Skip to content
14 ביוני 2018 / עידן לנדו

אין מחיר למלחמה, אין עילה לשלום

איך הפסקנו לפחד מן המלחמה
ולמדנו לאהוב את הטכנולוגיה שמנציחה אותה

 

מן השכול תצמח התשוקה לשלום. לכאורה.

אין צורך לומר שכל דיבור על השכול בישראל כמוהו ככניסה לשדה מוקשים. אסור להכליל ואסור לגנות ואסור לשפוט. גם אין צורך לומר שחווית השכול והמסקנות הפוליטיות שנובעות ממנה משתנות מאדם לאדם ומתקופה לתקופה. הרים של ספרים נכתבו על כך ואין בכוונתי להוסיף עליהם.

אני רוצה להתרכז כאן בזרם מרכזי בתרבות השכול הישראלית, מבלי להתחייב עד כמה הוא "מרכזי" ומבלי להיכנס לקונוטציות של "תרבות". לצורך הדיון, תרבות השכול היא מכלול של היגדים פומביים סביב נושא השכול: נאומים של פוליטיקאים, הספדים על הנופלים, שירי זיכרון, טקסים לאומיים וטקסים פרטיים, ספרים וסרטים וכיוב'. בתרבות הזאת נוטלים חלק הן אנשים שכולים והן אנשים שלא שכלו אף אדם קרוב להם אבל מציאות השכול הניעה אותם לתרום את חלקם לתרבות השכול הכללית.

הזרם המרכזי שמעניין אותי הוא זה שמתחיל מן האמירה המוכרת "מותם לא היה לשווא", וממשיך בגזירת החיוב "לעשות הכל" כדי למנוע את חללי המלחמות הבאות. זהו כמובן לא הזרם היחידי. תמיד היו כאלה שראו במלחמות גזירת גורל בלתי נמנעת ובקורבנות השכול מחיר הכרחי – נוראי, אבל הכרחי – לישיבתנו בארץ. למעשה, הגישה הדטרמיניסטית הזאת משלה בכיפה בשני העשורים הראשונים למדינה, עד מלחמת ששת הימים. חוקרים של תרבות השכול מסמנים את 1967 כשנה שבה החל הזרם הראשון להשמיע את קולו. לראשונה, הישראלים חשו עצמם מספיק בטוחים, והבינו שיש בידיהם מספיק נכסים (כלומר, שטחים כבושים), כדי להשיג שלום תמורת ויתורים. כיוון שאופצית השלום עלתה על השולחן, לפחות באופן מוצהר, אי אפשר עוד היה לדבר על מלחמה נצחית כמצב קיומי. ומרגע שיש אלטרנטיבה למלחמה, אך טבעי שהשכול ייתפס כמחיר שהחברה שילמה כדי להיחלץ ממצב המלחמה ולהשיג את השלום המיוחל.

הזרם הזה כיסה חלקים נרחבים מן המרכז והשמאל הישראלי, החל משנות ה-70' המוקדמות, ולתחושתי, עד לימינו. רגעי השיא שלו היו אחרי מלחמת יום הכיפורים ואחרי מלחמת לבנון הראשונה – שני הזעזועים הגדולים ביותר שספג האתוס המיליטריסטי הישראלי מימיו. האמונה ש"מן השכול יצמח השלום" נוצרה בתגובה לפער הבלתי נתפס בין כמות הקורבנות ששילם הצד הישראלי לבין חוסר ההצדקה למלחמות האלה. האמונה הזאת ודאי מוכרת לכם, ובכל זאת כדאי להיווכח עד כמה היא מושרשת במנטליות הכלל-ישראלית. לצורך כך ליקטתי מספר ציטוטים, הן מאנשי ציבור והן מהורים שכולים, שמבטאים אותה בצורות שונות.

שר הביטחון, יצחק רבין, ב-1987:

"אין חשוב יותר מקדושת החיים. חובתנו העליונה היא לעשות הכל כדי שהורים לא יתייצבו עוד ליד קברות בניהם וילדים לא ילכו אחרי ארונות אבותיהם."

ראש הממשלה, אהוד ברק, ב-2000:

"אנחנו יוצאים לשארם א-שייח במאבק להביא שלום כדי לתחום את החלקות הצבאיות ואת השכול… כל אבן בירושלים, כל גבעה בישראל וכל רגע רוויים בדם של בנים צעירים ולא כל דם שנשפך אפשר היה לחסוך. עלינו מוטלת האחריות העליונה לעשות את כל מה שאנחנו יכולים כדי לסיים את המלחמה בדורנו ולא להוריש אותה לדורות הבאים… אם יסתבר שהסכם יכול לחסוך מצבות בבתי הקברות ודפיקות על הדלת של משפחות שכולות חדשות, אנחנו נעשה אותו."

שר הביטחון, עמיר פרץ, ב-2007:

"יש סיכוי להתחדשות ופריצת דרך מדינית, זוהי חובתנו כלפיי המשפחות וכלפיי הנופלים לעשות הכול בכדי למנוע שכול נוסף".

נשיא המדינה, שמעון פרס, ב-2014:

"יזכור העם את גיבוריו באהבה ובהודיה, כדי שנכונים וראויים נהיה לציין את חג העצמאות בהכרה צלולה של כובד המחיר וטוהר הלב. נידור נדר לעשות הכל כדי להגן על מדינתנו, לכלות מארת האיבה, לבנות סוכת שלום."

מצד ההורים השכולים, הנה מספר דוגמאות לאחדים שחווית השכול הפרטית שלהם הניעה אותם למסקנות פוליטיות נחרצות.

יצחק פרנקנטל ב-2014:

"אחרי שאריק נרצח הבנתי שנכשלתי כאבא. הבאתי ילד לעולם והוא לא נשאר בחיים, לא כי היה חולה אלא כי אין שלום. כי אני לא עשיתי שום דבר לקדם את השלום."

מיכל קסטן קידר ב-2015:

"לא יכול להיות שמלחמות זה כל מה שהעתיד צופן לנו. כי אני כבר הבנתי את המשמעות האמיתית של המלחמה: מלחמה היא לא שטחים וניצחונות, מלחמה זה לבשר לילדים הקטנים שלך שקרה משהו רע. שאבא מת ולא יחזור יותר. מלחמה זה לקבור את אהובך ואת כל החלומות שהיו לך אי פעם. זו המלחמה. וסליחה על הנאיביות, אבל פשוט לא יכול להיות שזה כל מה שמחכה לנו. מגיע לנו עתיד אחר, טוב יותר… בובי שלי נהרג במלחמה, ומלחמה היא פוליטית. אז בשביל דולב, ובשביל הילדים שלי, בחרתי להשתמש בשכול שלי כדי לנסות למנוע שכול אחר."

יונה ברגור ב-2016:

"המוטיב המרכזי של פעילותנו הוא הכלת השכול בעקבות קונפליקט פוליטי, באמצעות האמונה שהאבל על אובדן ושכול כתוצאה מסכסוך דו-לאומי, אלים, אינו אמור להוביל, בהכרח, לתגובה של נקמה. להפך, האבל על אובדן בן משפחה יקר מייצר תמרור אזהרה עצמתי להימנע מסחרור של נקמנות הדדית, שממילא אינה משנה את התוצאות, במישור האישי, אך יוצרת הקזת דם הדדית, בקרב שני העמים, שסופה מי יישורנו."

אסתי כהן ב-2017:

"מלחמות משחיתות את הנפש של אלה שלוקחים בהן חלק ומתירות בהן צלקות בל יימחו, אני מאחלת וקוראת מפה, שזעקה גדולה תעלה מכל שדרות העם, זעקה הקוראת להפנות את פנינו ואת תשומותינו ומשאבינו לעשות הכל למען הבאת השלום, כדי שהורים לא יקברו עוד את ילדיהם. הרי למען המלחמה כבר נעשה הכול ושולם ומשולם המחיר היקר ביותר."

פן בולט של תרבות השכול הישראלית, שפרח כאן במשך קצת פחות מ-20 שנה – ממלחמת ששת הימים ועד אמצע שנות ה-80' – היה הכתיבה האנטי-מיליטריסטית: שירים, מחזות וסיפורים שהתעמתו באופן נוקב, סאטירי ומקאברי, עם הדיבור החלול והמוזיל של פוליטיקאים ודמגוגים על "מחיר המלחמה". זה התחיל בקברטים של לוין, "את ואני והמלחמה הבאה", "קטשופ" ו"מלכת אמבטיה", והמשיך ב"זו ארץ זו" ו"ניקוי ראש". ב-1977 יצא אלבום המחאה של דרורה חבקין ועידן סובול, "פתאום נגמרה עוד מלחמה", ובו שורות כמו: "זו תהיה המלחמה האחרונה / וגנראלים ידפקו בנוֹת עשר / והן תיפלוטנה את הדור הבא / בשלד טנק או בין חורבות בית ספר."

היצירות האלה נראות כאילו נכתבו בעידן אחר, בארץ אחרת. הזעם ההוא, ההתרסה כנגד חוסר הטעם והתכלית של המלחמה – פסו מן הארץ. בשנת 2011 עלה על הבמה המחזה הנשכני של נטלי כהן וקסברג,  "צפירמיהו" – מעין גילגול מקאברי-מילולי של מיתוס עקידת הבנים ושל ארץ אוכלת יושביה – ולא עורר אפילו מיני-סערה, אף כי תכניו שערורייתיים לא פחות מאלה של הסאטירות משנות ה-60' וה-70'. הוא כבר היה חסר הקשר: מיהם הבנים הנעקדים ונאכלים בידי הוריהם כיום? כל ניסיון לדובב את הלהט האנטי-מלחמתי בימינו נידון להיגרס במגרסת האירוניה, הציטוט המודע, הפאסטיש הסגנוני; המחאה הישירה הופכת ל"מיצג" של מחאה, "דיון" על מחאה, "איזכור" של מחאה. מרתק להשוות את השירים של חנוך לוין, ו"ניקוי ראש", ואפילו את הטקסטים הקיצוניים של הפאנק הישראלי האנטי-מיליטריסטי (מי זוכר את "נכי נאצה"?) משנות ה-90', לשיר כזה מימינו, מן החודשים האחרונים. "שיר החי"ל" של יעקב אורלנד, שבעיבודם רב-ההשראה של מאיה בלזיצמן ומתן אפרת, הותך עם ציורי החיילים של משה גרשוני, ומן הזיווג הזה נברא "שיר מחאה" נכון מאד לזמננו; כלומר, שיר "על מחאה".

חוקרי התרבות הפופולארית מסכימים שמזה שנים לא נכתבים בארץ שירי מלחמות (ולא רק שירי אנטי-מלחמות), ורק חלוקים ביניהם על הסיבות. מותר להצביע על הפיל שבחדר: אולי פשוט כבר אין מלחמות? יש "מבצעים", יש חיכוכים מתמידים בגבולות, יש פיגועי טרור, אבל אלה לא חומרים הרואיים לכתיבת שירים. ובעיקר – השכול לא מכה בנו באלפיו. מפעם לפעם נהרג חייל בפעילות מבצעית. העיתונים סופדים לו, הציבור מתבקש "להרגיש" את המחיר, אבל בפועל, רק המשפחה הפרטית נושאת הלאה את כאבה.

האם ישראל עדיין חברה מוכת שכול?

השאלה הזאת קריטית עבור כל מי שמאמין שמן השכול יצמח השלום. אם נפרוט את האמונה הזאת לפרטים, היא אומרת בערך כך:

  1. בכל סיבוב מלחמה מול שכנינו החברה הישראלית סופגת מכה אנושה בדמות חללים וקורבנות רבים מספור.
  2. החברה תבין, בשלב כלשהו, שהמחיר הזה הוא בלתי נסבל; שהוא לא מוצדק; שהוא אינו מבטיח לנו את ההישגים שבשמם הוקרבו הקורבנות, כי אנו לכודים במעגל דמים תמידי.
  3. החברה תדרוש, בסופו של דבר, לעצור את הקזת הדם המיותרת בדרך היחידה שתוכל להשיג זאת לטווח ארוך – פיוס והסכמי שלום קבועים עם שכנינו.

אני בטוח שאף אחד מן המאמינים בתהליך הזה לא נאיבי מספיק לחשוב שהוא יקרה במהרה או אפילו בימינו. ארחיק לכת ואוסיף שרבים במשפחות השכולות גם יודעים היטב שהפוליטיקאים אשר נשבעים "להפוך כל אבן" בדרך אל השלום בכל יום זיכרון, מדי שנה בשנה – נושאים את שם הנופלים לשווא. הם לא הופכים כל אבן, ותכופות עושים בדיוק ההיפך: עומדים מעל אש הסיכסוך ומתיזים פנימה דלק. למדנו די והותר על מיתוס "ידנו מושטת לשלום".

אבל אני לא מתעניין כאן בפוליטיקאים אלא בתרבות השכול שמקיפה הרבה מעבר להם. ובמסגרת אותה תרבות, מושרשת האמונה בכוחו העמוק והגורלי של ההיגיון הזה, שתואר ב-(1) עד (3), ונדמה כי אין לחמוק ממנו. בסוף בסוף נעשה שלום (גם הפוליטיקאים הסרבנים ביותר ייכנעו לצורך הזה), כי לא נוכל לשאת יותר את מחיר השכול.

האומנם?

הטיעון כולו נסוב על כוחו המאלץ של "מחיר השכול". אבל המחיר הזה, כשמתבוננים ביושר במציאות, הולך ופוחת משנה לשנה. "מחיר השכול", כך נראה, הולך ונעשה נסבל יותר. לפני שמתחילים בכלל לדבר על הרגישות החברתית לאובדן חיי אדם, צריך לשאול מה בכלל היקף האובדן הזה בחברה הישראלית של ימינו.

השכול הולך ומצטמק

אלה נתוני החללים (אזרחים ואנשי כוחות הביטחון) במלחמות ישראל, כולל שלושת המבצעים האחרונים ברצועת עזה.

מלחמת העצמאות: 6,373 חללים.

מבצע קדש: 172 חללים.

מלחמת ששת הימים: 779 חללים.

מלחמת ההתשה: 367 חללים.

מלחמת יום הכיפורים: 2,673 חללים.

מלחמת לבנון הראשונה: 654 חללים.

מלחמת לבנון השניה: 165 חללים.

מבצע "עופרת יצוקה": 13 חללים.

מבצע "עמוד ענן": 6 חללים.

מבצע "צוק איתן": 74 חללים.

לא צריך אינפוגרפיקה מתוחכמת כדי להיווכח שמאז מלחמת לבנון השניה, מספר החללים בעימותים האלימים של ישראל עם שכנותיה אינו עולה על מאה. נזכיר גם שבתקופה האלימה האחרונה של "צעדת השיבה", מאז ה-30 במרץ ועד לרגע זה, נהרגו 124 פלסטינים; אף ישראלי לא נהרג בעימותים האלה. נתוני החללים הערבים במלחמות ישראל אינם כלולים כאן כיוון שהם מעולם לא היו חלק ממערך השיקולים של הישראלים. אפשר רק להזכיר שבמהלך מלחמת לבנון הראשונה ועד 1985 הרגה ישראל 18 אלף לבנונים וסורים. במבצע "צוק איתן", למשל, הרגה ישראל 2,202 פלסטינים.

נתוני החללים הישראלים גם אינם מנורמלים ביחס לגודל האוכלוסיה. חישוב פרופורציונלי היה חושף צניחה דרמטית יותר: ככל שאוכלוסית ישראל גדלה עם השנים, כך המספר המוחלט של החללים ירד, ועל כן גם שיעור החללים מכלל האוכלוסיה.

כמובן שתמיד מרחפת באופק המלחמה הגדולה באמת, האפוקליפסה: מאות ואלפי טילים שנורים אל מרכזי האוכלוסיה בישראל וקוטלים אלפים. אך זוהי מלחמה פוטנציאלית, לא משהו שהישראלים אי פעם חוו. כוחה הפסיכולוגי נרתם כולו לדמגוגיה לאומנית ולא להצדקת החתירה לשלום; הפחד הוא דלק לשנאה, לא לפיוס. מחירה של האפוקליפסה העתידית הזאת מופשט, לא ידוע, בעוד שמחיר מלחמות העבר מוחשי וידוע. ליתר דיוק: מה שידוע הכי טוב הוא העימותים האחרונים, ואילו מלחמות העבר הרחוקות הולכות ונשכחות.

חשוב גם להבחין בין העימות היסודי של מדינת ישראל עם העם הפלסטיני, מרכיב קבע  שגילו כגיל הציונות, לבין העימות הדינמי שלה עם מדינות ערב, שאופיו משתנה כל הזמן. ממצב שבו ישראל התייצבה בדד מול כל העולם הערבי הגענו למצב שבו שתיים מארבע מדינות ערב הגובלות בישראל חתומות על הסכמי שלום איתה, ועם מדינות אחרות במפרץ הפרסי מתקיים שלום דה-פקטו. לא אכנס כרגע לסוגית איראן – האם נשקפת לישראל ממנה סכנה קיומית או לא. ברור לגמרי שנתניהו היה מעדיף שלא נדבר על שום נושא חוץ מעל איראן, ובמיוחד לא על הפלסטינים.

מול הפלסטינים, אין שום איום קיומי. יותר מכך, מחיר העימות מצטמק בעקביות. אם אפשר לעמוד במשך חודשיים תמימים מול זעם עממי של עשרות אלפי עזתים שמסתערים על הגדר, מבלי שחייל אחד יקפח את חייו – נדמה שישראל עשתה את הלא-ייאמן: הצליחה לחמוק הן ממחיר השלום והן ממחיר המלחמה, תמורת הנצחה נוחה למדי של הסכסוך.

אנו ממשיכים להשתמש בביטוי "מחיר המלחמה" בשעה שתוכנו הולך ומתרוקן, ואולי כבר התרוקן לחלוטין. לשינוי הזה, שינוי ממשי מאד שכולו מתרחש מתחת לפני השיח הרשמי והמוכר, יש משמעות גדולה מאד, ואליה אשוב בהמשך. השאלה שכרגע מעניינת אותי היא איך זה קרה שמחיר המלחמה הולך ויורד. התשובה, לא תופתעו, היא ששדה הקרב העכשווי שונה מאד ממה שהיה לפני שני עשורים ושונה לחלוטין ממה שהיה לפני ארבעה עשורים. ואת השינוי חוללה הטכנולוגיה הצבאית.

מיגון-על, רובוטיקה בשדה הקרב

שני יעדים מנקזים אליהם את ההשקעה המסיבית ביותר של מערכת הביטחון הישראלית בשני העשורים האחרונים היא בשני כיוונים: מיגון וגידור מצד אחד, ופיתוח כלי נשק בלתי מאויישים מצד שני. מאחורי שניהם עומד היגיון אחד: מזעור הפגיעה באזרחים שבעורף ובחיילים שבחזית. המגע בין הישראלי לפלסטיני – בין אם בהקשר אזרחי ומסחרי, ובין אם בהקשר צבאי – צומצם למינימום. תחתיו, הישראלי נמצא במגע עם מערכות שליטה, והפלסטיני נמצא במגע עם עצמים, מכשירים וחומרי נפץ באריזות שונות (חומת ההפרדה, קרוסלות אלקטרוניות במחסומים, מל"טים, טילי אוויר-קרקע, קליעי צלפים). לכאורה, השינוי סימטרי: שני הצדדים נותקו ממגע אנושי. בפועל, השינוי לחלוטין לא סימטרי, שכן בקצהו השולט נמצא הישראלי, עם האצבע על ההדק, ובקצה הנשלט נמצא הפלסטיני – מטרה לניטור, ירי או ניטרול.

פרוייקט המיגון איננו "פרוייקט"; הוא מצב. הישראלים טועים לחשוב שהוא התחיל והסתיים בהקמתה של גדר ההפרדה. הגדר היתה, למעשה, רק יריית הפתיחה; היא סימנה שינוי מושגי של ממש, ובו בזמן, שלחה איתות ברור לתעשיות הרלוונטיות היכן נמצא עורק המימון הבא שלהן. כפי שזנחנו את ההפרדה האנכרוניסטית בין המדינה "הדמוקרטית", ישראל, שיש לה "בעיה" בשטחים, לבין "הכיבוש", ועברנו לדבר על משטר אפליה אתנית אחיד, בדרגות משתנות בין הים לירדן, כך גם צריך לחדול מן הדיבור על "הגדר" כפרוייקט חיצוני למשטר; המיגון והגידור כבר נטמעו בו כליל ואין לדמות כלל מהלך מדיני או צבאי שלא נלוות אליו פעולות מיגון וגידור.

"הגדר הגבוהה בעולם" מוקמת כעת על גבול ירדן, בסמוך לנמל התעופה "רמון", באזור תמנע.

מיגון וגידור: תמונת מצב

הנה סיכום של מצב העניינים בתקופה האחרונה.

ראשית, תזכורת על הגדר. זו לא רק גדר. משני צידי הגדר האלקטרונית שהוקמה בגדה המערבית נסללו דרכים ונחפרו תעלות. רוחבה הממוצע הוא 60 מטר. באזורים עירוניים (ירושלים, בית לחם, קלקיליה וטול כרם) מחליפה חומה בגובה של כ-9 מטרים את הגדר. אורכה הכולל של חומת "עוטף ירושלים" הוא 202 ק"מ. כ-85% מן הגדר מתפתלים בתוך שטח הגדה המערבית ורק 15% מהם בשטח ישראל.

אורכה המתוכנן הכולל של הגדר הוא 712 ק"מ, פי שניים מאורכו של הקו הירוק. עד כה נבנו כ-500 ק"מ ממנה, בתקופה של 15 שנה. לכשתושלם, היא תנתק כמעט 10% משטח הגדה, סיפוח דה-פקטו לישראל, שהוכרז בלתי חוקי בידי בית הדין הבינלאומי בהאג.

אין חולק שהגדר צמצמה את מספר הפיגועים בישראל. אין חולק גם שהיא לא מסוגלת למנוע אותם הרמטית. למעשה, פעולות הטרור הרבות במרחב ירושלים בשנים האחרונות יוצאות מתוך כפרים שהגדר הרעבתנית סיפחה. ולבסוף, אין חולק שהגדר המיטה אסון כלכלי וחברתי על נתחים עצומים בחברה הפלסטינית, וממשיכה לעשות כן היכן שהיא מתפשטת. זהו משתנה שכמובן לא נכנס אף פעם לשיקולים של מקבלי ההחלטות בישראל; גם הציבור ברובו אדיש לו, כיוון ש"גדר" מתקשרת בתודעתו עם הגנה, צורך מוצדק. לך תסביר שגדר יכולה להיות למעשה נשק תוקפני, כלי לוחמה כלכלית רב-עוצמה. עשרות אלפי פלסטינים משלמים את מחיר המיגון על הישראלים. המחיר כבד ואכזרי כל כך שבלי ספק הוא זורע את זרעי הטרור לעתיד, מה שיחייב אותנו לצעדי מיגון קיצוניים יותר. מעגל קסמים.

עזה. לאורך 65 ק"מ נפרס מכשול שמורכב מחומת בטון תת-קרקעית בעומק של עשרות מטרים, מצויידת בחיישנים, וגדר מתכת בגובה 6 מטרים מעל פני האדמה, ועליה מגדלי תצפית, מצלמות ועמדות פיקוד ובקרה. זהו פרוייקט הנדסי עצום ממדים ומורכב, שכבר נמצא בעיצומו. מבצעי המכרז הן החברות דניה סיבוס, סולל בונה, אוליצקי והאחים גבאי. עלות הפרוייקט: 3.34 מיליארד שקל.

זה רק המכשול הקרקעי. בימים אלה מוקם גם המכשול הימי – שובר גלים שימוקם בין חוף זיקים לבין חוף עזה, ככל הנראה על רקע החשד שהחמאס מתחיל לחפור "מנהרות ימיות". המכשול יורכב משכבה תת-מימית, שכבת סלע מעל פני הים ועליה גדר "תלתלית". כל זה יוקף בגדר נוספת מטיפוס "שעון חול". עלות הפרוייקט טרם פורסמה.

מצרים. בגבול הדרומי הוקמה גדר "שעון חול" כזאת בגבול מצרים. בסוף 2013 הושלמה הקמת גדר הגבול, לעצירת זרם מבקשי המקלט מאפריקה. גדר בגובה של 5 מטרים, מסורגי מתכת עבים וכבדים, נפרסה לאורך של 240 ק"מ, בליווי של מכ"מים ומצלמות שהותקנו על גבי 32 מגדלים בגובה 30 מטר. עלות הקמתה היתה 1.63 מיליארד שקל, הרבה מאד כסף שקבלנים וחברות אבטחה נאבקו עליו מול משרד הביטחון. בשנה שעברה הוגבהו 17 ק"מ מן הגדר מגובה של 5 מטר לגובה של 8 מטר, דוגמה טיפוסית לזללנות התקציבית של הגדרות, שלעולם אינה ידועה מראש.

ירדן. לפני שלוש שנים יצאה לדרך תכנית להקמת גדר גבול מול ירדן בעלות של 3 מיליארד שקלים, בדומה לגדר מול מצרים (התקציב יגדל בלי ספק). קטע ראשון של הגדר באורך 34 ק"מ מוקם בימים אלה סמוך לשדה התעופה הבינלאומי החדש "רמון", באזור תמנע. עלותו: 288 מיליון שקל (התקציב המקורי היה 200 מיליון שקלים; מכך ניתן להעריך שעלויות הגידור של ישראל חורגות כמעט ב-50% מן התקציב המקורי). הגדר הזאת מורכבת מלוחות פלדה בגובה 6 מטרים, ויציקות בטון אדירות בקרקע המדבר החולית. בין הגדר לבין נמל התעופה עצמו הוקמה גדר מפלצתית בגובה של 26 מטרים ואורך של 4 וחצי ק"מ – נגד סכנת טילי נ"ט שיופנו כלפי המטוסים. "ממה שבדקנו זאת הגדר הגבוהה בעולם", מתגאים במערכת הביטחון. זהו שדה תעופה בינלאומי והוא מוקם כבר על בסיס ההנחה שטרוריסטים ינסו לתקוף את המטוסים שממריאים ממנו. המיגון הזה הוא "תעודת הביטוח" שמוצגת לחברות התעופה הזרות.

לבנון. בשני מקטעים בגבול הצפון מוקמת גדר "שעון חול" כמו זו שהוקמה בגבול הדרומי, בעלות של 123 מיליון שקלים. מטרת הגדר היא מניעת חדירה של לוחמי חיזבאללה, אבל כמובן שהיא לא מונעת פלישה של צה"ל למרחב האווירי של לבנון, כל אימת שירצה, תוך הפרת ההסכמים שנחתמו לאחר מלחמת לבנון השניה.

הגידור והמיגון הם בשר מבשרו של המשטר; הם לא ייפסקו כל עוד המשטר לא יעבור שינוי יסודי, ולפני הכל – שינוי מושגי בתודעת הגטו הישראלית. עד אז, נמשיך לשלם מיליארדי שקלים מדי שנה. לפני חודשים ספורים כתבתי כך על קדחת המיגון:

"מי צריך להגן על עצמו יותר ויותר? מי שלא מצליח להרתיע את אויבו מהתקפה. ישראל משתבחת בגרון ניחר בעליונות הטכנולוגית שלה בשדה הקרב, עליונות שנרתמת בעשור האחרון בייחוד לפרוייקטים אדירים של מיגון וגידור וניטור וסיכול. אבל במבט מן הצד ברור שהצורך הגובר והולך בפרוייקטים האלה הוא מדד מדוייק למפלס החרדה הלאומית: ההרתעה לא עובדת, ולכן צריך מיגון וסיכול. יש יחס הפוך בין האפקטיביות של ההרתעה לבין האפקטיביות של המיגון. הרתעה נשענת על הבאת האויב להבנה שכל פעולה אלימה מצידו תיענה בתגובה חריפה וכואבת הרבה יותר, שלא תשתלם לו. לעומת זאת, מיגון וסיכול הן אסטרטגיות "תבוסתניות" יותר. הן כבר מניחות מראש שהאויב לא הורתע ולכן יש להתגונן מפני מכתו."

גם לאחר השלמת 200 הק"מ האחרונים בגדר ההפרדה, המלאכה עוד רבה. קטעי הגדר מתבלים, נפרצים, אינם נותנים מענה על הדרישות החדשות, ויש להגביהם, לשפצם או להחליפם אחת לכמה שנים. טכנולוגיות הניטור משתפרות; מכשולי תת-קרקע אפשר להקים לא רק מול עזה אלא לאורך כל הגבולות; מכשול ימי אפשר להקים גם מול לבנון; קטעי גדר אפשר להחליף בקטעי חומה; וכן הלאה והלאה. את הסוף המתבקש של התהליך הזה כבר ניבאו ב"מקום לדאגה".

מחיר הגידור והמיגון

למיגון יש מחיר אסטרטגי, שעליו אף אחד לא מדבר. עוד נגיע אליו. באשר למחיר הכלכלי – העיתונים מדווחים והשיירה עוברת. לא נראה שיש עניין ציבורי כלשהו לעצור ולחשוב על יחסי עלות-תועלת בפרוייקט הבלתי-נגמר הזה. ושוב, למילת המפתח "הגנה" יש כוח קוגניטיבי מוחץ, שאין לעמוד בפניו. גם אם האיום שמפניו מגינים דמיוני, או מנופח, או נובע בכלל מעצם ההתנהלות של הצד הישראלי, שאינה מתירה ממשק אחר עם האויב זולת הטכנולוגיה הצבאית.

באשר למחיר הכלכלי, בדיקה שנעשתה השנה העלתה שבמהלך 7 השנים האחרונות הוציאה מדינת ישראל 6 מיליארד שקל על גדרות ומיגון. זו הערכת חסר, שכן, לדברי העיתונאי, לא כלולים בה "אמצעים שנאסר לדווח עליהם". עלויות הגדר בגדה המערבית הן נתון חמקמק שמשתנה מחודש לחודש. הנתון המעודכן ביותר שמצאתי הוא 15 מיליארד שקלים, עד כה. מבדח להשוות אותו להערכה הראשונית משנת 2002 – 3 מיליארד שקלים:  פער של 400%, הרחוק מלהיסגר, שכן יותר מרבע מן הגדר עדיין לא הוקמה. הלקח החשוב כאן הוא שאין לנו מושג כמה עולה וכמה יעלה בעתיד "מצב המיגון" של מדינת ישראל, בור תקציבי חסר תחתית. זהו בדיוק מעמדן של שאלות כגון "מהי עלות ההתנחלויות?" או "מהי עלות האבטחה ביהודה ושומרון?" – פרוייקטים ענקיים, לא נגמרים, שמפוזרים בין עשרות סעיפי תקציב, מוטמעים לחלוטין בשלד הביורוקרטי של המשטר הישראלי.

מה שידוע כיום הוא שישראל מוציאה מדי שנה כמיליארד שקל על גידור ומיגון. לשם השוואה, תקציב סל התרופות השנתי הוא 460 מיליון שקל. לשם השוואה, התקציב שחסר למקלטים לנשים מוכות בשנה הוא כ-7 מיליון שקל. לזה אין כסף, ולכן המקלטים נסגרים.

ללא מגע יד אדם: רובוטיקה בשדה הקרב

תפקידן המוצהר של מערכות המיגון והגידור הוא למזער למינימום את הסכנה שנשקפת לאזרחי ישראל – בעיקר מצד הפלסטינים והחיזבאללה. יש להן גם תפקיד לא מוצהר: לאפשר לדרג המדיני מרווח פעולה צבאי נרחב בשטחי הגדה המערבית, עזה ולבנון. לתפקיד הזה תורם ישירות הנדבך השני של מדיניות הביטחון הישראלית בשני העשורים האחרונים: השקעה מסיבית בפיתוח וייצור של אמצעי לחימה לא מאויישים, שמטרתם להחליף את נוכחות החייל הישראלי בשטח האויב בכלי שנשלט מרחוק. הישראלים מודעים בעיקר למל"טים שמנהלים עבורם את ה"מלחמה" בעזה, ורק קומץ מוטרד מכך שישראל היא יצואנית המל"טים הגדולה בעולם. אבל מזה שנים לא מעטות "שדה הקרב" שונה לחלוטין מזה שמצטייר לנו בתרבות הפופולרית – בספרים ובפזמונים, בטקסים ובמורשות הקרב.

הפער הזה בין המציאות של כיבוש בשלט רחוק לבין הדימוי הנאיבי של שדה הקרב גם הוא חשוב מאד להבנת המבוי הסתום שאליו נקלע "מחנה השלום" הישראלי.

הנה מספר דוגמאות מייצגות.

חיל הים מפעיל מזה כמה שנים את ה"פרוטקטור", כלי שיט בלתי מאויש (תוצרת רפא"ל), חמוש במקלעים ובעתיד גם בתותחים, שמסייר מול חופי עזה וגם סביב אסדות הגז. בחיל הים הסבירו: "זהו כלי שניתן להכניסו למקומות מורכבים ומסוכנים יותר מבלי לסכן חיי אדם, והמטרה שלנו היא שבסופו של דבר הכשב"מ יחליף ספינות מאוישות קטנות." נזכיר שה"הסכנה" העיקרית שנשקפת לספינות חיל הים המסיירות מול חופי עזה היא שסירת דייג פלסטינית תתנגש בהן בלילה ותשרוט אותן. בחיל גם מפעילים את הנמ"ר, רכב תת-מימי לא מאויש לאיסוף מודיעין. חיל התותחנים מפעיל יחידות מזל"טים, "רוכב שמיים", שמספקת מודיעין חזותי ברמת הגדוד, ויחידת שנ"י ברמת החטיבה. האמצעים האלה מחליפים מקורות מידע אנושיים שבעבר סיכנו את עצמם בחדירה לשטחי הגדה או עזה.

צה"ל מפעיל בגדר עזה ובגבול הצפון את ה"גארדיום", רכב פטרולים אוטומטי מצוייד במערכות תצפית ונשק, ואת שג"ב (שומר גבולות). מערכת "רואה-יורה" (תוצרת רפא"ל) היא מערכת ירי שמותקנת על מגדלים לאורך גדר עזה ומופעלת מרחוק, בידי תצפיתניות שיושבות מול מסכי מחשב בבסיס צבאי. חיל ההנדסה מפעיל את "חתול חולות", מחפרון נשלט מרחוק לסילוק מטענים. יחידות חי"ר מפעילות את רונ"י, רובוט קרבי קטן לשימוש בסביבה עירונית, שמסוגל לצלם וגם לפוצץ בשליטה מרחוק.

הרציונל המבצעי מאחורי כל המערכות האלה הוא אחד, וניתן לסיכום במילותיו של רס"ן ליאון אלטרץ, רמ"ד מערכות רובוטיות במפקדת זרוע היבשה: "המטרה שלנו היא להרחיק את החיילים מהסכנה… אנחנו מנסים באמצעות הרובוטים להרחיק את החיילים מקו המגע עם האויב ככל שניתן." תורת הלחימה החדשה שצה"ל מפתח, בהובלת הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, מדברת על "משמר קדמי": צוות רובוטים שיוביל את חוד הכוח הרגלי, יבצע את החיכוך הראשוני עם האויב, ויאפשר לחיילים שבעורפו להיכנס לשטח "מטוהר".

מה שנעדר לחלוטין מן הדיווחים האלה, וספק אם יש לו פתחון פה בדיון הציבורי, הוא שיש גם רציונל מדיני-אסטרטגי, ולא רק מבצעי, מאחורי הרובוטיזציה של שדה הקרב. על כך בהמשך.

בשנים הקרובות צה"ל מתכוון להצטייד בעוד ועוד מערכות לא מאוישות: הטנק הבלתי-מאויש "כרמל", הצוללת הבלתי מאוישת "קיסרון", רחפן יורה, ה"יסעורון הירוק", מסוק ללא-טייס לפינוי פצועים ושליחת אספקה לשטחים מסוכנים, ה"פנדה", דחפור D9 בלתי-מאויש ל"חישוף" שטח אויב והריסת בתים מרחוק, ואחיו הקטן "רובטל". מחקר חיזוי טכנולוגי שנערך בצה"ל לפני 4 שנים העריך כי בתוך פחות מ-20 שנה אפשר יהיה להוציא לפועל את רוב המשימות הצבאיות עם כלים בלתי מאוישים.

שחרור המוסר, שחרור התשוקה

בהדגמת יכולותיהם של הכלים האלה העיר האלוף במיל' גדי שמני, ראש מטה יבשה בתעשייה האווירית, הערה חידתית-משהו: "היום ניתן להפוך כל כלי לאוטונומי. זו יכולת שמאפשרת לך להגדיר מחדש את הוראות הפתיחה באש." לכאורה, מה הקשר? עניינן של הוראות פתיחה באש הוא לצמצם פגיעה לא מוצדקת בחפים מפשע. כיצד מכונות ההרס הבלתי מאוישות האלה משנות את ההצדקה לפגיעה בחפים מפשע? אלא שכאן, אני משער, הכוונה היתה כמעט הפוכה: הטכנולוגיה הצבאית החדשה מאפשרת חופשיות רבה יותר בפתיחה באש לנוכח העובדה שבוטל לחלוטין הסיכון לצד היורה. נראה לי שלא מדובר בפליטת פה אלא בשיקוף נאמן של המנטליות החדשה שנלווית לשדה הקרב החדש, הלא-מאויש.

כמו תמיד, המחשבה האנושית מפגרת אחרי הטכנולוגיה. כניסתם המסיבית של כלים אוטונומיים לשדה הקרב לא לוותה בחשיבה רצינית על אודות ההשלכות המוסריות והמשפטיות של השימוש בהם. מה שלא קרה לפני הטלת פצצת האטום על הירושימה גם לא קרה לפני הטבח במאות ואלפי אזרחים באמצעות מל"טים אמריקאים או ישראלים. כתבות על החידושים האחרונים בתחום הכלים הלא-מאוישים ישלמו מס שפתיים (במקרה הטוב) באמירה עמומה ש"הנושא מעורר שאלות מוסריות לא פשוטות". האמת היא שהשאלות די פשוטות, רק שהתשובות לא נעימות לאוזן: הטכנולוגיה הצבאית היא מסימני הברבריות הגוברת של העידן הנוכחי, שמתאפיין בפערי כוח בלתי נתפסים בין הלוחצים על ההדק – אי שם במשרד ממוזג, מול מסך מחשב, הרחק מקו הגבול – לבין החלכאים והנדכאים שמשמשים מטרות חיות, נטולות הגנה, לטילים האוטונומיים. כל זה ללא כל סיכון או תפיסה אמיתית של אחריות מצידו של לוחץ הכפתור.

זהו רק ביטוי אחד של גידול באלימות המדינתית לצד התפרקות מכל אחריות כלפיה – ביטוי צבאי שיש לו מקבילות גם בתחומי החברה והכלכלה. בארה"ב כבר מתקיים מזה שנים דיון על המשמעויות המוסריות והמשפטיות האלה, בעיקר באקדמיה ובארגוני זכויות האדם, אך לא פעם הוא חודר גם לתקשורת המיינסטרים. בישראל, כמובן, אין כלום כי לא היה כלום. למעוניינים, הנה ניתוח מקיף של HRW  וכאן תוכלו למצוא רשימת מאמרים ומקורות שכינס "הקמפיין לעצירת רובוטים הורגים". את הנקודה הבסיסית, נראה לי, העביר ה-Onion בקטע הקלאסי שלו משנת 2011 (כצפוי, המציאות הדביקה את הסאטירה וכיום דנים ברצינות בהטלת אחריות מוסרית על רובוטים הורגים).

טכנולוגיה צבאית הפכה להיות תחום דינמי וסקסי, שסופח אליו יותר ויותר ישראלים בתעשיות הבטחוניות וחברות הסייבר. התקשורת כבר זיהתה את העניין הגדל בתחום הזה וכך יש כיום באתרי החדשות המרכזיים מדורים קבועים לטכנולוגיה צבאית, משל היה מדובר בחידושים האחרונים בעולם התמרוקים. הצבא עצמו ער לסקסאפיל של גאדג'טים מתוחכמים המונחים בידיהם של נערים, שכל ילדותם עברה עליהם במחיצת מכשירים כאלה. קצין בצה"ל מסביר כיצד רותמים את ההיפעמות הזאת למטרות צבאיות:

"השימוש בעולם הרובוטיקה והטכנולוגיה הוא משהו שבא ללוחמים הצעירים באופן טבעי. אנחנו מקפידים גם כאן לייצר להם כלי הפעלה אינטואיטיביים מאוד ביחס למה שהם גדלו איתם כילדים. הטכנולוגיה מאפשרת לנו בעצם להנגיש לכף ידם את מה שהם הורגלו אליו בשנות נערותם.. חיילים צמאים לדבר הזה, כמו שהיום כל אם יהודייה רוצה שילדיה יעשו אקזיט בהיי־טק ויפתחו את הסטארט־אפ הבא – המקבילה של זה בצה"ל היא הרובוטים. כל חייל שתינתן לו המערכת הרובוטית הבאה של צה"ל – הוא ילמד אותה בשקיקה ובעיניים בורקות."

הדברים האלה חושפים פן נסתר בתהליך הרובוטיזציה של צה"ל, שאינו אלא מקרה פרטי של תופעה תרבותית כלל-עולמית: פטישיזם טכנולוגי, היקסמות והפקת עונג ארוטי מיכולותיה המופלאות של הטכנולוגיה, תשוקה עזה ל"דבר הבא" שנעוצה רק בעצם היותו "הבא". טכנו-אופטימיסטים נוטים לזלזל בכוחה של התשוקה הטכנולוגית בשעה שהם מתמקדים ברציונליזציות שאנשים מעניקים לפיתוח העדכני ביותר של הגאדג'ט החם ביותר בשוק ("זה מאפשר לך להפעיל מזגן בהוראה מילולית בלבד!"; "זה מזמין פיצה בשבילך!"). סנגורי הטכנולוגיה הצבאית אינם שונים מהם; מאחורי מערך ההצדקות המשוכלל שלה – "עיבוד וניתוח של אלפי נתונים משדה הקרב בשבריר שניה", "חסינות מטעויות אנוש", "דיוק כירורגי" – ניצבת תשוקה גולמית (על פי רוב, זכרית) אל הגאדג'ט האחרון, אל הג'ויסטיק עם הכפתור הנוצץ והקליק הרך שעושה בום.

האנשים האלה מספרים לעצמם שהאדם שולט בטכנולוגיה ("תמיד יהיה גורם אנושי בלופ"!), כאילו כל ההסטוריה של המערב ב-300 השנים האחרונות לא מוכיחה ההיפך (שימו לב למערכת "פיגיון" שמעניקה לרובי סער פשוטים אוטונומיה מינימלית; כך זה מתחיל). האדם לא יכול "לשלוט" בטכנולוגיה יותר משהוא יכול לשלוט בקו החוף הפרקטלי של נורווגיה. הטכנולוגיה משנה כל הזמן את עצמה, את האדם, ואת משמעות המושג "לשלוט". הדינמיט הומצא כדי לפוצץ הרים וסכרים אך במהרה נרתם להרג בני אדם; הכימאים הראשונים מן הסתם לא צפו את גז הכלור וציקלון B; וטכנולוגיות המעקב וכריית המידע שנחשפו בפרשות סנודן וקיימברידג' אנליטיקה כבר מזמן אינן מבחינות בין טרוריסטים לסתם אזרחים. הדרך היחידה לשלוט בטכנולוגיה בעלת פוטנציאל קטלני היא לא לפתח אותה. כיוון שזאת אף פעם לא אופציה בעולם המודרני, צריך להניח, תמיד, שכל פיתוח טכנולוגי ישמש גם למטרות רשע. ההבדל בין פוליטיקה חכמה לפוליטיקה פקחית, בהקשר הזה, הוא שהפוליטיקה החכמה נמנעת מראש להיכנס לקופסה הטכנולוגית שהפוליטיקה הפקחית מתאמצת לנווט בתוכה. תנאי היסוד של האינטרקציה בין ישראל לפלסטינים זקוקים להגדרה מחודשת, שאינה קמה ונופלת על "היתרון הטכנולוגי".

המשמעות האסטרטגית של מיזעור מחיר המלחמה

הנה סיכום קצר של מהלך הדברים עד כה, אשר יוביל למסקנות הסופיות.

בצומת של תפיסת הביטחון הלאומי, תרבות השכול ותפיסת הסכסוך הישראלית (מה שאורי ש. כהן הכתיר בשם "הנוסח הביטחוני"), ניצב אתוס מרכזי: מן השכול וממחיר המלחמה הנוראי, יצמח השלום. האתוס הזה, לפחות בשני העשורים האחרונים, הפך למיתוס, וזאת בלי שום קשר לשאלות השגורות על עתיד השטחים וחלוקת הארץ. הוא מיתוס משום ששינויים דרמטיים בתחום הגידור והמיגון מצד אחד, וטכנולוגיות שליטה והרג בלתי מאוישות מצד שני, הורידו לרצפה, עד למינימום האפשרי, את "מחיר המלחמה". ההתפתחויות האלה ניזונות מכמה גורמים (עלייה בסף הרגישות הציבורית למות חיילים, שגשוגו של המגזר התעשייתי של "ביטחון המולדת", וגם טכנו-פטישיזם טהור), אבל משמעותן היסודית, עבור שאלת הבחירה במלחמה או בשלום, מעולם לא עלתה לבירור ציבורי.

זה באשר למחיר האנושי של המלחמה. תכופות גם מדברים על "המחיר הכלכלי" (ההפסדים למשק וכו'), אך זו כבר אחיזת עיניים: בכל סיבוב דמים של ישראל ה"הפסד" למשק מתקזז ברווחים נאים לתעשיות שמתפרנסות מהמשך העימות המזוין – מפעלי נשק, קבלני תשתית, בנקים, חברות סייבר וכד' – והתעשיות האלה מפרנסות עשרות אלפי בתי-אב בישראל. "המשק" הוא קונסטרוקט מופשט שאינו בן שיח בזירה הפוליטית; אין לו לא לובי ולא אינטרסים. לוּ הסבו העימותים האלימים בעזה ובלבנון הפסדים כבדים לגורמים המשמעותיים במשק, אלה שלוחשים על אוזניהם של מקבלי ההחלטות, היה אפשר לדבר על "המחיר הכלכלי" כשחקן פוליטי. כל עוד המחיר הזה מתפזר על ימי עבודה אבודים, פיצויים ממס רכוש וכדומה – הוא לא מזיז למי שצריך להזיז. עבור נתחים משמעותיים במשק הישראלי, השלום לא משתלם.

כשמחיר המלחמה כל כך זול, למה בעצם לבחור בשלום?

מן השאלה הקשה הזאת חומקים כולם. הימין, כדי לא להיראות כמי שאינו חפץ בשלום (בתנאיו הבלתי אפשריים). השמאל, כדי לא לשמוט את הקרקע מתחת רגליו שלו. אבל השאלה שרירה וקיימת ונדמה שכבר בהווה יש בכוחה להסביר את הירידה העקבית ברצון, בעניין, בתמיכה ובמגויסות של הציבור הישראלי לשלום. אחרי חיפוש עקשני במיוחד הצלחתי למצוא פסקה אחת במאמר אחד שמעזה לגעת בנושא הזה. כך כותבים יובל בוסתן ואלון לוין במאמר מלפני שנתיים בכתב העת המקוון "סיקור ממוקד":

"כניסתם של אמצעי לחימה אוטונומיים תציג שורה ארוכה של סוגיות חדשות עימן יצטרכו להתמודד במערכת הביטחון ובדרג המדיני. יכולת אוטונומית התקפית תעורר סוגיות של מוסר, הן בהיבט דרך הפעולה של האמצעים החדשים בסיטואציות מסוימות, והן בהיבט של צניחה בעלות המלחמה הכוללת למדינה, באופן חסר תקדים. אם יציאה למלחמה פירושה שליחה של אמצעים נשלטים מרחוק או אפילו אוטונומיים תוך צמצום מינימלי של כוחות אנושיים ויכולת הגנה מתקדמת על העורף, עלות המלחמה עשויה להפוך נמוכה משמעותית במונחי אובדן כוח אדם – גם לכוח התוקף וגם לעורף המוגן – עד שהמלחמה לא תהיה עוד מוצא אחרון לבעיות. המלחמה עשויה להפוך לדרך פעולה מפתה הרבה יותר, הן מבחינת הדרג המדיני והן מבחינת אזרחי המדינה."

זאת בדיוק הדילמה, בשפה מרוככת מאד. שכן לא רק שהמלחמה איננה מוצא אחרון, היא הפכה למוצא ראשון. זאת ועוד, הכותבים מציגים את הדילמה כסוג של מדע בדיוני, התלבטות תיאורטית בעתיד ערטילאי כלשהו, בעוד שהמציאות מוכיחה שכבר בהווה, ולמעשה מאז קריסת תהליך אוסלו, הדרג המדיני והצבאי בישראל פועלים, דה-פקטו, תחת ההנחה שמחיר הנצחת העימות, בין אם הוא מגיע כדי מלחמה ובין אם רק ל"עימות בעצימות נמוכה", נסבל בהחלט ועדיף על מחירו הלא ידוע של הסכם פיוס ושלום. כך אפשר להתעלם בהפגנתיות מכל איתות פייסני של הצד השני, כמו למשל הצעת ההודנה האחרונה של החמאס ("מלכודת ההודנה" בשפת התעמולה השגרתית כאן), שנפלה על אוזניים ערלות. ההצעה הועברה בשיאן של מהומות הגדר, כאשר הפלסטינים ספרו עשרות הרוגים ומאות פצועים. מנגד, בצד הישראלי לא היה אפילו פצוע אחד. למה, אם כן, לעשות הודנה? מאז 1997 העביר חמאס לישראל שש הצעות הודנה; אף אחת מהן לא זכתה להתייחסות פוליטית או דיון ציבורי.

למה לנו לעשות הודנה? למה לנו שלום? מה אנחנו מפסידים מהמשך המלחמה? לא נעים להודות, אבל לא הרבה. רמת החיים בישראל גבוהה, והציבור הרלוונטי-פוליטית (תמיד ישנם ציבורים חסרי רלוונטיות – העניים, המהגרים, הלא-יהודים) מצליח לשמור על מרחק נוח בינו לבין המציאות המדממת על הגבולות הקרובים-להחריד לביתו. זו התוצאה העיקרית של פרוייקט המיגון-גידור-רובוטיקה: מיזעור המחיר של המלחמה ובה בעת הפיכתו של העימות ללא יותר מריצוד דיגיטלי שגרתי על מסכי החדשות, מבזקון חולף בין דיווחי תנועה לבין רכילות מפלגתית. הבעיה העיקרית היא שהמוטבים של העסקה המפוקפקת הזאת – רוב רובו של הציבור הישראלי – עדיין שבויים במיתוס "מחיר המלחמה הנוראי שממנו יצמח השלום". בשעה שבניהם החיילים מוגנים היטב במגדלי שמירה מבוצרים, ברכבים משוריינים שדוהרים במחנות הפליטים, בשעה שבנותיהם מחסלות בשלט-רחוק מסתנני גדר, בשעה שהם עצמם מוגנים בגדרות וב"כיפת ברזל", הם נעטפים בתוגה, מדי יום זיכרון, וממשיכים לזמרר "כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות / אמרו הילדים האלה הלוואי לא ילכו אל הצבא", ו"מי שכאב, אבל הבין שהכאב אילם / הוא לא יניח שנשכח את ההולכים", ו"כל הרחוב יוצא, וזורק פרחים / כמה טוב שבא שלום". הדיסוננס הזה בין המציאות לחוויה המנטלית הוא דוגמה עוצרת נשימה של תודעה כוזבת, בקנה מידה לאומי.

אבל הקברניטים יודעים

בקרב מקבלי ההחלטות יש הבנה ברורה, וניצול מירבי, של הקשר בין ההגנה הכמעט-הרמטית שמספקות המערכות הטכנולוגיות ובין החופש להעדיף עימות אלים על פני פיוס. בשפה הפוליטית השגורה קוראים לקשר הזה "מרחב פעולה" או "מרחב תמרון". במהלך "צוק איתן" כתבתי את הדברים הבאים על היתרונות הלא-מדוברים של מערכת "כיפת ברזל":

"הלוגיקה תמיד אותה לוגיקה: מינימום חיכוך עם האויב, מקסימום שליטה והרג, והכי חשוב: "מרחב נשימה" או "מרחב תמרון" לפוליטיקאים. שימו לב כמה פעמים חזר הביטוי הזה בתקשורת כשדובר בשבחי "כיפת ברזל"; שימו לב גם שהמרחב המדובר אינו חל על היישובים הצמודים לגדר, עליהם "כיפת ברזל" איננה מסוגלת להגן [נכון ליולי 2014]…

ולשם מה דרושה הנשימה הנוספת? מה ישראל עושה בזמן התמרון ש"כיפת ברזל" מספקת לה? שוב, שאלות שאינן נשאלות. אף כי התשובה די ברורה: מסלימים את הסיבוב הנוכחי ומתכוננים לסיבוב הבא. כך יוצא, פרדקוסלית, שמערכת הגנתית לכאורה כמו "כיפת ברזל" הופכת לאביזר התקפי בארסנל הישראלי. הצלחתה הפנומנלית להוריד את רמת הנפגעים בעורף הישראלי כמעט לאפס מחקה ממשוואת הכוחות הפוליטית גורם אחד, רב עוצמה, שתמיד לחץ על הפוליטיקאים לסיים את עסקי הדמים שלהם במהירות האפשרית: מחאת הקורבנות בצד הישראלי וזעקת ההורים השכולים. מי שמכיר את הסטורית המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה ונגד השהייה ברצועת הביטחון יודע שמדובר בגורם משמעותי. ככל שהאבידות בצד הישראלי מתמעטות יותר מעימות לעימות, כך יש לדרג המדיני יותר "מרחב תמרון" להמשיך בלחימה ולזרוע הרס רב יותר בצד הפלסטיני. האבידות שם הרי לא יוציאו את הישראלים אל הרחוב."

לאור השינוי הזה, הצהרתו האחרונה של השר בנט, שהמליץ לאיראנים "לעשות ארבע אמהות ולצאת מסוריה", נשמעת חלולה במיוחד. לא רק צביעות היתה בה – הרי תנועה "תבוסתנית" כמו "ארבע אמהות" היתה זוכה לקיתון שופכין מבנט ורעיו בימינו. בעיקר היתה בה תודעה כוזבת: שום תנועת "ארבע אמהות" לא תקום בזמננו כי השכול צומצם, מוזער והופרט. החברה הישראלית כבר לא משלמת בעשרות ומאות חללים מדי שנה כדי לתחזק את חזיונות הגאון והעזוז הלאומי של מנהיגיה. תחת זאת יש טפטוף קל וחרישי של חללים בודדים, ונדמה שהוא משרת יפה את כל הצדדים (זולת המשפחות שנהרסו): המנהיגים יכולים להצביע עליו, לנפח בדמיוננו את "מחיר השכול הנורא" כעוד לבנה בחומה של צדקתנו; ומנגד, הציבור הרחב לא באמת חש שמדובר במחיר כה בלתי נסבל אשר יצדיק יציאה לרחובות בזעקה "עד כאן!". הסטטוס-קוו מתערסל בקהות חושים. דומה שימיה של המחאה האנטי-מלחמתית בישראל חלפו לבלי שוב.

באשר ל"כיפת ברזל", כדאי לשים לב לעמימות ההצהרות של בכירי מערכת הביטחון בדבר מטרותיה האסטרטגיות. הטיעון החוזר ונשנה, "הקלף המנצח", היה הגנה על חיי אזרחים בעורף. עם זה אי אפשר להתווכח, וגם לא עם הגנה על תשתיות לאומיות. רבים התפתו להאמין גם להכרזות שהפיתרון הטכנולוגי יאפשר לדרג המדיני "מרווח פעולה" כדי לגבש פתרונות של פיוס, אבל זאת כבר היתה רטוריקה חלולה לאור האידאולוגיה הסרבנית של ההנהגה הישראלית (שדחתה שוב ושוב את הצעות ההודנה של החמאס).

ואולם בד בבד אפשר היה להבין שיש גם מטרות אחרות. ראש מפא"ת במשרד הביטחון, תא"ל (מיל.) אופיר שוהם, הסביר בזמנו כי "אין לנו יומרה ליירט אלפי טילים אלא להרוויח זמן לצמצם את האיום ובינתיים הצבא עושה דברים אחרים." עוזי רובין – מאנשי המפתח בתכנית הטילים הישראלית, והאסטרטג חיים אסא, הסבירו כי "הגנה על אתרים חיוניים במלחמה תאפשר לצה"ל זמן לנהל מתקפה יעילה". שימו לב למעבר הכמעט בלתי-מורגש כאן מהגנה להתקפה. מה שהיה המטרה – הגנה – הופך לאמצעי להשגת מטרה אחרת – התקפה. ואכן, בעיצומו של "צוק איתן" ציין ראש פרוייקט "כיפת ברזל" במשרד הביטחון כי "המערכת כפי שהיא פועלת כרגע יכולה לספק לישראל מרווח פעולה לזמן ארוך."

מהגנה עברנו ל"מרווח נשימה" וממנו ל"מרווח פעולה לטווח ארוך", שפירושו הזדמנות לכתוש את עזה באופן יסודי יותר ("עופרת יצוקה" התמשך 23 ימים; "צוק איתן" התמשך כבר 51 ימים). בתוך כל הדיונים הסוערים בעד ונגד מערכת "כיפת ברזל" – יעילותה מול החלופות, עלותה, מגבלותיה בטווחים קצרים – שני נושאים נדחקו לקרן זווית. האחד – המניעים הכלכליים מאחורי הפרוייקט ("למנף את ההייטק הישראלי"), והשני – תפקודה האסטרטגי כ"רישיון להרוג", סם הרגעה ציבורי בשירות הנהגה שממאנת לשקול חלופות לא אלימות וכל מעייניה נתונים למיקסום חלון ההזדמנויות שבו אפשר להפציץ את עזה.

"כיפת ברזל" כאן היא רק המקרה הפרטי שמעיד על הכלל – פרוייקט המיגון-גידור-רובוטיקה והמהפכה הטכנולוגית הצבאית. הדיון סביב כל התמורות הדרמטיות האלה ספוג באופטימיות נאיבית, אם לא מתחסדת, כאילו לא למדנו דבר מניסיון היסטורי של מאות שנים על המפגש בין מלחמות, טכנולוגיה ופוליטיקה. כאילו טכנולוגיה היא תמיד רק "פיתרון" ולא מבוע של בעיות חדשות לחלוטין. השכלול הטכנולוגי לוחש מילות נוחם על אוזנינו, מסיר מעלינו אחריות. המפעיל הבודד חש מוסרי יותר, הוא מתלבט פחות, הוא מסור יותר למשימה. אבל בצד השני – נערמות הגופות.

כך, "הדיוק הכירורגי" לכאורה של המל"טים ההורגים שיחרר את הרסן בקרב צבאות המערב, תחת האשליה שהדיוק הזה פותר את הדילמות המוסריות (או לפחות פוטר את המפעיל האנושי מהן). כתוצאה מכך אושרו אלפי גיחות התקפיות (בפקיסטן, בתימן, בסוריה, בעזה) שמצידן דווקא העלו את מספר הנפגעים החפים מפשע. בארה"ב כבר יש מונח ייעודי לכך: Drones Blowback – האופן שבו נבנה ומתעצם הטרור האיסלאמי בגלל קורבנות השווא של מתקפות המל"טים האמריקאיות.

מה, לוותר על כל ההגנות?

מה אתה מציע? שנעקור עכשיו את גדר ההפרדה? שנאפסן את מערכת "כיפת ברזל"? שנחזיר סיורים מאוישים לתוך אזורי סכנה? שנזרוק את כל הטכנולוגיה הנהדרת הזאת לפח? ומי יילך לנחם את כל הקורבנות של היעדר ההגנה הזאת – אתה?

לא. זה גם לא מה שהצעתי בזמן "צוק איתן":

"הבעיה נעוצה במושגים שבהם ישראל מנסחת לעצמה את הסכסוך עם הפלסטינים. המושג הבסיסי הוא שליטה, וממנו נגזרות כל האסטרטגיות. הרעיון שחייבים לשלוט בפלסטינים, הן בגדה המערבית והן בעזה, כל הזמן ובכל תחומי החיים, אינו מרפה מן ההנהגה הישראלית ומחלחל עד לאחרון הפקידים במנהל האזרחי. כשזאת מסגרת ההתייחסות, נותרות על השולחן רק שאלות תועלתניות: האם מנגנון א' יעיל יותר או פחות ממנגנון ב' בשימור השליטה הישראלית?

אכן, אם השליטה בפלסטינים היא חזות הכל, חומת ההפרדה ו"כיפת ברזל" הם פתרונות מצוינים. שניהם מבטיחים מינימום פגיעות בנפש בצד הישראלי תוך כדי הענקת "מרחב תמרון" לדרג המדיני והצבאי, שמנצלים אותו להעמקת השליטה בפלסטינים. הנקודה העיוורת של ישראל בסיפור הזה הוא שדינמיקת השליטה והניהול הטכנולוגי של הסכסוך רק מעמיקים את האיבה ההדדית ואף את חוסר היכולת להבין את הצד השני…  כשיש לך רק פטיש ביד, כל בעיה נראית כמו מסמר. ההיבט המבהיל ביותר של דוקטרינת ה"שליטה בכל מחיר" הוא יכולת ההנצחה העצמית. הפתרונות שהיא מציעה יוצרים מציאות שמחייבת עוד ועוד פתרונות מסוג כזה.

כך פועל הגיון ההסלמה. הוא נראה בלתי נמנע מבפנים (גם אוגרים שרצים בלי הפסק על גלגל בכלוב חושבים, מן הסתם, שאם יפסיקו הם יספגו חבטות כאלה נוראיות שזה לא משתלם). מי שלכוד בו לא יכול לדמיין פתרון שאינו מנוסח במונחי העימות העכשוויים. הם יורים טילים? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא מערכת הגנה מטילים. הם חופרים מנהרות? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא הקמת יחידות צבאיות שמתמחות בלוחמת מנהרות [וכעת אפשר להוסיף: הם משגרים עפיפוני תבערה? ודאי שהפיתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא 'פיתרון טכנולוגי']. כל צעד נראה טבעי, כל מסקנה מתחייבת.

רק התוצאה הסופית, משום מה, מצטיירת כאבסורד מוחלט."

ישראל דחקה את עצמה לסמטה ללא מוצא. היא זאת ששולטת בפרמטרים המהותיים של הסכסוך – קרקעות, סחר כלכלי, תנועת בני אדם, גובה אש האלימות. היא זאת שגם קובעת שהסכסוך אינו פתיר, אלא לכל היותר בר-ניהול. היא זאת שלא נותנת אפילו סיכוי להודנה עם החמאס (כאילו מישהו יפריע לה להמשיך לתקוף בעזה במקרה שהחמאס יפר את תנאי ההסכם). והיא זאת שקובעת איך הוא ינוהל: יחסי שליטה מוחלטים בין אדונים למשרתים. במסגרת הצרה-להחריד הזאת, אכן נראה שלכל בעיה הפיתרון האידאלי, אם לא היחידי, הוא פיתרון טכנולוגי. מי שמערער על הקביעה הזאת מצטייר כמי שמקל ראש בחיי אדם. אבל אולי דווקא הערעור מבקש לשמור על חייהם של הרבה יותר בני אדם?

בנקודת הזמן הנוכחית, אמצעי המיגון הקיצוניים שנוקטת ישראל מצילים חיים. על כן אין הצדקה לבטל אותם. אבל יש את כל ההצדקה לעצור ולחשוב האם להמשיך ולשכלל אותם. האם האפשרות היחידה שיש לאוגר הרץ על הגלגל היא להגביר עוד ועוד את מהירותו, או שאולי הוא יכול להאט בהדרגה, עד שיגיע הרגע הבלתי נתפס שבו הוא פשוט יירד מן הגלגל? האם כדאי להשקיע את מירב מאמצינו, כספינו והיצירתיות האסטרטגית שלנו בעוד גאדג'ט טכנולוגי, נגד עפיפוני תבערה או נגד הפטנט הבא של החמאס, או שמא יש דרך מילוט מן הסמטה ללא מוצא הזאת, דרך שונה לחלוטין?

שום מכשיר אופטי משוכלל לא יצליח לראות את הדרך האחרת. הנתיב שלה אינו מוכר למהנדסים של רפא"ל ואלביט. למרבה הצער, שנים של תעמולה דורסנית מחקה את הדרך הזאת כמעט לחלוטין גם מתודעתו של הציבור הישראלי. מה שמחזיר אותנו לשאלה הקשה: אם מחיר המלחמה כה זול, מדוע לבחור בשלום?

המחיר שנותר: בידוד בינלאומי

הציבור הישראלי לא יבחר בשלום מתוך דאגה לפלסטינים. זאת אמת שידועה היטב לרוחב הקשת הפוליטית, גם אם בשמאל מכחישים אותה לפרקים. הישראלים לא יפקפקו בפרדיגמת השליטה המוחלטת בחייהם של הפלסטינים כל עוד לא ירגישו, על בשרם, את מחירה. אבל ישראל השכילה לעצב לעצמה מציאות שבה מחיר השליטה נסבל, ועבור נתחים לא מעטים בחברה – אפילו רצוי. בכך, למעשה, נשמטה הקרקע מתחת לאקטיביזם של השמאל. הוא יכול להוקיע מן הבוקר ועד הערב את העוולות הנוראיות שישראל מחוללת בשטחים, אבל אין לו מנופי שכנוע שיגעו במה שבאמת קרוב לליבם ולכיסם של הישראלים. וכך, משעה שהזירה הפוליטית המקומית עוקרה מכל פוטנציאל של שינוי אמיתי, משהפכה לזירת הבלים והסחות דעת, אין מנוס מפנייה לזירה הבינלאומית.

אסטרטגית החרם, אם כן, מצטיירת יותר כבחירה מאונס מאשר מרצון. היא משקפת לא רק ייאוש, אלא גם הכרה מפוכחת בהישג הטקטי המרשים של המשטר הישראלי: הוא הצליח לחמוק הן ממחיר השלום והן ממחיר המלחמה. החרם הוא הדרך האחרונה לעורר את הישראלים לכך שאת מחיר המלחמה שנחסך מהם משלמים, בריבית דריבית, שכניהם מעבר לגדר.

ישראל נמצאת בתהליך הדרגתי ועקבי של דה-לגיטימציה בינלאומית. מצעד האמנים והספורטאים שמבטלים את ביקוריהם בארץ רק יגבר ויילך. ההנהגה משדרת פאניקה, וכדרכה, מתמודדת עם הבעיה בדרך היחידה שהיא מכירה: לשפוך מאות מיליוני שקלים על פתרונות טכנולוגיים – מאבקי הסברה ברשתות החברתיות ובתקשורת, שמייצרים הרבה קצף על פני המים ומחמיצים לגמרי את זרמי המעמקים. אומנם אין שום ערובה שהחרם יעבוד, שלא ייצור תגובת-נגד קשה יותר אשר תוטל שוב, כמו "תג מחיר", על גבם של הפלסטינים. מצד שני, די ברור שישיבה בחיבוק ידיים רק מזרזת את הקץ המר. ואכן, הקץ יהיה מר, וכל כמה שהחיים עדיין יחסית נוחים, אין ישראלי שאינו יודע בתוך תוכו שכולנו חיים על זמן שאול. שהשיחוק המדהים הזה – ללכת עם כיבוש ולהרגיש בלי – לא יימשך לנצח. ושאחריתו תהיה בדם ואש ותמרות עשן.

ישראלים שעדיין חפצים בשינוי מדינתם מן היסוד, בביטול משטר ההפרדה האתני שבין הירדן לים, חייבים להתייצב ביושר מול השאלות הקשות. למשל:

– האם רע לנו כל כך במצב של עימות נצחי עם שכנינו?
– האם אנחנו מוכנים לוותר על השליטה המוחלטת בחיי הפלסטינים?
– האם היינו מוכנים לחדול ממאבק נגד השליטה הזאת, לו היינו במקומם?
– האם אנחנו מוכנים לסמוך על הסדרים דו-צדדיים בהסכמה באותה מידה שאנו סומכים על טכנולוגיה חד-צדדית?
– האם נפקיד את עיצוב גורלנו בידי מדינאים או בידי מהנדסים?
– מה צריך לקרות, ואיזה מחיר עלינו לשלם, כדי לוותר על השליטה המוחלטת בחיי הפלסטינים?
– האם נשתתף בתהליך באופן אקטיבי או שנעדיף להיעטף בבועה לא-נגועה של אדישות?

Ossified 2017", Laurie Lipton"

כל מאבק פוליטי הוא חיבור של ידיעה ורצייה, הכרת המציאות והדחף לשנותה. המכשול העיקרי בפני הכרת המציאות הפוליטית הוא מסך התעמולה והמיתוסים. "מחיר המלחמה" הוא מיתוס כזה, שריד מאובן מתקופה אחרת, מעידן המלחמות הגדולות, שאחיזתו בנפשם של הישראלים עדיין איתנה, והוא מונע מהם להודות בכך שבסך הכל, החיים מעל הכיבוש (להבדיל מתחתיו) אינם נוראים כל כך. התנערות מן המיתוס הזה תציב מולם מראה טורדת שלווה, שבה משתקף דיוקנה של אומה, אשר צומחת ומשגשגת על חורבנה של אומה אחרת, תוך שהיא מסממת את עצמה בשירי אובדן וצער נוגים.

3 במאי 2018 / עידן לנדו

מחוץ לקצב

כמו שדמוקרטיה זקוקה לקצת אנרכיה, כמו שארון בגדים מסודר זקוק לכמה חולצות זרוקות על הרצפה, כמו שטקס מהוגן מדי זקוק לכמה הערות בטעם רע, כך גם שירים זקוקים למשקלים לא סימטריים ולא מאוזנים.

שירים זקוקים למשקל לא סימטרי כי סימטריה עקבית מדי, סימטריה עד חורמה, חורצת שעמום בנשמה. לא טוב לשירים ולא טוב לנשמות לצעוד תדיר בקצב מרובע, אחת שתיים שלוש ארבע. לא טוב לצעוד בלי למעוד מפעם לפעם. וגם את תשוקת החרוז המהיר צריך לפעמים להותיר ב___.

השירים שליקטתי כאן כתובים במשקלים לא סימטריים – 5/4 או 7/4 או וריאציות עליהם. האוזן המורגלת במשקלים הסימטריים של רוב שירי הרוק והפופ (וגם במקצב המשולש הנפוץ, 3/4) מזהה מיד שמשהו "לא בסדר" בהם עוד לפני שהיא יודעת מה. החוויה השכיחה היא שהניסיונות הראשונים שלך להצטרף לפזמון בנקודה הנכונה עולים על שרטון שוב ושוב. אתה מפספס, כי אתה לפות בצבת המרובע.

האסימטריה פותחת את האוזן ואת הדמיון לאפשרויות חדשות. שירים במשקלים לא סימטריים ניחנים ביופי עיקש משלהם, כמו פנים לא סימטריים. העוגן הקצבי (ה-onbeat) לא נמצא במקום שאתה מצפה לו. כמו בפנים הלא סימטריים, אתה חייב למצוא את דרכך מנקודות פתיחה לא שגרתיות. בשיר הזה תתחיל מן העפעף השמאלי ותרד לתנוך הימני. קח סיבוב מאריך דרך גשר האף. למה? ככה.

צריך יותר מהאזנה אחת. לא כללתי כאן שניים מהקטעים האסימטריים הכי מוכרים – Take Five של דייב ברובק (5/4) ו-Money של פינק פלויד (7/4). אליהם התרגלנו כבר. כמובן שהקפדתי שיהיו בדיוק 7 שירים.

* * *

 

 

 

 

 

 

3 באפריל 2018 / עידן לנדו

על הפנטזיה של האלימות לפגוש התנגדות בלתי-אלימה (פוסט אורח)

"צעדת השיבה" אל גדר המערכת בעזה והתגובה הקטלנית של צה"ל למפגינים בלתי חמושים העלתה שוב את שאלת ההתנגדות הבלתי-אלימה לכיבוש. במסגרת השיח הפוליטי הישראלי מדובר בתופעה ביזארית: בני העם הכובש ממליצים על דרכי פעולה כאלה או אחרות לבני העם הנכבש כיצד להשתחרר מאחיזתם. מכאן ואילך הדיון נעשה עוד יותר תלוש, שכן רוב המשתתפים בו כלל אינם ערים להסטורית המאבק הפלסטיני ולאופיים של מאבקים אנטי קולוניאליים אחרים. על כך המאמר של ניב גורדון שלפניכם. אני ממליץ לקרוא בצמוד אליו את המאמר "גנדי, אייכה" של מקס אג'ל, שפורסם ב"מטעם" [עידן לנדו].

* * *

מאת ניב גורדון

במשך עשרות שנים הציונים האשימו את הפלסטינים בפרוייקט הקולוניאלי המתמשך של ישראל. "לו רק היה לפלסטינים מהטמה גנדי", הרבה ישראלים ליברלים טענו, "הכיבוש היה מגיע לקיצו".

אבל מי שרוצה באמת למצוא מהטמה גנדים פלסטינים יכול היה פשוט להתבונן בתמונות של המפגינים בליל יום שישי בערוצי החדשות. קרוב ל-30 אלף פלסטינים הצטרפו ל"צעדת השיבה" הבלתי אלימה, שהתכוונה להקים כמה מחנות אוהלים במרחק של מאות מטרים מן הגדר הצבאית המקיפה את רצועת עזה. מטרתם היתה למחות נגד כליאתם בבית הסוהר הפתוח הגדול בעולם, וגם נגד ההפקעה המסיבית של אדמת אבותיהם – ככלות הכל, כ-70% מאוכלוסיית עזה הם פליטי 1948 שמשפחותיהם החזיקו בקרקעות היכן שלימים קמה ישראל.

ממש באותה שעה שתושבי עזה צעדו לעבר הגדר הצבאית, ישבתי עם בני משפחתי בסדר פסח וקראנו את ההגדה, זו שמורה לנו כי "בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כלומר, בזמן שהחיילים ירו אש חיה במפגינים שקטים, התבקשו הוריהם של אותם חיילים לדמיין איך זה יהיה לחיות בעזה ומה יהיה נחוץ כדי להשתחרר משבי כזה. וכשמשפחתי המשיכה לשיר "לא יעבדו עוד בפרך, שלח את עמי", דיווחו אתרי החדשות שמספר ההרוגים הפלסטינים הגיע ל-17, ומאות נפצעו.

 

”על כן התבססה תגובת הממשל על העקרון לפיו סגירת חנויות והפגנת תלמידים דינן כדין הפרת הסדר הציבורי – ובהתאם לכך הוטל עוצר על כל עיר או איזור ביהודה ובשומרון בהם נערכו פעולות אלה.“ ("מעריב", נובמבר 1968)

 

ההאשמה שהפלסטינים חולקים באחריות לשעבודם ונישולם בידי ישראל משום שלא השכילו לאמץ דרכי התנגדות בלתי אלימות מתכחשת לפער העצום ביחסי הכוחות בין השולט לנשלט, אבל יותר מכך, עיוורת לחלוטין להסטוריה הפוליטית של מאבקים אנטי קולוניאליים, ובמיוחד המאבק הפלסטיני עצמו. היא מתעלמת לגמרי מן העובדה שהפרוייקט הקולוניאלי של ישראל התקיים ועודו מתקיים על בסיס אלימות שוחקת, ארוכת-טווח ורחבת-היקף. בניגוד למה שאולי מצטייר בתקשורת המערבית, הפלסטינים פיתחו מסורת עקבית וברורה של התנגדות בלתי אלימה. יתירה מכך, הדרישה לאמץ אידאולוגיה בלתי אלימה מוחקת לחלוטין את ההסטוריה של מאבקי שחרור לאומיים אחרים: מאלג'יר, דרך וייטנאם ועד לדרום אפריקה.

צעדת השיבה הבלתי אלימה של יום שישי והתגובה הישראלית אליה אינן חריגות על רקע ההסטוריה הארוכה של ההתנגדות הפלסטינית. המצעד תוזמן ליום האדמה, שמציין את אותו יום טראגי ב-1976 שבו כוחות ביטחון ישראליים הגיבו לשביתה כללית ומחאה המונית שאורגנו בידי האזרחים הפלסטינים של ישראל, אשר אדמותיהם הופקעו. באותה מחאה לא אלימה נהרגו שישה מפגינים ועוד מאה נפצעו בידי הצבא הישראלי.

בגדה המערבית וברצועת עזה הדברים תמיד היו גרועים הרבה יותר, כיוון שכל צורות המחאה הבלתי אלימה של הפלסטינים נאסרו מיד לאחר מלחמת ששת הימים. מפגשים פוליטיים, הנפת דגלים או סמלים לאומיים אחרים, פרסום והפצה של מאמרים או תמונות בעלי קונוטציות פוליטיות, ואפילו שירה או האזנה לשירים לאומניים – למותר לציין שגם ארגון שביתות והפגנות – היו בלתי חוקיים עד 1993 (וחלקם עדיין בלתי חוקיים בשטח C). כל ניסיון מחאה באחד מן הערוצים האלה נתקל בהכרח בתגובה אלימה.

שלושה חודשים בלבד לאחר מלחמת ששת הימים, הפלסטינים הצליחו לארגן שביתה כללית בבתי הספר בגדה המערבית: מורים סרבו להגיע לעבודה, הילדים יצאו לרחובות להפגין נגד הכיבוש, ובעלי חנויות רבים לא פתחו את עסקיהם. בתגובה לצעדים האלה של אי-ציות אזרחי, ישראל אכפה מדיניות משטרתית קשוחה: עוצר לילי, הגבלות על תנועה, ניתוק קווי טלפון, מעצר של מנהיגים, והתנכלות גוברת והולכת לאוכלוסיה. במובנים רבים, זה הפך לקוד הפעולה הישראלי כנגד המשך ההתנגדות הפלסטינית הבלתי אלימה.

"דבר", 5.2.1969

למעשה, יש מעין אמנזיה חברתית עמוקה ביחס לתגובה הישראלית לטקטיקות נוסח גנדי. כשהפלסטינים נקטו בשביתות מסחר בגדה המערבית, הממשל הצבאי סגר עשרות בתי עסק "עד להודעה חדשה". כשהם ניסו לשחזר את שביתת התחבורה של מרטין לותר קינג, כוחות הביטחון שיתקו לחלוטין את צי האוטובוסים המקומי. יותר מכך: במהלך האינתיפאדה הראשונה הפלסטינים נקטו באסטרטגיות אי-ציות אזרחי המוניות, כמו שביתות מסחר, החרמת תוצרת ישראל, מרי מסים ומחאות יומיומיות נגד כוחות הכיבוש. ישראל הגיבה בהטלת עוצר, הגבלת חופש התנועה ומעצרים המוניים (אלה רק אחדים מן הצעדים האלימים שננקטו). בין השנים 1987-1994, למשל, השב"כ חקר יותר מ-23 אלף פלסטינים – אחד מכל מאה תושבים שחיים בגדה המערבית ובעזה. כיום אנו יודעים שרבים מהם עונו.

"מעריב", 13.11.1968.

לפיכך, הטרגדיה של טבח פסח בעזה היא עוד אירוע ברצף הסטורי של התנגדות בלתי אלימה שנתקלה בדיכוי ובתגובה אלימה מצד ישראל.

דמו לעצמכם לרגע מה זה אומר לחיות בכלא פתוח, שנה אחר שנה. בואו נדמיין שאנחנו האסירים ושבכוחו של הסוהר להחליט איזה אוכל נאכל, מתי יהיה לנו חשמל, מתי נוכל לקבל טיפול רפואי מיוחד והאם יהיו לנו מספיק מים לשתות. בואו נדמיין גם שבכל פעם שאנו מתקרבים לגדר, אנחנו הופכים למטרות ירי של השומרים. איזה צורות של התנגדות לא אלימה נותרו לנו? האם הייתם מתקרבים בשלווה לא מאיימת לגדר? אלפי פלסטינים עשו זאת באומץ, ורבים שילמו את המחיר הקשה מכל.

עזה היא אומנם ייחודית במובנים רבים, אבל עמים ילידים מצאו את עצמם במהלך ההסטוריה במצבים דומים. האו"ם הכיר בכך כשאישר את "הלגיטימיות של מאבק העמים לשחרור משלטון זר וקולוניאלי ומשעבוד חיצוני, בכל האמצעים הקיימים, לרבות מאבק חמוש". גנדי עצמו חשב שבנסיבות מסויימות אלימות היא בחירה אסטרטגית הולמת. "אני אומנם מאמין", הוא כתב, "שכאשר הברירה היחידה היא בין פחדנות לאלימות, יש לבחור באלימות… לכן אני גם תומך באימוני נשק לאלה שמאמינים בדרך האלימות. הייתי מעדיף לראות את הודו עושה שימוש בנשק להגן על כבודה מאשר נהפכת, במורך לב, לצופה חסר ישע בחילול כבודה שלה".

אפשר אולי לייחל לתרחיש אחר – ואני בלי ספק מייחל לו – אבל האמת היא שאף פרוייקט קולוניאלי לא בא לקיצו מבלי שהנשלטים פעלו באלימות נגד מדכאיהם. לבקש שחרור או אפילו לדרוש אותו בזעם אף פעם לא עשו את העבודה.

האירוניה היא שזהו גם אחד מן הלקחים החשובים של סדר פסח. סיפור יציאת מצרים מתאר בפנינו כיצד משה פונה אל פרעה כמה פעמים בבקשה שישחרר את בני ישראל מן העבדות. אך פרעה, שוב ושוב, מסרב. רק לאחר שניתכה על המצרים אלימות מחרידה שולחו בני ישראל לחופשי.

כמובן שאף אחד מאיתנו אינו מייחל לכך. אבל כשבוחנים את תגובתה של ישראל לצעדה הפלסטינית הבלתי אלימה, מתברר שחובתנו הדחופה היא להפוך על ראשה את השאלה הציונית, וזאת בכדי למנוע שפך דם נוסף בעתיד. במקום לשאול מתי הפלסטינים יעמידו מתוכם מהטמה גנדי, עלינו לשאול מתי ישראל תעמיד מתוכה מנהיג שאינו תומך בשעבוד הפלסטינים באמצעות אלימות קטלנית? במלים אחרות, מתי ישראל תתנער סוף סוף מן האתוס הפרעוני ותבין שלפלסטינים יש זכות לחופש.

[המאמר הופיע לראשונה באל-ג'זירה באנגלית; תרגום – עידן לנדו]

24 בפברואר 2018 / עידן לנדו

הברבריות החדשה

הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה.

המדמנה של הכיבוש פושטת ולובשת צורה. היא כל כך הרבה שנים כאן, אנחנו כל כך הרבה שנים בתוכה, שקשה לראות את השינויים. צריך להתרחק קצת, עד כמה שאפשר; זרועותיה הצמיגיות לופתות אותך ואינן מרפות. לפעמים מדברים על שגרה, לפעמים על התלקחות. יש גלי אלימות, יש רגיעה.

במה אנחנו עכשיו?

הישראלים כבר אינם רואים דבר. אפשר לומר שהתחרשו והתעוורו כמעט לגמרי. מין חשך חושי נרכש, מופנם, מוטמע. מי שנאבק כן להראות וכן להשמיע נתקל בחומה גבוהה של אי-ידיעה נחושה.

יש גל גואה של אכזריות. הכיבוש לובש כעת צורה ברוטלית יותר. רק קצת יותר. כל פעם קצת יותר. באמת שקשה לראות את ההבדל מיום ליום. אבל לפני 20 או 30 שנה, דברים שחולפים ביעף בימינו היו מזעזעים את המדינה.

ביריחו היה השבוע לינץ'. כוח של צה"ל נכנס לעיר בשעת לילה לעצור מבוקשים. יאסין אסראדיח (בן 36) נתקל בחיילים, ואיים עליהם במוט ברזל. החל מרדף אחריו, בסופו הוא נלכד. המצלמות תיעדו את החיילים מפליאים בו את מכותיהם על הקרקע. אסראדיח לא היה מבוקש ולא היווה איום בשעה ששכב כך, מקופל, תחת בעיטות ומכות רובים. הצבא, כדרכו, הסתבך בשרשרת שקרים עד שהתחוורה האמת: אסראדיח מת מאיבוד דם בשל ירי של צה"ל. בדיקת חובשת בשטח, לאחר לכידתו, העלתה שמצבו "תקין". כך נותר, אזוק ומדמם, עד שמת. הגז המדמיע ומכות הרצח היו בגדר בונוס.

יריחו נמצאת בשטח A. לכאורה – תחת אחריות פלסטינית מלאה, כולל אחריות בטחונית. בפועל, צה"ל פולש לשטחי A כאוות נפשו. אין רשויות חוק מעליו; אין מי שיקבע לו איך עוצרים אדם, איך מביאים אותו לתא מעצר, ואיך מוודאים שהוא יגיע לשם בחתיכה אחת.

צה"ל פועל בשטחים ללא רסן; החיילים יודעים היטב שאם הגדרת המשימה היא "לכידת מבוקשים" – הכל מותר. לפני מספר שבועות יצא צה"ל למסע נקם ברוטלי בשומרון בעקבות הרצח של רזיאל בן שבח. הזכרתי אותו בפוסט הקודם שלי אבל רק בימים האחרונים התגלתה האכזריות במלואה.

ב-17 בינואר כיתר הצבא ארבעה בתים של משפחת ג'ראר בשכונת ואדי בורקין בג'נין. לאחר חילופי אש עם תושבים באזור, עלו דחפורים על ארבעת הבתים. החשוד ברצח רזיאל שבח לא נמצא באף אחד מן הבתים האלה, אבל זה לא הפריע לכוחות, שכנראה הגיעו במטרה אחת: לנקום. על אחד מן הבתים עלה הדחפור בעוד בני המשפחה בתוכו; ההורים וארבעת הילדים, בגילאים 7 עד 20, הצטופפו בחדר אחד כששמעו את קריסת הקירות. אם המשפחה, נסים ג'ראר, העידה ל"בצלם":

"הרגשנו את הרעידות באדמה ושמענו רעשים שנגרמו מנפילת חלקים מהבית. נכנסנו למטבח ועמדנו שם במטבח מבולבלים ומפוחדים והילדים שלנו בכו מרוב פחד. הרעש של הריסת הבית התגבר. החלטנו להסתכן ולצאת מהצד המזרחי של הבית לביתו של אחיו של בעלי, וליד ג'ראר, שנמצא במרחק של כ-25-20 מטרים מהבית שלנו. ידענו שנמות מתחת להריסות אם נישאר בתוך הבית אבל גם פחדנו שהחיילים יירו בנו ברגע שנצא מהבית."

לא רק דחפורים השתתפו במסע ההרס הזה; גם טיל נורה ממסוק לאחד הבתים. הנה הברוטליזציה האטית, הבלתי-מורגשת, של הכיבוש. אמצעים שהיו בשימוש פעם רק נגד "מפקדות חמאס" בעזה נכנסו לשימוש נגד משפחות של מבוקשים בגדה.

16 נפשות נותרו ללא קורת גג באותו לילה. רוצחו של רזיאל שבח לא נתפס.

היה גם פרק שני. לאחר שבועיים פלש כוח צה"ל, שוב באישון ליל, לעיירה בורקין. ללא התראה מוקדמת, פוצצו חיילים את דלת ביתם של מברוכ ואינאס ג'ראר, ושני ילדיו של מברוכ, בני 5 ו-9. החיילים עלו לקומה שנייה, וגם שם פוצצו דלת כניסה. מן הדלת זינק כלב תקיפה צה"לי על מברוכ ונעץ את שיניו בכתפו השמאלית. זה נשמע כמו אירוע טראומטי, וזה מה שהוא היה.

הנה עדותה של אינאס:

"התחננתי בפניהם שיצילו את בעלי מהכלב, אבל הם לא עשו כלום ורק עמדו שם. אמרתי לחייל שאף אחד לא יוצא מהבית ושאם הוא רוצה הוא יכול לירות בי. אלה היו רגעים מאוד מבהילים עבורי. חזרתי מהר לחדר השינה, הכלב עדיין אחז בכתפו של בעלי והילדים התחבאו מאחורי המיטה. ניסיתי שוב למשוך את בעלי והצלחתי לגרור אותו לכניסה, למקום שבו עמדו החיילים. הכלב לא הרפה ממנו. שוב צעקתי לחיילים שייקחו את הכלב, אבל אחד מהם אמר לי רק: "תביאי את אחמד ג'ראר, ואז אנחנו נעזור לך ונחלץ את בעלך מידי הכלב"… בשלב הזה הילדים השתינו במכנסיים. הם לא היו מסוגלים לעמוד על הרגליים מרוב פחד."

אינאס ניסתה לגרש את הכלב ללא הצלחה. גם החיילים לא הצליחו לשחרר את לפיתתו במברוכ. כרבע שעה הוא אחז בו – מברוק מדמם, הילדים בוכים באימה, אינאס מתפלצת. החיילים קרעו את בגדיו, כדי לשחרר את הכלב. מברוכ הפצוע והמדמם נאזק ונלקח לבית מעצר (!). רק לאחר 3 שעות הובא לבית חולים.

פציעתו של מברוכ ג'ראר מכלב התקיפה הצה"לי.

אינאס ומברוכ ג'ראר לא מכירים את המבוקש אחמד ג'ראר. מישהו בצבא עשה טעות איומה. למחרת המעצר הגיעו חוקרים למיטתו של מברוכ ושאלו אותו על אביו של המבוקש, שנהרג בשנת 2002. אחרי שבוע הוסרו אזיקיו, והוא שוחרר ללא חשדות. רק עם צלקות עמוקות.

היה גם פרק שלישי באותו לילה. שוב כלבי תקיפה, בכפר אל-כפיר שליד ג'נין, ב-4 לפנות בוקר, בביתם של סמאהר ונור א־דין עוואד וארבעת ילדיהם הקטנים. הפעם הכלב קפץ על האשה, סמאהר, בזמן שהחזיקה תינוק בן שנתיים. התינוק נפל. הכלב נשך אותה בחזה. החיילים הסתכלו. מה הקשר של הזוג עוואד למשפחת ג'ראר? אין קשר. למעט שבמרחק 150 מטרים מביתם, מתגוררים בני ג'ראר נוספים. בהמשך הלילה עצר הצבא שניים מהם, ומאוחר יותר שחרר גם אותם. אף אחד לא חולם להתנצל או לפצות את סמאהר ונור א-דין על הפציעה מתקיפת הכלב, או ההלם שחוו בהתפרצות האלימה לביתם באמצע הלילה.

היה גם פרק רביעי. צה"ל חזר כעבור 5 ימים לבית של אינאס ג'ראר בכפר בורקין, בזמן שמברוכ היה מאושפז. שוב פלישה אלימה באישון לילה, הילדים מבועתים. בבית אין כל גבר. חיילת שנלוותה לחיילים ביצעה חיפוש על אינאס ועל אמו הקשישה של מברוכ. החיפוש התבצע בעירום מלא – השפלה קשה וחריגה לנשים פלסטיניות.

מסע הנקם השיג את מטרתו: שרשרת של גברים ונשים פצועים, מושפלים, ילדים מוכי טראומה, בתים הרוסים. רוצחו של רזיאל שבח לא נלכד (זה קרה שבועיים מאוחר יותר, בכפר יאמון), אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכם: המטרה לא היתה ללכוד את הרוצח או לעשות צדק. המטרה היא להטיל אימה על פלסטינים, עם או בלי קשר לרוצח; אימה כללית, קולקטיבית, בלתי מובחנת, שמתגלמת במלתעות כלבי זאב, רימוני הלם או נהמות דחפורים. ואנא מכם, אל תשאלו "בשביל מה להטיל אימה". שקענו עמוק מדי במדמנה בשביל לשאול שאלות פשוטות.

* * *

קפיצה קטנה לעזה. הנושא הוא עדיין הברבריות החדשה. איברהים אבו-ת'ורייה (בן 29) היה דמות מוכרת בהפגנות יום שישי מול גדר המערכת. הוא לא חשש להתקרב אליה; שלוש פעמים כבר צה"ל פצע אותו. בפעם האחרונה, ב"עופרת יצוקה", טיל של צה"ל קטע את שתי רגליו. ב-15 בדצמבר הגיע שוב עם כיסא הגלגלים שלו ליד מחסום נחל עוז. החיילים כבר הכירו אותו, אבל באותו יום החליט מי שהחליט שמספיק זה מספיק: ירה לאיברהים כדור בראש והרג אותו. צה"ל התנער מאחריות, נפתחה חקירת מצ"ח; תשכחו ממנה, היא לא תופיע שוב על הבמה. אפילו מתאם הפעולות בשטחים, שהגדיר את הטענה כי צה"ל הרג את אבו-ת'ורייה "חרושת שמועות, הגזמות ומסכת שקרים", לא יכול להעלות על דעתו איזה פלסטיני שפוי יתקרב עם נשק חם לגדר המערכת – ואז יירה בראשו של מפגין לצידו.

איברהים אבו-ת'ורייה.

חייהם של תושבי עזה אינם שווים אגורה שחוקה בעיניים הישראליות. לכן השימוש הפזרני באש חיה. עומדים חיילים מוגנים באפודים, חמושים מכף רגל ועד ראש, לפעמים מבוצרים במגדלי שמירה; ומולם צעירים זועמים, מיואשים, חשופי חזה ופגיעים להחריד.

והחיילים הורגים. הנה תשובה טובה למתייפיפים בצד הישראלי שדורשים מן הפלסטינים לאמץ התנגדות בלתי אלימה. ספרו את זה לחיילים שהורגים אדם קטוע רגליים.

באותו יום זעם נהרגו עוד שני פלסטינים. מאז הכרזת ירושלים של טראמפ, הרג צה"ל בשטחים ובעזה 20 פלסטינים ופצע כ-5,000 – מספר גבוה מאד לתקופה בת חודשיים. כמעט כל ההרוגים היו מפגינים מעבר לגדר המערכת בעזה. צריך לומר בבירור שירי קטלני ומכוון לאנשים בלתי חמושים שאינם מסכנים אותך הוא רצח לכל דבר.

* * *

המצור הימי על עזה גובה מחיר משלו. מעבר לחורבן הגמור של ענף הדייג – מגבלת ששה מיילים מחד, הזרמת השפכים לים מאידך – חיל הים תוקף בקביעות סירות דיג של תושבי הרצועה. במהלך שנת 2017 רצח חיל הים שני דייגים בירי על סירותיהם ופצע 21 דייגים. 39 דייגים נעצרו לחקירה, 3 סירות דיג נהרסו כליל, 6 נהרסו חלקית, ו-13 הוחרמו. חיל הים גם החרים עשרות טונות של ציוד דיג ורשתות – ענישה אכזרית כלפי דייגים שהרעב לבדו דוחף אותם להסתכן ולחפש דגה הרחק מן החוף.

[יום לאחר העלאת הפוסט: חיל הים הוציא להורג עוד דייג עזתי].

למותר לציין שכל ההרוגים והנפגעים מן המצור הימי לא היו מעורבים בשום פעילות טרור נגד ישראל. המצור הימי הורג ומרעיב – זאת תכליתו. הטלת האימה הפכה מתוצר לוואי לעיקר העיקרים.

סירת דיג אחרי תקיפה של חיל הים הישראלי, נמל עזה.

* * *

את תוצאותיו של המצור היבשתי על רצועת עזה קשה לאמוד. אבל אפשר להתרכז בהיבט מצומצם, סדיסטי במיוחד שלו: מניעת אישורי יציאה לטיפול רפואי בישראל. בשנת 2017 מתו 54 תושבי עזה שבקשתם לצאת מן הרצועה לצורך טיפול רפואי סורבה או עוכבה.

אני אגיד את זה שוב: בכל שבוע ישראל הורגת בממוצע עזתי אחד באמצעי ביורוקרטי פשוט – מניעת אישור יציאה לטיפול רפואי.

שנה זו גם סימנה שיא שלילי בשיעור הבקשות שנענו בחיוב: רק 54%. לשם השוואה, ב-2012 88% מהבקשות לטיפול רפואי נענו בחיוב, ומאז השיעור ירד בהתמדה. מנתוני ארגון הבריאות העולמי עולה עוד שפלסטינים מעזה החמיצו 11,000 תורים רפואיים בשל דחיית בקשות מצד הרשויות הישראליות.

הנה עוד פן בלתי מדובר של הברבריות החדשה – כיווץ מתמשך של התחום המצומצם ממילא שמכונה "מקרים הומניטריים חריגים". נכון לעכשיו, סכנת מוות ברורה ומיידית מסיבה רפואית איננה עילה הומניטרית מספקת ליציאה מן הרצועה. כל זאת דווקא בשעה שרצועת עזה נקלעת למשבר ההומניטרי החמור ביותר בתולדותיה. בהקשר זה ראוי לציין שישראל הקשיחה לאחרונה את תנאי היציאה לחו"ל של תושבי עזה (דרך גשר אלנבי): עליהם לחתום על התחייבות שלא לחזור לעזה במשך שנה. מגבלות שרירותיות אלה ואחרות זוכות לגיבוי מוחלט של מערכת המשפט הישראלית, שמאז ההתנתקות מתנערת מכל מחויבות לתושבי הרצועה ("לא מצאנו עילה להתערבות" היא כותרת הדו"ח האחרון של "גישה" בנושא). שהרי הדברים ידועים: ככל שהדברים נוגעים למגבלות על תושבי עזה, השליטה הישראלית הולכת ומכבידה. ככל שהם נוגעים לזכויותיהם, העמדה הרשמית היא: אין שליטה ישראלית.

* * *

הברבריות החדשה יכולה לצוץ בכל צורה ובכל שעה. השבוע בריוני יצהר תקפו רועה צאן סמוך לעיירה עיינבוס, פצעו אותו, ואז שחטו לו חמש כבשים מן העדר. מתנחלים נוהגים לכלות את זעמם בכבשים של פלסטינים, פעילות פנאי מוכרת בשטחים – מוכרת לכולם, כמובן, חוץ מלכוחות הביטחון. אף מתנחל לא נעצר מעולם על זוטות כאלה.

* * *

ואם כבר בריוני יצהר: אלה נוהגים להתעלל בתושבי כפר בורין הסמוך על בסיס קבוע, ולפני חודשיים זה שוב קרה. במיוחד מעצבן אותם בית הספר של בורין, ולכן הם מגיעים שוב ושוב להשליך עליו אבנים ולשבור שמשות. תכופות הם עושים זאת ממש תחת עיני הצבא, שצופה מן הצד. כשהם צריכים עזרה, הצבא יורה גז מדמיע – בית ספר או לא בית ספר, מדובר במקקים – והכל שב על מקומו בשלום. אם אי אפשר להיכנס לכפר, תמיד אפשר לשרוף את שדותיו.

* * *

הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה. גז בבית ספר? מזכיר למישהו פרשה נושנה, שטילטלה את המדינה?

* * *

הריסות הבתים – "רעש הרקע הקבוע של הציונות", קראתי להן פעם – נמשכות בקצב מסחרר, בעיקר בשלושת אזורים המיועדים לטרנספר אתני: דרום הר חברון, בקעת הירדן ואזור מעלה אדומים. כ-180 קהילות פלסטיניות נמצאות בסכנת גירוש באזורים האלה, תושבי שטח C  שישראל מתעלמת בעקשנות מקיומם; סליחה, מתייחסת לקיומם רק בחזקת מטרד שיש לסלקו. שום תכנית מתאר לא מאושרת שם, ועל כן אין לאלפי הפלסטינים שבהן שום תשתיות חשמל או מים. המדינה טוענת שהפלסטינים פלשו ל"שמורות טבע" או ל"שטחי אש", אך האמת הפוכה: ה"שמורות" ו"שטחי האש" פלשו אל הקהילות. סימני המרכאות אינם מקריים; במקרים רבים, העילה המרכזית להכרזה על שטח אש או שמורת טבע היא להניח בידי המנהל האזרחי כלים משפטיים לסילוק תושבי האזור.

בחודשים האחרונים המנהל האזרחי הרס כיתות לימודים, צנרת מים מאולתרת ואוהלי מגורים, מכלאות צאן, ועוד ועוד. מחוץ לשטח C, מדינת ישראל מרכזת את מאמצי ההריסה שלה במזרח ירושלים. כ-170 מבנים הרסה המדינה בשנת 2017 שם, מחציתם בתי מגורים. ב-15 השנים האחרונות הרסה ישראל יותר מ-1,400 בתי מגורים במזרח ירושלים. הסיפור ידוע: הבנייה בלתי חוקית כי אין היתרי בנייה. שימו לב לנתונים היבשים: 37% מתושבי ירושלים הם פלסטינים, אבל רק 8.5% משטח העיר מיועד למגוריהם, באחוזי בנייה נמוכים במיוחד לעומת השטח היהודי ("מדיניות הכשלת תכנון", כהגדרת עמותת "עיר עמים").

ב-4 בפברואר 2018 הרס המנהל האזרחי שתי כיתות לימוד בקהילת אבו-נוואר, מדרום למעלה אדומים. מאז הלימודים מתנהלים מתחת לכיפת השמיים. צילום: אי-פי

מדינת ישראל פועלת במרץ לקדם התנחלויות – נכון יותר לומר, ביצורים – של יהודים בלב השכונות הפלסטיניות. הפטנט שרשום על שמה של הברבריות החדשה הוא "מתחמי תיירות"; לא פחות מחמישה כאלה נמצאים בשלבי תכנון מתקדמים: מתחם קדם בסילואן, הרכבל אל המתחם, מרכז מבקרים בראס אל-עמוד, טיילת בא-טור (שתחבר בין שתי התנחלויות), וגשר מעל גיא בן הינום. ועוד לא ספרנו את החפירות הארכיאולוגיות בסילואן ובעיר העתיקה, מתחת לרגליהם של הפלסטינים. במקביל, הטרנספר המשפטי העיקש מתקדם צעד צעד: כנגד 193 משפחות פלסטיניות ברחבי מזרח ירושלים מתנהלות תביעות פינוי בשמם של "יורשים", עמותות ימין וגופים שונים שנהנים מתמיכה ממסדית רציפה.

סמל בוטה של הברוטליות חסרת-הלב של הכיבוש הישראלי הוא טבעת החנק המתהדקת סביב כפר אל-וולאג'ה מדרום לירושלים – כפר שוחר שלום שהתקיים בעבר מחקלאות טרסות ועתה תושביו רואים, בעיניים כלות, כיצד שדותיהם הופכים ל"שמורת טבע" לעינוגם של מטיילים יהודים. מי שמעמיד דחליל על אדמתו – מקבל דו"ח. קרקעות הכפר שלא הפכו לשמורה יהפכו בקרוב לשכונות חדשות בהתנחלות גילה, מרחק של מאות מטרים ספורים מבתי אל-וולאג'ה; אלה, מצידם, נתונים תחת צווי הריסה של הרשויות. זהו מקרה קלאסי של רצחת וגם ירשת – אדמות הערבים ליהודים, ובתי הערבים להריסה.

אל-וולאג'ה. למעלה – בתי הכפר. למטה – גידולי הטראסות. בתווך – גדר ההפרדה. צילום: אמיל סלמן

* * *

הברבריות החדשה מכריזה על נערה בת 17 שסטרה לחייל ועל פעילה פמיניסטית שנלחמת לזכויות האסירים כסיכונים ביטחוניים. הברבריות הישנה היתה מתביישת לעשות זאת.

עהד תמימי.

חאלדה ג'ראר.

* * *

בזמן שאני כותב את הדברים האלה, צבא סוריה ממשיך לטבוח בבני עמו ללא רחם, בעיר רוטה הנצורה. ישראלים רבים מזדעזעים מן הטבח הזה, בצדק כמובן. אני מנחש שרק מקצתם מזדעזעים מן המעשים שמדינת ישראל עושה בפלסטינים דרך שגרה; הדברים שהבאתי כאן הם רק סיכום קצר, רחוק מממצה, של החודשיים האחרונים. הזוועות בסוריה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל יש הבדל קריטי: הן אינן בחצר האחורית שלנו. לנו אין חלק או אחריות בהן, ויכולת התיקון שלנו זניחה. על כן, אני מוסיף לנחש, קל ונוח יותר להזדעזע מהן.

גם גירוש הפליטים הצפוי עורר את מצפונם הרדום של ישראלים רבים – אותו מצפון שהברבריות החדשה בשטחים ובעזה לא הצליחה להעיר. ושוב, הזוועות הצפויות לפליטים שיוחזרו לאפריקה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל לא זו הסיבה, לפחות לא היחידה, שקל יותר להתגייס נגדן. גירוש הפליטים הוא מהלך ברור שחוצה את החברה הישראלית; הוא יוזמה שהגיעה מלמעלה, ולחלק נכבד באוכלוסיה אין בה שום חלק ושום רווח. כל אלה הופכים את המאבק נגדו לא רק לצודק אלא גם לנוח ונטול סיבוכים.

מנגד, האפרטהייד הישראלי מזמן כבר איננו "יוזמה מלמעלה"; הוא בשר מבשרנו. לרוב הישראלים לא רק שיש בו חלק – הם גם מרוויחים ממנו. על כן קשה הרבה יותר להתגייס נגדו, כי המאבק בו הוא בה בעת מאבק נגד קהילתך, הקרובים לך, ולפעמים גם – נגד חלקים באישיותך.

מאבק לא הופך צודק פחות או דחוף פחות רק בגלל שהוא נוח פחות. להיפך, ככל שהוא נוח פחות, הוא סוחף איתו פחות אנשים – ונהיה חשוב יותר. כי אין על מי לסמוך זולת על עצמנו המתמעטים.

גם המאבק בשחיתות מאפיל על המאבק באפרטהייד. את השחיתות כולם שונאים, ומיום ליום קשה יותר לתרץ אותה. האהדה חוצה מחנות, ואין כמעט סיכונים. זה לא אומר שהוא מיותר; זה רק מסביר למה הוא פופולרי.

אנשים שנאבקים בגירוש הפליטים אבל עקירתן של משפחות שלמות מבקעת הירדן לא מזיזה להם; אנשים שמוחים בזעם נגד קריסת שלטון החוק בפני ההון והשחיתות אבל לא מתרגשים מהוצאה להורג של מפגינים פלסטינים בידי צה"ל; לאנשים האלה יש לי בקשה צנועה אחת: תחשבו שוב. תחשבו לעומק על התהליכים שנגדם אתם יוצאים. תחשבו על כל טווח הפגיעה שלהם, לא רק מה שנמצא מול אפכם. ותשאלו את עצמכם אם גבולות הגזרה הצרים שהגדרתם למאבקכם תורמים לביעור הנגע שמקומם אתכם כל כך או רק מאפשרים לו לפשוט וללבוש צורה ואז לצוץ מחדש בזירה אחרת.

הברבריות החדשה היא נסיגה נוספת בסולם האנושיות הישראלי. בפוסט הקודם בחנתי אירועים דומים דרך הפריזמה של ההרתעה הישראלית. רפלקס ההסלמה הישראלי, טענתי שם, הנחישות להראות לפלסטינים או לחיזבאללה ש"ישראל השתגעה", משקף פאניקה אמיתית של ההנהגה הבטחונית: הם יודעים שההרתעה בקריסה מתמשכת, ולכן חייבים להעלות כל הזמן את רף התגובה (כמו גם את עובי המיגונים והביצורים). הניתוח ההוא, לכאורה, היה "תועלתני" ולא "מוסרי", אבל זהו ניגוד שווא. כתמיד, השיקול המוסרי, שנראה לא-תועלתני בטווח הקצר, מתלכד עם התועלת בטווח הארוך. ככל שישראל מדכאת ביתר אכזריות כל סממן של עצמאות פלסטינית; ככל שהיא מתעמרת יותר בתושבים חפים מפשע; ככל שהיא משלחת כלבי תקיפה ומסוקי תקיפה ודחפורים וצלפים ופוגעת ביותר ויותר פלסטינים – היא מעצימה את הייאוש והזעם בצד השני, צורבת בו את ההבנה שאין פרטנר ישראלי, ובכך מזינה את מדורת הטרור לעוד שנים ארוכות. הקשר בין השיקול המוסרי לשיקול התועלתני הוא הגורם האנושי. מי שלוקח אותו בחשבון – פועל נכון בשני המישורים. מי שרואה מולו בני אדם ולא רק מחבלים, אנשים רעבים ולא רק שב"חים – יבין לבסוף שמה שטוב להם גם טוב לו. או-אז ייפטר מן השעבוד הנפסד לדוקטרינת המשחק-סכום-אפס, שבו תועלתו של האחד היא מפלתו של השני.

המאבק שלנו בימים המרים האלה הוא המאבק על האנושיות. אין אדם מתגלה כאדם עד שהוא מכיר במי שניצב מולו כאדם. לראות את הפלסטיני כאדם, כנגד כל מה שהמשטר הנוכחי ורוח התקופה הנוכחית דוחקים בנו לעשות – זאת השליחות שלנו.

8 בפברואר 2018 / עידן לנדו

קריסת ההרתעה, קדחת המיגון

מה שקרה שלשום בלילה בשכונת אל-ג'באל א-שמאלי בשכם הוא תמונת מצב מדוייקת ואכזרית של קריסת ההרתעה הישראלית: צבא כיבוש שנקלע לאובדן עשתונות גמור ומנסה נואשות להסתיר זאת באמצעות נזק סביבתי רב נפגעים.

המצוד אחרי עבד אל-חכים עאדל עאסי החל מיד לאחר שזה רצח את איתמר בן גל בצומת אריאל, ונמלט לשכם. כוחות צה"ל הגיעו לבית אביו של עאסי, ונתקלו בהתנגדות עזה. עד מהרה האירוע יצא משליטה. התקשורת הישראלית המעיטה בפרטים, כהרגלה, ורק "הארץ" ציטט במדויק את נתוני משרד הבריאות הפלסטיני. צה"ל הרג צעיר בן 22, חאלד ואליד תאיה; מאש חיה של צה"ל נפצעו 32 פלסטינים; מכדורי מתכת מצופים גומי של צה"ל נפגעו 26 פלסטינים; משאיפת גז מדמיע, נפגעו 51 פלסטינים. אדם אחד נפגע מדריסת ג'יפ צה"לי.

אה, ועוד עניין פעוט: רוצחו של בן גל לא אותר ולא נלכד.

סיכום המצוד: הרוג אחד ו-110 פצועים. כמעט כל כלי התקשורת דיווחו על שליש או חצי ממספר הפצועים הסופי. הפער הזה חשוב: הוא נועד לשמור על הפער בין תפיסת המציאות של הישראלים למציאות עצמה.

אפשר אם כך לקרוא לילד בשמו. צה"ל אינו עוסק בעשיית צדק או הבאת אשמים לדין בשטחים. הוא עוסק בפעולות נקם ראוותניות, שפוגעות בעשרות אנשים. גם מבנים נהרסים בסיטונות. בפעולת התגמול בג'נין לפני שלושה שבועות, על רצח רזיאל שבח, הרס צה"ל ארבעה בתים על תכולתם, והותיר 17 נפשות ללא קורת גג. הנוהל הרגיל: באים בלילה, רימוני הלם, "סיר לחץ", דחפורים. כלבי תקיפה שאולפו להתעלל, ילדים בני 6 מבועתים.

אה, ועוד עניין פעוט: רוצחו של שבח, אחמד ג'ראר, לא אותר ולא נלכד באותו לילה. הוא חוסל רק שבועיים לאחר מכן, בכפר יאמון.

בימים האחרונים צה"ל מתגבר את כוחותיו בשטחים. התסיסה גוברת, החיכוכים גוברים. שר הביטחון הכריז, אחרי חיסולו של אחמד ג'ראר: "החשבון נסגר". אבל זה כמובן שיחדש מובהק: החשבון רק נפתח. פעולות הנקם הקטלניות של צה"ל בשטחים אינן סוגרות שום חשבון אלא רק מלבות את האש. בשבועות האחרונים צה"ל זורע ביסודיות, גזרה אחר גזרה, את זרעי הטרור הפלסטיני של השנים הבאות: שובל ארוך של זעם עממי, תאב-פורקן, שיופנה נגד יהודים באשר הם.

לכן צריך לתגבר את החטיבות המרחביות בשומרון בגדודים סדירים: לא בגלל שההרתעה עובדת, אלא להיפך, בגלל שהיא לא עובדת.

זהו הסוד השמור ביותר במערכת הבטחונית בימים אלה. ההרתעה הישראלית קורסת, בכל החזיתות. בשטחי יהודה ושומרון אין כמעט יום ללא נסיונות פיגוע. בצפון מתעצם החיזבאללה על אפו וחמתו של צה"ל. בעוטף עזה ממשיך טפטוף הרקטות. במשך שנים עקבתי אחרי מעגלי ההסלמה בדרום, שתכופות ישראל יוזמת; לא כדי להרתיע, אלא להיפך, כדי להנציח את המצב. בצפון רועמים כעת תופי המלחמה הישראלים, הפוליטיקאים מתחרים זה בזה בהצהרות יותר ויותר מתלהמות, אבל המציאות, מעשה שטן, מסרבת להתיישר. מי שאמור להיות מורתע לא מורתע. מילותיהם של הפוליטיקאים חלולות, קליפה דקה שמתאמצת לכסות על ריק ואימה.

אין סימן מובהק יותר לקריסת ההרתעה הישראלית מאשר קדחת המיגון. המכשול התת-קרקעי שהולך ונשלם בגבול עזה, המכשול שמוקם כעת בגבול הצפון, גדר ההפרדה שממשיכה לגדוע את פרנסתם של כפרים שלמים, מערכות הגנה מפני טילים – "כיפת ברזל" ה"חץ" ו"שרביט קסמים", אמצעי מיגון משתכללים והולכים לכלי רכב צבאיים שנכנסים לשטחים, ועוד ועוד.

מי צריך להגן על עצמו יותר ויותר? מי שלא מצליח להרתיע את אויבו מהתקפה. ישראל משתבחת בגרון ניחר בעליונות הטכנולוגית שלה בשדה הקרב, עליונות שנרתמת בעשור האחרון בייחוד לפרוייקטים אדירים של מיגון וגידור וניטור וסיכול. אבל במבט מן הצד ברור שהצורך הגובר והולך בפרוייקטים האלה הוא מדד מדוייק למפלס החרדה הלאומית: ההרתעה לא עובדת, ולכן צריך מיגון וסיכול. יש יחס הפוך בין האפקטיביות של ההרתעה לבין האפקטיביות של המיגון. הרתעה נשענת על הבאת האויב להבנה שכל פעולה אלימה מצידו תיענה בתגובה חריפה וכואבת הרבה יותר, שלא תשתלם לו. לעומת זאת, מיגון וסיכול הן אסטרטגיות "תבוסתניות" יותר. הן כבר מניחות מראש שהאויב לא הורתע ולכן יש להתגונן מפני מכתו. ועוד לא אמרנו מילה על המעמסה התקציבית העצומה.

ההנהגה צודקת. האויב לא מורתע. יש צורך במיגון. זאת המציאות. אבל אסור להצהיר על משמעותה. לכן יש צורך לפמפם כל הזמן שיש הרתעה ואוי ואבוי לחיזבאללה ולחמאס, ושאנחנו נחזיר אותם "לתקופת המערות". תיזהרו לכם, נוהמים הישראלים בעודם מתחפרים בשוחות. דיר בלאק, הם רושפים בעודם מקיפים עצמם בחומות אבן וברזל.

כך נראית פאניקה לאומית, לא הרתעה.

הנה דברים שאמר לפני 3 שנים תא"ל איתי וירוב, אז מפקד אוגדת עזה, ברגע נדיר של גילוי לב מול תושבי עוטף עזה:

"להרתיע מישהו בסג'עיה באמת זה יומרנות, אפילו במידה מסוימת יהירות גדולה. כי מה יש לו לבנאדם בסג'עיה להפסיד, מה היה לו להפסיד עוד לפני המלחמה הזאת? עזה היא טרגדיה גדולה, היא כלואה מכל עבריה בבלוקדה שכמעט לא היתה כדוגמתה. אין לה שום עתודות של משאבי קרקע, אין לה שום עתודות אינטלקטואליות, אין לה כלום. אז ממה יהיו מורתעים אנשי עזה? מה עוד יכול להיות גרוע להם ממה שנמצא עכשיו?… אם אתה לא יכול להרתיע אותו, כדי שישקול פעם נוספת, שירצה להרחיק את המלחמה הבאה בגלל שייזכר בתוצאותיה של הקודמת, אז מה תכליתה של המלחמה הזאת בכלל?.. המלחמה הזאת היא לא מלחמה מרתיעה. היושב בעזה לא התייאש מדרך המלחמה ואין לו באמת הרבה אלטרנטיבות מדרך המלחמה. ואלפי ועשרות אלפי הבתים שהתקרה שלהם מודבקת לרצפה, ועשרות הרחובות שפעם נעו בהם כלי רכב מיושנים והיום אפילו הם לא יכולים לעבור בהם, לא בטוח שהם ירתיעו את העזתים מן המלחמה."

את וירוב וחבריו, שותפים מלאים לשקר ההרתעה שרק בחדרי-חדרים מרשים לעצמם לומר דברי אמת, כיניתי אחרי "צוק איתן" "בוגדים במדים". בוגדים בבטחונם של אזרחי ישראל בשמה של "הרתעה" דמיונית.

רבים בקהילה הבטחונית שותפים להערכה הזאת, גם אם לא ינסחו אותה כך. רק שהפיתרון שהם מציעים נראה תמיד דומה להחשיד לפתרונות שכבר נוסו וכשלו. ננחית עוד מכה כואבת – הפעם באמת כואבת! – על האויב. נהרוס עוד בתי מחבלים (אה, גילינו בעצמנו שזה לא עוזר? לא חשוב, מי זוכר). נתנקש בעוד בכיר – הפעם באמת בכיר! – ואז הם יבינו, סוף סוף, עם מי יש להם עסק. האם מישהו עוד מאמין למלים האלה?

את הדיסקט הם לא יחליפו, וקשה לראות למה: מינקותם ועד זקנתם הם מכירים דיסקט אחד בלבד. התקשורת, כדרכה, ממשיכה לדברר את הממסד הביטחוני. שום פרספקטיבה רעננה, שום פקפוק.

הרתעה אמיתית, ארוכת-טווח, תתאפשר רק בכפוף להסכמי אי-לוחמה הדדיים. הניצחון התעמולתי הגדול ביותר של השלטון הישראלי על נתיניו הוא השרשת האמונה שאף אחד משכנינו לא מעוניין בהפסקת הלחימה. רק אנחנו חולמים על איש תחת גפנו ותאנתו, ואילו הם – משחיזים כלי משחית מבוקר עד ערב. הציבור הישראלי הפסיד במערכה התעמולתית הזאת, וכעת רובו ככולו לא מסוגל אפילו לשקול את האפשרות שמעבר לגבול חיים אנשים שרוצים, ממש כמוהו, קצת שקט ושלווה. מן הסתם התמונה לא שונה כל כך בצד השני: גם שם יש מנהיגים מחרחרי קרבות וציבור שבוי. אבל בכל מה שנוגע ליהודה ושומרון ועזה, פערי הכוחות כל כך ברורים לטובת ישראל, שאין ספק שרוב המפתחות לסיום הלוחמה נמצאים אצלה.

ולכן אחריותו של הציבור הישראלי כפולה ומכופלת: עליו מוטלת המשימה להכריח את מנהיגיו לסור מדרך העיוועים של מעגלי האלימות וההסלמה המכוונת. עלינו מוטלת האחריות להבין שלא לנו ולא לילדינו יהיה רגע אחד של שלווה בארץ האלימה הזאת אם נמשיך לאיים על שכנינו – לפלוש מדי לילה לכפרים פלסטיניים, לחצות את גדר המערכת בעזה ל"עבודות" ולירות על מפגינים לא חמושים, לתקוף עשרות פעמים בשטח לבנון. זה לא עובד. אין הרתעה צבאית. ואין עוד הרבה זמן להפיץ את המסר הזה. בקרוב נהיה כולנו קבורים עמוק-עמוק בבונקרים המוגנים-לעד שלנו, עיוורים לחלוטין למציאות שבחוץ, שרויים במעין תרדמת נצחית, על רקע מזמורי "ההרתעה" המרגיעים של הפוליטיקאים.

1 בפברואר 2018 / עידן לנדו

עוד מלחמה מיותרת

הדברים הבאים נכתבים כתחזית שמוטב שתתבדה. מול תופי המלחמה צריך לעמוד בנחרצות גם אם אין ודאות שהמלחמה תפרוץ; יותר מדי מוטל על הכף. ואם לא תפרוץ עכשיו, תפרוץ מאוחר יותר. התחזית הזאת תתממש כך או אחרת.

* * *

הכתובת כבר על הקיר: מדינת ישראל תפתח בקרוב במבצע צבאי בלבנון. לא תקיפה נקודתית של שיירת נשק או מפעל בודד, אלא תקיפה בו זמנית של אתרי ייצור ושיגור טילים של החיזבאללה. המבצע יתנהל במקביל או מיד לאחר סדרת התנקשויות בפעילי חיזבאללה מוכרים. הארגון כמובן יגיב בשיגור מאסיבי של טילים לעבר מרכזי אוכלוסיה בישראל, והחמאס אולי יתרום את חלקו מדרום. אתמול התבשרנו שמערכות ליירוט טילים  כבר נפרסו ברחבי הארץ במסגרת "תרגיל" משותף בין צה"ל לצבא ארה"ב. וושינגטון נתנה כבר אור ירוק, כך אנו למדים מן הטור האחרון של תומס פרידמן, שופר נאמן של מדיניות החוץ האמריקנית.

במהלך מתוזמר היטב בוקע מסר אחד מכל שופרות השלטון הישראלי: אירן וחיזבאללה חצו את הקו האדום ואם הפטרון הרוסי לא ירסן אותם (נושא התיאומים הבטחוניים בין ישראל לרוסיה), ישראל תתקוף בעוצמה (והיא תתקוף, כי הוא לא יכול לרסן). ליברמן מבטיח ש"כל ביירות תשב במקלטים", בנט מבטיח ש"תושבי לבנון ישלמו את המחיר" (איום מפורש בפשעי מלחמה), וכמובן, זו שעתם היפה גם של הגנרלים בדימוס, שמשחררים חרצובות לשונם. " צה"ל הולך להפעיל המון עוצמה. המקומות האלה יהרסו כמעט לחלוטין", מבטיח אלוף במיל' נועם תיבון, ואלוף במיל' עמירם לוין תורם קיסם למדורה: "לבנון תיחרב".

מהו "הקו האדום" שנחצה הפעם? לטענת ישראל, הקמת מפעל אירני לטילים מדוייקים בשטח לבנון. ככל הזכור לי, בישראל יש לפחות שלושה מפעלים לטילים מדוייקים (רפא"ל, התעשייה האווירית ו"אלביט") אבל זאת כנראה לא עילה לתקיפה לבנונית. עילות כאלה הן פריבלגיה ישראלית. כבר שנים שישראל מזהירה את שכנתה מצפון מפני רכישת נשק "מפר איזון" (טילים ארוכי-טווח מדוייקים), ומקפידה להשמיד שיירות שמעבירות נשק כזה לתוך לבנון. זהו שיח אורווליאני לחלוטין. אין שום "איזון" בין דיוק הטילים הישראלים לאלה שבידי החיזבאללה. נשק "מפר איזון" בידיהם הוא בפועל נשק מקדם איזון. אבל איזון אמיתי בין יכולת ההרתעה של חיזבאללה לזו של צה"ל הוא מחשבה בלתי נסבלת בצמרת הביטחונית הישראלית. לכן יש צורך להפציץ כל סימן לנשק "מפר איזון", תקיפה שנועדה בעצמה להפר את האיזון המתקדם והולך בין שני הצדדים. בלופ הזה, שמיד אשוב אליו, ישראל מביסה את עצמה.

הפרשנים עדיין – הדגש על עדיין – יודעים לזהות היטב שמדובר במלחמת ברירה. ישראל מטפסת כאן על עץ גבוה, כתב אלכס פישמן שלשום ב"ידיעות אחרונות", ו"מתקרבת בצעדי ענק ל'מלחמת ברירה': ובמלים פחות מכובסות: מלחמה יזומה בלבנון". על הסכנה, כביכול, שהחיזבאללה יירה ראשון, מעיר רן אדליסט: "אין שום סכנת מלחמה, כי אין לחיזבאללה מניע או כוונה לצאת למלחמה במי שידרוס אותם במחי כמה ימי קרב." בן כספית כותב גם הוא על סיכוי סביר ל"מלחמת ברירה", ומאמר המערכת של "הארץ" דורש לדעת: "מדוע דווקא מפעל טילים בלבנון משנה את המאזן האסטרטגי באופן שמחייב יציאה למלחמה? [על הממשלה] להציג לציבור את הערכות המצב ביחס למספר ההרוגים הצפוי, הפגיעה בתשתיות האזרחיות והנזק הכלכלי המשוער, לעומת הסכנה שבהקמת מפעל הטילים."

שימו לב לטון המסוייג הזה. רישמו אותו לפניכם, והשוו אותו לטון הפרשנים אחרי שייפול כאן הטיל הראשון ויגבה חיי אדם. כשישראל נכנסת ל"נוהל מלחמה", העיתונאים לובשים אפודי קרב ומתייצבים לדגל. גם אלה שפיקפקו בהצדקת המבצע יצדיקו אותו בפה מלא לנוכח ההרוגים. תמיד היינו במלחמה עם מפעל הטילים האיראני, יאמרו לנו בשפתיים חשוקות. וכמובן, כשהתותחים רועמים, צריך לשתוק. למה? כדי לא לעצור את שטף ההרוגים.

לישראל יש הסטוריה ארוכה בפיברוק "עילות למלחמה". הקנוניה הישראלית-בריטית-צרפתית שהובילה למבצע קדש ("ועידת סוור") הוסתרה מן הציבור שנים ארוכות, ובמקומה דובר על "מניעת הסתננויות מחבלים מסיני"; תוכנית "אורנים גדול" במלחמת לבנון הראשונה, להחלפת השלטון בביירות, הוסתרה מן הציבור, ובמקומה דובר על סילוק ריכוזי הפת"ח בטווח של 40 ק"מ מגבול הצפון. ההסלמה שהובילה למלחמת ששת הימים היתה במידה רבה פרי תוקפנותה של ישראל כלפי סוריה – כך עולה מדברים שדיין ובן גוריון עצמו אמרו בשבועות שלפני המלחמה (הדברים מתועדים בספרו של תום שגב "1967" ובמחקריו של גיא לרון). העילה הרשמית היתה סגירת מצרי טיראן בידי נאצר; אך הרמטכ"ל רבין חשף בפני ממשלת אשכול שנאצר התחייב לאפשר לספינות ישראליות לעבור במצרים בליווי משחתות אמריקניות. רבין הדגיש בפני חברי הממשלה שזהו מידע "סודי ביותר" שאסור לו לדלוף החוצה (שכן הוא יקעקע במידה רבה את "העילה" למלחמה).

נחזור לשקר "ההרתעה" מול החיזבאללה. במאמר של פישמן הוא מזכיר: "ההרתעה הקלאסית היא כשאתה מאיים על אויב שלא יפגע בך בשטח שלך. אבל כאן ישראל דורשת מהאויב להימנע מעשייה בשטח שלו, אחרת תפגע בו. מבחינת הלגיטימציה הבינלאומית ומבחינה הסטורית, הסיכוי שאיום כזה יתקבל בקהילייה הבינלאומת ויגרום לאויב להפסיק פעולה בשטחו הוא קטן מאד". על התפיסה המעוותת של "הרתעה ישראלית" כתבתי בעבר:

איזו מדינה נוספת בעולם רואה בעצם ההתחמשות של יריביה עילה למתקפה צבאית? גם בהסטוריה הצבאית של ישראל שלפני שנות האלפיים אין כמעט דוגמה לכך. במשך שנים ארוכות הצטיידו צבאות ערב במקביל להצטיידות הישראלית (לפעמים – מכיסיו התפוחים של אותו הדוד סם). מעולם לא ראתה בכך ישראל עילה להפציץ את קהיר או דמשק. רק החמאס וחיזבאללה צריכים להסתפק בחץ וקשת מול הטכנולוגיה הקטלנית של צה"ל. מדינות שמרגישות מאויימות מן ההתחמשות של אויבותיהן נוהגות לעשות אחת מהשתיים: להתחמש עוד יותר וטוב יותר (בזה אין לנו מתחרים) או להוריד את רמת הסיכון באמצעות הסדרי פיוס ואי-לוחמה שמשרתים את שני הצדדים (בזה אין לנו מושג). החוצפה לדרוש מן האויב שאפילו לא יעז להתחמש היא חוצפה ישראלית ייחודית.

תאמרו: טילים ארוכי-טווח שמסכנים אוכלוסיה אזרחית שינו את כללי המשחק ואת רף הסובלנות שלנו. אבל שוב, המשחק הזה הוא הדדי, וגם ישראל מחזיקה באמצעי לחימה כאלה, בדרך כלל יעילים וקטלניים יותר משל יריביה. ואיכשהו, ההצטיידות הזאת, של ישראל, בכלי נשק שמעמידים בסכנת חיים כל אזרח ערבי במזרח התיכון, אינם נתפסים במדינות ערב כ"הפרת איזון" שמצדיקה שיגור טילים לשדה התעופה בן-גוריון או לקרייה.

הנה מחשבה חתרנית: בהיעדר הסכם אי-לוחמה בין ישראל לחיזבאללה, דווקא התעצמותו של הארגון מקטינה את הסיכון להתלקחות מלחמה בצפון. ההיגיון הפשוט לקוח מתורת המשחקים. כל עוד יש פער כוחות עצום בין צה"ל לחיזבאללה, אין רסן על התוקפנות הישראלית. כך יכולה ישראל להרשות לעצמה לתקוף מטרות בסוריה ובלבנון עשרות פעמים, מבלי לחשוש שהיא מסכנת את העורף שלה.

רק שזו אשליה, נוקשות אסטרטגית שאופקיה צרים ככוונת רובה. התקיפות האלה מעלות את רף האיבה ומתדלקות את המוטיבציה של היריב לנקום (גורם שאף פעם אינו מובן דיו במערכת הביטחון). מהלכי "ההרתעה" התוקפניים של ישראל, הבוז המוחלט לריבונות הלבנונית, זורעים פורענות לעתיד. וכך הגענו למצב הנפיץ הזה, שבו לחיזבאללה יש את כל הסיבות שבעולם לתקוף בחזרה. ולכן כמובן צריך שוב מכת מנע, הפעם גדולה הרבה יותר, שמסתבכת עד כדי מלחמה.

מנגד, במצב שהחיזבאללה רוכש יכולות שמאיימות באמת על העורף הישראלי – מאות ואלפי טילים ארוכי-טווח מדוייקים – צה"ל יחשוש הרבה יותר לתקוף ראשון. הקלות הבלתי נסבלת של הפרת הריבונות הלבנונית באמצעות תקיפות אוויריות והפצצות בשטח לבנון תיפסק. סוף סוף, ישראל תורתע. ובאופן נלווה לכך, לחיזבאללה עצמו יהיו הרבה פחות סיבות לתקוף אותנו, וממילא גם תחושות האיבה והנקם לא יבערו בו כפי שהן בוערות כיום.

ובכן, אלה הם שני התרחישים שמשחקים בחיינו בשעה הזאת:

1. בתרחיש שמתגלגל כעת, לחיזבאללה כבר עכשיו יש במחסניו כ-130 אלף טילים, מתוכם רק כמה עשרות מדוייקים. ההתגרות הישראלית הבלתי פוסקת בו – כ-100 הפצצות במשך 5 שנים – חישלה מעבר לגבול אויב מר שרק מחפש הזדמנות לנקום. עם פרוץ המלחמה, צה"ל מתכנן להנחית "מכה מקדימה" על כל ריכוזי הטילים שידועים לו. מפקד חיל האוויר מודה שזה "לא ייגמר ב-3 שעות". שר הביטחון מפטיר משהו על "אבידות". אני אתרגם לכם: במשך שעות ארוכות, אולי ימים ספורים, ישוגרו לשטח ישראל אלפי טילים. על פי ההערכה, החיזבאללה מסוגל לשגר 1,200 רקטות ביום. אין שום מערך הגנה שמסוגל להתמודד עם איום כזה. כן, יהיו אבדות רבות מאד. כמה? אותה הערכה מדברת על מאות הרוגים ישראלים. כן, בצד הלבנוני יהיו אבדות רבות עוד יותר, הכפרים ייכתשו, אבל זאת נחמה קטנה מאד למשפחות השכולות שלנו. וכל זה, יסבירו לנו שוב ושוב באולפני המלחמה, כדי למנוע מהחיזבאללה להצטייד בטילים מדוייקים.

אני בטוח שכל מי שטיל לא מדוייק יקטול אותו ינשום לרווחה – את נשימתו האחרונה – בידיעה שבמותו הוא מנע מן האויב להצטייד בטילים מדוייקים.

2. בתרחיש השני, הדמיוני לגמרי, ישראל יורדת מעץ ההיבריס ומפסיקה להכתיב לכל שכנותיה באיזה נשק מותר להן להצטייד ובאיזה נשק אסור; ממש כפי שהן לא דוחפות את אפיהן לימ"חים הישראלים. כתוצאה מכך, כל מדינה וארגון חמוש באזור יודעים, שכל עוד הם אינם תוקפים מעבר לגבול ומפרים את ריבונות השכן – גם השכן לא יעשה זאת להם. זהו מאזן הרתעה קלאסי, בין יריבים שיכולת ההיזק ההדדית שלהם כל כך מחרידה, שבאמת לא עולה על דעתם ללחוץ על הכפתור. ואחרי כך וכך שנים של הצטיידות צבאית מטורפת, ששואבת את כל התקציב האזרחי, ולא נעשה בה כל שימוש זולת "הרתעה", צצים משני עברי הגבול פוליטיקאים חדשים וצעירים, ובפיהם רעיון מוזר שכזה: אולי אפשר להשיג את אותו שקט גם עם צבא קטן יותר? ואולי בעצם אפשר כבר לחתום על הסכם אי-לוחמה ולאפסן את כל הטילים הנוצצים האלה במוזיאון?

תרחיש דמיוני, כמובן. מגרעתו העיקרית: האזרחים לא מועלים לקורבן. אין שפך דם מיותר, אין אש ותמרות עשן, הדם לא עולה לעיניים, ובקצרה: דבר לא מסתיר את ערוותה של ההנהגה הפוליטית. הציבור לא מובל לטבח, לא נקרא לדגל, לא נדרש להתאחד מול אויב דמיוני, ועלול עוד לתבוע ממנהיגיו דין וחשבון על מעשיהם שלהם.

אם כך, מלחמה.

* * *

[גרסה אנגלית של הפוסט – כאן]

14 בדצמבר 2017 / עידן לנדו

הניאוליברליזם דופק וזורק: התרסקות "טבע" כמשל

"טבע" חותכת, זעם ותדהמה

לא מתווכחים עם הצלחה, ובמשך שנים ארוכות הרגילו אותנו שלא מתווכחים עם "טבע". "ספינת הדגלת של התעשייה הישראלית", כפי שהפוליטיקאים אוהבים לקרוא לה, נכנסה לקאנון של סמלי הציונות החדשה – חלוציות, חדשנות, פיתוח ושגשוג. עכשיו הסמל הזה קורס ברעש גדול ואבק רב, פיטורים המוניים בפתח, ומנגד – המנכ"ל והדירקטוריון שוחים בכסף. עיניו של הציבור מתמלאות דם, והוא רותח. בצדק. אבל על מי לכעוס? על אנשי עסקים שפועלים לטובת העסק שלהם? על חברה שפעלה כחוק כל השנים? על כוחות השוק?

"טבע" היא תוצר של שיטה מסוימת, של משטר ניאוליברלי. נוח לשיטה שהכעס הציבורי ינותב אל ה"יגואר" החדש של מנכ"ל "טבע", אל המשכורות מנקרות העיניים, ולא אל השיטה שאיפשרה אותן. בזמן שהדעת תוסח על העשירים, בזמן שנספוק כפיים מול "כוחות השוק" העלומים, השיטה תמשיך באין מפרע.

את הרגע הזה אני רוצה לנצל כדי להרחיב את הסדק שנפער בחומות השקופות של השיטה. לדבר עליהן דרך המקרה של "טבע". אין מה לכעוס על "טבע" שעומדת לגדוע את פרנסתם של מאות ואולי אלפי עובדים בישראל. המחוקק לא השכיל להעמיד אף מחסום בפניה – על אף שאותו מחוקק ריפד אותה בהטבות מס נדיבות במשך 12 שנים. חזירות ובריונות ישגשגו בכל מקום שאין מוטל עליהן רסן, יעיד כל מפקד במג"ב וכל דירקטור בתאגיד בינלאומי.

אבל כדאי גם להזכיר שאף פעם לא היתה סיבה אמיתית לנפח את החזה בגאווה על הצלחתה הבינלאומית של "טבע". ההצלחה המסחררת הזאת היא תוצאה של ג'וקר אחד מטורף שהיה ברשותה – הפטנט לתרופת ה"קופקסון" נגד טרשת נפוצה. "קופקסון" היא תרופת המקור היחידה ש"טבע" ייצרה, אחרי שנים של התמחות בשוק הגנריות.

במשך 21 שנה הניבה הבלעדיות על "קופקסון" רווח של 40 מיליארד דולר ל"טבע". האנליסטים מזועזעים כולם מכך ש"טבע" לא הכינה תכנית עסקית ליום שאחרי, שבו יוצף השוק בתחליפים גנריים זולים. אותי מזעזע המאבק המשפטי שניהלה ענקית הגנריות נגד התחליפים הגנריים, עד שנאלצה להיכנע למנהל המזון והתרופות האמריקאי. עד אז התנהגה "טבע" באוצר שבידיה כחזיר קפיטליסטי טיפוסי. כשיצאה "קופקסון" לשוק ב-1996, עלות הטיפול השנתי בה היתה 9,000 דולר. "טבע" הקפיצה את המחיר מדי שנה, עד לרמה של 76,000 דולר לשנה ב-2017. כך נוהג מונופול חזירי שמחזיק בידיו את התרופה היעילה בעולם למחלה חשוכת-מרפא. בשל עלותה הגבוהה של התרופה, מחצית מכ-2.3 מיליון החולים בטרשת נפוצה בעולם לא היו יכולים לממן טיפול רפואי בעזרתה. המאבק המשפטי של "טבע" נגד פתיחת השוק לתחליפים גנריים היה, אם כך, לא רק מאבק עסקי לשמירת רווחיה העצומים מן התרופה, אלא בו זמנית גם מאבק נגד בריאותם של מאות אלפי חולים.

על הצד הברברי הזה של תאגידי הפארמה ממעטים לדבר, אבל אין דרך להבין את העולם שבו הם פועלים מבלי לראות את הקורבנות השקופים שנמצאים בקצה גרף הרווחים השנתי. גם את העובדה שמניית "טבע" מזנקת בשווקים בתגובה להודעת ההנהלה על פיטורים צפויים של 10,000 עובדים יש להבין במושגים של אותה ברבריות ניאוליברלית: אסון העובדים, חורבן פרנסתם, הוא ששון המשקיעים, פתח תקוותם.

נכון, "טבע" לא המציאה את השיטה שמגנה על פטנטים רפואיים; היא רק רק סחטה אותה בכישרון רב עד תום. גם את הטבות המס היא לא המציאה, רק סחטה היטב. אבל את כל הדברים האלה כדאי היה לזכור כבר אז, כשמכרו לנו את "טבע" כסיפור הצלחה מעורר השראה.

ומי הפקיר את העובדים? המדינה כמובן

ההתרסקות של "טבע" לא התחילה היום או אתמול. לפני 4 שנים הכריזה החברה על כוונתה לפטר בין 700-800 עובדים במפעליה בארץ. בהתערבות ההסתדרות התכנית נבלמה, אבל היה מי שכבר אז צפה פני עתיד. ח"כ דב חנין הגיש הצעת חוק, שלפיה מעסיק שקיבל הלוואה ממשלתית, מענק או הטבת מס, ובטווח של שנה פיטר עובדים, יחויב להחזיר את שווי התמיכה שקיבל בתוך 30 ימים ממועד הפיטורים בתוספת הצמדה למדד. ההיגיון הפשוט אומר שמי שקיבל מן המדינה סיוע שאחת ממטרותיו המוצהרות היא לחולל תעסוקה, לא זכאי להשתמש בו אם לא עמד במטרה הבסיסית הזאת.

בימים אלה, כשמאות רבות מעובדי "טבע" בארץ עומדים בפני פיטורים (המספר משתנה כל הזמן, כרגע עומד על 1,750), אני מקווה שכמה חברי כנסת קוברים את פניהם מבושה על האדישות שבה התקבלה הצעת החוק הזאת. ההצעה חודשה שוב ביוני 2015 ופעם שלישית בחודש האחרון. מעולם לא עברה את שלב הקריאה הטרומית.

עוד לפני "טבע", ידעו חברות הענק שנהנות מהטבות מס בישראל שלהטבות הללו לא מוצמד שום תג מחיר חברתי. ענקית השבבים האמריקאית "מיקרון" נהנתה בשנים 2011-2012 מהטבות מס, ובאותו זמן ממש סגרה את עסקיה בישראל (ולבסוף נבלעה ב"אינטל")."אלביט" פיטרה ב-2011 עשרות עובדים אחרי שנהנתה מהטבות מס במשך 5 שנים. "סיסקו" פיטרה באותה שנה כ־50 עובדים בישראל. מפעל "פלסן" מקיבוץ סאסא, שקיבל הטבות במס מהמדינה ב־2011, ופיטר אז כ-100 עובדים.

"טבע" לא המציאה את השיטה. היא רק מתחה אותה לקצה האבסורד.

הציבור שומע בלי סוף על "הטבות מס" או "הקלות מס", ויש במלים האלה צליל מנחם ומיטיב; על כן יש קושי להבין שמדובר בשוחד לכל דבר, על גב האזרח הפשוט. חברות בינלאומיות וישראליות, ובמיוחד הגדולות והעשירות ביותר, מקבלות מדי שנה מן המדינה "הטבות מס". פירוש הדבר שהן משלמות מס מופחת, לפעמים עד כדי אפס אחוז, בתמורה ל"תרומה הכלכלית" שלהן למשק הישראלי. כפי שנראה בהמשך, מדובר במיליארדי שקלים בשנה. כפי שנראה עוד, "התרומה" למשק הישראלי דמיונית, אם לא שלילית. החוק מבוסס על אחיזת עיניים, ובמובן הזה מייצג נאמנה את אחיזת העיניים הקולוסאלית של הכלכלה הניאוליברלית.

איפה הנזק? המדינה מפסידה הכנסות של מילארדי שקלים בשנה. כספים שהיו יכולים להיות מנותבים לשלל מטרות חיוניות – שיקום הרפואה הציבורית, צמצום פערים בחינוך – אינם בנמצא. יותר מכך, נטל המס על אזרחים רגילים, ועל עסקים קטנים, אינו יכול לרדת משום שהם מסבסדים את הטבות המס לעשירים. במשפט אחד: הטבות המס לחברות הענק הן דרך לנתב את כספי המסים של כולנו אל חשבונות הבנק התפוחים של חברות הענק. זה לא ניסוח דמגוגי, זאת אמת. באותו זמן ממש ש"טבע" הודיעה על הפיטורים ההמוניים, היא העניקה מכונית "יגואר" בשווי של 1.3 מיליון שקל למנכ"ל החדש שלה, קאר שולץ. ואיפה הוא יגור? בדירה שנרכשה במתחם יוקרה ביפו בשווי של 5-6 מיליון דולר.

מוטב היה לכנות את השוד המאורגן הזה בשם "הרעות מס" ולא "הטבות מס", ובכך להבהיר מהו האפקט האמיתי שלהן מנקודת המבט שרלבנטית לחיינו.

ההתנגדות לכל התניה חברתית על הטבות המס היא עניין עקרוני באליטה הכלכלית בישראל. ב-2015 קמה ועדה בראשות יעל אנדורן במשרד האוצר לבחינת חוק עידוד השקעות ההון. אחת מן ההמלצות שעמדו על הפרק היתה היתה להתנות הטבות מס מפליגות בהתחייבות להעסיק כמות מוסכמת של עובדים. ההצעה נתקלה בהתנגדות גורפת מצד התאחדות התעשיינים שבראשה עומד שרגא ברוש, ראש המועצה הלאומית לכלכלה אז, יוג'ין קנדל, וסגן הממונה על אגף התקציבים באוצר, יוני רגב. היא נותרה בגדר המלצת מיעוט. כדאי לצטט כמה מילים שאמר קנדל באותם דיונים, כי הם פותחים צוהר אל המנטליות הביזארית-משהו של הניאו-ליברל הטיפוסי:

"מאחר שהמדינה אינה מעניקה הטבות מס ממילא, אין מקום להתנות את ההטבות בכך שהחברות ימלאו אחר דרישות ותנאים שמקדמים את מימוש מטרות החוק… החברות לא מקבלות הטבות מס, אלא משלמות את שיעור המס שהמדינה החליטה להטיל עליהן."

אלה בכלל לא הטבות מס, אומר לנו קנדל, אז אי אפשר להתנות אותן בכלום. אולי הן נראות כמו הטבות מס, נשמעות כמו הטבות מס, מסריחות כמו הטבות מס – אבל זאת בעיה פרצפטואלית שלכם, כנראה. במקומכם הייתי הולך לעשות בדיקת ראייה.

וכך ההזדמנות למנוע את הפיטורים ההמוניים הוחמצה. מי שחתום על ההחמצה, אגב, הוא שר האוצר כחלון, שבחר להתעלם מהמלצת המיעוט. לא טעות היתה כאן, אלא מדיניות. לא איוולת, אלא אידאולוגיה. את האידאולוגיה הזאת אני מבקש לבחון בפוסט הזה דרך מקרה המבחן של הטבות המס, וכלים דומים שבהם השלטון משתמש כדי לרצות את ההון. או ליתר דיוק, כלים דומים שבהם ההון מפעיל את השלטון.

ומילה כללית על אופיו של הפוסט הזה: לכאורה, כל הדברים שאספר לכם כאן ידועים. כולם פורסמו במדורים הכלכליים במשך שנים. הניתוחים נעשו, הביקורת הוטחה. אבל רק "לכאורה". כי הדברים שידועים שוקעים ונמוגים מהר. מי שזוכר אותם וער להם הוא רק מי שזה עיסוקו היומיומי. רוב הישראלים, אני מניח, יודעים במעורפל שכל עניין הטבות המס די מסריח, אבל הם לא התעמקו בפרטים. התקשורת גם לא עזרה להם להתעמק, כי הנושא תחום למדורים הכלכליים ורק לעתים נדירות – כמו במשבר "טבע" הנוכחי – פורץ לכותרות הראשיות. אבל למעשה ראוי היה לו לתפוס כותרות כל השנה, כי השוד הזה של הקופה הציבורית משפיע עלינו כל הזמן.

לא רק שהעובדות עצמן אינן זוכות להבלטה הראויה, אלא שמשמעותן הפוליטית מטושטשת. מה פירוש הדבר שמדיניות ניאוליברלית עקבית, שמיטיבה עם המאיון העליון ומקפחת את כל מי שמתחתיו, היא המצע המשותף של כל המפלגות הגדולות בישראל? מה זה אומר על אפשרותה של אופוזיציה חברתית אמיתית? מה נחוץ כדי לחולל שינוי פוליטי מהותי בחלוקת ההון הציבורי? אלה שאלות שאינן נשאלות ושאין דרך לשאול אותן במסגרת השיח הפוליטי המצומצם – שגבולותיו נתחמים בהנחות הניאוליברליזם. אפשר רק לקוות שקריסת "טבע" תסמן את הסדק הראשון בחומות האלה, סדק שיאפשר להציץ באלטרנטיבות שקיימות מחוץ להן.

חברים מספרים על הניאו-ליברליזם

"המרכיב העיקרי שיגרום להצלחה כלכלית הוא שוק חופשי".
(בנימין נתניהו)

"הדרך היחידה להבטיח את עתיד היהודים היא כלכלה חופשית על ידי שוק חופשי".
(בנימין נתניהו)

"בלי כלכלה חופשית, עם שיעורי מס גבוהים ולא אטרקטיביים, אנחנו גם לא נגיע לשום מקום, ועם ביורוקרטיה חונקת אנחנו לא נגיע לשום מקום".
(בנימין נתניהו)

"אנחנו מבריחים עסקים, אנחנו מבריחים יזמים מכאן, אנחנו יוצרים כאן אווירה ומציאות של רגולציית יתר, של משפטיזציית יתר, של רגולטור שנכנס בתוך רגולטור שנכנס בעוד רגולטור ועוד רגולטור…

"אנחנו לא סתם מקימים היום ועדה, התחייבנו להילחם בזה, להילחם בזה עם גרזנים – זה לא יהיה. נחזיר את עצמנו למקום שאנחנו ראויים להיות בו, אין הצדקה למה שקרה פה. אנחנו פוגעים באזרחינו, אנחנו פוגעים קודם כל בשכבות החלשות, כשאנחנו פוגעים בצמיחה, ואנחנו פוגעים בכלל אזרחי ישראל על ידי רגולציה מבהילה."
(בנימין נתניהו)

"הממשלה נחושה לקצץ בביורוקרטיה וברגולציה…. אנחנו השקענו מאמץ כדי לצמצם את הרגולציה ולעשות בה סדר. .. החסם המרכזי כבר איננו קרטלים ואיננו מונופולים, אף על פי שאלה עדיין מצויים, החסם העיקרי הוא הקרטל של הרגולטורים, ובקרטל הזה אני מתכוון לטפל לטובת כלכלת ישראל ולטובת אזרחי ישראל… אנחנו רוצים להבטיח תחרות, אבל כדי להבטיח תחרות אנחנו חייבים להבטיח רווחיות, ולכן אנחנו רוצים להבטיח שרמת המיסוי במדינת ישראל תהיה נמוכה, נמוכה יותר ככל הניתן, אנחנו נמשיך במתווה הפחתת המסים".
(בנימין נתניהו)

"לבנות צמיחה מבוססת ייצוא. להתחיל תהליך מואץ של דה-רגולציה שיאפשר יציבות למשק, יוביל לעליית משכורות רוחבית ויוריד את יוקר המחיה. "
(יאיר לפיד)

"צריך להמשיך להשתמש בהטבות המס כדי להמשיך להביא הנה את אינטל וסיסקו וסימנס וגוגל, כי גם זה מה שעושה אותנו חדשניים".
(יאיר לפיד)

"אחת הסיבות שההייטק משגשג: שוק חברות הטכנולוגיה הוא בחו״ל ולכן פחות רגולציה. אשתי שהקימה מפעל גלידה בכפר-סבא חטפה יותר רגולציה מהסטארט אפ שלי."
(נפתלי בנט)

"תפיסת השוק החופשי בה אני דוגלת אינה מבקשת לייצר כאן במזרח התיכון מערב פרוע. היא מבקשת לאפשר לשחקנים העסקיים להתנהל לפי כללי משחק בסיסיים המגדירים תחרות הוגנת ומתן הזדמנות שווה לכל השחקנים (החלשים והחזקים); כללים אותם קובעת המדינה, אותם היא מפרשת ושאת הפרתם היא אוכפת; היא מבקשת להימנע מלראות את המדינה כשחקן מרכזי, קל וחומר כמונופול; היא מבקשת לשמור על הכלל שבו למדינה אסור כל מה שלא הותר לה – ולפרט מותר כל מה שלא נאסר עליו.

תפיסת השוק החופשי בה אני דוגלת אינה יכולה לחיות בשלום עם משטר של הגבלות רגולטוריות כה רבות וכה חמורות, שכמעט ומביא את המגזר העסקי שלנו למצב שבו לעסקים בישראל, כל מה שלא הותר – אסור.
(איילת שקד)

"נתניהו מדבר על הפחתת הרגולציה ועושה הפוך. בתקופתו 'התכנון המרכזי׳ מבית היוצר הסובייטי מגיע לשיאו… במקום שהממשלה תאפשר ותעודד צמיחה, היא החסם המרכזי של הצמיחה במשק. אינסוף בירוקרטיה. במקום להתעסק בהורדת בירוקרטיה, הם מוסיפים עוד ועוד חסמים."
(אבי גבאי)

אגדת השוק החופשי

המדגם המייצג הזה מבהיר שהניאו-ליברליזם הוא האידאולוגיה הכלכלית השלטת במערכת הפוליטית בישראל, וכל המפלגות הגדולות שותפות לה. כמו בלא מעט דמוקרטיות מערביות אחרות (אף כי לא בכולן), אין אופוזיציה אמיתית לאידאולוגיה הזאת בתוך המערכת המפלגתית. מושגי המפתח שלה נישאים בפי כל, מנטרות שהשלטון אינו נלאה מלהחדיר באזרחים בלי הרף (מדוע צריך להחדיר אותן ומדוע אסור לחדול לרגע – לכך נגיע בסוף): שוק חופשי, תחרות, צמצום או חיסול התערבות השלטון בשוק (רגולציה), צמיחה, חיזוק המגזר העסקי, הפעלת מדדי מצויינות כלכלית בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה. כל ילד יודע היום מה זה ניאו-ליברליזם גם אם אינו יודע שכך הוא נקרא. השפה הזאת הפכה להיות השפה הדומיננטית, אולי היחידה.

אבל זו שפה חלולה. כל אחד ממרכיביה חושף טפח אחד ומסתיר מאה. המושגים כשלעצמם – שקריים. השקר הבסיסי ביותר הוא "שוק חופשי" או "כלכלה חופשית". אין חיה כזאת. הכלכלנים יודעים זאת, העיתונאים שמסקרים כלכלה יודעים זאת, רוב הפוליטיקאים יודעים זאת. ובכל זאת – המושג האורווליאני הזה אינו יורד מן הכותרות ומנאומי הפוליטיקאים. את מושג השוק החופשי צריך היה להכחיד מזמן; אם יפיק הקורא דבר אחד מן הפוסט הזה, אשמח שהוא יהיה זה: אין דבר כזה שוק חופשי. הממשלה תמיד-תמיד מתערבת; הרגולציה תמיד-תמיד קיימת. כל ההבדלים בין הממשלות השונות הוא מה סוג ההתערבות; מי מרוויח ממנה, מי מפסיד. "תחרות חופשית", ללא מחסומים וזרזים ממשלתיים, קיימת רק בסיפורי הבדים של מילטון פרידמן וממשיכיו. למה המיתוס הזה עדיין מופץ ומונצח? כי ממשלות אף פעם אינן מוכנות להגן בגלוי על העדפה של מגזר אחד על פני אחרים; ודאי וודאי כשהמגזר המועדף הוא המאיון העליון. מיתוס השוק החופשי הוא מסך העשן של הנייטרליות שמאחוריו מעביר המשטר הון ציבורי לידיים פרטיות.

הנה ניסוח תמציתי מאת הכלכלן הנודע הא-ג'ון צ'אנג:

"השוק החופשי הוא מיתוס, אין כזה דבר. כל שוק הרי מתבסס על אינספור תקנות שיאפשרו לו לפעול, כללים שיגדירו איך הוא עובד. בדרך כלל אנחנו לוקחים את התקנות האלה כמובנות מאליהן, ובכלל לא מבחינים בהן. זה כמו סרטי קונג פו: השחקנים מפליאים בריחוף חופשי לכאורה, אבל בעצם תלויים על מיתרים בלתי נראים שמחזיקים אותם באוויר. והתקנות השונות שתומכות בשווקים הן בלתי נראות עבורנו משום שהן מבטאות עמדות פוליטיות שאנחנו תומכים בהן. מה שאנחנו קוראים לו שוק חופשי הוא בעצם שוק שמבטא את המדיניות שאנחנו תומכים בה. ברגע שאנחנו מבינים שאין כזה דבר שוק חופשי, אנחנו בדרך הנכונה להבין איך עובדת השיטה הקפיטליסטית".

"אנחנו" תומכים בה – זהו גוף ראשון רבים מפוקפק. כדי לבקר את מיתוס השוק החופשי צריך לחלץ את עצמך מהנחותיו ומאוצר המלים שלו. והאם אנחנו תומכים בחוטים הבלתי נראים? התשובה מורכבת. הרוב המכריע של האליטה הפוליטית והכלכלית – ודאי. הציבור הרחב? מן הסתם חלקו תומך, חלקו לא תומך, וחלק ניכר ממנו לא מבין בכלל שיש במה לתמוך או להתנגד. כמו לתמוך ברכס הגלבוע או בקו החוף של אשקלון. המובן מאליו נמצא מעבר (ומתחת) לזירת הדיון.

"טבע": ההתרסקות

בשנתיים האחרונות ירדה מניית "טבע" ב-80%, מחיקה של 60 מיליארד דולר משווי השוק של החברה. שורה של סיבות הובילה לכך: רכישת "אקטיבס" (החטיבה הגנרית של "אלרגן") התבררה ככישלון שלא הניב רווחים, התעלמות ממושכת מצניחת שער המטבע הוונצואלי, ירידה עקבית ברווחיות שוק התרופות הגנריות האמריקאי, שורת רכישות פזיזות בשוק הפארמה, ולבסוף, התרוששותה של קרן השפע של "טבע", התרופה לטרשת נפוצה "קופקסון", שהיתה מוגנת בשורת פטנטים אשר פקעו בזה אחר זה בשנים האחרונות.

מקור: "כלכליסט"

את ניתוח הסיבות העסקיות להתרסקות של "טבע" אני משאיר למדורי שוק ההון. בכנות, הן לא מעניינות אותי וגם לא צריכות לעניין את הנפגעים הישירים מן ההתרסקות הזאת: העובדים שיפוטרו. ביולי השנה כבר דווח על פיטוריהם של 350 עובדים וכעת ההערכה עומדת על 3,300 עובדים, מחצית מעובדי החברה בארץ. המספרים כנראה ישתנו לאחר המו"מ עם ההסתדרות אבל אין ספק שמאות ימצאו את עצמם מפוטרים.

הקיצוצים הכואבים האלה כמובן אינם מורגשים בצמרת: המנכ"ל הנכנס, קאר שולץ, קיבל מענק חתימה של 20 מיליון דולר, משכורת שנתית שוטפת של 2 מיליון דולר, אופציות בשווי 6 מיליון דולר ומניות של "טבע" בשווי של 7.5 מיליון דולר. זה כמובן בנוסף ל"יגואר" ודירת היוקרה ביפו. כל המופלטות האלה הומטרו עליו, כדאי לזכור, רק בחודש שעבר, במקביל למהלכי הפיטורים ההמוניים של "טבע" בישראל ובמפעליה מעבר לים. ואולי צריך לומר, לא במקביל למהלכים האלה אלא בתמורה להם.

הטבות המס: התערבות המדינה למען "השוק החופשי" 

למעשה, ההתרסקות של "טבע" היתה יכולה להיות קשה עוד יותר אלמלא סיבסד אותה הציבור הישראלי באופן רציף במשך 11 שנה. הנתונים העדכניים מדברים על הטבות מס לחברה בתקופה הזאת שהסתכמו בלמעלה מ-20 מיליארד שקל. לרוב שוכחים להוסיף לסכום הזה גם את רווחי "טבע" מחוק הרווחים הכלואים, שהגיעו ל-3.4 מיליארד שקל.

מה הן הטבות המס האלה? ובכן, זאת "היד הנעלמה" (וינק-וינק) של "השוק החופשי" (נאדג'-נאדג') שפועלת מאחורי גבו של הציבור בשירות בעלי ההון; הרגולציה של מכחישי-הרגולציה, שוד הקופה הציבורית שמתחזה להעשרתה.

קצת רקע. ראשית חטאת בשנת 2005. שר התמ"ת אולמרט ושר האוצר נתניהו יוזמים שינוי בחוק עידוד השקעות הון: "מסלול אסטרטגי". המסלול מבטיח פטור מוחלט ממס חברות לחברות גלובליות במשך עשור. ההנמקה הרשמית: למשוך חברות גלובליות להשקיע בשוק הישראלי. רק שבפועל, החברות האלה לא התפתו לבוא. האם בוטל המסלול? חס וחלילה. הוא פשוט הופנה לכיסיהן של חברות ישראליות – ובראשן "טבע". הנה התרמית הראשונה. ועוד צימוק: בדיונים שהובילו לפתיחת המסלול האסטרטגי, שחסך ל"טבע" מיליארדי שקלים, ייצג את רשות המסים סמנכ"ל אוסקר אבו ראזק. שנה וחצי מאוחר יותר (אחרי דילוג במשרת מנכ"ל משרד הפנים) נחת אבו-ראזק בפירמת רואי-החשבון "קסלמן וקסלמן", שמטפלת גם בשומה של – הפלא ופלא – חברת "טבע". הרגולטור הפך ליועץ לגוף שעליו פיקח – דלת מסתובבת מוכרת היטב במגזר העסקי.

מקץ 5 שנים הבינו במשרדי האוצר והכלכלה שהמסלול הזה מזרים לכיסיהן של "טבע", כי"ל, צ'ק-פוינט וחברות אחרות הרבה יותר מדי כספי ציבור. ב-2011 תוקן החוק באופן שהרחיק אותו עוד יותר מכוונתו המקורית. נקבע מסלול חדש, שלפיו כל חברה שמייצאת למעלה מ-25% ממוצריה זכאית להטבת מס – גם אם היא ממוקמת במרכז הארץ. כך הלכה לעזאזל "הדאגה לפריפריה". הנה התרמית השניה. אומנם לחברות בפריפריה הוענקה הטבה גדולה יותר, אך ממנה נהנו באופן גורף גם חברות גלובליות – כגון "טבע".

שימו לב: שיעורי המס המופחתים לחברות המוטבות נקבעו בשנת 2010. בתקופה זו פעל המשק תחת מתווה של הורדה הדרגתית של מס החברות, מ-26% עד לרמה שתוכננה ל-2016, 18% מס. המחאה החברתית עצרה את המתווה, וכיום מס החברות עודנו עומד על 24%. אבל שיעורי המס המופחתים שנקבעו בחוק עידוד השקעות ההון, מתוך התאמה להפחתה המתוכננת במס החברות –  לא תוקנו בהתאם. זאת התרמית השלישית.

"טבע" אומנם גורפת כ-40% מכלל הטבות המס, אבל היא לא לבד. בשנים 2006-2013 קיבלו חברות ציבוריות בישראל הטבות מס בגובה של 18.2 מיליארד שקל. זהו סכום חלקי מכלל ההטבות, שכן אלה הניתנות לחברות פרטיות נהנות מחיסיון. בסך הכל מוענקות מדי שנה הטבות מס מכוח החוק לעידוד השקעות הון בהיקף של כ-7 מיליארד שקלים. הסכום הזה צומח מהר מאד. בשנה הראשונה של הטבות המס, 2006, שבע החברות הציבוריות הגדולות קיבלו 1.3 מיליארד שקל. חמש שנים מאוחר יותר ניתן סכום של 2.9 מילארד שקל (גידול של 123%) רק לארבע החברות הגדולות.

מקור: "גלובס"

בשנה שעברה פורסם דו"ח של הכלכלן הראשי במשרד האוצר, שמצא כי בעשור שבין 2003-2013 גדלו הטבות המס פי יותר מ-3. שום מדד כלכלי אחר לא צמח בשיעור שמתקרב לזה באותה תקופה – לא התל"ג, לא הכנסות המדינה ממיסים, לא תקציב המדינה. העיוות הלא-פרופורציונלי בהטבות המס לחברות הגדולות בולט לעין כל. הוא גם ידוע בקרב אנשי המקצוע, ועדיין, לא מרעיש עולמות. מהדו"ח עלה עוד שעיקר העלייה בהטבות היא בגין ארבע החברות הגדולות: משקלן בהטבות צמח משיעור של 32% ב־2003 לשיעור שיא של 70% ב־2010 וירד ל־65% ב־2013.

למה צריך כל הזמן לנפח את הטבות המס? התשובה אולי טמונה בדו"ח שהוכן באוצר ב-2015: לא רק שרמת השכר בחברות המוטבות גבוהה מזו שבחברות הלא מוטבות, אלא שהשכר גדל והלך ככל שהטבת המס הייתה גבוהה יותר (למעט ב"טבע"). יידע הציבור, אם כן, מדוע ולטובת מי שולחת המדינה את ידה עמוק יותר בכל שנה אל כיסיו.

עוד נחזור לחברות הפרטיות והטבות המס הסודיות שלהן בהמשך. נבהיר רק שאלה כוללות חברות ענק כמו "אינטל" ו"ישקר" ושאר ענקיות ההייטק. סביר להניח שהטבות המס שלהן אינן פחותות מאלה של החברות שנסחרות בבורסה. מכאן שאת סכומי העתק שננקבו כאן אפשר להכפיל ואף יותר. באומדן זהיר אפשר לומר שמדינת ישראל העניקה ב-12 השנים האחרונות הטבות מס לחברות ענק בהיקף כולל של 50 מיליארד שקל. ואולי יותר.

חברות ההייטק הבינלאומיות נהנות ממסלול מיוחד. בשנה שעברה הוכנס תיקון לחוק עידוד השקעות ההון, ביוזמתו של ח"כ יואב קיש. במסגרת התיקון, חברות ענק שהכנסותיהן עולות על 10 מיליארד שקל (כמו גוגל, אפל ופייסבוק) ייהנו ממס חברות מופחת של 6% (לעומת 25% עד אז) ו-4% מס על הדיבידנד (במקום 20%-30%), בתנאי שהקניין הרוחני המזכה בהטבה פותח ונרשם בארץ. אם לא די בכך, בהשראת "פסקת היציבות" הנודעת לשמצה של מתווה הגז (שנפסלה על-ידי בג"ץ), הוכנסה פסקת יציבות לתיקון הזה: הממשלה התחייבה שלא לשנות את שיעורי המס במשך העשור הקרוב.

תשאלו – אם פסל בג"ץ את פסקת היציבות של מתווה הגז, איך העזה הממשלה להכניס פסקה כזאת לחוק עידוד השקעות הון? ובכן, בג"ץ לא פסל את עצם פסקת היציבות אלא רק את הניסיון להעבירה כהחלטת ממשלה עוקפת כנסת. הממשלה הפיקה לקחים, ואת פסקת היציבות שנועדה למנוע מממשלות עתידיות להעלות את המס על ענקיות ההייטק העבירה בחקיקה. איזו חקיקה? בחוק ההסדרים, כמובן. הסליק שבולע כל מה שצריך להסתיר. שם אין סכנה שמישהו יפשפש וימצא, חלילה, איך שוב גנבו מיליארדי שקלים מן הציבור בלי ששומרי הסף הבחינו.

חשוב להסתיר, והמדינה אכן הסתירה במשך שנים את השוחד העסקי הזה שניתן מדי שנה לתאגידים הגדולים (וככל שהם יותר גדולים, השוחד היה גדול יותר). רק ב-2013, בעקבות עתירה של "גלובס", נחשפו הנתונים לראשונה. מאז ועד היום העיתונות הכלכלית מפרסמת בהרחבה, וגם בביקורתיות, את היקפן האדיר של הטבות המס האלה. אבל הפרסום הזה אינו מזין שום דיון פוליטי או אידאולוגי אמיתי – מצב שכיח בישראל: המידע קיים, אבל אינו מתורגם לידע פוליטי ובהמשך, לתכנית התנגדות. את חברי הכנסת שתוקפים את הנושא אפשר לספור על כף יד אחת (הבולטת היא שלי יחימוביץ'). הכותרות לעולם אינן חוצות את המדורים הכלכליים אל העמוד הראשון; עיתונאים אינם מעמתים שרי אוצר או פוליטיקאים שמציעים "שינוי" עם המדיניות ארוכת הטווח הזאת; ומפלגות, מכל הצדדים והמגזרים, אינן מערערות על עצם השיטה, אלא רק על "חוקיות" הפעלתה (אבל בכך אין כל חדש; המפלגות מטיבן לא מערערות על השיטה שמפרנסת אותן).

חלק חשוב בתחזוקת משטר ההטבות ושוד הקופה הציבורית הוא הפצה עקבית של תעמולה שקרית שאמורה לשכנע את הציבור כי בעצם מדובר בטובתו שלו. הטבות המס שמעשירות את קופתנו, אומרים לנו התאגידים, בעצם מועילות לכלל החברה. התעמולה הזאת אפקטיבית במיוחד משום שהיא מושמעת לא רק מפיהם של אנשי יחסי הציבור של התאגידים אלא מפי הפוליטיקאים והשרים – לכאורה נציגי הציבור – שעושים איתם יד אחת, נגד הציבור. על כן חשוב לפרק אותה, נדבך אחר נדבך.

מיתוס התרומה למשק / לחברה / לפריפריה

מי שעוקב אחרי הסיקור התקופתי של הטבות המס של "טבע", מכיר כבר את "תגובת החברה" שמופיעה בתחתית הכתבה. מוכרים גם דברי ההסבר של כלכלנים ופוליטיקאים למדיניות הטבות המס. מתוך הדברים האלה זיקקתי שלוש טענות עיקריות.

טענה 1: "החברה שלנו מייצרת הכנסות למדינה דרך מס הכנסה לעובדים".

טענה 2: "החברה שלנו מייצרת תעסוקה בפריפריה".

טענה 3: "החברות הבינלאומיות לא ישקיעו בישראל אם לא יפתו אותן בהטבות מס נדיבות".

והנה הטענות האלה מפי שר הכלכלה בשנת 2013, נפתלי בנט, נציג המפלגה הקיצונית ביותר בסקאלת הניאוליברליזם הישראלי.

ועכשיו לעובדות.

כן, למדינה יש הכנסות ממס ההכנסה של עובדי החברות המוטבות. אז מה, שנכרע להן ברך בהודיה? ואם היו מפעלים אחרים במקומם, העובדים שלהם לא היו משלמים מס הכנסה? הנחת הרקע כאן היא שאין דרך אחרת למדינה לקבל מס הכנסה ממאגר המועסקים של החברות המוטבות – אלא דרך פיתוי הטבות המס. זהו טיעון שמניח את המבוקש.

בואו נרד לפרטים. כמה בדיוק מרוויחה המדינה מן החברות המוטבות? ב-2015 בדק אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר את יעילותו של חוק עידוד השקעות ההון. הוועדה בראשות יעל אנדורן הגיעה לכמה מסקנות מעניינות. למשל, שבשנים הראשונות לחוק, כשהיקף ההטבות עדיין היה סביר, תקבולי המסים מן החברות המוטבות (מס חברות ומס הכנסה  מהעובדים) היו גבוהים פי שתיים ויותר מגובה ההטבות. אבל תוך זמן קצר להפליא התמונה התהפכה. ב-2011 ארבע החברות הגדולות (שקיבלו את רוב הטבות המס) הכניסו למדינה 33% פחות מגובה ההטבות שקיבלו. ב-2013, ההפרש כבר היה 60%: ארבע החברות הגדולות הכניסו למדינה פחות ממחצית מגובה ההטבות שקיבלו.

בקיצור: קחו את המעגל השני בתרשים ההוקוס-פוקוס של בנט, ותמחקו אותו. תמחקו גם את השלישי – "מעגל המועסקים המשני", נותני שירותים וכדומה, כי גם המס שנגבה מהם כבר נבלע בחוב המס האדיר של החברות המוטבות הגדולות. בכלל, הטיעון על התועלת הנגזרת מן המפעלים – פרנסה לספקים, חברות ניקיון ושירותים – הוא אחיזת עיניים. למה להיעצר במעגל המשני? בואו נגיד תודה לעובדים של "טבע" ו"אינטל" שקונים אוכל בסופרמרקט וממלאים דלק והולכים לסרטים וקונים מצעים וגופי תאורה לבתים שלהם: אלפי אלפים של ספקים נהנים מכל הטוב הזה!

החשבון הזה מופרך כי גם הוא מניח שלאותם ספקים אין דרך אחרת להתפרנס והם ישבו מובטלים כל חייהם עד שהפציע החסד האלוהי של תאגידי הענק בחייהם. כמו שנראה בהמשך, תעסוקה בפריפריה אפשר לעודד במגוון דרכים שונות שאינן מסתכמות בהזרמת מיליארדי שקלים בשנה לחברות גלובליות שמעסיקות מנכ"לים במשכורות אסטרונומיות. כדאי גם להזכיר שכ-40% מן העובדים של "אינטל" בקריית-גת הם עובדי קבלן. חברות הענק אינן צריכות לעמוד בשום סף מינימלי של העסקה ישירה על מנת לקבל הטבות נדיבות מן המדינה, ואולי זה לא מפתיע כשהמדינה עצמה מעסיקה 38% מעובדיה כעובדי קבלן. הלקח החוזר ונשנה הוא שבטנגו הניאו-ליברלי המדינה היא שותפה מלאה, מסורה ונאמנה, לתאגידי הענק.

"חיזוק הפריפריה"

רגע, הזכרתי כאן תעסוקה בפריפריה. זה מביא אותי לשקר השני: ""החברה שלנו מייצרת תעסוקה בפריפריה". ב-2010 מצא מינהל הכנסות המדינה שחלקם של תושבי הפריפריה מתוך עובדי החברות המוטבות נמוך למדי: 21% בדרום ו-7% בצפון. רק 30% מעובדי חברת "טבע" בישראל מועסקים בפריפריה. התיקונים בחוק שהוכנסו בשנת 2011 והוזכרו קודם לכן הקטינו עוד יותר את התמריצים להשקיע בפריפריה. דו"ח ועדת אנדרון מ-2015 מצא שבניגוד למטרת החוק, כשני שלישים מהחברות המקבלות את ההטבות ממקמות את מפעליהן במרכז הארץ ולא בפריפריה כנדרש. ההשקעה בפריפריה פחתה והלכה, אבל ההכרזות הדמגוגיות של בנט ושאר חסידי החוק לא השתנו בהתאם.

המקרה המפורסם ביותר הוא של מפעל "אינטל" בקרית-גת, שמרגע הקמתו זכה למעמד של פרוייקט לאומי: כ-5 מיליארד שקל קיבלה "אינטל" במתנה עד 2011, ועוד מיליארד שקל אחרי 3 שנים, וזה חוץ ממס חברות מופחת של 5% בתוספת "פסקת יציבות" ל-10 שנים. אין חולק ש"אינטל" תרמה רבות לפיתוח בדרום, אבל השאלה תמיד היא האם בסכומי עתק כאלה אי אפשר היה לחולל פיתוח גדול יותר באמצעות השקעות ישירות. העובדה הלא נעימה היא שעדיין מרבית העובדים המיומנים והמשכילים מעדיפים לגור במרכז הארץ ולא בקריית גת: "בעוד שרוב המהנדסים ובעלי התפקידים ה״איכותיים״ הם ממרכז הארץ, רוב עובדי התחזוקה, ההסעדה והשירותים הם מהדרום."

מקור: "גלובס"

מחקר מ-2007 מצא שבאופן כללי, להטבות מס נוסח "חוק הנגב" יש השפעה אפסית על מאזן ההגירה בפריפריה. מי שחומק מנאומים חגיגיים של פוליטיקאים ומנכ"לים מגלה שתמונת המצב בקרית גת עודנה עגומה: כ-40% מהשכירים בעיירה משתכרים שכר מינימום, והאבטלה כפולה מהממוצע הארצי, בין 9%-10%. כותרות כמו "אינטל תשקיע 6 מיליארד דולר בקריית גת" הן סוג של גניבת-דעת: החברה משקיעה את הסכומים האלה במפעליה, לא בעיירה. חלק ניכר מן המרוויחים אפילו לא מתגורר בקריית-גת. "אינטל" גם אינה נרתעת מלפטר מאות עובדים בישראל כשרווחיותה על הפרק; כפי שראינו, הכנסת לא ראתה לנכון להגן בחוק על תעסוקתם של עובדים בחברות שנהנות מהטבות מס בישראל.

לאורך שנים נעשו מחקרים, בבנק ישראל ובאוניבסיטאות, על יעילותן של הטבות המס, ובאופן ספציפי, עד כמה הן עומדות ביעד המוצהר של "חיזוק הפריפריה". רוב המחקרים הגיעו למסקנה שהחוק נכשל במשימתו. פרופ' אבי בן בסט מסביר את המובן מאליו: החוק מתמרץ הון, לא תעסוקה. רק בעולמם הדמיוני של הניאוליברלים יש דרך סלולה וישירה מן האחד אל השני. "אם באמת רוצים להיטיב עם הפריפריה", אומר בן-בסט, "צריך לשנות את החוק כך שיגרום להשקעה בתשתיות ובשירותים באזורי הפיתוח. אני זוכר פגישה עם שאול עמור ז"ל, ראש עיריית מגדל העמק, שסיפר שהתושבים שמחו על המפעל החדש שפתחה חברת טאואר סמיקונדקטורס, אבל שמחו הרבה יותר כשנפתח הסופרמרקט הראשון".

ולבסוף, אל הביקורת של אנשי המקצוע הצטרף גם מבקר המדינה. בדו"ח מ-2013 קובע המבקר שחלק ממטרות החוק לא הושגו וגם אין כל דרך לדעת מה כן הושג: "אין כלל ודאות לגבי הערך המוסף של ההטבות לפיתוח התעשייה, בייחוד בפריפריה: מסלולים שנועדו למשיכת משקיעי חוץ מנוצלים להפחתת מסים שמשלמות חברות ישראליות". כמו כן, "לא קבעו המשרדים מי הם הגופים האחראים למעקב אחר נתוני הטבות המס, לא הגדירו קריטריונים לבחינה שיטתית וסדורה של הנתונים ולא יצרו מנגנון בקרה אפקטיבי אשר יבחן באופן שוטף את מתן הטבות המס ויסייע בהקצאתן לחברות, כדי להביא להשגת יעדי החוק". המבקר סיכם בחריפות: "מתן הטבות בהיקף בלתי מוגבל, ללא בחינת העלות אל מול התועלת וללא בחינת חלופות אחרות הוא התנהלות לא כלכלית הפוגעת באינטרס הציבורי".

חוסר פיקוח ובקרה? התנערות מאחריות? ברוכים הבאים אל המדינה הניאוליברלית. המקום שבו "רגולציה מסורבלת ומיותרת" פירושה בקרה ופיקוח על מיליארדי שקלים שמוזרמים מקופת הציבור לחשבונות הבנק של תאגידים; ולעומת זאת, רגולציה שאין נוקבים בשמה היא שלל החוקים והתקנות שמטרתם להבטיח את המשך השוד המאורגן הזה, לטובת קבוצה מצומצמת של בעלי הון, הממשיכים, דרך פלא, לנצח ב"תחרות החופשית" שאיפשרה להם המדינה.

כהפוגה טראגי-קומית, אני ממליץ לצפות בקטע הזה שבו ג'ון אוליבר חושף לאיזה אבסורדים הגיעה מדיניות "התמריצים הכלכליים" שנוקטות המדינות בארה"ב כדי למשוך חברות לתחומן. חדי-העין יבחינו ב"טבע" שמגיחה קצרות בדקה 12:34.

ועוד מילה אחרונה על הטיעון שהטבות המס "מחזקות את הפריפריה". יש משהו עקום מאד, מקומם מאד, בבסיס הטיעון הזה. הרי למה צריך "לחזק" את הפריפריה? כי היא חלשה. ולמה היא חלשה? זה מין חוק טבע כזה? או שאולי צריך לדייק ולומר – היא מוחלשת? הפריפריה הישראלית מוחלשת כבר חצי מאה ויותר, מאז גלי העלייה הגדולים של שנות ה-50'. היא מוחלשת מכוחן של אינספור החלטות ממשלתיות שהיפלו אותה לרעה ביחס ליישובי המרכז והערים הגדולות. היתה זאת מדינת ישראל עצמה – שריה ופקידיה, מפלגותיה לכל רוחב הקשת הפוליטית – שהזניחה את הפריפריה: תשתיות רעועות, מערכת חינוך כושלת, אפס מרכזי תרבות ואמנות, אפס חשיבה על תכנון אורבני שימשוך זוגות צעירים. לעזאזל, כל כך הרבה טעויות המדינה עשתה ועדיין עושה שם, והפערים מונצחים מדור לדור. כמו גזירת גורל, רק שלא, מדובר במדיניות. ואז באה אותה מדינה מזניחה ומפקירה, ומבשרת בצלצלי תרועה לתושבי הפריפריה: הנה הצלתכם, הנה ישועתכם – "טבע" ו"אינטל".

אבל למה "טבע" ו"אינטל" צריכות לתקן את מה שהמדינה קילקלה? התשובה היא תמיד אותה תשובה: המדינה הניאוליברלית אחראית על הצלחות, לא על כשלונות. כשלונה המהדהד של מדינת ישראל להפוך את הפריפריה למקום שאנשים יגורו בו מרצון ולא מאונס מגולגל כאן לפתחם של תאגידי ענק, כאילו להם אכפת מהפריפריה. אבל כל מי שעיניו בראשו יודע: התאגידים היום כאן ומחר כבר לא. "טבע" בדרך החוצה, ואם חברה ישראלית נוהגת כך, אין ספק שהחברות הבינלאומיות לא יישארו כאן דקה אחרי שיתחילו להפסיד. המסר הזה של המדינה לתושבי הפריפריה – "העברנו את האחריות עליכם ל"טבע" ו"אינטל", ושיהיה בהצלחה – הוא שערורייה מסמרת שיער. אך מכיוון שאין אופוזיציה לניאוליברליזם הישראלי, אין גם שום כוח פוליטי שיכול או רוצה למנף אותה.

"למשוך חברות בינלאומיות"

הגענו לטענה השלישית והאחרונה של קנאי הטבות המס: "החברות הבינלאומיות לא ישקיעו בישראל אם לא יפתו אותן בהטבות מס נדיבות". שקר. האוצר עצמו הודה שזה שקר כאשר עידכן את חוק עידוד השקעות ההון ב-2010. זאת משום ש"המסלול האסטרטגי" שנקבע בחוק ב-2005 – פטור מוחלט ממס לחברות גלובליות – לא משך לישראל את החברות האלה. הגאון האסטרטגי מאחורי המסלול האסטרטגי הזה, שזרק לים מיליארדי שקלים מכספי ציבור, היה שר האוצר דאז, בנימין נתניהו. ומה קרה מאז? הנה סיכום של הכלכלן הראשי באוצר משנת 2015: "יש בממצאים כדי להטיל ספקות בטענה לפיה העלאת שיעורי המס על חברות מוטבות תביא לצמצום משמעותי של פעילות חברות אלו בישראל. סביר להניח כי שיקולים נוספים קובעים את היקף הפעילות של חברות אלו בישראל". זה ניסוח מאד דיפלומטי. הנה הסבר פשוט והגיוני מפיו של פרופ' יוסף אדרעי, מומחה למסים מאוניברסיטת חיפה:

"ישראל היא מדינה עם הון אנושי איכותי ביותר, ובזכות זה חברות גלובליות באות להשקיע פה. "אינטל" לא פה בגלל ההטבות, אלא בגלל המהנדסים המצוינים. לדעתי הם היו משקיעים פה גם ללא המענק. התחרות עם מדינות אחרות על הפטורים לחברות ענק גלובליות עלולה להיות מסוכנת. אירלנד נתנה הטבות ענק וב-2008 נכנסה למשבר. אני חושב שהלקח הוא שצריך לבטל כליל את החוק להשקעות הון. זה חוק שהתאים למדינה הצעירה שהיינו פעם, מדינה חסרת משאבים. בנינו תעשייה נהדרת ונהפכנו לאור לגויים, בעיקר בתחום ההיי-טק. המשך מתן ההטבות פירושו קיצוץ בשירותים החברתיים ובמערכת החינוך. זה אומר שפחות אנשים טובים יחיו כאן בעתיד, אנשים שבזכותם חברות הענק רוצות להשקיע בישראל מלכתחילה".

אירלנד, כן. תמיד מדברים על אירלנד, מקלט המס של ענקיות ההיי-טק. אז הנה חדשה טרייה יחסית משם: אחרי שאירלנד התרפסה במשך שנים בפני חברת "אפל", חייבה הנציבות האירופית את החברה להחזיר לאירלנד סכום עתק של 13 מיליארד יורו – שווי הטבות המס הלא חוקיות שקיבלה שם החברה. איך לא חוקיות? מסתבר שחוקי אירלנד וחוקי האיחוד האירופי אינם זהים. והנה עוד אבסורד: לא רק "אפל" אלא גם ממשלת אירלנד עירערה על הפסיקה הזאת. מדוע ממשלת אירלנד מסרבת לקבל חזרה 13 מיליארד יורו שנתנה במתנה ל"אפל"? נשאל זאת כך: מדוע מדינת ישראל ויתרה על חובות של 2.5 מיליארד שקל של חברות שקיבלו מענקים (במסגרת החוק לעידוד השקעות הון) על אף שלא עמדו בתנאי המענק? על פי עתירת התנועה לאיכות השלטון משנת 2010, ויתר מרכז ההשקעות על החוב ליותר מ-600 חברות.

ובכן, מדוע אירלנד וישראל ממשיכות לוותר בקלות שכזו על כספים שהן פיזרו שלא כחוק? תשובה: כי המדינה הניאוליברלית מחוייבת להון, לא לאזרחיה. ממשלת אירלנד חוששת ש"אפל" תברח (אני יכול לראות את בנט האירי מהלך אימים בסרטון תעמולה: "אפל תברח לישראל אם לא נוריד לרצפה את מס החברות שלה!"), ממשלת ישראל חוששת ש"אינטל" ו"גוגל" יברחו, וכל אותו זמן מחככים המנכ"לים של חברות הענק את ידיהם; חזירים מלאכתם נעשית בידי אחרים. רק שמעל ממשלת אירלנד יש מבוגר אחראי שדואג לאזרחיה יותר ממנה, ואילו מעל ממשלת ישראל אין שום נציבות אירופית, למרבה הצער.

המסר הקצר הוא זה: חברות ענק לא בורחות כל כך מהר, כי מה שמשאיר אותן זה לא רק גובה מס החברות. ואם מחיר הישארותן כרוך בהשקעה ציבורית עצומה כל כך, שרק גדלה משנה לשנה – אולי עדיף שיברחו. את הכסף הזה מוטב להשקיע בתעשיות מקומיות ובעסקים קטנים.

סכנת השחיתות, והסכנה הגדולה יותר – התמקדות בשחיתות

קחו גוף ממשלתי שמחלק הטבות מס בשווי של מיליארדי שקלים, שימו מולו אנשי עסקים ותעשיינים ששונאים לשלם מסים – וקיבלתם מתכון בדוק לשחיתות. מרכז ההשקעות, הגוף הממשלתי שאחראי על המענקים והטבות המס, התפרסם בשנים האחרונות בהקשר לכמה פרשות כאלה. אהוד אולמרט הורשע בעברות מרמה והפרת אמונים בזמן שהיה שר התמ"ת, והיטה את החלטות מרכז ההשקעות (שהיה כפוף לו) לטובת חברות שייצג חברו הטוב, עו"ד אורי מסר. לפני שנתיים מצאה המשטרה ראיות לכך שסגנית מנהל המרכז קיבלה שוחד תמורת קידום מענק לחברה.

לפני חודשיים בלבד נחשפה בדו"ח מבקר המדינה עובדה שהיתה אמורה לזעזע את אמות הסיפים, אך רק מעטים הבחינו בה: רשות המסים מעניקה הקלות מס למשקיעים זרים ולקרנות הון סיכון וקרנות הון פרטיות (פרייווט אקוויטי), בהיקף של מיליארדי שקלים, בלי הסמכה מפורשת בלשון החוק. למשל, קרן "אייפקס" קיבלה ב-2001 פטור מלא ממס על כל ההכנסות הנובעות מהשקעות בחברות ישראליות וחברות הקשורות בישראל (גם אם אין לקרן בישראל "מוסד קבע"). ב-2007 ניתן ל"אייפקס" פטור מכל חבות מס במכירה עתידית של "תנובה". ב-2014 אכן העבירה אייפקס את השליטה ב"תנובה" ל"ברייטפוד" הסינית, לפי שווי של כ-8.6 מיליארד שקל. הטבת המס במכירה הזו ובדיבידנדים שמשכה הקרן לפני המכירה נאמדת בכמעט מיליארד שקל. תקשיבו שוב: מיליארד שקלים מכספי הציבור הישראלי שהוענקו לקרן הון בינלאומית שאין לה שום זיקה לישראל – ובניגוד לחוק. כיום, למעשה, אין חקיקה ייעודית שמסדירה הטבות מס לקרנות הון סיכון. רשות המיסים מחליטה, על דעתה בלבד, להעניק הטבות כאלה, ללא ידיעת הציבור או פיקוח כלשהו. למה חשבו שם שזה רצוי? נו, כי זאת רוח המפקד הניאוליברלי. האם מישהו יאבד את משרתו בשל פיזור הכספים הבזבזני הזה? אל תעצרו את נשימתכם.

מקור: "דה מרקר"

האם אפשר לדבר על הטבת המס ל"אייפקס" במונחים של "שחיתות"? לא באמת, כי לא התקבלה (לפחות לא ידוע שהתקבלה) שום טובת הנאה תמורתה. וזה מביא אותי לנקודה החשובה הבאה: האם הבעיה במנגנון הטבות המס היא פגיעותו לשחיתות או עצם קיומו? ובאופן רחב יותר: האם הבעיה בשלל הדרכים שבהן מקדמת המדינה את האינטרסים העסקיים של בעלי הון וחברות גלובליות, על חשבון הצרכים של הציבור הרחב, היא בכך שהן מהוות כר פורה לשחיתות "הון-שלטון" – או שהבעיה שורשית יותר, רדיקלית יותר, בעצם המשטר שמאפשר אותן? זאת לא שאלה מופשטת בכלל. הנה שתי דוגמאות.

לפני שנה בדיוק הציע יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, ח"כ משה גפני, להגדיל עוד יותר הטבות המס הקיימות; אלה קובעות שחברה המייצאת יותר מ-25% ממכירותיה זכאית לשלם מס חברות מופחת של 16% במרכז ו-9% בפריפריה. גפני הציע להוריד את המס ל-12% במרכז ו-6% בפריפריה. אני אומר "גפני הציע" אבל בעצם ההצעה הגיעה מיו"ר התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, שהשתתף בדיון. גפני העלה את הצעתו של ברוש לדיון; או מוטב, גפני דיברר את ברוש.

משמעות ההצעה היתה הפחתה שנתית של הכנסות המדינה ממסים במיליארד שקל. כל המשתתפים בדיון – להוציא ח"כ זהבה גלאון – תמכו בגרסה זו או אחרת של ההצעה. מיותר לציין שבשום שלב לא עלו לדיון הממצאים הידועים שלפיהם הטבות המס אינן משיגות את מטרותיהן המוצהרות. שרגא ברוש, זוכרים? אותו ברוש שהתנגד שנה לפני כן בתוקף להתנות את הטבות המס בהתחייבות להעסקת רף מינימלי של עובדים.

ובכן, שחיתות? מה פתאום. ח"כ גפני ידוע כאדם ישר וקפדן. אני מניח שלא קיבל שקל לכיסו תמורת עבודת היחצ"נות שהעניק לחברות הגדולות במשק. גפני בסך הכל פעל כשחקן במגרש הניאוליברלי – שחקן שיודע היטב את תפקידו ולא מערער על כללי המשחק. כיוון שלא דבק רבב שחיתות בכל הדיון הפומבי והנקי הזה, הלוחמים בשחיתות לא יזיזו גייסות לכיוונו. הוא שקוף מבחינתם. וכאן בדיוק הסכנה. מה שהתקרית הזאת ואלפי תקריות מסוגה מלמדות זה שהבעיה איננה רק בניצול לרעה של השיטה, אלא בעצם השיטה שמנצלת לרעה את כולנו.

דוגמה שניה – הפעם לא מן הרשות המחוקקת, אלא השופטת. זוכרים את העתירה נגד רשות המסים שבזכותה נחשפו הטבות המס לחברות הגדולות במשק? וזוכרים שרק נתוני החברות הציבוריות נחשפו? עד היום לא ידוע כמה מיליארדים חסכה המדינה ל"אינטל", ל"גוגל", ל"ישקר" ול"צ'ק-פוינט". ובכן, "גלובס" עירער על ההחלטה הזאת אבל בית המשפט העליון קיבל את עמדת רשות המסים שחסיון הלקוחות של החברות הפרטיות גובר על זכות הציבור לדעת. בית המשפט הגדיל לעשות וגילגל עיניו בהתחסדות למרומים כשהנחה את רשות המסים לבקש את דעתן של החברות הפרטיות: האם יסכימו לחשוף כמה הרוויחו מהטבות המס? ודאי תיפלו מהכיסא כשתשמעו שהחברות סירבו.

ובכן, שימו לב לסגירת השורות הזאת של המשטר. מראש ומלכתחילה, מדובר בשוד הקופה הציבורית, שנעשה במחשכים. את השוד הזה אישרה, תיקנה ואישררה הרשות המחוקקת. כשביקשו האזרחים לדעת פרטים על היקף השוד, חסמה את דרכם הרשות המבצעת. בצר להם עתרו האזרחים לרשות השופטת, אבל זו החליטה שמספיק זה מספיק, ו"חסיון הלקוחות גובר על זכות הציבור לדעת". לקוחות? האם "אינטל" היא לקוח של רשות המסים? ומי היא רשות המסים, אם לא נאמנה של הציבור? ושל מי הכסף בכלל? המיליארדים שלא נגבו מן החברות הפרטיות גולגלו על גבו של הציבור: הוא זה שקיבל פחות שירותים ציבוריים, הוא זה שנדרש לשלם שיעורי מס גבוהים יותר. אבל במשטר הניאו-ליברלי, כל זה לא מעניק לציבור זכות לדעת. מול התאגידים אין לו זכויות, רק חובות. הם יתבשמו בפרטיותם הענוגה, הוא ימשיך להדק חגורה. בחשיכת הבורות.

שחיתות? מה פתאום. כך עובדת המערכת כשאינה מושחתת. כל שלב ושלב נעשה על פי חוק, עד לחותמת הכשרות של בית המשפט העליון. כשהחוק עקום, אין צורך לכופף אותו.

למה לא עוצרים את הטבות המס השערורייתיות?

סיכום ביניים: מסלול הטבות המס של חוק עידוד השקעות ההון אינו משיג את מטרותיו. הוא לא מכניס למדינה רווחים עקיפים, לא מושך אוכלוסיה לפריפריה ולא מפתה חברות בינלאומיות להשקיע בישראל. על כל זה אין מחלוקת בין הכלכלנים, וגם מבקר המדינה הגיע למסקנות האלה. כולם יודעים שמדובר בכישלון מתמשך, ארוך שנים; כולם יודעים שמיליארדי שקלים מקופת הציבור מממנים משכורות עתק בתאגידים מבלי שהמשק הישראלי ירוויח מכך. הוסיפו לזה את קריסתה המצלצלת של "טבע" והפיטורים ההמוניים שצפויים, ומאליה תישאל השאלה: אז למה לא מבטלים את החוק הזה? למה ממשיכים באיוולת?

הבלוג הכלכלי של אורי כץ הציג סקירה מקיפה של הבעיות בחוק הקיים. בסופה הוא מגיע למסקנות האלה:

"גם כאשר מתברר לכולם שחוק כלשהו איננו משיג את המטרות שלשמן הוא חוקק, והבורות כבר נעלמה, והכוונות הטובות הן עכשיו בכיוון ההפוך, לרוב החוק ישרוד לפחות עוד כמה עשורים לפני שמישהו יטרח לשנותו או לבטלו – רק מכוח האינרציה וחוסר הגמישות המזעזע של המערכת. הקיבעון ההיסטורי לוקח את שני היסודות הקודמים, הבורות והכוונות הטובות, ומנציח את הכשלים שהם יוצרים על פני עשורים ארוכים, אל תוך העתיד."

כץ טוען שכוונתיו המקוריות של החוק היו טובות, אבל מקבלי ההחלטות המכריעות אינן מודעים להשלכות הכלכליות של מדיניותם (או שיש להם מודל שגוי בראש), ויחד עם הנטייה הקבעונית של מדיניות ציבורית בישראל, כל אלה מבטיחים את הישרדותו של החוק הרע הזה.

ההסבר הזה נראה לי נכון רק בחלקו. נעדר ממנו מימד קריטי: האידאולוגיה הניאו-ליברלית. מקבלי ההחלטות והסביבה הפוליטית שבה הם פועלים כולם משועבדים לאותם עיקרי אמונה, והחשוב שבהם הוא: תן לחזקים לשגשג, וכל המשק יצמח בזכותם. כץ גם טועה בהערכת משקלה של הבורות, שכן גם אם שר אוצר כמו יאיר לפיד לא מבין כלום בכלכלה, הוא שומע את חוות דעתם של הכלכלנים ויודע מה כתב מבקר המדינה על הטבות המס. ובכל זאת, הוא כקודמיו וכממשיכיו, מנציח את העיוות הזה. למה? תקשיבו לו: "צריך להמשיך להשתמש בהטבות המס כדי להמשיך להביא הנה את אינטל וסיסקו וסימנס וגוגל, כי גם זה מה שעושה אותנו חדשניים". לפיד מאמין בזה, נתניהו מאמין בזה, כחלון מאמין בזה, גבאי מאמין בזה, וכל מי שקובע משהו בכלכלה הישראלית מאמין בזה. וזאת הסיבה העיקרית שהטבות המס לחברות הענק אינן מבוטלות, וכנראה גם לא יבוטלו.

עד שהציבור, אותו לימון שנסחט עוד ועוד, יתקומם ויבלום בגופו את השוד.

המדינה היא מכשיר של ההון

לתועמלני הניאו-ליברליזם יש קלף מנצח מול כל מי שמערער על השיטה: אז מה אתה מציע? קומוניזם?!? הקלף הזה אמור מיד להעלות מול עינינו תמונות זוועה של מדפי סופרמרקטים ריקים, תורים ללחם, ומתנגדי משטר שנמקים בגולאגים. אבל עיקר הביקורת בימינו על הניאו-ליברליזם לא מגיעה מן הכיוון הזה, ולמעשה, מבקרים נחרצים כמו הא-ג'ון צ'אנג, שצוטט בראשית הפוסט, מגדירים את עצמם כקפיטליסטים. עובדה זו לא צריכה להסתיר מעינינו את האמת ההסטורית: ביחס לקשר המעוות בין המדינה להון, מרקס צדק. למעשה, בעידן הקפיטליזם הגלובלי והתאגידים הבינלאומיים, הוא צודק הרבה יותר משצדק בזמנו, כשמול מדינת הלאום ניצבו רק אינטרסים כלכליים של בעלי הון מקומיים.

המרקסיסטים איבחנו שהמדינה היא מכשיר של ההון. פעם היה ההון מרוכז בידי הבורגנות. היום קשה לאתר את הבורגנות גם עם זכוכית מגדלת. ועדיין, במשטרים הקפיטליסטיים מה שמפעיל יותר מכל את זרועות השלטון אלו האינטרסים של ההון. הדמוקרטיה לא "נחטפה" בידי אנשי ההון אלא עוצבה בהדרגה כך שתשרת אותם. היא עדיין שומרת על סממנים של דמוקרטיה – בחירות כל ארבע שנים, הפרדת רשויות, חירויות פרט וכד' – אבל אלו הפכו בהדרגה לטקסים סמליים, שמשמעותם הפוליטית התרוקנה.

אלה לכאורה אמיתות בנאליות. מי לא יודע שהשלטון מעדיף את החזקים? מי לא יודע שקולה של עובדת ניקיון ממגדל העמק אינו שקול לקולו של למנכ"ל הייטק מהרצליה? כל כך בנאליות האמיתות האלה, שכבר הפכו למובן מאליו. זה מובן מאליו בעיני רוב אזרחי הדמוקרטיות הקפיטליסטיות שהשלטון אינו מחליט את החלטותיו בהתאם לרצון הרוב אלא בהתאם לרצונה של אליטה מיוחסת. זה מובן מאליו שאחת לכמה שנים התסיסה החברתית מגיעה לנקודת רתיחה, הרחובות מתמלאים בהמון אדם זועם שמוחה נגד "השיטה". וזה גם מובן מאליו שמתוך המחאה הזאת יוצאים "מנהיגי שטח" שמבטיחים "להילחם בשיטה" – רק כדי להיטמע בה ביום שאחרי. אין אופוזיציה לכללי המשחק, רק למי שכרגע מנהל אותו.

המובן מאליו הזה קיבל תוקף מדעי במחקר שהתפרסם לפני 3 שנים. מרטין גילנס ובנג'מין פייג' מאוניברסיטת פרינסטון אספו בשנים 1981-2002 שפע של נתונים על עמדות הציבור על כאלפיים סוגיות פוליטיות (הפלות, רגולציה, מדיניות מס וכו'). הנתונים פולחו לפי עמדות העשירון החמישי (מעמד בינוני) והעשירון העליון (העשירים). בנוסף תועדו העדפותיהן של קבוצות האינטרסים החזקות באמריקה ושל עשר התעשיות בעלות תקציב הלובינג הגבוה ביותר ביחס לכל סוגיה פוליטית. לבסוף, לכל סוגיה וסוגיה, בדקו גילנס ופייג' מה החליט בית הנבחרים.

הנה הממצאים. כש-20% מן העשירים תומכים במדיניות מסוימת, הקונגרס יאמץ אותה רק ב-18% מהמקרים. כאשר 80% מהעשירים תומכים בה, הקונגרס יאמץ אותה ב-45% מהמקרים. זאת השפעה דרמטית של מיעוט קטן בחברה האמריקאית. מה לגבי מעמד הביניים? המחקר גילה דבר מדהים: אין לו שום השפעה. בין אם הרוב מתנגד או תומך במדיניות, סיכוייה לעבור בקונגרס אינם משתנים; הם עדיין תלויים בעיקר בעמדת העשירים. העיתונים סיכמו את המחקר כך: אמריקה היא אוליגרכיה, לא דמוקרטיה.

התמונה הזאת אינה שונה כל כך בישראל. גם אצלנו, מדיניות כלכלית-חברתית אינה נקבעת על פי העדפות הרוב או בהתאם לצרכי אוכלוסיות שזקוקות במיוחד לסיוע ממשלתי. ההבדל העיקרי בין אמריקה לישראל הוא שבאמריקה באמת אי אפשר להגיע רחוק בפוליטיקה ללא חשבון בנק מנופח. מנגנוני המימון של פוליטיקאים אינם מרוסנים כמו בישראל, והעובדה שתאגיד זה או אחר מריץ סנאטור על חשבונו ידועה לכל. בארץ קשרי ההון-שלטון אומנם מחלחלים עמוק באליטה הפוליטית, אבל לא חסרים חברי מפלגות שהגיעו למעמדם ללא עזרת טייקונים (חשבו רק על המפלגות החרדיות, מרצ או הרשימה המשותפת). ועדיין, המדיניות הכלכלית-חברתית מוטה באופן מובהק לטובת המאיון העליון. הכיצד? שוב אותה תשובה: הניאו-ליברליזם הוא המובן מאליו של תקופתנו, וגם מי שלא נהנה מפירותיו מאמין שהוא המשחק היחידי בעיר.

לא רק הטבות מס

עד עכשיו התרכזתי בהטבות המס לחברות הענק – הפסד של עשרות מיליארדי שקלים לקופת הציבור במשך 12 השנים האחרונות. אבל המדינה היא מכשיר רב-שימושי בידי ההון והתערבותה הקבועה ב"שוק הלא-חופשי" לטובת ההון מתבטאת במגוון דרכים. לא תמיד צריך לתת קש ביד כדי לקדם אינטרס עסקי מסוים. הנה רשימה קצרה ולא ממצה – כך עוזרת המדינה לחזקים, ובמיוחד לחזקים ביותר.

דוגמה 1: חוק הרווחים הכלואים שעבר ב-2012 נועד לגרד קצת כסף ציבורי מתוך רווחי עתק של החברות הגדולות שעל פי חוק עידוד השקעות ההון נאסר עליהן להוציא מן הארץ. כיוון שגם על חלוקת דיבידנד גובה המדינה מס, שמרו החברות על הרווחים התופחים והולכים בקופותיהן, עד שהגיעו ל-120 מיליאד שקלים (אבל חלקן התחכמו והשקיעו את הכספים בחברות-בת בחו"ל). התרגיל של שטייניץ מלפני 5 שנים, על פי ההערכה, נועד לשחרר את הרווחים האלה תמורת מס מגוחך של 3 מיליארד שקלים – פער של 17 מיליארד שקלים לעומת הסכום שהיה מגיע למדינה אילו גבתה את המס על חלוקת דיבידנד שהגיע לה כחוק. "טבע" לבדה הרוויחה כך 3.4 מיליארד שקלים. שטייניץ סגר חור תקציבי והפקיר את הטווח הארוך; כמובן שההטבה המטורפת הזאת – 5% מס במקום 15% – היתה מנת חלקם הבלעדית של חברות הענק – אותן חברות שכבר ינקו מהקופה הציבורית דרך מסלול הטבות המס. חברו את השוד ההוא עם השוד הזה וקיבלתם הפסד של כ-70 מיליארד שקלים מקופת הציבור, באמצעות חוק שמבזה את עקרון השוויון.

שיא החוצפה: בתגובה לביקורת, נימק שטייניץ את החוק כך: אילולא גבינו את 3 מיליארד השקלים האלה מן החברות, היינו חייבים לגבות אותם מן הציבור. קולטים? המדינה מחלקת כספי ציבור לחברות הענק, נקלעת לגירעון תקציבי, ומאיימת על הציבור שאם לא ירשה לה לחלק מתנות נוספות לחברות – היא תגבה ממנו את הסכום שדרוש לסגירת הגרעון. הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם.

בסופו של דבר גבתה המדינה 4.3 מיליארד שקל במסגרת מבצע החיסול הזה. לכאורה יותר מיעד הגבייה; בפועל ויתור על כמעט 80% מחוב המס של החברות הגדולות.

דוגמה 2: פגישות אישיות עם טייקונים. מדובר בנוהל מוכר במשטר הניאו-ליברלי. ערוץ התקשורת של אזרח מן השורה עם השלטון הוא תיבת הקלפי. גם בעלי עסקים קטנים ובינוניים לא נהנים מיחס מועדף. אבל לטייקונים יש מסלול מהיר: פגישות אישיות עם הצמרת הכלכלית. נתניהו ידוע בחיבתו הגלויה לפגישות עסקים עם מנכ"לים של תאגידים בינלאומיים. בשנים האחרונות נפגש באופן אישי עם מנכ"ל "סיסקו", מנכ"ל "איביי", מנכ"ל בנק "ברקליס" העולמי, מנכ"ל "אינטל"מנכ"ל Applied Materials, מנכ"ל "מיקרוסופט", מנכ"ל "נוקיה", מנכ"לית HP, נשיא "נובל אנרג'י, מנכ"ל "וודסייד", והרשימה עוד ארוכה. ידוע גם שלגיבושו של מתווה הגז קדמו פגישות אינטנסיביות בין ראש הממשלה ושר האנרגיה לבין בכירים בחברות האנרגיה.

המדינה זה "אינטל", "אינטל" זה אני.

למעשה, מי שבוחן את יומן הפגישות של נתניהו אינו יכול לחמוק מן הרושם שישראל הפקידה על עצמה סוכן זר בתחפושת. תפקידו של הסוכן הוא לפתוח את שערי השוק המקומי לרווחה בפני גייסות ההון הבינלאומי, ואת זה הוא משיג באמצעות הסחת דעת מתמדת בכל נושא אפשרי ("איראן!", "מסתננים!"). נתניהו הוא מעין קריקטורה אנטישמית: יהודי שפועל בעצה אחת עם ההון הבינלאומי נגד בני עמו.

הפגישות עם שועי העולם הן עסקאות שוחד לכל דבר. המדינה, בגילום נתניהו, מתפרקדת לעיני התאגיד בתנוחות מפתות, עד שיאמר "רוצה אני". נתניהו עצמו משוכנע שהוא פועל לטובת המשק הישראלי. הוא גם לא קולט שהוא עוסק כל הזמן ב"רגולציה" מן הכיוון הנגדי – הטיית המשק לטובתם של בעלי ההון. "משק" זה עניין מורכב, ומה שנתפס בעיני המשטר כ"משק" זה כמעט תמיד שכבת החברות והתאגידים הגדולים ביותר. החברות הבינלאומיות שמקימות כאן מפעלים אומנם מספקות תעסוקה לאלפי עובדים. אבל הטיעון המעגלי הזה משכנע רק קנאים ניאו-ליברלים, שהרי אין לדעת כיצד היה נראה שוק התעסוקה אלמלא עידד השלטון באופן כה נמרץ את חדירתם של תאגידים בינלאומיים. אולי היו נפתחים תנאי תחרות סבירים יותר לחברות קטנות? אולי לא היה היצע גדול כזה של מהנדסי מחשבים, כי הביקוש הבינלאומי היה מרוסן? לניאו-ליברליזם אין שום קבוצת ביקורת במדינות בהן הוא שולט; לכן הוא תמיד נתפס כ"מנצח". המחיר הכלכלי – בהכבדת נטל המס על הציבור הרחב, שנושא על גבו את הפטורים ממס לתאגידים – הוא ממשי מאד.

דוגמה 3: פריצת שווקים. ההון תמיד מחפש שווקים חדשים, וכל עוד מדינות חולשות על תנועת המסחר אליהן ומהן, יש צורך להפעיל ממשלות כדי לרופף את השליטה הזאת. בכל פעם שאתם שומעים ש"אל ראש הממשלה נלוותה משלחת של אנשי עסקים" אתם יכולים להבין שאחת המטרות העיקריות של הביקור הדיפלומטי היא למצוא לייצוא הישראלי שוק חדש. מה רע בכך? זה לא בהכרח רע, אבל חשוב להבין שחסידי "השוק החופשי" אינם מודעים אפילו לעוצמתה של התערבות המדינה כאן. מכסות על ייבוא, גובה מכסים, תחרות מן השוק המקומי – כל אלה יכולים לסכל את חדירתה של חברה ישראלית למדינה אחרת. פגישות בדרג הדיפלומטי-כלכלי נועדות בדיוק כדי "לשמן" את דרכן של החברות אל השוק הבא (באמצעות מענקי הקמה למפעלים, חוזי רכש הדדי, וכמובן, הקלות מס).

מטבע הדברים, לא כל חברה ומפעל בישראל שמייצאים לחו"ל יזכו לשירות הדיפלומטי הזה; רק הגדולים ייהנו ממנו. יוצא שרגולציה ממשלתית (בלתי מוצהרת) מחזקת מגזר עסקי מאד מסויים – חברות גדולות, בעלות נתח ייצוא גדול, שעוסקות על פי רוב בתחומי ביטחון או הייטק – ומזניחה מגזרים אחרים.

ועוד מילה על "מה רע" בפריצת שווקים לתעשייה הישראלית. בואו נחשוב רגע באיזה תעשיות מדובר. נתח גדול מאד מן הייצוא הישראלי, והנתח שנמצא במוקד קידום המכירות הדיפלומטי – הוא הייצוא הביטחוני: מערכות נשק וסייבר. הנה דוגמה מן החודש האחרון – משלחת סייבר ממלכתית מישראל ליפן. הבלוג הזה עסק פעמים רבות בייצוא הביטחוני ואין לי צורך להרחיב; ישנם טיעונים כבדי משקל נגדו, הן מוסריים והן חברתיים, ובטווח הארוך תועלתו יוצאת בהפסדו.

חסידי "השוק החופשי" עוסקים כל הזמן ברגולציה נגד האזרח הפשוט ובעד המגזר העסקי. נזכיר כאן את התיקון לחוק שיזמה השרה איילת שקד, שמטיל לראשונה אגרות על תביעות ייצוגיות (8,000 ש"ח בבית משפט השלום ו-16,000 ש"ח בבית משפט מחוזי). לא פחות מ-13 ארגונים חברתיים פנו לשקד בבקשה למשוך בחזרה את התיקון הזה, שיחסום את דרכם של מעוטי-יכולת לפנות לבתי-משפט. השרה שקד, לא תתפלאו, לא מצאה זמן להיפגש עם נציגי הארגונים, אבל עם נציגי התאחדות התעשיינים – הלוביסטים בעד האגרות – מצאה גם מצאה. שקד יוזמת במקביל עוד תיקון לחוק שיגדיל את גובה התרומה שנהנית מחיסיון לעמותה פרטית מ-20 אלף שקל בשנה ל-150 אלף שקל בשנה. גם זו דוגמה ברורה להעדפת האינטרס האישי של בעל ההון על פני האינטרס הציבורי בשקיפות (לא מיותר להזכיר שבכל הקשור לתרומות ממדינות זרות, שקד נוקטת בגישה הפוכה ומתנגדת לכל חיסיון, והטעמים ידועים).

הניאו-ליברליזם לא כתוב בתורה

לא כתוב בתורה שישראל חייבת להיות "מעצמת הייטק". מחקר טרי טוען שדווקא ההשקעה המוגברת בייצוא של ענפי היי-טק אחראית לפריון הנמוך של המשק הישראלי.
לא כתוב בתורה שתעשיית הסייבר היא פרוייקט לאומי שצריך לרתום אליו לא רק את בוגרי 8200 אלא גם להכשיר עבורו תלמידי תיכון ב"מגמות סייבר".
לא כתוב בתורה שהמשק הישראלי חייב להיות מבוסס-ייצוא.
לא כתוב בתורה שהממשלה צריכה דווקא לעזור לחזקים, וככל שהם חזקים יותר, לעזור להם יותר.
לא כתוב בתורה ש-9 העשירונים הנמוכים בחברות הישראליות שזכאיות להטבות מס צריכים לקבל, כולם ביחד, רק 9% מסך ההטבות, ושארבע החברות הגדולות צריכות לקבל 65% מן ההטבות.
לא כתוב בתורה שכמה שיותר גדול, יותר טוב; שריכוזיות זה טוב; שמעט חברות ענק טובות למשק יותר מהרבה חברות קטנות.

אבל כתוב בתורה "משפט אחד יהיה לכם", וכתוב בתורה "לא תטה משפט", ואידך זיל גמור.

מבט או שניים קדימה

סדרת הציטוטים שהובאה בראשית הפוסט משקפת מצב קבוע ומעניין בשיח הכלכלי בישראל: הקברניטים מפמפמים כל הזמן את יתרונות "הכלכלה החופשית", מעל כל במה ובכל הזדמנות. למה צריך הניאוליברליזם להכריז על עליונותו כל הזמן? זאת שאלה קלאסית מתחום התעמולה הפוליטית. השלטון שוקד להפיץ ולהשריש את האידאולוגיה שלו דרך קבע. ככל שהמציאות אינה מתיישרת על פי האידאולוגיה, ככל שהסתירות והסדקים שנבעים בה גדולים יותר – כך צריך להחדיר אותה ביתר שאת. רמת האגרסיביות של השיח הניאוליברלי, אם כן, היא מדד מצוין לעומק התהום שמעליו הוא מרחף. מזה שנים ישראל נמצאת בצמרת העולמית של מדדי האי-שוויון בהכנסות, בחינוך, ברמת העוני וכדומה. את המציאות הזאת מכירים מאות אלפי ישראלים על בשרם, כמו גם כל ילד שלישי במדינה, שמצא מתחת לקו העוני. אוכלוסיה מקוטבת כל כך, שסובלת מהזנחה שיטתית בהשקעות ציבוריות, עלולה לבצע שפטים במי שגרר אותה למצב הזה אם תראה נכוחה את המציאות. על כן חשוב להסתיר מעיניה את המציאות באמצעות מסך המילים הניאוליברלי. ממש כפי שמנטרת הביטחון שמושמעת בלי הרף בישראל מכסה על חרדה קיומית מכרסמת, כך גם המנטרות המעודדות של השיטה הכלכלית מכסות על הסבל האנושי שהיא גובה.

אל המנטרות האלה נלווה עולם רגשי מאד ברור. מלים כמו "שוק חופשי" מעלות על הדעת סייח משתובב בכר דשא רחב-ידיים; "צמיחה" היא שדה תלתן רענן וירוק; "הטבות" הן כמו אחות רחמניות שמלטפות את מצחנו. ממול – ניצבים הרשעים: "חסמים" ו"סירבול" שמפריעים לנו לזוז, "התערבות ממשלתית" שמריחה כמו דחיפת האף בעזות מצח לחיינו הפרטיים, "העלאת נטל המס" שמעלה על הדמיון סבל הכורע תחת מטען עצום וכבד. תעמולה יעילה תמיד מפעילה אותנו קודם כל ברמה הרגשית; כשסוף סוף ננסה לבחון אותה ברמה התבונית, יהיה מאוחר מדי.

לא חסרות אלטרנטיבות לכלכלה ניאוליברלית. המועדפת עלי היא סוציאל-דמוקרטיה בנוסח סקנדינבי, אבל חשוב להבין שחוק עידוד השקעות ההון, במתכונתו הנוכחית, גרוע גם מנקודת המבט של קפיטליזם רגיל (ולא חזירי) ששואף למקסם את התחרות במשק ולא להציב קבוצה מצומצמת ומיוחסת של תאגידים חזקים במיוחד מעל כל היתר.

את החוק הזה צריך להחזיר למקורותיו. מי שצריך עידוד זה עסקים קטנים, בשנים הראשונות בלבד, כשהם מנסים לעמוד על הרגליים. מסלול המענקים נוצר למטרה זו, ויש להחזיר אותה לקדמותה. את מסלול הטבות המס צריך לצמצם באופן דרסטי, ואולי גם לבטל. אם משאירים אותו, עליו לפעול באופן רוחבי ולא אנכי. הכלכלנים צבי הרקוביץ ואביחי ליפשיץ הציגו לפני שנתיים מודל כלכלי שבו מבוטלות הטבות המס הייחודיות. הדבר מאפשר להוריד באופן אחיד את מס החברות ל-16.7% (מ-25% כיום), ומוביל לגידול משמעותי בתוצר, ללא שינוי בתקבולי המיסים שאוספת הממשלה.

את הרפורמה הזאת – שאולי קריסת "טבע" סוף סוף תזרז – צריך לנצל למחשבה מחודשת, מן היסוד, על אופי המשטר הכלכלי בישראל. זאת משימה כבירה, אבל המחאות החוזרות ונשנות על רקע חברתי בישראל מלמדות שמתחת לפני הקרקע, התהליך כבר החל. על מנת להעצים אותו יש לפתח שיח פוליטי נועז ורדיקלי יותר, שאינו חושש להתעמת עם המנטרות הקדושות של המשטר – "צמיחה", "משיכת השקעות", "אווירה נוחה לעסקים" – ומתעקש לחשוף את צידם האפל, האנטי-הומני. שיח כזה אינו יכול להצטמצם בגבולות "המאבק בשחיתות", גבולות שבסופו של דבר נוחים מאד למשטר ולמוטביו. השיטה הניאוליברלית אינה מושחתת יותר משלטון המקורבים של מפא"י. צריך להחליף אותה, לא לתקן ולא לייפות. על כן הכל צריך להיות פתוח לדיון; לא רק האם פלוני פעל כחוק בסיטואציה כלשהי, אלא האם החוק עצמו ניתן להצדקה.

ולבסוף, פוליטיקאים שאינם חוצים את סף ההכרה הזאת – אין לנו צורך בהם. פוליטיקאים שהגיעו מלב השיטה שמנציחה את שלטון ההון לא יערערו על יסודותיה; הנהייה אחריהם היא בזבוז זמן וגניבת דעת, ולא חשוב אפילו מה עמדותיהם בנושאים "הבוערים" של הכיבוש או ההדתה. למעשה, לא פעם משמשות מחלוקות בנושאים "הבוערים" מסווה נוח שמאחוריו שוררת שותפות אמיצה בהאדרת שלטון ההון. יתקוטט ההמון על סמלים לאומיים ודתיים, חושב לעצמו הפוליטיקאי המרושת היטב בין בכירי המשק, ואנחנו נמשיך להריץ את ההצגה הניאוליברלית.

אסיים בדבריו של הכלכלן הא-ג'ון צ'אנג, שאיתו גם פתחתי:

"אסור להשאיר את הכלכלה לכלכלנים. מקצוע הכלכלה הסב ב־30 השנים האחרונות נזק לרוב האנשים. האזרחים צריכים להפוך לאזרחים עם מודעות כלכלית. לכל אחד מאיתנו יש הרבה דעות על מגוון נושאים בלי שבהכרח תהיה לנו הכשרה טכנית. להרבה מאיתנו יש דעות מגובשות על התחממות גלובלית, תקנים להיגיינה במזון או המצב הפוליטי בלי שיהיה להם תואר בתחומים האלה. אז למה אנשים חוששים לגבש דעות מוצקות על הכלכלה? כי עברנו שטיפת מוח שלפיה כלכלה היא דבר קשה שאנשים נורמלים לא יכולים להבין. זה לחלוטין לא נכון. הכלכלה ניתנת ברובה להסבר במונחים ידידותיים למשתמש. נכון שיש כמה פרטים טכניים שרק מומחים יכולים להבין, אבל כל אחד יכול להבין את העקרונות. וזה הצעד הראשון לקראת מימוש הזכויות הדמוקרטיות שלנו בנוגע למדיניות הכלכלית שהמנהיגים מכתיבים. בדרך כלל כשמציגים לאנשים קצת מספרים הם נבהלים ואומרים: 'המומחים בטח צודקים'. וזה בדיוק מה שאסור שיקרה, כי בשם פתרונות מדעיים וטכניים, המומחים האלה מצליחים לעשות ככל העולה על רוחם ולא לשאת בתוצאות".

%d בלוגרים אהבו את זה: