלות

בכל רחבי הגדה המערבית משתמש המנהל האזרחי במכשיר של "הכרזה על אתר ארכיאולוגי" כאמצעי להפקעת אדמות ומעיינות מן הפלסטינים והעברתם לשליטת מתנחלים. ארכיאולוגים מאוניברסיטת תל אביב מנהלים במשך שנים ארוכות חפירות בשכונת סילואן ובמנהרות הכותל. החפירות האלה ממומנות על ידי עמותות ימין, כמו אלע"ד, שלפעמים גם משלמות משכורת לארכיאולוגים, דרך רשות העתיקות, שמשמשת כאיש קש. החפירות בסילואן הם חלק מפרוייקט התנחלותי מובהק לייהוד המרחב בעיר העתיקה ומסביבה, ועמדו במוקד של אינספור עתירות משפטיות. הן הפקיעו את מעט השטחים הציבוריים בסילואן מן התושבים, וחוללו נזקים לבתים בשכונת ואדי חילווה. חלקן בוצע ללא היתר, שכן אלע"ד מקבלת נכסי ציבור ללא מכרזים ופועלת ללא פיקוח. תחת הכסות של "חפירות הצלה" אלע"ד הקימה עיר תת-קרקעית שלמה בין סילואן לכותל המערבי, בשיתוף פעולה מלא של האקדמיה הישראלית, למרות שמסמכים פנימיים מלמדים שכל המעורבים יודעים שהפרוייקט מתנהל בניגוד גמור לכללי העבודה המקובלים בארכיאולוגיה. אבל הם ממשיכים לשתף פעולה. ארכיאולוגים מפמפמים את מיתוס "עיר דוד" הקדומה על בסיס ממצאים מאד קלושים, אבל יודעים היטב בסתר ליבם שהקשר בין המחקר שלהם לבין מיזמי התיירות המפלצתיים של אלע"ד, כמו מתחם קדם שיוקם על גבי אתר ארכיאולוגי, הוא שקרי לחלוטין.

ארכיאולוגים מאוניברסיטת תל אביב חופרים גם באתרים אחרים בשטחים, כמו תל שילה, ומוציאים מהם ממצאים, תוך הפרה של החוק הבינלאומי. ארכיאולוגים ישראלים פועלים באתר נבי סמואל שהופקע מחזקתם של תושבי הכפר הפלסטיני במקום, ומאז התושבים נתונים בו למשטר מגבלות דרקוני, חיים בתוך כלוב, עם אפס אישורי בנייה או פיתוח. הארכיאולוגים הישראלים אינם פועלים בתמימות ומודעים היטב לבעייתיות שבפעילותם. בדיון משפטי די מוזר שהתנהל לפני מספר חודשים, תבעו ארגוני שמאל מן המנהל האזרחי לחשוף את שמות הארכיאולוגים הישראליים שמנהלים חפירות בשטחים. המדינה טענה שחשיפת השמות עלולה לחשוף את החוקרים לחרם אקדמי ולפגוע בעתידם המקצועי. בית המשפט, לא תופתעו, קיבל את עמדת המדינה ודחה את העתירה.

האתר הארכיאולוגי בנבי סמואל הוקם על בתי פלסטינים שגורשו ב-1971; ה"עתיקות" הן שרידי הבתים על בסיס הלניסטי, בלי קשר לתקופת שמואל הנביא. צילום: "עמק שווה".

הנה כי כן, אנשי אקדמיה שאמורים להיות אמונים על ערכים של שקיפות המחקר ופומביותו, מסתתרים כאחרוני הפושעים מאחורי גלימתו האפלה של הכובש. עמדת המדינה, אגב, לא צריכה להפתיע אף אחד. ישראל כבר הבינה שיש מחיר אקדמי לפעילותה בשטחים. אחת הדרכים שהיא מתמודדת עם החרם הזה היא פיצוי מוגבר לחוקרי אוניברסיטת אריאל, אשר אינם יכולים להגיש בקשות לקרנות מחקר בינלאומיות. כך ייסדה ישראל קרן "מענקי חרם", ייעודית לחוקרים המוחרמים. זהו מעין קנס מסדר שני על כלל הציבור, מעל ומעבר לקנס הכלכלי הכבד שכרוך בתחזוקת ההתנחלויות. חוקרים באקדמיה אולי לא אחראים למדיניות הזאת, אבל הם נהנים ממנה, וגם על זה צריך לתת את הדעת.

העסקה קבלנית או פוגענית באקדמיה

בשנת 2012 הגיע לשיאו מאבק הסגל הזוטר באוניברסיטאות, שכלל מתרגלים, תלמידי מחקר ומורים מן החוץ. 4 שנים קודם לכן התקיימה שביתה הסטורית, בת 3 חודשים, של הסגל האקדמי הבכיר, שהסתיימה בניצחון מרשים. מאז אותה שביתה, במשך 4 שנים, ניסה הסגל הזוטר, ללא הצלחה, להדביק את הישגי הסגל הבכיר. להגיד שהזוטרים קיבלו כתף קרה מצד הבכירים באקדמיה יהיה לשון המעטה.

למרות יחסם הקר של ועדי הסגל הבכיר, היו גם קולות אחרים. בתחילת מרץ 2012, לפני חידוש השביתה של הסגל האקדמי הזוטר, ניסה הפורום להגנת ההשכלה הציבורית – ארגון שהוקם בידי אנשי סגל בכיר במטרה ברורה לעצור את מגמות ההפרטה והניצול באקדמיה – להחתים חברי סגל בכיר על עצומת תמיכה במאבק הסגל הזוטר. ועדי הסגל האקדמי הבכיר סירבו להפיץ את העצומה באמצעות רשימות התפוצה שלהם. שימו לב: לא זו בלבד שהם נמנעו מלתמוך במאבק הצודק מאין כמוהו של עמיתיהם הזוטרים, הם סירבו אפילו לאפשר ליוזמה עצמאית של חברי סגל, ללא כל מעמד רשמי, להגיע אל חברי הסגל. בשל הקושי להפיץ את העצומה, לאחר כשבועיים חתמו עליה רק 148 מתוך כ-4,500 חברי סגל בכיר באוניברסיטאות. לסגל האקדמי הבכיר היתה כבר הסטוריה של התנכרות למאבקי הזוטרים ממנו באקדמיה, אבל זאת בהחלט היתה נקודת שפל.

הסכמי הסגל הזוטר ב-2012 שיפרו לאין ערוך את מצבם של המורים מן החוץ באוניברסיטאות, שרבים מהם הועברו למעמד "עמית הוראה" עם זכויות סוציאליות ואקדמיות משופרות. למרות זאת, כ-8% מסגל האוניברסיטאות הוא עדיין במעמד נטול הזכויות של מורה מן החוץ.

מנגד, המצב במכללות הציבוריות עדיין בכי רע: כשני-שליש מן הסגל האקדמי שם הוא מורים מן החוץ, שמפוטרים מדי סמסטר או שניים, ללא צבירת ותק, משכורת קיץ או תנאים סוציאליים. על רקע האפליה הזאת בהשוואה לאוניברסיטאות מנהלים ארגוני הסגל במכללות מאבקים מול האוצר בשנים האחרונות, כולל שביתות. גם כאן לא נשמע קולם של אלה היושבים בפסגת הפריבלגיות של המערכת האקדמית – הסגל הבכיר באוניברסיטאות. כשאני אומר "לא נשמע" אני מתכוון לגופים היציגים, ועדי הסגל, ולא ליוזמות פרטיות של אקדמאים שוחרי טוב. קשה להבין את זה, אלא אם כן הפנמנו כבר כל כך עמוק את פילוסופית ההפרד ומשול, שלפיה חיזוק המכללות יבוא על חשבון החלשת האוניברסיטאות. בדיוק ההפך, מכללות חזקות רק יעלו את רמת ההכשרה של אותם אקדמאים שירצו להמשיך אחר כך בלימודי מחקר באוניברסיטה. זה מצב קלאסי של "כולם מרוויחים". לכל מערכת החינוך – מן הגנים ועד לאוניברסיטאות – יש אותם אינטרסים. פיצול המאבקים הוא ניצחון מהדהד של עידן ההפרטה והניאו-ליברליזם.

אחד המאבקים המתוקשרים ביותר בשנים האחרונות, וגם הצודקים ביותר, הוא נגד העסקה קבלנית ונצלנית של עובדות הניקיון באוניברסיטאות. אתם יודעים, הנשים השקופות האלה שמנקות את המשרדים והשירותים שלכם. יש מאבק כזה באוניברסיטת תל אביב, יש באוניברסיטת חיפה, יש באוניברסיטה העברית. על מה הן נאבקות? למשל, על מנוחה של חצי שעה במשך היום שלא תנוכה מן המשכורת. היה על זה מאבק רציני, ו"ניצחון גדול". לכם מנכים מהמשכורת את הפסקת הצהריים? ברור שלא. אתם לא עובדי קבלן. הן נאבקות גם על עצם הזכות להיאבק – כי חברת הקבלן עלולה לפטר את מי שמרימה את הראש. הן בעיקר נאבקות להשיג העסקה ישירה ולא להיבעט כארגזים מדי שנה מקבלן אחד למשנהו. באחד המכרזים לעובדות ניקיון ציינה האוניברסיטה שיינתן משקל של 80% לשיקול עד כמה זולה ההעסקה ורק 1% לרקורד של הקבלן בשמירה על זכויות העובדים. האוניברסיטה זה אנחנו.

המאבק הארוך, הנחוש והמתסכל ביותר הוא זה של עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון. שנה אחרי שנה, כ-150 עובדות ניקיון מוצאות את עצמן מול אותה חומה בצורה – קבלן ש"שוכח" לשלם ימי מחלה ואז האוניברסיטה מחליפה אותו באחר, היעדר תנאים סוציאליים ואפס ביטחון תעסוקתי, וסירוב של ההנהלה להחיל עליהן את הסכם עובדי הקבלן שחתמה ההסתדרות עם הממשלה. נשיאת האוניברסיטה, רבקה כרמי, הבהירה שעובדות ניקיון אינן ב"ליבה" של האוניברסיטה, וכל עוד לא יכפה זאת עליה החוק, לא תעסיק אותן ישירות. אם ה"ליבה" של האוניברסיטה היא מחקר והוראה, אפשר גם לטעון שכל אגף המנהלה, עד לדרג הנשיאה, איננו ב"ליבה" ולכן ראוי לעבור להעסקה קבלנית.

לא חייבים לחכות שהחוק יכריח אותנו לעשות את הדבר ההגון. במכון ויצמן, מכון ון ליר ובמכללת תל חי עברו להעסקה ישירה של עובדות הניקיון, ובקרוב גם במכללת אורנים. כן, זה קצת יקר יותר (אף כי שבטווח הארוך לא בטוח שההפסד בתשלום לעובדות לא יוצא ברווח החיסכון במנגנוני פיקוח על חברות הקבלן), אבל זהו לקח כללי מכלכלת השוק: אנשים הם לא סחורות, ויחס אנושי עולה כסף. עניין מצער.

מי שעומד לצידן של עובדות הניקיון במאבקים האלה הם בעיקר הסטודנטים, לא אנשי הסגל האקדמי, אף שככל הידוע לי, כולם מלכלכים את השירותים באותה מידה. שוב, יש יחידי סגולה שנרתמים באופן פרטי, אך עד כה ועד הסגל של אוניברסיטת חיפה קיבל החלטה שתומכת במאבק עובדות הניקיון. סולידריות עם דרגים נמוכים יותר זה לא בשבילנו. אני מודה שגם אני לא הייתי פעיל מדי, מעבר להזדהות מרחוק. אני לא גאה בזה. ההתעלמות ממאבק עובדות הניקיון הוא תעודת עניות לאקדמאים בישראל, וכששואלים אותי על "מהו התפקיד הציבורי של האקדמיה" אני קודם כל רוצה לדעת מהו הדיוקן האנושי של האקדמאים. אין לי ספק שקמפיין רחב ותקיף של הסגל האקדמי הבכיר למען העסקה ישירה של עובדות הניקיון יהיה פעולה פוליטית רבת משמעות הרבה יותר מחתימה על עוד עצומה נגד "סכנה לחופש הביטוי"; פעולה של סולידריות אמיתית, עם סיכויי הצלחה גבוהים, שגם תתקן במשהו את הדימוי השאנן והזחוח של האקדמיה.

באשר למאבקי הסגל הזוטר, וגם מאבקים תקופתיים של ארגוני הסטודנטים נגד העלאת שכר הלימוד, ראוי לשקול צעדים אמיצים יותר. למשל, שביתת סולידריות. החוק הישראלי אינו מתיר שביתת סולידריות של יותר מכמה שעות, שלא כמו החוק במדינות אירופיות רבות. אבל אני לא צריך להסביר לקהל הזה מה ההבדל בין חוק לצדק, וגם לא להזכיר שיש בארץ מגזרים שמפרים את החוק פעם אחר פעם, בהעלמת עין של השלטונות. יהיה מרענן לראות פעם אחת מגזר מפר את החוק, או לפחות מותח אותו עד קצה, בשם מטרה צודקת ולא מנוולת.

על הקושי להכיר בעוולות קרובים

שמתם לב שבקושי אמרתי מילה על אוניברסיטת אריאל. וכלום על אסא כשר וקוד הצנזורה שלו. המקרים האלה שקופים מדי, ההזניה של האקדמיה כל כך בוטה וגלויה שלא קשה לגייס נגדם התנגדות גורפת; במקרה של אוניברסיטת אריאל זה קל שבעתיים כי היה גיבוי מוחלט למחאה מצד ראשי האוניברסיטאות. במקרה של אסא כשר זה גם קל כי מדובר במגבלה פוליטית על חופש הביטוי, עניין שקרוב מאד לליבם של אקדמאים, לפעמים אפילו קרוב מזכויות אדם בסיסיות יותר שקיומן מובן מאליו בחיים המוגנים של רובנו. אבל קשה יותר להתנגד לדברים שמתרחשים בסביבה הכי קרובה לנו. "כדי לראות את מה שמתחת לאף", כתב ג'ורג' אורוול, "נדרש מאבק מתמיד". אני כאן להזכיר את מה שנמצא מתחת לאף, לא את מה שנמצא מתחת לפנס. אני כאן כדי לדבר לא על העיוותים הגלויים לעין, לא על פני השטח, אלא על מאות ואלפי הזיקות שבעומק המערכת, מאות ואלפי האופנים שבהם מערכות של כוח וניצול ושררה מפעפעות אל המערכת האקדמית, מכפיפות אותה לצרכיהן, גורסות ולועסות ואז פולטות את הפסולת, וכל זאת תוך הקפדה על גינונים אקדמיים מושלמים – סימפוזיונים חגיגיים, פייפרז, כתבי עת, הרבה ביבליוגרפיה.

קל לדבר על אסא כשר. קשה יותר לדבר על יצחק בן ישראל. אבל התופעה שמייצג בן ישראל חמורה ומסוכנת הרבה יותר מזו שמייצג כשר. לא רק לאקדמיה, אלא לחברה בכללותה.

פופוליסטים נוהגים לתקוף את האקדמיה הישראלית בהאשמה הקבועה שהיא "צבועה", שהיא מטיפה לערכים שהיא עצמה אינה עומדת בהם. אני לא שותף להאשמה הזאת, ולו בגלל הסירוב שלי לדבר על "האקדמיה" כעל שם עצם מופשט. מעבר לכך, לא כל מקרה של עיוורון מוסרי נעוץ בצביעות. כן, חשוב שאקדמאים ישראלים ישמיעו קולם נגד עוולות כלליות בחברה; לא בגלל שיש להם גישה פריבלגית לאיזשהו מצפן מוסרי נעלה, אלא משום שלעתים קרובות יש ברשותם ידע מאד רלוונטי לוויכוחים פוליטיים בוערים. חובתם האזרחית למחות נגד עוולות איננה גדולה מחובתו של כל אזרח אחר. אבל בה בעת חשוב לא פחות שהם יביטו פנימה, אל תוך הקמפוסים, אל סביבת העבודה המיידית שלהם, וידרשו מעצמם את אותו תיקון שהם דורשים מן החברה בכללותה.

לפני 17 שנה פרסם פרופ' אריאל רובינשטיין מאמר פורץ-דרך שהפנה לראשונה את תשומת הלב האקדמית ל"שקופים" שבקמפוס – עובדי הקבלן למיניהם. את קריאתו לשים קץ לניצול המחפיר הזה נימק במילים האלה: "אין כל משמעות, מוסרית או ציבורית, לכל הקריאות לתיקון העולם והחברה הישראלית שאנו משמיעים, אם איננו יכולים לפתוח בתיקון נמרץ של מה שטעון תיקון בתוך החצרות שלנו." ולסיום הוא כתב: "על שאלה אחת אינני יודע את התשובה. האם אנחנו באמת רוצים?". השאלה הזאת עדיין מהדהדת, כאן בחדר הזה ובכל הקמפוסים בישראל.

חיים מוסריים נמדדים תמיד במידת המאמץ שהיחיד מקדיש לסגירת הפער בין הצהרותיו למעשיו. מאמץ כזה מצד האקדמאים הוא מטרה ראויה כשלעצמה, בלי קשר לתועלת המשוערת שתצמח ממנו. יש להניח שהתייצבות לצד המורים מן החוץ ועובדות הניקיון תקנה לאקדמאים כמה נקודות זכות חשובות בדימויים הציבורי; מנגד, ביקורת על השעבוד של האקדמיה לממסד הבטחוני לא תוסיף לפופולריות של אף אחד; במוקדם או במאוחר, יקראו לך "בוגד". ומה בכך? תפקידם הציבורי של האקדמאים איננו לגרוף כיבודים ותשואות חן. בעניין הזה יהודה צדק. האם הוא גם צדק באופטימיות שלו, באמונה שיש בכוחם של האקדמאים להוביל לשינוי חברתי אמיתי? אני בוחר להשאיר גם את השאלה הזאת פתוחה.

5 בפברואר 2017 / עידן לנדו

למה הפוסטים שלך כל כך ארוכים?

-או בגרסת יועץ/ת השיווק:
אתה לא חושב שאם תכתוב תמציתי יותר תוכל להגיע לקהל רחב יותר?

או בגרסה קנטרנית:
הבעיה עם פוסטים ארוכים כאלה שרק המשוכנעים קוראים אותם. השמאל שוב מדבר עם עצמו.

נתחיל לפי הסדר. רוב הפוסטים בבלוג הזה אינם ארוכים (פחות מ-1000 מילה). יש כאן שירים קצרים, פוסטים שיש בהם משפטים ספורים וכמה צילומים, ושאר זוטות. כך שאף אחד לא יכול לטעון שהמטרה שלי היא לכתוב פוסטים ארוכים. המטרות בבלוג הזה (אם נניח בצד פוסטים בענייני תרבות/שפה/ספרות/נפש) הן פוליטיות. כשאפשר להשיג מטרה פוליטית מסוימת באמצעות פוסט קצר, יתקבל פוסט קצר. כשאי אפשר, יתקבל פוסט ארוך. לא כי האורך חשוב, אלא כי המטרה חשובה.

מה המטרה של הפוסטים הארוכים (נניח, מ-5,000 מילה ומעלה)?

פוסטים כאלה אינם מגיבים על אירועי השעה או "מנסחים עמדה". במובן הזה הם שונים מן הרוב המכריע של הטקסטים שתקראו בעיתונים ובבלוגים. מטרתם היא לייצר ידע פוליטי אלטרנטיבי, תנאי מקדים לכל ניסוח עמדה. את זה אי אפשר להשיג במסגרת של טקסט קצר. ידע פוליטי אלטרנטיבי נחוץ במקום שיש בו חלל, פער עצום בידיעה הציבורית, או במקום שגדוש בתעמולה שקרית; הפוסטים הארוכים נעים בין שתי האופציות הללו. כך או כך, כדי לבנות יש מאין, ויותר מכך, כדי לפרק קודם את השקר ולפנות מקום לאמת, צריך לעשות עבודה יסודית. מי שבונה מן היסודות נזקק ליותר לבנים, וליותר מלים, ממי שבונה מן הקומה התשיעית. כמובן שאת הידע הפוליטי החדש אפשר וכדאי גם לארוז במנות קטנות יותר, לצרכים ספציפיים. אבל זה יכול רק לבוא בשלב שני, כשהידע כבר קיים, באמצעות מתווכים. קודם כל הוא צריך להיות שם, במלואו, נגיש לאורך זמן, מזין ומפרנס את ידיעתו ואת דעתו של הציבור.

ידע פוליטי הוא גם עובדות אבל לא רק עובדות; הוא גם הקשר, אנכי (בזמן) ורוחבי (באנלוגיות, במושגים). וגם הנהרת ההקשר היא תהליך ארוך ומורכב. תקשורת הסאונד-בייטס מושתתת על הסתרת עובדות לא נעימות מצד אחד, וניתוק העובדות הגלויות מהקשרן, מצד שני. על כן התיישרות לפי צוויה ("כתוב תמציתי!") היא התיישרות לצד הידע הפוליטי הקונצנזואלי. מה שנכנס במיטת הסדום שלה לא יכול לערער על הנחותיה, ומה שיכול לערער, לא נכנס. המילכוד הזה נפרץ סוף סוף, בתקשורת האלטרנטיבית ובבלוגים הפוליטיים. אבל המחיר, לפעמים, הוא האורך.

אני יכול רק להעיד שבין הפוסטים הנקראים ביותר בבלוג נמצאים כמה וכמה תחקירים ארוכים כאלה, שנעים בין 5,000 ל-10,000 מילה ולעתים אף יותר. זה סימן מעודד שיש ביקוש למוצר הזה; יש צמא לדעת.

[ולספקנים אוסיף: מספר כניסות איננו מלמד על מספר קריאות, אבל אם היחס ביניהם פחות או יותר קבוע, מספר כניסות גבוה במיוחד כן מעיד על יותר קוראים, ובמשתמע על יותר ממליצים/משתפים, שהם בוודאי קוראים].

בכל זאת, האורך מרתיע הרבה קוראים פוטנציאלים. זה לא מפריע לך?

כל כותב רוצה שיקראו אותו. ודאי שאין לי כוונה להרחיק קוראים. אבל שיקול הרייטינג תמיד כפוף כאן למטרות הפוליטיות של הכתיבה. תמיד אעדיף 10 קוראים מחויבים, שמתעמקים בטקסט, שהטקסט מפעיל אותם, על פני 100 קוראים שהציצו, ריפרפו, והדברים חלפו דרכם כלא היו. כדאי גם לזכור שבניגוד למיתוס הרווח, שינוי פוליטי ממשי לא עובר דרך "שיכנוע של הרוב", אלא בגיבוש קהילה אקטיביסטית מסורה, מושכלת ובקיאה, שמשכילה להטות את המציאות לכיוון הרצוי לה; רק בהמשך מצטרפים אליה בהדרגה ציבורים גדלים והולכים, שמשתכנעים כי השינוי הזה רצוי גם להם. המסה הגדולה לא מצטרפת בגלל פוסטים בבלוג נידח, אלא בגלל שינוי ממשי שמתחולל במציאות החברתית – לטובתה או לרעתה.

ככלל, כדאי תמיד לזכור שרק חלק קטן מן האוכלוסיה פנוי בכלל לקרוא ניתוחים פוליטיים, ולו גם תמציתיים. ההכרעות הפוליטיות של רוב האנשים נקבעות על ידי תמהיל מאד מסובך של כל מיני גורמים – ביוגרפיים, שבטיים, תקופתיים; טקסטים פוליטיים אינם חלק מן התמהיל הזה. על כן אין צורך להפריז בחשיבותם של כל אותם רבבות קוראים שאני עלול "להפסיד" בגלל אורך הטקסטים. ממילא הם היו אבודים לי, מסיבות שאינן קשורות בכלל לאורך.

השמאל הרדיקלי כל כך קטן בישראל, ודווקא הזעירות הזאת צובעת בגוון פאתטי את "המאבק על כל קול פוטנציאלי". המאבק לחלוטין הכרחי, אבל לא על "כל קול". הקהילה שלנו אף פעם לא תהפוך לרוב. זאת עובדה, כואבת אולי, אבל מוצקה מאד. ובכל זאת, להשפיע על הרוב אפשר, גם באופן דרמטי, מתוך עמדת המיעוט. מכאן שהשאלה האסטרטגית החשובה איננה "איך הופכים לרוב?", אלא "איך הופכים את קולו של המיעוט לאפקטיבי ביותר?".

והתשובה שהבלוג הזה נותן היא: לכל הפחות, להעניק לו בסיס ידע פוליטי אלטרנטיבי. זה ודאי לא מספיק, אבל זה נראה לי הכרחי. וכשאני מסתכל ימינה ושמאלה (בעיקר שמאלה), אני לא ממש רואה הרבה שותפים. בתקשורת המיינסטרים וגם בתקשורת האלטרנטיבית, בבלוגים וברשתות החברתיות – אין כמעט מי שעוסק במלאכה שהבלוג שלי עוסק בה. בסך הכל אנחנו די בודדים, במפעל הסיזיפי הזה של חציבת האמת הפוליטית על המשטר הישראלי מתוך גושי התעמולה המפלצתיים. ולפעמים אני לבד לגמרי.

כך שבעצם לא רק שיש צורך בפוסטים הארוכים שלי, אני חושב, אלא יש צורך בעוד פוסטים ארוכים, שאנשים אחרים יכתבו, על נושאים אחרים בחיינו. הבורות שלנו עצומה – בעיקר בנושאים הכי חשובים לחיינו: כלכלה, חינוך, תעסוקה, בריאות. מה שנחוץ לנו זה לא עוד מאמרי דעה מתלהמים של 400 מילה, שקוראים אותם 50 אלף איש ואף אחד מהם לא זז מדעתו, אלא תחקירים של 4,000 מילה, שקוראים אותם 500 איש ומתוכם 10 זזו מדעתם. כתיבה פוליטית שמצליחה להזיז אדם יחיד מדעתו היא הישג נדיר שבנדירים; מידותיו צנועות, אך השלכותיו מי ישורן.

ועוד דבר קטן: חיי המדף של פוסטים ארוכים גם הם ארוכים. אנשים נוטים לזכור אותם יותר, לחזור אליהם כדי לשלוף מידע נחוץ, להשתמש בהם כדי להתמודד עם שקרים חדשים. הפוסטים הארוכים בבלוג שימשו ועדיין משמשים קהילות של אקטיביסטים במאבקיהם. מאבק פוליטי זקוק לאורך נשימה, ולפוסטים ארוכים יש אורך נשימה כזה.

אז לפחות תפיץ את החומרים שלך גם בגרסאות מקוצרות. זה לא יכול להזיק, נכון?

זה לא יזיק אבל זה יכלה לגמרי את מעט הזמן הפנוי שעוד נותר לי. אבל היי – כאן אתם נכנסים לתמונה. קראתם, התרשמתם, נראה לכם שהחומר הזה צריך להגיע לעוד אנשים? קחו יוזמה ועשו בו מעשים: תתמצתו, תתרגמו, תוציאו קליפ, תשתפו כמה פסקאות, תלחינו (הכל אגב כבר נעשה עם פוסטים של הבלוג). אתם לא צריכים את רשותי, רק תציינו מאיפה לקחתם את החומר ותנו קישור למקור. תהא זאת תרומתכם הצנועה למהפכה. מי יודע, אולי תציתו את סקרנותו של מישהו, והוא ילחץ על הקישור, ויגיע אל הפוסט הא-ר-ו-ך שלי, ובלי חיל ורעדה יקרא עד תום, לראשונה בחייו פוסט ארוך כל כך, ואולי-אולי גם יזוז מדעתו.

אפשר להתווכח עם כל מה שאמרת.

אפשר, אבל לא נחוץ. אני אמשיך לחפור בקרדום שלי, ואתם בשלכם. לא רציתי לפתוח כאן דיון (ולכן הפוסט סגור לתגובות) אלא רק לענות על השאלה שמוצגת בפני שוב ושוב. הנה, עניתי. וגם זה לקח לי 1,000 מילה. כדאי שאעצור כאן.

26 בינואר 2017 / עידן לנדו

הגירוש מפתחת רפיח ותורת האי-ידיעה הציונית

[פוסט ארוך, לא לבליעה בביס אחד; קיראו בחלקים]

הקדמה

בדיוק לפני 45 שנים, בינואר 1972, התרחשו אירועים דרמטיים באזור שנקרא "פתחת רפיח" – הפינה הצפון-מזרחית של חצי האי-סיני, שמשתרעת לאורך חוף הים התיכון, דרומית-מערבית לרפיח. במבצע חשאי ומזורז, גירש צה"ל אלפי בדואים מאדמתם והרס את בתיהם; על פי ההערכות, בין 6,000-20,000 איש. בחודשים הבאים דחפורי הצבא רמסו את כל המטעים החקלאיים של הבדואים והכינו את הקרקע (בתיאום עם הסוכנות היהודית) להתיישבות יהודית: מושבים, קיבוצים, ולבסוף העיר שנתנה לאזור את שמו החדש – חבל ימית.

הכל היה סודי; כל כך סודי, שגם הרמטכ"ל וגם מתאם הפעולות בשטחים לא ידעו על כך בזמן אמת. העיתונים לא דיווחו דבר. ובכל זאת דלפו ידיעות – דרך חברי קיבוצים בשטח הישראלי, שעמדו בקשרי ידידות עם הבדואים שגורשו. התחילו לטפטף עדויות. היתה גם עתירה לבג"ץ. המדינה הציגה את הגירוש ככורח בטחוני (ליצור חיץ יהודי בין מצרים לרצועת עזה), הציבור וגם השופטים בלעו את האמתלה ללא פקפוקים רבים. בטחוני או לא בטחוני, תנופת ההתיישבות בסיני היתה בשיאה ואף אחד לא התכוון לקלקל את חגיגות ההתפשטות בגלל כמה בדואים שנושלו מאדמתם.

פרשת פתחת רפיח הסעירה את חוגי השמאל למשך שנה-שנתיים. ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים וקברה את הסיפור הזה, כמו רבים אחרים, מתחת לערימה של חול ושכול. זה מה שעושות מלחמות ישראל: איתחול חברתי, חזרה לנקודת אפס. המרוויחים הם תמיד המנצחים; חשבונות העבר, פשעי העבר, נמחים. רק הקורבנות נושאים את צלקות הזיכרון.

על פתחת רפיח ידעתי רק במעורפל. נחשפתי אליה במהלך השנים כשהצצתי בכתבות עיתונות משנות ה-70' המוקדמות. כבר באמצע שנות ה-70' השם הוחלף ב"חבל ימית", צעד ראשון להשכחת הבדואים; בשנות ה-80' נכרך האזור ב"טראומה" הראשונה של פינוי יהודים מהתנחלויות, צעד שני וסופי. אין פלא אם כך שבישראל של 2017 לרוב האזרחים אין שמץ של מושג מה קרה שם; חור בזיכרון הקולקטיבי, לא חור יחידי, אבל עדיין משמעותי בגודלו. והרי לא מדובר בפרה-הסטוריה. חלק מהאנשים המעורבים עדיין חיים. יותר מכך: הפרשה עצמה נושאת לקחים מאלפים להווה. יש בה, כמו בכמוסה מרוכזת, מאפיינים שנפרשו לאורך השנים בכל מפעל ההתנחלויות וגם במאמצי הדחיקה וההרחקה של הבדואים ממרחבי הנגב והגדה המערבית.%d7%9e%d7%a4%d7%94-%d7%a7%d7%98%d7%a0%d7%94

המפגש המחודש שלי עם הפרשה התרחש לפני כחצי שנה, כשקראתי את מאמרם של דוד קרצמר וגרשום גורנברג, פוליטיקה, משפט וההליך השיפוטי: המקרה של בג"ץ והשטחים ("משפט וממשל", יוני 2016, כרך י"ז, 1-2, עמ' 249-343). זהו מאמר אקדמי רחב-יריעה שמסתיר בתוכו סקופ עיתונאי: חשיפה ראשונה של דו"ח ועדת החקירה שמינה הרמטכ"ל דוד אלעזר מיד אחרי האירועים בפתחת רפיח. הוועדה ראיינה את כל הקצינים הישראלים המעורבים (הבדואים לא רואיינו) והגישה מסקנות, שהוסתרו מהציבור. זאת ועוד, המסקנות גם לא נחשפו בפני בית המשפט העליון בשבתו בעתירת הבדואים נגד גירושם. קרצמר וגורנברג מראים כיצד הוליך הצבא שולל את בית המשפט ויצר מצג שווא שעמד בסתירה לדו"ח הסודי. המאמר שלהם מנתח את הדינמיקה של ההטעיה שהמדינה נוקטת מול בג"ץ בתיקים פוליטיים – בין אם בהסתרת חומרים רלוונטיים ובין אם בהצגת נימוקים כוזבים לעמדתה. חשוב לציין ששופטי בג"ץ בתיקים הנדונים התמסרו ברצון להטעיות האלה. בהמשך נראה שלא מדובר בחריגים.

מכל מקום, אותי עניינה בעיקר פרשת פתחת רפיח, שאותה חקר לעומק העיתונאי וההסטוריון גרשום גורנברג. גורנברג כבר פירסם ספר על התהוות מפעל ההתנחלויות הישראלי ובמהלך העבודה עליו נתקל שוב ושוב בסירוב של ארכיון צה"ל לחשוף מסמכים סודיים שקשורים לראשית ההתנחלויות. אחרי פניה לבג"ץ, הצליח לשים את ידיו על דו"ח ועדת החקירה בפרשת פתחת רפיח. הסיפור שדלה ממנו ומשאר מקורותיו מרתק, ולמיטב ידיעתי מעולם לא פורסם בעיתונות הישראלית.

את שלד העלילה של המאמר הנוכחי, אם כן, אני שואל ממחקרו המקיף של גורנברג ומן המאמר שלו עם קרצמר. עליהם הוספתי בעיקר מקורות מעיתונות התקופה, שנותנים תמונה רחבה יותר של העיסוק בפרשה – צבאית, ציבורית ופוליטית, וכמה מסמכים מארכיון "עקבות". בפתחת רפיח נוצק לראשונה התקדים המשפטי לגירוש בדואים מאדמתם לצורך התיישבות יהודית במקום; כמו באום אל-חיראן, רק שהקורבנות מנו אלפים ולא מאות. הסיפור כולו הושתק ואז צונזר חלקית ואז סולף בהתאם לאינטרסים השלטוניים; הוא מספק מעבדה מצוינת לחקירת האופן שבו המשטר "מטפל" באמת ובסוכניה.

גילגוליה של האמת בתרבות של שקר; זה העניין שהדריך אותי בהסתעפויות העלילה ובקישורים לפרשות נוספות, חלקן מימינו ממש, שבכולן מערכת ההצדקות למעשי נבלה נשענת לא רק על אידאולוגיה חמסנית – וזה כבר ידוע וברור – אלא גם על שקרים וסודות, שמפעפעים בכל דרגי השלטון, עד לציבור הרחב. הפרספקטיבה הזאת תסביר את המתודולוגיה המעורבת של המאמר: תיאור הסטורי שמשובץ בקפיצות לתקופות מאוחרות יותר וגם להווה, וחזרה אחורה. המבט הרוחבי, החיתוכים וההשוואות בין סיטואציות שלכאורה אין קשר ביניהן, מאפשרים להבחין בחוקיות קבועה. מה שעולה מן החומר התיעודי הוא שהסודיות וההסתרה הן מרכיב של קבע במפעל ההתנחלויות והפשעים הנלווים אליו. אין שום חשיבות למי מחזיק בשלטון (שמאל או ימין), מי מתמודד עם הפרות החוק (צבא או בג"ץ) ומי מעבד את רסיסי המידע לנראטיב (פוליטיקאים, תקשורת, או הציבור בכלל). כולם בורחים מן האמת.

כך התגבשה כאן במשך השנים מה שאפשר לכנות "תורת האי-ידיעה הציונית": תורה שבעל-פה שקובעת מה מותר לדעת ומה אסור, מה כדאי לדעת ומה לא, מה מומלץ לדעת בקריצה, בחצי עצימת-עין, בהסטת מבט, ומה אפשר אולי לדעת מבלי להאמין, לדעת ואז לשכוח, לדעת ולא לדעת שיודעים. אלף אלפי גוונים של אי-ידיעה רקח כאן המשטר, בשיתוף פעולה מלא של בתי המשפט וכלי התקשורת: אנחנו רק צריכים לבחור ביניהם.

ראשית ההתנחלות: שקרנות כמדיניות

ב-10 ביוני 1967, בתום מלחמת ששת הימים, מצאה עצמה ישראל שולטת על שטח הגדול פי 3 משטחה, הכולל את רמת הגולן, הגדה המערבית, רצועת עזה וחצי האי סיני. אווירת הקץ הקודרת ששררה לפני המלחמה התחלפה באחת באופוריה, שאליה נלוותה תאוות סיפוח יוקדת. תוך חודשים ספורים, במחצית השניה של 1967, הונחו היסודות למדיניות ההתיישבות היהודית מעבר לקו הירוק: בקדחתנות, בחשאיות, וללא כל ניסיון לאמוד את המשמעות המדינית של ההתפשטות הטריטוריאלית.

החלטות הממשלה מאותה תקופה מלמדות כיצד הדחף ההתנחלותי גובר על כל שיקול רציונלי אחר. ב-19 ליוני 1967 מתקבלת ההחלטה לספח את כל שטחי "מזרח ירושלים" – כותרת מטעה לסיפוח של 70 אלף דונם שכללו לא רק את מזרח העיר אלא גם 28 כפרים בגדה המערבית. באוגוסט מגבש דיין את "תכנית חמשת האגרופים" – הקמת חמישה ריכוזים על גב ההר מאזור ג'נין בצפון ועד אזור חברון בדרום, המבוססים על מחנות צבאיים במרכזם ויישובים אזרחיים סביבם. בהתייעצות עם גרעין כפר עציון בראשות חנן פורת, מרחיב דיין את תכניתו גם לגוש עציון. למעשה, ההתנחלות הראשונה היתה דווקא קיבוץ מרום גולן, שהוקם ברמת הגולן ביולי 1967, וקדם להתנחלות כפר עציון, שעלתה על הקרקע בספטמבר 1967. הדעה המקובלת היא שרה"מ אשכול נגרר אחרי חבורתו של פורת שלא הותירה לו ברירה; בפועל, המחקר ההסטורי גילה כי אשכול עצמו, כבר ביולי 1967, תיכנן להשיב את מתיישבי כפר עציון, ואלה התפרצו לדלת פתוחה. גם סיפור "השיבה" לכפר שננטש ב-1948 הוא מיתוס בעיקרו; גוש עציון בימינו יושב על שטחים גדולים פי 7 מגוש עציון המקורי, גידול שנעוץ בשילוב בין תפיסת שטחים צבאית, הכרזה על אדמות מדינה והשתלטות פיראטית על קרקעות פלסטיניות פרטיות.

השר בלי תיק, ישראל גלילי, היה יועץ הצללים של אשכול ומי שבמידה רבה עיצב את מדיניות ההתנחלות של ישראל באותן שנים, יחד עם יגאל אלון ומשה דיין. אפשר לומר שגלילי היה האב הרוחני של זאב (זמביש) חבר; חשאי, יעיל, ולא בררן בענייני חוקיות. באוגוסט 1968 הוא כותב לרה"מ בטון נוזף על רקע הידיעות בעיתונות על אודות פעולות הממשלה בשטחים: "המצב המדיני עודנו מחייב זהירות והתאפקות בכל הנוגע לפרסום מופלג של פרטים על היוזמות ההתיישבותיות בשטחים החדשים… יש להימנע ממתן עילה חוזרת ונשנית לטיפול עיתונאי בנושא. נא דאג לכך שאנשי משרדך ינהגו בזהירות הנדרשת" (אדוני הארץ, עקיבא אלדר ועדית זרטל, 2004, הוצאת דביר, עמ' 26).

מה פשר החשאיות? ובכן, ההנהגה ידעה בבירור שהיא מפירה את החוק הבינלאומי. בספטמבר 1967 חיבר היועץ המשפטי של משרד החוץ, תיאודור מירון, חוות דעת סודית ביותר שנשלחה ליועץ המדיני של ראש הממשלה, בנושא מעמד ההתנחלויות מצד החוק הבינלאומי; את חוות הדעת ביקש ראש הממשלה על רקע התכניות הקורמות עור וגידים להתנחלויות בשטחים. למה סודית ביותר? ברור שעצם האי-חוקיות של ההתנחלויות איננה סוד למי שמכיר את המשפט הבינלאומי. מה שהיה צריך לשמור בסוד הוא את העובדה שהממשלה מתעניינת בסוגיה הזאת, בודקת אותה – ואז פועלת במודע בניגוד לחוק. מופעי הסודיות האלה יחזרו עוד הרבה פעמים בהמשך (שימו לב להדגשות בטקסט).

תיאודור מירון, שלימים הפך למשפטן בעל שם עולמי ונשיא בית המשפט הפלילי הבינלאומי ליוגוסלוויה לשעבר, קבע בחוות דעתו באופן חד משמעי שהתנחלויות אזרחיות אסורות בהחלט:

"האיסור הוא איפוא קטגורי ואיננו מותנה במניעי ההעברה או מטרותיה והוא נועד למנוע התיישבות בשטח כבוש של בני המדינה הכובשת. אם יוחלט על צעדים להתיישבות יהודית בשטחים המוחזקים נראה לי, איפוא, כי חיוני שההתיישבות תיעשה על-ידי גופים צבאיים ולא אזרחיים. חשוב גם, לדעתי, שהתיישבות זאת תהיה במסגרת מחנות ותישא מבחינה חיצונית אופי זמני ולא של קבע. אף אם מיישבים צבא ולא אזרחים, חייבים מבחינת המשפט הבינלאומי להתחשב בשאלת הבעלות על הקרקעות אותן מיישבים."

אותו מירון גם קבע בחוות דעת נוספת, במרץ 1968, שהריסת בתים וגירוש אוכלוסיה בשטח הכבוש אסורים גם הם על פי החוק הבינלאומי וכל ניסיונות התירוץ שלהם בידי שלטונות ישראל לא יצלחו. בהמשך נראה כי פעולות הצבא בפתחת רפיח בתחילת 1972 עמדו בסתירה ישירה לחוות הדעת האלה, וגם בכך יש כדי להסביר את הניסיון להסתירן מעין הציבור.

עם זאת, מירון השאיר להנהגה קצה חוט קריטי ביחס להתיישבות בשטחים: "התיישבות צבאית". לתומו חשב ודאי שאי אפשר לטעות בין מחנה צבאי זמני להתיישבות קבע אזרחית, ולכן גם אי אפשר להטעות. היו אלה אכן ימי התום של המשפטנים. אבל אשכול זיהה יפה את הסדק שדרכו אפשר יהיה להשחיל עוד ועוד התנחלויות. ביום העלייה לקרקע של התנחלות כפר עציון, ה-27 בספטמבר 1967, 9 ימים בלבד אחרי שהתקבלה חוות הדעת הראשונה של מירון והוסקו ממנה המסקנות הנכונות, ניתנה הוראה צבאית סודית, שקבעה כי הקשר בין כפר עציון לנח"ל הוא "'כיסוי' לצורכי המערכה המדינית", אך "אין כוונה לנקוט בצעדים מעשיים, על ידי צה"ל, למימוש 'כיסוי' זה". כפי שמציין גרשום גורנברג, זאת היתה תרמית בפקודה, שנועדה להסתיר עבירה על החוק הבינלאומי.

תקופת ההיסוסים היתה קצרה, לא יותר מ-5 חודשים. בנובמבר 1967 פנה אשכול ליו"ר ההסתדרות הציונית וביקש שהמחלקה להתיישבות תסייע בהקמת התנחלויות חדשות – במימון ממשלתי. בכך ניתן האות לאסטרטגיה ארוכת שנים – הממשלה מפעילה מסלול "עוקף ממשלה" כדי להרחיב את ההתנחלויות, לפעמים בניגוד למדיניותה המוצהרת (אשכול היה אשף ההתבטאויות הסותרות בעניין). במהלך 1968 עלו עוד כ-20 "היאחזויות" על הקרקע (רובן במסווה צבאי שהוסר לאחר התבססות היישוב). מסמך דיפלומטי ממרץ 1969, שנחשף לפני מספר חודשים, מסלק כל אי-בהירות בנוגע למדיניות כפל הלשון הישראלית. המסמך נכתב בידי סמנכ"ל משרד החוץ ונשלח אל שר החוץ, אבא אבן. הפקיד רם-הדרג מביע דאגה מכך שמתנחלי גוש עציון, בלהטם המשיחי, עלולים לפרסם ברבים שהתיישבותם במקום איננה בגדר מחנה צבאי ושמטרותיה אחרות לגמרי. הוא דורש להפעיל את הצנזורה על ידיעות עיתונאיות שמגלות את ייעודה האזרחי של ההתנחלות:

"חששנו היה שגורמים אזרחיים, ובפרט גורמים הקשורים בתוכנית הקמת הישיבה על האדמות התפוסות, יביאו לפרסומת מיותרת ומסוכנת שהרי היא תסתור את מטרות התפיסה כפי שהן מוגדרות בצו… על תפיסה לצרכי צבא אפשר להגן בנקל מבחינה משפטית. מפעלים אזרחיים הם עניין אחר לגמרי."

הנה שוב בפנינו מסמך רשמי שמעיד: יש לשקר, האמת מזיקה לענייננו. וראוי לשים לב: האמת קלה, כמעט אוטומטית. השקר דורש מאמץ ותחזוקה מתמדת. הנה עוד מסמך סודי, מיולי 1970, ובו מסכמים שר הביטחון דיין, מתאם הפעולות בשטחים, תא"ל שלמה גזית, מפקד אזור יהודה ושומרון ואחרים, כי בניית 250 יחידות הדיור לטובת מתנחלי קרית ארבע "תוצג כחלק מן הבנייה לצרכי צה"ל" – תרמית שגורה באותם ימים, לדברי גזית. ולקינוח, דיון בוועדת חוץ וביטחון (סודי כמובן) כבר בספטמבר 1967, שבו שר החוץ, אבא אבן, מסביר באריכות את להטוטי הדיפלומטיה הישראלית בסבך היוזמות המדיניות, שתכליתם אחת: להציג לאומות העולם פנים שוחרות שלום תוך כדי בלימה נחרצת של כל יוזמה שעלולה, חס וחלילה, להבשיל לפיוס עם העולם הערבי וויתור על השטחים הכבושים; שיעור מאלף בצביעות דיפלומטית.

תכניות ההתיישבות בפתחת רפיח: 1968-1971

באשר לרצועת עזה, כבר באמצע 1968 קבע אחד מאבות תנועת ההתנחלות, יגאל אלון (סגן רה"מ של לוי אשכול), כי "קיימת חשיבות בטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה" (יישובי גוש קטיף הראשונים הוקמו רק ב-1973). ההיגיון ה"בטחוני" היה יצירת חיץ התיישבותי בין מצרים לבין רצועת החוף. אותו היגיון גם הכתיב התפשטות דרומה מעזה, לכיוון רפיח, בשטח שכונה פתחת רפיח.

שר הביטחון דיין ואלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, בביקור ביישוב בדואי ליד אל-עריש, תחילת שנות ה-70'.

שר הביטחון דיין ואלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, בביקור ביישוב בדואי ליד אל-עריש, תחילת שנות ה-70'.

ב-31 באוקטובר קיבלה הממשלה החלטה סודית: "גבול בטוח בין ישראל ומצרים מחייב שינויים בגבול הבינלאומי לשעבר, לרבות – כמובן מאליו – השארת רצועת עזה בתחומי ישראל, המשך השליטה הישראלית בשארם אל שייך תוך רציפות טריטוריאלית עם מדינת ישראל, והסדרי בטחון חיוניים אחרים." גם כאשר נשקל, ולבסוף נדחה, הרעיון להעביר את השליטה ברצועת עזה לידי הירדנים (ובכך להיפטר מבעית הפליטים), התעקש אלון לשמור את החיץ של פתחת רפיח בידי ישראל. בספטמבר 1968 הציג דיין לראש הממשלה אשכול רשימת אתרים להתנחלויות חדשות, ביניהם גם פתחת רפיח.

התכניות נכנסו לשלב מעשי כבר באוקטובר 1968. מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית הכינה תכנית לשלושה מושבים בפתחת רפיח וליישוב גדול נוסף, שחלקו יוקם על אדמה שתועבר לידי המדינה בתפיסה צבאית מידי הבדואים, תמורת פיצוי כספי. נציגי המחלקה סיירו בשטח עם דיין ועל מפקד נפת ח'אן יונס הוטל לאתר את הקרקע המתאימה. הפרקליט הצבאי הראשי התבקש לבדוק את אפשרות הפקעת השטח במידת הצורך.

הנקודה שראויה כאן לציון היא שהיוזמה להקמת היישובים לא באה מן הצבא כמענה לצורך בטחוני, אלא מן האגף האקטיביסטי בממשלה (דיין, אלון וגלילי) ומן הסוכנות היהודית. יתירה מזאת, התכנית שהכינה הסוכנות דיברה על ארבעה יישובים, מתוכם היאחזות נח"ל אחת. משמע, שלושה יישובים תוכננו כיישובים אזרחיים מרגע הקמתם.

בינואר 1969 אומר דיין את הדברים הבוטים האלה על פתחת רפיח בישיבת ממשלה:

"אני רוצה לומר שעלינו קודם כל לסלק את הבדואים מהשטח הזה, לעלות עם טרקטור ולעקור את כל מטעי השקדים, ואחר כך להגיע לפשרה לגבי המחיר. כי אני חושש שאם לא נעשה זאת, גם 10 מיליון לירות לא יספיקו אחר כך. אם מחליטים לעשות זאת לצרכים צבאיים, צריך להגיד: אנו מקימים כאן עמדה צבאית. צריך לחרוש את הקרקע, לעקור את המטעים ולעזור להם להסתדר במקום אחר. היום זה קל יותר מאשר בעוד שנה. אני גם רואה את השעה הזאת כשרה לדבר זה, כל זמן שיש שם טרור, משליכים רימונים ומניחים מוקשים, והבדואים מעורבים בזה."

זהו שיעור מאלף במשחק בין גילוי לב להסתרה. דיין אינו מסתיר את רצונו העז לסלק את הבדואים מן השטח. אבל הוא כן מסתיר את המניע – התנחלות כמטרה בפני עצמה. לכן הוא אומר "אם מחליטים לעשות זאת לצרכים צבאיים", במקום לומר בפשטות: יש צרכים צבאיים. מדובר ב"החלטה" שתוביל להכרזה ("צריך להגיד"), כלומר, מהלך תעמולתי. ושימו לב לאזהרה שלו: יש לנצל את שעת הכושר, "כל זמן שיש שם טרור". ומה שנרמז הוא: אם חלילה יחדל הטרור, לא נוכל עוד להיתלות בו כשנקים התנחלויות בפתחה. החשש של דיין התאמת חלקית: יישובי הפתחה הוקמו דווקא משדעך הטרור, אבל זה כמובן לא עיכב את ההתנחלות. שיקולי הביטחון ממילא היו איצטלה.

היאחזות הנח"ל דקלה עלתה על הקרקע ביוני 1969; ב-1971 היא אוזרחה, תחת מעטה של סודיות. באוגוסט 1969 אלון מצהיר על הכוונה להקים יישובים נוספים בפתחת רפיח; עצם ההתנחלות כבר איננו סוד, אך הטעמים עדיין מוצגים כצורך בטחוני. באוקטובר 1970 העיתונים מדווחים על "חבל התיישבות חדש" בשם פתחת רפיח (רק ב-1973 תוקם העיר ימית שתגדיר מחדש את האזור כ"חבל ימית"). פרט מעניין בדיווח: בין הפועלים בהתנחלויות גם בדואים מן האזור, ש"היו קורבנות של מעשי טרור של המחבלים, שהטמינו מוקשים בשבילי המדבר". אם כך, לפחות בסוף 1970 העיתונות עדיין יודעת להבחין בין גורמי הטרור בחצי האי סיני לבין התושבים הבדואים. ההבחנה הזאת לא תאריך ימים, שכן ההצדקה לגירוש ההמוני של הבדואים, 15 חודשים לאחר מכן, תישען על הצגתם כסוכני טרור בעצמם.

בסוף 1970 נשלמת הקמתו של מושב עובדים בפתחת רפיח ובינואר 1971 הוא עולה על הקרקע כיישוב אזרחי לכל דבר. אבל עיקר הפעולות בשטח באותה שנה אינן נחשפות לציבור, מסיבות שיתבהרו מיד. המידע על אודותיהן מתבסס על הדו"ח הסודי של ועדת החקירה בראשות אהרון יריב, שהוזכר בתחילת הדברים.

הגירוש: ינואר 1972

ביוני 1971 פנו נציגי הסוכנות היהודית לפיקוד הדרום בבקשה להזיז מזרחה גדר שחוצה שטחים שיועדו להתיישבות בפתחה, מדרום לכביש עזה-אל עריש. זאת נקודה חשובה: היוזמה הראשונית הגיעה מגופי ההתיישבות ולא מן הצבא. במקרה הנוכחי, הצבא פעל כקבלן של הסוכנות, שביקשה לגדר מחדש את שטחי ההתיישבות העתידית.

ב-12 בינואר ערך אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, סיור לאימות אחרון של גבולות השטח המגודר. יומיים לאחר מכן, ב-14 לינואר, החל הגידור; במקביל גורשו תושבי השטח הבדואים. בעדות שמסר לוועדת יריב, טען מפקד אזור עזה וצפון סיני, תא"ל יצחק פונדק, כי ידע מראש על הגידור אבל לא ידע על הכוונה לפנות בכוח בדואים מן השטח. באופן תמוה, מפקד נפת חאן יונס, סא"ל נסים קזז, הכפוף לפונדק, דווקא ידע על הכוונה הזאת. בעדותו לוועדה אמר כי "יש בכוונת הממשל לפנות את השטח לצורך הרחבת ההתיישבות היהודית". יתירה מזאת, שיח' סולימן עודה אבו חילו משבט שריטין שפונה סיפר לקצין בודק שסא"ל קזז אמר כי הוראת הפינוי הגיעה משר הביטחון. אם לא די בכל זה, מתאם הפעולות בשטחים, תא"ל שלמה גזית, העיד כי לא ידע לא על הגידור ולא על הפינוי, עד אשר קיבל תלונה מן הצלב האדום בסוף ינואר, ואז אומנם יזם בדיקה משלו. על פי עדותו העצמית בספרו משנת 1999 (פתאים במלכודת – 30 שנות מדיניות ישראל בשטחים), הוא התפטר מתפקידו בעקבות גירוש הבדואים.

גידור בפתחת רפיח, אפריל 1972. צילום: משה מילנר, לע"ם

גידור בפתחת רפיח, אפריל 1972. צילום: משה מילנר, לע"ם

אם ממצאי ועדת יריב אמינים, התמונה שמצטיירת היא זאת. יוזמת ההתנחלות מדרום לכביש עזה-אל עריש הגיעה מן הסוכנות היהודית. בסוד העניין היו שניים בלבד: שר הביטחון דיין, שממילא דחף ליישוב פתחת רפיח מזה שנתיים, ואלוף פיקוד הדרום שרון. היוזמה הוסתרה ממפקד האזור, תא"ל פונדק, וממתאם הפעולות בשטחים, תא"ל גזית, אף כי ייתכן שתא"ל פונדק העדיף שלא לעסוק בשאלה מה ייעשה עם הבדואים שיסרבו להתפנות תמורת פיצויים. כך או כך, מפקד נפת חאן יונס, סא"ל קזז, הבין דבר מתוך דבר מבלי לקבל פקודת פינוי מפורשת. לבסוף, תזמון הפעולה אולי לא היה מקרי: בינואר 1972 התחלף הרמטכ"ל בר לב בדוד אלעזר. גם הרמטכ"ל החדש לא ידע מראש על פינוי הבדואים מפתחת רפיח. הפינוי נשמר בסוד מפני רוב שרשרת הפיקוד בצה"ל.

ה"פינוי" היה גירוש לכל דבר. ב-14 בינואר, בין 1,000 ל-2,000 בדואים מדרום לכביש עזה-אל עריש הצטוו לפנות בו ביום את נחלתם ובתיהם ולצאת מחוץ לשטח שגודר; אחרי תחינות והפצרות ניתנה ארכה של 3 ימים. ב-19 בינואר סייר שר הביטחון בשטח שמצפון לכביש עזה אל-עריש, במטרה מוצהרת להכין גירוש נוסף של בדואים מקרקע שיועדה לעיר יהודית באזור דקלה. למחרת הסיור כבר הוציא תא"ל גזית הוראה להכין תכנית לגידור השטח. מפקד האזור, תא"ל פונדק, אישר מפורשות לפנות את הבדואים (תמורת פיצוי כספי). בין ה-29 בינואר ל-4 בפברואר גורשו כך כ-5,000 בדואים משבט ארמילאת, על פי דו"ח הוועדה, מנחלתם ובתיהם. הוועדה גם מצאה שמפקד נפת חאן יונס, סא"ל קזז, איים על הבדואים שאם לא יתפנו יישלחו אליהם "רוכבי הגמלים" (יחידת הגששים של פיקוד דרום).

אחד המשתתפים בפעולות הגידור היה חייל צעיר בשם אהוד בנאי. לימים הנציח את האירוע בשירו "כל הזמן באוויר" בשורות האלה: "בטירונות לקחו אותנו לצפון סיני ופקדו עלינו לבנות גדר ומהר / הבדואים ברחו החוצה למדבר ואני ברחתי פנימה." הבריחה פנימה היא טקטיקה ישראלית נפוצה, עוד אביזר בארגז הכלים של תורת האי-ידיעה.

מנגד, עדויות של חברי קיבוצים שסיירו בשטחים שגודרו סיפרו על בולדוזרים שדורסים מטעים, בקתות של בדואים ובורות מים. העיתונים היו מגוייסים לחלוטין לתעמולה הרשמית: ישראל ה"נדיבה" הציעה פינוי ופיצוי כספי, הבדואים הסכימו ברצון, וגם קיבלו רשות להמשיך לעבד את אדמותיהם המגודרות. שמחה וצהלה. בין השורות בכל זאת מתגנבת האמת: רוב הבדואים סירבו לפיצוי שכן לא ויתרו על זכויותיהם בקרקעות, ובאוגוסט 1972 בולדוזרים של צה"ל רומסים את גידולי החקלאות בשדות הבדואים הנטושים. למעשה המדינה לא הציעה לבדואים פיצויים על הקרקע שגורשו ממנה אלא רק על שטחי העיבוד החקלאי; הנחת המוצא, כאן כתמיד, היתה שלבדואי אין זכויות מקרקעין קבועות, ואין זה משנה אם הוא ומשפחתו ישבו במשך דורות במקום.

אשר לפיצויים, כתב עודד ליפשיץ, חבר קיבוץ ניר-עוז שליווה את הבדואים במאבקם: "למפונים הוקם כפר ברצועה והוקצו להם שטחים ומים למשקי עזר. זה היה חריג חיובי, למרות שזו היתה תוכנית רמייה, שנועדה ליצור רושם מטעה, שהעוול כאילו תוקן. רק עשירית מהמפונים זכו לבתים, שהיו בקתות עלובות, הפיצוי הכספי היה סמלי ומכסות המים והקרקע היו מגוחכות." שלוש שנים לאחר מכן, ב-1975, עדיין עקרו בולדוזרים ישראלים מטעי פירות של הבדואים, כדי להכשיר שטחי עיבוד להתנחלות-קיבוץ סופה, וגם הרסו מסגד של הבדואים.

במהלך פברואר-מרץ 1972 סייר ליפשיץ באתרי ההרס בפתחת רפיח יחד עם אשתו, יוכבד, וחברים נוספים. הצילומים הופצו בעלונים פנימיים וגם ב"על המשמר", אך לא זכו לתפוצה נרחבת. הנה כמה מן התמונות האלה, שקיבלתי מידי עודד ליפשיץ; את כולן צילמה יוכבד ליפשיץ.

סלמן אברהים אבו חילו לצד ביתו ההרוס.

סלמן אברהים אבו חילו לצד ביתו ההרוס.

 

נשים מחמולת אבו חילו לצד ביתן ההרוס.

נשים מחמולת אבו חילו לצד ביתן ההרוס.

 

בור מים בפתחת רפיח שצה"ל אטם.

בור מים בפתחת רפיח שצה"ל אטם.

 

עודד ליפשיץ ותושב בדואי לצד ההריסות.

עודד ליפשיץ ותושב בדואי לצד ההריסות.

 

מסקנות ועדת החקירה בראשות אלוף אהרון יריב

ועדת יריב התמקדה במתחים הפנימיים בין קציני המטה של פיקוד הדרום ואזור עזה וצפון סיני וכלל לא גבתה עדויות מן הבדואים שגורשו. ובכל זאת, גם אליה הסתנן שביב מידע על טיבו האכזרי של ה"פינוי". במכתב שהתקבל מעוזר מפקד אזור עזה וצפון סיני, אל"מ בן ציון מיטיב, נאמר שתיאורי השייח'ים על הפינוי היו "מזעזעים", ושהוא ומפקד האזור (תא"ל פונדק) נדהמו לשומעם.

במסקנות הוועדה נקבע מפורשות שמטרת הגידור-גירוש היתה התיישבותית: "פעולת אלוף הפיקוד נעשתה בעקבות פניית הסוכנות היהודית להרחבת משבצת שדות ובמגמה לסייע להתיישבות באזור". חשוב לשים לב לכך שהוועדה אינה מזכירה, ולו במילה, כל עילה בטחונית למעשה. אין איזכור לטרור או למסתננים, ולאורך כל הדו"ח מוצגים הבדואים שפונו כאוכלוסיה סבילה לחלוטין.

חקירת הוועדה העלתה שהגידור בשטח הדרומי חרג בהרבה מגבולות צו התפיסה המקורי. על הטעות הזאת שילם קמ"ט נכסים במפקדת אזור עזה וצפון סיני, אזרח עובד צה"ל, בפיטורין. האם תוקנה הטעות והותר לבדואים לשוב לשטח שלא אושר לתפיסה צבאית? אל תצחיקו את הצבא. במרץ 1972, 4 ימים לאחר הגשת דו"ח הוועדה, הוצאו צווי תפיסה חדשים לכל השטח שגודר – בלשון ימינו המכובסת, "הסדרה". כל ערבי יודע: כשהיהודי טועה זה לטובתו, ובכלל, מי שכותב את החוקים לא יכול לטעות בטווח הארוך.26-3-72-________-1

מסקנות הוועדה הוסתרו מן הציבור ואף מחברי הכנסת (על כך בהמשך); אפשר ללמוד הרבה על החשיבות הזניחה שיוחסה להן מן הגודל והניסוח של הידיעה מצד שמאל. מן הפרסום הלקוני בעיתונות השתמע שהפסול היחיד שנמצא היה באופן קבלת ההחלטות ו"אופן ביצוע הפעולות". דווח על צעדי ענישה מינימליים: "צעדים" נגד עובד צה"ל (הוא פוטר), שני קצינים ננזפו (שרון היה אחד מהם) וקצין נוסף הועבר מתפקידו. בעיתונות כתבו רק שהקצינים "חרגו מסמכות". הרקע והסיבות לפעולות "הגידור" הוסתרו.

הנה כי כן, בתוך שבועיים ימים גירש צה"ל לפחות 6,000 בדואים, גברים נשים וטף, מאדמתם ומשדותיהם, הרס את בתיהם ומנע מהם לשוב, אף כי לא נשקפה שום סכנה בטחונית מנוכחתם במקום. כך על פי ועדת חקירה רשמית של צה"ל; על פי הבדואים עצמם, מספר המגורשים הגיע ל-20 אלף. לא היה כדבר הזה עד אז וגם לא מאז, ובכל זאת, רוב היהודים בישראל לא שמעו דבר וחצי דבר על פרשת פתחת רפיח. בורות היא כוח, ידע הוא סכנה.

העילה היחידה לגירוש היתה גזענית: קברניטי ההתנחלות חמדו את אדמות הבדואים. אני אומר "גזענית" משום שמדיניות התיישבות בלתי גזענית לא היתה רואה שום סתירה בין ישיבתם של הבדואים בקרקע לבין הקמת יישובים יהודיים לצידם. ההתעקשות לסלק את תושבי הארץ הערבים כתנאי להתיישבות יהודית, ולו גם ערבים שקיימו יחסי ידידות עם שכניהם היהודים – חושפת את הפן הגזעני האינהרנטי של הפרוייקט הציוני.

אבל זו האמת כפשוטה. ה"אמת" כהסטוריה, כנראטיב ומיתוס, היתה שונה בתכלית. הגירוש הוצג כצורך בטחוני, מתוך הבנה צופה-פני-עתיד שרק איצטלה כזאת תכשיר אותו בעיני הציבור ובעיקר, בעיני בית המשפט. כבר באפריל 1972 נזרע הנראטיב החדש, בהחלטת ממשלה שקבעה: "על יסוד שיקולים בטחוניים, הבדואים לא יורשו לחזור לשטחים שמתוכם פונו". ובחודש יוני מכריזה ראש הממשלה, גולדה מאיר, בתשובה לשאלה על פתחת רפיח: "בטחון ישראל אינו לוקסוס. אם צריך לפנות שטח למען בטחוננו – חובה לעשות זאת." זה היה שקר גס. עם קצת מאמץ, גם מי שלא נחשף לדו"ח הסודי של ועדת החקירה, היה יכול להבין זאת.

דרכה של האמת להסתנן החוצה, והשלטון לפעמים מדבר בשני קולות. חמישה ימים בלבד אחרי הצהרת גולדה, דיין משיב לשאילתה בכנסת ומאשר שגידור פתחת רפיח "לא היה חיוני מטעמי בטחון". למעשה, כבר במאי מגלה דיין, בישיבה של סיעת המערך בכנסת, כי הפינוי נעשה שלא בהוראת הרמטכ"ל (משמע, ללא צורך בטחוני חיוני). דיין הכחיש את העילה המשוערת לפינוי – התנחלות יהודית – אבל זה היה מסך עשן; זכרו את דבריו שנתיים קודם לכן בישיבת ממשלה ("עלינו קודם כל לסלק את הבדואים מהשטח הזה").

עיתונאי בעל יושרה בשם נחום ברנע (השמועות אומרות שאדם בעל שם זהה עדיין כותב בעיתונות העברית, אך אין קשר בין השניים) הצביע על התרמית במלים ברורות:

"בחמש השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים, בהן שנים קשות מאד וגדושות פעילות חבלנית, לא הפכה מדינת ישראל אף אזור ערבי אחד ל"ערבריין", כלומר, לריק מערבים. היו לנו בעיות בבקעת הירדן, ובעיות חמורות יותר במחנות הפליטים בעזה. אף על פי כן, ככל שידיעתי מגעת, התאפקנו. יתר על כן, גירוש הבדואים מפתחת רפיח בוצע בתקופה שקטה יחסית, ואיננו יכול להתכסות אפילו בנימוקים של פעולת תגמול, הרתעה או נקם. כשם שצה"ל משלים איכשהו עם נוכחותם של 400 אלף ערבים ברצועה, יכול היה להתגבר גם על תושבי הפתחה, בלא להזדקק לאמצעי כפיה. גירוש המוני אינו פיתרון".

[ברנע טעה בעניין הראשוניות: ה"ערבריין" הראשון הוכרז בבקעת הירדן מיד אחרי המלחמה, ביולי 1967. אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, הכריז על רצועה לאורך גבול ירדן כשטח צבאי סגור (צו 151), שבהמשך נתחם בגדר המערכת. עד שנות ה-80' עמדו האדמות בשממונן, ואז הועברו לרשות ההסתדרות הציונית, שהחכירה אותן ליישובי הבקעה היהודים. יותר מ-5,000 דונם מן השטחים האלה היו קרקעות פלסטיניות פרטיות, שבעליהן גורשו מהן. עוד על מערכת הגזל הזאת – כאן].

ומי יעבד את השדות בהתנחלויות הגזל? הנגזלים כמובן, בשכר עבדים

האמת היא שהבדואים הורשו גם הורשו לחזור לשטחים שמתוכם פונו, מאות מהם חזרו, אך הפעם כפועלים בשדות של ההתנחלויות – כלומר, השדות שזה עתה נגזלו מהם. המפעל הציוני אף פעם לא בחל בעבודה ערבית, והצורך בעבודה זולה תמיד גבר על "שיקולי ביטחון" למיניהם. המיידיות של המהפך הזה במעמדם של המגורשים – מ"סיכון בטחוני" אתמול, לידיים עובדות היום – לא נעלמה מעיניהם של עיתונאים אחדים. אבל בלהט הבנייה והעשייה, גם הפירכה הזאת נשכחה בנקל. מצב דומה שורר גם היום בהתנחלויות חקלאיות כגון אלה שבבקעת הירדן, שמכניסות לשטחן אלפי פועלים פלסטינים באישורים מיוחדים, בתנאי עבודה מזעזעים.

כן, הניצול הזה התחיל כבר אז. חודשיים בלבד אחרי הגירוש, נחום ברנע דיווח ב"דבר" שהפועלים הערבים בהתנחלויות הפתחה משתכרים שליש ממשכורתם של פועלים ערבים בתחומי הקו הירוק. זאת, כך הסביר הממשל הצבאי, כדי שהמתנחלים המעסיקים לא "יפשטו את הרגל". "ציניות לשמה", מסכם ברנע. בספטמבר 1973 דיין עוד ניסה להגביל עבודת ערבים בהתנחלויות, אבל חקלאי פתחת רפיח סיכלו את היוזמה. וגם כאן, בטיסה קדימה של 43 שנה, כאילו דבר לא השתנה: יוזמה של "הבית היהודי" ב-2015 להחיל את חוקי העבודה הישראליים בשטחים נגנזה, "כי מתנחלים בבקעה הפעילו על בנט לחצים כבדים לבלום את קידום החוק. בפגישה עם בנט אמרו נציגי החקלאים כי העלויות שיתווספו להעסקת פלסטינים במשקים החקלאיים צפויות להביא אותם לפשיטת רגל." ובמה נבחר – לפשוט את רגלו של המתנחל, או לפשוט את עורו של הפועל? משרדי "קו לעובד" עמוסים בתיעוד של עשרות מקרים שבהם מעסיקים ישראלים עוברים על חוקי העבודה בשטחים, ללא מורא אכיפה וענישה, רק כדי "לא לפשוט את הרגל". אזורי התעשייה על קו התפר הם חממות של ניצול עובדים פלסטינים.

עיתונאי אחר גילה שבהתנחלות שדות שבפתחה מועסקים פועלים על אדמה שהיתה שלהם, לפני הגירוש. המתנחלים מתרצים: הערבים מרוויחים מזה, מה אתם רוצים, שלא יעבדו, שירעבו, שיהיו חסרי עבודה? הקיבוצניק "מתרעם" שאין גובים ממנו ביטוח לאומי, למקרה שהפועל נפצע או חולה. האם היה מעלה על דעתו שאחרי יותר מ-40 שנה, מדינת ישראל למדה לגבות ממשכורתם של הפלסטינים, נתיני הכיבוש, דמי מחלה, אבל עדיין לא למדה להחזיר להם אותם בשעת הצורך?

והסיפור הזה על נדיבותו של הכובש, נו, הוא מלווה אותנו משחר ימי ההתנחלות. בימינו מדובר כבר בעמדה רשמית שמייצגת את המדינה בבג"ץ: הפלסטינים יוצאים נשכרים מהפקעת אדמותיהם כי האדון היהודי מואיל לספק להם פרנסה על אדמתם (בשכר רעב, ללא תנאים סוציאליים, וכל זאת במקום מעסיק פלסטיני שהיה יכול להשתמש בקרקע המקורית ללא כל גזל, וממנו היו הפועלים נשכרים הרבה יותר, וגם המיסים היו מועברים לרשות הפלסטינית ולא למדינה הכובשת, אבל מה כל זה חשוב). לקינוח תימצא גם הכתבה האוריינטליסטית הבלתי נמנעת: בקרב הבדואים שפונו "האווירה רוגעת", "הפרנסה מצויה", השיח' "שופע סמכות, אינו מרים קולו בתלונות", שלא כאביו וכיתר בני שבטו, הוא "לבוש אירופית", והבדואים מסכמים: "אנחנו אוהבים את העבודה שלנו ומבסוטים מן היהודים". שם הכתב, אגב, הוא ישראל הראל.

הסתרה, צנזורה, שקרים וסודות

אי אפשר להבין את מה שקרה בפתחת רפיח בפרט, ואת צמיחתן ושגשוגן של ההתנחלויות בכלל, מבלי להכיר בכך שמדובר בפרוייקט המושתת על שקרים והסתרות. ואין מדובר כאן בקריצות חביבות או בסילופים מינוריים של המציאות. תרבות השקר נטועה עמוק בלב הפרוייקט הזה, ואי אפשר לדמיין אותו בכלל בלעדיה. הנקודה הזאת אינה זוכה כמעט להכרה ולדיון רציני בשיח הפוליטי הישראלי, שכן השיח הזה מניח, כמובן מאליו, שהעימות המרכזי בחברה הישראלית הוא בין שתי אידאולוגיות מנוגדות – ולא בין שתי גישות שונות למקומה של האמת בפוליטיקה. על פי התפיסה הזאת, היתה זאת האידאולוגיה של גוש אמונים, מעל הכל, שחוללה את מציאות הכיבוש והאפרטהייד בעשורים האחרונים.

מדובר בתפיסה מעוותת, מסיבות רבות שחלקן נדונו בהרחבה בבלוג הזה (בעיקר, היבט הניצול הכלכלי שחוצה את מחנות הימין-שמאל), אבל סיבה מהותית נוספת היא זאת: פעולותיו של מחנה אחד – מחנה ההתנחלות – בהכרח מושתתות על תרבות של שקר והסתרה, ופעולותיו של המחנה השני מושתתות על חתירה למיצוי האמת (ושוב, אין כאן קשר לימין ושמאל). בסוף המאמר אחזור לעניין הזה ואציע כמה סיבות להשתרשות של תרבות השקר הזאת, אבל לפני כן מן הראוי להוכיח את קיומה, ברמה העובדתית.8-3-72-________-1

נחזור אם כן לפרשת הגירוש מפתחת רפיח. כפי שניתן היה להבין מן הדברים עד כה – האירועים עצמם מעולם לא דווחו בעיתונות הישראלית, שכן הצנזורה הצבאית חסמה כל ניסיון כזה. שימו לב לידיעה הזערורית משמאל – כך דיווח "ידיעות אחרונות" ב-8 במרץ 1972 על האירועים, ב-26 מילים בלבד. אין פינוי, אין גירוש, וצה"ל "מאפשר" לבדואים להמשיך לעבד את אדמותיהם. באותו זמן עצמו היו יכולים קוראי "לה-מונד" בצרפת לדעת הרבה יותר על מה שהתרחש מכתבה של אמנון קפליוק שפורסמה בצרפת (קפליוק סייר בפתחה ודיווח ממראה עיניים).

כשהושמעה ביקורת על התנהלות הצבא, מיהר שר הביטחון לתקוף את המבקרים בטיעון המנצח: הם לא יודעים את העובדות (אבל הם התחילו לדעת, כי הסתננו עדויות; על כך בהמשך). הם לא היו יכולים לדעת כי הוא לא הרשה להם לדעת. מכאן לא קשה להסיק שמניעת הפרסום נועדה למנוע מראש ביקורת על מה שהקברניטים הבינו, ובצדק, שעלול לעורר מחאה ציבורית ואולי בינלאומית. נשמע מוכר?

לא רק הציבור מודר; אפילו ועדת חוץ וביטחון של הכנסת מודרה, ארבעה חודשים ויותר אחרי האירועים, וחבריה לא הצליחו לשמוע מפי נציגי הצבא מה קרה בפתחה. במאי 1972 סיכם נחום ברנע את ממדי ההסתרה שאפפה את הפרשה:

"[הממשלה] נתנה יד למנוע ממסגרות מוסמכות אחרות, כוועדת החוץ והביטחון, ומהציבור הרחב, לדעת מה באמת קרה שם. עד היום אסורים בידיעה ובפרסום ממצאיו של האלוף החוקר, לפיהם החליט הרמטכ"ל לנזוף בשני הקצינים הבכירים… אפילו מספר הבדואים שגורשו נאסר לפרסום, כל שכן שמות הקצינים הבכירים, שפעולות אחרות שלהם – שנויות פחות במחלוקת – דווקא פירסמו את שמם מעזה ועד ברוקלין [הכוונה כאן לאלוף אריאל שרון, ע.ל.]."

ברנע גם תוהה מדוע לא יתוקנו החריגות שמצאה ועדת החקירה בהשבת הבדואים המגורשים לאדמתם, וכיצד מתיישבת חומרת המעשה עם קולת העונשים – נזיפות לשני קצינים בכירים בלבד. שאלות במקומן שלא ממש היה אפשרי לדון בהן באופן מושכל בתנאי חוסר הידיעה הקיצוני שכפתה מערכת הביטחון. עיתונאי אחר, אהרון גבע, מונה את כל השאלות הפתוחות עדיין ומגיע למבוי סתום: "ולפתע אתה עומד וידיך רפות. קצינים פועלים על דעת עצמם, מתעלמים מן החוק, פוגעים באלפים ונענשים בנזיפה, אין מחזירים לנפגעים שלא כחוק את זכויותיהם, ופיקוח הכנסת אינו קיים. אתה תוהה ואינך מבין: היכן זה קרה? במדינת ישראל?".

ידיך רפות כשאין מענה לשאלותיך. ידיך רפות כשהאמת מושתקת או מוחרשת בסאון של תעמולה. ואני רוצה להדגיש את העניין הזה שוב ושוב: רק באמצעות ההסתרה והשקר הצליח מחנה ההתנחלות (שראשיתו כידוע בברית הלא-קדושה בין חסידי הרב קוק לבין אנשי "אחדות העבודה" ורפ"י) לקבוע עובדות כה מרשימות בשטח, בזמן כה קצר. כדי לגרש אלפי בדואים מנחלתם ולהרוס את בתיהם היה חשוב שהרמטכ"ל לא יידע, ושמפקד האזור לא יידע, ושהעיתונות תשתוק, ושהכנסת לא תוכל לפקח. נכון, הלהט המשיחי של חסידי קוק והדחף ההתיישבותי של בכירי תנועת העבודה היו מתקיימים בין כה וכה, גם תחת תרבות מנוגדת, של שקיפות ציבורית מלאה לפעולות השלטון. אבל לא היה בידם להגיע להשגים כבירים כאלה בתרבות כזאת, ועל כן לא יכלו להרשות לעצמם לפעול בגלוי, והם בחרו להטמיע בעצמם ובהדרגה בפוליטיקה הישראלית כולה, מן הרגע הראשון, נורמות של שקר ודו-פרצופיות, עד שאלה הפכו לטבע שני.

בתרבות השקר הזאת נפגשו, בלחיצת ידיים לבבית, המנהיגים ומקבלי ההחלטות מצד אחד, והמתנחלים "פורעי החוק" מצד שני. היה זה דיין שהסתיר מן הרמטכ"ל את הסיורים המקדימים בפתחה לסימון הקרקעות להתנחלות. היה זה אלוף הפיקוד שרון שהסתיר ממתאם הפעולות בשטחים את פקודת הגידור. מה הפלא, אם כך, שמראשיתם בוצעו מהלכי ה"עלייה על הקרקע" בגניבה, באישון ליל, כמו בתקופת "חומה ומגדל"? השקר כאן איננו בגדר שיטת פעולה של המורדים במלכות אלא דרך המלך של המלכות עצמה.

בתרבות של שקר, גם אם אתה במקרה בצד התמים, שלא שיקר או לא ידע על השקר, מרגע שנחשפת אליו, הכל מצפים ממך ליישר קו: לגבות את השקר, ולפחות לא לחשוף אותו. לא ידעת שהבדואים גורשו? הכי טוב. גילית את זה מאוחר? הכי חשוב שתדקלם שזה נעשה מסיבות בטחוניות. ידוע לך שהסיבות לא היו בטחוניות ובעצם המטרה היתה ליישב יהודים על הקרקע הגזולה? גם תדקלם. עם הזמן תאמין בשקר בעצמך.

לא כולם ששו לשחק את המשחק הזה. מעניין שדווקא חסידי ההתנחלות נעו בחוסר נחת לשמע הגרסה הרשמית, והעדיפו את האמת הקשה. העיתונאי בעל השם האירוני להפליא דני צדקוני כתב כך ב"דבר", באפריל 1972:

"מי שמודע למגמות תכנון האב של אזור עזה וצפון סיני יודע, שהגידורים לא נעשו רק כדי להילחם במחבלים, אלא גם כדי להבטיח את בעלות השלטונות על אדמות המדינה ולאפשר לממשלה להשתמש בהן… פיקוד הדרום של צה"ל מסוגל היה להשתלט, מבחינה טקטית, על המצב הבטחוני בפתחה גם בלי ש"יופקעו" 150 אלף דונם; כי לעומת המצב הבטחוני בעזה, הפתחה היא כמעט גן עדן בטחוני…

"לצורך הגינות הוויכוח יש לדעת כי הבדואים שפונו מ"אדמות המדינה" – כביכול פלשו אליהן רק באחרונה – יושבים עליהן דורות. בתים שנבנו לפני קום המדינה, כמו בתיו של השיח' אל חילו, הם עדות לכך. מי שאינו בור בגיאוגרפיה או אתנוגרפיה יכול לדעת, שהשטחים אצל הבדואים, גם אם אין להם קושאנים עליהם (אינני יודע אם לנו יש), מתוחמים ב"חזקות" ובגבולות שבטיים… כיוון שאני בעד רוב יהודי בארץ ישראל, אני מודה שאני מוכן להיות בלתי הומני ולנשל את ערביי ארימאלת מאדמתם – זו המציאות האכזרית ביחסי העמים. אך לטפוח לעצמי על השכם לאחר המעשה ולהתעלם מהעוול שגרמתי – זו צביעות".

הדברים הנכוחים של צדקוני רלוונטיים מאד גם בימינו לשאלת הבעלות הבדואית על קרקעות הכפרים הלא מוכרים בנגב. למעשה, הכרתו בבעלות הזאת מטרימה את טענותיהם של ארגוני זכויות אדם ומומחים המזוהים עם השמאל בימינו. מי יתננו גזלנים ישרי לב כצדקוני בימינו; יותר מכל הוא מזכיר לי את סמוטריץ', שעדיף אלפי מונים על ז'אנר המתנחלים-ומכחישים (פרס, פואד, ברק). ואפילוג קומי לעניין הזה: שנתיים וחצי אחרי, בדצמבר 1974, צדקוני כבר שוכח את האמת של עצמו ומדקלם את "הסיבות הבטחוניות". זה כוחה של תעמולה רציפה ועיקשת – שהיא משכיחה את האמת גם ממי שיודע אותה.

"שוברי השתיקה": המחאה בקיבוץ הארצי

לא כולם שתקו. היו שגילו, בזמן אמת, מה מתרחש. והקימו קול, ונאבקו לצד הבדואים, במשך שנים, להשבת זכויותיהם. זאת קרן של אור בסיפור האפל הזה של פתחת רפיח וגם אותה צריך לספר; גם משום המופת המצפוני, וגם משום הלקח הפוליטי שטמון בסערה שאותם שוברי שתיקה חוללו.

הידיעות הראשונות חילחלו דרך אנשי מילואים מקיבוצי הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) שחזרו משירות בסיני וסיפרו על גירוש הבדואים והרס בתיהם. חברי קיבוצים מנירים, ניר עוז וכרם שלום עמדו בקשרי ידידות עם הבדואים בפתחת רפיח עוד מלפני קום המדינה, ועל כן לא הבינו באיזו עילה התנכלה מדינת ישראל לשכניהם. משלחת מקיבוץ נירים יצאה לשטח וחזרה עם עדות מצולמת של בתי בטון הרוסים ובארות שנסתמו. "התושבים פונו באכזריות תוך שימוש בזחל"מים וציוד מיכני", דווח בחוזר שהפיצו חברי ניר-עוז למזכירי קיבוצים אחרים כבר בסוף פברואר 1972, כלומר, חודש לאחר הגירוש.

ב-8 במרץ 1972 נערך כנס חירום בניר-עוז, בהשתתפות יותר מ-250 חברים מהקיבוץ הארצי, שבו נשמעו עדויות על "מעשים קולוניאליים" של צה"ל בפתחה. מן הכנס יצאה קריאה דחופה לחקירת האירועים ודרישה מהנהגת מפ"ם לפעול לעצירת תכניות ההתנחלות ותיקון העוול. מכאן ואילך התגלגלה תגובת שרשרת טיפוסית בפוליטיקה הישראלית: ביקורת ונזיפות על עצם פתיחת הדיון, משבר "בתוך המחנה", קריאות לסדר והשמצות אישיות.

בהתנחלות דקלה שבפתחה התקיים כנס נגדי של צעירי בית"ר, בתמיכת "החוג לשלמות הארץ" במערך. דוברי הכנס "דחו בשאט נפש את ניסיונות ההתנכלות של מפ"ם ותנועת השומר הצעיר למפעלי ההתנחלות ברצועת עזה ובפתחת רפיח". בתוך מפ"ם נוצר קרע בין האגף השמאלי, צעירי השומר הצעיר שהתנגדו להתנחלויות בפתחה וזכו לתמיכת מאיר יערי, לבין ההנהגה של יעקב חזן, שהתייצבה מאחורי מדיניות הממשלה באלף התפתלויות מביכות. זה לא עזר. גולדה נזפה בהנהגת מפ"ם הסוררת. חברי ניר-עוז, שפוצצו את הפרשה, כונו "בוגדים בזויים". דיין זעם על דוד שחם, עורך שבועון המפלגה, על מאמר ביקורתי.

"משבר במפ"ם", "גולדה נזפה"; מי שקורא את מבול הכתבות מאותה תקופה אינו יכול להימנע מהרושם ש"פרשת פתחת רפיח" בכלל התחילה מויכוח פנימי בישיבות ההנהלה של מפ"ם ואין לה כל קשר לבדואים שנושלו מאדמתם. המהירות שבה מתורגם עוול כלפי ערבים לפולמוס פנים-יהודי תמיד מפליאה.

בכל ההמולה הזאת מתבלטים כמה אנשי מצפון עקשנים, חברי קיבוץ שלא נשאו בשום תפקיד רשמי, ובכל זאת לא הפסיקו "להציק" להנהגה ולציבור ולהזכיר את העוול שנעשה בפתחה. שניים מהם היו עודד ליפשיץ מניר-עוז ומוטי כנען מכרם-שלום. ליפשיץ היה ממארגני הכנס בניר-עוז ובמרץ 1972 גם פירסם מאמר נוקב על הגירוש; קיראו אותו. במלים פשוטות ומשכנעות הוא מסביר שהבעיה בגירוש היא מוסרית ולא טקטית; שהוויכוח צריך להיות לא רק על הגירוש אלא על עצם הלגיטימיות של התנחלויות בשטח כבוש; ושלהנהגה אין בעצם שום תשובות לשאלות הקשות. "כמה פליטים-בשנית אפשר ליצור", הוא שואל, "תמיד נמצא את הערבים מעברה השני של כל גדר ביטחון, ומאחורי כל שרשרת יישובים שנקים. חבל להתלבט כיצד לחיות בלי ערבים. יש ללמוד איך לחיות איתם".

היו גם מעשים, לא רק דיבורים. "הקמנו מעין "פיתחה טורס", כתב ליפשיץ, והזמנו עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי שמאל וחברי קיבוצים, תנועות מחאה ותנועות נוער לסיורים מודרכים בשטח, כדי שיראו במו עיניהם את ההרס וייפגשו את המגורשים. צילמנו תמונות, הפצנו חומר הסברה ויצאנו למסע הרצאות מקיף. זה עבד ובגדול." הנה כי כן, "שוברים שתיקה" לא המציאו כלום. הסולידריות היהודית-ערבית נמשכה גם אחרי כשלון העתירה לבג"ץ (שעליה ידובר מיד). ביולי 1973 מכינה הקבוצה של ליפשיץ וכנען כנס מחאה נוסף. הם מדווחים לעיתונים על הקשחת היחס של הצבא לבדואים בפתחה: שעות הכניסה לשטחי העיבוד צומצמו מ-14 ל-8 ביממה, הצבא מציק להם בחיפושים ובדיקות, והעיקר – השלטונות מפעילים לחצים ואיומים על הבדואים שימכרו את הקרקעות שטרם הופקעו.

%d7%9e%d7%a4%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%a8-%d7%a2%d7%95%d7%96

הכנס השני בניר-עוז נערך לאחר שלושה חודשים, ועמד בסימן רדיקליזציה. 500 משתתפים הגיעו מ-20 קיבוצים של הקיבוץ הארצי, וכן 10 שייח'ים מאזור פתחת רפיח. אחד השייח'ים סיפר שזומן לשיחה עם המושל הצבאי, וזה ציווה על שבטו להתפנות בתוך מספר ימים מאדמתם, ולא – יובאו חיילים דרוזים שעלולים להרוג אותו. דוברים יהודים קראו לחדול מדיבורים ולעבור למעשים. בין ההצעות: לחבל במנועי הטרקטורים שיגיעו לפנות את הבדואים המסרבים למכור את אדמתם, להישכב מתחת לגלגליהם, ולפתוח בשביתת רעב. ההחלטה שהתקבלה, למורת רוחה של הנהגת הקיבוץ הארצי, קראה "לכל הקיבוצים שהשתתפו בכינוס ניר-עוז לצאת לשטח כדי למנוע את הנישול, במידה שיימשך".

אין לדעת איזו להבה היה יכול להצית הזיק הזה של מרי אזרחי. כנס ניר-עוז התקיים ב-4 באוקטובר 1973. יומיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים; אבק הקרבות, מאות ההרוגים ואלפי הפצועים, קברו את מחאת הקיבוץ הארצי, כפי שקרה גם למחאת הפנתרים השחורים. "פתחת רפיח" הפכה ל"חבל ימית", והבדואים נשכחו מלב. ב-1975 גובשה תכנית לגרש עוד קהילה בדואית, של כ-800 נפשות, מאבו שינאר, ששכן בין העיר ימית לבין חוף הים, וזאת "כדי למנוע אי נעימות לתושבים שיילכו לרחוץ בים". ליפשיץ וכנען התריעו ומחו כנגדה, ועל פי זכרון הדברים שכתב ליפשיץ במלאת 30 שנה לגירוש, התערבותם סיכלה את התכנית. חשוב לציין שלפעילי השומר הצעיר המצפוניים האלה לא היה גיבוי. למעשה, הקיבוץ הארצי ב-1975 בחן אפשרות להקים התנחלות בפתחת רפיח – "לבל יפסיד משהו בחלוקת שלל הקרקעות והתקציבים", כתב בלעג בעז עברון. הצעירים סיכלו את היוזמה.

בשמאל הישראלי שהתגבש אחרי שנות אוסלו, שהזרים אל תוכו קולות חדשים – מזרחים, פריפריה, נשים ולהט"בים – הפכו הקיבוצים למעין סמל מעורר איבה של פריבלגיות מדושנות. השמאל החברתי החדש הביט בחשדנות, שלא לומר בציניות, בשמאלנים עמוסי פריבלגיות ש"מוחים" נגד הממסד. לכן חשוב למקם במדוייק, הסטורית וחברתית, את מחאת הקיבוץ הארצי נגד הנישול בפתחת רפיח. כן, הקיבוצים נהנו מפריבלגיות, אלה עובדות הסטוריות: תמיכה ממסדית, הקצאות מים וקרקע, גישה ישירה למוקדי כוח ותקשורת (כמה קל היה לעודד ליפשיץ ליזום כתבה בעיתון המפלגתי).

אבל במאבק פוליטי השאלה החשובה היא לא למי משותפי המאבק יש פריבלגיות ולמי אין (כי פריבלגיות הן משהו שאתה נולד אליו, לא בוחר בו); השאלה היא האם מי שיש לו פריבלגיות עושה איתן מעשה מוסרי; האם הוא רותם אותן למאבק צודק למען מי שאין לו פריבלגיות. כל מי שמכיר את ההסטוריה של מאבקים לצדק חברתי וזכויות אדם ברחבי העולם יודע שאין דרך אחרת לנצח בהם: החזקים משלבים ידיים עם החלשים, וביחד פותחים סדק בחומת הפריבלגיות. כך נאבקו לבנים באפרטהייד באפריקה ובאפליה הגזעית באמריקה, וכך נרתמו עורכי דין ובעלי הון לארגוני עובדים שנאבקו על שכר מינימום ושעות מנוחה. חשבו לרגע על כל הפריבלגיות של נועם חומסקי: גבר לבן, פרופסור מכובד במוסד אקדמי מהולל, בעל הון אינטלקטואלי עצום. חשבו כיצד הוא רתם את כל הנכסים האלה למען פעילותו הפוליטית החובקת עולם. ועכשו שאלו את עצמכם האם היה זה נבון לומר לו לשבת ולשתוק בפינה כי הוא פריבלגי. מוטב שתשאלו לא את עצמכם אלא את אלפי האקטיביסטים בכל רחבי העולם שפעילותו של האיש הזה רוממה ודחפה הלאה.

משום מה נראה שהתובנה הבסיסית הזאת נעדרת אצל פעילים חברתיים מסויימים אצלנו, שפוסלים על הסף כל אקט של מחאה, ולו גם התרסה נגד החוק, שמגיע מצד הפריבלגים.

בנקודת הזמן המדוברת כאן, 4 וחצי שנים אחרי מלחמת ששת הימים, בשיאה של אופורית ההתנחלות הישראלית, שעתם של הגנרלים הנערצים שנדמו כנפילים – עמידתם העיקשת של קומץ חברי קיבוצים נגד מפלגתם, נגד ממשלתם, נגדם צבאם – ראויה להערכה, ולזיכרון, וללימוד ושינון: כך הופכים פריבלגיות לקורנס פוליטי מהדהד. נכון, הקיבוץ הארצי בכללותו השתתף בביזה הכללית של קרקעות הבדואים בנגב המערבי בשנות ה-50'. האם העובדה הזאת הופכת את מחאת צעירי ניר-עוז, 20 שנה לאחר מכן, ל"צביעות"? ואולי אותם צעירים פשוט לא חפצו להנציח את העוול שירשו מאבותיהם, והחליטו: עד כאן לגזל? האם היו אמורים לשתוק נוכח הגזל שמתרחש מול עיניהם, ברכושם של בדואים שהיו ביחסי ידידות איתם – רק כדי "לא להיות צבועים"?

זהו, כמובן, "טיעון שייח' מוניס" המוכר של הימין, שנועד להשתיק כל מחאה נגד התנחלויות מעבר לקו הירוק, אשר אינה מוחה, באותה נשימה, נגד תוצאות הנכבה. אבל זהו משחק במוסרנות, לא במוסר, ותפקידו היחידי הוא לעקר את המחאה הפוליטית, לא לחדד אותה (והוא גם מבלבל בין אשמה לאחריות, נושא נפרד).

איפה עומדים היום חברי הקיבוצים של השומר הצעיר? ובכן, די אם נאמר שלא רק שאבד להם הדחף לפתוח את אוזניו של כלל הציבור אלא שהם מתעקשים לאטום את אוזניהם שלהם לנוכח אמיתות לא נעימות. הזמנים השתנו.

אלמלא הקימו אז ליפשיץ וחבריו קול צעקה – הנבלה הזאת היתה עוברת בשתיקה גמורה. לא העיתונים ולא הפוליטיקאים היו דשים בה, הצבא לא היה חוקר דבר, וכמעט ודאי הדבר שדיין ושרון היו רואים כי טוב – וממשיכים במסעות הטרנספר שלהם עוד ועוד, באין מפרע.

באו כמה פריבלגים והפריעו. מגיעה להם תודה, לכל הפחות.

העתירה לבג"ץ נגד הפינוי ודחייתה

הדיון בבית המשפט העליון זימן, לכאורה, הזדמנות לחשוף, באמצעות עדויות ותצהירים, את האמת אודות האירועים בפתחת רפיח. בפועל, היה זה עוד מופע של הסתרה, שאליו התמסרו הן המדינה והן השופטים, ויש בו כדי לקדם אותנו עוד צעד אל לב תורת האי-ידיעה הציונית.

באוגוסט 1972 הגישו 9 שייח'ים מן הפתחה, בייצוגו של עו"ד חיים הולצמן, שתי עתירות (שבהמשך אוחדו) נגד הגירושים מדרום ומצפון לכביש עזה-אל-עריש בינואר באותה שנה. מאמרם של קרצמר וגורנברג מנתח ביסודיות את הדיונים בבית המשפט ובשורות הבאות אסכם את עיקר ממצאיו. טענותיהם המשפטיות של העותרים היו שהגירוש נעשה ללא סמכות חוקית, שמניעת שובם הייתה שרירותית ונעשתה ללא סמכות, שלא היו שיקולים צבאיים שחייבו את הגירוש ואין שיקולים צבאיים המונעים את שובם, ושהגירוש נוגד את סעיף 46 לאמנת ז'נבה הרביעית. בעתירות לא נטען מפורשות כי הגירוש נעשה כדי לפנות שטחים להתנחלות יהודית, אך טענה זו עלתה בהמשך הדיונים. כמו כן, מספר הבדואים שנעקרו, על פי העתירה, היה 20 אלף נפש ולא רק בסביבות 6,000-7,000, כפי שעלה מדו"ח ועדת יריב. עודד ליפשיץ, שליווה את הפרשה לכל אורכה, מעריך את מספר המגורשים ב-14 אלף.

10-8-73-1

לתקופה קצרה הורשו הבדואים לעבד את אדמותיהם ולהגיע אליהן דרך שערים בגדר, שאויישו בחיילי צה"ל. לאחר שלוש שנים גם הנוהג הזה פסק וכל הגידולים נרמסו או התייבשו מעצמם.

תשובת המדינה התבססה על תצהירים שכתב ראש אג"מ, אלוף ישראל טל. מדוע אלוף טל, שלא היה מעורב בפרשה, ולא אלוף שרון, שהיה אחראי עליו ישירות? קרצמר וגורנברג משערים שאולי מישהו בפרקליטות חשש ששרון עלול לחשוף את מה שעומד מאחורי הקו הרשמי של הצבא.

הקו הרשמי היה, כמובן, שגירוש הבדואים נבע משיקולים בטחוניים טהורים. אלוף טל קבע בתצהיר שלו שפתחת רפיח הפכה לחממה של טרור – בין ביוזמה ובין בסיוע של תושבי האזור: מיקוש דרכים, ירי על כלי רכב, חבלה במבנים ומתקנים, ומתן מסתור לאנשי מודיעין מצרי. טל כתב:

"אלוף פיקוד הדרום הגיע לכלל מסקנה כי כדי להשתלט על הפעילות החבלנית העוינת באיזור רצועת עזה וצפון סיני, וכדי להבטיח את הסדר והשלום הציבורי באיזור רצועת עזה וצפון סיני, חיוני הוא לבודד את רצועת עזה ממקורות אספקת הנשק והתחמושת המצויים באיזור סיני, ולנתק את דרכי הגישה מאיזור סיני לאיזור רצועת עזה… החזרת התושבים שפונו מהאזור, כולם או מקצתם, תגרום להרעת המצב הבטחוני ברצועת עזה ועלולה לגרום להתלקחות מחודשת של פעולות החבלה באזור או מתוכו."

נו, מול עמדה נחרצת כל כך, שמגיעה עד כדי איום בפגיעה בנפשות, שופטי בג"ץ לא היו יכולים להתקומם. כלל ידוע בבית המשפט הישראלי שאין השופטים חולקים על הערכות מצב צבאיות.

כדרך אגב נעיר שההגיון הצבאי עצמו של "יצירת חיץ" אזרחי כאמצעי הגנה הוא רעיון עיוועים. יישובי הפתחה שהוקמו עד אוקטובר 1973 לא הועילו במאום לבלימת הפלישה המצרית. יתר על כן, יישובי גוש קטיף בתוך רצועת עזה, שהוקמו על בסיס נימוקים "בטחוניים" דומים, הפכו במרוצת השנים בעצמם לנטל בטחוני עצום, שגבה את חייהם של עשרות ישראלים, עד שממשלת ימין נאלצה לפנותם. זהו דפוס בומרנג קבוע בהרפתקאות הפלישה הישראלית מעבר לגבול: יישובי החיץ, רצועת הביטחון, המאחזים – כולם הופכים ליעדי טרור בפני עצמם, במקום "להגן" על העורף. במוקדם או במאוחר הם מפונים; דמם של הקורבנות שנפלו כדי להחזיק בטריטוריה הזאת, המוקפת אוכלוסיה ערבית עוינת, נשפך לשווא.

בכל מקרה, התצהיר של טל עמד בסתירה גמורה לדו"ח ועדת החקירה של אלוף אהרון יריב, שנכתב מיד אחרי האירועים בפתחה. טל מציג את המאבק בטרור כיסוד החלטתו של אלוף הפיקוד שרון. אך בעדותו של שרון עצמו בוועדת יריב, אין שום זכר לטרור. שרון העיד כי "לאור הצורך להקים יישוב נוסף בפתחת רפיח הורה פיקוד הדרום לממש הפקעה שבוצעה בזמנו ולא מומשה בשלמותה". זאת ועוד, צו ההפקעה המקורי (שעל פיו כביכול פעל שרון) היה מצומצם בהרבה מן השטח שגודר, כפי שמצאה הוועדה, כך שמעדות שרון עלה, כי לא היתה מניעה להשיב בדואים לשטחים שגודרו בטעות.

שרון גם הסביר לוועדה שלא עדכן את מתאם הפעולות גזית על הפעולות כיוון  שהפיקוד "רק יזם פעולה התיישבותית", בשעה שההוראות מחייבות לעדכן את מתאם הפעולות בשטחים רק "בנושאים הקשורים בפעילות בטחונית ובהטלת סנקציות". משמע: הפעולה ההתיישבותית לא היתה קשורה בפעילות בטחונית.

מתחילים להבין למה המדינה לא ביקשה משרון לכתוב את תצהיר התשובה לבג"ץ?

האדם היחידי שהתייצב הן בפני ועדת החקירה והן בפני בית המשפט היה סא"ל נסים קזז, מפקד נפת ח'אן יונס. כזכור, בפני הוועדה אישר קזז שמטרת הפינוי היתה להכין את הקרקע להתיישבות יהודית. וראה זה פלא, בתצהיר שהגיש לבג"ץ מטעם המדינה לא מוזכר הטעם ההתיישבותי ובמקומו ניתן רק הטעם הבטחוני – מניעת פעילות חבלנית. מפקדו של קזז, תא"ל יצחק פונדק, לא הגיש תצהיר לבג"ץ על אף שהיה בין המשיבים. הסיבה לכך, טוענים קרצמר וגורנברג, היא שהוא לא ידע על כוונת הפינוי והסתייג ממנה, כפי שעלה בעדותו בוועדת יריב.

לכל אורך הדיונים, דבקה המדינה בנימוקים בטחוניים טהורים, ואילו העותרים ניסו לקעקע אותם. כך למשל, הצביעו על הירידה באירועי הטרור דווקא סמוך לפעולת הגירוש ועל ריחוקם הגיאוגרפי מאזור הגירוש. עו"ד הולצמן רמז כי "מטעמים כמוסים" בוצע הפינוי ונמנעת החזרת הבדואים לשטחם. כשנשאל בידי השופטים לכוונתו, אישר שמדובר בתכניות ההתיישבות בפתחה.

בג"ץ דחה את עתירת הבדואים. בראש צוות השופטים ישב משה לנדוי ולצידו ישבו אלפרד ויתקון ויצחק קיסטר. בית המשפט לא איפשר לעותרים לחקור את כותבי התצהירים או לבקש תצהירים נוספים שעשויים לשנות את התמונה שהוצגה בפניו. היתה זו החלטה גורלית ששיחקה לידי המדינה, כותבים קרצמר וגורנברג: בבג"ץ אלון מורה, רק 6 שנים מאוחר יותר, התקבלה עמדת העותרים שמניעי התפיסה הצבאית היו התיישבותיים ולא בטחוניים רק על סמך שאלון שהוגש לאחד מכותבי התצהירים, ששימש מעין חקירה בכתב שלו. אבל בפרשת פתחת רפיח, בית המשפט לא רצה לדעת יותר ממה שהציגה בפניו המדינה.

הדבקות באי-ידיעה עולה בבירור מהחלטתו של השופט לנדוי שלא לבקש לראות את דו"ח ועדת יריב, שהוזכר במהלך הדיונים כמה פעמים. הדו"ח הזה, שהוגש לרמטכ"ל והביא לנזיפה בשני קצינים והעברה מתפקיד של קצין נוסף, סיפר סיפור שונה לחלוטין מן הסיפור של המדינה בבג"ץ. כפי שתואר קודם לכן, כל העדים שראיינה הוועדה אמרו שגירוש הבדואים נועד לפנות שטחים להתיישבות יהודית. היוזמה, כזכור, הגיעה מן הסוכנות היהודית. אף עד לא הזכיר פעילות חבלנית שבוצעה בשטח הפתחה או מתוכה. הייתכן שקציני צבא הסתירו טעמים בטחוניים מפני ועדת חקירה צבאית וחשפו אותם רק בפני בית משפט אזרחי?

מדוע לא ביקש בית המשפט לראות את דו"ח יריב? כי המדינה טענה שהדו"ח עסק רק בדרכי הביצוע של הפינוי ולא בסיבותיו. זאת היתה הטעיה, ובית המשפט האמין –  רצה להאמין – למדינה. למעשה, בית המשפט הותיר בידי המדינה את שיקול הדעת השיפוטי: שהיא תחליט בשביל השופטים מה רלוונטי ומה לא. זאת כמובן פריבלגיה של המדינה, אף פעם לא יסכים בית המשפט להתפרק כך מסמכותו בפני עותר אזרחי. המדינה עושה שימוש נרחב בפריבלגיה הזאת, למשל בקביעה שחומר הראיות יהיה חסוי גם מפני נאשמים בעבירות בטחוניות.

לו היו השופטים נחשפים לדו"ח, לסתירות בינו לבין תצהיר האלוף טל, לסתירות בין גרסת אל"מ קזז בבית המשפט לגרסתו בוועדה – היו אולי משתכנעים שאכן עמדו שיקולים לא צבאיים בהוראה לגרש אלפי בדואים מאדמתם. בית המשפט לא הסתפק בהימנעות מדרישה לראות את הדו"ח. הוא גם מנע, באופן אקטיבי, מנציג העותרים לחקור את אלוף טל על תצהירו. למעשה, תנאי הדיון במשפט לא הותירו שום סיכוי לעמדה שמערערת על גרסת המדינה.

עז הפיתוי להרהר בהסטוריה אלטרנטיבית. בג"ץ אלון מורה הדרמטי ביטל את תפיסת 5,000 דונם מאדמות הכפר רוג'יב לטובת הקמת אלון מורה משהשתכנע כי לא צרכים צבאיים עמדו מאחורי ההפקעה. שוו בנפשכם שבג"ץ פתחת רפיח היה מסתיים כמו בג"ץ אלון מורה – לו חשפה המדינה את דו"ח יריב, לו התעקשו השופטים להגיע לחקר האמת במקום להסתפק באמון עיוור במדינה (זה לא מופרך בכלל; שניים מן השופטים בבג"ץ פתחת רפיח, לנדוי וויתקון, ישבו גם בבג"ץ אלון מורה, ושם פסקו ההיפך). או-אז היתה בטלה ההפקעה, הבדואים היו חוזרים לשטחם, וכל פרוייקט חבל ימית היה נבלם באיבו. איך היתה נראית הפוליטיקה הישראלית ללא "טראומת ימית"? איך היה נתפס פינוי גוש קטיף ללא התקדים הזה? יסיק כל אחד את מסקנותיו.

על כל פנים, שופטים שאינם רוצים לדעת ישבו בכל צומת מכריע של פרוייקט נישול הפלסטינים מן הארץ. שופטים שהרכיבו סכים מצידי עיניהם, פן חלילה תחרוג "הידיעה השיפוטית" שלהם מעבר לתלם הצר שסימנה להם המדינה; שופטים שבמחי כמה מלים מהוקצעות הפכו אשליה נאיבית בדבר "שוויון" ללא הבדל גזע ועם לעובדה שרירה וקיימת; שופטים כאלה היו הרבה.

אזכיר רק שתי דוגמאות. כשאישר בג"ץ את החפירות הארכיאולוגיות בחניון גבעתי בסילואן, נצמדו השופטים לטענה המיתממת של רשות העתיקות כאילו מדובר בחפירות הצלה בלבד ואין לדעת מה יעלה בגורל האתר – בשעה שהיה ידוע היטב שאלע"ד, שעמדה מאחורי החפירה, כבר תכננה במקום את "מתחם קדם" המפלצתי על חלקת השטח הציבורי האחרונה שנותרה לתושבי סילואן. בגלגול עיניים מתחסד חתמה השופטת עדנה ארבל את פסק דינה: "יובהר למעלה מכל ספק כי אין בחוות דעתי כל היתר או הכשר לביצוע כל עבודה שמעבר לחפירות הארכיאולוגיות במקרקעין ולא ניתן לה היתר כדין." ובכן, שופטת נכבדה, הגיע הזמן לפקוח את עינייך העצומות, כי במו ידייך הכשרת גם הכשרת את המפלצת הזאת, שתקום על גבם של תושבי סילואן. כך טענו העותרים ואת דחית אותם בביטול.

דוגמה שניה: במהלך המאבק המשפטי המייגע של תושבי אום אל-חיראן נגד הכוונה להרוס את כפרם ולבנות תחתיו יישוב יהודי (מאבק שבסופו נכשל), הם הגיעו לדיון בערר שהוגש למועצה הארצית לתכנון ובנייה. אחת מטענותיהם היתה שהיישוב המיועד יהיה ליהודים בלבד ולכן לא תהיה להם אפשרות להתגורר בו. הדברים היו כבר אז ברורים לחלוטין, שכן גרעין היישוב המיועד, חירן, התבסס על אוכלוסיה דתית לאומית שפעלה לאור הציווי "והורשתם אותה וישבתם בה" – בוודאי לא ציווי שחל על בדואים. ואף על פי כן, נשיאת ההרכב דחתה את הערר והוסיפה "כי אם יוכח שאכן יוקם במקום יישוב יהודי הדבר מהווה מבחינתה בעיה רצינית". ועל כך כבר כתבתי – אכן בעיה רצינית, אבל למרבה המזל – בעיה של הבדואים, לא של השופטת. זו עטתה על עצמה גלימה של בורות מרצון (כאילו אין כוונה להקים במקום יישוב יהודי בלבד, כאילו הסלסול הלשוני "בעיה רצינית" יהווה מכשול משפטי בפני המנשלים), וכך סללה את דרכו של חירן, יישוב הטרנספר, אל הקרקע.

דברים שרואים מחוץ לכתלי בית המשפט

קל לשופטים לאטום אוזניהם ולעצום עיניהם לנוכח ידיעות שמגיחות אל המרחב הציבורי אך אינן מובאות אל מול אפם בחלל בית המשפט. ברצותם, קל להם גם לא להבין דבר מתוך דבר ולהסתפק בפשוטו של טקסט. מה שמשפטנים קוראים "ידיעה שיפוטית" – אותן עובדות שהן "נחלת הכלל" ומותר לשופט להביאן בחשבון גם אם לא נכללו בחומר הראיות – הוא מושג גמיש למדי; ודאי שאין הכרח לשופט לכלול בו מידע שסותר את עמדת המדינה.

הנה פיסת מידע כזאת, שכנראה לא היתה ידועה לשופטים. במהלך הגירוש עצמו, ב-30 בינואר 1972, קיים מתאם הפעולות בשטחים, תא"ל שלמה גזית, פגישה עם יחיאל אדמוני, מנכ"ל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, בנושא העיר הישראלית שתוקם בסמוך לרפיח. אלה היו התכניות ליישוב ימית שדיין קידם עוד לפני אישור הממשלה. גזית אומנם טען לפני ועדת יריב שלא ידע על הגירוש, אך מאליה עולה התהייה: בשעה שסקר את תכניות ימית, מה בדיוק חשב לעצמו שיעלה בגורלם של הבדואים המתגוררים בשטחים שיועדו לעיר?

ימית, 1980.

ימית, 1980.

מן הישיבה הזאת יצא צוות תכנון שהפיק חוברת חזון לימית. על פי התכנון, תוקם עיר בהיקף של עד רבע מיליון תושבים עם נמל מים עמוקים. דבר החוברת – שנכתבה עוד לפני שהממשלה בכלל אישרה הקמת עיר כזאת! – הודלף לעיתונות באוקטובר 1972. שר האוצר ספיר תקף את התכנית בחריפות וטען כי עיר בסיני היא בזבוז כסף ומכשול לשלום. דיין התעקש על התכנית ובסוף ידו היתה על העליונה. ימית הוקמה ב-1973, אך קצרים היו ימיה, וב-1982 פונתה, כמו כל התנחלויות פיתחת רפיח. לפני הפינוי היו בה 625 משפחות בלבד. על אף התמריצים הממשלתיים, הישראלים לא נהרו באלפיהם לימית.

התבטאויותיו של דיין בכנסת, שנה לפני פסיקת בג"ץ, שמו ללעג את האמתלה הבטחונית. הן היו פומביות, העותרים הציגו אותן בבית המשפט – ובכל זאת לא נכללו ב"ידיעה השיפוטית". המחלוקת בין ספיר לדיין על הקמת עיר בפתחת רפיח סוקרה בהרחבה בעיתונות; גם היא לא הצליחה לחדור את חומות "הידיעה השיפוטית". במפגן מרשים של בורות מרצון, השופטים הצליחו לצלוח את 15 החודשים שבין האירועים בפתחה ועד לפסק הדין, מבלי שתתערער אמונתם המוצקה ב"טעמי הבטחון החיוניים" שעמדו מאחורי הגירוש.

עמוס קינן, בקטע סאטירי מזהיר מיוני 1972, תיאר ישיבת גנרלים דמיונית ב-1977 (5 שנים בעתיד), שבה מסביר האלוף פ.מ. מרגליות: "גידור פתחת רפיח ונישול הבדואים בשעתו לא היו כלל וכלל הכרח בטחוני. לצה"ל לא היתה צפויה כל סכנה מן הבדואים, והם לא יכלו לסכן את התעשייה האווירית וכמו כן את תעשיית השימורים והטקסטיל. לאמיתו של דבר, היתה זו יוזמה פרטית של מפקד מקומי, שפעל מתוך שיקולים פוליטיים." הקטע ממשיך בתירוצים שיינתנו לכיבוש קהיר, כווית ובחריין. רק שהסאטירה פיגרה אחרי המציאות. כבר ב-1968 היה ברור שמדינת ישראל לוטשת עיניה לפתחת רפיח, למטרות התנחלות, ולא דובר ב"מפקד מקומי", אלא בהנהגה.

חייו ומותו הקצרים של חבל ימית

מדינת ישראל הסתערה על חצי האי סיני כאילו אין מחר וכאילו לא יהיה שלום אף פעם. בתוך 7 שנים בלבד, בין 1971-1978, הוקמו בסיני לא פחות מ-21 יישובים, מתוכם 16 בפתחה. ב-1978 עצמה, כשחרב הפינוי כבר הונפה מעל חבל ימית והוקפא התיכנון של יישובים נוספים, עלו על הקרקע עוד שני יישובים, תלמי יוסף ופריאל. הם שרדו בקושי שנה. במרץ 1979, כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, נגזר דינו של כל חבל ימית. ספק אם היה פרוייקט ממלכתי מופרך כל כך בתולדות המדינה: השקעות עצומות בתשתיות מים וחשמל לקצוות הארץ, תמריצים עצומים למאות מתנחלים (הם נקראו "מתיישבים"), תכנון של עיר לרבע מיליון נפש – וכל זה שרד בקושי עשור. מצעד איוולת מזורז ואכזרי.

עד 1982 פונו כל היישובים. דחפורים הרסו את כל המבנים. שלח אותם שר הביטחון, אריאל שרון, כנראה הפוליטיקאי הישראלי היחידי שעל שמו רשומה הריסה כפולה של אותו אזור עצמו, פעם כנגד ערבים ופעם כנגד יהודים.

%d7%9e%d7%a4%d7%aa-%d7%99%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%91%d7%99-%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%aa

יישובי חבל ימית; לחצו להגדלה.

הפינוי של ימית עצמה נחרת בזיכרון הציבורי כאירוע "טראומתי", עם תמונות של צעירים הנאחזים בכוח בבתיהם (ביניהם גם צחי הנגבי הצעיר), מודל שאומץ בהתלהבות בידי נוער הגבעות שנים אחרי כן. סביב הההתנחלות בחבל ימית התפתחה, בזמן אמת וביתר שאת לאחר הפינוי, מיתולוגיה שלמה של חלוציות, רוח חופשית, חופים ושיער מתבדר ברוח, תמימות וראשוניות. המיתולוגיה הזאת ממשיכה לפרנס אתרים באינטרנט, ספרי זכרונות, כנסים ושירים.

אבל כל התום והיופי הזה, כמו כל פרק אחר בסיפור הזה, ישב על בסיס רקוב: בסיס של נישול של אלפי בדואים מאדמתם, רק כדי לפנות אותה לחלוציות המתרוננת של היהודים. הכל נשכח באחת; העיתונים הפסיקו לדבר על הפצע המכוער של "פתחת רפיח" והחלו לחגוג כל מבנה טרומי או יציקת בטון חדשה ב"חבל ימית". כל זה קרה כל כך מהר שאפילו הכינוי "פתחת רפיח" בוּער מן השפה, ולא הוזכר עוד, לא הוא ולא תושביו המקוריים.

האם ידעו המתנחלים מי היו תושבי האזור המקוריים? ודאי שידעו. מה שהיה גלוי לעיניהם של חברי ניר-עוז היה גלוי גם לעיניהם של חברי דקלה. הם ראו את השדות הרמוסים בידי הבולדוזרים של צה"ל. הם גם העסיקו את הבדואים כפועלי יום, וכפי שתואר למעלה, אפילו הזילו דמעות תנין על תנאי ההעסקה המשפילים שהם עצמם הציעו לבדואים. ובכן, ידעו ולא רצו לדעת; ידעו ושכחו; ידעו עד דלא ידע. גם הם תרמו את חלקם לתורת האי-ידיעה הציונית, ואי-ידיעתם הרצונית העניקה ריח דוחה במיוחד לתעשיית הנוסטלגיה שצמחה סביב הגעגועים לחבל ימית. יאמר מי שיאמר שגם מתנחלי ימית היו קורבן לציניות של פוליטיקאים תאבי התפשטות קולוניאלית. כן, הם היו, וצער העקירה שלהם היה אמיתי. אבל גם צערם של הבדואים שנעקרו היה אמיתי, ואולי אף עז יותר, שכן הם ישבו במקום מדורי דורות ולא רק שנים ספורות. ואף אדם אינו מתנער מאחריותו רק מעצם היותו קורבן. מתנחלי ימית הגיעו ביודעין לשטח גזול, שתושביו עברו טרנספר. רוב מתנחלי הגדה המערבית עברו לשטח גזול שתושביו לא עברו טרנספר (עדיין), ומן הבחינה הזאת, הם טובים מקודמיהם.

ומה קרה בסוף עם הבדואים והפתחה שחזרה לשליטת מצרים? הנה הדברים שכתב עודד ליפשיץ מקיבוץ ניר-עוז ב-2002:

"ב-82', ערב הפינוי, מתנגדי הנסיגה מסיני טענו שהמדבר יחזור לפתחה אחרי שישראל הפריחה אותה. שנה לאחר מכן נסענו דורי, אשתי ואני לפתחה המצרית. הבדואים, שקיבלו אותנו בחום ובשמחה, חזרו לאדמתם וממשלת מצרים סייעה להם לבנות לעצמם בתים גדולים ומרווחים. אימת הבולדוזרים הוסרה וכל השטחים עובדו וניטעו מחדש.

חלף עוד עשור עד לביקור הנוכחי. השטח התמלא כליל בבתים ובמטעים. הוקמו שם עשרות מרכזים כפריים ובכל אחד מהם יש בית ספר ומרפאה. חזרו אלינו שמות ששכחנו: צומת מסורה, שהפכה למעין עיירה ובה שוק אזורי, ג'וז אבו-רעד באזור אל מדפונה, שבו הוקמה, לא להאמין, מרפאה גדולה ונאה לבריאות האישה.

תעלת המים הענקית מהנילוס לצפון סיני הגיעה מזמן למבואות אל עריש והפריחה בדרכה שטחי מדבר נרחבים. צינור עב קוטר שיושלם בקרוב יוצא מקצה התעלה ויספק מי שתייה בשפע לאל-עריש, שהפכה לכרך ובו כ-700 אלף תושבים, לרפיח ולבדואים בכפרי הפתחה .הבדואים בישראל, שהיא עשירה לאין ערוך ממצרים, יכולים רק לחלום על סיוע ופיתוח כמו זה שקיבלו הבדואים בפתחה מממשלתם."

אקורד הסיום: גירוש שלישי

את פתחת רפיח וגירוש הבדואים ממנה זוכרים כיום מעטים בישראל. חדי הזיכרון אולי זוכרים שבעצם היו שני גירושים, כפי שתואר בדו"ח ועדת יריב: בגירוש הראשון, ב-14 בפברואר 1972, גורשו בין 1000-2000 איש מן השטח שמדרום לכביש עזה-אל עריש. ב-29 בינואר גורשו עוד 5,000 איש מן השטח שמצפון לכביש (שיועד לעיר ימית); המספרים האמיתיים, כאמור, כנראה גבוהים הרבה יותר.

אבל היה גם גירוש שלישי, שעליו ידעו בודדים בלבד.

ב-20 בפברואר 1972 ערך צה"ל תרגיל ענק בסיני להעברת אוגדה משוריינת על מכשול מים גדול – תרגיל "עוז". לצורך התרגיל יצר הצבא אגם מלאכותי באזור אבו עגילה, 45 ק"מ דרומית-מזרחית לאל-עריש. בתרגיל נכחו הרמטכ"ל דדו, שר הביטחון דיין וראש הממשלה מאיר. מה שלא הם ולא אלפי החיילים שהשתתפו בתרגיל ידעו היה ששבועות ספורים קודם לכן – כלומר, באותו זמן שגורש שבט הארמילאת מפתחת רפיח – הורה אלוף הפיקוד שרון לפנות את שטחי התרגיל מכ-3,000 בדואים שהתגוררו שם. הפינוי התבצע בחיפזון ובעיצומה של מכת קור חורפית. הבדואים לא הספיקו לקחת עימם את כל רכושם. הם צעדו בלילה בטמפרטורה של אפס מעלות. הקור והעייפות במהלך אותו לילה גבו את חייהם של 40 איש, מתוכם 28 ילדים.

הסיפור המזעזע הזה נשמר בסוד עשרות שנים. מי שתיעד את האירועים היה ד"ר יצחק ביילי, חוקר החברה הבדואית, שבאותו זמן גם שירת כקצין בממשל הצבאי. ביילי ניסה לברר עם קצינים בממשל ומהם שמע ששרון מעוניין שהשטח ישמש להתיישבות יהודית. מכר ותיק: פינוי לצורך התנחלות באמתלה צבאית. הוא גם דיווח למתאם הפעולות בשטחים, תא"ל גזית, אך זה לא עשה דבר בעניין. הבדואים לא הורשו לחזור לאדמתם גם אחרי התרגיל. בסופו של דבר ביילי התערב אצל הרמטכ"ל דדו, וזה הורה לשרון להחזיר את הבדואים.

ביילי ניסה לפרסם את הסיפור בעיתונות אך הדבר לא עלה בידו; הן סודיות התרגיל והן המבוכה שנגרמה באותו זמן ממש בפתחת רפיח, ונדונה בבית המשפט העליון, סיכלו כל אפשרות לחשוף את הגירוש השלישי, שבשונה מקודמיו, גבה את חייהם של עשרות אנשים. הפרשה נחשפה רק לפני שנתיים בספרו הביוגרפי של דייויד לנדאו על אריאל שרון.

צה"ל לא חקר, ואף קצין לא ננזף או נענש. למה? כי הסיפור לא דלף החוצה. אם אין מחאה, אין פשע. זו אי-ידיעה וזה שכרה.

לטאטא את הבדואים, שגרה ישראלית

זה המקום להזכיר שמשחר ימיה נאבקה מדינת ישראל בבדואים וראתה בהם נטע זר שיש לגדר ולתחום, במקרה הטוב, או לטאטא הצידה, במקרה הרע. יותר מפעם אחת טיאטאה המדינה את אותו שבט בדואי מאתר אחד למשנהו, ואז שוב פעם, ולבסוף פשוט הכריזה עליו כעל "פולש בלתי חוקי"; ציניות גמורה, שכן המדינה היא שפלשה לאדמות הבדואים וחמדה אותן לעצמה.

בשנות ה-50' ריכזה ממשלת ישראל את את הבדואים שנותרו בנגב – כ-11,000 איש, שמינית מאוכלוסית הבדואים טרם הנכבה, שרובה הגדול גורש לעזה ולירדן – בשטח של 5% בלבד משטחי הנגב, מצפון מזרח לבאר-שבע, שכונה "אזור הסייג". השטחים שמחוצה לו הוגדרו שטחים צבאיים סגורים ונאסר על הבדואים לחזור אליהם, אבל במקביל הוקמו מושבים וקיבוצים יהודיים בשטחים שהתפנו. על הביזה הממלכתית הזאת בחבל הבשור כתב דן גזית בפוסט אורח בבלוג לפני 3 וחצי שנים (ראו גם "נוודים בעל כורחם", דו"ח עדאלה, 2010; "עיון מחודש בהלכת "הנגב המת": זכויות קניין במרחב הבדואי", משפט וממשל 2012, אורן יפתחאל, סנדי קדר ואחמד אמארה, עמ' 7-147).

במהלך השנים הצטמק אזור הסייג בכרבע משטחו, 235 אלף דונם שהופקעו בידי ממשלות ישראל, לצורך הקמת יישובים יהודיים, מחנות צבא וגם לצורך הקמת עיירות בדואיות שבהן התכוון השלטון לרכז את האוכלוסיה הכפרית. שבע העיירות האלה ועוד 11 יישובים כפריים הם היישובים הבדואים המוכרים היחידים. כלל שטח השיפוט שלהם – כ-135 אלף דונם. זהו 1% בלבד משטחה הכולל של נפת באר שבע, ש-31% מתושביה (192 אלף איש) הם בדואים. מחצית מאוכלוסית הבדואים בנגב מתגוררת בכ-40 יישובים לא מוכרים. האדמות שברשותם מהוות 2.7% בלבד משטח הנגב.

1% מהשטח ל-31% מהאוכלוסיה. במשך עשרות שנים, זה המקסימום שהסכימה מדינת ישראל להקצות לאוכלוסיה הבדואית. במקביל, מקפידים תועמלני השלטון ועיתונאים בורים להפיץ שקרים על "השתלטות הבדואים על קרקעות הנגב", כאילו יש לבדואים אפשרות לבנות באופן חוקי במקום מושבם. מאות ואלפי בדואים ניסו להשיב לעצמם בדרך חוקית מקצת מן האדמות שנגזלו מהן במרוצת השנים. סך כל תביעות הקרקע שלהם – 5.4% משטח הנגב. גם זה כנראה יותר מדי, וכך באו לעולם ועדת גולדברג, ומתווה פראוור, ושלל התכניות לצמצום שטחי המחיה של הבדואים (עוד נתונים – כאן).

טיפין-טיפין דוחקת המדינה את הבדואים מאדמותיהם ומושיבה תחתם יהודים. המקרה הבוטה ביותר, שזכה לפני שנתיים לחותמת בג"ץ, הוא הריסתם של הכפרים אום אל-חיראן ועתיר לטובת היישוב הדתי-לאומי חירן ויער יתיר; גם כאן לא פסחה קדחת העיברוּת על ההורסים ומוחקים. את הכפר הבדואי אום אל-חיר, הצמוד להתנחלות כרמל, מנסה המנהל האזרחי למחות מעל המפה שוב ושוב. שבטי הג'האלין והכעאבנה שפרושים במרחב בין ירושלים למישור אדומים מיועדים כולם ל"פינוי", על מנת להכשיר את השטח לתכנית E1 הידועה לשמצה. בני כפר אחד נבעטו מהנגב ב-1948, ב-1980 נבעטו מן השטח שיועד להתנחלות כפר אדומים, נבעטו שוב לוואדי קלט, נבעטו שוב כדי לפנות שטח להתנחלות מצפה יריחו, וכעת, 4 ק"מ ממצפה יריחו, המנהל האזרחי שוב בועט בהם הלאה, אף על פי שהוא עצמו העבירם למיקום הנוכחי. קהילות בדואים דומות, כולן חיות בתנאי עוני מרוד, נאבקות בציפורניים במשך שנים נגד הגירוש ממרחב E1.

קרוואנים מנותצים, עבודה של המנהל האזרחי, בקהילת בדו אל-באבא ב-E1, ינואר 2016. צילום: מוסעב עבאס

קרוואנים מנותצים, עבודה של המנהל האזרחי, בקהילת בדו אל-באבא ב-E1, ינואר 2016. צילום: מוסעב עבאס

תכניות הגירוש משטח E1 מתכסות בשמות נאים כמו "ריכוז אוכלוסין" אבל גם הן מסתכמות במערכה נוספת על ייהוד המרחב. ניסיון ראשוני לזרוק את בני הג'האלין למזבלה, פשוטו כמשמעו, לא עלה יפה. מאז החל המנהל האזרחי לגלגל תכנית להקמת עיירה בדואית מצפון ליריחו, רמת נועימה, עבור כ-20 אלף איש משבטי רשאיידה, כעאבנה וג’האלין. כנהוג, אף נציג מהנתינים עצמם לא הוזמן להשתתף בגיבוש התכנית, שמתעלמת מן ההבדלים בין שלושת השבטים, ולא מקצה שטחים לעדרים או למרעה. גם מבחינה תעסוקתית, מדובר באסון. לעת עתה התכנית תקועה בשל עתירות לבג"ץ, אבל ניסיון העבר מלמד שבג"ץ מערים לכל היותר מכשולים טכניים ואינו חולק על עצם ההיגיון התכנוני (ובשורה התחתונה, הגזעני) ששורר בשטח C  בגדה; להיפך, בג"ץ העניק לו חותמת כשרות. המחסום האחרון, אחרי בג"ץ, הוא הממשל האמריקאי, אבל כללי המשחק השתנו בממשל טראמפ, ובהחלט מתקבל על הדעת שהבנייה ב-E1, אשר הוקפאה מאז ממשל בוש השני, תקבל אור ירוק. חוק הסיפוח כבר מוכן ורק מחכה לשעת כושר.

אם תאושר תכנית רמת נועימה, הגירוש משטחי E1 יהיה שידור חוזר של הגירוש מפתחת רפיח. קו ישר יחבר את פתחת רפיח, אום אל-חיראן ו-E1. להבדיל מ-1972, שבה עוד היה אפשר להסתיר מעשים כאלה מן הציבור, כיום אי אפשר; יותר מדי עיניים ומצלמות בינלאומיות מכוונות לשטח C. על כן תנקוט המדינה במסלול השקר, לא במסלול ההסתרה, כדי להצדיק את העוול ("פלישה לאדמות מדינה", "בניה לא חוקית", וכדומה). הציבור הישראלי יבלע כל הבל. קולות סוררים, דוגמת חברי הקיבוץ הארצי לפני 45 שנים, לא יישמעו.

פרשת עקרבה

נחזור לשנות ה-70' המוקדמות. היה זה תור הזהב של הטריק המלוכלך בארגז הכלים של הכיבוש – תפיסה צבאית של קרקעות ערביות והפיכתן להתנחלויות יהודיות, לא צבאיות ולא בטיח. ממש במקביל לגירוש בפתחת רפיח התחוללה פרשה מכוערת אחרת בכפר עקרבה שבשומרון, שנדונה בבלוג לפני כשנתיים. ישראל חמדה את אדמות הכפר הפוריות. לאחר שנכשל המנהל האזרחי בניסיון לרוכשן, הוצא צו תפיסה צבאית ל-5,000 דונם ששימשו לחקלאות אינטנסיבית. השטח גודר בסוף ינואר 1972 – זמן עמוס למגדרים של צה"ל, בגדה ובסיני. בינתיים הבשילו הגידולים, למורת רוחם של השלטונות. בצעד חסר תקדים, השמידו מטוסי ריסוס של צה"ל 2,000 דונם תבואה של תושבי עקרבה.

גם הסיפור הזה הושתק ודלף (דרך עיתונות זרה) רק ביולי 1972. פרץ משבר גדול בשמאל, ושוב, כמו בפתחת רפיח, התברר שהכרזות "בטחוניות" לחוד ומציאות התנחלותית לחוד. על קרקעות עקרבה הוקמה התנחלות נח"ל גיתית, במבצע חשאי, שעליו ניצח אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי. ההתנחלות, שאוזרחה אחרי שנתיים, יושבת על 3,200 דונם אדמה פרטית שנגזלה מכפר עקרבה. לאחרונה פורסם שמחצבה ישראלית נטושה בשטח הזה תופעל מחדש, תוספת לשוד המחצבות בגדה המערבית.

בפתחת רפיח ובעקרבה פעלה שיטה זהה. הצעד הראשון היה סימון המטרה: התנחלות מעבר לקו הירוק. מי סימן? נצי המערך – דיין, פרס, אלון וגלילי. הסיבה לא היתה כלכלית או משיחית, אף כי נוח היה למנהיגים לרתום לצידם מניעים כאלה. היא היתה, בפשטות, האינרציה הציונית העמוקה ביותר, האינסטינקטיבית, של כיבוש והפרחת השממה. ואם ה"שממה" אינה שוממה – ובכן, יש לעשותה שוממה: דחפורים ומטוסי ריסוס יהפכו ארץ שאינה בתולה לארץ בתולה. נהרוס ונשמיד ונקבל לוח חלק משלנו. אחר כך נטביל את הגזל בשמו החדש; הלאה רפיח ועקרבה, פנו דרך לימית וגיתית.

ומי יבצע? אלופים תאבי כיבוש, ששים אל הנישול: שרון וגנדי. ואם תתפלק להם "חריגה מסמכות", קריצה קריצה, לא נורא, זה בעצם מה שאנחנו אוהבים בהם, צברים חסרי-מעצורים שכמותם: היכולת להוציא אל הפועל תאוות אסורות בלי סנטימנטים. הם ישקרו שפעלו באישור, קריצה, ואנחנו נשקר שפעלו מאחורי גבנו, עוד קריצה (כל כך הרבה פעמים פעל שרון לכאורה "מאחורי גבם" של מפקדיו, כל כך הרבה נו-נו-נו הופרחו לעברו, ובאורח פלא, כל זה רק דחף אותו גבוה יותר בדרגות הפיקוד – מה שמלמד על רוח צה"ל יותר מאשר על רוח שרון).

וכדי שכל מסכת הפשעים הזאת תתגלגל כסדרה, האמת חייבת להיבעט הצידה, ואת מקומה יתפסו השתיקה במקרה הטוב, והשקר במקרה הרע.

הסטוריה של שקרים

העובדה ההסטורית שמזדקרת שוב ושוב מימיו הראשונים של פרוייקט ההתנחלות הישראלי היא שהוא היה מושתת על הסתרה, סילוף ושקרים; מה שנצרב בזיכרון הלאומי, אם בכלל נצרב משהו, שונה מאד מן האמת ההסטורית, וזאת לא משום שכחה טבעית אלא משום השכחה מכוונת. זאת עובדה רבת עניין שטעונה הסבר. היא מסיטה את מוקד העימות בחברה הישראלית מפולמוס פסבדו-פוליטי, בין שני "מחנות" שכביכול דוגלים באידאולוגיות הפוכות (האירועים שתוארו כאן, כולם תחת שלטון "השמאל", מפריכים את התפיסה הזאת בנקל), אל עימות שונה לחלוטין, פוליטי הרבה יותר: העימות בין תרבות השקר לתרבות האמת; בין צבא ההסתרה לבין גרילת החשיפה. והיא גם מעוררת שאלות רחבות יותר על תפקידה של האמת במציאות הפוליטית.

פרשת פתחת רפיח כולה התנהלה במחשכים. שרים לא ידעו, הרמטכ"ל לא ידע, קצינים בכירים לא ידעו. משדלפו כמה פרטים, הצנזורה מיהרה לקבור אותם שוב הרחק מעין הציבור. "חקירה" פנים-צה"לית הסתיימה במסקנות שהוסתרו מהציבור כיוון שסתרו את עמדת המערכת הרשמית. דיונים בבית המשפט הסתמכו על פערי מידע מתוך אמון עיוור במערכת הביטחון. וזמן קצר לאחר ה"פרשה", הקרקעות וגם ההסטוריה נכתבו מחדש – חבל ימית בא לעולם, נושא בכנפיו חלוציות ותום של התחלה מבראשית.

השיבה לגוש עציון היתה יוזמה ממשלתית סודית ולא "היגררות" אחר מתנחלים משיחיים. ההשתלטות על אדמות עקרבה התכסתה במניעים צבאיים שהתגלו כוזבים. מערכת הביטחון ומשרד החוץ באותם שנים מגבשים תרבות שתוטמע היטב לשנים ארוכות: שפה אחת במסמכים פנימיים, שפה הפוכה בחוץ. האמת על גירוש הערבים, על המניעים ל"פינוי" שטחים עבור התיישבות יהודית מוכחשת נמרצות – בעיתונות, בבתי המשפט, בדיפלומטיה בינלאומית. השקר על אודות "צרכים בטחוניים", "סרבנות השלום" הערבית, מטופח במקביל בזירה הציבורית. ההנחיות המפורשות הן לעשות הכל כדי להיראות כמי שחותר לשלום אך לוודא ששום הצעת פיוס לא תבשיל.

זהו עיקרון אסטרטגי של מדיניות ישראל לניהול הסיכסוך עם הפלסטינים. בימים הראשונים של מבצע "צוק איתן" ניתחתי אותו בפרוטרוט תחת הסיסמה – "לוודא שאין פרטנר". יש בעיקרון הזה כדי להסביר יפה את תיזמונם של סבבי האלימות בעזה, אבל שורשיו נעוצים עוד ב"טוב שארם בלי שלום" של דיין.

מה זה אומר על הכיבוש הישראלי בגדה, על פרוייקט ההתנחלות, על מציאות האפרטהייד שנוצרה בשטחים? מה זה אומר, שחלק הכרחי מבניית כל המפעל העצום הזה היה הטמעה של תרבות שקר בכל דרגי השלטון, תרבות השתקה באמצעי התקשורת, תרבות של עצימת עיניים ברשות השופטת, תרבות של בורות מרצון של הציבור הרחב?

מה זה אומר, שהאידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה, שהלאומנות הישראלית על כל ענפיה, אינן יכולות להכריע את הוויכוח על הארץ הזאת ללא תרבות השקר? שאת תקציבי העתק של החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית היה צריך להעביר "מתחת לשולחן"? שכמעט כל עסקאות הנדל"ן של תנועת "אמנה" לרכישת אדמות פרטיות מפלסטינים הן מזויפות? שאת המטרה האמיתית מאחורי "חוק הכניסה והאזרחות" – דילול דמוגרפי של האוכלוסיה הערבית – יש צורך להסתיר מהציבור ומבית המשפט? שהמדינה מממנת ומגבה את פעולות "תג מחיר" אבל מקפידה לטשטש עקבות? שבתחילת 2017 נמצאים 700 פלסטינים בבתי כלא ישראלים במעצר מנהלי – כלומר, יושבים בכלא חודשים ואף שנים מבלי לדעת במה הם נאשמים, מהו חומר הראיות, ואיך אפשר להתגונן בפניו? מה זה אומר, שהסתרה היא תנאי הכרחי להרשעה?

מה זה אומר, שכל קצין צה"ל שמזהה מצלמה של פעילי זכויות אדם המופנית כלפיו ממהר לחסום את העדשה, לאיים על הצלם, לשבור את המצלמה, למחוק את התיעוד?

על הבלתי-נסבלות של האמת

דבר אחד לפחות זה אומר: שהשמועות על מותה של האמת היו מוקדמות מדי. מערכת כל כך מסועפת שמשקיעה כל כך הרבה מאמץ בהסתרת האמת מפני כל כך הרבה אנשים, לאורך כל כך הרבה שנים – לא היתה מתקיימת אלמלא היתה לאמת חשיבות עליונה; לא רק בעיניה, אלא בעיקר בעיני מי שבוחן אותה. האירוניה היא שדווקא הפושעים ומעגלי התמיכה שלהם מתייחסים לאמת ברצינות רבה הרבה יותר מאשר אגפים מסויימים בשמאל, ספק מיואשים ספק מפונקים, שמעדיפים להתכרבל בהגיגים על "פוסט-אמת" המתחזים לאבחנות סוציולוגיות בעודם לא יותר ממצב נפשי.

וזה רק הולך ומקצין, הפאניקה הזאת מפני האמת. הפאניקה מן המצלמות של "בצלם", הפאניקה ממפגש של תיכוניסטים עם "שוברים שתיקה". הפאניקה מקצינה כי השקרים הקצינו, הפער בין המציאות להזיה הקולקטיבית גדל והולך כל הזמן. יריעת השקרים נמתחת עוד ועוד, בקושי מכסה פינה אחת וכבר הפינה האחרת מציצה, מעשה שטן, חורצת לשון לאור יום. קראו את מאמרו של אמנון קפליוק מדצמבר 1975, "הכועסים על הראי", העוסק בדיוק במתח הזה בין ידיעת האמת לרצון להסתירה – מתח שנפרק בהטלת האשמה על "הראי" (= מי שדובר ומדווח אמת).

ההבדלים בין השקרים של 1972 ואלה של 2017 הם בסגנון אבל לא במהות. כיום מתנהל מצוד של ממש אחרי האמת ודובריה. מנהלים אותו תעמולנים בשכר ומרצון שתובעים לעצמם חזקה על אמת בדיונית, שתפרו לצרכיהם. שימו לב: זהו לא מצב של אדישות כלפי האבחנה בין אמת לשקר, עובדה לבדיה. להיפך: הבדיה תובעת לה מעמד של "אמת" בדיוק משום שהיא מכירה בעליונות הקוגניטיבית של המעמד הזה בתודעתו של הציבור. אלמלא המעמד המיוחס הזה, לא היו טורחים סוכני התעמולה להציג את גרסתם כעדיפה על מה שמציגים ארגוני זכויות אדם.

המחשבות האלה מחזירות אותי אל דברים שכתבה ארנדט על אמת ופוליטיקה, שתרגמתי בעבר בבלוג:

"רק כאשר קהילה שלמה פוצחת באמירת שקר עקרונית, ולא רק ביחס לעניין ספציפי, הופכת אמירת האמת, חופשיה מסילופים של אינטרסים וכוח, לגורם פוליטי ראשון במעלה. בשעה שכולם משקרים על כל עניין בעל חשיבות, או-אז מתחיל אומר האמת, בין אם הוא יודע זאת או לא, לפעול; הוא מכניס גם את עצמו אל הקלחת הפוליטית, כיוון שאם ישרוד (מה שלא סביר), הוא התחיל לצעוד לקראת שינוי העולם. אך במצב הזה, הוא שוב ימצא את עצמו מהר מאד בנחיתות מרגיזה… כיוון שהשקרן יכול לעצב בחופשיות את "העובדות" שלו כך שיתאימו לרווח או להנאת הקהל שלו, או אפילו רק לציפיותיו, רוב הסיכויים שהוא יהיה משכנע יותר מדובר האמת. למעשה, החזות האמינה תעמוד לצידו. הסבריו יישמעו הגיוניים יותר, כיוון שהיסוד הבלתי-צפוי – תכונה בסיסית של כל אירוע אמיתי – נעדר מהם, לרווחת המאזינים… המציאות, לעתים קרובות למדי, מתנגשת עם השכל הישר לא פחות משהיא פוגמת ברווחים או בהנאה."

"המאמץ העיקרי, הן של המרמים והן של הציבור המרומה, יופנה לשמר את הדימוי התעמולתי ללא רבב. הדימוי הזה, יותר משנשקפת לו סכנה מן האויב ומאינטרסים עויינים באמת, מאויים על ידי אותם יחידים בתוך הקבוצה שהצליחו להתנער מן הכישוף שלה ומתעקשים לדבר על עובדות או אירועים שאינם הולמים את הדימוי. ההסטוריה בת זמננו מלאה בדוגמאות של דוברי אמת עובדתית שנתפסו כמסוכנים ואף עויינים יותר מיריבים אמיתיים… מבחינה פוליטית, האמנות המודרנית של הונאה עצמית הופכת, על פי רוב, סוגיה חיצונית לסוגיה פנימית, כך שעימות בינלאומי או בין-קהילתי חוזר כבומרנג אל תוך הזירה הפנימית."

ארנדט מזהירה מפני תופעה שמוכרת לנו היטב:

"כששקרים מחליפים באופן עקבי ומוחלט את האמת העובדתית, התוצאה איננה שהשקר מתקבל כעת כאמת והאמת מוקעת כשקר, אלא שעצם יכולתנו להתמצא בעולם הממשי – וקטגורית ה"אמת מול שקר" היא אחד הכלים המנטליים שמאפשרים אותה – יכולת זו נהרסת".

אבל – וזה אבל חשוב – זו אזהרה ולא נבואה. ארנדט לא באמת האמינה שעולם המושתת על שקר יכול לשרוד לאורך זמן. על כן המאבק על חשיפת האמת ושימורה, הפצתה בציבור, הוא בעל חשיבות עליונה. כן, התיעוד הוא אחת המשימות הנעלות של השמאל בזמננו, אפורה ועמלנית ככל שתהיה. עתיד הדמוקרטיה, מזכיר לנו אדוארד סנודן, תלוי ביכולתנו לשבור קודים של שתיקה; הייתי אומר, לבגוד ב"רעות" ולכונן מחדש סולידריות עם הקורבנות – שתמיד מכירים את האמת הפוליטית טוב יותר מאיתנו. ארנדט מסיימת בטון אופטימי וגם אני רוצה לעשות כך, להיאחז באופיה החולף של השררה:

"השררה מעצם טבעה לעולם לא תוכל להעמיד תחליף ליציבות המוצקה של המציאות העובדתית, שחורגת משליטתנו ברגע שהפכה לעבר. העובדות מבססות את עצמן מתוקף עקשנותן, ובאופן משונה מתקיימות בהן, זו לצד זו, שבריריות ועמידות גדולה – אותה אי-הפיכות שהיא סימן ההכר של כל פעולה אנושית. בעקשנותן, העובדות גוברות על השררה; הן ארעיות פחות מתצורות של שררה, שצומחות מהתארגנות אנושית לצורך מטרה מסוימת ונעלמות עם השגת המטרה או כשלונה. אופיה החולף הופך את השררה למכשיר מאד לא מהימן להשיג קביעות כלשהי, ועל כן, לא רק האמת והעובדות אינן בטוחות בידיה אלא גם הלא-אמת והלא-עובדות."

ישראל גירשה ומגרשת ערבים כל שנותיה; הנכבה לא הסתיימה ב-1948. היא משקרת פעם אחת כשהיא מסתירה את מעשי הגירוש ופעם שניה, כשהם נחשפים, כשהיא מתרצת אותם בצרכי ביטחון. היא משקרת פעם אחת כשהיא מסתירה מעשי התנחלויות ופעם שניה כשהיא מציגה אותם כ"חזרה לקרקע יהודית" או "שימוש בקרקעות מדינה לא מנוצלות". פחות או יותר ישראל משקרת בכל היבט שקשור לפרוייקט הקולוניאלי של ייהוד שטחי הנגב, הגליל, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים.

למערכת השקרים הזאת שותפים רבים בכל שדרות החברה – משופטי בית המשפט העליון ועד למפעילי הדחפורים בכפרים הלא מוכרים בנגב. חלקם בורים מבחירה, חלקם מעצלות. אבל האמת העקשנית, הארורה הזאת, עדיין עומדת במרייה, אינה מתכלה.

ויש כאן גם בדל תקווה. אם אי אפשר להם לכיבוש ולאפרטהייד להתקיים בתנאים של שקיפות וכבוד לאמת, אם כל מרצם מוקדש לטשטוש עקבות ולטיפוח נראטיבים כוזבים – אז די ברור מה התפקיד שלנו, לא? ודי ברור שלא חל שום פיחות בחשיבות התפקיד הזה; להיפך. המיואשים מלגלגים: מה חשובה האמת, הכל משחקי כוח ושליטה. אבל המיואשים בעצמם מנותקים מן האמת ההסטורית: שיכורי הכוח והשליטה מייחסים משמעות עצומה לאמת, אחרת לא היו נלחמים נגדה עד חורמה. האם משטר האפליה האתני בישראל היה יכול להגיע לאן שהגיע מתוך התנהלות שקופה והודאה ברורה במחיר האנושי שגובים פשעיו? האם יוכל להמשיך לשרוד ואף לשגשג תחת אור השמש העזה של האמת הפומבית?

יש רק דרך אחת לדעת.

* * *

 

[* תודה לעודד ליפשיץ מקיבוץ ניר-עוז]

3 בינואר 2017 / עידן לנדו

נפתלי בנט, חרא של שר

נפתלי בנט, חרא של שר
מומחה גדול בהלנת שכר
יותר יהדות, הוא חוזר ומסביר
יהדות זה הפער בין עני לעשיר?

נפתלי בנט, חרא של שר
ביקורת אסור, גזענות מותר
מורים משתכרים אל צרור נקוב
יהדות בחו"ל זה יותר חשוב

נפתלי בנט, חרא של שר
חצי דונם בית, כבוד ויקר
נמשיך לדבר על לאום ועל דת
40 תלמידים בכיתה, למי אכפת

נפתלי בנט, חרא של שר
מספח שטחים אבל רק על נייר
דו-קיום לא יהיה, תלמידים למג"ב
הסטודנט הוא "לקוח", יש לשמור על אוזניו

נפתלי בנט, חרא של שר
את מורי הקבלן נשפיל עד עפר
נפתלי בנט, כולך רהב קר
אל תתבלבל, זמנך עבר.


3 בדצמבר 2016 / עידן לנדו

בגנות הרעוּת

עבריינות מין איננה מעידה חד-פעמית. מדובר בגברים שנוקטים במשך שנים, דרך שגרה, יחס כוחני ומבזה כלפי נשים שבסביבתם, לעתים קרובות תוך ניצול יחסי מרות. זהו דפוס התנהגותי חוזר. הדפוס הזה מתאפשר הודות לדפוס סביבתי חוזר: העלמת עין של חברים קרובים. יש להדגיש "חברים" שכן קרובי המשפחה הם לעתים קרובות האחרונים לדעת. ובכל זאת, בכל פעם שמקרה כזה נחשף ועדויות ההטרדה נערמות בזו אחר זו, בשלב כלשהו נשמעת האמירה "כולם ידעו". ידעו ושתקו. אני רוצה לדבר על השתיקה הזאת.

על משה איבגי:
"כל מי שהיה על הסט יודע שזה קיים. ההפקה ידעה מזה. אף אחד שם לא הופתע. כולם על הסט, עשרות אנשים, ידעו שאיבגי סוטה. ואף אחד לא עשה עם זה שום דבר."

על עמנואל רוזן:
"כולם ידעו, שתקו והשתיקו."

על אלון קסטיאל:
"כל החברים שלו שהעלימו עין."
"אני מכיר המון סיפורים עליו מרחוק."

על ניסן סלומינסקי:
"זה מקרה קלאסי של כולם יודעים אבל אף אחד לא יכול לעשות כלום."
"הדבר הכי ידוע במשכן."

השיח הציבורי סביב הטרדות מיניות מתרכז כמובן בזכותה הבסיסית של האשה על גופה ועל בחירותיה. הסברה שכזאת מכוונת, מן הסתם, למנוע מגברים מבולבלים לחצות את הקו האדום ולסמן להם בבירור איפה הוא עובר. אבל כיוון שהיא מתרכזת בעבריינים הפוטנציאליים, היא מחמיצה את ההקשר שבו עבריינות מין פועלת ומשגשגת: העלמת העין הסלחנית של הסביבה. מי שחותרת לשינוי חברתי מהותי אינה יכולה להרשות לעצמה לדבר רק אל העבריינים; היא חייבת לדבר גם על הסביבה התומכת בהם. לשם כך יש לפרק את הלב הפועם של השוביניזם הישראלי: האחווה הגברית, הידועה יותר בכינויה הרומנטי, הרעוּת.

מהי אותה רעות? מהו אותו קשר עז בין גברים שגורם להם להתעלם מן הצדדים האפלים של חבריהם? לא סתם מפגמי אישיות מובנים, אלא מהתנהגות בריונית חוזרת ונשנית, התנהגות שנצפית דווקא בסיטואציות החברתיות שבהן החברותא הגברית פורחת? האם גבר שמעלים עין מחבר קרוב שמטריד מינית בחורה מול עיניו סולח לו כי זה "בין חברים"? האם הוא סולח לו כי הוא יודע בתוך תוכו שהוא יזדקק לסליחה דומה בעתיד מן המטריד? האם זו יד רוחצת יד? או שמא פחדנות גרידא?

האם הגבר שצופה בסצינה של הטרדה מינית מצליח לראות בתוכה את האשה, את הקורבן? או שמא הוא רק רואה את החבר המטריד? את השתקפותו שלו? האם הוא שוקל להתערב, או אולי להתעמת עם החבר מאוחר יותר? האם הוא עסוק באפקט שיהיה לעימות על יחסיו עם החבר יותר מאשר באפקט שהיה להטרדה על הקורבן?

הרעות והשלכותיה על השיפוט המוסרי מעוררת שאלות דומות בכל מקרה שבו חבר קרוב חוצה קו אדום. בישראל זה קורה כל יום כמובן – מעבר לקו הירוק. חיילים שבאים במגע עם פלסטינים מפעילים כוח פוגעני כלפי חפים מפשע כל הזמן: במחסומים, בפלישות פתע לבתים, בפיזור הפגנות. פשעים קטנים וגדולים מתבצעים "על הדרך". יש שששים אל ההדק, יש שסולדים ממנו. את כולם אופף קשר של שתיקה; כשחוזרים הביתה, לא מדברים על מה שהיה. הרעות סוכרת את פיהם. הזעם הנוראי על ארגון "שוברים שתיקה" נובע מכך יותר מן הכל: הם חיללו את הרעות, "המקודשת בדם".

יש רעות בין חברים קרובים; יש רעות בין חיילים ביחידה; יש רעות בין בני אותה עדה, אותה דת, אותו עם. הדחף השבטי מפעפע כל הזמן, בכל הרמות. מיתולוגיה ישראלית שלמה נכרכת במושג הרעות: אחוות הלוחמים, "שיר הרעות" הקאנוני של חיים גורי, הצ'יזבטים ו"ילקוט הכזבים", תרבות ההנצחה, מפגשי המילואים, הדאחקות והגירבוצים, השירה בציבור, הביטוי השתלטני "אחי", "כל ישראל ערבים זה לזה", חבורות התרמילאים בחו"ל, האימוץ האגבי של גוף ראשון רבים בעיתונות, סימון חוזר ונשנה של "אנחנו" מול "הם", עמישראל לנצח נצחים.

אחווה גברית מסוכנת. צילום: ראובן קסטרו

אחווה גברית מסוכנת. צילום: ראובן קסטרו

במקום לנתח את הרעות במילותי שלי, אני מעדיף לצטט כאן בהרחבה קטעים מספרו המופתי של סבסטיאן הפנר, "סיפור של גרמני 1914-1933" (הוצאת חרגול, 2002). כן, שוב הדוגמה הנאצית שאין לחמוק ממנה. לא משום שיש מקום להשוואה בין עברייני מין לרוצחי אס-אס; אלא משום שיש טעם בהבנת מנגנון הרעות המכסה על פשעי אלה כאלה. הפנר הצעיר כתב את ספרו בשנות העשרים המוקדמות שלו, ואז גנז אותו; ב-1938 עזב את גרמניה, שבה לא זיהה יותר את מולדתו. הספר התגלה רק בשנת 2000 וערכו הייחודי הוכר מיד: עדות מיד ראשונה של גרמני, בשנים שבהן התנועה הנאצית צוברת יותר ויותר כוח ועדיין איננה בשלטון, כיצד הולכות ונסוגות, הולכות וקורסות, הגנות החברה האזרחית בפני הברבריות. ברגישות יוצאת דופן, לא אחת נבואית, הפנר הבחין בשינויי ההתנהגות מסביבו, במבטים המופנים הצידה נוכח אי-צדק גובר והולך, בהתיישרות של אנשים "הגונים" עם רוח הזמן הרעה. אין עמוד בספר שאינו רלוונטי לימינו.

מקום מיוחד בתהליך הזה תופסת הרעות, שהפנר מקפיד לציינה במרכאות, ה"רעות", ובכך מסמן אותה כיותר מרגש ספונטני – תוצר של הנדסה חברתית מכוונת, טוטם תרבותי שהשפעתו הרעילה אינה יודעת שובע.

הפנר השתתף במחנה אימונים צבאי במשך 6 שבועות, ואחריו שב למסלול לימודי המשפט שלו. החוויה הזאת הספיקה לו כדי לזכך תובנות חריפות על הרעות. וכך הוא כותב (עמ' 185-190, תרגום: שולמית וולקוב):

"במשך היום היתה הרעות הצלה. בלי ספק: אפשר להפיק מין אושר ב"מחנה" כזה, האושר שברעות. היה זה אושר לרוץ יחד בוקר על המגרש, לעמוד יחד עירומים תחת ברז המים החמים במקלחת, להתחלק בחבילות שקיבלנו פעם זה ופעם זה מן הבית, לשאת יחד באחריות לאיזה תעלול, לעזור זה לזה ולתמוך זה בזה באלף דברים קטנים, לסמוך אחד על השני ללא תנאי בענייני היומיום, לנהל קרבות של ילדים וקטטות, להיות האחד בדיוק כמו השני, להשתכשך בזרם הרחב, הנושא אותך בקלות ובבטחה – זרם של קרבה ואמון… מי יכחיש שיש בכך אושר? מי יכחיש שיש משהו בטבע האנושי שנכסף לזה, משהו שאיננו בא בדרך כלל על סיפוקו בחיי היומיום, בחיים האזרחיים?

אני מכל מקום לא יכול להכחיש זאת. ואף על פי כן אני יודע, ואני טוען זאת במלוא הרצינות, שאושר זה עצמו, תחושת ה"רעות" הזאת עצמה, יכולה להיעשות אמצעי מהנוראים ביותר לביטול האנושיות – ובידי הנאצים זה אכן מה שהיתה. זה היה כוח המשיכה העיקרי, הפתיון הגדול של הנאצים. בשיקוי הרעות הזה הנאצים השקו את הגרמנים שנכספו אליו כל כך, עד שהתבלעה דעתם. הם הפכו אותם בכל מקום ל"חברים", והרגילו אותם מינקות לסם המשכר הזה; בהיטלר-יוגנד, בס"א, בצבא, באלפי מחנות וארגונים. כך גזלו מהם משהו שאין לו תחליף, ושעל חסרונו לא יפצה שום אושר שברעות.

הרעות קשורה למלחמה. כמו האלכוהול, גם היא מעין שיקוי ניחומים למי שנתון בתנאים בלתי אנושיים. היא הופכת את הבלתי נסבל לנסבל; תומכת בך מול המוות, הזוהמה והאומללות… אין לשכוח על אילו נקודות מפתח פועלת ה"רעות" את פעולתה המשכרת… אם לפתוח בעיקר, ה"רעות" משתקת לחלוטין את חוש הביקורת האישי, הן במובן האזרחי והן – מה שחמור עוד יותר – במובן הדתי… גרוע מזה: הרעות פוטרת אדם מן האחריות לחייו בפני אלוהיו ובפני מצפונו. הוא עושה מה שעושים כולם. אין לו ברירה, אין לו זמן להרהר… מצפונו הוא "החברים" ומובטחת לו כפרה שלמה כל עוד ימשיך לעשות מה שכולם עושים.

מדהים היה להיווכח איך ה"רעות" משחיתה באופן פעיל את כל היסודות של אינדיווידואליות וציביליזציה. התחום החשוב ביותר של חיי הפרט שאותו התקשתה הרעות להסדיר באופן מלא היתה האהבה. אך גם נגדה יש לרעות נשק: הבדיחות הגסות. כל ערב, אחרי כיבוי אורות, התחיל סבב הבדיחות הגסות. אלה שייכות לסדר-יום ההכרחי של כל רעות גברית, ואין דבר טיפשי יותר מהדעה, המקובלת על סופרים אחדים, שזו תשובה למיניות מודחקת, תחליף לסיפוק מיני ומה לא. לבדיחות האלה אין שום השפעה מינית או מגרה; להיפך, מטרתן היא להפוך את האהבה לעניין דוחה ככל האפשר, לקרב אותה לתחום העיכול, ולהציג אותה כנושא לבדיחות. הגברים, המדקלמים כאן חרוזים של בית-בושת ומשתמשים במלים גסות לחלקי גוף של נשים, מתכחשים כליל לכך שהיו מסוגלים פעם לרגשי חיבה או אהבה, שפעם ביקשו לראות עצמם נאים וראויים לאהבה, ושפעם קראו לאותם חלקי גוף נשיים במילות חיבה מתוקות…

מי שלא ציית לדבר הרעות, במיוחד מי ש"עשה את עצמו", "הלשין" או גילה קצת יותר עצמיות ממה שנחשב מותר בחברותא, עמד למשפט ההמון ובלילה נענש כהוגן… רואים שזה עניין שטני ממש, מסוכן עד מאד, אותה אחווה גברית מהוללת כל כך, מקסימה ובלתי מזיקה. הנאצים ידעו היטב מה הם עושים כשכפו אותה כאורח-חיים על עם שלם. והגרמנים, הלוקים ממילא ביכולת לחיות חיים פרטיים ולחוות אושר אישי, היו מוכנים, באורח מזוויע ממש, לאמץ אותה ברצון ובהתלהבות. הם העדיפו את הפרי הרעיל, המזין והזמין כל כך, הנוטף כולו מיץ, של צוותא גסה, שאין בה כל חופש בחירה, על פירותיה הזכים, הנישאים אל-על והמדיפים ניחוחות טובים כל כך של החירות…"

בגרמניה של אז, בישראל של היום, ובכל סיטואציה של אחווה גברית, אבחנותיו של הפנר מדוייקות. הקשר העמוק בין ביזוי נשים ללאומנות – נכון (זוכרים את ענתות?); השתקת חוש הביקורת – נכון; סימון הבוגדים והמלשינים, קשר השתיקה – נכון; והידיעה של המושכים בחוטים איך להפעיל את קסמי הרעות על גברים צעירים, תאבי הרפתקאות – גם נכון. מחקר שערך צה"ל בקרב לוחמים אחרי מבצע "עופרת יצוקה" העלה שגורם המוטיבציה החזק ביותר בקרבם היה "החברים במחלקה ובפלוגה". בכל עדות של שובר שתיקה, בכל שיחה אגבית עם חייל צה"ל בסדיר או במילואים שצצים בה לבטים ואולי חרטות על מעשים שנעשו בשירות, שב ועולה גורם הרעות: לא יכולתי להלשין על חברים שלי, מה יכולתי לעשות? כך בדיוק איבחן הפנר: הרעות גוזלת מן הפרט לא רק את האוטונומיה הממשית שלו אלא גם את התחושה הפנימית שהוא ריבון לבחירותיו. בחסותה, האחריות מתגלגלת מן הפרט אל הקולקטיב, כלומר, אל אף אחד. זאת גם הדינמיקה של אונס קבוצתי, סיטואציה שבה המחויבות לנורמות של הקבוצה מאפילה על כל שיקול אנושי אחר.

אכן, אנחנו נכספים לרעות. אכן, מי שמפר את קוד השתיקה משלם מחיר חברתי; נשללים ממנו העונג והסיפוק שבהשתייכות לאחוות הגברים. אין להמעיט ערך באובדן הרגשי הזה (ובכלל, מוטב ללוחמי זכויות אדם תמיד להכיר ברווחים הנפשיים שמקנות העמדות המנוגדות להם). יחד עם זאת, אין לשכוח שאמירת הלאו מכוננת זיקות חדשות תחת הישנות. על אקט הסרבנות כתבתי בזמנו: "הסרבן שאיבד את מקומו במעגל הסולידאריות הצבאית יכול להתנחם בידיעה שהחלטתו קושרת אותו אל קהילה סולידאריות לא פחות, קהילת הסרבנים." כך גם מי שמתנער מן המטריד מינית, ואף מגנה אותו בגלוי: הוא מכונן סולידריות עם קורבנות התקיפה, ועם כל מי שמבקש/ת למנוע את התקיפה הבאה. סולידריות אנושית שנובעת מבחירה עשויה להיות מעצימה ומספקת לא פחות מסולידריות שאליה הושלכת בתוקף מינך או קבוצתך האתנית בלבד.

עוד אחווה גברית מסוכנת. צילום: פלאש 90

עוד אחווה גברית מסוכנת. צילום: פלאש 90

אני חוזר לתחילת הדברים: תיקון פוליטי אמיתי, טיפול שורש מוסרי, חייב להפנות את הזרקור לא רק אל העבריין אלא ביתר שאת אל החברה הסובבת אותו, ובפרט אל החברה הקרובה; אל חוג החברים שאחוזים יחדיו בדבק הרעות ובגללה, בשמה, באשמתה – מגוננים על העבריין וממילא מוחלים לו. בחברה הישראלית הולכים ונפרמים מנגנוני האחריות האישית ואת מקומם כובשים קולקטיבים ספונטניים או מהונדסים – אספסופי לינצ'ים, טרולים אנונימיים ברשת, אבל גם – וכאן אתה או את נכנסים לתמונה – אזרחים שכובשים פניהם בקרקע ומעדיפים לא לראות ולא לדעת.

כשכתבתי על סוחרי הנשק ויצואני הסייבר ההתקפי הישראלי למשטרים רודניים, כתבתי גם על המשת"פים השותקים במשרדי ההיי-טק. כשכתבתי על גזל המחצבות הפלסטיניות, כתבתי גם על המשת"פים השותקים בענף הבנייה הישראלי; כשכתבתי על מאבקו של אדוארד סנודן להפיל את חומות השתיקה סביב גופי המודיעין רבי העוצמה השולטים בחיינו, כתבתי גם על המשת"פים השותקים של יחידת 8200 והשב"כ וכל סוכני הניטור והבילוש. וכן, בכל הזירות האלה פועלות אחוות של גברים. זה לא מקרה.

הדברים קשורים ומזינים זה את זה. היכולת לא לראות את מה שנמצא מול אפך היא יכולת נרכשת, שמשוכללת בעמל רב (כך גם היכולת ההפוכה). מי שמתרגל אותה היטב בזירת ההטרדות המיניות לא יתקשה לתרגל אותה בזירת פשעי המלחמה. מנגנון ההדחקה כבר קיים, הנפש כבר מורגלת בהסטה ומיסגור של הזוועה, בהרחקת המבט, טשטוש העקבות, מחיקת האחריות האישית. לעתים נדמה שככל שהישראלי מפגין "מעורבות" גבוהה יותר בפוליטיקה ובסוגיות של "נכון" ו"לא נכון", ככל שצעקותיו רמות יותר – כך הוא מרחיק את עצמו יותר מן העניין שעל הפרק. כשפיך מלא "גינויים" לפוליטיקאים, קל לשכוח את חלקך בעוול.

על הדברים החשובים באמת, אנחנו שותקים. הפשעים שנעשים ממש לידנו, בחדר הסמוך, אינם נוגעים בנו. אין מה להתבשם בתופעות כמו "שוברים שתיקה" או ריבוי העדויות שיוצאות לאור על תקיפות מיניות; אלה הם בבחינת צלילים חנוקים שחמקו מבעד לשכבה עבה של שתיקה והסתרה. חברה שאל כל פשע כזה שנחשף בה נלווה הכיתוב "כולם ידעו ושתקו" היא חברה חולה. מעגלים-מעגלים של שתיקה, סודות של זוועה מאחורי סבר-פנים נינוח ורגוע. אלה הם פנינו. הרעות, שיקוי הניחומים, היא הפרי הרעיל שפושה בכל. "הרעות נשאנוך בלי מילים", אומר השיר, "אפורה עקשנית ושותקת". הגיע זמן מילים, די לשתיקה.

%d בלוגרים אהבו את זה: