Skip to content
14 בדצמבר 2017 / עידן לנדו

הניאוליברליזם דופק וזורק: התרסקות "טבע" כמשל

"טבע" חותכת, זעם ותדהמה

לא מתווכחים עם הצלחה, ובמשך שנים ארוכות הרגילו אותנו שלא מתווכחים עם "טבע". "ספינת הדגלת של התעשייה הישראלית", כפי שהפוליטיקאים אוהבים לקרוא לה, נכנסה לקאנון של סמלי הציונות החדשה – חלוציות, חדשנות, פיתוח ושגשוג. עכשיו הסמל הזה קורס ברעש גדול ואבק רב, פיטורים המוניים בפתח, ומנגד – המנכ"ל והדירקטוריון שוחים בכסף. עיניו של הציבור מתמלאות דם, והוא רותח. בצדק. אבל על מי לכעוס? על אנשי עסקים שפועלים לטובת העסק שלהם? על חברה שפעלה כחוק כל השנים? על כוחות השוק?

"טבע" היא תוצר של שיטה מסוימת, של משטר ניאוליברלי. נוח לשיטה שהכעס הציבורי ינותב אל ה"יגואר" החדש של מנכ"ל "טבע", אל המשכורות מנקרות העיניים, ולא אל השיטה שאיפשרה אותן. בזמן שהדעת תוסח על העשירים, בזמן שנספוק כפיים מול "כוחות השוק" העלומים, השיטה תמשיך באין מפרע.

את הרגע הזה אני רוצה לנצל כדי להרחיב את הסדק שנפער בחומות השקופות של השיטה. לדבר עליהן דרך המקרה של "טבע". אין מה לכעוס על "טבע" שעומדת לגדוע את פרנסתם של מאות ואולי אלפי עובדים בישראל. המחוקק לא השכיל להעמיד אף מחסום בפניה – על אף שאותו מחוקק ריפד אותה בהטבות מס נדיבות במשך 12 שנים. חזירות ובריונות ישגשגו בכל מקום שאין מוטל עליהן רסן, יעיד כל מפקד במג"ב וכל דירקטור בתאגיד בינלאומי.

אבל כדאי גם להזכיר שאף פעם לא היתה סיבה אמיתית לנפח את החזה בגאווה על הצלחתה הבינלאומית של "טבע". ההצלחה המסחררת הזאת היא תוצאה של ג'וקר אחד מטורף שהיה ברשותה – הפטנט לתרופת ה"קופקסון" נגד טרשת נפוצה. "קופקסון" היא תרופת המקור היחידה ש"טבע" ייצרה, אחרי שנים של התמחות בשוק הגנריות.

במשך 21 שנה הניבה הבלעדיות על "קופקסון" רווח של 40 מיליארד דולר ל"טבע". האנליסטים מזועזעים כולם מכך ש"טבע" לא הכינה תכנית עסקית ליום שאחרי, שבו יוצף השוק בתחליפים גנריים זולים. אותי מזעזע המאבק המשפטי שניהלה ענקית הגנריות נגד התחליפים הגנריים, עד שנאלצה להיכנע למנהל המזון והתרופות האמריקאי. עד אז התנהגה "טבע" באוצר שבידיה כחזיר קפיטליסטי טיפוסי. כשיצאה "קופקסון" לשוק ב-1996, עלות הטיפול השנתי בה היתה 9,000 דולר. "טבע" הקפיצה את המחיר מדי שנה, עד לרמה של 76,000 דולר לשנה ב-2017. כך נוהג מונופול חזירי שמחזיק בידיו את התרופה היעילה בעולם למחלה חשוכת-מרפא. בשל עלותה הגבוהה של התרופה, מחצית מכ-2.3 מיליון החולים בטרשת נפוצה בעולם לא היו יכולים לממן טיפול רפואי בעזרתה. המאבק המשפטי של "טבע" נגד פתיחת השוק לתחליפים גנריים היה, אם כך, לא רק מאבק עסקי לשמירת רווחיה העצומים מן התרופה, אלא בו זמנית גם מאבק נגד בריאותם של מאות אלפי חולים.

על הצד הברברי הזה של תאגידי הפארמה ממעטים לדבר, אבל אין דרך להבין את העולם שבו הם פועלים מבלי לראות את הקורבנות השקופים שנמצאים בקצה גרף הרווחים השנתי. גם את העובדה שמניית "טבע" מזנקת בשווקים בתגובה להודעת ההנהלה על פיטורים צפויים של 10,000 עובדים יש להבין במושגים של אותה ברבריות ניאוליברלית: אסון העובדים, חורבן פרנסתם, הוא ששון המשקיעים, פתח תקוותם.

נכון, "טבע" לא המציאה את השיטה שמגנה על פטנטים רפואיים; היא רק רק סחטה אותה בכישרון רב עד תום. גם את הטבות המס היא לא המציאה, רק סחטה היטב. אבל את כל הדברים האלה כדאי היה לזכור כבר אז, כשמכרו לנו את "טבע" כסיפור הצלחה מעורר השראה.

ומי הפקיר את העובדים? המדינה כמובן

ההתרסקות של "טבע" לא התחילה היום או אתמול. לפני 4 שנים הכריזה החברה על כוונתה לפטר בין 700-800 עובדים במפעליה בארץ. בהתערבות ההסתדרות התכנית נבלמה, אבל היה מי שכבר אז צפה פני עתיד. ח"כ דב חנין הגיש הצעת חוק, שלפיה מעסיק שקיבל הלוואה ממשלתית, מענק או הטבת מס, ובטווח של שנה פיטר עובדים, יחויב להחזיר את שווי התמיכה שקיבל בתוך 30 ימים ממועד הפיטורים בתוספת הצמדה למדד. ההיגיון הפשוט אומר שמי שקיבל מן המדינה סיוע שאחת ממטרותיו המוצהרות היא לחולל תעסוקה, לא זכאי להשתמש בו אם לא עמד במטרה הבסיסית הזאת.

בימים אלה, כשמאות רבות מעובדי "טבע" בארץ עומדים בפני פיטורים (המספר משתנה כל הזמן, כרגע עומד על 1,750), אני מקווה שכמה חברי כנסת קוברים את פניהם מבושה על האדישות שבה התקבלה הצעת החוק הזאת. ההצעה חודשה שוב ביוני 2015 ופעם שלישית בחודש האחרון. מעולם לא עברה את שלב הקריאה הטרומית.

עוד לפני "טבע", ידעו חברות הענק שנהנות מהטבות מס בישראל שלהטבות הללו לא מוצמד שום תג מחיר חברתי. ענקית השבבים האמריקאית "מיקרון" נהנתה בשנים 2011-2012 מהטבות מס, ובאותו זמן ממש סגרה את עסקיה בישראל (ולבסוף נבלעה ב"אינטל")."אלביט" פיטרה ב-2011 עשרות עובדים אחרי שנהנתה מהטבות מס במשך 5 שנים. "סיסקו" פיטרה באותה שנה כ־50 עובדים בישראל. מפעל "פלסן" מקיבוץ סאסא, שקיבל הטבות במס מהמדינה ב־2011, ופיטר אז כ-100 עובדים.

"טבע" לא המציאה את השיטה. היא רק מתחה אותה לקצה האבסורד.

הציבור שומע בלי סוף על "הטבות מס" או "הקלות מס", ויש במלים האלה צליל מנחם ומיטיב; על כן יש קושי להבין שמדובר בשוחד לכל דבר, על גב האזרח הפשוט. חברות בינלאומיות וישראליות, ובמיוחד הגדולות והעשירות ביותר, מקבלות מדי שנה מן המדינה "הטבות מס". פירוש הדבר שהן משלמות מס מופחת, לפעמים עד כדי אפס אחוז, בתמורה ל"תרומה הכלכלית" שלהן למשק הישראלי. כפי שנראה בהמשך, מדובר במיליארדי שקלים בשנה. כפי שנראה עוד, "התרומה" למשק הישראלי דמיונית, אם לא שלילית. החוק מבוסס על אחיזת עיניים, ובמובן הזה מייצג נאמנה את אחיזת העיניים הקולוסאלית של הכלכלה הניאוליברלית.

איפה הנזק? המדינה מפסידה הכנסות של מילארדי שקלים בשנה. כספים שהיו יכולים להיות מנותבים לשלל מטרות חיוניות – שיקום הרפואה הציבורית, צמצום פערים בחינוך – אינם בנמצא. יותר מכך, נטל המס על אזרחים רגילים, ועל עסקים קטנים, אינו יכול לרדת משום שהם מסבסדים את הטבות המס לעשירים. במשפט אחד: הטבות המס לחברות הענק הן דרך לנתב את כספי המסים של כולנו אל חשבונות הבנק התפוחים של חברות הענק. זה לא ניסוח דמגוגי, זאת אמת. באותו זמן ממש ש"טבע" הודיעה על הפיטורים ההמוניים, היא העניקה מכונית "יגואר" בשווי של 1.3 מיליון שקל למנכ"ל החדש שלה, קאר שולץ. ואיפה הוא יגור? בדירה שנרכשה במתחם יוקרה ביפו בשווי של 5-6 מיליון דולר.

מוטב היה לכנות את השוד המאורגן הזה בשם "הרעות מס" ולא "הטבות מס", ובכך להבהיר מהו האפקט האמיתי שלהן מנקודת המבט שרלבנטית לחיינו.

ההתנגדות לכל התניה חברתית על הטבות המס היא עניין עקרוני באליטה הכלכלית בישראל. ב-2015 קמה ועדה בראשות יעל אנדורן במשרד האוצר לבחינת חוק עידוד השקעות ההון. אחת מן ההמלצות שעמדו על הפרק היתה היתה להתנות הטבות מס מפליגות בהתחייבות להעסיק כמות מוסכמת של עובדים. ההצעה נתקלה בהתנגדות גורפת מצד התאחדות התעשיינים שבראשה עומד שרגא ברוש, ראש המועצה הלאומית לכלכלה אז, יוג'ין קנדל, וסגן הממונה על אגף התקציבים באוצר, יוני רגב. היא נותרה בגדר המלצת מיעוט. כדאי לצטט כמה מילים שאמר קנדל באותם דיונים, כי הם פותחים צוהר אל המנטליות הביזארית-משהו של הניאו-ליברל הטיפוסי:

"מאחר שהמדינה אינה מעניקה הטבות מס ממילא, אין מקום להתנות את ההטבות בכך שהחברות ימלאו אחר דרישות ותנאים שמקדמים את מימוש מטרות החוק… החברות לא מקבלות הטבות מס, אלא משלמות את שיעור המס שהמדינה החליטה להטיל עליהן."

אלה בכלל לא הטבות מס, אומר לנו קנדל, אז אי אפשר להתנות אותן בכלום. אולי הן נראות כמו הטבות מס, נשמעות כמו הטבות מס, מסריחות כמו הטבות מס – אבל זאת בעיה פרצפטואלית שלכם, כנראה. במקומכם הייתי הולך לעשות בדיקת ראייה.

וכך ההזדמנות למנוע את הפיטורים ההמוניים הוחמצה. מי שחתום על ההחמצה, אגב, הוא שר האוצר כחלון, שבחר להתעלם מהמלצת המיעוט. לא טעות היתה כאן, אלא מדיניות. לא איוולת, אלא אידאולוגיה. את האידאולוגיה הזאת אני מבקש לבחון בפוסט הזה דרך מקרה המבחן של הטבות המס, וכלים דומים שבהם השלטון משתמש כדי לרצות את ההון. או ליתר דיוק, כלים דומים שבהם ההון מפעיל את השלטון.

ומילה כללית על אופיו של הפוסט הזה: לכאורה, כל הדברים שאספר לכם כאן ידועים. כולם פורסמו במדורים הכלכליים במשך שנים. הניתוחים נעשו, הביקורת הוטחה. אבל רק "לכאורה". כי הדברים שידועים שוקעים ונמוגים מהר. מי שזוכר אותם וער להם הוא רק מי שזה עיסוקו היומיומי. רוב הישראלים, אני מניח, יודעים במעורפל שכל עניין הטבות המס די מסריח, אבל הם לא התעמקו בפרטים. התקשורת גם לא עזרה להם להתעמק, כי הנושא תחום למדורים הכלכליים ורק לעתים נדירות – כמו במשבר "טבע" הנוכחי – פורץ לכותרות הראשיות. אבל למעשה ראוי היה לו לתפוס כותרות כל השנה, כי השוד הזה של הקופה הציבורית משפיע עלינו כל הזמן.

לא רק שהעובדות עצמן אינן זוכות להבלטה הראויה, אלא שמשמעותן הפוליטית מטושטשת. מה פירוש הדבר שמדיניות ניאוליברלית עקבית, שמיטיבה עם המאיון העליון ומקפחת את כל מי שמתחתיו, היא המצע המשותף של כל המפלגות הגדולות בישראל? מה זה אומר על אפשרותה של אופוזיציה חברתית אמיתית? מה נחוץ כדי לחולל שינוי פוליטי מהותי בחלוקת ההון הציבורי? אלה שאלות שאינן נשאלות ושאין דרך לשאול אותן במסגרת השיח הפוליטי המצומצם – שגבולותיו נתחמים בהנחות הניאוליברליזם. אפשר רק לקוות שקריסת "טבע" תסמן את הסדק הראשון בחומות האלה, סדק שיאפשר להציץ באלטרנטיבות שקיימות מחוץ להן.

חברים מספרים על הניאו-ליברליזם

"המרכיב העיקרי שיגרום להצלחה כלכלית הוא שוק חופשי".
(בנימין נתניהו)

"הדרך היחידה להבטיח את עתיד היהודים היא כלכלה חופשית על ידי שוק חופשי".
(בנימין נתניהו)

"בלי כלכלה חופשית, עם שיעורי מס גבוהים ולא אטרקטיביים, אנחנו גם לא נגיע לשום מקום, ועם ביורוקרטיה חונקת אנחנו לא נגיע לשום מקום".
(בנימין נתניהו)

"אנחנו מבריחים עסקים, אנחנו מבריחים יזמים מכאן, אנחנו יוצרים כאן אווירה ומציאות של רגולציית יתר, של משפטיזציית יתר, של רגולטור שנכנס בתוך רגולטור שנכנס בעוד רגולטור ועוד רגולטור…

"אנחנו לא סתם מקימים היום ועדה, התחייבנו להילחם בזה, להילחם בזה עם גרזנים – זה לא יהיה. נחזיר את עצמנו למקום שאנחנו ראויים להיות בו, אין הצדקה למה שקרה פה. אנחנו פוגעים באזרחינו, אנחנו פוגעים קודם כל בשכבות החלשות, כשאנחנו פוגעים בצמיחה, ואנחנו פוגעים בכלל אזרחי ישראל על ידי רגולציה מבהילה."
(בנימין נתניהו)

"הממשלה נחושה לקצץ בביורוקרטיה וברגולציה…. אנחנו השקענו מאמץ כדי לצמצם את הרגולציה ולעשות בה סדר. .. החסם המרכזי כבר איננו קרטלים ואיננו מונופולים, אף על פי שאלה עדיין מצויים, החסם העיקרי הוא הקרטל של הרגולטורים, ובקרטל הזה אני מתכוון לטפל לטובת כלכלת ישראל ולטובת אזרחי ישראל… אנחנו רוצים להבטיח תחרות, אבל כדי להבטיח תחרות אנחנו חייבים להבטיח רווחיות, ולכן אנחנו רוצים להבטיח שרמת המיסוי במדינת ישראל תהיה נמוכה, נמוכה יותר ככל הניתן, אנחנו נמשיך במתווה הפחתת המסים".
(בנימין נתניהו)

"לבנות צמיחה מבוססת ייצוא. להתחיל תהליך מואץ של דה-רגולציה שיאפשר יציבות למשק, יוביל לעליית משכורות רוחבית ויוריד את יוקר המחיה. "
(יאיר לפיד)

"צריך להמשיך להשתמש בהטבות המס כדי להמשיך להביא הנה את אינטל וסיסקו וסימנס וגוגל, כי גם זה מה שעושה אותנו חדשניים".
(יאיר לפיד)

"אחת הסיבות שההייטק משגשג: שוק חברות הטכנולוגיה הוא בחו״ל ולכן פחות רגולציה. אשתי שהקימה מפעל גלידה בכפר-סבא חטפה יותר רגולציה מהסטארט אפ שלי."
(נפתלי בנט)

"תפיסת השוק החופשי בה אני דוגלת אינה מבקשת לייצר כאן במזרח התיכון מערב פרוע. היא מבקשת לאפשר לשחקנים העסקיים להתנהל לפי כללי משחק בסיסיים המגדירים תחרות הוגנת ומתן הזדמנות שווה לכל השחקנים (החלשים והחזקים); כללים אותם קובעת המדינה, אותם היא מפרשת ושאת הפרתם היא אוכפת; היא מבקשת להימנע מלראות את המדינה כשחקן מרכזי, קל וחומר כמונופול; היא מבקשת לשמור על הכלל שבו למדינה אסור כל מה שלא הותר לה – ולפרט מותר כל מה שלא נאסר עליו.

תפיסת השוק החופשי בה אני דוגלת אינה יכולה לחיות בשלום עם משטר של הגבלות רגולטוריות כה רבות וכה חמורות, שכמעט ומביא את המגזר העסקי שלנו למצב שבו לעסקים בישראל, כל מה שלא הותר – אסור.
(איילת שקד)

"נתניהו מדבר על הפחתת הרגולציה ועושה הפוך. בתקופתו 'התכנון המרכזי׳ מבית היוצר הסובייטי מגיע לשיאו… במקום שהממשלה תאפשר ותעודד צמיחה, היא החסם המרכזי של הצמיחה במשק. אינסוף בירוקרטיה. במקום להתעסק בהורדת בירוקרטיה, הם מוסיפים עוד ועוד חסמים."
(אבי גבאי)

אגדת השוק החופשי

המדגם המייצג הזה מבהיר שהניאו-ליברליזם הוא האידאולוגיה הכלכלית השלטת במערכת הפוליטית בישראל, וכל המפלגות הגדולות שותפות לה. כמו בלא מעט דמוקרטיות מערביות אחרות (אף כי לא בכולן), אין אופוזיציה אמיתית לאידאולוגיה הזאת בתוך המערכת המפלגתית. מושגי המפתח שלה נישאים בפי כל, מנטרות שהשלטון אינו נלאה מלהחדיר באזרחים בלי הרף (מדוע צריך להחדיר אותן ומדוע אסור לחדול לרגע – לכך נגיע בסוף): שוק חופשי, תחרות, צמצום או חיסול התערבות השלטון בשוק (רגולציה), צמיחה, חיזוק המגזר העסקי, הפעלת מדדי מצויינות כלכלית בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה. כל ילד יודע היום מה זה ניאו-ליברליזם גם אם אינו יודע שכך הוא נקרא. השפה הזאת הפכה להיות השפה הדומיננטית, אולי היחידה.

אבל זו שפה חלולה. כל אחד ממרכיביה חושף טפח אחד ומסתיר מאה. המושגים כשלעצמם – שקריים. השקר הבסיסי ביותר הוא "שוק חופשי" או "כלכלה חופשית". אין חיה כזאת. הכלכלנים יודעים זאת, העיתונאים שמסקרים כלכלה יודעים זאת, רוב הפוליטיקאים יודעים זאת. ובכל זאת – המושג האורווליאני הזה אינו יורד מן הכותרות ומנאומי הפוליטיקאים. את מושג השוק החופשי צריך היה להכחיד מזמן; אם יפיק הקורא דבר אחד מן הפוסט הזה, אשמח שהוא יהיה זה: אין דבר כזה שוק חופשי. הממשלה תמיד-תמיד מתערבת; הרגולציה תמיד-תמיד קיימת. כל ההבדלים בין הממשלות השונות הוא מה סוג ההתערבות; מי מרוויח ממנה, מי מפסיד. "תחרות חופשית", ללא מחסומים וזרזים ממשלתיים, קיימת רק בסיפורי הבדים של מילטון פרידמן וממשיכיו. למה המיתוס הזה עדיין מופץ ומונצח? כי ממשלות אף פעם אינן מוכנות להגן בגלוי על העדפה של מגזר אחד על פני אחרים; ודאי וודאי כשהמגזר המועדף הוא המאיון העליון. מיתוס השוק החופשי הוא מסך העשן של הנייטרליות שמאחוריו מעביר המשטר הון ציבורי לידיים פרטיות.

הנה ניסוח תמציתי מאת הכלכלן הנודע הא-ג'ון צ'אנג:

"השוק החופשי הוא מיתוס, אין כזה דבר. כל שוק הרי מתבסס על אינספור תקנות שיאפשרו לו לפעול, כללים שיגדירו איך הוא עובד. בדרך כלל אנחנו לוקחים את התקנות האלה כמובנות מאליהן, ובכלל לא מבחינים בהן. זה כמו סרטי קונג פו: השחקנים מפליאים בריחוף חופשי לכאורה, אבל בעצם תלויים על מיתרים בלתי נראים שמחזיקים אותם באוויר. והתקנות השונות שתומכות בשווקים הן בלתי נראות עבורנו משום שהן מבטאות עמדות פוליטיות שאנחנו תומכים בהן. מה שאנחנו קוראים לו שוק חופשי הוא בעצם שוק שמבטא את המדיניות שאנחנו תומכים בה. ברגע שאנחנו מבינים שאין כזה דבר שוק חופשי, אנחנו בדרך הנכונה להבין איך עובדת השיטה הקפיטליסטית".

"אנחנו" תומכים בה – זהו גוף ראשון רבים מפוקפק. כדי לבקר את מיתוס השוק החופשי צריך לחלץ את עצמך מהנחותיו ומאוצר המלים שלו. והאם אנחנו תומכים בחוטים הבלתי נראים? התשובה מורכבת. הרוב המכריע של האליטה הפוליטית והכלכלית – ודאי. הציבור הרחב? מן הסתם חלקו תומך, חלקו לא תומך, וחלק ניכר ממנו לא מבין בכלל שיש במה לתמוך או להתנגד. כמו לתמוך ברכס הגלבוע או בקו החוף של אשקלון. המובן מאליו נמצא מעבר (ומתחת) לזירת הדיון.

"טבע": ההתרסקות

בשנתיים האחרונות ירדה מניית "טבע" ב-80%, מחיקה של 60 מיליארד דולר משווי השוק של החברה. שורה של סיבות הובילה לכך: רכישת "אקטיבס" (החטיבה הגנרית של "אלרגן") התבררה ככישלון שלא הניב רווחים, התעלמות ממושכת מצניחת שער המטבע הוונצואלי, ירידה עקבית ברווחיות שוק התרופות הגנריות האמריקאי, שורת רכישות פזיזות בשוק הפארמה, ולבסוף, התרוששותה של קרן השפע של "טבע", התרופה לטרשת נפוצה "קופקסון", שהיתה מוגנת בשורת פטנטים אשר פקעו בזה אחר זה בשנים האחרונות.

מקור: "כלכליסט"

את ניתוח הסיבות העסקיות להתרסקות של "טבע" אני משאיר למדורי שוק ההון. בכנות, הן לא מעניינות אותי וגם לא צריכות לעניין את הנפגעים הישירים מן ההתרסקות הזאת: העובדים שיפוטרו. ביולי השנה כבר דווח על פיטוריהם של 350 עובדים וכעת ההערכה עומדת על 3,300 עובדים, מחצית מעובדי החברה בארץ. המספרים כנראה ישתנו לאחר המו"מ עם ההסתדרות אבל אין ספק שמאות ימצאו את עצמם מפוטרים.

הקיצוצים הכואבים האלה כמובן אינם מורגשים בצמרת: המנכ"ל הנכנס, קאר שולץ, קיבל מענק חתימה של 20 מיליון דולר, משכורת שנתית שוטפת של 2 מיליון דולר, אופציות בשווי 6 מיליון דולר ומניות של "טבע" בשווי של 7.5 מיליון דולר. זה כמובן בנוסף ל"יגואר" ודירת היוקרה ביפו. כל המופלטות האלה הומטרו עליו, כדאי לזכור, רק בחודש שעבר, במקביל למהלכי הפיטורים ההמוניים של "טבע" בישראל ובמפעליה מעבר לים. ואולי צריך לומר, לא במקביל למהלכים האלה אלא בתמורה להם.

הטבות המס: התערבות המדינה למען "השוק החופשי" 

למעשה, ההתרסקות של "טבע" היתה יכולה להיות קשה עוד יותר אלמלא סיבסד אותה הציבור הישראלי באופן רציף במשך 11 שנה. הנתונים העדכניים מדברים על הטבות מס לחברה בתקופה הזאת שהסתכמו בלמעלה מ-20 מיליארד שקל. לרוב שוכחים להוסיף לסכום הזה גם את רווחי "טבע" מחוק הרווחים הכלואים, שהגיעו ל-3.4 מיליארד שקל.

מה הן הטבות המס האלה? ובכן, זאת "היד הנעלמה" (וינק-וינק) של "השוק החופשי" (נאדג'-נאדג') שפועלת מאחורי גבו של הציבור בשירות בעלי ההון; הרגולציה של מכחישי-הרגולציה, שוד הקופה הציבורית שמתחזה להעשרתה.

קצת רקע. ראשית חטאת בשנת 2005. שר התמ"ת אולמרט ושר האוצר נתניהו יוזמים שינוי בחוק עידוד השקעות הון: "מסלול אסטרטגי". המסלול מבטיח פטור מוחלט ממס חברות לחברות גלובליות במשך עשור. ההנמקה הרשמית: למשוך חברות גלובליות להשקיע בשוק הישראלי. רק שבפועל, החברות האלה לא התפתו לבוא. האם בוטל המסלול? חס וחלילה. הוא פשוט הופנה לכיסיהן של חברות ישראליות – ובראשן "טבע". הנה התרמית הראשונה. ועוד צימוק: בדיונים שהובילו לפתיחת המסלול האסטרטגי, שחסך ל"טבע" מיליארדי שקלים, ייצג את רשות המסים סמנכ"ל אוסקר אבו ראזק. שנה וחצי מאוחר יותר (אחרי דילוג במשרת מנכ"ל משרד הפנים) נחת אבו-ראזק בפירמת רואי-החשבון "קסלמן וקסלמן", שמטפלת גם בשומה של – הפלא ופלא – חברת "טבע". הרגולטור הפך ליועץ לגוף שעליו פיקח – דלת מסתובבת מוכרת היטב במגזר העסקי.

מקץ 5 שנים הבינו במשרדי האוצר והכלכלה שהמסלול הזה מזרים לכיסיהן של "טבע", כי"ל, צ'ק-פוינט וחברות אחרות הרבה יותר מדי כספי ציבור. ב-2011 תוקן החוק באופן שהרחיק אותו עוד יותר מכוונתו המקורית. נקבע מסלול חדש, שלפיו כל חברה שמייצאת למעלה מ-25% ממוצריה זכאית להטבת מס – גם אם היא ממוקמת במרכז הארץ. כך הלכה לעזאזל "הדאגה לפריפריה". הנה התרמית השניה. אומנם לחברות בפריפריה הוענקה הטבה גדולה יותר, אך ממנה נהנו באופן גורף גם חברות גלובליות – כגון "טבע".

שימו לב: שיעורי המס המופחתים לחברות המוטבות נקבעו בשנת 2010. בתקופה זו פעל המשק תחת מתווה של הורדה הדרגתית של מס החברות, מ-26% עד לרמה שתוכננה ל-2016, 18% מס. המחאה החברתית עצרה את המתווה, וכיום מס החברות עודנו עומד על 24%. אבל שיעורי המס המופחתים שנקבעו בחוק עידוד השקעות ההון, מתוך התאמה להפחתה המתוכננת במס החברות –  לא תוקנו בהתאם. זאת התרמית השלישית.

"טבע" אומנם גורפת כ-40% מכלל הטבות המס, אבל היא לא לבד. בשנים 2006-2013 קיבלו חברות ציבוריות בישראל הטבות מס בגובה של 18.2 מיליארד שקל. זהו סכום חלקי מכלל ההטבות, שכן אלה הניתנות לחברות פרטיות נהנות מחיסיון. בסך הכל מוענקות מדי שנה הטבות מס מכוח החוק לעידוד השקעות הון בהיקף של כ-7 מיליארד שקלים. הסכום הזה צומח מהר מאד. בשנה הראשונה של הטבות המס, 2006, שבע החברות הציבוריות הגדולות קיבלו 1.3 מיליארד שקל. חמש שנים מאוחר יותר ניתן סכום של 2.9 מילארד שקל (גידול של 123%) רק לארבע החברות הגדולות.

מקור: "גלובס"

בשנה שעברה פורסם דו"ח של הכלכלן הראשי במשרד האוצר, שמצא כי בעשור שבין 2003-2013 גדלו הטבות המס פי יותר מ-3. שום מדד כלכלי אחר לא צמח בשיעור שמתקרב לזה באותה תקופה – לא התל"ג, לא הכנסות המדינה ממיסים, לא תקציב המדינה. העיוות הלא-פרופורציונלי בהטבות המס לחברות הגדולות בולט לעין כל. הוא גם ידוע בקרב אנשי המקצוע, ועדיין, לא מרעיש עולמות. מהדו"ח עלה עוד שעיקר העלייה בהטבות היא בגין ארבע החברות הגדולות: משקלן בהטבות צמח משיעור של 32% ב־2003 לשיעור שיא של 70% ב־2010 וירד ל־65% ב־2013.

למה צריך כל הזמן לנפח את הטבות המס? התשובה אולי טמונה בדו"ח שהוכן באוצר ב-2015: לא רק שרמת השכר בחברות המוטבות גבוהה מזו שבחברות הלא מוטבות, אלא שהשכר גדל והלך ככל שהטבת המס הייתה גבוהה יותר (למעט ב"טבע"). יידע הציבור, אם כן, מדוע ולטובת מי שולחת המדינה את ידה עמוק יותר בכל שנה אל כיסיו.

עוד נחזור לחברות הפרטיות והטבות המס הסודיות שלהן בהמשך. נבהיר רק שאלה כוללות חברות ענק כמו "אינטל" ו"ישקר" ושאר ענקיות ההייטק. סביר להניח שהטבות המס שלהן אינן פחותות מאלה של החברות שנסחרות בבורסה. מכאן שאת סכומי העתק שננקבו כאן אפשר להכפיל ואף יותר. באומדן זהיר אפשר לומר שמדינת ישראל העניקה ב-12 השנים האחרונות הטבות מס לחברות ענק בהיקף כולל של 50 מיליארד שקל. ואולי יותר.

חברות ההייטק הבינלאומיות נהנות ממסלול מיוחד. בשנה שעברה הוכנס תיקון לחוק עידוד השקעות ההון, ביוזמתו של ח"כ יואב קיש. במסגרת התיקון, חברות ענק שהכנסותיהן עולות על 10 מיליארד שקל (כמו גוגל, אפל ופייסבוק) ייהנו ממס חברות מופחת של 6% (לעומת 25% עד אז) ו-4% מס על הדיבידנד (במקום 20%-30%), בתנאי שהקניין הרוחני המזכה בהטבה פותח ונרשם בארץ. אם לא די בכך, בהשראת "פסקת היציבות" הנודעת לשמצה של מתווה הגז (שנפסלה על-ידי בג"ץ), הוכנסה פסקת יציבות לתיקון הזה: הממשלה התחייבה שלא לשנות את שיעורי המס במשך העשור הקרוב.

תשאלו – אם פסל בג"ץ את פסקת היציבות של מתווה הגז, איך העזה הממשלה להכניס פסקה כזאת לחוק עידוד השקעות הון? ובכן, בג"ץ לא פסל את עצם פסקת היציבות אלא רק את הניסיון להעבירה כהחלטת ממשלה עוקפת כנסת. הממשלה הפיקה לקחים, ואת פסקת היציבות שנועדה למנוע מממשלות עתידיות להעלות את המס על ענקיות ההייטק העבירה בחקיקה. איזו חקיקה? בחוק ההסדרים, כמובן. הסליק שבולע כל מה שצריך להסתיר. שם אין סכנה שמישהו יפשפש וימצא, חלילה, איך שוב גנבו מיליארדי שקלים מן הציבור בלי ששומרי הסף הבחינו.

חשוב להסתיר, והמדינה אכן הסתירה במשך שנים את השוחד העסקי הזה שניתן מדי שנה לתאגידים הגדולים (וככל שהם יותר גדולים, השוחד היה גדול יותר). רק ב-2013, בעקבות עתירה של "גלובס", נחשפו הנתונים לראשונה. מאז ועד היום העיתונות הכלכלית מפרסמת בהרחבה, וגם בביקורתיות, את היקפן האדיר של הטבות המס האלה. אבל הפרסום הזה אינו מזין שום דיון פוליטי או אידאולוגי אמיתי – מצב שכיח בישראל: המידע קיים, אבל אינו מתורגם לידע פוליטי ובהמשך, לתכנית התנגדות. את חברי הכנסת שתוקפים את הנושא אפשר לספור על כף יד אחת (הבולטת היא שלי יחימוביץ'). הכותרות לעולם אינן חוצות את המדורים הכלכליים אל העמוד הראשון; עיתונאים אינם מעמתים שרי אוצר או פוליטיקאים שמציעים "שינוי" עם המדיניות ארוכת הטווח הזאת; ומפלגות, מכל הצדדים והמגזרים, אינן מערערות על עצם השיטה, אלא רק על "חוקיות" הפעלתה (אבל בכך אין כל חדש; המפלגות מטיבן לא מערערות על השיטה שמפרנסת אותן).

חלק חשוב בתחזוקת משטר ההטבות ושוד הקופה הציבורית הוא הפצה עקבית של תעמולה שקרית שאמורה לשכנע את הציבור כי בעצם מדובר בטובתו שלו. הטבות המס שמעשירות את קופתנו, אומרים לנו התאגידים, בעצם מועילות לכלל החברה. התעמולה הזאת אפקטיבית במיוחד משום שהיא מושמעת לא רק מפיהם של אנשי יחסי הציבור של התאגידים אלא מפי הפוליטיקאים והשרים – לכאורה נציגי הציבור – שעושים איתם יד אחת, נגד הציבור. על כן חשוב לפרק אותה, נדבך אחר נדבך.

מיתוס התרומה למשק / לחברה / לפריפריה

מי שעוקב אחרי הסיקור התקופתי של הטבות המס של "טבע", מכיר כבר את "תגובת החברה" שמופיעה בתחתית הכתבה. מוכרים גם דברי ההסבר של כלכלנים ופוליטיקאים למדיניות הטבות המס. מתוך הדברים האלה זיקקתי שלוש טענות עיקריות.

טענה 1: "החברה שלנו מייצרת הכנסות למדינה דרך מס הכנסה לעובדים".

טענה 2: "החברה שלנו מייצרת תעסוקה בפריפריה".

טענה 3: "החברות הבינלאומיות לא ישקיעו בישראל אם לא יפתו אותן בהטבות מס נדיבות".

והנה הטענות האלה מפי שר הכלכלה בשנת 2013, נפתלי בנט, נציג המפלגה הקיצונית ביותר בסקאלת הניאוליברליזם הישראלי.

ועכשיו לעובדות.

כן, למדינה יש הכנסות ממס ההכנסה של עובדי החברות המוטבות. אז מה, שנכרע להן ברך בהודיה? ואם היו מפעלים אחרים במקומם, העובדים שלהם לא היו משלמים מס הכנסה? הנחת הרקע כאן היא שאין דרך אחרת למדינה לקבל מס הכנסה ממאגר המועסקים של החברות המוטבות – אלא דרך פיתוי הטבות המס. זהו טיעון שמניח את המבוקש.

בואו נרד לפרטים. כמה בדיוק מרוויחה המדינה מן החברות המוטבות? ב-2015 בדק אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר את יעילותו של חוק עידוד השקעות ההון. הוועדה בראשות יעל אנדורן הגיעה לכמה מסקנות מעניינות. למשל, שבשנים הראשונות לחוק, כשהיקף ההטבות עדיין היה סביר, תקבולי המסים מן החברות המוטבות (מס חברות ומס הכנסה  מהעובדים) היו גבוהים פי שתיים ויותר מגובה ההטבות. אבל תוך זמן קצר להפליא התמונה התהפכה. ב-2011 ארבע החברות הגדולות (שקיבלו את רוב הטבות המס) הכניסו למדינה 33% פחות מגובה ההטבות שקיבלו. ב-2013, ההפרש כבר היה 60%: ארבע החברות הגדולות הכניסו למדינה פחות ממחצית מגובה ההטבות שקיבלו.

בקיצור: קחו את המעגל השני בתרשים ההוקוס-פוקוס של בנט, ותמחקו אותו. תמחקו גם את השלישי – "מעגל המועסקים המשני", נותני שירותים וכדומה, כי גם המס שנגבה מהם כבר נבלע בחוב המס האדיר של החברות המוטבות הגדולות. בכלל, הטיעון על התועלת הנגזרת מן המפעלים – פרנסה לספקים, חברות ניקיון ושירותים – הוא אחיזת עיניים. למה להיעצר במעגל המשני? בואו נגיד תודה לעובדים של "טבע" ו"אינטל" שקונים אוכל בסופרמרקט וממלאים דלק והולכים לסרטים וקונים מצעים וגופי תאורה לבתים שלהם: אלפי אלפים של ספקים נהנים מכל הטוב הזה!

החשבון הזה מופרך כי גם הוא מניח שלאותם ספקים אין דרך אחרת להתפרנס והם ישבו מובטלים כל חייהם עד שהפציע החסד האלוהי של תאגידי הענק בחייהם. כמו שנראה בהמשך, תעסוקה בפריפריה אפשר לעודד במגוון דרכים שונות שאינן מסתכמות בהזרמת מיליארדי שקלים בשנה לחברות גלובליות שמעסיקות מנכ"לים במשכורות אסטרונומיות. כדאי גם להזכיר שכ-40% מן העובדים של "אינטל" בקריית-גת הם עובדי קבלן. חברות הענק אינן צריכות לעמוד בשום סף מינימלי של העסקה ישירה על מנת לקבל הטבות נדיבות מן המדינה, ואולי זה לא מפתיע כשהמדינה עצמה מעסיקה 38% מעובדיה כעובדי קבלן. הלקח החוזר ונשנה הוא שבטנגו הניאו-ליברלי המדינה היא שותפה מלאה, מסורה ונאמנה, לתאגידי הענק.

"חיזוק הפריפריה"

רגע, הזכרתי כאן תעסוקה בפריפריה. זה מביא אותי לשקר השני: ""החברה שלנו מייצרת תעסוקה בפריפריה". ב-2010 מצא מינהל הכנסות המדינה שחלקם של תושבי הפריפריה מתוך עובדי החברות המוטבות נמוך למדי: 21% בדרום ו-7% בצפון. רק 30% מעובדי חברת "טבע" בישראל מועסקים בפריפריה. התיקונים בחוק שהוכנסו בשנת 2011 והוזכרו קודם לכן הקטינו עוד יותר את התמריצים להשקיע בפריפריה. דו"ח ועדת אנדרון מ-2015 מצא שבניגוד למטרת החוק, כשני שלישים מהחברות המקבלות את ההטבות ממקמות את מפעליהן במרכז הארץ ולא בפריפריה כנדרש. ההשקעה בפריפריה פחתה והלכה, אבל ההכרזות הדמגוגיות של בנט ושאר חסידי החוק לא השתנו בהתאם.

המקרה המפורסם ביותר הוא של מפעל "אינטל" בקרית-גת, שמרגע הקמתו זכה למעמד של פרוייקט לאומי: כ-5 מיליארד שקל קיבלה "אינטל" במתנה עד 2011, ועוד מיליארד שקל אחרי 3 שנים, וזה חוץ ממס חברות מופחת של 5% בתוספת "פסקת יציבות" ל-10 שנים. אין חולק ש"אינטל" תרמה רבות לפיתוח בדרום, אבל השאלה תמיד היא האם בסכומי עתק כאלה אי אפשר היה לחולל פיתוח גדול יותר באמצעות השקעות ישירות. העובדה הלא נעימה היא שעדיין מרבית העובדים המיומנים והמשכילים מעדיפים לגור במרכז הארץ ולא בקריית גת: "בעוד שרוב המהנדסים ובעלי התפקידים ה״איכותיים״ הם ממרכז הארץ, רוב עובדי התחזוקה, ההסעדה והשירותים הם מהדרום."

מקור: "גלובס"

מחקר מ-2007 מצא שבאופן כללי, להטבות מס נוסח "חוק הנגב" יש השפעה אפסית על מאזן ההגירה בפריפריה. מי שחומק מנאומים חגיגיים של פוליטיקאים ומנכ"לים מגלה שתמונת המצב בקרית גת עודנה עגומה: כ-40% מהשכירים בעיירה משתכרים שכר מינימום, והאבטלה כפולה מהממוצע הארצי, בין 9%-10%. כותרות כמו "אינטל תשקיע 6 מיליארד דולר בקריית גת" הן סוג של גניבת-דעת: החברה משקיעה את הסכומים האלה במפעליה, לא בעיירה. חלק ניכר מן המרוויחים אפילו לא מתגורר בקריית-גת. "אינטל" גם אינה נרתעת מלפטר מאות עובדים בישראל כשרווחיותה על הפרק; כפי שראינו, הכנסת לא ראתה לנכון להגן בחוק על תעסוקתם של עובדים בחברות שנהנות מהטבות מס בישראל.

לאורך שנים נעשו מחקרים, בבנק ישראל ובאוניבסיטאות, על יעילותן של הטבות המס, ובאופן ספציפי, עד כמה הן עומדות ביעד המוצהר של "חיזוק הפריפריה". רוב המחקרים הגיעו למסקנה שהחוק נכשל במשימתו. פרופ' אבי בן בסט מסביר את המובן מאליו: החוק מתמרץ הון, לא תעסוקה. רק בעולמם הדמיוני של הניאוליברלים יש דרך סלולה וישירה מן האחד אל השני. "אם באמת רוצים להיטיב עם הפריפריה", אומר בן-בסט, "צריך לשנות את החוק כך שיגרום להשקעה בתשתיות ובשירותים באזורי הפיתוח. אני זוכר פגישה עם שאול עמור ז"ל, ראש עיריית מגדל העמק, שסיפר שהתושבים שמחו על המפעל החדש שפתחה חברת טאואר סמיקונדקטורס, אבל שמחו הרבה יותר כשנפתח הסופרמרקט הראשון".

ולבסוף, אל הביקורת של אנשי המקצוע הצטרף גם מבקר המדינה. בדו"ח מ-2013 קובע המבקר שחלק ממטרות החוק לא הושגו וגם אין כל דרך לדעת מה כן הושג: "אין כלל ודאות לגבי הערך המוסף של ההטבות לפיתוח התעשייה, בייחוד בפריפריה: מסלולים שנועדו למשיכת משקיעי חוץ מנוצלים להפחתת מסים שמשלמות חברות ישראליות". כמו כן, "לא קבעו המשרדים מי הם הגופים האחראים למעקב אחר נתוני הטבות המס, לא הגדירו קריטריונים לבחינה שיטתית וסדורה של הנתונים ולא יצרו מנגנון בקרה אפקטיבי אשר יבחן באופן שוטף את מתן הטבות המס ויסייע בהקצאתן לחברות, כדי להביא להשגת יעדי החוק". המבקר סיכם בחריפות: "מתן הטבות בהיקף בלתי מוגבל, ללא בחינת העלות אל מול התועלת וללא בחינת חלופות אחרות הוא התנהלות לא כלכלית הפוגעת באינטרס הציבורי".

חוסר פיקוח ובקרה? התנערות מאחריות? ברוכים הבאים אל המדינה הניאוליברלית. המקום שבו "רגולציה מסורבלת ומיותרת" פירושה בקרה ופיקוח על מיליארדי שקלים שמוזרמים מקופת הציבור לחשבונות הבנק של תאגידים; ולעומת זאת, רגולציה שאין נוקבים בשמה היא שלל החוקים והתקנות שמטרתם להבטיח את המשך השוד המאורגן הזה, לטובת קבוצה מצומצמת של בעלי הון, הממשיכים, דרך פלא, לנצח ב"תחרות החופשית" שאיפשרה להם המדינה.

כהפוגה טראגי-קומית, אני ממליץ לצפות בקטע הזה שבו ג'ון אוליבר חושף לאיזה אבסורדים הגיעה מדיניות "התמריצים הכלכליים" שנוקטות המדינות בארה"ב כדי למשוך חברות לתחומן. חדי-העין יבחינו ב"טבע" שמגיחה קצרות בדקה 12:34.

ועוד מילה אחרונה על הטיעון שהטבות המס "מחזקות את הפריפריה". יש משהו עקום מאד, מקומם מאד, בבסיס הטיעון הזה. הרי למה צריך "לחזק" את הפריפריה? כי היא חלשה. ולמה היא חלשה? זה מין חוק טבע כזה? או שאולי צריך לדייק ולומר – היא מוחלשת? הפריפריה הישראלית מוחלשת כבר חצי מאה ויותר, מאז גלי העלייה הגדולים של שנות ה-50'. היא מוחלשת מכוחן של אינספור החלטות ממשלתיות שהיפלו אותה לרעה ביחס ליישובי המרכז והערים הגדולות. היתה זאת מדינת ישראל עצמה – שריה ופקידיה, מפלגותיה לכל רוחב הקשת הפוליטית – שהזניחה את הפריפריה: תשתיות רעועות, מערכת חינוך כושלת, אפס מרכזי תרבות ואמנות, אפס חשיבה על תכנון אורבני שימשוך זוגות צעירים. לעזאזל, כל כך הרבה טעויות המדינה עשתה ועדיין עושה שם, והפערים מונצחים מדור לדור. כמו גזירת גורל, רק שלא, מדובר במדיניות. ואז באה אותה מדינה מזניחה ומפקירה, ומבשרת בצלצלי תרועה לתושבי הפריפריה: הנה הצלתכם, הנה ישועתכם – "טבע" ו"אינטל".

אבל למה "טבע" ו"אינטל" צריכות לתקן את מה שהמדינה קילקלה? התשובה היא תמיד אותה תשובה: המדינה הניאוליברלית אחראית על הצלחות, לא על כשלונות. כשלונה המהדהד של מדינת ישראל להפוך את הפריפריה למקום שאנשים יגורו בו מרצון ולא מאונס מגולגל כאן לפתחם של תאגידי ענק, כאילו להם אכפת מהפריפריה. אבל כל מי שעיניו בראשו יודע: התאגידים היום כאן ומחר כבר לא. "טבע" בדרך החוצה, ואם חברה ישראלית נוהגת כך, אין ספק שהחברות הבינלאומיות לא יישארו כאן דקה אחרי שיתחילו להפסיד. המסר הזה של המדינה לתושבי הפריפריה – "העברנו את האחריות עליכם ל"טבע" ו"אינטל", ושיהיה בהצלחה – הוא שערורייה מסמרת שיער. אך מכיוון שאין אופוזיציה לניאוליברליזם הישראלי, אין גם שום כוח פוליטי שיכול או רוצה למנף אותה.

"למשוך חברות בינלאומיות"

הגענו לטענה השלישית והאחרונה של קנאי הטבות המס: "החברות הבינלאומיות לא ישקיעו בישראל אם לא יפתו אותן בהטבות מס נדיבות". שקר. האוצר עצמו הודה שזה שקר כאשר עידכן את חוק עידוד השקעות ההון ב-2010. זאת משום ש"המסלול האסטרטגי" שנקבע בחוק ב-2005 – פטור מוחלט ממס לחברות גלובליות – לא משך לישראל את החברות האלה. הגאון האסטרטגי מאחורי המסלול האסטרטגי הזה, שזרק לים מיליארדי שקלים מכספי ציבור, היה שר האוצר דאז, בנימין נתניהו. ומה קרה מאז? הנה סיכום של הכלכלן הראשי באוצר משנת 2015: "יש בממצאים כדי להטיל ספקות בטענה לפיה העלאת שיעורי המס על חברות מוטבות תביא לצמצום משמעותי של פעילות חברות אלו בישראל. סביר להניח כי שיקולים נוספים קובעים את היקף הפעילות של חברות אלו בישראל". זה ניסוח מאד דיפלומטי. הנה הסבר פשוט והגיוני מפיו של פרופ' יוסף אדרעי, מומחה למסים מאוניברסיטת חיפה:

"ישראל היא מדינה עם הון אנושי איכותי ביותר, ובזכות זה חברות גלובליות באות להשקיע פה. "אינטל" לא פה בגלל ההטבות, אלא בגלל המהנדסים המצוינים. לדעתי הם היו משקיעים פה גם ללא המענק. התחרות עם מדינות אחרות על הפטורים לחברות ענק גלובליות עלולה להיות מסוכנת. אירלנד נתנה הטבות ענק וב-2008 נכנסה למשבר. אני חושב שהלקח הוא שצריך לבטל כליל את החוק להשקעות הון. זה חוק שהתאים למדינה הצעירה שהיינו פעם, מדינה חסרת משאבים. בנינו תעשייה נהדרת ונהפכנו לאור לגויים, בעיקר בתחום ההיי-טק. המשך מתן ההטבות פירושו קיצוץ בשירותים החברתיים ובמערכת החינוך. זה אומר שפחות אנשים טובים יחיו כאן בעתיד, אנשים שבזכותם חברות הענק רוצות להשקיע בישראל מלכתחילה".

אירלנד, כן. תמיד מדברים על אירלנד, מקלט המס של ענקיות ההיי-טק. אז הנה חדשה טרייה יחסית משם: אחרי שאירלנד התרפסה במשך שנים בפני חברת "אפל", חייבה הנציבות האירופית את החברה להחזיר לאירלנד סכום עתק של 13 מיליארד יורו – שווי הטבות המס הלא חוקיות שקיבלה שם החברה. איך לא חוקיות? מסתבר שחוקי אירלנד וחוקי האיחוד האירופי אינם זהים. והנה עוד אבסורד: לא רק "אפל" אלא גם ממשלת אירלנד עירערה על הפסיקה הזאת. מדוע ממשלת אירלנד מסרבת לקבל חזרה 13 מיליארד יורו שנתנה במתנה ל"אפל"? נשאל זאת כך: מדוע מדינת ישראל ויתרה על חובות של 2.5 מיליארד שקל של חברות שקיבלו מענקים (במסגרת החוק לעידוד השקעות הון) על אף שלא עמדו בתנאי המענק? על פי עתירת התנועה לאיכות השלטון משנת 2010, ויתר מרכז ההשקעות על החוב ליותר מ-600 חברות.

ובכן, מדוע אירלנד וישראל ממשיכות לוותר בקלות שכזו על כספים שהן פיזרו שלא כחוק? תשובה: כי המדינה הניאוליברלית מחוייבת להון, לא לאזרחיה. ממשלת אירלנד חוששת ש"אפל" תברח (אני יכול לראות את בנט האירי מהלך אימים בסרטון תעמולה: "אפל תברח לישראל אם לא נוריד לרצפה את מס החברות שלה!"), ממשלת ישראל חוששת ש"אינטל" ו"גוגל" יברחו, וכל אותו זמן מחככים המנכ"לים של חברות הענק את ידיהם; חזירים מלאכתם נעשית בידי אחרים. רק שמעל ממשלת אירלנד יש מבוגר אחראי שדואג לאזרחיה יותר ממנה, ואילו מעל ממשלת ישראל אין שום נציבות אירופית, למרבה הצער.

המסר הקצר הוא זה: חברות ענק לא בורחות כל כך מהר, כי מה שמשאיר אותן זה לא רק גובה מס החברות. ואם מחיר הישארותן כרוך בהשקעה ציבורית עצומה כל כך, שרק גדלה משנה לשנה – אולי עדיף שיברחו. את הכסף הזה מוטב להשקיע בתעשיות מקומיות ובעסקים קטנים.

סכנת השחיתות, והסכנה הגדולה יותר – התמקדות בשחיתות

קחו גוף ממשלתי שמחלק הטבות מס בשווי של מיליארדי שקלים, שימו מולו אנשי עסקים ותעשיינים ששונאים לשלם מסים – וקיבלתם מתכון בדוק לשחיתות. מרכז ההשקעות, הגוף הממשלתי שאחראי על המענקים והטבות המס, התפרסם בשנים האחרונות בהקשר לכמה פרשות כאלה. אהוד אולמרט הורשע בעברות מרמה והפרת אמונים בזמן שהיה שר התמ"ת, והיטה את החלטות מרכז ההשקעות (שהיה כפוף לו) לטובת חברות שייצג חברו הטוב, עו"ד אורי מסר. לפני שנתיים מצאה המשטרה ראיות לכך שסגנית מנהל המרכז קיבלה שוחד תמורת קידום מענק לחברה.

לפני חודשיים בלבד נחשפה בדו"ח מבקר המדינה עובדה שהיתה אמורה לזעזע את אמות הסיפים, אך רק מעטים הבחינו בה: רשות המסים מעניקה הקלות מס למשקיעים זרים ולקרנות הון סיכון וקרנות הון פרטיות (פרייווט אקוויטי), בהיקף של מיליארדי שקלים, בלי הסמכה מפורשת בלשון החוק. למשל, קרן "אייפקס" קיבלה ב-2001 פטור מלא ממס על כל ההכנסות הנובעות מהשקעות בחברות ישראליות וחברות הקשורות בישראל (גם אם אין לקרן בישראל "מוסד קבע"). ב-2007 ניתן ל"אייפקס" פטור מכל חבות מס במכירה עתידית של "תנובה". ב-2014 אכן העבירה אייפקס את השליטה ב"תנובה" ל"ברייטפוד" הסינית, לפי שווי של כ-8.6 מיליארד שקל. הטבת המס במכירה הזו ובדיבידנדים שמשכה הקרן לפני המכירה נאמדת בכמעט מיליארד שקל. תקשיבו שוב: מיליארד שקלים מכספי הציבור הישראלי שהוענקו לקרן הון בינלאומית שאין לה שום זיקה לישראל – ובניגוד לחוק. כיום, למעשה, אין חקיקה ייעודית שמסדירה הטבות מס לקרנות הון סיכון. רשות המיסים מחליטה, על דעתה בלבד, להעניק הטבות כאלה, ללא ידיעת הציבור או פיקוח כלשהו. למה חשבו שם שזה רצוי? נו, כי זאת רוח המפקד הניאוליברלי. האם מישהו יאבד את משרתו בשל פיזור הכספים הבזבזני הזה? אל תעצרו את נשימתכם.

מקור: "דה מרקר"

האם אפשר לדבר על הטבת המס ל"אייפקס" במונחים של "שחיתות"? לא באמת, כי לא התקבלה (לפחות לא ידוע שהתקבלה) שום טובת הנאה תמורתה. וזה מביא אותי לנקודה החשובה הבאה: האם הבעיה במנגנון הטבות המס היא פגיעותו לשחיתות או עצם קיומו? ובאופן רחב יותר: האם הבעיה בשלל הדרכים שבהן מקדמת המדינה את האינטרסים העסקיים של בעלי הון וחברות גלובליות, על חשבון הצרכים של הציבור הרחב, היא בכך שהן מהוות כר פורה לשחיתות "הון-שלטון" – או שהבעיה שורשית יותר, רדיקלית יותר, בעצם המשטר שמאפשר אותן? זאת לא שאלה מופשטת בכלל. הנה שתי דוגמאות.

לפני שנה בדיוק הציע יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, ח"כ משה גפני, להגדיל עוד יותר הטבות המס הקיימות; אלה קובעות שחברה המייצאת יותר מ-25% ממכירותיה זכאית לשלם מס חברות מופחת של 16% במרכז ו-9% בפריפריה. גפני הציע להוריד את המס ל-12% במרכז ו-6% בפריפריה. אני אומר "גפני הציע" אבל בעצם ההצעה הגיעה מיו"ר התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, שהשתתף בדיון. גפני העלה את הצעתו של ברוש לדיון; או מוטב, גפני דיברר את ברוש.

משמעות ההצעה היתה הפחתה שנתית של הכנסות המדינה ממסים במיליארד שקל. כל המשתתפים בדיון – להוציא ח"כ זהבה גלאון – תמכו בגרסה זו או אחרת של ההצעה. מיותר לציין שבשום שלב לא עלו לדיון הממצאים הידועים שלפיהם הטבות המס אינן משיגות את מטרותיהן המוצהרות. שרגא ברוש, זוכרים? אותו ברוש שהתנגד שנה לפני כן בתוקף להתנות את הטבות המס בהתחייבות להעסקת רף מינימלי של עובדים.

ובכן, שחיתות? מה פתאום. ח"כ גפני ידוע כאדם ישר וקפדן. אני מניח שלא קיבל שקל לכיסו תמורת עבודת היחצ"נות שהעניק לחברות הגדולות במשק. גפני בסך הכל פעל כשחקן במגרש הניאוליברלי – שחקן שיודע היטב את תפקידו ולא מערער על כללי המשחק. כיוון שלא דבק רבב שחיתות בכל הדיון הפומבי והנקי הזה, הלוחמים בשחיתות לא יזיזו גייסות לכיוונו. הוא שקוף מבחינתם. וכאן בדיוק הסכנה. מה שהתקרית הזאת ואלפי תקריות מסוגה מלמדות זה שהבעיה איננה רק בניצול לרעה של השיטה, אלא בעצם השיטה שמנצלת לרעה את כולנו.

דוגמה שניה – הפעם לא מן הרשות המחוקקת, אלא השופטת. זוכרים את העתירה נגד רשות המסים שבזכותה נחשפו הטבות המס לחברות הגדולות במשק? וזוכרים שרק נתוני החברות הציבוריות נחשפו? עד היום לא ידוע כמה מיליארדים חסכה המדינה ל"אינטל", ל"גוגל", ל"ישקר" ול"צ'ק-פוינט". ובכן, "גלובס" עירער על ההחלטה הזאת אבל בית המשפט העליון קיבל את עמדת רשות המסים שחסיון הלקוחות של החברות הפרטיות גובר על זכות הציבור לדעת. בית המשפט הגדיל לעשות וגילגל עיניו בהתחסדות למרומים כשהנחה את רשות המסים לבקש את דעתן של החברות הפרטיות: האם יסכימו לחשוף כמה הרוויחו מהטבות המס? ודאי תיפלו מהכיסא כשתשמעו שהחברות סירבו.

ובכן, שימו לב לסגירת השורות הזאת של המשטר. מראש ומלכתחילה, מדובר בשוד הקופה הציבורית, שנעשה במחשכים. את השוד הזה אישרה, תיקנה ואישררה הרשות המחוקקת. כשביקשו האזרחים לדעת פרטים על היקף השוד, חסמה את דרכם הרשות המבצעת. בצר להם עתרו האזרחים לרשות השופטת, אבל זו החליטה שמספיק זה מספיק, ו"חסיון הלקוחות גובר על זכות הציבור לדעת". לקוחות? האם "אינטל" היא לקוח של רשות המסים? ומי היא רשות המסים, אם לא נאמנה של הציבור? ושל מי הכסף בכלל? המיליארדים שלא נגבו מן החברות הפרטיות גולגלו על גבו של הציבור: הוא זה שקיבל פחות שירותים ציבוריים, הוא זה שנדרש לשלם שיעורי מס גבוהים יותר. אבל במשטר הניאו-ליברלי, כל זה לא מעניק לציבור זכות לדעת. מול התאגידים אין לו זכויות, רק חובות. הם יתבשמו בפרטיותם הענוגה, הוא ימשיך להדק חגורה. בחשיכת הבורות.

שחיתות? מה פתאום. כך עובדת המערכת כשאינה מושחתת. כל שלב ושלב נעשה על פי חוק, עד לחותמת הכשרות של בית המשפט העליון. כשהחוק עקום, אין צורך לכופף אותו.

למה לא עוצרים את הטבות המס השערורייתיות?

סיכום ביניים: מסלול הטבות המס של חוק עידוד השקעות ההון אינו משיג את מטרותיו. הוא לא מכניס למדינה רווחים עקיפים, לא מושך אוכלוסיה לפריפריה ולא מפתה חברות בינלאומיות להשקיע בישראל. על כל זה אין מחלוקת בין הכלכלנים, וגם מבקר המדינה הגיע למסקנות האלה. כולם יודעים שמדובר בכישלון מתמשך, ארוך שנים; כולם יודעים שמיליארדי שקלים מקופת הציבור מממנים משכורות עתק בתאגידים מבלי שהמשק הישראלי ירוויח מכך. הוסיפו לזה את קריסתה המצלצלת של "טבע" והפיטורים ההמוניים שצפויים, ומאליה תישאל השאלה: אז למה לא מבטלים את החוק הזה? למה ממשיכים באיוולת?

הבלוג הכלכלי של אורי כץ הציג סקירה מקיפה של הבעיות בחוק הקיים. בסופה הוא מגיע למסקנות האלה:

"גם כאשר מתברר לכולם שחוק כלשהו איננו משיג את המטרות שלשמן הוא חוקק, והבורות כבר נעלמה, והכוונות הטובות הן עכשיו בכיוון ההפוך, לרוב החוק ישרוד לפחות עוד כמה עשורים לפני שמישהו יטרח לשנותו או לבטלו – רק מכוח האינרציה וחוסר הגמישות המזעזע של המערכת. הקיבעון ההיסטורי לוקח את שני היסודות הקודמים, הבורות והכוונות הטובות, ומנציח את הכשלים שהם יוצרים על פני עשורים ארוכים, אל תוך העתיד."

כץ טוען שכוונתיו המקוריות של החוק היו טובות, אבל מקבלי ההחלטות המכריעות אינן מודעים להשלכות הכלכליות של מדיניותם (או שיש להם מודל שגוי בראש), ויחד עם הנטייה הקבעונית של מדיניות ציבורית בישראל, כל אלה מבטיחים את הישרדותו של החוק הרע הזה.

ההסבר הזה נראה לי נכון רק בחלקו. נעדר ממנו מימד קריטי: האידאולוגיה הניאו-ליברלית. מקבלי ההחלטות והסביבה הפוליטית שבה הם פועלים כולם משועבדים לאותם עיקרי אמונה, והחשוב שבהם הוא: תן לחזקים לשגשג, וכל המשק יצמח בזכותם. כץ גם טועה בהערכת משקלה של הבורות, שכן גם אם שר אוצר כמו יאיר לפיד לא מבין כלום בכלכלה, הוא שומע את חוות דעתם של הכלכלנים ויודע מה כתב מבקר המדינה על הטבות המס. ובכל זאת, הוא כקודמיו וכממשיכיו, מנציח את העיוות הזה. למה? תקשיבו לו: "צריך להמשיך להשתמש בהטבות המס כדי להמשיך להביא הנה את אינטל וסיסקו וסימנס וגוגל, כי גם זה מה שעושה אותנו חדשניים". לפיד מאמין בזה, נתניהו מאמין בזה, כחלון מאמין בזה, גבאי מאמין בזה, וכל מי שקובע משהו בכלכלה הישראלית מאמין בזה. וזאת הסיבה העיקרית שהטבות המס לחברות הענק אינן מבוטלות, וכנראה גם לא יבוטלו.

עד שהציבור, אותו לימון שנסחט עוד ועוד, יתקומם ויבלום בגופו את השוד.

המדינה היא מכשיר של ההון

לתועמלני הניאו-ליברליזם יש קלף מנצח מול כל מי שמערער על השיטה: אז מה אתה מציע? קומוניזם?!? הקלף הזה אמור מיד להעלות מול עינינו תמונות זוועה של מדפי סופרמרקטים ריקים, תורים ללחם, ומתנגדי משטר שנמקים בגולאגים. אבל עיקר הביקורת בימינו על הניאו-ליברליזם לא מגיעה מן הכיוון הזה, ולמעשה, מבקרים נחרצים כמו הא-ג'ון צ'אנג, שצוטט בראשית הפוסט, מגדירים את עצמם כקפיטליסטים. עובדה זו לא צריכה להסתיר מעינינו את האמת ההסטורית: ביחס לקשר המעוות בין המדינה להון, מרקס צדק. למעשה, בעידן הקפיטליזם הגלובלי והתאגידים הבינלאומיים, הוא צודק הרבה יותר משצדק בזמנו, כשמול מדינת הלאום ניצבו רק אינטרסים כלכליים של בעלי הון מקומיים.

המרקסיסטים איבחנו שהמדינה היא מכשיר של ההון. פעם היה ההון מרוכז בידי הבורגנות. היום קשה לאתר את הבורגנות גם עם זכוכית מגדלת. ועדיין, במשטרים הקפיטליסטיים מה שמפעיל יותר מכל את זרועות השלטון אלו האינטרסים של ההון. הדמוקרטיה לא "נחטפה" בידי אנשי ההון אלא עוצבה בהדרגה כך שתשרת אותם. היא עדיין שומרת על סממנים של דמוקרטיה – בחירות כל ארבע שנים, הפרדת רשויות, חירויות פרט וכד' – אבל אלו הפכו בהדרגה לטקסים סמליים, שמשמעותם הפוליטית התרוקנה.

אלה לכאורה אמיתות בנאליות. מי לא יודע שהשלטון מעדיף את החזקים? מי לא יודע שקולה של עובדת ניקיון ממגדל העמק אינו שקול לקולו של למנכ"ל הייטק מהרצליה? כל כך בנאליות האמיתות האלה, שכבר הפכו למובן מאליו. זה מובן מאליו בעיני רוב אזרחי הדמוקרטיות הקפיטליסטיות שהשלטון אינו מחליט את החלטותיו בהתאם לרצון הרוב אלא בהתאם לרצונה של אליטה מיוחסת. זה מובן מאליו שאחת לכמה שנים התסיסה החברתית מגיעה לנקודת רתיחה, הרחובות מתמלאים בהמון אדם זועם שמוחה נגד "השיטה". וזה גם מובן מאליו שמתוך המחאה הזאת יוצאים "מנהיגי שטח" שמבטיחים "להילחם בשיטה" – רק כדי להיטמע בה ביום שאחרי. אין אופוזיציה לכללי המשחק, רק למי שכרגע מנהל אותו.

המובן מאליו הזה קיבל תוקף מדעי במחקר שהתפרסם לפני 3 שנים. מרטין גילנס ובנג'מין פייג' מאוניברסיטת פרינסטון אספו בשנים 1981-2002 שפע של נתונים על עמדות הציבור על כאלפיים סוגיות פוליטיות (הפלות, רגולציה, מדיניות מס וכו'). הנתונים פולחו לפי עמדות העשירון החמישי (מעמד בינוני) והעשירון העליון (העשירים). בנוסף תועדו העדפותיהן של קבוצות האינטרסים החזקות באמריקה ושל עשר התעשיות בעלות תקציב הלובינג הגבוה ביותר ביחס לכל סוגיה פוליטית. לבסוף, לכל סוגיה וסוגיה, בדקו גילנס ופייג' מה החליט בית הנבחרים.

הנה הממצאים. כש-20% מן העשירים תומכים במדיניות מסוימת, הקונגרס יאמץ אותה רק ב-18% מהמקרים. כאשר 80% מהעשירים תומכים בה, הקונגרס יאמץ אותה ב-45% מהמקרים. זאת השפעה דרמטית של מיעוט קטן בחברה האמריקאית. מה לגבי מעמד הביניים? המחקר גילה דבר מדהים: אין לו שום השפעה. בין אם הרוב מתנגד או תומך במדיניות, סיכוייה לעבור בקונגרס אינם משתנים; הם עדיין תלויים בעיקר בעמדת העשירים. העיתונים סיכמו את המחקר כך: אמריקה היא אוליגרכיה, לא דמוקרטיה.

התמונה הזאת אינה שונה כל כך בישראל. גם אצלנו, מדיניות כלכלית-חברתית אינה נקבעת על פי העדפות הרוב או בהתאם לצרכי אוכלוסיות שזקוקות במיוחד לסיוע ממשלתי. ההבדל העיקרי בין אמריקה לישראל הוא שבאמריקה באמת אי אפשר להגיע רחוק בפוליטיקה ללא חשבון בנק מנופח. מנגנוני המימון של פוליטיקאים אינם מרוסנים כמו בישראל, והעובדה שתאגיד זה או אחר מריץ סנאטור על חשבונו ידועה לכל. בארץ קשרי ההון-שלטון אומנם מחלחלים עמוק באליטה הפוליטית, אבל לא חסרים חברי מפלגות שהגיעו למעמדם ללא עזרת טייקונים (חשבו רק על המפלגות החרדיות, מרצ או הרשימה המשותפת). ועדיין, המדיניות הכלכלית-חברתית מוטה באופן מובהק לטובת המאיון העליון. הכיצד? שוב אותה תשובה: הניאו-ליברליזם הוא המובן מאליו של תקופתנו, וגם מי שלא נהנה מפירותיו מאמין שהוא המשחק היחידי בעיר.

לא רק הטבות מס

עד עכשיו התרכזתי בהטבות המס לחברות הענק – הפסד של עשרות מיליארדי שקלים לקופת הציבור במשך 12 השנים האחרונות. אבל המדינה היא מכשיר רב-שימושי בידי ההון והתערבותה הקבועה ב"שוק הלא-חופשי" לטובת ההון מתבטאת במגוון דרכים. לא תמיד צריך לתת קש ביד כדי לקדם אינטרס עסקי מסוים. הנה רשימה קצרה ולא ממצה – כך עוזרת המדינה לחזקים, ובמיוחד לחזקים ביותר.

דוגמה 1: חוק הרווחים הכלואים שעבר ב-2012 נועד לגרד קצת כסף ציבורי מתוך רווחי עתק של החברות הגדולות שעל פי חוק עידוד השקעות ההון נאסר עליהן להוציא מן הארץ. כיוון שגם על חלוקת דיבידנד גובה המדינה מס, שמרו החברות על הרווחים התופחים והולכים בקופותיהן, עד שהגיעו ל-120 מיליאד שקלים (אבל חלקן התחכמו והשקיעו את הכספים בחברות-בת בחו"ל). התרגיל של שטייניץ מלפני 5 שנים, על פי ההערכה, נועד לשחרר את הרווחים האלה תמורת מס מגוחך של 3 מיליארד שקלים – פער של 17 מיליארד שקלים לעומת הסכום שהיה מגיע למדינה אילו גבתה את המס על חלוקת דיבידנד שהגיע לה כחוק. "טבע" לבדה הרוויחה כך 3.4 מיליארד שקלים. שטייניץ סגר חור תקציבי והפקיר את הטווח הארוך; כמובן שההטבה המטורפת הזאת – 5% מס במקום 15% – היתה מנת חלקם הבלעדית של חברות הענק – אותן חברות שכבר ינקו מהקופה הציבורית דרך מסלול הטבות המס. חברו את השוד ההוא עם השוד הזה וקיבלתם הפסד של כ-70 מיליארד שקלים מקופת הציבור, באמצעות חוק שמבזה את עקרון השוויון.

שיא החוצפה: בתגובה לביקורת, נימק שטייניץ את החוק כך: אילולא גבינו את 3 מיליארד השקלים האלה מן החברות, היינו חייבים לגבות אותם מן הציבור. קולטים? המדינה מחלקת כספי ציבור לחברות הענק, נקלעת לגירעון תקציבי, ומאיימת על הציבור שאם לא ירשה לה לחלק מתנות נוספות לחברות – היא תגבה ממנו את הסכום שדרוש לסגירת הגרעון. הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם.

בסופו של דבר גבתה המדינה 4.3 מיליארד שקל במסגרת מבצע החיסול הזה. לכאורה יותר מיעד הגבייה; בפועל ויתור על כמעט 80% מחוב המס של החברות הגדולות.

דוגמה 2: פגישות אישיות עם טייקונים. מדובר בנוהל מוכר במשטר הניאו-ליברלי. ערוץ התקשורת של אזרח מן השורה עם השלטון הוא תיבת הקלפי. גם בעלי עסקים קטנים ובינוניים לא נהנים מיחס מועדף. אבל לטייקונים יש מסלול מהיר: פגישות אישיות עם הצמרת הכלכלית. נתניהו ידוע בחיבתו הגלויה לפגישות עסקים עם מנכ"לים של תאגידים בינלאומיים. בשנים האחרונות נפגש באופן אישי עם מנכ"ל "סיסקו", מנכ"ל "איביי", מנכ"ל בנק "ברקליס" העולמי, מנכ"ל "אינטל"מנכ"ל Applied Materials, מנכ"ל "מיקרוסופט", מנכ"ל "נוקיה", מנכ"לית HP, נשיא "נובל אנרג'י, מנכ"ל "וודסייד", והרשימה עוד ארוכה. ידוע גם שלגיבושו של מתווה הגז קדמו פגישות אינטנסיביות בין ראש הממשלה ושר האנרגיה לבין בכירים בחברות האנרגיה.

המדינה זה "אינטל", "אינטל" זה אני.

למעשה, מי שבוחן את יומן הפגישות של נתניהו אינו יכול לחמוק מן הרושם שישראל הפקידה על עצמה סוכן זר בתחפושת. תפקידו של הסוכן הוא לפתוח את שערי השוק המקומי לרווחה בפני גייסות ההון הבינלאומי, ואת זה הוא משיג באמצעות הסחת דעת מתמדת בכל נושא אפשרי ("איראן!", "מסתננים!"). נתניהו הוא מעין קריקטורה אנטישמית: יהודי שפועל בעצה אחת עם ההון הבינלאומי נגד בני עמו.

הפגישות עם שועי העולם הן עסקאות שוחד לכל דבר. המדינה, בגילום נתניהו, מתפרקדת לעיני התאגיד בתנוחות מפתות, עד שיאמר "רוצה אני". נתניהו עצמו משוכנע שהוא פועל לטובת המשק הישראלי. הוא גם לא קולט שהוא עוסק כל הזמן ב"רגולציה" מן הכיוון הנגדי – הטיית המשק לטובתם של בעלי ההון. "משק" זה עניין מורכב, ומה שנתפס בעיני המשטר כ"משק" זה כמעט תמיד שכבת החברות והתאגידים הגדולים ביותר. החברות הבינלאומיות שמקימות כאן מפעלים אומנם מספקות תעסוקה לאלפי עובדים. אבל הטיעון המעגלי הזה משכנע רק קנאים ניאו-ליברלים, שהרי אין לדעת כיצד היה נראה שוק התעסוקה אלמלא עידד השלטון באופן כה נמרץ את חדירתם של תאגידים בינלאומיים. אולי היו נפתחים תנאי תחרות סבירים יותר לחברות קטנות? אולי לא היה היצע גדול כזה של מהנדסי מחשבים, כי הביקוש הבינלאומי היה מרוסן? לניאו-ליברליזם אין שום קבוצת ביקורת במדינות בהן הוא שולט; לכן הוא תמיד נתפס כ"מנצח". המחיר הכלכלי – בהכבדת נטל המס על הציבור הרחב, שנושא על גבו את הפטורים ממס לתאגידים – הוא ממשי מאד.

דוגמה 3: פריצת שווקים. ההון תמיד מחפש שווקים חדשים, וכל עוד מדינות חולשות על תנועת המסחר אליהן ומהן, יש צורך להפעיל ממשלות כדי לרופף את השליטה הזאת. בכל פעם שאתם שומעים ש"אל ראש הממשלה נלוותה משלחת של אנשי עסקים" אתם יכולים להבין שאחת המטרות העיקריות של הביקור הדיפלומטי היא למצוא לייצוא הישראלי שוק חדש. מה רע בכך? זה לא בהכרח רע, אבל חשוב להבין שחסידי "השוק החופשי" אינם מודעים אפילו לעוצמתה של התערבות המדינה כאן. מכסות על ייבוא, גובה מכסים, תחרות מן השוק המקומי – כל אלה יכולים לסכל את חדירתה של חברה ישראלית למדינה אחרת. פגישות בדרג הדיפלומטי-כלכלי נועדות בדיוק כדי "לשמן" את דרכן של החברות אל השוק הבא (באמצעות מענקי הקמה למפעלים, חוזי רכש הדדי, וכמובן, הקלות מס).

מטבע הדברים, לא כל חברה ומפעל בישראל שמייצאים לחו"ל יזכו לשירות הדיפלומטי הזה; רק הגדולים ייהנו ממנו. יוצא שרגולציה ממשלתית (בלתי מוצהרת) מחזקת מגזר עסקי מאד מסויים – חברות גדולות, בעלות נתח ייצוא גדול, שעוסקות על פי רוב בתחומי ביטחון או הייטק – ומזניחה מגזרים אחרים.

ועוד מילה על "מה רע" בפריצת שווקים לתעשייה הישראלית. בואו נחשוב רגע באיזה תעשיות מדובר. נתח גדול מאד מן הייצוא הישראלי, והנתח שנמצא במוקד קידום המכירות הדיפלומטי – הוא הייצוא הביטחוני: מערכות נשק וסייבר. הנה דוגמה מן החודש האחרון – משלחת סייבר ממלכתית מישראל ליפן. הבלוג הזה עסק פעמים רבות בייצוא הביטחוני ואין לי צורך להרחיב; ישנם טיעונים כבדי משקל נגדו, הן מוסריים והן חברתיים, ובטווח הארוך תועלתו יוצאת בהפסדו.

חסידי "השוק החופשי" עוסקים כל הזמן ברגולציה נגד האזרח הפשוט ובעד המגזר העסקי. נזכיר כאן את התיקון לחוק שיזמה השרה איילת שקד, שמטיל לראשונה אגרות על תביעות ייצוגיות (8,000 ש"ח בבית משפט השלום ו-16,000 ש"ח בבית משפט מחוזי). לא פחות מ-13 ארגונים חברתיים פנו לשקד בבקשה למשוך בחזרה את התיקון הזה, שיחסום את דרכם של מעוטי-יכולת לפנות לבתי-משפט. השרה שקד, לא תתפלאו, לא מצאה זמן להיפגש עם נציגי הארגונים, אבל עם נציגי התאחדות התעשיינים – הלוביסטים בעד האגרות – מצאה גם מצאה. שקד יוזמת במקביל עוד תיקון לחוק שיגדיל את גובה התרומה שנהנית מחיסיון לעמותה פרטית מ-20 אלף שקל בשנה ל-150 אלף שקל בשנה. גם זו דוגמה ברורה להעדפת האינטרס האישי של בעל ההון על פני האינטרס הציבורי בשקיפות (לא מיותר להזכיר שבכל הקשור לתרומות ממדינות זרות, שקד נוקטת בגישה הפוכה ומתנגדת לכל חיסיון, והטעמים ידועים).

הניאו-ליברליזם לא כתוב בתורה

לא כתוב בתורה שישראל חייבת להיות "מעצמת הייטק". מחקר טרי טוען שדווקא ההשקעה המוגברת בייצוא של ענפי היי-טק אחראית לפריון הנמוך של המשק הישראלי.
לא כתוב בתורה שתעשיית הסייבר היא פרוייקט לאומי שצריך לרתום אליו לא רק את בוגרי 8200 אלא גם להכשיר עבורו תלמידי תיכון ב"מגמות סייבר".
לא כתוב בתורה שהמשק הישראלי חייב להיות מבוסס-ייצוא.
לא כתוב בתורה שהממשלה צריכה דווקא לעזור לחזקים, וככל שהם חזקים יותר, לעזור להם יותר.
לא כתוב בתורה ש-9 העשירונים הנמוכים בחברות הישראליות שזכאיות להטבות מס צריכים לקבל, כולם ביחד, רק 9% מסך ההטבות, ושארבע החברות הגדולות צריכות לקבל 65% מן ההטבות.
לא כתוב בתורה שכמה שיותר גדול, יותר טוב; שריכוזיות זה טוב; שמעט חברות ענק טובות למשק יותר מהרבה חברות קטנות.

אבל כתוב בתורה "משפט אחד יהיה לכם", וכתוב בתורה "לא תטה משפט", ואידך זיל גמור.

מבט או שניים קדימה

סדרת הציטוטים שהובאה בראשית הפוסט משקפת מצב קבוע ומעניין בשיח הכלכלי בישראל: הקברניטים מפמפמים כל הזמן את יתרונות "הכלכלה החופשית", מעל כל במה ובכל הזדמנות. למה צריך הניאוליברליזם להכריז על עליונותו כל הזמן? זאת שאלה קלאסית מתחום התעמולה הפוליטית. השלטון שוקד להפיץ ולהשריש את האידאולוגיה שלו דרך קבע. ככל שהמציאות אינה מתיישרת על פי האידאולוגיה, ככל שהסתירות והסדקים שנבעים בה גדולים יותר – כך צריך להחדיר אותה ביתר שאת. רמת האגרסיביות של השיח הניאוליברלי, אם כן, היא מדד מצוין לעומק התהום שמעליו הוא מרחף. מזה שנים ישראל נמצאת בצמרת העולמית של מדדי האי-שוויון בהכנסות, בחינוך, ברמת העוני וכדומה. את המציאות הזאת מכירים מאות אלפי ישראלים על בשרם, כמו גם כל ילד שלישי במדינה, שמצא מתחת לקו העוני. אוכלוסיה מקוטבת כל כך, שסובלת מהזנחה שיטתית בהשקעות ציבוריות, עלולה לבצע שפטים במי שגרר אותה למצב הזה אם תראה נכוחה את המציאות. על כן חשוב להסתיר מעיניה את המציאות באמצעות מסך המילים הניאוליברלי. ממש כפי שמנטרת הביטחון שמושמעת בלי הרף בישראל מכסה על חרדה קיומית מכרסמת, כך גם המנטרות המעודדות של השיטה הכלכלית מכסות על הסבל האנושי שהיא גובה.

אל המנטרות האלה נלווה עולם רגשי מאד ברור. מלים כמו "שוק חופשי" מעלות על הדעת סייח משתובב בכר דשא רחב-ידיים; "צמיחה" היא שדה תלתן רענן וירוק; "הטבות" הן כמו אחות רחמניות שמלטפות את מצחנו. ממול – ניצבים הרשעים: "חסמים" ו"סירבול" שמפריעים לנו לזוז, "התערבות ממשלתית" שמריחה כמו דחיפת האף בעזות מצח לחיינו הפרטיים, "העלאת נטל המס" שמעלה על הדמיון סבל הכורע תחת מטען עצום וכבד. תעמולה יעילה תמיד מפעילה אותנו קודם כל ברמה הרגשית; כשסוף סוף ננסה לבחון אותה ברמה התבונית, יהיה מאוחר מדי.

לא חסרות אלטרנטיבות לכלכלה ניאוליברלית. המועדפת עלי היא סוציאל-דמוקרטיה בנוסח סקנדינבי, אבל חשוב להבין שחוק עידוד השקעות ההון, במתכונתו הנוכחית, גרוע גם מנקודת המבט של קפיטליזם רגיל (ולא חזירי) ששואף למקסם את התחרות במשק ולא להציב קבוצה מצומצמת ומיוחסת של תאגידים חזקים במיוחד מעל כל היתר.

את החוק הזה צריך להחזיר למקורותיו. מי שצריך עידוד זה עסקים קטנים, בשנים הראשונות בלבד, כשהם מנסים לעמוד על הרגליים. מסלול המענקים נוצר למטרה זו, ויש להחזיר אותה לקדמותה. את מסלול הטבות המס צריך לצמצם באופן דרסטי, ואולי גם לבטל. אם משאירים אותו, עליו לפעול באופן רוחבי ולא אנכי. הכלכלנים צבי הרקוביץ ואביחי ליפשיץ הציגו לפני שנתיים מודל כלכלי שבו מבוטלות הטבות המס הייחודיות. הדבר מאפשר להוריד באופן אחיד את מס החברות ל-16.7% (מ-25% כיום), ומוביל לגידול משמעותי בתוצר, ללא שינוי בתקבולי המיסים שאוספת הממשלה.

את הרפורמה הזאת – שאולי קריסת "טבע" סוף סוף תזרז – צריך לנצל למחשבה מחודשת, מן היסוד, על אופי המשטר הכלכלי בישראל. זאת משימה כבירה, אבל המחאות החוזרות ונשנות על רקע חברתי בישראל מלמדות שמתחת לפני הקרקע, התהליך כבר החל. על מנת להעצים אותו יש לפתח שיח פוליטי נועז ורדיקלי יותר, שאינו חושש להתעמת עם המנטרות הקדושות של המשטר – "צמיחה", "משיכת השקעות", "אווירה נוחה לעסקים" – ומתעקש לחשוף את צידם האפל, האנטי-הומני. שיח כזה אינו יכול להצטמצם בגבולות "המאבק בשחיתות", גבולות שבסופו של דבר נוחים מאד למשטר ולמוטביו. השיטה הניאוליברלית אינה מושחתת יותר משלטון המקורבים של מפא"י. צריך להחליף אותה, לא לתקן ולא לייפות. על כן הכל צריך להיות פתוח לדיון; לא רק האם פלוני פעל כחוק בסיטואציה כלשהי, אלא האם החוק עצמו ניתן להצדקה.

ולבסוף, פוליטיקאים שאינם חוצים את סף ההכרה הזאת – אין לנו צורך בהם. פוליטיקאים שהגיעו מלב השיטה שמנציחה את שלטון ההון לא יערערו על יסודותיה; הנהייה אחריהם היא בזבוז זמן וגניבת דעת, ולא חשוב אפילו מה עמדותיהם בנושאים "הבוערים" של הכיבוש או ההדתה. למעשה, לא פעם משמשות מחלוקות בנושאים "הבוערים" מסווה נוח שמאחוריו שוררת שותפות אמיצה בהאדרת שלטון ההון. יתקוטט ההמון על סמלים לאומיים ודתיים, חושב לעצמו הפוליטיקאי המרושת היטב בין בכירי המשק, ואנחנו נמשיך להריץ את ההצגה הניאוליברלית.

אסיים בדבריו של הכלכלן הא-ג'ון צ'אנג, שאיתו גם פתחתי:

"אסור להשאיר את הכלכלה לכלכלנים. מקצוע הכלכלה הסב ב־30 השנים האחרונות נזק לרוב האנשים. האזרחים צריכים להפוך לאזרחים עם מודעות כלכלית. לכל אחד מאיתנו יש הרבה דעות על מגוון נושאים בלי שבהכרח תהיה לנו הכשרה טכנית. להרבה מאיתנו יש דעות מגובשות על התחממות גלובלית, תקנים להיגיינה במזון או המצב הפוליטי בלי שיהיה להם תואר בתחומים האלה. אז למה אנשים חוששים לגבש דעות מוצקות על הכלכלה? כי עברנו שטיפת מוח שלפיה כלכלה היא דבר קשה שאנשים נורמלים לא יכולים להבין. זה לחלוטין לא נכון. הכלכלה ניתנת ברובה להסבר במונחים ידידותיים למשתמש. נכון שיש כמה פרטים טכניים שרק מומחים יכולים להבין, אבל כל אחד יכול להבין את העקרונות. וזה הצעד הראשון לקראת מימוש הזכויות הדמוקרטיות שלנו בנוגע למדיניות הכלכלית שהמנהיגים מכתיבים. בדרך כלל כשמציגים לאנשים קצת מספרים הם נבהלים ואומרים: 'המומחים בטח צודקים'. וזה בדיוק מה שאסור שיקרה, כי בשם פתרונות מדעיים וטכניים, המומחים האלה מצליחים לעשות ככל העולה על רוחם ולא לשאת בתוצאות".

31 באוגוסט 2017 / עידן לנדו

גלגלי שיניים סוררים: מתווה להתנגדות אזרחית

הצטרפות של כמה אירועים שוליים-לכאורה מן הזמן האחרון, יחד עם מחשבות לא סדורות שמתרוצצות בראשי מזה זמן, הובילו לכתיבת הפוסט הזה. יש בו מרכיבים של "אני מאמין" פוליטי, על אף שלא הייתי מציג אותו כחזות הכל, וכבר ביטאתי בעבר את השקפתי שהמאבק על דמות המשטר בישראל רק ירוויח מהטרוגניות, מעירוב תחומים ומגזרים, ומוטב לו להתנער מן הקופסתיות של החשיבה המפלגתית.

ברקע הדברים הבאים מטרטרת שאלת הקבע של הוויכוח הפוליטי בארץ – "אז מה עושים? אז מה אתה מציע?" – שאלה שאין עליה כידוע תשובה, שהרי אין קריטריון מוסכם ל"פיתרון". בשורות הבאות לא אומר מילה על "הפתרון", אבל אומר כמה מלים על הדרך אליו ולמה היא נראית לי הכרחית: על נהגי מחשבה, שיטות תגובה, אופני פעולה שכולם דרים תחת הכותרת הרופפת "התנגדות אזרחית", ובאופן יותר ספציפי, "סרבנות אזרחית". הדברים צמחו מתוך דוגמאות קונקרטיות ואין לראות בהם שיטה סדורה, אלא כאמור, הצעה לאופן התבוננות ופעולה מחודשים בזירה הפוליטית.

בשלב הראשון אתאר כאן שלושה מקרים שבהם אנשים רגילים מן היישוב נקטו בפעולות התנגדות או סירוב כלפי הוראה מגבוה – בין של המדינה ובין של המעסיק. המקרים שונים מאד זה מזה – באופן מכוון – אך חולקים גלעין משותף. בשלושתם נקלעו האנשים הרגילים למצבים של התנגשות בין מה שהם תופסים כמעשה הנכון (המוסרי, ההגיוני, המתבקש) לבין צו המערכת; ובשלושתם הכריעו לטובת הראשון. בשלב השני אדבר על סקאלת הסירוב וההתנגדות האזרחית באופן עקרוני יותר.

אני קורא לאנשים הסרבנים האלה "גלגלי שיניים סוררים" במלוא ההערכה ובלי שמץ של זלזול; בחברת ההמונים המודרנית, כולנו גלגלי שיניים. כולנו משולבים בכל רגע ורגע ברשתות של כוח ופעולה פוליטיות. האמת היא שרק חלק קטן מאיתנו נותן את הדעת על מיקומנו ברשת ועל המבנה הכללי שלה; זה פשוט מתיש מדי, מה עוד שכל אחד מאיתנו פועל בעשרות רשתות כאלה בו-זמנית. אבל הלקח האופטימי מן הדיון – אם יש לו לקח אופטימי יחליט הקורא – הוא שאין צורך לדעת הכל על הכל כדי לדעת מה נכון לעשות, או לא לעשות, במצב נתון. רובנו ניחנו באינסטינקטים הבריאים שיכולים להדריך אותנו אל החלטה הנכונה. אם איננו שועים להם, אין זאת משום שהם לא פועלים, אלא משום שנעטפנו בקליפה אטומה, בלתי חדירה לאיתותיהם. את הקליפה הזאת אפשר לסדוק; אנשים רגילים עשו ועושים זאת כל הזמן.

כלומר: אין כאן דרישה להתנהגות חריגה והירואית, אלא פנייה אל הפוטנציאל האנושי שטמון בכל אחד מאיתנו. הפוטנציאל הזה תמיד מכיל מרכיב כלשהו של התנגדות.

העובדת הסוציאלית

את הדוגמה הראשונה ליקטתי משולי ידיעה על מאבקה של רשות האוכלוסין בעובדים זרים. הידיעה עצמה מזעזעת. עובדות סיעודיות שמגיעות מאסיה וממזרח אירופה יכולות לשהות בארץ חודשים וגם שנים עם אשרת עבודה. באופן טבעי הן יוצרות קשרים רומנטיים, נכנסות להריון ומקימות משפחות. אבל מבחינת רשות האוכלוסין, כל הפעילות האנושית הטבעית הזאת איננה אלא כסות למזימה זדונית – להשתקע בארץ יחד עם בן הזוג באופן קבוע. על כן מפעילה הרשות מערך של ריגול ולחצים שמטרתו לסכל כל קשר רומנטי כזה. העובדות הסיעודיות עצמן, מעסיקיהן וגם לשכות הסיעוד נדרשים לדווח על מערכות היחסים שלהן, זהותו של אבי התינוק וכד'.

כעת ניצבת המטפלת בפני דילמה אכזרית. רשות האוכלוסין מאיימת עליה שאם לא תמסור את פרטי בן הזוג, אשרת העבודה שלה תישלל והיא תיאלץ לעזוב את הארץ. אם כן תמסור את פרטיו, היא תקבל תוך זמן קצר הודעה בזו הלשון: עלייך או על בן זוגך לעזוב את הארץ. עובדות אחדות סיפרו שנדרשו לחתום על הצהרה שאם יהיו שוב בקשר רומנטי, ידווחו לרשות עליו בתוך שבוע.

במלים פשוטות: בואי לנגב את התחת לזקנים שלנו, כי אצלנו אף אחד לא מוכן לעשות את זה, אבל רק בתנאי שתישארי ערירית, בלי זוגיות ובטח בלי ילדים. אם בעבר גירשה המדינה עובדות זרות בהריון והכריחה אותן להשאיר את התינוק שלהן בחו"ל לפני שובן לישראל (נוהל שרוכך בעקבות עתירה לבג"ץ), כעת היא מנחיתה "מכת מנע" ושוללת מהן גם את הזכות לזוגיות. מי יודע, אולי בעתיד יחויבו העובדות זרות לעבור הליך של כריתת שחלות לפני הכניסה לישראל.

כדי שמערכת משוכללת כל כך של רשע ביורוקרטי תעבוד כמו שצריך, כל חלקיה צריכים להיות רתומים למשימת העל – הפרדת העובדות הזרות מבני זוגן. עיקר הנטל מונח על כתפיהם של הפקידים והפקידות שבאים במגע עם העובדות, שמעבירים להם טפסים למילוי ואז מזרימים אותם במערכת. ופקידים, כידוע, רק עושים את מלאכתם.

חוץ מאלה שלא. יש ויתעורר משהו רדום בפקיד או בפקידה. משהו יפרפר בחזם, מעין ריצוד לא ברור ומציק. בהיעדר מילה טובה יותר, נקרא למטרד הזה "מצפון". שימו לב לעובדת הסוציאלית הזאת.

"לפני שמונה חודשים נולדה בתם השנייה. גם אִתה יצאה ניקול מישראל ומסרה אותה למשפחתה בפיליפינים. על מנת להסדיר אשרת כניסה חוזרת לישראל, דרשה ממנה הפעם לשכת הסיעוד למסור את פרטי האב. זמן קצר לאחר שובה לישראל הודיעה לה רשות האוכלוסין כי לא תאריך את אשרת העבודה שלה משום שאבי בנותיה עדיין בישראל. ניקול נקראה לשיחה עם העובדת הסוציאלית של לשכת הסיעוד ומסרה לבקשת רשות האוכלוסין פרטים על בן זוגה. היא מספרת כי בהמלצת העובדת הסוציאלית חתמה על הצהרה כוזבת ולפיה אינה בקשר עם אבי הילדות. לדבריה, הם נפגשים פעם בחודש, ביום המנוחה היחיד שלה מעבודתה. ניקול מוסיפה שניסתה לשכנע את בן זוגה לעזוב את ישראל, אך הוא מסרב לעשות זאת. 'חשוב לי להישאר אצל המעסיקה שלי עד הסוף', היא אומרת. 'היא מאוד קשורה אליי. אני לא רוצה לעזוב אותה, אני יודעת שזה יפגע בה מאוד."

זה היה מעשה קטן מאד, מה שעשתה אותה עובדת סוציאלית עלומה, ובו בזמן, מעשה גדול. מקל קטן בגלגלי המכונה שגזרה על ניקול ניתוק מבן זוגה ואבי בנותיה. בזכות המעשה הזה, בלשון הדיווח היבש, ניקול נפגשת עם בן זוגה "פעם בחודש, ביום המנוחה היחיד שלה מעבודתה". פעם בחודש! לוקסוס אמיתי, בהשוואה לגירוש מן הארץ. במקום שלא היו בו בני אדם, העובדת הסוציאלית היתה. הסירוב הקטן שלה להתיישר עם המערכת אולי לא שינה את העולם, אבל הוא הציל שתי נפשות (ואולי ארבע, אם כוללים את הילדות), שהן כידוע עולם ומלואו כפול שניים.

מפעילי המזל"טים

הדוגמה השניה כבר עוסקת באקט של סירוב שהציל נפשות פשוטו כמשמעו. ביולי השנה הגיעה משלחת של יצרנית המזל"טים הישראלית "אירונאוטיקס" לאזרבייג'אן לצורך הדגמת ביצועיו של "מזל"ט מתאבד". אזרבייג'אן היא לקוחה כבדה של תעשיות הנשק הישראליות, בהיקף של כ-5 מיליארד דולר בשנה. לישראל גם אינטרסים אסטרטגיים במדינה, שקשורים לאספקת נפט ולצנרת גז שמוליכה לטורקיה, אינטרסים מספיק חשובים, כנראה, כדי להצדיק את העלמת העין מן השימוש הזדוני שעושה המשטר הרודני שם בתכנות מעקב וריגול שסיפקה לו ישראל.

בשנים האחרונות ניטש סכסוך מזוין בין אזרבייג'אן לארמניה סביב חבל נגורנו-קרבאך הארמני שבשטחי אזרבייג'אן. במהלך ביקור המשלחת של "אירונאוטיקס", ביקשו המארחים האזרים "הדגמה חיה" – להפעיל שני מזל"טים מתאבדים נגד עמדות מאוישות של צבא ארמניה. זאת ועוד, הם גם רצו לצלם את התקיפה ולשדר אותה בטלוויזיה לצרכי תעמולה.

וכאן קרה דבר מוזר. בכירי המשלחת הישראלית הסכימו לבקשה, אבל שני מפעילי המזל"טים (הכפופים לבכירים) סירבו. הסירוב היה בלתי צפוי לא פחות מן הבקשה האזרית, אבל למעשה התבקש מתוקף החוק הישראלי: הוראות משרד הביטחון אוסרות על ישראלים להשתתף בסכסוכים זרים ללא אישור מפורש. בכירי המשלחת הישראלית, ברצונם העז לסגור את העסקה, לחצו על המפעילים, אך אלה עמדו בסירובם. בלית ברירה נטלו הבכירים עצמם יוזמה, חימשו והטיסו את המזל"טים אל העמדה הארמנית. ככל הנראה בשל חוסר מיומנותם, לא נהרג איש ורק שני חיילים נפצעו קלות. בעקבות הפרשה, התפטר אחד המפעילים מ"אירונאוטיקס" והשני נמצא בשלבי עזיבה.

גם מעשה הסירוב הזה מהדהד אמת פשוטה: יש עקרונות חשובים יותר מציות לממונים. בניגוד לעובדת הסוציאלית מן המקרה הראשון, שלכאורה הפרה את החוק, מפעילי המזל"טים פעלו על פי החוק. אבל צריך להיות ברור כאן שמעשה הסירוב עצמו, בשני המקרים, חורג מן התחום המשפטי ועיקרו עמידה של אדם מול מצפונו, ומתיחת קו אדום בפני השררה. מפעילי המזל"טים אולי לא ידעו זאת, אבל במקום ובזמן שהם נמצאו, הכרעתם מיקמה אותם בצד הנכון של ההסטוריה; בסכסוך על נגורנו-קרבאך, האזרים הם התוקפן והארמנים מתגוננים. אבל הרקע ההסטורי הזה אינו חשוב, שכן שני הסרבנים הללו פעלו פעולה מקומית, קונקרטית, והתעקשו לצייר לנגד עיניהם (כך אני מאמין) את הקורבנות הפוטנציאליים של מעשיהם, אנשים בשר ודם שחייהם כמעט ניטלו מהם רק כדי "להדגים" את יעילות כלי ההרג שעמד למכירה.

כשגלגל שיניים קטן נעצר, התוצאות יכולות להיות מרחיקות לכת. בימים האחרונים פורסם שרשיון הייצוא של "אירונאוטיקס" לאזרבייג'אן הוקפא עד לבירור נסיבות התקרית. אפשר רק לקוות שבאותה הזדמנות ייבחן גם רשיון הייצוא של התעשייה האווירית; בשנה שעברה מזל"ט מתאבד שהיא מכרה לצבא אזרבייג'אן הרג שבעה ארמנים בנגורנו-קרבאך. ביחסי ישראל-אזרבייג'אן רב הנסתר על הגלוי, והמעט שגלוי מסריח עד השמיים. כנגד מפעילי המזל"טים שסירבו בדקה ה-90 אפשר כמובן לטעון, מן הצד הטהרני – איפה הייתם עד עכשיו? למה בכלל שיתפתם פעולה עם מכירת נשק לרודן אכזרי, מה אתם בכלל עושים בתוך תעשיית המוות הזאת? אבל הביקורת הזאת, מובנת מאליה ככל שתהיה, מתעלמת מן המימד הפסיכולוגי המכריע של אקט הסירוב – מימד שהוא תמיד רגשי יותר מתבוני, ובאופן נורמלי רק נסיבות חיות ומיידיות מסוגלות להציתו. היא גם מחמיצה את הלקח הכללי שטמון כאן: כל אדם רגיל, בדרג הנמוך ביותר, יכול לסרב להשתתף בפשעים, וסירובו יכול להיות בעל משקל לא פחות מהסכמתם של אחרים ליטול בהם חלק.

מנהלת הקייטנה

הדוגמה השלישית והאחרונה נוגעת להחלטותיה של מנהלת קייטנה בית-ספרית בתל אביב לנוכח הוראות משרד החינוך. לא קראתם עליה בשום מקום כי מדובר בעניין שכונתי לחלוטין שלא דווח בשום מקום. אל הקיטנה הזאת שלחתי את הבן שלי בחודש יולי האחרון. אני מביא את המקרה הזה כדוגמה לא רק בזכות ההיכרות האישית שלי עם הנסיבות, אלא כדי לחדד את המסר השזור לאורך הפוסט הזה: כולנו נקלעים כל הזמן – ובשנים האחרונות, בתכיפות גוברת והולכת – לסיטואציות שבהן המצפון או השכל הישר מתנגשים עם "הוראות המערכת". לא מדובר ביחידי סגולה וגם לא במצבי קיצון. דווקא הרגילות הגמורה של המצבים האלה הופכת אותם לשקופים, בלתי מובחנים. צריך מאמץ מסוים כדי לעמוד על משמעות היומיומי והשגור, לחלץ אותו מן המובן מאליו ולעמוד נגדו.

ובכן, כפי שההורים מבין הקוראים אולי יודעים, שר החינוך הכריז על שנת 2017 כשנת "אחדות ירושלים", ובמסגרת התכנית שהגה נדחף הקשר העז בין עם ישראל לירושלים (ולמקדש, ולממלכת יהודה) לכל מקצוע אפשרי כמעט. גם על קייטנות הקיץ המסובסדות לא חס משרד החינוך, וכך יצא, למשל, שקייטנות מסוימות הפציצו את הילדים ברצף פעילויות כמו "ירושלים שמות רבים לה — אילו שמות יש לירושלים, המרוץ לירושלים — הפעלה בנושא ירושלים ברוח ספורטיבית, בניית קטפולטה — כלי לחימה מתקופת החומות, החשיבות של זכרון ירושלים בכל שמחה, סמלי העיר ושעריה, שירי ירושלים", ועוד. רענן שקד – עוד הורה מתוסכל – תהה אם בשלב הבא גם תושק "קולה בטעם ירושלים".

באמצע חודש יוני התעשת מישהו במשרד החינוך והפיץ צפירת ארגעה: אפשר להפחית את פעילויות ירושלים לפעמיים בשבוע בלבד. אבל מן העדויות בשטח הסתבר שאכן המסר שהובן הוא זה שנשלח במקור, ומפעילי קיטנות רבים התיישרו לפי צו המערכת – תכונה שלמרבה הצער אנשי חינוך מוקירים מעל הנדרש.

אבל לא כולם. בקיטנת בית הספר של בני נמצא פיתרון יצירתי: לעשות קולות של ציות מבלי לציית בפועל. הבחירה הזאת היתה כל כך אלגנטית ומצטנעת שקל היה להחמיץ אותה ולעבור הלאה; אבל מבט מושהה על התכנית חושף את הפן החתרני שלה.

מנהלת הקיטנה, ברוב עורמתה, פיזרה ברוחב יד בתוך תכנית הפעילות ביטויים ומטבעות לשון שלקוחים מן המיתולוגיה הירושלמית (שבטעות נלמדת אצלנו כ"הסטוריה"), גם כאשר הקשר שלהם לתוכן הממשי של הפעילות היה קלוש עד אבסורדי. כך, למשל, נפתח השבוע השני של הקיטנה בפעילות "חוברים יחדיו – גיבוש כיתתי" (אלוזיה נאה ל"חוברה לה יחדיו"), המשיך ב"ירושלים צבעים רבים לה – חוגים", "בצלאל – יום שכולו יוצר ויצירה", והסתיים ב"שוק ירושלים" (שוק קח-תן גנרי, על פי דיווחו הלקוני של בני). השבוע השלישי פיתח לעומק את תמת "שוק ירושלים" תוך כדי פיצולה ל"שוק בוכרי – חפצים משומשים/צעצועים/משחקים/כלי בית" ו"שוק העיר העתיקה: בגדים/תכשיטים/נעליים/תיקים/כובעים". ביום אחר הוגדר מתחם שתיה כ"מתחם התחנה" ומתחם פיתות כ"מחנה יהודה". בעודי קופץ על כסאי בהתלהבות לנוכח השצף הגאוני הזה, לא התקשיתי לדמיין פעילויות ברוח דומה, כגון "זבחים וקורבן התמיד: מנגל לזאטוטים לצלילי היפ-הופ", ו"על חומותייך עיר דוד: משחקי הרכבה ופירוק בקוביות עץ".

אל תיתנו לרוח השטות השורה על הכותרות האלה להמעיט ממשמעותן העמוקה יותר – היותן אקטים פוליטיים פאר אקסלנס. הסירוב פנים רבות לו, והתרסה מופגנת היא רק אחת מהן, לא תמיד היעילה ביותר. לפעמים דווקא מי שבוחר "לשחק לפי הכללים" באופן רשמי יכול לרוקן את הכללים מממשמעותם וליצוק בהן תוכן פרטי כאוות נפשו. זאת היתה בחירתה של מנהלת הקייטנה של בני. האם היתה זו בחירה מודעת? האם נתנה לעצמה דין וחשבון פוליטי? אולי כן ואולי לא. אני לא יודע, ונזהרתי גם שלא להציף את העניין (שמא יתעוררו כמה קנאי ירושלים בשכונה וימחו על מעשה הליצנות הזה). כך או כך, האינסטינקט עבד נכון. למה לכל הרוחות צריך לדחוף את נושא ירושלים – שגם כך נדחף לאורך כל השנה למערכת הלימודים – גם לפעילויות קיטנה, שאמורות להיות כיפיות ומהנות? מה רע בסתם מלאכת יד, משחקי מים וארטיקים? הילדים לא סבלו מספיק בשנת הלימודים?

משרדים ממשלתיים מוציאים בלי הרף הנחיות מטומטמות; משרד החינוך מתמחה בזה, והנחיותיו אינן רק מטומטמות אלא גם מטמטמות, את ילדינו. מורות ומחנכות, מדריכים ומפעילים שעובדים בתוך המערכת יודעים את זה לא פחות מן ההורים, אבל באופן רשמי הם נשבעו אמונים לטימטום. ובכל זאת, באופן לא רשמי אפשר למרוד בו, לחתור תחתיו, לעקם אותו ולחולל בו "שיבוש תרבות" יצירתי. אלפי סופרים ויוצרים בתקופת מסך הברזל במזרח אירופה שכללו את מעשי הסירוב הקטנים האלה למדרגת אמנות: לדבר בשפה עם תחתית כפולה, לחייך באדיבות אל השררה בעודם מצפינים בעבודתם את כל התכנים האסורים. ישראל, כך נראה, צועדת בכיוון דומה. אקטים של סירוב יצירתי, שמרוקנים את קלישאות השלטון מתוכנן, שמשמרים את כל מה שנחוץ לחיים מלאים ועשירים בלב ליבן של מערכות שעברו רידוד ואינדוקטרינציה, הם התגובה המתבקשת. מנהלת הקייטנה של בני מתווה לנו את הדרך.

סקאלה של סירוב

אנחנו נוהגים לזהות את מושג הסרבנות עם "סרבנות מצפון", ואת זו אנו מגביהים על כן של כבוד – אקט הרואי של הקרבה עצמית שנוקט אדם יחיד סגולה כנגד שלטון אכזר. אבל ספק אם הדימוי הרומנטי הזה משקף את המציאות ההסטורית של מאבקים פוליטיים וחברתיים, וספק אם בכלל יש בו צורך או תועלת. אנטיגונה וג'ורדנו ברונו אינם חיים בקרבנו, ועדיין, בכל שעה ושעה פועלים בישראל ובכל חברה אחרת סרבנים וסרבניות, כל אחד על פי דרכו ודרכה הפרטיים. אם נבין את כל מופעי הסרבנות האלה כצורות של התנגדות פוליטית נוכל אולי להרחיב את תפוצתם והשפעתם. שהרי חלק חשוב ממה שהופך התנהגות לפוליטית הוא עצם זיהויה ותפיסתה ככזו.

בישראל כבר יש מסורת מכובדת של סרבנות צבאית, אבל אין עדיין מסורת ראויה לשמה של סרבנות אזרחית. בעוד שלסרבנות הצבאית הוקדשו לא מעט חיבורים – תיעודיים ותיאורטיים – הרי שהסרבנות האזרחית עדיין מיותמת משם ומנוכחות. אבל מבלי לגרוע מחשיבותה של הסרבנות הצבאית (הרי אני גם הייתי שם), הסרבנות האזרחית עולה עליה בחשיבותה. השפעתה של הסרבנות הצבאית תחומה בזמן,  בקהל היעד ובמטרות. היא זוקפת את ראשה בעיקר בתקופת מלחמה או עימות צבאי, ואחריהן נדחקת לשולי החדשות, אם בכלל, עניין למעקב של פעילי שמאל אדוקים בלבד. היא מתאפשרת בעיקר בקרב אוכלוסיות מבוססות שמסוגלות לטפח מוקדי הזדהות לא-לאומיים, מה שנקרא (בצדק או לא בצדק), "השמאל הלבן". ובעיקר – אין לה מענה או התייחסות לטווח עצום של מצבים שבהם מערכות שלטון או חברות מסחריות מאלצות את האזרח להשתתף באחריות לעוול וקיפוח: חינוך והסללה, מבקשי מקלט, מערכות בריאות ציבורית, בעלות על משאבי טבע, ייצור אמצעי לחימה ומעקב ועוד. הסרבנות האזרחית, מעצם טיבה ההטרוגני, כיוון שמטרותיה אינן מוגדרות מראש וקהליה משתנים תדיר, משוחררת מכל המגבלות האלה.

דיונים על סרבנות או אי-ציות לחוק נוטים להתפזר ולהתמסמס סביב שאלות של לגליזם. אף אדם לא מאמין באמת ובתמים בציות עיוור לחוק, בכל תנאי ובכל מצב, ובכל זאת טיעון הסרק הזה מועלה תכופות בהקשר של סרבנות – ככל הנראה, במטרה להסיט את הדיון ממטרתו העיקרית. אין לי כוונה ליפול בפח הצפוי הזה. למעוניינים, הנה קטע רלוונטי מן העימות המפורסם בין חומסקי לפוקו.

בין קוטב הסרבנות ההירואית והמרטירית לבין קוטב הקונפורמיזם המוחלט משתרעת סקאלה רחבה של אופני התנגדות אזרחיים. אדם יכול לסרב למעשה עוול באופן מוצהר מתוך ידיעה שיישא בעונש, אבל גם אם לא יישא בעונש, יהיו מקרים שבהם סרבנותו לא תאבד מעוקצה. אדם יכול לסרב באופן מובלע, מבלי להצהיר על כך (אולי רק חבריו הקרובים יידעו זאת); אדם יכול לממש את סירובו בהימנעות מפעולה או בשיבוש יצירתי של הפעולה שהוטלה עליו. רצינות גמורה איננה הכרחית; יש מסורת מפוארת של סירוב ליצני (חישבו על אובלומב, החייל האמיץ שוויק וג'ון יוסריאן כמקורות השראה). יתירה מזאת, מודעות פוליטית שלמה ובשלה איננה תנאי הכרחי למעשי סירוב והתנגדות. לעתים קרובות אנשים מסרבים להתיישר עם צו המערכת מתוך אינסטינקט בריא של "מה נכון", או אינסטינקט בריא של "את זה אני לא יכול לעשות". ממילא יובן שאין כל צורך שהם עצמם יגדירו את מעשיהם כסירוב או התנגדות. המשמעות הפוליטית של פעולות פומביות תמיד חורגת מתחום הכוונה המודעת של הפרט. שלוש הדוגמאות שהובאו בפוסט הזה אולי נופלות בקטגוריה הזאת או בתחום ביניים אפור אחר.

תפיסה רחבה ופלורליסטית כזאת עדיין שומרת על ליבה עקרונית של מהות מעשה הסירוב. את הליבה הזאת אפשר להציג כמהלך של שלוש שאלות עוקבות:

1. האם אני נדרש לבצע מעשה של עוול בלתי מוצדק?
2. האם בכוחי לצמצם או למנוע את העוול באמצעות סירוב?
3. האם המחיר שאשלם על הסירוב נסבל?

אדם שעונה בחיוב על שלוש השאלות האלה – ניצב על סיפו של הסירוב. הדרך שבה יבחר לממש אותו תלויה רק בו, בטעמיו וברצונותיו. מה שהופך אותו לסרבן ומקנה למעשיו משמעות פוליטית היא העובדה שהוא בחר שלא לשתף פעולה עם שרשרת התרחשויות שבקצהָ ניצב קורבן. בהחלטתו זו צימצם או מנע את העוול. די בכך כדי לכלול אותו במחנה ההתנגדות האזרחית. יתר על כן, אדם שניצב כך נגד הוראה מגבוה חדל להיות נתין שסומך מראש ובדיעבד, בעיניים עצומות, על שיקול הדעת של הממונים עליו, וחוזר להיות אזרח פעיל במלוא מובן המילה.

שורה ארוכה של פוסטים שפורסמו בבלוג הזה מכוונים בדיוק לעמדה הזאת: להנכיח את העוול הנסתר מן העין, לטוות את קשרי האחריות האישית שלי ושלך לעוול הזה, ולהמריץ כל אחד מאיתנו לעמוד במקום הזה של ההתנגדות האזרחית – איש איש בתחומו. מבקרי יינות יכולים להתאמץ קצת יותר כדי להבין מי שילם את המחיר, ומה היה המחיר, כדי שהם יוכלו ללגום בהנאה יין שיוצר בשטחים; אנשים שמעורבים בענף הבנייה, קבלני עפר וחצץ, יכולים לדעת יותר על השוד המאורגן שמבצעת ישראל במשאבי האבן הטבעית הפלסטינים; מהנדסים ואנשי תוכנה שמקדישים את מיטב מאמציהם היצירתיים בשכלול אמצעי לחימה, תוכנות מעקב וכלי סייבר התקפי, אולי ישקלו שנית את זיקתם לפשעים שמתאפשרים בזכות מאמציהם; אקדמאים אולי יתעניינו יותר בתנאי ההעסקה הפוגעניים של עובדות הניקיון שמנקות את המשרדים והשירותים שלהם; עובדים בחברות ישראליות שמחזיקות מפעלים באזורי התעשייה על קו התפר אולי יזדעזעו לשמוע על הניצול המחפיר של פועלים ועל זיהום הטבע הסיטוני שם; פקידים במשרדי ממשלה או סתם סוחרי ירקות יחשבו עוד פעם על תוצרת חקלאית מבקעת הירדן שמופקת באמצעות ניצול של עבודת ילדים לא חוקית, בשכר עבדים; והורים לילדים במערכת החינוך יכולים, אם רק ירצו, להציב קו אדום בפני התופעה המגונה של מורי קבלן והצפיפות הבלתי נסבלת בכיתות – שתיהן תוצר של מדיניות מכוונת, לא של הזנחה.

בכל המצבים האלה וברבים אחרים, אינך נדרש למחוות של סולידריות עם קורבנות רחוקים ומופשטים; גם אין מצפים ממך לקחת אחריות על החלטות של ארגונים רחוקים ומופשטים. כל שעליך לעשות הוא להביט בסביבתך הקרובה, בקהילה או במשרד, לבחון את זיקותיך המקצועיות, את קשריך הכלכליים – ולא לקבל אותם כמובנים מאליהם. במידה שאתה מפיק הנאה ורווחים מן המעטפת החברתית שלך, בה במידה אתה נושא באחריות חלקית להתנהלותה. תיקון עולם מתחיל בתיקון החצר שלך.

התנגדות אזרחית כבחירה דמוקרטית

התנגדות אזרחית רחבת-היקף, שחוצה מגזרים ומחנות, עוקרת את הפוליטיקה מסבך הברברת המפלגתית ומחזירה אותה למשכנה הטבעי – ה"פוליס", גוף האזרחים השותפים בעיצוב גורלם. היא הופכת את הדמוקרטיה מאות מתה (שמושלכת לקלפי אחת לארבע שנים) לפעילות חיה ובלתי פוסקת. היא מסוגלת ליצור מסורת ותרבות משלה – ספרים ושירים, דימויים וססמאות – שמתקיימות בלי תלות בשלטון, בלי להזדקק לאישור או גינוי מצידו, יקום נבדל של משמעות שנבראת מתוך המגע עם הזולת ולא עם השררה. מי שחולם על שינוי המשטר בישראל בכיוון דמוקרטי יותר, שוויוני ופתוח יותר, צריך להכיר בערכה של התנגדות אזרחית כזאת ולטפח אותה בכל עת ובכל מקום, מאמץ מועיל הרבה יותר מהחלפה של בובה אחת בבובה אחרת בקרקס המפלגתי, שפועל כמסך עשן להסתרת הכוחות האמיתיים שמנהלים את המדינה והמשק.

סרבנות אזרחית בראייה הזאת איננה תביעה שבשמיים; השאלה השלישית שהוזכרה ("האם המחיר שאשלם על הסירוב נסבל?") מכירה בכך שאדם רשאי וצריך לדאוג קודם כל לעצמו ולרווחתו כדי שיוכל להתפנות לדאגה לזולת. מרטירים אינם דרושים לנו. מהו "מחיר נסבל"? התשובה שונה מאדם לאדם ותלויה כמובן גם בדרגת הסובלנות של המשטר כלפי מתנגדיו. מחיר נסבל עבור אקדמאי אשכנזי בעל הכנסה מבוססת וזיקה למוקדי כוח איננו שקול למחיר נסבל עבור עובדת ניקיון מזרחית שמתקיימת מהשלמת הכנסה. שימו לב שבשלוש הדוגמאות שתוארו בפוסט הזה, אף אחד מן העובדים השכירים שסירבו לא פוטר מעבודתו. אפילו מפעילי המזל"טים, שהפרו הוראה מפורשת של הממונים עליהם לנגד עיניהם ועיני לקוחות פוטנציאליים, לא פוטרו; הם בחרו להתפטר. אולי הקדימו תרופה למכה, ואולי שקלו את ההשלכות מראש והשלימו איתן.

ברור שסרבנות אזרחית גובה מחיר כלשהו; השאלה, שוב, היא עד כמה הוא נסבל. ועל השאלה הזאת יש להשיב בכנות (האם מה שהגדרתי "בלתי נסבל" אתמול הוא באמת בלתי נסבל?). פעילי שמאל ואקטיביסטים בישראל לא צריכים תזכורת כאן; הם מקבלים אותה מדי יום ביומו בדמות נאצות וקללות במרחב הפיזי והווירטואלי, בעימותים עם כוחות הביטחון ובמעצרי סרק. מבחינתם, זהו מחיר נסבל בהשוואה למחיר ההפוך שתגבה מהם השתיקה: איך יביטו על עצמם במראה? בעוד שנתיים או חמש שנים, מי יודע, הממשלה אולי תשליך אותם לכלא על עצם פתיחת הפה. או-אז יהפוך המחיר בלתי נסבל. אבל אנחנו עדיין לא שם, נכון? Let your life be a counter-friction to stop the machine, כתב הנרי דייויד ת'ורו. מרחב ההתנגדות הפתוח בפני גלגלי השיניים עודנו גדול למדי. עוד יש בכוחם לשבש אי-אלו מכונות מרושעות בטרם יישלפו מביתם באישון ליל. לפיכך המלאכה טרם הושלמה.

דוגמאות לאפקטיביות של התנגדות אזרחית אפשר ללקט מכל קצוות תבל, אבל אוזנם של הישראלים תהיה אולי קשובה יותר להסטוריה הקרובה לליבם. מי שבוחן את דרגת הצלחתם של הנאצים בביצוע הפיתרון הסופי באירופה בשנים 1940-1945, מגלה מתאם ברור בין רמת שיתוף הפעולה של האוכלוסיה הלא-יהודית המקומית עם הנאצים לבין היקף רדיפות היהודים והשמדתם. אין זה מקרה שקרוב ל-90% מיהודי פולין נספו בשואה, אבל יותר מ-90% מיהודי דנמרק ניצלו. במדינות כמו בלגיה, איטליה ובולגריה נתקלו הנאצים באוכלוסיה שלא היתה מסורה כל כך להצלת היהודים כמו העם הדני, אבל כלל לא חפצה בהשמדתם. פקידים הדליפו תכניות של הנאצים; עובדי רכבות השאירו את דלתות הקרונות פתוחים לאפשר ליהודים לברוח; ועצם הפסיביות של האוכלוסיה הערימה קשיים לוגיסטיים ניכרים על גירוש היהודים.

זאת יש לדעת: משטרי אימים רודפים עד חורמה קבוצות מיעוט שסומנו כ"אויבי העם", אבל לעתים נדירות יענישו בחומרה אזרחים ששייכים לקבוצת הרוב הפריוולגית רק משום שנמנעו לסייע להם בפרוייקט הרדיפה. בזמנים מסויימים, אם כן, עמידה במקום היא היא המעשה האמיץ, להבדיל מן ההיסחפות בזרם. הדברים נכונים פי כמה במשטרים דמוקרטיים או דמוקרטיים למחצה, שבה מוגנות זכויותיה של קבוצת הרוב בחוק. ההגנה הזאת מאפשרת לגלגלי שיניים מתוסכלים מרחב התנגדות לא מבוטל, החל בעמידה במקום וכלה בחתירה עיקשת נגד הזרם.

אנשים לא צריכים שיטיפו להם "להיות מוסריים", אבל הם כן צריכים תזכורות תקופתיות (כולנו נסחפים בטרדות היומיום, לכולנו קשה להביט מעבר לקצה האף): האם אני חלק ממערכת של עוול שיטתי? האם יש ביכולתי להימנע ממנה מבלי שאשלם מחיר כבד מדי? אחרי כמה זמן, אני יכול להעיד, כבר לא צריך תזכורות חיצוניות; זה נהפך לתרגולת פנימית קבועה. אכן, אין כל ערובה שתהפוך לאדם טוב יותר במעשיך ובהתנהגותך רק מכוח התייצבות יומיומית מול השאלות האלה והטמעתן בסדר יומך, בזרם דמך. בין התודעה לפעולה תמיד נפערת תהום של אי-ודאות. אבל ספק אם תצליח להפוך לאדם טוב יותר מבלי לצעוד בדרך הזאת. ומה שאינו מוטל כלל בספק הוא שחברה נטולת גלגלי שיניים סוררים, חברה שכל חלקיה פועלים בתיאום מושלם לקראת מטרה אחת שהגדיר השלטון – חברה כזאת היא חזיון בלהות.

29 ביולי 2017 / עידן לנדו

"למנוע הפרעה לשלטון": על קורבנות הסייבר הישראלי, ועל עיוורונו

ראיון נידח של מייסד NSO פותח צוהר אל עולמם של מפיצי "תוכנת הריגול הפולשנית ביותר בעולם" • רווחי העתק של חברות הסייבר הישראליות נצברים במחיר רדיפתם וכליאתם של עיתונאים ופעילי אופוזיציה תחת משטרים רודניים, אבל התקשורת הישראלית שותקת • ואיך בדיוק מעניק ייצוא הסייבר רשת הגנה דיפלומטית להנצחת הכיבוש והאפרטהייד?

 

תכירו: תוכנת הריגול הפולשנית ביותר בעולם

בשנת 2014 סערה מקסיקו בעקבות פרשה מחרידה שבה כוחות משטרה ירו על שיירת אוטובוסים של סטודנטים להוראה (אשר היו בדרכם להפגנה המונית), עצרו 43 מהם – ואז פשוט העלימו אותם, פרקטיקה חביבה על רודנים באמריקה הלטינית. הממשלה התנערה מן האירוע, הסתירה את נסיבותיו, ובעקבות כך מונה צוות חקירה בינלאומי לפרשה. הצוות אכן הגיע לממצאים ברורים בדבר מעורבות הממשלה בפשע הזה; במקביל, החלה ממשלת מקסיקו לרדוף את חברי הצוות, לחסום את דרכם ולמנוע מהם מידע. אחד הכלים היה תוכנת "פגסוס" הישראלית, שהושתלה בטלפונים של החוקרים במטרה ברורה לשבש את פעילותם ולחשוף את כל מהלכיהם לשלטון. בעבר כבר פורסם שהממשלה רכשה את התוכנה לצורך מאבק בקרטלי הסמים. אך במרוצת הזמן התחוור שממשלת מקסיקו פשוט מפעילה את "פגסוס" כנגד כל אופוזיציה פוליטית שהיא מוצאת לנכון.

עיתונאים חוקרים במקסיקו גילו ש"פגסוס" הושתלה בטלפונים שלהם. העיתונאית הידועה ביותר במדינה, כרמן אריסטגוי, עלתה על הכוונת של השלטון לאחר שפרסמה תחקיר אודות מתת שחיתות בדמות אחוזת פאר, שקיבלה אשת הנשיא מאת קבלן שזכה בתמורה לחוזים ממשלתיים בהיקף של מאות מליוני דולרים. מיד לאחר החשיפה החל הטלפון שלה להתנהג באופן מוזר: הופיעו הודעות שמתייחסות לחייה האישיים, עם קישורים מומלצים. במקביל גם בנה בן ה-16 החל לקבל הודעות כאלה במכשיר שלו. היה ברור שהם תחת מעקב. פעילים בקמפיין בריאותי להטלת מס על יצרני משקאות ממותקים גילו שהם נתונים למעקב באמצעות אותה תוכנה ישראלית.

החברה שמייצרת את התוכנה, NSO Group, מושכת הרבה תשומת לב בתקשורת העולמית בשנים האחרונות; יותר ויותר מחלחלת ההבנה עד כמה חמורות ההשלכות הפוליטיות של התוכנות האלה, המכונות "סייבר התקפי". לפחות במקרה אחד, שיוזכר בהמשך, שיחקה "פגסוס" תפקיד מכריע בחילופי שלטון במדינה במרכז אמריקה. מדובר אם כן בכלי אסטרטגי. בישראל עדיין הנושא אפוף שתיקה, ומעט מאד עיתונאים ופוליטיקאים מעזים לגעת בו שלא דרך הפריזמה השחוקה של גיוס הון/רכישה/אקזיט. שתיקה תמיד טובה לעסקים. ראוי לציין את שי אספריל, שעוסק בנושא בעקביות, וגם את עידן רינג, וח"כ תמר זנדברג שמנסה להגביר את השקיפות על ייצוא הסייבר.

את NSO ייסדו ב-2010 שלושה שותפים – ניב כרמי, שלו חוליו ועמרי לביא. כרמי פרש במהרה והחברה צמחה במהירות; ב-2015 היא הרוויחה 75 מיליון דולר בשנה, ורק החודש רכשה קרן השקעות אמריקאית 40% ממניות החברה, לפי שווי של מיליארד דולר (הקרן, אגב, כבר נתונה ללחץ מצד ארגון שמתמחה בזכויות דיגיטליות לבטל את העסקה).

ההכנסות העצומות האלה מגיעות מממשלות בכל רחבי העולם; כלומר, מכספי מסים. מה הממשלות רוצות לדעת? כדרכן של ממשלות, הן רוצות לדעת הכל, על כל אחד, בכל רגע נתון. NSO מספקת להן בדיוק את זה.

מייסדי NSO, שלו חוליו ועומרי לביא. צילום: בר כהן

מי שחשף את מעורבותה של NSO  ברדיפות סייבר ברחבי העולם היה ארגון בשם Citizen Lab שפועל מאוניברסיטת טורונטו. מה עושה תוכנת "פגסוס"? הנה סיכום קצר:

"מרגע שהמצותתים השתילו את ה"פגסוס", הם יכולים לעשות שימוש בלתי מוגבל ביכולות של הטלפון שאליו הוחדר: הם יכולים לאכן אותו, לצותת לו, להוריד אפליקציות, להקליט את השיחות סביבו, לצלם באמצעותו, להוציא שיחות, לקרוא ולכתוב הודעות SMS ומיילים, לחדור לחשבונות רשתות חברתיות כמו פייסבוק, טוויטר ולינקד־אין ואפילו להתכתב בשמו של בעל הטלפון במסנג'ר ובסקייפ (אפליקציה שנחשבת קשה יחסית לחדירה). וזה עוד לא הכל: "פגסוס" מאפשר אפילו לנטר שינויים בדפוסי השיחות וה־SMS, באמצעות מערכות לזיהוי קול ומילים (שאותן חברות אחרות מפתחות בנפרד), ולהפנות את תשומת לב המצותת לפרטים שעשויים לעניין אותו."

"תוכנת הריגול הפולשנית ביותר בעולם" – כך הגדיר אותה מגזין "פורבס" בשנה שעברה. מנהלי החברה אינם מתראיינים, ולכל היותר שולחים תגובות קצרות לתקשורת: אנחנו חברה שומרת חוק, מוכרים טכנולוגיה לממשלות, לא מפעילים כלום.

ראיון נשכח ומאיר-עיניים

כמעט לא מתראיינים. אבל מסתבר שהיה ראיון אחד. והוא כל כך נדיר, וכל כך חושפני (שלא במתכוון), שמצאתי לנכון לפרסם את דבר קיומו כאן, ולצטט ממנו קטעים נבחרים. באפריל 2015 התראיין שלו חוליו, אחד ממייסדי NSO, לפודקאסט "השבוע", שעוסק בסטארטאפים ישראלים. בראיון שאורכו כחצי שעה מדבר חוליו בחופשיות רבה על עולם הסייבר, הפרוייקטים של NSO וחברות אחרות שהיה מעורב בהן. האווירה באולפן לא פורמלית, חברית-סחבקית; השאלות ברובן מתמקדות בפן העסקי של החברה. שלא במפתיע, ההבטים המוסריים של העברת תוכנת ריגול ("רוגלה") כל כך פולשנית לידיהם של רודנים אכזרים אינם עולים כלל לדיון.

במובן הזה יש משהו מרתק באופן שבו מצליחים שני המראיינים והמרואיין לרקד מסביב לנושא הרגיש כל כך מבלי לטבול לרגע את רגליהם בבוץ. זה מרתק כי מן השאלות ומטון השיחה ברור שלמראיינים אין בעצם מושג מה המצב הפוליטי במדינות שבהן הופצה "פגסוס", מי היו קורבנותיה, ואיזה אפקט היה לפרסום הזה בדעת הקהל העולמית. לא ולא; אותם מעניין הרבה יותר לשאול על המודל העסקי, על יזמות ושיווק, על הסוד להצלחה. אם יש בראיון איזושהי מחשבה פוליטית, היא בוסרית להחריד. דווקא בשל כך, האופן האגבי שבו משיב חוליו על השאלות המעטות שנוגעות בהבטים הפוליטיים של עסקיו פותח צוהר ייחודי למנטליות שמאחורי תעשיות הסייבר הישראליות.

הנה תמלול של קטע הראיון בדקות 7:52-9:31, ואחריו, מדרש טקסט קצר.

– זה סוג של נשק, בעצם, נכון?
– אני לא… תראה…
– אתה יצואן נשק, בעצם, אחי…
(צחוקים)
– כן, זה אני, warlords.
– תגיד, אתה יצואן נשק? לדעתך נכון להגדיר את זה בתור ייצוא נשק?
– אה, לא, כי זה לא הורג. אני חושב שנשק תפקידו בסוף להרוג, ואני מאד סולד מזה. אני חושב שאנחנו ממש לא בתחום של הנשק. אני חושב שאנחנו בדיוק ההיפך. אומנם זה נקרא סייבר התקפי, אבל תפקידנו בסוף זה לבוא ולהגן. בכל המקומות – ואני כמובן לא אפרט – שמכרנו את המערכות שלנו, הדבר הזה מציל, באמת לא עם פאתוס, מציל באמת יום יום חיים של אנשים.
– בגלל שהוא מונע פיגועים?
– הוא מונע פיגועים, הוא עוזר לתפוס אנשים, למצוא מיקומים של אנשים שנחטפו, הוא עוזר למנוע הברחות מאד מאד גדולות של סמים בכל מיני מדינות, הוא עוזר למנוע הפיכות.
– אתם בעצם חברה שמספקת כלים למודיעין, לממשלות?
– בסוף, NSO היא חברה טכנולוגית. בסדר? היא חברה שמפתחת טכנולוגיה. היא לא עושה שום פעולה בעצמה. הטכנולוגיות שאנחנו מפתחים, אנחנו מוכרים אותן לממשלות בעולם, והם משתמשים בטכנולוגיות האלה כדי בעצם לשמור על השלטון התקין, שזה אומר למנוע פשיעה ולמנוע טרור ולמנוע הפרעה לשלטון.

בואו נתעכב על הדברים שאומר שלו חוליו.

"נשק תפקידו בסוף להרוג" – ולכן "פגסוס" איננה נשק. שתי הטעיות כאן. ראשית, כמובן, יש מערכות נשק רבות שאינן הורגות באופן ישיר. כוונות לייזר, מערכות איכון, מערכות יירוט טילים, וכד'. שנית, מטרת השימוש ב"פגסוס" היא איסוף מודיעין על אזרחים מתוך הטלפון הפרטי שלהם. השימוש שנעשה במודיעין הזה יכול להיות כל שימוש שהוא – החל מזימון לחקירה, דרך הטלת פחד ואימה, איכון ולכידה, כליאה, חיסול והעלמה. הריגה היא אופציה לגמרי סבירה על הרצף הזה. NSO אינם באמת יודעים מה עושות ממשלות ברוגלה שלהם. בהינתן אופיין הרודני של ממשלות האלה, תהיה זאת היתממות לומר שהפעלת "פגסוס" אינה יכולה להיות שלב הכרחי בתהליך שסופו הריגה.

"הוא עוזר למנוע הפיכות". נו, וזה טוב? האם יש משהו רע אינהרנטית בהפיכות? תלוי כמובן מה טיבו של השלטון שמבקשים להפוך. האם ניסיון הפיכה נגד רודן צמא דם הוא דבר פסול? האם מי שמסייע לשמר את שלטונו של הרודן הזה, באמצעות "מניעת הפיכות", נמצא בצד הנכון או הלא נכון של ההסטוריה? על פי ממצאי Citizen Lab, "פגסוס" הופצה לא רק במקסיקו אלא גם בטורקיה, תאילנד, קטאר, קניה, אוזבקיסטן, מוזמביק, מרוקו, תימן, ניגריה, בחריין וערב הסעודית; כולן מדינות בעלות משטרים לא-דמוקרטיים בדרגה קלה או קיצונית. אם לקחת דוגמה אקראית מן הרשימה הזאת: במוזמביק, למשל, מנהלת הממשלה ציד אדם אחרי מתנגדים פוליטיים, נוקטת מדיניות חיסולי שדה, וכוחות הצבא מציתים כפרים.

נראה לי שאת ההחלטה האם הפיכה היא הפתרון הנכון לטרור הפוליטי שנוקטות הלקוחות של NSO צריך להשאיר בידי קורבנות הטרור, האזרחים, ולא בידי מי שמרוויח עשרות מיליוני דולרים מ"מניעת הפיכות".

"NSO  לא עושה שום פעולה בעצמה". כן. כך גם יצרני פצצות מצרר וגז סארין, סוחרי סמים ומפעילי אתרים לפדופילים. הם לא מפציצים בעצמם, הם לא מכריחים אף אחד להתמכר לסמים, והם לא בהכרח פדופילים בעצמם. ובכל זאת, כולם מפתחים ומשכללים ומספקים כלי משחית למיניהם עבור הפושעים שכן משתמשים בהם, ואלמלא כלי המשחית האלה – חלק מן הפשעים לא היו יכולים להתבצע. עצימת העיניים של מי שמייצר כלי שמטרתו העיקרית היא פלישה לפרטיות לצורך ניטרול או חיסול פוליטי לא מנתקת אותו משרשרת האחריות.

"למנוע הפרעה לשלטון". כאן סוף סוף יוצא המרצע מן השק. המטרה העליונה של רוגלה פולשנית שנמכרת רק לממשלות, ובעיקר לממשלות רודניות, היא "למנוע הפרעה לשלטון". מדוע? כי הפרעה לשלטון היא, בהגדרה, משהו רע. בהגדרה של מי? של השלטון כמובן. אותו שלטון שמקבל את הפריבלגיה לעקוב אחרי מתנגדיו מקבל גם את הפריבלגיה להגדיר מה זאת "הפרעה". ו-NSO, אין צורך לומר, מקבלת ללא פיקפוק את הגדרות השלטון שאיתו היא עושה עסקים. ביזנס זה ביזנס, ו"הפרעות" הן לא חלק מהביזנס. כל זה ברור מאליו. מה שמעניין כאן הוא מעטפת הבורות-מרצון הזאת שאנשי הסייבר – ומדובר כאן על הצמרת, לא טכנאים זוטרים – נעטפים בה כשהם עושים עסקים מלוכלכים. חשוב לומר שבהחלט ייתכן שמדובר בשיקוף אמיתי של תודעתם ולאו דווקא ברטוריקה צינית; הדברים נאמרים בפודקאסט זניח למדי, באווירה נוחה וחברית, ולא מול חקירה עוינת. זה מה שהם חושבים על עצמם, וזה הסיפור שהם מוכרים לחברה הישראלית כולה. החברה הזאת, כמובן, מורגלת באורח החשיבה הזה, שבהקשר אחר קראתי לו "תורת האי-ידיעה הציונית".

אם יש כאן גורם ציני – ואליו נחזור בסוף הפוסט – זהו האגף לפיקוח על הייצוא הבטחוני (אפ"י) במשרד הביטחון. בתחקיר של שי אספריל משנת 2012 על NSO מוצגת המדיניות הישראלית כך: "משרד הביטחון הישראלי מאפשר ל־NSO למכור את ה"פגסוס" רק לממשלות, ולא לגופים עסקיים, משום שחדירה או השתלטות על מכשירים סלולריים היא מעשה שאינו חוקי במדינות מתוקנות." שימו לב: החדירה למכשירים סלולריים איננה חוקית במדינות מתוקנות. מה עושים? כשסוחרים עם "מדינות מתוקנות", אפשר לסחור עם הממשלה. זו הרי מעל החוק, גם אם היא כפופה לו באופן פורמלי. וכמובן שאפשר מראש לסחור עם מדינות "לא מתוקנות". את זה יודעים ב-NSO לעשות היטב.

כאן עולה השאלה האם ישראל עצמה היא מדינה מתוקנת או לא. שהרי תוכנת ריגול של NSO נמצאה לפני 3 חודשים גם על מכשירי אנדרואיד בישראל. התוכנה, הנקראת Chrysaor, היא אחותה הסוררת של "פגסוס" (שתוקפת מערכות iOS), ותוארה כערמומית ומזיקה אפילו יותר ממנה. האם בוגרי יחידת 8200 בחברות הסייבר סוגרים מעגל ומספקים לחבריהם בצה"ל כלי מעקב אחרי מתנגדי שלטון בישראל? הנה עוד שאלה שאין סכנה שתמצאו בתקשורת הישראלית.

* * *

באוגוסט 2016 שוב עלתה NSO לכותרות. פעיל זכויות אדם באיחוד האמירויות, אחמד מנסור, קיבל הודעת טקסט ובה קישור לאתר שבו, לכאורה, מידע על עינויים בבתי כלא במדינה. מנסור עצמו היה נתון לרדיפות משטר מזה שנים, ובחשדו העביר את ההודעה ל-Citizen Lab. כך נחשפה פרצת האבטחה במכשירי אייפון, שחברת "אפל" מיהרה לאטום. בתגובה הלקונית של NSO נמסר: "החוזים הנחתמים עם לקוחות החברה מחייבים שימוש חוקי בלבד בטכנולוגיה, אך ורק במטרה לחקור ולמנוע פשיעה וטרור." על מנת לסבר את האוזן באיזה משטר מדובר כאן, נזכיר רק שבאיחוד האמירויות מועלמים אזרחים דרך קבע, אסירים פוליטיים עוברים עינויים, והתארגנות עובדים אסורה בחוק (סקירת "אמנסטי" לשנים 2016-7). ישראל מחזרת באופן לא רשמי אחרי איחוד האמירויות. זהו קצה זנבו של הקשר האפל בין סחר הסייבר למעטפת התמיכה הדיפלומטית שממשלות ישראל מגייסות בעשור האחרון, ועל כך עוד בהמשך.

שתי הודעות טקסט שקיבל אחמד מנסור ובהן קישורים שמורידים למכשיר את תוכנת הריגול של NSO.

* * *

בחודש שעבר העבירה ממשלת פנמה בקשת הסגרה לארה"ב: נשיא פנמה הקודם, ריקרדו מרטינלי, שביקש מקלט מדיני בארה"ב, חשוד בהזמנת ציוד מעקב וריגול אחרי האופוזיציה שלו. כן, שוב מדובר ב"פגסוס" של NSO. על פי כתב התביעה, מרטינלי השיג באמצעות הרוגלה, שמסוגלת להקליט ולצלם ללא ידיעת בעלי הטלפון, הקלטות של חברי פרלמנט עושים סקס. חלק מההקלטות גם הודלפו ליוטיוב. מרטינלי דאג להעלים את שרת המחשבים שאליו נותבו החומרים האלה לפני שנמלט.

* * *

טכנולוגיות חדשות יוצרות, לצד המענה שבהן, גם צרכים חדשים. כך עובד הגיון השוק הקפיטליסטי. באופן טבעי, ההצפה של השוק בטחון הפנים בתוכנות סייבר התקפי, רוגלות וכלי פריצה, יצר את הצורך באמצעי מיגון יעילים, או מה שנקרא סייבר הגנתי. גם שם יש הרבה כסף. ונחשו מי הקים סטארטאפ של אבטחת סייבר זמן קצר לאחר הקמת NSO? נכון, עומרי לביא ושלו חוליו, המייסדים של NSO. לחברה קוראים Kaymera, ותפקידה הוא בדיוק להגן מפני רוגלות/נוזקות מסוג "פגסוס", תוצרת NSO.

מבולבלים? הנה ההסבר של שלו חוליו, מאותו ראיון בפודקאסט "השבוע" (דקה 3:54-4:30).

– ומה זה Kaymera?
– יש לנו היום אייפון ואנדרואיד והכל מאד בטוח, אבל בסוף בסוף בסוף אנחנו רואים (צחקוק) שכולם מאזינים לכולם. הטלפון הולך איתך לכל מקום. מדהימה כמות המידע שאפשר להוציא על בן אדם מהטלפון שלו, ואין היום טלפון מאובטח. השאיפה שלנו היתה לבנות, כמעט מאפס, טלפון מאובטח ברמה הכי גבוהה שאפשר למצוא היום.

מדהים, לא? מייסד חברת NSO, שהביאה את ריגול הסייבר הפולשני לשיאים חדשים, נדהם מכמות המידע שאפשר להוציא מהטלפון הפרטי. עדיין מבולבלים? אולי זה יעזור (דקה 1:17-1:40):

– NSO היא אחת מהחברות המובילות בארץ,  בעולם. ואחרי זה הלכת והקמת עוד חברה, שנקראת Kaymera.
– נכון.
– ש-Kaymera מגינה, זה כזה אנטי-NSO?
– לא, לא בדיוק. זה גם מכוון לשווקים נורא שונים.

ואללה. תחשבו על זה רגע: התוכנות מכוונות לשווקים נורא שונים. זה די ברור, לא? תוכנת פריצה לממשלות, תוכנת אבטחה נגד פריצות לשוק הפרטי. הייתי אפילו מעז לומר שמדובר בתוצאה כמעט לוגית של מצב העניינים. האם התוכנה של Kaymera מגינה מפני התוכנה של NSO? הנה שאלה מעניינת נוספת שלא הוצגה לשלו חוליו מעולם. התשובה, אני מניח, תהיה שלילית; מה פתאום שחברה אחת שלי תשבור את השוק לחברה השניה. אבל ברור שהצורך בתוכנות האבטחה עלה וגאה כתוצאה משגשוגן של תוכנות הפריצה – שגשוג שיש לזקוף לא מעט לזכות חברות הסייבר ההתקפי הישראליות. למעשה, אחד ממייסדי Kaymera, אבי רוזן, אמר את הדברים מפורשות בראיון ל"בלומברג": "כל מי שרואה את היכולות של המערכות של NSO מיד חושב על דרכים להגן על עצמו מפני יכולות דומות. כשראינו את הפוטנציאל, החלטנו לעשות ממנו חברה."

תיקון מתבקש: כשיצרנו את הפוטנציאל. אבי רוזן, דרך אגב, היה סמנכ"ל הפיתוח בחברת אבטחת המידע "סאיוטה" של נפתלי בנט. עולם קטן.

צילום מסך של תחנת עבודה של "פגסוס", שמציגה נתוני מיקום של מכשירים "נגועים". מקור: הדלפת מאגר הדוא"ל של Hacking Team.

NSO לא לבד

ענף הסייבר ההתקפי של ישראל משגשג וחברות חדשות צצות כל הזמן. להבדיל מן הכלים של NSO, חברות אחרות מעניקות שירותי מעקב וניטור באמצעות מערכות שמתחברות לתווך – שרתי מחשבים של מערכות תקשורת. שתי החברות הישראליות הידועות בתחום הן Verint ו-Nice Systems; חטיבת הסייבר של האחרונה נרכשה לפני שנתיים בידי "אלביט"; כעת אפשר לומר שדמם של מי-יודע-כמה פעילי זכויות אדם ברחבי העולם על ידיה של חברת הנשק ובטחון המולדת הגדולה ביותר בישראל.

בתחקיר שפרסמתי לפני שנה וחצי על סחר הנשק הישראלי עם ברזיל, הזכרתי גם את Verint ו-Nice Systems; שתיהן מכרו ציוד מעקב – חיישנים, מצלמות, מערכות ניטור – לערים ולבתי סוהר בברזיל (על הגיהנום ששורר בבתי הסוהר בברזיל אפשר לקרוא כאן וכאן). שתי החברות ידועות כמי שנצמדות באדיקות לכלל העסקי "לכסף אין ריח", ואינן בוחלות בשום לקוח. ב-2014 פירסם ארגון Privacy International , שחוקר כיצד ממשלות וחברות היי-טק פולשות לפרטיותם של אזרחים ברחבי העולם, דו"ח על המשטרים הרודניים במרכז אסיה (טג'יקיסטן, קירגיזסטן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן וקזחסטן). בדו"ח כיכבו "ורינט" ו"נייס סיסטמז" כמי שסיפקו ואף הקימו מרכזי ניטור במדינות הללו, ששימשו לריגול אחרי מתנגדי משטר. שנה לאחר מכן פרסם הארגון דו"ח על רדיפת מתנגדי משטר בידי ממשלת קולומביה; "ורינט" ו"נייס סיסטמז" סיפקו למשטרת קולומביה מערכות ליירוט שיחות טלפון מתעבורת הטלקומוניקציה, כל זאת "מחוץ למסגרת החוק".

לפני שנה וחצי גם פורסם שישראל סיפקה לממשלת דרום סודן ציוד האזנה ליירוט שיחות שהופעל נגד מתנגדי המשטר; בדרום סודן, נזכיר, מתרחשים פשעים נגד האנושות מזה כמה שנים, והיא נתונה לסנקציות מצד ארה"ב ואמברגו צבאי מצד האיחוד האירופי. לא תתפלאו לגלות שגם את הטכנולוגיה הזאת סיפקה חברת "ורינט".

נוסף על כך, חברת "נייס סיסטמז" נחשפה בפרשת ה-NSA כמי שסיפקה (לצד חברת "נארוס", גם היא ישראלית) טכנולוגיות לציתות בלתי מובחן ובלתי חוקי (תכנית "פריזמה") עבור זרועות המודיעין האמריקני, ולממשלת דרום-אפריקה מערכות מעקב ששימשו לציתות לפעילים בקהילה הלהט"בית, אשר נרדפת בידי השלטונות במדינה. את "נייס סיסטמז" הקימו יוצאי יחידת 8200 של צה"ל, ואת הפרקטיקה של סחיטת אנשים על רקע נטייתם המינית למדו כבר שם. הצבא זה שיעור לכל החיים.

נקנח בבעלת הברית האמיצה של ישראל במרכז אסיה – אזרבייג'אן. משטר רודני – צ'ק. רדיפות של פעילי זכויות אדם – צ'ק. שימוש בתוכנות מעקב זדוניות של "נייס סיסטמז" – צ'ק. גם רודנויות אוזבקיסטן וקזחסטן נהנות משירותי המעקב של מערכות "ורינט" ו"נייס סיסטמז". במקרה אחד לפחות, תחקיר מאומץ של ארגוני זכויות אדם העלה שפעיל זכויות אדם באוזבקיסטן, שפירסם מאמרים ביקורתיים על השלטון בעילום שם, נשפט ונכלא ל-8 שנות מאסר על סמך שיחות סקייפ שניהל עם גולה פוליטי בשוודיה. השיחות יורטו, ככל הנראה, באמצעות ציוד המעקב של החברות הישראליות. אפשר לומר שבכל רחבי מרכז אסיה, פעילי זכויות אדם נרדפים ונכלאים הודות לטכנולוגיה ישראלית. כבוד.

עולם הסייבר ההתקפי הישראלי רוחש בפעילות של עוד הרבה חברות קטנות: "אביליטי", "סירקלס", "גיטה טכנולוגיות", "טרייספאן", "סלברייט", "C4", וגם "אלתא" של התעשייה האווירית בשנים האחרונות. החברות האלה מפתחות ומוכרות תוכנות מעקב, יירוט שיחות, התחזות למשתמשי סלולר וביצוע שיחות או שליחת הודעות בשמם, איכון גיאוגרפי של מכשירי סלולר, חדירה למחשבים וכיוב'. חלק גדול מהחברות האלה משתפות פעולה זו עם זו בחוזים ממשלתיים ומחליפות כוח אדם באופן תדיר; תחקיר מצוין של "פורבס" מכנה את השוק הזה "רווי בגילוי עריות".

נכון לשנת 2016, מתוך סך כל ההשקעה הגלובלית בחברות סייבר, 15% שייכים לחברות ישראליות. זהו נתח שוק עצום, כמעט בלתי נתפס, בהתחשב בגודלה היחסי של הכלכלה הישראלית. במלים פשוטות: הסייבר הישראלי הוא לא רק בעיה מקומית. הוא בעיה גלובלית.

איפה כאן הבעיה, בעצם?

אני חושד שישראלים רבים שלא קראו ולא יקראו את הפוסט הזה, גם לו קראו עד הנקודה הזאת, לא ממש היו רואים את הבעיה בכל התמונה שנפרשה כאן. טוב, אולי הם אומרים לעצמם, אז יחסים בין מדינות זה לא מופת להתנהגות מוסרית. אינטרסים קודמים לכל. טוב, עסקאות בשוק הסייבר אינן מונחות על-ידי שיקולי מוסר. ביזנס מעל הכל. מה בעצם אתה רוצה?

קודם כל, כדאי להסיר מן השולחן את איש הקש, "אינטרסים/ביזנס מעל הכל", כי גם מי שמפריח אותו – לא באמת מאמין בו. די להתבונן במקרי קצה כדי להבין זאת. למרות אינטרסים כלכליים מפתים, אין סחר כלכלי עם צפון קוריאה או עם סוריה, ושורה של משטרי אימים נתונים לאמברגו נשק ברחבי העולם. השאלה איננה אם אינטרסים הם תמיד מעל הכל (הם לא, המציאות מוכיחה אחרת), אלא איפה עובר הגבול. לכך יש כמה תשובות. ראשית, ישנו גבול המשפט הבינלאומי, שעליו מופקדים האו"ם ומועצת הביטחון. אכן, גם ההחלטות שם אינן נקיות מהטיות פוליטיות, אבל אין בנמצא שומר נאמן יותר של העקרונות האוניברסליים המגולמים באמנות הבינלאומיות.

שנית, ישנו גבול המשפט הלאומי, בכל מדינה ומדינה, שלא בכדי מעביר כל בקשת ייצוא בטחוני דרך מסננת הפיקוח הממשלתי. בישראל, בניגוד לחוק בארה"ב ובמדינות האיחוד האירופי, חוק הפיקוח אינו מתנה מתן אישורי ייצוא בשיקולי הפרה פוטנציאלית של המשפט הבינלאומי וההומניטרי. זאת לאקונה משפטית חמורה. שלישית, ישנו גבול המוסר האנושי הפשוט, שיכול לעתים להיות חד ומהדהד גם במקרים שבהם הגבולות הפורמליים שותקים, או טרם נוסחו די צורכם. תחום הסייבר ההתקפי הוא בדיוק תחום כזה, שבו החשיבה הפוליטית והביקורת המשפטית מפגרות אחרי המציאות שאצה קדימה. במקרים כאלה אין זה ראוי לאנשים הגונים להסתתר מאחורי אדישותה של מערכת החוק; להיפך, עליהם להמריץ אותה להתקדם בכיוון הרגולציה הנכון.

NSO, Verint ו-Nice Systems פועלות כולן בחלל ערכי מטריד. העובדות הן די פשוטות. כולן מנהלות את עסקיהן בחשאי; כולן עושות את עסקיהן עם ממשלות, שמסוגלות להציב את עצמן מעל החוק, ולא עם גורמים פרטיים, שחשופים לתביעות בגין פלישה לפרטיות; ורוב-רובה של פעילותן העסקית ממוקדת במשטרים רודניים ללא כל שקיפות דמוקרטית או ביקורת פומבית. ומדוע אין שקיפות וביקורת, ואיך זה מסתייע? לא מעט הודות לאותן תוכנות מעקב זדוניות, שמוחצות את מי שמביע ביקורת ודורש שקיפות. הכל תוצרת כחול לבן, תפארת הסייבר הישראלית.

בתמונה הזאת אפשר לראות בבהירות אף אחד מקורבנות הטכנולוגיה של "ורינט".

כן, ייתכן שממשלות שונות גם מפעילות את תוכנות המעקב והריגול הישראליות למלחמה בטרור ובהברחות סמים. האם יש בכך פיצוי אמיתי? האם האתגרים שהטרור והפשיעה מציבים מחייבים שימוש בכלים שהשפעתם ההרסנית חורגת כל כך מן הייעוד המוצהר שלהם? זה מזכיר קצת את הוויכוח הקלאסי בעד ונגד עינויים ככלי חקירה לחילוץ מידע מטרוריסטים. הוויכוח הזה היה אמור להיות מוכרע מזמן, אילו התנהל באופן הגון. דו"חות ממשלתיים קבעו שוב ושוב שעינויים אינם כלי חקירה אמין ויעיל; דו"חות של ארגוני זכויות אדם בישראל חשפו שהיקף השימוש בעינויים חורג הרבה מעבר ל"פצצה המתקתקת" ופוגע במאות ואלפים של חפים מפשע. אלמלא הדמגוגיה השגורה, עינויים היו כבר מחוץ לחוק.

במה שונה סייבר התקפי? שאפילו נטל ההוכחה הבעייתי כשלעצמו, "פצצה מתקתקת", לא חל עליו. תוכנות המעקב אוספות מידע על מליוני אנשים (כך חשף אדוארד סנודן), באופן שוטף; עילת הפעלתן לא דורשת יותר מחשד גרידא. וכשהן ממוקדות, תכופות הפושע הוא מי שעוקב ולא מי שנעקב. איך אמר שלו חוליו? תפקידן "למנוע הפרעה לשלטון". ההנחה שהשלטון "יודע טוב יותר" מן האזרח מה ואיך צריך לעשות היא כמובן הנחה שהשלטון מייצר ומפיץ; היא לעולם לא עומדת במבחן דמוקרטי אמיתי. וכנגדה מעידה כאלף עדים החשאיות הגמורה שאופפת את סחר הסייבר, זהותם של הלקוחות, מטרות הריגול. כשמעגל שותפי הסוד כל כך מצומצם וכולל את הרודן, מפקד זרוע המודיעין, ועוד קומץ מהנדסים – מובטח מראש שהמערכות יירתמו לשימושים פסולים, אולי גם מחרידים. אפלולית מצמיחה רקב.

העסק הזה מסריח גם מאטימות מוסרית, גם מתאוות בצע, וגם מצביעות של כל מערך התפנוקים שסובב את הצלחת חברות הסייבר. אבל הוא בעיקר גם מסריח מהראש. הראש זה משרד הביטחון, וליתר דיוק, האגף לפיקוח על הייצוא הבטחוני (אפ"י). להלן: האגף לאי-פיקוח על ייצוא סייבר. גם כאן נגלה שזו לא טעות, זו מדיניות.

אין פיקוח, אין דאגות

הנה אפיזודה שמאירה באור יוקד את הכשל העמוק שבפיקוח הבטחוני על ייצוא הסייבר ההתקפי. זוכרים את חשיפת המעורבות של NSO באיחוד האמירויות? זמן קצר לאחר מכן נודע שבתהליך מתן רשיון הייצוא של "פגסוס" לאיחוד האמירויות, חל שינוי בתנאי הרישיון. המערכת היתה אמורה תחילה "לכלול שכלול מתקדם המאפשר פריצה והשתלטות על דוא"ל מבלי שבעל המכשיר הסלולרי ילחץ על הקישור שקיבל במייל. אך זמן קצר אחרי מתן הרשיון, שינו באפ"י את התנאים ואילצו אותם למכור תוכנה שמצריכה לחיצה על הקישור לדוא"ל."

הבנתם? קודם אישרו תוכנה זדונית-להחריד, שמופעלת ללא כל מעורבות הקורבן. מיד התעשתו – מישהו שם ודאי כיחכח ורטן "אבל מה עם האינטגריטי שלנו כעובדי ציבור?" – ואישרו תחתיה תוכנה זדונית-כמעט-להחריד, זהה לחלוטין בפולשנותה, שנבדלת מן המקור רק בהידרשות ללחיצה על קישור (ואולי אותו מכחכח הוסיף "נו, מי שלוחץ על קישור לא מזוהה יכול להאשים רק את עצמו. ידינו יהיו נקיות!").

כך נראה הפיקוח הבטחוני על ייצוא הסייבר ההתקפי בישראל.

לאור זאת, מגיעות תשואות לח"כ תמר זנדברג, היחידה בכנסת שטורחת להעלות שוב ושוב את הנושא לדיון (וזוכה להתעלמות שיטתית של כלי התקשורת העיקריים). זנדברג כותבת:

"בין מנגנוני הבקרה הקלושים אפשר למנות את חוק הפיקוח על הייצוא הבטחוני, שמסתמן ככסת"ח שנועד לרצות דרישות אמריקאיות ולא כמנגנון פיקוח אמיתי. בכלל, מאז נחקק חוק הפיקוח, במקום להגביר את האכיפה מערכת הביטחון עסוקה בסחיטת הקלות מהכנסת – דוגמה אחת היא תיקון לחוק שמאפשר פטור אוטומטי מבקשת רישיון, שוועדת החוץ והביטחון מקדמת ממש בימים אלה. אבל מנגנוני הפיקוח הכמעט לא קיימים כוללים לא רק את החוק, אלא גם שיח ציבורי דל ומושתק, כמו גם מעטה חשאיות סמיך והיעדרם הכמעט מוחלט של תחקירים עיתונאיים בסוגיית ייצוא הנשק…

המשך הייצוא הזה משול לייצוא כוונת לרובה בטענה שהיא לא זו שיורה. בעתירה שהגשתי באמצעות עו"ד איתי מק לבג"ץ בדרישה לעצור את ייצוא מערכת המעקב, נציגי מערכת הביטחון הבטיחו כנראה לשופטים שהם לוקחים בחשבון שיקולים של זכויות אדם. "כנראה", משום שהדיון היה חסוי ולא יכולנו להשתתף בו – הוא נערך במעמד צד אחד (א-פרופו שקיפות, על העתירה הוטל צו איסור פרסום אחרי שכבר פורסמה, למרות שהיא מבוססת במלואה על חומרים גלויים שפורסמו). אלא שלאור הדיווחים שזורמים מהמדינה, טענה זו אינה עומדת במבחן המציאות."

בעתירה האחרונה שהגישה זנדברג, בשיתוף עם עו"ד איתי מק, הם דורשים לבטל את רשיון הייצוא של תוכנת "פגסוס" לממשלת מקסיקו, לאור הגילויים שתוארו בתחילת הפוסט. מה הסיכויים לכך? לא בשמיים. כדי להבין למה, עלינו לצלול סוף סוף אל לב השאלה המדינית המכרעת: מה האינטרס של ישראל להפיץ בעולם רוגלות/נוזקות ושאר מרעין בישין טכנולוגיים? אינטרס כלכלי קיים, בלי ספק, אבל הוא בעיקר מיטיב עם בעלי העניין, מנהלי חברות הסייבר. מה למדינה ולזה?

קחו עזרה בדיכוי אצלכם, תנו גיבוי לדיכוי אצלנו

אני אחזור כאן על חלק מן המסקנות בתחקיר על סחר הנשק עם ברזיל, תחת הכותרת "הבומרנג המדיני: בינאום הסכסוך עם הפלסטינים". מי שהפך את הסכסוך עם הפלסטינים למכרה זהב כלכלי, מי שבנה משק שמנוע הצמיחה העיקרי שלו הן תעשיות הביטחון והסייבר, ייצוא הנשק וטכנולוגיות בטחון המולדת – היה ישראל עצמה. וכמו שכבר ראינו, סוד ההצלחה של הסיפור הזה לא נעלם מעיני העולם: לא מעיני הלקוחות ולא מעיני הקורבנות. הניסיון המבצעי שנרכש בהתמודדות ארוכת שנים עם אוכלוסיה אזרחית עוינת, בניהול קרבות באזורים אורבניים צפופים מול כוחות גרילה, באיסוף מודיעין משוכלל, באבטחת גדרות ובניטרול איומים מן האוויר – הניסיון הזה מגובש, נארז ומיוצא לחו"ל. ישראל "מייצאת את עזה" לממשלות שניצבות בפני אתגרים דומים של שליטה באוכלוסיה אזרחית מדוללת-משאבים ועוינת.

המדיניות הישראלית הזאת נשענת על כרעי תרנגולת. בכל אותן מדינות שמשתמשות בטכנולוגיות השליטה הישראליות מתהווה מתח הולך וגובר בין התמיכה הבלתי מסויגת של הממשלה בישראל – בהחלטות או"ם, בוועדות בינלאומיות, בביקורים דיפולומטיים – לבין המחאה העממית בקרב האוכלוסיה שנפגעת מן הטכנולוגיה הזאת, ובאופן טבעי מזדהה גם עם מצוקת הפלסטינים. מדיניות חוץ שמושתתת על התנכרות מוחלטת של הלקוח לקהל המצביעים שלו אינה מבשרת טובות.

כפי שמציין עו"ד איתי מק, נתניהו רק לוקח צעד קדימה מדיניות ישראלית ארוכת שנים:

"בפועל מדינת ישראל נסמכת כבר עשרות שנים על תמיכתן של מדינות לא דמוקרטיות אשר מקבלות נשק בתמורה להצבעותיהן בעדה, כגון החונטות באמריקה הלטינית ומשטר האפרטהייד בשנות השבעים והשמונים. עם סיום המלחמה הקרה והסכמי אוסלו, בראשית שנות התשעים, חודשו יחסיה הדיפלומטיים הרשמיים של ישראל עם מדינות רבות בעולם, יחסים שנותקו על רקע מלחמות 67' ו-73'. חששן של מדינות רבות להצביע בעד ישראל התפוגג, והשיטה הישראלית של מכירת נשק תמורת הצבעות בפורומים בין-לאומיים התרחבה גם לאזורים חדשים ביבשות אסיה ואפריקה."

הנה ההגיון הדיפלומטי הקר. סרבנות השלום של ישראל דוחקת אותה יותר ויותר לבידוד בינלאומי. השותפות הלכאורה-טבעיות של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" – כלומר, הדמוקרטיות האירופאיות – אינן מתייצבות אוטומטית לצידה בפורומים בינלאומיים, בהצבעות באו"ם וכיוב'. בצר לה, ישראל חייבת להישען יותר ויותר על תמיכתן של מדינות לא דמוקרטיות. אשרינו – מאלה לא חסר. אבל ביחסים בינלאומיים, כידוע, אין מתנות חינם. איך תגמול ישראל לאותם משטרים דכאניים תמורתן תמיכתן הדיפלומטית? בוא נשאל זאת כך: מהו הצורך הקבוע, העיקרי והבוער ביותר של כל שלטון דכאני? זה די פשוט: להישאר בשלטון. למחוץ כל אופוזיציה.

כאן נכנסות תעשיות הסייבר הישראליות למשוואה: לא רק שהן קוצרות רווחי עתק מן העסקאות האלה, הן גם משרתות אינטרס חיוני של מדינת ישראל: הן אלה שמספקות את מטבע החליפין שבו נקנית תמיכת רוב העולם בהמשך משטר האפרטהייד והכיבוש בשטחים. אלמלא רשת הביטחון הבינלאומית הזאת, ישראל היתה מידרדרת עד מהרה למעמד מצורעת, כמו צפון קוריאה. רק שישראל השכילה להבטיח לעצמה בסיס תמיכה בינלאומי איתן – שנשען, למרבה הזוועה, על משטרי דיכוי רצחניים. האם בורמה, בורונדי, אזרבייג'אן ומקסיקו היו טורחות לסכל החלטות אנטי-ישראליות אלמלא נהנו מאספקה שוטפת של אמצעי לחימה ומערכות מעקב מישראל?

מתחילים להבין למה הפיקוח הבטחוני על כל הייצוא הזה רופף כל כך? למה מתעסקים שם בלחיצות על קישורים במקום בשאלות המהותיות?

כך הכריז נתניהו בכנס הסייבר הלאומי בשנה שעברה:

"אמרנו שבתחומים רבים הכל מותר אלא אם כן יש עליו איסור ספציפי. זה הכיוון שבו אנחנו הולכים בתחום הסייבר היום. אנחנו אומרים שהכל מותר אלא אם כן יש עליו איסור ספציפי… היעד שלי הוא להמשיך להצמיח את תעשיית הסייבר ברמה הלאומית והבינלאומית באותו קצב שבו התקדמנו בעבר."

את הפֶטיש הטכנולוגי ירש נתניהו משמעון פרס, אותו פוליטיקאי שמילים כמו "סייבר", "ננו-טכנולוגיה" ו"סטארטפ ניישן" היו מעבירות רעד בבשרו ושולחות ברק בעיניו. כמו פרס, גם נתניהו מסונוור כליל מן השילוב של גניוס יהודי, יוקרה בינלאומית ובוחטות של כסף. ושניהם מעולם לא אמרו לציבור שלהם מילה כנה אחת על המניעים המדיניים הנסתרים לעודד את ענף הייצוא הזה (ובהערת אגב: חרף הרטוריקה, לא "השוק החופשי" איפשר את שגשוגו של הסייבר הישראלי, אלא התערבות ממשלתית מסיבית לטובת המגזר, בארץ ובחו"ל, כולל התגייסות של משרד החינוך להכשיר כוח אדם לצבא ובהמשך לשוק הפרטי, החל מכיתה י', נושא שראוי לתחקיר כלכלי בפני עצמו).

את הקשר הגורדי הזה חייבים מתנגדי המשטר בישראל להבין, ובהמשך לפרק. הכיבוש ותעשיות הנשק שלובים זה בזה לבלי הפרד; המאבק נגד שניהם הוא מאבק אחד. פעילי שמאל שמקדישים את כל מרצם להגנה על זכויותיהם הנרמסות של פלסטינים צריכים להבין שהכיבוש איננו סתם עווית משיחית שלקחה בשבי "ישראל השפויה". הכיבוש הוא תוצר וגם מחולל של נדבך מרכזי בכלכלה של "ישראל השפויה". וחטיבת הסייבר של "אלביט" היא מחסום בפני שוויון וצדק לכלל האנשים בין הים לירדן לא פחות מן הבולדוזרים של המנהל האזרחי. אין טעם לבזבז אנרגיות של כעס על המגזר הפרטי. אחרי שהבנו שאת NSO מנהלים חלאות מוסריות, מה נעשה עם ההבנה הזאת? אין בה שום עוקץ פוליטי. את הזרקור יש להפנות את מערכות השלטון שמאפשרות ומעודדות את השגשוג החולני הזה, ואף פורצות עבורו שווקים חדשים כל הזמן. צריך לדבר עליהן, מה הן מרוויחות מכל זה – ומה אנחנו מפסידים.

החודש נודע שרשות הסייבר הישראלית מגבשת תכנית הגנה מפני התערבות זרה בבחירות בישראל. הנה הצעה דמיונית: שישראל תפסיק לספק כלי סייבר להתערבות אלימה בפוליטיקה של מדינות זרות. סייג עקרוני שכזה על מדיניות החוץ, שיצמצם משמעותית את רשימת הקורבנות של תעשיית הסייבר הישראלית ברחבי העולם, עשוי להוריד פלאים את המוטיבציה להיפרע מאיתנו. סתם מחשבה.

8 ביולי 2017 / עידן לנדו

החלטת אונסק"ו על חברון וחגיגת התשקורת הישראלית

אתמול התקבלה החלטה באונסק"ו, ובמקביל התחלקה מדינת ישראל על השכל. ההחלטה עצמה לא חשובה כל כך, אבל הסערה שהתעוררה סביבה מאלפת. אפשר לבחון בה, מתחת למיקרוסקופ, כיצד פועלת מערכת הונאה בממדים לאומיים, בשיתוף פעולה מלא של התקשורת. סליחה, בשירות נרצע של שופרי התעמולה שמתחזים לעיתונים.

נתחיל בכותרות. כל כלי התקשורת הישראלים, בלי יוצא מן הכלל, דיווחו על החלטת ההכרזה של אונסק"ו באופן שקרי. הכותרות כולן סיפרו שהארגון הכריז על מערת המכפלה כעל "אתר מורשת פלסטיני". כך ב-YNET, "ואללה", "מאקו" וגם "הארץ". העיתונאי עמית סגל התפרע והתייחס להחלטה על "אתר מורשת פלסטינית", כשל תרגומי מכוון בעליל; המורשת היא עולמית (world heritage), לא פלסטינית.

גם הביטוי "אתר מורשת פלסטיני" הוא המצאה ישראלית שאין לה זכר בהחלטת אונסק"ו. לישראלים שניזונים מכלי התקשורת לא היתה כל דרך לדעת שמדובר בהמצאה כיוון שההחלטה המקורית לא צוטטה (רק לפני חצות, חצי יום אחרי כל הסערה, בתוך ידיעה על התגובה האמריקנית, כשגוללים למטה למטה, הופיע לראשונה תרגום של החלטת אונסק"ו ב-YNET. ספק אם מישהו הגיע לשם).

ההחלטה קובעת כך: העיר העתיקה של חברון, ובפרט מסגד איברהים (מערת המכפלה), הוכרזו כאתר מורשת עולמי. המילה "פלסטין" מופיעה פעם אחת בהכרזה, בכותרת, בתוך סוגריים, ולא בהקשר לצירוף "אתר מורשת", אלא פשוט לצידה של המילה "חברון / העיר העתיקה אל-חליל (פלסטין)".

כלומר: "פלסטין" היא הציון הגיאוגרפי/מדינתי שבו נמצא אתר המורשת. מה לעשות, זה נכון. חברון עדיין לא סופחה לישראל הרשמית, חרף משחקי הנדמה-לי של "הבית היהודי". אין מדינה בעולם שתתאר את חברון כעיר בישראל, גם אם היא לא מכירה בפלסטין כמדינה אלא רק כ"ישות חצי-מדינתית". העובדה שההנהגה הישראלית, מן השגריר באונסק"ו שאמה-כהן ועד לראש הממשלה, נחרדים מן המילה "פלסטין" ואוטומטית מזהים אותה עם אנטישמיות לא אומרת כלום להוציא דבר או שניים על תסביכי הנפש שלהם. חברון נמצאת בפלסטין. זה מה שההכרזה אומרת. גם אני אומר את זה. ואני די בטוח שאני לא אנטישמי.

אין בהכרזת אונסק"ו שום הכרה בבעלותה של פלסטין על מערת המכפלה, או התכחשות לזיקתה של ישראל אליה. להיפך, ההכרזה מכירה במפורש בכך שהאתר מקודש לשלוש הדתות הגדולות, והיהדות מוזכרת בשמה (ראו כאן הסבר תמציתי). בחלק ההסטורי של ההחלטה, היהדות אינה מוזכרת. למרבה הצער, כך גם בהסטוריה האמיתית; הנוכחות היהודית במערת המכפלה היא נקודה זעירה על רצף עשיר ומגוון של תרבויות (ראו בפוסט המחכים של יוסי גורביץ).

בנקודה הזאת אני מרשה לעצמי לחדד נקודה בלשנית. אין דינו של הביטוי המומצא "אתר מורשת פלסטיני" כדינו של הביטוי המקורי "אתר מורשת עולמי" שנמצא בפלסטין. כשמצרפים לשם עצם גיאוגרפי שם תואר לאומי, ההשתמעות הברורה היא של חזקה או ריבונות: רצועת חוף מצרית, איים בריטיים, קרקע פלסטינית. מנגד, כשמדברים – כפי שאונסק"ו דיבר – על אתר מורשת עולמי, המשמעות היא שמדובר בנכס כלל-אנושי. מי שיודע משהו על פעילות אונסק"ו בשימור אתרי מורשת עולמיים מבין זאת היטב: בדיוק מכיוון שחשיבותם של האתרים האלה חורגת בהרבה מן ההקשר הלאומי בן ימינו, האו"ם משקיע משאבים להנצחתם למען הדורות הבאים. יותר מכך: אונסק"ו מביט בחשדנות בקרבות התרנגולים של אומות, מתוך הבנה שתשוקתן לנכס בלעדית אתרים שאוצרים בתוכם הסטוריה עשירה ורב-ממדית, אינה עולה בקנה אחד עם שימור מוצלח.

אם כך, הפוליטיקאים והתקשורת הישראלית לקחו הכרזה בעלת משמעות אוניברסלית, שלשונה העל-לאומית ברורה ביותר, והפכו אותה על פיה, כאילו מדובר במנדט שהאו"ם העניק לפלסטין על מערת המכפלה. אכן, גם הפלסטינים הציגו זאת כניצחון דיפלומטי וקראו בהכרזה דברים שאין בה. שיבושם להם; אותי מקוממים השקרים הישראלים ובעיקר חלקה של התקשורת בהפצתם.

שילוב של ציניות, קורבניות וגם בורות הזינו את פסטיבל הזעקות המקומי. מאנשים כמו יריב לוין וציפי חוטובלי אין שום ציפיות, אבל מראש הממשלה ומהנשיא אולי יש. נתניהו פתח בשקר ראשון כשאמר שאונסק"ו "קבע שאתר המכפלה הוא אתר פלסטיני", כלומר "לא יהודי", וכדי להטעים עד כמה ההחלטה "הזויה", הזכיר לצופיו שאבות האומה קבורים שם. אבל בחומר הרקע להחלטת אונסק"ו יש הכרה מפורשת בכך שאברהם, יצחק ויעקב, ונשותיהם, קבורים במקום. גם הנשיא ריבלין הצליח לשקר פעמיים במשפט אחד: "ההחלטה מוכיחה שוב כי מדובר בגוף הנחוש להמשיך ולהפיץ שקרים אנטי יהודיים, בעודו דבק בשתיקתו בשעה שהמורשת האזורית נמחקת על ידי קיצוניים ברוטאליים." כפי שראיתם, אין ולו מילה אחת אנטי-יהודית בגוף ההחלטה. להיפך, היהדות מוזכרת כאחת הדתות שמקדשות את האתר.

מתגנב החשד שבתודעתם הצרה כעולם נמלה של פוליטיקאים ישראלים, "קדושה" מזוהה עם "ריבונות"; ומכיוון שאונסק"ו לא הכיר בריבונות הישראלית על מערת המכפלה – רגע, מישהו בעולם מכיר? ארה"ב מכירה? – הרי שהוא התכחש למשמעותה כאתר דתי יהודי. אבל הזיהוי הזה הוא עלבון לאלפיים שנות תודעה יהודית, שלא נזקקה לריבונות על האתרים האלה כדי להעמידם במרכז התפילה והפולחן. כמו בהרבה מקרים אחרים, דחפים ציוניים אינם נובעים מתודעה יהודית אלא מסלפים ורומסים אותה.

מה בדבר "שתיקתו" של אונסק"ו על מחיקת המורשת האזורית בידי קיצונים? האם ריבלין מתכוון לגינוי של הריסת טטרפילון בפלמירה, לגינוי של הריסת מינרט אל-הדבא ומסגד אל-נורי במוסול, לגינוי של הריסת נימרוד בעיראק, לגינוי החוזר על הריסת מקדש נאבו בנימרוד, לגינוי של הריסת מקדש בעלשמין בסוריה, לגינוי של הריסת מסגד באני מטר בתימן, לגינוי של הריסת אתר בוסרה בסוריה, לגינוי של הריסת מקדש אימאם דור בעיראק, לגינוי של הפצצת הרובע העתיק בצנעא – ולעוד עשרות גינויים דומים?

יכול להיות שמה שריבלין קורא "שתיקה" הוא זעקה בלתי פוסקת של הארגון נגד הרס המורשת האזורית? יכול להיות שהכרזה ללא המילה "יהודי" אינה חוצה את סף הקשב הנשיאותי? יכול להיות שכשצורחים מבוקר עד ערב על "האנטישמיות של האו"ם", קשה לשמוע מה באמת הוא אומר?

מדוע פוליטיקאים ישראלים מרגישים נוח כל כך לשקר? התשובה ברורה: כי הם יודעים יפה שאפשר לסמוך על התקשורת שתיישר איתם קו. אף עיתונאי לא יתייצב מול נתניהו וישאל: אדוני ראש הממשלה, איפה בדיוק קובע אונסק"ו שמערת המכפלה היא "אתר לא יהודי"? אף עיתונאי לא ישאל את ריבלין: כבוד הנשיא, מה אתה יודע על התייחסות אונסק"ו להריסת אתרי מורשת בסוריה ובעיראק?

רק התקשורת יכולה להטיל רסן על שקרי תעמולה. פוליטיקאים לעולם יעדיפו לומר דבר שקר שמועיל להם מאשר דבר אמת מזיק. מי יהפוך את דבר השקר ממועיל למזיק? עינה הפקוחה של התקשורת – אם וכאשר היא פקוחה. רק שאצלנו היא עצומה, במיוחד בנושאי צבא/ביטחון/פלסטינים. ובהכירי את הנפשות הפועלות, אני מעז לומר: עצומה במכוון.

מילה נוספת בהחלטת אונסק"ו הציתה את זעמם הקדוש של הישראלים: אתר המורשת העולמי הוכרז כאתר ב"סיכון". זאת על רקע מכתב הפנייה של המשלחת הפלסטינית, אשר פירט שורה ארוכה של צעדים פוגעניים שנוקטת ישראל במערת המכפלה ובעיר העתיקה בחברון. מיותר לומר שעין ישראלית לא שזפה את תוכן המכתב הזה, כי מה לתקשורת שלנו ולהצגת הרקע וההקשר להחלטות האו"ם; רקע והקשר עלולים חלילה להפוך את מה שמוצג כהבלחים בלתי מוסברים של שנאת-ישראל להחלטות שקולות. בכל זאת אפשר לקבל רושם כלשהו ממה שמטריד את הפלסטינים מן הדיווח הזה. בין השאר, מוזכרת מניעת גישה של מתפללים מוסלמים למערת המכפלה, סירוב לבצע תיקונים, הצבת מחסומים בקרבת המערה, ניסיונות המתנחלים להשתלט על רכוש פלסטיני, וירי של רימוני גז בעיר העתיקה.

דמיוני? תלוש מהמציאות? או שמא תיאור די מתון של שגרת הכיבוש בחברון, שפניה המכוערים ידועים היטב בארץ ובעולם?

מדינת ישראל במפגן של שמירה על המקומות הקדושים לכל הדתות, מאי 2017. צילום: מנדי כטמן

בעקבות פניית הפלסטינים אונסק"ו שיגר משלחת בדיקה לחברון. נחשו מה? ישראל סירבה להכניס אותם. אותה ישראל שמתהדרת כמי ששומרת הכי טוב על המקומות הקדושים לכל הדתות, מסרבת לתת למשלחת האו"ם להיווכח בכך בעצמה. מזכיר משהו? גם ועדת הבדיקה של האו"ם ל"צוק איתן" לא הורשתה להיכנס לארץ. כל הפאסיב-אגרסיב הישראלי על רגל אחת: אתם כל כך חד-צדדים, שבתור עונש לא ניתן לכם להיכנס ואז תישארו חד-צדדים ונוכל להמשיך להתלונן שאתם חד-צדדיים.

איוולת? לא, ממש לא. מדיניות עם היגיון פנימי מוצק.

אירועי אתמול נראים כצילום רנטגן של מדינה בהפרעה. ההפרעה היא כלל-מערכתית. אנחנו נוטים להיתפס לצדדים הגרוטסקיים שלה, אך זאת טעות. לנוכח השגריר שאמה-כהן, שהטיח בעיצומו של הדיון באונסק"ו בשגריר גרמניה: "האם אין הבדל בין אנה פרנק לבין פלסטינית שדוקרת ישראלים חפים מפשע בסכין?", אינך יודע אם לצחוק או לבכות. אבל בזמן שאתה מתלבט, YNET ו"ואללה" דוחפים עוד זבל תעמולתי לכותרות. הישראלים ניזונים מן הזבל הזה על בסיס יומי, ומניחים כמובן מאליו שאם הנשיא והכנסת וכל התקשורת לא סותמים את האף, כנראה שזה לא מסריח.

הנורמליזציה של השקר היא הדבר הנורא ביותר שעובר על השיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות. לתקשורת יש תפקיד מכריע בתהליך הזה: בהפצה בלתי ביקורתית של דברי הבל, בהימנעות מבדיקת מקורות ראשוניים, באימוץ נטול-פיקפוקים של כל אמירה שלטונית שמכוונת נגד האו"ם או הפלסטינים. קשה להפריז בגודל ההשפעה של כל זה על תודעתו של מי שמקבל את "ידיעותיו" מן התקשורת הישראלית – כלומר, רובנו הגדול. פרסום של טור דעה שמאלני מתחת ל"חדשות" שאינן אלא פייק ניוז לאומני אינו מועיל במאומה, שכן הטור מתויג כ"דעה" ואילו החדשות כ"עובדה"; הספיגה המנטלית שלהם שונה לחלוטין. כל עוד ממשיכה תקשורת המיינסטרים למעול בתפקידה הבסיסי של הצגת האמת על אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מוטב לכל ישראלי לוותר על שירותיה ולשאוב את ידיעותיו ממקורות אמינים יותר.

22 ביוני 2017 / עידן לנדו

המצור על עזה: אקט מלחמתי מתמשך

גדר המערכת. מצדה האחד מתגודדים מאות צעירים, מיידים אבנים ומבעירים צמיגים. הפגנת זעם. הם כלואים בגדר. מצד שני, מגדל שמירה ממוגן, גבוה, בתוכו חיילים. הם מפקחים על הגדר.

המפגינים לא חמושים. האבנים שלהם גם לא יכולות לסכן את החיילים שבתוך המגדל. אבל ההפגנה אסורה, כך קבעו המפקדים של החיילים שמצידה המפקח, הלא-כלוא, של הגדר. כלומר, הצד שלנו.

יש צלף במגדל. הוא מעלה על הכוונת את אחד המפגינים, ויורה. כדור חי, היישר לראשו של עאיד חמיס ג'ומעא, בן 35. ג'ומעא מת במקום. עוד יריות מהמגדל פוצעות שישה מפגינים נוספים.

זה קרה לפני שבועיים בגדר המערכת של רצועת עזה, מזרחית לג'בליה. תקרית שגרתית, ידיעת צד שולית ומפוהקת בתקשורת הישראלית. נוהל "צטט את דובר צה"ל ופרסם אותו כידיעה חדשותית" הופעל גם הוא כרגיל; כוחות צה"ל "פתחו בנוהל מעצר חשוד", שורבט שם כלאחר יד.

איזה חשוד? מי חשוד? מפגין אחד אקראי מתוך מאות היה "חשוד"? האם ג'ומעא הבלתי-חמוש סיכן איזה חייל? הסרטונים מהאירוע מראים בבירור שעמדת השמירה של צה"ל – חולשת מגבוה מאחורי חומה –  איננה נתונה בשום סכנה.

המפגינים קראו תיגר על השליטה המוחלטת של צה"ל באזור החיץ – שטח פלסטיני בעיקרון, אך בפועל אסור בכניסה לפלסטינים. הם הפרו את הכלל החד-צדדי שצה"ל קבע: לנו מותר לפלוש אליכם, לכם אסור אפילו להתקרב אלינו.

וזאת הסיבה היחידה שעאיד חמיס ג'ומעא קיבל כדור בראש.

עימות סמוך למחסום נחל-עוז, אוקטובר 2015.

תזכורת: צה"ל פולש באופן שגרתי לשטח הרצועה, תכופות כדי "לשטח" קרקע מצידה העזתי של הגדר. למעשה הפלישה האחרונה היתה לפני 3 ימים. בשפת הסתרים של העיתונות הישראלית נהוג לקרוא לכך "פעילות שגרתית סמוך לגדר", טשטוש מכוון של העובדה שמדובר בצד העזתי של הגדר – פלישה בלתי חוקית ללא כל התגרות מן הצד הפלסטיני.

נאמר את זה בפשטות: הצלף שהרג את ג'ומעא ביצע פקודה בלתי חוקית בעליל; השגרתיות של פקודות כאלה אינה גורעת כהוא זה מהיותן פשעים.

והפשעים האלה מתרבים, מתחת לרדאר של דעת הקהל הישראלית. רק שלושה ימים לפני התקרית הזאת אירעה תקרית דומה, מזרחית לחאן יונס. פאדי אבראהים אנג'אר, מפגין בן 25, נורה למוות בבטנו בידי צלף של צה"ל, ועוד שבעה נפצעו. שבוע קודם לכן, ב-30 למאי, ירה צלף של צה"ל בחאלד גמרי, צעיר בן 16 שהפגין ליד הגדר באזור אל-בורייג'. גמרי נפצע באורח אנוש ומצבו הוגדר קריטי.

במהלך השנתיים 2015-16, צה"ל הוציא להורג 28 מפגיני גדר בלתי חמושים ופצע מאות נוספים (סיכום הנתונים מאת "בצלם"). הנתונים האלה לא מפורסמים בתקשורת הישראלית; כפי שלא סופרים טיפות גשם בסתיו, לא סופרים הרוגי גדר בעזה. ישראל חיה יפה מאד עם ליטרת הדם הקבועה הזאת ולא רואה בה שום פסול.

שטח מוות

אזור החיץ שישראל הכריזה עליו בשנת 2005 בצידה העזתי של גדר המערכת הוא שטח מוות לפלסטינים, ואין כמוהו לרוקן את בלון "ההתנתקות" והסרת האחריות מן הרצועה. צה"ל שומר על עמימות מכוונת ביחס לרוחבו של אזור החיץ, שנע בין 100 ל-300 מטרים; לפלסטינים אין כל דרך לדעת איפה בדיוק מסתיים השטח הלא-מסומן הזה ועל איזה צד קם היום מפקד הגזרה שמשקיף עליהם ממגדלי התצפית. על פי אומדן האו"ם, מגיע שטחו של האזור הזה ל-17% משטח הרצועה ול-35% מן השטחים החקלאיים שבה. כך שאזור החיץ לא רק הורג פלסטינים, אלא גם גוזר עליהם אסון כלכלי; ולבסוף, סילוקה של האוכלוסיה העזתית מן השטחים הנרחבים האלה דוחסת אותה עוד מעבר לרמת הצפיפות ברצועה, שהיא מהגבוהות בעולם.

ישראל אינה בוחלת באמצעים לשבור את פרנסתם של חקלאי עזה. בדצמבר 2015 רוססו 1,500 דונם בשטחים שמרוחקים 200 מטר מהגדר, למרות שההודעה האחרונה של הצבא הגבילה את אזור החיץ ל-100 מטר בלבד. למעשה, חומרי הריסוס נישאים באוויר וקוטלים גידולים גם במרחק של 700 מטר מן הגדר, כך שמגבלת המרחק – המשתנה שרירותית – שצה"ל כופה חסרת משמעות. בפברואר השנה ריססו מטוסי ריסוס ישראליים 4,000 דונם של שדות חקלאיים בעומק הרצועה – גם מעבר ל-250 מטרים מן הגדר. ובאפריל, כעבור חודשיים – עוד ריסוס. מי שמזהה כאן מגמת הסלמה מצד ישראל – לא טועה.

הנימוק הישראלי הרשמי הוא שהגידולים מסייעים בהסתרת פעילות חבלנית, אבל הנימוק הזה – כמו הנימוק הרשמי של "ירי לעבר חשודים" שהורג שוב ושוב מפגינים חפים מפשע – נראה מגוחך לאור העובדה שגם גידולי תרד, בגובה 20 ס"מ בלבד, רוססו וגוועו. בקישורים למעלה תוכלו לקרוא את עדויות החקלאים המספרים על נזקים בעשרות אלפי שקלים, וזה עוד לפני שהזכרנו את מצוקת המזון ברצועה. ישראל, אם כן, נושאת גם באחריות לירידה המשמעותית בתפוקה החקלאית ברצועה.

בולדוזר ישראלי משטח שדה חקלאי בתוך הרצועה, נובמבר 2016.

רוב הישראלים כל כך רגילים להניח את סוליות נעליהם על צווארם של תושבי עזה עד שאינם רואים כל בעיה בכך. אבל הבעיה, כמו תמיד, היא שביטחון אמיתי כרוך בצדק בסיסי. החמאס לא יקח אחריות בטחונית מלאה על ירי לעבר ישראל כל עוד אין לו אחריות בטחונית מלאה בשטחו. לישראל אין שום זכות לפלוש לטריטוריה שהיא עצמה מצהירה, השכם והערב, שהיא נסוגה ממנה לתמיד. במידה שהיא נוטלת לעצמה זכות כזאת, ומממשת אותה תוך נטילת חייהם של פלסטינים חפים מפשע – היא מעניקה בכך זכות מקבילה לחמאס לפלוש ולבצע פיגועים בשטחה. הפלישות התדירות של צה"ל לתוך רצועת עזה הן פעולות תוקפניות, לא הגנתיות; והרג מפגינים בידי צלפים הוא מעשה טרור לכל דבר.

אם לצטט את "בצלם": "אם סבורה ישראל שיצירת רצועת ביטחון "סטרילית" בסמוך לגבול חיונית לצורך שמירה על ביטחונה – עליה להתכבד ולהגדיר רצועה כזו בשטחה שלה." אכן – כך בדיוק עשתה מצרים בסוף שנת 2014: היא יצרה אזור חיץ בשטחה, בין רצועת עזה לרפיח. המצרים גילחו שכונות שלמות ברפיח בלי סנטימנטים. לאחרונה אפילו החמאס יצר אזור חיץ מול רפיח – שוב, בשטחו, לא מעבר לגבול. רק ישראל חושבת שחלים עליה חוקים אחרים.

ממשלת ישראל לא יכולה וגם לא רוצה לגלח את יישובי עוטף עזה, אז היא פונה לפיתרון הקל יותר: לגלח את הצד העזתי. שהוא ישלם את המחיר לבטחוננו. על דעתו של איש לא עולה האפשרות שהעלות עולה על התועלת, ושיש דרכים אחרות להבטיח שקט בדרום מבלי לגלח שכונות ושדות חקלאיים.

את המחיר משלמים לא רק בעזה אלא גם כאן. גם אם אנחנו לא רוצים לדעת על המפגינים שצה"ל צולף בהם, על השדות שצה"ל מרסס, על החקלאים שצה"ל צולף בהם ולעתים גם הורג, על הצעירים שנוברים בהרי האשפה ליד הגדר כדי ללקט פסולת מתכת ופלסטיק למיחזור, פרנסת עניים ואביונים, ואז צה"ל יורה והורג גם אותם; גם אם אנחנו לא רוצים לדעת על המחיר שמשלמת אוכלוסית עזה במסגרת מה שישראל מגדירה כ"צרכי הביטחון" שלה – בעזה המחיר הזה ידוע, ואחת לכמה זמן הוא מופנה בחזרה אלינו.

אותו הגיון בדיוק, אגב, צריך לחול על גדר ההפרדה בגדה המערבית שמפקיעה שטחים פלסטיניים בניגוד לחוק הבינלאומי. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שחושבת שצרכי הביטחון שלה מתירים, או אפילו מחייבים, הפרה שיטתית של ריבונות שכנותיה. בכל מקום אחר היה זה מובן מאליו שעצם ההפרות האלה מעוררות תגובה אלימה שרק מחריפה את צרכי הביטחון של המדינה הפולשת. בלבנון לקח לישראל 18 שנה ומאות רבות של חללי שווא כדי להפנים את האמת הפשוטה הזאת: אין דבר כזה, "רצועת ביטחון" בשטח האויב שמעניקה ביטחון. בעזה האשליה חזקה יותר כיוון שכמות האבידות בצד הישראלי שואפת לאפס. לכן נראה לנו שזה עובד. מה שאנחנו לא תופסים זה שכל מה שלא עובד מסביב – הפיגועים, ההקצנה האנטי-ישראלית בחברה הפלסטינית, הבידוד הבינלאומי הגובר – לא עובד גם בגלל התוקפנות היהירה של "רצועות הביטחון" למיניהן.

[די, די כבר עם מקהלת "אז מה אתה מציע". מדיניות של רשע וטמטום לא מלבינה כשלג אם אין לי מה להציע – למרות שיש לי. יש מה להציע, ונגיע לזה בסוף. אבל את סדר הדיון המקובל חייבים להפוך. לא מתחילים מן המנטרה "מה אתה מציע" רק כדי לאטום את האוזניים מלשמוע כמה ההווה המתמשך הזה שבו אנו לכודים הוא איום ובלתי נסבל; לא מדחיקים את המציאות רק כי קשה לדמיין מציאות אחרת].

אזורים אסורים לפלסטינים בקרקע ובים של רצועת עזה. מקור: OCHA oPt

דייגים הם אויבים

גם המצור הימי על עזה גובה את ליטרת הדם התקופתית שלו. לפני חודש פתחה ספינת חיל הים באש על סירת דייגים מול בית לאהייה. מוחמד מג'יד באקר, בן 23 ממחנה הפליטים אל-שאטי, ספג כדור בחזהו ונהרג. על פי תחקיר "בצלם", הסירה נמצאה במרחק 3 מייל מהחוף, בתוך התחום המותר לדייג. זהו הדייג השני שצה"ל הורג השנה: באחד מלילות ינואר השנה הסתערה ספינה של חיל הים על סירתו של מוחמד אל-היסי, בן 33, וזו רוסקה וטבעה. אחיו, שראה את המתרחש מסירתו, סיפר שהגלים הגבוהים כיבו את הגנרטור בסירה של מוחמד, האור כבה בה, ואז התנגשה בה ספינת חיל הים. מוחמד עף למים ונעלם. גופתו לא נמצאה.

מאז שנת 2007 צה"ל הוציא להורג 6 דייגים במימי עזה, ופצע מאות. גם הנתונים האלה לא מפורסמים בתקשורת הישראלית. במהלך שנת 2016, לא פחות מ-133 פעמים תקף חיל הים באש – ירי קליעים או פגזים –סירות דייגים שיצאו מחוף עזה. סביר להניח שמספר החריגות מתחום הדיג הרגיל – 6 מייל – גדול יותר. אפשר רק לשער כמה רעב ומיואש צריך להיות אדם כדי לצאת בסירה ללא כל נשק, לשטח שמפוקח באופן שוטף בידי ספינות של חיל הים הישראלי, ביודעו שמפגש איתן יסתיים, ככל הנראה, בירי קטלני לעברו.

ישראל, כמובן, תופסת את כל העניין כטובה שהיא עושה לפלסטינים, כאילו זה מובן מאליו שהמרחב הימי של עזה שייך לנו ולא לה. כשצה"ל מרחיב את תחום הדייג המותר ב-3 מייל הדבר זוכה לפרסום בכלי התקשורת הישראליים, כאילו מדובר באצילות נפש, אך העובדה שההרחבה זמנית, לחודשיים בלבד, מוצנעת. על פי הסכמי אוסלו תחום הדייג הוגדר 20 מייל מחוף עזה; ישראל אף פעם לא איפשרה לדייגים להגיע למרחק כזה.

המאבק נגד הפלסטינים הוא תמיד גם כלכלי, חרף הניסיון לעטות עליו איצטלה בטחונית ולקשט אותו ב"שיתוף פעולה אזורי". על כך תעיד העובדה שצה"ל מחרים את סירות הדייגים שנתפסות ומסרב להחזירן לבעליהן; הנזק שנגרם לפלסטינים מהחרמת הסירות ומן הירי של צה"ל ב-2016 נאמד בחצי מיליון דולר. את ענף הדייג בעזה צריך לרסק, ממש כפי שאת ענף המחצבות בגדה המערבית צריך לרסק באמצעות החרמת ציוד חציבה.

ענף הדייג אכן רוסק. מ-10,000 דייגים רשומים בשנת 2000 ירד המספר לכ-2,000 דייגים פעילים בשנת 2017. 95% מן הדייגים ברצועה נמצאים מתחת לקו העוני ונזקקים לסיוע הומניטרי (לעומת האחוז הכללי של הנזקקים לסיוע, 80%). האם היה זה אינטרס ישראלי לחסל את ענף הדייג בעזה? העובדות מלמדות שכן, גם כאשר המנהיגים מפמפמים לנו שה"האויב שלנו הוא החמאס, לא אוכלוסית עזה" ובאותה נשימה ש"אוכלוסית עזה אשמה שבחרה בחמאס". כך או כך, אין שום הצדקה בטחונית למדיניות ששוברת את מטה לחמם של עשרות אלפי תושבים. כשאלה פני הדברים, נדרשת תעמולה מתמדת כדי לבסס את התודעה הכוזבת כאילו נשקף איום קיומי לישראל מחופי עזה.

כאן נכנסים לתמונה הכתבלבים – עיתונאי החצר של מערכת הביטחון. הנה כתבת תעמולה טיפוסית מן השנה החולפת. כתבנו נלווה ל"לוחמים האמיצים" על הדבור של חיל הים, במלחמתם המתמדת להדביר את הטרור הימי. הכתב מדווח שבים של עזה "מתנהלת מלחמה יומיומית" – אבל מלחמה בין מי למי? בין צי של כלי שיט חמושים, מאוישים ולא מאוישים, נתמכים במערך ניטור אווירי של מל"טים – ומולם מי? דייגים רעבים חמושים ברשתות מרופטות? מבריחי סחורות מסיני? המוזיקה דרמטית, מדברים על "מרדפים" אחרי סירות דיג שחרגו מן התחום המותר, חיל הים צריך "להחזיר את הפורעים לשטחם". פורעים? דייגים שמבקשים למצוא דגה מעבר לחוף המדולדל שלהם הם "פורעים"?

כך פועלת תעמולה שלטונית על אזרחי ישראל. הכל בערוץ מסחרי, לכאורה "חופשי" מכבלי השלטון.

סירת דייגים אחרי "טיפול" של חיל הים, מרץ 2014. צילום: אי-אף-פי

מעניין להשוות את המדיניות של שנות האלפיים עם המדיניות מלפני 40 שנה, ברצועת עזה שנכבשה זה עתה, ולתוכה הוטל המנהל האזרחי הישראלי, בניסיון "להקל" על האזרחים תוך כדי המאבק בהתנגדות החמושה. בראיון שהעניק לאחרונה סא"ל (מיל.) יצחק איני עבאדי, מושל עזה דאז, ליזהר באר, הוא אומר את הדברים הבאים:

"בתיאום הקמתי ועד דייגים שהוא היה, מבחינתי, הגורם שהוציא אל הפועל בקרב הדייגים בעזה בעצמם, את המגבלות שהחלטנו עליהם. לא אני, עם חיילים שומרים על זה, אלא הם קיבלו על עצמם להיות השוטרים של מתי, איפה, לאיזה עומק, באיזה שעות, מתי מותר לצאת, מתי חוזרים. כלומר, צריך איזשהו נוהל כדי לצאת לחדש את הדיג. ונורא רציתי, לא באמצעות של פרסום הוראה צבאית שאם אתה עובר אותה – עברת. אלא לעשות שהפיקוח על אותם הגבלות – שלאט לאט הסרנו מהן יותר ויותר, כדי לאפשר דיג יותר עמוק, כולל לילה עם לוקסים – אז הם קיבלו על עצמם. למה הם קיבלו על עצמם? כי הם רצו לאכול! זה דבר  כל כך אלמנטרי. כלומר, זאת היתה נקודה שהיתה לאורך כל הדרך נכונה –  יש מה להפסיד. נתחיל מהדברים הקטנים; ועד דייגים. להביא דגים."

מה השתנה מאז? לא הרבה. אז התפיסה היתה לתת לעזתים למשטר את עצמם תחת עינינו הפקוחה; היום התפיסה היא למשטר אותם בעצמנו. אז כהיום, הכובש מתפאר בהגדלת טווח הדייג כאקט של גדלות נפש. אולי השינוי העיקרי הוא שאז המושל הצבאי לא ראה לעצמו מטרה להרעיב ולדכא את אוכלוסית עזה, ואילו היום צה"ל נוהג ברצועה – מן הים ומן היבשה – כמי שזו מטרתו העיקרית (ראו לעניין הזה את הוראותיו של משה דיין למפקד נפת חאן-יונס ב-1972). הקצינים כמובן מכחישים זאת מכל וכל; אבל הסובלנות המופלגת שלהם כלפי גובה המחיר ההומניטרי שנגבה מתושבי עזה מעידה כאלף עדים אחרת.

מציאות בלתי נסבלת כ"פיתרון"

המצור על עזה הורג. זה לא מצור הגנתי, זאת לא מערכת פסיבית. זאת מערכת תוקפנית, אקט מלחמתי מתמשך, שילוב של הטכנולוגיה המתקדמת ביותר וחיילים וקצינים שלא רואים מולם בני אדם, רק "איום קיומי". המצור התוקפני פולש אל השטח הנצור ופותח באש על הנצורים שאינם חמושים – מעשה שגרה מדי שבוע ושבוע. מה שהתקשורת והפוליטיקה הישראלית מטאטאות מתחת לשטיח – "נזק אגבי", "מחיר מצער אבל בלתי נמנע" – הוא העיקר. זהו שינוי הפרספקטיבה הנחוץ כל כך לישראלים כדי להתחיל להבין את עזה. המצור התוקפני לא יכול להיתפס בשום אופן כנגזרת הכרחית של צרכי הביטחון הישראליים. ואכן, הוא אינו נתפס כך, לא בעזה ולא ברוב מדינות העולם. ישראלים שסבורים שכדי שהם ישנו בטוחים צריך להעלות מדי שבוע קורבן דם –  צעיר פלסטיני עם כדור בראש או בבטן – חיים בשקר עצמי עמוק. גם מי שסבור שריסוק החקלאות והדיג ודירדור לעוני של עשרות אלפי משפחות בעזה הם מחיר נסבל – חי בשקר לא פחות עמוק (עם מי שאינו רואה עצמו אחראי בכלל לכל זה אין לי כבר דיאלוג).

מקומה הראוי של הצווחה "אז מה אתה מציע" הוא בסוף, בשוליים. זאת משום שהצווחה הזאת ממלאת את מרכז הבמה כבר יותר מעשור, ומשתיקה כל התחלה של דיון ביקורתי על היחס לעזה. באופן כללי ועקרוני, וגם במקרה הזה – מותר וצריך למתוח ביקורת על כל מעשה נבלה או עוול גם אם אין לנו מושג איך ייראה התיקון. מותר וצריך לחשוף את האמת הלא נעימה, את אחריותנו לפשעים שנעשים בשם "הביטחון" ולא להתכרבל בספיקת ידיים מיתממת – "אבל מה אתה מציע".

אנשים שאין להם מה להציע לא פטורים מהכרת האמת או מאחריות מוסרית. אנשים שמסרבים לשקול מה אפשר להציע כי מראש תחמו את גבולות הדיון לתוך כוונות הרובים – עוד פטורים פחות מכך.

ההכחשה של הישראלים לאחריותם לפשעים שישראל מבצעת בעזה היא כה עמוקה, עד שכל הסטה של המבט אל אזור הנוחות של ויכוחי האולפנים בנוסח "מה אתה מציע" היא בגדר מעילה בתפקיד האזרחי שלנו; שיתוף פעולה עם אותה הכחשה. לכן אין לי שום כוונה לפתוח את הדיון הזה כאן (מגיבים, ראו הוזהרתם). מה שאני ואחרים מציעים בנאלי, ידוע משכבר, מוכר לעייפה – ולא נוסה אף פעם: הסדרה אמיתית מול החמאס. יש עם מי לדבר, יש על מה לדבר, ויש הוכחות ותיעוד למכביר. אני רק אפנה את המעוניינים לפוסט הזה שבו סוכמה העמדה הזאת. להפנות לכל הפוסטים שבהם תועד המאמץ השיטתי של ישראל לסכל כל סיכוי להסדרה מול החמאס, ולוודא שאין פרטנר פלסטיני – אי אפשר. הם רבים מדי. מה השתנה מאז? כלום. חוץ מזה שהחמאס מיתן את האמנה שלו ומקבל כעת רשמית את גבולות 67' כהסדר זמני ("הוכחה" נוספת לטבעו הזדוני בפרשנות הישראלית המקובלת, שתמיד תעדיף להקריב את ההווה על מזבח אחרית הימים).

הדברים האלה נכתבים על רקע משבר החשמל החמור ברצועת עזה. הישראלים מתים על המשבר הזה, שפתאום הביא למסכיהם תמונות לא שכיחות של אומללות מתוך הרצועה. הם מתים עליו כי הוא מאשש את אמונתם העקבית ש"רק הפלסטינים אשמים במצבם". הנה מקרה שבו באמת יש לצד פלסטיני אחד (הרשות) אחריות כבדה לאומללות של הצד השני (תושבי הרצועה). כאן פחות או יותר נעצרת החשיבה הפוליטית שלנו; היא לא תעז להציץ מעבר למחסום התודעתי שעליו הקונצנזוס עומד. לוּ תציץ מעבר לו, היא עוד עלולה לגלות את אחריותה שלה: האחריות הישירה של ישראל לכך שיותר מעשור אחרי ההתנתקות וחצי יובל מאז שנכבשה, אין ברצועת עזה משק חשמל עצמאי. מי שטיפח את התלות ודיכא כל סימן לעצמאות כלכלית היה הכובש, שהכחיש וממשיך להכחיש את חלקו באסונם של העזתים.

ובכן, לא נדבר על החשמל, אלא רק על ירי הצלפים, ופגזי ספינות חיל הים, והרעלת השדות בריסוס מהאוויר, ופלישות הבולדוזרים. נדבר רק על שגרת המצור שהורגת בני אדם באכזריות לא-אישית, בדייקנות קרת רוח, והופכת את אדמתם לשממה ואת פרנסתם לשורש עקר ויבש, ומתבוננת לפעמים בהשתוממות, לפעמים בשעמום, כיצד הם ממשיכים להסתער על הגדר, על הים, אנשים רעבים שאין להם מה להפסיד, זולת חיי דלות ושעבוד. נמשיך לדבר עליהם ולהראות אותם. ונפסיק לדבר על עצמנו.

15 ביוני 2017 / עידן לנדו

למה אין כתיבת טבע בעברית?

[דברים בערב השקה ל"הבז", בית קפה "הנסיך הקטן", 12.6.17]

ההופעה של "הבז" בעברית היא אירוע חריג במיוחד. בעוד שבאנגליה ובכלל בעולם האנגלוסקסי ישנה מסורת ארוכה ומפוארת של כתיבה על הטבע, בעברית אין כל מסורת כזאת. גם על רקע המסורת האנגלית, "הבז" היה ייחודי הן בשפה שלו והן בטשטוש המכוון של עמדת הדובר, שמתמזגת בהדרגה עם מושא התצפית. אבל בעברית החריגות היא כפולה שכן, כאמור, אין שום מסורת, שום רקע שכנגדו אפשר להציב את החיבור הזה. כיוון שעל "הבז" עצמו כבר כתבתי וגם דיברו כאן, אני רוצה להתעכב דווקא על העניין המתמיה הזה.

למה אין מסורת של כתיבה על הטבע בעברית? שימו לב שאפילו אין שם נוח לסוגה הזאת: "כתיבת טבע" נשמע הרבה יותר מאולץ מ-nature writing. עשיתי חיפוש בגוגל על "כתיבת טבע בעברית", "כתיבה על הטבע בעברית"; אפילו לא תוצאה אחת. היכנסו לכל חנות ספרים גדולה באמריקה או באנגליה ותמצאו שם כמה מדפים גדולים שמוקדשים רק לסוגה הזאת. החל מת'ורו ועד לימינו, יש כתיבה עלית – בכך אני מתכוון לכתיבה שמתעלה על התיעוד הפשוט – על נופים כמו יערות ניו-אינגלנד, חופי הפרא של קליפורניה, מדבריות יוטה, על ציפורים ולוטרות ולוויתנים. שמות כמו ג'ון מויר, רייצ'ל קרסון, וויליאם האדסון מוכרים לכל יודע ספר אנגלי, וחלקם זכו גם למעמד מיתולוגי בתרבות. הסוגה המכובדת הזאת משכה אליה לא רק סופרים אלא גם מדענים ידועי שם (אדוארד וילסון) ומדינאים (תיאודור רווזוולט חיבר כמה ספרי טבע).

בספרות ובשירה העברית אפשר למצוא התייחסויות לטבע וגם לפרקים תיאורים יפים שלו (כמו אצל ס. יזהר, מאיר שלו, שאול טשרניחובסקי ואסתר ראב). אבל לא לכך הכוונה בסוגת כתיבת הטבע, כשם שאין הכוונה לכותבים כמו ג'ק לונדון וטד יוז. הכותב בסוגה הזאת איננו מספר סיפור, ותיאור הטבע איננו משתלב בדבר מה גדול יותר; הוא העניין עצמו ואין בלתו. יותר מכך, הכותב הזה הגיע אל הכתיבה מתחומים שונים ומשונים – צפרות, טיפוס הרים, ביולוגיה, שימור יערות וכד' – ובדרך כלל אין לו מעמד כסופר או משורר מחוץ לסוגה הזאת. להבדיל מן הסוגות הבדיוניות, בכתיבת הטבע ישנו גרעין תיעודי מוצק. הכותב הוא, לפני הכל, עד לבריאה, לא בורא עולמות בפני עצמו.

כתיבה כזאת, אני חושב, נעדרת לגמרי מן העברית. העובדה הזאת מתמיהה גם אחרי שמנפים כמה הסברים חלקיים מאד. למשל, שהטבע הארץ ישראלי לא עשיר ועצום כמו זה שבאנגליה או באמריקה, שכתיבה מודרנית בעברית בכלל היא עניין חדש יחסית, ועוד יותר חדשה היא הנוכחות של העברית בארץ ישראל. ההסברים האלה לא מניחים את הדעת. שהרי יש כתיבה ענפה מאד על הטבע הארץ הישראלי, אלא שהיא שייכת לסוגה שונה לחלוטין: ידיעת הארץ ומדריכי טיולים. תיכף נדבר על הקטגוריה הזאת. ובאשר לנוכחות המאוחרת של העברית – זו מסתבר לא עיכבה בעדן של סוגות אחרות שזכו כאן לפריחה אינטנסיבית, כגון רומנים שבוחנים את "שאלות הדור", רומן המשפחה, שירה פוליטית, אפילו פנטזיה ומדע בדיוני מקוריים יש הרבה יותר מאשר כתיבה על הטבע בעברית.

אני חושב שיש מספר סיבות להיעדר הבולט של כתיבת טבע בעברית. רמז ראשון אפשר לקבל אם נהרהר לרגע במה שמאפיין את ספרי "ידיעת הארץ", שמספרם כידוע עצום ורב. מהי העמדה הבסיסית של הכותב שם, מהי עמדת הקורא? ובכן, הכותב מוסר לקורא מידע שימושי. חלק ניכר מן המידע קשור להסטוריה של המרחב, לגיאוגרפיה ולארכיאולוגיה שלו. כשמסתכלים מקרוב, אין שם כל כך הרבה "טבע", ודאי שלא במובן של כתיבת הטבע האנגלוסקסית. אין צורך לומר שאחת המטרות המוצהרות, לפחות של חלק ניכר מן הסוגה הזאת, היא חניכה ציונית, השרשת הקשר עם הארץ, פרוייקט שהיה נחוץ במיוחד בתקופה שבהן רוב האוכלוסיה היהודית לא היתה ילידית ולא ספגה את הקשר הזה באופן אורגני מילדות.

אבל גם כשהמטרה המוצהרת איננה חינוך לציונות, האופן שבו מתפרשת "אהבת הארץ" בסוגה הזאת שונה מאד מן האופן שבו נגלה הטבע בכתיבה האנגלית. אם אני צריך להעמיד את הניגוד על שתי מלים, הייתי בוחר בניכוס מול התבוננות. ספרי ידיעת הארץ, במידה שהם מספרים לך על הטבע, מסכמים לך ומעבירים לבעלותך מידע על הצומח והחי בסביבה. זה לא בהכרח מידע מכלי ראשון, והתרשמויותיו של הכותב אינן ממין העניין. אני חוזר על האבחנה הפשוטה: אין בעברית ספרים שבהם הכותב פשוט יוצא אל הטבע ומתאר לעינינו, בשפה מדויקת ורגישה, את הנוף ובעלי החיים שבו. בספרי ידיעת הארץ, מה שחשוב הוא שהקורא יידע, כי ידע הוא נכס שימושי, והסוגה הזאת היא ביסודה פדגוגית. לכן לא יתעכבו על ציפור בודדת, אלא ימנו את כל סוגי הציפורים שמקננות באזור שאליו יצאת לטייל, ויפרטו מהן עונות הדגירה והנדידה שלהן, מהו מזונן וכדומה. מה שיש כאן זאת אריזה של מידע בחבילות קלות לקליטה; לא תיאור ולא התבוננות באירועים חולפים וחד-פעמיים בטבע.

הנה משפט שצד את עיני מיומני התצפיות של בייקר (חלקים נבחרים מהם פורסמו בכרך שמכנס את כל כתביו):

"A feeling of great exhilaration possesed me, like a sudden lungful of purer air. The great pointlessness of it, the non-sense of nature, was beautiful, and no one else would know it again, exactly as we knew it at that moment."

זאת כמוסה מרוכזת של חווית המתבונן בטבע: ההתפעמות; היופי הלא-שימושי, היופי שבאי-שימושיות, שבחוסר התכליתיות; והחד-פעמיות של הרגע.

סתם טבע, לא אילוסטרציה.

לעומת זאת, הטבע של סוגת "ידיעת הארץ" אינו קיים כשלעצמו; הוא אינו יישות כבירה שאופפת את האדם, אדישה לקיומו, יפה עד כאב באדישותה, שוקקת חיים גלויים לחלוטין ובו זמנית חידתיים. לא ולא; ה"טבע" הארצישראלי הוא מפה מסועפת של תלים ארכיאולוגיים, אתרי מורשת, תזכורות לזכות האבות על הארץ, מסלולי הליכה, למשפחות, למיטיבי לכת, מתאים גם לאופניים, לא מעגלי, כן מעגלי, אפשר לעצור באמצע בפונדק של שלומי, אל תשכחו להצטלם בקצה הצוק, בירידה ניקח את השביל הירוק ונגיע לחורשה עם ספסלי עץ. אפשר לעשות שם הפסקת אוכל או להמשיך לצומת ולשבת באוהל האירוח הבדואי. סמיר מאד נחמד ואפילו יש לו עברית טובה!

"הטבע" של "ידיעת הארץ" הוא תפאורה עצומה, שכל כולה המתנה דרוכה להאיר את הבמה שבה נחגג הדבר העיקרי: האדם. ובעיקר האדם היהודי.

מתחת לזה רוחשת העוינות הבסיסית של היהדות אל הטבע, ואני חושב שבין שאר הטעמים והסלידות שהורישו הטקסטים היהודים הקאנוניים לספרות העברית, גם העוינות הזאת נשארה. הטבע הגולמי, הלא-מרוסן, הטבע הזה מעולם לא היה נוכח בארון הספרים היהודי. אם יש בו עניין כלשהו, הרי זה רק לתפארת האל: "יהללוהו שמים וארץ ימים וכל רומש בם" (תהלים ס"ט, ל"ה); "נהרות ימחאו כף, יחד הרים ירננו" (תהלים צ"ח, ח'). פרקים שלמים בתהלים מונים את תופעות הטבע השונות הנגלות לאדם, רק כדי למצוא בהן עדות וראיה לכוחו ושליטתו של אלוהים בעולם. התפיסה הזאת מושרשת עמוק מאד בעולם האורתודוקסי והשפעתה ניכרת גם ברמה היומיומית, למשל בדפי שאלות ותשובות שנוגעים לתופעות הטבע.

על פי התפיסה הזאת, השתקעות אמיתית בטבע כשלעצמו היא סטיה פגאנית. אותו רגש של התפעמות, רגע של אקסטזה שנחווית בנוכחות בעלי חיים או תופעת טבע מרהיבה – אסור להם לרחף סתם כך בחלל; הם חייבים להיות מגוייסים לתכלית נעלה יותר, טרנסצנדנטית, סמויה מן העין. במידה שהדת תכיר בהם (וכאמור, באגפים היותר תורניים של היהדות, הרגשות האלה עצמם הם בגדר שיקוץ), היא תמיר אותם לחוויה מיסטית שמצביעה על הסדר האלוהי ביקום. הטבע הוא אילוסטרציה; התפעמות שאינה מובילה ליראה דתית היא עבודת אלילים. אני מניח שהמומחים ממני יכולים להצביע על יוצאים מן הכלל, אבל אני בספק אם יחלקו עלי שזהו אומנם הכלל – זהו הדיוקן הרוחני של היהדות כפי שהיא מוכרת לרובנו.

התקרבות אמפתית אל החיה, בדומה למה שבייקר מנסה לעשות ב"הבז", היא כבר בגדר טירוף. עולם החי כולו מגוייס בשפת המקורות לכינויי גנאי, וקיים מדרג ברור בין האדם, בעל הנשמה, לבין החיה, שכולה גשמיות. רק אדם שמתכחש ליסוד הרוחני שבו יבקש להיהפך לחיה (התרבות משחדת אותנו לחשוב "יירד למדרגת חיה", כאילו יש מדרגות בטבע), או ליתר דיוק, להחצין את צידו החייתי. אנתרופוצנטריזם כזה איננו ייחודי ליהדות ומאפיין את כל הדתות המונותיאיסטיות. הדתות האלה, בניגוד אולי לדימוי הרווח, מושתתות על האדרת האדם ולא על האדרת האל; רעיון ההשגחה האישית, שלפיו האל הכל יכול, בורא היקום, המושל בכל חי וצומח, מתעניין במעשים הפרטיים של כל אחד מאיתנו וגם מתחשבן איתנו לאחר המוות – הרעיון הזה הוא מגלומניה אנושית מחרידה. יחד עם זאת, בהקשר היהודי במיוחד, הסלידה האנתרופוצנטרית מעולם הטבע מקבלת משנה תוקף מסדרה של ניגודים יסודיים: חיה-אדם, טבע-עיר, יצר-מצווה, גוף-נשמה, יופי פיזי-מסירות נפש.

כתיבת הטבע במסורת האנגלוסקסית מתרכזת בצד הראשון של כל הניגודים האלה, לא בתור סרח עודף לצד השני, לא בתור מדרגה שמובילה אליו, ולא בתור מסך שמסתיר אותו. הבז הספציפי הזה, פלג המים הספציפי הזה, הרוח הנושבת על פני המישור הספציפי הזה כאן ועכשיו – הם הם העניין. אותם יש לתאר במדויק, לא להחמיץ אף פרט (אף כי תמיד השפה תקרטע במגושם אחרי החוויה), מתוך אהבה אמיתית אל החומר ואל האור ואל האוויר ואל המים, מתוך השתאות מתמדת על השתנותם. הדבר האחרון שמעניין את המתבונן האמיתי בטבע זה הוא עצמו, השבט שלו או הלאום שלו; הרי כל תשוקתו היא למצוא מפלט מן הכלא הזה של האנושי והחברתי, לכונן מחדש את הברית הקדומה עם ידידיו בעלי הכנף, או הזוחלים, או השוחים במים. זאת עמדה של ענווה מובנת מאליה, תחושת אפסות טבעית, לא מדכאת בכלל, אדרבא, יש בה דווקא עונג פשוט. האם צריך לומר איפה ניצבת הנפש הישראלית ביחס אליה?

האדם היהודי-ישראלי שואל: מה בצע לי בכל הטבע הזה אם הוא לא מאשר מחדש את שלל הזיקות שלי מחוצה לו (להסטוריה, לדת, ללאום)? האדם המתבונן שואל: מה בצע לי ב"טבע" שרק מאשר מחדש את שלל הזיקות שלי מחוצה לו?

"הבז" של בייקר הוא שיעור נפלא שנחוץ לכולנו בדה-אינסטרומנטליזציה של הטבע: איך לחדול מראיית הטבע ככלי ומשאב ולהתחיל לראות בו טוב כשלעצמו. זהו לקחה העיקרי של כתיבת הטבע במיטבה. קשה להפריז בחשיבות של הלקח הזה בעולם כל כך תועלתני, נצלני ואנתרופוצנטרי כשלנו. קריאה דרוכה בתיאורים חיים ומרגשים של הטבע היא בו זמנית שיעור בפסיכולוגיה של הענווה, באתיקה של הזדהות אמפתית, באקולוגיה של הנפש – וכל זה עוד מעבר לשיעור הפשוט בספרות יפה. אבל רגע, עכשיו אני חוטא בעצמי בתועלתנות מסדר שני, משדל אתכם לקריאה באמצעות כל מיני יתרונות ורווחים. אם כך פשוט תקראו, תקראו סתם, את הטקסטים האלה שמתבוננים בטבע, ואז גם אולי תראו אותו אחרת, ותכתבו אותו אחרת, ותעשו תיקון בעצמכם ובעולם.

8 ביוני 2017 / עידן לנדו

ערב השקה לספר "הבז"

בואו, בואו. ושתפו את דף האירוע.

%d בלוגרים אהבו את זה: