יוסי גורביץ מת בשנתו, ואנחנו עדיין ערים, אבל רבים מאיתנו כבר מתו בחייהם. גורביץ רצה יותר מכל לעורר אותנו, ובאמת הצליח ממש לעורר ישנים רבים מאד. אבל הוא ידע בשנותיו האחרונות שבמלחמה הזאת הפסדנו, גם אם נרשום כמה נצחונות זמניים לאורכה. ובכל זאת לא נסוג מן המאבק; על כן הערצתי אותו, כמו רבים אחרים.
משונה כל כך לכתוב עליו בזמן עבר. גורביץ היה חי מאד, שופע מילים וטקסטים, נוכח מאד בחיים הפוליטיים. תחילה בבלוג ואז בטוויטר, הרי היתה לנו מעין אחוות לוחמי-מקלדת בלתי מנוסחת. ותמיד ראיתי בו אח רוחני, בן הדור שלי, שכתב וזעם ומחה נגד אותם דברים בדיוק שאני כתבתי וזעמתי ומחיתי. הייתי קורא אותו ומגיב לו והוא קורא אותי ומגיב לי ובכל השנים האלה לא הצלחתי למצוא נקודה עקרונית אחת שהיינו חלוקים עליה.
והרי הגענו מרקע כל כך שונה. הוא נער ישיבה שהתפקר, אני בן למשפחה זעיר-בורגנית מערכניקית. לי נדרשה תזוזה משמעותית שמאלה, אבל לו נדרש מרד טוטאלי בחינוך ובהשקפות העולם שגדל עליהן, ואומץ גדול כדי להקים על חורבות עברו הווה ועתיד חדשים לגמרי, מנומקים להפליא.
צמחנו כבלוגרים פוליטיים באותה תקופה, במחצית השניה של שנות ה-2000. התחשלנו ככותבים פוליטיים תחת הרושם המחריד של זוועות "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". בלענו כל מילה של אורוול ויישמנו את לקחיו על מערכת התעמולה של ישראל הרשמית, של מערכת הביטחון, של התקשורת. בתקופות החמות ביותר של הבלוגים, היינו כותבים על אותם אירועים ממש בהפרש של יום או יומיים.
מעולם לא התייעצנו מראש. מעולם לא תיאמנו בינינו דבר. כל זה רק העצים את התחושה שיוסי הוא שותף נאמן במחשבה ובכתיבה לכל מה שהעסיק אותי. הייתי מקשר לפוסטים שלו והוא היה מקשר לפוסטים שלי. האם היתה שם קנאת סופרים? אולי, אבל מן הסוג הנעלה, המרומם, הדוחף הלאה. והיתה הבנה הדדית, גם היא לא מנוסחת במפורש, שיש בינינו חלוקת עבודה. הוא על האקטואליה, מגיב מהר וחזק, וגם על השורשים הרעילים שלה בטקסטים היהודים; אני על תחקירי רוחב, עם דגש יותר מבני-כלכלי.
מחמאות והשמצות עולות בזול ועם השנים לבי נהיה גס בהן. אבל מחמאה מיוסי היתה שווה את משקלה בזהב. כשכתב בטוויטר "עידן לנדו שוב כתב את הפוסט שתכננתי טוב יותר", חשתי מדקרת גאווה בלתי ניתנת להכחשה. זה לא המנוח ואני, זה אני מעיד על היוקרה העצומה שייחסתי למילותיו של המנוח.
החמאתי לו גם אני, אבל לא מספיק. כך אני חושב עכשיו, בצער, כשהלך. פעם אחת בלבד נפגשנו, בבית קפה ליד היכל הספורט ביד-אליהו. שטפתי אותו במחמאות והוא אותי. התחלנו לדבר על פוליטיקה ועצרנו די מהר; זה היה משעמם, כמו לדבר לעצמך. אני זוכר משם משפט אחד שיוסי אמר על הצורך לכתוב דווקא למשוכנעים, או במילותיו – "ללמד את המקהלה לשיר". זאת עדות קטנה לחוכמתו הגדולה, שהרי כל אחד בשמאל אוהב לחשוב על עצמו כפתית שלג ייחודי. ויוסי בעצם אמר שבכל הייחודיות הזאת מתמסמס המחץ של פעולה משותפת. השמאל צריך יותר מקהלות מאומנות ופחות רדיקלים חופשיים.
השמאל גם צריך כותבים ואנליסטים פוליטיים עם אורך נשימה. כשהתחלנו לכתוב, היינו בדיוק שלושה במשבצת הזאת של בלוג-שמאל-רדיקלי-מבוסס-עובדות: איל ניב ב"אמת מארץ ישראל", יוסי ואני. היו עוד שניים וחצי בלוגרים שכתבו על הנושאים האלה אבל לא ברמת האינטנסיביות וההתמדה שלנו. בינתיים איל ניב הפך לאיל קליין ועקר לאנגליה, ואצלי הבלוג הצטמצם מאד בשנתיים האחרונות. ליוסי היו תקופות של שתיקה אבל הוא תמיד חזר במלוא כוחו, נמרץ ויסודי. והרי ידענו על הדיכאון והמשברים. כוחות העל שלו עוררו בי השתאות והעניקו השראה לכולנו.
אני מדמיין את יוסי בחדר העבודה שלו, גבר גדל-גוף קודח מחרון ותשוקה, הוויסקי מצידו האחד והמקטרת מצידו האחר, יוצק אל המקלדת עולמות שלמים בהינף אחד, והעשן שמיתמר בחדר מעלה על דעתי את תומאס וולף ואונורה דה בלזק, שני כותבים קדחתניים ופוריים להדהים, שגם הם כמו יוסי עלו על גדותיהם במהלך הכתיבה. את התיאורים הביוגרפיים האלה מביא עודד וולקשטיין באחרית הדבר שכתב ל"לא תוכל לחזור הביתה" של וולף (כרמל 2015, תרגום: עודד פלד):
חברים מעידים על כוח העבודה הטיטאני והמכלה שהתפרץ אצל וולף בשנות העבודה על הרומאן: וולף נהג להיכנס ולצאת מן המשרד הקטן שבו הכתיב את הספר למזכירתו בעודו מחקה בעיניים יוקדות את הדמויות שהפיח בהן חיים. מידי פעם השתתק, נשען על שידת המגרות שניצבה בסמוך למכונת הכתיבה, והתבונן בחלון בעודו שולח יד אוטומטית לחפיסת הסיגריות של המזכירה. הוא העלה קילוגרמים רבים, אך חבריו היו שותפים לתחושה שמתחת לשכבות השומן המצטברות היה שלד של כוח, קשיחות מוסווית שהעלתה על הדעת את העוצמה הגרעינית שפעמה מתחתִ לסגנונו העודפני. העיגולים השחורים מתחת לעיניו העידו על מתח ותשישות, ולעתים קרובות קדח מחום. הוא הדף בכעס כל רמז לבריאותו המידרדרת, ופעם אחת, בתגובה להצעתה של ידידה שייטול גלולת אספירין, חצה את גשר ברוקלין תחת סופת ברד. הוא עבד יותר מאי פעם, וחבר שהפתיע אותו בביקור בשעת הכתיבה מצא אותו מוזנח, ספוג זיעה, ממלמל לעצמו ומעשן בשרשרת בעודו גודש דפים על דפים בכתב ידו המשתרע והודף ארצה את העמודים שמילא. המראה העלה בדעתו של המבקר בית מטבחיים. אנדרו טרנבאל, הביוגרף של וולף, כותב: "הוא כתב בקדחתנות חייתית, שניתן להשוותה לזו של בלזק. שניהם היו עבדים נרצעים של כישרונם, של דחף מענה לאכלס את האַין, ובשניהם פעמו תאוות חיים כבירה ותום חמדני שהקשו עליהם לשאת את כליאתם-מרצון. הסופר בן זמנו של בלזק, תיאופיל גוטייה, תיאר את אותם קרבות ליליים שמהם יצא שבור אך מנצח. האש באח גוועה והחדר היה קפוא, ראשו העלה עשן וגופו פלט אד ניכר-לעין כגופיהם של סוסים בחורף." טרנבאל מוסיף: 'אלמלא היה חדרו של וולף בצ'לסי מחומם, גופו היה פולט גם הוא עשן ואדים."
למדתי מיוסי כל הזמן. קינאתי בידע ההיסטורי העצום שלו, בזיכרון הפנומנלי לזוטי-הזוטות של החיים הפוליטיים. קינאתי בקלות הכתיבה, וגם בחיספוס שלה, שלא הרשיתי לעצמי. יוסי הוריש לנו ערימה של ביטויים קולעים להפליא – "הדמון יהווה", "חמושי צה"ל", "הבהמה הירוקה", "האחים היהודים", "האפס שהתגלם בבשר", ועוד. הם חיים בינינו, ואני מאד מקווה שימשיכו לחיות בינינו לא פחות מאשר ה"יודונאצים" של ליבוביץ' ומן ה"יורים ובוכים" של קובי ניב. מילים הן כלי אנליטי, ומילים מחודדות יוצרות כלים מחודדים, שמאפשרים לגלף מחשבות עקשניות נגד זרם הבינוניות הדלוחה.
האנשים שהשפיעו עלינו יותר מכל חולפים כמוץ ברוח. זו מחשבה בלתי נסבלת. אני חושב על מי שעיצבו את הכתיבה והחשיבה הפוליטית שלי; שמות כמו אריה כספי ובועז עברון, מי זוכר אותם בכלל היום. עיתונאים ופובליציסטים שעיקר תרומתם היתה לעיתונות – ניירות שעוטפים בהם דגים למחרת – ולא לספרות ששרירה וקיימת לעד; אבל הלא חומר חיי היומיום ומחשבת היומיום שלנו ספוגים בעיתונות, שם ההשפעה הגדולה מכל. גורביץ השפיע באופן מכריע על דור או שניים של צעירים שקראו מאות ואלפי טקסטים שלו, טקסטים שקשורים בטבורם לאקטואליה, ובכל זאת ערכם אינו נופל מיצירות ספרות משמעותיות. צריכה להיות דרך להנציח אנשים ותרומות כאלה לשכל שלנו, למצפון שלנו, לשפה ולתרבות. הלא הם ייחודים לגמרי, אנשים כמו יוסי גורביץ. לא עשו עוד כמוהו וכבר לא יעשו.
כל כך בודד בשמאל, ועכשיו הרבה יותר.
הקדמה
הפוסט הזה נכתב עם הפנים קדימה, אל העתיד, אבל הוא הבשיל במשך כמה שנים במגירותיי. הוא המשך ישיר לפוסט מלפני 5 וחצי שנים, "גלגלי שיניים סוררים: מתווה להתנגדות אזרחית". ההבדל העיקרי ביניהם הוא שבעוד שהפוסט הקודם עסק בגילויים אישיים של "סרבנות אזרחית" וניסה לפרוש את מלוא הפוטנציאל שלה, הפוסט הנוכחי לוקח את הרעיון הלאה לרמת הקבוצה, ומצביע על הפוטנציאל הגלום בהתארגנות סולידרית למטרת התנגדות אזרחית. ובכל זאת, שניהם חולקים בסיס רעיוני משותף והבנה משותפת של מנגנוני המדינה מצד אחד, ותפקידנו כגלגלי שיניים סוררים מן הצד השני. אם זמנכם לא אץ לכם, הייתי ממליץ לקרוא את הפוסט הקודם לפני שמתחילים בזה.
ועוד גילוי נאות: אני כותב את הדברים מאנגליה, בעודי בשנת שבתון. לכאורה, זה הזמן לסתום את הפה ו"מה אתה מטיף לנו מן הפסטורליה הרגועה בניכר?", ו"מה אתה שולח אחרים להתאבד על גדרות במקום שאינך חי בו?". אני לא חש צורך להצטדק כאן, רק להבהיר את העובדות. שהייתי בחו"ל זמנית, ומעורבותי במתרחש בארץ לא פחתה, אלא רק גברה לאחר הבחירות. לטוב ובעיקר לרע. יתירה מזאת: בטקסט הארוך שתקראו כאן אין ולו המלצה אחת שאינני מוכן ליישם על עצמי ובעצמי, וככל הנראה, אעשה כך כשאשוב בקיץ לישראל. כשאני כותב "את / אתה / אתם", אני מתכוון גם אלי. שקלתי לחכות שמונה חודשים עם הטקסט הזה, אבל מהר מאד הבנתי שעכשיו הזמן לשחרר אותו. הפשיזם בתאוצה, וכך גם הייאוש, וגם כך אנחנו בשמאל תמיד מתעוררים מאוחר מדי. הטקסט הזה הוא זריקת חיסון ראשונית נגד הייאוש; הוא כמובן לא יעבוד אם לא נקבל מנה שנייה ושלישית בבוא העת. אבל המנות האלה כבר באחריותו של כל אחד ואחד מאיתנו.
ומילה אחרונה: זהו עדיין מתווה, לא תכנית פעולה סדורה. כל אחד מאיתנו יודע את נקודות החוזקה והחולשה שלו. אני חזק בהבנת תהליכים פוליטיים ובניתוחם. אני חלש מאד בארגון. אין לי כישורים וניסיון בבניית התארגנויות מן הסוג שאני מייחל לו כאן. את החללים שהשארתי בטקסט, אני מקווה שאנשי ארגון מעשיים ממני ימלאו בפרטים (מוזמנים לנצל את התגובות לפוסט לשם כך). זאת תקוותי: שהרעיונות כאן יקרמו עור וגידים, שאנשים יקחו מהם השראה, שיתווכחו איתם, שיעשו בהם מעשים, שיעצבו וישנו אותם, ובסוף ייצאו עם תפיסה מודעת ומגובשת יותר של מה צריך לעשות ברמה המעשית – אל מול הפשיזם הגואה.
מהי התנגדות אזרחית ומה היא לא
הפערים בין קבוצות שונות באוכלוסיה האזרחית בישראל הולכים ומעמיקים. הניסיון לצעוק את הצדק שלך מעבר לתהום אחת אולי איננו מופרך, אבל הניסיון לצעוק אותה במקביל מעבר לעשר תהומות שמקיפים אותך חסר טעם. את מי שלא מבין או מכיר בחשיבות הסגולית העליונה של ערך חיי האדם, ערך השוויון וערך הצדק – לא נוכל לשכנע. ואין זמן לשכנע. גם את מי שלא הפנים עדיין כמה עמוק ישראל שקעה למצולות הפשיזם, לא נצליח לעורר. אם ממשלת הזדון הזאת וקווי היסוד המבהילים שלה לא עוררו אותו, גם קריאותיו הקלושות של השמאל הרדיקלי לא יגיעו לאוזניו.
אחרי הבחירות צייצתי כמה מחשבות על דרכו של השמאל. תמצית הדברים היתה זו: "השמאל צריך, חייב, מוכרח, לפתח תודעה של מיעוט"… מיעוט לא מחפש כל הזמן נקודות השקה עם הרוב, מיעוט לא מעגל פינות ומתחנף ומשחק לפי הכללים. מיעוט נלחם על חייו ועל דרכו כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילו – בטח לא הרוב, שרוצה להקיא אותו/לגרש אותו/להשמיד אותו".
אנחנו צריכים להתכנס. לאגור כוחות. למקד מאמצים. לפעול. להתנגד. אנחנו צריכים להפוך את עצמנו מנוכחות אמורפית, נוזלית ועמומה, לנוכחות מגובשת, דחוסה וחדה. אין לנו זמן מיותר ואין לנו אנרגיה מיותרת להשחית על דיוני סרק "להרחבת המחנה". יותר דחוף להציל קהילה פלסטינית ולהדוף סגירה של כלי תקשורת או תיאטרון מאשר להזיע בניסיון לחבור לאנשים שבסופו של דבר מתקפלים ומתאדים כי בעצם הם לא מסוגלים להופיע עם ערבים על במה אחת.
שחררו. אין זמן ואין כוחות לזה.
הנה עוד הנחה שלא אטרח להגן עליה כאן, כי המציאות הוכיחה אותה שוב ושוב: דרכי המחאה המקובלות והמנומסות כשלו. הפשיסטים עלו לשלטון לא עם שלטים בצידי הדרכים אלא עם מיליציות חמושות, מסעות הפחדה מתוזמרים, קמפיינים רעילים שפשוט מחקו אנשים מן הזירה הציבורית, ובעיקר – כשהם משנים את כללי המשחק תוך כדי המשחק.
אני לא ממליץ לשמאל הרדיקלי על דרכים אלימות. בצעדים המעשיים שאמליץ עליהם בהמשך אין אפילו משום הפרת חוק. ובכל זאת, את הנימוס והממלכתיות נשאיר מאחורינו. מי שלא טוב לו עם זה, מוזמן להמשיך לשבת באולפנים ולהחליף מהלומות מהוקצעות עם ארא"ל סגל, עם שלמה קרעי, עם אלדד יניב. אידיוטים שימושיים – לא אנחנו.
ולכן, עם כל ההבנה והרצון הטוב, מכתבים בהולים ונרגשים לרשויות, כמו זה ששיגרו 1,200 יוצאי חיל האוויר, הם ברכה לבטלה. אתם האזרחים, על כתפיכם מונחת ההתנגדות; מה אתם שוב משחרים לפתחה של הרשות? מה אתם מתחנחנים אל כפה הקמוצה של מערכת המשפט – אותה מערכת המשפט שהביאה לנו את הפשיזם על מגש של כסף? נדמה לכם שאתם חכמים מבכירי ההייטק שפנו מצידם בתחינה לנתניהו – נתניהו, משיח הפשיזם החדש! – שכן אתם פניתם לערכאות העליונות של מערכת המשפט "הנייטרלית", נשיאת בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה. אבל איפה הייתם כשחיל האוויר שלכם כתש שכונות מגורים על יושביהן מן האוויר? ומה בדיוק אתם מתכננים לעשות כשתקבלו שוב פקודות דומות מפי ממשלה שמבשרת את "הרס הדמוקרטיה"? לכתוב עוד מכתב, נחרץ עוד יותר, בדרך אל הקוקפיט? "חשנו שחובתנו לעשות מעשה", הצהיר אחד מיוזמי המכתב. תתי-אלופים בצה"ל יודעים מה הוא מעשה צבאי, אבל אין להם מושג מהו מעשה פוליטי. כתיבת מכתב מחאה איננה מעשה פוליטי. וודאי שאיננה מעשה של התנגדות אזרחית.
וכיוצא בזה עצומות, טורי דעה, קריאות לסדר, שלטי מחאה וכל פעולת דיבור פומבית שמטרתה לעורר את השלטון, או אחת מזרועותיו, להתעשת ולחזור למסלול.
מאוחר מדי. הפשיסטים בשלטון, וזה בדיוק המסלול שהם אוהבים.
הפגנות? זה אולי פיל גוד למשתתפים, זריקת מרץ למחאה. ספק אם רוב ההפגנות שנעשות כאן משפיעות. הפגנה הופכת לאקט של התנגדות אזרחית רק מרגע שהיא נעשית הפרעה. כך היה בהפגנות יוצאי אתיופיה שחסמו כבישים וכך בהפגנות בשיח' ג'ראח. להבדיל, הפגנות הגשרים הפכו למוזיקת רקע של שלטון נתניהו. אין בהן איום אמיתי, והשלטון אפילו יוצא נשכר מהן שכן הן מחזקות את מראית העין של דמוקרטיה תוססת.
על מנת לסמן את הכיוון שאליו אני חותר, אזכיר דוגמה שונה בתכלית, מן הימים האחרונים, לניצנים ראשונים של התנגדות אזרחית. החודש דרשה עיריית ירושלים מגלריית "ביתא", השייכת לה, להוריד מן התערוכה "קרובות" ציורי עירום שהוצגו בה. זאת כבר לא תופעה מבודדת. מוקדם יותר השנה בוטלה תערוכה במכללת ספיר בעקבות הלשנה של "אם תרצו", בשנה שעברה הוריד ראש עיריית רמת גן יצירה של דוד ריב ממוזיאון רמת גן, צנזורה שזכתה להכשר משפטי בזוי, עוד ראייה לכך שעברנו את הנקודה שבה אפשר לסמוך על מערכת המשפט במאבק נגד הפשיזם. באקט של סולידריות כיסו שאר האמנים בתערוכה את יצירותיהם בבדים שחורים. בתגובה, ראש העיר הורה לעובדי המוזיאון להסיר את הבדים. זו לכאורה תקרית זניחה, אבל אפשר ללמוד ממנה לא מעט איך מתחילה התנגדות אזרחית ואיך השלטון מרסן אותה. אפשר גם ללמוד ממנה לקחים פרקטיים לפעם הבאה: איך לממש את אקט הסולידריות באופן שיסכל מראש את תגובת השלטון. שימו לב לאבסורד: אמן שחפץ להציג את עבודתו במוזיאון אולץ להסירה, ואמנים שחפצו להסיר את עבודתם מהמוזיאון אולצו להציג אותן. כשכל מנופי הסוכנות (agency) נמצאים בידי השלטון, אי אפשר לנקוט בהתנגדות אזרחית אפקטיבית. יש לנכס בתקיפות חלק מהם.
בחזרה לגלריה "ביתא". אחרי החלטת עיריית ירושלים, יזמו אוצרים ותושבים עצומת מחאה ספונטנית; חתמו עליה יותר מ-500 איש. זה יפה, אבל חסר משמעות. אבל אז קרה דבר נוסף: 160 אמנים הודיעו לראש עיריית ירושלים שלא יציגו יותר עבודות בגלריות עירוניות עד שהעירייה תחזור בה מן ההחלטה לצנזר את ציורי העירום. כאן כבר נכנסנו לתחומה המובהק של התנגדות אזרחית: את או אתה, האזרח, נוטל אחריות על בחירות והחלטות ששייכות לך בלבד, תכופות בתחום המקצועי שלך, ומעצב אותן – מעצים או מונע, לפי הסיטואציה – מתוך התנגדות לשלטון.
עכשיו כמובן תישאל השאלה: וזה יעזור? מה אכפת לעיריית ירושלים שאמנים מסוימים לא יציגו בגלריות שלה? יש מספיק אמנים מתקרנפים. אבל מבחן התועלת המיידית איננו המבחן הרלוונטי היחידי להתנגדות אזרחית במצב של פשיזם גואה. מתחתי קודם גבול בין אקטים חסרי משמעות (כמו מכתב גלוי או עצומה) לבין אקטים בעלי משמעות, כמו סירוב סולידרי להשתתף במערכת מדכאת. "משמעות" הוא מושג רחב יותר ועמוק יותר מ"תועלת". ויחד עם זאת אני משוכנע שגם במבחן התועלת, להתנגדות אזרחית יש סיכויים טובים יותר לשנות את המציאות מאשר למחאה פסיבית ומנומסת. אני שומר את מחשבותיי על המשמעות והתועלת שבהתנגדות אזרחית לסוף הפוסט הזה. לא אתחמק מכך. אבל יותר חשוב לי לדבר כעת על אופיה. ובכלל, אני מוצא שהנטייה הרווחת להעריך ולשפוט מראש אקטים של מחאה לפני שהם בכלל מתממשים היא נטייה מסרסת ולא בריאה. בעצומות והפגנות יש לנו ניסיון למכביר; בהתנגדות אזרחית יש ניסיון מועט ביותר. בואו קודם נבין במה מדובר לפני שאנחנו חורצים את דינה.
ועוד הבהרה חשובה. אני לא מתיימר לחדש כאן כלום. בשמאל האקטיביסטי עובדים בשיטה הזאת כבר שנים. אלה קבוצות מגובשות שיצרו קשרי סולידריות אמיצים גם בתוכן וגם עם פעילים פלסטינים. מטרתן העיקרית היא לשבש ולעכב את מנגנוני ההרס והדיכוי שמפעילים הצבא, המנהל האזרחי ומג"ב, נגד קהילות פלסטינים נטולות כל כוח, חלקן בקושי שורדות משנה לשנה; האקטיביסטים הם שכבת המגן הדקה, האחרונה שלהן בפני גירוש. האנשים הטובים בשיח' ג'ראח, אנשי דהרמה מעורבת חברתית, פעילי מסתכלים לכיבוש בעיניים, לוחמים לשלום, ואחרים שאולי שכחתי ואני מתנצל מראש (ריכוז מידע כללי דרך הווטסאפ ניתן למצוא ב"חזית נגד הכיבוש"). מודל הפעולה של הקבוצות הקטנות האלה יכול להעניק השראה לקבוצות התנגדות אזרחית בכל רחבי המדינה, עם שינויים קלים בלבד. ההבדל העיקרי הוא ששם מדובר על קבוצות של יהודים שיוצאים להגן על פלסטינים ולא על עצמם, וזמן מה היה נדמה שיהודים לא זקוקים כלל להגנה כזאת. אבל הזמנים משתנים וגם יהודים, בפרט אלה שאינם שוחים עם הזרם ומתעקשים לבטא עקרונות דמוקרטיים באופן פומבי וגלוי, נתונים לרדיפה והוקעה. הדרך לחזק אותם עוברת באותם מודלים של פעולה סולידרית שגובשו בקבוצות האקטיביסטים במזרח ירושלים ובגדה המערבית.
תודעה של מיעוט
במציאות הנוכחית, הפוסט-בן-גבירית, נוהגים לומר על השמאל שרק ביקורת יש בפיו, ללא שום הצעות פוזיטיביות. החלק הראשון די נכון, החלק השני שקרי. כשאתה במיעוט והעניינים מתנהלים הפוך לגמרי ממה שהיית מקווה שיתנהלו, רוב מחשבותיך סובבות סביב הפגמים, השקרים והפשעים. אתה מתנגד להם מראשיתך, אינך יכול להימלט מהם. אתה קם בבוקר ומתחיל להתנגד, בעצם מחשבות הכפירה שלך.
אבל יש לא מעט הצעות פוזיטיביות, ולמעשה הרבה מאד יוזמות שכאלה, שחלקן כבר הוזכרו. בכל זאת חשוב לנקות את השולחן עם קצת ביקורת. מה לא כדאי לעשות, איפה לא כדאי לבזבז את המשאבים המצומצמים שלנו, אילו זירות ישביעו אתכם שוב ושוב מרורים ולא תראו בהן נחת. הדברים האלה אולי יפתיעו ויקוממו אנשים בשמאל שרגילים לחשוב על פעילות פוליטית בערוצים המקובלים. אבל אני מציע כאן אלטרנטיבה, התנגדות אזרחית.
אם כך, אפשר לוותר בעתיד הקרוב (אולי לא ברחוק) על שלוש זירות מרכזיות: צבא, פוליטיקה מפלגתית ותקשורת המיינסטרים. בסיסמה קליטה: אל תנסו לשנות אותם מבפנים. הם כבר רקובים לגמרי. אתם תיבלעו, תתמסמסו, תיאלצו לעגל פינות ולבלוע צפרדעים בגודל של מאחז חומש, ובסוף היום סמוטריץ' עוד יירק על פרצופכם. שום דבר ממה שאמליץ עליו בהמשך לא דומה למה שאתם מכירים מן הפעילות הנורמלית של מפלגות כמו העבודה ומרצ עליה השלום. הנחות המוצא שלי שוללות שירות צבאי, שוללות שיתוף פעולה עם כלי התקשורת המרכזיים, להלן התשקורת, וגם אם לא שוללות, מתייחסות באדישות גמורה ליריד ההבלים של הפעילות המפלגתית בכנסת. עם הצבא אין לשתף פעולה בשום דרך כל עוד הוא השלד, הדלק והכידונים של מערכת האפרטהייד. את תקשורת המיינסטרים צריך לזנוח לטובת אלטרנטיבות אמיתיות. ולפוליטיקה המפלגתית צריך להזריק חיים חדשים לגמרי דרך פוליטיקה אזרחית מלמטה, דרך grassroots.
אני מודע לחלוטין שכרגע איבדתי 90% מן הקוראים. זה בסדר גמור, הם ממילא לא היו אתי, וטוב להיות ברורים מן ההתחלה. בבלוג הזה הקדשתי אלפי מילים ומאות פוסטים לנמק בהרחבה למה אסור לשתף פעולה עם המערכות האלה. אם לא שוכנעתם עד כה, אין בעיה. תחזרו למגרש המשחקים המוכר לכם. הכל בוער מסביב, אבל היי, מי אני שאסיח את דעתכם.
הרעיון הבסיסי
הרעיון הבסיסי של התנגדות אזרחית (civil resistance) הוא פשוט לגמרי. הוא לא מקורי בכלל, בכל העולם יש לו היסטוריה עשירה ומפוארת (ספר ידוע מאד נכתב על ההיסטוריה שלו בארה"ב). בכל מקום ששורר בו דיכוי, אזרחים יכולים להתאגד ולהתנגד לו. אם הם היו יכולים לעשות זאת תחת שלטון רודני כמו זה של פרנקו בספרד או של פוטין ברוסיה, ודאי שהם יכולים לעשות זאת בשלטון שעדיין אינו רודני לחלוטין (כלפי יהודים) כמו בישראל. להתנגדות אזרחית אין היסטוריה עשירה בישראל, אפילו המונח עצמו אינו שגור בשיח הפוליטי, וזאת משלל סיבות ידועות: חברה קולקטיביסטית, מגוייסות גבוהה לבניין אומה, אוכלוסיה גדולה בעלת רקע דתי או מסורתי ולא דמוקרטי, סכסוך אתני מתמשך שמזין את ההזדהות הגבוהה עם המשטר וכיוב'. כך או כך, הבחירות האחרונות הבליטו יותר מאי פעם את השבטיות המפורקת של החברה הישראלית, ומתוך כך מתאפשרת אולי ראייה אחרת, צייתנית פחות, של יחסי האזרח-שלטון.
מה הפירוש המעשי של התנגדות אזרחית? מיד אגיע לדוגמאות מעשיות. לפני כן, חשוב לדבר על הסיכונים האמיתיים והמדומים שלה. לא תמצאו כאן המלצות להתאבד על חומות הפשיזם או לזנק מתחת לגלגלי האוטובוס. לשמאל אין הרבה חיילים, הוא לא צריך מרטירים. שיקול מוסרי מכריע יותר הוא שאין לגזור על אדם להעניש את עצמו לטובת הכלל. פעולות שיסתיימו במאסר או בגזילת פרנסתו של אדם אינן מוסריות וממילא לא יפתו אף אחד. מצד שני, התנגדות אזרחית מעמידה אותך בסיכון כלשהו; סיכון מחושב, שיש לצעוד אליו בעיניים פקוחות ובדעה צלולה. לא פעם הסיכון מתגלה כמדומה – אימת השררה פועלת את פעולתה על התודעה הצייתנית גם מבלי שהשררה נזקקת להצליף בשוט הענישה. אנחנו נושאים את הצנזורה הפנימית איתנו לכל מקום, וחוששים להשתחרר מכבליה גם כאשר התגובה הנוראית ביותר תהיה פרצופים זועפים, קללה או סתם נזיפה.
את גבולות הדמוקרטיה-ליהודים שלנו לא מתחנו עדיין. רובנו לא יודעים באמת עד כמה הם גמישים. רובנו לא יודעים איזה חלק מעוולות המשטר הזה נשען על צייתנות שקטה בלבד, ואיזה חלק נשען על אכיפה ממשית וכואבת. אבל אנו יודעים היטב דבר אחד: כל משטר פשיסטי נשען על שיתוף פעולה המוני של האזרחים ואין לו תקומה ללא שיתוף פעולה כזה. קראו על הצלת יהודי דנמרק ובולגריה בתקופת השואה לקבל תזכורת על כוחה העצום של התנגדות אזרחית.
יש רק דרך אחת לגלות מה כוחנו האמיתי, כוח ההתנגדות האזרחית.
מתווה כללי
1. תבחרו מטרה צנועה, קלה למימוש. היא חייבת לבוא לא טוב בעין של הפשיזם, אבל היא גם חייבת להיות בטווח השגה מיידי. לא עוד שנה שנתיים, אלא תוך ימים או שבועות לכל היותר.
2. הכי חשוב: סולידריות. אם אתם היוזמים, תוודאו שיש לכם גב. אם אתם הגב, תהיו גב אמיתי. לא להפקיר פצועים בשטח. גם הפעולה וגם ההיערכות למתקפות הפשיסטיות חייבות להיעשות מתוך הידברות שוטפת בתוך קבוצת הפעילים. גם אם הציבור רואה רק דמות אחת במאבק, אף פעם היא לא לבד.
3. צפו את התגובה הפשיסטית והכינו סל תגובות נגדי. תחשבו מראש כמו הפשיסטים, תדעו בדיוק מה ידליק אותם, ואז תפעילו את תגובת הנגד המתאימה.
4. תגובת הנגד צריכה לעצור את המערכת שבתוכה אתם פועלים. לגרום לגלגלי השיניים לחרוק. כל סוג של השבתה, פגיעה בתיפקוד השוטף, בא בחשבון.
5. הכי חשוב: ודאו שהמערכת חוזרת לתפקוד תוך זמן קצר. המטרה שלכם היא לא להשבית אותה לחלוטין. ההשבתה היא אמצעי לאכוף על המערכת להכיל אקט של התגדות שלפני כן היא הקיאה מתוכה. אתם מנרמלים הומניות במערכת שמנרמלת פשיזם. המערכת לא רוצה לבלוע את ההומניות, אבל יותר מכל היא לא רוצה אי-סדר וכאוס. היא תבלע את גלולת ההומניות כדי לשוב למסלולה.
את השיטה הזאת אפשר ליישם בכל תחום ותחום בחיים, בכל מערכת, שלטונית או מוניציפלית או פרטית, שמנרמלת בדרך זו או אחרת מוסכמות גזעניות, אי שוויוניות, סקסיסטיות ולהטופוביות. הדוגמאות שאציג בהמשך מגיעות מעולמות שיחסית מוכרים לי, אבל הן לא בהכרח אלה שרלוונטיות לך. כל אחד מכם ומכן יודע/ת טוב ממני באיזה מעגלים מקצועיים וחברתיים אתם משולבים; מה הסכנות שם, מה הסיכויים, מי שותפי המאבק ומי עומדים מן הצד. עשו לכם את מיפוי המערכת שלכם ובחרו את המטרה הראויה להיאבק עליה בתוכה.
דוגמאות מן החיים
חינוך
החינוך הוא הנפגע העיקרי של הפשיזציה בחברה הישראלית, הרבה לפני הממשלה הנוכחית. הסיבה מובנת מאליה: ילדים הם נתינים חסרי ישע של המערכת, אפשר לשחק להם בראש בלי מגבלה, ללוש אותם יפה יפה בגיל צעיר ולקבל מאפה לאומני חם ושש לקרב בגיל 18. מצד שני, המערכת לא תפעל כראוי ללא שיתוף פעולה מלא של המורים ושל ההורים. כאן אתם נכנסים לתמונה.
אני אתחיל במורים. מורים הם קבוצה מוחלשת, נרדפת ומושמצת עוד לפני שהם בכלל פוצים פה בענייני דמוקרטיה ושוויון זכויות. המערכת שבה הם פועלים היא מופת מעורר סלידה של קונפורמיות לכוח ולשלטון. מי שמעז לערער על הקונצנזוס – נבעט החוצה. כולם זוכרים את אדם ורטה שפוטר ב-2014, יש גם מי שזוכר את שושנה כץ-שמואלי שפוטרה ב-1995. מורים לאזרחות פוחדים לדבר על הנושאים הכי קריטיים לחיים בישראל: תפקיד הצבא בשטחים, זכויות המיעוט הערבי, וכמובן, שאת הנכבה הס מלהזכיר. שטיפת המוח הגיעה לדרגה כזאת שמשרד החינוך אוסר להציב מפות עם סימון של הקו הירוק עליהן בין כותלי בית הספר.
כל אלה עניינים ידועים, לפחות למי שאכפת לו. השאלה איך מתנגדים לכך. הנה הצעה ברוח המתווה הכללי שתיארתי קודם.
נניח שאת מורה לאזרחות או היסטוריה, ויש את נפשך לחשוף את התלמידים לאמיתות בסיסיות על הקיום בישראל. למשל, שעד 1966 היו נתונים האזרחים הערבים לממשל צבאי שהגביל את תנועתם. למשל, שכפרים בדואים בנגב נהרסו ואוכלוסיתם גורשה לא משום שהשתתפו בקרבות ב-1948, אלא רק כדי לפנות קרקעות פוריות לקיבוצים. למשל, ש"מזרח ירושלים" איננה עיר אלא כינוי הסוואה ל-28 כפרים שאדמותיהם סופחו ב-1967 בצעד שהוצג כ"התייעלות מנהלית לצורכי הסוואת הכוונה העיקרית". לא חשוב מה תבחרו, יש כל כך הרבה היסטוריה שמוסתרת מתלמידי ישראל, היסטוריה רחוקה וגם קרובה, כל כך הרבה סילופים שמוזרמים למערכת התעמולה ללא הרף, שכל נושא שהוא הקשור לתולדות הציונות והסכסוך עם הפלסטינים – טומן בחובו "גילויים" שיטלטלו את עולמם של התלמידים. אפשר להיצמד לעובדות בלבד, הן רעות דיין.
בחרת נושא, הכנת מערך שיעור. עכשיו מגבשים את קבוצת ההתנגדות. כמה צריכים להיות בה? בדיוק הכמות שבלעדיה בית הספר לא יכול לתפקד כהלכה. זה לא צריך להיות רוב, אין סיכוי שזה יהיה רוב. מספיק שהקבוצה גדולה ממאגר המורים המחליפים. תיכף זה יובן.
אתם מדברים עם קולגות שנראים לכם שותפים טבעיים ליוזמה, מסבירים להם מה צפוי לקרות ובעיקר מוודאים שהם מחוייבים לשאת איתכם בתוצאות.
השיעור מגיע. היכונו לגרוע מכל. תניחו מראש שתלמידים ידליפו החוצה את הדיון "החתרני" הזה. לכן עליכם לצלם ולתעד הכל, כי פשיסטים ידרסו את האמת, אבל הציבור אולי עדיין יקשיב לה. צפו לסערה בווטסאפ של ההורים, "הצל" יעודכן וכמובן יעוף על זה, מחול השדים השגרתי ייפתח, ריקלין יצווח, תוך שעתיים זה יגיע למשרד החינוך, למפקח, למנהל, והמורה תיקרא לבירור. לבסוף, כמובן – השעיה.
אבל אתם צפיתם מראש את כל התסריט המוכר הזה. בהתארגנות המוקדמת שלכם הוסכם: אין שום עילה חוקית להשעות מורה שמלמד עובדות היסטוריות אמיתיות לכיתה בנושא שתחת סמכותו. לכן השעיה היא קו אדום. אתם קבוצת ההתנגדות ואתם מודיעים – אם המורה מושעית, כולנו מושעים, מיידית. לא מופיעים לעבודה.
את הצעד הזה צריך לכלכל בתבונה. לא לשבור כלים ולא לאיים באנרכיה. אבל להתכוון לכל מילה, ולשמור על סולדיריות. המורה ש"סרחה" לא סרחה בכלל, היא מייצגת את כולנו. זה רק מקרה שהיא ספגה את האש, אבל כולנו איתה באותה חזית. אם היא לא בסדר, כולנו לא בסדר. תחליטו.
עכשיו בית הספר צריך להחליט אם בגלל שמורה דיברה בשיעור אזרחות על מדיניות התכנון העירוני בישראל, והזכירה שמאז קום המדינה הוקמו יותר מ-700 יישובים חדשים ליהודים ופחות מ-10 לערבים, כדאי לשבש את הלימודים בכל בית הספר. זאת תהיה התלבטות מעניינת.
כל מה שצריך הוא חיכוך צורם בגלגלי השיניים; המערכת חורקת, נאלצת להאט, אולי לעצור. קבוצת ההתארגנות לא מאיימת בהתפטרות, נזכיר שלא נחוצים לנו מרטירים. היא בסך הכל מאלצת את המערכת להתיישר לפי הערכים הרשמיים שלה: בשיעורי הסטוריה ואזרחות יש ללמד הסטוריה אמיתית ואת מהותו האמיתית של משטר דמוקרטי.
אני עובר להורים. גם הורים יכולים להיות מעורבים ולשבש את הנירמול של הפשיזם. דווקא בעידן מעורבות הורית הולכת וגוברת, שיש לה לא מעט צדדים שליליים, אפשר לצפות מן ההורים לנצל את המעורבות הזאת, והקשב של בית הספר לקולותיהם, למטרות ראויות. קראו למשל איך התארגנות הורית צנועה ולא יומרנית לחלוטין סיכלה סיור של תלמידים באתר "עיר דוד", אחד ממפעלי ההלבנה הגדולים של הכיבוש. הורים יכולים גם לסכל פעילויות "התנדבות" תמימות לכאורה בחסות "המיליציה הגדולה בישראל", הלא היא ארגון "השומר החדש", שחודר לתיכונים בכל רחבי הארץ.
יותר מכך: התנגדות איננה רק תגובה פסיבית למהלכים של המשטר הפשיסטי. התנגדות יכולה גם ליזום פעילויות שהן לצנינים בעיניו, כמו מפגשי נוער יהודי-ערבי, סיורים באיזורי עימות כמו הכפרים הלא מוכרים בנגב, הרצאות מפי חוקרים ועיתונאים שעוסקים בסכסוך מנקודת מבט ביקורתית, ועוד. כל האפשרויות פתוחות ואיזו מהן תתאים לסיטואציה המיוחדת בבית הספר שלך – רק את ואתה יודעים. שוב כדאי לזכור: אין צורך לגייס רוב לעמדתך. תודעת מיעוט, אמרנו מההתחלה. אבל מיעוט יכול לשבש לא מעט את אורחותיו של הרוב, אם הוא מפעיל את המנופים הנכונים.
[בינתיים בתגובות תמי יקירה מעדכנת על מצגת שמרכזת מידע וטיפים להתארגנות של מורים והורים בדיוק ברוח הדברים האלה – "כהניזם, גזענות והומופוביה לא בבית ספרנו"]
טבע וארכיאולוגיה
אין לך קשר למערכת החינוך? לא נורא. אולי את או אתה אוהבים לטייל בטבע? מעריכים ממצאים ארכיאולוגיים? אם כך טיילתם פעמים רבות בשמורות טבע ובגנים לאומיים שמנהלת רשות הטבע והגנים (רט"ג). במילים אחרות, אתם שותפים, באמצעות דמי הכניסה או המנוי שלכם, לאחד מגופי הנישול הברוטליים ביותר בישראל. רט"ג היא זו שעמלה מזה שנים לצמצם למינימום את שטחי המחיה של תושבי מזרח ירושלים הערבים, באמצעות הכרזת "גנים לאומיים" על עתודות הקרקע האחרונות של השכונות הערביות; רט"ג גם הגדילה לעשות והכריזה על שכונה קיימת (ואדי חילווה בסילואן) כגן לאומי, ובכך גזרה שיתוק תכנוני גמור במשך עשורים על תושבי השכונה. רט"ג אחראית למצור האכזרי על נבי סמואל, ועל הסוואתו כמהלך סביבתי לשימור הטבע. רט"ג גם מפעילה את שוט האכיפה מול הכפרים הלא מוכרים בנגב בדמות "הסיירת הירוקה", מדיניות שיש לראותה בהקשר הרחב יותר של ייהוד הנגב ולא רק בהיבט הצר של שמירה על שלטון החוק. ורט"ג גם נהנית מתרומות של חברות מזהמות ובתמורה מעניקה להן שירותי גרינווש.
יש עוד, אבל זה כבר מספיק, לא? אז אולי הגיע הזמן ליצור קבוצות התנגדות לרט"ג? ולא רק לפעולותיה מעבר לקו הירוק, אלא בכלל, להיגיון האתנוצנטרי שמנחה את היחס שלה לטבע המקומי?
יש לא מעט אפשרויות. אפשר להתנגד לטיולים מאורגנים בשמורות של רט"ג. אפשר לבטא את ההתנגדות באופן גלוי באמצעות הפגנה בשערי השמורה. אפשר להציף את הצדדים האפלים של רט"ג בכל פורום שבו היא משתתפת, תכנוני או סביבתי, ולא לתת לה לחמוק מתשובות, ממש כפי שאקטיביסטים רודפים אחרי נציגי "שברון" או "נובל אנרג'י" ברחבי העולם. רט"ג מקיימת ימי עיון והסברה, מכשירה מדריכים, מעבירה סדנאות. אלפים רבים של אנשים מעורבים בפעילותה השוטפת. עבור רובם המכריע, רט"ג היא זרוע שעסוקה ימים כלילות במלאכה הקדושה של שימור הטבע, הצלת בתי גידול לבעלי חיים בסכנת הכחדה ומלחמה על ריאות ירוקות במדינה. הם אינם יודעים על הצד האפל כי איש אינו עוסק בכך. התנגדות שתמשוך תשומת לב ציבורית עשויה להציב סימן שאלה מעל טוהר הכוונות של רט"ג. ושוב: אף אחד לא מתיימר להביס גוף ענק כזה או להכתים לעד כל טיול בכל שמורת טבע בארץ. המטרות צריכות להיות צנועות יותר, ממוקדות בעוולות ממשיות, ודורשות תיקון.
אם יש לכם עניין מיוחד בארכיאולוגיה, וטיפה של התמצאות פוליטית, אתם ודאי מודעים לשימוש השיטתי של ישראל באמתלת ה"חפירות הארכיאולוגית" כדי להשתלט על שטחים בגדה המערבית ולדחוק משם נוכחות פלסטינית: "עיר דוד" היא גולת הכותרת, אבל גם בסוסיא התבצע גירוש מטעמים ארכיאולוגיים, גם בנבי סמואל, גם בתל שילה, ועוד. המנהל האזרחי מוציא דרך שגרה צווי הריסה למשפחות פלסטיניות שחיות עשרות שנים על אדמתן ולפתע מגלות שהן בעצם מתגוררות באופן "לא חוקי" בלב אתר ארכיאולוגי. ארכיאולוגים ישראלים מפירים ביודעין את החוק הבינלאומי כשהם מבצעים חפירות בשטח כבוש, לא כל שכן קרקעות פרטיות; זה לא מפריע להם כנראה, כל עוד מצמידים להם כוח חמוש לפתיחת הציר, ארכיאולוגיה עובדת טוב על כידונים. בכל זאת, הקולגות בחו"ל עלולים להיות מוטרדים מזוטות כמו זכויות אדם שנרמסות בדרך אל הפרסום האקדמי, ולכן אותם ארכיאולוגים מוודאים ששמותיהם יוסתרו וכך לא יהיו חשופים לחרם אקדמי.
ארכיאולוגים בעלי עמוד שדרה יכולים לסרב לשתף פעולה עם קמ"ט ארכיאולוגיה במנהל האזרחי. יותר מכך, הם יכולים לנצל את השפעתם על רשות העתיקות, שמתנהלת באופן עברייני ממש בפריוולגיות שהיא מרעיפה על עמותת אלע"ד, ומנתבת יותר ממחצית מתקציבה לחפירות מעבר לקו הירוק. כשהדיסציפלינה שלך הופכת יותר ויותר למכשיר לאומני לביסוס עליונות יהודית במרחב, נדמה שזאת חובה מקצועית להתנגד.
אבל מעגלי ההתנגדות יכולים להיות רחבים הרבה יותר. סטודנטים לארכיאולוגיה וסתם מתנדבים בחפירות יכולים להרים את המבט מן הקרקע ולבחון באיזה פרוייקט הם לוקחים חלק, ומה הפרוייקטים האחרים של הארכיאולוג שמנהל את החפירה. התנגדות שקטה, שפירושה אי-שיתוף פעולה עם כל מי שעושה בארכיאולוגיה שימוש מגונה, תבהיר למנהלי החפירות שאת או אתה לא סתם חיילים צייתנים עם את ומברשת ביד, אלא אזרחים בעלי מצפון. ושיש גבול לכל תעלול. ואזרחים מן השורה: כל סיור "ארכיאולוגי" באזור ירושלים טעון בדיקה ביקורתית וחשדנית; לצד כל "תגלית" מהממת על עברו של עם ישראל באגן הקדוש שמשווקים לכם כיעד התיירותי הבא – הציבו את השאלה: מי גר כאן? של מי האדמה הזאת? חייו של מי השתנו, אם לא נהרסו, בגלל ההחלטה לחפור דווקא כאן? הארכיאולוגיה מזמן לא תמימה, אין סיבה שאתם תהיו חובבי ארכיאולוגיה תמימים.
רפואה ושירותים
הכותרות האחרונות מדברות על מניעת טיפול רפואי או מכירת שירותים ממי שלא בא טוב בעין לרופא או לנותן השירותים, כל זאת בשם מושג מעוות כלשהו של "חופש העיסוק"; חופש שכמובן יפגע בערבים, להט"בקים או אולי סתם שמאלנים. גזענות נגד רופאים ואנשי צוות רפואי ערבים היא עניין מוכר בישראל, ותהפוך ליותר ויותר רווחת. כששר האוצר הנוכחי מנרמל אותה בגלוי, פרשיות כמו עלילת הכזבים שרקם ארגון הרדיפה "בצלמו" על ד"ר אחמד מחאג'נה, שהביאה להשעייתו הזמנית, יתרחשו שוב ושוב. 42% מאנשי הרפואה והסיעוד הערבים בארץ מדווחים על הטרדות גזעניות. רופאים בכירים מעידים כי נאסר עליהם לדבר בערבית במסדרונות בית החולים; כמעט בכל מוסד רפואי רווחת גזענות סמויה שמאיימת להתפרץ בזמנים מתוחים, כפי שקרה במהלך מבצע "שומר חומות".
פרשת מחאג'נה הסתיימה בלא כלום, אבל חשוב להתעכב על התגובה הרפה של הממסד הרפואי לרדיפתו כדי להבין איך לא מנהלים התנגדות אזרחית. ד"ר ברי דנינו כתב על השתיקה המבישה של המערכת: "לא גיבוי שקט, בחדרי חדרים, בשיחת טלפון או מקסימום בפוסט ברשתות חברתיות, אלא גיבוי צועק וברור שאומר "עד כאן" ועושה זאת בפנים גלויות עם שם ושם משפחה. איך במערכת המתהדרת בהיותה שוויונית, "אי של שפיות", אפשר להעליל עלילת שווא על רופא רק כי הוא ערבי ולהרחיקו מעבודתו? איך שר הבריאות (הוא עדיין בתפקידו), איש מרצ ז"ל, עדיין שותק?". למפגש תמיכה שאירגן דנינו חששו להגיע רופאים ערבים, ואלה שהגיעו ביקשו ששמם לא ייחשף, "מחשש שייתפסו כתומכי טרור", הוא מסביר. זהו מערך הכוחות המוכר של דיכוי גזעני; קורבנות הדיכוי כמעט שאינם יכולים למחות כיוון שעצם מחאתם מחזקת את התמריץ לדכא אותם יותר. כאן בדיוק מוטלת החובה על בעלי הפריוולגיות; במקרה הזה, רופאים יהודים. אלא שאלה הכזיבו. שאלו את עצמכם מה היה עולה בגורלו של ד"ר מחאג'נה לו היה אח זוטר ולא רופא בכיר. סיכוי רב שגם מעט הגיבוי שקיבל מעמיתיו היה נשלל ממנו. רופאים יכולים להרשות לעצמם לטלטל את המערכת מבלי שהיא תקיא אותם החוצה; עובדים זוטרים יותר חוששים בצדק למשרתם. התנגדות אזרחית תמיד מטילה עלינו חובות בדרגות שונות של אחריות, בהתאם לפריוולגיות שאנו נהנים מהן ולחסינותנו היחסית מענישה שרירותית.
עובדים יהודים במערכת הבריאות שנחשפים למופעי גזענות יכולים וחייבים להתייצב נגדה. להגנתם הם יכולים להסתמך על החלטת ממשלה משנת 2016 שמתחייבת להיאבק בגזענות במערכת הבריאות. על כן מי שמתייצב נגדה אינו פועל נגד רוח המוסד, להיפך (שלא לדבר על האתיקה השוויונית שאליה מחוייב כל מי שעוסק ברפואה). התנגדות אזרחית בין כותלי בית החולים או המרפאה תתבטא בהשעיה עצמית של כל מי שעומד בסולידריות לצידו של איש הצוות הערבי שהושעה באופן שרירותי, רק על סמך עדות לא ברורה מיד שניה או שלישית, מתווכת דרך ארגוני רדיפה כמו "אם תרצו" או "בצלמו" או חדשות 14. ברוך השם, יש לנו כבר מספיק סימנים לתת בקמפיינים מתוזמרים שכאלה, שתמיד מסתיימים בקול נפיחה דקה. הטעות שלנו היא שאנחנו מפקירים את השטח בשעות הראשונות, הקריטיות, להשתוללות של הימין.
הנה לקח חשוב להתנגדות אזרחית: תגובה מוקדמת היא קריטית. מערכת שמשעה על אוטומט עובדים מסורים רק על בסיס השתייכותם האתנית צריכה מקל בגלגלים. היו אתם המקל. לשם כך צריך להתארגן מראש. לא להתחיל לקושש את קבוצת הווטסאפ כשהגרזן כבר ניחת, אלא מבעוד מועד. לזהות את שותפי המאבק, להכיר את היהודים במערכת שיתייצבו לצד הערבים, להכין אותם לתרחישים השונים, ולהניח שבמוקדם או במאוחר הם יקרו. ואז, כשהמערכת לוחצת על כפתור הפשיזם, אתם לוחצים מיידית על כפתור האנושיות.
הדברים אמורים לא רק במערכת הבריאות אלא בכל מקום עבודה שהוא. סביב כל מבצע של ישראל בעזה עולה מפלס הלאומנות, ובהתאמה, רדיפת הערבים גואה. מלשינים פרטיים או עמותות של מלשינים מלקטים התבטאויות פרטיות של ערבים ומביאים אותם לידיעת מעסיקיהם. עשרות ערבים פוטרו מעבודתם במהלך מבצע "צוק איתן", חלקם רק משום שהגדירו את מעשי צה"ל כפשעי מלחמה (אמירה שאני ויהודים רבים אחרים ביטאנו לא פעם, מבלי לשלם עליה מחיר). החוק, אגב, אינו מתיר פיטורין גם על התבטאויות קיצוניות יותר. ועל כן, שוב, התנגדות אזרחית במקרים כאלה איננה קריאת תיגר על החוק אלא להיפך, קריאת תיגר על מעסיקים פורעי-חוק, בשם ערכים צודקים שהחוק מגלם. כל מקום עבודה שמועסקים בו ערבים ויהודים גם יחד מועד לגלישות פשיסטיות מסוג זה. אינכם צריכים להיות רוב כדי לשבש את הגלישות האלה, שכמעט תמיד מתרחשות ללא שום התנגדות ממשית מתוך המערכת. נסו להתנגד, אם לא תנסו לא תדעו אף פעם מה יכולתם למנוע.
אקדמיה, תרבות ואמנות
בתחילת הפוסט הזכרתי אירועים של צנזורה תרבותית מן העת האחרונה, וכיצד התארגנויות של אמנים ואוצרים יכולות לעמוד מולם. צריך לזכור את התקופה הרעה של מירי רגב כשרת התרבות ונפתלי בנט שר החינוך, שהחלו במתקפה על תיאטרון "אל-מידאן" בחיפה. לעגלת הרדיפה התגייסו רבים: ארגון "בצלמו", בני משפחות שכולות, עיריית חיפה וגם בתי המשפט. אחרי ייבוש תקציבי של כמה שנים, נסגר התיאטרון. היתה זאת תעודת עניות מצלצלת לעולם התרבות הישראלי, וכמובן שהיא היתה רק יריית הפתיחה לפסילת הצגות אחרות, גם של יהודים, מטעמים פוליטיים. מחאות היו, אבל התנגדות אזרחית אמיתית לא היתה.
אני מאמין שהתארגנות מוקדמת מראש היתה משפרת לעין ערוך את התגובה של מנהלי התיאטראות והפסטיבלים לאירועים כאלה. הנחת המוצא צריכה להיות שכל הצגה שעוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני תמשוך אש. אין שום חשיבות לתוכנה, אין שום חשיבות למורכבות המסרים. עצם העובדה שעל הבמה מוצגים פלסטינים כבני אדם מיידית תסמן את ההצגה ומשתתפיה כ"תומכי טרור", ומכונת הרדיפה תתחיל לפעול במלוא המרץ.
ובכן, אם אתם חלק מן ההצגה, או מעורבים בארגון הפסטיבל, או (הכי טוב) מנהלים את העסק – הכינו את עצמכם מראש עם סל תגובות אפקטיבי. הורדת הצגה היא חציית קו אדום; סולידריות מקצועית ואנושית מחייבת גם אתכם לא להשתתף בנירמול של פשיזם. קהל שלא רוצה לראות פלסטינים על הבמה גם לא יראה דמויות של הרולד פינטר או של רועי חן. ושוב, המטרה היא לא לחסל את התיאטרון או את הפסטיבל כולו – ממילא לא תצליחו בכך. זכרו תמיד שאתם מיעוט. המטרה היא לשבש את מהלכו כך שהמחיר יהיה כואב, שהנושא יקבל נוכחות ציבורית ותקשורתית, שהפשיזם לא יעבור חלק. למה זה חשוב? מיד, בדברי הסיכום.
זירות המאבק נגד פלישת הפשיזם אל תוך האקדמיה הן רבות, ואגע רק בכמה מהן כעת (לסקירות יסודיות יותר, ראו כאן וכאן). מה שעומד כעת על הפרק הוא הסעיפים בהסכם הקואליציוני עם עוצמה יהודית ועם הציונות הדתית, שלפיהם תינתן "העדפה מתקנת ליוצאי צבא בפקולטות לרפואה, משפטים, מדעי המחשב, ראיית חשבון ומקצועות ההנדסה באוניברסיטאות ובמוסדות להשכלה גבוהה". כפי שהובחן מיד, זהו סעיף גזעני טהור. יוצאי צבא לא סובלים מתת-ייצוג בפקולטות המבוקשות. להיפך: הם נהנים ממימון חלקי של שכר לימוד במסגרת תכנית "ממדים ללימודים"; בהסכמים החדשים הובטח להעלות את המימון ל-100%. אם כך, זהו שימוש אורווליאני בביטוי "אפליה מתקנת" כדי להבטיח אחוזי קבלה נמוכים יותר ל… למי? לערבים וחרדים. כיוון שחרדים כמעט שאינם מגיעים לפקולטות הללו, המשמעות הפרקטית היא "נומרוס קלאוזוס" לערבים, בניסוחה של מרב ארלוזורוב.
התנגדות אזרחית לאפליה גזענית כלפי ערבים בקבלה ללימודים מעוגנת לחלוטין בכל מסמכי היסוד של מדינת ישראל, לרבות בתקנוני האוניברסיטאות עצמן. רק בימים האחרונים יצאו ראשי האוניברסיטאות בהצהרות רשמיות שמחייבות אותם "לא לשתף פעולה עם גופים אשר ינקטו במדיניות של אפליה פסולה". גם כאן, כמו במערכת הבריאות, יש לקבוצות ההתנגדות אילן גבוה מאד להיתלות בו, ולהגנתן יוכלו לטעון שהן-הן המקיימות את רוח האוניברסיטה כלשונה.
במהרה יתבקשו הפקולטות המבוקשות ליישם את מדיניות "האפליה המתקנת" ליוצאי צבא, כלומר האפליה המקפחת לערבים. או-אז אנשי הסגל המעורבים בעניין יכולים פשוט לסרב לשתף פעולה ולהעמיד במבחן את המוסד – מול ערכיו המוצהרים שלו. אפשר לשבת בתוך ועדת המיונים ולהטות את קבלת ההחלטות באופן שינטרל את האפליה המקפחת. אם זה לא עובד, אפשר לסרב לשבת בוועדות מיונים. אפשר להרחיב את הסירוב לוועדות אחרות, הכל תלוי במידת המחוייבות של הנהלת האוניברסיטה לערכיה שלה לעומת מחוייבותה לשלטון. חיי הפקולטה תלויים במידה רבה ברצונם הטוב של בעלי תפקידים. מרצים ופרופסורים אינם מקבלים פרוטה על "השירות" שהם עושים לפקולטה או לאוניברסיטה ביושבם בוועדות השונות. ברצונם ישתפו פעולה וברצונם לא. גם סוגיית ההפרדה המגדרית באוניברסיטאות מתקרבת לנקודה נפיצה שבה ייאלצו מרצים ומרצות בעלי מצפון להחליט אם הצפרדע הזאת, שזכתה לאישור מל"ג ולהכשר מהוסס מבג"ץ, לא נעשתה גדולה מדי מכדי לבלוע (מדוע הפרדה מגדרית היא סוגייה של אפליה ולא של חופש בחירה – ראו כאן). עיקר הנטל בהתנגדות אזרחית למהלכים האלה, כרגיל, היא על המגזר המוגן ביותר מפני השלכותיהן – גברים יהודים (עם קביעות).
זהו, אם כן, המתווה להתנגדות אזרחית, וזה רק על קצה המזלג. לא אמרתי מילה על משפטנים ועל תפקידם המכריע ביצירת המסגרת המנרמלת של הפשיזם; פוטנציאל ההתנגדות שלהם עצום, שכן כל שיבוש, קל ככל שיהיה, מסוגל לתקוע את המערכת לזמן ממושך. אם יש משהו שלמדנו מן ההסטוריה של המשטרים הפשיסטיים, זה שהם מקפידים לייצר מעטפת של "חוקיות" סביב פשעיהם. זה בדיוק תפקידם של יריב לוין והשרים המונפצים בממשלה הבאה (מאי גולן, אורית סטרוק, יצחק וסרלאוף, אבי מעוז, אלמוג כהן וגד"א), על גדודי המשפטנים שמשתרכים בעקבותיהם. גם לא אמרתי מילה על ההצעה להגן בחוק על מי שבוחר להפלות להט"בים במתן שירותים, שבינתיים עשתה בושות כל כך גדולות שגם נתניהו הסתייג ממנה (אל תזלזלו בחשיבות העליונה שמייחסת ההסברה הישראלית לחופש של להט"בים בישראל, כפי שמעיד פינקוושר מקצועי, וזהו נכס שלא יוותרו עליו בנקל).
הפשיזם בישראל פוגש אותנו בכל פינה. זאת רק שאלה של בחירה אם ניישיר מבט אליו או נביט הצידה. כך או כך, המפגש יתקיים, בין אם רצינו ובין אם לא. אנחנו המיעוט, אנחנו לא קובעים איפה הפשיזם יצעד ואיפה הוא יתקוף. זו מציאות חיינו. משעה שהחלטנו להתנגד אליו, נוכל תמיד למצוא את הנקודה שבה עמידתנו תהיה המשמעותית ביותר; בין אם מתוקף הפריוולגיה היחסית שלנו, בין אם מתוקף הסמכות המקצועית שלנו, ובין אם מתוקף קשרי הסולידריות שטווינו עם הקורבנות של הפשיזם. ואין התנגדות ללא סולידריות.
רשת ביטחון כלכלית
על אף שהסיכונים הכרוכים בהתנגדות אזרחית אינם קיצוניים, כדאי לקחת בחשבון גם תרחישים פחות צפויים, שבהם נפגעת הכנסתם של הפעילים. אישה יכולה לאבד לקוחות כי יצאה בגלוי נגד הפשיזם, כמו שכבר קרה; אדם יכול לאבד את משרתו אם משמרות המהפכה של הימין סימנו אותו, כמו שכבר קרה פעמים רבות; ומעסיקים מן השורה עלולים "לקנוס" אותך על פעילות פוליטית בכל אמתלה שעולה על דעתם, כמו שכבר קרה, לי למשל.
מה שנחוץ הוא רשת ביטחון כלכלית שתעניק סיוע לפעילים שספגו פגיעה בפרנסתם כתוצאה ישירה ממעורבותם בהתנגדות אזרחית. חשיבותה של רשת ביטחון כזאת הוא לא רק ביכולתה לפצות על פגיעות כאלה אלא גם בעצם הידיעה שהיא קיימת. אנשים טובים רבים נרתעים מאקטיביזם מחשש, מוצדק לחלוטין, שפרנסתם תיפגע. הידיעה שיש מישהו שידאג להם בעת צרה היא כל מה שנחוץ להם לעשות את הצעד המכריע אל ההתנגדות. אני זורק כאן רעיון לכיוון "הקרן החדשה לישראל": הקימו "קרן סיוע להתנגדות אזרחית" שתספק רשת ביטחון כלכלי לאנשים אמיצים שקוראים תיגר על הפשיזם, בדומה לקרן שביתות שקיימת בכל איגוד מקצועי, לכיסוי אובדן הכנסה הכרוך בשביתה. גם שביתה היא סוג של התנגדות אזרחית, אך אין סיבה שרק שביתה תזכה פעילים בפיצוי. היגיון הפיצוי הוא היגיון עקרוני של סולידריות אזרחית: בכל מאבק יש פעילים שמתייצבים בקו האש וחוטפים את הפגיעה העיקרית בשמו של ציבור גדול הרבה יותר. אותו ציבור חייב לערוב לנציגיו, דרך מוסדות שיתופיים, ולהבטיח שיוכלו להמשיך לצעוד. זה גם מוסרי וגם פרגמטי.
מה מטרת ההתנגדות האזרחית?
לפני הכל, ציניקנים ומיואשים: הדלת פתוחה, תסגרו אחריכם. אין לי צורך בטיעוניכם המוחצים, הידעניים, מדוע הכל לשווא. אני יכול לדקלם מתוך שינה את הנוסחאות המוכרות: ציונות היא קולוניאליזם, החטא הקדמון כבר נמצא בכתבי הרצל, הנכבה לא פסקה לרגע, אין תקומה למדינת ישראל, הכל ארור ומקולל ויעלה באש ותמרות עשן. הנה, הוצאתי את זה, גם אתם יכולים להירגע ולחזור לפינת הייאוש הנוחה שלכם.
אני לא צריך שיעורים בייאוש כי אני מיואש מראש. אין לי שום אשליות ביחס למשטר בישראל, שאני עוקב אחריו פוליטית קרוב לארבעה עשורים. אין לי שום אשליות ביחס לגודלו הגמדי של השמאל בישראל. ואין לי שום אשליות ביחס לעתיד הפשיזם הישראלי. עתידו המזהיר עוד לפניו, ונמשיך לצלול מטה.
הנה כמה דברים שאני יודע בוודאות. השמאל לא יחזור לשלטון בעשרים השנים הקרובות. לפחות. ישבתי על התפלגות דפוסי ההצבעה, קצב גידול האוכלוסיה הדתית לעומת החילונית, רמות הגזענות המבהילות בקרב הנוער, ואלה המסקנות שלי. הרי התחלתי בכך: אנחנו מיעוט, מיעוט קטן מאד, וכך נישאר. אלה קווי המתאר של הדיון, אלה גבולותיו הצרים מראש, המרים מראש.
בתוך הגבולות האלה, יש מספר מצומצם להפליא של אופציות. אחת, הגירה. אופציה מצוינת למי שיכול, ממליץ בכל פה. שתיים, השתבללות והיאטמות עיקשת מפני המציאות. שלוש, התקרנפות. ההבדל בין שתיים לשלוש הוא בידיעה. הנאטמים בוחרים לא לדעת, המתקרנפים יודעים. אלה גם אלה מנרמלים את הפשיזם, וההבדל ביניהם הוא לכל היותר נפשי, לא מוסרי. מה הם רואים כשהם מסתכלים בראי, רק הם יודעים.
ארבע, התנגדות אזרחית.
ההתנגדות האזרחית שאני מקדם כאן אינה שוגה בדמיונות. היא לא מתיימרת "לשנות את המשטר", גם אם היא חולמת על כך בחביון לבה. היא לא מנסה לסחוף אחריה את הרוב. והדבר האחרון שמעניין אותה זה להחליף כנופיה אחת של נוכלים בכנופיה אחרת בהגה השלטון. מבחינתה, הקשקשת הבלתי פוסקת שבוקעת ממשרדי הממשלה ומן הכנסת, ומופצת בצופרים מחרישי אוזניים דרך כלי התקשורת בכל שעות היממה, היא שמועה רחוקה בלבד.
ההתנגדות האזרחית שאני מקדם מתרכזת באובססיביות במציאות החומרית של אנשים חיים, וכל תכליתה היא להקל את סבלם. סבלם גדל והולך, ומספר הסובלים גדל והולך. יש פלסטינים בדרום הר חברון ובבקעת הירדן ובשיח' ג'ראח ובסילואן, יש בדואים באל-עראקיב ובביר הדאג', יש יוצאי אתיופיה שחוטפים מכות ויריות משוטרים, יש פליטים בדרום תל-אביב, יש להט"בים שחשופים לאיומים מילוליים ופיזיים, יש נשים מוכות, יש מפונים מדיור ציבורי, ויש עוד. לא חסר אוכלוסיות מקופחות במשטר הפריוולגיות הישראלי, והפשיזם החדש-ישן מוסיף על כל אלה את מימד הרדיפה: התחושה שגורמים חורשי-רע בולשים אחר צעדיך, אורבים לך בקרן רחוב ומחכים לשעת כושר להתנפל עליך ולעשות בך שפטים.
על כן, התנגדות אזרחית מכוונת בראש ובראשונה למנוע או לצמצם את הפגיעות האלה, ולשמש שכבת מגן, ולו זמנית, בין הרודפים לנרדפים. ולא תאמינו: לפעמים היא עובדת. קחו את שיח' ג'ראח לדוגמה. המאבק המשפטי שם החל ב-1972. 50 שנים (!) מקדישות עמותות ימין, בתמיכת עיריית ירושלים, נדבנים מסתוריים ומעל הכל, מערכת המשפט, לפינוי תושבי השכונה מבתיהם. אני עוקב אחרי הדיונים כבר 13 שנה. אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי הוקדש למאבק בשיח' ג'ראח. מופיעה בו פסקה פסימית במיוחד שבה אני צופה שתוך 6-7 שנים יפונו כל התושבים הערבים מן השכונה. התבדיתי לטובה. לא שיערתי את הנחישות והעקשנות של תושבי השכונה ובעיקר של קבוצות הפעילים שתומכות בהן, שבוע אחרי שבוע. המאבק הזה קיבל חשיפה בינלאומית אדירה וגם היא ריפתה את ידי הרשויות בתכניות הטרנספר שלהן. פסיקת בית המשפט העליון ממרץ 2022 הקפיאה את הליכי הפינוי. אין לדעת איך תסתיים הסאגה הזאת, אך מי שליבו גס בעשרות שנים שבהן התאפשר עדיין לתושבי השכונה להמשיך ולהתגורר בבתיהם, על אף כל הקשיים וההצקות, כנראה שאינו מבין מה פשרו של ניצחון בשמאל. זהו ניצחון אמיתי, שהושג באמצעות התנגדות אזרחית.
באמת, דוגמאות לא חסרות. מחאות יוצאי אתיופיה, ששיבשו את עורקי התחבורה המרכזיים בישראל בשנת 2015, ושוב דוכאו ביד קשה, היו המנוף המכריע להקמת צוות פלמור וחיבור הדו"ח הממשלתי המקיף הראשון על אפלית בני העדה. כמחצית מהמלצות הדו"ח יושמו, שזה לא מעט במונחים ישראלים. עצירת גירוש הפליטים וההסדר שחתמה ישראל עם האו"ם ב-2018 הבשילו, בין השאר, הודות ללחץ ציבורי בלתי פוסק נגד הגירוש. אבל הדוגמאות המעודדות ביותר הן דווקא המינוריות לכאורה, שפותרות בעיה מקומית; דווקא הן ממחישות עד כמה אפקטיבית התנגדות אזרחית יכולה להיות כשהיא מיושמת בתבונה. סטודנטים שהתגייסו למאבק נגד פיטוריו של עובד ניקיון (הסיבה לפיטורין: כוונתו להקים ועד עובדים) והפכו את ההחלטה; הורים שבחרו לא לשלוח את ילדיהם לסיור באתר שמסווה גזל נדל"ני מאחורי "ארכיאולוגיה", ועל הדרך הביאו לביטול הסיור; או התארגנויות ארוכות-טווח יותר, לבניית קהילות אקטיביסטיות, כמו לדוגמה "בית של סולידריות" בתל אביב, שמרכז שלל פעילויות מעוררות השראה, בין אם בתמיכה בקהילות מוחלשות ובין אם בהעצמה של תרבות נגד.
התנגדות אזרחית מעבר למבחן ההצלחה
ובכל זאת, צריך להתמודד גם עם השאלה הנוקבת: מה ערכה של התנגדות אזרחית שבטווח הארוך לא משנה את אופי המשטר כאן? מה משמעותו של מאבק בפשיזם אם אנחנו לא באמת עוצרים אותו? אתה יכול לשנן לעצמך מבוקר עד ערב שהמטרות צנועות, אתה יכול לאלף את עצמך לא להביט מעבר לתלם שהחלטת לחרוש בעצמך, ועדיין בסוף היום, לעת ערב, תיאלץ להודות שהפשיזם עדיין כאן, והוא מתחזק כל הזמן. על כל מעשה טוב שלך הוא עורם מאה מעשים רעים משלו. הכוח לצידו, המספרים לצידו. איך שורדים את זה?
אין לי מתכוני פלא. אבל מזה עשרות שנים אני שרוי בתוך תרבות של התנגדות, ואני מתבונן היטב מסביב על שאר העושים במלאכת ההתנגדות, ואני יכול להעיד מן הניסיון הנצבר הזה: השילוב של התנגדות וסולידריות הוא שילוב מעצים, מחייה ומחזק. זה משקה האנרגיה שלנו. המאבק אולי איננו תכלית כשלעצמה, אבל הוא מתגמל מעצם היותו מאבק משותף. וגם כשלונות לאורך הדרך יכולים לחזק את הדבק והערבות ההדדית ואת ההבנה הגוברת שיש ליושבי הארץ הזאת הרבה צרכים משותפים, חוצי עדות ומגדרים ועמים. שכן זו עורמת הפשיזם: הוא מלהג בלי סוף על אחדות ועל מלוכדות, אבל כשהלהג נפסק הנתינים מוצאים את עצמם בודדים, איש איש לפחדיו, איש איש למצוקתו. התנגדות אזרחית היא תהליך בלתי פוסק של בניית אחווה; היא בונה קהילות סולידריות, והיא מגרשת את החושך שמאיים כל הזמן להשאיר אותנו בבועת המצוקה הפרטית. היא כוח יצירתי במציאות של חורבן.
מבט צונן, צונן מדי, עלול להסיק מכך שגם ההתנגדות האזרחית, בשורה התחתונה, היא אסטרטגיית פיל גוד. אבל זאת תהיה טעות. אין שום אשליות בפעילות מן הסוג הזה, בדיוק משום שהיא פוגשת את המציאות כמות שהיא, במלוא נוולותה, ולא בורחת ממנה. מחאת פיל גוד היא מחאה שתמציתה לשפר את הרגשתך האישית באמצעות נרטיב בדיוני, כאילו המחאה הפרטית שלך שינתה משהו בעולם. התנגדות אזרחית אמיתית, לעומתה, שואבת כוחות מן ההוכחה שאפשר לעמוד נגד הפשיזם ולא להתכופף; שאפשר לייצר איים של שוויון וצדק בתוך ים העוולות. שתיהן מתחילות כפעולות דיבור, אירועים בשיח הפוליטי, אבל התנגדות אזרחית אף פעם לא תסתפק בכך ותשאף לחרוג מגבולות הדיבור והשיח אל המציאות החומרית, לבצע בה שינויים שאפשר למדוד ולהעריך.
ולבסוף, אחרי כל חישובי התועלת מול ההפסד, צריך לומר שלהתנגדות אזרחית יש ערך אינהרנטי בפני עצמה, בהציגה מודל אלטרנטיבי לפשיזם הפושה בכל. המחשבה שהפשיזם יעבור חלק בכל חזית שהוא בוחר לפתוח, ושמיליוני אזרחים (עדיין) בעלי חופש בחירה, (עדיין) בעלי יכולת פעולה, (עדיין) בעלי חסינות יחסית מענישה שרירותית, יישבו בחיבוק ידיים ויביטו בו מוחק כל צל של אנושיות, חלקה אחרי חלקה – המחשבה הזאת היא בלתי נסבלת. התנגדות אזרחית מנכיחה כל יום את האלטרנטיבה. עצם קיומה משרת תכלית שחורגת מתחשיבי התועלת וההפסד. אין לי מילה מדוייקת לתיאור התכלית הזאת – רוחנית, מוסרית, או היסטורית. אני רק חש זאת בעצמותיי, שפשיזם בלא התנגדות הוא הרוע המוחלט. ואם זה לא מזיז אתכם ממקומכם, שום דבר כבר לא יעשה זאת.
זיכרון הכרחי לזהות האישית, אך אינו מספיק. בפרדוקס מפורסם מן המאה השמונה-עשרה הראה הפילוסוף תומס ריד כי ייתכן שאדם זקן יזכור אירועים מחייו כאדם צעיר אבל לא מחייו כילד, בעוד שכאדם צעיר עדיין זכר את אירועי ילדותו. לו זיכרון בלבד היה מכונן את הזהות האישית, הזקן והצעיר היו אותו אדם, הצעיר והילד היו אותו אדם, אבל הזקן והילד היו אנשים שונים. פרדוקס. אם כך, נחוץ רצף כלשהו של מצבים מנטליים – זיכרונות, כוונות, רצונות – מבלי שתידרש זהות מוחלטת בין כל שני שלבים לאורך הרצף הזה. חזרנו לדימוי פרוסות הלחם. האם מה שהופך אותן לכיכר, ליש אחדותי, הוא הסמיכות שלהן במרחב ובזמן, הדוֹמוּת של כל שתי פרוסות סמוכות זו לזו במרקם, בגוני המעטה החיצוני, במבנה בועות האוויר שבתוכן? האם הדומות הזאת ומידתה (הפרוסות יותר או פחות דומות) הוא עובדה בעולם או תוצר של הדמיון האנושי?
שוב אנחנו צועדים על פי תהום של פרדוקסים. מיהו בעל הדמיון ששופט את מידת הדומות בין הפרוסות של "האני" – אם לא אותו "אני" שאין להניחו מראש? כשאני חושב על הזהות האישית שלי לאור מודל כיכר הלחם, אני יכול לזהות הרבה מאוד "פרוסות", אבל הצרה היא שהן אינן מאורגנות בשום תבנית. לא רק ממד הזמן נאבק עליהן, אלא גם ממדים סובייקטיבים לגמרי, כגון צבעים וריחות שמשכו אותי, מלודיות שמתנגנות בי כבר שנים, אנשים ומקומות שאני פוגש בהם שוב ושוב. כל אחד מושך לכיוונו. זה לא כיכר לחם, זה משטח עבודה עצום, מקומח, שפזורות עליו ללא סדר פיסות בצק מרודד, גושי בצק שטרם רודדו, פרוסות לחם יבשות וחצי אכולות, צנימים שרופים למחצה ומערוך שלא נעשה בו כל שימוש. זה אני, אין דימוי מדויק יותר שלוכד את תחושת "הזהות" שלי (ולעולם לא אסיר ממנה את המירכאות, כי רק הן מזכירות לי שמה שאחוז ביניהן הוא סימן ללא מסומן, שגרת לשון שאינני מבין).
לקריאת המסה במלואה במהדורה המקוונת של "גרנטה", לחצו כאן.
התראיינתי בפודקאסט "גיקונומי" לשיחה ארוכה עם דורון ניר על בלשנות, שפה ובינה מלאכותית, פוליטיקה, הפרטה ושירותים ציבוריים, סרבנות, וצמצום המרחב הפוליטי: למעבר לראיון לחצו כאן.
לא מעט ישראלים הגיבו בסלידה וזעזוע למפגן השנאה הרהבתני של "מצעד הדגלים", שהולך ומקצין משנה לשנה. אם פעם "התרגלנו" לצרחות "שיישרף לכם הכפר" בסמטאות הרובע המוסלמי, כעת כבר "מתרגלים" לבעיטות בזקנות, השחתת כלי רכב, ומעשי לינץ' שמותירים אחריהם ערבים פצועים על המדרכות. בינתיים, רק פצועים.
תגובתם הנפוצה של ישראלים אלה היתה: זאת לא היהדות שלי. זאת לא הציונות שלי. אלה לא האחים שלי. זה לא מה שהדגל שלי מסמל. וכן הלאה והלאה. העיקרון דומה: ההשתוללות הזאת ברחובות העיר העתיקה בירושלים היא לא אני ולא מייצגת אותי. אותנו.
מי זה "אותנו"?
כזכור, מפגן העליונות היהודית הזה התנהל כולו באישור הרשויות ותחת אבטחה כבדה, שאיפשרה את ההשתוללות. הצעיר שירק על קבצנית זקנה עשה זאת מטרים ספורים משוטר חמוש; הוא ידע שהשוטר שומר עליו ולא עליה. בשוך ההשתוללות, עצרה המשטרה יותר מ-50 איש, רובם המוחלט פלסטינים. הפורעים שוב יצאו ללא חשש ענישה, כמקובל בשטחים ועכשיו גם בירושלים.
יש משהו מקומם בחציצה הנאיבית הזאת בין מה שקרה בירושלים לבין "הציונות שלי", או "היהדות שלי". הצופה המזועזע מנער חוצנו מן האלימות הברברית שנשקפת אליו מן המסך, ומגדר את עצמו היטב מפניה. חלקי לא עימה. היא שם ואני כאן. אבל עם כל הכבוד לזעזוע ולסלידה, אותנטיים ככל שיהיו, התוכן והמשמעות של זהויות קולקטיביות כמו "יהדות" או "ציונות" אינם נקבעים על סמך הזעזוע הפרטי שלי או שלך. בעת הזאת, היהדות והציונות הן גירוש שוכני מערות במסאפר יטא ובעיטה בבטנה של זקנה פלסטינית בירושלים. אלה פניהן, זו זהותן, ותרצה או לא תרצה, אתה חלק מהן.
אני מניח שלא מעט לבנים בארה"ב הזדעזעו מן הלינצ'ים הפומביים בעבדים שחורים; אולי ניחמו את עצמם באמירה "זאת לא הזהות הלבנה שלי", או "זאת לא הדמוקרטיה שלי". גברים לא מעטים סולדים מהטרדות מיניות ומקפידים להדגיש ששוביניזם הוא "לא חלק מהגבריות שלי". אני גם בטוח שגרמנים רבים התעוררו בבוקרו של ה-10 בנובמבר 1938, מזועזעים ממראות ליל הבדולח, והצהירו זה בפני זה בקול רוטט "זאת לא גרמניה שלי!", "הפשעים האלה הם לא אנחנו".
מי זה "אנחנו"?
כל אזרח ישראלי וכל אדם יהודי נוטל חלק כלשהו בפשעים שנעשים בחסות מדינת ישראל ובשם הדת היהודית. תכריז מן הבוקר ועד הערב שזו לא הציונות "האמיתית" או היהדות "האמיתית", אבל אתה לא באמת מאמין שיש דבר כזה, "אמיתית". תן לי דקה או שתיים ואאסוף לך רשימה ביבליוגרפית מפוארת של תכניות טרנספר לערבים, מכצנלסון ובן גוריון ועד יוסף וייץ ולוי אשכול. תן לי עוד דקה או שתיים וארכיב לך רשימת מקורות מפוארת של דברי חכמים ורבנים, שמתייחסים אל הגוי בגזענות תהומית ומחשיבים אותו לבהמה, ואת עמלק מצווים להשמיד. אתה אולי מתבשם לך בציונות הנאורה של מרטין בובר וביהדות ההומניסטית של אברהם יהושע השל, אבל גם הציונות וגם היהדות הכילו זרמים רבים אחרים, אפלים יותר. מי קובע מהי הציונות או היהדות "האמיתית"?
באין קריטריון רעיוני, קבוע ומוסכם, כל שנותר הוא להביט בסיטואציה ההיסטורית. ובסיטואציה ההיסטורית הנוכחית, המשטר הציוני מבצע פשעים נוראים על בסיס שבועי, והדלק לפשעים האלה הוא הדת היהודית. כמובן, לא מדובר על רגע אחד אלא על תהליך, חד-כיווני פחות או יותר, שהחל ב-1948, התעצם ב-1967, והפך לצורה משטרית ממוסדת מתישהו בתחילת שנות האלפיים. זהויות קולקטיביות הן סך המעשים והמחשבות של האנשים שחוסים תחתיהן; הן נוצרות באופן אורגני ולא יזום. אדם שעומד וזועק בכיכר העיר "הפשעים האלה הם לא הציונות שלי!" הוא פאתטי כמו מי שמתעקש ש"המזרקה של דושאן היא לא אמנות!". וזה לא יעזור להוסיף "לא בעיניי!". אלה מושגים פומביים, ועל כורחך אתה כפוף למשמעותם, גם אם לא עיצבת אותה בעצמך, ואפילו אם ניסית לעצב אותה אחרת, וכשלת.
יהודים וישראלים חייבים לקחת אחריות גדולה יותר על הנעשה בשמם. אמירות כמו "זו לא היהדות שלי" משמשות, בראש ובראשונה, ליצור חציצה נפשית ובהמשך גם מוסרית בין הפשעים שמתחוללים מול עיניי לבין טווח האחריות וההשפעה שלי. הן מתפקדות כסם הרגעה במציאות שמערערת על ההשתייכות הטבעית שלי לקולקטיב, מציאות שמחייבת אותי להגדיר מחדש את היחסים בינינו. האם אעשה זאת באמצעות חומת הפרדה מילולית, שתאפשר לי לרחוץ בניקיון כפיי תחת זהות יהודית או ציונית מטוהרת – אך גם דמיונית ותלושה מן המציאות? או שמא אעשה זאת מתוך מודעות מלאה לאינטגרציה שלי במכלול היהודי והציוני, על כל פשעיו?
נדמה שאתוס ההפרדה, שהשתלט על השיח הפוליטי בעשורים האחרונים, חילחל גם אל הנפש הפרטית. הוא מזין את האשליה הכה-מנחמת שדברים שהעין לא רואה, חדלים מלהיות בעיות. מה שמעבר לחומת ההפרדה הפיזית בקלקיליה או בשועפט לא נוגע לי; מה שמעבר לחומת ההפרדה המילולית בין יהודים שמתנפלים על עובר אורח ערבי לבין "היהדות האמיתית" גם לא נוגע לי. כך הופכות זהויות כמו "ציוני" או "יהודי" לבועה, שבהגדרה, שום דבר מאיים לא יכול לחדור אליה.
מה שנחוץ לנו זו תפיסה מפולשת ומלוכלכת של היהדות והציונות. מפולשת לכל הכיוונים, מלוכלכת בכל הפשעים. תפיסה פקוחת עיניים וצנועה, שמניחה בצד את מה שאני הייתי מעדיף לכנות "יהודי" או "ציוני" ותחת זאת מתמודדת ביושר עם המשמעות של המושגים האלה כאן ועכשיו – ובפרט, משמעותם באוזניי פלסטינים. מה זה אל יהוד? מה זה א-סהיוני? מה זה אל ג'ייש? גם אלה חלק מן המשמעויות של יהודי, ציוני וצבא. הכסף שיורד לי מן המשכורת ועובר דרך המיסים לתקציב הביטחון; הילד שלי שמשרת בצבא; המפלגה שבחרתי בה וכעת מכהנת בקואליציה; ואני, דרך כל אלה – הם היהדות והציונות שבועטות בזקנה פלסטינית במצעד הדגלים.
הקדמה
המאמר שלפניכם נכתב לפני ארבעים שנה. הכותב, דן דינר, אז היסטוריון צעיר שחילק את זמנו בין גרמניה לישראל, ייעד אותו "בעיקר לקוראים לא יהודים", כפי שמבהירה הערת שוליים בתרגום המאמר. הוא פורסם באנגלית ב-1983 ותורגם לעברית בידי אורי רם ב-1986. לימים היה דינר לאחד ההיסטוריונים החשובים בעולם לתולדות גרמניה במאה ה-20 ולזיכרון השואה; אורי רם היה לאחד מבכירי הסוציולוגים הישראלים. המאמר הופיע במגזין "פוליטיקה" שיצא לאור במימון תנועת רצ. עורכיו הראשונים היו יוסי שריד ועדית זרטל, ולאחר שנתיים החליף אותם גדעון סאמט. היה אז דבר כזה בישראל – כתבי עת בעלי תפוצה שבהם הופיעו מאמרים רחבי יריעה בנושאי תרבות, הסטוריה ופוליטיקה. היה אפשר למצוא בהם גם טקסטים רדיקליים כגון זה של דינר. היום אין להעלות על הדעת דברים כאלה, מחוץ לנישות אקדמיות מצומצמות.
מדי שנה, לפני יום השואה, אני נזכר במאמר של דינר וצר לי שהוא אינו ידוע ברבים ואינו נגיש ברשת, שכן הוא אחד מאותם מאמרים בודדים, לטעמי, שראוי להם התואר "מכונן". דינר עצמו רחק מן הציבוריות הישראלית. בצעירותו היה חבר "מצפן", והדבר אינו ניכר יותר מאשר כשהוא מתאר את הסכסוך הישראלי-ערבי כבעל בסיס קולוניאלי – תיאור שהיה בעבר נחלתם של מתי מעט וברבות השנים הפך להיות רווח וכמעט מובן מאליו, לפחות בעולם המחקר האקדמי. בשנות ה-80' נרעשו העיתונים הישראלים בכותרות כמו "מרצה ישראלי צעיר באוניברסיטת פרנקפורט מטיף לחיסול מדינת ישראל" ("ידיעות אחרונות", אוקטובר 1980) ו"אוהד אש"ף מועמד למשרה באוניברסיטת תל אביב" ("מעריב", יולי 1984). בגוף הידיעות עצמן מתברר שדינר קרא להכרה בזכות ההגדרה העצמית הפלסטינית ולהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בשילוב עם משטר בינלאומי במקומות הקדושים ושיבה מאד מצומצמת של פליטים לשטחי 1948. בקיצור, קווי היסוד של הסכם ז'נבה, 20 שנים לפניו.
זהו מאמר בפסיכו-היסטוריה; ניסיון להבין את ההיסטוריה מתוך עיון ברבדים הנפשיים של האנשים שחווים ועושים אותה. לפתח רובצת סכנת הפסיכולוגיזציה, ודינר ער לה ("אין זה אומר שרק הטראומה לבדה מכתיבה את המדיניות הישראלית", הוא כותב). למעשה, הוא מחדד את הפער בין הבסיס החומרי של הסכסוך הישראלי-ערבי – מאבק על טריטוריה ומשאבים – לבין התפיסה המיתית שלו בתודעה הישראלית, תפיסה שמעבר לכל כאן וכל עכשיו ("טרנס-היסטורית"). רק מבט שמשלב את שני הממדים האלה מסוגל להעניק הסבר אמיתי לסכסוך, ובעיקר לקיבעון שלו בלופ אינסופי שחוזר על עצמו.
דינר כתב את המאמר בסוף שנת 1982. זו נקודת זמן חשובה בהיסטוריה הישראלית: מלחמת לבנון זה עתה הסתיימה (אף כי השהות ברצועת הביטחון המדממת תימשך עוד 18 שנה), וראש הממשלה מנחם בגין, בספטמבר של אותה שנה, פרש בפועל מניהול הממשלה (באוגוסט 1983 הודיע רשמית על התפטרותו). בגין וה"בגיניזם" מוזכרים לא אחת במאמר כגילום המזוקק ביותר של תפיסת הסכסוך הישראלי-ערבי כהמשך ישיר לרדיפות היהודים באירופה. אלה דברים שהיו מובנים מאליהם לישראלים שהכירו את נאומיו, לפני ארבעה עשורים, אבל יש צורך להזכירם שוב, דווקא בתקופה של התרפקות מימין ומשמאל על זכרו של בגין. מפלגת העבודה כוננה את מפעל ההתנחלויות, אך מי שהזניק אותו למעמד של מציאות בלתי הפיכה היה בגין. בעשור שבין 1967-1977 אושרה הקמתן של 22 התנחלויות בלבד. לעומת זאת, מרגע עליית בגין לשלטון ועד לסוף 1983 אושרו 103 התנחלויות; אלה הוקמו בחיפזון, ללא תכניות מתאר, ללא דיונים תקציביים, בהפרה בוטה של החוק הבינלאומי ותוך עיקום מתמיד של החוק הישראלי – כל זאת תחת בגין, האיש שנחקק בזכרוננו כמגן שלטון החוק.
טראומת השואה וחוסר האונים היהודי מול ההשמדה ליוותה את הפוליטיקה הישראלית מראשיתה. בגין כמובן לא המציא אותה ולא היה היחיד שהפיק ממנה תועלת; אבל הוא בהחלט היה הפוליטיקאי שהפך אותה למסד העקרוני של כל תפיסתו הפוליטית, ובמיוחד מול הפלסטינים. פסיכולוגית "הפיצוי", במילותיו של דינר, סייעה לבגין אישית להתמודד עם שדי העבר ובמיוחד עם האשמה שרדפה אותו כל חייו, על נטישת משפחתו וחברי בית"ר בפולין. במלחמת לבנון בגין דימה את ערפאת המסתתר בבונקר בביירות להיטלר שהסתתר בבונקר בברלין. "היטלר כבר מת, אדוני ראש הממשלה", כתב עמוס עוז במאמר תגובה. השמאל הליברלי התייחס אל בגין בתערובת של זלזול וסלידה; הפראזות הנפוחות, הקורבניות הנצחית. אך דינר, במאמרו שכאן, תפס באורח נבואי כמעט, שהבגיניזם איננו הלך רוח חולף והוא עומד להפוך לתשתית הזהות הישראלית. הוא צדק; כולנו בגינים, ולא במובן הטוב.
אין להבין את האובססיה של בנימין נתניהו עם "האיום הגרעיני" של איראן אלא במונחים דומים, כמו-שואתיים; ולמעשה, נתניהו עצמו חזר על האנלוגיה הזאת עד בלי די. אין ספק שהיא חדרה עמוק לתודעה הישראלית והתלכדה עם אותה טראומה מכוננת. הישראלים דבקים בה, ולכן גם לא יחליפו את יום השואה הפרטי שלהם ביום השואה הבינלאומי. הטקסים הצבאיים באושוויץ והנאומים השנתיים שם מלמדים שהקישור בין טראומת ההשמדה לבין צידוק הכוח הצבאי הפך למובן מאליו; הרטוריקה השכיחה של "העולם כולו נגדנו", הזיהוי האוטומטי של ביקורת על ישראל והציונות עם אנטישמיות – כל אלה הם מרכיב של קבע במציאות הישראלית, חומר לכותרות עיתונים מדי יום ביומו. דינר הבחין ביסוד הנפשי המעוות שלהם, והבין כי הזמן לא ירפא אותם: "חילופי הדורות בישראל אינם משנים את תבנית התפיסה הבסיסית של הסכסוך", הוא כתב לפני 40 שנה. טראומות אינן נמחקות. צריך לחיות איתן. הפוליטיקה מתחילה בשאלה כיצד בוחרים לעשות זאת: באמצעות שכפול בלתי פוסק של המצב הטראומתי (דימוי עצמי של קורבן נטול הגנה מול השמדה טוטאלית ממשמשת ובאה) או באמצעות חיזוק ההבנה שהעצמי וסביבתו השתנו לבלי הכר מאז אירוע הטראומה, היחלצות מעמדת הקורבן ונטילת אחריות אמיתית על מעשינו.
המאמר של דינר נמצא על רצף של היגדים תרבותיים שהניחו את האצבע על הזיקה הרעילה בין טראומת השואה לבין צידוק הכיבוש וההתאכזרות לפלסטינים. נזכיר רק נקודות ציון בולטות. שנתיים לפניו (1980) פירסם בעז עברון את מאמרו "השואה – סכנה לעם", שבמידה רבה הטרים חלק גדול מטענותיו של דינר, וניתח באזמל חד את שלל הדיבידנדים התעמולתיים שישראל הפיקה מזכרון השואה. גם הוא קריאת חובה, ועל כן העליתי אותו לצפייה בקישור הקודם. ובהמשך: מאמרו של יהודה אלקנה "בזכות השכחה" (1988), המיצג התיאטרלי פורץ הדרך של דוד מעיין "ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה" (פסטיבל עכו, 1991), סרטו של אייל סיון "יזכור – עבדי הזיכרון" (1990), והספרים "שואה בחדר האטום" של משה צוקרמן (הוצאה עצמית, 1993) ו"האומה והמוות" של עדית זרטל (דביר, 2002). יהודה אלקנה היה אופטימיסט; הוא סבר שהעניין בידינו, היכולת לגבור על הטראומה נתונה לנו, אם רק נחליט להתפלש פחות בזיכרון הקורבן הנצחי. דינר ספקן יותר, כמעט פסימיסט; הוא מרבה לדבר על "תפיסת הסכסוך" ו"תפיסת השואה" כמו היו תגובות רפלכסיביות ולא תוצרים של שיג ושיח פוליטיים, שמאחוריהם עומדים אינטרסים קרים (ועל כן כדאי לקרוא במקביל אליו את מאמרו של בעז עברון, שמבליט יותר את הצד האינטרסנטי). כך או כך, אני ממליץ לקוראים להגיע אל סופו של המאמר. שם, במילים פשוטות וצלולות, דינר מסביר כיצד הטראומה של ההשמדה – חלקה אותנטי וחלקה מהונדס בתעשיית הזיכרון – מחבלת בחיי הישראלים והפלסטינים, מסכנת את שלומם, והופכת את ישראל למקור סכנה לכל יהודי באשר הוא.
אני מודה לדן דינר ולאורי רם על הרשות לפרסם מחדש את המאמר המתורגם בבלוג. כל ההדגשות במאמר שאורכן גדול ממילה – הן שלי.
* * *
ישראל והטראומה של השמדה: על התפיסה הישראלית את הסכסוך הישראלי-ערבי
מאת: דן דינר
אל הסכסוך הישראל-ערבי מתלווים דימויים ורגשות שמקורם במקום אחר ובזמן אחר. התפיסה הישראלית של הסכסוך רוויה התנסויות שנרכשו מחוץ לסכסוך עצמו, עמוסה חוויות מן ההיסטוריה המערבית בכלל ומן ההיסטוריה האירופית והגרמנית הקרובה בפרט. את ההסבר למאפיין הזה של הסכסוך אי אפשר למצוא רק בכך שישראלים רבים מוצאם מאירופה וכי הם נשאו עימם לישראל את מטען התנסותם.
אכן, היהודים, שבמהלך ההיסטוריה היו עם ללא ארץ, נושאים בזכרונם הקיבוצי יותר היסטוריה עולמית מכל עם אחר. אין פלא, לפיכך, שהם נוטים למקם את ההיסטוריה העכשווית שלהם ברצף טראנס-היסטורי, ונוטים שלא להבחין היטב במאפייניה הספציפיים. אך בכל אלה אין כדי להסביר מדוע הסכסוך הישראלי-ערבי מצטייר כתסריט סוריאליסטי שבו משמשים בערבוביה הווה מזרח-תיכוני ועבר אירופי. בייחוד בלט הדבר בהקשר של מלחמת לבנון, וביטוי מובהק של מגמה זו נמצא באישיותו של מנחם בגין, הנוהג להפנות גבו למציאות ולהרחיק מבטו אל העבר. אך עירוב העבר בתוך ההווה לא היה נחלתם של מנהיגי ישראל בלבד. גם בגרמניה המערבית, באירופה ובמערב בכלל, רווחה המגמה לשפוט את התנהגותה של מדינת ישראל על פי אמת-המידה של העבר. על פי שיטה לא בדוקה זו נבחנו מעשיה של ישראל בהשוואה לנקודה השיא של הברבריות בהיסטוריה – ההשמדה ההמונית של היהודים בידי הנאצים. השאלות של הסכסוך עצמו נדחקו לקרן זווית – בעיות ההווה עורפלו בצעיף של מטאפורות היסטוריות.
הסכסוך בן מאת השנים על פלסטין-ארץ ישראל בין יהודים שהיגרו אליה במטרה להקים בה מדינה או שנמלטו אליה מפני רדיפות, לבין תושביה הערבים שהיו לעקורים, הוא בעיקרו של דבר סכסוך דמוגרפי. היהודים בעלי השאיפות הלאומיות חתרו לכינון מדינה שקיומה יובטח באמצעות רוב יהודי שיאפשר הן עליונות מטריאלית והן לגיטימציה דמוקרטית פורמאלית. תנאי לכך היה הפיכתה של האוכלוסיה הערבית למיעוט, ודבר זה הצריך כמובן את נישולה הפוליטי והלאומי, ובסופו של דבר, באורח בלתי נמנע, אף את נישול זכויות הערבים כפרטים וכאזרחים. זהו היסוד הקבוע בסכסוך הדמוגרפי שנסב, כאמור, על עצם כינונה של מדינה יהודית, או – מנקודת הראות הערבית – על שמירת אופיה הערבי של הארץ. בעיני הערבים הפלסטינים נתפסה ההתיישבות וההתנחלות היהודית שבהנהגת התנועה הציונית כאיום על עצם קיומם, אף אם האמצעים שנקט הישוב היהודי בתחילה היו כלכליים ותחוקתיים יותר מאשר אלימים. באופן טבעי ניסתה האוכלוסיה הערבית להגן על עצמה מפני הנישול הזה, ש"בדרכי נועם". מתוך התגוננות זו, היא מצאה עצמה בתפקיד התוקפן. במישור התודעתי ממלא היפוך היסטורי זה תפקיד מכריע בסכסוך, שכן בעיני הישראלים – למודי הלקח ממאות שנות התנסות באירופה – הוא שימש בסיס לתפיסה שהנה שוב, נופלים הם קורבן לשיטנה ונעשים מטרה לאלימות. היפוך זה של מתגונן/תוקפן אף איפשר לישראלים להדחיק את רגשי האשם שנבעו מעקירתם ומנישולם של הפלסטינים מארצם במהלך ההתיישבות היהודית והסכסוך. על רקע זה יש להבין את המחלוקת המרה השוררת בין הצדדים לא רק על פירושן של העובדות הכרוכות בסכסוך אלא אף על עצם התרחושתן או אי-התרחשותן של עובדות מסוימות.
המאפיין העיקרי בתבנית תפיסת הסכסוך אצל רוב הישראלים הינו הכחשת אותם מרכיבים בתהליך של יצירת המדינה אשר הביאו לדחיקת רגליהם של הערבים הפלסטינים, ומעל הכל, הכחשת קיומה של יישות פלסטינית. הממשות הפלסטינית המוכחשת (או המודחקת) הזו הוחלפה באינטרפרטציות המבוססות על התנסותם הקשה של היהודים באירופה, כמי שסבלו מרדיפות וכמי שעמדו בפני השמדה מוחלטת. ההסברים הללו מתפקדים כמחסום בפני תפיסות אפשריות אחרות של המציאות. לפיכך נוטים הישראלים, והיהודים בכלל, להבין את הסכסוך עם הפלסטינים ועם העולם הערבי במונחים של מודלים הסבריים המבוססים על אנטישמיות ועל השואה. אולם אין להבין מכך כי מדובר כאן רק בתהליך סובייקטיבי של קיבעון טראומטי. ללא גרעין אובייקטיבי הנותן ביסוס מוחשי ומסגרת של ממש לזכרונות ההיסטוריים, האישיים והקולקטיביים, היה קשה לזכרונות לעורר את התחושות החזקות שהם מעוררים. ואכן, גרעין כזה קיים בסכסוך.
מהיות הסכסוך "קולוניאלי" או "דמוגרפי", משתמעת האפשרות של דחיקה הדדית אשר עלולה אף להסלים לסכנת חיסול. זאת משום שסכסוך בעל אופי כזה קשה ליישב בפשרה, לפחות לא באותו מובן שיש לפשרה בסכסוך טריטוריאלי, כמו למשל זה שהיה בין גרמניה וצרפת. בסכסוך בעל אופי כזה, מה שמוטל על כפות המאזניים איננו פיסת קרקע זו או אחרת, אלא עצם קיומה של היישות הקולקטיבית היהודית-ישראלית, וקיומה של היישות הערבית-פלסטינית. זו הסיבה לכך שהצדדים בסכסוך מגלים נוקשות כה רבה, ואין הבדל רב בעניין זה בין אנשי צבא ואזרחים, שכן הצדדים הלוחמים כאן הם היישויות הקולקטיביות בכללן, ולא רק משטרים או מסגרות שלטוניות מוגדרות.
האופי הקולוניאלי ולפיכך המוחלט, של הסכסוך על ארץ ישראל הוא, אם כן, הפתח הממשי שדרכו זורמים אל התודעה הישראלית דימויים ומטאפורות מן השואה שעברה על יהודי אירופה. מכאן יובן מדוע בעיני הישראלים תבוסה צבאית משמעה השמדתם, וממילא מדוע הם רואים לנכון למנוע אפשרות כזו בכל דרך העומדת לרשותם.
כיוון שבסכסוך גלומה אפשרות הכחדה של קבוצה אחת בידי האחרת וכיוון ששורשיו הקולוניאליים של הסכסוך ואופן ההתפתחות שלו מוכחשים בעקשנות על ידי יהודים וישראלים, הרי המאורעות הקשורים בו מפורשים על ידם כהמשך של התרחשויות היסטוריות שארעו מחוץ לתחומו של הסכסוך. וכך, הסכסוך הממשי על הארץ הופך כאילו למשני והוא רק מספק תפאורה מחודשת – מזרח-תיכונית – למחזה שכבר התרחש באירופה. כלומר, כפי שאמרנו, הישראלים נוטים לפרש את הסכסוך במונחים שנלמדו מנסיונם באירופה ולא במונחים של המקום והזמן שבהם מתרחש הסכסוך בפועל. אסונות המתרחשים במהלך הסכסוך נראים כאותות מאיימים של שואה. אך למרבית האירוניה, הנסיון הבלתי-נלאה למנוע שואה כזו רק מגביר את הסבירות שהיא אמנם תתרחש. התפיסה היהודית-ישראלית של הסכסוך, המעמיסה עליו זכרונות מחרידים מזוועות אירופה, מקשה על בחינה רצינית של פתרונות היסטוריים (שיש בהם מידה של סיכון) אשר הוצעו, מוצעים, ויוצעו בעתיד.
היבט נוסף של הסכסוך, המגביר את הרלוונטיות של ההתנסות היהודית באירופה, קשור לכך ששמירת קיומה של מדינה יהודית בישראל מחייבת למנוע מתושביה הערבים גישה למוקדי הכוח הלאומיים. ביטול האפליה של הערבים בישראל, כלומר, שינוי מבני שתכליתו הכרה בזכויות האינדיווידואליות והקולקטיביות של הפלסטינים, יערער את זהותה הלאומית היהודית של המדינה. ההצעה לפתור את הסכסוך באמצעות ביטול אופיה הציוני של מדינת ישראל מעוררת, לפיכך, בקרב הישראלים ובקרב יהודים בכלל, פחדים קיומיים אשר מקורם, אף הוא, בהתנסותם באירופה שבה נשללה זכות הקיום הקולקטיבי של היהודים וזכותם לאורחות חיים משלהם.
המהפכה הצרפתית שיחררה את היהודי כפרט והעניקה לו שוויון זכויות מלא, אך היא לא העניק חסותה לישות יהודית קולקטיבית כלשהי. זכויות קולקטיביות אמורות לא רק לאפשר את קיומה של תרבות ייחודית, אלא אף להכיר הכרה פוזיטיבית בשוני שבין תרבות לתרבות, שוני שהיהודים שילמו עליו בדמם במהלך ההיסטוריה. כאשר אורחות חיים שונות מתקבלות בברכה הן מאבדות את חשיבותן הפוליטית ואף נעשות למקור של יצירה תרבותית. אך כאשר אורחות חיים המאפיינות קבוצה מסוימת נדחות, הן נעשות למרכיב העיקרי בזהות הקבוצתית וחשיבותן מתפשטת לכל תחומי החיים. ומאחר שההתנסות ההיסטורית של היהודים בעניין זה היתה שלילית כאמור, נתפס כל ניסיון לטשטש את ייחודם התרבותי היהודי כאיום מוחלט וחמור שיש להתנגד לו בכל הכוח.
השואה גרמה לשינוי מהותי בתפיסה העצמית היהודית. מאז ואילך העניק הרוב המכריע של היהודים את תמיכתו לישראל. תמיכה זו נובעת לא במעט מרגשות האשמה על האי הצלחה למנוע את השואה, בייחוד בקרב היהדות האמריקאית שחשה כי בשנות הארבעים היא לא ניצלה את מלוא כוח ההשפעה הפוליטי שהיה לה. מאז השואה היתה ישראל למרכיב ראשוני בתפיסה העצמית היהודית. רק עם תום מלחמת העולם השנייה ולאחר ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה בידי הנאצים, גמרו הניצולים אומר להקים בית לאומי בישראל. הדרך האחת והיחידה של הכרה עצמית יהודית, הציונות, נתפסה עתה במשנה תוקף כתאוריה של ההתנסות האיומה שידעו היהודים בגולה. העם היהודי ראה כיצד עמדו רוב בני העמים האחרים מנגד בשעה שהוא נטבח והמסקנה היתה נסיגה קולקטיבית אל עבר הסתגרות עצמית.
כבר במאה ה-19 התפתחה הציונות כתיאוריה הצופה אסון ההולך ומתרגש. מאות שנים של סבל יהודי באירופה הולידו בקרב הוגי הציונות פסימיזם שחזה את התגברות האנטישמיות ומשבר חריף בציוויליזציה המערבית, אשר היהודים יהיו קורבנותיו הראשונים: אך אפילו מתוך פסימיות זו לא שוערו ממדי האסון העתיד להתרחש. לאחר שההשמדה אמנם התרחשה, נראו כל דפוסי ההכרה העצמית היהודיים האחרים כצאצאים אופטימיסטים להפריז של ההשכלה והאמנסיפציה. הציונות המבקשת מדינה ליהודים כאילו קיבלה עתה גושפנקה מההיסטוריה עצמה.
אולם המסקנה כאילו הפרשנות ההיסטורית של הציונות אינה מוטלת עוד בספק הינה מופרכת. בטיעון הציוני משמשים בעירבוביה ההתנסות של השואה, הפרשנות הציונית של ההיסטוריה היהודית והמדיניות הציונית בפועל בתקופה שעד מלחמת העולם השניה. טיעון זה מונע נקיטת מדיניות מפוכחת מצד ישראל, העשויה לחלץ את הסיכסוך מן המבוי הסתום.
הטיעון הציוני גורס כי מדינה יהודית ריבונית היא הערבות היחידה לכך כי ביום פקודה יוכלו יהודים נרדפים למצוא מקלט. עוד גורס הטיעון כי אילו היתה קיימת מדינה כזו לפני השואה, היו ניצלים חייהם של יהודים רבים. העובדה כי היהודים שהיגרו לארץ ישראל אמנם מילטו נפשם מן הנאצים כאילו מוכיחה את צדקתו של הטיעון הזה, אך למעשה כך מילטו את נפשם גם יהודים שהיגרו למקומות אחרים בעולם שאליהם לא הגיעה ידם של הנאצים. כך שמבחינה זו אין ייחוד למקלט שמצאו היהודים בארץ ישראל. למעשה, ארץ ישראל היתה על סף סכנה. במהלך המלחמה הגיעו הכוחות הגרמניים עד שערי מצרים ובתכניתם היה להמשיך צפונה כדי להנחית מכה לאינטרסים הבריטיים באזור וכדי להגיע לאגף הדרומי של ברית המועצות. יהודי ארץ ישראל הכינו עצמם להתגוננות מפני הנאצים, אך התוצאה החזויה של המאבק בין כוחות לא שקולים אלה היתה ברורה.
ליהודים בארץ ישראל חיכה, איפוא, אותו גורל כמו ללוחמי גטו ורשה. רק תבוסתו של רומל בקרב המכריע עם הצבא הבריטי באל-עלמיין סיכלה את תכניות הגרמנים וחסכה מן היהודים בארץ ישראל גורל מר. מיותר כמעט לומר, אך היהודים בארץ ישראל ניצלו משום שהיו באזור שבו שלטו בעלות הברית ויד הנאצים לא יכלה להשיגם, ממש כפי שניצלו היהודים באנגליה או אלה שבברית המועצות.
ניתוח זה אינו מאשש כמובן את תפיסת ההיסטוריה הציונית. למרות זאת, באמצעות תפיסה טלאולוגית – הגורסת כי מי שניצל היה אמור להינצל משום שבחר בדרך הנכונה – הפכה הציונות את ההישרדות המקרית הזו (מקרית, במובן של דחיית הדטרמיניזם המשתמע מן ההיסטוריוגרפיה הציונית) לאירוע המאשש את האידאולוגיה שלה: היישות הלאומית היהודית בארץ ישראל הוכיחה עצמה כמקלט ליהודים; מדינה יהודית היתה עשויה לקלוט עוד יהודים רבים ולהציל את חייהם; וכיוון שמוראות העבר עלולים לחזור בעתיד, אסור בשום אופן לוותר לעולם על קמצוץ מביטחון ישראל.
הזיקה הסיבתית הישירה הנוצרת בתיאור זה בין ארץ ישראל, השואה והגאולה, מובילה לפרשנות תיאורטית שממנה נובעות הנחיות פרקטיות לניהול הסיכסוך. היא אף מעצבת את הבנת ההיסטוריה שלאחר השואה אצל היהודים. אולם בבסיסה של תפיסה זו מונחת שגיאה חמורה בהבנת השואה עצמה.
השואה, הנתפסת כאישור האחרון והמוחלט לפרשנות הציונית של ההיסטוריה היהודית, משמשת הוכחה לכך שאירועי העבר היו יכולים להימנע אילו היה ליהודים בית לאומי בארץ ישראל. הבנת השואה כחוליה האחרונה בשרשרת הרדיפות והפרעות שמהן סבלו היהודים מטשטשת את עובדת היותה תופעה היסטורית חסרת תקדים שאי אפשר להשוותה לשום תופעה דומה. חוט מחבר נמתח בין הרדיפות האנטישמיות של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 לבין ההשמדה של היהודים בידי הנאצים. האנטישמיות המסורתית אמנם קדמה לשואה, ואף קידמה אותה, אך בכל זאת קיים הבדל עקרוני. הבדל זה הוא המיטשטש כאשר רואים בשואה תוצאה בלתי נמנעת ומימוש של האנטישמיות המסורתית-הדתית ושל האנטישמיות המודרנית.
הציונות המדינית הקלאסית ראתה עצמה כתשובה לאנטישמיות וראתה את השואה כחוליה בשרשרת האנטישמית, מבלי לתפוס שכאן מדובר בהשמדת-עם. לפרשנות מוטעית זו היו השלכות על המדיניות הציונית: התשובה שהציעה הציונות לבעית האנטישמיות ורדיפת היהודים היתה מדינה ריבונית שתהווה מקלט בטוח. בתשובה זו היה אמנם היגיון כל עוד היא באה כתגובה לרדיפת יהודים – כלומר בעיקר לגירושם התכוף מארץ לארץ. אולם נוכח ההחלטה הנאצית – אחרי 1941 – להשמיד את היהודים בכל מקום על פני כדור הארץ, איבד הטיעון הציוני את תוקפו ולא התאים עוד למציאות.
זוהי הסיבה לכך שההנהגה הציונית לא תפסה את מלוא המשמעות של הידיעות שהגיעו ממזרח אירופה על השמדה המונית של יהודים. אכן, קשה היה להאמין לידיעות אלה בשל תוכנן הבלתי מתקבל על הדעת, ובמובן זה היתה תגובת ההנהגה הציונית טבעית ודומה לתגובות של אחרים, יהודים ולא יהודים. אך בקרב ההנהגה הציונית פעל מחסום תודעתי נוסף. השמדה מוחלטת שמטה את הקרקע מתחת לצורך המיוחד במדינה יהודית, כפי שהסבירה אותו הציונות על סמך ההתנסות באנטישמיות הקודמת להשמדה. הידיעות על השמדה מוחלטת, על "הפיתרון הסופי", ערערו אם כן את תוקף התשובה הציונית לאנטישמיות. לידיעות כאלה לא היתה זכות קיום.
ציונים ולא ציונים, יהודים ולא יהודים, לא נתנו אמון בידיעות ובדיווחים על השמדה המונית משום שהדברים לא התיישבו עם התודעה המערבית המורגלת בחשיבה רציונלית-תכליתית. הנאצים מצידם שמרו על סודיות ההשמדה בהניחם כי מעשיהם הינם כה חריגים ובלתי נתפסים, שגם אם ידלפו פה ושם ידיעות עליהם, איש לא יאמין. ואכן, הכל נטו שלא להאמין לבלתי ייאמן, ולכן לא הגיבו כנדרש. בשל מחסום הכרתי זה לא ננקטו כמעט כל אמצעים מעשיים למנוע את האסון. בעלות הברית פטרו דיווחים על ההשמדה כהגזמות. מחנה המוות אושוויץ, שבעלות הברית היו מסוגלות להפציצו, לא הופצץ. ההנהגה הציונית מצידה השקיעה את כל מרצה בהבאת פליטים לארץ; מאמץ שמשמעותו הכמותית בהצלת חיי אדם לא עמדה בשום יחס לממדי ההשמדה. לפני ההשמדה ההמונית, ב-1938, כאשר המדיניות הנאצית כלפי היהודים נראתה עדיין כמדיניות אנטישמית "מסורתית", ויהודי גרמניה ואוסטריה עוד לא היו נתונים בסכנה פיזית של ממש, נמנעה הסוכנות היהודית מחיפוש פתרונות אחרים להגירת פליטים יהודים, בטענה שפתרונות כאלה יפגעו בלחץ שמפעילה התנועה הציונית לפתיחת שערי ארץ ישראל להגירה יהודית (אף שהארץ לא היתה מסוגלת, אף לא בעתיד הנראה לעין, לקלוט הגירה המונית). סבלם של יהודי מרכז אירופה נקלט בעיניהם של מנהיגי הסוכנות היהודית בראש ובראשונה דרך הפריזמה של שאלת ארץ ישראל.
הקמת יחידות יהודיות בצבא הבריטי בעת המלחמה נעשתה מתוך אותה תפיסה שהנחתה את המהלך הדומה במלחמת העולם הראשונה: יש להצטרף לכוחות המנצחים כדי להשיג את הארץ ליהודים במסגרת חלוקת ההשפעה המחודשת הצפויה לאחר המלחמה. באשר למה שהתרחש באותה שעה באירופה, היו כל המאמצים המכוונים להשגת מדינה בתקופה שלאחר המלחמה חסרי תכלית, בעיקר אם מודדים אותם באמת המידה של הציונות עצמה: הצלת יהודים.
תגובת ההנהגה הציונית לשואה התאפיינה בחוסר מעש. לגבי מי שמזדהה עם הציונות זוהי בעיה פסיכולוגית קשה. בתודעה היהודית היתה הציונות נושאת הדגל של הצלת יהודים נרדפים. התנועה הציונית הצליחה לרכוש לה מעמד פוליטי כמייצגת של העם היהודי והיתה זו חובתה לנקוט באמצעים הנדרשים, אך במקום זאת היא בחרה להתמקד בארץ ישראל. כדי להמשיך ולדבוק במשימה של יצירת מדינה יהודית בארץ היא היתה חייבת שלא להבחין במלוא האימה המפלצתית שבנאציזם, זאת חרף עמדתה הפסימיסטית המוצהרת לגבי גורל היהודים בגולה. רק לאחר שההשמדה ההמונית הפכה לוודאות נוראה, החל הספק לכרסם. אולם האפשרות כי המחיר שנגבה בעבור הדבקות בישראל היה גבוה ממה ששוער בתחילה רק הגבירה את חשיבותה הסמלית של הארץ, והמקרה ההסטורי שבו ניצלו חייהם של היהודים שישבו בארץ היה חייב עתה לקבל משמעות במסגרת הטיעון הציוני הכולל.
הקביעה כי יהודי ארץ ישראל ניצלו באופן מקרי ולא בזכות הציונות עלולה לגרום לזעזוע בתפיסה העצמית היהודית. היא מעמידה בספק את התפיסה כי הציונות מאפשרת לעם היהודי לפעול באופן קולקטיבי ולהיות אדון לגורלו. היא עלולה להחזיר את היהודים לאותו מצב נפשי "גלותי" שהם קיוו להיחלץ ממנו באמצעות קיום המדינה. המחשבה על אי-קיומה של המדינה מעוררת בקרב היהודים בישראל ובעולם את החרדה מפני שואה חדשה שעלולה להתרחש. ישראל מספקת לישראלים וליהודים מחוץ לה משענת פסיכולוגית שהסרתה עלולה להיות כרוכה בכאב רב.
אי-היכולת לתפוס אפשרות של תעשיית רצח המוני, שאינה עולה בקנה אחד עם הקטגוריות של רציונליות תכליתית, דומה אף לאי-היכולת להשתחרר מרישומיה הנפשיים של יכולת זו. הקורבנות ממשיכים לשאת את החוויה הקשה מעבר למקום ולזמן שבו התרחשה ומתיקים אותה אל הסכסוך הישראלי-ערבי. לפיכך הישראלים חווים את ההשמדה שנית, בתת-מודע, באופן שיש בו "פיצוי" פסיכולוגי – כלומר בדרך של העלאתה בדמיון ותגובה השונה מן התגובה שהיתה בפועל. בן גוריון הזהיר מפני המשוואה המתארת את ההתנגדות הערבית להתיישבות הציונית כאנטישמיות. הוא ידע עדיין להבחין היטב בין הסכסוך האמיתי במזרח התיכון לבין האנטישמיות באירופה, ואף השכיל להתריע מפני מנהיגים כבגין, אשר לגביהם היה הסכסוך המשך ישיר של ההסטוריה היהודית באירופה.
אולם אט אט חדרה אל התודעה הישראלית הגישה הפסימיסטית לפיה "העולם כולו נגדנו" ומי שאינו יהודי הוא בהכרח לצרינו. גישה זו השתלטה אף על תפיסת הסכסוך ובהכרח הפך כל ערבי, יהיו עמדותיו אשר יהיו, לצורר. גישה כזו אינה מאפשרת כמובן לתפוס את האבחנה המשמעותית בין ערבים או פלסטינים הנאבקים בישראל על הרקע המקומי של הסכסוך, לבין אנטישמים העוינים את היהודים כיהודים. וכך הפך הסכסוך להיות כביכול טראנס-היסטורי, מעין מערכה נוספת במאבק הנצחי שאין לו פיתרון, בין העולם לבין היהודים. הצעות לפתרונות אפשריים של הסכסוך נדחות לפיכך על הסף וכל הצעת פשרה נתפסת כאילו עומדת מאחוריה מזימה שפלה של התנכלות לעצם קיומם של הישראלים.
כאמור, מן הראוי לשים לב ליסוד "המפצה" בפרשנות הבגינית של הסכסוך במונחי ההיסטוריה של אירופה. לגבי היהודים יש הבדל עצום בין מלחמת העולם השניה כמלחמה לבין ההשמדה ההמונית של עמם שהתרחשה באותה עת. מי שהשתתף במלחמה בגרמנים, ובעיקר אלה שהשתתפו בה במסגרת כוחות מטעם מדינות לאומיות ריבוניות, יכלו לתפוס עצמם כסובייקטים המגיבים באופן עצמאי, ואין זה משנה שבתחילה היו הכוחות האחרים נחותים מבחינה צבאית לעומת גרמניה. היהודים, לעומת זאת, לא היו צד לוחם מעין זה, הם היו קורבנות לחיסול שיטתי. פיצוי כלשהו על חוסר האונים וההשפלה האלה ניתן כאשר חווים שוב, כביכול, אותה התנסות, אך הפעם כסובייקטים; כלומר, כאשר הישראלים ועימם שאר היהודים יכולים לראות עצמם הפעם כמי שאכן מנהלים מלחמת חורמה בהיטלר. במיוחד חשוב הדבר למנהיג כמנחם בגין, אשר נמלט מוורשה בעוד מועד ולא השתתף במאבק נגד הנאצים; מה שוודאי מעיק על הדימוי העצמי, האידאולוגי והאישי שלו.
כדוגמה לתופעה זו אפשר לקחת את הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 על ידי חיל האוויר הישראלי. בדמיונם של בגין ושל אחרים זוהה הכור הגרעיני עם אמצעי ההשמדה ההמוניים במחנות המוות והפצצתו היתה בבחינת מימוש מאוחר, הפגנתי ובעל ערך סמלי, של הפצצה על אושוויץ שלא בוצעה – מה שמתברר היטב מנאומו של בגין שבו הוא דיבר על עתיד ילדי ישראל ועל גורלם של הילדים בשואה. אין זה אומר שרק הטראומה לבדה מכתיבה את המדיניות הישראלית, אך כאן לפנינו דוגמה מובהקת להשלכות השואה על התפיסה העצמית ועל תפיסת הסכסוך של הישראלים. אין ספק שהיו דרכים ראוותניות פחות להשגת אותה מטרה עצמה, כפי שנהגו לעשות במקרים דומים ממשלות המערך. התקפה אווירית מופגנת ומשפילה כזו לא נבעה, אם כן, אך ורק מן הצרכים המידיים של המקום והשעה.
הצורך הכפייתי לשחזר שוב ושוב את מצבי העבר האירופי מונע התבוננות נכוחה בשורשי הסכסוך הישראלי-ערבי, בתולדותיו ובאפשרויות לפתרונו. כל עוד הקורבנות של ההתיישבות הציונית – הפלסטינים – יהיו מזוהים כפושעים וגרוע מכך כפושעים נאצים, בעוד הגורם האמיתי למצב שנתהווה – היהודים הישראלים – ימשיכו לראות את עצמם כקורבנות עולמיים טראנס-היסטוריים, תהיה הדרך בפני פתרון קונקרטי חסומה. הטלת הטראומה מאירופה על הסכסוך במזרח התיכון לא תוכל ממילא לספק מרפא לפצעים הפתוחים שנגרמו בעטיה של החמצת הקרב המכריע בזמן הנכון: הצלת יהדות אירופה. לעומת זאת, תפיסה עצמית כזו גורמת להנצחתו של מצב שיש בו סכנה ממשית לחייהם ולקיומם של הישראלים והפלסטינים. מתברר כי חילופי הדורות בישראל אינם משנים את תבנית התפיסה הבסיסית של הסכסוך כפי שתוארה לעיל. עובדה היא כי לטראומה הקולקטיבית של השואה נודעה בישראל של שנות הארבעים והחמישים פחות השפעה מאשר בעשורים המאוחרים יותר. בני הדור שסבל ממוראות השואה באופן אישי עשו מאמץ נפשי לשכוח אותה כדי להמשיך לחיות. באופן פרדוקסלי, דווקא ככל שהשואה התרחקה בזמן כך היה אפשר להתבונן בה מקרוב יותר. כיוון שכך, אין לצפות להיעלמות מהירה של ההשלכות הפסיכולוגיות של השואה.
תופעה זו תופסת לא רק לגבי ישראל אלא אף לגבי יהודים מחוץ לה. וככל שהשואה חזרה להעסיק את העם היהודי כך גברה חשיבותה של ישראל כתחליף לעבר וכפיצוי פסיכולוגי. וכך, הרוב המכריע של יהדות העולם שינה למעשה את יחסו לישראל והוא רואה בה מוקד המשרה עליו ביטחון. פעולות צבאיות רבות רושם, כגון מבצע אנטבה, מחזקות את התחושה הזו, אך הן מהוות מסד לאשליה שכן המצב לאשורו שונה לחלוטין. יומרתה של ישראל להיות מדינת כל יהודי העולם, ואף להיות נציגתם בזירה הבינלאומית, והנכונות המקבילה של רוב היהודים להעניק לה את תמיכתם הבלתי מסויגת, עלולה בסופו של דבר לפגוע קשות ביהודים עצמם. המדיניות של ישראל מתנגשת לעתים עם האינטרסים הלאומיים של המדינות שבהם חיים היהודים, או חמור מכך, עם האינטרסים של העמים עצמם, כמו במקרה של תמיכת ישראל במשטרים צבאיים באמריקה הלטינית, בדרום אפריקה ועוד.
למעשה, כדי להבטיח את האינטרסים הקיומיים שלהם עצמם, היה על היהודים להיבדל מישראל. אך בהתחשב במעורבות ההדוקה שכבר נוצרה בין היהודים לישראל מאז השואה, אין לצפות להתרחקות כזו. מה שכן יכול לפתור בעיה זו של יהדות העולם הוא התערבות מצידה למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי באמצעות הכרה שלה בזכויות הפלסטינים. הצעה כזו עלולה להיראות פרדוקסלית, שכן היא מזמינה העמקת המעורבות היהודית בפוליטיקה הישראלית. אולם מכיוון שהמדיניות הישראלית הנוכחית מסוכנת ליהדות העולם, מוטב היה לה לדאוג לכך כי המקלט המובטח שמציעה לה ישראל יחדל להיות איום ממשי על בטחונה.
כתוצאה מן ההשלכות הפסיכולוגיות של השואה רואים, איפוא, רוב היהודים החיים מחוץ לישראל את מבטחם האחרון בישראל, ואין הם מודעים לצל המסוכן שמטיל הסכסוך הישראלי-ערבי על בטחונם האמיתי. אין הם מודעים אף לכך שגם בטחונם של היהודים בישראל עצמה שרוי באיום, וכי לעיתים הוא מעוער אף יותר מבטחונם של היהודים שמחוץ לה. הטראומה של השואה גרמה לעיוות עקרוני בתבנית התפיסה היהודית של מדינת ישראל. אילו לא התרחשה השואה, אילו העוינות ליהודים היתה ממשיכה להתבטא באפיקיה משכבר, היתה ברורה לכל הסתירה שבין השאיפה היהודית למצוא מבטח בארץ ישראל לבין המצב האלים השורר בה, הכרוך בסכנה רבה. אך נוכח אימי ההשמדה ההמונית לא נראית האלימות הכרוכה בסכסוך המזרח-תיכוני נוראה כל כך. ומה שחשוב לא פחות: קורבנותיה היהודים של האלימות הזו נתפסים כמחיר שיש לשלם בעבור חיים משמעותיים, בניגוד לקורבנות השואה שנתפסים כמי שחייהם קופדו ללא תכלית. התודעה של השואה מספקת, אם כן, קנה מידה של שפך דם שעל פיו נאמדת המציאות רווית הדם העכשווית.
זהו הרקע ההיסטורי והנפשי שבו מעוצבים דפוסי התודעה היהודית המסייעים להכחשת המדדים הממשיים של הסכסוך ולהדחקת האשמה הישראלית למצב הפלסטינים. הבריחה של הפלסטינים וגירושים נקשרים בתודעה הישראלית להיסטוריה האירופית וראיות ממנה מגויסות כדי לדחות כל ביקורת מוסרית על ישראל. גירוש גרמנים מאזורי ברית המועצות ופולין וסיפוח איזורים בגבול המערבי של מדינות אלה משמשים צידוק להתנהגות דומה מצד הקורבנות העיקריים של השואה. השוואות מעין אלה מותחות גשר מנטלי בין שני עולמות – העבר וההווה.
תפיסה משובשת זו של ההיסטוריה הופכת, כביכול, לתפיסה של רצף היסטורי ממשי כאשר מספקים לה חומרים מציאותיים, כגון קשרים מסוימים בין העולם הערבים לבין הנאצים בשנות הארבעים. הלאומיות הערבית ביקשה אז את קרבתה של גרמניה הנאצית כבעלת ברית נגד הקולוניאליזם הבריטי. בהתבסס על החוכמה העתיקה כי "האויב של אויבי הוא ידידי", היפנו הערבים, כמו אף הלאומנים ההודים, את מבטם לברלין. לגרמנים מצידם היו, כמובן, סיבות טובות הנעוצות באימפריאליזם שלהם, לשמוח על ידידות זו. המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני היה בתודעה הישראלית לסמל הקשר הזה שנרקם בין גרמניה לערבים, ודמותו משמשת לחיזוק הזיקה הקיימת בתפיסה הישראלית בין ההתנסות היהודית בארץ ישראל לבין האנטישמיות באירופה. פעילותו של המופתי באירופה הינה בעיני הישראלים הוכחה לכך כי את המלאכה שלא השלימו הגרמנים באירופה עמדו הערבים להשלים בארץ, ופעילותם של נאצים לא מעטים בארצות ערב לאחר 1945 נתנה חיזוק נוסף לתחושה זו.
מצב דברים מיוחד במינו זה מונע כמעט כל אפשרות להתמודד עם הגורמים האמיתיים בסכסוך. כל ניסיון לעשות זאת נתקל במחסום זכר סבלם של היהודים באירופה. על בסיס התנסותם הסובייקטיבית שואלים הישראלים את מצפון העולם מדוע, למשל, לא הוטל ספק בזכות קיומה של גרמניה כקולקטיב לאומי על אף כל הזוועות שעוללה – בעוד שמקורבנותיה נשללת זכות הקיום הלאומית. מדוע התקבלה על דעת העולם מימרתו של סטאלין "היטלרים באים והיטלרים הולכים אך העם הגרמני נשאר", הנותנת לגיטימציה מלאה להמשך הקיום הקולקטיבי של גרמניה, ואילו לגבי ישראל יש המטילים ספק בעצם זכות קיומה.
אך הבעיה הישראלית קשה יותר. כאן אין שאלה של משטר זה או אחר אלא שאלה של התנאים עצמם לקיומה של מדינה של יהודים בארץ שבה חיים גם ערבים. דעת הקהל הישראלית מעדיפה שלא להבחין במגבלות האובייקטיביות של אפשרות קיומה של מדינה יהודית הומוגנית בפלסטין-ארץ ישראל. בעוד שהגרמנים – שעל כתפיהם רובצת אשמת רצח עם – מבקשים לראות את העבר כסגור, ורוצים להניח כי הביולוגיה תסתום את הגולל על העבר, הרי לגבי היהודים, העבר הגרמני חי וקיים בסכסוך הישראלי-ערבי שקיצו אינו נראה לעין.
(תרגום מאנגלית: אורי רם)
לכל אורכה ורוחבה של יצירתו, העיונית והבדיונית כאחת, ניהל ו"ג זבאלד חשבון נוקב עם הזיכרון. חשבון אישי עם בני הכפר הבווארי שבו נולד (ורטאך), חשבון לאומי עם גרמניה שלאחר המלחמה, חשבון עם סיפורי חיים של מהגרים, עם עדויות בעל פה ובכתב ועם מסמכים ארכיוניים ותצלומים מצהיבים. בכל ספריו הוא משוטט בין דמויות ואתרים שאוצרים בתוכם זיכרון היסטורי דחוס ומעיק. בשעה שרובנו חולפים על פניהם בשאננות חפה מיֶדע, זבאלד שומע כיצד עולות מהם, על כל צעד ושעל ומכל עבר, יללות חנוקות.
החשבון הפתוח של זבאלד עם העבר קיבל בשנה האחרונה תפנית לא צפויה, כשיצאה לאור הביוגרפיה שלו, ובה כמה גילויים לא נעימים על הדרך שבה ניכס לעצמו סיפורי חיים אמיתיים והטמיע אותם בספריו. יש דמיון מוזר ומטריד בין הגילויים האלה לבין פעולת הזיכרון בספרים של זבאלד, והספרים עצמם מכילים כמה פלישות "לא מבוקרות" (יש כאן ספק, לכן המירכאות) של זיכרונות מודחקים אל פני השטח. שמה של הביוגרפיה, דברי, שתיקה: בחיפוש אחר ו"ג זבאלד, מתייחס ישירות לאוטוביוגרפיה המפורסמת של ולדימיר נבוקוב, דבר, זיכרון. נבוקוב, מהגר בעצמו וסופר של מהגרים וגלות, העסיק את זבאלד לא מעט; ספרו ואף הוא עצמו, כילד וגם כאדם מבוגר, זוכים לכמה הופעות אורח בהמהגרים. הביוגרפית של זבאלד, קרול אנג'ייר, השכילה ללכוד בשינוי המינימלי הזה – דבר, זיכרון לעומת דברי, שתיקה – את היחס המסובך הרבה יותר של זבאלד לפעולת ההיזכרות, שלו ושל זולתו.
. . .
אל המהגרים, שקראתי לפני שנים רבות, חזרתי בעקבות קריאת הסקירות על הביוגרפיה של זבאלד, ושוב מצאתי את עצמי נשבה בכשפיו וקורא בארבעת פרקיו, שמביאים אותך לכדי דמעות כמעט מבלי משים, כמו בפעם הראשונה. ואז, בעמוד 177, נקרתה לי תגלית קטנה ומרעישה. אבל רגע, תכף אגיע לשם.
להמשך קריאה במהדורה המקוונת של "גרנטה", לחצו כאן.
"יש איזושהי המולה פנימית ואנחנו משתמשים בשפה כדי לברוח ממנה, והפתרון זה לא לפטפט את עצמנו לדעת, אלא לדעת לשתוק ולהרגיע את ההמולה הזו. איך מרגיעים את זה? החיה פה היא סוג של אידאל. להיות קצת פחות אנושיים. מה זה קצת פחות אנושי? להתרחק מהצורך לדבר. הרי אנחנו חיים בעידן של פטפוט אינסופי, המילים מציפות אותנו מכל עבר, המון אנשים שאף פעם לא דיברו, היום כותבים באינטרנט, אנחנו מוקפים במילים, והרבה מאד מהן הן חסרות משמעות וחסרות טעם. מעבר לכל זה, כולנו כל הזמן מסתובבים עם איזושהי מכונת דיבור בלתי נלאית בתוך הראש. אדם שעיסוקו הוא מילים, שכותב ספרים ומאמרים, עומד מחוץ לעצמו ואומר די עם כל המילים האלה, אז זה דבר שאותי מושך. לדעת איפה הגבול של השפה, לדעת מה כן אפשר להגיד בה ומה לא, תמיד למדוד את המילים כנגד המציאות, לדעת מתי הן עושות עבודה נאמנה ומתי צריך להניח להם. אז כשהוא מדבר על המצבים האלה של השתיקה, זה מצבים שבהם באמת השפה רק מפריעה. או שהיא לא מצליחה לייצג, או שהיא משקרת, ובטח מרגוע היא לא מביאה. כל אחד מאיתנו יכול לעשות את הבדיקה העצמית הזו, האם החמש דקות האחרונות שדיברתי היו חשובות לי או לעולם? האם מה שהקלדתי עכשיו היה נחוץ? דווקא מתוך כבוד למילים, אפשר להשתמש בהן קצת יותר במשורה."
כרמל וייסמן, בעלת הפודקאסט המחכים "המצב הפוסט-אנושי", קשרה יחד כמה חוטים מתחומי העניין שלי ושוחחה אתי עליהם (הציטוט נלקח מן השיחה); האזינו לדברים כאן. בין השאר תוכלו לפגוש שם את ג'ון גריי ואת ג'ון פאולס, בלשנות, פוסטמודרניזם, ביופיליה ופוסט-הומניזם. הנה טעימה מצולמת קטנה (הראיון עם זקן, אני כבר בלי).
אל הראיון המוקלט כולו – לחצו כאן.
רואים לנו. כל העולם רואה לנו. כבר מזמן ידענו שמשהו יסודי הולך ומתקלקל בישראל, אבל איכשהו תמיד הצלחנו לגדר את הקלקול הזה בחומות של הסתרה: לפני הכל מעצמנו, גם מחברים בשיחות חולין, מידידים בחו"ל, מן הילדים שלנו. לא, גם השמאלנים הנאמנים ביותר לא היו קמים בבוקר ודבר ראשון מזכירים לעצמם: אני חי במדינת אפרטהייד. ואני בצד הרע.
אולי אחרי הקפה הראשון.
הבעיה מוכרת: שינויים דרמטיים לא נראים דרמטיים בכלל כשהם מתרחשים לאורך זמן ארוך, צעד-צעד. זאת בעיה בקוגניציה האנושית, לא במציאות שהיא תופסת. מכחישי אבולוציה לוקים בה, כי הם לא יכולים לדמיין איך מערכות מורכבות להפליא התפתחו מבסיס פשוט וחסר צורה. גם מכחישי אפרטהייד לוקים בה, כי הם לא יכולים להבין איך הגענו למצב הנוראי הזה אם בסך הכל השינויים מיום ליום אינם דרמטיים. הזיזו קצת את גדר ההפרדה. שינו את הוראות הפתיחה באש. הכשירו כמה מאחזים. כל צעד כשלעצמו נראה זניח לחלוטין. אז מה הם באים לנו עם אפרטהייד פתאום?
רק שה"פתאום" כאן שוב משקף כשל קוגניטיבי, לא משהו במציאות. המציאות הזאת, הדוהרת לכיוון אחד בלבד, היא הכל חוץ מפתאומית. ולמעשה יש יד מכוונת מאחורי רוב ההתפתחויות, כפי שמדי פעם נחשף במסמכים סודיים שנחלצים מהארכיון. 70 שנה היא מכוונת. אם משה דיין כבר ב-1951 כתב, כלומר המליץ, ש"העברת הבדואים לשטחים חדשים תבטל את זכותם כבעלי הקרקע והם יהיו כחוכרים אדמות הממשלה", ואם אריאל שרון אמר ב-1981 שצריך להוסיף שטחי אש בדרום הר חברון "כדי לשמור על אותם שטחים בידינו… נוכח התפשטות ערביי ההר הכפריים", ואם יו"ר קק"ל (אברהם דובדבני) אמר ב-2021 שקניית אדמות בידי ערבים בכפר תבור זו "בעיה קשה… ואני מקווה שנצליח לבלום אותה", ומצהיר שעיקר מאמצי קק"ל והמדינה בנגב זה לצמצם את שטחי הבדואים – אז ברור שהטיהור האתני הזוחל בשטח C ובמזרח ירושלים של שנות האלפיים איננו גחמה מוניציפלית או תולדה של משיחיות מטורפת, אלא תכנית פעולה סדורה, שקטה וסבלנית, שמלווה את המדינה מיומה הראשון: דחיקת רגלי הערבים החוצה, באלף ואחת שיטות. בין אם הם "פלסטינים" או "בדואים", אזרחים, תושבים או סתם נתינים נטולי זכויות.
ובכל זאת, הלב החסיר פעימה קלה כשגם "אמנסטי", ארגון זכויות האדם הוותיק ואולי הרציני ביותר בעולם, העניק חותמת רשמית לאות הקלון הזה, מדינת אפרטהייד, והצטרף בכך לקביעות של "יש דין", "בצלם" ו-HRW. אולי הידיעה הזאת סוף סוף תחלחל אפילו לפני הקפה הראשון.
היתה לי שיחה פוליטית עם הבת שלי לפני כמה ימים. זה לא אירוע שכיח, היא לא ממש ששה לדבר על פוליטיקה, היא בכיתה י"ב ויש לה דברים בוערים יותר בחיים. זו היתה שיחה כואבת, בעיקר לי, כי היא חידדה אצלי את ההבנה עד כמה האופקים שהיו פתוחים בפניי כבר סגורים בפניה, ועד כמה הנטל כבד, כבר מגיל צעיר. נטל של אשמה או של אחריות? היא טענה שהיא לא אשמה שישראל מבצעת פשעים. נכון, אמרתי, אבל את מתחילה להיות קצת אחראית לזה, כמו כל אזרח כאן. ואז דיברנו על מעגלי אחריות – החל מכספי מיסים, דרך לגיטימציה חברתית לפושעים (מה עשית היום במחסום, חמוד שלי?), צלפים שקוצרים נערים בגבול עזה ואז צוחקים איתנו בפאב, קנייה של מוצרי גזל כמו "הולי קקאו" או "שמן אחיה", ובעיקר, הנירמול הבלתי-מוחש של החיים בצד הטוב, המואר, של משטר אפרטהייד.
וכל אותו זמן הרגשתי כמה זה לא הוגן להפיל עליה (ועל בני גילה) אחריות כזאת. הרי הם לא עשו כלום, עדיין. אבל מן המחשבה הזאת, באופן מיידי, השתרשרה המחשבה התאומה: ואיך זה בדיוק אחריותם של הילדים הפלסטינים בשייח' ג'ראח? ומה היתה אשמתם של איאד אל חלאק ועמר חסן אבו אל ניל, ומוחמד אל עלאמי ואלפי הילדים האחרים, שנולדו אל תוך הסיוט של חיים תחת כיבוש, ללא מוצא וללא תקווה, ונקטלו בידיו בדמי ימיהם?
אז ניסיתי לומר לה, ובעצם רוב החלק הזה של השיחה כבר התקיים בראשי, ביני לביני, שאף אחד מאיתנו לא בוחר את נסיבות חייו, אבל על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות לפתח ריבונות מוסרית במסגרת הגבולות של אותן נסיבות. וזה אומר, לפני הכל, לדעת; לדעת את האמת על הנעשה בשמך. ואחר כך, לשאול בכנות, מה השותפות שלי בפשעים האלה, ולו גם שותפות עקיפה; ואז, איך אני מצמצם את השותפות הזאת, ואיך אני פועל בתוך המציאות שלא אני יצרתי כדי לשנות אותה; כדי שלא אתעורר מדי בוקר אל עננה כבדה ומעיקה של בושה וגועל.
אבל האמת היא שאין לי תשובות מעודדות בשבילה. העננה כבר כבדה מאד, וגם כשהיתה קלה יותר, ההורים שלנו וגם אנחנו לא הצלחנו לפזר אותה. מאז יחסי הכוחות רק הקצינו לרעה. להיאבק נגד האפרטהייד נראה יותר ויותר להיאבק נגד כל היבט של החיים בישראל, הכל נגוע. איזה מין חיים אלה, מה האופק שלהם? ומה המחיר הנפשי שלהם, כמה רעל נמסך בדמך מן העמידה הלוחמנית הזאת, מן העימות התמידי עם מה שנשקף מן המסכים ומן הרחוב – תמרות עשן בעזה, ילדים על חורבות ביתם בג'אבל מוכבר, בקתות רמוסות באל עראקיב, וכל הזמן, כל הזמן, מצעד הגנרלים באולפנים, זחיחות השדרנים, הערצה מתמוגגת ללובשי המדים, הטובים לסייבר ומוות לערבים?
מול האופציה הטבעית והמתבקשת של הגירה, יש הגנה אחת: אין לנו ארץ אחרת, נישאר וניאבק עליה. אבל מה יאמר מי שנולד לארץ שאינו שלו? מה יאמר אזרח סוג ב', או אזרח סוג א' שלא מרגיש יותר שהמקום עליו הוא נאבק הוא "שלו", מקום שראוי למאבק? איך נאבקים על בית שמקיא אותך החוצה? איך שומרים על אהבה למקום רדוף שנאה? איך חולמים על עתיד במקום שלכוד בלולאה אינסופית של העבר? במקום שבו הביטוי הפשוט והנכון כל כך, "מדינת כל אזרחיה", הפך לאויב הנורא מכל?
הבת שלי וצעירים אחרים יהיו צריכים למצוא את התשובות בעצמם, כמו שאנחנו היינו צריכים למצוא תשובות לעצמנו. הם כבר פוסעים על מסלול שבסופו ניבטת עצימת עיניים, הכחשה, אי-ידיעה מרצון. מי שלא ייעתר לנחמות האלה ויבחר בדרך אחרת, יזדקק להרבה יותר תבונה ואומץ ממה שהיו לנו. אני רק מקווה, בכל ליבי, שלא יהיו לבד בדרכם.
ידענו שתוכנת "פגסוס" מופעלת נגד אזרחים ישראלים. לי אישית לא היה ספק בכך, במיוחד אחרי שהתגלה, לפני חודשיים, שבניגוד לטענת NSO, התוכנה גם פורצת למספרי טלפון ישראלים. אומנם הם היו של פעילי זכויות אדם פלסטינים; המחיצה בין העולם של "השיטות האפלות" לבין העולם של "שלטון החוק" והדמוקרטיה הולכת ונעשית דקה עד בלתי נראית. ובכל זאת, התחקיר של תומר גנון ב"כלכליסט" חשוב בקונקרטיות שלו, בחשיפת העומק אליו חדרו "השיטות האפלות". "פישינג" מאזרחים חפים מפשע הוא שם טכנולוגי-מכובס לשיטות העבודה של השטאזי. אה כן, שוב השטאזי.
כל העושים במלאכה המלוכלכת הגיעו מן הדיפ-סטייט האמיתי של ישראל, יחידה 8200. "כלכליסט" מסביר לקוראיו הנבוכים-קמעא את ההבדל בין מה שמותר ל-8200 למה שאסור למשטרה: "ב־8200 מתמודדים בכל אמצעי קיים מול איומים ביטחוניים, רובם זרים, במסגרת חקירות ופעולות שבהן לזכויות הפרט של חשודים יש חשיבות פחותה, אם בכלל."
"אם בכלל". כמה נאיביות צפונה במחשבה הכה-ישראלית הזאת. שם, מעבר להרי החושך, לזכויות הפרט של חשודים אין חשיבות. כאן, בעולם הנאור והמואר, הן קודש קודשים. רק אל תשבשו לנו את ההפרדה הזאת, את חומת ההפרדה שמתעקלת בין בית לחם ומעלה אדומים ופולשת אל המוח של כל אחד מאיתנו, חוצצת בנחרצות בין אסור למותר, בין נתין לאדון, בין זכויות פרט ל"כורח ביטחוני". והרי האבחנות הללו קרסו מזמן במבחן המציאות. אותם אנשי שב"כ מטפלים ב"איום הבטחוני" של מחאות כפר ביתא ושיח ג'ראח וב"איום האזרחי" של מחאת בלפור. אותם האקרים-ברישיון, פורצי אבטחה מחוננים, גאונים-של-אמא, רומסים את הפרטיות של כל אדם משני צידי הקו הירוק. אותה טכנולוגיה מקוללת, עיוורת צבעים ועיוורת לאומים, מגדירה את כולנו כחשודים פוטנציאלים. מראש, ולתמיד.
הסכנה האורבת אחרי הגילויים האחרונים כבר מסתמנת בהתראות החוזרות ונשנות בגוף התחקיר של "כלכליסט", שבלי ספק יהדהדו אותן הפרשנים בתקופה הקרובה: "ללא פיקוח משפטי!" "ללא צווי חיפוש!" "ללא הסדרה חוקית!" גם כאן זועקת לשמיים הנאיביות של התחינה לחוק וסדר. ההנחה היא שפיקוח משפטי לא יאפשר את ההפקרות הזאת של חדירה בלתי מוצדקת לפרטיות.
רק שכל הראיות מוכיחות בדיוק להיפך. כל ההיסטוריה המפוקפקת של יחסי השב"כ עם החוק בישראל מלמדת על תהליך חד-כיווני: פעילות אלימה "מחוץ לחוק" הופכת בהדרגה לפעילות אלימה "במסגרת החוק". אם עד נקודה מסוימת החוק מגלגל עיניים למרומים ומשרקק להנאתו, לא רואה ולא יודע ולא שומע, הרי שמנקודה כלשהי הוא משתנה, נעשה אלסטי להפליא, והנה הוא כבר רואה ויודע ושומע, חובק בין זרועותיו כל מיני זרויות ותועבות. או-אז מכונסים השופטים בדלתיים סגורות יחד עם נציגי האופל – עד לפני שבוע או שבועיים עבריינים לכל דבר – ואחרי ישיבה קצרה מחליטים: יש אישור. יש צו חיפוש. מוסדר.
הנה לכם "הפיקוח המשפטי" על כוחות האופל של ישראל. מה חשיבותו? בערך החשיבות של בג"ץ העינויים משנת 1999, שהפך לבדיחה; "חשיבות פחותה, אם בכלל".
תחת פיקוח משפטי ישראל מכניסה מדי יום אנשים חפים מפשע למעצר או מאסר; תחת פיקוח משפטי היא מחזיקה בהם חודשים ושנים; תחת פיקוח משפטי היא גם משחררת אותם, לפעמים ללא כל אישום. תחת פיקוח משפטי ישראל מפירה בגלוי את החוק הבינלאומי וגם את חוקיה שלה בהקמת התנחלויות ומאחזים ובאספקת חשמל ומים ליישובים שהוקמו ללא כל תכנית מתאר. תחת פיקוח משפטי ישראל איפשרה השבוע ל-1,200 עבריינים לחוג את חגם על אדמה גזולה שכל רשויות החוק לכאורה אוסרות על ישראלים לגשת אליה. "תחת פיקוח משפטי" הוא עלה התאנה ומלבין הכביסה הנצחי שלנו.
כן, מהנהנים הישראלים שעדיין מזועזעים מכך ש-NSO פרצה לטלפון של ראש עיר מכהן. אבל כל זה היה "במסגרת חקירות ופעולות שבהן לזכויות הפרט של חשודים יש חשיבות פחותה, אם בכלל." ואצלנו, אצלנו הכל אחרת.
איך אחרת? אצלנו שוקדים להכשיר כבר את דור הפורצים הבא, שייפרש בכל שדרות השלטון. תוכנית "אודם" היוקרתית מכשירה נערים מגיל 14 בפנימייה צבאית-טכנולוגית לשירות בשב"כ ובמוסד. אתם מבינים, ב-8,200 הם כבר מבוגרים מדי, וחלקם עלולים גם להפגין ניצנים של חשיבה מוסרית עצמונית. גיל 14 הוא גיל מושלם לתכנת אנשי תוכנה נטולי עכבות. מסלולי הסייבר שואבים אליהם עוד ועוד צעירים בתיכונים. כמויות עצומות של כסף ויוקרה מופנות אל "דור העתיד" הזה, שתוך שנים ספורות יראה ברכה בעמלו – כלים שהוא עצמו פיתח ישמשו להפליל ולעצור "בוגדים" בממלכה. אולי עוד לפני שהם בגדו בכלל, אולי רק חשבו, האלגוריתם כבר יחזה לאן זה הולך, היה פעם סרט כזה. חברות טכנולוגיה שיעסיקו אותן לא חסר, ותודה גם לאוניברסיטאות שנוטות שכם לקידום עסקי השב"כ.
אל דאגה. יהיה פיקוח משפטי.
הישראלים צריכים להבין לקח ששורשיו עמוקים במאה הקודמת: המשפט יכשיר כל שרץ שהחברה מוכנה לבלוע. החוק אינו מציב גדרות מוסריות; הוא רק הפטיש שנועץ את עמודי הגדר. מי אוחז בפטיש? אתה ואת ואני, והאנשים ששלחנו לחוקק את החוקים בשמנו. מה יודעים האנשים האלה, מה אנחנו יודעים, על רשע אינהרנטי? גזילת חירותו של עם אחר היא רשע אינהרנטי. כלי שפולש לפרטיותו של אדם הוא רשע אינהרנטי. כלי טיס שקוטל אזרחים מן האוויר הוא רשע אינהרנטי. מה הופך אותם לרשע אינהרנטי? העובדה שהם נתונים בידי בעל חיים פגום, נוח להסתה, מתפתה אל החטא: האדם. בעולם אידאלי, יצורים נאצלים יותר מאיתנו, בעלי עמוד שדרה מוסרי מוצק, היו אולי מצליחים לקיים לאורך זמן "כיבוש נאור", להצטמצם ל"פגיעות כירורגיות", וגם היו עולים על שיטת פלא איך להחזיק בכלי הרסני כמו "פגסוס" מבלי להישחת ולהשחית ולהידרדר אל תרבות של פשע.
זה לא העולם שלנו. וזה גם לא אנחנו. לכן אין טעם ואין תוחלת בניסיון להמשיך בפשעים "תחת פיקוח משפטי". את הרשע האינהרנטי צריך לעקור מן השורש, בדיוק בגלל שאין לנו כוחות לחיות לצידו.
לא למות טיפש 