Skip to content
29 ביולי 2016 / עידן לנדו

גלאי הצביעות

עיניו מצומצמות קמעא, מעניקות לפניו ארשת חשדנית קבועה. יש לו זיכרון אבסולוטי, מוחו הוא ארכיון עצום ללא שיעור, שעסוק כל הזמן בהשוואות דקדקניות: האם מה שאמר פלוני לפני רגע מתיישב עם מה שהוא אמר לפני חמש שנים? האם פלונית יכולה לתמוך ב… בעודה מתנגדת ל… ?

לא? אהה. עיניו בורקות שעה שהוא מוקיע אותם אל עמוד הקלון הפרטי שלו: צבועים! צבועים!

כמו מתבגר שזה עתה גילה, והוא מזועזע מכך עד עמקי נשמתו, שהמבוגרים שיקרו לו עד היום, והעולם מלא ברוע ובאנוכיות, כך מזדעזע גם גלאי הצביעות. לא מן הרוע והאנוכיות – אלא מכך ששיקרו לו. הצביעות היא שמוציאה אותו מכליו, ואחת היא לו אם העולם כשלעצמו צודק או לא צודק. רק שלא יעמידו פנים. מעולם, למעשה, לא נחלץ מגיל ההתבגרות הנצחי הזה, שבו נתפסים "המבוגרים" שעה שעה בקלקלתם, בעוד הוא משקיף עליהם מן הצד, בבוז בלתי-נגוע; הוא, שפיו וליבו שווים, והם, מתפלשים בביצת הצביעות שלהם.

מטבע הדברים הוא אורב לאנשים הקרובים לו ביותר, אלה שהשקפותיהם זהות לשלו. אצלם קל לו יותר לאתר את הפערים בין הנאמר לנחשב, בין הנאמר עכשיו לנאמר פעם, בין הנאמר משני פיות שונים שאמורים לדבר באותו קול אבל, מעשה שטן, חולקים זה על זה. כמוצא שלל רב יעוט על הפערים האלה, יתקע בהם יתד ניצחון ויוכיח שוב, כמה הם צבועים כולם.

האם הסגידה לעקביות נולדה מהבעתה מפני ההשתנות, מפני המורכבות, או שמא להיפך? זאת אין לדעת. כך או כך, כדי לשמור על עקביות ניצחת כמו שלו, יש להקפיד על מרחק בריא מן המציאות – אותו בליל מסוכסך של צרכים ויצרים, מתחים וניגודים, שמאלץ אנשים (חלשים, הו, כמה הם חלשים) להפוך את עורם בקלות בלתי נסבלת. גלאי הצביעות צולב נקיי-כפיים שאינם ישרים וחולף באדישות על פני רוצחים גלויי-לב. זהו התיקון שלו, זאת השליחות שלו, ואוי לו אם יחטט וימצא מניעים אפלים וזרים מאחוריה.


* עוד בסדרת הדיוקנאות – כאן.

30 ביוני 2016 / עידן לנדו

חוצבים את פלסטין, בונים את ישראל

כיצד השתלטה מדינת ישראל על משאבי האבן הטבעית בגדה המערבית וריסקה את הענף הרווחי ביותר בכלכלה הפלסטינית

פשיטת עונשין

ב-17 במרץ השנה יצאו שני צעירים פלסטינים מן הכפר בית פאג'ר, 10 ק"מ דרומית לבית לחם, לכיוון צומת אריאל. כשהגיעו לצומת תקפו חיילת ישראלית בדקירות סכין; החיילת נפצעה באורח בינוני עד קשה, ושני הצעירים חוסלו בידי חיילים שאיבטחו את הצומת.

האירוע הזה דווח בתקשורת הישראלית. מה שלא דווח הוא שכחלק מחבילת העונשין, ארבעה ימים מאוחר יותר, פשט צה"ל על 35 מחצבות פלסטיניות במרחב בית פאג'ר והשבית אותן מפעילות. הצבא החרים ציוד בשווי מיליוני דולרים, ולמעשה הוציא ממעגל התעסוקה כ-3,500 פועלים פלסטיניים. מפעיל באגר פלסטיני שהשבית את הכלי שלו כדי למנוע את החרמתו, הוכה נמרצות בקתות הרובים של החיילים. שגרה.

בניגוד לפעמים קודמות, הציוד המוחרם לא הוחזר לאחר תשלום קנס. המנהל האזרחי החליט שהפעם זה סופי. בעלי המחצבות נדרשו לשלם תמלוגים רטרואקטיביים עבור 3 השנים האחרונות, ולהתחייב שלא לפתוח יותר את המחצבות.

הצעד הדרמטי הזה לכאורה לא קשור כלל לפיגוע. מה הקשר בין מאבק בטרור לבין מחצבות? אך תושבי בית פאג'ר משוכנעים שהעיתוי לא היה מקרי. כך מלמד ניסיון העבר. מן הצד הישראלי מוכר היטב הדפוס הזה – "התעמרות בחסות המאבק בטרור" – שבו מנצלות רשויות הצבא את הזעם הציבורי כדי להוציא לפועל תכניות מגירה מכאיבות במיוחד. למותר לציין שלא רק צדק אין כאן אלא גם לא תועלת. בחודשים האחרונים בית פאג'ר רותחת ומוציאה מקרבה עוד ועוד חוליות חמושות. האם יש קשר בין זה לבין שבירת ענף המחצבות בידי ישראל? שאלות שלא שואלים.

הפשיטה הזאת על המחצבות הפלסטיניות הועלמה מדיווחי החדשות בישראל, אבל אפשר היה לקרוא עליה בדיווח של HRW. חודשיים קודם לכן פירסם הארגון דו"ח נרחב, "כיבוש בע"מ", שמתאר את שלל הדרכים הכלכליות והעסקיות שבהן פועל הכיבוש הישראלי. ניצול משאבי האבן הטבעית ופעילות המחצבות, הישראליות והפלסטיניות, זוכים לפרק נפרד באותו דו"ח, שעוד נשוב אליו. גם הדו"ח הזה לא זכה להתייחסות בתקשורת הישראלית.

שווה להתעכב על הנקודה הזאת לרגע. דיווחי החדשות בישראל התעלמו הן מן הפשיטה על המחצבות והן מן הדו"ח הדרמטי של HRW. על בית פאג'ר תשמעו רק בהקשר של "חוליות טרור". גורל המחצבות הוזכר בשני מקומות בלבד – טור דעה ב-ynet וטור דעה ב"הארץ". שני כותבי הטורים הם נציגי HRW. מה זה אומר? ראשית, זה אומר שעורכי החדשות לא רואים צורך לסקר פשיטה של צה"ל שסוגרת 35 מחצבות פלסטיניות ופוגעת בפרנסתם של 3,500 פועלים; שנית, זה אומר שדו"ח מקיף על ההשקעות הבינלאומיות בשטחים לא מעניין אותם; והכי חמור, זה אומר שהנושא נתפס בעיניהם בסך הכל כ"דעה" של תמהונים מארגוני זכויות אדם ולא כעובדות קשות מן המציאות של חיינו. המיסגור הזה מסביר מדוע הדיווחים צללו כאבן במים עמוקים. ונשאלת השאלה האם בעתיד גם ה"חסד" הזה יישלל, וארגוני זכויות אדם ייאלצו לקנות שטחי פרסום כדי להביא את העובדות הלא נוחות מן השטחים לידיעת הציבור.

למה מחרים צה"ל ציוד חציבה פלסטיני? השאלה הזאת קשורה הדוקות לשאלה אחרת – מה עושות המחצבות הישראליות בשטחי הגדה המערבית? רק אם נבין את הקשר בין צמצום הפעילות הכלכלית של הפלסטינים לבין הרחבת הפעילות הכלכלית בהתנחלויות, נוכל להבין את משמעותם ארוכת הטווח של תהליכי העומק שמתרחשים שם בשנים האחרונות, הרחק מעין הציבור. ואי אפשר יהיה להבין אותם מבלי להבין את התפקיד המרכזי של מערכת החוק הכפולה שבשטחים, ליהודים ולערבים.

המחצבות הפלסטיניות: לא יכולות להיות חוקיות

ענף האבן מרכזי בכלכלה הפלסטינית. לפי איגוד השיש והאבן הפלסטיני, התעשייה תורמת 250 מיליון דולר בשנה לתוצר המקומי הגולמי. זהו ענף הייצוא המוביל של הפלסטינים – 17% מכלל הייצוא – ותוצריו משווקים ל-60 מדינות. הענף מספק בין 15 ל-20 אלף משרות.

כ-80% מכוח העבודה בבית פאג'ר מועסקים בתעשיית האבן, המקיפה 150 מפעלים ו-40 מחצבות באזור. רוב המפעלים נמצאים בשטח B, אבל המחצבות נמצאות בשטח C, בשליטה ישראלית מוחלטת. אין מנוס מכך. שטח B, כפי שהוגדר בהסכמי אוסלו, מכיל את האזורים הכפריים שסמוכים לערים הפלסטיניות הגדולות (שטח A). גבולות השטח שורטטו כך שתחמו את כל השטח הבנוי בנקודת הזמן של 1995. כל עתודות השטח – לבנייה, לחקלאות, לפיתוח – נותרו בשטח C, כ-60% מהגדה. שטחי A ו-B אינם רציפים, ויוצרים 166 מובלעות בגדה המערבית. שטח C היה אמור להימסר לידי הפלסטינים בשנת 2000, אך ישראל מעולם לא התכוונה למלא את חלקה בהסכם. בפועל, היא עושה הכל כדי לספח את השטח הזה ולסלק ממנו את תושביו הפלסטינים.

איפה היו המחצבות הפלסטיניות? רובן בשטח C, כמובן. לא מקובל להקים מחצבה באמצע עיר או כפר, וכל השטחים הפתוחים נכללו בשטח C. מרבית המחצבות הפלסטיניות כבר פעלו כששטח C הוכרז. הוא פלש אליהן, לא הן אליו. ועוד נקודה חשובה: הן הוקמו על קרקע פרטית. המלחמה של ישראל בהן איננה נסובה על בעלות הקרקע אלא על רשיונות עבודה. ישראל אינה מאפשרת שום פיתוח פלסטיני בשטח C – שום תכניות מתאר, שאיבת מים, סלילת כבישים, הקמת חממות. כלום. (ועל כן היתה זו חוצפה מדהימה מצידו של הנשיא ריבלין לדחוק באיחוד האירופי "לקדם פיתוח תשתיות, גז, חשמל, מים, ביוב ודיור" בשטחים). המצב כיום הוא שאף אחת מ-40 המחצבות שבאזור בית פאג'ר איננה פועלת ברשיון. רובן מושבתות מעבודה, מקצתן פועלות נגד החוק. על פי הערכת הבנק הלאומי מן השנה שעברה, בכל שנה מפסיד המשק הפלסטיני 241 מיליון דולר בשל מגבלות הכרייה בשטח C שמטילה ישראל. במקביל, המשק הישראלי מרוויח 82 מיליון דולר בשנה מן הכרייה הקולוניאלית באותו שטח.

מחצבה פלסטינית בשטח C. צילום: HRW

מחצבה פלסטינית בשטח C. צילום: HRW

תחקיר HRW משרטט את התהליך שהביא למצב האבסורדי הזה. עד שנת 1994 נהג המנהל האזרחי בהתאם להגדרת התפקיד שלו – הסדרת העניינים האזרחיים של האוכלוסיה הכבושה – והעניק רשיונות למחצבות הפלסטיניות, תחת פיקוחו. מאז 1994 – כלומר, סמוך לחתימת הסכמי אוסלו – חדל המנהל להעניק רשיונות למחצבות חדשות. במקביל, המשיכו להתרבות המחצבות הישראליות בשטחים באותה תקופה. מנגנון האפרטהייד, אם כן, צמח באופן אורגני מהסכמי אוסלו (עניין שהשמאל הממלכתי בישראל עדיין מתכחש לו).

בין השנים 1994-2012 המשיך המנהל האזרחי לחדש רשיונות קיימים למחצבות הפלסטיניות. אבל ב-2012 גם זה פסק, כך שבשנים האחרונות כל ענף המחצבות הפלסטיניות בשטחים הפך בעל כורחו לבלתי חוקי. הנה כך הופכים, במחי החלטה שרירותית, ללא כל הצדקה, אלפי פועלים ובעלי עסקים ומפעלים לעבריינים. החוק עצמו לא השתנה; המחצבות לא זזו ממקומן. כל מה שהשתנה הוא החשק של הפריץ לאפשר לנתיניו קיום בכבוד. בכל השנים האלה, כוחות חמושים של המנהל האזרחי פולשים באופן סדיר למחצבות, מחרימים ציוד יקר באלפי דולרים, משביתים את הפעילות ומחוללים נזקים כלכליים עקיפים אדירים (ביטולי חוזים לקניינים, ספקי מים, משאיות תובלה וכד'). בעלי אחת המחצבות העיד שהמנהל האזרחי החרים את הציוד שלו ארבע פעמים. בפעם האחרונה הושת עליו קנס של 110 אלף ש"ח. לשם כך נאלץ למכור מחצית מהציוד שברשותו.

כשאתה הריבון, זה עד כדי כך קל.

אחת התוצאות המכוונות של ההשבתה הכפויה הזאת היא מעבר של פועלים פלסטיניים, שאיבדו את מקור פרנסתם במחצבות הפלסטיניות, למחצבות הישראליות החדשות שנפתחו. זה הסיפור האמיתי מאחורי "השגשוג הכלכלי" שמרעיף הכיבוש על הנתינים, מיתוס נלעג מבית היוצר של שמעון פרס וכנופית "השלום הכלכלי". אכן, כששוללים מן המשק הפלסטיני כל אפשרות לפיתוח עצמי ומקצצים את כנפיו בלי הרף, הפועלים נוהרים למי שכן יכול לספק פרנסה – אזורי התעשייה הישראלים והמחצבות. "אם הייתי יכול למצוא עבודה בבית פאג'ר", אמר אחד הפועלים לתחקירני HRW, "הייתי עוזב את ההתנחלות מחר בבוקר". אבל מה הוא מבין; ראש איגוד המחצבות בהתאחדות התעשיינים קבע ש"ענף המחצבות הישראליות בשטחים טוב לפלסטינים." הוא כמובן מבין טוב יותר מן הפלסטינים מה טוב להם. תוצאה נוספת של השבתת המחצבות בשטח C היא הגברת הלחץ נוסף על המחצבות בשטחי A ו-B, הסמוכות לשכונות מגורים ומחוללות נזקים בריאותיים כבדים בקרב התושבים הפלסטינים.

המציאות הזאת לא מעניינת את התקשורת הישראלית, שנוהגת לצייר את שטח C (אם בכלל הוא חוצה את סף תודעתה) כאזור הפקר שבו הפלסטינים משתוללים ככל העולה על רוחם. בכתבה דוחה במיוחד משנת 2010, דיווח אוהד חמו מערוץ 2 על מחצבה "פיראטית" של פלסטינים בלב גוש עציון (ולא, נניח, התנחלות פיראטית בלב אוכלוסיה פלסטינית). השדרן דני קושמרו הטעים: "הנזק לנוף בלתי הפיך" (כאילו הנזק שמחוללות מחצבות ישראליות הפיך). טביעות אצבעותיה הגסות של עמותת "רגבים" ניכרות בכתבת התעמולה הזאת, ואכן, אנשיה מתראיינים שם ומספרים שמשפחת פשע פלסטינית השתלטה על אדמת המדינה הזאת בשנת 1989 ומאז גדלה המחצבה לשטח של "יותר מאלף דונם".

האמת שונה לחלוטין. נתחיל בגוש עציון, שבו "חודש" היישוב היהודי ב-1967. המיתוס הזה משמיט פרט פעוט – שטחו של הגוש ההסטורי היה רק כ-15% משטחי גוש עציון הנוכחי, שישראל מתכננת לספח בהסכם הקבע. כל השאר נלקח בכוח (צווים צבאיים, הכרזה על אדמות מדינה). בשנות ה-80' הכריזה ישראל על 920 דונם מאדמות בית פאג'ר כאדמות מדינה באמצעות השיטה הנבזית הרגילה, שמתבססת על טענת אי-עיבוד הקרקע. המחצבה המתוארת בכתבה החלה לפעול על קרקע פלסטינית פרטית בשטח B ובהדרגה התפשטה מזרחה גם לשטחים שישראל הכריזה עליהם בעלות. "רגבים" עתרה לבג"ץ בדרישה לסגור את המחצבה, אך בג"ץ אישר בפסיקתו את החלטת המנהל האזרחי להסדיר את הפעלתה ברשיון. נושא "הפלישה לקרקעות מדינה" כלל לא הוזכר בפסק הדין.

מחצבה פלסטינית בבית פאג'ר. צילום: נאסר נאסר/איי-פי

מחצבה פלסטינית בבית פאג'ר. צילום: נאסר נאסר/איי-פי

את כתבת התעמולה הזאת הכין אוהד חמו, עיתונאי שבהזדמנות אחרת קונן על כך ש"הפכנו להיות אומה הרבה יותר שונאת, גזענית ובורה. לא מכירים את האחר, והוא גם לא מעניין אותנו." האם הוא מבין בכלל את תפקידן של כתבות כאלה ביצירת המציאות שלכאורה כל כך מצערת אותו? זאת שאלה כללית לגמרי. האם הישראלים המקוננים מודעים לחלקם ביצירת המציאות שעליה הם מקוננים?

כדאי גם לשים לב כיצד עמותות וגורמים בימין המתנחלי מגייסים רטוריקה "ירוקה" של שמירת הסביבה כדי לחתור תחת הלגיטימיות של המחצבות הפלסטיניות. בתחקיר של שושנה גבאי מלפני חצי שנה נחשפה פעילותו של "הפורום לישראל ירוקה", שם תמים שמאחוריו מסתתר גלעד אך, אותו גלעד אך שהקים את "עד כאן", ארגון שמתמחה בהכפשות נטולות בסיס של פעילי שמאל. אותו פורום ירוק – למעשה פורום חאקי, שכן חבריו אינם אנשי מקצוע בתחום הסביבה אלא יוצאי מערכת הביטחון – עקב אחרי מחצבות פלסטיניות "פיראטיות" (המילה "פיראטי" מככבת שם תמיד, תפקידה מן הסתם להעלות על הדעת פושעים שתומי-עין שבוזזים ברשעות עוברי אורח תמימים) והזין את התקשורת ב"תחקירים" שתרומתם העיקרית היתה לחזק את האסוציאציה האוטומטית בין "פלסטינים" ל"עבריינים". מיותר לומר שבשום מקום בתחקירים האלה לא מוזכרת העובדה הפשוטה שישראל חיסלה כל אפשרות חוקית לפלסטינים לחצוב אבן מאדמתם הילידית. הפורום כבר הצליח לסגור מחצבה פלסטינית אחת אחרי פנייה למנהל האזרחי ולפני כחודש עתר לבג"ץ בדרישה לסגור עוד ארבע מחצבות, עתירה שנדחתה על הסף.

כדי לאזן במשהו את הרטוריקה הירוקה כדאי להזכיר שישראל היא זו שמפירה את החוק הבינלאומי בכך שהיא מעבירה עוד ועוד חומרי פסולת לאתרי הטמנה בשטחים, מקימה שם אזורי תעשייה מזהמים ומזרימה שפכים מהתנחלויות לכפרים פלסטיניים. מדובר בעסקה סיבובית במעמד צד אחד: לגרוף מהשטחים את המשאבים הרווחיים שלהם, ולזרוק לשם את הזבל. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על החציבה הישראלית בשטחי הגדה.

המחצבות הישראליות בשטחים: רווח על גבי רווח על גבי רווח

עוד לפני שנתאר את היקף פעילות החציבה הישראלית בשטחים, צריך לומר מלכתחילה שפעילות זו אסורה בתכלית על פי המשפט הבינלאומי. סעיף 55 בתקנות האג (1907) קובע שהמדינה הכובשת תיחשב כנאמן (ולא כבעלים) של כל הנכסים ומשאבי הציבור בשטח הכבוש. השימוש היחידי המותר בהם הוא "הנאת שימוש" (usufruct), שמוגדר כשימוש שאינו פוגע או מכלה את הנכס. בפרשנות המקובלת, סעיף זה חל גם על משאבי טבע ומחצבים (ראו ציטוטים נרחבים מן הפסיקה והספרות המשפטית בנושא בעתירת "יש דין"). באופן כללי, האמנה מתירה שימוש מצומצם בלבד במשאבי השטח הכבוש וזאת רק לצורך מאמץ מלחמתי ובמסגרתו. מותר להניח שחציבת חצץ לצורך בניית שכונה חדשה בעפולה או אשקלון איננה צורך מלחמתי שכזה.

ובכן, הכל לא חוקי, מראש ומלכתחילה. ובכל זאת, הכל שריר וקיים.

הסיפור מתחיל זמן קצר אחרי 1967. כבר בשבועות הראשונים לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים הבינו קברניטי המדינה שיחד עם השטחים העצומים שנכבשו בסיני, בגדה ובגולן, הגיעה גם נדוניה מכובדת – משאבי טבע אדירים. בסוף יולי 1967 הוחל בקידוח בארות מים בגוש עציון ובלטרון, ובאוגוסט כבר נשלחו לסיני מומחים לסקור בארות נפט, מכרות פחם ומינרלים.

הזרז להקמת המחצבות הישראליות היה פתיחת השוק לחומרי הבנייה הזולים שהגיעו מן המחצבות הפלסטיניות בשטחים שנכבשו. כך מסכם זאת שי פוגלמן בכתבה מ-2010:

"בעקבות סגירת שתי מחצבות בגליל, שלא הצליחו לעמוד בתחרות, ובלחץ כמה חברי כנסת, קבעה הממשלה בדצמבר 68' היטל מיוחד על חומרי בנייה המובאים מהשטחים. כשהחלה פעילותן של החברות הישראליות באזור ב-72', בוטל ההיטל בשם השוויון, כדי לא להקשות עליהן את התחרות עם המחצבות שבתוך ישראל. "

ביטוי יפה, "בשם השוויון". תחילה, בשם השוויון, הקשו על המחצבות הפלסטיניות לשווק את תוצרתן לישראל. לאחר מכן, בשם אותו שוויון שהחל לפגוע ברווחיהן של המחצבות הישראליות הראשונות בשטחים, ביטלו את ההיטל. מאחורי כל מכה או לטיפה שמקבל המשק הפלסטיני עומדת תמיד שורת הרווח של המשק הישראלי. ועוד אפשר לראות כאן גילום ראשוני של הדילמה הישראלית הקבועה ביחס לשטחים: איך לקפח את הילידים מבלי לקפח את המתנחלים, ואיך לצ'פר את המתנחלים מבלי לצ'פר את הילידים. זו דילמה מאתגרת שכן בשפה המשפטית המקובלת לא ניתן להבחין בין יהודים וערבים סתם, ואבחנה הגיאוגרפית, למצער, אין. דילמות דומות צצו בשנים האחרונות ביחס להחלת חוקי העבודה הישראלים בשטחים. 50 שנה, והאפרטהייד עדיין נע באי-נוחות במחלצותיו המשפטיות.

המחצבות הישראליות בשטחים נהנו במשך שנים ארוכות מצמיחה והרחבת פעילותן הרחק מעיני המחוקק. ב-2008 היו 8 מחצבות ישראליות בשטחים; הן הפיקו כ-12 מיליון טון חצץ לשנה, ש-74% מהם שווקו אל תוך הקו הירוק (בניגוד לחוק הבינלאומי). ב-2011 כבר יש 11 מחצבות, ושיעור הגזל – התפוקה המועברת לתוך הקו הירוק – מגיע ל-94%. ב-2014 ירד מספרן ל-9 מחצבות. בעקבות פסיקת בג"ץ ב-2011, לא מאושרת יותר הקמת מחצבות ישראליות חדשות בשטחים, אך אלה הקיימות יכולות להתרחב ואף עושות כך באופן פיראטי (ראו בהמשך).

במשך השנים קטן חלקו היחסי של החצץ הישראלי בשוק הפלסטיני, בשל ההוראה של הרשות הפלסטינית להימנע ככל האפשר מהישענות על כלכלת ההתנחלויות. זה גורם מכביד נוסף שכן התוצרת הישראלית, שמופקת באמצעים טכנולוגיים משוכללים, זולה יותר מן הפלסטינית, עתירת העבודה. נוסף על כך ישראל אינה מתירה לפלסטינים להפיק חצץ בפיצוצים אלא רק בריסוק, תהליך יקר יותר.

המחצבות הישראליות בשטחים מספקות כ-20% מכלל צריכת חומרי הבנייה בישראל. מחקר שערך מנהל מקרקעי ישראל (דו"ח ועדת בלניקוב) בשנה שעברה קבע כי "לולא פעילות המחצבות ביו"ש היה הענף נקלע כבר לפני שנים למשבר של חוסר בהיצע, אשר לו השלכות חמורות אף מעבר לעליית המחירים (כגון פגיעה ביכולת להוציא אל הפועל מקצת מהפרויקטים בתחום הבניה ו/או התשתית בהיעדר חומרי גלם מספיקים)." במילים פשוטות, שוק הבנייה בישראל תלוי מאד באספקה רציפה של חומרי גלם לבניין מן השטחים.

זאת נקודה קריטית להבנת הנושא עצמו בפרט והאחיזה הישראלית בשטחים בכלל: נסיגה מן השטחים וויתור על משאבי הטבע שלהם יפגעו באינטרסים כלכליים רבי עוצמה של שחקנים מרכזיים במשק הישראלי. האינטרס הברור של בעלי המחצבות חברות הבנייה והקבלנים, הוא להמשיך ליהנות מקרן השפע של השטחים כל עוד אפשר. נתח השוק שהם מגלגלים מוערך ב-320 מיליון שקל בשנה. על פי הערכת החוקרים של ממ"י, בשטחים יש עוד עתודות של 120 מיליון טון אבן לשוק הישראלי. השמאל הישראלי, ששקוע בשיח "היפרדות" ובדיונים אינסופיים על ערכים וחזון, אף פעם לא הבין את המימד החומרי, הקולוניאלי לגמרי, שחורץ את גורל השטחים.

התועלת שמפיק המשק הישראלי מן המחצבות שבשטחים נובעות לא רק מעצם הגדלת ההיצע. המיקום שלהן במרכז (בין צפון לדרום) הארץ הוא יתרון חשוב. חלק ניכר בעלות הסופית של חומרי בניין הוא ההובלה. רוב המחצבות בתוך הקו הירוק נמצאות בגליל או בנגב. חצץ שמגיע משם אל מרכז הארץ יכול להיות יקר פי 2 מחצץ שמגיע מן הגדה המערבית. לכל התנודות האלה יש השפעה מכרעת על המשק הישראלי. פרוייקטים גדולים לתשתית, מדד תשומות הבנייה שמשפיע על מחירי הדיור – כל אלה מושפעים ממחיר חומר הגלם שמגיע מן המחצבות. ענף הדיור בישראל, שנמצא במשבר מתמשך, נהנה למעשה מתנאים נוחים במיוחד הודות לגזל המתמשך של חומרי הבניין מן השטחים. אלמלא הם, המשבר היה חמור הרבה יותר.

ולבסוף, יש גם רווח סביבתי. כמו פסולת, מחצבות הן מפגע סביבתי רציני, ולכן, בדיוק כמו פסולת, ישראל מעדיפה להדוף אותן אל מעבר לקו הירוק, ארץ ההפקר שרוב תושביה ממילא נטולי זכויות פוליטיות, לא כל שכן זכויות לנשום ולשתות אוויר ומים נקיים. מנהל תחום תכנון בחברה להגנת הטבע בישראל, איתמר בן דוד, הסביר זאת כך: "הופתעתי מן החלק הגדול (של חומרי הבנייה) שמגיע לישראל מן הגדה המערבית. סיבה אחת היא בבירור שתקנות התכנון וההערכות הסביבתיות בגדה המערבית הן פחות נוקשות מאשר בישראל. בישראל, אף אחד לא רוצה מחצבה ליד קרקע מגורים שבבעלותו." מבקר המדינה מצא ב-2013 שהמנהל האזרחי אינו מפקח על שיקום מחצבות ישראליות נטושות בשטח C, "המהוות מפגע אקולוגי וסביבתי חמור". למעשה, אין על מה לפקח כיוון שמעבר לקו הירוק אין מקור תקציבי לשיקום סביבתי של מחצבות "גמורות", כפי שיש בתוך הקו הירוק (מפעילי המחצבות עצמם אחראים לשיקום).

על המפעלים הישראלים המזהמים בשטחים כתבתי כאן בהרחבה. הגדה המערבית היא עדיין גן עדן למזהמי סביבה שחפצים לחמוק מנחת זרוען של הרשויות; רק כמחצית מחוקי הסביבה הישראלים תקפים בשטחים, ורמת האכיפה ממילא נמוכה עד לא קיימת (נושא ששב ועולה בדו"חות מבקר המדינה).

מצפצפים על החוק

כידוע, "שלטון החוק" בשטחים הוא מושג חמקמק ונזיל. אף על פי כן, בתוך הערבוביה המשפטית שנוצרה בשטחים מסתמנים כמה דפוסים קבועים. אחד מהם הוא הכלל שאומר שעבריינים לא עוצרים באדום, לא בקו הירוק, וגם לא בסוג החוק המופר. מפעלים ישראלים בשטחים מפרים דרך קבע לא רק את החוק הבינלאומי אלא גם את החוק הישראלי. לפעמים המחוקק טורח "לתקן בדיעבד" את החוק כדי שיכשיר את השרץ, לפעמים הוא משאיר את השרץ כמות שהוא, שנתרגל אליו ונחשוב שהוא חוקי. מצב כזה שורר באזור התעשייה "ניצני שלום", בהעסקת ילדים בלתי חוקית בהתנחלויות הבקעה, וגם בענף המחצבות.

לפני שנגיע לעתירת "יש דין", שהתבססה על אי-חוקיות המחצבות הישראליות בשטחים לפי המשפט הבינלאומי, נזכיר את הפרות החוק הישראלי.

ב-1998 מצאה ועדה של משרד הביטחון (ועדת ורדי-גדרון) בור שחיתות ענק בתחום חלוקת הזכיונות להפעלת מחצבות ישראליות בשטחים. בין השאר התגלו עדויות פליליות ל"דלת מסתובבת" מתפקידי רישוי במנהל (שאחראים על מתן זכיונות כרייה) לתפקידים בכירים בחברות הכרייה שזכו בזכיונות. ב-2008 פוטר מתפקידו מנהל בכיר ביחידת הפיקוח של המנהל האזרחי, שסייע בהקמת מחצבה פרטית בהתנחלות כוכב השחר, שבה היו לאשתו מניות. 7 שנים אחרי ועדת ורדי-גדרון, מבקר המדינה מצא שהמנהל לא טיפל כראוי בממצאי הוועדה. לא נפלתם מהכסא. למה כל זה קורה? כי המחצבות הישראליות מקבלות רישוי מהמנהל האזרחי ללא מכרז. איך זה? כי חוק המכרזים הישראלי לא חל בשטחי הגדה המערבית.

פטנט לא רע, האפרטהייד.

הלאה. דו"ח מבקר המדינה משנת 2005 חשף שוד מאורגן שביצע אוצר המדינה בכספים פלסטיניים. מאז חתימת הסכמי אוסלו, העבירה המדינה לקופתה מאות מליוני שקלים מגביית אגרות והיטלים בשטחי הגדה המערבית. חלק ניכר מהם היה תמלוגים על הפקת חצץ ואבן ממחצבות פלסטיניות וישראליות. לעתים הגיע גובה המסים ל-80 מיליון שקל בשנה. המסים האלה, שנגבים בשטח כבוש, צריכים היו להישמר בקופת המנהל האזרחי, שאמון על תקצוב עבודות תשתית ציבוריות בשטחים, שמפירותיהן נהנית האוכלוסיה הכבושה. בפועל, הכסף זרם ישירות למדינת ישראל מבלי שמישהו דאג לפצות את המנהל. כך בדיוק גם עבד השוד המאורגן של כספי הביטוח הלאומי של הפועלים הפלסטינים שחשף "קו לעובד" ב-2010 (יותר מ-8 מיליארד שקל): כספים שנוכו ממשכורות הפועלים והיו אמורים לעמוד לרשותם (קצבת זקנה, קצבת נכות, דמי אבטלה) "נבלעו" באוצר המדינה. את הפוסט שכתבתי על השוד ההוא אפשר לקרוא כאחיו התאום של הפוסט הנוכחי.

איך התאפשר שוד התמלוגים? טריק מלוכלך שרק גזע האדונים יכול להמציא. הסכמי אוסלו קבעו שבתום 5 שנים (כלומר, בשנת 2000) יעבור שטח C לידי הפלסטינים ואיתו יעבור מן העולם המנהל האזרחי. כידוע, שטח C נשאר בידי ישראל, המנהל האזרחי נשאר על כנו והתמקצע עוד יותר בתפקידו העיקרי – ניכוש וטאטוא כל זכר לבנייה פלסטינית בשטח C – אבל מבחינת מערכת המיסוי בגדה – המנהל האזרחי התפוגג לו באוויר. כך הגיעו תמלוגים מן השטחים לכיס האוצר הישראלי. כלומר, כדי להימנע מהשקעה לטובת תושבי השטחים הפלסטינים, ישראל הקפידה לחסל באופן נומינלי את המנהל האזרחי, ככתוב בהסכם אוסלו, ובאותו זמן ממש הקפידה להתעלם מהתחייבותה להחזיר את שטח C (שבשטחו נגבו המיסים) לידי בעליו האמיתיים. לא רק אכלנו את העוגה והשארנו אותה שלמה, גם שלשלנו לכיסנו מס מן האופים.

כמקובל בדו"חות של מבקר המדינה, במיוחד אלה שנוגעים לשטחים, גם זה נזרק לפח. ב-2010 פורסם שהשוד המאורגן ממשיך ללא הפרעה, על אף מחאותיהם הקלושות של אנשי הפרקליטות הצבאית. משפטן שישב באחת הישיבות שבהן נדון דו"ח המבקר תיאר את תהליך העבודה שלהן כ"אבסורדי ומגוחך":

"בהתחלה, לקחנו כפשוטו את דרישת החוק. חיפשנו מה היו השקעות המדינה בשנים האחרונות בשטחים, שאפשר יהיה לתייג אותן כהשקעות למען האוכלוסייה המקומית. הרעיון היה לקזז אותן אל מול התמלוגים שלא הגיעו לקופת המנהל האזרחי. נדהמנו מדרישת אנשי המנהל ומשרד הביטחון להכניס לקטגוריה הזאת את חומת ההפרדה, בניית מחוז ש"י של המשטרה, הוצאות הצבא השוטפות ועוד שלל פעילויות שבינן לבין רווחת הציבור הפלסטיני בשטחים אין שום קשר. בהמשך, היו מי שדרשו להכניס לחשבון גם את הכבישים העוקפים ותשתיות נוספות שנבנו לרווחת המתנחלים."

לא בדקתי מה המצב היום אבל אין לי ספק שאף אחד לא טרח להחזיר את תמלוגי המחצבות שנגנבו לתקציב המנהל האזרחי, לא כל שכן להפנותם לרווחת האוכלוסיה הפלסטינית.

בתמלוגים שאמורים להגיע למנהל האזרחי אפשר לעשות עוד שימושים יצירתיים. למשל, להעביר אותם ישירות לתקציבי התנחלויות. המקרה של התנחלות בית חגי מאלף. בשנת 1991 קיבלה ההתנחלות – שהוקמה על קרקע פלסטינית פרטית שנתפסה ל"צרכים צבאיים" – מידי החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית מתנה חלומית: זיכיון למשך 49 שנה לכריית אבן במחצבה שנמצאת 22 ק"מ (!) מן היישוב. בפועל, אין לתושבי ההתנחלות קשר עם המחצבה, שמופעלת בידי חברת "מדן". ב-2010 רק תושב אחד בהתנחלות עבד במחצבה; שאר העובדים היו פלסטינים מדהריה. אבל בהתאם לזיכיון, חברת "מדן" מעבירה לבית חגי תמלוגים על כל טון חצץ שמופק במחצבה. מדובר ביותר ממיליון שקל בשנה, כ-80% מהכנסות ההתנחלות, ועל פי ההערכה, מקור פרנסתם של כמחצית מתושביה.

ובקצרה: מתנחלים שיושבו בקרקע שנגזלה מפלסטינים נהנים מתמלוגים על משאב טבעי שגם הוא נגזל מפלסטינים. כך עובד משק קולוניאלי.

לפני חצי שנה פורסם שבין השנים 2009-2014 הרחיבו המחצבות הישראליות את שטחי הכרייה שלהן בשטחים ב-500 דונם. הכל לא חוקי כמובן. בחלק מן המקרים, בוצעה פלישה לקרקעות פרטיות של פלסטינים. גם מחצבת בית חגי היתה חלק מן החגיגה הזאת.

מתנחלי בית חגי נהנים מכל העולמות: גם חיים על חשבון תמלוגים ממשאב שלא השקיעו בו שום מאמץ או עבודה, וגם מרוחקים קילומטרים רבים מן האבק והכיעור הסביבתי של המחצבה. לעומתם, גורלם של מתנחלי נעלה וניל"י לא שפר עליהם כך. אלה התבשרו בתחילת שנות האלפיים שבסמוך להם עומדת לקום מחצבה חדשה ("נטוף") שתפגע קשות באיכות חייהם. בניסיון למנוע את הדבר עתרו לבג"ץ, ובין שאר הנימוקים לפסילת התכנית להקים את המחצבה טענו – אתם מחזיקים חזק? – שאין לישראל סמכות להקים מחצבות לשימושה בשטח כבוש. כן כן, אותו סעיף 55 לתקנות האג. היה זה פליק-פלאק מדהים לאחור: מתנחלים שבעצם ישיבתם בשטח הכבוש מפרים את החוק הבינלאומי (סעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית) מסתמכים על החוק הבינלאומי בדרישתם לסעד משפטי.

בית המשפט דחה את העתירה, ופסיקתו שופכת אור חיוני על מערך האינטרסים האמיתי בשטחים. יהודים לפני ערבים, זה ברור, אבל גם רווחים ועסקים לפני איכות חיים. כשפוטנציאל הניצול הכלכלי של משאבי הגדה מתנגש עם איכות החיים של תושביה, ולו גם תושביה היהודים – הניצול הכלכלי גובר. החוק עומד לצידם של המתנחלים כשהם משרתים את ההון אבל לא כשהם מתנגדים לו. גם זה מאפיין קולוניאלי מובהק.

לבסוף, נזכיר עוד צד שמרוויח מן האבן הפלסטינית – תאגידים בינלאומיים. דו"ח HRW מספר על מחצבת נחל רבה שהוקמה על אדמות הכפר א-זאוויה ב-1983. ב-2004 נקבע תוואי גדר ההפרדה ממזרח למחצבה, כדי לחבר אותה ישירות לשטח ישראל; בו בזמן, הגדר חוצצת בין הכפר הפלסטיני לקרקע שנלקחה ממנו. המחצבה עברה מידיים אוסטרליות לבריטיות וכעת היא בידי תאגיד היידלברג הגרמני, שמפעיל בישראל את חברת "הנסון ישראל". התאגיד משלם מיליוני שקלים בשנה תמלוגים למנהל האזרחי וכן מסים מוניציפליים למועצה האזורית שומרון. הנה כך תומך השוק הגלובלי בפרוייקט ההתנחלויות, לפעמים מאותן מדינות אירופיות ששולחות אוהלים וציוד הומניטרי לעניים המרודים שישראל מגרשת שוב ושוב משטח C.

מחצבת נחל רבה, בבעלות "הנסון ישראל" (תאגיד היידלברג). צילום: HRW

מחצבת נחל רבה, בבעלות "הנסון ישראל" (תאגיד היידלברג). צילום: HRW

את כל הרקע העובדתי הזה חשוב לדעת כשבאים להבין את עתירת "יש דין" נגד הפעלת המחצבות הישראליות בשטחים ואת פסיקת בג"ץ המחפירה שבאה בעקבותיה.

עתירת "יש דין" ופסיקת בג"ץ

בסוף שנת 2008 פנה ארגון "יש דין" למנהל האזרחי בדרישה להפסיק את הכרייה הישראלית בשטחי הגדה המערבית. "מכיוון שפעולת הכרייה מנוגדת למשפט הבין לאומי", טען הארגון, "ובוודאי כאשר מוטבי תוצרי הכרייה הם אזרחי ישראל וחברות ישראליות, ולא האזרחים המוגנים אשר משאבי הטבע שייכים להם – מדובר הלכה למעשה בביזה של שטח כבוש." המנהל כמובן לא התרגש. על כן עתר "יש דין" לבג"ץ במרץ 2009 (העתירה המלאה נמצאת כאן).

זאת היתה נקודת מפנה מסוימת, שכן מיד לאחר העתירה ועוד בטרם התקבלה פסיקת בג"ץ, הודיעה המדינה כי לא תקים יותר מחצבות חדשות בשטחים. באותה נשימה, טענה המדינה שמדובר בסוגיה מדינית שאין לבית המשפט עילה להתערב בה. במקביל, נערכה המדינה לצמצום הכרייה בשטחים במקרה שבג"ץ יפסול לרעתה. מסמך מדיניות שהוכן לבקשת משרד הפנים פירט שורה של חלופות לאבן מן השטחים (כרייה תת-קרקעית, מיחזור של 90% מפסולת הבניין וכד'). ניתוק ענף הבנייה בישראל מן המשאב הפלסטיני, סיכם המסמך, מחייב רפורמות משמעותיות, אבל הוא אפשרי.

כל זה לא היה נחוץ, שכן בג"ץ דחה את העתירה בדצמבר 2011 (לפסיקה המלאה, ראו כאן). נימוקי הדחייה היו: 1) העותרים התעלמו מכך שהמדינה התירה במשך עשרות שנים את פעולת המחצבות והזכויות שנגזרות ממנה; 2) החציבה בשטחים (נזכיר – עד 12 מיליון טון בשנה, ש-94% מהם מועברים לשטח ישראל) איננה מגיעה לכדי הריסה או דלדול של המשאב, ובפרט שהמדינה התחייבה שלא לפתוח מחצבות חדשות; 3) יש לקחת בחשבון את המצב של "כיבוש מתמשך" ואי אפשר להקפיא את הפיתוח הכלכלי עד סוף הכיבוש; 4) המחצבות מספקות פרנסה לעובדים פלסטינים ומשלמות תמלוגים למנהל האזרחי, שמשקיע כספים לרווחתם של הפלסטינים.

נימוקים (1) ו-(3), בניכוי המחלצות המשפטיות, מסתכמים באמירה פשוטה: פשע שנמשך זמן כה רב, מלבין כשלג. שהרי מה עניין ה"התמשכות" כאן? האם חלה התיישנות על זכות הקניין שלך במצב שבו הגזלן מחזיק בנכסיך במשך 40 שנה? המדינה עצמה נתלית באי-פקיעתה של זכות הקניין, אפילו אחרי 70 שנה, כשהיא מגרשת מבתיהם תושבים פלסטינים בשיח' ג'ראח ובסילואן. ואלה אפילו לא גזלו את הקרקע שעליה בנו אלא קיבלו אותה כדין מן השלטון הירדני. כמובן, זכויות קניין שאינן פוקעות שייכות ליהודים.

יתירה מזאת, מאלף לראות כיצד הכיבוש הופך, בתיק המחצבות, ל"מצב מתמשך" שמצריך גמישות משפטית. זאת בניגוד לתיקים רבים אחרים, שבהם המדינה דווקא מנפנפת בהיותו של הכיבוש "מצב זמני" בבואה להגן על מעשי נבלה שונים ומשונים, ובית המשפט משתכנע בנקל שאכן, מדובר רק ב"תפיסה לוחמתית" זמנית (כבר כמעט בן 50 הילד, ועדיין "זמני"). כך למשל הוכשר תוואי "גדר ההפרדה" שפלש מעבר לקו הירוק בנקודות רבות לאורכו. בג"ץ אומנם כפה תיקונים מסויימים בתוואי, בשם המידתיות, אך לא ראה בעצם הפלישה לטריטוריה הפלסטינית אקט לא לגיטימי כשלעצמו (כפי שפסק בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג) – בדיוק מנימוקי הצורך של תפיסה לוחמתית.

ובכן, מה חושב בית המשפט העליון: הכיבוש זמני או לא זמני? תלוי מה מועיל לנו. כדי להצדיק פגיעה במרקם החיים של האוכלוסיה הנכבשת, אפשר להגדיר את הכיבוש כ"זמני". כדי להדוף פגיעה באינטרסים כלכליים של הכובש, אפשר להגדיר אותו כ"מתמשך". החוק הוא מה שהחזק מגדיר כחוק.

נימוק (2) – החציבה אינה מדלדלת את משאבי האבן וממילא המדינה התחייבה שלא להקים מחצבות חדשות – תלוש מן המציאות. על פי הערכות המדינה עצמה המחצבות בשטחים ימצו את עצמן בתוך 20-30 שנה. מה זה אם לא דלדול? סעיף 55 לתקנות האג מאפשר לכובש לנהל ולעשות שימוש מוגבל בנכסים שהיו קיימים לפני כניסתו לשטח; הפיכתן של המחצבות הישראליות, שהוקמו אחרי 1967, לחלק אינטגרלי מן המשאב הקיים בשטח, היא אקרובטיקה מילולית. וכפי שהעיר אייל גרוס, אם אין כל בעיה חוקית בהפעלת המחצבות הישראליות בשטחים, למה התחייבה המדינה לא להקים חדשות? מה מבדיל בין 11 המחצבות החוקיות-לכאורה כיום לבין המחצבות הלא-חוקיות שהקמתן נמנעה?

ולבסוף, נימוק (3) בדבר התועלת שמפיקים הפלסטינים מן המחצבות הישראליות הוא התגלמות הציניות הקולוניאלית הטיפוסית. כפי שתואר בהרחבה בחלקו הראשון של הפוסט, ישראל עושה כל שביכולתה כדי לצמצם, לרושש ולבסוף לחסל את ענף המחצבות הפלסטיני. זאת במקביל לשורה ארוכה של מגבלות פיתוח, בנייה ומסחר שגובות מן המשק הפלסטיני מיליארדי דולרים בשנה. משבר התעסוקה המתמשך במשק הפלסטיני נעוץ בכיבוש, ורק הרעב ללחם דוחף את הפלסטינים ללכת לעבוד בעסקים ומפעלים בהתנחלויות שתפקידם להעמיק את הכיבוש. בידה האחת – לא, ברגלה האחת – ישראל רומסת את הפיתוח הכלכלי של הפלסטינים, בידה השניה זורקת להם פירורי תעסוקה, ובין לבין מתבשמת בגדלות הנפש שלה כלפי הנייטיבז. הגישה המחליאה הזאת, מסתבר, לא פוסחת גם על שופטי בג"ץ הנכבדים.

את פסיקת בג"ץ סיכמה יפה קלרה אונגר: "אם לא ניתן לשנות את המציאות, אם המציאות חורגת ממה שמתיר המשפט הבינלאומי, הרי שבמקום לשנות את המציאות, מתבקש להרחיב (ללא הכר) את פרשנות הדין הבינלאומי."

מחצבת כוכב השחר, בבעלות "מרדכי בנימין ובניו עבודות עפר". צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס

מחצבת כוכב השחר, בבעלות "מרדכי בנימין ובניו עבודות עפר". צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס

לבג"ץ המחצבות יש השלכות מרחיקות לכת. בהיבט העקרוני, פסק הדין אינו מצטמצם לפעולות כרייה ועל כן ניתן להבינו כהיתר גורף למדינה הכובשת, ישראל, לעשות שימוש מכלה במשאבי השטח הכבוש. אם מחר יתגלה מרבץ יהלומים או אורניום ליד חברון, בית המשפט לא ימנע מחברות ישראליות להפיק ממנו את מירב הרווחים. האם פירוש הדבר שנזקה של העתירה היה רב מתועלתה? האם היא הביאה לעולם גושפנקה רשמית לביזת אוצרות הטבע של השטחים?

לא. צריך לזכור שהרשויות בישראל אינן מחכות לאישור בית המשפט; הן בוזזות את השטחים כל הזמן, מאז יוני 1967. הרשויות לכל היותר מרסנות עצמן במידה כלשהי בעקבות התערבות בית המשפט. ואומנם כאן החליטה המדינה שלא להקים עוד מחצבות חדשות בשטחים – הישג משמעותי שלא היה מתגשם לולא העתירה של "יש דין". ישראל בוזזת באופן רשמי את מקורות המים של הפלסטינים, לכאורה על פי הסכם אוסלו, אך בפועל כהנצחה של הסדר שהוגבל ל-5 שנים בלבד והיה אמור לפקוע לפני 16 שנה. המנהל האזרחי הורס, דרך קבע, בארות מים ומחרים מכליות מים, ובכל קיץ מקצץ במכסות המים של הפלסטינים.

במלים אחרות, בג"ץ לכל הפחות נותן סעד מינורי לפלסטינים, ולכל היותר נותן חותמת רשמית לעוולות מתמשכות, שמתקיימות איתו או בלעדיו. אבל דווקא החותמת הרשמית הזאת חשובה למאבק נגד האפרטהייד המשפטי שבשטחים; היא מציפה לפני השטח את האנומליה החריפה שגלומה בשליטה הישראלית על שתי אוכלוסיות נפרדות באמצעות שתי מערכות חוק שונות. בג"ץ המחצבות פירסם ברבים את קלונה של ישראל, העושה מאמצים עליונים להסתיר ולהסביר ולשכתב את הקלון הזה.

ייתכן שלפסיקת בג"ץ היה חלק בהחלטות של חברת הביטוח הנורבגית KLP וקרן הפנסיה הדנית FPA Pension, בשנה האחרונה, למשוך את השקעותיהן מתאגיד היידלברג (שהוזכר לעיל) ומחברת CEMEX המקסיקנית, שמפעילים מחצבות בשטחים. חברת KLP ביקשה הסברים מן התאגידים האלה לפני החלטתה, והם, ממש כמו המשיבים בעתירת "יש דין", הציגו לראווה את התועלת שמפיקים העובדים הפלסטינים במחצבות. KLP לא התרשמה וציינה כי חומרי הגלם שמופקים, הרווחים ממכירתם והמיסים מועברים לישראל ולא לרווחת האוכלוסייה הפלסטינית המקומית. לא קשה לדמיין את היועצים המשפטיים של החברה יושבים וקוראים את פסיקת בג"ץ, ועל בסיס אותה מסכת עובדתית ממש, מסיקים את המסקנה ההפוכה מזו שהסיקו השופטים הישראלים.

הלחץ עבד: ביוני 2015 מכרה CEMEX את חלקה במחצבת יתיר (אף כי היא עדיין מושקעת בשלושה מפעלים בהתנחלויות) .לפני שלושה חודשים פורסם שהיידלברג שוקלת מחדש את השקעותיה במחצבת "נחל רבה". אחת האפשרויות שנשקלות היא לא לחדש את רישיון הכרייה במחצבה הישראלית ולהשקיע במקומה במחצבה פלסטינית בשטח B.

ולכן, שוב, תודה לבג"ץ.

אחרי בג"ץ המחצבות

בשל השלכותיו מרחיקות הלכת של בג"ץ המחצבות, הגיש ארגון "יש דין" בקשה לדיון חוזר בהרכב מורחב, וצירף לבקשה חוות דעת מאת מספר מומחים למשפט בינלאומי. אלה קבעו שפסיקת בג"ץ עומדת בסתירה למגבלות שמטיל המשפט הבינלאומי על הכוח הכובש ואפילו בסתירה לפסיקות קודמות של בית המשפט העליון. המומחים לא מצאו כל בסיס לפרשנות המרחיבה שנקט בג"ץ ביחס ל"זמניות", ביחס ל"שימוש מכלה" וכד'.

ביולי 2012 דחה השופט אליעזר ריבלין את הבקשה. סוף פסוק.

מן הצד השני, אפשר לסמוך על הרשויות ועל חברות הכרייה בישראל שיסחטו עד תום את ההיתר שקיבלו מבג"ץ להמשיך בפעילותם. למה להקים מחצבות חדשות, בעצם, כשאפשר להרחיב את הקיימות (עם או בלי אישור)? בימים אלה מנהלת חברת שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ, מפעילת מחצבת נטוף בשטחים, מאבק משפטי נגד המנהל האזרחי והתנחלות גיתית. "שפיר" רוצה "להחיות" את מחצבת ורד שבשטח השיפוט של גיתית, שאותה חדלה להפעיל בשנת 2004. גיתית מעוניינת למסור את רישיון החציבה לחברה אחרת. המנהל האזרחי מתנגד גם הוא למתן רישיון החידוש ל"שפיר", שכבר מפעילה מחצבה אחת באזור, כדי לעודד תחרות (על ריכוזיות היתר בענף המחצבות בישראל, ראו כאן).

מן הדיון המשפטי עולה שבית המשפט כלל לא פיקפק בחוקיות של חידוש הרישיון למחצבת ורד, אף כי מחצבה זו לא היתה פעילה כשניתן בג"ץ "יש דין" ועל כן יש בסיס לראות בה מחצבה חדשה. בסך הכל בית המשפט מפנים כאן את "רוח המפקד" שנושבת מכיוון הרשויות. דו"ח ועדת בלניקוב מן השנה שעברה מבאר כיצד אפשר למתוח את גבולות הפסיקה הזאת לטובת בעלי העניין: "נקבעו קריטריונים לאישור פתיחת מוקדי חציבה חדשים למחצבות הישראליות הקיימות, הן בתוך תכנית מאושרת, והן תוך הרחבת מחצבה קיימת, וזאת רק במקום שימצא כי המחצבה מיצתה את פוטנציאל החציבה במוקדי החציבה הקיימים, תוך הקפדה יתרה על התכליות שצוינו בפסיקת בג"ץ." מן הניסוח הזה אפשר להבין שהדרך לחידוש הכרייה במחצבת ורד כבר סלולה.

כרגיל, הדרך סלולה על חשבון הפלסטינים. הנה ההקשר הפוליטי שנמחק לגמרי מן הדיון המשפטי. מחצבת ורד בפרט, והתנחלות גיתית בכלל, הם תוצר של מעשה גזל הסטורי שנעשה בקרקעות הכפר הפלסטיני עקרבה בתחילת שנות ה-70'. על ההסטוריה של הנישול וההתעמרות בכפר הזה כתבתי באריכות בעבר – כיצד רוססו והושמדו יבוליו, כיצד נתפסה הקרקע "לצרכים צבאיים" ומייד הוקמה עליה התנחלות גיתית, כיצד הוכרז שטח אש 904 כדי לגרש את התושבים מן השטחים החקלאיים שלהם, וכיצד מתנחלים כהניסטים יורדים מגבעות איתמר-יצהר-תפוח למרר את חייהם באופן קבוע. אל כל המסכת הזאת אפשר כעת להוסיף גם את הניצול של אדמות הכפר להקמת מחצבה ישראלית, שרווחיה יעברו לידיים ישראליות, ושהדיונים על גורלה עוברים הרבה מעל ראשיהם של בעלי הקרקע המקוריים.

סיכום הדברים: מדינת ישראל מנהלת מלחמת חורמה במחצבות הפלסטיניות בשטח C, במטרה ברורה לסגור את כולן; שודדת את המחצבות בקנסות כבדים; שודדת את המשאב הפלסטיני העיקרי לצרכי המשק הישראלי; מנצלת את הואקום המשפטי והאכיפתי בשטחים כדי לחלק זכיונות חציבה למקורבים ללא מכרז; שודדת את תמלוגי המחצבות לאוצר המדינה במקום להפנותם לרווחת האוכלוסיה המקומית; מעניקה לכל זה מעטפת לגיטימיות בג"צית; ולקינוח – מתלוננת שהפלסטינים חוצבים בניגוד לחוק ומזהמים את הסביבה.

איפה אתם בכל זה?

הפוסט הזה הוא לא על חבורה עלומה של נוכלים שמשחקים בגורלנו. הוא גם לא על מתנחלים קנאים, שופטים אטומים ואנשי עסקים חמדנים. נוח לכם אולי לחשוב שהוא על "אחרים" כאלה, שמרחק בטוח מפריד בינם לבינכם. אבל בעצם, הפוסט הזה הוא על כולנו.

מי מרוויח מתעשיית המחצבות הישראליות בשטחים? קודם כל, החברות שמפעילות אותן – הנה כאן הרשימה המלאה. אחדות מהן, כמו שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ, נמצאות בראש הפירמידה של ענף הבנייה בישראל, ושולטות על מפעלים, מחצבות, ופרוייקטים עצומים של תשתיות. אלפי ישראלים, אולי עשרות אלפים, מועסקים בחברות האלה ובשותפותיהן. במחצבת יתיר שותף קיבוץ כפר גלעדי (50% מהמניות). שמעתם טוב, קיבוץ מרוויח מפרוייקט ההתנחלות. הוא לא היחיד כמובן; למשל קיבוץ גינוסר, למשל כל קיבוצי בקעת הירדן.

בבחירות לכנסת האחרונה בכפר גלעדי, 77% מן הקולות ניתנו למפלגות השמאל – המחנה הציוני ומרצ. רק 7% מן הקולות ניתנו למפלגות הימין (הליכוד, הבית היהודי וישראל ביתנו). הנה לכם הדיסוננס הקוגניטיבי של הציבור הישראלי כולו, בזעיר אנפין. על הנייר, בהכרזות כלפי חוץ, בשיחות הסלון וגם בקלפי – הרוב תומך בנסיגה מהשטחים (ובקיבוצים, רוב מכריע). בפועל, בהתנהלות היומיומית, בבחירות הכלכליות ובהשקעות הפיננסיות – אותו רוב עושה הכל כדי להדק את האחיזה בשטחים ולסחוט מהם כל רווח אפשרי. תגידו לו שהוא לא רוצה שלום והוא יזדעק; מה פתאום, אנחנו מצביעים לשמאל. תצביעו על הסתירה בין המלים למעשים, והוא לא יבין מה הקשר.MLK

האתגר הכי חשוב של כל תנועת מחאה שמאלית בישראל, וגם הכי קשה, הוא להעיר את האזרחים מתרדמתם הפוליטית; לחשוף את הבסיס העמוק של התרדמה הזאת – הכחשת הקשר בין האמירה למעשה, הרחקת האני מאזורי אחריות ואשמה; ולהוביל אותם בתהליך של התבגרות אל קיום פוליטי מודע, נוטל אחריות ואקטיבי.

מה עושים עם האחריות? זהו כבר השלב הבא, והוא פתוח להרבה אפשרויות. כשכתבתי על תעשיית הנשק הישראלית ושותפותה לפשעים ברחבי תבל, ניסיתי קודם כל לגרום לכל מי שמעורב בה להתחיל לחשוב ברצינות על חלקו בפשעים האלה. על המעורבות העמוקה של קבלני בניין וכל מי שנעזר בהם (כלומר, כולנו) בהעמקת פרוייקט ההתנחלות כתבתי כבר לפני שנים. הדילמות אותן דילמות; כיום רק רואים אותן באור עז יותר, והמחיר ברור יותר. גם מחיר ההתעלמות.

הדברים האלה גם מקרינים על תכניות שלום לטווח ארוך יותר. הסחורה החמה של השמאל בשנה האחרונה היא יוזמת "שתי מדינות מולדת אחת", שמדגישה את "הזיקה ההסטורית, הדתית והתרבותית העמוקה" של שני העמים לכל חלקי הארץ. לצד האהדה הבסיסית שיש בי כלפי הרעיונות המכוננים של יוזמות כאלה, אני מוצא צדק רב בדברי המבקרים שמצביעים על משקל היתר שמקבלים בה מושגים כמו "מולדת" ו"שוויון" על חשבון דאגה קונקרטית לצדק ופיצויים. אי אפשר לדבר על שלום לפני שמדברים על צדק, והפלסטינים כבר ראו ובלעו יותר מדי "מסמכי חזון" שמתקשטים בראשון ומצניעים את השני.

גם להזכיר "מנגנון פיצויים" מבלי להתחייב על מה ואיך יפוצה הצד שקופח ונושל ורושש – זה לא מספיק. השוד המתמשך של האבן הפלסטינית, יותר מ-10 מיליון טון אבן שחוצים את הקו הירוק ממזרח למערב מדי שנה, הוא נקודת פתיחה מצוינת לדיון נחוץ, לא מיופיף, על פיצויים. האם מישהו חושב שהפלסטינים יסכימו למחוק מזכרונם את השוד הזה ולצעוד איתנו אל האופק בשילוב ידיים? להתחבק כך בלב חפץ עם שודדים? האם מדינת ישראל מסוגלת בכלל להחזיר לעם הפלסטיני פיצויים בסדר הגודל של המשאבים שנגזלו ממנו במשך עשרות שנים – קרקעות פוריות לחקלאות, מי תהום יקרים, אבן טבעית לבנייה? האם החוב העצום הזה ישולם במלואו או בחלקו? מי בדיוק יחליט על כך? האם ישראלים בעלי כוונות טובות יכולים להחליט עבור כל כך הרבה פלסטינים על מה ראוי להם לוותר ועל מה לא? ואם אין להם סמכות כזאת, מהי סמכותם לשכנע את הצד הישראלי שיש פרטנר פלסטיני שיהיה מוכן למחוק את החוב הכלכלי האדיר הזה רק בשביל הסיכוי "לפתוח דף חדש"?

אולי יש תשובות טובות לשאלות האלה. הנקודה שלי היא שאסור לדחות אותן למועד לא ידוע ("גורל ההתנחלויות ייקבע בהסדר הקבע" – זוכרים את הבולשיט הזה?). העיסוק במנגנון הפיצויים הכלכלי הוא דחוף וחיוני בדיוק בגלל שבממדים אחרים של הסכסוך – קורבנות הדמים, הכפרים והשכונות שנמחקו בנכבה – אין כל אפשרות פיצוי מעשית. הישראלים לא יחזירו לחיים את ההרוגים הפלסטינים, הפלסטינים לא יחזירו לחיים את ההרוגים הישראלים. הכפרים שנהרסו ב-1948 וב-1967 לא יקומו לתחייה. ההשלמה עם כל האובדן הזה, שאין עליו נחמה ואין עליו פיצויים, קשה דיה. על כן חשוב כל כך לדבר ביושר על החוב שכן אפשר להחזיר – כל טוב הארץ שהכובש ינק מן הקולוניה. החוב הזה מוטל על הצד המנצל במשוואה.

* * *

מכבש הניצול גובר מיום ליום. שגשוג המחצבות הישראליות בשטחים בא על חשבון דעיכת המחצבות הפלסטיניות, שהמנהל האזרחי סוגר בזו אחר זו. ביקור שערכו תחקירני HRW לפני חודשים ספורים בשטח C העלה שאין כמעט פעילות במחצבות הפלסטיניות. הפועלים נוהרים בעל כורחם למפעלים הישראלים. העבודה הזולה פלסטינית, הקרקע פלסטינית, משאב האבן פלסטיני, וגם חלק משוק הקנייה הוא פלסטיני; רק הרווחים ישראלים. ויש אישור בג"ץ.

[תודה לדרור אטקס]

20 במאי 2016 / עידן לנדו

חשיפת פשעים היא אקט של התנגדות פוליטית / אדוארד סנודן

הקדמה

באוקטובר 2015 פירסם אתר התחקירים/חשיפות The Intercept סדרה של 8 מאמרים בשם "מסמכי המל"טים". הסדרה התבססה על חומר סודי שהודלף מתכניות החיסולים האוויריים של צבא ארה"ב באפגניסטן, תימן וסומליה. על פי המידע שהודלף, ושהוסתר במשך שנים ארוכות מן הציבור האמריקני, החיסולים התבססו על מודיעין קלוש וגבו את חייהם של מאות אזרחים חפים מפשע, עד כדי שיעור של 9 מתוך 10 הרוגים בתקופות מסוימות. הסדרה הזאת שימשה בסיס לספר The Assassination Complex, מאת ג'רמי סקהיל וצוות האתר, שיצא לאור לפני כחודש בהוצאת "סיימון ושוסטר".

האתר The Intercept הוקם בתחילת 2014 כפלטפורמה לפרסום מסמכים נוספים שהדליף אדוארד סנודן לגלן גרינוולד, עיתונאי ה"גארדיאן". גרינוולד עזב את ה”גרדיאן” במטרה להקדיש את עבודתו לסוג החשיפות הזה, והיה אחד ממקימי The Intercept. כיום האתר מהווה מגדלור של עיתונות חוקרת אמיצה, חסרת מורא, בשלל נושאים של מדיניות צבאית וציבורית.

גרינוולד כתב את אחרית הדבר לספר The Assassination Complex. את פתח הדבר כתב אדוארד סנודן, שאין צורך להציגו. נגד סנודן עומדים אישומים בארה"ב על מסירת מסמכים סודיים (של ה-NSA) לידי גורמים לא מוסמכים, ובשנתיים האחרונות הוא מצא מקלט במקום בלתי ידוע ברוסיה. פתח הדבר שכתב לספר הוא למעשה הטקסט המקיף הראשון שהוא פירסם מאז המעשה שלו שטילטל את ממשלות המערב. זהו שילוב של אני מאמין פוליטי, ניתוח נוקב של מערכות כוח ושלטון, וקריאה מוסרית מהדהדת לאנשי-סוד שמחפים על פשעי הממסד לקום ולעשות מעשה.

המאמר של סנודן פורסם באתר The Intercept בתחילת החודש ומיד לאחר שקראתי אותו חשבתי שהוא חייב להופיע גם בעברית. אחרי שבועיים של נדנודים עקשניים הצלחתי לשכנע את אנשי השיווק של "סיימון ושוסטר" שלא ייגרם להם שום נזק כלכלי או תדמיתי מפרסום המאמר בתרגום לעברית בבלוג הנידח שלי. הסיטואציות שסנודן מתאר, מתוך גופי המודיעין האמריקאיים, והדילמות המוסריות שהוא מציב, רלבנטיות מאד גם לישראל. יחד עם זאת, קיימים גם הבדלים. על אלה הוספתי כמה מילות סיום משלי.

שתי הערות תרגום: המושג המרכזי של whistleblowing, שמופיע גם בכותרת המאמר, מתורגם תדיר לעברית כ"חשיפת שחיתות", אך למעשה המובן שלו בשיח הפוליטי האמריקאי עמוק יותר, וכרוך באקט אמיץ של יציאה נגד ממסד רב-כוח שעושה הכל כדי להשתיק את הביקורת. בהקשר הנוכחי, של גופי מודיעין וצבא שמפעילים כוח לא מרוסן נגד אזרחים תמימים, מה שהממסד חותר להסתיר זה לא סתם שחיתות אלא פשעים שמגיעים לידי רצח. על כן העדפתי את התרגום "חשיפת פשעים". ולעניין המילה government, שמציינת גם "ממשלה" וגם "שלטון", תרגמתי כך או כך לפי ההקשר.

המאמר של סנודן מצטרף לילקוט התרגומים "אנטי-מלחמה" של הבלוג.

* * *

חשיפת פשעים היא לא רק הדלפה; היא אקט של התנגדות פוליטית / אדוארד סנודן

"חיכיתי 40 שנה למישהו כמוך". אלה היו המלים הראשונות שאמר לי דניאל אלסברג כשנפגשנו בשנה שעברה. דן ואני חשנו קרבה מיידית; שנינו ידענו מה פירוש הדבר לסכן כה הרבה – ולהשתנות באופן בלתי הפיך – בעקבות חשיפת אמיתות סודיות.

אחד האתגרים של חושף הפשעים הוא לחיות עם הידיעה שאנשים ממשיכים לשבת ליד אותם שולחנות, ממש כפי שאתה ישבת, באותה יחידה, בכל רחבי הסוכנות, ורואים מה שאתה ראית, ועוברים על כך בשתיקה, ללא כל התנגדות או מחאה. הם לומדים לחיות לא רק עם אי-אמת, אלא עם אי-אמת בלתי נחוצה, אי-אמת מסוכנת, אי-אמת משחיתה. זו טרגדיה כפולה: מה שמתחיל כאסטרטגית הישרדות מסתיים בפגיעה באדם שעליו היא נועדה לשמור ובצמצום הדמוקרטיה שבשמה הוצדק הקורבן.

אבל שלא כמו אלסברג, אני לא הייתי צריך לחכות 40 שנה כדי לחזות באזרחים אחרים שוברים את השתיקה עם מסמכים סודיים. אלסברג העביר את מסמכי הפנטגון ל"ניו יורק טיימס" ולעיתונים אחרים ב-1971; צ'לסי (אז בראדלי) מאנינג העבירה לויקיליקס את יומני המלחמה של עירק ואפגניסטן ואת התכתובות הדיפלומטיות ב-2010. אני יצאתי החוצה ב-2013. עכשיו אנחנו ב-2016, ועוד אדם בעל אומץ ומצפון סיפק את המסמכים הדרמטיים שפורסמו כעת כ-The Assassination Complex, "מערך הרצח", הספר החדש של ג'רמי סקהיל וצוות "אינטרספט" (המסמכים פורסמו במקור ב-15 באוקטובר 2015 כ"מסמכי המל"טים").

לנגד עינינו מתכווץ פרק הזמן שבו מדיניות נפסדת יכולה להיחבא בצללים, מתכווצת מסגרת הזמן שבמהלכה פעילויות בלתי חוקתיות יכולות להתנהל בטרם תיחשפנה בידי אנשי מצפון. ולהתכווצות הזאת יש השלכות מעבר לכותרות המיידיות; היא מאפשרת לאנשים בארץ הזאת להתוודע אל פעולות הרות-גורל של הממשלה, לא בדרך של תיעוד הסטורי אלא באופן שמאפשר פעולה ישירה דרך הצבעה בקלפי – במלים אחרות, בדרך שמעצימה אוכלוסייה של אזרחים מושכלים בהגנתם על אותה דמוקרטיה ש"סודות מדינה" היו אמורים, באופן רשמי, לחזק. כשאני רואה אנשים פרטיים שמצליחים להוציא את המידע אל האור, אני נמלא תקווה שלא לעד נידרש לרסן את הפעולות הלא-חוקיות של ממשלתנו כדרך שגרה, לעקור מן השורש הפרת חוק רשמית דרך קבע, כמי שמכסח דשא (מעניין שכך גם החלו לכנות מבצעי חיסול מרחוק, "לקצור את הדשא").

אקט בודד של חשיפת פשעים לא ישנה את המציאות שבה חלקים ניכרים של השלטון פועלים מתחת לפני המים, מתחת לקו הראייה של הציבור. הפעילויות החשאיות האלה יימשכו, חרף הרפורמות. אבל מבצעי הפעולות הללו חייבים עכשיו לחיות בפחד שאם יש להם חלק במעשים הנוגדים את רוחה של החברה  – אם אפילו אזרח בודד חש דחף לעצור את מכונת האי-צדק הזאת – הם יהיו עלולים לתת את הדין. החוט שעליו תלוי השלטון התקין הוא אותו שוויון בפני החוק, שכן הפחד היחידי של מי שמפעיל את המכונה הוא שהיא תופעל נגדו.

יש תקווה בעתיד, כשחשיפות בודדות, יוצאות דופן, יובילו לתרבות קולקטיבית של נשיאה באחריות בקרב קהילת המודיעין. זה יהיה צעד משמעותי לקראת הפתרון של בעיה שימיה כימי השלטון שלנו.

לא כל ההדלפות דומות, וגם לא כל המדליפים. הגנרל דייויד פטראוס, למשל, סיפק למאהבת הסמויה שלו, שגם נהנתה ממעמדה ככותבת הביוגרפיה שלו, מידע כל כך סודי שלא ניתן היה לסווג אותו, כולל שמות של סוכנים חשאיים ומחשבותיו הפרטיות של הנשיא על נושאים בעלי חשיבות אסטרטגית. פטראוס לא הואשם בכל עבירה, כפי שמשרד המשפטים המליץ בתחילה, ותחת זאת התאפשר לו להודות בהתנהגות לא נאותה (נגזרו עליו שנתיים מאסר על תנאי וקנס כספי, ע.ל.). לו חייל פשוט היה מסלק ערימה של מחברות בסיווג גבוה ומעניק אותן לחברתו רק כדי לזכות בחיוך, גורלו היה עשרות שנים בכלא, ולא שרשרת של עדויות אופי מאת קברניטים רמי-דרג (השוו אצלנו את הטיפול בחיילת ענת קם לטיפול בגנרלים שהדליפו והחזיקו במידע סודי בניגוד לחוק, ע.ל.).

יש הדלפות מאושרות ויש גילויים מותרים. לעתים רחוקות פקיד ממשל בכיר מבקש במפורש מאחד מעובדיו להדליף שם של סוכנת סי.אי.איי כדי לנקום בבעלה, כפי שקרה כנראה עם ואלרי פליים. באותה מידה זה נדיר שיחלוף חודש מבלי שפקיד בכיר כלשהו יחשוף מידע מוגן שמשרת אג'נדה פוליטית של מפלגה כלשהי, מידע שבלי ספק "מזיק לביטחון הלאומי" תחת ההגדרות המשפטיות.

אפשר לראות את הדינמיקה הזאת בבירור בדיווח על "שיחת הוועידה של יום הדין" של אל-קאעידה, שבו פקידי מודיעין, שרצו כנראה לנפח את איום הטרור ולהסיט את הביקורת על המעקבים ההמוניים, גילו לאתר אינטרנט ניאו-קונסרבטיבי תיאור מפורט להדהים של שיחות מיורטות, כולל מיקום המשתתפים ותוכן מדויק של הדיונים. אם להאמין לטענות הפקידים, הם "שרפו" לבלי שוב דרך ייחודית לאסוף מידע על התכניות והכוונות המדויקות של מנהיגי הטרוריסטים רק למען רווח פוליטי קצר-מועד בחדשות. אף אחד אפילו לא ננזף על הסיפור שעלה לנו ביכולת לצותת למה שהוצג כקו החם של אל-קאעידה.

אם מה שעומד על הפרק הוא לא פוטנציאל ההיזק או החריגה מסמכות, מה מבחין בין חשיפה מותרת לחשיפה אסורה?

התשובה היא – שליטה. הדלפה היא קבילה אם איננה נתפסת כאיום, קריאת תיגר על הזכויות הבלעדיות של הממסד. אבל אם לכל החלקים הנפרדים של הממסד – לא רק הראש אלא גם הידיים והרגליים, כל חלק בגוף – מוקנית הזכות לדון בעניינים הרלבנטיים, זהו כבר איום קיומי על המונופול הפוליטי המודרני על השליטה במידע, בפרט אם מדובר בחשיפה של עוולות, מעשי הונאה ופעילות בלתי חוקית. אם אין בידך להבטיח שרק אתה יכול לעשות שימוש בזרימת המידע הנשלט, אז הצטברות כל העובדות שהס מלהזכירן נראית יותר ויותר כמו עול ולא נכס.

אדוארד סנודן

אדוארד סנודן

חשיפות שבאמת חורגות מסמכות הן בהכרח אקטים של התנגדות, אם לא נעשו לצורך תקשורתי בלבד, להחמיא לדימוי או למוניטין הציבורי של מוסד מסוים. זה לא אומר שמקורן תמיד בדרג העובדים הנמוך. לפעמים האדם שיוזם את החשיפה נמצא בפסגת העוצמה. אלסברג היה בדרג הגבוה ביותר; הוא דיווח לשר ההגנה. אתה לא יכול להגיע גבוה יותר, אלא אם כן אתה בעצמך שר ההגנה. כשאתה פקיד רם-דרג כל כך, אין לך תמריץ לחשוף סודות לטובת הציבור, כיוון שממילא יש לך את היכולת לעצב את המדיניות ישירות.

בקצה הנגדי של הספקטרום נמצאת מאנינג, חיילת זוטרה, קרוב מאד לתחתית ההירארכיה. אני הייתי באמצע מסלול הקריירה המקצועית. ישבתי לשולחן אחד עם קצין המידע הראשי של הסי.אי.איי, ודיווחתי לו ולקצין הטכנולוגיה הראשי בזמן שהם הכריזו "אנחנו מנסים לאסוף הכל ולשמור הכל לתמיד", וכולם עדיין חשבו שזאת ססמת עסקים חמודה. באותו זמן תכננתי את המערכת שתשמש אותם לעשות בדיוק את הדבר הזה. לא דיווחתי לקובעי המדיניות, לשר ההגנה, אלא לצד המבצעי, למנהל הטכנולוגי של סוכנות הביטחון הלאומית. פשעים ממלכתיים יכולים לגרום לאנשים מבפנים, מכל דרג שהוא, לחשוף מידע, גם במחיר סיכון אישי גבוה, כל עוד הם משוכנעים שחובתם לעשות כך.

להגיע אל האנשים האלה, לעזור להם להבין שנאמנותם העליונה כמשרתי ציבור היא לציבור ולא לשלטון – זהו האתגר. זהו שינוי משמעותי בתרבות החשיבה של עובדי ממשלה בימינו.

טענתי שהנסיבות בוחרות את חושפי הפשעים. זה לא קורה בגלל מי שאתה או בגלל הרקע שלך. מה שקובע זה לְמה נחשפת, לְמה היית עד. בנקודה הזאת מתעוררת השאלה: האם אתה מאמין בכנות שיש ביכולתך לתקן את המצב, להשפיע על המדיניות? לא הייתי מעודד אנשים לחשוף מידע, או אפילו פשעים, אם הם לא מאמינים שתהיה בכך תועלת, שכן העיתוי הנכון עשוי להיות נדיר ממש כמו הנכונות לפעול.

זהו פשוט שיקול אסטרטגי מעשי. חושפי פשעים הם חריגים סטטיסטיים; על מנת שיהיו אפקטיביים ככוח פוליטי, עליהם להעצים ככל האפשר את התועלת הציבורית שניתן למצות מן הזרע הנדיר הזה. כשאני שקלתי את ההחלטה שלי, הגעתי לכלל הבנה כיצד שיקול אסטרטגי אחד, כמו הציווי המוסרי ליצור הזדמנות לבלימת מגמה גלובלית שכבר הרחיקה לכת יותר מדי, עשוי לגבור על שיקול אסטרטגי אחר, כמו הצורך להמתין עד חודש לפני הבחירות הפנימיות. הייתי ממוקד במה שראו עיני ובתחושתי הבלתי מעורערת שהשלטון, שבו האמנתי כל חיי, היה מעורב במעשה רמייה כה אדיר.

בבסיס התהליך הזה נמצאת ההבנה שחשיפת פשעים היא אירוע של רדיקליזציה; וב"רדיקלי" אני לא מתכוון ל"קיצוני", אלא למובן המקורי של radix, מן השורש. בשלב כלשהו אתה תופס שאינך יכול פשוט להמשיך להזיז אותיות על נייר ולקוות לטוב. אתה לא יכול פשוט לדווח לממונה עליך, כפי שאני ניסיתי לעשות, כיוון שממונים מטבעם נעשים קצרי-רוח. הם חושבים על הסיכון המבני לקריירה שלהם. הם חוששים "לטלטל את הסירה" ושייצא להם "מוניטין". אין תמריצים לחולל רפורמה משמעותית. ביסודו של דבר, שינויים בחברה הפתוחה מתקדמים מלמטה למעלה.

כחבר בקהילת המודיעין, עשית כבר הרבה ויתורים למען עבודתך. כבלת את עצמך בשמחה לאיסורים דרקוניים. אתה עובר בדיקות פוליגרף מרצון; אתה מספר לממשלה הכל על חייך. אתה מוותר על הרבה זכויות משום שאתה מאמין שמשימתך כה נכונה וצודקת שיש בה כדי להצדיק אפילו את הקרבת מה שקדוש לך. המטרה היא מטרה נעלה.

ולנוכח ראיות שהשלטון חותר תחת החוקה, ורומס את האידאלים שאתה מאמין בהם בלהט – לא בשוליים, לא בזוטות, אלא כתוצאה מהותית של השיטה – אתה חייב להחליט. כשאתה רואה שהתכנית או המדיניות סותרות את השבועות והחובות שנשבעת לחברה שלך ולעצמך, אז אין דרך לפייס בין השבועה והחובה הזאת לבין השיטה. למי מהן נאמנותך גדולה יותר?

אחת העובדות הבולטות בגילויים של השנים האחרונות, ובקצב המואץ שלהם, היא שהם התרחשו בתקופה  שבה אמריקה היא "מעצמת-על ללא עוררין". יש לנו כיום את המכונה הצבאית הגדולה ביותר בהסטוריה העולמית, והיא נשענת על מערכת פוליטית שנוטה יותר ויותר לאשר שימוש בכוח בכל עילה אפשרית. כיום העילה היא טרור, אבל זה לא מפני שהמנהיגים שלנו מודאגים כל כך מטרור או חושבים שהוא מהווה איום קיומי על החברה שלנו. הם מכירים בכך שגם אם היינו סופגים התקפות 9/11 מדי שנה, עדיין יותר אנשים היו מתים מתאונות רכב או מהתקפי לב, ובכל זאת איננו רואים השקעה דומה של משאבים לטיפול באיומים החמורים יותר האלה.

לאמיתו של דבר, אנחנו חיים במציאות שבה ישנו מעמד פוליטי אשר חש מחויב לחסן את עצמו כנגד האשמות בחולשה. הפוליטיקאים שלנו פוחדים מן הפוליטיקה של הטרור – מן ההאשמה שאינם מתייחסים לטרור ברצינות – יותר מאשר מן הפשע עצמו.

התוצאה היא שהגענו ליכולות שאין דומה להן, משוחררות מכבלי הדרג המדיני. פיתחנו תלות במה שנועד להיות במקורו מחסום של מוצא אחרון: בתי המשפט. לאחר שהשופטים הבינו שהחלטותיהם נטענות כעת בחשיבות פוליטית גדולה הרבה יותר מן המתוכנן, הם עשו מאמצים כבירים בתקופה שלאחר 9/11 להימנע מביקורת על החוקים או הפעולות של הרשות המבצעת בכל הקשור לביטחון הלאומי. הם גם נמנעו מלהציב תקדימים מגבילים, ולו גם ראויים לחלוטין, שהיו עלולים לרסן את השלטון למשך עשרות שנים בעתיד. המשמעות היא שהמוסד הכי חזק שהאנושות אי פעם ידעה הוא גם המוסד הכי פחות מרוסן. אבל אותו מוסד מעולם לא יועד לפעול באופן כזה; להיפך, הוא יוסד על הרעיון המפורש של איזונים ובלמים. הדחף המייסד שלנו היה לומר: "על אף כוחנו הרב, אנו מרוסנים מרצון".

כשאתה נכנס לתפקידך במטה הסי.אי.איי, אתה מרים יד ונשבע – לא לממשלה, לא לסוכנות, לא לחשאיות. אתה נשבע אמונים לחוקה (השוו את "שבועת האמונים לצה"ל", שתובעת צייתנות מוחלטת למוסדות, לא לערכים, ע.ל.). וישנו החיכוך הזה, היריבות הגואה בין החובות והערכים שעליהם דורשת ממך הממשלה להצהיר, לבין הפעילויות הממשיות שהיא דורשת ממך ליטול בהן חלק.

הגילויים הנוכחיים על תכנית ההרג של ממשל אובמה חושפים שחלק כלשהו באופי האמריקאי מוטרד מאד מהפעלת כוח ללא כל רסן וביקורת. ואין דוגמה ברורה יותר להפעלת כוח בלתי מרוסנת מאשר מי שנוטל לעצמו את הזכות להוציא אדם להורג מחוץ לשדה הקרב וללא כל מעורבות של הליך משפטי.

על פי ההבנה המסורתית ביחס לפעילות הצבא, אין להטיל מגבלות משפטיות מראש על הפעלת כוח קטלני בשדה הקרב. כשצבאות יורים זה על זה, אין מקום לשופט בשדה הקרב. אבל עכשיו השלטון החליט – ללא שיתוף הציבור, ללא ידיעתנו והסכמתנו – ששדה הקרב הוא בכל מקום. מי שאינו מהווה איום מיידי בשום מובן ממשי מוגדר מחדש, תוך עיוות של השפה, כמי שתואם להגדרה הזאת.

הפגנה נגד תקיפות המל"טים האמריקאיות בפשוואר, פקיסטן, אפריל 2011. צילום: רויטרס

הפגנה נגד תקיפות המל"טים האמריקאיות בפשוואר, פקיסטן, אפריל 2011. צילום: רויטרס

באופן בלתי נמנע, העיוות המושגי מוצא את דרכו הביתה, יד ביד עם הטכנולוגיה שמאפשרת לפקידים להפיץ אשליות נוחות על חיסולים כירורגיים ומעקב בלתי פולשני. קחו למשל את הגביע הקדוש של "התמדת מל"טים", יכולת שארה"ב חותרת אליה כבר עשרות שנים. היעד הוא לפרוש מערך של מל"טים סולאריים, שמסוגלים לשוטט באוויר במשך שבועות מבלי לנחות. ברגע שזה מתאפשר, ומצמידים לתחתית המל"ט כל סוג נפוץ של מתקן לקליטת אותות, שמנטר, ללא מיצמוץ, את כתובות הרשת השונות של כל מחשב נייד, סמארטפון ואייפוד, אפשר לדעת לא רק איזה מכשיר נמצא באיזו עיר, אלא גם באיזו דירה מתגורר כל מכשיר, לאן הוא הולך בשעות מסוימות, ובאיזה מסלול. ברגע שיודעים את המכשירים, יודעים את בעליהם. כשעושים את בכמה ערים במקביל, מתקבל מעקב אחרי אוכלוסיות שלמות, ולא רק אחרי אנשים מסוימים.

תוך שהן מנצלות את הצורך המודרני להישאר מחובר כל הזמן, ממשלות מסוגלות להפחית מערכנו עד כדי חיות מתוייגות, בהבדל העיקרי שאנחנו שילמנו על התגיות והן מונחות בכיס שלנו. זה נשמע כמו פרנויה דמיונית, אבל כל כך קל ליישם את זה ברמה הטכנית שאני לא מסוגל לדמיין עתיד שבו לא ינסו זאת. בתחילה זה יוגבל לאזורי מלחמה, בהתאם לנוהג שלנו, אבל טכנולוגיות מעקב נוטות לעקוב אחרינו גם הביתה.

כאן מתגלה הסוג הייחודי של הלאומנות האמריקאית שלנו כחרב פיפיות. אנחנו מתחנכים כיחידי סגולה, חושבים שאנחנו האומה הנעלה, שייעודה למשול באחרות. הסכנה היא שאנשים מסוימים באמת יאמינו בכך, וחלקם יצפו שהתגלמותה של הזהות הלאומית – כלומר, השלטון שלנו – יתאים את עצמו לחזון הזה.

כוח בלתי מרוסן הוא הרבה דברים, אבל אמריקאי הוא לא. במובן הזה, חשיפה של פשעים נעשית יותר ויותר לאקט של התנגדות פוליטית. חושף הפשעים מפעיל את האזעקה ומפנה את הזרקור, וממשיך את מורשתם של אמריקאים כמו פול רביר.

אותם אנשים שעומדים מאחורי החשיפות האלה עברו טלטלה כה עזה בעקבות מה שראו, שהם מוכנים לסכן את חירותם וחייהם. הם יודעים שאנחנו, העם, זה הבלם החזק והאמין ביותר כנגד הכוח של השלטון. מי שממוקם בדרגי השלטון הגבוהים ביותר – עומדים לרשותו יכולת פעולה יוצאת דופן, משאבי ענק, נגישות עצומה למוקדי השפעה, ומונופול על אלימות. אבל בחשבון האחרון, יש רק נתון חשוב אחד: האזרח הפרטי.

ויש יותר מאיתנו מאשר מהם.

תרגום: עידן לנדו

From THE ASSASSINATION COMPLEX by Jeremy Scahill. Copyright © 2016 by First Look Media Works, Inc. Reprinted by permission of Simon & Schuster, Inc. All rights reserved.

* * *

מילות סיום

עד כמה המאמר של סנודן רלבנטי לישראל של ימינו? לפרקים נדמה שהוא נכתב על ישראל. המשפט המהדהד מכל אולי הוא זה: "אנחנו מתחנכים כיחידי סגולה, חושבים שאנחנו האומה הנעלה, שייעודה למשול באחרות. הסכנה היא שאנשים מסוימים באמת יאמינו בכך, וחלקם יצפו שהתגלמותה של הזהות הלאומית – כלומר, השלטון שלנו – יתאים את עצמו לחזון הזה." ספק אם סנודן באמת חושב שזאת רק "סכנה" או כבר מציאות חיינו. בישראל, כמו באמריקה.

גם אצלנו, גופי הצבא והמודיעין פועלים תחת מעטה חשאיות כבד. גם אצלנו, המעטה הזה מנוצל לביצוע פשעים נגד אזרחים חפים מפשע. רק שאצלנו הפשעים מתבצעים במרחק של קילומטרים ספורים ולא אלפי קילומטרים מהבית. ישראל היא מפעילת המל"טים המסיבית ביותר בעולם אחרי ארה"ב (ויצרנית המל"טים המובילה בעולם). הליכי האישור של החיסולים מן האוויר, הסטטיסטיקה האמיתית על שיעור האזרחים החפים מפשע שנהרגו או נפצעו ברצועת עזה – אינם ידועים לציבור ואינם נושא לדיון ציבורי. הנתונים שמפורסמים שונים כל כך מנתונים של ארגוני זכויות אדם ושל האו"ם, עד שיש להתייחס אליהם כתעמולה צבאית.

ישראל מכרה ועדיין מוכרת כלי נשק למשטרים שמעורבים ברצח עם ובפשעים נגד האנושות. חברות סייבר ישראליות מספקות מערכות מעקב שמשמשות לרדיפת מתנגדי משטר ודיכוי פוליטי. מעגלי הסוד של המצויים בעסקים הרקובים האלה כוללים מאות, אולי אלפי אזרחים ישראלים. כל אחד מהם נוצר בליבו סוד מושחת; כל אחד מהם נשבע אמונים למאזן הרווחים, לטכנולוגיה, ל"יחסי החוץ" – על חשבון החובה המוסרית הפשוטה לא להפיץ הרג וסבל בעולם. הם שומרי הסף של תעשיית המוות; שיגשוגה נבנה משתיקתם.

בישראל, כמו באמריקה, יש צורך דחוף במדליפים, חושפי פשעים, מטלטלי סירות. מדובר כאן על משהו רדיקלי הרבה יותר מ"שוברים שתיקה" – גוף שאינו אוסף ראיות קבילות לביצוע פשעים וממילא מגיש את כל פרסומיו לאישור הצנזורה. מה שנחוץ הוא גילוי מתוך המערכת של דו"חות מבצעיים מסווגים, החלטות ותכתובות, חוזים ותשלומים, בדומה לחומר שפורסם ב-The Intercept.

חשיפה כזאת עלולה לגבות מחיר אישי כבד, אך לא חייבת. סנודן נחשף מרצונו, ושאר המקורות שמזינים את ויקיליקס ואת The Intercept באופן קבוע לא נחשפו מעולם; צ'לסי (ברדלי) מאנינג, שנחשפה והועמדה לדין, היא היוצאת מן הכלל. הקפדה על אנונימיות במסירת החומר, ומסירתו לגורם המתאים, יכולות להגן על שלומו של המדליפ/ה. כל עוד אין בארץ אתר שמתמחה בפרסום וטיפול בחומרים כאלה, אפשר פשוט להעביר אותם לחו"ל. אבל מה הבעיה, בעצם, להקים אתר כזה, ולו גם אד-הוק, בניהול מקומי?

למי נאמנותך גדולה יותר, שואל סנודן, לחוקה או לשיטה? לאידאליסטים האמריקאים, התשובה ברורה. אבל מה התשובה הישראלית? חוקה אין, וסט ערכים דמוקרטי ומוסרי כבר מזמן איננו חלק מן החינוך שמקבל האזרח הישראלי בבית הספר, ברחוב או בבית המשפט. כשסנודן מדבר על "מעשים הנוגדים את רוחה של החברה", הוא יודע למה הוא מתכוון ב"רוחה של החברה" האמריקאית. לא עולה על דעתו – כך אני מקווה – לפקפק בקיומה של רוח זו, באיתנותה. ורק משום שהוא חש את מלוא עוצמתה בגבו, הוא מרשה לעצמו לעמוד מול החברה הזאת, ש"בגדה" ברוחה המקורית, ולהשמיע לה דברי תוכחה.

אבל המוכיח בשער בישראל, בזמן הזה, האם יש לו רוח כזאת בגבו? האם יש "מצפון חברתי" שהוא יכול לעורר, להפציר ולדחוק בו שיחזור לעשתונותיו? השאלה הזאת נותרת פתוחה; למיואשים הייתי מייעץ לחשוב מדוע מושקעים כל הזמן מאמצים אדירים בהסתרה, הכחשה ו"הסברה" (ולא רק כלפי חוץ) – אם אין מצפון חברתי ואין פקפוקים ואין בושה.

כך או כך, אין בספקות הללו כדי כדי לגרוע מן הצורך הדחוף במדליפים, חושפי פשעים ומטלטלי סירות. כי עוול הוא עוול ופשע הוא פשע ומספיק מצפון יחיד בעולם לומר זאת.

"מנקודת המבט של הפוליטיקה", כתבה חנה ארנדט, "האמת נושאת אופי רודני. על כן רודנים שונאים אותה, ובצדק פוחדים מתחרות עם עוצמתה השתלטנית שאין למשול בה… המאמץ העיקרי, הן של המרמים והן של הציבור המרומה, יופנה לשמר את הדימוי התעמולתי ללא רבב. הדימוי הזה, יותר משנשקפת לו סכנה מן האויב ומאינטרסים עויינים באמת, מאויים על ידי אותם יחידים בתוך הקבוצה שהצליחו להתנער מן הכישוף שלה ומתעקשים לדבר על עובדות או אירועים שאינם הולמים את הדימוי." בחשבון האחרון, סיכמה ארנדט, "בעקשנותן, העובדות גוברות על השררה".

13 במאי 2016 / עידן לנדו

אנדרו וייאת': לצייר את גבול הידיעה

בכניסה לתערוכה של ציורי אנדרו וייאת' במוזיאון "נהר ברנדיויין" קיבל את פני ציור גדול שצייר וייאת' בהיותו בן 70.

Snow Hill, 1989

Snow Hill, 1989

זהו ציור בעל מזג הפכפך. החבורה הסובבת בעליצות את ה-Maypole מצטיירת כנגד מרחבי שלג עגומים ושמיים אפורים. הצבעוניות היחסית – המעיל הכחול, הסרטים שנמתחים מראש העמוד – חריגה מאד אצל וייאת'. תוך שהיא סוקרת את הדמויות שהוקפאו כמו בצילום, העין נחרדת לרגע בהיתקלה בוו הכסוף שבוקע משרוולו הימני של הגבר עם המעיל הכחול (ככל הנראה, גידם). בתמונה המקורית (אך לא בהעתק הזה) הוו והעמוד המוזהב מנצנצים זה אל זה, מזכרות של אי-תנועה, אי-חיים בלב החגיגה התוססת. ווים ואנקולים מככבים בציורים נוספים של וייאת', עם בשר שתלוי מהם בכבדות, או כאפשרות מאיימת מעל דמויות אנושיות.

זהו גם ציור אישי מאד. וייאת' צייר כאן שישה מחבריו הקרובים ביותר, כולל את אשתו (הכי מוסתרת, מאחור), ששימשו לו מודלים במשך שנים רבות. הדמות הקיצונית מימין היא הלגה טסטורף, שוייאת' הקדיש לה סדרה של 240 ציורים, רבים מהם בעירום; השמועות על היחסים ביניהם סיפקו חומר עסיסי לעיתונות. הפרשנים מבינים את שבעת הסרטים כסמל לשבעת העשורים שמלאו לצייר, ואת האדם השביעי, הנעדר מן המעגל – אולי כוייאת' עצמו. דיוקנאות "נעדרים" כאלה, כמו טביעות רגליים בשלג, חוזרים שוב ושוב בעבודתו.

אל וייאת' הגעתי במקרה, ללא ידיעה מוקדמת, במהלך טיול קצר ב"עמק היין" של פנסילבניה, ברנדיויין. בצ'אדס פורד, העיירה שבה נולד וחי וייאת' כל חייו ושממנה יצא רק לחופשות קיץ במיין, נמצא גם ה-Brandywine River Museum, אחד מאותם מוזיאונים קטנים, בשולי הדרך, שמציגים יצירות ואמנים לא מרכזיים, ובהם אפשר למצוא, וכמעט תמיד גם מוצאים, לצד עבודות סתמיות וחסרות ערך, גם אוצרות מופלאים שלא ידעת על קיומם. המוזיאון בצ'אדס פורד מחזיק באוסף עצום מתוך (אלפי) הציורים של בן המקום אנדרו וייאת', שצייר בקדחתנות במשך 70 שנה, ובכל שנה מציג מבחר שונה מהם. וכבר אני אכול מצער שהחמצתי את התערוכה מציוריו הבוטניים ושאחמיץ את הרטרוספקטיבה המקפת, בעוד שנה.

אנדרו וייאת' (Andrew Wyeth, 1917-2009) היה למעשה אמן מוכר ומצליח מאד באמריקה, לפחות בקרב הקהל. הוא נולד למשפחה של אמנים: אביו היה המאייר הנודע ביותר באמריקה בזמנו, שניים מאחיו היו ציירים גם הם ואחות אחת היתה מוסיקאית. את חינוכו האמנותי ספג בבית עוד לפני שלמד קרוא וכתוב. בתחילת דרכו עבד בצבעי מים אבל במהרה עבר לצייר בטמפרה ביצים, מדיום עתיק שרווח בציור בימי הביניים ונזנח ברובו מאז המצאת צבעי השמן. הציור בטמפרה כרוך בטכניקה תובענית ואטית, אבל וייאת' הפיק ממנו עולם ומלואו של מרקמים וגוונים בתוך גבולות כרומטיים מצומצמים, שנעים בתחום הלבן-אפור-צהבהב-חום.

אנדרו וייאת'

אנדרו וייאת'

המדיום הנושן, נושאי הציור – תמונות מחיי הכפר – והסגנון הריאליסטי החמור היו לרועץ בתקופה שבה הדהימו פולוק, רות'קו ודה-קוניג את עולם האמנות הפוסט-מלחמתי בניסויי הצבע המופשטים שלהם. וייאת' נתפס כנציג מאובן מתקופה שאבד עליה הכלח, צייר "רגיונלי" בעידן שבו נתבעה מהאמן מחויבות קוסמופוליטית. המבקרים שיספו אותו, אבל הקהל הצביע ברגליו ושמר לו אהדה גדולה. וייאת' עצמו, אגב, התעקש שהוא צייר מופשט ולא ריאליסטי, ובאחת מהתייחסויותיו לציור הריאליסטי בעידן ההפשטה, אמר, רק חצי בצחוק כנראה, "אני הולך לגמור את סגנון הציור הזה… חיסלתי אותו". הגריד המודרניסטי, לפחות, מופיע שוב ושוב בציורי החלונות של וייאת' (הנה דוגמה יפה).

ריאליזם או הפשטה, חדשנות או שמרנות, שמן או טמפרה, לוקאלי או אוניברסלי; הוויכוחים האלה נראים ממרחק הזמן כמו בזבוז זמן מוחלט. מה שתמיד מפליא אותי הוא איך המתווכחים אינם משגיחים בכך ומסרבים ללמוד מן הניסיון ההיסטורי. אמנות טובה שורדת, אמנות גרועה לא. וייאת' זוכה להכרה מחודשת בעשור האחרון, ועם שובו לאופנה של הציור הפיגורטיבי אפשר אולי להעריך את ייחודו ללא רעש הרקע של מסווגי הסיווגים.

וייאת' אכן חתר למימזיס מדויק. בציורים מסוימים שלו נדמה שהתשוקה הזאת מאפילה על הכל (כמעט כל התמונות נמצאות בגרסאות גדולות יותר; לחצו עליהן להגדלה).

Wind From the Sea, 1947

Wind From the Sea, 1947

כל קשיחותו של הציור הזה – הגוונים הכהים, מסגרת החלון, השדה הריק – נכנעת לעדנת הוילון המתנפח והציפורים שרקומות בו (הגדילו כדי להתבונן מקרוב). וייאט סיפר שהציור הזה הוא דיוקנה של מי שגרה בבית, כריסטינה אולסון, ידידה קרובה שלקתה בפוליו בילדותה והיתה משותקת בפלג גופה התחתון. חישבו שוב על המתח בין תנועה לקיפאון בציור.

ככלל, גם השאלה שעולה מאליה – האם וייאת' היה צייר טוב יותר של דיוקנאות או של טבע ובתים – מחמיצה משהו בסיסי: הוא צייר נופים כאילו היו אנשים ואנשים כאילו היו נוף. כאן דווקא טמון (למתעקשים על הגדרות) הבדל מכריע בין ה"ריאליזם" של וייאת' לציור הפיגורטיבי בן זמננו. הביטו למשל בילד החולמני הזה, בנו בן ה-5 של הצייר (דיוקן עצמי, על פי וייאת'). שמו של הציור, "הרחק מכאן", מתייחס מן הסתם למקום שאליו נדדו מחשבות הילד; אבל בו-זמנית הגוף, מכונס ומסוגר כביכול, נאחז בסביבתו: כובע הפרווה טובע בעשב, המגפיים כמו שני גזעי עץ חומים קטנים (אפקט שבולט בתמונה המקורית ופחות בהעתקים).

Faraway, 1952

Faraway, 1952

גם השור הצעיר, המהורהר להפליא, שעומד דומם בחצר המגודרת, עורו מפה מחורצת של עמל וסבל, כמו שלוחה נוספת של חומת האבן הישנה שמאחוריו, והקיעור הקל של גבו מכפיל את קיעור המדרון שמעבר לחומה. זהו ציור שכולו קומפוזיציה של איזונים שקטים, אור וצל מתחלפים, ומלבן השמיים הקטן ממש מעל ראשו של השור (שנתחם בעמוד החזית של הבית המרוחק) מעורר בי, משום מה, זיק של תקווה, וחשק פתאומי להניח יד מרגיעה על עורפו.

Young Bull, 1960

Young Bull, 1960

כל עצם מקרין על עצם אחר, כל צד בתמונה מהדהד צד אחר, וכולם ביחד, לפעמים, מהדהדים את מה שנעדר. לתכונה הזאת של הציורים של וייאת' – ולא משנה אם מוצגים בהם אדם או דומם, בעל חיים או צמחייה – אפשר אולי לקרוא "סינרגיה פנימית", והיא מה שמבדילה אותם יותר מכל מן ההיפר-ריאליזם של הציור הפיגורטיבי החדש (כמו זה או זה). הפיגורטיביות החדשה נועדה, כך נראה, לחלץ ממך את ה"ואוו" של "אני לא מאמין שזה ציור", והיא אומנם עושה זאת היטב, אבל משדועך האפקט הצילומי, היא מותירה בך שעמום קצר-רוח. נסו להתבונן באחד הציורים האלה יותר מדקה; זה לא קל. כמו בפרסומת, מוצג בפניך ה"אובייקט", בוהק ובשרני, מובלט כנגד רקע שמשמש לא יותר מקהל מעודד, משועבד לחלוטין לתפארת המתמוגגת של ה"אובייקט". בין הרקע לחזית אין כל דיאלוג; ודאי שאין מה לחשוד שמישהו או משהו נעדרים מן הזירה, שהרי כל כולה נוטפת יישות עזה, קיום חד-משמעי ובוטה, נטול ספקות.

הריאליזם של וייאת' הוא ההיפך מכל זה. במיטבו, הוא מאפשר לסינרגיה הפנימית לגלוש החוצה, מבד הציור אל הצופה, שנלפת גם הוא ברשת הזיקות המסועפת. מכאן אולי תחושת האינטימיות המיידית שהם משרים עליך; גם אתה, עכבר עיר שכמותך, שמעולם לא הניף אלומת קש ולא תיחח תלמי שדות בכף ידו, מרגיש בן רגע בן בית בהם. כאן כמובן אורבת סכנת הסנטימנטליות, אבל זו נהדפת לאחור מפני הטון האלגי, לעתים אף מורבידי, של העבודות. הנה ציור שהכל בו עומד על בלימה: המקלות, הגיגיות, הקרשים האכולים, וכמסתבר, גם הדמות הכבדה שבמרכז, נוטה על צידה וקצת אחורנית. ה"נושא" מוחש בכל אך לא נאמר במפורש. שק היוטה המתנפנף נראה לפתע כשרוול חלול שבוקע מן הכתף, האדם הופך לדחליל, והציפורים מאחור נסות ממנו.

Adam, 1963

Adam, 1963

ציורים כאלה מטשטשים לגמרי את הגבול בין "דיוקן" ל"נוף". עוד דרך לערער על הגבול הזה היא לצייר אנשים מגבם (כמו ב-Snow Hill שלמעלה). וייאת' אוהב את הזווית הזאת שמותירה את הצופה עם חצאי רמזים בלבד בדבר ארשת הפנים של הדמות.

Above the Narrows, 1960

 

Farm Road, 1979

Farm Road, 1979

גם הכלב שלך מעניין יותר מן הגב.

Intruder, 1971

ההיעדרות כמוטיב חוזר, הדיוקנאות מן הגב, עומדים בניגוד למלאות הדקדקנית של מעשה הציור, למאמץ המימטי "לפצח" את סוד המרקם והגוון. והניגוד הזה מרתק אותי. החתירה לראות ולהראות הכל נעצרת לפני הבלתי-נתפס, הבלתי-מוגד, ועוקפת אותו על בהונות, מתוך חרדת כבוד. ההכרה הזאת בגבולות ההכרה, הידיעה הזאת שאי אפשר לדעת הכל – זרה ומוזרה לתרבות שלנו, תרבות העין הבולענית, הפולשנית, היומרנית עד גיחוך. היא זרה לה משני צידיה: מצד המאמץ היצירתי לחדור ולהבין עד קצה גבול היכולת (ומה לתרבות שלנו ולמאמץ?), ומצד הפיכחון התמידי שיש גבול ליכולת (ומה לתרבות שלנו ולפיכחון?), ושהודאה בקיומו, בירור מדויק של מיקומו, חיים תחת מרותו – דווקא הם שמעניקים ליצירה האמנותית תוקף מעבר לזמן ולמקום.

תמונת הגב המפורסמת ביותר של וייאת' תלויה ב-MoMA והפכה לאחד הציורים האיקוניים של האמנות האמריקאית במאה ה-20.

Christina’s World, 1948

Christina’s World, 1948

כשראיתי את הציור הזה לראשונה, האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בראש היתה: היצ'קוק. יכולתי ממש לשמוע את משק הציפורים שתכף יעוטו על האשה הזאת מאחור, ובחלונות הבית המסתורי שעל הגבעה דימיתי לראות את דמותו הנוירוטית של נורמן בייטס, סכין שלופה בידו. האווירה המאיימת הזאת, המסתורין שבדמות האשה, כנראה מסבירים את המוניטין של הציור. מי שמכיר את הסיפור מאחוריו נשבה בקסמו מסיבות אחרות. הבית בראש הגבעה הוא אותו בית אולסון שוילונותיו מתנפחים ב-Wind From the Sea. האשה היא אותה כריסטינה אולסון, בעלת הבית. כריעתה המוזרה נובעת מן השיתוק שבגפיה התחתונות. כריסטינה, אשה נחושה שמעולם לא הקלה על עצמה, היתה יוצאת לשדה בזחילה כדי לקטוף אוכמניות.

כך או כך, הציור הזה איננו וייאת' במיטבו, לטעמי; הדרמה בו גלויה מדי, גדושה מדי. אני מעדיף קירות וחלונות שמספרים סיפור חלקי, לא גמור, מציק.

Groundhog Day, 1959

Groundhog Day, 1959

"כמו ברבים מציוריו של וייאת'", העיר אחד המבקרים, "יש הרגשה שמישהו מת". העירום החשוף של החדר, הכלים הנקיים מאוכל; האם אנחנו מצפים לאורח שלא הגיע, או נזכרים במישהו שכבר עזב? את תשומת לבי מושך חסרונו של המזלג על השולחן, ומנגד, בול העץ המשונן שניבט מבחוץ. "יום המרמיטה" הוא יום התבשרות האביב במסורת האמריקאית (שמקורה במתיישבים הגרמנים בפנסילבניה), וגם הוא עומד בסימן של פסיחה על הסעיפים, המתנה דרוכה לחריצת הדין.

פרפרים נמשכים אל האור וציירים אל חלונות. וייאת' הוא אחד מציירי החלונות המסורים ביותר באמנות האמריקאית. כמו אצל אדוארד הופר, החלונות של וייאת' פותחים מרחב של התבוננות ושל הרהור. אל המבט החוצה נלווה מבט פנימה, רגע של חשבון נפש. החלונות מסמנים גם אופק בלתי מושג, ומעמתים את הדמות המצויירת, כמו גם אותנו הצופים, עם ממדיה האפסיים אל מול העולם הנפרש ממול. וייאת' והופר אכן חולקים סוג מסוים של מלנכוליה אמריקאית – הופר בפרברים, וייאת' בחוות החקלאיות – אך לא צריך להיסחף בהשוואה. המלנכוליה של הדמויות של הופר נובעת מהיותן לכודות בבועה של ניכור; זו של דמויותיו של וייאת' דווקא קשורה הדוקות להיותן חלק טבעי כל כך של סביבתן.

"החדר שלה" הוא חדרה של בטסי וייאת', אשתו של הצייר, בבקתה הקטנה של בני הזוג במיין. זהו עוד דיוקן עקיף, שמשרטט דמות דרך חפציה וסביבתה. החוץ והפנים מתערבבים; סערת הגלים נרמזת בחלונות (הגדילו לראות את הפרט היפהפה הזה) אך הדלת כבר פרוצה לרווחה, ושורת הקונכיות פועלת כמו מגבר של רחש הגלים. את הציור הזה אפשר ממש לשמוע. את הקונכיה אפשר (אך לא צריך) להבין גם כמטונימיה נשית, שכולאת בתוכה עוד חדר משלה.

Her Room, 1963

Her Room, 1963

הציור הזה מזמין השוואות לורמיר (לחיצה עליו תוביל אתכם לסריקה ברזולוציה גבוהה במיוחד).

Ice Storm, 1971

Ice Storm, 1971

הקווים השונים ביצירתו של וייאת' מתלכדים לכלל שלמות בציור המפעים Spring Fed, אחד האהובים עלי ביותר בכל יצירתו.

Spring Fed, 1967

Spring Fed, 1967

מחומרים פשוטים בתכלית – שוקת מים, דלי, חלון, פרות – מתחולל כאן מעין נס. וייאת' צייר כאן חדרון לקירור חלב בחוות קורנר הסמוכה לביתו. מקרקעית שוקת המים מבהיקים מיכלי החלב, ואל פינתה השמאלית חודר זרם מים שמקורו במעין סמוך. המים מזרזפים מן השוקת הגדושה אל הרצפה דרך שני חריצים בדופן הקדמית של השוקת. השוקת "מוזנת ממעין" (spring fed); הפרות שבחוץ ניזונות מעשב האביב (המסתמן בהפשרת השלגים), גם הן spring fed. השלגים שנמסו וחילחלו ומילאו את המעין סופם להזין את השוקת, שמקררת את החלב, שהופק מגופן של הפרות, שניזונות מן העשב. וחוזר חלילה.

ובכן, מה יש לנו כאן? מעגל החיים במלוא כוחו, במלוא שפיעתו העולה על גדותיה. ומנגד, מצד ימין – צינה משתקת. הדלי הריק מתנוצץ כגיליוטינה, חוט הברזל (שוב האנקול חוזר) מתנודד כחבל תליה. אני מתבונן בקיר הימני – במוט האופקי, בדלי ובחוט הברזל – ורואה גרדום. אני לא מבין איך הוא קשור לשאר התמונה. אבל במבט נוסף, אני מבין שהיא לא שלמה בלעדיו. זהו הממנטו מורי, וכל גאוניותו מתמצה בטבעיות, באורגניות של התזכורת – לא גולגולת חלולת-עיניים בפינת התמונה, "תוספת" מבחוץ, אלא חלק טבעי של חדר עם שוקת מים. חלק שאין שלם בלעדיו, שמקרין על כל סביבותיו; עד כדי כך שלצופים רבים, כולל אחותו של וייאת', השוקת נראתה כארון קבורה. הריאליזם של וייאת' הוא הריאליזם של הפיכחון, אבל גם של הדמיון והסיוט. וזהו הפרדוקס בציורים שלו: הם ממלאים אותך ומרוקנים אותך בו זמנית. כמו השוקת הזאת, בעצם.

18 באפריל 2016 / עידן לנדו

6 מיתוסים של השמאל

אפשר להירגע: זה לא עוד טקסט חוצב להבות על "הבעיה של השמאל". גם בתקופות שהבלוג הזה היה פעיל יותר, "הבעיה של השמאל" לא העסיקה אותו. מבחינתי, הבעיה העיקרית של השמאל היתה ונשארה משטר הפריבלגיות הלאומני-קפיטליסטי שבישראל. הוקעה וצליבה פומבית של "בוגדים בדרך" איננה אג'נדה פוליטית, יהיו הצרכים הנפשיים שהיא מספקת אשר יהיו.

המטרה שלי בשורות הבאות, אם כן, איננה לנפנף באצבע כלפי אף אחד; לא להכתיב ולא לנזוף. המטרה צנועה הרבה יותר: לנסות לשחרר את הדמיון (ודרכו, את הפעולה) של אנשים בשמאל שכבולים לדפוסי חשיבה מסוימים, ובכללם – אני. לכן הדברים האלה מופנים לא רק כלפיכם אלא גם כלפיי. בשגרת העיסוק בפוליטיקה, ועוד יותר מכך בשגרת המאבק, קל לאבד את התמונה הגדולה. קל לשכוח מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. מה היינו רוצים שיעבוד ומה ת'כלס עובד. אפשר לומר שניסיתי להשיב על השאלה הנוקבת של "משינה": "למה לי פוליטיקה עכשיו?" לא באופן פולמוסי, אף כי תגובות יתקבלו בברכה. הניסיון מלמד שמעטים יזוזו מדעתם.

וגם זה: לא ניסיתי לזרוע ייאוש ולא להפיח תקווה. אלה יהיו, לכל היותר, תוצרי לוואי של הניתוח.

ובכן, 6 המיתוסים שאציג כאן מכוונים את דעתם והתנהגותם של – בוא נאמר בזהירות – נתחים מסוימים מן השמאל הפוליטי בישראל, מבלי להתחייב למשמעות אחידה של "שמאל". אותם אנשים סבורים שכדי להגשים יעדים פוליטיים של השמאל…

1. "צריך להשיג רוב פוליטי"

המיתוס הכי יסודי והכי מזיק. אין שחר לטענה שרק מחנה שהופך לרוב פוליטי יכול להגשים את יעדיו. באמונה הנאיבית הזאת, הלקוחה מספרי אזרחות לכיתה ז', טמון פרדוקס. מחנה לא יכול להפוך לרוב פוליטי כל עוד אינו יכול להציג לכלל הציבור השגים שישכנעו ששווה להצביע עבורו. אבל אם אי אפשר להגיע להשגים ללא רוב – איך אפשר להגיע לרוב?

בפועל, אפשר גם אפשר להגיע להשגים ללא רוב. ואפשר גם לתמרן את הרוב משולי השוליים. מקימי התנחלות כפר עציון וסבסטיה, חנן פורת ומשה לוינגר, לא עמדו בראש שום מחנה פוליטי כשקבעו עובדות בשטח מיד אחרי מלחמת ששת הימים. ספק אם עמדו מאחוריהם יותר מ-100 איש. תנועת "גוש אמונים" שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים ייצגה מיעוט מבוטל בקרב הציבור הדתי, ודאי שבקרב הציבור הכללי. על השגיה בשנים הבאות, עד לנקודת האל-חזור, אין צורך להכביר מלים.

דוגמאות פחות דרמטיות קיימות לרוב. תנועת המחאה והסרבנות אחרי מלחמת לבנון הראשונה, "ארבע אמהות", מאבקים חברתיים וסביבתיים סביב נושאים ספציפיים – הטרדות מיניות, זכויות קטינים, מורי קבלן, זיהום חופים, פצלי שמן, דיור ציבורי – כל אלה לא ייצגו "רוב". הם ייצגו ציבור קטן, מודע ומיודע באשר לפוליטיקה שקובעת את גורלו, נחוש ודבק במטרה לטווח ארוך, שאינו חושש מקורבנות אישיים. המאבקים האלה קצרו הצלחה למרות שחלק ניכר מן הציבור בכלל לא היה ער להם.

מהו בכלל "הרוב" בחברת ההמונים המודרנית? מסה חסרת פנים, חסרת זהות, חומר ביד היוצר של תועמלנים ויצרני בידור זול. הרוב לא משתתף בתהליך הפוליטי, בין אם מאדישות ובין אם מהדרה. הפתק שנתחב לקלפי כל 4 שנים איננו מחולל שינוי פוליטי לעתיד אלא רק מאשרר שינוי פוליטי שכבר התרחש, אם בכלל.

על כן, הניחו לרוב. אף פעם הוא לא יהיה מונח בכיסכם. התלכדות בין סט ערכים מגובש לבין פעולה פוליטית המונית, של הרוב, היא אירוע נדיר שבנדירים. קוראים לזה מהפכה חברתית, ובתולדותיה של כל אומה אין יותר משניים-שלושה רגעים כאלה. רובם מסתיימים במרחץ דמים. דמוקרטיות רגילות, אלה המעלות על ראש שמחתן את "שלטון הרוב", מתנהלות בפועל כזירות קרב ברוטליות בין קבוצות אינטרסים מלוכדות, שכל אחת מהן מייצגת מיעוט, וכל אחת נוחלת גם נצחונות וגם הפסדים. הרוב האמיתי, כלל האוכלוסיה, מפהק באדישות מול החיזיון הזה. בדמוקרטיות רעועות כמו ישראל, שבה ציבורים גדולים מודרים הן כלכלית והן אתנית ממוקדי הכוח, אפשר לקבוע בוודאות ש"הרוב לא קובע". קובע המיעוט הנחוש יותר.

2. "צריך לכבוש לבבות ולעשות נפשות לערכי השוויון, הצדק וההומניזם"

כן, ודאי. מתישהו. בלי ספק. חשוב מאד.

אבל ת’כלס, לא דחוף. למען האמת, בטווח הקרוב – זה קצת מיותר. "חינוך לערכים" זה לא ערכה נוחה לעיכול שמפיץ המרכז הפדגוגי במשרד החינוך. ערכים כדרך חיים ולא כמליצות, ערכים כחלק מזהות עצמית, הם דבר שנבנה לאורך שנים ארוכות. מה שקורה בין כותלי בית הספר הוא חלק קטן מהתהליך הזה, שמושפע יותר מכל מן האווירה הכללית בחברה, משיחות עם חברים, מכותרות העיתונים. והיושר מחייב להודות שבעת הנוכחית, האווירה הזאת בישראל היא רעילה והפוכה קוטבית לשוויון, צדק והומניזם. להפוך אותה על פיה זה פרוייקט לעשרות שנים, בדיוק כפי שלהביא אותה למצבה הנוכחי לקח עשרות שנים של אינדוקטרינציה מקצינה והולכת. אם הגזענות נגד שחורים לא פסה מארה"ב גם עשרות שנים אחרי שהוצאה מחוץ לחוק, אין סיבה לצפות שישראל תהפוך לחברה מתקדמת בימי חיינו. זה לא יקרה. תתעוררו.

אלה אמיתות לא נוחות לעיכול אבל מאבק פוליטי מושכל אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם מהן. מאבק כזה חייב להפנים את משמעותן ולהפנות את משאביו הדלים, המצטמצמים מיום ליום, לאפיקי פעולה אפקטיביים. מה רצינו להשיג? לבטל את משטר האפרטהייד בשטחים? להחזיר לכל פלסטיני ריבונות מלאה על חייו, על פרנסתו ועל מקום מגוריו? אלה מטרות קשות להשגה אבל מעשיות. לחולל שינוי ערכי בחברה שמחציתה תומכת בגירוש ערבים? זאת לא מטרה מעשית.

מסקנה: לאמץ גישה ביהייביוריסטית ולא מנטליסטית. לעצב את ההתנהגות ולא את האמונה. למזלנו, הדרך לשינוי התנהגות לא חייבת לעבור בשינוי האמונה. פושעים מכל מיני סוגים חדלים מפשעיהם לא בגלל שהשתכנעו שהם פסולים, אלא בגלל שעשו חשבון פשוט: המחיר עולה על הרווח. היכולת הבסיסית הזאת, לחשב עלות מול תועלת, נפוצה הרבה יותר מאשר ערכים הומניסטיים. גם זה יתרון שאל לנו להזניח.

כדי להיות ברור, אין שום פסול בחינוך לערכים הומניסטיים. הטענה שלי היא שבטווח הקצר אין לו שום השפעה. יש לו חשיבות עליונה בטווח הארוך. וזאת משום שכל השג שהשמאל ישיג בדרך של "פוליטיקה אפקטיבית" לא יאריך ימים בחברה שעדיין נגועה מן היסוד בגזענות ושנאת זרים. אנשי חינוך שמופקדים על הנושא הזה מודעים לו היטב. הדברים שלי אינם מופנים אליהם אלא למתלבטי שמאל למיניהם שעדיין שבויים באשליה שכדי לחולל כאן שינוי מהותי חייבים "לשכנע" כמה שיותר אנשים שצדק ושוויון וכבוד האדם חשובים יותר מקדושת העם והאדמה.

פוליטיקה אפקטיבית, מנגד, מזהה נקודות רגישות של המשטר וממקדת את כל מאמציה בהן. החרם מוציא את הממשלה (ושופרי העיתונות שלה) מכליה? מצוין. חשיפת הפשעים של המנהל האזרחי מביכה את "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"? מצוין. שיתופי פעולה חוצי-גדר בין יהודים לפלסטינים מטריפים את הקומיסרים? מצוין.

איך יודעים מהי נקודה רגישה של השלטון? כמו בגוף: כשלוחצים עליה, הוא צועק מכאב. פשוט רואים מה עובד. כאן חשוב להבחין בין צעקה לצורך תעמולה לבין צעקה אמיתית. תכופות השלטון יפברק תגובה זועמת כנגד מהלך אופוזיציוני נטול עוקץ אמיתי – רק כדי להסיט את תשומת הלב מפשעים חמורים. כמעט כל הפוליטיקה הישראלית, על הניגוד הבדוי שלה בין "שמאל" ל"ימין", מושתתת על המשחק הזה. איך נדע, אם כן, שהפעולה שלנו אפקטיבית נגד המשטר – מערכת האפרטהייד והאוליגרכיה – ולא רק נגד מי שמכהן כרגע בראשו? זה די פשוט. אם גם האופוזיציה תתקוף אותו, כנראה שהוא מאיים על דבר מה גדול יותר מאשר חלוקת ההון הפוליטי בין שני המחנות. ובקיצור: אם עצבנתם את הרצוג ולפיד (או כל מי שיחליף אותם), אתם בדרך הנכונה.

ושוב, בדברים האלה אין לשלול גם את חשיבותם של עשרות ארגונים שפועלים להקלת סבלם של קורבנות הכיבוש: בתיעוד, בסיוע במסיק זיתים, בטיפול רפואי, בליווי ילדים לבית ספר, בייצוג משפטי. הקורבנות האלה לא יכולים להתאזר בסבלנות עד שהמגף הישראלי, המונח על צווארם כבר מחצית המאה, יואיל להסתלק. הפעולה ההומניטרית, שליבם של רדיקלים "אסטרטגיים" מסוימים גס בה (וחלקם גם יאשימו אותה ב"הנצחת הכיבוש"), היא מחויבות אנושית אלמנטרית כלפי אנשים שנפצעים, שמורעבים, שמרוששים בידי שליחים של כולנו.

3. "השמאל צריך להתגבר על כל המחלוקות הפנימיות ולהתאחד לגוף פוליטי אחד"

ואז מה? מה קורה כשמחברים אלפית ועוד אלפית ועוד אלפית, ככה מאה פעמים נגיד, מה קיבלנו? מאה אלפיות, עשירית. עדיין מיעוט מבוטל. עדיין לא "לשון מאזניים", כי איזו קואליציה תסכים בכלל לשתף ח"כים ערבים, ואיזה שמאל בכלל יכול להיות כאן ללא שיתוף הערבים?

סך כל השמאל היום – תלוי איך סופרים ומגדירים "שמאל" – לא עולה על רבע מכלל האוכלוסיה. זאת הערכה נדיבה מאד, שכוללת הרבה מאד שונאי ערבים, שונאי עבודה מאורגנת, וסתם שוביניסטים. אז מה בדיוק נרוויח כשכל הסך הזה יתאחד? מה נוכל לעשות אחרי האיחוד שלא יכולנו לעשות לפניו? לחתוך בתקציבי מנהלה? הטענה ש"כוחנו באחדותנו" נשענת על האשליה ש"כמות יוצרת איכות", אבל המציאות הרבה יותר מורכבת. לעתים קרובות, הכמות מדרדרת את האיכות. השמאל בישראל, זערורי ומפוצל ככל שהוא, נאבק בעשרות חזיתות קשות, בו זמנית, וקשה לראות איך דווקא איחוד כל הגופים והעמותות יקדם את כל המאבקים האלה, שדורשים התמקצעות, פעולת תיעוד סיזיפית, שליטה בזירות ציבוריות שונות (בתי משפט, תקשורת, ועדות כנסת), ויצירת קשרי אמון ועבודה עם אוכלוסיות מקופחות. חלק ניכר מן האוכלוסיות האלה, אגב, עוינות זו את זו. הדרישה "להתאחד בכל מחיר" מתעלמת מהעדפתה הטבעית של כל אוכלוסיה מקופחת להשיג קודם כל השגים לעצמה, לפני שהיא נלחמת את מלחמתם של אחרים, לא כל שכן "אחרים" שהיא סולדת מהם. האם נכון להקריב את המאבק הצודק של כל קהילה וקהילה למען "חינוך" מחדש לזכויות אוניברסליות?

הנה חדשות מטלטלות למי שאינו מצוי בעניינים: השמאל לא "מפוצל". "המחלוקות הפנימיות" אינן מהותיות. אנשי "בצלם" לא מכלים את זמנם במאבקי יוקרה נגד אנשי "יש דין" וארגון "א.ס.ף" לא שם מקלות בגלגלים של "המוקד לפליטים ומהגרים". האנשים הטובים שפועלים בארגונים האלה מבינים היטב שהם חלק מחזית אחת, רחבה מאד, פוליטית-חברתית-תרבותית, לשינוי רדיקלי של פני המשטר כאן. כל אחד בכוחו הדל מנסה לחצוב בחומה הסוגרת עלינו אט-אט. כל אחד חושש, ובצדק, שאם יחדל לחצוב בפינה שלו ויירתם למען איזושהי "אחדות" לא ברורה, החומה בפינה שלו תתעבה ותצמח, והאנשים שיקרים לליבו יימחצו תחתיה. כל יום מביא עימו עוולות חדשות, סכנות חדשות; חייו של איש שמאל בישראל היום משולים לעמידה כפופה בשיטפון אדיר של בוץ במדרון תלול. אם יעמוד עם עוד כמה עמיתים ספורים, יוכלו אולי לגונן על מי שניצב מאחוריהם. אם יעמוד בחזית אחת עם כל שותפיו, עדיין יוכל לראות כיצד השיטפון גורף את כל המדרונות שבהם לא נותר איש.

איך שלא יספרו את השמאל, הוא קטן. כל כך קטן, שכל מחשבה על איך יהפוך לרוב בימינו היא בדיחה עלובה. כשאתה קטן ואנוס להיאבק בכוחות גדולים ממך, אתה לא מכלה את זמנך בחישובים של גודל וכמות, אלא ממקד את מחשבתך ומאמציך באותם אפיקי פעולה שבהם הכמות לא משנה. מצלמה אחת בחברון, מסמך אחד שהודלף מפגישה סודית של שר ואוליגרך – יכולים להיות "משני-משחק" משמעותיים לא פחות מהפגנה של מאות אלפים (שכבר לא תקרה בימינו, לא על הנושאים החשובים באמת).

4. "אסור לשתף פעולה עם מי שמשרת את המשטר הקיים"

נו, אנינות כזאת היא פריבלגיה השמורה רק לשמאלני-כורסה זועפים; שהרי בכל כיוון שיביטו מחוץ לכורסתם, אם להיות כנים, מבטם ייתקל במישהו או משהו שמשרת את המשטר הקיים. המסקנה ההגיונית היחידה מן האקסיומה הטהרנית הזאת היא שאין לשתף פעולה עם אף אחד חוץ מהפופיק שלי (וגם בו לא יזיק לחשוד מפעם לפעם).

הנה דוגמה מן הזמן האחרון. אחרי מאבק סיזיפי וארוך שנים, עבר בכנסת הנוכחית חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, שמחייב את חברות הדיור הציבורי לעדכן באופן שוטף את השוכרים על זכויותיהם, חובותיהם, וכל הליך המתנהל בעניינם. החוק גם מחייב את החברות לעדכן את זכאי הדיור הציבורי שממתינים שנים לדירות על כל החלטה הנוגעת לעניינם. במדינה מתוקנת חוק כזה בכלל לא היה נחשב "הישג"; הרי מדובר בחובה הבסיסית של השלטון כלפי האזרח; עוד לפני החובה לקיים את זכויותיו של האזרח, נמצאת החובה לא להסתיר ממנו את המידע הנחוץ כדי לממשן. אבל בישראל כידוע השלטון ציפצף במשך שנים על חובתו וניצל את היעדר המידע בידי השוכרים והזכאים כדי לנשלם מזכויותיהם המעוגנות בחוק.

חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי הוא כנראה ההישג החשוב ביותר של השמאל בשנים האחרונות. שלא במקרה, הסיקור התקשורתי של ההישג והמשמעות שלו נדחק לשוליים. מאחוריו עומדים שני מחוקקים – ח"כ דב חנין וח"כ אורלי לוי-אבקסיס. האחרונה כידוע חברה במפלגה ימנית קיצונית, בעלת מאפיינים פשיסטיים (כגון הטפה לשלילת אזרחות כפויה מערביי המשולש). גם השרה מירי רגב, לא בדיוק לוחמת זכויות אדם, קידמה את החוק.

ובכן, האם היתה זאת טעות לשתף פעולה עם ח"כ לוי אבקסיס והשרה רגב? נזכיר כי תפקידם של חברי הכנסת במאבקים מעין אלה הוא חשוב אבל לא מרכזי. חברי הכנסת הם ה"פיניש" של מרוץ השליחים, אלה שמתרגמים את פירות המאבק הציבורי הממושך למעשה חקיקה. המאבק עצמו מנוהל מזה שנים בזירה האזרחית, בידי פורום הדיור הציבורי ועוד קומץ פעילים מסורים, שהיו היחידים בשמאל שהראו סימני חיים כלשהם במערכת הבחירות האחרונה. הפעילים האלה זיהו נכון את שותפי המאבק שלהם בכנסת, ויצרו איתם ברית אד-הוק. האם פעילי הדיור הציבורי מצביעים לחד"ש או ל"ישראל ביתנו"? שאלה לא רלבנטית. מבחינה ערכית, פוליטית וכלכלית, המאבק שלהם היה מאבק שמאל פאר אקסלנס. העובדה שהשמאל הפרלמנטרי בישראל לא הציב את הדיור הציבורי בחזית העשייה שלו מעידה על הריקות של התוויות "שמאל" ו"ימין" בפוליטיקה הישראלית.

ובתמצית: במאבקים פוליטיים נכונים, מוצדקים, עקרוניים, אין מקום לטעם וריח. שותף מאבק נבחן על פי מעשיו בלבד – לא על פי הצהרות, השתייכות מפלגתית, צבע עור, גזע או מין. הדברים נכונים פי כמה ביחס לשמאל הקטן והחלש, שלא יכול לגייס קואליציות רחבות במחי אס-אם-אס זריז, ואין לו את הפריבלגיה לפשפש בכליו של כל שותף אפשרי.

מכאן כמובן לא נובע ששיתוף פעולה בחזית אחת משמעו הסכמה או מחילה גורפת על כל השאר. בייחוד לא נובע שהשמאל צריך "לרכך" או "למרכז" את מסריו כדי להתחנף למרכז; האסטרטגיה הנפסדת הזאת מעולם לא תרמה במאומה למאבקים של השמאל, ומספיק להזכיר את שמותיהם של חיים רמון, בנימין בן אליעזר ויצחק הרצוג כדי להבהיר את הנקודה.

בגזענים צריך להיאבק כשהם מקדמים מדיניות גזענית, אבל אין שום מניעה לעבוד איתם ביחד כשהתוצאה הוא מדיניות שוויונית (ואפילו אם זו לא היתה כוונתם; תוצאות חשובות מכוונות). זה לא קל. באמת קל יותר להישאר לבד בחצר גן הילדים ולפסל חברים דמיוניים בחול. אתה לא חייב להתאמץ ולהקריב קורבנות למען מאבק פוליטי צודק. תמיד יהיו אחרים שיתאמצו בשבילך. אבל אתה כן חייב בכבוד. שב בשקט, אל תפריע ואל תבוז.

5. "השמאל צריך לפנות ל… ולא ל…"

למשל: השמאל צריך לפנות לקהל הישראלי ולא לקהל בינלאומי. למשל: השמאל צריך לפנות לפריפריה ולא למרכז. למזרחים ולא לאשכנזים. לערבים ולא ליהודים. ללב ולא לשכל. ובאמת, אין סוף להמלצות האלה.

אז אולי המלצה אחרונה: די להמלצות בנוסח של "זה כן וזה לא". המלצות כאלה חותרות תחת הבסיס העמוק ביותר של השמאל – האוניברסליות של ערך האדם באשר הוא. זיקות פוליטיות שמבוססות על גדרות והדרה לא מקדמות את הערכים של השמאל וגם לא עובדות. כן, חשוב מאד לדבר עם המזרחים בפריפריה, אבל למה זה שולל פנייה למוסדות בינלאומיים כאשר המשטר הישראלי משתיק ומסכל כל ביקורת? האם מאבקו הצודק של נכה יהודי מבאר שבע על זכאותו לדיור ציבורי, מאבק שיש לו סיכוי להצליח באמצעים פנים-ישראליים, צריך לבוא על חשבון מאבקו הצודק לא פחות של בדואי מכפר לא מוכר בנגב, שהמדינה מפעילה נגדו מדיניות אפליה וגזל מזה חמישה עשורים, ופסו הסיכויים שהוא יצליח ללא סיוע בינלאומי?

האם סולידריות עם יהודים חייבת להוציא מקרבה ערבים? האם סולידריות עם להט"בים חייבת להוציא מקרבה דתיים? הסקטוריזציה המואצת של החברה הישראלית, עד כדי פרגמנטציה כללית, איננה תופעה "טבעית" גרידא; היא תולדה של משטר הפרטה אתנוקרטי, המושתת על "הפרד ומשול", שמטפח פוליטיקה מגזרית על חשבון ראייה של טובת הכלל. היא תולדה של הקרבת שיח הזכויות – ליתר דיוק, שיח חובות המדינה כלפי האזרח – על מזבח שיח הזהויות. האם השמאל צריך לקבל את החציצות המגזריות האלה כמובנות מאליהן, טופוגרפיה קבועה של השדה הפוליטי שיש להתיישר על פיה, או שמא עליו לקרוא עליהן תיגר? והאם יש דרך טובה יותר לערער על "כלוב המגזר" מאשר לאמץ פוליטיקה פלורליסטית, הטרוגנית, רב ממדית, פורעת סדרים?

שמאלנים וגם סתם קיביצערים נוהגים לחלק עצות לשמאל איך ראוי ואיך לא ראוי לנהל את מאבקו. ההמלצה לחדול מעצות כאלה איננה עוד עצה כזאת; בפשטות, היא קריאה להשיב למטרות ולערכים הבסיסיים את זכות הבכורה ולהכיר בכך שאל כל אחד ואחד מהם מובילות דרכים שונות, שיטות שונות, קהילות שונות.

6. "השמאל כבר הפסיד" / "בסוף השמאל ינצח"

מיתוסים חסרי משמעות. תגדירו "כבר" או "סוף", תגדירו "שמאל", תגדירו "הפסד" או "ניצחון". אתם לא יכולים, וגם אם תוכלו, לא תסכימו זה עם זה על ההגדרות. על מה אפשר להסכים? שיש סבל בעולם, שחלק ניכר ממנו הוא סבל מיותר, ושחלק קטן מן הסבל המיותר הוא באחריותנו, ויש ביכולתנו למנוע אותו. זה מספיק כדי לדעת מה לעשות בחיים האלה, בלי לדעת איך הם ייגמרו ומי ינצח בסוף.

8 במרץ 2016 / עידן לנדו

דחפורים והנהונים משפטיים: טרנספר מואץ בשטח C

נדמה שאין עיתוי הולם יותר לפרסם את הפוסט הזה מאשר ביום שבו מתפרסם סקר ענק, לפיו מחצית מהיהודים (70% מהדתיים, שליש מהחילוניים) רוצים לגרש את אזרחי ישראל הערבים מהמדינה. המחצית הזאת ודאי תשמח לדעת שמאווייה מתגשמים הלכה למעשה בימים אלה בשטחי הגדה.

החודשיים הראשונים של 2016 היו כנראה החודשים המוצלחים ביותר לרשויות ההרס והחורבן מזה שנים ארוכות. 323 מבנים הרסו דחפורי המנהל האזרחי בתקופה הזאת, ובכך הפכו 440 איש לחסרי בית, יותר ממחציתם ילדים. ההריסות פגעו בפרנסתם של כמעט 1,700 איש.

440 עקורים בחודשיים זה הספק של יותר מ-7 ביום. מישהו בירושלים לוחץ על הדוושה: הצמד-חמד יוגב-סמוטריץ', שפועלים בברכת ועדת החוץ והביטחון, שפועלת בברכת ראש הממשלה. הדרך עוד ארוכה: כ-11 אלף צווי הריסה תלויים ועומדים נגד כ-13 אלף מבנים פלסטיניים בשטח C (בעיקר בבקעת הירדן, בדרום הר חברון ובמרחב מעלה אדומים, אזור E1). כיוון שגירוש הפלסטינים נועד לפנות אדמות למתנחלים, ההתפלגות הגיאוגרפית של צווי ההריסה (ראו למטה) מלמדת שמירב מאמצי ההתפשטות מתרכזים בדרום הר חברון ומסביב לירושלים.

מקור: OCHA

למה דווקא עכשיו? ככל הנראה, צירוף של נסיבות. גל הפיגועים הוא אמתלה נוחה, גם אם מופרכת מכל בחינה הגיונית, לתלות עליה התנכלות לפלסטינים. הציבור הישראלי ממילא לא מתעניין בשאלות כמו האם הנענשים קשורים לטרור. אמריקה מרותקת למערכת הבחירות, גם נזיפות רפות אינן נשמעות מכיוונה. ותאבונם של הח"כים בבית היהודי – המנהלים האמיתיים של הקואליציה, למי שהחמיץ – אינו יודע גבול.

באתר "בצלם" יש כבר בלוג ייעודי לתיעוד ההריסות בשטח C. הקצב והמספרים מבהילים. מה שקראתי פעם "רעש הרקע הקבוע של הציונות" הפך להיות טרטור בלתי נסבל. אין זאת אלא שישראלים שאינם שומעים אותו כבר התחרשו כליל.

יש הגיון בשיגעון, יש שורה תחתונה. נגיע אליהם אחרי הצילומים.

הגל האחרון היה בשבוע שעבר, ב-2 במרץ: ח'רבת טאנה, שוויכה, שופה, א-טור, חיזמה, עין אל-קילט. בח'רבת טאנה (דרומית-מזרחית לשכם) הרס המנהל האזרחי 41 מבנים, בהם בית ספר אחד. 36 נפשות נעקרו מבתיהן, בהן 11 ילדים. על ההסטוריה האכזרית ההריסות בח'רבת טאנה כתבתי כבר לפני חמש שנים. מוזר, גם אז, בדיוק ב-2 במרץ, הגיחו דחפורי המנהל. היום כמו אז, נשלף הנימוק שהתושבים התיישבו ב"שטח אש", אף כי האמת הפוכה לגמרי: שטח האש התיישב על אדמתם.

בכתבה המאלפת הזאת של עמירה הס (תקראו, תקראו) מתראיין תושב הכפר שנולד במערה בח'רבת טאנה ב-1936. מדינת ישראל, שעוד לא היתה קיימת אז, אינה מכירה בו. הגירוש מטעמי "שטח אש" הוא שקרי מעוד סיבות רבות שעליהן עמדתי בפוסט על תהליך "הגירוש-ייבוש-רישוש" בבקעת הירדן ובפוסט נפרד על שטח אש 918 בדרום הר חברון. במקרה של ח'רבת טאנה הגזענות הרשמית אינה טורחת אפילו להסתתר. במרחק קילומטר וחצי ממנה ממוקם מאחז-בת בלתי חוקי של איתמר,  גבעה 777 ("גבעת ארנון") שמו. גם הוא נמצא בתחומו של שטח האש המדובר, אבל הוא כמובן לא מפריע לצה"ל; למעשה, תושבים מקומיים מעידים כי צה"ל הזיז את אימוניו מאזור המאחז. בינתיים המאחז מתרחב וגם הוקם בו "כפר סטודנטיות" של עמותת "קידמה", שמשווק את עצמו כשילוב מגניב וסבבה של חלוציות עם חיי קומונה אקולוגיים. הכל במימון המדינה, כמובן.

רק 1% בלבד מכלל שטח C – שמקיף 60% משטחי הגדה – מקצה ישראל לבנייה פלסטינית. נזכיר ששטח C (ראו מפה) לא יועד אף פעם לריבונות ישראלית, אלא הופקד באופן זמני בידיה עד שיעבור לידי הרשות הפלסטינית. זה היה אמור לקרות ב-1998. מאז ועד היום עושה ישראל ככל יכולתה להגדיל את אוכלוסיית המתנחלים באזור ולצמצם את האוכלוסיה הפלסטינית.

אף כי רק שיעור מזערי מן השטח הזה, שחיים בו 300 אלף פלסטינים, מותר לבנייה פלסטינית, רק 23% מצווי ההריסה שהוציאה ישראל בשטחו מתייחסים לבנייה בקרקעות מדינה. במלים אחרות: 77% מ"עבירות הבנייה" הן בנייה על קרקע פרטית שנעשתה ללא היתר. למה אין היתר? כי אין. לא היה ולא יהיה. ישראל לא מתירה לפלסטינים לבנות בשטח C, עתודת הקרקע הגדולה בשטחים וריכוז האדמות החקלאיות שלהם. אי אפשר לבנות באופן חוקי כי אין תכניות מתאר ליישובים הפלסטיניים, אין תכניות מתאר כי ועדות המנהל האזרחי שמופקדות על התכנון מורכבות מיהודים בלבד, שמתכננים להתנחלויות בלבד, וכשהוגשה עתירה לבג"ץ בדרישה לשתף תושבים פלסטיניים בוועדות התכנון, בג"ץ הסתכל לצד השני וכיחכח משהו על נייטיבז, תפיסה לוחמתית וכאלה.

יאללה, חלאס.

בזאת אפשר לחתום את הקשקוש הישראלי הרגיל על "הבנייה הלא חוקית" של פלסטינים בשטחים (או בדואים בנגב, או תושבי מזרח ירושלים); מגיבים, ראו הוזהרתם. אצטט כאן את יאיו אברהם, ממנהיגי מחאת האתיופים ואינשאללה ממנהיגי השמאל בעתיד: "מה זה חוק בכלל? כשהחוק לא מגן על האזרחים הוא לא חוק. אין חוק. הוא פיקציה. הוא לא שווה כי אתה שחור, כי אתה ערבי, מזרחי, כי אתה נראה שונה".

***

אי אפשר להעביר במילים מה מרגיש אדם שביתו נהרס מול עיניו, מה מרגיש ילד שרואה את המקום המוגן ביותר שלו, הפרטי ביותר, הופך לעיי חורבות. אפשר רק להראות, לראות, לדמיין. ואת מה שמתחולל בנפשו בשנים שלאחר מכן, קשה אפילו לשער.

ח'רבת טאנה, מרץ 2016. צילום: רויטרס

ח'רבת טאנה, מרץ 2016. צילום: רויטרס

 

עין רשאש, פברואר 2016. צילום: עמירה הס

עין רשאש, פברואר 2016. צילום: עמירה הס

 

ח'רבת חומסה, בקעת הירדן, אוגוסט 2015. צילום: עארף דרארמה, "בצלם"

ח'רבת חומסה, בקעת הירדן, אוגוסט 2015. צילום: עארף דרארמה, "בצלם"

 

פסאיל, פברואר 2016. צילום: אקטיבסטילס

פסאיל, פברואר 2016. צילום: אקטיבסטילס

 

ח'רבת ג'ינבה, פברואר 2016. צילום: אי-אף-פי

ח'רבת ג'ינבה, פברואר 2016. צילום: אי-אף-פי

 

ח'רבת ג'ינבה, פברואר 2016. צילום: אי-אף-פי

ח'רבת ג'ינבה, פברואר 2016. צילום: אי-אף-פי

 

אבו-נוואר, ינואר 2016. צילום: אונר"א

אבו-נוואר, ינואר 2016. צילום: אונר"א

 

ח'רבת א-רחוואה, ינואר 2016. צילום: נאסר נוואג'עה, "בצלם".

ח'רבת א-רחוואה, ינואר 2016. צילום: נאסר נוואג'עה, "בצלם"

 

אל-ג'יפתליק, פברואר 2016. צילום: Middle East Monitor

אל-ג'יפתליק, פברואר 2016. צילום: Middle East Monitor

***

סיפוח שטח C לישראל כבר איננו בגדר תכנית הזויה אלא מדיניות פרקטית שמתקדמת בצעדים עקביים להגשמתה. באופן רשמי היא עולה רק על בדל שפתיהם של אנשי "הבית היהודי" והאגף הנצי בליכוד. בפועל, כל רשויות החוק והאכיפה עובדות בשירותה.

אבל יש בעיה קלה: בשטח C גרים כ-300 אלף פלסטינים. כשהימין מדבר על סיפוח, הוא כמובן לא מעלה על דעתו להעניק לפלסטינים האלה תעודת זהות כחולה וזכות לבחור ולהיבחר לכנסת. דוגמה נאה לדיסוננס הזה, שלפעמים אפילו חומק מהשגחתם של חסידי הסיפוח, ניתנה לפני 9 חודשים, כשבנט נסוג מכוונתו להחיל את חוקי העבודה הישראלים בשטחים, נושא שמפלגתו העמידה במרכז המצע שלה. הסיבה היתה פשוטה: חקלאי בקעת הירדן נזעקו שזכויות עובדים לפועלים הפלסטיניים "יפגעו קשות" ברווחים שלהם. גם כשעלתה לבג"ץ שאלת שילוב פלסטינים במערך התכנון הישראלי בשטחים – צעד מתבקש מהחלת החוק הישראלי שמחייב שיתוף של נציגי המקום המיועד לתכנון – נעדר קולו של "הבית היהודי" באופן מופגן. "אמרנו סיפוח", אומר גזע האדונים, אבל ממהר להדגיש, "לא אמרנו שוויון. ועל הפסדים בכלל אין מה לדבר".

דילמת הסיפוח המשפטי מאתגרת את השמאל לא פחות מן הימין, כפי שכתבתי כאן. הפיתרון השכיח בימין הוא יצירת מצבי אפרטהייד, בתוך ומחוץ לגבולות ישראל. רק שאפרטהייד לא ממש פותר את הבעיה היסודית יותר של הלאומנות הישראלית: הוא לא נפטר מהערבים, ואלה לא באים לנו טוב בעין. גם אם הערבים כפופים לחוקים אחרים ואינם נהנים מזכויות אזרח בסיסיות, הם עדיין כאן, לעזאזל. נוסף לכל, אפרטהייד לא מצטלם טוב.

הפיתרון המתבקש הוא טרנספר משפטי. חזון הסיפוח הוא חזון הטרנספר. זהו התהליך הזוחל שמתרחש כבר שנים בשטח C ומואץ בתקופה האחרונה. נזכיר שוב את המספרים. כ-300 אלף פלסטינים יש בשטח C, ומולם עומדים צווי הריסה ל-13 אלף מבנים. בהערכה גסה ניתן לומר שהצווים הללו, אם ימומשו במלואם, יעקרו ממקומם קרוב ל-100 אלף איש. במהלך התקופה הזאת המערכת לא תשב בחיבוק ידיים, וכמובן שתוציא עוד אלפי צווי הריסה. בלי הרבה מאמץ, ועם הרבה מסירות נרצעת, מערכת המשפט הישראלית – מבתי הדין הצבאיים ועד בג"ץ – לא תתקשה להכשיר את גירושם של רוב תושבי שטח C. הקצב האינטנסיבי של פעולות ההרס כמו גם הסרת "חסינותם" של מבנים שנתרמו בידי האיחוד האירופי תשאיר אחריה אדמה חרוכה שאין דרך לשוב אליה. וכפי שהסקר שצוטט בתחילת הדברים מלמד, הציבור היהודי לא יתקומם; רבים ימחאו כפיים.

העקורים ייאלצו להידחק אל המובלעות המבודדות – הערים והכפרים הגדולים שבשטחי A ו-B, שללא שטח C אין ביניהם רצף טריטוריאלי. הם ייאלצו לזנוח את אדמת אבותיהם ופרנסתם מזה עשרות ומאות בשנים, ולפנות את מקומם לשכונות החדשות של מעלה אדומים ואפרת, למטעים החדשים של התנחלויות הבקעה, למאחזי "איכות החיים" של דרום הר חברון, ועוד כהנה וכהנה. כפי שנחשף בדו"ח "יש דין" מן החודש שעבר, מכונת הסיפוח המשפטית מתקדמת יום-יום אל מטרתה, הרחק מעיני הציבור, הופכת את ה"בלתי מתקבל על הדעת" של אתמול ל"סטטוס קוו" של מחר, שממנו לא יעלה על הדעת לסגת.

ואז תוכל ישראל להצהיר, בגלגול עיניים למרומים, שהחוק שחל בשטחים שווה לכולם, אינו מפלה בין דם לדם ועם לעם, וברוך השם, נשאר רק עם אחד.

11 בפברואר 2016 / עידן לנדו

שׂרים על טילים (נספח צילומי)

אחרי דוכני ירקות בשוק ונפגעי טרור מגובסים, פוליטיקאים ישראלים הכי אוהבים להצטלם עם כלי משחית. טילים, מטוסים, רובי סער, ארגזי תחמושת, גליל פלנלית – לא חשוב מה. תנו להם משהו עם שם כמו "קטלן" או "אכזרית", והם כבר יתייצבו לצילום, מחייכים ובוהקים כמו פגז מרגמה ממורק.

במהלך העבודה על הפוסט הקודם נתקלתי בהרבה צילומים כאלה. הם מספרים סיפור משלהם. כל אחד סיפור קטן, וכולם סיפור איתן. זהו סיפור על חולשה שמשתוקקת לעוצמה, על בשר רך כנגד פלדה מחושלת, על רהב ועל ראווה, על תקשורת ועל יחסי ציבור.

זה בעיקר סיפור על עצמנו.

*  *  *

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

 

צילום: משה מילנר, לע"מ

 

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

 

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

 

צילום: תע"ש

צילום: תע"ש

 

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

 

צילום: בית הנשיא

צילום: בית הנשיא

 

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

 

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

 

צילום: תומר אפלבאום

צילום: תומר אפלבאום

 

צילום: בית הנשיא

צילום: בית הנשיא

צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

 

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

 

צילום: רויטרס

צילום: רויטרס

 

צילום: משרד הביטחון

צילום: משרד הביטחון

 

צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,815 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: