דילוג לתוכן
26 באוקטובר 2020 / עידן לנדו

לא שלום ולא נעליים: מדריך לחמוצים

 

אלה ימים משונים מאד לדיפלומטיה האזורית. לכאורה, אנו נמצאים בתקופה חסרת-תקדים שבה חזית הסירוב הערבית נסדקת והולכת; מדינה אחר מדינה חותמת על הסכמי נורמליזציה עם ישראל, בחסות השושבין האמריקאי. מצד שני, פעמי השלום אינם חודרים אל הלב, והציבור מתבונן מרוחק, מסויג, במה שמצטייר כתיאטרון מבוים היטב של שני שליטים פופוליסטיים, אולי בסוף דרכם, שמותירים אחריהם אדמה חרוכה ואלפי קורבנות מגיפה. והציבור גם תמה איך זה שכל הדיבורים על שלום מתנקזים במוקדם או במאוחר לעסקאות נשק ומכירת מטוסי קרב קטלניים. זה מה שיביא שלום?

אני מאמין שהסנטימנט הציבורי מדויק; זהו אכן תיאטרון. מה שחסר בשיח הציבורי הוא נרטיב חלופי לכזבי השלום, נרטיב שיארגן באופן שונה את שרשרת האירועים הדרמטית בחודשים האחרונים. כמו תמיד, חלק ניכר מן העובדות הרלוונטיות מועלם לחלוטין מן הדיווחים, ומה שמדווח מקבל מיסגור תעמולתי ומסולף.

בתור התחלה, כדאי להיפטר מן המילה "שלום". גם "נורמליזציה" היא מילה אורווליאנית, אלא אם כן הכוונה היא שהתחמשות עד שינייך והיערכות למלחמה היא מצב נורמלי. אנו עדים לסדרה של בריתות צבאיות במשולש ארה"ב-ישראל-מדינות המפרץ (עם סודאן כשלוחה של האמירויות, על כך בהמשך), שמטרתן ברורה: העצמה צבאית של הכוחות המיועדים להשתתף בקואליציה נגד איראן. קטאר היא ככל הנראה הבאה בתור; הזמנת האף-35 שלה כבר על המדף.

ברקע עומדת ההסלמה מול איראן. ארה"ב של טראמפ חותרת בעקביות לביטול הסכם הגרעין אחרי שפרשה ממנו באופן חד-צדדי, בניגוד לעמדת שאר המעצמות. טראמפ גם הבהיר שהאופציה הצבאית על השולחן והטיל וטו על ניסיון חקיקה להגביל אותו בניהול מלחמה מול איראן. כל הסימנים מצביעים על כך שפניו של ממשל טראמפ להכרעה מהירה של איראן – בין אם בשדה הקרב ובין אם בהטלת סנקציות נוספות שייאכפו באמצעים צבאיים.

הדברים האלה נכתבים שבוע ימים בדיוק לפני הבחירות בארה"ב. חילופי ממשל עשויים לשנות חלק מן המגמות אך לא את כולן. ביידן יהיה מרוסן יותר בגישתו לאיראן, וכבר הצהיר שלא יסייע למלחמה שמנהלת סעודיה בתימן. מצד שני, שלא יהיה ספק: מדינות המפרץ הסוניות, וסעודיה בראשן, הן בנות ברית אמיצות של ארה"ב מזה 50 שנה, בזכות מאגרי הנפט שלהן. הברית האמיצה שטוו פומפאו וקושנר עם הסעודים והאמיראתים תהיה נכס לכל ממשל אמריקאי עתידי.   

כמובן, מדיניות החוץ האמריקאית היא, לפני הכל ומעבר לחלוקה השטחית בין רפובליקאים לדמוקרטים, ראש חץ של תעשיות הנשק. כך היה תמיד, וממשל טראמפ אינו שונה במאומה, למעט העובדה המבורכת שהוא פחות צבוע; העסקאות אינן מתחת לשולחן אלא על השולחן עצמו, למעשה השולחן הוא-הוא עסקה, השלום הוא "deal" ומשני צידי טראמפ, כמו גם מצדדיו של נתניהו, מחייכים בסיפוק בעלי המניות של לוקהיד-מרטין, NSO ועוד.

אפשר לפרק את רשימת המוטבים של "עסקי השלום" האזוריים לשלושה צירים:

  • תעשיות הנשק
  • חברות הסייבר
  • תאגידי האנרגיה

תעשיות הנשק האמריקאיות מספקות יותר משליש מעסקות הנשק הבינלאומיות, ובשנתיים האחרונות רווחיהן זינקו בעשרות אחוזים הודות למכירות בהיקפים חסרי תקדים למדינות המפרץ והמזרח התיכון; מחצית מייצוא הנשק האמריקאי מופנית למזרח התיכון, ו-22% ממנו רק לערב הסעודית. חלק מן הנשק הזה "זולג" דווקא לאויבי ארה"ב כמו אל-קאעידה או מיליציות פרו-איראניות; אנליסטים תמימים מתייחסים לכך כאל באג מצער, במקום להבין שזהו פיצ'ר הכרחי במערכת שחייבת לתדלק את עצמה כל הזמן. ארה"ב חייבת להמשיך למכור נשק למדינות וגורמים עוינים זה לזה על מנת לפרנס את מירוץ החימוש, אחרת מעיין הרכש הצבאי ייבש. מטוסי האף-35 – הסוכריה האחרונה שהושלכה לארגז החול של הפעוטות הלוחמניים – הם רק החוליה האחרונה בשרשרת, לעת עתה.

[במאמר מוסגר: כל השיח הביקורתי-לכאורה סביב "בגידת נתניהו" – שכביכול אישר מכירת צוללות ומטוסים מתקדמים למדינות ערב – מדכא עד עפר. ההנחה הביטחוניסטית הנדושה היא שישראל חייבת תמיד לרכוש את הטכנולוגיה הצבאית המשוכללת ביותר, אחרת… אחרת מה? כאן נעצר הדיון ומושתק. שהרי יש אופציות לא פחות יעילות להשיג ביטחון ארוך טווח, רק שהן דורשות חשיבה מדינית לא-צבאית, לא-לעומתית, שוחרת פיוס והסדרים ששני הצדדים מרוויחים מהם. העיסוק האובססיבי בשאלה "למה אישרו להם אף-35?" משרת מטרה יחידה: למנוע כל דיון בשאלה "למה אנחנו בכלל צריכים אף-35"? זה דיון בתוך הלופ, לא מחוצה לו. כמו בכל תחרות פטריוטיות אחרת, גם בה השמאל מועד לכישלון].

גם ציר הסייבר הישראלי במדינות המפרץ כוסה בהרחבה – חברות כמו NSO, קנדירו, סלברייט ועוד מבצעות פרוייקטים רחבי-היקף של מעקב וציתות אחר מתנגדי משטר ברודנויות המפרץ. היחסים האלה התנהלו בחשאיות-למחצה עד לחתימת ההסכמים, וכעת הם יוצאים לאוויר הפתוח. השינוי הזה משמעותי שכן הוא מבטל את הצורך במסלולים עוקפים וחוסך הרבה תסבוכות ומבוכות לשחקנים בשוק עתיר-הממון הזה (כמו הפרשה הזאת למשל).

ציר האנרגיה נחשף רק לאחרונה, עם חדירתו של תאגיד הענק "שברון" למזרח התיכון, ברכישת "נובל אנרג'י", חדירה שהמתינה להסכמי הנורמליזציה בין מדינות המפרץ לישראל. כמו כן דווח על הסכם שנחתם בין קצא"א לאיחוד האמירויות על שינוע נפט דרך מפרץ אילת. אלו הן שתי התפתחויות דרמטיות, בעלות השלכות שליליות כבדות, הן כלכלית (על המשק הישראלי) והן סביבתית (על מפרץ אילת); הדיון הציבורי עליהן, עד כה, כמעט ולא קיים, ומי שרוצה ללמוד על הרקורד המפלצתי של "שברון" נגד פעילי סביבה צריך לחפש זאת באנגלית.

במקום סקירה נרחבת של שלושת הצירים האלה, החלטתי לספר את הסיפור שלהם דרך כותרות העיתונים בלבד. כל אחד מוזמן כמובן להיכנס לכתבות (בלחיצה על הכותרת) כדי לקבל מידע נוסף. אבל נדמה לי שהרצף הזה, כשלעצמו, כבר מספר סיפור מאד ברור ולכיד, שונה מאד מגן השושנים שפורח בטורי הפרשנות ובאולפני הטלוויזיה. לאחר רצף הכותרות, אוסיף כמה מילים על בני הברית של ישראל בגיאופוליטיקה המתהווה לנגד עינינו. התמונה שתצטייר צריכה לעורר התנגדות בכל אזרח ישראלי שוחר צדק ושלום.

הכותרות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מצרים-סעודיה-אמירויות: ציר הריאקציה הרצחני

סדרת ההסכמים שישראל חתמה עליהם באחרונה הופכת אותה לשותפה בציר המשטרים הכי דכאניים ואלימים במזרח התיכון. להחלטה כזאת יש השלכות כבדות שגם הן, כמובן, אינן נזכרות במילה בתקשורת. בנקודה זו אני כבר מזהה את השאלה שמבעבעת בחלק מן הקוראים: ומה לגבי רדיפת ההומואים על ידי החמאס? ומה עם השלטון בירדן? מה, רק עם דמוקרטיות ליברליות מותר לחתום הסכמים?

לא, לא ולא. אני אגיע לכל השאלות האלה, אבל בסוף. חשוב שהן יהיו בסוף, משום שהעלתן בשלב הראשוני שבו עדיין מנסים לדבר על העובדות, על כל העובדות, מטרתה אחת: להשתיק את הדיבור הזה. ואני מתעקש שחשוב לקיים את הדיון הפתוח על טיב המשטרים שישראל הסתפחה אליהם, חיוני לדעת מה קורה שם ואיך הם נתפסים בכלל העולם הערבי – בלי קשר לשאלה (שכן, גם אליה נגיע בסוף, אבל בצורה מושכלת יותר) האם נכון או לא נכון לחתום איתם על הסכמי נורמליזציה. חשוב לדעת מה האמירויות מעוללות בתימן לא פחות – וכנראה גם יותר – ממחיר סופ"ש במלון בדובאי. גם זה שיקול בשאלה האם לנרמל יחסים עם משטרים כאלה; העלמת השיקול הזה מן הדיון הציבורי מעקרת אותו מכל ערך.

מצרים. במצרים של גנרל אל-סיסי שורר שלטון טרור, שהחריף מאז הוכרז מצב חירום ללא הגבלה באפריל 2017: מעצרים המוניים, היעלמויות של פעילי אופוזיציה, ואלפי גזרי דין מוות, כולל לילדים, כך שמצרים כעת בעשירייה הראשונה בעולם בשיעור ההוצאות להורג. בחסות המלחמה של השלטון בדאע"ש בחצי האי סיני בוצעו פשעים מחרידים נגד האוכלוסיה הבדואית המקומית – רציחות, עינויים, הרס בתים סיטוני. הפגנות נגד המשטר מפוזרות ביד קשה ומארגניהן נשלחים למאסר. מאז 2017 נסגרו יותר מ-600 כלי תקשורת ואתרי זכויות אדם במצרים; ועוד ועוד.

סעודיה. שלטון הטרור של משפחת בית סעוד הוא דיקטטורה איסלמית שמדכאת נשים ולהט"בים באופן שגרתי. רק לפני שנה התאפשר לנשים בממלכה להוציא דרכון באופן עצמאי. סעודיה מובילה את הקואליציה שלוחמת נגד החות'ים בתימן מאז 2015, מלחמת דמים שגבתה כבר יותר מ-110 אלף קורבנות, רובם מידי הקואליציה, מתוכם כ-12 אלף אזרחים. פשעי מלחמה נגד אזרחים הם עניין יומיומי במלחמה הזאת, בתמיכה גלויה של ארה"ב.

איחוד האמירויות. יותר מ-90% מאוכלוסיית האמירויות הם מהגרי עבודה, שניצבים כלכלית וחברתית הרחק מתחת לשכבת המלוכה ואנשי העסקים האמירתיים. סדרה של תחקירים ודו"חות מן העשור האחרון תיעדו את תעשיית העבדים הזאת – המונח "עבדים" מופיע במקור, הוא לא שלי – שקבורה מתחת למלונות הנוצצים של דובאי. אופוזיציה פוליטית נדרסת ביד קשה, ובהצלחה מסחררת, הודות לטכנולוגיות מעקב ישראליות. האמירויות הן שותף בכיר בקואליציה נגד תימן, וכוחותיהם מבצעים שם מעצרים שרירותיים, עינויים וגם אונס. תושב כבוד באמירויות הוא מיודענו מוחמד דחלאן, איש עסקים ציני ומושחת שיש המנבאים את שובו לשטחים על כנפי הנורמליזציה (וכידוני האמירויות וארה"ב) כמחליפו של עבאס. דחלאן מספק יחידות של שכירי חרב לאמירויות בתימן ומשמש איש הקשר להשקעות העצומות של האמירויות בסרביה, ובכללן עסקאות נשק בשווי של מאות מיליוני דולרים; סרביה מתפקדת כתחנת ממסר חשאית לחלק מן הנשק, שחוזר סיבובית למזרח התיכון.

בחריין. בחריין היא אחת המדינות המבודדות בעולם עקב איסור מוחלט של השלטונות על תקשורת עצמאית במדינה. פעילי זכויות אדם נכלאים ומעונים דרך שגרה בבתי סוהר ידועים לשמצה, ואזרחותם של מאות מהם נשללה. אנסים פטורים מעונש בבחריין אם הם מתחתנים עם הקורבן. בחריין שותפה בקואליציה נגד תימן ורוכשת נשק מארה"ב במיליארדי דולרים. במדינה מופעל מערך מסועף של מעקב דיגיטלי פולשני נגד אזרחים הנחשדים בעמדות ביקורתיות; ישראל כמובן מספקת חלק ניכר מהטכנולוגיה.    

סודן. סודן עברה טלטלות רבות בעשור האחרון, מאוריינטציה איראנית, דרך אוריינטציה טורקית, ועד למעמדה הנוכחי – בפועל, מדינת חסות של האמירויות, שסיפקה יותר מ-10,000 שכירי חרב למלחמה המלוכלכת של האמירויות וסעודיה בתימן. באפריל 2019 הודח הרודן עומר אל-באשיר בהפיכה צבאית שמומנה ודורבנה בכסף אמיראתי. ההפיכה "רכבה" על מחאה עממית רחבת-היקף לדמוקרטיזציה של השלטון, אך בפועל כוננה תחת באשיר רודנות צבאית חדשה (בדיוק כמו שאל-סיסי עלה לשלטון במצרים), בהנהגת הגנרלים שפיקחו והוציאו לפועל את מעשי הזוועה של מיליציות הג'נג'וויד בדארפור; אלה חיסלו את שאריות המחאה בטבח חארטום ביוני 2019 – שנה בלבד לפני שהחלו בשיחות הנורמליזציה עם האמריקאים והישראלים. פרשנים ציינו כי התמיכה של סעודיה והאמירויות בסודן ניזונה גם מן החשש מפני התעוררות דמוקרטית בתוכן. רק קמצוץ מכל הפוליטיקה האפלה הזאת הסתנן לתקשורת הישראלית בחודשים האחרונים (זו בעיקר חוגגת על האפשרות לשגר בחזרה לסודן כמה מאות פליטים אומללים). אני ממליץ בחום על מאמרה של ענבל בן יהודה ב"עין השביעית" שממלא את החסר.  

הפלסטינים. זהו הפיל הנעלם שניצב באמצע החדר. אחת המטרות הברורות של "עסקת המאה" היתה להוריד מעל סדר היום האזורי את שאלה העצמאות הפלסטינית, ולהחליפה בסדר יום תאגידי-גלובלי, שבמסגרתו הפלסטינים ישמשו כוח עבודה זול ("מודרניזציה וקידמה", בעגה הקושנרית). שבירת חזית הסירוב הערבית לא שינתה באופן מהותי את העובדה שהסולידריות הכלל-ערבית עם העניין הפלסטיני היתה מאז ומעולם דגל רטורי נטול תוכן; אלא שעתה גם הדגל אופסן. שום דבר בנורמליזציות האלה אינו מקדם יחסים נורמליים עם שכנינו כאן, להיפך: המסר הכללי הוא שגם כמדינה כובשת ומשעבדת מזה יותר ממחצית המאה, ישראל היא חברה מכובדת במועדון העסקים הגלובלי. הישראלים מעדיפים שלא לדעת דבר על הדם הנוטף בחדריו האחוריים של אותו מועדון; אבל עדיין, מה לעשות, תקועים עם עם פלסטיני שתובע את חירותו ואדמתו. כדברי עו"ד מיכאל ספרד:

"ישראל מסתובבת בחוג הסילון כמו אותו ראש ארגון פשע הלבוש בטוב טעם ומריח מבושם יוקרתי, אבל כולם רואים את שיחות הטלפון העצבניות שהוא מנהל ואת האקדח שמבצבץ ממקטורנו, ויודעים שכספיו — כספי דמים הם. ישראל נאלצת להשקיע כל העת משאבים והון פוליטי בשימור ההתעלמות הבינלאומית מפשעיה, לעשות יד אחת עם מנהיגים רודניים ולטפח יחסים עם מדינות מצורעות. תחזוק הכיבוש והאפרטהייד מחייב אותנו בחברוּת בעולם התחתון הבינלאומי; הוא מצריך מאתנו לחיות חיי פשע."

לשאלת המוסר בדיפלומטיה

יש שיטה שטחית להחריד לנפנף החוצה את כל השיקולים האלה, והיא הולכת בערך כך. בשלב ראשון, אומר-קובע המגיב שאין מקום לשיקולי מוסר בפוליטיקה וממילא הכל ריאל-פוליטיק קר ומחושב; בשלב שני, הוא מצביע על כך שישראל חתמה בעבר הסכמים עם משטרים/יישויות לא דמוקרטיות בעליל (מצרים, ירדן, הרש"פ), ועל כן, על מה בכלל המהומה?

את התגובה הזאת צריך לפרק בשני צעדים זריזים. הטענה הראשונה מופרכת. ודאי וודאי שמוסר נכנס בדיפלומטיה בינלאומית כל הזמן: גם באופן מניעתי, כמו החלטות אמברגו על מדינות שמבצעות פשעי מלחמה – וגם באופן יוזם, כמו מימון שוטף לארגוני זכויות אדם. אפשר לטעון שגם המהלכים האלה אינם נפרשים באופן שוויוני בשל שיקולים "פוליטיים", אבל ברור שבהיעדר שיקולים מוסריים לחלוטין, החלטות כאלה לא היו באות לעולם. המלחמה נגד הנאצים או נגד רוצחים כמו פול פוט גם היא ניזונה משיקולי מוסר.

הטענה השניה מציירת "איש קש" שכביכול דורש להפעיל רק שיקולי מוסר בדיפלומטיה (ולכן, לכאורה, נקלע לבעיה כשמדובר בהסכמי השלום שישראל חתמה עם משטרים לא דמוקרטיים). אבל אף אחד לא באמת מחזיק בעמדה טהרנית ומטופשת כזאת. דיפלומטיה היא מעשה מרכבה מסובך שצריך לנווט בין שלל שיקולים, מוסריים ופרגמטיים, צבאיים וכלכליים, אנושיים וחברתיים, מן העבר ומן ההווה וגם מן העתיד הבלתי נודע. זאת ועוד, חתימת הסכמי שלום עם מדינות או ישויות אויבות הגובלות בישראל וכבר הקיזו את דמה בסבבי מלחמה קודמים היא לפני הכל צו מוסרי: את מלחמות העתיד צריך למנוע כדי להציל חיים. הצו הזה אינו נופל במשקלו ואולי עולה על השיקול של "אסור לתת לגיטימציה לשלטון שרודף להט"בים". ערב הסכם השלום עם מצרים השמאל כולו, עד אגפיו הקיצוניים ביותר, תמך בבגין ולא הלקה אותו בהאשמות מופרכות.

רק שהשלום עם מצרים רחוק מאד מן ההסכם שנחתם עם סודן. וכתבים מדיניים שמפנטזים את "משק כנפי ההסטוריה" משקרים לעצמם ולקהלם. כל ישראלי צריך לשאול את עצמו בכנות: את מי משרת ההסכם הזה, ובמי הוא פוגע? סודן נכנסה אליו בבירור כדי לחמוק מעול החובות העצומים שלה; היא עשתה זאת כמשטר בובות שמפעל מרחוק; מי שחתום על ההסכם הם פושעי מלחמה שקורבנותיהם מסתובבים בינינו, פליטים מסודאן; חלקם עלולים לשוב אל התופת שממנה נחלצו. ומה הרוויחה ישראל? קיצור של כמה שעות בטיסות לדרום אמריקה?

אה, כן, ביצור הציר האנטי-איראני. גם על זה צריך לדבר – מה פירוש הציר הזה, מי מחמם את העימות מול איראן ומי חפץ בהורדת גובה הלהבות; כמה מן העימות הזה פנימי למפרץ וכמה ממנו מיוצא בציניות למדינות חסות אזוריות? מי מתפרנס כלכלית או פוליטית מתידלוק המיתוס של המפלצת האיראנית; מי עשה מזה קריירה של עשרות שנים; מי הזהיר מן הגרעין האיראני, חזור והזהר זה 40 שנה ויותר, סומך על האמנזיה הישראלית המוכרת? כל אלה נושאים שאין להם סיכוי לקבל במה בשיח הישראלי.

"חגיגת השלום" של ממשלת נתניהו זוכה לרוח גבית מעוררת קבס בתקשורת. רפורטר מצוין כמו ברק רביד, מרגע שהוא חובש את כובע הפרשן, הופך לשופר נלעג של מסרים חלולים ומדווח בקדחתנות על כל אמירה תפלה של פקיד מצד זה או אחר כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים; אף התייחסות לשאלות בסיסיות כמו מי מרוויח ומי מפסיד מן ההסכמים, מה לציבור הישראלי והערבי ולדילים שנסגרים בין מיליארדרים ותאגידי נשק ואנרגיה, ומה המחיר האנושי של כל זה. וזה עוד עיתונאי "שמאלן".

ומחשבה עצובה אחת לסיכום. בהציבה את עצמה בחזית המשטרים הריאקציוניים והרצחניים ביותר במזרח התיכון, ישראל רק מלבה את להבות השנאה כלפיה באזור: לא בקרב המנהיגים המושחתים שאת נאמנותם היא קונה דרך השפעתה בוושינגטון, אלא בקרב הציבור הערבי בכללותו. הציבור הזה רואה ויודע ומבין היטב מי הם אויבי החופש והשוויון במשטרים שרומסים אותו, ומי מסייעים בביצור שלטון האימים שלהם – בפתיחת הדלת לעסקאות נשק, באספקת מערכות למעקב ולפריצה של מכשירים סלולאריים, בהתפחת כיסיהן של משפחות המלוכה המפרציות. והרי המנהיגים יודחו, כמו שזה קורה, ולא את כולם נוכל לשחד עד סוף הימים; גם הממשל האמריקני לא יפעל לאורך ימים כמשרד אינטרסים ישראלי.

הדברים מוכרים וידועים. חנה ארנדט היתה מן הראשונים שהצביעו על הקשר הגורדי, הבל-יינתק, בין מנהיגי הציונים לבין המעצמות שבחשו בפלשתינה – הרצל והסולטן הטורקי, וייצמן והבריטים, בן גוריון והנשיא טרומן – ותוצאותיו ההרסניות. "כעת גם הציונים אינם מכירים מכירים מקום טוב יותר מבחינה פוליטית משדולות בעלי השררה, ובסיס איתן יותר להסכמים משירותיהם הטובים כסוכנים של אינטרסים זרים", כתבה ב-1944 ("הציונות – בחינה מחדש"). עמדה זו התגלגלה אל הביקורת העקבית שהשמיע ארגון "מצפן" נגד הברית המזוהמת בין ממשלות ישראל, האימפריאליזם המערבי וה"ריאקציה הערבית" – משטרי הטרור שמחצו את ההתעוררות הדמוקרטית במזרח התיכון עם תום העידן הקולוניאלי.

ישראל יושבת בתוך העולם הערבי ואיתו עליה להתפייס; קודם כל עם העם הפלסטיני, אחר כך עם השאר. איזו מורשת מותירים נתניהו והסכמי הנורמליזציה שלו, עם אוליגרכיות מושחתות ואכזריות, לישראלים שיחיו כאן אחריו? איך יצמחו מהם פיוס והבנה בין הישראלים לבין עמי האזור שרואים, פעם אחר פעם, כיצד ישראל ניצבת לצד סוכני המוות והדיכוי, ואף פעם לא שוקלת, אפילו לא לרגע, להתייצב לצד המדוכאים (או לפחות לשבת בשקט בצד)?

13 באוגוסט 2020 / עידן לנדו

בריונות שלטונית מופרטת למשימות מלוכלכות: מבט רוחבי

(פוסט ארוך; מפת דרכים בהמשך)

פתיחה: NSO כמשל

בשנה האחרונה נדמה היה שחברת הסייבר ההתקפי הישראלית, NSO, לא יורדת מהכותרות. בתחילת השנה גויסה לשורות החברה, בחיפזון ניכר, הצנזורית הצבאית הראשית, תא"ל אריאלה בן-אברהם, לתפקיד מנהלת קשרי הציבור: המו"מ החל עוד טרם פשטה בן-אברהם את מדיה, ולצורך המעבר לחברה אף הוקדמה פרישתה. ימים ספורים לאחר מכן גויס ל-NSO שרון שלום, ראש מטה משרד הביטחון שמונה על ידי השר ליברמן, לתפקיד מנהל מערך המדיניות הבינלאומית של החברה. חודשיים קודם לכן החליפה החברה את משרד יחסי הציבור שלה ל-MFU, בבעלותו של עודד הרשקוביץ', סגן דובר צה"ל לשעבר.

מעניין, לא? בתוך חודשיים מקימה NSO מערך חדש של קשרי חוץ, על טהרת יוצאי מערכת הביטחון. לא סתם יוצאים, אלא יוצאים טריים מאד. ההקשר המיידי ברור: NSO מצאה את עצמה תחת מתקפת דעת קהל לאחר שקורבנות מערכת המעקב שהיא מכרה התחילו לצאת לאור היום וגם לתבוע אותה, כולל כמה קורבנות שלא מומלץ להתעסק איתם. החיים הנוחים בחשכת עולם הצללים של העסקות הבטחוניות התפוגגו. למרבה המבוכה, טכנולוגית המעקב של NSO נחשפה לא רק במדינות עולם שלישי אלא גם בספרד ובפולין, שם נעשה בה שימוש נגד אופוזיציה פוליטית לגיטימית. המשחק השתנה.

אלא שאת הקשרים ההדוקים של NSO עם הקהילה הבטחונית הישראלית צריך לבחון בהקשר רחב ועמוק יותר, שקודם לגילויים האחרונים.

ההקשר הזה הוא מערכת של אינטרסים שלובים בין החברה לבין ממשלות ישראל, שמוצאות את עצמן יותר ויותר מבודדות בעולם המערבי; ממשלות שנאלצות להסתמך בהצבעות באו"ם ובשאר פורומים בינלאומיים על אצבעותיהן של מדינות מפוקפקות יותר ויותר. בהקשר הזה מלבלבים היחסים הדיפלומטיים של ישראל עם המשטרים הרודניים במפרץ הפרסי, בדרום אמריקה ובאפריקה. ואיזו תמורה נאה יותר מטכנולוגיות מעקב וניטור יכולה ישראל להציע לאותם משטרים? קבלו רישיון ייצוא למשטר המטונף הזה, מציעה המדינה ל-NSO  (ולא רק לה). אתם תרוויחו עשרות מיליוני דולרים, אנחנו נרוויח שותפים נאמנים לדרכנו המדינית.

עד כמה הדוקה הסימביוזה הזאת אפשר היה ללמוד מכך שבתביעתה של "אמנסטי" לשלול את רישיון הייצוא של תוכנת "פגסוס" הפולשנית של NSO (שהביאה לרדיפתם ולכידתם של פעילי זכויות אדם במדינות רבות), מדינת ישראל דרשה לקיים את הדיון בדלתיים סגורות. למדינה ול-NSO יש סודות משותפים והם לא רוצים לחשוף אותם. בית המשפט נענה, ובכך אישר את מה שרחש מתחת לפני השטח: אין הפרדה אמיתית בין האינטרסים הבטחוניים של ישראל בייצוא סייבר התקפי לבין האינטרסים העסקיים של NSO. יד רוחצת יד בדמם של חפים מפשע.

שותפות הדרך הזאת קיבלה ביטוי גרוטסקי כשבאחת התביעות נגדה החברה טען מנכ"ל NSO, שלו חוליו, שהתובעים הם "ארגונים עוינים, אשר פועלים נגדנו כחלק ממערכה רחבה, שמטרתה לגרום נזק הן לחברה עצמה והן למדינת ישראל." הגנת האנטישמיות הרפלכסיבית של ההסברה הישראלית הפכה למרכיב יסוד ביחסי הציבור של החברה. ראוי לציין שלמהלך הזה יש שותף שלישי – קבוצת "ידיעות אחרונות". העיתון מדווח בשקידה על "הרדיפות אחרי NSO" ברחבי העולם ולאחרונה אף הגדיל לעשות והעניק טור דעה במקום מובלט למנכ"ל החברה, שלו חוליו, שבו הסביר חוליו מדוע חשוב כל כך לעקוב אחרי חולי הקורונה בישראל באמצעות מערכת המעקב שחברתו מספקת. יחסי ציבור באדיבות מוזס, את התמורה עלינו לנחש. הפיתול האחרון בריקוד המושחת של NSO עם הממסד הישראלי הוא הגילוי שנשיאת החברה, שירי דולב, היא חברתה הקרובה של איילת שקד (יקירת "ידיעות אחרונות"), ומכרה של השר בנט עצמו.

מקור: "כלכליסט"

על ההיסטוריה המלוכלכת של NSO  כבר נכתב לא מעט, ואני גאה בחלקי הצנוע בחשיפתה. NSO כמובן לא לבד – יש עוד רבות כמוה, וכל אחת מהן גוררת אחריה שובל מצחין של פשעים בשירות משטרים רודניים. לפני שנה וחצי פירסם ה"ניו-יורקר" תחקיר נרחב על "סיי-גרופ" הישראלית ומלחמתה בפעילי BDS פלסטיניים בארה"ב. החברה הפעילה יוצאי מוסד ואמ"ן לשעבר כדי לרגל אחרי פעילי BDS ולאסוף מידע אישי ומביך עליהם (למשל, לחשוף מוסלמי מוצהר בשתיית אלכוהול). בין גילויי התחקיר היתה מעורבותו הישירה של יועץ רה"מ לביטחון לאומי דאז, יעקב עמידרור, בפעילות הזאת. עמידרור הסביר: "הממשלה הישראלית לא נמצאת שם, ואני חשבתי שאם אנשים פרטיים מוכנים לעשות זאת, אפשר לעזור להם." זהו משפט מפתח שמסכם יפה את מנגנון הפעולה המשטרי שעומד במוקד הפוסט הזה.

הסקירה הזאת מאפשרת לנו לזקק פרופיל מסוים של התנהלות ארגונית מול השלטון אך בעיקר גם מטעם השלטון. כפי שנראה, הפרופיל הזה שב ועולה במדויק בשורה של חברות ועמותות הפועלות לכאורה בשדות שונים לחלוטין. הקו העובר ביניהן סמוי מן העין, אך מרגע שהוא נחשף, קשה להתעלם ממנו. לפרופיל הזה אין שם או זהות מוכרת, וגם זה מקשה על זיהויו. נקרא לו כך: בריונות שלטונית מופרטת לעבודות מלוכלכות. ובקיצור נוח יותר, בשמ"ל. המונח הזה אמור לכלול בתוכו גם אבל לא רק את מושג ה-Gongo, שחל על עמותות מגזר שלישי הנשלטות באופן סמוי בידי השלטון. הוא רחב יותר בהכילו גם חברות פרטיות וישויות חצי-ציבוריות, וספציפי יותר בהתייחסו לאורח הפעולה הבריוני, החסין מעונש, של כל אותם ארגונים.

לפני שנמשיך, כמה הערות מתודיות על הפוסט הארוך הזה, אחד הארוכים בבלוג. מדוע יש בכלל צורך בפוסטים ארוכים – על כך כבר עניתי במקום אחר. לפוסט הנוכחי יש שתי מטרות, וסביר להניח שכל אחת מהן תשרת קהל קוראים קצת שונה. המטרה הראשונה היא תיאורית-אמפירית: ליצור מעין בסיס נתונים, או בסיס ידע, מקושר ככל האפשר למקורות ראשוניים, בנושא ארגוני הבשמ"ל בישראל. ריכוז שכזה במקום אחד, ככל הידוע לי, לא קיים. יש הרבה מאד חומר עיתונאי, חלקו מעולה באמת, בנוגע לארגונים ולעמותות שיידונו כאן. אבל מטיבו של חומר כזה שהוא נעוץ בזמן מסוים, ואין בו צבירת פרספקטיבה והבנה שאפשר להפיק רק מהתבוננות אנכית, לאורך הזמן, בפעילות של אותם גופים. פרספקטיבה כזאת נבנית כאן, במטרה שהידע הזה, שיש בו חשיבות פוליטית רבה, יהיה שמיש ונגיש לכל מי שחפץ בו. על NSO, על עמותת "רגבים", ועוד.

המטרה השניה של הפוסט היא אנליטית-תיאורטית: לייצר מבט רוחבי על תופעת הבשמ"לים, לזהות את קווי הדמיון ביניהם ולחלץ מתוכם מעין פרופיל קבוע, קוד פעולה חוזר ונשנה, שמכוחו הם מתארגנים. היכולת לזהות פרופיל שכזה בעתיד היא מיומנות בעלת ערך בגיבושה של תודעה פוליטית-ביקורתית. היא תאפשר לנו להבחין בסדר בתוך הכאוס, ומתוך כך, תקל עלינו להתמודד עם שפע של עובדות ואירועים, בלתי-קשורים לכאורה, אך למעשה, ביטוי של תבנית עמוקה יותר. אין צורך לומר שיכולת כזאת נחוצה עוד יותר בעידן הפייק-ניוז שבו האזרח נדרש לא רק לארגן את העובדות האמיתיות לכדי תבנית ממשמעת אלא גם, ובו-זמנית, לסנן החוצה "עובדות" מזוייפות.

קונקרטית, אני מציע שלוש דרכים לקרוא את הפוסט:

  1. אם אתם כבר חכמים ויודעים את התורה כולה, ושוחים בחומר, הציצו בפתיחה ובסיום, קחו את המסקנות מן המוכן, והמשיכו הלאה. לא באתי לחדש למי שכבר יודע הכל.
  1. אם אתם מכירים רק חלק מן החומר – למשל, יודעים את כל תולדות עמותת אלע"ד, אבל לא כל כך מכירים את NGO מוניטור – דלגו ללא נקיפות מצפון אל החלקים הפחות מוכרים לכם. הפוסט בנוי בצורה מודולרית ותוכלו לעקוב אחרי כל חלק מבלי לקרוא את החלקים האחרים.
  1. אם רוב החומר לא מוכר לכם, או אם אתם סתם אנשים יסודיים שאוהבים לקרוא מאל"ף עד ת"ו, אני דוחק בכם לעשות זאת ללא היסוס, שכן בשבילכם במיוחד הפוסט נכתב. רק המלצה אחת: אל תנסו לבלוע אותו בביס אחד. קראו אותו בחלקים, לאורך כמה ימים, וכך תפיקו ממנו את המירב.

בשמ"ל: קווים לדמותו

המילים "בריונות שלטונית" אינן מקריות, ומטרתן להסב את תשומת הלב מפעילותה של החברה או העמותה, הנתפסת ברגיל כמונעת מאינטרסים פנימיים שלה בלבד – עסקיים או אידאולוגיים – אל יד מכוונת מצד השלטון, שעושה בה שימוש למטרותיו. על היתרונות שמפיק השלטון מפעולה "מרחוק" שכזאת נעמוד בהמשך. לעת עתה חשוב להבין ש"היד המכוונת" יכולה להתגלם בשלל צורות שונות, עקיפות יותר או פחות, ואין זה נדרש כלל (למרות שלעתים קרובות גם זה קורה) שיהיה לדבר ביטוי מפורש. לא פחות חשוב להבין שהעובדה כי נציגי החברה או העמותה מדבררים את עצמם או אפילו מכחישים כל קשר מהותי לשלטון – אינה מעלה ואינה מורידה לשאלת הקשרים המהותיים שלהם אליו. אלה ייבחנו לאור מעשים, מדיניות, החלטות או הימנעות מכוונת מהחלטות.

אם כן, מהו פרופיל הפעולה של ארגונים של בריונות שלטונית מופרטת לעבודות מלוכלכות? המרכיבים הבאים חוזרים ונשנים בהם:

  • עבודה מלוכלכת
  • התנהלות עבריינית
  • הסתרה וחוסר שקיפות
  • דלת מסתובבת לממסד
  • צינור תקציבי לממסד
  • גיבוי משפטי מן הממסד
  • חיבוק אידאולוגי מן הממסד

כל המאפיינים האלה הודגמו כבר בפסקאות הפתיחה שהוקדשו לחברת NSO, והאמת ניתנת להיאמר, שמגיעה לחברה הזאת תודה גדולה על כך שבתקופה קצרה כל כך הצליחה להציף לפני השטח פרופיל עבודה שעל הסתרתו עמלו שורה שלמה של ארגונים במשך שנים. כעת קל יותר להבחין בו, גם במקומות אחרים. לאורך כל הפוסט הזה, המאפיינים האלה יוזכרו באות מובלטת בכל פעם שניתקל בראיות לקיומם. 

בחרתי דווקא לפתוח ב-NSO, דוגמה לא שגרתית לבשמ"ל, ולא בדוגמת הכתר, המוכרת לכל – "אם תרצו". זאת מכיוון שמנגנון הפעולה של "אם תרצו" כבר גלוי וידוע ופורסם במקומות רבים; מדובר במיליציה מופרטת של הליכוד. הנה ריכוז תזכורות קצרצר.

ב-2007 שלח לנתניהו מייסד התנועה, רונן שובל, "תכנית פעולה" להפלת אהוד אולמרט; ב-2008 תרם ל"אם תרצו" יואב הורביץ, ראש מטה הליכוד, 74 אלף שקלים; גם קרן סגל לישראל, של האחים פאליק, תורמת מרכזית לנתניהו, תרמה באותה שנה ל"אם תרצו" סכום של 190 אלף שקלים; בין השנים 2011-2013 קיבלה התנועה כ-113 אלף שקלים מקרן עצמאות, שבראשה עומד קנת אברמוביץ', יו"ר ידידי הליכוד בארה"ב ותורם חשוב לנתניהו; ויש עוד, למי שמעוניין לגלות (הקרדיט ל"בלוק הדמוקרטי").

במהלך השנים הריצה "אם תרצו" שורה של קמפיינים לרדיפה ונידוי נגד "שתולים", נגד של קולות ביקורתיים באקדמיה, בעולם התרבות, במערכת המשפט ועוד. הקמפיינים האלה זכו לחיבוק ממסדי רצוף: שרים וח"כים של הימין מצטטים "ניירות עמדה" של הארגון כאילו מדובר במחקרים רציניים, ומהדהדים פייק-ניוז שלהם. התנועה פועלת בכל מערכת בחירות לטובת הליכוד, ולאחרונה נחשף שקבוצת "החולצות הלבנות" משכונת רחביה בירושלים אינה אלא שם סתרים נוסף לפעילי "אם תרצו" (שתמיד מעדיפים לפעול דרך פרוקסי, ממש כפי שהשלטון פועל דרכם) שמטרתם לחבל במחאה נגד נתניהו.

 

נניח ל"אם תרצו", ונפנה כעת לארגונים ועמותות אחרים שפועלים בתבנית הבשמ"ל. חלק הארי של הפוסט עוסק בשישה ארגוני בשמ"ל: NSO, אלע"ד ו"עטרת כוהנים" (שניים שהם אחד לצורך הדיון), "קלע שלמה", "רגבים", NGO מוניטור, והחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית. הפרק האחרון של הפוסט עוסק, באופן תמציתי יותר, בארבעה ארגוני בשמ"ל נוספים: "אופק להתיישבות", "התנועה למשילות ודמוקרטיה", "שורת הדין" ו"עד כאן". יש כמובן עוד, שלא הזכרתי.

מסיבות מובנות, התמקדתי בארגוני בשמ"ל שפועלים בתחום הביטחוני ובתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך ברור שהמודל הבסיסי קיים גם בזירות אחרות, למשל בתחומי החינוך והבריאות, ואפשר למצוא לו דוגמאות לא מעטות תחת הכותרת של "נזקי ההפרטה". פונקציות שלטוניות מובהקות, כמו שירותי בריאות וקביעת תכני לימודים נמסרו לידיהן של חברות פרטיות ואלה נוקטות לא פעם מדיניות ברוטלית לצורך מיקסום רווחים: ניצול עובדים, העלמת עין מפגמי בטיחות, גבייה לא מוצדקת של עמלות שירות מן האזרח וכדומה. את איסוף הנתונים וניתוחם בזירות האלה אני משאיר לאחרים.

אלע"ד ו"עטרת כוהנים" כעמותות בשמ"ל

שתי זרועות של נישול והתנחלות מפעיל השלטון בשכונות מזרח ירושלים: עמותות אלע"ד ו"עטרת כוהנים". אלע"ד פועלת בעיקר בשכונת סילואן אבל שולחת את ידיה בעוד אתרים מסביב להר הבית.

המשימה הלאומית של עמותת אלע"ד בסילואן היא השתלטות על כמה שיותר אדמות פלסטיניות והעברתן לידיים יהודיות, עם או בלי איצטלה ארכיאולוגית; וביסוס הקשר הבלעדי של העם היהודי למורשת ההסטורית של האתר. בשנים הראשונות לפעולתה, בין 1986-1992, אלע"ד פעלה במישור הנדל"ני בלבד, דרך שני ערוצים: השתלטות על נכסי "נפקדים" ורכישת נכסים מקק"ל. הבסיס המשפטי ל"נפקדות" תושבים ממזרח ירושלים ביום סיפוחה היה בעייתי מלכתחילה (תושבים שלא זזו ממקומם הפכו ל"נפקדים" בן לילה) וספג ביקורת מצד שופטים שאינם חשודים בשמאלנות, כמו מאיר שמגר ומני מזוז; לפני מספר שנים נתן בג"ץ הכשר מסריח להחלת החוק במזרח ירושלים, תוך גלגול האחריות להפעלתו המתונה והזהירה על השלטון – אותו שלטון שמעלליו העידו בו בבירור כי "מתינות וזהירות" בנישול פלסטינים הן ממנו והלאה.

לא זו בלבד שהחוק עצמו זועק למרומים בחוסר צידקתו, גם החלתו היתה נגועה בשחיתות ומירמה, שכן עמותות הימין עשו שימוש נרחב בעדויות כוזבות לביסוס ה"נפקדות": משת"פים שתיפקדו כ"מצהירים סדרתיים" (תמורת תשלום) ועל בסיס עדויותיהם העביר האפוטרופוס הכללי את הנכסים לידי אלע"ד ו"עטרת כוהנים". השיטה הזאת נחשפה בדו"ח שהכין מנכ"ל משרד המשפטים ב-1992, חיים קלוגמן, שקבע, בין השאר, כי האפוטרופוס על נכסי נפקדים לא ערך כל ביקורת על אמיתות התצהירים שסיפקו אנשי העמותות לפני הכרזת ה"נפקדות" ולא איפשר כל טיעוני נגד; חלק מהתצהירים נחתמו מול עורכי הדין של העמותות, רבים מהם על ידי מצהיר סדרתי שהוכח כבלתי אמין; לא נערך כל מכרז על הזכויות בנכסים, והם יועדו לקבוצה מצומצמת מאד של עמותות ימין. ועדה המשותפת לחברת "עמידר" ומשרד השיכון החליטה למי יוחכרו או יושכרו הנכסים; בוועדה ישבו נציגי אלע"ד, כמו המנכ"ל דוד בארי, שהיו מעורבים ב"סימון" הנכסים כנפקדים. כסף שיועד לעולים חדשים ולמשפחות במצוקה הועבר לעמותות; ועוד.

השיטה השניה להשתלטות על אדמות בסילואן התבססה על רכישה מקק"ל, בסכומים סמליים, של נכסים שהיו בבעלות יהודית בתחילת המאה ה-20. בנכסים אלה התגוררו, כמובן, תושבים פלסטיניים במשך עשרות שנים. מנכ"ל אלעד, דוד בארי, הגיע להסכם עם קק"ל – מאחורי גבם של התושבים – שהוא יאתר נכסים כאלה, ובתמורה תפנה קק"ל את דיירי הבתים, תעניק לאלע"ד שכירות מוגנת בנכס, וזו מצידה תדאג לפיצוי הדיירים הפלסטיניים המקוריים.

בפועל, קק"ל ואלע"ד פועלות ביד אחת לסילוק תושבים פלסטיניים משטחי הגן הלאומי "עיר דוד" – גן לאומי שפלש לשכונה קיימת, נזכיר, ולא התושבים פלשו אליו. ב-2005 סולקו כך 20 בני משפחת ג'וזלן (שהצילו יהודים בפרעות תרפ"ט), ואחרי מאבק נוסף של קק"ל ואלע"ד, אישר בג"ץ את פינוים של 18 בני משפחת סומרין על בסיס דומה. כרגיל, הידיים ידי המדינה והקול – עורך הדין שפועל מטעם קק"ל – הוא קול אלע"ד. גם הפינויים האלה מבוססים על אי צדק עקרוני: מסמכי בעלות יהודית מלפני קום המדינה שבית המשפט מכיר בתוקפם, הכרה שלעולם לא תינתן למסמכי בעלות ערביים על נכסים במערב ירושלים מאותה תקופה. לפטנט הגזעני הזה יש שם משפטי מהוגן ותמים-למראה, "חוק הסדרי משפט ומנהל" משנת 1970.

דו"ח קלוגמן נגנז כלא היה, והמציאות לא השתנתה. מסתבר שלא רק האפוטרופוס על נכסי נפקדים חש חיבה עמוקה לאלע"ד. ב-2006 פירסם מבקר המדינה דו"ח חריף על התנהלות מופקרת של עוד רשויות מדינה – רשות הטבע והגנים, רשות העתיקות והחברה לפיתוח הרובע היהודי – מול אלע"ד: המדינה מסרה לאלע"ד פרוייקטים ללא מכרז, רשות העתיקות לא פיקחה על חפירות ארכיאולוגיות שביצעה אלע"ד, רט"ג לא פיקחה על ניהול הגן הלאומי "עיר דוד", והחברה לפיתוח הרובע היהודי השכירה לעמותה ללא מכרז ובמחיר זול את ניהול פיר וורן ופארק דוידסון, מהאתרים הארכיאולוגים החשובים בעיר העתיקה.

כמובן, עניין פעוט אחד חמק מתשומת ליבו של מבקר המדינה: השלטון ואלע"ד חד הם. כשרט"ג לא מפקחת על אלע"ד – בניגוד לפסיקת בג"ץ – היא בעצם לא מפקחת על עצמה. והיא לא מפקחת על עצמה כי היא לגמרי סבבה עם עצמה; פעילותה החמסנית של אלע"ד בסילואן תואמת לחלוטין את האג'נדה של רט"ג. לא ממש מפליא, כשנזכרים שמנהל מרחב ירושלים ברט"ג הוא אביתר כהן, מתנחל מעופרה (שגם הקים שני מאחזים בלתי חוקיים) שבתפקידו הקודם כיהן כראש מרכז המבקרים של אלע"ד וגם רוכש נכסים בשבילה. מאלע"ד לרט"ג ומרט"ג בשביל אלע"ד, כך פועלת הדלת המסתובבת.

עד כמה עמותות הימין פועלות בשליחות השלטון (ולא באמת כופות עליו דבר) אפשר לראות במרוכז בפרשת בטן אל הווא, שכונה צפופה בסילואן, שמאז שנת 2001 עמותת "עטרת כוהנים" שמה לה למטרה לתקוע בתוכה התנחלות יהודית גדולה – למעשה, הגדולה ביותר בכל מזרח ירושלים. לטענת העמותה, שטח של 5.2 דונם בשכונה, שעליו חיים כ-700 תושבים, היה שייך לפני יותר ממאה שנים ל"הקדש בנבנישתי", גוף יהודי של"עטרת כוהנים" אין שום קשר אליו, ובכל זאת, לאחר מסע "לחצים" במסדרונות השלטון ("לחצים" במרכאות, כי כאמור, העמותות והשלטון אינם באמת ישויות נפרדות), קיבלה העמותה לידיה את "ירושת" ההקדש. תוך זמן קצר החלה העמותה להפעיל מכבש לחצים בריוני נגד תושבים בשכונה לפנות את בתיהם.

בדיון בבג"ץ התגלה שהאפוטרופוס הכללי לא בדק כלל מי חי בשטח שהועבר לידי העמותה, ואם זכויות ההקדש חלות על הקרקע או על המבנים. כל זה לא מנע מן השופטים דפנה ברק-ארז, ענת ברון ויוסף אלרון, בסופו של דבר, להכשיר את השרץ – טרנספר של מאות פלסטינים באישור בג"ץ.

ושוב, גם כאן אין מקום לפליאה, כיצד מוסר האפוטרופוס בהתלהבות שכזאת קרקע שחיים עליה פלסטינים יותר ממאה שנה לעמותת מתנחלים. הכירו נא את האחראי על תיק מזרח ירושלים באפוטורופוס הכללי – חננאל גורפינקל – תושב נוף ציון, התנחלות-אצבע-בעין בלב שכונת ג'בל-מוכבר, פעיל "הבית היהודי" שהקים עמותה לייהוד מזרח ירושלים. בלי ספק, מועמד הגון ונטול-פניות לתפקיד ממלכתי שכל כולו טיפול בהעברת נכסים וקרקעות מידי פלסטינים ליהודים. לצידו של גורפינקל, האפוטרופוס גם משתמש בשירותי הייצוג של עו"ד אברהם משה סגל בתיקים שונים שעניינים פינוי תושבים פלסטינים. עו"ד סגל, הפלא ופלא, מייצג בו זמנית גם את "עטרת כוהנים", אלע"ד ו"רגבים" בתיקים משפטיים שונים שמטרתם זהה: לפנות תושבים פלסטינים מבתיהם. ניגוד עניינים? מה פתאום. הרי העמותות והשלטון חד הם, איך יכול השלטון להתנגד לענייניו שלו?

ובכן, מדוע לטרוח במראית-עין של הפרדה? הנה תשובתו הפיקחית של עו"ד מוהנד ג'בארה, המייצג חלק מהמשפחות הפלסטיניות בשיח ג'ראח: האפוטרופוס מספק למתנחלים שירות חשוב –  מראית עין של ממלכתיות. בית המשפט מתרשם יותר מרשות ממלכתית שתובעת פינוי מאשר מבעלים פרטיים. לכך כמובן צריך להוסיף את הצד השני – מה מרוויח האפוטרופוס – והשלטון בכלל – מבחישתן של העמותות בעסקאות נדל"ן במזרח ירושלים? התשובה ברורה: עמותות הן "פרטיות", אינן נתונות לפיקוח ציבורי, ויכולות לקדם באופן אגרסיבי מטרות אידאולוגיות הנתונות במחלוקת ציבורית, ללא כל גינוני ממלכתיות. כשדרכן צולחת, הן יקבלו את ברכתו השקטה של השלטון. כשהן מועדות פה ושם – שוחד קרקעות, עסקה לא כשרה, פעילות מחוץ לתנאי המכרז, אם היה בכלל מכרז – יכול השלטון למשוך בכתפיו ולגלגל עיניים תמימות למרומים; ידו לא היתה במעל. עסקה טובה לכולם.

גם שטחי ציבור צריך להפקיע

אלע"ד ו"עטרת כוהנים" משתלטות לא רק על נכסים פרטיים. אלע"ד במיוחד משקיעה מאמצים והון רב בהקמת פרוייקטים "תיירותיים" באגן העיר העתיקה, שהמסר הקבוע שלהם הוא: כאן תמיד היו יהודים, רק יהודים, והמקום רשום על שמנו בטאבו של הנצח. הפרוייקט הגרנדיוזי ביותר הוא "מתחם קדם" שיוקם על "חניון גבעתי" במעלה ואדי חילווה בסילואן, היישר מול חומות העיר העתיקה. על מסלול הכחש והשחיתות שבו אושר פרוייקט הגזל הזה כתבתי ארוכות; מהלך אישורו חשף שיתוף פעולה עמוק בין אלע"ד לרשות העתיקות, כשלא ברור מי מוביל את מי באף. באחרונה נחשף שאלע"ד הפעילה גם את משרד המשפטים כדי להפוך על פיה החלטה של ועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון להקטין ביותר משליש את גודל המתחם. משרד המשפטים, כצפוי, שיתף פעולה וגם סירב לחשוף את עצם שיתוף הפעולה. דילים נעשים במחשכים.

מתחם קדם יהיה בנין של 7 קומות, עם שטח בנוי של 15,000 מ"ר, שבסמוך לו תוקם תחנת רכבל ("דיסניפיקציה של ירושלים", כדברי מומחה תכנון אחד). הכל נעשה כמובן נגד המלצות אנשי מקצוע ותחת מחאות חריפות של ארכיאולוגים ואדריכלים. הרשות לפיתוח ירושלים הזמינה דו"ח כדאיות כלכלית לפרוייקט הרכבל, שעלותו מוערכת ב-200 מיליון שקל – אך סירבה לחשוף את מסקנות הדו"ח. חוסר השקיפות הזה אופייני ליחסי השלטון עם אלע"ד בפרט ועם ארגוני הבשמ"ל בכלל: למרות שאלע"ד אינה משתתפת במימון הרכבל, הוא יביא לה רווחי ענק – עשרות אלפי מבקרים שיירדו ישירות מתחנת הרכבל למתחם קדם. הפרוייקט כבר אושר בממשלה, והמכשול האחרון בפניו הוא עתירת ארכיאולוגים לבג"ץ.

דיברנו על העבודה המלוכלכת של אלע"ד, על הדלת המסתובבת לממסד, על הצינור התקציבי (הדו-כיווני – אלע"ד, אחת העמותות העשירות בארץ, מאפשרת למדינה לממש פרוייקטים שלא ניתן היה לגייס עבורם מימון ציבורי), דיברנו גם על הגיבוי המשפטי והחיבוק האידאולוגי של הממסד. נסיים בכמה תזכורות לאופייה העברייני של אלע"ד – עבריינות ברשות השלטון – ותרבות ההסתרה שאופפת אותה.

כל כך להוטה המדינה להפקיד את פיתוח וניהול האתרים הקדושים בידי אלע"ד, שלפעמים מתפלקות לה החלטות לא חוקיות. תיקון, לפעמים האי-חוקיות נחשפת. בדרך כלל היא סמויה. פרשת ניהול הגן הארכיאולוגי של רחבת הכותל (מרכז דוידסון) הביא לגבהים קומיים את הטנגו המושחת של המדינה עם אלע"ד. ראשית, הגן הועבר לניהול אלע"ד ללא כל מכרז; שנית, המדינה ערערה על ההחלטה – אותה מדינה שהחליטה להעביר מוחה נגד עצמה! – ובית משפט השלום ביטל אותה; שלישית, אלע"ד ערערה על הביטול, ובית משפט מחוזי פסק לטובתה. במבט מן החוץ – טירלול ופרטאץ'. במבט קרוב יותר נחשף ההיגיון. את הערעור של המדינה כתבה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דנה זילבר – שריד אחרון של יושרה ומחויבות לשלטון החוק במערכת. "המדינה", כלומר הרשויות שמופקדות על הטיפול ברחבת הכותל, דווקא ראו בעין יפה את השתלטות אלע"ד על רחבת הכותל. לכן לא ממש נלחמו בבית המשפט וקיבלו באהבה את פסיקתו.

ברגע של גילוי לב, עוד ב-2008, אמר מנהל הפיתוח של אלע"ד, דורון שפילמן, למירון רפופורט: "אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל, אבל בלי להיקבר תחת הבירוקרטיה הממשלתית."

דוגמאות לאופן שבו משתמשות המדינה ואלע"ד זו בזו, מתוך סימביוזה מושלמת, לא חסרות. אחת הבוטות שבהן היא הצעת חוק "גן לאומי עירוני" שאלע"ד גילגלה בכנסת בשנים האחרונות, בשיתוף ח"כ נורית קורן מהליכוד. הבעיה פשוטה: כל שטח "עיר דוד" ושכונת ואדי חילווה בסילואן נמצא בתוך גן לאומי, ועל פי חוק, אין להקים מבנים בשטחו, ודאי שלא לצורך מגורים. אבל כל עילת קיומה של אלע"ד היא ההתנחלות – הארכיאולוגיה היא מכשיר ותו לא. על כן מוצע בחוק להגדיר סוג חדש של "גן לאומי עירוני", שבשטחו יותר לבנות. שורת ההתניות להגדרה מבהירה שרק הגן הלאומי המסוים הזה ייהנה מן החוק. עמותת "עמק שווה" מבארת: מדוע לא פשוט לגרוע שטחים מן הגן הלאומי? כי אז ייהנו מאפשרות הבנייה גם התושבים הפלסטינים. עדיף להשאיר את הגדרת הגן על כנה ולהשאיר את שיקול הדעת במתן היתרי הבנייה לרט"ג, השותפה במעל. לפני שנה וחצי אושר התיקון לחוק.

מעבר לתזרים הכיבודים וההטבות הבלתי פוסק של השלטון לאלע"ד, צריך כמובן להגביל את יכולתו של הציבור להבין מה קורה. לכן מסייעת המדינה באופן פעיל לאלע"ד להסתיר את צדדיה האפלים יותר. הוזכר כבר קודם הסירוב של משרד המשפטים ושל הרשות לפיתוח ירושלים לחשוף מידע שקשור לאלע"ד. מידע רגיש במיוחד קשור לזהותם של התורמים, שאלע"ד סירבה לחשוף במשך שנים. ב-2007 אפילו שקל רשם העמותות לפרק את אלע"ד על רקע הסירוב הזה, אבל – שימו לב, הטוויסט המוכר – שנה מאוחר יותר הוענק לה אישור חריג לחיסיון התורמים. שוב – פקיד שלפי תומו דואג למנהל תקין מקבל איתות מלמעלה שתפקידו בעצם להכשיר מנהל לא תקין. אחרי מאבק ציבורי ממושך נחשפו התרומות של אלע"ד ב-2016; סכומי עתק שחלק ניכר מהן נותר בעלטה, כי מקורו בחברות קש במקלטי מס. המדינה גם סירבה תקופה ממושכת לחשוף אילו נכסים העבירה לרשות אלע"ד ו"עטרת כוהנים" ועשתה זאת רק בלחץ עתירה משפטית. בשנה האחרונה גם "עטרת כוהנים" נדרשה לשקיפות מרשם העמותות, שאף איים לפרקה; אל דאגה, ימצאו דרך להחריג גם אותה. דגלי ההתנחלויות של העמותה במזרח ירושלים מתנפנפים בגאון, אבל מסלולי המימון שלה יוותרו במחשכים. זהו "מסך העשן שמספקת המדינה לעמותות", כתב ודייק ניר חסון.

מי שנלחם בתרבות ההסתרה האופפת את פעולות המדינה בסילואן ללא הרף הוא עמותת "עמק שווה"; אלמלא התלונות והעתירות הרבות שהגישו אנשי העמותה, ספק אם היינו יודעים כל כך הרבה. גם ההצקה הזאת נמאסה על שרת המשפטים הקודמת, איילת שקד – נזכיר: אותה שרה שכפתה על המועצה הארצית לתכנון לאשר את הבנייה המורחבת במתחם קדם – וזו הוציאה לפני שנתיים צו שקובע כי עתירות משפטיות נגד רשות הטבע והגנים יידונו מעתה בבית משפט מחוזי ולא בבג"ץ. לכאורה, צעד טכני; בפועל, עוד מעטפת הגנה שהמוטב העיקרי שלה הוא אלע"ד. לצד רשות העתיקות, רט"ג היא השותף הראשי של אלע"ד בפרוייקט הייהוד של סילואן והתנכלות שיטתית לתושבים הפלסטינים במקום. רט"ג היא גם הגוף האמור "לפקח" על אלע"ד בניהול הגן הלאומי "עיר דוד"; "לפקח" ולא באמת לפקח, כידוע. העברת הדיון המשפטי לבית המשפט המחוזי (שרק ממנו, בדרך של ערעור אפשר להגיע לבג"ץ) תייקר ותסבך את פעולת הביקורת האזרחית החשובה כל כך של "עמק שווה". זאת בדיוק מטרת השכפ"ץ המנהלי שסיפקה איילת שקד לרט"ג.

אלע"ד היא אחת העמותות העשירות בארץ, ומגלגלת עשרות אם לא מאות מיליוני שקלים בשנה. אבל מימון ציבורי נותנים לא למי שצריך אלא למי שרוצים לתת, ולכן העמותה מקבלת עשרות מיליוני שקלים מן המדינה בכל שנה. חלק מגיע מן האגף לחינוך תורני במשרד החינוך, אבל העיקר מוזרם דרך רשות העתיקות: 47 מיליון שקל הוקצו ב-2018 למשך שנתיים להמשך החפירות הארכיאולוגיות בסילואן (והחיבור התת-קרקעי לעיר העתיקה), סכום של 20% מכלל תקציב רשות העתיקות. צריך לראות זאת כפשוטו: העברה תקציבית בין זרוע שלטונית אחת לשניה. כך גם יש לראות את פרס ישראל שהוענק למנכ"ל אלע"ד, דוד בארי, לפני שלוש שנים: אות הוקרה לעובד מדינה מסור, ש"מפעל חייו הוא מפעל חיינו", כדברי שר החינוך נפתלי בנט. מפעל הגזל והנישול בסילואן הוא מפעל של כולנו.

הנהגת "כחול לבן" בסיור עם מנכ"ל אלע"ד, דוד בארי, ב"עיר דוד", ינואר 2020. מקור: עמוד הפייסבוק של יועז הנדל

הציטוט הבא מסכם את העניין כולו; אי אפשר להמציא אותו. לפני כמה שנה וחצי נחנך המרכז למורשת יהודי תימן בסילואן – מיזם ברוטלי של נישול שמתכסה באיצטלה צדקנית של השבת עטרה ליושנה – ובטקס אמר השר לענייני ירושלים, זאב אלקין, את הדברים הבאים על מתי דן, ראש עמותת "עטרת כוהנים": "הכהן הגדול מכולם, חברנו מתי דן, שכולנו עובדים אצלו בממשלה ובכנסת בכל פעם שצריך להתגייס לתהליך החשוב הזה של חזרה למקומות האלו של עם ישראל."

"שכולנו עובדים אצלו בממשלה ובכנסת". והמובן מאליו הושמט: שהוא עובד גם אצלנו.

[הסקירה הזאת הותירה בצד את החשוב מכל – חייהם של הפלסטינים בסילואן תחת הדיכוי הגובר והולך של עמותות הימין והרשויות הישראליות. לא הזכרנו את הבתים הנסדקים ומתמוטטים בשל החפירות מתחתיהם, לא הזכרנו את המאבטחים הפרטיים שמפליאים מכות בנערים פלסטינים, לא הזכרנו 50 גוונים של רוע שחווים התושבים על בסיס יומי].

"קלע שלמה" ("קונצרט") כארגון בשמ"ל

חברת "קלע שלמה" הוקמה ב-2016 כזרוע הביצועית של המשרד לנושאים אסטרטגיים, במטרה לאסוף מידע ולחולל "פעילויות תודעת המונים" כנגד ארגונים ואנשים הקשורים לקמפיין ה-BDS או "דה-לגיטימציה לישראל" – הגדרה רחבה, כידוע, בפיו של השר הממונה (לשעבר), גלעד ארדן. שיטות הפעולה המפוקפקות שלה, כמו גם קשריה הסמויים עם השלטון ועם תורמים זרים, נחשפו בשורת תחקירים מאלפים של איתמר ב"ז ב"עין השביעית" וכן במגזינים יהודים בחו"ל; העיסוק התקשורתי בה בארץ היה מצומצם מאד, ויש להניח שרוב הישראלים אינם מודעים כלל לקיומה (מישן אקומפלישט, מבחינתה). ביטוי תמציתי לרעיון שבבסיס החברה נתן יוסי מלמן: "קלע שלמה הוא מעין ארגון חזית. גוף חוצץ, מעין רצועת ביטחון, ומאפשר לממשלה לבצע פעולות שונות, אך מותיר בידיה מרחב להכחשה או להתנערות ממעשיה." בין התקדימים ההיסטוריים, מלמן מזכיר את הקומינטרן הסובייטי, ה-CIA וממשלת האפרטהייד בדרום אפריקה, שמימנו כולם סוכני תעמולה, עיתונאים וסרטים, כדי להלבין את פשעיהם ולהשחיר את המבקרים. ישראל, אם כן, נמצאת בחברה טובה. במצגת של המשרד לנושאים אסטרטגיים שהוכנה לצורך גיוס התורמים מופיע השקף הבא, שאחריו אין עוד טעם להכביר מילים על מטרת הפרוייקט.

מקור: "העין השביעית"

כפי שיתברר בהמשך, "קלע שלמה" הוא, בסופו של דבר ארגון כושל. אבל הסיבות לכשלונו אינן פנים-ישראליות, וקשורות לגיוס הכספים בחו"ל. דפוס הקמתו ופעילותו לא ממש עוררו ביקורת בישראל, ואלמלא העירנות של תורמיו האמריקאים, היה פועל ללא מעצורים. על כן ראוי לדבר עליו.

ב-2018 החליט גלעד ארדן שכל הקטע המעיק הזה של שקיפות לציבור וחופש המידע לא מתאים להרפתקאות החסמב"ה של משרדו, ולכן יזם התקשרות בשווי של 128 מיליון שקל עם חברת "קלע שלמה", חברה פרטית שתוכל לבצע במחשכים את מה שמשרדו מתקשה לבצע לאור היום. אין חולק שהמשרד הממשלתי פועל דרך ובאמצעות החברה האזרחית – עניין בעייתי מראשיתו שכנראה לא הטריד את השר ארדן. בתגובת המשרד לעתירה שהוגשה נגד ההתקשרות עם "קלע שלמה", מוצהר בגלוי: "שיקול הדעת בקביעת המדיניות להובלת המערכה נגד קמפיין הדה-לגיטימציה והחרמות דנן – כמו גם שיקול הדעת לשם יישום המדיניות בפועל – ייוותרו בידי המדינה." על כך שהפרטת מיזם תודעת ההמונים פתרה את בעית השקיפות, כלומר האטימות, אפשר ללמוד מכך שהשר ארדן חזר בו מכוונתו להחריג את משרדו מחוק חופש המידע; כחברה פרטית, "קלע שלמה" אינה חייבת בדין וחשבון לציבור, ועל כן אפשר לשמור על חזות "שקופה" ככל שהדברים נוגעים למשרד עצמו. הנקודה הזאת חשובה מאין כמוה להבנת תופעת ארגוני הבשמ"ל, ואחזור אליה בפרק הסיכום.

עבור אילו שירותים ניתן התשלום ל"קלע שלמה" – את זה גם המשרד לנושאים אסטרטגיים וגם "קלע שלמה" סירבו לומר; כלומר, חלק מהגדרת התפקיד מלכתחילה היה חוסר שקיפות. אפשר להניח שהמשרד אינו רוצה "לשרוף" סוכני הסברה סמויים שפועלים עבור ישראל באופן לא רשמי בחו"ל. אחד מהם הוא חן מזיג, שעשה הכל כדי לחמוק מן החוק האמריקאי שמחייב שתדלנים של ממשלות זרות להירשם בגלוי ככאלה. שני הוא שי מסוט, פעיל הסברה שעשה הרבה בושות לישראל בבריטניה (המשרד לנושאים אסטרטגיים התנער ממנו). וישנן גם פעולות הטרדה ואיומים אמיתיות כלפי עורכי דין פלסטיניים שהגישו לבין הדין הבינלאומי בהאג תביעות נגד ישראל על פשעי מלחמה – אולי "ניסוי כלים", כהשערת יוסי מלמן. אחרי החשיפות המביכות של תחקיר אל-ג'זירה על צבא ההסברה הישראלי, המשרד לנושאים אסטרטגיים מעדיף שלא תדעו עליו כלום. בפרסומים האחרונים נחשפה שורה של גופי הסברה ישראלים הפועלים בחו"ל שקיבלו מימון מ"קלע שלמה": "מילואימניקים בחזית", Our Soldiers Speak, ועמותת "הצד השני". ההתקשרות המעניינת ביותר – 1.3 מיליון דולר – היא עם Christians United for Israel, ארגון אוונגליסטי בראשות ג'ון הייגי, כומר אנטישמי שתרם בעבר לארגון "אם תרצו". מבחינה פיננסית טהורה, אפשר לומר שכספים של משלם המיסים הישראלי הועברו ל"אם תרצו" דרך שלוש תחנות מעבר – המשרדים לעניינים אסטרטגיים, "קלע שלמה" וארגונו של ג'ון הייגי.

כחלק מאטרטגיית ההסתרה שמאפיינת את הארגון, נעשה מאמץ לטשטש את עקבות המימון שהוא מעניק לארגוני הסברה. פיתרון יצירתי שעלה בסוף השנה שעברה היה להעביר אותו בעקיפין, בדמות "מענק" מטעם קרן בראשית; כספי המענקים הגיעו מן המיליארדר רוברט קראפט ו"קלע שלמה", שתרמה מצידה 5.7 מיליון שקל. בין הזוכים במענק, לא תופתעו לשמוע, היה גם ארגון NGO  מוניטור, גוף השחרה נוסף שנגיע אליו בהמשך.

על כך שההפרדה בין המשרד לבין "קלע שלמה" היתה טכנית בלבד תעיד העובדה שמייסד החברה, תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, חלף בדלת המסתובבת והקים אותה שנה בלבד לאחר שפרש מתפקיד מנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים: פרישה לצורך הרחבת הפעילות. החיפזון ניכר גם בבקשה שהוגשה ליועץ המשפטי לממשלה לתת פטור ל"קלע שלמה" מחובת הניהול התקין שחלה על כל חברה שנתמכת על ידי הממשלה – שנתיים של פעילות חשבונאית תקינה. הפטור, כמובן, ניתן.

קופרווסר הגיע לתפקיד עם ניסיון: כבר כמנכ"ל המשרד דחף את אמ"ן לאסוף מידע על ארגוני שמאל זרים ש"פועלים נגד ישראל" (נזכיר – שם גג לכל מי שיוצא בתקיפות נגד משטר האפרטהייד והכיבוש הישראלי). בין לבין הוא חבר ב-NGO Monitor. עולם קטן.

הדלת המסתובבת לממסד לא נעצרת בקופרווסר. בגרעין המייסד של "קלע שלמה" נמנים גם דורי גולד, השגריר באו״ם לשעבר ויועצו המדיני לשעבר של נתניהו; רון פרושאוור, השגריר באו״ם לשעבר; אלוף (מיל') עמוס ידלין, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי; יו"ר המועצה לביטחון לאומי לשעבר, אלוף (מיל') יעקב עמידרור; מנכ"ל המועצה הישראלית אמריקאית (IAC) לשעבר, שגיא בלשה, שהתורם המרכזי שלה הוא שלדון אדלסון; הקונסול הישראלי לשעבר בלוס אנג'לס, אהוד דנוך; ואל"מ (מיל') אייזן, יועצת לשעבר של ראש הממשלה לתקשורת הזרה בתקופת מלחמת לבנון השנייה. עם רשימת מייסדים כזאת, קשה שלא לראות שמי שמחזיק בקלע שלמה ומיידה בעזרתו בליסטראות הסברה ב"אויבים" עלומים הוא ממשלת ישראל, או הממסד השלטוני. רק שהוא מעדיף לעשות זאת תוך הסתרת היעדים או רשימת ה"אויבים" ושיטות המאבק.

מלכתחילה, כלומר כבר בשורות החוזה שנחתם בין המשרד לנושאים אסטרטגיים לבין "קלע שלמה", הוסדר מעמדה של החברה כארגון חזית: נשלט לחלוטין בידי המדינה, תוך טשטוש העקבות. בשלבים הראשונים מנתה ועדת ההיגוי של החברה שני אנשים – היו"ר, מיכה לייקין-אבני, ומנכ"לית המשרד, סימה ואקנין-גיל. חשב המשרד מפקח על החלטות כספיות והיועצת המשפטית של המשרד מפקחת על החלטות בנושאים משפטיים. למשרד גם יש השפעה (כך בחוזה) על גיוס ופיטורי עובדים. אבל – שימו לב – כל זה אינו מידע לציבור. החוזה קובע ביובש כי " החברה "לא תציג את עצמה כשליחה או נציגה של המשרד". בחודשים האחרונים נחשפו מסמכים של ועדת ההיגוי של "קלע שלמה", ומהם התברר כי "'קלע שלמה' הוקמה כדי לשמש כמעין מסך עשן ולאפשר לארגונים בארצות אחרות לפעול כזרוע של מדינת ישראל, וזאת מבלי לחשוף את עצמם כמי שפועלים מטעם המדינה" – דברי עו"ד אור סדן מהתנועה לחופש המידע.

עוד גורם משמעותי שזהותו מוסתרת הוא עשרת הנדבנים היהודים שגויסו כדי לתרום את חציו השני של תקציב הארגון – 128 מיליון שקלים נוספים. מדוע זהותם של אלה הוסתרה? אולי משום שיש להם נציגות שווה בוועדת ההיגוי שקובעת את הקמפיינים של "קלע שלמה", והם יודעים היטב שפעילותם ב"קלע שלמה" תאלץ אותם להירשם כ"סוכנים זרים" במשרד המשפטים האמריקאי, זיהוי שארגונים יהודים לא ששים לאמץ לעצמם. בספטבר 2018 חשף איתמר ב"ז שתי קרנות אמריקאיות שמימנו את "קלע שלמה" בשנת 2017: "הקרן המרכזית לישראל" ו"קרן ישראל אחת" – שתיהן תורמות קבועות לארגוני ימין ישראלים, החל ב"אם תרצו", דרך "נשים בירוק" ועד "חוננו" ו"רגבים". סך התרומות שלהן בשנתיים הראשונות לארגון הגיע ליותר מ-7 וחצי מיליון שקלים. על אף כל זאת, כאמור, "קלע שלמה" לא הצליחה לגייס יותר מ-13 מיליון מתוך 128 מיליון השקלים שהתחייבה לגייס מתורמים, ועל כן גם התקציב מן המשרד לנושאים אסטרטגיים נעצר.

הזיהוי הפוליטי המובהק של מקורות המימון חותר תחת העמדה הרשמית של "קלע שלמה" שהוא איננו גוף פוליטי ושכל פעילותו ממלכתית למהדרין. היה צורך להסתיר אותו, והוא אכן הוסתר ממשרד המשפטים כשביקש המשרד לנושאים אסטרטגיים את אישורו להתקשרות עם החברה: "הארגון אינו בעל תפיסת עולם צבועה וידועה מראש", כתבו אז למשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דנה זילבר, ואכן קיבלו את אישורה. תפיסת העולם אולי לא היתה ידועה מראש (למי שהיה אמור לדעת אותה), אבל צבועה – בהחלט היתה, בשני המובנים.

כך או כך, הפרסומים השליליים עשו את שלהם ובאותה שנה הוחלט למתג מחדש את החברה בשם התרבותי "קונצרט". זה לא ממש עזר לקמפיין המימון, שצלע וקירטע עדיין בסוף 2018, בהיעדר תרומות מחו"ל.

והנה הטוויסט האחרון בעלילה הנפתלת: אחרי שהמשרד לנושאים אסטרטגיים הפריט את מלחמות תודעת ההמונים שלו ל"קלע שלמה", ואחרי ש"קלע שלמה" מיתגה את עצמה מחדש כ"קונצרט", נכנסה לתמונה חברה חדשה – "קשת דוד". "קשת דוד" מבצעת עבור "קונצרט" את המחקר והמידע הנחוצים לפעילותה. מדוע לא התקשרה המדינה ישירות עם "קשת דוד"? ב"שקוף" מסבירים כך: "ברגע שהמדינה לא מעבירה כסף ישירות ל"קשת דוד", העמותה לא תופיע כספק של המדינה. מי שיחפש אותה בטבלת ההתקשרויות של המשרד או יבקש מידע על הקשר של המדינה עם העמותה – לא ימצא לה זכר. במילים אחרות, התורמים שלה לא יעשו עסקים עם מדינת ישראל – אלא עם עמותה אחרת שבסך הכל חלק מתקציבה מגיע מהמדינה." ב"שקוף" משערים שהמהלך הזה גם קשור לכתף הקרה שקיבלה "קלע שלמה" מצד הארגונים היהודיים בארה"ב.

"קשת דוד" היא הסוואה מסדר שני של אותו מנגנון: שימוש בכספי ציבור וגם בתרומות כדי לנהל מאבק חשאי, בעל אופי פוליטי מובהק, נגד מבקרי ישראל. הקמתה הפכה את "קונצרט" למעטפת חשבונאית ריקה. בשנת 2018 עמדו הוצאות "קונצרט" על סך 5.3 מיליון ש"ח; כ-90% מתוכם, 4.8 מיליון ש"ח, הועברו ל"קשת דוד". זאת ועוד, ההתקשרות עם "קשת דוד" נוצרה ארבעה חודשים לפני חידוש ההתקשרות בין "קונצרט" למדינה, וכך חמקה מחובת המכרזים. בתגובה לשאלת "שקוף", השיב המשרד לנושאים אסטרטגיים כי לא הוא הקים את העמותה. הבנתם? הכסף מגיע אליה, אבל אנחנו לא יודעים מזה. כמה נוח.

מקור: "שקוף"

בדיקה משפטית שערך "שקוף" העלתה חשד רציני שהעברות הכספים ל"קשת דוד" הן בניגוד לחוק יסוד התקציב, אשר אינו מתיר "מסלולים עוקפים" (סעיף 9: "תמיכה תינתן בעד פעילות שמוסד הציבור, מבקש התמיכה, מקיים בעצמו… כספי התמיכה לא יועברו לתאגיד או לגורם אחר…"). חריגים מותרים רק לאחר שהוצא אישור ניהול תקין – אך טרם הוצא אישור כזה ל"קשת דוד". הנה לכם טביעת האצבע של הפעילות העבריינית של הבשמ"ל.

כך כתבה עו"ד רחל אדרי על זרועות התמנון של "קלע שלמה":

"הצטלבויות דרכים חשאיות כאלה, בין גורמי ממשל לאילי הון חובבי השפעה, מעלות חשש שמעבר לתכלית המוצהרת של המיזם הסודי – שבמשרד מסרבים לפרט מה הוא בדיוק כולל – שיתוף הפעולה היקר הזה נועד גם לשמר ולפתח קשרי הון-שלטון. השלטון הנוכחי למד להעביר כספי ציבור לטובת פעילויות פוליטיות, ועל הדרך לסדר ג'ובים ותקציבים לארגונים ובעלי תפקידים מהמעגלים הקרובים להם – שחקנים "אזרחיים" שמקבלים מהממשלה כסף, כבוד וכוח השפעה כדי לחזק את הממשלה מבחוץ ולעשות דברים שהפוליטיקאים ופקידי הממשל לא רוצים לעשות בעצמם.

מיזמים אפלוליים, מסרים סמויים, אישי ציבור בכירים שחיים על התפר שבין מערכות השלטון למגזר הפרטי ולבעלי ההון – כל הדברים האלה מחזקים את התחושה שאנו חיים תחת הצל של מערכת שלטונית שמתנהלת לפי חוקים משל עצמה. החוקים האלה לא תמיד גלויים, והם בוודאי לא החוקים הכתובים שעליהם מתקוטטים בכנסת. אלו חוקים אחרים, שמבוססים על מערכות יחסים אישיות וקשרים ענפים שלעתים עוברים כמו ירושה מיד ליד, מבכיר אחד למשנהו."

ישראלים רבים סבורים, בלי ספק, שה-BDS הוא אויב אכזרי שאינו בוחל באמצעים, ולכן אין לבחול גם באמצעים שנוקטים נגדו. הסברה הזאת ניטעה במוחם חזק מאד בידי סוכני תעמולה כגון בן דרור ימיני, אברי גלעד ושלל פלטפורמות שממומנות בידי המשרד לנושאים אסטרטגיים. לא אנסה כאן לשכנעם אחרת, אף כי גם הם ייאלצו להכיר בכך שחלק ניכר מפעילות המשרד מופנית דווקא כלפיהם – במטרה לעצב את עמדות הישראלים ביחס ל-BDS. המשרד לנושאים אסטרטגיים הוא, לפני הכל, משרד לתעמולת פנים. חלק מהישראלים אולי גם יופתע לגלות שארדן אינו מבחין בין חרם סלקטיבי על ההתנחלויות לבין ה-BDS וכורך את שניהם יחדיו, במילים מפורשות.

ובכן, גם מי שמאמין בלב שלם בצורך הקיומי של מדינת ישראל להיאבק ב-BDS, יוכה בתדהמה כשיגלה שמאחורי כל המלל הרב בנושא יש בעיקר אוויר חם. המשרד של ארדן ושלוחותיו האזרחיות הם בור שחור, השואב לתוכו כספי ציבור ללא בקרה, והודף כל ניסיון ביקורת בסיסמאות זקופות-קומה על "זכות הקיום שלנו" ו"מאבק באנטישמיות". אני מציע לכל מי שבאמת חושב שהמשרד הזה עושה משהו בעל ערך לעיין, באמת לעיין, בפרוטוקול הדיון בוועדת השקיפות של הכנסת, מאוקטובר 2018, שבו ניסו שוב ושוב חברי הוועדה – ללא הועיל – לקבל פיסת מידע כלשהי על השגי הפעילות, השימוש בכספים, הקריטריונים לגיוס נותני שירותים, או כל דבר אחר. מופע שומט-לסתות של טשטוש וגמגום, שאין מאחוריו שום כלום. בחודשים האחרונים לא התביישו מנהלי "קונצרט" לדרוש עוד תקציבים ממשלתיים ל"מאבק באנטישמיות הגואה על רקע מגפת הקורונה". כן כן, יש איזה מטורלל בדרום אוסטריה שכותב באינטרנט שהיהודים הפיצו את המגפה; הבו לנו עוד 50 מיליון שקל ונוריד לו את האתר!

עמותת "רגבים" כארגון בשמ"ל

בשנת 2006 התארגנו כמה חברים בתנועת "קוממיות" הכהניסטית, זו שעמדה מאחורי "מצעד הבהמות", והקימו את "רגבים". "רגבים" מוכרת לציבור הישראלי כעמותה פעלתנית שבולשת במרץ אחרי כל בדל של בנייה בלתי חוקית ערבית ברחבי ארץ ישראל, ובעיקר בגדה המערבית, ומתריעה עליה בפני השלטונות – מכתבי תלונה, אזהרה, עתירות משפטיות וכד'. אבל תיאור לא פחות מדויק של העמותה "לשמירת אדמות הלאום" יהיה העמותה "להלבנת גנבי קרקעות". לא פחות מ-14 פעילים ומנהלים מרכזיים ב"רגבים", כך חשף שחר גינוסר בתחקיר מלפני שנתיים על בסיס עבודת השטח של "כרם נבות", מחזיקים בבית לא חוקי או רכשו נכס שנבנה ללא היתר. בראש ובראשונה צועד ח"כ בצלאל סמוטריץ', ממייסדי "רגבים", שביתו בקדומים הוקם על קרקע שטרם הוכרזה "אדמת מדינה" (כלומר, ייתכן שבעליה פלסטינים); זה מעניין במיוחד, כמובן, כי סמוטריץ' היה מן הכוחות המובילים לחקיקת חוק ההסדרה, שאליו נשוב מיד.

עוד מגילויי "כרם נבות": מנכ"ל העמותה הראשון, יאיר בן דוד, פלש לקרקע פרטית, סולק ממנה, וכנגד ביתו במאחז חוות קשואלה הוצאו 8 צווי הריסה. שותפו של סמוטריץ' להקמת העמותה, והמנכ"ל שלה עד לא מזמן, היה יהודה אליהו, תושב המאחז הבלתי חוקי חרשה (שהוכשר בידי מנדלבליט), שנגד ביתו עומד צו הריסה של המנהל האזרחי. יהודה אליהו, אגב, הועסק במקביל כעוזר לראש מועצת בנימין, דוגמה ברורה לחיבוק האידאולוגי מן הממסד.

בועז ארזי, עורך הדין של "רגבים", שמגיש בשמה אינספור עתירות בדרישה להרוס בנייה בלתי חוקית של פלסטינים (תמיד צריך להזכיר: היא בלתי חוקית כי אין דרך חוקית לפלסטינים לבנות בשטח C, ישראל אינה מאפשרת תכניות מתאר שם), מתגורר בבית שנבנה על קרקע השייכת לתושבי כפר די דבואן, שהוצא נגדו צו הריסה. בתגובה לכתבה של גינוסר הוא הסביר שאיננו עבריין אלא פשוט קורבן של "כישלון תכנוני" של המדינה – פריווילגיה השמורה למתנחלים, כנראה, שיכולים לבנות כחוק ללא הגבלה ובכל זאת מצפצפים עליו, אבל לא לפלסטינים, שמהם נמנעת עצם האפשרות הבסיסית לבנות כחוק. גם רכז יו"ש של "רגבים", ישי חמו, רכש את ביתו באיתמר לפני שהיתה במקום תכנית מתאר. דובר התנועה, אברהם בנימין, מתגורר במאחז תקומה על קרקע פלסטינית פרטית וגם נגד ביתו יש צו הריסה. עו"ד דורון ניר צבי, ממקימי העמותה, מתגורר במאחז חוות יאיר וכנגד כמה מבנים שהקים עומדים צווי הריסה.

אפשר אם כן לסכם ולומר שיותר מש"רגבים" היא עמותה להפללת עברייני בניה פלסטינים, היא עמותה להלבנת עברייני בניה יהודים.

התיאור הזה משתלב להפליא בתפקיד המרכזי ששיחקה העמותה, ובמיוחד בצלאל סמוטריץ', בחוק ההסדרה. סמוטריץ', כזכור, יזם את החוק הזה, שנפסל באחרונה בידי בג"ץ, מה שמשאיר את ביתו ובתיהם של בכירי "רגבים" האחרים במעמד הבלתי חוקי שלהם; אך סמוטריץ' כבר התחייב שיפעל למען "פסקת ההתגברות", שתבטל את פסיקת בג"ץ. כך או כך, אין מה לדאוג לביתם של מנהיגי "רגבים", בשר מבשרו של הממסד, שלא יעלה על דעתו לשלוח אליהם בולדוזרים.

אם פעילותו של מייסד "רגבים" למען הסדרת הבנייה הבלתי חוקית של מתנחלים בשטחים נגועה בניגוד עניינים, הרי שמאמציו להסתיר את מקורות המימון של "רגבים" זועקים מניגוד עניינים בוטה; עוד אחד משיאי החוצפה שהעמותה וסמוטריץ' שוברים בזה אחר זה. ב-2017 פירסם מבקר המדינה דו"ח שקבע כי מועצת מטה בנימין תפרה מכרזים לטובת "רגבים". יותר מ-2 מיליון שקלים הועברו דרך המועצה לעמותה. ממש במקביל החל סמוטריץ' לקדם הצעת חוק שתמנע מן המבקר להתערב בפעולת משרדי ממשלה – בדיוק באותו אופן שהוא אכן "התערב" וביקר את ההתקשרות בין "רגבים" לבין מועצת מטה בנימין. סמוטריץ' טען בתגובה לדו"ח המבקר כי הוא כבר לא היה מעורב ב"רגבים" בתקופה שעליה נסוב הדו"ח, אבל לא תופתעו לגלות שהוא שיקר.

לרשות עברייני הבשמ"ל, אם כן, עומדות שתי אסטרטגיות בבואם להכשיר את פשעיהם. האחת – לשנות את החוק שהגדיר את הפשע כפשע ולהלבינו כשלג. השניה, לשנות את החוק שאיפשר לרשויות לאתר את הפשעים, כך שיוכלו להמשיך באין מפרע. מה שלא בא בחשבון, כמובן, הוא פשוט להפסיק עם הפשעים.

חכו, זה לא השיא. השיא הוא שעמותה שכל קיומה מושתת על ניגוד עניינים זועקת נגד ניגודי עניינים של אחרים. בסוף 2016 תבעה "רגבים" להדיח מתפקידו את תא"ל (מיל') דב צדקה, שמונה בידי המנהל האזרחי לנהל מו"מ עם הבדואים במישור אדומים על פינויים. הסיבה: הגילוי שצדקה שותף בעמותה של יוסי ביילין לשיתוף פעולה אזורי, שנתמכת בידי האיחוד האירופי. "ניגוד עניינים!" – זעקו ב"רגבים" והפעילו את ההרעשה הארטילרית השגורה של צווחני הימין. זה עבד וצדקה הודח. העובדה שאת מכבש הלחצים הפעילה עמותה בעלת עניין מובהק להכריע את המו"מ לכיוון מסוים (קרי, גירוש הבדואים מאדמתם) לא הפריעה לאיש. לאחרונה "רגבים" החלה להפעיל ארגון-בת, "שומרים על הנצח", שפועל לגירוש קהילות פלסטיניות מ"אתרים ארכיאולוגיים" – במרכאות, משום שברובם המכריע לא מתבצעת כל חפירה ארכיאולוגית (ולא ניכנס אפילו לעצם שאלת החוקיות של חפירות כאלה בשטח כבוש).

החיבור האורגני של "רגבים" עם השלטון הוא כמובן דרך ח"כ בצלאל סמוטריץ'. אבל הוא לא היחידי. חודשים ספורים לאחר שנכנסה לתפקיד שרת המשפטים, מינתה איילת שקד יועץ מיוחד לענייני התיישבות – תפקיד מונפץ ללא כל תקדים. למשרה מונה עו"ד עמיר פישר – שנחת אליה היישר בדלת מסתובבת מתפקיד היועץ המשפטי של "רגבים". תפקידו של עו"ד פישר היה לעקוף את הפרקליטות בכל העתירות שנוגעות למאחזים בשטחים ולקבוע את עמדת המדינה כלפיהן. העובדה שהוא המשיך כל אותה תקופה לייצג מתנחלים וגופי ימין נגד המדינה נתפסה טבעית לחלוטין; עוד ראיה לטשטוש הגבולות הגמור בין המדינה לארגון הבשמ"ל.

הצינור התקציבי של "רגבים" לממסד הוא רב ערוצי ופועל גם דרך מועצות נוספות בגדה המערבית. תחקיר של יותם ברגר גילה כי "רגבים" קיבלה מאות אלפי שקלים ממועצת שומרון וממועצת הר חברון לצורך "טיפול בפיקוח וטיפול מערכתי בבנייה לא חוקית פלסטינית במרחב המועצה" וגם לצורך "שמירה וגאולת קרקעות" (כך במסמך רשמי). חלק הארי מן התקציב השוטף של המועצות האלה הוא כמובן תקציבי ממשלה, והן גם נהנות מעדיפות במענקי איזון. בשנת 2012 גם הרשות לפיתוח הגליל העבירה תקציבים ל"רגבים"; גם שם, האג'נדה הבלתי מוסתרת היא ייהוד המרחב. הסכומים המלאים גדולים הרבה יותר, כפי שעולה מדו"ח של "שלום עכשיו". בין 2007-2016 קיבלה רגבים כ-17 מיליון שקל ממקורות ציבוריים; החל מ-2011, היא מקבלת 2 מיליון שקל בשנה מכספי ציבור. על פי הפרוטוקול הבשמ"לי של חוסר שקיפות, התיקצוב המלא של "רגבים" מוסתר מן הציבור. פניה של התנועה לחופש המידע לקבלת נתוני התמיכה ב"רגבים" מתקציבי המועצות המקומיות בגדה המערבית נענתה חלקית או לא זכתה להתייחסות. למה? כי הכפיפות לחוק היא מושג גמיש בעולם של המתנחלים.

כספי ציבור מרשויות מקומיות וממשלתיות שהועברו ל"רגבים". מקור: "שלום עכשיו"

נזכיר שבשטחה של מועצת הר חברון נמצאת חרבת סוסיא, ש"רגבים" מנהלת מסע צלב בלתי נלאה למחיקתו מעל פני האדמה, ובתמיכת בג"ץ גם זוכה להשגים חלקיים. על ההתעמרות ארוכת השנים של הממסד הישראלי בתושבי חרבת סוסיא כתבתי כאן. ההתעמרות הזאת החלה עוד הרבה לפני ש"רגבים" באה לעולם, ובעצם המדינה פשוט העבירה לה את הטיפול בתיק; במקום שהמנהל האזרחי יטריח את עצמו בבתי המשפט, עורכי הדין הנמרצים של "רגבים" יעשו זאת במקומו.

העברות מקל כאלה מבהירות יותר מכל עד כמה האבחנה בין המדינה לבין ארגון הבשמ"ל היא טקטית בלבד, שהרי זה ממשיך להוציא לפועל, וביתר מרץ, את המדיניות שמראש היתה רצויה למדינה. וכל זה, בל נשכח – הסיורים בשטח, עלות הטיפול המשפטי, משכורות לבעלי התפקידים – ממומן מכספי הציבור. כותרת התחקיר של יותם ברגר היא "עמותת רגבים מצליחה גם לעתור נגד המדינה וגם לקבל ממנה כסף"; משתמע ממנה כאילו למדינה אין יד ורגל בזה, כאילו "ההצלחה" כאן היא תולדה של התנהלות ערמומית במיוחד של "רגבים". ולא היא; השיטה כולה בנויה על הפרדת הרשויות המלאכותית הזאת, הפרטת הבריונות וטשטוש העקבות. ברור שהמדינה מממנת כאן "עתירות נגד עצמה", כי המדינה איננה גוף מונוליטי. היא נשלטת בידי מפלגות פוליטיות שחרתו על דגלן לחמוס כל פיסת קרקע אפשרית מידי פלסטינים, אבל לצערן אותה "מדינה" שהן מנהיגות גם מנסה לשמור על מראית עין של בירור משפטי הוגן לפני כל צעד שכזה. על כן "מדינת הימין" צריכה לעתור נגד "מדינת המשפט" – ומוטב לה למסור את התפקיד הבעייתי הזה לגוף עצמאי, עמותה אזרחית (וינק וינק) שכביכול צמחה מן השטח (וינק וינק) ולא מגופו של הממסד.

כל ארגון בשמ"ל ראוי לשמו מתהדר גם בכמה עבודות מלוכלכות, ו"רגבים" לא טומנת ידה בצלחת; למעשה, היא טמנה את ידה בפח, פח הזבל האישי של עו"ד מיכאל ספרד, שבו חיטטה כדי להעלות בחכתה אי אלו חומרים "מפלילים"; עבודת הזבל הזאת גילתה, כמה מפתיע, שארגון "יש דין" פועל לחיזוק ההכרה שצה"ל מבצע פשעי מלחמה. תנועה אחרת, בעלת סממנים פשיסטיים, השתמשה בגילויים שומטי-הלסת האלה במסע הרדיפה שלה נגד ארגוני השמאל.

"רגבים" פועלת גם בתחומי הקו הירוק, בייחוד נגד הכפרים הלא מוכרים בנגב. גם כאן ניתן לראות את טביעת אצבעותיה של המדינה בעתירות של העמותה. קחו את הכפר אל-זרנוג. כ-4,000  תושבים היושבים על מאות דונמים, מתוכם שטח מזערי שהיה בבעלות יהודית לפני כמאה שנה. "רגבים" הגישה עתירה בשמם של היורשים, וזו נדחתה בבית המשפט העליון ב-2013. אבל "רגבים" לא מוותרת וממשיכה לסכל בנייה ציבורית, למשל בתי ספר, בתחום היישוב. במקביל פועלת המדינה לפנות את תושבי הכפר לשכונה חדשה שתוקם בעיירה רהט – צעד שנתקל במחאה תקיפה משני הצדדים, שכמובן לא היו צד להחלטה. המדינה כבר תיכננה יישוב יהודי על אדמות אל-זרנוג – בדומה לחירן שירשה את אום אל-חירן – בשם עומרית, ואף הוחל בשיווק אדמותיו לציבור הדתי. בשלב זה הפרוייקט נעצר, אך ניסיון העבר מלמד שזו הפוגה טקטית בלבד. מקרה אל-זרנוג הוא דוגמה מאלפת לפעולת המלקחיים של המדינה עם ארגון הבשמ"ל – זרוע הנישול (מערבים) וזרוע היישוב (ביהודים) פועלות במתואם כדי להשיג מטרה משותפת.

NGO מוניטור כארגון בשמ"ל

NGO מוניטור (נגו"ם) הוקם ב-2002 כשלוחה של "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", מכון מחקר ימני-שמרני בראשות דורי גולד, לשעבר שגריר ישראל באו"ם. מייסד הארגון, ג'רלד שטיינברג, עבד במשרד ראש הממשלה ומשרד החוץ. מראשיתו, אם כן, הארגון נוצק בדמותו של הממסד הימני בישראל. תקופה ארוכה הוא פעל כזרוע צללים של התעמולה הישראלית, אבל לפני שנתיים פרסמה "קבוצת העבודה המדינית" של קרן רוזה לוקסמבורג מחקר מקיף על הארגון הזה, שחושף את ערוותו ברבים.

נגו"ם מתמחה בהכפשה של ארגוני זכויות אדם שמבקרים את הכיבוש הישראלי. עיקר פעילותו היא במישור הדיפלומטי: פרסום ושיווק אגרסיבי של "מחקרים" (תיכף יוסברו המרכאות האלה) על "התמיכה" כביכול של האיחוד האירופי בארגוני טרור. את ה"מחקרים" שלו מניח נגו"ם בידיהם של פוליטיקאים ישראלים מאותגרי-עובדות, כמו יאיר לפיד או ציפי חוטובלי, ואלה, חמושים בדו"ח המרשיע, יוצאים לסיבובי נזיפות (לפעמים על חשבון נגו"ם) בפרלמנטים אירופיים ש"מממנים ארגוני BDS אנטי-ישראלים" (אמת) הקשורים לחזית העממית לשחרור פלסטין (לפעמים שקר ולפעמים אמת חסרת משמעות; גם ממשלת ישראל "קשורה" לטרור של "תג מחיר").

גילוי העריות בין נגו"ם לשלטון אינו סודי. משרד החוץ הודה בגלוי שהוא משתמש בדו"חות הארגון וגם משתתף במפגשים שהוא יוזם עם פוליטיקאים בחו"ל. דובר משרד החוץ, עמנואל נחשון, תיאר את שיתוף הפעולה עם נגו"ם כך: ״אנחנו עובדים איתם באופן הדוק. קיים תיאום ואנחנו חולקים מידע." מדובר, אם כן, בשלוחה ביצועית של המערך הדיפלומטי הישראלי, הזוכה לחיבוק אידאולוגי ממנו, תחת איצטלה לא-מושקעת-במיוחד של עמותה פרטית.

נגו"ם גם סמוך אל שולחנו של נתניהו וכך הצליח לחלץ התחייבות מדנמרק "להקשיח" את הקריטריונים להענקת מימון כספי לארגוני חברה אזרחית, החלטה שיושמה לפני שנתיים. בפברואר השנה "נזף" משרד החוץ הישראלי בסגן שגריר בלגיה, על רקע דיון במועצת הביטחון שאליו הוזמן פעיל אנטי ישראלי ב"אגודה הבינלאומית לזכויות הילד בפלסטין". נגו"מ סימן את הארגון כ"קשור" לחזית העממית, אך מדינות האיחוד האירופי לא קנו את הטענה הזאת.

שקרים וחצאי אמיתות הם לחם חוקו של נגו"ם. לא פעם הוא מאלץ דיפלומטים או ארגוני חברה אזרחית לפרסם מאמרי "הצטדקות" שמונים אחד לאחד את השקרים. כך עשה HRW, וכך עשה גם שגריר האיחוד האירופי בישראל; נגו"ם האשים את האיחוד האירופי שעיקר תקציביה של אחת מתכניות הסיוע הראשיות שלו (EIDHR) מופנים לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולקידום החרם – טענות מופרכות עובדתית, שגם עומדות בסתירה לשיתוף הפעולה המסיבי של האיחוד, בהיקף של מאות מיליוני יורו, עם ישראל. איפה שלא פותחים דו"ח של נגו"ם, נוחתים על אי-דיוקים ובדיות.

למעשה, הרקורד הבעייתי של נגו"ם בכל הקשור לדיווח אמת הוא עניין ידוע בקרב עיתונאים לא ישראלים. מתי פרידמן, שהיה כתב איי-פי בישראל בעשור האחרון, סיפר כי סוכנות הידיעות אסרה על עובדיה לצטט את נגו"ם או את העומד בראשו. נגו"ם שיקר גם כשטען שבית הדין הבינלאומי שלל את זכותה של ישראל להגנה עצמית (בפסיקתו נגד התוואי – תוואי! לא עצם הקיום – של גדר ההפרדה); אך בית הדין קבע במפורש: "אין חולק שישראל חייבת להתמודד עם פעולות רבות של אלימות קטלנית ובלתי מובחנת כלפי האוכלוסיה האזרחית שלה. יש לה הזכות, ולמעשה החובה, להגיב כדי להגן על חיי אזרחיה."

נגו"ם שיכלל לאמנות את מתקפת האד-הומינם ו"אשמה בשל קרבה". אם בארגון זכויות אדם פלסטיני יושב פעיל עם עבר בכלא הישראלי (אין כמעט משפחה פלסטינית ללא עבר או הווה כזה), נגו"ם ישתמש בעובדה הזאת כדי להסיח את הדעת מטענות הארגון. כך, כשארגון "אל-חאק" פירסם שישראל גונבת מים מפלסטינים, נגו"ם הכפיש את הארגון – בעזרת התקשורת הישראלית, תמיד פלטפורמה נוחה לתעמולה – אף כי העובדות מדויקות: ישראל גונבת מים משטחי יהודה ושומרון במשך שנים ארוכות ונוקטת אפליה קשה בהקצאתם לפלסטינים. גנו"ם מתעלם מן האבחנה בין הזרוע הפוליטית של ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין – שישראל הרשמית איפשרה לנציגיה להתמודד בבחירות לרשות הפלסטינית – לבין הזרוע הצבאית. חרף ניסיונותיו העקשים "לטמא" ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים בעלי קשרים לחזית העממית, מדינות כגון הולנד ממשיכות לממן אותם כל עוד אין הוכחה למעורבותם בטרור.

נגו"ם זוכה לאהדה בלתי מסוייגת בתקשורת הישראלית לרוחבה ולאורכה (בעוד שמושאי "תחקיריו" לא מקבלים שום פתחון פה לתגובה). נציגו הנאמן ביותר הוא כמובן בן דרור ימיני. מדי פעם אנשי נגו"ם כותבים מאמרי עמדה משלהם; אלה מתאפיינים תמיד בהיעדר טענות עובדתיות וחזרה בלתי-נלאית על המנטרה שארגוני זכויות האדם רק רוצים להכפיש את ישראל בעולם. באורח אופייני, נגו"ם מאשים את הארגונים ב"בינאום" הסכסוך ובאותה נשימה פועל ללא לאות בפרלמנטים האירופיים למניעת מימון מאותם ארגונים. היה זה נגו"ם שעמד מאחורי "חוק אלקין"  לחשיפת מימון זר של עמותות. החוק מדבר על מימון ממשלתי בלבד, פעולת הסחה מן המימון הפרטי המסיבי שמקבלים ארגוני הימין ובמיוחד נגו"ם עצמו, שאפוף בשתיקה (מיד נחזור לזה).

עד כאן ההתנהלות הבריונית והעיסוק בעבודות מלוכלכות. מטרתם של כל אלה, כפי שמסכם הדו"ח של קבוצת העבודה המדינית, היא בראש ובראשונה להשתיק את האמת על הכיבוש: "להסתיר ולמזער את ההשלכות האנושיות והפוליטיות, וכן את ההיבטים המשפטיים, בכל הנוגע לכיבוש ולשליטה הישראלית בשטחים הפלסטיניים."

נחזור לקשרים העבותים שמקיים נגו"ם עם הממסד – הדלת המסתובבת. חוץ מהמייסדים דורי גולד וג'רלד שטיינברג, שהוזכרו כבר, ראוי להזכיר את יו"ר נגו"ם לשעבר, יואל גולובנסקי, שהגיע לארגון מן הסוכנות היהודית, ושימש גם כנשיא המכון לאסטרטגיה ציונית. ובכיוון ההפוך: אשר פרדמן, ראש הסגל של השר לנושאים אסטרטגיים לשעבר, גלעד ארדן, עבד לפני כן בנגו"ם. פרדמן גם עבד אצל השרים יובל שטייניץ ומשה יעלון. ומי מייעץ לנגו"ם בענייני משפט צבאי? אל"מ (מיל.) מוריס הירש, שכיהן עד שנת 2016 בראש התביעה הצבאית באיו"ש, הגוף שאחראי על האכיפה המשפטית של האפרטהייד. לא תיפלו מן הכיסא, אגב, אם תשמעו שהירש מתגורר בבית בלתי חוקי שהוקם על קרקע פלסטינית פרטית – ממש כמו החברים ב"רגבים".

נאמנה לאופייה כארגון בשמ"ל, גם נגו"ם מקפיד לטשטש ולהסתיר את מקורות המימון שלה, ממש בעודו מקציף מן הפה כנגד מקורות המימון של ארגוני זכויות אדם. נגו"ם טוען כי "מימון מארגונים ואנשים פרטיים מייצג עניין אישי, ואינו משקף יחסים בין מדינות ברמה הפוליטית והדיפלומטית״. זאת כמובן שטות גמורה בעידן שבו להון הגדול מאחורי פוליטיקאים יש השפעה מכרעת על החלטותיהם. כך או כך, הצביעות זועקת לשמים, משום שהגנת "התרומות הפרטיות" איננה עומדת לארגוני זכויות אדם. אלה נרדפים גם כאשר הם נשענים על תרומות פרטיות. 96% מתקציב "הקרן החדשה לישראל" מקורם בתרומות פרטיות, והן כמובן גלויות לעין כל. אבל זה לא מפריע לנגו"ם להשתלח בקרן ובתמיכתה בארגונים כמו "עדאלה", "שוברים שתיקה", "רופאים לזכויות אדם" וכד', שמוצגים באתר של נגו"ם כסוכנים דמוניים של ה-BDS.

לפני שמונה שנים ניסה העיתונאי אורי בלאו להתחקות אחר התורמים של נגו"ם; הכתבה שהפיק היא מסע בלשי מתסכל בין קרנות, עמותות, ארגוני קש וכדומה. רק את שמות התורמים האמיתיים אי אפשר לחלץ. על פי דו"ח קבוצת העבודה המדינית, מרבית כספי נגו"ם מגויסים דרך קרן REPORT, הקשורה למכוני מחקר ניאו-שמרנים בארה"ב. זהותם של התורמים חסויה. ב-2010 השתמש הארגון בסוכנות היהודית כצינור להעברת תרומה פרטית על סך 570 מיליון ש"ח. אפילו האתר של נגו"ם מצנזר את רשימת הקרנות שמממנות אותו (שעליהן הוא מחויב לדווח לרשם העמותות). ב-2013 נגו"ם לא הגיש אפילו דיווח לרשם העמותות. כשאתה בימין, מותר לך.

מקור: קבוצת העבודה המדינית

קשה למצוא הוכחה ברורה יותר להעמדת הפנים הצינית של נגו"ם מאשר הסטנדרט הכפול שהוא מפעיל כלפי עצמו וכלפי ארגוני זכויות אדם בכל הנוגע לתרומות פרטיות. העובדה שאלה חושפים לעין כל את רשימת התורמים – ומדוע לא? זאת גאווה להימנות עליהם – בעוד שנגו"ם מקפיד לשמור במחשכים את רשימת תורמיו מעידה כאלף עדים על כך שגם ראשי נגו"ם עצמם מודעים לנחיתות המוסרית שלהם במישור הזה. 

החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית כארגון בשמ"ל

החטיבה להתיישבות אחד מארגוני הבשמ"ל הוותיקים והידועים ביותר, הצינור התקציבי של מפעל ההתנחלויות וגם כלי השתלטות בריוני על אדמות פלסטיניות. לאורך שנים היה זה סוד גלוי שאין כל בקרה ופיקוח על צינור המימון הזה של ההתנחלויות, שכן מגבלות חוקיות לא נועדו למטרות שהשלטון חפץ לקדמן. כך חרג תקציב החטיבה מדי שנה במאות אחוזים מן התקציב המאושר, עד שב-2014 התגלה כי 75% ממנו מופנים לפרוייקטים שקשורים למפלגת "הבית היהודי". כמו כן קיבלה החטיבה כספים קואליציונים של "ישראל ביתנו" תמורת טובות הנאה ומינוי מקורבים.

לאורך שנים פירסם מבקר המדינה דו"חות חמורים על התנהלות החטיבה, ללא הועיל, וב-2014 פורסם תחקיר מקיף עליה בידי מכון "מולד", שחשף בין היתר כיצד הפכה אותה מפלגת "הבית היהודי" למנגנון בלתי חוקי לתקצוב גרעינים תורניים ביישובים עירוניים (שימוש שאין לו זכר בהגדרת התפקיד של החטיבה). סיכום טוב תוכלו למצוא גם בתחקיר של "שקוף" על החטיבה.

מקור: "הארץ"

במשך שנים פעלה החטיבה במחשכים, והנהלתה התחבטה בשאלה האם וכיצד לחשוף את פעילותה לציבור (שמממן את פעולותיה!). המטרה "היא גם לתת תשובה לחופש המידע אבל גם למצוא את הנוסחה שמונעת את האפשרות להראות את בסיס השליחות שיש לחטיבה", ציין יו"ר ההנהלה לפני שמונה שנים.

ההפקרות הפרועה הזאת נבלמה מעט, לא בלי לחצם של חברי כנסת כמו סתיו שפיר, כשמשרד המשפטים המליץ על סגירת החטיבה – גוף היברידי מוזר שנהנה מתקציבים ממשלתיים אבל כפוף רק להסתדרות הציונית, ועל כן לא חייב בייעוץ משפטי של משרד המשפטים או בבקרה תקציבית של החשב הכללי, ופטור מחוק המכרזים וחוק חופש המידע. את חוות הדעת הזאת חיברה המשנה ליועץ המשפטי, דנה זילבר – שמיד סומנה בידי הממסד המתנחלי כאויבת העם (עוד על כך בהמשך).

מה שקרה אחר כך הוא שיעור מאלף בתעתועי ה"משילות" הישראלית. חודשיים לאחר חוות הדעת של זילבר הועלתה הדרישה להכפיף את החטיבה לחוק חופש המידע בוועדה לחוקה של הכנסת. יו"ר הוועדה, ח"כ דוד רותם, דחה את הבקשה והצהיר ללא בושה: "אני רוצה למנוע ממכם לקבל מידע ולהשתמש בו כדי להגיש בג"ץ כדי למנוע בנייה ביהודה ושומרון". עו"ד רותם היה, כנראה, האיש הכי לא נכון במקום הכי לא נכון: הוא זה שייצג את החטיבה להתיישבות כנגד דו"ח המאחזים של טליה ששון כמה שנים לפני כן. ניגוד העניינים הבוטה הזה לא הפריע לו לקבור את הניסיון לחשוף את דרכי המימון של החטיבה. דבריו המפורשים אישרו אמת שלעתים נדירות חומקת החוצה: פרוייקט הכיבוש מחייב הסתרה ושקרים, ולכן נחוצים אנשים, ועדיף משפטנים מוסמכים, שיקדמו את ההסתרה והשקרים האלה בצמתי מפתח של השלטון. החיבוק האידאולוגי של ארגון הבשמ"ל עם המדינה, הדלת המסתובבת, זהות האינטרסים וחוסר השקיפות – הכל כאן.

אף על פי כן, בדצמבר 2015 אישרה הכנסת את החלת חוק חופש המידע על החטיבה. במקביל, ח"כ סמוטריץ' הנמרץ (שמו מככב בכמה וכמה פרקים בפוסט הזה, שלא במקרה) הצליח "להפשיר" את פעולות החטיבה, בניגוד להמלצת משרד המשפטים, ועד אמצע 2017 היא חזרה לפעילות מלאה. במהלך 2018 הכין סמוטריץ' יחד עם ח"כים יואב קיש ודוד ביטון הצעת חוק ל"הכשרת" החטיבה להתיישבות – שימו לב, שוב בניגוד גמור להמלצת משרד המשפטים, שקבעה כי יש לסגור אותה ולהחזיר את סמכויותיה למשרדי הממשלה. זהו בדיוק אותו היגיון "הסדרה" שיזם סמוטריץ' ביחס למאחזים הבלתי חוקיים. גם כאן הוא פעל מתוך ניגוד עניינים אישי בוטה (סמוטריץ' גר בבית לא חוקי וקשור לעמותות שתוקצבו באופן לא חוקי בידי החטיבה להתיישבות). כרגיל אצלו, הדברים בוצעו מהמקפצה: על פי ההצעה, מתנחל שקיבל מן החטיבה להתיישבות קרקע ללא תשלום לא יידרש לשלם עליה בעתיד. סמוטריץ' עצמו, תושב קדומים, יהיה מהמוטבים של השוד הציבורי הזה.

הצעת החוק של סמוטריץ' נתקלה בהתנגדות עזה של היועץ המשפטי לכנסת וגם מבקר המדינה. שניהם הצביעו על כך שההצעה למעשה דורסת את חוות הדעת של זילבר ומעגנת בחוק סמכויות תקציביות לחטיבה, ללא מנגנוני פיקוח מתאימים. המבקר כינה זאת – "כשל חמור בסדרי משילות". זהו ביטוי מאלף בהקשר הכולל של פרוייקט "המשילות" מבית היוצר של "הבית היהודי". אותם פוליטיקאים וארגונים שזועקים כל הזמן על פגיעתה הרעה של מערכת המשפט ב"משילות" של הממשלה, נתפסים כאן עם המכנסיים למטה: בעצם לפעמים נוח להם מאד לכרסם במשילות הזאת, כלומר, לגרוע ולהפריט החוצה פונקציות שלטוניות מובהקות, כדי שלמשילות האמיתית – זו שחייבת בשקיפות ובקרה חוקית – לא תהיה אחיזה בהן. בשפת הסתרים של הימין, "משילות" היא הזכות האדנותית להפעיל כוח שלטוני בלתי מרוסן, גם אם לשם כך יש להחליש מנגנוני שלטון מסוימים.

נכון לעכשיו, הצעת החוק של סמוטריץ' תקועה, אבל בחטיבה להתיישבות – העסקים המלוכלכים כרגיל. הקצבות חריגות ממשרד החקלאות עוברות כבעבר, ואלה מוזרמות דרך שגרה למימון פרוייקטים בלתי חוקיים בשטחים.

בהקשר הזה חשוב לציין שהחטיבה להתיישבות פעילה לא רק בצד הפיננסי אלא גם בהקצאות קרקע בלתי מפוקחות בשטחים, וגם שם ניכרת טביעת האצבע של הפעילות העבריינית של ארגון הבשמ"ל: הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית למאחז מעלה ירבעם הבלתי חוקי; הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית למאחז הבלתי חוקי (שהוכשר בדיעבד) מצפה כרמים (וזאת ביודעין ולא בתום לב); הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית למאחז הבלתי חוקי מצפה דני; הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית בהתנחלות עפרה; ועוד ועוד. החטיבה לא בוחלת בקיצונים שבקיצונים בכדי לממש את יעדיה. ב-1995 הקצתה שטח עצום של 3,600 דונם בדרום הר חברון לחוות הבודדים של יעקב טליה, בריון שעלה מדרום אפריקה כדי ליישם בארץ הקודש את חזון האפרטהייד.

תחקיר של יותם ברגר מ-2018 חשף דפוס פעולה ארוך שנים שבו מקימי מאחזים בשטחים משכנו ציוד חקלאי או צאן כנגד הלוואות מן החטיבה להקמת מבנים בלתי חוקיים. חוקר ההתנחלויות, דרור אטקס, הגדיר זאת במונחים שתואמים להפליא את פרופיל ארגוני הבשמ"ל בכללותם: "זה שנים ארוכות ברור שהחטיבה להתיישבות אימצה דפוסי פעולה עברייניים, לאחר שקיבלה על עצמה לפעול כקבלן הביצוע לעבודות מלוכלכות שרשויות המדינה מנסות להרחיק את עצמן ממעורבות ישירה בהן."

מנכ"ל החטיבה, אגב, צביקי בר חי, הוא תושב התנחלות הבריונים סוסיא. תיראו מופתעים.

ויש עוד

תופעת ארגוני הבשמ"ל התרחבה מאד בשני העשורים האחרונים; שש הדוגמאות שתוארו כאן פועלות בזירות שונות – כלכליות, נדל"ניות, משפטיות ותקשורתיות – שמאכלסות בתוכן עוד לא מעט ארגונים בעלי פרופיל עבודה דומה. הנה רשימה קצרה שלהם.

"אופק להתיישבות". עמותת מתנחלים ל"גאולת אדמות", מעין אחות קטנה ל"רגבים", שמועצת מטה בנימין תפרה עבורה מכרזים, כלומר כספי ציבור הגיעו לכיסה, ומשם הועברו לחברת "אופק בע"מ", צינור כספים שכל תכליתו היתה לממן הקמת מבנים בלתי חוקיים במאחז עמונה. בין מייסדיה – בצלאל סמוטריץ', אבי רואה וחננאל דורני (שני האחרונים ראשי מועצת יש"ע לשעבר). הקשר הממסדי ההדוק והפעילות העבריינית שהביא איתו סמוטריץ' ל"רגבים" ניכרים גם כאן.

מקור: "הארץ"

"התנועה למשילות ודמוקרטיה". מאחורי השם החגיגי הזה עומד עוד ארגון חזית משפטי של תנועת "קוממיות" הכהניסטית, יוזמת "מצעד הבהמות", תומכת בפעולות "תג מחיר", שחברים בה הרבנים דב ליאור, זלמן ברוך מלמד, אליקים לבנון ועוד מאורות של האגפים הרעילים ביותר בימין הפוליטי בישראל. זו אותה "קוממיות" שעמדה מאחורי "רגבים" – שורש פורה רוש ולענה.

ב-2013 הקימו אנשי "קוממיות" את תמ"ד כמנוף משפטי להחלשת שומרי הסף. כל זאת, בהתאם לקוד הפעולה הבשמ"לי – בתמיכה כספית של אותו ממסד שתחתיו התנועה מבקשת לחתור. בראש תמ"ד עומדים עורכי הדין יהודה עמרני ושמחה רוטמן. תמ"ד היתה זו שהכינה את הצעת החוק לביטול חובת המכרזים במינוי יועצים משפטיים למשרדי הממשלה ו"תידרכה" בה את אמיר אוחנה (ההצעה עברה בקריאה טרומית ונפלה בהמשך, אבל סביר שעוד נשמע ממנה).

כמו נגו"ם, מת"ד מתמחה בהפקת "ניירות עמדה" עבור פוליטיקאים שחפצים להלביש אג'נדה פופוליסטית במעטה ממלכתי לגליסטי. כך, בעקבות תיקוני בג"ץ לחוק המסתננים, התנועה דרשה לשנות את ההרכב הפרסונלי של בית המשפט העליון; כמצופה מארגון שמתפקד כזרוע של הרשות המבצעת, מת"ד מתנגדת לכל מגבלה שמושתת על הממשלה – למשל, המגבלה על מספר השרים בלי תיק. בתחקיר של שחר גינוסר על התנועה מלפני שנתיים תואר מאבק החורמה שהיא מנהלת נגד המשנה ליועץ המשפטי, דנה זילבר. למה? משום שזילבר חיברה את חוות הדעת שהמליצה על סגירת החטיבה להתיישבות, כפי שתואר קודם לכן.

מבינים את השיטה? ארגון ימני קיצוני (קוממיות) פועל להפצת משנתו תוך שימוש פסול בכספי ציבור; שומרי הסף (משרד המשפטים) ממליצים להסדיר באופן שקוף את הקצאת הכספים כדי למנוע שימוש פסול בעתיד; בתגובה הארגון מפעיל "זרוע משפטית" (מת"ד) שחותרת לערער על החלטתם של שומרי הסף, לפטרם מתפקידם, ואף לשנות את חוקי המשחק מעיקרם.

"שורת הדין". עמותה ל"לוחמה משפטית", שנאבקת בגופים ומדינות העומדים לצד המאבק הפלסטיני, תחת כותרת מאד כוללנית של "מאבק בטרור". העמותה הוקמה בשנת 2002 בידי עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר, שעומדת בראשה עד היום. העמותה הגישה תביעות נגד חברות שמנהלות עסקים עם איראן, הצליחה להניא חברות ביטוח מלבטח את ספינות המשט לעזה, מייצגת משפחות של קורבנות טרור בתביעות כלכליות נגד הרש"פ, השתתפה בתביעה נגד Airbnb בעניין החרם על דירות בשטחים, וכיוב'.

דרשן-לייטנר אינה מסתירה את העובדה שהיא פועלת בשליחות המדינה, על אף שלא קיבלה שום מינוי רשמי לכך. "'שורת הדין’ עושה דברים היסטוריים שהמדינה במגבלותיה לא יכולה לעשות", היא אומרת, "לכן יש צורך ממש קיומי בגוף כזה… אנחנו עובדים בשיתוף פעולה. הרבה מהתביעות שהגשנו והדברים שעשינו היו בעקבות בקשות שהגיעו מהמדינה, ובסופו של יום אנחנו רואים עין בעין את האינטרס הביטחוני של ישראל ומנסים לעזור כאשר המדינה לא יכולה לעשות את הדברים בעצמה." אחת הזירות שבהן פועלת "שורת הדין" היא בייצוג "לא רשמי" של ישראל מול בית הדין הבינלאומי בהאג. "באופן רשמי המדינה אינה צד להליכים בהאג", דרשן-לייטנר מסבירה (ורק שוכחת להסביר למה – ישראל הרי החרימה את בית הדין), "ומעבר לכמה מסמכים היא לא תידרש לשלוח נציגים רשמיים למשפט. לכן כל הטענות שלה חייבות להיות מועלות על ידי גופים וולונטריים כמו "שורת הדין" או מומחים אחרים."

"וולנטריים" הוא הכינוי שארגוני בשמ"ל אוהבים לתת לעצמם.

הנה כמה עובדות מעניינות על דרשן-לייטנר. היא מתנחלת מחשמונאים, ובעברה עבדה בשליחות יחידת "צלצל" של המוסד, שהגה מאיר דגן לצורך לוחמה כלכלית בארגוני טרור. בגילוי לב נדיר היא עונה לשאלה מדוע המדינה לא עושה את מה שהיא שולחת את "שורת הדין" לעשות: "כי למדינה יש אינטרסים מתחלפים ולכן היא מוגבלת. כמו בדוגמה של בנק אוף צ’יינה. סין יכולה להיות פעם ידידה ופעם אויבת. הרשות הפלסטינית יכולה להיות פעם אויבת ופעם פרטנר למשא ומתן לשלום. מדינה גם מוגבלת ביחסי החוץ שלה ובשיקולים הפוליטיים שלה, והיא חתומה על אמנות בין-לאומיות המונעות ממנה לפעול במישור כזה. לכן היה צורך לעשות מיקור חוץ ולהפעיל אנשים פרטיים שאינם כפופים לאינטרסים של המדינה”.

רק שהפטור הזה מן האחריות המכבידה של גוף שלטוני הוא דו-צדדי. פעולות שלטוניות במהותן עוברות "מיקור חוץ" וכך מועלמות מן הזירה הציבורית. רוב הישראלים, מן הסתם, לא יראו שום בעיה עם פעולה חשאית לעצירת כספים לחיזבאללה. אבל כשזה מגיע להשתקת גופי BDS בלתי אלימים, נוח מאד לממשלה שלא יתנהל על כך שום דיון ציבורי. תחת הכותרת הגמישה-להפליא של "טרור" אפשר להכניס כל יריב אידאולוגי. כשמי שמנהל עבורך את המאבק המשפטי הוא עמותה פרטית ולא התביעה הכללית, אין כל צורך בדין וחשבון ציבורי. "שורת הדין" היא כלי מצוין להנצחת הטאבו התקשורתי סביב הגדרת ה"טרור" הפלסטיני; מעניין שנוגע לכולנו, הוא הופך לעניין משפטי שעוסקת בו עמותה ייעודית.

"עד כאן". עמותה שקמה ב-2015 להחדרת "שתולים" לארגוני זכויות אדם ושמאל במטרה לחשוף חומרים פליליים או מביכים על אודותם. ראשית העמותה בעמותת "מגן לישראל יהודית ודמוקרטית" שהקים גלעד אך, מתנחל מעלי שעוד לפני כן הקים את "הפורום לישראל ירוקה" – ארגון מתנחלים שמנסה לדחוק את רגלי הפלסטינים בתואנות של "הגנה על הסביבה" (הארגון פועל אך ורק נגד "מפגעי סביבה" פלסטינים). את "עד כאן" אך הקים בשיתוף עם אבירם זאבי וליאור בן צור. זאבי היה עובד המשרד לביטחון פנים, ופעילי העמותה הם יוצאי יחידות מובחרות. העמותה, אם כן, היא בשר מבשרו של הממסד.

"חיבוק ממסדי" – אילוסטרציה. יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ אבי דיכטר, עם מנכ"ל "עד כאן", גלעד אך (מימין) וסמנכ"ל הארגון, צחי דיקשטיין. צילום: "עד כאן"

כנהוג בקרב ארגוני בשמ"ל בהתנחלויות, גם גלעד אך מתגורר בבית בלתי חוקי שנבנה ללא היתר, וקיבל משכנתא בלתי חוקית מן החטיבה להתיישבות למימונו. בנוהל.

"עד כאן" התמחו ב"תחקירי נפל" מופרכים שהזינו כמה וכמה כתבות סנסציוניות בתקשורת; בשוך האבק, הסתבר שאין בהן כמעט כלום זולת פאניקה מוסרית לנוכח פעילות שגרתית של ארגוני שמאל וזכויות אדם. ב-2016 שתול שלהם ב"שוברים שתיקה" ניסה להפיל תחקירן בעדות שקרית שכוללת מידע חסוי, כדי להוכיח את טענתם שהארגון חושף מידע סודי בפרסומיו; "שוברים שתיקה" העבירו את החומר לצנזורה הצבאית (כמו תמיד), ופסלו את העדות המפוקפקת. הימין, ובראשו נתניהו, הדהד את ההכפשות, אבל היועץ המשפטי לא מצא עילה לפתוח בחקירה.

באותה שנה שתול של "עד כאן" הקליט את פעיל השמאל עזרא נאווי כשהוא מתפאר שבכך שהעביר את פרטיו של סוחר קרקעות שפנה אליו לכוחות הביטחון הפלסטיניים, כדי שיחסלו אותו. ההקלטה הזאת התפוצצה ברעש רב בתחקיר של "עובדה" שהתבסס בלעדית על החומרים של "עד כאן" ולא טרח לברר האם יש ממש בהתפארות של נאווי. שנתיים אחרי – מכל החשדות נגד נאווי נותר אישום אחד זניח – "מסירת מידע לרשות הפלסטינית" – סעיף בהסכם אוסלו שהופעל רק פעם אחת בעבר. גם כאן, פוליטיקאים ניצלו את ה"תחקיר" למסע רדיפה נגד ארגוני השמאל. כשהתברר גודל הבלוף, הם כבר לא היו שם לעשות חשבון נפש. גם התקשורת, שפועלת שוב ושוב כשופר שלטוני לבדיות שארגוני הבשמ"ל מאביסים אותה בהן, לא עצרה לרגע ולא הפיקה לקחים.

הפלופ הגדול ביותר של "עד כאן" היה התכנית הגזענית-להלל לנקות את האוטובוסים לשומרון מפלסטינים. השיטה: לדובב הערות פוגעניות מפועלים פלסטיניים כלפי שתולה שלהם באוטובוס. חשוב לציין שקמפיין הפרדת האוטובוסים הגזעני החל עוד קודם לכן בשורות הימין (וזכה לגיבוי של שר הביטחון משה יעלון); "עד כאן" פעלה כארגון בשמ"ל טיפוסי בדחיפת האג'נדה השלטונית עוד כמה צעדים קדימה, תוך שימוש באמצעים מלוכלכים יותר. על אף המאמצים העילאיים לעורר הטרדות מיניות או אמירות שיש בהן פוטנציאל סיכון בטחוני, התנובה של המבצע הזה היתה מגוחכת.

כמו נגו"ם ו"רגבים", "עד כאן" נהנה מגישה ישירה למקבלי ההחלטות, ומנצל אותה כדי להניח על שולחנם תחקירי-פח נגד ארגוני זכויות אדם. לפני שנתיים העביר הארגון למשרד החוץ "דו"ח" כזה על מכון "עקבות", הפועל לחשיפת חומרים ארכיוניים שתקופת חסיונם פגה לציבור. "עקבות" עובד בתיאום מלא עם ארכיון המדינה וארכיון צה"ל וברור שאין ביכולתו להוציא מהם חומרים שלא כחוק. זה לא הפריע לאנשי "עד כאן" לצייר אותו בדו"ח כמי שחושף חומרים "מסווגים" ש"יפגעו בביטחון המדינה" ו"שותל אנשים במועצת הארכיונים" (בלי ספק השלכה פסיכולוגית של ארגון השתולים עצמו). על כל השקרים והסילופים שבדו"ח – קראו כאן. על בסיס הדו"ח, פנתה ישראל לשווייץ בדרישה שתפסיק לתרום כספים ל"עקבות" (גוף זעיר שמעסיק שלושה עובדים בשכר). מאמר מערכת ב"הארץ" השתומם: "מתברר שמשרד החוץ נהפך לזרוע של עמותת הימין 'עד כאן'". המצב הפוך כמובן: הבשמ"ל הוא זרוע של השלטון לביצוע למשימות מלוכלכות.

גם הניסיון הזה כשל; המימון משווייץ לא נעצר. אבל אולי, מבחינת "עד כאן", לא זה מבחן ההצלחה. מישהו מכם שמע שהשווייצרים ניפנפו את הדרישה הישראלית? לא, כי זה לא דווח. ההרעשה התקשורתית התמקדה בעצם הפנית האצבע המאשימה ל"בוגדים" מן השמאל. דומה שזאת המטרה העיקרית של ארגוני הרדיפה: לא הפסקת פעולתם של "הבוגדים" (כי אז – לאן יופנה כל הזעם הפטריוטי הקדוש?) אלא העמדת מיצג ראוותני של הוקעה והוצאה מחוץ לגדר. הפנייה של הימין לגורמים בינלאומיים היא מס שפתיים בלבד בקרב תעמולתי בלתי פוסק על תודעתם של הישראלים. וכבר הזכרנו קודם את העובדה שחלק ניכר מפעילות "תודעת ההמונים" המשרד לנושאים אסטרטגיים מופנה פנימה, אל תודעת הישראלים.

"עד כאן" הוא ארגון בשמ"ל גולמי ולא מתוחכם. החיבוק האידאולוגי של הממסד, השיטות הבריוניות, ההתנהלות העקמומית והעקיפה של עמותה דרך עמותה דרך עמותה, אווירת השוּ-שוּ הבלתי נמנעת. מה בדבר המימון? גם כאן אין הפתעות. ועד מתיישבי שומרון, שעמד מאחורי הקמפיין להפרדה גזעית באוטובוסים בגדה המערבית, העביר בקביעות עשרות אלפי שקלים ל"עד כאן". בממוצע, 90% מכספי הוועד מגיעים מן המועצה האזורית שומרון, שבתורה ממומנת בידי המדינה בגובה של 65% מתקציבה. כלומר, חלק מפעילות "עד כאן" מתאפשרת הודות לכספי המיסים שלי ושלכם. את הנתונים התקציביים האלה ואחרים תוכלו למצוא בפוסט שבו תיארתי כיצד המדינה, דרך ועדי המתיישבים שומרון ובנימין, תומכת בטרור של "תג מחיר" (מקרה קיצון של משטר הבשמ"לים).

מה הבעיה במשטר הבשמ"לים?

לא בעיה אחת, אלא שתיים. ושתיהן יסודיות ויורדות לשורשי המשטר; על כן אין לראות בהן תוצר לוואי של מפלגת שלטון זו או אחרת, אלא חלק מהותי מצורת המשטר שהתגבשה בישראל בשני העשורים האחרונים. אומנם כן, המשטר הזה התגבש תחת הובלתו של הליכוד, ומרבית ארגוני הבשמ"ל משרתים את מטרותיו המדיניות. אך אין להסיק מכך שחילופי שלטון יביאו בהכרח לעקירת המשטר הזה. חישבו שוב על יחסי הגומלין של NSO עם מערכת הביטחון, של אלע"ד עם שלל רשויות השלטון (משרדי החינוך והתיירות, רשות הטבע והגנים, רשות העתיקות וכו'), חישבו על גדודי המסבירנים שמגייסים נגו"ם ו"קלע שלמה" – כל אלה אינם ספיחים מפלגתיים של הליכוד, ואחיזתם בחברה הישראלית עמוקה ואיתנה.

הבעיה הראשונה היא שמשטר הבשמ"לים חותר תחת עקרון הייצוגיות בדמוקרטיה. כל ארגוני הבשמ"ל פועלים בזירות שנתונות במחלוקת ציבורית עזה, ועוסקים בסוגיות ליבה של החיים בישראל: זכויות קרקע לאומיות, חופש ביטוי, מעורבות בפשעי מלחמה, סיוע למשטרים דכאניים, השקעה בהתנחלויות וכד'. הבשמ"לים אינם קבלני ביצוע מורשים של מדיניות רשמית, שזכתה לאמון הבוחר בכנסת; להיפך, מלאכתם מתבצעת בחשיכה, תוך הסתרה מסועפת של דרכי הפעולה והמימון שלהן. כשהמנהל האזרחי שולח את יחידת הדחפורים שלו להרוס דירי צאן בחאן אל-אחמר – הוא מוציא לפועל מדיניות ידועה, גם אם מתועבת, שעמדה למבחן ציבורי. לא רק עצם המדיניות, אלא גם דרך ביצועה עוברים אי-אלו מסננות של ביקורת (והראיה – חאן אל-אחמר עדיין עומדת על כנה, משלל סיבות שלא ניכנס אליהן כאן). אבל כשהמשרד לנושאים אסטרטגיים שוכר את שירותי קבלן הסברה כלשהו, דרך שרשרת מטשטשת של עמותות מתווכות, פעולותיו של אותו קבלן אינן חלק מן "החבילה הפוליטית" הפומבית שבזכותה הגיע השר של אותו משרד למעמדו (שלא לדבר על עצם קיומו של המשרד). כשעמותת אלע"ד מזייפת מסמכי בעלות, מפוררת את הקרקע מתחת לתושבי סילואן, ומוחקת את העבר הלא-יהודי של "עיר דוד" – גם היא נהנית מן החירות שמסורה לעמותה פרטית, שאינה חייבת דין וחשבון לציבור. מהלכיה לא הוצגו מראש לאף אחד, וקשה מאד להאשים את השלטון במעלליה: הוא רק מציץ בה מן הצד, אבל לה יש אג'נדה משלה. כביכול.

ציניקנים יכולים לבטל את הטיעון הזה ולומר: ממילא רוב הציבור מסכים בהתלהבות עם הטרנספר הזוחל בסילואן, עם מכירת תוכנות מעקב פולשניות לרודנים במפרץ הפרסי או באינדונזיה, לפיטוריהם של פעילי שמאל רדיקלי מן האקדמיה וכו'. אני לא יודע, אבל אם זה נכון, מאד מוזר שכל פעילות ארגוני הבשמ"ל אפופה חשאיות ומאמצי הסתרה; מדוע להסתיר את מה שממילא יש לו לגיטימציה ציבורית? ובכל מקרה, לא בזה העניין. גם אם רוב הציבור "מסכים" בדרך עמומה כלשהי לבריונות הזאת, הוא לא הביע את הסכמתו בשום דרך מקובלת בדמוקרטיה ייצוגית. אני חוזר: נתחים נכבדים מן המדיניות השלטונית בישראל, שנוגעים לסוגיות ליבה, אינם עוברים את מבחן הייצוגיות שכן אין להם ביטוי רשמי במצעי המפלגות, באיוש התפקידים הפוליטיים ובכל הספירה הציבורית, מרחב הניראות והפעולה הפוליטיים ("הפוליס" בתפיסתה של חנה ארנדט). לכן אין משמעות אופרטיבית להסכמה המשוערת של אותו "רוב" עם מדיניות שממילא לא הועמדה לדיון ציבורי. אפשר שמרגע שתועמד לדיון כזה ופגמיה ייחשפו, הרוב יתפוגג; אפשר שמרגע שתועמד לדיון כזה, השלטון עצמו ייסוג ממנה, שכן מדובר במשימות מלוכלכות שהוא מעדיף לא להיות מקושר אליהן. כל עוד מי שמבצע אותן הם גופים פרטיים או לא נבחרים, שאלת הייצוגיות לא יכולה בכלל להישאל – וזאת הבעיה.

הבעיה השניה, הקשורה הדוקות לראשונה ואף מחריפה אותה, היא שמשטר הבשמ"לים חותר תחת עקרון השקיפות בדמוקרטיה. כפי שתועד כאן בהרחבה, חלק אינטגרלי מקוד הפעולה של ארגוני הבשמ"ל הוא חוסר שקיפות והסתרה מכוונת. השיטות יצירתיות עד מאד: רכישת נכסים דרך אנשי קש, התחזות כשתולים, שימוש בצנזורה מטעמי "פגיעה ביחסי החוץ", החרגה מחוק חופש המידע, מימון באמצעות "מענקים" או "פרסים" ולא דרך צינורות תקציביים מקובלים, הסתרת שמותיהם של תורמים, ועוד ועוד. ההסתרה חיונית כיוון שלא פעם ארגוני הבשמ"ל עוברים על החוק, בישראל או במדינות זרות; וגם אם אינם עוברים עליו, הם מעורבים בפעילות בריונית מלוכלכת שמדינות אינן ששות לעמוד מאחוריה. בדמוקרטיה אמיתית, מנגנוני השקיפות מספיק חזקים וידם מספיק ארוכה כדי להשיג את פעילות הסתרים הזאת, וכך להעמיד אותה למבחן ציבורי – לכפוף אותה מחדש לעקרון הייצוגיות. בדמוקרטיה משובשת כמו שלנו, המנגנונים האלה – ועדות הכנסת, מבקר המדינה, תקשורת ביקורתית – חלשים מלכתחילה, חסרי-שיניים, והגרוע מכל – לעתים קרובות מזדהים עם ארגוני הבשמ"ל שתפקידם לבקר.

על הליקויים האלה אפשר להתגבר – באמצעות בנייתה של חברה אזרחית חזקה. זהו תהליך מתמשך (שהתחיל בקיץ 2011, המשיך בהפגנות האתיופים, עד למחאת קיץ 2020), וישראל רחוקה עדיין מסופו. אבל אין דרך לעקוף אותו; רק חברה אזרחית חזקה, בעלת מודעות פוליטית מפותחת, תוכל להטיל רסן על פעולות שלטוניות שמוסתרות ממנה כעיקרון. כך קרה עם מתווה הגז, כך גם קרה במידה מסוימת – באיטיות, באופן מקרטע, ועדיין, קרה משהו – בפיקוח החלקי שהופעל על המשרד לנושאים אסרטגיים ועל החטיבה להתיישבות. לשם כך נחוץ ציבור שמדי יום ביומו שואל שתי שאלות: מה עושים בשמי? מה עושים בכספי?; ציבור שלא מסתפק בשתיקה רבת-משמעות של גנרלים בדימוס, בהנהונים מרגיעים של "מומחים" לביטחון לאומי, ותובע תשובות מפורשות. אם הציבור כבר יודע לתבוע תשובות כאלה בתחומי התעסוקה, האנרגיה והבריאות, הוא יכול גם לתבוע אותן בתחומים שמהם הוא מודר בקביעות, כמו סחר בנשק וטכנולוגיות מעקב, נישול של פלסטינים מאדמתם, לוחמה מלוכלכת נגד מבקרי ישראל וכדומה. כן, עוד רבה הדרך, ובהיבטים רבים, החינוך הפוליטי של הישראלים עדיין בחיתוליו; אבל אין דרך אחרת. וכל ניסיון להתוות דרך חלופית יהיה חייב להתחיל במושכלות ראשונים: לדבר אמת לאזרחים.

משטר הבשמ"לים יכול לשגשג רק בתוך תרבות של שקר והסתרה; משיוטל אל אור הזרקורים, יפרפר כמו דג מחוץ למים ויגווע.

8 ביוני 2020 / עידן לנדו

שאנון רייט, שלא נהיה קהים

זה קרה לפני שלושה חודשים (נדמה לי), בתחילת הקורונה, במהלך שיטוט מוזיקלי בשדות בור ושלף, בין צלילים מוזרים, לפעמים אני שוכח איך בכלל הגעתי לשם, המוזיקה פשוט מתנגנת ברצף אקראי, ואז לחצתי על שיר שלה, את זה אני דווקא זוכר, היה שם רגע של בחירה, כביכול, אולי זה לא היה לגמרי אקראי, ובכל אופן לא ידעתי מי היא ומה היא, אבל תוך שניות ספורות צללתי לעומקים המוזרים שלה.

שאנון רייט.

אין כלום עליה ברשת העברית. חיפשתי.

שירים היפנוטיים. חוזרת ושבה וסובבת. קול שבור, מרוסק, ספק שר, ספק מרחף בעצלות מעל קלידי הפסנתר. הפקת לואו-פי. קצוות פרומים, לא מהודקים.

אחרי ארבע שנים רעות בסצינת הפאנק-רוק בניו-יורק, רייט פרשה לצפון קרוליינה, ושם, מאז 1999, היא מקליטה אלבומי סולו אישיים מאד, חשופים מאד, שזוכים להכרה בעיקר באירופה. באלבומים הראשונים עוד שומעים את המקורות שלה, הגיטרה המחוספסת, השפעות של פי.ג'יי הארווי. אבל תמיד אותה אינטנסיביות מהפנטת.

מסורת עשירה של סינגר-סונגרייטרס מהדהדת בשירים של רייט, החל מג'וני מיטשל, דרך ניק דרייק ועד ג'ון קייל. אבל ההשוואות האלה לא באמת עושות לה צדק, כי היא מיוחדת לא פחות מכל השמות הגדולים האלה. ובשיאה, לא נופלת מאף אחד מהם.

אחרי הרוק והפולק הגיעה תקופה אקספרימנטלית, הרכבה ופירוק של צלילים, התרחקות מן המלודיה. יש שם הרבה רגעים יפים, אבל גם ניסיונות שלא צלחו. בשנים האחרונות רייט מתכנסת יותר ויותר לשירי פסנתר סולו. שם – לדעתי – מפציע כוחה הגדול. אלה שירים כואבים עד לקצות אצבעותיהם, ובכל זאת הכאב נאמר בהם בשקט חמור. רגע אחד של מפולת – כמו בשיר הבא, שזהו שמו – ואחריו זרימה קלאסית מאופקת, שקולה.

מינימליזם שמתחיל במלמול, ומתגבר למינימליזם נוסח פיליפ גלאס, ומסתיים שוב באפס קול.

האלבום האחרון של רייט, ה-12 במספר, Providence משנת 2019, מכיל בסך הכל שבעה שירי פסנתר סולו, שבע פנינים מזוקקות וחודרות לב, 33 דקות אורכו. האלבום המופתי הזה עומד בשורה אחת עם Blue של ג'וני מיטשל. פחות מדי אנשים מכירים אותו.

והנה האלבום כולו בהופעה חיה.

במקום סיכום, הנה דברים שרייט אמרה בראיון לפני שלוש שנים על היצירה שלה:

"הרבה אנשים אמרו שאני אפלה, אני כזאת, אני כבדה, אני כועסת, אני לא יודעת מה. זה בסך הכל מילים. זה אפילו לא אמיתי. האמת היא שמישהו מגיע להופעה ורואה את האמת מבלי שאומרים לו מה הוא צריך להרגיש. הוא פשוט מרגיש את זה. הוא מרגיש מחובר אלי, ואני מרגישה מחוברת לקהל. זה חשוב, כי אחרת כולנו נעשים יצורים קהים. לאבד צורת אמנות, לאבד אמנים, שמסוגלים לחלץ את זה מתוכנו, זה דבר נורא. אני לא רוצה לחשוב על חברה שבה זה לא קורה עוד, שבה אנחנו רק משוטטים בקהות. איזה מין חיים אלה? מה הטעם?".

17 במאי 2020 / עידן לנדו

ראיון

בסוף השבוע שעבר התראיינתי לפודקאסט של ליאור וקנין. השיחה נעה בין אנרכיזם, תקשורת עצמאית, כוחן של מילים, סרבנות, ובסוף קצת בלשנות. היה מעניין. מי שמעוניין לצפות בחלקים נפרדים של השיחה (לפי נושאים), יכול לחפש כאן.

 

11 במאי 2020 / עידן לנדו

גנץ, חייל אמריקאי טוב

מה שהפיל לי את האסימון היה הכותרת הזאת.

מה לעזאזל, חשבתי. דווקא ביום הזה פומפאו מגיע? דווקא ביום העמוס הזה יהיה לנתניהו וגנץ זמן להיפגש איתו? זאת בכלל המסיבה שלו, ממשלת האחדות?

אה, רגע. אולי זאת כן המסיבה שלו. פתאום כל החלקים הסתדרו. הפגישות התכופות של גנץ ונתניהו עם נציגי הממשל מאז הבחירות הקודמות. ההזמנה לבית הלבן. סיבוב הפרסה המוזר של גנץ בינואר, סביב פרסום "עסקת המאה". בעצם הידיים האמריקאיות היו נטועות עמוק בקלחת הפוליטית של שמונת החודשים האחרונים, בוחשות ובוחשות. כולם ראו וידעו את זה, אבל כולם המשיכו הלאה. אין מה לראות כאן, זאת בסך הכל אמריקה, "הידידה הקרובה".

גנץ מקבל את פני הגביר פומפיאו, 13 במאי 2020. צילום: POOL/רויטרס

שוו בנפשכם שפומפאו היה מגיע לפגישה עם מנהיגי צרפת או דנמרק בדיוק ביום שבו מושבעת שם הממשלה. שוו בנפשכם שג'ייסון גרינבלט היה נפגש איתם יומיים אחרי הבחירות, כפי שקרה בספטמבר האחרון. כל אדם סביר היה מעווה את פניו בחשד ובגועל. ביקורים כאלה, דווקא ברגעי השיא לכאורה של הדמוקרטיה המקומית, מאירים באור אכזרי את תפאורת הקרטון הזאת וחושפים את החלל שמאחוריה. כשהדוד סם בא לטפוח בחביבות על לחיי החניכים שהצטיינו בשיעורי ה"דמוקרטיה", אתה מבין שמשהו רקוב. זה קצת אין יור פייס, כל העסק הזה של מדינת חסות. כמו בכל דבר ועניין, ממשל טראמפ ממשיך במדיניות קודמיו, רק מקפיד פחות על המסיכות.

התחלתי ללכת אחורה, עד ספטמבר 2019, וללקט את הסימנים המוקדמים. הם היו שם כל הזמן, מחכים שיחברו אותם. מה שהתקבל בסוף הוא הסבר רציונלי לגמרי לחידת החידות של מערכת הבחירות האחרונה – "הבגידה" של גנץ. ההסבר הזה פרוזאי, לא קונספירטיבי, אין בו פריצות לטלפונים וצילומים מביכים. במובן הזה הוא מאכזב. אבל ההיגיון שבו חורג מן המקרה של גנץ ומכתיב את מערכת היחסים של מנהיגי ישראל עם "הגביר מוושינגטון" מאז ומעולם. הוא גם מכתיב את יחסי הגביר עם נתניהו, מה שהופך את ההתלכדות בין גנץ לנתניהו, בעצם, לכל כך טבעית.

הטעות של הציבור, ושל לא מעט פרשנים, היתה בסירוב להבין את התנהלותו של גנץ על רקע הקשרים המתהדקים שלו עם הממשל האמריקאי. בסירוב לראות עד כמה שולטת הפוליטיקה האמריקאית האזורית במתרחש אצלנו. בהתעקשות לקרוא את מהלכי גנץ במונחים המצומצמים של חקירות פליליות וחלוקת טובין קואליציוניים, במקום במונחי הסדר האזורי החדש שממשל טראמפ מטפח מזה שלוש שנים, לאורך הציר הכלכלי וושינגטון-ריאד-ירושלים. לגנץ היה תפקיד בסיפור הזה, והוא מילא אותו על הצד הטוב ביותר. ספק אם פוליטיקאי אחר שכל חייו עברו עליו בחסות התמיכה האמריקאית (בסיוע הצבאי, בשיתוף הפעולה ההדוק) היה פועל אחרת.

"עסקת המאה": רקע

במאי 2018 הסתיימה עבודת "צוות השלום" של הבית הלבן על "תכנית המאה", ומאותו רגע "התלבט" הממשל מתי לפרסם אותה. מבחינת האמריקאים, לא היתה שום מניעה לפרסם אותה מייד. להיפך, כיוון שהתכנית ממילא לא נועדה להשכין שלום באזור אלא רק לפתוח הזדמנויות עסקיות לתאגידים בינלאומיים וערוצי סחר בין ישראל למדינות המפרץ (על כך בהמשך), האינטרס האמריקאי היה לפרסם אותה ולהתחיל להריץ את צוותי העבודה.

בעיה פעוטה אחת היתה שהתכנית נעשתה ללא כל שיתוף של הצד הפלסטיני, שמחרים את וושינגטון מאז "הצהרת ירושלים". בעיה פעוטה שניה היתה ענני החשדות המצטברים מעל ראשו של נתניהו. המחאה העממית בגדר עזה, שהחלה לצבור תאוצה, גם היא לא הועילה. פרסום התכנית, אם כן, הוקפא. אך מאותו רגע דאג הממשל לפמפם, בכל דרך וערוץ אפשריים, שהתכנית קיימת ומוכנה ורק מחכה לשעת כושר. זו בוששה לבוא. האמריקאים קיוו להכרעת הבוחר הישראלי, פעמיים קיוו, ופעמיים נכזבו. אחרי שתי מערכות בחירות ב-2019 שהסתיימו בתיקו, הממשל הבין שהבוחר הישראלי מעדיף לא להכריע, ובוושינגטון החליפו דיסקט. בסתיו 2019 הוחלט לנוע קדימה עם התכנית, ולעזאזל העובדה שאין פרטנר פלסטיני ואין פרטנר ישראלי. ביזנס זה ביזנס. שעון החול בוושינגטון החל לאזול; תוך שנה תסתיים כהונתו של טראמפ, ו"עסקת המאה", היהלום בכתר המסועף של הבוננזה המסחרית בין וושינגטון לבין מדינות המפרץ, עלולה היתה להיגנז סופית. ומה יהיה אז על כל הגרייט אופורטיוניטיז?

כאן ראוי לומר מילה על כך ש"עסקת המאה", כשמה כן היא, היא מיזם כלכלי ולא הסדר מדיני. עיקר תשומת הלב שבה מופנית להסדרים משפטיים ומסחריים שיבטיחו השקעות של הון זר בשטחים, חלוקת כספי התרומות של מדינות המפרץ, והכנת הקרקע לסיפוח שטחי C. לא בכדי החלק הראשון שלה שפורסם היה החלק הכלכלי – ביוני 2019, בוועידת בחריין; זהו החלק החשוב, ואילו הנספח המדיני הוא סרח עודף (הלקוח, ככל הנראה מ"תכנית דרובלס" מלפני 40 שנה). ההשקעות ברש"פ הוצגו שם כחלק אינטגרלי מהשקעות כוללות במדינות האזור. הרעיון פשוט: אמריקה תביא את ההון, מדינות המזרח התיכון יפתחו את שעריהן ויספקו כוח אדם זול. אין בתכנית מילה אחת על הצורך להגן על חיי הפלסטינים, על אדמתם, על זכויותיהם הפרטיות או הלאומיות, על רצף טריטוריאלי, וכד'. זה לא צריך להפליא, בהתחשב בכך שמחברי התכנית כולם יהודים ימנים בעלי זיקה בלתי מוסתרת לישראל – ג'ארד קושנר בעל הקשרים העסקיים בישראל, ג'ייסון גרינבלט (שהצטרף לקרן השקעות ישראלית אחרי פרישתו), אבי ברקוביץ' ודייויד פרידמן (האחרון גם תורם להתנחלויות).

קושנר והאופורטיוניטיז, ועידת בחריין, יוני 2019

ובכן, בסתיו  2019, אחרי תיקו במערכת בחירות שניה ברציפות בישראל, הממשל העלה הילוך. סוף סוף הבינו שם – הישראלים לא מסוגלים להקים ממשלת מיעוט. "עסקת המאה" תעבור בזכות ממשלת אחדות, או לא תעבור בכלל. בנקודה הזאת הפך גנץ משחקן פוליטי משני לשותף מלא באג'נדה האמריקאית. ואת העלילה מנקודה זאת ואילך כדאי לקרוא באופן כרונולוגי צמוד.

הכרוניקה

19 בספטמבר 2019: יומיים בלבד לאחר פרסום תוצאות הבחירות, ג'ייסון גרינבלט, השליח הפורש לענייני המזרח התיכון, הגיע לפגישות בזק עם נתניהו וגנץ. מטרתן הבלתי מוצהרת היתה להבטיח ש"עסקת המאה" נכנסת למו"מ ובהמשך גם להסכמים הקואליציונים. העובדה ששני הפוליטיקאים הבכירים בישראל מצאו זמן לפגוש אותו עוד לפני שהסתיימה ספירות הקולות מעידה כאלף עדים על החשיבות האסטרטגית שייחסה ארה"ב למערכת הבחירות הזאת – כמו גם לכפיפות המוחלטת של הפוליטיקה הישראלית לוושינגטון. הממשל לא התכוון לתת להזדמנות האחרונה בהחלט של "עסקת המאה" לחמוק מידיו הפעם. בפגישה עם נתניהו כבר הוכנה הקרקע לפרסום התכנית, וגנץ קיבל תידרוך דומה. למעשה, מרגע זה ואילך, הממשל מתייחס לנתניהו וגנץ כשותפים בממשלה הבאה של ישראל, שתוציא לפועל את "עסקת המאה". גם שניהם רואים זאת כך, אך מטעמים פוליטיים מובנים, לא חושפים את השותפות ביניהם לציבור הישראלי.

17 באוקטובר 2019: ג'ארד קושנר מודיע על ביקורו הצפוי בישראל, במטרה להיפגש עם נתניהו ולראשונה, גם עם גנץ.

28 באוקטובר 2019: קושנר, ברקוביץ' ופרידמן נפגשים עם גנץ.

30 באוקטובר 2019: הממשל מתחיל לחשוף את קלפיו. בראיון עם ברק רביד, קושנר מבטא – באופן חריג על רקע הנייטרליות המסורתית של וושינגטון בנוגע להרכב הממשלות בישראל – את תקוותו שגנץ ונתניהו ישתפו פעולה לקראת הקמת ממשלה. באותו ראיון עצמו קושנר אינו מסתיר את הקשר ההדוק בין הקמת ממשלת אחדות לבין ההזדמנויות העסקיות שהיא תפתח (מידע כללי: כשממשל אמריקאי מדבר על "הזדמנויות", המילה החסרה אחריהן איננה "מדיניות" אלא "עסקיות"): "יש סנטימנט שונה באזור של מדינות שרוצות לעשות הרבה עסקים עם ישראל. יש רצון עז ליצור שותפויות צבאיות עם ישראל. צריך שתהיה ממשלה כדי לנצל את ההזדמנויות האלה".

 

2 בדצמבר 2019: גנץ זורק רמז ראשון לבאות – קורא לממשלת אחדות עם "מעמד מיוחד" לנתניהו בתוכה.

3 בדצמבר 2019: נתניהו משיב: "ממשלת אחדות תביא הישגים היסטוריים". הכוונה, למי שלא הבין, ל"עסקת המאה". במקביל מתחילים בליכוד לפזר הבטחות על סיפוח, שמוכחשות בחצי פה בוושינגטון, אף כי ברור לכל שלשם הדברים מובילים.

8 בינואר 2020: אבי ברקוביץ', השליח החדש לענייני המזרח התיכון שהחליף את גרינבלט, מגיע לפגישות חשאיות עם נתניהו וגנץ. תוכן הפגישות נשמר בסוד, אבל גנץ נשאל אחרי הפגישה שלו עם ברקוביץ' על האפשרות ש"עסקת המאה" תפורסם לפני הבחירות, ואמר כך: "אני שמח על הפגישות האלה ועל הקשר עם האמריקאים, הוא קשר טוב, רציף וחשוב, ואני כמובן לא אפרט את מה שהיה בתוך הישיבה עצמה. אני יכול להניח שבנושא כל-כך חשוב האמריקאים יהיו מאוד זהירים ולא יפרסמו את זה לפני הבחירות, כי הרי זו תהיה התערבות ממשית ובוטה בהליך הבחירות במדינת ישראל." ראוי לשים לב לשתי מעידות (יהיו עוד רבות) של הטירון הפוליטי כאן: אחת, הצורך להצהיר על תוכנה החסוי של הפגישה; ושתיים, ה"התחצפות" כלפי הגביר האמריקאי, וזאת שלושה חודשים לאחר שגרינבלט וקושנר כבר רצעו את אוזנו ושיעבדו את שיקול דעתו לחלוטין. כך לא נוהגים בגביר.

13 בינואר 2020: איתות ראשון לגנץ מן הבית הלבן – מי כאן מחליט מה עושים ומתי. היועץ לביטחון לאומי, רוברט אוברייאן, מבהיר שהממשל שוקל לפרסם את "עסקת המאה" בלי קשר לאופן שבו ייפתר המשבר הפוליטי בישראל. בקיצור, לאמריקאים נמאס לחכות.

21 בינואר 2020: סיבוב הפרסה של גנץ, המותיר את הפרשנים מבולבלים. במהלך סיור בבקעת הירדן, גנץ מצהיר שיפעל לסיפוח הבקעה לאחר הבחירות, ובניגוד לדברים שאמר שבועיים קודם לכן, שהוא "מקווה שהנשיא טראמפ יקדים ויפרסם את התכנית." ובכן, פתאום זאת לא תהיה "התערבות ממשית ובוטה"? בכחול לבן אמרו אז שהאמריקאים "כעסו מאד" על ההצהרה הקודמת של גנץ. הפרשנות שלי: האמריקאים הבהירו לגנץ שדיל זה דיל, ומרגע שהתחייב מולם ללכת על ממשלת אחדות למימוש "עסקת המאה", הוא לא יכול לעשות קולות כאילו הוא מסתייג ממנה. גנץ הבין מהר את המסר והגיב בהתיישרות מוחלטת לימין (ולתדהמת השמאל, שמשום מה עדיין ראה בו מנהיג המחנה). ואכן, מרגע זה דרכו לבית הלבן נסללה במהירות.

התקשורת פיספסה את משמעות ה"מהפך" הזה וייחסה גם אותו לתנודות אלקטורליות חולפות. אבל אפילו פוליטיקאי כושל כמו גנץ לא מחליט סתם כך בתוך שבועיים שהוא בעד סיפוח הבקעה. ה"מהפך" שהיה כאן היה ברמת השקיפות בלבד: האמריקאים הכריחו את גנץ לסנכרן בין מה שאמר להם למה שהוא אומר לתקשורת. נתניהו וגנץ עמדו להגיע לבית הלבן, והתבקשו להשאיר את קרבות התרנגולים שלהם מאחור; לוושינגטון אין סבלנות לפוליטיקה פנימית חסרת משקל. שם כבר ידעו שהעסק הולך לאחדות, ולא סבלו את ההתרסה של גנץ על "התערבות ממשית ובוטה" במערכת הבחירות. מה התערבות, איזו התערבות? הרי כבר סגרנו באוקטובר שאתם תשבו בממשלת אחדות. אתה רוצה להוציא את קושנר טמבל? אתה עומד לתקוע לנו את "עסקת המאה"?

24 בינואר 2020: טראמפ מודיע שיפרסם את פרטי "עסקת המאה" לפני הבחירות.

25 בינואר 2020: גנץ מודיע שנענה להזמנת טראמפ ויגיע לבית הלבן לדון בפרטי העסקה. "אנו נמצאים בשעה גורלית של מדינת ישראל", אמר, "אני מתחייב לצמצם למינימום את המחלוקות שעוד יבואו ולפעול כדי שהמתווה יהיה בסיס להתקדמות לעבר הסדר מוסכם עם הפלסטינים ומדינות האזור." בדיעבד, אפשר לשמוע ב"לצמצם למינימום את המחלוקות" את תו הכניעה האחרון – הסכמתו של גנץ להיכנס לממשלה בראשות נתניהו.

גנץ והגביר, ינואר 2020. צילום: אלעד מלכה

27 בינואר 2020: אחרי פגישתו עם טראמפ בבית הלבן, גנץ מכריז: "תכנית השלום של הנשיא היא אבן דרך משמעותית והיסטורית. מיד לאחר הבחירות אפעל ליישומה בממשלת קבע." מן היושר לציין שגנץ עמד במילתו, ופעל בזריזות לאחר הבחירות ליישומה של התכנית – באמצעות הצטרפותו לממשלת נתניהו.

20 באפריל 2020: חתימת ההסכם הקואליציוני בין גנץ לנתניהו. ההסכם הזה, כפי שכבר העירו רבים, מוקדש כמעט כולו לעניינים פרוצדורליים, לחלוקת תיקים וועדות. אין בו קווי יסוד לממשלה – אלה ינוסחו בהמשך – למעט חריגים בודדים, ובהם סעיף 28 וסעיף 29, העוסקים בתכנית טראמפ ובמהלכי הסיפוח העתידיים. מלבד ביצור מעמדו המשפטי של נתניהו, נראה כי המטרה העיקרית של ההסכם – כלומר, של ממשלת האחדות – היא קביעת נוהל עבודה מזורז לקראת מימוש "עסקת המאה". תאריך היעד למהלך הסיפוח הוא ה-1 ביולי 2020.

(בסביבות) 25 באפריל 2020: ימים ספורים לאחר חתימת ההסכם הקואליציוני, מתקיימת שיחת תיאום בין קושנר לגנץ בנושא הפלסטיני. אפשר להניח שמטרתה היתה "לגהץ" את שארית ההסתייגויות של גנץ ממהלך הסיפוח.

13 במאי 2020: שר החוץ האמריקאי, מייק פומפאו, מגיע לפגישות עם נתניהו וגנץ, ביום השבעת ממשלת האחדות ולהרים כוסית עם המחותנים לרגל הצלחת המיזם המשותף. המעגל שנפתח בספטמבר 2019 – נסגר.

בתוך הראש של גנץ

בתוך הראש של גנץ – הוא לא בגד. הוא עמד בסיכום החשוב ביותר, עם הממשל האמריקני, סיכום שלהבנתו (המוטעית, כה מוטעית) מבטיח את עתידה ובטחונה של מדינת ישראל. גנץ הוא חייל טוב וצייתן. כל חייו הצבאיים נשא עיניו אל הצבא החזק בעולם, צבא ארה"ב, כאל אח גדול ומיטיב, וזה אכן גמל לו בעיטור "לגיון ההצטיינות". כשפשט את מדיו, העביר את נאמנותו למפקד הצבא הזה, בבית הלבן. לאורך כל הדרך, מספטמבר 2019, ידע היטב שהאמריקאים נחושים לממש את "עסקת המאה" עוד בקדנציה הנוכחית של טראמפ, ושהחשדות הכבדים נגד נתניהו לא מזיזים שערה אחת במעטה הג'ל שעל ראשו של קושנר. ולמה שיזיזו? ממש באותו זמן היה טראמפ עצמו נתון לחקירת האף-בי-איי, וגם קושנר עצמו רגיל לפעול תחת עננת חשדות כבדה.

גנץ חשב – שוב, טירון פוליטי – שיצליח לעמוד בסיכום החשאי עם האמריקאים ובמקביל לתחזק הצגה פוליטית של מאבק חסר פשרות נגד המושחת מבלפור. הוא באמת קיווה שמישהו, משהו, יגאל אותו מן הצורך לחבור לנתניהו. אבל כל הזמן הוא ידע – ואנחנו לא – שחבירה לנתניהו מונחת על השולחן, ושיש משהו גדול ממנה, מחייב ממנה: "עסקת המאה". גנץ לא העלה על דעתו אפשרות שמהלך כל כך דרמטי ייצא לדרך ללא השתתפותו. אולי אפילו נפתה לחשוב שהשתתפותו חיונית באופן כלשהו למיזם הכלכלי שרקם קושנר עם מוחמד בן סלמן ושאר מנהיגי מדינות המפרץ – מיזם שלא נושא כל בשורת פיוס אמיתית בין הישראלים לפלסטינים. גרייט אופורטיוניטיז, שנו באוזניו האמריקאים. פה ושם עוד ניסה לדגמן תפיסה מדינית עצמאית, נפרדת מזו של נתניהו; אולי לאוזני "המתונים" של "יש עתיד", אולי מסיבות אלקטורליות. אבל בינואר השנה, זה כבר היה מאוחר מדי. מבחינת האמריקאים, גנץ ונתניהו כבר נחשבו לעסקת חבילה, יחידה הרמטית שלא ניתן לפרקה. אז גנץ קיבל קצת על הראש, ורץ קדימה עם תכנית הסיפוח. תוך ימים ספורים הוזמן אחר כבוד לחדר הסגלגל, ונשטף כולו באבק כוכבים. שם, בפסגת העולם, ודאי הרגיש את משק כנפי ההיסטוריה. גם אם נותר בו שמץ התנגדות, הוא נמחה כלא היה.

ובכן, שום קונספירציה. הרי המעורבות האמריקאית העמוקה במערכת הפוליטית הישראלית מספטמבר 2019 היתה עניין גלוי לכל. הפגישות עם גרינבלט, עם קושנר, עם טראמפ – הכל ידוע ומסוקר. מעולם לא קיבל ראש אופוזיציה כבוד ויקר כזה בוושינגטון. גם הצהרות הנאמנות הנלהבות של גנץ אל הגביר האמריקאי, אחרי כל פגישה עם נציגיו, העידו על החומר ממנו קורץ: החומר שממנו מושחים האמריקאים ראשי מדינות.

החייל הטוב גנץ מקבל את עיטור "לגיון ההצטיינות" מעמיתו האמריקאי, מרטין דמפסי, פברואר 2013. צילום: דובר צה"ל

הדבר היחידי שהוסתר מידיעת הציבור – אותו ציבור שתלה בגנץ את כל תקוותיו להדיח את המושחת מבלפור – היה שמחויבותו הראשונה והיסודית של גנץ לא היתה אליהם, אלא לגביר האמריקאי. וזאת לא משום שגנץ הוא "סוכן זר"; לבטח אינו סוכן זר יותר מאשר כל מנהיג ישראלי אחר שחילה את פני הגביר. לא, גנץ פשוט זיהה את טובת ישראל ובטחונה עם התכתיבים של וושינגטון, כי זה מה שהוא יודע ומכיר, ואלה גבולות עולמו. ובתוך גבולות אלה, מותר ולעתים קרובות רצוי לא לחשוף בפני הציבור החלטות בנושאי "ביטחון לאומי" שעומדות בסתירה למדיניות המוצהרת. למשל, בסתירה להתחייבות שלא להצטרף לממשלת נתניהו. הפרת ההתחייבות הזאת היתה קורבן קטן מבחינתו למען המטרה החשובה, העליונה: לקדם את "עסקת המאה". ומה בכך אם העסקה הזאת תשפר בעיקר את חייהם של כמה מיליארדרים אמריקאים או סעודים? ומה בכך אם היא החלום הרטוב של הימין הקיצוני? גנץ קיבל יעד לכבוש, וכמו חייל טוב, עשה הכל כדי להגיע אליו. כל השאר לא עניין אותו.

והקורונה?

נו, אל תצחיקו. אף אחד לא באמת האמין שהקורונה היא יותר מאמתלה פאתטית למהלך הזה. היה צריך להצדיק את הביזיון במשהו, אז אמרו קורונה. יכלו גם לומר "מרגרינה".

תכירו: מדינת חסות בשם "ישראל"

האינטריגות האינסופיות שליוו את מערכות הבחירות האחרונות באמת לא חשובות. העיסוק האובססיבי בפיצולי המפלגות ובחלוקת התיקים רק מטשטש ומתסכל. ולראייה, עדיין עומדת חידת "בגידתו" של גנץ לא פתורה, לא מוסברת, גם אחרי ששוקלים את כל האינטריגות מימין ומשמאל. משמע, משהו חסר בתמונה. אני טוען שמה שחסר הוא המעורבות האמריקאית ו"הילכדותו" של גנץ בתסריט שכתבה עבורו חבורת קושנר. אם ג'ייסון גרינבלט, בפגישותיו עם גנץ ונתניהו בספטמבר 2019, היה המזווג, מחולל ההפריה, הרי ששר החוץ פומפאו הוא המיילד של ממשלת האחדות, ועל כן אך טבעי שיהיה נוכח ביום השבעתה, השבוע.

8 חודשים נמשך ההיריון המוזר הזה, שבו זהותו של העובר הוכחשה בתקיפות כל הזמן ממש עד לרגע הגחתו בטרם עת. שני הפונדקאים לא הפסיקו לריב למרות שידעו היטב שגורלו של העובר תלוי בכך שיחזיקו ידיים מול המצלמות בעת שהוא יוצא לאוויר העולם. הציבור הישראלי, לפחות זה שהצביע לגנץ, לא מזהה את עצמו בעובר. כמובן, מדובר בעובר מזרע זר. ממשלת האחדות הכפויה הזאת באה לעולם כדי להגשים תכנית כלכלית גרנדיוזית של הממשל האמריקאי, שישראל היא רק משבצת אחת בה, ופלסטין בקושי פינה מחוקה של משבצת פינתית.

הישראלים לא מורגלים לחשוב על עצמם כעל מדינת חסות של ארה"ב. להבדיל ממקומות אחרים בעולם, כמו דרום אמריקה, שבהם ארה"ב חייבת להעיף בכוח מנהיג נבחר כדי להמליך תחתיו משת"פ מכוחותיה, בישראל אין בכך כל צורך: כל השחקנים הפוליטיים, בשלטון או באופוזיציה, נאמנים לחלוטין לגביר האמריקאי. כמובן, מדי פעם יש צרימות קלות; פליק או שניים מוושינגטון מזכירים לפקידים כאן היכן עובר הקו האדום. המשטר בישראל ממילא ניאו-ליברלי, לשביעות רצונו של הגביר, ובעיות מתעוררות רק ברמת היישום, לא ברמת החזון. השיתוק הפוליטי שאחז בישראל בשנה האחרונה היה מין בעיית יישום שכזאת, ואחרי שנתנו לנייטיבז להתבחבש עם עצמם ללא הועיל, לקחו הקברניטים מוושינגטון את המושכות לידיהם, והחליטו עבורנו על המוצא היחידי האפשרי: ממשלת אחדות. כן ביבי, לא ביבי – שאלת המפתח מבחינת מיליוני ישראלים – לא העסיקה איש בוושינגטון.

במובן הזה, גנץ "בגד". כמו שנתניהו בגד, ורבין ופרס בגדו, ושרון ושמיר בגדו. כולם בגדו באינטרס האזרחי של כלל תושבי הארץ הזאת והכפיפו אותו לתכתיבים חיצוניים. אם יש לקח כלשהו מן הפארסה הפוליטית של ממשלת האחדות המושבעת בימים אלה, הוא זה: במדינת חסות, קולם של האזרחים משני לקולו של הגביר. ומי שחפץ לשנות את המצב מעיקרו, לא יכול להחליף משרת אחד של הגביר במשרת אחר. הוא חייב לעקור את תודעת המשרת מנציגיו, וגם מתוכו.

לעתים נדירות, מבליחה ההודאה הזאת מתוך ההנהגה. בשנת 2013, כשהתפוצצה פרשת האזנות הסתר של ארה"ב למטרות ישראליות, אמר עו"ד דב וייסגלס, לשעבר ראש לשכת שרון: "ישראל היא מדינת חסות של ארצות הברית. בתחום המדיני, הצבאי הכלכלי והטכנולוגי, יש לזה מחיר." זהו צידה האפל של "הידידות" המופלאה עם המעצמה הכוחנית ביותר בעולם, זהו תג המחיר שמוצמד ל"ערכים המשותפים" של וושינגטון וירושלים, וכאן לא נגמרת פגיעתו הרעה. אפשר לקבל אותו באהבה ולהמשיך לצעוד בתלם. אבל להתכחש אליו ואז להתרעם שאין מוצא מן התלם – זה כבר נלעג.

[אבל איך ייראו החיים ללא החסות האמריקאית? הנה תרגיל בדמיון מודרך].

הישראלים שזעמו על לחיצת היד של גנץ עם נתניהו בסוף חודש מרץ האחרון לא זעמו על לחיצת היד שלו עם טראמפ בסוף ינואר. להיפך, הם ודאי התמלאו גאווה – הנציג שלי, ראש הממשלה העתידי, כבר מתקבל בכבוד מלכים בבית הלבן! אבל הבגידה האמיתית של גנץ בבוחריו החלה דווקא אז, בבית הלבן (ובפגישות שקדמו לו, עם גרינבלט וקושנר), כשהעמיד עצמו למכירה, ללא שום שיקול דעת אמיתי, לאג'נדה האמריקאית האזורית. לא רק את עצמו, אלא גם את יותר ממיליון תומכיו. זאת הבגידה, ועליה לא מדברים. זהו רעיון העיוועים שהפוליטיקה הישראלית צריכה להתיישר לפי התכניות הפיננסיות של ממשל חמדני, שאינו טורח אפילו להסתיר את מניעיו הכלכליים, בכל שיג ושיח שהוא מנהל עם העולם.

כל כך הרבה שנים חסינו בצילו של הממשל הזה, ששכחנו כבר איך נראה אור השמש בלעדיו. איך נראים השותפים הפלסטינים שאיתם עלינו להגיע לפיוס אמיתי – בלעדיו. איך נראית פוליטיקה ייצוגית, נאמנה לאזרחים – בלעדיו. ישראל תהיה חייבת להתנתק בהדרגה מן הגביר מוושינגטון כדי להתחיל לראות את מציאות חייה נכוחה. לרגע חולף אחד, לפני שטראמפ עלה לשלטון, פירפרה תקווה שהנה, האיש הגחמני הזה יגשים את חלומם של רפובליקנים לא מעטים ואמריקה תפסיק לנהל את העולם, תחזיר את מאות אלפי חייליה הפזורים ברחבי הגלובוס, לא תמליך ולא תדיח מנהיגים, לא תנהג כבריון שעל פיו יישק דבר. פעם קראו לזה "אמריקה פירסט". ובכן, תוך זמן קצר מאד התבדו התקוות. "אמריקה פירסט" התגלה פשוט כאמריקה מעל כל השאר. טראמפ הבין שיותר מדי כסף מונח על המאזניים בכדי לסגת מאזורי ההשפעה האמריקאיים. והמזרח התיכון הוא האזור המכניס ביותר. חבורת קושנר הסתערה במרץ על הגרייט אופורטיוניטיז, ולישראל יועד תפקיד מיוחד בתוכן, "עמק הסיליקון" של המזרח התיכון, כפי שפינטז קושנר. לא שאלו אותה, מי שואל מדינות חסות. גם את גנץ לא שאלו; תידרכו אותו. הוא הבין את גודל השעה, והתגייס. זה, פחות או יותר, כל הסיפור. זה תמיד היה הסיפור.

הישראלים יכולים לכתוב סיפור אחר ולחיות אותו. הם לא חייבים לבחור אנשים כמו גנץ להנהיג אותם. הם לא חייבים להסתנוור מהזמנות לבית הלבן. אבל הם חייבים, ומזה אין מפלט, להבין מה משמעות החיים בצילו של הדוד סם.

11 במרץ 2020 / עידן לנדו

ראיון עם נועם חומסקי על "איזה מין יצורים אנחנו?"

הספר "איזה מין יצורים אנחנו?", שיצא לאור החודש, הוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה, ואפשר אולי לומר בבחינת מעט תשובות המחזיקות הרבה שאלות. חלק מן השאלות שהתעוררו אצלי במהלך הקריאה והתרגום של הספר הפניתי לנועם חומסקי. מתוך שלל הנושאים שנידונים בספר, ריכזתי את השאלות בכמה נושאים מרכזיים: מושג "החומר" ובעית הגוף-נפש; הקשר בין אינטאיציות מוסריות לבין דטרמיניזם פיסיקלי; "אנרכיזם בשטח" – גורלן של קהילות אנרכיסטיות בעולם בן-זמננו; השפה האנושית – מכשיר למחשבה או לתקשורת?; המתח בין פסימיזם פילוסופי לקידמה מדעית; והקשר בין ספקנות מדעית לספקנות פוליטית.

חומסקי השיב, כדרכו, תשובות יסודיות ומעוררות מחשבה. השיחה איתו, כך נדמה לי, אף פעם אינה נגמרת.

* * *

ש: הלקח העיקרי בספר הזה עולה מקריסתו של מושג "החומר" על פי השכל הישר שלנו, בעקבות החידוש של ניוטון בדבר קיומה של פעולה מרחוק (כוח הכבידה). מאותה נקודה ואילך, לטענתך, מושגי המדע נהיו יותר ויותר מרוחקים מן השכל הישר. כיוון שכך, עלינו לצעוד בעקבות פריסטלי וראסל ולהניח שהמחשבה עצמה איננה אלא עוד היבט של החומר שנבצר מבינתנו. אבל האם שני האתגרים האפיסטמולוגיים האלה אומנם נמצאים על מישור אחד? את "פיזיקת המגע" אפשר אולי לזנוח מרגע שאנחנו מכירים בכך שהיבטים פיזיקליים מסויימים של העולם אינם ניתנים לצפייה (ייתכן שהם קטנים מדי, או מחוץ לספקטרום הנראה), ולכן נראים כאילו הם פועלים מרחוק. החיצוי בין גוף לנפש, לעומת זאת, נראה עמוק יותר לאין שיעור. כבר בצעד הראשון מכה בנו הלם: איך יכולים הזיכרון של כלב הילדות שלי, או המשפט האחרון של פרמה, להתממש בחומר – ואחת היא אם הוא בלתי ניתן לצפייה או בלתי נגיש לחושים שלנו? קל לי יותר לדמיין יקום מקביל שבני אנוש לעולם לא יוכלו להגיע אליו מאשר ייצוג חומרי של המשפט של פרמה. אתה אומר שמדובר בהבדל של דרגה בלבד, לכל היותר, אבל התבוננות פנימית (שבערכה אתה מכיר במקומות אחרים) מצביעה על דיכוטומיה. אפילו אם הדיכוטומיה גם היא היבט נוסף של הפסיכולוגיה האינטואיטיבית שלנו, היא מוזרה.

ת: זה לקח מעניין, אבל אני לא החשבתי אותו כלקח העיקרי של הספר. תיכף אחזור לזה. זה קצת מטעה לתאר את הלקח הזה רק ככישלון של השכל הישר או אפילו רק בהקשר של פעולה מרחוק. הוא עמוק יותר. המסתורין לא מתפוגג גם אם שוקלים עצמים קטנים מדי או מחוץ לטווח התפיסתי שלנו; המסתורין הזה נתפס באותה תקופה (המאה ה-17) כבעיה עמוקה, בצדק לדעתי. והיו לכך השלכות. כפי שציינו הסטוריונים של מדע שציטטתי בספר, המסתורין הלך ונטמע באופן מובלע ב"שכל הישר המדעי" החדש, והשאפתני פחות, מהלך משמעותי בהסטוריה של החקירה האנושית, לדעתי.

מה שהיה מוטל על הכף היה נטישתן של "האיכיויות הטמירות" המבוזות של הניאו-סכולסטים לטובת המדע המודרני, על נכונותו להשתאות ממה שנראה מובן מאליו (סלעים נופלים אל מקומם הטבעי, מהר יותר מנוצות; עצמים פועלים זה על זה באמצעות סימפתיות ואנטיפתיות; וכיוב') ועל דרישתו להסברים לכידים.

התשובה שהוצעה לשאלה מהו הסבר לכיד, החל מגלילאו ובני זמנו, דרך דקארט, לייבניץ, הויגנס, ניוטון ודמויות בולטות אחרות במדע המודרני, ואף אחריו, היתה "הפילוסופיה המכאנית": הרעיון שהעולם הוא מכונה, גרסה מורכבת יותר של המכונות הסבוכות שבאותם ימים הרכיבו בעלי מלאכה מיומנים ועוררו השתאות בכל רחבי אירופה. זה סיפק את אבן הבוחן ל"ניתנות להבנה", כלומר הסבר אמיתי, עבור גלילאו ושאר המייסדים של המדע המודרני. מה שניוטון, לייבניץ ודמויות בולטות אחרות החשיבו כ"אבסורד" שכל אדם בעל הבנה מדעית ידחה מעליו – מה שלוק ויום החשיבו כתעלומה החורגת מן ההבנה האנושית – היה מסקנתו של ניוטון ששני עצמים רגילים יכולים לפעול זה על זה ללא מגע. זו היתה חזרה ל"איכיוות הטמירות" של הניאו-סכולסטים, כך מחו לייבניץ והויגנס, וניוטון עצמו די הסכים איתם. פירוש הדבר היה שהפרוייקט שהעניק השראה להתנתקות של המדע המודרני מן הניאו-סכולסטיקה המיסטית נחל כישלון (אף כי ניוטון עצמו הוסיף כמה הסתייגויות, שנידונות בספר).

לא עניין של מה בכך.

שים לב שלא התיאוריה של ניוטון היתה בלתי מובנת; להיפך. העולם שהיא תיארה היה כזה. התוצאה היתה שהמדע הנמיך את הסטנדרטים שלו, ומאותו רגע הסתפק במובנות של התיאוריה. מיד גם הובנה מסקנה נוספת, והיא שאין לנו יותר מושג ברור של "חומר" (גוף, הפיזיקלי). כל אלה הם מה שהתיאוריה ההסברית הטובה ביותר מניחה. אם המדע יאמץ בסופו של דבר את התיאוריה של הפיזיקאי ג'ון ווילר "עצם מתוך ביט", והתשובה לשאלות הללו היא "הכל הוא מידע", יהי כן. אותו דבר אם העולם מורכב כמעט כולו מאנרגיה/חומר שחורים מסתוריים, שאין דרך למצוא אותם. או אם הוא מורכב משדות, או מיקומים מקבילים, או מיתרים, או גרביטונים, או מרחב-זמן מעוקם, או מה שלא תהיה הסטייה הרדיקלית מן הפילוסופיה המכאנית שהתיאוריה הטובה ביותר מורה לנו לאמץ.

אינטואיציה לגבי מה שנראה "עמוק יותר לאין שיעור" לא יכולה להשכיל אותנו. הכל עמוק מדי להבנתנו, וזו הסיבה שהיוזמה של המדע המודרני המוקדם נזנחה לטובת חיפוש הרבה יותר מצומצם אחרי תיאוריה מובנת. לצידה נזנחה, אף כי הרבה יותר מאוחר, הדרישה לרדוקציה. למרות שאני חושב ש"הלקח" שאנחנו דנים בו כעת ראוי לעיון רציני, לקח משמעותי יותר, נראה לי, טמון בהתפתחות העצמאית של הכימיה וכיצד "הפער ההסברי" נסגר לפני מאה שנים (פרק 4 בספר) – לקח עבור החקירה של השפה והנפש, הכיוון שבו עליה לצעוד, והקשיים שלכאורה ניצבים בדרכה.

אם נחזור להשפעה של התגליות המדהימות של ניוטון, עד מהרה הובן שאי אפשר יותר אפילו לנסח את בעית הגוף-נפש, לפחות לא במובן הקלאסי שלה. לוק הציע, באופן סביר לגמרי (אם נניח בצד את המסגרת התיאולוגית שלו), שבדיוק כשם שליסודות העולם יש תכונות שחומקות מהשגתנו, כפי שניוטון הוכיח, כך ייתכן שלמבנים מאורגנים של היסודות האלה יש את תכונת המחשבה – הזיכרון שלך של הכלב שהיה לך, או ההרהור שלי על השאלות שלך. ובמהלך מאה השנים הבאות היה זה סביר להמשיך ולפתח את ההצעה הזאת, עד לעבודה של פריסטלי (ועד לאזכור החוזר במחברותיו של דרווין). למרות שזה לא היה סביר לשכוח אותה ואז לברוא אותה מחדש בלי להכיר במקור שלה כ"תגלית מדהימה" (פרנסיס קריק), התזה של הביולוגיה החדשה ש"דברים מנטליים, לרבות הנפש, הם תכונות שמגיחות מן המוח" (ורנון מאונטקאסל, שמסכם את מסקנות "עשור המוח" , 1990-2000), וכדומה, כפי שמתואר בספר.

הביולוגיה החדשה חוזרת על הצעת לוק והספרות שהשתלשלה ממנה (לעתים קרובות באותן מילים בדיוק) ומתעלמת מן התקדימים ומן הרקע החשוב:  לוק הבין שאחרי ניוטון, אנו מצויים ב"בורות חשוכת-מרפא ביחס למה שאנו חפצים לדעת" על אודות החומר וגלגוליו, כך שנותר לנו רק לחתור אל התיאוריות הטובות ביותר, להניח לחלקי הפאזל להסתדר בדרכם, ובכלל זה גם לתפיסה של לוק את "החומר החושב", שהפכה בימינו לדוקטרינה השלטת.

אני חושב שאנחנו יכולים להסכים על כך שאנחנו לא חכמים יותר מן הדמויות שציטטתי, ועובדה היא שלא למדנו מאז שום דבר חדש שנוגע ל"אבסורד" של ניוטון. על כן אין לפטור בנקל את הדברים האלה. אלה היו רגעים קריטיים בתולדות החקירה של העולם ושל "איזה מין יצורים אנחנו"; וגם בתולדותיה של ההבנה העכשווית הטובה ביותר של הדרך לחקור את העולם.

ש: אני לא ממעיט בערכו של כישלון הפרוייקט שהעניק השראה ל"התנתקות המדע המודרני מן הניאו-סכולסטיקה המיסטית". בביטוי "עמוק יותר לאין שיעור" התכוונתי לאינטואיציות הקדם-מדעיות של האדם הפשוט, לא לפילוסופיה המכאנית המתוחכמת יותר. אחרי הכל, איכויות טמירות מאכלסות לא רק את המדע האריסטוטלי אלא גם אינספור מיתולוגיות ומערכות אמונה של שבטים עתיקים; מה שאומר שגם הן – ולא רק פיזיקת המגע – מהוות חלק מן "המדע האינטואיטיבי" שלנו. למרות שלא דיברתי מעולם עם בושמנים קדם-מודרניים, אני משער שהם יגיבו באופן שונה למדי לשתי הטענות הבאות:

  1. רוח (spirit) חיה ובלתי נראית מסיעה את העננים ומממטירה גשם על השדות שלנו.
  2. הזיכרון של כלב ילדותי איננו אלא זרמים כלשהם במוח שלי.

קרוב יותר לבית, אנו יכולים לשאול ילדים איזו מהטענות האלה נראית להם פחות הגיונית. הניחוש שלי הוא שטענה (2) סותרת באופן בוטה יותר את האינטואיציות המולדות שלנו מאשר טענה (1); אולי האינטואיציה ש-(2) מפירה אוניברסלית, בעוד שזו שמופרת ב-(1) תלוית תרבות (אם היא "אינטואיציה" בכלל). אולי אתה לא מסכים עם ההערכה הזאת. אבל אם לא, כדי לחדד את השאלה המקורית שלי, יש כאן פיצול ב"במדע האינטואיטיבי" שלנו שאיננו המשך רציף של הפיצול שאתה מתאר באופן כה חד וברור במהפכה המדעית המוקדמת.

ת: לגבי (1) ו-(2), ההשערה שלי היא כמו שלך, אבל מסיבות שנראות אחרות. למעשה, יש לי ניסיון אישי כאן. כשהילדים וכשהנכדים שלי היו קטנים, הייתי ממציא להם סיפורים על יצורים קטנים ומסתוריים שמרימים את השמש בבוקר (כמו אפולו), שגורמים לגשם ליפול ולעשב לצמוח וכד'. קל לדמיין את זה, וזה לא שונה כל כך ממה שילדים ממציאים בעצמם או מבינים בלי בעיות באגדות. הם הוקסמו מזה, והזכרונות נשארו איתם גם כשגדלו. לו הייתי משתמש בזכרונות שאגורים במוח, זה היה פשוט ומשעמם מדי בשבילם. אז אוקיי, יש דימויים שאגורים במוח בדרך כלשהי, למי אכפת איך? אולי כמו שהניאו-סכולסטים חשבו, הדימויים הם העתקים מדוייקים של מה שנתפס. אבל מה הם זרמים חשמליים? משהו שהילד מעולם לא שמע עליו.

לא ברור לי איך אפשר לשלב את זה. למעשה, חלק מזה כבר משולב. בפילוסופיה הניאו-סכולסטית, ההנחה היתה שהדימוי, נניח של משולש, מעופף באוויר ואז נשתל במוח. היה זה אחד מאותם רעיונות מיסטיים שהפילוסופיה המכאנית ביקשה לבער. דקארט הרהר במצב שבו אדם עיוור משרטט עם מקל את קווי המתאר של דימוי באוויר, ואז מוחו בונה את המשולש מתוך רצף הגירויים הזה – גרסה מוקדמת של מה שאנו כיום יודעים על תנועות עיניים סקאדיות (saccadic). זה נראה בתחומי הפילוסופיה המכאנית.

ש: יש חוסר סימטריה תמוה בין התגובות שלך לשתי "תעלומות" שמלוות אותנו מן המאה ה-17. אחת היא ההשפעה מרחוק בין גופים, שקוראת תיגר על הפילוסופיה המכאנית, והופכת את התיאוריות המדעיות שלנו לבלתי ניתנות להבנה (לשכל הישר). כאן אתה מאמץ את הצעת לוק, בפועל מיסטריאניזם: המציאות אינה מחויבת להתיישר לפי המגבלות הקוגניטיביות שלנו. בפרט, מה שנראה לנו אינטואיטיבי בתכלית – שתנועה דורשת מגע – עשוי להיות אשליה. אבל עכשיו תראה איך אתה ניגש לתעלומה של הרצון החופשי. גם זו חורגת מעבר לפילוסופיה המכאנית. אנחנו תופסים את הרצון החופשי כסוג של גרימה סיבתית שאיננה דטרמיניסטית וגם לא אקראית. זאת אינטואיציה שאין עליה עוררין; אבל מנין לנו שהיא איננה דומה ל"אינטואיציה של פיזיקת המגע" – היבט של המגבלות הקוגניטיביות שלנו ולא של המציאות? ייתכן  שהפעולות שלנו, בסופו של דבר, כן נגזרות מראש. אין שני מצבים זהים לחלוטין ותמיד יהיה הבדל כלשהו ברמת הפעילות הנוירונית; הבדלים זעירים ברמה המולקולרית עשויים להסביר מדוע אני מרים את זרועי בתרחיש א' ולא בתרחיש ב', שנראים זהים מנקודת המבט שלנו, המוגבלת בהכרח. לתחושתי, אתה תתנגד לאנלוגיה הזאת, ואני תוהה מדוע: מה הופך את אינטואיציות הרצון החופשי שלנו יותר מבוססות-מציאות מאינטואיציות פיזיקת-המגע שלנו (השגויות)?

ת: כפי שאמרתי, אני לא רואה את עניין הפעולה מרחוק בדיוק כפי שאתה מתאר אותו; על הכף מוטל הרבה יותר מאשר סטייה מן השכל הישר.

האנלוגיה שניסחת נראית לי די הוגנת. אף פעם לא ערערתי עליה. אני חושב שאפשר להרחיב אותה. נראה לי שיש לנו (לי לפחות) אינטואיציות סותרות לגבי רצון חופשי. על פי אחת מהן, כל אחד מאיתנו מאמין, באופן שאין מוצק ממנו, שאנחנו יכולים לבחור בזה הרגע להרים או לא להרים אצבע – אפילו להניח אותה בלהבות, אם לשאול דוגמה מדקארט. ובמקרה של השפה, אם נמשיך בקו מחשבתם של דקארט ובני זמנו, דבר מה יכול "לעורר ולהטות" אותנו לדבר בדרכים מסויימות, אבל לא "לכפות" זאת עלינו ("ההיבט היצירתי של השימוש בשפה"). ברגע זה אני יכול לבחור לדווח על מזג האוויר בחוץ, אבל לא אעשה זאת.

אבל יש לנו גם אינטואיציה מנוגדת: שמה שקורה בעולם נקבע באופן סיבתי (נניח בצד את האקראיות).

המדע לא מספק תשובות. הוא לא יוצא מגבולות ההיקבעות הסיבתית או האקראיות, ואינו מפריך את האינטואיציה הראשונה. לעת עתה, איננו יכולים להוסיף על המסקנות של המדענים שחוקרים תנועה רצונית, אמיליו ביצי ורוברט אג'מיאן, שכותבים ("כיד הדמיון החופשית", כדבריהם) ש"יש לנו מושג כלשהו לגבי המבנה המורכב של בובת המריונטה ושל החוטים שלה, אבל אין לנו תובנה לגבי מוחו של מפעיל הבובה".

אם כך, ניצבות בפנינו שתי אפשרויות. אנו יכולים לדחות את מה שאנו מאמינים בו באופן המוצק ביותר, ולהסתמך על אינטואיציה מנוגדת ועל קוצר ידו של המדע לספק תשובות. או שאנו יכולים לאמץ גירסה כלשהי של מסקנת דקארט במכתב למלכת שוודיה שציטטתי: כיוון ש"דבר אינו מובן לנו ביתר בהירות ושלמות מן העובדה שפעולותיהם החופשיות של בני האדם אינן נקבעות סיבתית… יהיה זה אבסורד" לפקפק במשהו ש"אנו מבינים באופן אינטימי וחווים בתוכנו" רק משום שהוא מנוגד למשהו אחר ש"נשגב מבינתנו" (דקראט ממשיך  ואומר שאנו יודעים כי הדבר הזה נעוץ ב"גזירה אלוהית מראש").

בקיצור, אין לנו תשובה. יש החלטה – שגם היא אולי נקבעת סיבתית, לכן איננה באמת החלטה, או שהיא באמת נתונה לבחירתנו על בסיס ניתוח רציונלי.

אם לחזור להערה שלך, ברמה היסודית לא צריכה להיות אסימטריה. אנחנו לא יודעים אם התמוטטות הפילוסופיה המכאנית מציבה תעלומה-עבור-בני אנוש, כפי שלוק ויום סברו (וניוטון הודה בעקיפין), או שמא היא בעיה בלבד (במינוח שאני משתמש בו). ההסטוריה העשירה של חצי המיליניום האחרון מלמדת, לדעתי לפחות, שלוק, יום וניוטון צדקו, אבל השאלה עדיין פתוחה – אף כי אפשר לדמיין מחקרים ניסיוניים שישפכו עליה אור, וקיימים כמה כאלה, כמו העבודה הקלאסית של מישוט ועוד רבים אחריו.

הדברים האלה נכונים גם ביחס לרצון החופשי, מקום שבו אנו (אני לפחות) ניצבים בפני אינטואיציות מנוגדות. באופן אישי אני נוטה לחשוב שישנו פער כלשהו בהבנה המדעית שלנו, אולי פער שאינו בר-תיקון עבור המדע האנושי, ולאמץ עמדה דומה לזו של דקארט; ועדיין, להשאיר פתח לאפשרות שהיבט כלשהו של העולם, בלתי ידוע לחלוטין, כופה עלי לעשות כך, ואף לכתוב את המלים האלה. ליתר דיוק, זה לא "להשאיר פתח לאפשרות", משום שנכפה עלי לעשות אפילו את זה – כך שהדיון בינינו איננו אלא אינטראקציה בין שני אוטומטים שנשלטים בידי סיבתית ואקראיות, ללא סיבה או תכלית. רק "שאון וזעם, ופשר אין".

ש: רוב הליברלים יפטרו בבוז את מה שהם תופסים כנאיביות ברעיונות של רודולף רוקר. אבל רעיונות אנרכיסטיים ללא הרף מזינים תנועות חברתיות ולפעמים גם מיושמים בשטח. הניסוי האנרכיסטי המרשים ביותר בעשור האחרון, לדעתי, התרחש באוטונומיה של רוג'בה, בצפון-מזרח סוריה: קונפדרציה של קהילות שוויונית, רב-אתנית, פמיניסטית ובעלת מודעות סביבתית גבוהה, שמתנגדת במוצהר למודל של מדינת הלאום, ושואבת השראה ישירות מן הרעיונות האנרכיסטיים של מוריי בוקצ'ין. האוטונומיה של רוג'בה, שמתגוררים בה בין 4-5 מיליון איש, הפכה למעין מגדלור לפעילים פרוגרסיבים ברחבי העולם, ממש כמו שהזפטיסטה בצ'יאפס היו שני עשורים לפני כן. אבל בימים האלה רוג'בה נמצאת תחת מתקפה עזה של הצבא הטורקי, בעקבות הנסיגה של חיילי ארה"ב מהאיזור. כרגע מאד לא ברור אם הניסוי הרדיקלי הזה ישרוד, וקשה שלא לחשוב על נפילתן של הקהילות האנרכיסטיות בקטלוניה בזמן מלחמת האזרחים בספרד (גם הן נזנחו בידי המערב ונפלו לידי כוחות הפשיזם). האם תוכל להתייחס לסוגיה הכללית – מהם סיכויי ההצלחה של חברה אנרכיסטית אמיתית בעולם של ימינו, שבו כוחות עצומים – צבאיים וגם כלכליים (כמו תאגידי נפט) – מגמדים לגמרי את כוחן של קהילות מקומיות? וגם למקרה הספציפי של רוג'בה.   

ת: הם יכולים ללעוג, אבל קודמיהם, אבות הליברליזם הקלאסי, לא היו לועגים – החל מלוק, דרך הומבולדט ועד לאברהם לינקולן וג'ון סטיואט מיל. גם פועלים במהפכה התעשייתית המוקדמת לא היו לועגים, נושא שדנתי בו קצת בפרק 3 של הספר ובהרחבה במקומות אחרים. יש ערך רב, לדעתי, בטיעון של רוקר שהמסורת האנרכיסטית שבה הוא דגל היא היורשת הטבעית של האידאלים של הליברליזם הקלאסי, אחרי שאלה התרסקו על שרטון הקפטיליזם התעשייתי.

אני חושב שאתה צודק למדי שכמו החפרפרת הישנה של מרקס, הרעיונות הבסיסיים שהפיחו חיים בליברליזם הקלאסי ובשלוחות שלו אל השמאל הליברטריאני (אנרכיסטי) מתחפרים מתחת לפני השטח, נכונים תמיד להגיח בצורה כלשהי (אין לבלבל אותם עם ה"ליברטריאניזם" האמריקני, שהוא אנטי-ליברטריאני מיסודו, לדעתי). אני מסכים גם שמה שהושג ברוג'בה הוא יוצא דופן, במיוחד בתוך ההקשר של מלחמה רצחנית שבה כוחות פנימיים ושותפים חיצוניים פועלים בלא כל חמלה.

הבגידה של טראמפ בכורדים, שנלחמו נגד דאע"ש על הקרקע בתמיכת ארה"ב (וספגו 11 אלף קורבנות בנפש, בהשוואה ל-6 אמריקאים), מסרה אותם לידי האויבים הטורקים והסורים שלהם; זהו פשע נתעב – וגם מתנה שדאע"ש שמח לקבל, כרטיס "יציאה מהכלא בלי לשלם", מן הסוג שהם אירגנו מלכתחילה. למרבה הצער, הברוטליות של טראמפ איננה עניין חדש. למעשה, זאת היתה דרישת התפקיד מכל המנהיגים האמריקאים מאז קיסניג'ר ופורד, ובאופן דרמטי גם רייגן וקלינטון – לבגוד בכורדים באופן מחפיר בשם "האינטרס הלאומי". החרפה הזאת רוב הזמן מודחקת בשיח המערבי, אבל היא אמיתית מאד.

אולי יסודות כלשהם של "הניסוי הרדיקלי" ברוג'בה ישרדו, אבל הסיכויים נראים קלושים בזמן שהכורדים לכודים בין הכוחות של המדכאים הטורקים המסורתיים שלהם עם כוחות העזר הג'יהאדיסטים שלהם והמשטר הסדיסטי של אסד; ובקרוב, ככל הנראה, כוחות דאע"ש משוקמים, שטראמפ יעניק להם אורך נשימה חדש. לעת עתה ה"מגינים" שלהם הם בעיקר הרוסים, לא בדיוק נמל מבטחים. אני מניח שההנהגה הכורדית, בהיעדר חלופה ממשית, תנסה להגיע להסדר כלשהו עם אסד, תחת חסות רוסית, כפי שהם עשו בעבר. לא תחזית מעודדת.

יסודות של חברה אנרכיסטית מצויים בהרבה מקומות בעולם, חלקם בקנה מידה גדול ומשגשג לאורך זמן ממושך. הדוגמה הבולטת ביותר היא איגוד המונדרגון בבעלות העובדים שבארץ הבאסקים, שפורח מזה 60 שנה. הוא איננו חברה אנרכיסטית, ואי אפשר כמעט שיהיה כזה בעולם המבוסס על מדינות קפיטליסטיות. אבל שליטה של העובדים על הייצור היא מרכיב יסודי באידאל הסוציאליסטי-אנרכיסטי של השמאל הליברלי הקלאסי, חלק מן הדרישה שמבני סמכות ושליטה יצדיקו את עצמם, ואם אין ביכולתם לעשות כן (כמו במקרה של חוזה העבודה), יש לפרק אותם לטובת מבנים חופשיים וצודקים יותר.

על מנת להמשיך מכאן הלאה צריך יהיה לפרק מוסדות דכאניים גדולים הרבה יותר – לכל הפחות, לשבש את יכולתם של הכוחות הגדולים להרוס ניסיונות ראשוניים לכונן חופש וצדק, נושא שחוזר ונשנה בהיסטוריה עד לימינו. לא תמיד זה עולה בידם של הכוחות האלה, לפחות לא לגמרי. לכן אנו יכולים להבחין בגרעין של אמת במשפט של מרטין לותר קינג ש"הקשת המוסרית של ההיסטוריה לעתים אכן נוטה לעבר הצדק". לא בלי נסיגה רצינית, ולא מעצמה. הקשת המוסרית נוטה לעבר הצדק רק כשמאמץ מסור ונחוש לוחץ עליה בכיוון הזה. זה לא פחות נכון בימינו מאשר זה תמיד היה. לא אתה ולא אני צריכים לעמול קשה כדי לראות סימנים מרים של האמת הבסיסית הזאת. ואנחנו ודאי לא לבדנו.

צריך להוסיף עוד עניין קריטי שנוטים להתעלם ממנו – למרות שלא המדענים הישראלים. הם הגיעו למסקנה שהשאלות שאנחנו דנים בהן, הגם שיש בהן אולי עניין אינטלקטואלי, לא משנות הרבה, כי אם ישראל תמשיך במסלולה הנוכחי, יחד עם מדינות נוספות, האזור כולו יהפוך בקרוב לבלתי ראוי למחיה. אבל יש חדשות טובות לישראל עצמה. מדען אקלים ישראלי אחד מציין שישראל "לא צפויה לשקוע בקרוב", רק רובה; לרמאללה יוותר מעט יותר זמן מאשר לרוב ישראל. עוד חדשות טובות הן ש"ערים עלולות להינטש בעיראק, באירן ובמדינות מתפתחות, אבל בארץ שלנו אפשר יהיה לחיות." ולמרות שהטמפרטורה של הים התיכון עלולה להגיע ל-40 מעלות צלזיוס, "המקסימום המותר בג'קוזי", עדיין "בני האדם אמנם לא יתבשלו חיים כמו קיפודי הים והארגמנית סמוקת הפה, אבל בשיא עונת הרחצה הכניסה למים עלולה להיות מסכנת חיים."

האבחנה החשובה ביותר היא של פרופ' אלון טל: "אנו מחמירים את מצב הפלנטה. המדינה היהודית הסתכלה בעיניים לאתגר האולטימטיבי של האנושות — ואמרה 'יוק'. מה נגיד לילדים שלנו? שרצינו יותר איכות חיים? שהיינו חייבים להוציא את כל הגז מן הים כי זה היה כל כך רווחי וכלכלי? אלה הסברים עלובים. מדובר בנושא הגורלי ביותר, במיוחד באגן הים התיכון, וממשלת ישראל לא מצליחה להביא שר שאכפת לו מכך שאנחנו פשוט הולכים להתבשל".

כמובן, כל זה חל, וברמה משמעותית הרבה יותר, על הארכי-פושעים בוושינגטון, שישראל בחרה להסתמך עליהם להישרדותה תוך שהיא מתריסה נגד כל גורם הומאני במידה כלשהי בעולם. אם נהיה כנים, נכיר בכך שטראמפ והמפלגה הפוליטית שהוא כרגע בעליה בפועל הם הארגון המסוכן ביותר בהסטוריה האנושית, שמקדיש את כל עיתותיו להרוס את הסיכויים לחיי אדם מאורגנים על פני כדור הארץ, באמצעות שימוש מקסימלי של דלק מאובנים. כל זה בידיעה מלאה מה הם עושים, כשהם חותרים להרוס את החברה האנושית בקנה מידה שהיטלר מעולם לא דימיין, רק כדי לגרוף עוד דולרים לכיסים הגדושים-להתפקע שלהם, ולאחוז בשלטון כל עוד נותר דבר מה לשלוט בו.

מוגזם? אני חושש שלא. ומה היא התשובה שלנו לפרופ' טל? "יוק".

ש: נושא שעובר כחוט השני בכתיבה שלך, וגם בספר הזה, הוא ש"תכונות יסודיות של מנגנון השפה" מלמדות שבעיקרו של דבר הוא מכשיר למחשבה – ולא לתקשורת. איך, אם כן, עלינו לחשוב על תכונות של המנגנון הזה שכל תכליתן, כך נראה, היא תקשורתית? בראש ובראשונה, האבחנה בין "עניין" (topic) לבין "מוקד" (focus), תֶמה-רֶמה, או קדם הנחה-טענה, כולן וריאציות על אותו רעיון. המושגים האלה מניחים במובלע מצב תקשורתי, שבו הנחות משותפות מובחנות מהנחות לא משותפות באמצעות סימון דקדוקי כלשהו; הן אוניברסליות, במובן הזה שכל שפה מקודדת אותן בדרך כלשהי (באמצעות הזזה תחבירית, מבנה פרוזודי או סימון מורפולוגי). אבל אני לא יכול להעלות על דעתי דרך להצדיק את האבחנות האלה מנקודת מבט פרטית לגמרי. באותו הקשר אפשר לתהות על סמני ראייתיות (evidentiality) בשפות רבות, שמציינים את דרגת הוודאות או את מקור המידע של המבע הלשוני – שוב, תכונה מתמיהה אם מנגנון השפה מתעלם מתקשורת. עכשיו, אני יודע שאתה מבחין בין "מנגנון" לבין "שימוש", אבל האבחנה הזאת עצמה איננה מובנת מאליה, ונחוצים לנו קריטריונים להכריע מדוע התופעות שהזכרתי (כמו גם אחרות, כמו "עובדתיות" (factivity), אינדקסיקליות וכו') משתייכות ל"שימוש" ולא ל"מנגנון".

ת: אלה שאלות מעניינות שמעולם לא נחקרו בקפידה. תשובה פשוטה עולה על הדעת, אבל ייתכן שיש טעם לבחון את הנושא ביתר הרחבה.

התשובה הפשוטה עולה מתוך השוואה של פעולת המיזוג עם קבוצת הדוגמאות שהזכרת. מיזוג היא פעולה צירופית אופטימלית, הבסיס למה שכיניתי "מנגנון השפה" – לצד עקרונות כלליים של יעילות חישובית, שמגיעים חינם ללא עלות. אם תוציא את פעולת המיזוג מן השפה, לא יישאר דבר. עם תוציא את הדוגמאות שהזכרת, לא ישתנה דבר – כמה אופציות לא יתממשו, מה שקורה כל הזמן. ההבדל האיכותי הוא עצום, ומצדיק את המסקנה שהשפה בנויה ביסודה כמערכת מבוססת-מיזוג – ומכך נובע, כפי שנידון בספר, שהיא מערכת של מחשבה, כשתקשורת היא אחד משימושיה.

אבל בוא נבחן את הנושא יותר לעומק. אני חושב שאפשר לגשת אליו מן הכיוון הבא. "מנגנון השפה" (language design) הוא מונח תיאורי מעורפל. אף אחד לא מאמין ששפות מעוצבות (designed). יחד עם זאת, אני חושב שאפשר להציע אבחנה מועילה בין עקרונות יסודיים של השפה (מנגנון השפה) לבין תכונות שבמקרה יש לשפות, חלקן באופן אוניברסלי. דרך שיטתית לגשת לשאלה הזאת היא לשאול מה הן המטרות של התיאוריה הבלשנית מלכתחילה.

המטרות של כל תיאוריה שהיא הן למצוא הסברים אמיתיים לתכונות משמעותיות בתחום הנחקר. במקרה של השפה, זה אומר הסברים אמיתיים לתכונות אוניברסליות משמעותיות של השפה. הסבר אמיתי, לפחות במסגרת התכנית הביו-בלשנית שנמצאת ברקע של הספר הזה ועבודות קודמות, צריך לספק שני תנאים: ניתנות ללמידה (על ידי הילד) וניתנות להתפתחות (על ידי האבולוציה). התנאי הראשון הדריך את המחקר מראשיתו של "המפעל הגנרטיבי"; ממנו נגזר הדגש על דלות הגירוי, שמן הרגע הראשון נתפסה כבעיה רצינית, וכעת ידוע שהיא אפילו יותר חמורה ממה ששיערנו, הודות למחקריו הסטטיסטיים של צ'רלס יאנג על אודות דלילות המידע הלשוני שנגיש לילד, ולמחקר ענף שממחיש את היקף הידע הלשוני שיש לילדים כבר בגיל צעיר מאד. התנאי השני נדחק לרקע עד לאחרונה, אבל כעת אני חושב שהוא נמצא בטווח הדיון האפשרי, מן הסיבות שצוינו בספר.

הסבר אמיתי במסגרת התיאוריה של השפה קשור הדוקות לתזה המינימליסטית החזקה, שלפיה תכונות השפה נקבעות על ידי פעולה חישובית אופטימלית (מיזוג) ועקרונות כגון חישוב מינימלי, עקרונות שאינם תלויים בשפה ובמקרה הטוב ביותר ניתן לראות בהם חוקי טבע. במידה שאפשר להתקרב אל התזה הזאת, יש לנו הסברים אמיתיים (שכוללים בתוכם כבר יסוד מולד, ובכך מספקים את תנאי הניתנות להתפתחות אבולוציונית של מנגנון השפה, ולכן גם ניתנות ללמידה של שפות ספציפיות).

אנחנו יכולים להחשיב כליבו של מנגנון השפה את מה שמקבל הסבר אמיתי ומספק את התזה המינימליסטית החזקה. את הרעיון הזה אפשר להרחיב, בדרגות שונות, לסוגים מוגבלים יותר של הסבר. אין צורך למתוח גבול חד למונח תיאורי שימושי כמו "מנגנון שפה כללי", אלא אם כן ישנה סיבה תיאורטית לעשות זאת. בוא נתרכז כאן בליבו של מנגנון השפה.

החלק המרכזי של הספר, מנקודת ראותי, הוא פרק 1, שסוקר תוצאות מחקריות מן העת האחרונה, המציעות הסברים אמיתיים. לי לפחות, נראה שיש להן משמעות גדולה, מסוג בלתי מוכר עד כה בחקר השפה ומערכות קוגניטיביות בכלל; משמעות שבעצם אי אפשר היה לנסח עד לאחרונה. חישוב אופטימלי (לרבות הבחירה בפעולת המיזוג כפעולה הצירופית הבסיסית) מספק הסבר בסיסי למבנה הכללי של השפה, מה שלעתים מכונה "התכונה הבסיסית" של השפה; התחביר במובנו הצר מייצר ייצוגים עבור הממשק המושגי-התכוונותי, ואלה מתפרשים כמחשבות, בעוד שההחצנה היא תופעה משנית שממפה מבנים תחביריים לממשק החושי-מוטורי, על פי רוב לצלילים.

בנוסף לתכונה הבסיסית, אותן הנחות יסוד שנידונות בפרק 1 מספקות הסברים אמיתיים לתכונות יסודיות אחרות של השפה: את התופעה השכיחה של התקה (מיזוג פנימי), שתמיד נתפסה בעבר – גם על ידי – כ"פגם" אנומלי בשפה, אנו מבינים כעת כמקרה הפשוט ביותר, שאין דרך להימנע ממנו אלא באמצעות קביעה שרירותית; רקונסטרוקציה והתוצאות הסמנטיות המורכבות שלה; התכונה המוזרה של תלות-מבנה, שמשתמע ממנה כי ילדים מתעלמים באופן אינסטינקטיבי מ-100% ממה שהם שומעים (סדר לינארי) ומרכזים את תשומת ליבם רק במה שהם אף פעם לא שומעים ושמוחם בונה (מבנה מופשט).

יש עוד השלכות שלא נכנסתי אליהן כאן, למשל, הסבר לשאלה מדוע הפעולה המסובכת יותר של מיזוג חיצוני קיימת בכלל; התנאים שבהם מיזוג פנימי יכול, חייב או מנוע מלפעול; היכן שפות שונות זו מזו ומשתנות במערכת ההחצנה; מעמדם של פרמטרים של שונות ומרחבי חיפוש  שניתן לסרוק בהצלחה; ועוד ועוד.

מסקנה אחת מן התוצאות האלה היא שיש תמיכה מוצקה לתפיסה המסורתית שמנגנון השפה הוא מערכת לחשיבה; ההחצנה מובנת כתהליך משני, והשימוש בשפה לצורך תקשורת, שתלוי בהחצנה, עוד משני ממנה ביחס למנגנון השפה.

כל זה לא צריך להפתיע. להיפך, זה מה שהיינו מצפים. מה שמפתיע זה שלקח לרעיונות האלה זמן כה רב להגיח מחדש בעת המודרנית, ושעכשיו הם נראים מפתיעים (אם לא פשוט פוגעניים או אפילו חסרי פשר, כפי שחלק מן התגובות מלמדות). אחרי הכל, החצנה היא תמהיל של שתי מערכות בעלות תכונות שונות ושאין ביניהן קשר אבולוציוני: השפה עצמה והמערכת החושית-מוטורית, בדרך כלל דיבור. מן הסיבה הזאת, אם נרצה לדייק, החצנה איננה חלק מן השפה לבדה. גם אין להתפלא שמקור השונות, הסיבוכיות וההשתנות של שפות מצוי ברובו, אולי בכולו, בתמהיל הזה.

התוצאות המחקריות הנוגעות למנגנון השפה מספקות תמיכה אמפירית לציפיות כאלה. תמיכה נוספת מגיעה מחקירה של "עימותים" בין יעילות חישובית ליעילות תקשורתית (הראשונה היא תוצר של עקרונות כלליים, ולכן חלק מן התזה המינימליסטית החזקה). בכל המקרים הידועים, מוקרבת היעילות תקשורתית. יש גם תמיכה מן הכיוון הנוירובלשני והפסיכובלשני, שנידונה בפרק 1.

אין ספק שהשפה משמשת לתקשורת, אף כי מבחינה סטטיסטית, כפי שמצוין בספר, השימוש הזה נדיר, תהיה מה שתהיה משמעות הדבר. שום דבר בניתוח הנוכחי לא פוסל את האפשרות שיסודות מסוימים בשפה ישמשו בעיקר לתקשורת, אבל לא נצפה שהם יהיו חלק מלב מנגנון השפה. למשל, ביטויי ציווי משמשים בעיקר בהקשר של אינטרקציה חברתית, אך למרות שמנגנון השפה מאפשר אותם, אין להם כל תפקיד בהסבר אמיתי. אני חושב שזה נכון לגבי סוג הדוגמאות שהעלית בשאלה שלך. מנגנון השפה מאפשר אותם (ובמקרים מסוימים, כמו תֶמה-רֶמה, אולי אפילו מסביר אותם חלקית). אבל אין להם הסבר אמיתי והם לא משתתפים בכזה. כפי שציינתי, אם מסירים אותם, דבר לא משתנה, בדיוק כפי שדבר לא ישתנה אם נסיר מן השפה מילות צבע.

נראה לי שהדוגמאות שנתת יכולות לשמש גם ב"דיאלוג פנימי", שהוא רוב-רובו של השימוש בשפה, ובמובן הזה גם לצורך מחשבה, אף כי מקומן הטבעי, כדבריך, הוא באינטרקציה חברתית, תקשורת במובן הרחב. אני לא רואה, אם כך, שהן מציבות דילמה כלשהי.

אפשר לתת את הדעת על הדוקטרינה הרווחת שהפונקציה של השפה היא תקשורת, וששפות התפתחו ממערכות תקשורת של בעלי חיים. הטענה השניה היא השערה אמפירית נטולת תימוכין שעומדת בסתירה לראיות מוצקות. בטענה הראשונה אין תוכן ממשי, מן הסיבות שנידונו בספר. באותה מידה היה מעט תוכן ממשי בטענה ההפוכה שהפונקציה של השפה היא מחשבה, אלא אם כן מבינים אותה כאומרת שמנגנון השפה הוא מערכת של מחשבה. הניסוח הזה יש בו ממש ונראה לי מבוסס דיו כעת, עם השלכות ניכרות.

ישנו נושא מרתק שעולה מן ההרהורים האלה, שנמנעתי ממנו עד כה. אכן, החצנה מתבצעת בתוך תמהיל של שתי מערכות נפרדות: השפה עצמה והמערכות החושיות-מוטוריות. אבל האם זה לא נכון גם לגבי התחביר במובן הצר, המייצר ייצוגי מחשבה, שהוא מערכת חיצונית? האם הוא באמת מערכת חיצונית? השאלות האלה מעוררות סוגיות רציניות ומוקשות.

ההשקפה המסורתית היתה ששפה ומחשבה כרוכות זו בזו באופן הדוק: בשביל וילהלם פון הומבולדט, הן היו זהות בפועל; עבור ויליאם דוויט וויטני, שפה היא "סימנים צליליים למחשבה"; עבור אוטו יספרסן, ככל הנראה האחרון בשושלת שנדחקה הצידה מפני הזרמים הסטרוקטורליסטים/ביהייביוריסטים, חשיפת "העקרונות היסודיים שמשותפים לדקדוקי כל השפות" [תוביל] ל"הבנה עמוקה יותר של הטבע הכמוס של השפה והמחשבה האנושית".

אין לנו מושג ברור של מחשבה מחוץ למחשבה מבוססת-שפה. זו הסיבה שאלן טיורינג, במאמרו המפורסם על אינטליגנציה של מכונה שהזניק את תחום האינטיליגנציה המלאכותית, כתב שהשאלה האם מכונות יכולות לחשוב היא "כה חסרת משמעות שאין טעם לדון בה". הממשק המושגי-התכוונותי מהווה את המערכת החיצונית במידה מסוימת (עבור הומבולדט, לחלוטין). לא כך עם הממשק החושי-מוטורי, הנפרד לחלוטין מן השפה, וזו עוד אסימטריה קריטית.

אני מדלג כאן על הרבה מאד חומר (בפרט, חלקו של התחביר הכללי שנקרא "סמנטיקה פורמלית", נושא גדול). יש עוד הרבה מה לומר על הנושאים האלה, אבל זה צריך להספיק כדי להתמודד עם השאלות שהעלית.

ש: הספר מפתח הרבה רעיונות ונושאים שקוראיך יזהו מעבודות קודמות שלך. עדיין, אני חש בגוון חדש, או לפחות מודגש יותר, של ספקנות שמלווה אותו לכל אורכו – בעיקר ספקנות ביחס לגבולות הקוגניציה האנושית. "מיסטריאניזם" הוא סוג של ספקנות (סקפטיציזם), ולכן אין פלא שאנחנו פוגשים את יוּם בעמודים האלה הרבה יותר מאשר בכתבים מוקדמים שלך. אני תוהה על שורשי התמורה הזאת: האם היא נקודת מבט טבעית שמגיעה עם הגיל (חוכמה ברוח קוהלת)? או שמא זו תגובה מכוונת-היטב כלפי אופטימיות היתר שאתה רואה בענפים מסויימים של המדע הקוגניטיבי התיאורטי? מי שעבר אולי מסלול דומה של "התפכחות" מחזון המדע הקוגניטיבי היה הפילוסוף ג'רי פודור, בין ספרו "המודולריות של הנפש" (1983) לבין "הנפש לא עובדת כך" (2000). דברים אחדים שאתה אומר יכולים להישמע כעמדה תבוסתנית, שאין בכוחה להפיח השראה בעבודה פורצת-דרך באמת. אחרי הכל, אלמלא היינו מנסים למתוח את גבולותינו כל הזמן, איך היינו יודעים היכן הם ניצבים?

ת: כמובן שעלינו לנסות למתוח את גבולותינו, כפי שהמדעים אכן עשו, עם השגים יוצאי דופן, מאז שהנמיכו את שאיפותיהם לאחר שהופנמה משמעותן של תגליות ניוטון. עבורי לפחות החלק החשוב ביותר של הספר הוא הפרק הראשון, מן הסיבות שהוזכרו קודם: סקירת העבודה שניסתה "למתוח את גבולותינו". תוצאות המחקר הזה לא נחשבו אפילו בטווח האפשרי עד לפני שנים ספורות. ואם נסתכל אחורה, נזכור שבשנות ה-50' של המאה ה-20 שלטה "התזה של בואז", שהוזכרה בפרק 1; לפי תזה זאת, להוציא חריגים שוליים, שפות יכולות להיות שונות זו מזו באופן שרירותי וכל שפח חדשה יש לחקור ללא כל מושגים מוקדמים.

העיסוק שלי ב"בעיות ותעלומות" (באופן יחסי לאורגניזם, כפי שאני משתמש במונחים הללו) הוא לא חדש. בדפוס, הוא הופיע לראשונה במאמר שנכלל בספר לזכרו של חברי הקרוב יהושע בר-הילל ("בעיות ותעלומות בחקר השפה האנושית", שפה במוקד, בעריכת אסא כשר) – נושאים ששנינו דיברנו עליהם באופן פרטי עוד זמן ניכר קודם לכן.

ההערה שלך על אופטימיות היתר נכונה למדי, אבל התופעה ישנה הרבה יותר. בר-הילל כתב עליה במאמרים הרטרוספקטיביים שלו, בהתייחסו לציפיות המוגזמות בעליל מתרגום מכונה כענף מדעי (שלאחר מכן נזנח לחלוטין, כפי שהוא כתב). באופן כללי יותר, האופוריה חסרת הבסיס ביחס לסיכויי ההצלחה של מדעי ההתנהגות בתקופה שלאחר המלחמה היתה אחת הסיבות העיקריות לכך שבשנות ה-50' המוקדמות, שלושה סטודנטים ספקניים בהארוורד (מוריס האלה, אריק לינברג ואנוכי), ולאחר מכן עוד כמה אחרים, חנכנו את הפרויקט הגנרטיבי-ביובלשני שמתואר בפרק הראשון של הספר. האופוריה ממשיכה כיום וניכרת בפרשנות המאד מוטעית של התוצאות של "למידה עמוקה" (תוצאות אמיתיות, אך שונות מפרשנותן). אכן, היא סימן היכר קבוע של התחום, בעיקר באמריקה ובעיקר מאז מחצית המאה ה-20'. יש עניין סוציולוגי-פוליטי בנושאים האלה, שדנתי בו בקצרה בספרי "שפה ונפש" לפני 50 שנה.

לא הייתי לגמרי שותף ל"התפכחות" של ידידי הוותיק ג'רי פודור מסיכויי הצלחתו של המדע הקוגניטיבי – בין השאר משום שציפיותיי היו נמוכות יותר מלכתחילה. אבל שוב, אני מסכים שעלינו למתוח את גבולותינו תוך שאנו מנסים לגלות אותם בדרך ניסיונית, לאורם המועיל של ההיסטוריה והניסיון שהצטבר. ואם בני אדם הם חלק מן העולם האורגני, אל לנו להתפלא כשאנו מגלים שאותן תכונות של הנפש שמחוללות טווח עצום של יכולות גם מטילות מגבלות על השאלות שאנו מסוגלים לנסח כמו גם על יכולתנו לענות על השאלות שאנו כן מסוגלים לנסח. אם אלה פני הדברים, ישנה אבחנה יחסית-לבני אדם בין בעיות שאנו מסוגלים להתמודד איתן לבין תעלומות שחורגות מהבנתנו; וזה מאשר את מסקנותיהם של לוק ויום לנוכח תגליות ניוטון ודורש מאיתנו להנמיך שאיפות, כפי שאכן נראה שהמדעים עשו, לאחר ניוטון.

יש לכך אולי השלכות לגבי הרעיון החוזר ונשנה של "הבעיה הקשה". כיום, מקובל לשמוע שהתודעה היא "הבעיה הקשה". במאה ה-17, התנועה היתה "הבעיה הקשה" ("הסלע הקשה בפילוסופיה"; ראה פרק 4 בספר). גורלה של זו עשוי ללמד אותנו דבר או שניים.

ש: נדמה לי שיש קווי דמיון – אני מסתכן כעת בהשערה מאד ספקולטיבית – בין ספקנות במדעים לבין ספקנות בזירה החברתית/פוליטית. מה שאתה מתאר כ"אופוריה חסרת בסיס" במדעי ההתנהגות היה ועודנו חלק מהשקפה מודרנית כללית שמוכרת בשמות רבים – "פרוגרסיביזם", "פוזיטיביזם" וכד' (ראה כתביו האחרונים של סטיבן פינקר): האמונה המוצקה שהמין האנושי צועד בלי הרף קדימה ולמעלה – שבסך הכל, העניינים משתפרים עבור יותר ויותר אנשים ושהעולם נעשה יותר הומאני ומתקדם הודות לאלומת האור היציבה של המדע המערבי. יש מעט רעיונות שנראים לי דוחים או מסוכנים יותר; קו ישר מחבר ביניהם לבין הפרוייקט האמריקאי של "הפצת דמוקרטיה וחופש" ברחבי העולם, או הנדסה חברתית באופן כללי (למרבה האירוניה, מקורה במרקס). יש גם "אופוריה חסרת בסיס" בקרב הוגים פוליטיים ומעצבי מדיניות; כאילו "דמוקרטיה" ו"חופש" הם ממש בטווח הושטת היד, וכל מה שצריך זה דחיפה קטנה (או ברוטלית) בכיוון הנכון כדי להגיע אליהם; שאפשר ללוש אנשים לכל שיטה פוליטית שרצויה למי שמחליט על כך.

ת: לא תתפלא לשמוע שאני שותף לתחושות שלך.

ש: ייתכן שישנן "תכונות של הנפש" (שהרי בני אדם הם חלק מן העולם האורגני) – שעומדות בדרכו של המאמץ לקדם מטרות כאלה. בני אדם הם יצורים קהילתיים וקל להם יותר לחוש אמפתיה למי שדומה להם מאשר למי ששונה; בני אדם הם טרף קל לתעמולה שבטית כיוון שהיא מהדהדת את "מעגלי הסולידריות" הקונצנטריים שבתוכם. אין ספק שעלינו למתוח את הגבולות האלה בדיוק כפי שאנחנו מנסים למתוח את הגבולות הקוגניטיביים שלנו; אבל לפעול מבלי להכיר בקיומם – להתייחס לבני אדם כאל לוח חלק גם בהיבט החברתי/מוסרי – יכול רק לחולל נזק. אין צורך לומר שתכונות מולדות אחרות – כמו האינסטינקט לחופש או להגינות – מבטיחות את הפוטנציאל לקידמה, שמותח את גבולות הסולידריות.

האם ההקבלה הזאת נראית לך מועילה? כמובן שהסוגיות האלה אינן מופשטות; הפולמוס הטעון סביב מכסות הגירה – בארה"ב, באירופה וגם בישראל – נסוב בדיוק סביב גבולות הסולידריות שלנו.

ת: תיכף אשוב להערות שלך, אבל מה שעלה בדעתי הוא הקבלה אחרת. חשבתי על גורלו של "הסלע הקשה"  של המחשבה במאה ה-17 בתקופה הפוסט-ניוטונית. הסלע הקשה, למעשה, נותר על כנו. התעלומות של המאה ה-17 לא נפתרו, אלא פשוט אופסנו בשעה שהמדע אימץ מטרות צנועות יותר, כפי שנידון קודם. ההתמוטטות הכללית של החתירה ליסודות (foundationalism) במאה ה-17 – אם לצטט את הסטוריון המדע ריצ'רד פופקין – הובילה ל"הכרה שאין ביכולתנו להעניק עוגן ודאי לחלוטין לידע שלנו, אך יש לנו עדיין אמות מידה להעריך את האמינות והישימות של מה שגילינו על אודות העולם", וכך "אנו מקבלים ומגדילים את הידע עצמו", ובו זמנים מבינים ש"סודות הטבע, הדברים כשלעצמם, לעולם נסתרים מאיתנו". התעלומות הקבועות של יום, הבלתי ניתן לידיעה של קאנט. למדנו הרבה מאד על תכונות התנועה וטיבה, כמובן, אבל ה"אבסורד" שכה הטריד את ניוטון ובני זמנו לא מש ממקומו.

ייתכן שיש מקום לראות את "הבעיה הכי קשה" של זמננו בדרך דומה.

בחזרה להערות שלך, הן מעוררות הרבה עניינים – מסובכים, לא מובנים עד תום, עם השלכות כה עמוקות על חיי האדם שאני נרתע מלדון בהם כדרך אגב.

אני חושב שהצדק איתך בנוגע למעגלים הקונצנטריים והשבטיות, והצורך למתוח את גבולותיהם. נושאים מאד כבדים ומאד עכשויים. אין צורך לפרט, יש מספיק בטווח הראייה של שנינו. למרבה המזל, ישנם כאלה שמתריסים נגד השבטיות, באומץ. כידוע לך, אני כעת גר לא רחוק מן הגבול הדרומי עם מקסיקו והחומה המתועבת של טראמפ – שנבנתה בעזרתם של מומחים ישראלים, בעלי ניסיון טוב בעניינים כאלה. כל זה מזכיר לי לפעמים את הזמן שביליתי בקיבוץ הזורע בימים נאורים יותר, כמעט לפני 70 שנה (6 שבועות במהלך 1953, ע"ל). לפעמים הייתי מצטרף לקיבוצניקים בשמירת לילה שסירבו לקחת עימם נשק כיוון שה"מסתננים" היו בסך הכל חקלאים עניים שביקשו לקצור את השדות שמהם הם גורשו זמן קצר קודם לכן.   

יש אנשים טובים. כאן בטוסון, איפה שאני גר כעת, יש קבוצות שמשאירות בקבוקי מים ומפזרות ערכות סיוע קטנות לפליטים האומללים שמשוטטים במדבר האכזרי, נסים על נפשם ממדינות מרכז אמריקה שאנחנו החרבנו. האנשים האלה הועמדו למשפט פדרלי כאן, בעוון ניסיונם לתת סיוע תוך סיכון חייהם שלהם, ועד כה חברי המושבעים המקומיים שיחררו אותם. בחזיתות בתים רבים הוצבו שלטים בנוסח "עזרה הומאניטרית איננה פשע". יש תקווה.

אני גם מסכים איתך מאד על התוצאות המוסריות של הטענה האבסורדית כאילו לבני אדם אין טבע מולד, והם רק תוצר של ההיסטוריה והניסיון – ולפיכך מי שטוב מהם יכול לעצב ולשלוט בהם – לטובתם, כמובן. זו תפיסה ששבה וחוזרת בהיסטוריה, בצורות שונות, לכל רוחב הקשת הפוליטת. דמויות מודרניות בולטות העניקו לה הכשר "מדעי". למשל אדוארד תורנדייק, ממייסדי מדע הפסיכולוגיה המודרני, הסביר ש"למזלו הגדול של המין האנושי, יש קורלציה ניכרת בין אינטליגנציה ומוסריות, לרבות רצון טוב כלפי הזולת… כתוצאה מכך, מי שנעלה עלינו ביכולת הוא בממוצע גם מי ששוחר את טובתנו, ולעתים קרובות מוטב לנו לשים בו את מבטחנו מאשר בעצמנו". או בלבוש טכני יותר, מפיו של הדמות הבולטת ביותר בביהייביוריזם המודרני, ב. פ. סקינר, שהשפעתו היתה עצומה בשנים המוקדמות שלי בקיימברידג', מסצ'וסטס. סקינר הסביר ש"שליטה אתית עשויה לשרוד בקבוצות קטנות, אבל שליטה באוכלוסיה בכללותה חייבת להיות מסורה לידיהם של מומחים – משטרה, כמרים, בעלי נכסים, מורים, מטפלים וכדומה, על כל החיזוקים המיוחדים להם ונסיבותיהם האופייניות".

יותר מכך, אותן תפיסות מנחות את תעשיית יחסי הציבור האדירה, והן אבן יסוד של התיאוריה הדמוקרטית המודרנית. אם נתרכז בקצה הפרוגרסיבי של טווח המיינסטרים המוכר, אותה תיאוריה מדריכה אותנו להתנער מן "התפיסה הדמוקרטית הדוגמאטית שבני אדם הם השופטים הטובים ביותר של האינטרסים שלהם". הם לא. אנחנו כן. אנחנו, "האנשים האחראים", "המיעוט הנבון". ובכדי שנוכל להוציא לפועל את אחריותינו, יש להגן עלינו מפני "הדהרה השואגת והרומסת של העדר אובד העצות", שאותו יש להאכיל ב"אשליות הכרחיות" וב"פישוט-יתר עמוס רגשות של תמונת המציאות" כדי לשמור עליו במקומו הראוי (הווארד לאזוול, אחד ממיסדי מדע המדינה הליברלי המודרני; וולטר ליפמן, האינטלקטואל הליברלי הבולט ביותר במאה ה-20, ריינהולד נאיבור, "התיאולוג של הממסד הליברלי" הנערץ). ובעוד גרסאות של מפלגת האוונגרד והוועדה המרכזית.

אכן, סוגיות לא מופשטות בכלל.

4 בפברואר 2020 / עידן לנדו

הקדמה ל"איזה מין יצורים אנחנו?" (תרגום לחומסקי)

עכשיו הוא כבר בחנויות – ספרו של נועם חומסקי, "איזה מין יצורים אנחנו?" (כאן דיגיטלי), שיצא לאור באנגלית בשנת 2016 בהוצאת קולומביה, וכעת מופיע בעברית בסדרת הפילוסופיה המשובחת של הוצאת "ספרי עליית הגג". התרגום והעריכה המדעית – מעשה ידיי.

זהו אירוע משמח ומיוחד מכמה וכמה בחינות. ראשית, מפני מיעוט התרגומים של כתביו הפילוסופיים של חומסקי לעברית. המעט שתורגם, לפני שנים לא מעטות, או שהפך בלתי קריא, או שאין להשיגו עוד. שנית, הספר הקומפקטי הזה נותן סקירה מאד רחבה של תחומי ההגות של חומסקי, מה שדווקא ספרים ארוכים יותר שלו אינם עושים. ארבעת פרקי הספר עוסקים ביסודות הבלשנות המודרנית והקשרים המתהדקים בינה לבין מדעי הטבע; בגבולות ההבנה המדעית ונוכחותן של תעלומות-עד בליבה; בתולדות החשיבה הפוליטית על הטוב החברתי, חירות וצדק; ובמהפך שחל בבעיית הגוף-נפש בעקבות המהפכה המדעית. הפרובינציאלים ינחלו אכזבה: אין בספר אף מילה על יהדות או ישראל.

שלישית, זהו ספר שכתב אדם הקרב לשנתו ה-90, עם פרספקטיבה עשירה ורחבה מאין כמוה על הזרמים האינטלקטואליים שעיצבו אותו, שהוא עצמו עיצב, ושהתפתחו כנגד מחשבתו.

הייתי רוצה לומר שהכתיבה בספר הזה שווה לכל נפש, אבל זה לא בדיוק כך. מצד שני, זה גם לא בדיוק לא כך. יחסית לרוב כתביו הפילוסופיים של חומסקי, הטקסט הזה הוא אחד הנגישים ביותר. מאז ומתמיד, האיש לא התהדר בז'רגון טכני שאיננו נחוץ לעניין, והטקסט הזה – שעובד מהרצאות בעל פה – איננו יוצא דופן. מצד שני, כשהדיון עובר לנושאים בלשניים או לנושאים עכשוויים בפילוסופיה של הלשון, יש הכרח להשתמש במונחים השגורים בתחום (שאין להם מקבילות בשפה הרגילה). זאת ועוד, חומסקי מכנס כמויות עצומות של ידע בטקסט וזה מחייב אזכורים חטופים בלבד לנושאים שהוא פשוט מניח שהקורא מכיר.

על מנת להתמודד עם האתגרים האלה, עשינו – אני והעורכים המעולים של הסדרה, יהודה ומולי מלצר – מאמץ עילאי לגשר על פערי ידע פוטנציאליים, לסלק מהמורות ז'רגון טכניות, ולהבהיר את כל מה שניתן להבהיר. הערות שוליים רבות הוספו לצד הטקסט; מילון מונחי בלשנות קצר צורף באחריתו; וביבליוגרפיה תמציתית (ומוערת) של כתבי חומסקי מופיעה בסוף הספר.

אחרון-אחרון וראשון-ראשון, חיברתי לספר את ההקדמה המובאת כאן, כדי להכניס לעולמו את מי שעדיין אינו מכיר או אולי חשש לצעוד בדרך הזאת לבדו. תיהנו.

ודובדבן אחרון: בשבועות הקרובים יתפרסם ראיון שערכתי עם חומסקי על הספר והשאלות שהוא מעורר. תהיו במעקב.

*  *  *

הקדמה ל"איזה מין יצורים אנחנו?" / עידן לנדו

מעטים ההוגים בני זמננו שיאה להם התואר הכפול מדען־פילוסוף, ונדמה שנועם חומסקי הוא הנציג הבולט ביותר לשושלת הנכחדת הזאת, נציג שמזה שישה עשורים ויותר מתעקש על המקף המחבר־ולא־מפריד הזה, מתעקש לדון בעולם העובדות מתוך נקודת־מבט פילוסופית, ומתעקש להכפיף את הדיון הפילוסופי לעוּלן של העובדות הידועות. כך במדע וכך גם בפוליטיקה. החל מפירסומיו הראשונים, בסוף שנות ה־1950, מיקם חומסקי את עצמו באופן מודע על רצף אינטלקטואלי שראשיתו במהפכה המדעית של המאות ה-17-18 באירופה, וגם הספר שלפנינו, שנכתב בעשור התשיעי לחייו, נקרא כסידרה של פרקים בהיסטוריה אינטלקטואלית, השזורים לבלי הפרד ברעיונותיו של המחבר, עד שלא פעם קשה להבחין האם הדובר הוא הפילוסוף דייוויד יוּם, הכימאי ג'וזף פְּריסְטְלי, או נועם חומסקי שמצטט אותם ומשכלל עוד ועוד את רעיונותיהם. ראשיתו של הספר בסידרת "הרצאות דְיוּאי" שנשא חומסקי באוניברסיטת קולומביה בשנת 2013, ואותן עיבד לספר הזה. הפילוסוף הפְּרַגְמַטיסט ג'ון דְיוּאי (1952-1859 ,Dewey), הוגה רב־פעלים ששלח ידו בפסיכולוגיה, בתיאוריה פוליטית וברפורמות חינוכיות פּרוֹגרסיביות, הוא עוד אחד מן האבות האינטלקטואלים של חומסקי שנזכרים כאן (בפרק 3).

יחד עם זאת, ישנם שינויים מרתקים בתוך המסגרת המוכּרת של החשיבה החומסקיאנית. לפני שישה עשורים עמד חומסקי בראש החץ של "המהפכה הקוֹגניטיבית" במדעי האדם. הפּרדיגמה השלטת בפסיכולוגיה ובענפי הידע הקשורים בה היתה אז הפּרדיגמה הבּיהֵייבְיוֹריסטית. התנהגות ודפוסי גירוי־תגובה עמדו במרכז העניין המדעי, שקיבל השראה מתפיסה אֶמפּיריציסטית קיצונית בדבר עליונותם של נתוני התצפית על כל מרכיב אחר בתהליך המדעי. הבלשנות הגֶנֶרָטיבית שחומסקי ועמיתיו פיתחו באותן שנים ניצבה באופן מוצהר בקוטב הנגדי. היא חקרה מיבנים מֶנְטָליים, לא "התנהגויות"; היא הניחה שהאדם, כמו כל אורגניזם, לא נולד כדף חלק אלא ניחן בכישורים מוּלָדים, ובהם גם כְּשירוּת לשונית; והיא ינקה את השראתה מן הזרם הפילוסופי היריב לאֶמפּיריציזם – הרציונליזם מבית היוצר של דֶקארט.

ההנחות האלה נתקלו בהתנגדות עזה – הן בקרב בלשנים והן בקרב פילוסופים. חלק ניכר מכתביו של חומסקי בשנות ה־ 1960 וה־1970 הוקדש לפולמוסים האלה. ואולם הוויכוח הוכרע לבסוף, כתמיד, במבחן ההצלחה. הבלשנות הגֶנֶרָטיבית הפכה מ"כיס מחתרתי" לפּרדיגמה משפיעה ורוֹוחת, שחוללה מהפכה בהיקפו ובטבעו של הידע הבלשני. אלפי בלשנים במאות אוניברסיטאות ברחבי העולם עובדים כיום במסגרתה; הם חוקרים מאות רבות של שפות; הם העמיקו לתאר ולבאר את הפוֹנוֹלוֹגיה (תורת ההגה) של שפות אַבּוֹריג'יניוֹת של ילידים באוסטרליה, את המוֹרפוֹלוֹגיה (תורת הצורות) של שפות הבּאנְטוּ באפריקה, את התחביר והסֵמנטיקה של שפות אסיאתיות ושפות שמיות. הם השכילו גם לפתח תיאוריה כללית של מנגנון השפה האנושית, ברוח העקרונות שהתווה חומסקי לפני שישים שנה. התיאוריה הזאת מַפרה גם דיסציפּלינות שכנות – מחקרים על רכישת שפה בקרב ילדים, מחקרים בנוֹירוֹלוֹגיה של השפה, גישות חישוביות לעיבוד שפה טבעית, ועוד.

ההצלחה המוּכחת הזאת לא נעלמה מעיניהם של חוקרים אחרים במדעי האדם – בראש ובראשונה פסיכולוגים קוֹגניטיבים – וכך סחפה אחריה "המהפכה הקוֹגניטיבית" בבלשנות גם אותם. ממרחק הזמן קשה לנו לתפוס באיזה קצב מסחרר כל זה קרה. טקסטים על מיבנים לשוניים, על תפיסה חזותית, או על רכישת מושגים, שנכתבו לפני שנות ה־1960, נקראים היום כמו איגרות מעולם אחר, מרוחק ואַרְכָאי. אומנם גם היום, התיאוריה הבלשנית שחומסקי וממשיכיו פיתחו ("דקדוק גֶנֶרָטיבי" – מונח שנגזר מן האופי ה"יצרני" והצירופי של כללי הדקדוק) עומדת בליבם של פולמוסים עזים. גם היום נשמעת הביקורת שהגישה הזאת איננה נחוצה (כי אפשר ללמוד הכל בדרך של "הכללה" מן הניסיון), או שהיא מוטעית לחלוטין כיוון שאינה לוקחת בחשבון הבדלים תרבותיים בין קהילות לשוניות. לא כאן המקום להיכנס לפולמוסים האלה, אך די אם נאמר שהטענות הללו, למעשה, אינן יורדות לעומקו של הידע הלשוני – שאינו נרכש וגם אינו תְלוּי־תרבות – ואכן לא הצליחו לחתור תחת התקבלותה של הבלשנות הגֶנֶרָטיבית. מכאן אפשר ללמוד שעדיין לא נס ליחם של חומסקי ורעיונותיו.

חומסקי נוהג לטעון כי "המהפכה הקוֹגניטיבית" הראשונה התרחשה בכלל במאה ה־18. בכך הוא מכַוון לעבודתם החלוצית של הוגים כמו דֶקארט, לוֹק ויוּם על הנפש ועל השׂכל האנושי: מקורות הידיעה והניסיון, היחס בין מושגים לנתוני החושים, וגבולות הידיעה האנושית. והנה, אם בתחילת דרכו זוהה חומסקי באופן ברור עם המורשת של דקארט (אחד מספריו המוקדמים נקרא "בלשנות קַרְטֶזיאנית", Cartesian Linguistics), בחיבוריו מן העשור האחרון, ובאופן מובהק בספר שלפנינו, הוא משלים תנועה אל הקוטב הנגדי, המזוהה עם ג'ון לוֹק ודייוויד יוּם. בספר הזה, למשל, מוזכר יוּם 24 פעמים, ודקארט מוזכר 23 פעמים. האם חומסקי הפך אֶמפּיריציסט בערוב ימיו?

לא בדיוק. מן "הרעיונות הטבועים־מלידה" (innate ideas) של הרציונליזם חומסקי עדיין שואב השראה כשהוא מדבר על המרכיב הגֶנֶטי בכּשירוּת הלשונית (אבל יש מרכיב נוסף שעולה לקידמת הבמה, חוקי הפיזיקה, כפי שנראה בהמשך). כאז כן היום, חומסקי לא מאמין שאפשר "ללמוד" שפה או כל מערכת קוֹגניטיבית אחרת בדרך של הכללה או של אסוציאציה בין גירויים ותו לא. אך יש לשים לב לכך שהוא לא מאמץ, ואף פעם לא אימץ, את הדוּאַליזם של דקארט – ההשקפה שלפיה קיימים שני סוגים שונים בתכלית של יֵשים במציאות, הגוף והנפש. למעשה, הפרק האחרון והארוך ביותר בספר הנוכחי עוסק בדיוק בבעיית הגוף/נפש, וליתר דיוק, בכך שלאמיתו של דבר אין בעיה כזאת. בזה מתגלה חומסקי כיורשם של האֶמפּיריציסטים לוֹק ויוּם, שגם הם לא ראו שום דיכוֹטוֹמיה עקרונית בין הגוף לנפש ("ההשערה של לוֹק" המפורסמת). זאת ועוד, ההבחנה שחומסקי טבע לפני ארבעים שנה בין "בעיות" ל"תעלומות" מתפתחת בחיבור הנוכחי לכדי אמירה ספקנית נוקבת בדבר גבולות הידיעה האנושית. ברוחו של יוּם, חומסקי מדגיש עד כמה מצומצמת יכולת ההבנה המדעית שלנו (שחלה על "בעיות"), וכיצד השאלות היסודיות ביותר של מדעי האדם – למשל, מדוע אדם בוחר בפעולה אחת ולא באחרת – נותרות, בעיקרון, בגדר תעלומות, מחוץ לתחום הבנתנו.

אם נצמצם את שושלת היוחסין האינטלקטואלית של חומסקי לכדי סיסמה תמציתית, נוכל לומר: את תורת הידיעה הוא שואב מן הרציונליזם, את תורת החומר ואת תורת האי־ידיעה הוא שואב מן האֶמפּיריציזם.

אלא שהעניין, ולרבים אפילו החדווה, שבקריאת הספר הזה אינם נובעים מן הגילוי־מחדש של רעיונות ותיקים, אלא דווקא מן הדם החדש שחומסקי מזרים בהם, וזאת מתוך שליטתו המפליאה במימצאי המחקר העדכניים ביותר בתחומים מגוּונים כמו אנתרוֹפּוֹלוֹגיה פיזית ואבוֹלוּציה, כימיה, מכניקת הקוואנטים, מערכות תקשורת בין בעלי־חיים, כלכלה פוליטית, היסטוריה של יחסי עבודה, ועוד. הקריאה בספר היא מעין מסע הרפתקאות בארץ רחבת־ידיים, לעיתים בדהירה ולעיתים בעצלתיים, מסע שבמהלכו טועם הקורא מכל טוב הארץ. כאן תראו את צ'רלס דַרווין נפגש עם בֶּרְטרנד ראסל ואת ג'ון דְיוּאי מניד בראשו לפּיוֹטר קְרוֹפּוֹטקין. בדרכו המוכרת, חומסקי שוזר ציטוטים מכל הבא ליד, ומאתר כך את החוטים הסמויים שקושרים דמויות לכאורה שונות כל־כך. השיטה הזאת מעוררת לא פעם התנגדות, שמא הדברים הוצאו מהקשרם. אכן, חומסקי מוציא דברים מהקשרם, אבל הוא בונה להם הקשר חדש ומעורר מחשבה. כאדריכל שעינו תמיד פקוחה לגלות חומרים מקוריים ועיצובים לא שיגרתיים, הוא מלקט את מקורותיו מעומקי המחשבה המערבית ואז מתיך אותם ליצירה חדשה; יצירה שהיא כולה שלו, ובו־זמנית – של מורשת אבותיו האינטלקטואליים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הבה ננסה, אפוא, לזהות את הבעיות, ולאחריהן את התעלומות העיקריות שעומדות במרכז הספר הזה. בראשית הדברים עומדת שאלת השפה האנושית: מה מקורה? מה מסביר את תכונותיה? לכל אורך הספר מדגיש חומסקי שלא ניתן להשיב על שאלות כל־כך בסיסיות ללא הבנה מעמיקה של השפה עצמה; רוצה לומר, ללא הבנה בלשנית. אין טעם לדבר על מקורן של המילים ללא איפיון אמיתי של "מילה". כבר בשלב הראשוני הזה הוא מערער על ההנחה השגורה בפילוסופיה של הלשון, לפיה קיים יחס של הוראה (reference) בין מילים לבין דברים – יחס שאינו תלוי בשׂכל האנושי, תֵזָה המכונה אֶקְסְטֶרנָליזם (externalism). באמצעות שורה של דוגמאות מאירות עיניים הוא מוביל אותנו אל המסקנה שמילים אינן מוֹרוֹת; אנשים מורים על דברים באמצעות מילים, והם יכולים לעשות זאת בדרכים מורכבות להפליא, לעיתים אף סותרות. חִשבוּ על המילה "שער" במשפט "הוא נכנס בשער העץ של החצר, שרק אתמול נצבע באדום". "שער" שנכנסים בו הוא חלל שתָחוּם משני עבריו (לא נכנסים דרך מלבן של עץ), אבל "שער" שצובעים אותו הוא החומר, לוח העץ, הממלא את החלל הזה. כיצד יכולה אותה מילה "להורות" בו־זמנית על החומר ועל החלל של הֶעְדֵר־החומר?

מכאן הדיון משתלשל לחידת הזהות הקלאסית של יוּם, וטענתו כי אנחנו לא מסוגלים לתפוס "עצם" רציף ומתמשך בזמן אלא רק הֶצְבֵּר של תכונות, משתנות תדיר, תכונות שאנו מדמיינים – ללא כל הצדקה פילוסופית – כי מאחוריהן יש עצם קבוע. חומסקי מאיר את העמדה הספקנית הזאת באור חדש, מתוך ההבנה הבלשנית שמושג ההוראה, כפי שהונהג על־ידי הלוגיקן גוֹטְלוֹבּ פרֵגֶה (Frege) וממשיכיו בפילוסופיה של הלשון, אינו הולם את הסמנטיקה של השפה הטבעית. הפסיכולוגיה שלנו מַשׂיאה אותנו לחשוב שהמילה "תפוח" מציינת איזשהו עצם יציב בזמן ובמרחב, והפילוסופים מקבעים את הנטייה הזאת כשהם מגדירים יחס ישיר בין מילים לדברים. אבל כל מה שיש, טוען חומסקי בעקבות יוּם, הוא אוסף של נקודות מבט שלנו על המציאות החיצונית, שאומנם יש בה "עצמים", אך ספק אם יש להם זהות שאותה ניתן ללכוד באופן מילולי. בחיבורים אחרים חומסקי אומר דברים דומים על שאלות כמו "האם המַחשב מסוגל לחשוב?" – שאלות שלדידו נופלות בתחומה של הסֵמנטיקה הלֶקְסיקלית, כלומר, אֵילוּ תכונות אנו מחליטים לכלול בפועל "לחשוב" ואֵילוּ לא, החלטה שעשויה להשתנות עם הזמן – ולא בתחומה של הפילוסופיה.

זאת ועוד: חומסקי גם מצביע על ההשלכות הפוליטיות של הדיון הזה, כפי שבאו לידי ביטוי בגלגוליו של המושג "איש" (person) בהיסטוריה המשפטית האמריקאית. זכויותיו של כל איש מוגנות בחוקה, אבל מיהו "איש"? במשך תקופה ארוכה, עבדים, אינדיאנים ונשים לא נחשבו "אנשים", ומנגד, במאה האחרונה המושג הורחב והוחל גם על תאגידים. דוגמאות כמו אלה מלמדות שמילים, ככל שהן מייצגות מערך מושגי שלם, אף פעם אינן מורות באופן נייטרלי על דברים בעולם. בני־אדם עושים זאת, באמצעות מילים, שאת משמעותן הם משנים תדיר, לעיתים במודע ולעיתים שלא במודע. והנה – עוד חיבור בלתי צפוי ברשת האינטלקטואלית שחומסקי טוֹוה – ממה שידוע לנו על מערכות תקשורת של בעלי־חיים (פְּרימאטים, ציפורים, וכיוצא באלה), הסמלים שלהן לא מתַפקדים כמו המילים בשפה האנושית. דווקא בתקשורת של בעלי־החיים כן ניכּרת תכונת הרֶפֶרנציאליוּת, ההוראה הישירה: השימוש בכל סמל עומד בהתאמה סיבתית כלשהי עם היבט קבוע של המציאות החיצונית. מן ההבדל היסודי הזה עולה מסקנה מרחיקת־לכת: בין השפה האנושית לבין מערכות התקשורת של בעלי־חיים אין רצף אֶבוֹלוּציוֹני, אלא קיים פער עצום, שקיומו הוא חידה ביולוגית.

גם כאן חומסקי ניצב בעמדת הספקן, כשהוא בוחן את גל המחקרים מן העשורים האחרונים שמנסים לצמצם, או לבטל, את הפער הזה. דיבורים על כך ש"תכלית" השפה היא תקשורת בין בני־אדם לא מועילים לצמצום הפער; אדרבה, הם מעוררים קשיים בפני עצמם, לאור המחקר הבלשני העדכני. מן המחקר הזה עולה שאחת התכונות התחביריות היסודיות בשפה היא "יעילות חישובית" – תכונה שיש להבין אותה לא במובן התועלתני של "שיפור התקשורת", אלא במובן הפיזיקלי של "מאמץ מינימלי" – ההעדפה של פעולות חישוביות ש"עלותן" נמוכה יותר: למשל, הזזה של רכיבים תחביריים במשפט מעמדה אחת אל העמדה הקרובה לה ביותר שבאפשר. כפי שחומסקי מראה, לא פעם עקרון המינימיזציה הזה עומד דווקא בסתירה לתקשוֹרתיוּת, כך שלאמיתו של דבר הוא כופה על השפה לייצר מבעים מסורבלים או רב־משמעיים. כך יוצא שתכונות בסיסיות של מנגנון השפה דווקא משבשות את התכלית התקשורתית. דימוי השפה ל"פתית שלג" נועד להבליט את תפקידם של עקרונות פיזיקליים (כמו הסימֶטריה המשוּשָה של פתית השלג), שמכתיבים אירגון אוֹפּטימלי למערכת, תוך השארת מרחב מצומצם של שוֹנוּת: בין פתית שלג למישנהו, למשל, או בין איטלקית לסינית.

באשר למקור האֶבוֹלוּציוֹני של השפה, רב הנסתר על הגלוי, אבל ממה שכבר ידוע אפשר לצמצם את מרחב התיאוריות המתקבלות על הדעת. הנתון החשוב ביותר שעולה מן הפָּלֵיאוֹ־אנתרוֹפּוֹלוֹגיה (חקר האבוֹלוּציה של האדם) – נתון שמתבסס על סימנים לתרבות קהילתית מפותחת שתלויה בתקשורת דמוית־שפה – הוא שהשפה האנושית צצה בטווח הזמנים שלפני 100 אלף עד 50 אלף שנה. הטווח הזה קצר מכדי שיתחוללו בו שינויים אבוֹלוּציוֹניים משמעותיים. ופירוש הדבר הוא שהשפה האנושית הופיעה על בימת ההיסטוריה ב"מפץ גדול" פתאומי, ולא כתוצר של תהליך אבוֹלוּציוֹני ארוך שבמהלכו עברה שינויים הדרגתיים תחת לחץ איטי של ברירה טבעית. ומכאן נובע שגישות שחותרות להסביר את השפה האנושית כהסתגלות (adaptation) אבוֹלוּציוֹנית מחמיצות את העיקר: מיבנה השפה אינו אַדַפְּטיבי, וגם לא בא לעולם כתוצאה מתהליך של ברירה אַדַפְּטיבית. המסקנה הזאת מתלכדת עם התובנה שהוזכרה קודם לכן, שלפיה תכונות בסיסיות של מנגנון השפה – כמו יעילות חישובית – אינן משקפות הסתגלות אלא משקפות אירגון אוֹפּטימלי של מערכת מורכבת בכפוף לחוקי הפיזיקה.

כאן נשאלת השאלה המתבקשת: כיצד אפשר לראות בשפה האנושית מערכת כל־כך אוֹפּטימלית בשעה שעל פני השטח שלה היא נראית לעיתים כָאוֹטית ולא סדורה? חומסקי משיב – וכאן בהחלט אפשר לזהות תמורה בחשיבה שלו עצמו במהלך השנים – כי ליבת השפה האנושית היא המנגנון החישובי שמְמַפֶּה את המערכת המוּשׂגית שלנו למיבנים תחביריים. זהו צד "המחשבה", והמיפוי אליו אכן אוֹפּטימלי. הכָאוֹס וה"רעש" אכן קיימים, אלא שהם מתרכזים בצד "הצליל", שמְמַפֶּה מיבנים תחביריים לייצוגים פוֹנֶטיים. והייצוגים הפוֹנֶטיים, מצידם, מפעילים את מנגנוני ההגייה, או הפיענוח הצלילי, הקשורים לשפה. אבל צד הצליל הוא פֶּרִיפֶרְיאלי, ולמעשה לא הכרחי, וזאת משני טעמים. ראשית, שְׂפוֹת סימנים מלמדות אותנו שבדיוק אותם עקרונות אירגון בלשניים יכולים להתממש גם שלא דרך התָוֶוךְ הצלילי. כלומר, לשפה יש מנגנון פנימי קבוע, וישנם מנגנוני החצנה שונים. שנית, ההחצנה עצמה אינה הכרחית. בשעה שאנחנו שקועים ב"דיאלוג פנימי", אנחנו לא מחצינים את השפה בשום אופן, אלא משתמשים בעוצמתה כדי לארגן ולשקף לעצמנו מחשבות – הפונקציה הבסיסית של השפה, עוד הרבה לפני תפקידה ככלי תקשורת.

כדאי לשים לב לסגירת המעגל כאן: אם השפה ביסודה היא לא כלי תקשורת, אלא רק נרתמה לתפקיד הזה מרגע שנוצרה, הרי שגם ההסבר האבוֹלוּציוֹני להיווצרותה מתנתק מן התועלת התקשורתית שלה. למעשה, יש יסוד להניח שהתשתית האנטוֹמית לדיבור היתה קיימת זמן רב לפני שהופיעה השפה, כלומר, המרכיבים השונים של השפה האנושית לא התפתחו יחדיו על אותו ציר אבוֹלוּציוֹני. גם כאן, אפשר לראות כיצד עמדה שחומסקי דגל בה עוד מראשית דרכו צוברת בהדרגה עוד ועוד תימוכין מדעיים. הסתייגותו העקרונית מן הרֶדוּקציה של מושג השפה ל"אמצעי תקשורת", אשר לה נתן ביטוי עוד בשנות ה־1960, נבעה מהתבוננות צרופה בתכונות הפורמליות של הדקדוק; כעת היא גם עולה מתוך שיקולים אבוֹלוּציוֹניים, המעוגנים במחקר העכשווי של התחום הזה.

עד כאן הצגתי את הבעיות שהספר עוסק בהן, אבל יהיה זה מדויק לומר שעיקר עניינו של הספר הוא בתעלומות: אותן חידות שכמעט לא התקדמנו בהבנתן מימי קדם. חומסקי מקדיש עמודים רבים להצגת התעלומות האלה, ולא פחות מכך, להבחנה ביניהן לבין "תעלומות־שווא" – חידות שנראות בלתי ניתנות לפיתרון רק משום שהן נשענות על מושגים עמומים מדי. הבירור הפילוסופי הזה הוא שיעור מאלף בשׂירטוט הגבול הדק בין רציונליזם מדעי לבין ספקנות פילוסופית עמוקה, לאור הגותם של ניוטון, לוֹק, יוּם ובֶּרְטרנד ראסֶל.

בעידן של פּוֹזיטיביזם נאיבי, צריך אולי לומר שעצם קיומן של תעלומות אינו מובן מאליו. נגד האמירה של המתמטיקאי דָוויד הילבּרט, Für uns gibt es kein Ignorabimus ("בשבילנו אין שום 'לא נדע'", כלומר אין טענות שאי־אפשר להכריע אם אמת או שקר הן), חומסקי מזכיר לנו שבני־האדם גם הם חלק מעולם הטבע, והם לא מסוגלים לחרוג מגבולותיו. כל אורגניזם ניצב בפני מחסומים בלתי־עבירים. המחסומים הם גם פיזיים (דְבִיבוֹנים לא מסוגלים לעוף) וגם קוֹגניטיביים (סַמוּרים לא מסוגלים להוציא שורש ריבועי); למעשה, ההבחנה בין שני סוגי המחסומים היא עצמה שריד של הדוּאַליזם הקַרְטֶזיאני, שחומסקי יוצא נגדו באופן נחרץ במקומות שונים בספר, כפי שנראה. יצורי אנוש אינם מלאכים; הם לא מסוגלים לעוף, לנווט באופן לא מודע (כמו שנמלים מסוגלות), לזכור מיקומים של אלפי חפצים שהטמינו (כמו יונים), וכן הלאה. מן הסתם גם ישנן בעיות שבני־אדם לא מסוגלים לפתור. העמדה הזאת זכתה בפילוסופיה העכשווית לכינוי "מִיסְטֶריאניזם" (mystreianism), אף־על־פי שהיא, כפי שחומסקי מציין, לא יותר מאמת טריוויאלית וכלל לא מסתורית. זאת ועוד: לא מן הנמנע שיצורים בעלי אינטליגנציה גבוהה יותר יצליחו לפתור את הבעיות האלה. תעלומות עבור סַמוּרים אינן בהכרח תעלומות עבור בני־אדם, ותעלומות עבור בני־אדם אינן בהכרח כאלה עבור חוּצנים. יחד עם זאת, חומסקי סבור גם כי טיבם של המחסומים על הקוֹגניציה האנושית פתוח לחקירה מדעית. במילים אחרות: המגבלות הקוֹגניטיביוֹת שהופכות בעיות מסוימות לתעלומות הן כשלעצמן אינן בהכרח תעלומות. שדה המחקר של "פסיכולוגיה עממית" (folk psychology) ו"אֶתְנוֹ־מדע" (ethnoscience) עוסק בדיוק בחקירה של כישורי ההבנה האנושית האינטוּאיטיבית ומאפייניה.

בין התעלומות העיקשות ביותר מונה חומסקי את ההיבט היצירתי של השימוש בשפה, ובמשתמע – יצירתיות בכלל. החידה הבסיסית כאן נוגעת לפעולה האנושית (ואולי גם לפעולתם של בעלי־חיים מפותחים אחרים): מדוע אדם אומר דבר־מה או נוקט פעולה מסוימת ברגע מסוים? על השאלה הפשוטה הזאת אין לנו תשובה, ודומה שלא התקדמנו בהבנתה מימי יוון העתיקה. ברור שהיא קשורה באופן הדוק לשאלת הרצון החופשי ולַקושי המהותי שלנו להבין תהליכים שאינם דֶטֶרְמיניסטיים אך גם אינם אקראיים; מה שמתרחש בתָוֶוךְ בין שתי האפשרויות האלה הוא בגדר תעלומה. תעלומה נוספת שחומסקי מזכיר היא האבוֹלוּציה של הקוֹגניציה האנושית, ובכללה השפה. זו אינה נעוצה דווקא במגבלות של ההבנה שלנו, אלא במחסור בראָיוֹת: תהליכים מֶנְטָליים לא משאירים אחריהם מאובנים. השערות בדבר הקוֹגניציה של ההוֹמינידים הקדומים, במידה שהן שואפות להרחיק אל מעֵבר למובן מאליו, מוּעדות להישאר בגדר השערות לא בדוקות.

התעלומה שמעסיקה את חומסקי יותר מכל בספר הזה, אולי באופן מפתיע, לקוחה מעולמה של המהפכה המדעית המוקדמת: כיצד משפיעים עצמים זה על זה מרחוק – כוח המשיכה או הכּבידה, בניסוח מודרני – או בקיצור: תעלומת הפעולה מרחוק. התעלומה הזאת סימנה שבר חסר תקדים בתולדות המדע, וחומסקי חוזר אליה שוב ושוב, כדי לזקק ממנה תוֹבנוֹת עם רלבנטיוּת כללית למדע ולפילוסופיה של זמננו. יותר מכל אדם אחר, התעלומה הזאת קשורה בשמו של ניוטון ובמהפך שחולל בפיזיקה שמשלה בכיפה עד זמנו (על חשיבות הרגע ההיסטורי הזה בהגותו של חומסקי אפשר ללמוד מן העובדה ש"ניוטון" ו"ניוטוני" מופיעים בספר הזה קרוב למאה פעמים). מהו הלקח שהמהפכה הניוטונית לימדה אותנו? עד ניוטון הניחה הפיזיקה החדשה שעצמים יכולים לפעול זה על זה רק באמצעות מגע. הגירסה המשוכללת ביותר של התפיסה הזאת היתה "הפילוסופיה המכאנית" (שמנסחיה הראשיים הם גָלילֵיאוֹ ודֶקארט) – אותה השקפה שרואה בעולם בכללותו מעין שעון משוכלל שחלקיו נעים על־פי חוקים מתמטיים ופועלים זה על זה באמצעות מגע. הפסיכולוגיה הקוֹגניטיבית של זמננו הבחינה בכך שהשקפה זו אינה אלא גירסה מתוחכמת של תפיסת הפיזיקה האינטוּאיטיבית שלנו, "פיזיקת המגע". ואולם, במערכת הניוטונית קיים מרכיב יסודי אחד שאינו ניתן לרֶדוּקציה לפעולה באמצעות מגע – כוח המשיכה. הכוח האוניברסלי הזה קיים בין כל שתי מסות, ובכללן בין גרמי השמים, שביניהם חוצץ חלל ריק. קריאה מדוקדקת בכתביהם של מדענים במאות ה-18-17 חושפת עד כמה זר וקשה לעיכול היה הרעיון הזה – גם לניוטון עצמו. חריגה כה בוטה מן העיקרון המכאני לא רק שנתפסה כטעות, אלא כהשערה בלתי־מובנת־בעליל. המדע, באיבחה אחת, חדל להיות מובן, והשסע שנפער בינו לבין ההבנה של השׂכל הישר – "הפיזיקה האינטוּאיטיבית" שבה אנו מצוידים מלידה – מעולם לא אוּחה.

בסופו של דבר התיאוריה הניוטונית הביסה את יריבותיה עקב הצלחתה האֶמפּירית הכבירה. אבל חומסקי טוען כי בד־בבד "התכווצה" היומרה של המפעל המדעי לספק הסבר מובן של העולם (משל היה באמת שעון משוכלל), והתרכזה מעכשיו בניסוח של תיאוריות ש"עוֹבדוֹת". כילידי המאה ה־20, אנחנו כבר מורגלים בכיווּץ הקיצוני  זה של היומרה להבין את הפיזיקה. קיבלנו את האמירה שדבר יכול להיות בו־זמנית גם חלקיק וגם גל; קיבלנו את האמירה שבאופן עקרוני אי־אפשר לקבוע במדויק בו־זמנית את מיקומו ואת מהירותו של חלקיק; קיבלנו את האמירה שככל שאתה נע מהר יותר, אתה מזדקן לאט יותר. כל אלה הן אמירות שקיבלנו, אבל ספק אם הֵבנַוּ. על־ידי כך שהוא מעמיק את הפּרספּקטיבה ההיסטורית, חומסקי מזכיר לנו כי השבר הראשוני בין המדע לבין ההבנה האנושית התרחש כבר 200 שנה לפני מהפכת הקוואנטים, בימי ניוטון.

מה נובע מן ההכרה הזאת? בראש ובראשונה, נובעת עמדה מיסְטֶרְיאנית: ישנן תעלומות, והן ניצבות בלב התיאוריות המדעיות המוצלחות ביותר. חשוב להדגיש כאן שתעלומה אינה חדלה להיות תעלומה רק משום שהתרגלנו אליה. פיזיקאים בימינו כבר לא תוהים על הפּרדוֹקסים של זֶנוֹן מלפני 2,500 שנה משום שהם יודעים כיצד החשבון האינפיניטֶסימָלי מן המאה ה־17 מיישב אותם; אבל החשבון הזה, שמציג בפנינו גבול סופי לסידרה אינסופית, לאמיתו של דבר קשה מאוד להבנה אינטוּאיטיבית. אסטרופיזיקאים גם לא תוהים כיצד השמש "מחזיקה" את כדור הארץ ממרחק של 150 מיליון קילומטר של חלל ריק, משום שהם מאמינים כי מסות "מעקמות" את המרחב, ויש בידיהם תיאור מתמטי מדויק של התופעה הזאת. אבל זו אינה הבנה אינטואיטיבית, גם אם כולנו התרגלנו להסכין עימה. חומסקי מבקש מאיתנו להביט ביושר אל אזורי האי־מוּבָנוּת הללו בתחומי המדע והפילוסופיה, ולהכיר אותם בתור מה שהם, ללא כל ניסיון לריכוך או לייפוי. יחד עם זאת, הוא מזכיר לנו שמגבּלוֹת ויכוֹלוֹת הן שני צדדים של אותו מטבע: "מוטב שלא נתאונן על קיומן של תעלומות־עבור־בני־אדם; עלינו להיות אסירי תודה להן מעומק ליבנו. ללא מגבלות […] היכוֹלוֹת הקוֹגניטיביוֹת שלנו גם היו משוללות טווח; בדיוק כמו שאורגניזם אשר המטען הגנטי שלו לא היה מטיל שום מגבלות על התפתחותו וצמיחתו היה הופך ללא יותר מיצור דמוי־אמֶבּה חסר־צורה, שיקוף גרידא של סביבה אקראית ובלתי מפוענחת".

המסקנה החשובה ביותר מן הדיון הזה משמשת בסיס לפרק האחרון בספר, שמוקדש ל"בעיה" הקלאסית של גוף/נפש; "בעיה" במירכאות מפני שחומסקי – שוב, בעקבות הוגים אחרים שלקחיהם נשכחו – לא רואה בה בעיה אמיתית. לכל היותר, הוא מסכים שהיא בעיה אֶפּיסְטֵמוֹלוֹגית (כלומר בתחום הידיעה האנושית) ולא אוֹנְטוֹלוגית (בעיה במיבנה המציאות). בניסוחה הקלאסי, הבעיה נעוצה בכך שתכנים מֶנְטָליים ("נפש") מסוגלים לחולל תוצאות בעולם החומר ("גוף"). אלא שהניסוח הזה מטעה, כפי שהבחינו לוֹק וראסֶל, שכן הוא מניח שקיים מושג נהיר וברור של "חומר", אשר מוציא מתחומו תופעות מֶנְטָליוֹת. אבל המושג הזה עצמו קרס עם המהפכה הניוטונית; אין יותר מושג כזה של חומר. אחרי ניוטון, החומר כולל כוחות מסתוריים של השפעה מרחוק, והחומר של המאה ה־20 כבר כולל תכונות הרבה יותר מוזרות. מנין לנו שאחת מהן איננה "מחשבה"?

הרעיונות האלה מקבלים ניסוח צלול במיוחד בכתביו של הכימאי ג'וזף פְּריסְטְלי (Priestley) בן המאה ה־18, גם הוא מדען־פילוסוף כמו חומסקי, שהגותו נשענת על מחקריו בכימיה. פּריסטלי ניחן באותה גישה ספקנית שחומסקי מעלה על נס. הוא מפקפק בכך שיש לנו מושג מספיק מדויק של "מחשבה" שאינו מתיישב עם "חומר": "רק ידע ברור ומדויק בדבר טיבן של התפיסה והמחשבה יכול להסמיך אדם לטעון שאין הן שייכות לתחומו המורחב של החומר, אשר בין יתר תכונותיו מצויות גם המשיכה והדחייה […] להשקפתי יש בסיס שווה למסקנה שהמוח חושב כפי שיש בסיס למסקנה שהוא לבן ושהוא רך".

הוגים רבים לא יִרווּ נחת מן הפיתרון הזה. יש בו משהו שלא מניח את הדעת. אבל הנקודה של חומסקי (בעקבות פּריסטלי) היא שהבעיה כאן היא בדעת, לא בפיתרון. הדעת עצמה – הקוֹגניציה האנושית – מוגבלת באופני ההבנה שלה, וכשם שהיבטים מסוימים של החומר חורגים מעבר להבנתנו, כך האפשרות שהמחשבה היא תכונה של חומר מאורגן (מערכת עצבים בעלת מורכבות מסוימת) אינה מובנת לנו. זאת, ורק זאת, היא "הבעיה הפּסיכוֹפיזית", שהקורא העברי התוודע אליה היטב בזכותו של ישעיהו ליבוביץ'. ליבוביץ' ראה בה את המשא הסיזיפי הכביר של המחשבה הפילוסופית, הבעיה העמוקה מכולן. חומסקי לא מתכחש לכך שיש בעיה (אֶפּיסטֵמוֹלוֹגית), אבל הוא מצמצם מאוד את חשיבותה ומפנה את הזרקור אל הבעיה היותר יסודית – גבולות ההבנה האנושית. יש היבְּריס מסוים, הוא רומז, בתפיסה שמייחסת חשיבות כל־כך גדולה לאותן תכונות של העולם שנמצאות מחוץ לגבול הבנתנו – גבול שרירותי ולא עקרוני, תוצר של אבוֹלוּציה מסוימת של מין מסוים על פּלנטה מסוימת. העולם הוא מה שהוא, וניתן לבנות תיאוריות הסבריות טובות של תכונותיו, לרבות התכונות שאנחנו לא מבינים לאשורן. הדברים האלה יפים ביחס למכניקת הקוואנטים, והם יפים לא פחות ביחס לפסיכולוגיה הקוֹגניטיבית.

מן הטענה שתופעות מֶנְטָליוֹת הן תופעות חוֹמריוֹת לכל דבר לא משתמע שהמדע החוקר אותן (פסיכולוגיה קוֹגניטיבית, לרבות בלשנות) חייב לעבור רֶדוּקציה למדעי המוח. זאת נקודה מֶתוֹדוֹלוֹגית חשובה, וכדרכו, חומסקי מעביר אותה בעזרת אנלוגיה היסטורית, הלקוחה מן היחסים ה"מסוכסכים" בין הכימיה לפיזיקה. הכימיה המודרנית ידעה פריחה עצומה במאות ה-18-17 עם התבססות המודל האטומי והתיאור המתמטי של הקשרים הכימיים. בו־בזמן היה ברור לכימאים, וגם לפיזיקאים, שקיים פער לא מובן בין חוקי הטבע היסודיים – עד לתחילת המאה ה־ 20, חוקי ניוטון – ובין חוקי הכימיה. האחרונים לא נבעו מן הראשונים. וכך, הפקפוקים בדבר מעמדה ההסברי של הכימיה הגיעו עד כדי ראִייתה כשיטה נוחה למיון ולביצוע חישובים, ותו לא. והנה, בסופו של דבר אכן לא התרחשה כל רֶדוּקציה של הכימיה לפיזיקה הניוטונית – לא משום שהכימיה עברה מהפכה: הפיזיקה היא שעברה מהפכה. רק בשנות ה־1930 זכה לביסוס הקשר בין הפיזיקה (החדשה) לכימיה (הישנה): עבודתו של לַינוּס פּוֹלינג (Pauling), שהסבירה את הבסיס הקוואנטי לקשר הכימי, איחדה בין שני המדעים.

מצויד בלקח ההיסטורי הזה, חומסקי מתבונן בביקורת העכשווית מצד מדעני המוח (ופילוסופים שאימצו את עמדתם) כלפי ענפי המדע הקוֹגניטיבי העילי, כלומר, כלפי אותן תיאוריות שמנוסחות באוצר מילים "סימבּוֹלי" (קטגוריה, צירוף שֵמני, סימטריה, גרירה לוגית, דמיון חזותי, לכידוּת, ועוד מונחים כאלה). הביקורת הזאת טוענת שאין ממש באוצר המילים הסימבּוֹלי הזה, שכן בחשבון האחרון "הכל נוֹירוֹנים", ולכן יש לנסח מחדש את כל התיאוריות הקוֹגניטיביוֹת במונחים "ביולוגיים".

חומסקי טוען שהטעות כאן כפולה. ראשית, ההנחה כי דיבור על קצב הירי של נוֹירוֹנים או על הקשרים ביניהם הוא יותר "ביולוגי", או יותר "חומרי", מאשר דיבור על ייצוגים סימבּוֹליים –היא עצמה שריד לדיכוֹטוֹמיה של גוף/נפש, שקרסה מאז המהפכה הניוטונית. אין לנו מושג כזה של חומר השולל ייצוגים סימבּוֹליים כמרכיבים מהותיים של הסבר. שנית, ההנחה כי רֶדוּקציה היא התהליך הטבעי שמתרחש בין דיסציפּלינוֹת מדעיוֹת – היא עצמה אין לה על מה לסמוך. איחוד ללא רֶדוּקציה בין מדע "בסיסי" ו"עילי" מתרחש לעיתים הרבה יותר קרובות, בדיוק כפי שהתרחש בין הפיזיקה והכימיה לפני שבעים שנה (וממשיך להתרחש כל הזמן עם לידתם של ענפי ידע חדשים מתוך מיפגש של ענפים ותיקים), והאיחוד הזה התאפשר דווקא בזכות השינוי הרדיקלי שעבר המדע הבסיסי. חומסקי רומז כי בהחלט ייתכן שמדעי המוח הבסיסיים יעברו בעצמם מהפכה דומה, ורק אז יתחוור הקשר שלהם למדעי הקוֹגניציה. עד אז, אין סיבה לפקפק בתוקפם של האחרונים, או באופן כללי במעמד האוֹנטוֹלוֹגי של הסברים המושתתים על ייצוגים מֶנְטָליים.

אחד מתוֵוי ההיכר המובהקים ברטוֹריקה של חומסקי הוא האיזכור התכוף של אבותיו האינטלקטואלים. את הרעיונות הנועזים ביותר שלו הוא מקפיד להציג כלא יותר מאשר גלגול מחודש של רעיונות שפותחו בעבר, ואף קנו להם אחיזה של ממש, לפני שנשכחו. כך הוא מבקש להקהות את עוקצה של הפּרוֹבוֹקציה בעמדתו שלו ולאותת כי מה שהִקְצין היא לא תורתו שלו, אלא רוח התקופה והרעיונות השולטים בה. ויחד עם זה, הפּרוֹבוֹקציה מתגנבת ביתר שׂאת, שכן מן הדברים עולה כי בני־זמננו שקועים באבּסוּרדים שלא היו מתקבלים על דעתם של בני הדורות הקודמים. האסטרטגיה הזאת ניכרת היטב לא רק בדיונים הפילוסופיים על מקור הידיעה הלשונית או על גבולות ההבנה האנושית, אלא גם בפרק השלישי של הספר, שבו הוא פורשׂ את השקפת עולמו החברתית והפוליטית.

בפרק הזה, שכותרתו "מהו הטוב המשותף", מגלה הקורא דווקא צד רגוע יותר, פולמוסי פחות, של הכותב הפוליטי החריף חומסקי, המבקר המשמעותי ביותר של המישטר האמריקאי והתנהגותו במחצית המאה האחרונה. המוניטין של חומסקי ככותב חריף ובוטה כבר קיים והוא מבוסס על אינספור ספרים ומאמרים וראיונות; מה שעומד לפנינו כאן הוא טקסט שמעניק פּרספּקטיבה היסטורית מרתקת לרעיונותיו על אודות החברה האידיאלית. רבים יופתעו אולי שאדם המזהה את עצמו כאנרכיסט מייחס את רעיונותיו לאבות הליברליזם הקלאסי – וילהלם פון הוּמבּוֹלדט, ג'ון סטיוארט מיל ואדם סמית. אותו ליברליזם "התנפץ על שׂרטון הקפיטליזם", הוא כותב (בטעות אנחנו תופסים כיום את אדם סמית כאחד מאבות הקפיטליזם). רק אז עבר הלפיד לקבוצות השוליים – סוציאליסטים ואנרכיסטים. הרעיונות העיקריים היו ונותרו פשוטים ומובנים מאליהם. שׂוּמה על החברה להבטיח את חירותם המְרַבּית של כל האנשים, ולהבטיח את אושרם ואת יכולתם לפתח באופן חופשי את כישוריהם. התובנה הבסיסית של הליברליזם הקלאסי, ובעקבותיו של המסורת האנרכיסטית, היא שבדרך אל היעדים האלה עומדים מוסדות ואירגונים, כולם מעשה ידי אדם, ואלה מטילים עלינו מגבלות ואיסורים מסוגים שונים. על כן, כותב חומסקי, חובתנו "לאַתגֵר אותם בַּתביעה: הַצדיקוּ את עצמכם; הוכיחו שאתם לגיטימיים ]…[ ואם המיבנים האלה אינם מסוגלים לעמוד באתגר הזה, יש לפרק אותם. לא רק לפרק, אלא גם לבנות מחדש". במאות הקודמות, המוסדות האלה היו, בראש ובראשונה, המדינה והכנסייה; מכאן צמחה הסיסמה האנרכיסטית "ללא אלוהים, ללא אדון". אבל חומסקי מבהיר כי לאנרכיסטים אין שום התנגדות לאמונה הדתית, אל רק למימסד הדתי; בתוך כך הוא מזכיר את מסורת האנרכיזם הנוצרי ואת תפקידה המהפכני של הכנסייה בדרום אמריקה. גם ה"אדון" שמורדים בו אינו חייב להיות המדינה, ובמיוחד בעידן שבו היא הולכת ונחלשת ולמולה מתעצם כוחם של תאגידים גלוֹבּליים. וכך, במאבק מסוים האנרכיסטים עשויים למצוא את עצמם בצד אחד עם המדינה, למשל כשהם מגינים על זכויות עובדים נגד מעסיקים, ובמאבק אחר נגד המדינה, למשל נגד גיוס לצבא.

מן הדברים האלה עולה כי לפי חומסקי, אנרכיזם הוא לא משנָה סדורה, אלא אוסף של רעיונות בסיסיים (וכפי שראינו, לא באמת שנויים במחלוקת) ולצידם פּרקטיקוֹת משתנות, לא דוֹגמָטיוֹת, שתמיד מעוצבות במסגרת הזמן והמקום. הניסיון לצייר עימות כלשהו בין אנרכיזם לדמוקרטיה צולח רק משום שהדמוקרטיות המודרניות התרחקו עד כדי כך מאידיאל השוויון והחירות שהדריך את הליברליזם הקלאסי. פְּלוּטוֹקְרטיה – שלטון ההון – הוא התיאור המדויק יותר שחומסקי מעניק למישטר האמריקאי, שבו לכ־70 אחוזים מן האוכלוסייה אין שום השפעה על המדיניות הציבורית, ועיקר מעייניהם של הפוליטיקאים נתון לסיפוק האינטרסים של שיכבה דקה של בעלי הון. על ההשחתה שעוברים מנגנוני הדמוקרטיה תחת שליטה מרוכזת של ההון עמד כבר ג'ון דְיוּאי, שהיה הוגה ואיש ציבור בזרם המרכזי של החברה האמריקאית לפני פחות ממאה שנה. את הדברים שכתב אז היו מתייגים היום כסוציאליזם קיצוני, מה שמעיד יותר מכל על האופן שבו הקפיטליזם המאוחר הסיט ועיצב מחדש את עולם המושגים שלנו.

ושוב, כחלק מאותו "רֶוויזיוֹניזם" היסטורי־לכאורה ("לכאורה", משום שחומסקי בסך־הכל מטאטא אבק מעל דמויות ורעיונות שנזנחו בשולי הדרך), אנחנו מקבלים הצצה אל עולמו של "הפועל התעשייתי" במפעלים האמריקאיים בסוף המאה ה־19: פועל משכיל, שוחר חופש ושוויון, מודע היטב לא רק לזכויותיו אלא לתהליך ההיסטורי השוחק אותן עד דק. חומסקי דוחק בנו להבחין בין מה שבשׂיח הפוליטי נהוג לכנות "דעת הקהל" לבין השקפותיהם של אנשים אמיתיים. בזמן שהאֶליטה מתאמצת לשמר את הציבור במעמד של עדר פסיבי, היא ממשיכה להכריז הכרזות בשמו ולמענו. למרבה האימה, התפיסה המעוּותת הזאת של דמוקרטיה יונקת ישירות מכתביהם של האבות המייסדים: ג'יימס מֶדיסוֹן בכבודו ובעצמו ראה סכנה בפתיחת המוסדות השלטוניים להשפעת הרוב, והביע את תקוותו שכוח השלטון יישאר בידי המיעוט העשיר.

הנה כי כן, הסכנה אורבת תמיד ל"חסידי הדמוקרטיה": שהרוב באמת יאמר את דברו. בפועל, דמוקרטיות מגינות על עצמן מפני "הסכנה" הזאת על־ידי כך שהן מדירות אוכלוסיות ממורמרות ממוקדי הכוח – בין באמצעות הגבלת זכות הבחירה, ניהול המדיניות האמיתית הרחק מעיני הציבור, הפצת תעמולה להסחת דעת, או הענקת גישה מועדפת לבעלי הון ואינטרסנטים אחרים. כך מתגבשים, בהדרגה, מוסדות לא ייצוגיים ודַכאניים באופיים. אותם יש "לפרק ולבנות מחדש", מציע חומסקי, מתוך נאמנות לערכים המקוריים שבשמם הם נוסדו מלכתחילה.

האם יש קשר מהותי בין הרעיונות של חומסקי על אודות השפה והידיעה האנושית לבין רעיונותיו הפוליטיים? ברמה הגלויה, הקשר רופף. בבסיס שני הצדדים הללו במחשבתו ניצבת תפיסה אחדותית של האדם: יצור שניחן בכישורים ובצרכים מוּלדים. יצירתיות לשונית ושאיפה לחירות מעוגנות שתיהן באותו טבע מוּלד; זאת התשובה הקולעת לשאלה שבכותרת הספר. יחד עם זאת, צריך להודות שהקשר אכן רופף (וחומסקי לא טוען אחרת), שכן קל לדמיין צימודים אחרים על בסיס הנחות מוּלדוּת אחרות; למשל, שלאדם יש כּשירוּת לשונית מוּלדת וגם טבע חמדני ואֶגוֹאיסטי. מן הסתם, יצר לב האדם גם טוב וגם רע מנעוריו.

נדמה שהקו המאחד בין עולמותיו הרעיוניים השונים של חומסקי איננו קו התוכן אלא הצורה, או ליתר דיוק, המזג האינטלקטואלי. בראש ובראשונה, זהו מזג פולמוסי, שמייצר את גוף הידע המקורי שלו מתוך עימות וקריאת תיגר על גופי ידע קיימים. נגד הבּיהֵייבְיוֹריזם בפסיכולוגיה, נגד האֶקְסְטֶרְנָליזם בפילוסופיה, נגד האַדַפְּטיביזם בביולוגיה, נגד תפיסוֹת פְּריבילֶגיוֹת של הקצאת הכוח הפוליטי – חומסקי מגבש את רעיונותיו תמיד נגד. במחיצתו, חיי הרוח נטענים בחיוּת מוגברת, ומתגלים במלוא סערתם, כחיים שעוסקים בשאלות חשובות, הרות־גורל.

תו היכר שני החוצה את מחשבתו לִפְנַי ולִפְנים הוא סוג של "פוּנדַמֶנְטָליזם מוּשׂגי", כלומר, שיבה אל היסודות, החייאת המובן המקורי של מושגים, כפי שפּוּתח בידי מדענים והוגים מרכזיים בראשית תקופת הנאוֹרוּת, יחד עם קילוף המשמעויות הסותרות שנספחו למושגים הללו במרוצת השנים. שלישית, העמדת התיאוריה למבחן המציאות תוך התעקשות על עובדות לא מוכרות ולעיתים מוכחשות; ורביעית, ספקנות עמוקה לנוכח גירסאות רשמיות מכל סוג שהוא – דוקטרינות פילוסופיות או קונצנזוס פוליטי – ספקנות שמגיעה עד כדי פקפוק בעצם האפשרות לרדת לעומקן של חידות הקיום הבסיסיות. בעולמו של חומסקי, זרקור הידיעה האנושית מטיל עיגול צר מאוד של אור, שמסביבו נמתחת חשיכה עד אינסוף. עלינו להכיר היטב את קו הגבול בין האור הזה לחושך, ולא לבלבל בין ראִייה לבין תעייה – בין בעיות לבין תעלומות. אך אַל־לה לרוחנו ליפול אל מול כל החושך הזה, שכן רק בזכותו מתאפשר האור. ובתחום האור יש עוד כל־כך הרבה לגלות ולדעת.

2 בינואר 2020 / עידן לנדו

בגנות הטעם

"קהילת טעם" – קבוצה של אנשים שחולקים העדפה מסויימת – אסתטית, קולינרית, לשונית וכיוב' – המעניקה להם תחושת זהות ושותפות, ובו בזמן מגדירה עבורם את הזר – מי שטעמו שונה.

הכלל הראשון של כל קהילת טעם קובע: על טעם וריח אין להתווכח, אבל הטעם שלנו, באופן ספציפי, נעלה על כל האחרים.

טעם הוא לא רק טעם; הוא מגדיר רגעים מכוננים בביוגרפיה האישית ("לא אשכח את הפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה של 'סוויד'"), הוא מנגינת הרקע של בני זוג ("לי ולעדן יש בדיוק אותו טעם בנעליים!"), לפעמים גם במהופך ("ליאת אוהבת המון חריף ואני שונא, לא מבין איך התחתנו"), הוא מכנה משותף של דור אחד לעומת דור אחר ("עזוב אותם אלה, הגשש לא מצחיק אותם, רק קליפים של חתולים, לך תבין").

טעם הוא גם בית הכלא הזדוני של הדמיון. קירותיו שקופים, אינם מוחשיים, משום שהם מצופים במראות: מכל עבר ניבט אליך אדם דומה לך בטעמו ובהעדפותיו. אין ביטוי מובהק יותר לכלא השקוף של הטעם מאשר ה"פיד" ברשת החברתית.

הג'ינס שלי, רק סקיני, לא סובל גזרה רחבה, מה זה הדבר הזה?? / סקס פיסטולס, ברור שסקס פיסטולס, רק סחים מתלהבים מפינק פלויד! / איך, איך את יכולה לא לאהוב קינמון, מה את חייזרית? / זה ממש כואב לי באוזניים כשמישהו אומר "מֵגיע" בצירה במקום "מַגיע" בפתח / מה זה? יש לו ריי-באן?? פסול חיתון! / מי אתם, אנשים שמתלהבים מחוף הצוק? / צריך וילונות לבנים, מי תולה וילונות בורדו? הסלון הזה הוא מפגע חזותי!

קהילות טעם מזמינות, מעודדות, מתמוגגות מהגזמה. את ההעדפה שלך צריך לא סתם לציין כעניין של מה בכך, אלא להלל ולקלס כביטויה של תבונה עילאית; העדפות שאינן נושאות חן לפניך יש להציג בחוסר אמון מוחלט, על גבול הפּלצוּת; מי שדוגל בהן ספק אם הוא בן אנוש לגיטימי.

בכל מי שמתלונן על "הדיקטטורה של הטעם הרע" מסתתר דיקטטור קטן של הטעם הטוב. הדיחו את הדיקטטורים, לא את טעמם.

חוק: ככל שהבדלי הטעם מיקרוסקופיים יותר, כך הם מלהיטים יותר את הרוחות ("הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים", הבחין פרויד). האיבה בין חובבי הקפוצ'ינו לחובבי הלאטֶה מגמדת את זו שבין חובבי התה לחובבי הקפה; מעריצי הארי פוטר יקרעו זה את זה לגזרים סביב השאלה איזה ספר בסדרה הוא הטוב ביותר, ויישארו כמעט אדישים מול מי שמעדיף ספרות בלשים על פנטזיה.

מלכודת פתאים: לחתום כל ויכוח בהכרזה ש"הכל זה עניין של טעם". לא, לא הכל. תחום המוסר איננו עניין של טעם; יש העדפות שחובה להצדיק ויש כאלה שלא. כשהמוסר פולש לתחום הטעם הוא הופך למוסרנות; כשהטעם מתיימר לברור בין ערכים התוצאה היא ניהיליזם וקהות חושים.

התוכן של קהילות הטעם משתנה כל הזמן, למעשה הוא כמעט שרירותי, אבל תפקידו קבוע: להגדיר את הנכון מול הלא נכון, אנחנו מול הם. וכיוון שגם השפה עצמה נתונה למשוגות הטעם המתחלף, הניגוד הקבוע הזה לובש ופושט צורה לשונית: אין-אאוט, גזעי-בּוֹק, קוּל-לא קוּל, מגניב-חְנון, היפסטר-סחי.

כמו מגזרת נייר בהיעדר צל, כמו פרוטגוניסט בהיעדר אנטגוניסט, כמו גילוח ערווה בהיעדר ערווֹת שופעות תלתלים – הטעם קמל ונגוז ללא הטעם ההפוך לו. יחד איתו גם תחושת הזהות, והייעוד האישי, דהות והולכות. אנשים שנשללת מהם אפשרות הגינוי של טעם זר וקלוקל, הופכים לאנשים חסרי טעם עצמי; חייהם מאבדים מטעמם.

קהילות טעם יכולות להתגושש גם בתוך אדם יחיד, ובפרט, בין שלבים שונים של חייו. "אני לא מאמין שפעם הערצתי את הזמר פח הזה!" / "איך, איך יכולתי להתאהב בכזה דוש??". הטעם של ההווה מוקיע את הטעם של העבר, וכבר אתה מרגיש צודק יותר, מזוכך יותר. שלא במפתיע, מי שאינו מגלה סלחנות לטעמיו הקודמים, מי שאינו מסוגל לראות בהם חלקים מהותיים ממי שהוא עכשיו, גם לא מגלה סלחנות לטעמים של הזולת. קו דקיק מאד עובר בין התכחשות עצמית להכחשת האחר.

בעומק הדברים, הטעם האישי חשוב לנו כל כך כי הוא סימן של בחירה, ובחירה היא אוטונומיה, ואוטונומיה פירושה שאנו שולטים בחיינו ולא נסחפים בתוכם כעלים ברוח. או לפחות, כך אנו מאמינים. לאמיתו של דבר, חלק ניכר – אולי רוב – בחירות הטעם שלנו אינן ממש שלנו. בכל מה שקשור לתרבות הצריכה, הדברים הרי ידועים; טעמו הפרטי של הצרכן הוא תוצר של הנדסת טעמים משוכללת (פפסי או זירו? ביסלי או דוריטוס? אייפון או סמסונג?), שבלי הרף מפמפמת לך אשליה של חירות ואוטונומיה: תזרום עם מה שאתה מרגיש (בסיטרואן החדשה שלנו); תהיה אתה עצמך (בזמן שאתה לוגם קולה). כל זה מוכר וידוע.

אתה מנחם את עצמך: הבחירות המשמעותיות שלי – בחירת מקצוע, בן או בת זוג, מקום מגורים – אלה ודאי משקפות טעם אישי אמיתי, שצמח בתוכי באופן אורגני.

מה, לא?

מרגע שנולדת, אתה מוקף בסוכני טעם (הורים, חברים, כלי תקשורת, ספרים). בכל אינטרקציה איתם, בכל פעם שמחווה או מילה עוברת מצד לצד, משהו אחד מובלט ומשהו אחר נהדף הצידה; ביניהם חוצץ הטעם שמונחל לך. הטעם שלך "צומח בתוכך באופן אורגני" לא יותר ולא פחות מעלעל שצומח מקצה ענף העץ. מרכיב פנימי (גנטי) כלשהו יש שם, בלי ספק; אבל גודלו של העלעל, כיוון צמיחתו, המועד שבו יתחיל להצהיב, ואפילו תוחלת חייו – עד הרגע שמשב רוח פתאומי יתלוש אותו ממקומו – כל אלה נקבעים מבחוץ (אור, מים, תזונה, פגעי מזג האוויר).

מה בינך לבין העלעל? אתה בוחר את חייך כמו שהוא בוחר את חייו.

ובכל זאת, יש שני הבדלים ביניכם. האחד, שאתה ניחנת ביכולת להתבונן בעצמך ולהפריד בזהירות, ביושר שיש בו גם התאכזרות, שכבה אחר שכבה, טעמים שנשתלו בך מִטעמים שרכשת בעצמך – רכשת בכוונה מלאה, במאמץ ובהתמסרות. והשני, שאתה יכול להתריס נגד טעמיך: לחרוץ לשון כנגדם, לחרף נפשך נגדם, ולהפליג לטעמים אחרים. אתה העלעל שעוקר את עצמו מעצמו.

* * *

כשאדם קם / דוד אבידן

כשאדם קם בבוקר אדם לובש
את מכנסיו ופותח מיד באש
על מטתו ועל מרפסתו ועל ספריו
ועל אלומות המים הדולקות אחריו
אדם מנומנם קם בבוקר ולא חושש
ללבוש מכנסיים ולפתוח מיד באש

17 בדצמבר 2019 / עידן לנדו

פשעי שנאה הם דרך המלך, לא סטייה ממנה

בחודשיים האחרונים, מאחורי גבה של התקשורת המעולפת-שדודה לרגלי נתניהו, הולכים ונערמים ענני הגזענות האפלה, יוצאים ממחבואם ומשלחים לשונות אש אלימה ברחבי הארץ – משני עברי הקו הירוק. האירועים מדווחים קצרות, או שאינם מדווחים, אך תמיד נותרים כנקודות מבודדות על איזו יריעה עמומה, נטולות הקשר. הנה ניסיון קצר לבנות את ההקשר. סימני אזהרה לפעמים מובנים ככאלה מאוחר מדי.

על פי נתוני מערכת הביטחון, בשנה החולפת אירעו 256 פשעי שנאה נגד פלסטינים בשטחים, מתוכם 170 מוגדרים אלימים; רבע מהם יצאו מיצהר וגרורותיה, בנקמה על הכרזת מאחז "קומי אורי" כשטח צבאי סגור. הלקט הבא מסכם את רובם כמו גם אחרים שאירעו באותה תקופה:

16 באוקטובר: פורעים ניקבו את צמיגיהם של 13 כלי רכב וריססו כתובות נאצה ("אין בארץ מקום לאויבים") בכפר קירה.

16 באוקטובר: מתנחלים תקפו מתנדבים מ"רבנים לזכויות אדם" שהגיעו לסייע במסיק זיתים בכפר בורין, פצעו אותם והשחיתו עצים במטע.

23 באוקטובר: פורעים השחיתו יותר מ-20 כלי רכב בעיירה אל-בירה וריססו כתובות נאצה ("בוגדים בוחרים להתנכל ליהודים").

25 באוקטובר: פורעים השחיתו יותר מ-30 כלי רכב בכפר יתמא וריססו כתובות נאצה ("ד"ש מהגבעה ביצהר").

31 באוקטובר: פורעים ניקבו צמיגי כלי רכב וריססו כתובות נאצה ("רק גויים מגרשים מהארץ") בכפר עכברה הסמוך לצפת.

10 בנובמבר: פורעים השחיתו וניסרו את ענפיהם של 120 עצי זית בכפרים א-סאווייה, יאסוף ובורין, וגנבו גם ציוד חקלאי.

14 בנובמבר: פורעים השחיתו 25 כלי רכב בכפר קראוות בני חסן וריססו כתובות נאצה ("גויים בארץ – אויבים") על קירות המסגד שבו.

22 בנובמבר: פורעים הציתו מכוניות וריססו כתובות נאצה ("גבעת קומי אורי") בארבעה כפרים –  בית דג׳ן, קבלאן, מג׳דל בני פאדל וא-דיכ.

23 בנובמבר: חוגגים יהודים בשבת "חיי שרה" בחברון השתוללו ופצעו 10 תושבים, ותקפו אחדים בגז פלפל, כולל ילד בן 9. הפורעים השליכו אבנים לתוך ביתו של עמאד אבו שמסייה (הצלם שצילם את אלאור אזריה), ופצעו את נכדו בן השנה וחצי בגולגלתו.

25 בנובמבר: פורעים ניקבו צמיגים של כלי רכב בכפר ג'בעה וריססו כתובות נאצה ("נקמה בת עין").

28 בנובמבר: פורעים הציתו רכב בכפר טייבה וריססו כתובת נאצה ("שטח צבאי סגור קומי אורי"), ניקבו את צמיגיהם של 3 כלי רכב בכפר דיר עמאר וריססו אותן במגן דוד.

28 בנובמבר: פורעים ניקבו את צמיגיהם של 40 כלי רכב בג'לג'וליה וריססו כתובת על אוטובוס (""יהודים תעצרו את הגלות ותפסיקו להתבולל").

שבוע ראשון של דצמבר: דירה בשכונת תל כביר, שיועדה לאשה ערביה, זכאית דיור ציבורי, נפרצה והושחתה; הערביה הבינה את המסר ולא ביקרה בה יותר.

8 בדצמבר: פורעים ניקבו את צמיגיהם של 160 כלי רכב בשכונת שועפט במזרח ירושלים וריססו כתובות נאצה ("אין מקום בארץ לאויבים").

12 בדצמבר: פורעים ניקבו את צמיגיהם של 20 כלי רכב בכפר מנשייה זבדה בעמק יזרעאל וריססו כתובות נאצה ("מוחמד חזיר", "ערבים אויבים – לגרש או להרוג").

כתובת שרוססה על בית פרטי במנשייה זבדה, 12 בדצמבר 2019. צילום: דוברות המשטרה

רוב האירועים האלה זכו לסיקור תקשורתי זעום, ולא בכל כלי התקשורת. גם הם מייצגים חלק קטן בלבד ממציאות קבועה של התנכלויות מצד מתנחלים כלפי פלסטינים, לעתים תחת פיקוחם של חיילי צה"ל; הכל מצולם והכל מתועד, רק אין מי שיחקור. הנה רשימה ארוכה שקיבץ "בצלם", מן החודשיים האחרונים בלבד, של תקיפות כלפי חקלאים פלסטינים במטעי הזיתים שלהם – תקיפה פיזית ופציעה, השחתת עצים, הצתת דליקות, גניבת ציוד, גניבת שקי זיתים ועוד. נתוני האו"ם מצביעים על עלייה של 50% בכמות התקיפות האלה ביחס לשנה שעברה.

בלי ספק, השטח קולט את היד החופשית הזאת, את העלמת העין של הרשויות, ולוחץ עוד ועוד על דוושת הגז. עסאם עבדאללה מכפר יאסוף עמד מול 35 עצי זית שלו שהושחתו, ותהה: " אני לא מבין את זה — אם מישהו מהתושבים הפלסטינים מתקרב לגדר של ההתנחלות — תוך רגע יגיע אליהם מישהו מהצבא. יש פה מצלמות בכל מקום. אז למה כשמישהו גונב או פוגע בעצים אף אחד לא עושה כלום?". התהייה במקום אבל הסטטיסטיקה לועגת לה בפנים: מחקר ארוך-שנים של "יש דין" גילה שמתוך כל תיקי חקירה שנפתחו במשטרת מחוז ש"י במקרים של עבירות של מתנחלים כלפי פלסטינים, רק 8% הובילו להגשת כתב אישום, ורק כ-3% הובילו להרשעה.

החידוש של החודשים האחרונים הוא הזליגה של פשעי השנאה האלה לתחומי הקו הירוק. לא שלא היו כאלה בעבר, אלא שכעת ניכרת טביעת האצבע של אותם פורעים גם בפשעי השנאה שבוצעו בעכברה, ג'לג'וליה, שועפט ומנשייה זבדה (וגם בג'סר א-זרקא, ביולי השנה). לעת עתה נראה שהרשויות לוקחות יותר ברצינות את הפשעים נגד ערבים תושבי ישראל מאשר נגד ערבים בגדה המערבית; אבל להערכתי מדובר בעיקר בהצהרות של עסקנים בשלטון המקומי, שאין להן משקל רב בקרב גורמי החקירה והאכיפה. כידוע, משטרת ישראל מושכת ידה מטיפול יסודי בפשיעה של ערבים נגד ערבים; קשה להאמין שתצא מגדרה כדי לטפל ביהודים שפושעים נגד ערבים.

וכך, בלי ששמנו לב, בדיוק כמו "השטחים המוחזקים" זמנית, גדר ההפרדה הזמנית, רצועת הביטחון הזמנית (קודם בלבנון וכיום בעזה), הוראת השעה "הזמנית" בחוק האזרחות והכניסה לישראל – הפכו פשעי השנאה הזמניים לתו של קבע בישראל; לא קילקול בשיטה, אלא עצם מעצמותיה. פיצ'ר, לא באג.

המטרה האמיתית של פשעי השנאה איננה רק לגרום נזק כלכלי לערבים או לתמוך בתעשיית הצמיגים. המטרה היא הטלת אימה לא מוגדרת – תחושה של חוסר-מוגנות בכפר או ברחוב הפרטי שלך. והתחושה הזאת אכן מחלחלת. חוסיין אבו-חדיר משועפט, אביו של מוחמד אבו-חדיר, אמר לאחר שפשטו הפורעים על 160 כלי רכב בשכונה שלו: "מ-2014, מאז ששרפו את מוחמד, הבן שלי, עד עכשיו אנחנו חיים בפחד". הפלסטינים בגדה מאז ומעולם חיו בידיעה שחייהם ורכושם הפקר לשרירות ליבם ולנחת זרועם של מתנחלים ופורעי מאחזים; כעת התחושה הזאת מחלחלת גם לתושבי מזרח ירושלים והכפרים הערבים בגליל. זה רק עניין של זמן עד שנראה פשעי שנאה בתוך ערים מעורבות, שהרי חלומם הרטוב של הפורעים הללו הוא להצית מחדש את הזעם הערבי הכבוש, שהתפרץ אי-אז באוקטובר 2000, ומאז רוחש על אש קטנה, ולא צריך הרבה כדי להציתו מחדש. ומרגע שזה יקרה, סיסמת העליונות היהודית – "ערבים החוצה!" – תינשא בראש חוצות, ותשתרש היטב בלבבות. כך הולכת ונוצרת תרבות של לינץ'.

והרי הגירוש הגדול, הטרנספר האולטימטיבי, נמצא תמיד באופק הפנטזיה הציונית, לעולם לא מוגר סופית, ובכל דור ודור יש מי שישקוד על התכניות. קו רציף, גם אם עקלקל, מחבר בין מעשי הנבלה הפרטיים, הבלתי-מאורגנים לכאורה, של פורעי "תג מחיר", לבין תכניות גירוש רשמיות של מדינת ישראל. זה לא צריך להפתיע, שכן "תג מחיר" עצמו נולד במוחם הקודח של עובדי ציבור, נציגים רשמיים של המדינה – במועצות האזוריות שומרון ובנימין. אותו זרם מעמקים דורס את החוק אם זה אינו לצידו: כך יכולים מתנחלים מאיזור שילה לחבל בעבודות בניין מאושרות וחוקיות בשטח פלסטיני פרטי, בכפר תורמוסעיא, רק כי הן לא באות להם טוב בעין – ואז לקבל את תמיכת הצבא, שעוצר את הבנייה כדי לרצותם (איך עוצר אם זה שטח B, ואין לצבא שם סמכויות מנהליות? אה, זה פשוט: מגדירים את הבנייה כ"סיכון בטחוני").

תקריות לכאורה שוליות, כמו התעקשות עיריית ירושלים לשנות שמות רחובות בלב סילואן הערבית לשמות רבנים, מהדהדות את אותה תשוקת ההדרה הגירוש, שזוכה לרוח גבית רשמית בערים כמו עפולה ונצרת עילית. הציבור היהודי כבר הוכיח במעשים שהוא אינו סובל נוכחות של ערבים באיזורי בילוי כמו פארקים עירוניים, בריכות שחיה, גני ילדים ובתי חולים. זה כבר לא מובן מאליו שלערבים יש זכות לחלוק במרחב הציבורי לא פחות מאשר ליהודים. רק צעד אחד מפריד בין הזכות הנרמסת הזאת לבין רמיסת הזכות למרחב ערבי פרטי. ככלל, הם על זמן שאול.

באוגוסט הסתננה ידיעה על כך שהמטה לביטחון לאומי "מכין תכניות" ליציאה חד-כיוונית של תושבים מעזה; גם נעשו פניות למדינות במזרח התיכון כדי לבדוק אם יסכימו לקלוט תושבים מעזה, "אך מדינה כזו טרם נמצאה". רעיון העיוועים הזה שב ועלה מן הרגע הראשון שנפלו לידי ישראל שטחי עזה והגדה המערבית – על מאות אלפי תושביהן הפלסטינים; הנה סיכום מאיר-עיניים של גילגוליו השונים. "טרנספר מרצון" קיים רק בהזיות הציוניות.

אם לא מרצון, אולי בכפייה? אני קורא שוב את הפוסט שכתבתי לפני 9 שנים, "במדרגות הטיהור האתני", ונזכר שבעצם הגירוש הממוסד כלפי ערבים תמיד היה כאן; מה שהשתנה בעשור האחרון הוא דווקא הלגיטימציה שמקבלת פשיעה עממית שנושאת את בשורת הגירוש, "טרור יחידים" של יושבי מאחזים וכהניסטים, שמשרתים יפה את המדיניות ארוכת השנים של הממסד. יותר מכך: לפעמים מתפלקת לפורעי החוק היהודים איזו תקיפה של חיילי צה"ל: או-אז יזעיפו פנים הפוליטיקאים ויעשו להם נו-נו-נו, כדי שכולנו נשתכנע שהם לא נמצאים באותו צד של המתרס. אפשר לומר שהמדרגה הנוכחית של הטיהור האתני נהנית ממסך העשן של פורעי המאחזים, שמסווה את הפושעים הכבדים באמת, אלה שלובשים חליפות ומתראיינים באולפנים וחולשים על מדיניות הטרנספר הזוחל.

לפני שבוע וחצי פורסם תחקיר מטלטל של אורן זיו ב"שיחה מקומית", שעבר בשקט תקשורתי מדהים, שקט שאפשר ללמוד ממנו הרבה על השעמום המפוהק (או ההפנמה המוחלטת) שמעורר בקרב היהודים חזון הטרנספר לערבים. בקצרה, הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב הגישה תכניות לפינוי עשרות אלפי בדואים מביתם ל"מחנות עקורים", וזאת לטובת פיתוח פרוייקטים של תשתיות לאומיות: הרחבת אזור תעשייה רמת בקע, הקמת קווי מתח גבוה, והקמת מחלף לכביש 6. האם מישהו שמע שלצורך הקמת אזורי תעשייה בשרון ובגליל ולצורך סלילת כביש 6 פונה יהודי אחד מביתו? האם תושבי הכפרים הלא מוכרים – תופעה שמדינת ישראל יצרה והנציחה בעצמה – עתידים לאכלס מחנות פליטים ברחבי הנגב? האם מישהו מעוניין להמאיס עליהם כך את החיים עד שיישברו ויעזבו?

התכנית המפלצתית הזאת ממקמת את מחנות העקורים בפאתי העיירות הבדואיות בדרום, הקורסות כבר כעת ממצוקת דיור וממחסור חמור באפשרויות תעסוקה. כמובן שאף אחד מן המעורבים – לא תושבי הכפרים ולא ראשי המועצות – לא שותף בהליכי התכנון האלה. הם בסך הכל מספרים בטבלאות אקסל. ישראל של שנת 2020 עדיין מציצה בקנאה אל סין, משתעשעת בהנדסה חברתית מגלומנית, הרואה ביצורי אנוש חבילות לשינוע, מכשול בפני פיתוח וקידמה, מטרד שיש לסלקו מעל הדרך. את החטא הקדמון של "אזור הסייג" בעשור הראשון למדינה רוצים כעת הקברניטים לשכפל בעשורה השמיני; דבר לא נלמד, והתשוקה למרחב נקי מערבים גוברת על כל שיקול אחר, מוסרי או מעשי.

כמה יהודים יתמכו בזה? לפחות סקר ענק אחד, שנערך בקרב 5,600 יהודים, גילה שמחציתם תומכים בגירוש ערבים מישראל. בקרב הדתיים יש לתכנית 71% תמיכה. כיוון שישראל הולך ונעשית דתית יותר, הכיוון ברור. אם מחר בבוקר תפתח ממשלת ישראל במבצע טרנספר לערבים, היא לא תיתקל בהתנגדות פנימית תקיפה. הסיבה היחידה שזה לא קורה היא שהקהילה הבינלאומית – לעת עתה – לא תאפשר למבצע כזה להתממש.

עכשיו תחשבו מה זה אומר, מבחינת ערבי שחי כאן, לדעת שרק כוחות עלומים בעולם הגדול מסוגלים להגן עליו ביום מן הימים מפני חרב הגירוש. לא שכניו, לא המשטרה, לא נבחרי הציבור שלו, ולא חבריו היהודים. חיים נטולי הגנה.

כל זה מותיר לשמאל בעת הזאת משימה מאד ברורה וממוקדת: לעמוד שכם אל שכם עם שותפינו הערבים, בישראל ובפלסטין: להדוף כל ניסיון לתקוע טריז בינינו; להתנער מכל ארגון או גוף פוליטי שמוחל על הפשיעה העממית והממוסדת נגד ערבים ומבליג על שתיקת הרשויות, בשם איזו אחדות פנים-יהודית מאלחשת; להכניס מה שיותר חברי כנסת ערבים לכנסת; לעמוד בכל מקום שבו יהודים מנסים לגרש או להטיל פחד על ערבים, ולהיאבק בהם. מלחמות אזרחים צודקות פרצו כבר על פחות מזה.

28 באוקטובר 2019 / עידן לנדו

הפקעה, טבילה, היטהרות, מחיקה: על בולמוס המעיינות הישראלי

"וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר" (ויקרא ט"ו, י"ג)

* * *

בפרק הרביעי של הסדרה "הנערים" נערכת הלוויתו של מוחמד אבו ח'דיר. הצופים כבר יודעים מי הם שלושת הרוצחים, אבל הוריו של מוחמד עדיין לא יודעים. בשיאו של מסע ההלוויה, אחרי קלוז-אפ ממושך על פניה המיוסרות של האם, המצלמה חותכת בפתאומיות למעיין עין ליפתא. שלושת הרוצחים רוחצים שם. הבגיר, יוסף חיים, אוחז בראשו של יינון, נותן בו מבט נוקב, ואז דוחף אותו מטה לתוך המים – ספק מטביל, ספק מטביע. במפתיע, הוא צולל יחד איתו מתחת למים. הקטין השני, אבישי, נשען על שפת המעיין ומביט.

היהדות, כמו דתות אחרות, מייחסת לטבילה במים סגולות של טיהור. סדרה שלמה של טומאות מחייבת ברחצה במים, והחמורות שבהן – רחצה במים חיים, כלומר במעיין. במישור העלילה כפשוטו, הרוצחים טובלים במעיין כדרכם של צעירים דתיים לקראת השבת. ואולם במישור הסמוי, ואולי בתת-מודע של יוסף חיים, הם מתנקים מטומאת הפשע הנורא שדבק בהם. זהו פשר החיתוך הפתאומי בין הלוויה למעיין, וכך יש להבין גם את הבחירה הבלתי צפויה של יוסף חיים לצלול ולהיטהר יחד עם יינון, שאותו הוא מטביל בכוח. הכוח נחוץ כדי לגבור על העמדה המודעת, ההחלטית, שרואה ברצח אקט של נקמה מוצדק מאין כמוהו. באין פשע, אין צורך בהיטהרות.

ובכל זאת, הרוצחים מבקשים היטהרות.

והם לא לבד. אלפי ישראלים, דתיים וחילוניים כאחד, מבקשים מדי שבוע להיטהר בעשרות מעיינות מסביב לירושלים ובשטחים. בולמוס לאומי של רחצה וטבילה, שלא די לו במעיינות של ישראל הריבונית, והוא זולל ברעבתנות גם מעיינות של כפרים פלסטיניים, שנמצאים על קרקע פרטית פלסטינית, וכעת הופקעו ונותקו מבעליהם, וכל זאת כדי שיהיו לישראלים מספיק מקומות רחצה ומספיק מים חיים להיטהר מחטאיהם; אותם חטאים מוכחשים, שבעצם לא חטאנו מעולם. אין עזה כתשוקה מוכחשת.

החידוש כאן, אולי בקנה מידה עולמי, הוא שהחטא וכפרתו מותכים לאקט אחד: הרחצה במים הגזולים היא שתטהר את חטא גזילתם.

* * *

הדוגמה האחרונה, ואולי הבוטה ביותר, להשתלטות ישראלית על מעיין פלסטיני, היא עין ח'ניה שבכפר אל-ולאג'ה מדרום לירושלים. סיפורו של אל-ולאג'ה סופר שוב ושוב: כפר שוחר שלום שישראל כיתרה בגדר ההפרדה כמעט ללא מוצא, ניתקה אותו מ-1,200 דונמים של קרקע חקלאית, ולבסוף הפקיעה את הטראסות היפות שהוא טיפח במשך שנים ארוכות לגן לאומי "נחל רפאים" – ליהודים בלבד, כמובן (אף כי הוא מעבר לקו הירוק). כתמיד, התכניות הירוקות מעבר לקו הירוק הן צעד ראשון בלבד, ומעין מסך הסוואה, לקראת הרחבה מסיבית של התנחלויות – במקרה זה, הכפלת שטחה של הר גילה ובידודו של אל-ולאג'ה.

בשטח הגן נמצא עין ח'ניה, המעיין הגדול במערב ירושלים. הבעיה: המעיין משמש רועי צאן מאל-ולאג'ה, מתרחצים ומשפחות מבית לחם ובית ג'אלה. הפיתרון: להזיז מחסום לעומק השטח הפלסטיני כך שתושבי אל-ולאג'ה, שכבר נותקו מאדמותיהם שבגן הלאומי, גם לא יוכלו להגיע למעיין. 14 מיליון ש"ח הושקעו בפיתוח עין ח'ניה, והעושים במלאכת הגזל לא שכחו גם לגדר אותו היטב – כדי לסגור אותו הרמטית מפני תושבי אל-ולאג'ה. בפברואר 2018 נחנך האתר ברוב טקס, בנוכחות ראש העיר ניר ברקת והשר זאב אלקין, ולאחר שורה של עיכובים, נפתח למאות ישראלים בחג סוכות האחרון, למשך שלושה ימים. לכך קדם מסע הפחדה והתנכלות של פקחי רשות הטבע והגנים (רט"ג) כלפי החקלאים המעטים מאל-ולאג'ה שעוד ניסו להגיע לאדמותיהם שבשטח הגן, הריסה של ציוד חקלאי יקר ועקירת עצי זית (ככל הנראה בידי מג"ב). דבר מכל זה לא נגע, כמדומה, לרוחצים הישראלים במקום. אחרי החג התגנבו כמה מתושבי הכפר למסוק את חלקות הזיתים שלהם, "כמו גנבים על האדמה שלנו", לנצל את רגעי החסד האחרונים, בטרם יהפוך המחסום למחסום קבע שינתק אותם סופית מחלקות הזיתים ומן המעיין.

רחצה ליהודים בחסות מג"ב. עין ח'ניה, אוקטובר 2019. צילום: אמיל סלמן

במשך שנים ארוכות עין ח'ניה היה אתר שבו נפגשו יהודים וערבים, ולו גם בעל כורחם, כשווים מול שווים, דוגמה לאפשרות המוזרה, התמוהה, שכל בני הארץ הזאת יכולים ליהנות ולחלוק את אוצרותיה מבלי לחמוס זה את זה. אך לא עוד; הגן הלאומי "נחל רפאים" תוכנן מראש כפרוייקט של גזל על גבם של תושבי אל-ולאג'ה. לכן נשמעות כה חלולות מילות ההצטדקות של מנכ"ל רט"ג, שאול גולדשטיין: "הזזת המחסום זה לא עניין שלנו בכלל, אנחנו מאוד שמחים שפלסטינים נכנסים לאתרים שלנו… אפילו הצענו למערכת הביטחון לפתוח שער אחורי לתושבי ולאג'ה שיוכלו להגיע, אני לא בעד הדרת פלסטינים." באותה נשימה הודה גולדשטיין שמבחינת הצבא והמשטרה, מכיוון שעין ח'ניה נמצאת בשטח ירושלים, כל פלסטיני שמגיע למקום הוא בחזקת שוהה בלתי חוקי.

הרי לכם גילגול עיניים טיפוסי של סוכני האפרטהייד הישראלי. אני בכלל בעד שוויון, זה המשטרה והצבא הרעים האלה שנגד (מה לי ולהם?), אז לא היתה לי ברירה. עכשיו תושב אל ולאג'ה שמגיע אל המעיין מתחת לביתו, מעין ששירת את הכפר במשך עשרות שנים ואולי יותר – עכשיו הוא שוהה בלתי חוקי על אדמתו שלו. אבל אני בעד שוויון. זה הם, המשטרה והצבא הכריחו אותי לעשות דברים לא נעימים. תראו, תראו איזה יופי של שבילי אופניים עשינו פה.

שוו בנפשכם שהיה נפתח פארק לציבור בישראל שהכניסה של אתיופים אליו אסורה; אתר סקי באוסטריה שהכניסה ליהודים אליו אסורה. שוו בנפשכם שמתכנני האתרים האלה היו מצטדקים כך ואומרים – זה עניין בטחוני, הכריחו אותנו. התגובה הראויה לפחדנות השפלה הזאת – אחרי שסוטרים להם בפנים פעמיים עם דג לח – היא שיש דברים שלא עושים גם מנימוקים בטחוניים. נכנסת לפרוייקט הזה – שאינך בורג קטן בו, אלא קברניט של ממש – בידיעה שהוא ידיר פלסטינים? אתה פושע ברשות. לא ממש ידעת, רק חשדת? כנראה שהיה לך נוח לא לשאול. בסך הכל, מהן זכויותיהם הנרמסות של פלסטינים שכוחים לעומת שורה נוצצת נוספת ברזומה המקצועי שלך.

שימו לב להתפתלויות של אדריכלית הנוף איריס טל, שבידיה הופקד תכנון אזור המעיין; זהו צוהר מאלף מאין כמוהו לתודעת הידיעה-המתכחשת של "ישראלים טובים", השלד והבשר והעצמות של מפעל האפרטהייד הענקי. הם, ולא פורעי הגבעות שבשומרון.

"אם היו אומרים לך מראש שלא ייכנסו פלסטינים למקום היית מתכננת אותו בכל זאת?
'שאלה קשה. ידענו ששטח המעיין בתוך הקו הירוק והקסם של המקום היה השילוב האנושי על הבריכה', היא מתכוונת לנוכחות של מבקרים מכל הדתות. 'אני לא יודעת מה הייתי עושה. זה גורם לי ייסורי מצפון, עצם העובדה שנגענו בזה וזה מה שקרה (הקמת המחסום). אני לא יודעת מה לענות לך. זו האמת'. בהמשך תאמר טל כי במחשבה נוספת, אילו ידעה מראש על הכוונה להדיר פלסטינים מהמקום, לא היתה מתכננת אותו."

אני לא רוצה לפקפק בייסורי המצפון של האדריכלית, אבל כל מי שקורא את הדברים – וגם העיתונאית שריאיינה אותה – צריך ברגע הזה לשלוף את הדג הלח ולסטור לה על פניה. סליחה? איפה היית כאן בחצי המאה האחרונה, כשאלפי דונמים חקלאיים של פלסטינים מסביב לירושלים הופקעו בגסות לטובת יהודים בלבד? איפה היית כשישראל הפקיעה כ-2,000 דונם קרקע פרטית פלסטינית לצורך הקמת שכונת "הר חומה"? איפה היית כשרט"ג, אותה רט"ג שהפקידה בידך את תכנון עין ח'ניה, השתלטה בכוח על כפר נבי סמואל וגירשה את תושביו כדי "להנגיש" אתר ליהודים-בלבד על אדמותיהם? איפה היית כשהוכרז הגן הלאומי "מורדות הר הצופים",  כשנחשפה מטרתו האמיתית – לגזול את עתודות הבנייה היחידות של שכונות עיסאוויה וא-טור הצפופות עד מחנק?

הפטנט הזה הומצא כנראה ב-1974, כשהוכרז גן לאומי "סובב חומות ירושלים", ובתחומו נכללה שכונת ואדי חילווה של סילואן. אכן כן, שום בעיה לא ראו ברט"ג ובעיריית ירושלים כבר אז להכריז על שכונה מיושבת בצפיפות כ"גן לאומי", והמשמעות ברורה כשמש: איסור בניה מוחלט, איסור רעיית צאן, איסור תוספת בנייה או עיבוד חקלאי. בקצרה, חנק תכנוני לערבים (לעמותת אלע"ד, כמובן, מותר לבנות בתוך גנים לאומיים). גם על זה כנראה לא שמעה האדריכלית של עין ח'ניה שהתעוררה מאוחר מדי להכות על חטא.

מקור: עמותת "עיר עמים"

כאן אולי המקום להזכיר קטע שכבר ציטטתי בעבר מספרו של מירון בנבנישתי, "חלום הצבר הלבן" (כתר 2012), שכונה בפי מחברו "אוטוביוגרפיה של התפכחות". באמצע שנות ה-70' בנבנישתי כיהן כסגן ראש העיר לענייני תיכנון, וכך הוא מספר:

"אחד הפרוייקטים התכנוניים שעליו היתה גאוות כולנו היה הכרזתו ותכנונו של הגן הלאומי סביב העיר העתיקה… גישת מתכנני הפארק היתה מקצועית ונטולת מגמות פוליטיות. נעשה שימוש בסמכויות רשות הגנים כדי לפתח ולשמר שטחים ירוקים. לא עלה בדעתנו שסמכויות אלה ישמשו למטרות השתלטות על רכוש ערבי, הריסת בתים או קידום אינטרסים דתיים-לאומניים יהודיים… היינו פתאים כשכללנו בפארק שטחים מבונים בעיר דוד, אבל איש מאיתנו לא חשב להתאנות לערבים תוך שימוש בתקנות הפארק. חשבנו, בשחצנותנו, שכוח השלטון יישאר לעולם בידינו, ולא העלינו בדעתנו שייפול בידי קנאים לאומניים. עכשיו משתמשים בפארק הנאיבי שלנו כאמצעי במאבק האלים נגד התושבים הפלסטיניים הגרים באזור סילואן-ואדי-חילווה. עכשיו פתאום הופכים את היוצרות ומסיבים את האיזור לאיזור תיירות, שהפלסטינים חיים בו באופן "בלתי חוקי" ומפריעים, מסיבות פוליטיות, למעשיהם הנאורים של המתנחלים בני האור. זו דוגמה אופיינית לטיעון הציוני השגור שהופך את התוקף לקורבן. לדעתי יצדק מי שיוקיע את הנאיביות שלנו, או גרוע מכך, יאמר כי במבחן התוצאה איננו שונים מקנאי עמותת אלע"ד, המתנכלת לערבים ומנשלת אותם בשם "נצח ישראל", וכי גם אנו לא היינו צריכים להתעסק עם שטח כבוש. אבל האם לא מגיעה לנו איזו נקודת זכות על הערכים האסתטיים שיצרנו סביב העיר העתיקה?" (עמ' 199-200).

כל דור והמתפכחים שלו, כל פרוייקט נישול שמתחזה ל"פיתוח" והמתפכחים שלו, כל אפרטהייד תכנוני והמתפכחים שלו. איריס טל אולי לא תתכנן עוד פארקים ליהודים בלבד, אבל זה לא חשוב; יבואו תמימים אחרים ויעשו זאת במקומה, וגם הם אולי יתפכחו מאוחר, שוב מאוחר מדי, רק כדי להעביר את השרביט לאידיוטים השימושיים הבאים של הכיבוש.

כולנו האידיוטים השימושיים של הכיבוש. ואם עוד ב-1974 היתה הצדקה לנאיביות הנבערת מדעת של סוכני הנישול, ב-2019 כבר אין הצדקה ואין מחילה. התקדימים ידועים, הרצף ההסטורי ברור, מטרת העל מוגדרת ומוצהרת היטב. מי שממשיכים להירתם לפרוייקט, מתוך ניקיון-דעת "מקצועי", עוטים על עיניהם סכים וקוברים ראשם באדמה כדי שלא לראות ולא לדעת את מה שאי אפשר כבר לא לראות ולדעת. זו תורת האי-ידיעה הציונית שבלעדיה אין תקומה לנישול ואין לו חיילים. לכן היא מונצחת ומושרשת ונישאת בפי כל. את הפשעים מוכרחים לבצע אנשי מקצוע – אדריכלים, משפטנים, קבלנים, מאבטחים – והם מוכרחים לא לדעת את מה שהם, לאמיתו של דבר, יודעים היטב.

מעטפת הנירמול

"טיול מרענן", מגדיר אתר האינטרנט של רט"ג את הביקור בעין ח'ניה, שמן הסתם לא מעט מטיילים ישראלים נועצו בו לפני שפקדו את המעיין. האתר לא מסתפק בהעלמת האמת המרה על המחיר שנגבה מתושבי אל-ולאג'ה כדי שהישראלים יוכלו להתרענן; הוא גם טורח להפיץ את השקר שעין ח'ניה "משמש נקודת מפגש מעניינת בין תושבי הכפר, תושבי הרשות הפלסטינית מהסביבה ומטיילים ישראלים." בפועל, המעיין משמש נקודת מפגש משעממת בין מטיילים ישראלים לבין כוחות מג"ב שמאבטחים אותם, כוחות שלכל תפקידם לוודא שלא יתרחש כל מפגש בין הישראלים לבין תושבי אל-ולאג'ה.

כך או כך, סביב המעיין הזה (ואחרים בשטחי הגדה המערבית, כפי שנראה בהמשך) התפתחה תעשיית תיירות ויחצ"נות, שלא מקמצת במילים כגון "קסום" "רגוע" ו"פסטורלי", ובעצם, כל תפקידה להפוך את הביקור באתרי הגזל האלה לעוד סוג נורמלי לחלוטין של בילוי פנאי משפחתי. גם סוכני התעמולה האלה שותפים לפשע ולהפצתו, ומי שרוצה להבין כיצד מתנרמל האפרטהייד הישראלי בקלות שכזאת חייב להפנות את הזרקור גם אליהם.

הכירו את גלעד כרמלי, שהמליץ ב-YNET בחום על עין ח'ניה בתוך שורה של מעיינות בתחום הקו הירוק (כלומר, אין הבדל) וכמובן בלי לומר מילה על הגזל שמאחוריו; את ד"ר ענת אביטל מהאתר "מטיילים עם ענת", שפורשת תמונה ארכיאולוגית והסטורית מרשימה של המעיין וסביבותיו, עד למאה השישית לספירה – בהשמטה הפעוטה של הגזל מאל-ולאג'ה (למעט האזהרה מ"כמה ערביים מהאזור"); את גיל אהרוני "מן הבלוג לטיולים בארץ ישראל", שעשה באזור "טיול גורמה בניחוח אירופי" (הכוונה אולי לניחוח שנודף מאתרי השכחה של זוועות שבוצעו על אדמת אירופה); את מירב ארד שפרסמה ב"מחלקה ראשונה" טקסט יחצ"ני מתוקתק בלי אף מילה שאפילו מתחרזת עם "ערבי"; וכמובן, אתרי הטיולים הפופולריים inature ו"טיולי", שמשלימים את מלאכת הנירמול לטובת כל עם ישראל.

בולמוס המעיינות לפעמים מעביר את היחצ"נים על דעתם, והם רואים מעיין היכן שאין שום מעיין. אתר האינטרנט של בית ספר שדה כפר עציון ממליץ על טיול אל "המעיינות והבריכות" של ואדי פוכין, טישטוש מכוון של האבחנה בין מקורות מים טבעיים לבין בריכות איגום למטרות השקיה מעשה ידי אדם – אומנם אדם פלסטיני, כלומר, החקלאים של כפר ואדי פוכין. הבריכות מוצגות ללא הקשר וללא בעלים – פשוט כהמלצת טבילה במהלך הטיול. ואכן, עם ישראל שומע ועושה, המטיילים קופצים לבריכות כמובן בלי לבקש רשות מאף אחד, ומתנחלים מהאזור גם מגיעים חמושים ומגרשים את ילדי הכפר מתוך הבריכות. חיים וייס, תושב צור הדסה הסמוכה שמלווה את תושבי ואדי פוכין בסדרה של מאבקים מול השלטונות, תיעד מקרים לא מעטים של פלישת מתנחלים לכפר, השחתת ציוד חקלאי, ורחצה בבריכותיו. מטיילים ישראלים באזור אינם מודעים כלל לכך שהם פוסעים בשטח חקלאי פרטי וגם לאחר שזה מובהר להם, אינם רואים כל פסול בעריכת פיקניקים ומנגלים לצד הבריכות, ורחצה בהן, לפעמים גם בעירום, מול עיניהם הכלות של בעלי הבריכות, שמנסים למנוע את הנזק הנגרם לציוד השאיבה והטפטפות.

מתנחלים מאלון מורה רוחצים בבריכות ואדי פוכין, בצמוד לחממות של הכפר, אוקטובר 2018. צילום: חיים וייס

המוח הישראלי לא קולט את אפשרות קיומו של רכוש פרטי פלסטיני; נעדרי פנים, נעדרי זכויות ונעדרי קניין. שלהם – שלנו. עד כמה שקוף הרכוש הפלסטיני בעיניים ישראליות אפשר ללמוד מן הדרך שבה הוא מוגש למטייל הישראלי בואדי פוכין באתר הפנאי "סברסים":

"תושבי הכפר הם עובדי אדמה המגדלים את תוצרתם החקלאית בשיטה המסורתית של חקלאות שלחין – שליחת המים מבריכות אגירה, דרך מסלולי הובלה הישר לערוגות ולשדות. המעיינות השופעים שבוואדי מאפשרים את התפתחותם של גידולי שדה המפורסמים באיכותם. המטיילים בוואדי ייהנו משפע בריכות, מעל ל-20, שכל אחת מהן מתפרשת למימדים שבין 3X4 מטרים ל-5X7 מטרים. עומק המים בבריכות הרדודות ביותר הוא כמטר, והעמוקות שביניהן מגיעות ל-2.5 מטרים. רוב הבריכות לא צלולות והמים בהן ירקרקים, אך קרירים ונעימים בכל עונות השנה. הבריכות ברובן לא מוצלות, ולכן חשוב להצטייד בהתאם. כל אחת מהבריכות ממוקמת בשטח רחב ידיים בו ניתן לנוח."

מחד – בריכות אגירה של תושבי הכפר. מאידך – "המטיילים בוואדי ייהנו משפע בריכות". חשוב לדעת את העומק לפני שנכנסים. חשוב שהמטיילים גם לא יידעו שבאוגוסט 2014, כ"תגובה ציונית הולמת" לחטיפה ורצח של שלושת הנערים, הכריזה ישראל על שטח של כ-4,000 דונם מעבר לקו הירוק כאדמות מדינה; מתוכם, 1,156 דונם היו שייכים לכפר ואדי פוכין, כשליש מאדמותיו שנותרו פנויות אחרי 1948. מה הקשר בין רצח הנערים  לוואדי פוכין? אין קשר. אבל כך נסגר מעגל סמלי כלשהו, כנרמז בתחילת הפוסט: ככל שמתגבהת ערימת החטאים, כך מתרחבת רשימת המעיינות והבריכות שדרושים כדי לרחוץ ולהיטהר בהם.

השטחים שהופקעו מוואדי פוכין מיועדים להתנחלות בית"ר עילית והרחבותיה. מזה שנים, מפנקת בית"ר עילית את שכניה מלמטה בזרם עז של מי שופכין, לפעמים הצפה של שדות ברציפות במשך 3-4 ימים, היישר לתוך החלקות החקלאיות ובריכות האגירה שלהם. מדובר במפגע בריאותי, שנוסף על כך מסב נזקים כלכליים גדולים מאד לתושבי הכפר, והוא מתועד לעייפה מזה 13 שנים ויותר. אין ספק שהמטיילים הישראלים באזור, ממש בימים אלה, יתאכזבו לגלות בבריכות של ואדי פוכין את החרא של אחיהם היהודים מבית"ר עילית, במקום את המים הצלולים של מעיינות הואדי. אולי שוועתם תחלחל מעלה בסבך הביורוקרטיה הישראלית ותצליח להסיר את המפגע הזה, שהרי פגיעה בפרנסה ובמי ההשקיה של ערבים היא עניין אחד, זניח למדי, אבל פגיעה בזכות הטבילה הקדושה של יהודים היא עניין אחר לגמרי, חמור הרבה יותר.

"ארץ המעיינות"

בחזרה לבולמוס המעיינות. נכון לקיץ 2019, על פי הערכתו של דרור אטקס, השתלטה מדינת ישראל, בין במישרין ובין באמצעות מיליציות המתנחלים או פלנגות נערי הגבעות שלה, על 65 מעיינות ברחבי הגדה המערבית; השתלטות מלאה שחוסמת כל גישה לפלסטינים, או השתלטות זוחלת, שבמוקדם או במאוחר, זו תהיה תוצאתה. ב-2012 ביצע אטקס סקר עבור מחקר של האו"ם ואז עמד המספר על 56 מעיינות. לא פחות מ-84% מהם נמצאים על קרקע פלסטינית פרטית לפי נתוני המנהל האזרחי. זה נתון מדהים כשלעצמו, אף כי תמיד צריך לזכור כי גם "קרקע ציבורית" (אדמות מדינה) בגדה המערבית מוקצית לציבור היהודי בלבד (99.8% עבור מיעוט של 12%).

הדרך להשתלטות מלאה עוברת בהשתלטות זוחלת. במילים אחרות: לפני שמקימים גדר וסוגרים את האתר, רכזי הביטחון של ההתנחלויות הסמוכות מקיימים סיורים חמושים שמטרתם להרחיק את הפלסטינים מן המקום. רכזי הביטחון, נזכיר, ממונים על ידי צה"ל, שגם מצייד אותם בנשק ומשלם את משכורתם. כלומר, הם שליחי ציבור, גם שלי ושלכם. למותר לציין שכל פעולות הפיתוח במעיינות – הקמת גדרות, ספסלים, סככות הצללה ובניית בריכות איגום – מתבצעות באופן לא חוקי וללא היתר. ככל הידוע, המנהל האזרחי הרס פעם אחת בלבד מבנים שהקימו מתנחלים מאלון מורה ליד מעיין עין אל-כבירה (להנצחת החייל אבנר כפיר); תוך זמן קצר שבו המתנחלים והקימו אותם והוסיפו במקום מגרש חנייה, בתמיכת המועצה האזורית שומרון. מי שנכנס לערך "מעיין כפיר" בויקיפדיה לא יכול לדעת שה"מעיין" הוא למעשה בריכת איגום שמימיה נחמסו ממעיין אל-כבירה. במשך שנים סיפק המעיין מי שתייה לכפר דיר אל חטב. מתנחלי אלון מורה חתכו להם את הצינור (יותר מפעם אחת) והפנו את מימיו לבריכת השכשוך הפרטית שלהם. על הסיפור המקומם הזה ועוד כמותו תוכלו ללמוד בכתבה הזאת של יגאל מוסקו.

גם עין אל-פרעה מוזכר בכתבה הזאת, מאוגוסט 2016. אז היה המעיין בשליטת הפלסטינים, אבל מתנחלי אדורה החלו לפקוד אותו, בליווי צבאי, ולדרוש "זמן טבילה" משלהם. בתוך חודשיים בלבד גברה נוכחות המתנחלים כל כך, שהפלסטינים היו יכולים להיכנס למעיין רק לפנות בוקר או בערב; בחול המועד של סוכות ופסח כניסתם אסורה לחלוטין.

[בהערת שוליים: אלימות מוסדית או גופנית שמפעילים מתנחלים כלפי פלסטינים בשטחים היא כמעט תמיד באישור הרשויות או בעידודן, והמועצה האזורית שומרון היא דוגמה מובהקת לכך. למעוניינים, הנה מאמר מעניין של ניר גזית על ההיגיון הסוציו-פוליטי מאחורי ההסדר הזה].

התוספת האחרונה למעיינות ליהודים בלבד היא עין על-בטמה ועין א-שונה, שני מעיינות שהתנחלות טלמון גזלה מתושבי דיר עמאר, וכעת משכשכים בהם המוני ישראלים מדי סוף שבוע. נוער נריה (חלק מטלמון) לקח על עצמו את עבודת השיפוץ במקום (במימון המועצה האזורית בנימין), קבע לו שם יהודי כשר ("עינות ענר"), ומשווק אותו במרץ כמרכז תוסס של שאנטי, בירה וחיים טובים. ופרגולות, כמובן פרגולות. באוגוסט 2016 בישר עלון נריה לקוראיו בשמחה: "בני דודינו 'היקרים' כבר כמעט ואינם נצפים במקום".

בני הדודים הם בעלי הקרקע המקוריים – תושבי דיר עמאר וראס כרכר הסמוכה. הם אינם נצפים כיוון שהמיליציה החמושה של המתנחלים, הידועה בכינויה צה"ל, מגיעה כמו כלבלב צייתן לשריקת המאמן שלו – בן תשחורת מתנחל במקרה הזה – בכל  פעם שמתקרב פלסטיני לאזור, כפי שתראו בסרטון הזה.

אזור המעיינות ידוע בשמו נבי-ענר. מלבד המעיינות, יש בו גם מסגד ומקום תפילה, שרידי בית-בד, גתות, מערות קבורה ושרידי מבנים של התיישבות כפרית-ערבית. כל אלה נמצאים כבר בתהליך השחתה (ריסוס גרפיטי) בידי מתנחלי האזור. בתחילת 2018 הגישו תושבים מראס כרכר ודיר עמאר, בליווי הארגונים "יש דין" ו"עמק שווה", עתירה לבג"ץ בדרישה להרוס את המבנים הבלתי חוקיים שהקימו המתנחלים במקום. אל תעצרו את נשימתכם. בינתיים, רואים בעלי המטעים את כרמיהם מתייבשים לאיטם. כניסתם לאזור אסורה למעט בימים ספורים בשנה, לצורך חריש ומסיק, בתיאום ובליווי צבאי. האתר של ד"ר ענת אביטל מסיים את המלצתו החמה על האתר במילים: "כאן נשקף נוף משגע לכיוון מערב, אל עבר הכפר הערבי דיר עמאר". נוף משגע מאתר הפשע אל קורבן הפשע – מי יכול לסרב?

כך מסכם דו"ח האו"ם את הנזק המצטבר שנגרם לפלסטינים בעקבות שלילת גישתם למעיינות:

"המעיינות, למרות הירידה בתפוקתם, נותרו במקומות שונים מקור המים העיקרי להשקיית גידולים ומקור משמעותי להשקיית בעלי חיים. כמו כן הם מהווים גם, אף כי במידה פחותה, מקור מים לצריכה ביתית. משקי בית שאינם מחוברים לרשת המים, או כאלה שאספקת המים אליהם אינה סדירה, נעזרים בהם על מנת לתת מענה לצרכים ביתיים, במיוחד בעונת הקיץ. אובדן הגישה למעיינות ולאדמה הצמודה אליהם צמצם את הכנסתם של החקלאים הנפגעים מכך, שחדלו לעבד את אדמותיהם, או לחילופין מתמודדים עם ירידה בפריון יבוליהם. חקלאים, רועים ובעלי בתים אחרים ניצבים בפני הוצאות גדלות והולכות, בשל הצורך לרכוש מים יקרים יותר המובאים בצינורות או במיכליות."

צמצום של מכסות המים, מניעת גישה למקורות מים טבעיים, החרמת מיכליות מים והריסת בורות מים הם מאפיין של קבע של מדיניות ישראל בשטחים; חסימת הגישה למעיינות שבמשך דורות רבים סיפקו את צרכי המים של קהילות פלסטיניות משתלבת בהצמאה המכוונת הזאת.

במקביל, צריך להפיץ את החדשות המשמחות על המעיינות שנפתחים חדשות לבקרים ליהודים. המועצה האזורית מטה בנימין שוקדת במיוחד על עדכונים שוטפים בנושא. עמוד הפייסבוק הפופולרי "ארץ המעיינות – הספר" מעלה מדי שבוע צילומים מפתים ממעיינות גזולים, כמו למשל עין אל-זע'ירא שנוכס והוטבל מחדש בשם "מעיין עטרת". ב-2016 הוציאה מועצת יש"ע מדריך שלם למעיינות הגדה המערבית תחת השם הדבילי "מעיינוש", שבין שלל העצות והמסלולים ליהודים, מלטף להם גם את האגו הקולוניאלי: "מדינת ישראל היא זו שהביאה את הטכנולוגיה לאוכלוסייה הערבית ביו"ש וכך סייעה למקומיים להשתחרר מהתלות המוחלטת במעיינות כמקור מים" (בניסוחו של צפריר רינת). מי יודע, אולי בהמשך נשחרר את ה"מקומיים" בכלל מן התלות המעיקה במים, או בחיים.

עין אל-זע'ירה, אוקטובר 2019. צילום: אלכס ליבק

* * *

במעיינות נקשרים כמה וכמה חוטים של מיתוס, וצירופם הופך את המעיין למוקד מוצלח במיוחד של הזדהות דתית או לאומית. על תפקיד הטבילה וההיטהרות כבר עמדנו. עוד לפני כן, המעיין בתולדות הארץ הצחיחה הזאת הוא, פשוטו כמשמעו, מקור חיים. מעיינות מסמלים התחדשות וזיקה מחודשת עם כוח הנעורים, מעין נוגדן רב עוצמה כנגד ממשלת המוות. זו הסיבה לנוהג השגור לכנות מעיינות על שם אדם שמת, בדרך כלל בדמי ימיו. בדרך זו הטבילו המתנחלים עשרות מעיינות פלסטיניים בשמות עבריים חדשים. גם ההפנמה של השמות החדשים האלה, בשילוט דרכים, בכתבות עיתונאיות ובאתרי טיולים, מסמנת ניצחון תודעתי של פרוייקט הנישול ומחיקת הקשר של הפלסטינים לארצם. כל שנותר הוא להכתיר את המעיין בכינוי "אתר הנצחה", לעטר את השלט בסמל צה"ל, והמשימה הושלמה: איזה צבא יעז להרוס אתר הנצחה לחלליו שלו?

מעיינות גובים דם

בחודש אוגוסט השנה נהרגה רינה שנרב, בת 17 מלוד, בפיגוע שבוצע בעין בובין סמוך להתנחלות דולב. מטען מאולתר פוצץ את המכונית של משפחתה, ופצע קשות גם את אביה ואחיה. ארבע שנים קודם לכן נהרג שם דני גונן, בן 25 מלוד, בפיגוע ירי, ומאז נקרא המעיין על שמו, "מעיין דני".

כל פגיעה באדם חף מפשע – כל שכן רצח, ובפרט של ילדים ובני נוער – היא פשע נוראי, שאין עליו מחילה. אבל פשע אחד לא מצדיק פשע אחר, כמו עינויים עד לאובדן הכרה, ובמיוחד אינו מצדיק בורות והתעלמות מן ההקשר. לרצח של רינה שנרב יש הקשר ברור – האלימות המוסדית בעין בובין, והאלימות הפיזית במעיינות אחרים.

עין בובין נמצא בלב בוסתנים על אדמות הכפר דיר אבזיע, וכבר בדו"ח האו"ם מ-2012 סומן כמעיין בסכנת השתלטות של מתנחלים. מתנחלי דולב פרצו דרך כורכר במורד ההר שלהם, דרך כרם זיתים של הכפר. הדרך כמובן אינה חוקית. מאז, לתושבי הכפר אסור להתקרב אל הכרם, העצים הוזנחו ויבשו. במשך דורות משתמשים תושבי דיר אבזיע במי המעיין, המאוגמים לבריכת אגירה, להשקיית הבוסתנים, ודרור אטקס גם איתר תצלום אוויר של הבריכה מ-1982, שנה לפני הקמת התנחלות דולב. זה ככל הנראה עניין של זמן עד שעין בובין יופקע לחלוטין משליטתם של תושבי הכפר, ואז גם יאבדו להם מימיו.

רינה שנרב ודני גונן אינם היחידים שנרצחו רק בגלל שרצו לרחוץ במעיין. בדצמבר 2011 נרצח מוסטפא תמימי בירי של רימון גז היישר לראשו, ממרחק של 5 מטרים. בנובמבר 2012 נרצח רושדי תמימי בירי של אש חיה לגבו, בשעה שעמד על גבעה מרוחקת ולא סיכן אף חייל, ולאחר שפינויו עוכב שעה ארוכה שבה איבד דם רב. ביוני 2018 נרצח עז א-דין תמימי בירי חי לגבו, שעה שנמלט לאחר שיידה אבנים, מבלי שסיכן אף אחד. אף אחד מן הרוצחים לא הועמד לדין וחקירת המקרים מוסמסה; ככל הידוע גם אף חשוד ברצח לא עבר עינויים.

אני מעז לנחש, מין ניחוש פרוע שכזה, ששלושת המקרים האלה עברו בשתיקה כי הרוצחים היו חיילי צה"ל והנרצחים פלסטינים. מדוע לקרוא להם רציחות? ובכן, עומד אדם חמוש עד שיניו, מוקף בחבריו החמושים, מול אדם בלתי חמוש, או לכל היותר מול אדם שיידה בו אבן. האדם הבלתי חמוש אינו מסכן במאומה את האדם החמוש; גם הוראות הפתיחה באש של האדם החמוש אינן מתירות לו לפתוח באש, ודאי שלא באש חיה. ובכל זאת, האדם החמוש מכוון אש חיה על האדם הבלתי חמוש, ויורה כדי להרוג, או לפחות מתוך ידיעה ברורה שבטווח כזה הירי עלול להרוג, בוודאות קרובה. ולבסוף, אחרי הפגיעה, האדם החמוש גם מוודא שלא יוכלו לפנות את האדם הבלתי חמוש בזמן כדי להציל את חייו.

רצח. אפשר כמובן לקבור את כל הסיטואציה הזאת מתחת לשמיכה עבה של מליצות וקלישאות נבובות, אבל אפשר פשוט לקרוא לעובדות בשמן.

שלושת בני תמימי היו תושבי הכפר נבי סאלח. הרבה מאד ישראלים שמעו על העימותים השבועיים בכפר הזה בין מפגינים לבין צה"ל; כולם ראו את עהד תמימי נכנסת לכלא על סטירה שנתנה לקצין. אבל מעט ישראלים יודעים על מה בכלל מוחה הכפר הזה. ובכן, גם זה סיפור של מעיין שנגזל, אחרי אדמות שהופקעו, ואת הסיפור כולו סיפרתי כאן מזמן – כיצד גזלו מתנחלי נווה-צוף (חלמיש) את עין אל-קוס מנבי סאלח וחסמו את גישת תושביו למעיין, כיצד התגייס הצבא להגן על מעשה הגזל, ובמיוחד, כיצד הוא הגדיל לעשות והחל לפלוש אל תוך הכפר באלימות מחרידה והפך את חיי התושבים לגיהנום. לא שזה עזר לו לדכא את מאבקם. להיפך.

נשים מנבי סאלח באחד הביקורים האחרונים שלהן בעין אל-קוס, לפני הפקעתו המוחלטת. אפריל 2012. צילום: אורן זיו

בני תמימי נרצחו בשעה שמחו על גירושם ממעיין שהיה שלהם מדורי דורות. דני גונן ורינה שנרב נרצחו בשעה שהגיעו לרחוץ במעיין שאינו שלהם. אין הבדל בין רצח לרצח, כולם מתועבים באותה מידה. אבל יש הבדל חשוב בהקשר הפוליטי. ומי שאינו רוצה לראות את מעיינות הארץ נשטפים בדם של קורבנות שווא, מוטב שיתבע תשובות פוליטיות מהנהגה שהפכה אותם ממקור של חיים ושותפות גורל לסממן של אדנות מתריסה ומחרחרת ריב.

"בזכותנו המעיין נראה כל כך טוב"

מזה יותר מעשור פועלת באזור ירושלים ובשטחים קבוצה ספק-מחתרתית של "משפצי מעיינות" בשם אברבנאלים. הם מאתרים מעיינות "נטושים" או "מוזנחים" (מיד אחזור למרכאות האלה), ומסתערים עליהם בחדוות שיקום ציונית: מסדרים אבנים, מסלקים צמחיה, מטייחים בריכות איגום, ומנקים את המים. סימן ההיכר שלהם: הם משאירים אחריהם במים דגי זהב. בולמוס המעיינות לא פוסח על חובבים וסתם טיילים, שכוונותיהם טובות אבל תוצאותיהם – לא תמיד. המשפצים הפיראטיים אינם אנשי מקצוע ולא פעם גורמים נזק אקולוגי:

"ד"ר אורית סקוטלסקי, רכזת תחום מים ונחלים בחברה להגנת הטבע  מסבירה שהמינים שחיים במעיינות — צומח ובעלי חיים — נמצאים בסכנת הכחדה. לדבריה, המעיינות דורשים התייחסות תכנונית של אקולוגים ובלעדיה מינים רבים לא ישרדו. מקורות המים במקומות רבים פגועים והטבע רמוס. החשיבות העליונה היא, לדברי סקוטלסקי, להעניק הגנה באזור הנביעה של המעיין ולהרחיק ממנו תיירות… במקומות רבים, אלה מעיינות קטנים עם שפיעה נמוכה. המעט הזה קריטי לטבע. בעלי החיים שותים מן המים האלה ושורדים בזכותם. כשבאים ומנסים לאגום אותם בבריכה גוזלים את מקור המים מבעלי החיים ולבני האדם נותר אתר מוזנח. ברוב המקרים גם לא מתכננים את התחזוקה של האתר לאחר הקמתו וכך מתחילה שרשרת של בעיות עתידיות".

שיפוץ המעיינות המאולתר בשטחים, אומר רכז שמירת טבע, נעשה מתוך בורות: הבטון מרעיל את החיות ומעבר הדגים נפגע. "בשביל אהבת הארץ, החריבו את הארץ".

במקרים רבים, מה שהמטייל הישראלי מכנה "מעיין" אינו אלא בריכת איגום שנבנתה בסמוך למעיין וניזונה ממימיו. הנה מחשבת כפירה: מה כל כך "טבעי" בחפירה מלבנית, מדופנת אבנים וטיח, הנטועה בלב חורש טבעי על צלע הר? אולי דווקא הצמחיה העבותה במוקד הנביעה, שמשווה למקום מראה "נטוש", ושעל עקירתה שוקדים משפצי המעיינות למיניהם, יותר טבעית מן הבריכה המלבנית וריצוף האבנים שמסביבה? על אלה מתווספים, במעיינות ש"זכו" לרוע מזלם בשיפוץ בידי הרשויות, גם ספסלים, סככות הצללה ועוד מפגעים חזותיים, שכל מטרתם היא "להנגיש" טבע "מוסדר", כלומר נוח לגישה ולעיכול, משהו שיזכיר לכם אולי אתר ספא יותר מאשר זרזיף מים בוקע מסלע. מי רוצה לעשות סלפי לצד זרזיף מים?

המימד הפוליטי של השיפוצים וההסדרות וביעור ה"הזנחה" הזאת של המעיינות ניכר לעין. מי ש"הזניח" אלה הערבים, מי ש"מטפח" אלה היהודים. זהו כמובן הד של תמה ציונית קדומה, שמקורותיה עוד בקולוניאליזם האירופי ויחסו הטעון אל הילידים וזיקתם למולדת, זיקה טבעית שאינה נזקקת לצידוקים, להבדיל מזיקת המתיישבים שהגיעו מאירופה, שאותה יש להבנות ולהצדיק ללא הרף. בגירסתה הוולגרית היא ידועה גם כ"רק מי שהארץ לא שייכת לו מסוגל לשרוף אותה" – אמירה שנכנסה לפנתיאון השקרים שציונים מספרים לעצמם כדי לישון בשקט בלילה.

המחקר בנושא הזה חושף תנועת מלקחיים אידאולוגית. מצד אחד, הכובש מערער וחותר תחת הזיקה של הילידים למקום בשלל אמצעים – הדרה פיזית וסימבולית, מחיקת שמות, הצגתם כמי ש"הזניחו" את הטבע ולא השכילו "לשחרר" את הפוטנציאל שלו – וכדומה; ומצד שני, מדיניות אגרסיבית של "פיתוח" ו"שימור", לעתים תחת איצטלה של דאגה לטבע, אבל בפועל יישום של מהלכי השתלטות לאומיים על המרחב. גדי אלגזי מדבר על "אקולוגיזם קולוניאלי" בניתוח של הפונקציה המייהדת של יערות קק"ל ו"הסיירת הירוקה" (הדברים מופיעים באופן מפורש במסמכים הרשמיים); רביע אגבריה מראה כיצד המאבק המשפטי של הרשויות נגד קטיפת זעתר ועכוב מוצג כמאבק של כוחות הקידמה בתרבות פרימיטיבית שאינה מסוגלת אפילו להבין את יחסיה-שלה עם הסביבה; ועדנה גורני פורשת את הסיפור הנורא של ייבוש אגם החולה, פרוייקט האיוולת הגדול של המפעל הציוני, שכל-כולו שיקף היבריס של השתלטות על טבע פראי ורתימתו לבניין האומה, תוך דחיקת רגלי הילידים. כל זה תואר כהישג יוצא דופן בשנות ה-50':

הוסרו כל המכשולים המלאכותיים לניצול מקסימלי ורציונלי של אוצרות המים והקרקע של העמק. עזיבת הערבים לא זו בלבד שאיפשרה הגדלת שטחי היישובים היהודיים וריכוזם, אלא ביטלה את כל ההגבלות בנוגע להסדרת ההשקאה ושיחררה את המתיישבים (היהודים) ממסורת פסולה ומזיקה… נעלמו כפרי הערבים … ואיתם נעלמו גם התאואים … נעלמו גם עשרות תעלות ההשקאה הצרות והמתפתלות ובמקומן מתמשכות התעלות הישרות של מפעלי הבניאס והחצבני, וביניהן יחידות שדה נרחבות, שעליהן נראים במשך כל עונות השנה טרקטורים ומכונות חקלאיות. לאורך הנהרות מוריקים המטעים השונים ובריכות הדגים הנוצצות באור השמש מטביעות על כל הסביבה את החותמת של שפע מים וברכה."
(יהודה קרמון, עמק חולה הצפוני, פרק בתולדות הנוף של ארץ ישראל, מאגנס 1956, עמ' 86, 95)

על כך מעירה גורני:

"אין ספק שהנוף החדש היה יפה – לפחות בעיניו של קרמון. הבעיה היא שהוא לא היה מסוגל לראות את היופי ששרר במקום קודם לכן. גם לפני הייבוש שלט הצבע הירוק, והשמש נצנצה על אגם החולה. גם אז חיו בעמק אנשים והוציאו ממנו את פרנסתם, ובו התפתחה והתעצבה תרבותם. קרמון לא ראה אותם, כפי שהוא לא ראה את הנוף. בספרו הוא מייצג תפיסת יופי של טבע יציר תרבות. רק לאחר שהנוף בוית ורוסן, לאחר שנגזר דינו של הטבע הפרוע והוא יובש ונחתך בידי האדם והמכונה בקווים ישרים, נתחם בזוויות מרובעות כמו ציור במסגרת, וחתימת האמן טבועה בו, רק אז הוא יפה, רק אז הפך סמל לחיים ולברכה."
(עדנה גורני, בין ניצול להצלה: תיאוריה אקופמיניסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל, פרדס, 2011, עמ' 72)

וזה עוד בלי לומר מילה על האסון האקולוגי שהמיט ייבוש החולה (ועל מיתוס הדברת המלריה). גם "הסדרת" המעיינות להנאתם של משכשכים אנושיים ממיטה אסונות אקולוגיים, קטנים אומנם, על סביבות גידול טבעיות, וכל זאת בשם שמירה על "הטבע".

נוף הולך ונעלם

אחד הספרים היפים ביותר שנכתבו על הנוף של הארץ הזאת, וגם אחד העצובים ביותר, נכתב בידי פלסטיני: "טיולים בפלסטין: רשימות על נוף הולך ונעלם", מאת רג'א שחדה (עם עובד, 2009). שחאדה היה מראשוני המשפטנים שניסו להגן על זכויות הקרקע של פלסטינים בבתי המשפט הישראלים (והיה גם מי שהקים את ארגון זכויות האדם "אל-חאק"). את תולדות כשלונו הוא מספר בספר הזה, השזור בטיוליו ברחבי פלסטין, פלסטין ההולכת ומצטמצמת, הולכת וננגסת בידי גושי ההתנחלויות הרעבתניים. שחאדה סולד מן הניכוס הלאומי של הארץ ונופיה – הן בידי הפלסטינים והן בידי הישראלים. באהבתו הבלתי-מסויגת אל הנוף וההסטוריה המקומית, על כל שכבותיה, הוא מזכיר לפרקים את ס. יזהר ועמוס קינן. להבדיל משניהם, הוא כבר כותב מעמדת התבוסה, לא המחאה. על ההרס הנורא שנשקף לעיניו בגבעות פלסטין, אפשר רק לקונן.

"כשטיפסנו ועלינו נפרשה לעינינו כל תמונת הבנייה החדשה. התהפוכות היו כה רבות עד שנדמה שכל העולם כולו נטרף כאן מחדש. קבלנים יישרו גבעות, הרסו טרסות ועקרו סלעים גדולים מהאדמה לשמש קירות תומכים. ההתנחלויות הישראליות שוב לא היו מובלעות צנועות שנשתלו בקרבנו ושאפשר לבטלן. שינויים אדירים התחוללו וקשה שלא לראות בהם שינויים של קבע. נדמה שכל התזוזות הטקטוניות שהתרחשו במשך אלפי שנים מתחוללות עכשיו בתוך חודשים ומציירות את המפה כולה מחדש. פלסטין שהכרתי, הארץ שחשבתי עליה כעל ארצי, השתנתה לנגד עיני מן הקצה אל הקצה." (עמ' 180).

תרומה ישראלית אופיינית לנוף בגדה המערבית.

ישראלים לא מעטים, אני מאמין, יוכלו להזדהות עם תחושת האובדן של שחאדה למראה עולם הבטון הסוגר עליו מכל עבר. זה אולי יעזור להם להבין את בולמוס הבנייה וכיבוש המרחב הישראלי כאויב המשותף לכל תושבי הארץ הזאת.

"לפני המתקפה האחרונה על הגבעות הסמוכות למקום מגורי – שעד היום קמו בהן שתים-עשרה התנחלויות והן מתרחבות והולכות – יכולתי לצאת מפתח ביתי היישר אל הגבעות ולטייל בהן שעות ארוכות, מאושר עד בלי די להיות לבדי במרחבים ובוואדיות האלה, בין טרסות עתיקות, מטעי זיתים וערוצי נחלים. התענוג הזה נגזל ממני עכשיו. לכיבוש הישראלי יש השלכות קשות על חיי כולנו בגדה המערבית. לי אישית, אחת הקשות שבהן היא שאיני יכול עוד לטייל לי בחבל הארץ הזה ביחידות, בלי לחשוש מפגיעתם הרעה של מתנחלים ישראלים עוינים." (עמ' 14).

בטיול האחרון שבספר, עובר שחאדה בעין חרשה, מתחת למאחז חרשה הבלתי חוקי, שהוכשר לפני כשנתיים בידי היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט. בשנים שחלפו מאז כתיבת הספר השתלטו מתנחלי חרשה על שטחים חקלאיים בסמוך למעיין והגבירו את התנכלויותיהם לתושבי מזרעה אל-קיבליה הסמוכה. גישתם של פלסטינים למעיין מוגבלת יותר ויותר; רג'א שחאדה כבר לא היה מצליח לעבור שם בשלום כיום. הנוף שלו ממשיך להיעלם.

* * *

הטבע לא האיר פנים לפלסטין, וחנן אותה באוצרות מעטים בלבד. אדמה, אבן, מים ונוף. בזה אחר זה, ישראל הולכת ומשתלטת על אוצרות הטבע המצומצמים האלה, גורסת ומוצצת אותם עד תום (על שוד האבן הפלסטינית, ראו כאן). יש משהו אובדני בהתנהלות הזאת, שהרי האבן והמים והנוף של הארץ הזאת אינם בלתי-נדלים; המחשבה שהעברתם מבעלות לפלסטינית לבעלות יהודית – בעוצם-יד, בגרגרנות שאינה יודעת שובע – תעניק לנו חיים טובים ומלאים יותר בחלקת הארץ הזאת היא הבל ורעות-רוח. הארץ נגמרת לכולנו. בפתחה של קטסטרופה אקולוגית גלובלית, הישראלים מעדיפים לקשור את עתידם למאבקי שליטה קנטרניים נגד השותפים היחידים שיהיו להם ביום פקודה. "אם זה יימשך", אומר רג'א שחאדה לבן-שיחו המתנחל, בשיחה הדמיונית שחותמת את ספרו, "בסופו של דבר תהיה לנו ארץ שכולה שתי וערב של כבישים. אני רואה את כולנו נוסעים שוב ושוב במעגלים. אתה יכול לקרוא לה ישראל או פלסטין, אבל הארץ הזאת תהפוך למבוך אחד גדול של בטון".

הסיוט הזה כבר החל להתגשם. בולמוס המעיינות, ההרחבה וההתפשטות, קדחת הבנייה והחציבה בשטחים, הם סימפטום של בהלה עמוקה, חסרת-מוצא, שכבר יודעת איך כל זה ייגמר, אבל מעדיפה לעצום עיניים חזק ולצלול אל מים עמוקים. מים גנובים ימתָקו.

[הערות: 1. תודה לדרור אטקס; 2. הבלוג חזר? אולי. אולי לא. הבלוג שומר על עמימות]
%d בלוגרים אהבו את זה: