דילוג לתוכן
29 בדצמבר 2018 / עידן לנדו

מעבר לפרדוקס הסירוב

[זאת גרסה מורחבת של דברים שאמרתי בערב השקה לספרה של עדית זרטל, "סירוב: חובת הציות וזכות המצפון", הקיבוץ המאוחד 2018, "תולעת ספרים", 27.12.2018]

 

הספר הזה, שכתוב נפלא וערוך נפלא, מעורר הרבה מאד מחשבות, גם אצל מי שהסירוב הפך לו טבע שני לפני שנים רבות. המחשבות האלה נוגעות אצלי לפחות לא במעשה הסירוב עצמו אלא בנסיבות שמובילות אליו, ובתודעה הפוליטית שמאפשרת אותו. עדית כתבה את הספר בהשראה מפורשת של כתבי חנה ארנדט, ולכן אני מאמין שהיא תעריך התייחסות פולמוסית לספר – באותה רוח פולמוסית ומערערת שאיפיינה את מחשבת ארנדט לכל אורכה. הדברים הבאים נשענים על מצע גדול של הסכמה, גם אם תישמע בהם לפרקים נימת אי-הסכמה.

* * *

כל סרבן היה מעדיף להימנע ממעשה הסירוב ומהפרת החוק לו היה יכול. כל סרבן היה מעדיף שהמציאות שדוחקת אותו אל הסירוב היתה שונה, מעוותת פחות, כך שלא היה מוצא עצמו בסימטה ללא מוצא זולת מוצא הסירוב. במובן הזה, כל סרבן הוא פוליטי, גם אם הוא מכתיר את מעשהו כאקט פרטי לחלוטין; הוא מייחל למציאות אחרת. והוא מקווה שמעשהו הפרטי לחלוטין יהפוך לאמת-מידה כללית יותר, סוחפת יותר, שתבלום במשהו את הסיוט המוסרי שבתוכו כולנו מתגלגלים מטה.

אם כך, הסרבן מפר את החוק כדי לעורר את מצפונם של אחרים, ולגרום להם להצטרף אליו. וכל סרבן יודע ש"הסדרה שקטה" עם הצבא לא תביא לכך. שהרי מעשים שנעשים בהיחבא אינם משפיעים על הזולת. רק סירוב בעל הדהוד ציבורי עשוי לשנות משהו, אם בכלל. ואומנם, הספר של זרטל מצטט עדויות של תא"ל דב תמרי והרמטכ"ל משה לוי משנות ה-80', שלתופעת הסירוב בעת השהייה הממושכת בלבנון היתה השפעה ניכרת על ההחלטה לסגת מרצועת הביטחון (213). היתה זו תנועת סירוב גלויה, בת אלפי חברים; בין 1982-1992 כ-300 סרבנים ריצו עונשי מאסר בבתי הכלא הצבאיים. זהו "תור הזהב" של הסרבנות הישראלית, שלא היה כמוהו עד אז וגם לא מאז (בספטמבר 1983 הגיעו 14 אלף איש למופע רוק באכזיב שכל הכנסותיו נתרמו ל"יש גבול"; בין האמנים היו שלום חנוך, דויד ברוזה ולהקת "בנזין").

כיצד יובטח ההדהוד הציבורי? באמצעות התעמתות גלויה ונטולת-מורא עם השלטון. בראש ובראשונה, דרך הנכונות להישפט ולהישלח למאסר על אי ציות לפקודה. דרך הפיכת הסירוב לפומבי, וחשוב מכך – הפיכת המחיר האישי שנגבה מן הסרבן לפומבי. אם יש משהו שמזיז לבבות קהים, זה לב שעדיין לא קהה. לא הטפה על קורבנות פלסטינים, נסתרים מן העין ומן הלב, אלא הפיכתך שלך לקורבן עשויה, אולי, לסדוק במשהו את חומת האדישות של שכניך וחבריך.

אני לא מחדש כאן דבר. סרבנים שישבו בכלא זוכרים את ההערכה שזכו לה מצד כלואים אחרים. אין מופת בלי מחיר אישי. המאסר איננו סרח-עודף של מעשה הסירוב; ודאי שאיננו עונש שמעיב על צדקתו של מעשה הסירוב. בדיוק להיפך: המאסר הוא שלב הכרחי באקט הסירוב בתור אקט פוליטי, הוא הביטוי המזוקק והמדויק ביותר להתנגשות בין הסרבן למדינה, ובין שתי מערכות ערכים סותרות. הניסיון לחמוק ממנו כמוהו כניסיון לטשטש את ההתנגשות הזאת ולאותת שהסרבן והמדינה, בסופו של דבר, נמצאים באותו צד של המתרס.

לא, הם לא.

אבל כשאני קורא את הספר של עדית, אני משתאה על המאמצים הכבירים שהשקיעו סרבנים במהלך מחצית המאה האחרונה – החל מגיורא נוימן החלוץ (1972) ועד לאורה מילוא (2004) – לשכנע את רשויות הצבא והמשפט להכיר בזכותם לסרב, ובמשתמע, לפטור אותם מן העונש הכרוך בסירוב. עשרות ומאות עמודים של עתירות, של חוות דעת מלומדות מאת פרופסורים לפילוסופיה ומשפט, מאמרי דעה ואסופות מאמרים, ובהם כל השאלות הידועות: מה בין פציפיזם לסירוב סלקטיבי, מה בין אי ציות למרי אזרחי, מה בין סרבנות הימין לסרבנות השמאל. הכל מרתק ומעניין, באמת, בלי שמץ ציניות אני אומר את זה, אבל ת'כלס, מה אתם רוצים מהמדינה? באמת, מה אתם רוצים? שתוותר לכם מראש, בלי שום מאבק? שתגיד "בסדר, לא מתאים לכם שירות חובה, לא צריך"? שתעשה צחוק מעצם הפרויקט שמגדיר אותה יותר מכל – פרויקט הכיבוש והאפרטהייד – בשעה שאתם לוקחים אותו בשיא הרצינות?

הסירוב של המדינה למחול לכם רציני לא פחות מן הסירוב שלכם למחול לה. תזכרו את זה. כבדו את זה. השתמשו בזה.

והרי הצבא עושה ככל יכולתו כדי להימנע מעימות משפטי ומהד ציבורי. מדיניות ההשתקה של הסרבנות הפכה להיות הנורמה מאז אינתיפאדת אל-אקצא. הכלל הלא-כתוב הוא להימנע מעימות עם הסרבן ולסגור את הבעיה שלו בשקט, בתוך היחידה. ושוב, הסרבנים מודעים לזה, וגם מודים בכך שמדיניות ההכלה נוטלת את עוקצה הפוליטי של הסרבנות, מטשטשת את ההבדלים המשמעותיים בינה לבין "אי התאמה" כללית, ולמעשה מוחקת אותה מן הזירה הציבורית כתופעה ממשית. הרי אין דרך אפילו לספור כמה אנשים מסרבים לשירות, בכל רגע נתון, אם לא מושתת עליהם כל סנקציה שנתונה לתיעוד רשמי.

ובכן, זהו פרדוקס הסירוב. ככל שהוא נאבק על הכרה, ככל שהוא מנסה לשכנע את סובביו שהוא מוקנה לנו כזכות, וככל שהוא חותר לחצוב לו נישה משפטית במסגרת החוק הקיים, נישה שבה הוא יוכר כעוד סוג לגיטימי של חופש המצפון – כך הוא בעצם חותר לחמוק מעונש, להימנע מחיכוך אלים עם מערכת השלטון, ובסופו של דבר – להתפייס עימה, גם אם בתנאים מתוחים. בו בזמן הסירוב כאקט פוליטי עומד ונופל על נראותו הציבורית, על ההד הרגשי והמוסרי שטמונים בו, ואת אלה לא יצליח לעורר ללא התנגשות עם השלטון, ללא החצנה מפורשת של האי-הסכמה התהומית ביניהם, ללא מחיר אישי של ישיבה במאסר.

[במאמר מוסגר: הישיבה בכלא חיונית גם לגיבוש התודעה הפוליטית של הסרבן. שם הוא נותן דין וחשבון, לעצמו ולכלואים האחרים, על מעשיו ועל המחיר שנגבה ממנו; שם הוא נתבע לצאת מד' אמותיו ולקשור את סירובו לקהילה שנגדה הוא יוצא; שם הוא נהיה פוליטי, גם אם לא רצה בכך מלכתחילה].

לו קיבל הסרבן את מה שתבע מבית המשפט, היה שומט את הקרקע מתחת לעצם מחאתו. צבא ש"מכיל" את כל מעשי הסירוב, שמוותר מראש לסרבנים ופוטר אותם משירות, הוא צבא שבפועל שינה את החוק שנגדו מוחה הסרבן, כך שזה כבר אינו מפר אותו. לסרבן שכבר לא נתבע לשרת אין למה לסרב. זהו מות הנשיקה של הסרבנות כתנועה פוליטית. בדיוק כמו תאגידי המזון והבידור הענקיים, שיודעים לקחת כל ביטוי של חתרנות אנטי-ממסדית ולשווק אותה כטרנד שבו מתממש "הייחוד" של הצרכן האינדיבידואלי – ייחוד שמשותף לו ולמליוני צרכנים אחרים, חסרי פנים – כך גם המדינה יודעת יפה להציג בראש חוצות את סובלנותה לחריגים, ובכך בפועל ממיתה את חריגותם, מבייתת אותם, אוספת אותם מחדש לתחום גדר המותר.

סרבנות הנשים של העשור האחרון הגיעה אולי למודעות החריפה ביותר לפרדוקס הזה, והספר של עדית מתאר את זה יפה.

"זכותן הייחודית של הנשים לחופש מצפון, כותבת נויה רימלט, נהפכה גם למכשול בדרכן של סרבניות מצפון שרצו להפוך את הסירוב המצפוני שלהן למעשה ציבורי… "היד הקלה" של רשויות הצבא על משאב הפטור לנשים מטעמי מצפון היא שהפכה את תהליך ההגדרה העצמית, הפמיניזציה והפוליטיזציה של סרבניות המצפון לאיטי ומסובך. הן החוק והן הפרקטיקה שהתפתחה מכוחו, של הסדרה שקטה ולא לעומתית של שחרור משירות צבאי של המסרבות, גם אלא הסלקטיביות שהגדירו את עצמן במפורש סרבניות-כיבוש, לא אפשרו למעשה מאבק משמעותי מגדיר ומעצב זהות" (322).

צריך לציין שבסוף 2003 חל שינוי מדיניות בצה"ל וסרבניות כיבוש החלו להישלח לכלא – הישג פוליטי שהושג, כתמיד, במחיר אישי. זרטל כותבת: "המדיניות החדשה והמחמירה של הצבא ביחס לפטור מטעמי מצפון לנשים, והרוח הגבית שהעניק לה פסק הדין [בבג"ץ לאורה מילוא], הקימו לתחייה את סרבנות המצפון של הנשים והזריקו לסרבניות כוח וחיוניות, קול ונראות" (340). בהתגוששות הזאת בין הצבא לסרבניות, התגוששות פוליטית עד לשד עצמותיה, יש עליות ומורדות. לפני שנה וחצי פטרה ועדת המצפון של צה"ל את תמר זאבי משירות צבאי אף על פי שסירובה לא היה פציפיסטי אלא פוליטי-לעילא ונעוץ בכיבוש. אותה ועדה לא פטרה את הסרבנית תמר אלון משירות בנימוק שזו פעלה לא רק ממניעים  אישיים אלא גם ממניעים של "מרי אזרחי".

אכן, מרי אזרחי תובע מחיר הן מן המורד והן מן השלטון. הצבא הבין זאת לא פחות טוב מתמר אלון, ולכן מיהר לשחרר אותה, זמן קצר לאחר דיוני ועדת המצפון, בעילה הטכנית של "אי התאמה". הנה עוד הוכחה לכך שכליאת סרבנים וסרבניות משרתת את האינטרסים שלהם יותר מאלה של הצבא.

בספר של עדית מובאות שתי עמדות קוטביות ביחס לזכות שהסירוב עומד, או לא עומד עליה. כך כתב יוסף רז בחוות דעת שנמסרה במסגרת בבג"ץ זונשיין ב-2002:

"סרבנות המכונה סלקטיבית היא סרבנות מטעמי מצפון לכל דבר ועניין… הזכות לסירוב מצפוני מניחה מראש שהממשלה ובתי המשפט אינם מסכימים עם התפיסה המוסרית המניעה את הטוענים לזכות לעבור על החוק. אך בהכרה בזכות לסירוב מטעמי מצפון הממשלה מכירה בכך שיש לה חובה בסיסית לכבד בני אדם בעלי מוסר אוטונומי, או בחובתה לכבד את האדם באשר הוא אדם" (279).

מנגד, עדי אופיר כתב כך במאמר ב"פוליטיקה", ב-1987:

"לסירוב אין זכות, וגם אין טעם שיחפש לעצמו זכות להיתלות בה… אילו היתה זכות לסירוב היה צורך בקיומו של מוסד שיאפשר לממש סירובים כמו ששווקים כלכליים מאפשרים לממש את זכות הקניין… אבל מהותו של הסירוב בכך שאינו שייך לשום מוסד חברתי אלא על דרך השלילה, כמוקד של איום על סמכות ואקט של פריצת גדר; מהותו של המשחק שבתוכו מתקיים הסירוב הוא אי-הסכמה, לפחות, על מקצת מן הכללים, עד כדי שבירת הכלים… להקנות זכות לסירוב פירושו להקנות זכות לחירות האנושית בכלל, שהיכולת לומר לא היא עצם מהותה, אבל זה אבסורד… זכות שמוקנית לאדם כך היא בעת ובעונה אחת גם הגבלה חמורה על חופש הפעולה שלו באותו תחום. מן הזכות לקניין, למשל, נובע האיסור ליטול בלא רשות מרכושו של אחר… אם מדובר בהגבלת השימוש בסירוב למקרים מסוימים בלבד – הרי זו סתירה במושג הסירוב עצמו, שמשמעו יהי מעתה: מותר לסרב במקום שהחוק התיר לסרב. לכן צריך לומר ברורות: אין לנו זכות לסרב – אבל סירובנו מוצדק" (354-6).

הצדק עם אופיר ולא עם רז. אין זכות לסירוב, אבל הוא מוצדק. הצדק הזה חורג הרבה מעבר לדיון המשפטי, ותופס גם ברמת התודעה האישית של כל סרבן וסרבן. יש בו לקח עקרוני ביחס לעמידתו של האזרח מול השררה, שהייתי רוצה לראות בקרב הרבה יותר ישראלים. לכן הבטתי בהשתאות מהולה באכזבה בעתירה מן השנה שעברה של "יש גבול", בהשתתפות 100 סרבנים ובהגשת עו"ד איתי מק, שדרשה להחיל על סרבנות לא-דתית את אותם קריטריונים מקלים שהצבא מחיל כיום על נשים דתיות הפטורות משירות מטעמי מצפון. העתירה נדחתה, וטוב שכך. לו היתה מתקבלת, הן נשים והן גברים המסרבים לשרת בצבא מטעמים מצפוניים, לרבות התנגדות ממוקדת לכיבוש ולדיכוי האוכלוסיה הפלסטינית, היו מקבלים פטור גורף משירות. "סרבנותם" היתה גוועת בטרם נולדה, נבלעת ללא קול בבטן הצבא, ולא נודע כי באה אל קרבו. זאת היתה התאבדות פוליטית מפוארת ופאתטית של אגף חיוני בשמאל הישראלי, המרה מרצון של אקטיביזם בפסיביזם.

מן הדברים האלה אין להסיק שאני מעין טהרן שדוגל רק בסרבנות שמובילה למאסר בכלא. ודאי שלא. למעשה, כתבתי בעבר על הצורך הדחוף בהרחבת סוגי ההתנגדות האזרחית הרבה מעבר לסרבנות הצבאית (תיכף אשוב לזה). אבל התבקשתי כאן להגיב על ספר שעניינו הוא דווקא הסרבנות הצבאית, ולכן היה לי חשוב לעמוד על הפרדוקס שדווקא היא מעוררת, בהיותה אקט פורע חוק שבו זמנית מבקש לחסות בצל החוק. מן הפרדוקס הזה אני מבקש לשחרר אותה. ממילא יובן שמופעי סרבנות אחרים, שאין בהם משום עבירה על החוק, אינם נקלעים לפרדוקס כזה.

* * *

הוויתור על "מחילת" המדינה הוא לא ויתור טריוויאלי. הרי כל מי שגדל והתחנך בישראל ספג מינקותו את הקשר ההדוק בין המדינה לבינו, קשר שנפרט לאלפי חוטים של היסטוריה וייעוד, מיתוס ואידאולוגיה, שואה ותקומה. כמו כל ישראלי אחר, גם הסרבן לכוד עדיין תחת סינרה של האומה, אֵם מזינה וגם חונקת, אם שהעיניים נישאות אליה בציפיה גם כאשר הלב רותח נגדה בזעם.

לוותר על כל השפע המחבק הזה – זה קשה. ולמרות הכל, זה הכרחי.

להפסיק לצפות למחילה – זאת ההמלצה. לא לייחל עוד ליד המלטפת והמנחמת של השלטון. אולי צריך להרהר שוב במשמעותו של המושג הזה, שנזכר פעמים רבות בספר של עדית, "אהבת המולדת". כך היא כותבת: "סרבנות מצפון כזאת העומדת לדיון בספר זה היא אהבת מולדת המעמידה גבול למולדת שאיבדה את נשמתה וצדקת דרכה, כדי להפיח בה מחדש חיים וצדק" (199). אני מתגרד באי-נוחות כשאני קורא ביטויים כמו "מולדת שאיבדה את נשמתה". אין נשמה למולדת (ספק אם יש נשמה לבני אדם), ואין צורך להזכיר כאן איזו מסורת פוליטית יונקת מן ההאנשה של "המולדת" והעמדתה כאורגניזם בעל נשמה, חיים, דם ומאוויים. הסרבן צריך לסרב לא רק למעשי עוולה בשירות "המולדת" אלא גם לפיתוי הזול להגדיר את מעשה הסירוב שלו במסגרת המיתולוגית-למחצה של "אהבת המולדת". ומה אם הוא עלה מארגנטינה שנתיים לפני שהחליט לסרב? מולדתו אינה כאן. האם נגרע משהו מתוקפו של מעשה הסירוב שלו? ומה אם הוא בעצם שונא את המולדת ועדיין לא מסכים לרצוח ילדים פלסטינים בשמה? אז הסירוב שלו "שווה פחות"?

זרטל מצטטת את מאיר עמור: "האם למולדת שאינה אוהבת את ילדיה יש את הזכות לתבוע מהם את אהבתם, ואת חייהם"? (199). אני רוצה לשאול: ואם המולדת כן אוהבת את ילדיה, יש לה זכות לתבוע את חייהם? לא נראה לי. מה עניין אהבה לכאן? למי בכלל יש זכות לתבוע מאדם בן 18 את חייו?

בתור התחלה, הייתי מעדיף להוציא את מושגי "המולדת" ו"אהבה" מן הדיון על סרבנות. אין לי שום התנגדות אליהם ככאלה. כבודם במקומם מונח, אבל מקומם אינו פה, וספק אם יש בכוחם להקים בסיס איתן, חוצה מגזרים וקהילות, לתרבות כוללת של סירוב והתנגדות. איך נמדדת אהבה? מהי מולדת? האם אהבתו של הגנרל לצבא היא אהבתה של פעילת הדיור הציבורי לחסרי הדיור? האם המולדת של מתנחל בבית אל היא המולדת של בדואי שביתו נהרס עשרות פעמים בכפר אל-עראקיב?

מה שדרוש לנו במקום המושגים המתעתעים האלה הוא ניסוח צלול של הברית שהסרבן מפר, והברית שהוא בורא כנגדה. הברית המופרת היא ברית הציות לחוק; ברית המושתתת על תחושת אחריות והזדהות עם מדיניות השלטון כזרועו הארוכה של הציבור. שימו לב: אחריות והזדהות, לא "אהבה". מדיניות השלטון, לא "המולדת". תחת הברית הזאת, המופרת ביודעין, כורת הסרבן ברית חדשה עם קהילה חלופית: בראש ובראשונה, עם קורבנות העוול – העם הפלסטיני תחת הכיבוש הישראלי – ובמקביל גם עם קהילת ההתנגדות הישראלית למשטר, על כל גווניה וסוגיה. לא "נשמתה" של המולדת קוראת לו לפעולה, אלא רק מצפונו האישי, והצורך להיות נאמן לעצמו.

יש נתח גדול בשמאל הישראלי שתובע בלהט לשוב ולהתרפק על מושגי היסוד: ציונות, פטריוטיזם, אהבת מולדת. תובע להשתמש בהם שוב כמקדם, כאילו לא היו מזוהמים מעולם, כאילו רק הימין המשיחי טען אותם במשמעויות אפלות. אז ראשית כל, לא, ההשחתה התחילה הרבה לפני שהימין עלה לשלטון. תחת המושגים האלה בוצעו פשעים נוראים ב-1948, 1956, 1967 ועוד. ושנית, הרי זה מאבק חסר סיכוי: הפטריוטיזם של הימין תמיד ייראה ירוק יותר, מושך יותר, משכנע יותר. אם יש מראה מכמיר-לב בנלעגותו זה איש שמאל שמרקד לצלילי חליל הפטריוטיות, פטריוטיות חלולה, לנגד עיניו המגחכות של הימין. תצטדק עד מחר, תציע מאה הגדרות חדשות ל"פטריוטיות", תעלה קטורת להרצל ולז'בוטינסקי מדי בוקר בבוקרו – ועדיין הפטריוטים של הימין יאכלו אותך בלי מלח.

תחת זאת מוטב לנו לפתח אוצר מלים חדש, אוצר מלים אזרחי: אזרחות, שוויון, סולידריות, צדק, חירות ופלורליזם. אקטים של סירוב שיונקים מאוצר המלים הזה ולא ממחסן התפאורות המעופש של הציונות יאריכו ימים יותר. ויש בכוחם גם ליצור זיקות של שותפות עם ציבורים מודרים בחברה הישראלית, כאלה ש"ציונות" ו"אהבת מולדת" אינם מדברים לליבם כלל, מן הסתם משום שנפגשו איתם מצד האלה, האזיקים, או הדלת הנטרקת בפרצוף.

אנחנו חיים בעידן של רדיפה אבל ממשיכים לחשוב באוצר המילים של עידן הכבוד והיראה לחוק. רק בשבועות האחרונים פעל שר הפנים, בתמיכת ראש הממשלה, לפסול מועמד של חד"ש למשרת סגן ראש העיר חיפה, המשטרה שללה רישיון נהיגה מפעיל שמאל רק בשל דעותיו,  מפעל הפיס ביטל הצגה שעוסקת בהרס בתים פלסטיניים במזרח ירושלים בידי צה"ל, חברי מועצה עירונית נשבעו "לשמור על צביונה היהודי" של עירם, הכנסת העבירה חוק שאוסר על ארגונים כמו "בצלם" ו"שוברים שתיקה" להופיע בבתי ספר, חוק "נאמנות בתרבות" הועבר לאישור סופי בכנסת, וזה רק היבול של חודש אחד.

כיוון שהשלטון עצמו לא מגביל את רדיפת מתנגדיו לתחום הצבאי, כך ההתנגדות לשלטון חייבת להפוך לאתוס אזרחי רחב ותקיף. אני מדבר כאן על אתוס שיונק השראה מן החברה האזרחית מאחורי מסך הברזל של מזרח אירופה בשנות ה-60' וה-70'. ברוסיה ובפולין, בהונגריה ובצ'כוסלובקיה, פרחה תרבות דיסידנטית מחתרתית-למחצה; תרבות שביודעין ובראש מורם התנערה מעטיני השלטון, שמהם נטף רק רעל אידאולוגי, ובמקומם פיתחה לעצמה מוקדים חלופיים של הזדהות, לגיטימציה והשראה. רשת ענפה של ארגוני זכויות אדם, עיתונים ומוציאים לאור, אנשי רוח, עורכי דין ואיגודי עובדים פעלה בעימות עם השלטון ולא בשיתוף פעולה איתו. השלטון הבין את זה, הדיסידנטים הבינו את זה, וכמובן שהעולם הגדול הבין את זה, כיוון שרשת הדיסידנטים סיפרה לו באופן קבוע על פשעי השלטונות, כלומר, כיבסה את הכביסה המלוכלכת בחוץ. בסוף קרסו הרודנויות שהצעידו מליונים לצלילים פטריוטיים. אי אפשר היה להביא לכך בתוך סד "אהבת המולדת", שהלך וסגר על שוחרי החופש מכל צד.

כמו בכל אקט של סירוב, נקודת הפתיחה היא שינוי מנטלי: הגדרה מחודשת של היחיד מול הכלל, הגדרה מחודשת של הזיקות ביניהם ובעיקר המחיצות ביניהם. ישראל של 2018 עדיין איננה מזרח גרמניה של 1975, אבל אנחנו בדרך לשם, ואם לא נשכיל ללמוד את הלקח ההסטורי, אנחנו נדונים לתבוסה מוחצת. להתנגד עדיין אפשר, בדרכים רבות ומגוונות, מבלי שיזרקו אותך לגולאג. בראש ובראשונה, כל מי שמשכורתו איננה מן הממשלה (אינו עובד ציבור) יכול לסרב בשלל דרכים ללא חשש לפרנסתו. מרבית עובדי הציבור יכולים להפריד, ללא קושי, בין פעילותם הפוליטית לבין עבודתם. אלה שאינם יכולים להפריד הפרדה גמורה עדיין יכולים לממש "סרבנות אפורה" במסגרת תפקידם: להיות לפיד קטן של מחשבה בתוך ים אפל של אי-מחשבה, כדברי ארנדט. ובאשר לפקידים שמבצעים בפועל את פשעי השלטון, מעשה של יום ביומו (שוטרים במשטרת ההגירה, תקציבני תרבות ששוללים מימון מאמנים וכד') – להם אין כפרה אלא בסירוב.

עדית מצטטת משפט מהדהד מתוך מכתב של ארנדט לקרל יאספרס: "הדברים שבאמת אינם ניתנים לתיקון, לעתים קרובות – ובאופן מתעתע – מתרחשים כמעט במקרה, כמו בתאונות, תוך חציית-סף, בתחושת ביטחון שאין לכך כל משמעות" (53).

"תאונת" המשוררת דארין טאטור.
"תאונת" חוק ועדות הקבלה.
"תאונת" גירושם הצפוי של 700 תושבי סילואן.
"תאונת" ביטול השתתפות משרד החינוך בכנס זכויות אדם וזכויות עובדים.
"תאונת" עצירת המימון לתיאטרון "אל-מידאן".

ה"תאונות" האלה, חציות סף מפחידות, אינן רק מעשה ידם של פוליטיקאים לאומנים וציניים. שרשרת ארוכה של פקידים ועובדי ציבור – שופטים, אנשי מנהל, אנשי חינוך – עמלו רבות כדי להבטיח שה"תאונות" הללו יתרחשו, מן הסתם, עשו זאת "בתחושת ביטחון שאין לכך כל משמעות". ספק זומבים-מרצון, ספק מכפייה, אנשים אלה איפסנו עמוק עמוק בירכתי תודעתם את יכולתם וחובתם להבחין בין טוב ורע. קריאת הסירוב בימינו צריכה להיות מופנית אליהם, כלומר אל כולנו: להתעורר מתרדמת הציות, תרדמת הסיוט.

24 בדצמבר 2018 / עידן לנדו

ערב השקה לספר "סירוב"

7 באוקטובר 2018 / עידן לנדו

צריך להרוג ילדים

צריך להרוג ילדים.
הגדר רעבה, הגדר משועממת.
לגדר יש קווים אדומים.
עד כאן הילדים הגיעו לה!

השגרה תובעת את שלה,
שלוות הנפש גם.
44 ילדים ב-40 שבועות.
ילד בשבוע
ועוד עשירית ילד.
ההכנות לחג בעיצומן.

צריך להרוג, כי
ילדים מתפרעים שם
ולא מקשיבים לנו.
אף אחד לא מקשיב לנו.
תוגת הצלפים.
הופ, שמחת תורה.

אמרנו להם אלף פעמים אל
תתקרבו אל
תזרקו אבנים
אבל הם ילדים,
ואנחנו הגדר.
רק קצת דם לקינוח הדבש
מן התפוח, שנה מתוקה בום
תחל שנה וברכותיה ובום

ככה כל שבוע, ילד ועשירית הילד
איפה ההורים שלהם אתם
שואלים
(ירויים, עקורים, מזי-רעב).
ואיפה ההורים שלכם?
עומס בנתב"ג.

הגדר לא תאמר סליחות
לא עוותה לא חטאה לא פשעה
אין סליחה בלי חטא
אין חטא בלי צלם אֱנוש:
כוונת, גדר, אבן. אֱנוש אין.
הירי לא חרג מן הנהלים.
כעת מתכוני דגים לחגים.

זה לא אנחנו זה הם
אמרנו להם
הרי אמרנו להם
אנחנו כל הזמן אומרים מה אסור
ומה לא מותר
ומה בשום פנים ואופן.

למה הם ילדים כאלה
בלי חינוך למה
רקותיהם דקות כאלה למה
הם בלי תקווה למה הם
נופלים מתים כאלה?

איך הם לא יודעים
שצריך להרוג
ילדים.

 

גדר עזה, 28 בספטמבר 2018. צילום: מוחמד זענון

14 ביוני 2018 / עידן לנדו

אין מחיר למלחמה, אין עילה לשלום

איך הפסקנו לפחד מן המלחמה
ולמדנו לאהוב את הטכנולוגיה שמנציחה אותה

 

מן השכול תצמח התשוקה לשלום. לכאורה.

אין צורך לומר שכל דיבור על השכול בישראל כמוהו ככניסה לשדה מוקשים. אסור להכליל ואסור לגנות ואסור לשפוט. גם אין צורך לומר שחווית השכול והמסקנות הפוליטיות שנובעות ממנה משתנות מאדם לאדם ומתקופה לתקופה. הרים של ספרים נכתבו על כך ואין בכוונתי להוסיף עליהם.

אני רוצה להתרכז כאן בזרם מרכזי בתרבות השכול הישראלית, מבלי להתחייב עד כמה הוא "מרכזי" ומבלי להיכנס לקונוטציות של "תרבות". לצורך הדיון, תרבות השכול היא מכלול של היגדים פומביים סביב נושא השכול: נאומים של פוליטיקאים, הספדים על הנופלים, שירי זיכרון, טקסים לאומיים וטקסים פרטיים, ספרים וסרטים וכיוב'. בתרבות הזאת נוטלים חלק הן אנשים שכולים והן אנשים שלא שכלו אף אדם קרוב להם אבל מציאות השכול הניעה אותם לתרום את חלקם לתרבות השכול הכללית.

הזרם המרכזי שמעניין אותי הוא זה שמתחיל מן האמירה המוכרת "מותם לא היה לשווא", וממשיך בגזירת החיוב "לעשות הכל" כדי למנוע את חללי המלחמות הבאות. זהו כמובן לא הזרם היחידי. תמיד היו כאלה שראו במלחמות גזירת גורל בלתי נמנעת ובקורבנות השכול מחיר הכרחי – נוראי, אבל הכרחי – לישיבתנו בארץ. למעשה, הגישה הדטרמיניסטית הזאת משלה בכיפה בשני העשורים הראשונים למדינה, עד מלחמת ששת הימים. חוקרים של תרבות השכול מסמנים את 1967 כשנה שבה החל הזרם הראשון להשמיע את קולו. לראשונה, הישראלים חשו עצמם מספיק בטוחים, והבינו שיש בידיהם מספיק נכסים (כלומר, שטחים כבושים), כדי להשיג שלום תמורת ויתורים. כיוון שאופצית השלום עלתה על השולחן, לפחות באופן מוצהר, אי אפשר עוד היה לדבר על מלחמה נצחית כמצב קיומי. ומרגע שיש אלטרנטיבה למלחמה, אך טבעי שהשכול ייתפס כמחיר שהחברה שילמה כדי להיחלץ ממצב המלחמה ולהשיג את השלום המיוחל.

הזרם הזה כיסה חלקים נרחבים מן המרכז והשמאל הישראלי, החל משנות ה-70' המוקדמות, ולתחושתי, עד לימינו. רגעי השיא שלו היו אחרי מלחמת יום הכיפורים ואחרי מלחמת לבנון הראשונה – שני הזעזועים הגדולים ביותר שספג האתוס המיליטריסטי הישראלי מימיו. האמונה ש"מן השכול יצמח השלום" נוצרה בתגובה לפער הבלתי נתפס בין כמות הקורבנות ששילם הצד הישראלי לבין חוסר ההצדקה למלחמות האלה. האמונה הזאת ודאי מוכרת לכם, ובכל זאת כדאי להיווכח עד כמה היא מושרשת במנטליות הכלל-ישראלית. לצורך כך ליקטתי מספר ציטוטים, הן מאנשי ציבור והן מהורים שכולים, שמבטאים אותה בצורות שונות.

שר הביטחון, יצחק רבין, ב-1987:

"אין חשוב יותר מקדושת החיים. חובתנו העליונה היא לעשות הכל כדי שהורים לא יתייצבו עוד ליד קברות בניהם וילדים לא ילכו אחרי ארונות אבותיהם."

ראש הממשלה, אהוד ברק, ב-2000:

"אנחנו יוצאים לשארם א-שייח במאבק להביא שלום כדי לתחום את החלקות הצבאיות ואת השכול… כל אבן בירושלים, כל גבעה בישראל וכל רגע רוויים בדם של בנים צעירים ולא כל דם שנשפך אפשר היה לחסוך. עלינו מוטלת האחריות העליונה לעשות את כל מה שאנחנו יכולים כדי לסיים את המלחמה בדורנו ולא להוריש אותה לדורות הבאים… אם יסתבר שהסכם יכול לחסוך מצבות בבתי הקברות ודפיקות על הדלת של משפחות שכולות חדשות, אנחנו נעשה אותו."

שר הביטחון, עמיר פרץ, ב-2007:

"יש סיכוי להתחדשות ופריצת דרך מדינית, זוהי חובתנו כלפיי המשפחות וכלפיי הנופלים לעשות הכול בכדי למנוע שכול נוסף".

נשיא המדינה, שמעון פרס, ב-2014:

"יזכור העם את גיבוריו באהבה ובהודיה, כדי שנכונים וראויים נהיה לציין את חג העצמאות בהכרה צלולה של כובד המחיר וטוהר הלב. נידור נדר לעשות הכל כדי להגן על מדינתנו, לכלות מארת האיבה, לבנות סוכת שלום."

מצד ההורים השכולים, הנה מספר דוגמאות לאחדים שחווית השכול הפרטית שלהם הניעה אותם למסקנות פוליטיות נחרצות.

יצחק פרנקנטל ב-2014:

"אחרי שאריק נרצח הבנתי שנכשלתי כאבא. הבאתי ילד לעולם והוא לא נשאר בחיים, לא כי היה חולה אלא כי אין שלום. כי אני לא עשיתי שום דבר לקדם את השלום."

מיכל קסטן קידר ב-2015:

"לא יכול להיות שמלחמות זה כל מה שהעתיד צופן לנו. כי אני כבר הבנתי את המשמעות האמיתית של המלחמה: מלחמה היא לא שטחים וניצחונות, מלחמה זה לבשר לילדים הקטנים שלך שקרה משהו רע. שאבא מת ולא יחזור יותר. מלחמה זה לקבור את אהובך ואת כל החלומות שהיו לך אי פעם. זו המלחמה. וסליחה על הנאיביות, אבל פשוט לא יכול להיות שזה כל מה שמחכה לנו. מגיע לנו עתיד אחר, טוב יותר… בובי שלי נהרג במלחמה, ומלחמה היא פוליטית. אז בשביל דולב, ובשביל הילדים שלי, בחרתי להשתמש בשכול שלי כדי לנסות למנוע שכול אחר."

יונה ברגור ב-2016:

"המוטיב המרכזי של פעילותנו הוא הכלת השכול בעקבות קונפליקט פוליטי, באמצעות האמונה שהאבל על אובדן ושכול כתוצאה מסכסוך דו-לאומי, אלים, אינו אמור להוביל, בהכרח, לתגובה של נקמה. להפך, האבל על אובדן בן משפחה יקר מייצר תמרור אזהרה עצמתי להימנע מסחרור של נקמנות הדדית, שממילא אינה משנה את התוצאות, במישור האישי, אך יוצרת הקזת דם הדדית, בקרב שני העמים, שסופה מי יישורנו."

אסתי כהן ב-2017:

"מלחמות משחיתות את הנפש של אלה שלוקחים בהן חלק ומתירות בהן צלקות בל יימחו, אני מאחלת וקוראת מפה, שזעקה גדולה תעלה מכל שדרות העם, זעקה הקוראת להפנות את פנינו ואת תשומותינו ומשאבינו לעשות הכל למען הבאת השלום, כדי שהורים לא יקברו עוד את ילדיהם. הרי למען המלחמה כבר נעשה הכול ושולם ומשולם המחיר היקר ביותר."

פן בולט של תרבות השכול הישראלית, שפרח כאן במשך קצת פחות מ-20 שנה – ממלחמת ששת הימים ועד אמצע שנות ה-80' – היה הכתיבה האנטי-מיליטריסטית: שירים, מחזות וסיפורים שהתעמתו באופן נוקב, סאטירי ומקאברי, עם הדיבור החלול והמוזיל של פוליטיקאים ודמגוגים על "מחיר המלחמה". זה התחיל בקברטים של לוין, "את ואני והמלחמה הבאה", "קטשופ" ו"מלכת אמבטיה", והמשיך ב"זו ארץ זו" ו"ניקוי ראש". ב-1977 יצא אלבום המחאה של דרורה חבקין ועידן סובול, "פתאום נגמרה עוד מלחמה", ובו שורות כמו: "זו תהיה המלחמה האחרונה / וגנראלים ידפקו בנוֹת עשר / והן תיפלוטנה את הדור הבא / בשלד טנק או בין חורבות בית ספר."

היצירות האלה נראות כאילו נכתבו בעידן אחר, בארץ אחרת. הזעם ההוא, ההתרסה כנגד חוסר הטעם והתכלית של המלחמה – פסו מן הארץ. בשנת 2011 עלה על הבמה המחזה הנשכני של נטלי כהן וקסברג,  "צפירמיהו" – מעין גילגול מקאברי-מילולי של מיתוס עקידת הבנים ושל ארץ אוכלת יושביה – ולא עורר אפילו מיני-סערה, אף כי תכניו שערורייתיים לא פחות מאלה של הסאטירות משנות ה-60' וה-70'. הוא כבר היה חסר הקשר: מיהם הבנים הנעקדים ונאכלים בידי הוריהם כיום? כל ניסיון לדובב את הלהט האנטי-מלחמתי בימינו נידון להיגרס במגרסת האירוניה, הציטוט המודע, הפאסטיש הסגנוני; המחאה הישירה הופכת ל"מיצג" של מחאה, "דיון" על מחאה, "איזכור" של מחאה. מרתק להשוות את השירים של חנוך לוין, ו"ניקוי ראש", ואפילו את הטקסטים הקיצוניים של הפאנק הישראלי האנטי-מיליטריסטי (מי זוכר את "נכי נאצה"?) משנות ה-90', לשיר כזה מימינו, מן החודשים האחרונים. "שיר החי"ל" של יעקב אורלנד, שבעיבודם רב-ההשראה של מאיה בלזיצמן ומתן אפרת, הותך עם ציורי החיילים של משה גרשוני, ומן הזיווג הזה נברא "שיר מחאה" נכון מאד לזמננו; כלומר, שיר "על מחאה".

חוקרי התרבות הפופולארית מסכימים שמזה שנים לא נכתבים בארץ שירי מלחמות (ולא רק שירי אנטי-מלחמות), ורק חלוקים ביניהם על הסיבות. מותר להצביע על הפיל שבחדר: אולי פשוט כבר אין מלחמות? יש "מבצעים", יש חיכוכים מתמידים בגבולות, יש פיגועי טרור, אבל אלה לא חומרים הרואיים לכתיבת שירים. ובעיקר – השכול לא מכה בנו באלפיו. מפעם לפעם נהרג חייל בפעילות מבצעית. העיתונים סופדים לו, הציבור מתבקש "להרגיש" את המחיר, אבל בפועל, רק המשפחה הפרטית נושאת הלאה את כאבה.

האם ישראל עדיין חברה מוכת שכול?

השאלה הזאת קריטית עבור כל מי שמאמין שמן השכול יצמח השלום. אם נפרוט את האמונה הזאת לפרטים, היא אומרת בערך כך:

  1. בכל סיבוב מלחמה מול שכנינו החברה הישראלית סופגת מכה אנושה בדמות חללים וקורבנות רבים מספור.
  2. החברה תבין, בשלב כלשהו, שהמחיר הזה הוא בלתי נסבל; שהוא לא מוצדק; שהוא אינו מבטיח לנו את ההישגים שבשמם הוקרבו הקורבנות, כי אנו לכודים במעגל דמים תמידי.
  3. החברה תדרוש, בסופו של דבר, לעצור את הקזת הדם המיותרת בדרך היחידה שתוכל להשיג זאת לטווח ארוך – פיוס והסכמי שלום קבועים עם שכנינו.

אני בטוח שאף אחד מן המאמינים בתהליך הזה לא נאיבי מספיק לחשוב שהוא יקרה במהרה או אפילו בימינו. ארחיק לכת ואוסיף שרבים במשפחות השכולות גם יודעים היטב שהפוליטיקאים אשר נשבעים "להפוך כל אבן" בדרך אל השלום בכל יום זיכרון, מדי שנה בשנה – נושאים את שם הנופלים לשווא. הם לא הופכים כל אבן, ותכופות עושים בדיוק ההיפך: עומדים מעל אש הסיכסוך ומתיזים פנימה דלק. למדנו די והותר על מיתוס "ידנו מושטת לשלום".

אבל אני לא מתעניין כאן בפוליטיקאים אלא בתרבות השכול שמקיפה הרבה מעבר להם. ובמסגרת אותה תרבות, מושרשת האמונה בכוחו העמוק והגורלי של ההיגיון הזה, שתואר ב-(1) עד (3), ונדמה כי אין לחמוק ממנו. בסוף בסוף נעשה שלום (גם הפוליטיקאים הסרבנים ביותר ייכנעו לצורך הזה), כי לא נוכל לשאת יותר את מחיר השכול.

האומנם?

הטיעון כולו נסוב על כוחו המאלץ של "מחיר השכול". אבל המחיר הזה, כשמתבוננים ביושר במציאות, הולך ופוחת משנה לשנה. "מחיר השכול", כך נראה, הולך ונעשה נסבל יותר. לפני שמתחילים בכלל לדבר על הרגישות החברתית לאובדן חיי אדם, צריך לשאול מה בכלל היקף האובדן הזה בחברה הישראלית של ימינו.

השכול הולך ומצטמק

אלה נתוני החללים (אזרחים ואנשי כוחות הביטחון) במלחמות ישראל, כולל שלושת המבצעים האחרונים ברצועת עזה.

מלחמת העצמאות: 6,373 חללים.

מבצע קדש: 172 חללים.

מלחמת ששת הימים: 779 חללים.

מלחמת ההתשה: 367 חללים.

מלחמת יום הכיפורים: 2,673 חללים.

מלחמת לבנון הראשונה: 654 חללים.

מלחמת לבנון השניה: 165 חללים.

מבצע "עופרת יצוקה": 13 חללים.

מבצע "עמוד ענן": 6 חללים.

מבצע "צוק איתן": 74 חללים.

לא צריך אינפוגרפיקה מתוחכמת כדי להיווכח שמאז מלחמת לבנון השניה, מספר החללים בעימותים האלימים של ישראל עם שכנותיה אינו עולה על מאה. נזכיר גם שבתקופה האלימה האחרונה של "צעדת השיבה", מאז ה-30 במרץ ועד לרגע זה, נהרגו 124 פלסטינים; אף ישראלי לא נהרג בעימותים האלה. נתוני החללים הערבים במלחמות ישראל אינם כלולים כאן כיוון שהם מעולם לא היו חלק ממערך השיקולים של הישראלים. אפשר רק להזכיר שבמהלך מלחמת לבנון הראשונה ועד 1985 הרגה ישראל 18 אלף לבנונים וסורים. במבצע "צוק איתן", למשל, הרגה ישראל 2,202 פלסטינים.

נתוני החללים הישראלים גם אינם מנורמלים ביחס לגודל האוכלוסיה. חישוב פרופורציונלי היה חושף צניחה דרמטית יותר: ככל שאוכלוסית ישראל גדלה עם השנים, כך המספר המוחלט של החללים ירד, ועל כן גם שיעור החללים מכלל האוכלוסיה.

כמובן שתמיד מרחפת באופק המלחמה הגדולה באמת, האפוקליפסה: מאות ואלפי טילים שנורים אל מרכזי האוכלוסיה בישראל וקוטלים אלפים. אך זוהי מלחמה פוטנציאלית, לא משהו שהישראלים אי פעם חוו. כוחה הפסיכולוגי נרתם כולו לדמגוגיה לאומנית ולא להצדקת החתירה לשלום; הפחד הוא דלק לשנאה, לא לפיוס. מחירה של האפוקליפסה העתידית הזאת מופשט, לא ידוע, בעוד שמחיר מלחמות העבר מוחשי וידוע. ליתר דיוק: מה שידוע הכי טוב הוא העימותים האחרונים, ואילו מלחמות העבר הרחוקות הולכות ונשכחות.

חשוב גם להבחין בין העימות היסודי של מדינת ישראל עם העם הפלסטיני, מרכיב קבע  שגילו כגיל הציונות, לבין העימות הדינמי שלה עם מדינות ערב, שאופיו משתנה כל הזמן. ממצב שבו ישראל התייצבה בדד מול כל העולם הערבי הגענו למצב שבו שתיים מארבע מדינות ערב הגובלות בישראל חתומות על הסכמי שלום איתה, ועם מדינות אחרות במפרץ הפרסי מתקיים שלום דה-פקטו. לא אכנס כרגע לסוגית איראן – האם נשקפת לישראל ממנה סכנה קיומית או לא. ברור לגמרי שנתניהו היה מעדיף שלא נדבר על שום נושא חוץ מעל איראן, ובמיוחד לא על הפלסטינים.

מול הפלסטינים, אין שום איום קיומי. יותר מכך, מחיר העימות מצטמק בעקביות. אם אפשר לעמוד במשך חודשיים תמימים מול זעם עממי של עשרות אלפי עזתים שמסתערים על הגדר, מבלי שחייל אחד יקפח את חייו – נדמה שישראל עשתה את הלא-ייאמן: הצליחה לחמוק הן ממחיר השלום והן ממחיר המלחמה, תמורת הנצחה נוחה למדי של הסכסוך.

אנו ממשיכים להשתמש בביטוי "מחיר המלחמה" בשעה שתוכנו הולך ומתרוקן, ואולי כבר התרוקן לחלוטין. לשינוי הזה, שינוי ממשי מאד שכולו מתרחש מתחת לפני השיח הרשמי והמוכר, יש משמעות גדולה מאד, ואליה אשוב בהמשך. השאלה שכרגע מעניינת אותי היא איך זה קרה שמחיר המלחמה הולך ויורד. התשובה, לא תופתעו, היא ששדה הקרב העכשווי שונה מאד ממה שהיה לפני שני עשורים ושונה לחלוטין ממה שהיה לפני ארבעה עשורים. ואת השינוי חוללה הטכנולוגיה הצבאית.

מיגון-על, רובוטיקה בשדה הקרב

ההשקעה המסיבית ביותר של מערכת הביטחון הישראלית בשני העשורים האחרונים מתנקזת לשני כיוונים: מיגון וגידור מצד אחד, ופיתוח כלי נשק בלתי מאויישים מצד שני. מאחורי שניהם עומד היגיון אחד: מזעור הפגיעה באזרחים שבעורף ובחיילים שבחזית. המגע בין הישראלי לפלסטיני – בין אם בהקשר אזרחי ומסחרי, ובין אם בהקשר צבאי – צומצם למינימום. תחתיו, הישראלי נמצא במגע עם מערכות שליטה, והפלסטיני נמצא במגע עם עצמים, מכשירים וחומרי נפץ באריזות שונות (חומת ההפרדה, קרוסלות אלקטרוניות במחסומים, מל"טים, טילי אוויר-קרקע, קליעי צלפים). לכאורה, השינוי סימטרי: שני הצדדים נותקו ממגע אנושי. בפועל, השינוי לחלוטין לא סימטרי, שכן בקצהו השולט נמצא הישראלי, עם האצבע על ההדק, ובקצה הנשלט נמצא הפלסטיני – מטרה לניטור, ירי או ניטרול.

פרוייקט המיגון איננו "פרוייקט"; הוא מצב. הישראלים טועים לחשוב שהוא התחיל והסתיים בהקמתה של גדר ההפרדה. הגדר היתה, למעשה, רק יריית הפתיחה; היא סימנה שינוי מושגי של ממש, ובו בזמן, שלחה איתות ברור לתעשיות הרלוונטיות היכן נמצא עורק המימון הבא שלהן. כפי שזנחנו את ההפרדה האנכרוניסטית בין המדינה "הדמוקרטית", ישראל, שיש לה "בעיה" בשטחים, לבין "הכיבוש", ועברנו לדבר על משטר אפליה אתנית אחיד, בדרגות משתנות בין הים לירדן, כך גם צריך לחדול מן הדיבור על "הגדר" כפרוייקט חיצוני למשטר; המיגון והגידור כבר נטמעו בו כליל ואין לדמות כלל מהלך מדיני או צבאי שלא נלוות אליו פעולות מיגון וגידור.

"הגדר הגבוהה בעולם" מוקמת כעת על גבול ירדן, בסמוך לנמל התעופה "רמון", באזור תמנע.

מיגון וגידור: תמונת מצב

הנה סיכום של מצב העניינים בתקופה האחרונה.

ראשית, תזכורת על הגדר. זו לא רק גדר. משני צידי הגדר האלקטרונית שהוקמה בגדה המערבית נסללו דרכים ונחפרו תעלות. רוחבה הממוצע הוא 60 מטר. באזורים עירוניים (ירושלים, בית לחם, קלקיליה וטול כרם) מחליפה חומה בגובה של כ-9 מטרים את הגדר. אורכה הכולל של חומת "עוטף ירושלים" הוא 202 ק"מ. כ-85% מן הגדר מתפתלים בתוך שטח הגדה המערבית ורק 15% מהם בשטח ישראל.

אורכה המתוכנן הכולל של הגדר הוא 712 ק"מ, פי שניים מאורכו של הקו הירוק. עד כה נבנו כ-500 ק"מ ממנה, בתקופה של 15 שנה. לכשתושלם, היא תנתק כמעט 10% משטח הגדה, סיפוח דה-פקטו לישראל, שהוכרז בלתי חוקי בידי בית הדין הבינלאומי בהאג.

אין חולק שהגדר צמצמה את מספר הפיגועים בישראל. אין חולק גם שהיא לא מסוגלת למנוע אותם הרמטית. למעשה, פעולות הטרור הרבות במרחב ירושלים בשנים האחרונות יוצאות מתוך כפרים שהגדר הרעבתנית סיפחה. ולבסוף, אין חולק שהגדר המיטה אסון כלכלי וחברתי על נתחים עצומים בחברה הפלסטינית, וממשיכה לעשות כן היכן שהיא מתפשטת. זהו משתנה שכמובן לא נכנס אף פעם לשיקולים של מקבלי ההחלטות בישראל; גם הציבור ברובו אדיש לו, כיוון ש"גדר" מתקשרת בתודעתו עם הגנה, צורך מוצדק. לך תסביר שגדר יכולה להיות למעשה נשק תוקפני, כלי לוחמה כלכלית רב-עוצמה. עשרות אלפי פלסטינים משלמים את מחיר המיגון על הישראלים. המחיר כבד ואכזרי כל כך שבלי ספק הוא זורע את זרעי הטרור לעתיד, מה שיחייב אותנו לצעדי מיגון קיצוניים יותר. מעגל קסמים.

עזה. לאורך 65 ק"מ נפרס מכשול שמורכב מחומת בטון תת-קרקעית בעומק של עשרות מטרים, מצויידת בחיישנים, וגדר מתכת בגובה 6 מטרים מעל פני האדמה, ועליה מגדלי תצפית, מצלמות ועמדות פיקוד ובקרה. זהו פרוייקט הנדסי עצום ממדים ומורכב, שכבר נמצא בעיצומו. מבצעי המכרז הן החברות דניה סיבוס, סולל בונה, אוליצקי והאחים גבאי. עלות הפרוייקט: 3.34 מיליארד שקל.

זה רק המכשול הקרקעי. בימים אלה מוקם גם המכשול הימי – שובר גלים שימוקם בין חוף זיקים לבין חוף עזה, ככל הנראה על רקע החשד שהחמאס מתחיל לחפור "מנהרות ימיות". המכשול יורכב משכבה תת-מימית, שכבת סלע מעל פני הים ועליה גדר "תלתלית". כל זה יוקף בגדר נוספת מטיפוס "שעון חול". עלות הפרוייקט טרם פורסמה.

מצרים. בגבול הדרומי הוקמה גדר "שעון חול" כזאת בגבול מצרים. בסוף 2013 הושלמה הקמת גדר הגבול, לעצירת זרם מבקשי המקלט מאפריקה. גדר בגובה של 5 מטרים, מסורגי מתכת עבים וכבדים, נפרסה לאורך של 240 ק"מ, בליווי של מכ"מים ומצלמות שהותקנו על גבי 32 מגדלים בגובה 30 מטר. עלות הקמתה היתה 1.63 מיליארד שקל, הרבה מאד כסף שקבלנים וחברות אבטחה נאבקו עליו מול משרד הביטחון. בשנה שעברה הוגבהו 17 ק"מ מן הגדר מגובה של 5 מטר לגובה של 8 מטר, דוגמה טיפוסית לזללנות התקציבית של הגדרות, שלעולם אינה ידועה מראש.

ירדן. לפני שלוש שנים יצאה לדרך תכנית להקמת גדר גבול מול ירדן בעלות של 3 מיליארד שקלים, בדומה לגדר מול מצרים (התקציב יגדל בלי ספק). קטע ראשון של הגדר באורך 34 ק"מ מוקם בימים אלה סמוך לשדה התעופה הבינלאומי החדש "רמון", באזור תמנע. עלותו: 288 מיליון שקל (התקציב המקורי היה 200 מיליון שקלים; מכך ניתן להעריך שעלויות הגידור של ישראל חורגות כמעט ב-50% מן התקציב המקורי). הגדר הזאת מורכבת מלוחות פלדה בגובה 6 מטרים, ויציקות בטון אדירות בקרקע המדבר החולית. בין הגדר לבין נמל התעופה עצמו הוקמה גדר מפלצתית בגובה של 26 מטרים ואורך של 4 וחצי ק"מ – נגד סכנת טילי נ"ט שיופנו כלפי המטוסים. "ממה שבדקנו זאת הגדר הגבוהה בעולם", מתגאים במערכת הביטחון. זהו שדה תעופה בינלאומי והוא מוקם כבר על בסיס ההנחה שטרוריסטים ינסו לתקוף את המטוסים שממריאים ממנו. המיגון הזה הוא "תעודת הביטוח" שמוצגת לחברות התעופה הזרות.

לבנון. בשני מקטעים בגבול הצפון מוקמת גדר "שעון חול" כמו זו שהוקמה בגבול הדרומי, בעלות של 123 מיליון שקלים. מטרת הגדר היא מניעת חדירה של לוחמי חיזבאללה, אבל כמובן שהיא לא מונעת פלישה של צה"ל למרחב האווירי של לבנון, כל אימת שירצה, תוך הפרת ההסכמים שנחתמו לאחר מלחמת לבנון השניה.

הגידור והמיגון הם בשר מבשרו של המשטר; הם לא ייפסקו כל עוד המשטר לא יעבור שינוי יסודי, ולפני הכל – שינוי מושגי בתודעת הגטו הישראלית. עד אז, נמשיך לשלם מיליארדי שקלים מדי שנה. לפני חודשים ספורים כתבתי כך על קדחת המיגון:

"מי צריך להגן על עצמו יותר ויותר? מי שלא מצליח להרתיע את אויבו מהתקפה. ישראל משתבחת בגרון ניחר בעליונות הטכנולוגית שלה בשדה הקרב, עליונות שנרתמת בעשור האחרון בייחוד לפרוייקטים אדירים של מיגון וגידור וניטור וסיכול. אבל במבט מן הצד ברור שהצורך הגובר והולך בפרוייקטים האלה הוא מדד מדוייק למפלס החרדה הלאומית: ההרתעה לא עובדת, ולכן צריך מיגון וסיכול. יש יחס הפוך בין האפקטיביות של ההרתעה לבין האפקטיביות של המיגון. הרתעה נשענת על הבאת האויב להבנה שכל פעולה אלימה מצידו תיענה בתגובה חריפה וכואבת הרבה יותר, שלא תשתלם לו. לעומת זאת, מיגון וסיכול הן אסטרטגיות "תבוסתניות" יותר. הן כבר מניחות מראש שהאויב לא הורתע ולכן יש להתגונן מפני מכתו."

גם לאחר השלמת 200 הק"מ האחרונים בגדר ההפרדה, המלאכה עוד רבה. קטעי הגדר מתבלים, נפרצים, אינם נותנים מענה על הדרישות החדשות, ויש להגביהם, לשפצם או להחליפם אחת לכמה שנים. טכנולוגיות הניטור משתפרות; מכשולי תת-קרקע אפשר להקים לא רק מול עזה אלא לאורך כל הגבולות; מכשול ימי אפשר להקים גם מול לבנון; קטעי גדר אפשר להחליף בקטעי חומה; וכן הלאה והלאה. את הסוף המתבקש של התהליך הזה כבר ניבאו ב"מקום לדאגה".

מחיר הגידור והמיגון

למיגון יש מחיר אסטרטגי, שעליו אף אחד לא מדבר. עוד נגיע אליו. באשר למחיר הכלכלי – העיתונים מדווחים והשיירה עוברת. לא נראה שיש עניין ציבורי כלשהו לעצור ולחשוב על יחסי עלות-תועלת בפרוייקט הבלתי-נגמר הזה. ושוב, למילת המפתח "הגנה" יש כוח קוגניטיבי מוחץ, שאין לעמוד בפניו. גם אם האיום שמפניו מגינים דמיוני, או מנופח, או נובע בכלל מעצם ההתנהלות של הצד הישראלי, שאינה מתירה ממשק אחר עם האויב זולת הטכנולוגיה הצבאית.

באשר למחיר הכלכלי, בדיקה שנעשתה השנה העלתה שבמהלך 7 השנים האחרונות הוציאה מדינת ישראל 6 מיליארד שקל על גדרות ומיגון. זו הערכת חסר, שכן, לדברי העיתונאי, לא כלולים בה "אמצעים שנאסר לדווח עליהם". עלויות הגדר בגדה המערבית הן נתון חמקמק שמשתנה מחודש לחודש. הנתון המעודכן ביותר שמצאתי הוא 15 מיליארד שקלים, עד כה. מבדח להשוות אותו להערכה הראשונית משנת 2002 – 3 מיליארד שקלים:  פער של 400%, הרחוק מלהיסגר, שכן יותר מרבע מן הגדר עדיין לא הוקמה. הלקח החשוב כאן הוא שאין לנו מושג כמה עולה וכמה יעלה בעתיד "מצב המיגון" של מדינת ישראל, בור תקציבי חסר תחתית. זהו בדיוק מעמדן של שאלות כגון "מהי עלות ההתנחלויות?" או "מהי עלות האבטחה ביהודה ושומרון?" – פרוייקטים ענקיים, לא נגמרים, שמפוזרים בין עשרות סעיפי תקציב, מוטמעים לחלוטין בשלד הביורוקרטי של המשטר הישראלי.

מה שידוע כיום הוא שישראל מוציאה מדי שנה כמיליארד שקל על גידור ומיגון. לשם השוואה, תקציב סל התרופות השנתי הוא 460 מיליון שקל. לשם השוואה, התקציב שחסר למקלטים לנשים מוכות בשנה הוא כ-7 מיליון שקל. לזה אין כסף, ולכן המקלטים נסגרים.

ללא מגע יד אדם: רובוטיקה בשדה הקרב

תפקידן המוצהר של מערכות המיגון והגידור הוא למזער למינימום את הסכנה שנשקפת לאזרחי ישראל – בעיקר מצד הפלסטינים והחיזבאללה. יש להן גם תפקיד לא מוצהר: לאפשר לדרג המדיני מרווח פעולה צבאי נרחב בשטחי הגדה המערבית, עזה ולבנון. לתפקיד הזה תורם ישירות הנדבך השני של מדיניות הביטחון הישראלית בשני העשורים האחרונים: השקעה מסיבית בפיתוח וייצור של אמצעי לחימה לא מאויישים, שמטרתם להחליף את נוכחות החייל הישראלי בשטח האויב בכלי שנשלט מרחוק. הישראלים מודעים בעיקר למל"טים שמנהלים עבורם את ה"מלחמה" בעזה, ורק קומץ מוטרד מכך שישראל היא יצואנית המל"טים הגדולה בעולם. אבל מזה שנים לא מעטות "שדה הקרב" שונה לחלוטין מזה שמצטייר לנו בתרבות הפופולרית – בספרים ובפזמונים, בטקסים ובמורשות הקרב.

הפער הזה בין המציאות של כיבוש בשלט רחוק לבין הדימוי הנאיבי של שדה הקרב גם הוא חשוב מאד להבנת המבוי הסתום שאליו נקלע "מחנה השלום" הישראלי.

הנה מספר דוגמאות מייצגות.

חיל הים מפעיל מזה כמה שנים את ה"פרוטקטור", כלי שיט בלתי מאויש (תוצרת רפא"ל), חמוש במקלעים ובעתיד גם בתותחים, שמסייר מול חופי עזה וגם סביב אסדות הגז. בחיל הים הסבירו: "זהו כלי שניתן להכניסו למקומות מורכבים ומסוכנים יותר מבלי לסכן חיי אדם, והמטרה שלנו היא שבסופו של דבר הכשב"מ יחליף ספינות מאוישות קטנות." נזכיר שה"הסכנה" העיקרית שנשקפת לספינות חיל הים המסיירות מול חופי עזה היא שסירת דייג פלסטינית תתנגש בהן בלילה ותשרוט אותן. בחיל גם מפעילים את הנמ"ר, רכב תת-מימי לא מאויש לאיסוף מודיעין. חיל התותחנים מפעיל יחידות מזל"טים, "רוכב שמיים", שמספקת מודיעין חזותי ברמת הגדוד, ויחידת שנ"י ברמת החטיבה. האמצעים האלה מחליפים מקורות מידע אנושיים שבעבר סיכנו את עצמם בחדירה לשטחי הגדה או עזה.

צה"ל מפעיל בגדר עזה ובגבול הצפון את ה"גארדיום", רכב פטרולים אוטומטי מצוייד במערכות תצפית ונשק, ואת שג"ב (שומר גבולות). מערכת "רואה-יורה" (תוצרת רפא"ל) היא מערכת ירי שמותקנת על מגדלים לאורך גדר עזה ומופעלת מרחוק, בידי תצפיתניות שיושבות מול מסכי מחשב בבסיס צבאי. חיל ההנדסה מפעיל את "חתול חולות", מחפרון נשלט מרחוק לסילוק מטענים. יחידות חי"ר מפעילות את רונ"י, רובוט קרבי קטן לשימוש בסביבה עירונית, שמסוגל לצלם וגם לפוצץ בשליטה מרחוק.

הרציונל המבצעי מאחורי כל המערכות האלה הוא אחד, וניתן לסיכום במילותיו של רס"ן ליאון אלטרץ, רמ"ד מערכות רובוטיות במפקדת זרוע היבשה: "המטרה שלנו היא להרחיק את החיילים מהסכנה… אנחנו מנסים באמצעות הרובוטים להרחיק את החיילים מקו המגע עם האויב ככל שניתן." תורת הלחימה החדשה שצה"ל מפתח, בהובלת הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, מדברת על "משמר קדמי": צוות רובוטים שיוביל את חוד הכוח הרגלי, יבצע את החיכוך הראשוני עם האויב, ויאפשר לחיילים שבעורפו להיכנס לשטח "מטוהר".

מה שנעדר לחלוטין מן הדיווחים האלה, וספק אם יש לו פתחון פה בדיון הציבורי, הוא שיש גם רציונל מדיני-אסטרטגי, ולא רק מבצעי, מאחורי הרובוטיזציה של שדה הקרב. על כך בהמשך.

בשנים הקרובות צה"ל מתכוון להצטייד בעוד ועוד מערכות לא מאוישות: הטנק הבלתי-מאויש "כרמל", הצוללת הבלתי מאוישת "קיסרון", רחפן יורה, ה"יסעורון הירוק", מסוק ללא-טייס לפינוי פצועים ושליחת אספקה לשטחים מסוכנים, ה"פנדה", דחפור D9 בלתי-מאויש ל"חישוף" שטח אויב והריסת בתים מרחוק, ואחיו הקטן "רובטל". מחקר חיזוי טכנולוגי שנערך בצה"ל לפני 4 שנים העריך כי בתוך פחות מ-20 שנה אפשר יהיה להוציא לפועל את רוב המשימות הצבאיות עם כלים בלתי מאוישים.

שחרור המוסר, שחרור התשוקה

בהדגמת יכולותיהם של הכלים האלה העיר האלוף במיל' גדי שמני, ראש מטה יבשה בתעשייה האווירית, הערה חידתית-משהו: "היום ניתן להפוך כל כלי לאוטונומי. זו יכולת שמאפשרת לך להגדיר מחדש את הוראות הפתיחה באש." לכאורה, מה הקשר? עניינן של הוראות פתיחה באש הוא לצמצם פגיעה לא מוצדקת בחפים מפשע. כיצד מכונות ההרס הבלתי מאוישות האלה משנות את ההצדקה לפגיעה בחפים מפשע? אלא שכאן, אני משער, הכוונה היתה כמעט הפוכה: הטכנולוגיה הצבאית החדשה מאפשרת חופשיות רבה יותר בפתיחה באש לנוכח העובדה שבוטל לחלוטין הסיכון לצד היורה. נראה לי שלא מדובר בפליטת פה אלא בשיקוף נאמן של המנטליות החדשה שנלווית לשדה הקרב החדש, הלא-מאויש.

כמו תמיד, המחשבה האנושית מפגרת אחרי הטכנולוגיה. כניסתם המסיבית של כלים אוטונומיים לשדה הקרב לא לוותה בחשיבה רצינית על אודות ההשלכות המוסריות והמשפטיות של השימוש בהם. מה שלא קרה לפני הטלת פצצת האטום על הירושימה גם לא קרה לפני הטבח במאות ואלפי אזרחים באמצעות מל"טים אמריקאים או ישראלים. כתבות על החידושים האחרונים בתחום הכלים הלא-מאוישים ישלמו מס שפתיים (במקרה הטוב) באמירה עמומה ש"הנושא מעורר שאלות מוסריות לא פשוטות". האמת היא שהשאלות די פשוטות, רק שהתשובות לא נעימות לאוזן: הטכנולוגיה הצבאית היא מסימני הברבריות הגוברת של העידן הנוכחי, שמתאפיין בפערי כוח בלתי נתפסים בין הלוחצים על ההדק – אי שם במשרד ממוזג, מול מסך מחשב, הרחק מקו הגבול – לבין החלכאים והנדכאים שמשמשים מטרות חיות, נטולות הגנה, לטילים האוטונומיים. כל זה ללא כל סיכון או תפיסה אמיתית של אחריות מצידו של לוחץ הכפתור.

זהו רק ביטוי אחד של גידול באלימות המדינתית לצד התפרקות מכל אחריות כלפיה – ביטוי צבאי שיש לו מקבילות גם בתחומי החברה והכלכלה. בארה"ב כבר מתקיים מזה שנים דיון על המשמעויות המוסריות והמשפטיות האלה, בעיקר באקדמיה ובארגוני זכויות האדם, אך לא פעם הוא חודר גם לתקשורת המיינסטרים. בישראל, כמובן, אין כלום כי לא היה כלום. למעוניינים, הנה ניתוח מקיף של HRW  וכאן תוכלו למצוא רשימת מאמרים ומקורות שכינס "הקמפיין לעצירת רובוטים הורגים". את הנקודה הבסיסית, נראה לי, העביר ה-Onion בקטע הקלאסי שלו משנת 2011 (כצפוי, המציאות הדביקה את הסאטירה וכיום דנים ברצינות בהטלת אחריות מוסרית על רובוטים הורגים).

טכנולוגיה צבאית הפכה להיות תחום דינמי וסקסי, שסופח אליו יותר ויותר ישראלים בתעשיות הבטחוניות וחברות הסייבר. התקשורת כבר זיהתה את העניין הגדל בתחום הזה וכך יש כיום באתרי החדשות המרכזיים מדורים קבועים לטכנולוגיה צבאית, משל היה מדובר בחידושים האחרונים בעולם התמרוקים. הצבא עצמו ער לסקסאפיל של גאדג'טים מתוחכמים המונחים בידיהם של נערים, שכל ילדותם עברה עליהם במחיצת מכשירים כאלה. קצין בצה"ל מסביר כיצד רותמים את ההיפעמות הזאת למטרות צבאיות:

"השימוש בעולם הרובוטיקה והטכנולוגיה הוא משהו שבא ללוחמים הצעירים באופן טבעי. אנחנו מקפידים גם כאן לייצר להם כלי הפעלה אינטואיטיביים מאוד ביחס למה שהם גדלו איתם כילדים. הטכנולוגיה מאפשרת לנו בעצם להנגיש לכף ידם את מה שהם הורגלו אליו בשנות נערותם.. חיילים צמאים לדבר הזה, כמו שהיום כל אם יהודייה רוצה שילדיה יעשו אקזיט בהיי־טק ויפתחו את הסטארט־אפ הבא – המקבילה של זה בצה"ל היא הרובוטים. כל חייל שתינתן לו המערכת הרובוטית הבאה של צה"ל – הוא ילמד אותה בשקיקה ובעיניים בורקות."

הדברים האלה חושפים פן נסתר בתהליך הרובוטיזציה של צה"ל, שאינו אלא מקרה פרטי של תופעה תרבותית כלל-עולמית: פטישיזם טכנולוגי, היקסמות והפקת עונג ארוטי מיכולותיה המופלאות של הטכנולוגיה, תשוקה עזה ל"דבר הבא" שנעוצה רק בעצם היותו "הבא". טכנו-אופטימיסטים נוטים לזלזל בכוחה של התשוקה הטכנולוגית בשעה שהם מתמקדים ברציונליזציות שאנשים מעניקים לפיתוח העדכני ביותר של הגאדג'ט החם ביותר בשוק ("זה מאפשר לך להפעיל מזגן בהוראה מילולית בלבד!"; "זה מזמין פיצה בשבילך!"). סנגורי הטכנולוגיה הצבאית אינם שונים מהם; מאחורי מערך ההצדקות המשוכלל שלה – "עיבוד וניתוח של אלפי נתונים משדה הקרב בשבריר שניה", "חסינות מטעויות אנוש", "דיוק כירורגי" – ניצבת תשוקה גולמית (על פי רוב, זכרית) אל הגאדג'ט האחרון, אל הג'ויסטיק עם הכפתור הנוצץ והקליק הרך שעושה בום.

האנשים האלה מספרים לעצמם שהאדם שולט בטכנולוגיה ("תמיד יהיה גורם אנושי בלופ"!), כאילו כל ההסטוריה של המערב ב-300 השנים האחרונות לא מוכיחה ההיפך (שימו לב למערכת "פיגיון" שמעניקה לרובי סער פשוטים אוטונומיה מינימלית; כך זה מתחיל). האדם לא יכול "לשלוט" בטכנולוגיה יותר משהוא יכול לשלוט בקו החוף הפרקטלי של נורווגיה. הטכנולוגיה משנה כל הזמן את עצמה, את האדם, ואת משמעות המושג "לשלוט". הדינמיט הומצא כדי לפוצץ הרים וסכרים אך במהרה נרתם להרג בני אדם; הכימאים הראשונים מן הסתם לא צפו את גז הכלור וציקלון B; וטכנולוגיות המעקב וכריית המידע שנחשפו בפרשות סנודן וקיימברידג' אנליטיקה כבר מזמן אינן מבחינות בין טרוריסטים לסתם אזרחים. הדרך היחידה לשלוט בטכנולוגיה בעלת פוטנציאל קטלני היא לא לפתח אותה. כיוון שזאת אף פעם לא אופציה בעולם המודרני, צריך להניח, תמיד, שכל פיתוח טכנולוגי ישמש גם למטרות רשע. ההבדל בין פוליטיקה חכמה לפוליטיקה פקחית, בהקשר הזה, הוא שהפוליטיקה החכמה נמנעת מראש להיכנס לקופסה הטכנולוגית שהפוליטיקה הפקחית מתאמצת לנווט בתוכה. תנאי היסוד של האינטרקציה בין ישראל לפלסטינים זקוקים להגדרה מחודשת, שאינה קמה ונופלת על "היתרון הטכנולוגי".

המשמעות האסטרטגית של מיזעור מחיר המלחמה

הנה סיכום קצר של מהלך הדברים עד כה, אשר יוביל למסקנות הסופיות.

בצומת של תפיסת הביטחון הלאומי, תרבות השכול ותפיסת הסכסוך הישראלית (מה שאורי ש. כהן הכתיר בשם "הנוסח הביטחוני"), ניצב אתוס מרכזי: מן השכול וממחיר המלחמה הנוראי, יצמח השלום. האתוס הזה, לפחות בשני העשורים האחרונים, הפך למיתוס, וזאת בלי שום קשר לשאלות השגורות על עתיד השטחים וחלוקת הארץ. הוא מיתוס משום ששינויים דרמטיים בתחום הגידור והמיגון מצד אחד, וטכנולוגיות שליטה והרג בלתי מאוישות מצד שני, הורידו לרצפה, עד למינימום האפשרי, את "מחיר המלחמה". ההתפתחויות האלה ניזונות מכמה גורמים (עלייה בסף הרגישות הציבורית למות חיילים, שגשוגו של המגזר התעשייתי של "ביטחון המולדת", וגם טכנו-פטישיזם טהור), אבל משמעותן היסודית, עבור שאלת הבחירה במלחמה או בשלום, מעולם לא עלתה לבירור ציבורי.

זה באשר למחיר האנושי של המלחמה. תכופות גם מדברים על "המחיר הכלכלי" (ההפסדים למשק וכו'), אך זו כבר אחיזת עיניים: בכל סיבוב דמים של ישראל ה"הפסד" למשק מתקזז ברווחים נאים לתעשיות שמתפרנסות מהמשך העימות המזוין – מפעלי נשק, קבלני תשתית, בנקים, חברות סייבר וכד' – והתעשיות האלה מפרנסות עשרות אלפי בתי-אב בישראל. "המשק" הוא קונסטרוקט מופשט שאינו בן שיח בזירה הפוליטית; אין לו לא לובי ולא אינטרסים. לוּ הסבו העימותים האלימים בעזה ובלבנון הפסדים כבדים לגורמים המשמעותיים במשק, אלה שלוחשים על אוזניהם של מקבלי ההחלטות, היה אפשר לדבר על "המחיר הכלכלי" כשחקן פוליטי. כל עוד המחיר הזה מתפזר על ימי עבודה אבודים, פיצויים ממס רכוש וכדומה – הוא לא מזיז למי שצריך להזיז. עבור נתחים משמעותיים במשק הישראלי, השלום לא משתלם.

כשמחיר המלחמה כל כך זול, למה בעצם לבחור בשלום?

מן השאלה הקשה הזאת חומקים כולם. הימין, כדי לא להיראות כמי שאינו חפץ בשלום (בתנאיו הבלתי אפשריים). השמאל, כדי לא לשמוט את הקרקע מתחת רגליו שלו. אבל השאלה שרירה וקיימת ונדמה שכבר בהווה יש בכוחה להסביר את הירידה העקבית ברצון, בעניין, בתמיכה ובמגויסות של הציבור הישראלי לשלום. אחרי חיפוש עקשני במיוחד הצלחתי למצוא פסקה אחת במאמר אחד שמעזה לגעת בנושא הזה. כך כותבים יובל בוסתן ואלון לוין במאמר מלפני שנתיים בכתב העת המקוון "סיקור ממוקד":

"כניסתם של אמצעי לחימה אוטונומיים תציג שורה ארוכה של סוגיות חדשות עימן יצטרכו להתמודד במערכת הביטחון ובדרג המדיני. יכולת אוטונומית התקפית תעורר סוגיות של מוסר, הן בהיבט דרך הפעולה של האמצעים החדשים בסיטואציות מסוימות, והן בהיבט של צניחה בעלות המלחמה הכוללת למדינה, באופן חסר תקדים. אם יציאה למלחמה פירושה שליחה של אמצעים נשלטים מרחוק או אפילו אוטונומיים תוך צמצום מינימלי של כוחות אנושיים ויכולת הגנה מתקדמת על העורף, עלות המלחמה עשויה להפוך נמוכה משמעותית במונחי אובדן כוח אדם – גם לכוח התוקף וגם לעורף המוגן – עד שהמלחמה לא תהיה עוד מוצא אחרון לבעיות. המלחמה עשויה להפוך לדרך פעולה מפתה הרבה יותר, הן מבחינת הדרג המדיני והן מבחינת אזרחי המדינה."

זאת בדיוק הדילמה, בשפה מרוככת מאד. שכן לא רק שהמלחמה איננה מוצא אחרון, היא הפכה למוצא ראשון. זאת ועוד, הכותבים מציגים את הדילמה כסוג של מדע בדיוני, התלבטות תיאורטית בעתיד ערטילאי כלשהו, בעוד שהמציאות מוכיחה שכבר בהווה, ולמעשה מאז קריסת תהליך אוסלו, הדרג המדיני והצבאי בישראל פועלים, דה-פקטו, תחת ההנחה שמחיר הנצחת העימות, בין אם הוא מגיע כדי מלחמה ובין אם רק ל"עימות בעצימות נמוכה", נסבל בהחלט ועדיף על מחירו הלא ידוע של הסכם פיוס ושלום. כך אפשר להתעלם בהפגנתיות מכל איתות פייסני של הצד השני, כמו למשל הצעת ההודנה האחרונה של החמאס ("מלכודת ההודנה" בשפת התעמולה השגרתית כאן), שנפלה על אוזניים ערלות. ההצעה הועברה בשיאן של מהומות הגדר, כאשר הפלסטינים ספרו עשרות הרוגים ומאות פצועים. מנגד, בצד הישראלי לא היה אפילו פצוע אחד. למה, אם כן, לעשות הודנה? מאז 1997 העביר חמאס לישראל שש הצעות הודנה; אף אחת מהן לא זכתה להתייחסות פוליטית או דיון ציבורי.

למה לנו לעשות הודנה? למה לנו שלום? מה אנחנו מפסידים מהמשך המלחמה? לא נעים להודות, אבל לא הרבה. רמת החיים בישראל גבוהה, והציבור הרלוונטי-פוליטית (תמיד ישנם ציבורים חסרי רלוונטיות – העניים, המהגרים, הלא-יהודים) מצליח לשמור על מרחק נוח בינו לבין המציאות המדממת על הגבולות הקרובים-להחריד לביתו. זו התוצאה העיקרית של פרוייקט המיגון-גידור-רובוטיקה: מיזעור המחיר של המלחמה ובה בעת הפיכתו של העימות ללא יותר מריצוד דיגיטלי שגרתי על מסכי החדשות, מבזקון חולף בין דיווחי תנועה לבין רכילות מפלגתית. הבעיה העיקרית היא שהמוטבים של העסקה המפוקפקת הזאת – רוב רובו של הציבור הישראלי – עדיין שבויים במיתוס "מחיר המלחמה הנוראי שממנו יצמח השלום". בשעה שבניהם החיילים מוגנים היטב במגדלי שמירה מבוצרים, ברכבים משוריינים שדוהרים במחנות הפליטים, בשעה שבנותיהם מחסלות בשלט-רחוק מסתנני גדר, בשעה שהם עצמם מוגנים בגדרות וב"כיפת ברזל", הם נעטפים בתוגה, מדי יום זיכרון, וממשיכים לזמרר "כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות / אמרו הילדים האלה הלוואי לא ילכו אל הצבא", ו"מי שכאב, אבל הבין שהכאב אילם / הוא לא יניח שנשכח את ההולכים", ו"כל הרחוב יוצא, וזורק פרחים / כמה טוב שבא שלום". הדיסוננס הזה בין המציאות לחוויה המנטלית הוא דוגמה עוצרת נשימה של תודעה כוזבת, בקנה מידה לאומי.

אבל הקברניטים יודעים

בקרב מקבלי ההחלטות יש הבנה ברורה, וניצול מירבי, של הקשר בין ההגנה הכמעט-הרמטית שמספקות המערכות הטכנולוגיות ובין החופש להעדיף עימות אלים על פני פיוס. בשפה הפוליטית השגורה קוראים לקשר הזה "מרחב פעולה" או "מרחב תמרון". במהלך "צוק איתן" כתבתי את הדברים הבאים על היתרונות הלא-מדוברים של מערכת "כיפת ברזל":

"הלוגיקה תמיד אותה לוגיקה: מינימום חיכוך עם האויב, מקסימום שליטה והרג, והכי חשוב: "מרחב נשימה" או "מרחב תמרון" לפוליטיקאים. שימו לב כמה פעמים חזר הביטוי הזה בתקשורת כשדובר בשבחי "כיפת ברזל"; שימו לב גם שהמרחב המדובר אינו חל על היישובים הצמודים לגדר, עליהם "כיפת ברזל" איננה מסוגלת להגן [נכון ליולי 2014]…

ולשם מה דרושה הנשימה הנוספת? מה ישראל עושה בזמן התמרון ש"כיפת ברזל" מספקת לה? שוב, שאלות שאינן נשאלות. אף כי התשובה די ברורה: מסלימים את הסיבוב הנוכחי ומתכוננים לסיבוב הבא. כך יוצא, פרדקוסלית, שמערכת הגנתית לכאורה כמו "כיפת ברזל" הופכת לאביזר התקפי בארסנל הישראלי. הצלחתה הפנומנלית להוריד את רמת הנפגעים בעורף הישראלי כמעט לאפס מחקה ממשוואת הכוחות הפוליטית גורם אחד, רב עוצמה, שתמיד לחץ על הפוליטיקאים לסיים את עסקי הדמים שלהם במהירות האפשרית: מחאת הקורבנות בצד הישראלי וזעקת ההורים השכולים. מי שמכיר את הסטורית המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה ונגד השהייה ברצועת הביטחון יודע שמדובר בגורם משמעותי. ככל שהאבידות בצד הישראלי מתמעטות יותר מעימות לעימות, כך יש לדרג המדיני יותר "מרחב תמרון" להמשיך בלחימה ולזרוע הרס רב יותר בצד הפלסטיני. האבידות שם הרי לא יוציאו את הישראלים אל הרחוב."

לאור השינוי הזה, הצהרתו האחרונה של השר בנט, שהמליץ לאיראנים "לעשות ארבע אמהות ולצאת מסוריה", נשמעת חלולה במיוחד. לא רק צביעות היתה בה – הרי תנועה "תבוסתנית" כמו "ארבע אמהות" היתה זוכה לקיתון שופכין מבנט ורעיו בימינו. בעיקר היתה בה תודעה כוזבת: שום תנועת "ארבע אמהות" לא תקום בזמננו כי השכול צומצם, מוזער והופרט. החברה הישראלית כבר לא משלמת בעשרות ומאות חללים מדי שנה כדי לתחזק את חזיונות הגאון והעזוז הלאומי של מנהיגיה. תחת זאת יש טפטוף קל וחרישי של חללים בודדים, ונדמה שהוא משרת יפה את כל הצדדים (זולת המשפחות שנהרסו): המנהיגים יכולים להצביע עליו, לנפח בדמיוננו את "מחיר השכול הנורא" כעוד לבנה בחומה של צדקתנו; ומנגד, הציבור הרחב לא באמת חש שמדובר במחיר כה בלתי נסבל אשר יצדיק יציאה לרחובות בזעקה "עד כאן!". הסטטוס-קוו מתערסל בקהות חושים. דומה שימיה של המחאה האנטי-מלחמתית בישראל חלפו לבלי שוב.

באשר ל"כיפת ברזל", כדאי לשים לב לעמימות ההצהרות של בכירי מערכת הביטחון בדבר מטרותיה האסטרטגיות. הטיעון החוזר ונשנה, "הקלף המנצח", היה הגנה על חיי אזרחים בעורף. עם זה אי אפשר להתווכח, וגם לא עם הגנה על תשתיות לאומיות. רבים התפתו להאמין גם להכרזות שהפיתרון הטכנולוגי יאפשר לדרג המדיני "מרווח פעולה" כדי לגבש פתרונות של פיוס, אבל זאת כבר היתה רטוריקה חלולה לאור האידאולוגיה הסרבנית של ההנהגה הישראלית (שדחתה שוב ושוב את הצעות ההודנה של החמאס).

ואולם בד בבד אפשר היה להבין שיש גם מטרות אחרות. ראש מפא"ת במשרד הביטחון, תא"ל (מיל.) אופיר שוהם, הסביר בזמנו כי "אין לנו יומרה ליירט אלפי טילים אלא להרוויח זמן לצמצם את האיום ובינתיים הצבא עושה דברים אחרים." עוזי רובין – מאנשי המפתח בתכנית הטילים הישראלית, והאסטרטג חיים אסא, הסבירו כי "הגנה על אתרים חיוניים במלחמה תאפשר לצה"ל זמן לנהל מתקפה יעילה". שימו לב למעבר הכמעט בלתי-מורגש כאן מהגנה להתקפה. מה שהיה המטרה – הגנה – הופך לאמצעי להשגת מטרה אחרת – התקפה. ואכן, בעיצומו של "צוק איתן" ציין ראש פרוייקט "כיפת ברזל" במשרד הביטחון כי "המערכת כפי שהיא פועלת כרגע יכולה לספק לישראל מרווח פעולה לזמן ארוך."

מהגנה עברנו ל"מרווח נשימה" וממנו ל"מרווח פעולה לטווח ארוך", שפירושו הזדמנות לכתוש את עזה באופן יסודי יותר ("עופרת יצוקה" התמשך 23 ימים; "צוק איתן" התמשך כבר 51 ימים). בתוך כל הדיונים הסוערים בעד ונגד מערכת "כיפת ברזל" – יעילותה מול החלופות, עלותה, מגבלותיה בטווחים קצרים – שני נושאים נדחקו לקרן זווית. האחד – המניעים הכלכליים מאחורי הפרוייקט ("למנף את ההייטק הישראלי"), והשני – תפקודה האסטרטגי כ"רישיון להרוג", סם הרגעה ציבורי בשירות הנהגה שממאנת לשקול חלופות לא אלימות וכל מעייניה נתונים למיקסום חלון ההזדמנויות שבו אפשר להפציץ את עזה.

"כיפת ברזל" כאן היא רק המקרה הפרטי שמעיד על הכלל – פרוייקט המיגון-גידור-רובוטיקה והמהפכה הטכנולוגית הצבאית. הדיון סביב כל התמורות הדרמטיות האלה ספוג באופטימיות נאיבית, אם לא מתחסדת, כאילו לא למדנו דבר מניסיון היסטורי של מאות שנים על המפגש בין מלחמות, טכנולוגיה ופוליטיקה. כאילו טכנולוגיה היא תמיד רק "פיתרון" ולא מבוע של בעיות חדשות לחלוטין. השכלול הטכנולוגי לוחש מילות נוחם על אוזנינו, מסיר מעלינו אחריות. המפעיל הבודד חש מוסרי יותר, הוא מתלבט פחות, הוא מסור יותר למשימה. אבל בצד השני – נערמות הגופות.

כך, "הדיוק הכירורגי" לכאורה של המל"טים ההורגים שיחרר את הרסן בקרב צבאות המערב, תחת האשליה שהדיוק הזה פותר את הדילמות המוסריות (או לפחות פוטר את המפעיל האנושי מהן). כתוצאה מכך אושרו אלפי גיחות התקפיות (בפקיסטן, בתימן, בסוריה, בעזה) שמצידן דווקא העלו את מספר הנפגעים החפים מפשע. בארה"ב כבר יש מונח ייעודי לכך: Drones Blowback – האופן שבו נבנה ומתעצם הטרור האיסלאמי בגלל קורבנות השווא של מתקפות המל"טים האמריקאיות.

מה, לוותר על כל ההגנות?

מה אתה מציע? שנעקור עכשיו את גדר ההפרדה? שנאפסן את מערכת "כיפת ברזל"? שנחזיר סיורים מאוישים לתוך אזורי סכנה? שנזרוק את כל הטכנולוגיה הנהדרת הזאת לפח? ומי יילך לנחם את כל הקורבנות של היעדר ההגנה הזאת – אתה?

לא. זה גם לא מה שהצעתי בזמן "צוק איתן":

"הבעיה נעוצה במושגים שבהם ישראל מנסחת לעצמה את הסכסוך עם הפלסטינים. המושג הבסיסי הוא שליטה, וממנו נגזרות כל האסטרטגיות. הרעיון שחייבים לשלוט בפלסטינים, הן בגדה המערבית והן בעזה, כל הזמן ובכל תחומי החיים, אינו מרפה מן ההנהגה הישראלית ומחלחל עד לאחרון הפקידים במנהל האזרחי. כשזאת מסגרת ההתייחסות, נותרות על השולחן רק שאלות תועלתניות: האם מנגנון א' יעיל יותר או פחות ממנגנון ב' בשימור השליטה הישראלית?

אכן, אם השליטה בפלסטינים היא חזות הכל, חומת ההפרדה ו"כיפת ברזל" הם פתרונות מצוינים. שניהם מבטיחים מינימום פגיעות בנפש בצד הישראלי תוך כדי הענקת "מרחב תמרון" לדרג המדיני והצבאי, שמנצלים אותו להעמקת השליטה בפלסטינים. הנקודה העיוורת של ישראל בסיפור הזה הוא שדינמיקת השליטה והניהול הטכנולוגי של הסכסוך רק מעמיקים את האיבה ההדדית ואף את חוסר היכולת להבין את הצד השני…  כשיש לך רק פטיש ביד, כל בעיה נראית כמו מסמר. ההיבט המבהיל ביותר של דוקטרינת ה"שליטה בכל מחיר" הוא יכולת ההנצחה העצמית. הפתרונות שהיא מציעה יוצרים מציאות שמחייבת עוד ועוד פתרונות מסוג כזה.

כך פועל הגיון ההסלמה. הוא נראה בלתי נמנע מבפנים (גם אוגרים שרצים בלי הפסק על גלגל בכלוב חושבים, מן הסתם, שאם יפסיקו הם יספגו חבטות כאלה נוראיות שזה לא משתלם). מי שלכוד בו לא יכול לדמיין פתרון שאינו מנוסח במונחי העימות העכשוויים. הם יורים טילים? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא מערכת הגנה מטילים. הם חופרים מנהרות? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא הקמת יחידות צבאיות שמתמחות בלוחמת מנהרות [וכעת אפשר להוסיף: הם משגרים עפיפוני תבערה? ודאי שהפיתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא 'פיתרון טכנולוגי']. כל צעד נראה טבעי, כל מסקנה מתחייבת.

רק התוצאה הסופית, משום מה, מצטיירת כאבסורד מוחלט."

ישראל דחקה את עצמה לסמטה ללא מוצא. היא זאת ששולטת בפרמטרים המהותיים של הסכסוך – קרקעות, סחר כלכלי, תנועת בני אדם, גובה אש האלימות. היא זאת שגם קובעת שהסכסוך אינו פתיר, אלא לכל היותר בר-ניהול. היא זאת שלא נותנת אפילו סיכוי להודנה עם החמאס (כאילו מישהו יפריע לה להמשיך לתקוף בעזה במקרה שהחמאס יפר את תנאי ההסכם). והיא זאת שקובעת איך הוא ינוהל: יחסי שליטה מוחלטים בין אדונים למשרתים. במסגרת הצרה-להחריד הזאת, אכן נראה שלכל בעיה הפיתרון האידאלי, אם לא היחידי, הוא פיתרון טכנולוגי. מי שמערער על הקביעה הזאת מצטייר כמי שמקל ראש בחיי אדם. אבל אולי דווקא הערעור מבקש לשמור על חייהם של הרבה יותר בני אדם?

בנקודת הזמן הנוכחית, אמצעי המיגון הקיצוניים שנוקטת ישראל מצילים חיים. על כן אין הצדקה לבטל אותם. אבל יש את כל ההצדקה לעצור ולחשוב האם להמשיך ולשכלל אותם. האם האפשרות היחידה שיש לאוגר הרץ על הגלגל היא להגביר עוד ועוד את מהירותו, או שאולי הוא יכול להאט בהדרגה, עד שיגיע הרגע הבלתי נתפס שבו הוא פשוט יירד מן הגלגל? האם כדאי להשקיע את מירב מאמצינו, כספינו והיצירתיות האסטרטגית שלנו בעוד גאדג'ט טכנולוגי, נגד עפיפוני תבערה או נגד הפטנט הבא של החמאס, או שמא יש דרך מילוט מן הסמטה ללא מוצא הזאת, דרך שונה לחלוטין?

שום מכשיר אופטי משוכלל לא יצליח לראות את הדרך האחרת. הנתיב שלה אינו מוכר למהנדסים של רפא"ל ואלביט. למרבה הצער, שנים של תעמולה דורסנית מחקה את הדרך הזאת כמעט לחלוטין גם מתודעתו של הציבור הישראלי. מה שמחזיר אותנו לשאלה הקשה: אם מחיר המלחמה כה זול, מדוע לבחור בשלום?

המחיר שנותר: בידוד בינלאומי

הציבור הישראלי לא יבחר בשלום מתוך דאגה לפלסטינים. זאת אמת שידועה היטב לרוחב הקשת הפוליטית, גם אם בשמאל מכחישים אותה לפרקים. הישראלים לא יפקפקו בפרדיגמת השליטה המוחלטת בחייהם של הפלסטינים כל עוד לא ירגישו, על בשרם, את מחירה. אבל ישראל השכילה לעצב לעצמה מציאות שבה מחיר השליטה נסבל, ועבור נתחים לא מעטים בחברה – אפילו רצוי. בכך, למעשה, נשמטה הקרקע מתחת לאקטיביזם של השמאל. הוא יכול להוקיע מן הבוקר ועד הערב את העוולות הנוראיות שישראל מחוללת בשטחים, אבל אין לו מנופי שכנוע שיגעו במה שבאמת קרוב לליבם ולכיסם של הישראלים. וכך, משעה שהזירה הפוליטית המקומית עוקרה מכל פוטנציאל של שינוי אמיתי, משהפכה לזירת הבלים והסחות דעת, אין מנוס מפנייה לזירה הבינלאומית.

אסטרטגית החרם, אם כן, מצטיירת יותר כבחירה מאונס מאשר מרצון. היא משקפת לא רק ייאוש, אלא גם הכרה מפוכחת בהישג הטקטי המרשים של המשטר הישראלי: הוא הצליח לחמוק הן ממחיר השלום והן ממחיר המלחמה. החרם הוא הדרך האחרונה לעורר את הישראלים לכך שאת מחיר המלחמה שנחסך מהם משלמים, בריבית דריבית, שכניהם מעבר לגדר.

ישראל נמצאת בתהליך הדרגתי ועקבי של דה-לגיטימציה בינלאומית. מצעד האמנים והספורטאים שמבטלים את ביקוריהם בארץ רק יגבר ויילך. ההנהגה משדרת פאניקה, וכדרכה, מתמודדת עם הבעיה בדרך היחידה שהיא מכירה: לשפוך מאות מיליוני שקלים על פתרונות טכנולוגיים – מאבקי הסברה ברשתות החברתיות ובתקשורת, שמייצרים הרבה קצף על פני המים ומחמיצים לגמרי את זרמי המעמקים. אומנם אין שום ערובה שהחרם יעבוד, שלא ייצור תגובת-נגד קשה יותר אשר תוטל שוב, כמו "תג מחיר", על גבם של הפלסטינים. מצד שני, די ברור שישיבה בחיבוק ידיים רק מזרזת את הקץ המר. ואכן, הקץ יהיה מר, וכל כמה שהחיים עדיין יחסית נוחים, אין ישראלי שאינו יודע בתוך תוכו שכולנו חיים על זמן שאול. שהשיחוק המדהים הזה – ללכת עם כיבוש ולהרגיש בלי – לא יימשך לנצח. ושאחריתו תהיה בדם ואש ותמרות עשן.

ישראלים שעדיין חפצים בשינוי מדינתם מן היסוד, בביטול משטר ההפרדה האתני שבין הירדן לים, חייבים להתייצב ביושר מול השאלות הקשות. למשל:

– האם רע לנו כל כך במצב של עימות נצחי עם שכנינו?
– האם אנחנו מוכנים לוותר על השליטה המוחלטת בחיי הפלסטינים?
– האם היינו מוכנים לחדול ממאבק נגד השליטה הזאת, לו היינו במקומם?
– האם אנחנו מוכנים לסמוך על הסדרים דו-צדדיים בהסכמה באותה מידה שאנו סומכים על טכנולוגיה חד-צדדית?
– האם נפקיד את עיצוב גורלנו בידי מדינאים או בידי מהנדסים?
– מה צריך לקרות, ואיזה מחיר עלינו לשלם, כדי לוותר על השליטה המוחלטת בחיי הפלסטינים?
– האם נשתתף בתהליך באופן אקטיבי או שנעדיף להיעטף בבועה לא-נגועה של אדישות?

Ossified 2017", Laurie Lipton"

כל מאבק פוליטי הוא חיבור של ידיעה ורצייה, הכרת המציאות והדחף לשנותה. המכשול העיקרי בפני הכרת המציאות הפוליטית הוא מסך התעמולה והמיתוסים. "מחיר המלחמה" הוא מיתוס כזה, שריד מאובן מתקופה אחרת, מעידן המלחמות הגדולות, שאחיזתו בנפשם של הישראלים עדיין איתנה, והוא מונע מהם להודות בכך שבסך הכל, החיים מעל הכיבוש (להבדיל מתחתיו) אינם נוראים כל כך. התנערות מן המיתוס הזה תציב מולם מראה טורדת שלווה, שבה משתקף דיוקנה של אומה, אשר צומחת ומשגשגת על חורבנה של אומה אחרת, תוך שהיא מסממת את עצמה בשירי אובדן וצער נוגים.

3 במאי 2018 / עידן לנדו

מחוץ לקצב

כמו שדמוקרטיה זקוקה לקצת אנרכיה, כמו שארון בגדים מסודר זקוק לכמה חולצות זרוקות על הרצפה, כמו שטקס מהוגן מדי זקוק לכמה הערות בטעם רע, כך גם שירים זקוקים למשקלים לא סימטריים ולא מאוזנים.

שירים זקוקים למשקל לא סימטרי כי סימטריה עקבית מדי, סימטריה עד חורמה, חורצת שעמום בנשמה. לא טוב לשירים ולא טוב לנשמות לצעוד תדיר בקצב מרובע, אחת שתיים שלוש ארבע. לא טוב לצעוד בלי למעוד מפעם לפעם. וגם את תשוקת החרוז המהיר צריך לפעמים להותיר ב___.

השירים שליקטתי כאן כתובים במשקלים לא סימטריים – 5/4 או 7/4 או וריאציות עליהם. האוזן המורגלת במשקלים הסימטריים של רוב שירי הרוק והפופ (וגם במקצב המשולש הנפוץ, 3/4) מזהה מיד שמשהו "לא בסדר" בהם עוד לפני שהיא יודעת מה. החוויה השכיחה היא שהניסיונות הראשונים שלך להצטרף לפזמון בנקודה הנכונה עולים על שרטון שוב ושוב. אתה מפספס, כי אתה לפות בצבת המרובע.

האסימטריה פותחת את האוזן ואת הדמיון לאפשרויות חדשות. שירים במשקלים לא סימטריים ניחנים ביופי עיקש משלהם, כמו פנים לא סימטריים. העוגן הקצבי (ה-onbeat) לא נמצא במקום שאתה מצפה לו. כמו בפנים הלא סימטריים, אתה חייב למצוא את דרכך מנקודות פתיחה לא שגרתיות. בשיר הזה תתחיל מן העפעף השמאלי ותרד לתנוך הימני. קח סיבוב מאריך דרך גשר האף. למה? ככה.

צריך יותר מהאזנה אחת. לא כללתי כאן שניים מהקטעים האסימטריים הכי מוכרים – Take Five של דייב ברובק (5/4) ו-Money של פינק פלויד (7/4). אליהם התרגלנו כבר. כמובן שהקפדתי שיהיו בדיוק 7 שירים.

* * *

 

 

 

 

 

 

3 באפריל 2018 / עידן לנדו

על הפנטזיה של האלימות לפגוש התנגדות בלתי-אלימה (פוסט אורח)

"צעדת השיבה" אל גדר המערכת בעזה והתגובה הקטלנית של צה"ל למפגינים בלתי חמושים העלתה שוב את שאלת ההתנגדות הבלתי-אלימה לכיבוש. במסגרת השיח הפוליטי הישראלי מדובר בתופעה ביזארית: בני העם הכובש ממליצים על דרכי פעולה כאלה או אחרות לבני העם הנכבש כיצד להשתחרר מאחיזתם. מכאן ואילך הדיון נעשה עוד יותר תלוש, שכן רוב המשתתפים בו כלל אינם ערים להסטורית המאבק הפלסטיני ולאופיים של מאבקים אנטי קולוניאליים אחרים. על כך המאמר של ניב גורדון שלפניכם. אני ממליץ לקרוא בצמוד אליו את המאמר "גנדי, אייכה" של מקס אג'ל, שפורסם ב"מטעם" [עידן לנדו].

* * *

מאת ניב גורדון

במשך עשרות שנים הציונים האשימו את הפלסטינים בפרוייקט הקולוניאלי המתמשך של ישראל. "לו רק היה לפלסטינים מהטמה גנדי", הרבה ישראלים ליברלים טענו, "הכיבוש היה מגיע לקיצו".

אבל מי שרוצה באמת למצוא מהטמה גנדים פלסטינים יכול היה פשוט להתבונן בתמונות של המפגינים בליל יום שישי בערוצי החדשות. קרוב ל-30 אלף פלסטינים הצטרפו ל"צעדת השיבה" הבלתי אלימה, שהתכוונה להקים כמה מחנות אוהלים במרחק של מאות מטרים מן הגדר הצבאית המקיפה את רצועת עזה. מטרתם היתה למחות נגד כליאתם בבית הסוהר הפתוח הגדול בעולם, וגם נגד ההפקעה המסיבית של אדמת אבותיהם – ככלות הכל, כ-70% מאוכלוסיית עזה הם פליטי 1948 שמשפחותיהם החזיקו בקרקעות היכן שלימים קמה ישראל.

ממש באותה שעה שתושבי עזה צעדו לעבר הגדר הצבאית, ישבתי עם בני משפחתי בסדר פסח וקראנו את ההגדה, זו שמורה לנו כי "בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כלומר, בזמן שהחיילים ירו אש חיה במפגינים שקטים, התבקשו הוריהם של אותם חיילים לדמיין איך זה יהיה לחיות בעזה ומה יהיה נחוץ כדי להשתחרר משבי כזה. וכשמשפחתי המשיכה לשיר "לא יעבדו עוד בפרך, שלח את עמי", דיווחו אתרי החדשות שמספר ההרוגים הפלסטינים הגיע ל-17, ומאות נפצעו.

 

”על כן התבססה תגובת הממשל על העקרון לפיו סגירת חנויות והפגנת תלמידים דינן כדין הפרת הסדר הציבורי – ובהתאם לכך הוטל עוצר על כל עיר או איזור ביהודה ובשומרון בהם נערכו פעולות אלה.“ ("מעריב", נובמבר 1968)

 

ההאשמה שהפלסטינים חולקים באחריות לשעבודם ונישולם בידי ישראל משום שלא השכילו לאמץ דרכי התנגדות בלתי אלימות מתכחשת לפער העצום ביחסי הכוחות בין השולט לנשלט, אבל יותר מכך, עיוורת לחלוטין להסטוריה הפוליטית של מאבקים אנטי קולוניאליים, ובמיוחד המאבק הפלסטיני עצמו. היא מתעלמת לגמרי מן העובדה שהפרוייקט הקולוניאלי של ישראל התקיים ועודו מתקיים על בסיס אלימות שוחקת, ארוכת-טווח ורחבת-היקף. בניגוד למה שאולי מצטייר בתקשורת המערבית, הפלסטינים פיתחו מסורת עקבית וברורה של התנגדות בלתי אלימה. יתירה מכך, הדרישה לאמץ אידאולוגיה בלתי אלימה מוחקת לחלוטין את ההסטוריה של מאבקי שחרור לאומיים אחרים: מאלג'יר, דרך וייטנאם ועד לדרום אפריקה.

צעדת השיבה הבלתי אלימה של יום שישי והתגובה הישראלית אליה אינן חריגות על רקע ההסטוריה הארוכה של ההתנגדות הפלסטינית. המצעד תוזמן ליום האדמה, שמציין את אותו יום טראגי ב-1976 שבו כוחות ביטחון ישראליים הגיבו לשביתה כללית ומחאה המונית שאורגנו בידי האזרחים הפלסטינים של ישראל, אשר אדמותיהם הופקעו. באותה מחאה לא אלימה נהרגו שישה מפגינים ועוד מאה נפצעו בידי הצבא הישראלי.

בגדה המערבית וברצועת עזה הדברים תמיד היו גרועים הרבה יותר, כיוון שכל צורות המחאה הבלתי אלימה של הפלסטינים נאסרו מיד לאחר מלחמת ששת הימים. מפגשים פוליטיים, הנפת דגלים או סמלים לאומיים אחרים, פרסום והפצה של מאמרים או תמונות בעלי קונוטציות פוליטיות, ואפילו שירה או האזנה לשירים לאומניים – למותר לציין שגם ארגון שביתות והפגנות – היו בלתי חוקיים עד 1993 (וחלקם עדיין בלתי חוקיים בשטח C). כל ניסיון מחאה באחד מן הערוצים האלה נתקל בהכרח בתגובה אלימה.

שלושה חודשים בלבד לאחר מלחמת ששת הימים, הפלסטינים הצליחו לארגן שביתה כללית בבתי הספר בגדה המערבית: מורים סרבו להגיע לעבודה, הילדים יצאו לרחובות להפגין נגד הכיבוש, ובעלי חנויות רבים לא פתחו את עסקיהם. בתגובה לצעדים האלה של אי-ציות אזרחי, ישראל אכפה מדיניות משטרתית קשוחה: עוצר לילי, הגבלות על תנועה, ניתוק קווי טלפון, מעצר של מנהיגים, והתנכלות גוברת והולכת לאוכלוסיה. במובנים רבים, זה הפך לקוד הפעולה הישראלי כנגד המשך ההתנגדות הפלסטינית הבלתי אלימה.

"דבר", 5.2.1969

למעשה, יש מעין אמנזיה חברתית עמוקה ביחס לתגובה הישראלית לטקטיקות נוסח גנדי. כשהפלסטינים נקטו בשביתות מסחר בגדה המערבית, הממשל הצבאי סגר עשרות בתי עסק "עד להודעה חדשה". כשהם ניסו לשחזר את שביתת התחבורה של מרטין לותר קינג, כוחות הביטחון שיתקו לחלוטין את צי האוטובוסים המקומי. יותר מכך: במהלך האינתיפאדה הראשונה הפלסטינים נקטו באסטרטגיות אי-ציות אזרחי המוניות, כמו שביתות מסחר, החרמת תוצרת ישראל, מרי מסים ומחאות יומיומיות נגד כוחות הכיבוש. ישראל הגיבה בהטלת עוצר, הגבלת חופש התנועה ומעצרים המוניים (אלה רק אחדים מן הצעדים האלימים שננקטו). בין השנים 1987-1994, למשל, השב"כ חקר יותר מ-23 אלף פלסטינים – אחד מכל מאה תושבים שחיים בגדה המערבית ובעזה. כיום אנו יודעים שרבים מהם עונו.

"מעריב", 13.11.1968.

לפיכך, הטרגדיה של טבח פסח בעזה היא עוד אירוע ברצף הסטורי של התנגדות בלתי אלימה שנתקלה בדיכוי ובתגובה אלימה מצד ישראל.

דמו לעצמכם לרגע מה זה אומר לחיות בכלא פתוח, שנה אחר שנה. בואו נדמיין שאנחנו האסירים ושבכוחו של הסוהר להחליט איזה אוכל נאכל, מתי יהיה לנו חשמל, מתי נוכל לקבל טיפול רפואי מיוחד והאם יהיו לנו מספיק מים לשתות. בואו נדמיין גם שבכל פעם שאנו מתקרבים לגדר, אנחנו הופכים למטרות ירי של השומרים. איזה צורות של התנגדות לא אלימה נותרו לנו? האם הייתם מתקרבים בשלווה לא מאיימת לגדר? אלפי פלסטינים עשו זאת באומץ, ורבים שילמו את המחיר הקשה מכל.

עזה היא אומנם ייחודית במובנים רבים, אבל עמים ילידים מצאו את עצמם במהלך ההסטוריה במצבים דומים. האו"ם הכיר בכך כשאישר את "הלגיטימיות של מאבק העמים לשחרור משלטון זר וקולוניאלי ומשעבוד חיצוני, בכל האמצעים הקיימים, לרבות מאבק חמוש". גנדי עצמו חשב שבנסיבות מסויימות אלימות היא בחירה אסטרטגית הולמת. "אני אומנם מאמין", הוא כתב, "שכאשר הברירה היחידה היא בין פחדנות לאלימות, יש לבחור באלימות… לכן אני גם תומך באימוני נשק לאלה שמאמינים בדרך האלימות. הייתי מעדיף לראות את הודו עושה שימוש בנשק להגן על כבודה מאשר נהפכת, במורך לב, לצופה חסר ישע בחילול כבודה שלה".

אפשר אולי לייחל לתרחיש אחר – ואני בלי ספק מייחל לו – אבל האמת היא שאף פרוייקט קולוניאלי לא בא לקיצו מבלי שהנשלטים פעלו באלימות נגד מדכאיהם. לבקש שחרור או אפילו לדרוש אותו בזעם אף פעם לא עשו את העבודה.

האירוניה היא שזהו גם אחד מן הלקחים החשובים של סדר פסח. סיפור יציאת מצרים מתאר בפנינו כיצד משה פונה אל פרעה כמה פעמים בבקשה שישחרר את בני ישראל מן העבדות. אך פרעה, שוב ושוב, מסרב. רק לאחר שניתכה על המצרים אלימות מחרידה שולחו בני ישראל לחופשי.

כמובן שאף אחד מאיתנו אינו מייחל לכך. אבל כשבוחנים את תגובתה של ישראל לצעדה הפלסטינית הבלתי אלימה, מתברר שחובתנו הדחופה היא להפוך על ראשה את השאלה הציונית, וזאת בכדי למנוע שפך דם נוסף בעתיד. במקום לשאול מתי הפלסטינים יעמידו מתוכם מהטמה גנדי, עלינו לשאול מתי ישראל תעמיד מתוכה מנהיג שאינו תומך בשעבוד הפלסטינים באמצעות אלימות קטלנית? במלים אחרות, מתי ישראל תתנער סוף סוף מן האתוס הפרעוני ותבין שלפלסטינים יש זכות לחופש.

[המאמר הופיע לראשונה באל-ג'זירה באנגלית; תרגום – עידן לנדו]

24 בפברואר 2018 / עידן לנדו

הברבריות החדשה

הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה.

המדמנה של הכיבוש פושטת ולובשת צורה. היא כל כך הרבה שנים כאן, אנחנו כל כך הרבה שנים בתוכה, שקשה לראות את השינויים. צריך להתרחק קצת, עד כמה שאפשר; זרועותיה הצמיגיות לופתות אותך ואינן מרפות. לפעמים מדברים על שגרה, לפעמים על התלקחות. יש גלי אלימות, יש רגיעה.

במה אנחנו עכשיו?

הישראלים כבר אינם רואים דבר. אפשר לומר שהתחרשו והתעוורו כמעט לגמרי. מין חשך חושי נרכש, מופנם, מוטמע. מי שנאבק כן להראות וכן להשמיע נתקל בחומה גבוהה של אי-ידיעה נחושה.

יש גל גואה של אכזריות. הכיבוש לובש כעת צורה ברוטלית יותר. רק קצת יותר. כל פעם קצת יותר. באמת שקשה לראות את ההבדל מיום ליום. אבל לפני 20 או 30 שנה, דברים שחולפים ביעף בימינו היו מזעזעים את המדינה.

ביריחו היה השבוע לינץ'. כוח של צה"ל נכנס לעיר בשעת לילה לעצור מבוקשים. יאסין אסראדיח (בן 36) נתקל בחיילים, ואיים עליהם במוט ברזל. החל מרדף אחריו, בסופו הוא נלכד. המצלמות תיעדו את החיילים מפליאים בו את מכותיהם על הקרקע. אסראדיח לא היה מבוקש ולא היווה איום בשעה ששכב כך, מקופל, תחת בעיטות ומכות רובים. הצבא, כדרכו, הסתבך בשרשרת שקרים עד שהתחוורה האמת: אסראדיח מת מאיבוד דם בשל ירי של צה"ל. בדיקת חובשת בשטח, לאחר לכידתו, העלתה שמצבו "תקין". כך נותר, אזוק ומדמם, עד שמת. הגז המדמיע ומכות הרצח היו בגדר בונוס.

יריחו נמצאת בשטח A. לכאורה – תחת אחריות פלסטינית מלאה, כולל אחריות בטחונית. בפועל, צה"ל פולש לשטחי A כאוות נפשו. אין רשויות חוק מעליו; אין מי שיקבע לו איך עוצרים אדם, איך מביאים אותו לתא מעצר, ואיך מוודאים שהוא יגיע לשם בחתיכה אחת.

צה"ל פועל בשטחים ללא רסן; החיילים יודעים היטב שאם הגדרת המשימה היא "לכידת מבוקשים" – הכל מותר. לפני מספר שבועות יצא צה"ל למסע נקם ברוטלי בשומרון בעקבות הרצח של רזיאל בן שבח. הזכרתי אותו בפוסט הקודם שלי אבל רק בימים האחרונים התגלתה האכזריות במלואה.

ב-17 בינואר כיתר הצבא ארבעה בתים של משפחת ג'ראר בשכונת ואדי בורקין בג'נין. לאחר חילופי אש עם תושבים באזור, עלו דחפורים על ארבעת הבתים. החשוד ברצח רזיאל שבח לא נמצא באף אחד מן הבתים האלה, אבל זה לא הפריע לכוחות, שכנראה הגיעו במטרה אחת: לנקום. על אחד מן הבתים עלה הדחפור בעוד בני המשפחה בתוכו; ההורים וארבעת הילדים, בגילאים 7 עד 20, הצטופפו בחדר אחד כששמעו את קריסת הקירות. אם המשפחה, נסים ג'ראר, העידה ל"בצלם":

"הרגשנו את הרעידות באדמה ושמענו רעשים שנגרמו מנפילת חלקים מהבית. נכנסנו למטבח ועמדנו שם במטבח מבולבלים ומפוחדים והילדים שלנו בכו מרוב פחד. הרעש של הריסת הבית התגבר. החלטנו להסתכן ולצאת מהצד המזרחי של הבית לביתו של אחיו של בעלי, וליד ג'ראר, שנמצא במרחק של כ-25-20 מטרים מהבית שלנו. ידענו שנמות מתחת להריסות אם נישאר בתוך הבית אבל גם פחדנו שהחיילים יירו בנו ברגע שנצא מהבית."

לא רק דחפורים השתתפו במסע ההרס הזה; גם טיל נורה ממסוק לאחד הבתים. הנה הברוטליזציה האטית, הבלתי-מורגשת, של הכיבוש. אמצעים שהיו בשימוש פעם רק נגד "מפקדות חמאס" בעזה נכנסו לשימוש נגד משפחות של מבוקשים בגדה.

16 נפשות נותרו ללא קורת גג באותו לילה. רוצחו של רזיאל שבח לא נתפס.

היה גם פרק שני. לאחר שבועיים פלש כוח צה"ל, שוב באישון ליל, לעיירה בורקין. ללא התראה מוקדמת, פוצצו חיילים את דלת ביתם של מברוכ ואינאס ג'ראר, ושני ילדיו של מברוכ, בני 5 ו-9. החיילים עלו לקומה שנייה, וגם שם פוצצו דלת כניסה. מן הדלת זינק כלב תקיפה צה"לי על מברוכ ונעץ את שיניו בכתפו השמאלית. זה נשמע כמו אירוע טראומטי, וזה מה שהוא היה.

הנה עדותה של אינאס:

"התחננתי בפניהם שיצילו את בעלי מהכלב, אבל הם לא עשו כלום ורק עמדו שם. אמרתי לחייל שאף אחד לא יוצא מהבית ושאם הוא רוצה הוא יכול לירות בי. אלה היו רגעים מאוד מבהילים עבורי. חזרתי מהר לחדר השינה, הכלב עדיין אחז בכתפו של בעלי והילדים התחבאו מאחורי המיטה. ניסיתי שוב למשוך את בעלי והצלחתי לגרור אותו לכניסה, למקום שבו עמדו החיילים. הכלב לא הרפה ממנו. שוב צעקתי לחיילים שייקחו את הכלב, אבל אחד מהם אמר לי רק: "תביאי את אחמד ג'ראר, ואז אנחנו נעזור לך ונחלץ את בעלך מידי הכלב"… בשלב הזה הילדים השתינו במכנסיים. הם לא היו מסוגלים לעמוד על הרגליים מרוב פחד."

אינאס ניסתה לגרש את הכלב ללא הצלחה. גם החיילים לא הצליחו לשחרר את לפיתתו במברוכ. כרבע שעה הוא אחז בו – מברוק מדמם, הילדים בוכים באימה, אינאס מתפלצת. החיילים קרעו את בגדיו, כדי לשחרר את הכלב. מברוכ הפצוע והמדמם נאזק ונלקח לבית מעצר (!). רק לאחר 3 שעות הובא לבית חולים.

פציעתו של מברוכ ג'ראר מכלב התקיפה הצה"לי.

אינאס ומברוכ ג'ראר לא מכירים את המבוקש אחמד ג'ראר. מישהו בצבא עשה טעות איומה. למחרת המעצר הגיעו חוקרים למיטתו של מברוכ ושאלו אותו על אביו של המבוקש, שנהרג בשנת 2002. אחרי שבוע הוסרו אזיקיו, והוא שוחרר ללא חשדות. רק עם צלקות עמוקות.

היה גם פרק שלישי באותו לילה. שוב כלבי תקיפה, בכפר אל-כפיר שליד ג'נין, ב-4 לפנות בוקר, בביתם של סמאהר ונור א־דין עוואד וארבעת ילדיהם הקטנים. הפעם הכלב קפץ על האשה, סמאהר, בזמן שהחזיקה תינוק בן שנתיים. התינוק נפל. הכלב נשך אותה בחזה. החיילים הסתכלו. מה הקשר של הזוג עוואד למשפחת ג'ראר? אין קשר. למעט שבמרחק 150 מטרים מביתם, מתגוררים בני ג'ראר נוספים. בהמשך הלילה עצר הצבא שניים מהם, ומאוחר יותר שחרר גם אותם. אף אחד לא חולם להתנצל או לפצות את סמאהר ונור א-דין על הפציעה מתקיפת הכלב, או ההלם שחוו בהתפרצות האלימה לביתם באמצע הלילה.

היה גם פרק רביעי. צה"ל חזר כעבור 5 ימים לבית של אינאס ג'ראר בכפר בורקין, בזמן שמברוכ היה מאושפז. שוב פלישה אלימה באישון לילה, הילדים מבועתים. בבית אין כל גבר. חיילת שנלוותה לחיילים ביצעה חיפוש על אינאס ועל אמו הקשישה של מברוכ. החיפוש התבצע בעירום מלא – השפלה קשה וחריגה לנשים פלסטיניות.

מסע הנקם השיג את מטרתו: שרשרת של גברים ונשים פצועים, מושפלים, ילדים מוכי טראומה, בתים הרוסים. רוצחו של רזיאל שבח לא נלכד (זה קרה שבועיים מאוחר יותר, בכפר יאמון), אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכם: המטרה לא היתה ללכוד את הרוצח או לעשות צדק. המטרה היא להטיל אימה על פלסטינים, עם או בלי קשר לרוצח; אימה כללית, קולקטיבית, בלתי מובחנת, שמתגלמת במלתעות כלבי זאב, רימוני הלם או נהמות דחפורים. ואנא מכם, אל תשאלו "בשביל מה להטיל אימה". שקענו עמוק מדי במדמנה בשביל לשאול שאלות פשוטות.

* * *

קפיצה קטנה לעזה. הנושא הוא עדיין הברבריות החדשה. איברהים אבו-ת'ורייה (בן 29) היה דמות מוכרת בהפגנות יום שישי מול גדר המערכת. הוא לא חשש להתקרב אליה; שלוש פעמים כבר צה"ל פצע אותו. בפעם האחרונה, ב"עופרת יצוקה", טיל של צה"ל קטע את שתי רגליו. ב-15 בדצמבר הגיע שוב עם כיסא הגלגלים שלו ליד מחסום נחל עוז. החיילים כבר הכירו אותו, אבל באותו יום החליט מי שהחליט שמספיק זה מספיק: ירה לאיברהים כדור בראש והרג אותו. צה"ל התנער מאחריות, נפתחה חקירת מצ"ח; תשכחו ממנה, היא לא תופיע שוב על הבמה. אפילו מתאם הפעולות בשטחים, שהגדיר את הטענה כי צה"ל הרג את אבו-ת'ורייה "חרושת שמועות, הגזמות ומסכת שקרים", לא יכול להעלות על דעתו איזה פלסטיני שפוי יתקרב עם נשק חם לגדר המערכת – ואז יירה בראשו של מפגין לצידו.

איברהים אבו-ת'ורייה.

חייהם של תושבי עזה אינם שווים אגורה שחוקה בעיניים הישראליות. לכן השימוש הפזרני באש חיה. עומדים חיילים מוגנים באפודים, חמושים מכף רגל ועד ראש, לפעמים מבוצרים במגדלי שמירה; ומולם צעירים זועמים, מיואשים, חשופי חזה ופגיעים להחריד.

והחיילים הורגים. הנה תשובה טובה למתייפיפים בצד הישראלי שדורשים מן הפלסטינים לאמץ התנגדות בלתי אלימה. ספרו את זה לחיילים שהורגים אדם קטוע רגליים.

באותו יום זעם נהרגו עוד שני פלסטינים. מאז הכרזת ירושלים של טראמפ, הרג צה"ל בשטחים ובעזה 20 פלסטינים ופצע כ-5,000 – מספר גבוה מאד לתקופה בת חודשיים. כמעט כל ההרוגים היו מפגינים מעבר לגדר המערכת בעזה. צריך לומר בבירור שירי קטלני ומכוון לאנשים בלתי חמושים שאינם מסכנים אותך הוא רצח לכל דבר.

* * *

המצור הימי על עזה גובה מחיר משלו. מעבר לחורבן הגמור של ענף הדייג – מגבלת ששה מיילים מחד, הזרמת השפכים לים מאידך – חיל הים תוקף בקביעות סירות דיג של תושבי הרצועה. במהלך שנת 2017 רצח חיל הים שני דייגים בירי על סירותיהם ופצע 21 דייגים. 39 דייגים נעצרו לחקירה, 3 סירות דיג נהרסו כליל, 6 נהרסו חלקית, ו-13 הוחרמו. חיל הים גם החרים עשרות טונות של ציוד דיג ורשתות – ענישה אכזרית כלפי דייגים שהרעב לבדו דוחף אותם להסתכן ולחפש דגה הרחק מן החוף.

[יום לאחר העלאת הפוסט: חיל הים הוציא להורג עוד דייג עזתי].

למותר לציין שכל ההרוגים והנפגעים מן המצור הימי לא היו מעורבים בשום פעילות טרור נגד ישראל. המצור הימי הורג ומרעיב – זאת תכליתו. הטלת האימה הפכה מתוצר לוואי לעיקר העיקרים.

סירת דיג אחרי תקיפה של חיל הים הישראלי, נמל עזה.

* * *

את תוצאותיו של המצור היבשתי על רצועת עזה קשה לאמוד. אבל אפשר להתרכז בהיבט מצומצם, סדיסטי במיוחד שלו: מניעת אישורי יציאה לטיפול רפואי בישראל. בשנת 2017 מתו 54 תושבי עזה שבקשתם לצאת מן הרצועה לצורך טיפול רפואי סורבה או עוכבה.

אני אגיד את זה שוב: בכל שבוע ישראל הורגת בממוצע עזתי אחד באמצעי ביורוקרטי פשוט – מניעת אישור יציאה לטיפול רפואי.

שנה זו גם סימנה שיא שלילי בשיעור הבקשות שנענו בחיוב: רק 54%. לשם השוואה, ב-2012 88% מהבקשות לטיפול רפואי נענו בחיוב, ומאז השיעור ירד בהתמדה. מנתוני ארגון הבריאות העולמי עולה עוד שפלסטינים מעזה החמיצו 11,000 תורים רפואיים בשל דחיית בקשות מצד הרשויות הישראליות.

הנה עוד פן בלתי מדובר של הברבריות החדשה – כיווץ מתמשך של התחום המצומצם ממילא שמכונה "מקרים הומניטריים חריגים". נכון לעכשיו, סכנת מוות ברורה ומיידית מסיבה רפואית איננה עילה הומניטרית מספקת ליציאה מן הרצועה. כל זאת דווקא בשעה שרצועת עזה נקלעת למשבר ההומניטרי החמור ביותר בתולדותיה. בהקשר זה ראוי לציין שישראל הקשיחה לאחרונה את תנאי היציאה לחו"ל של תושבי עזה (דרך גשר אלנבי): עליהם לחתום על התחייבות שלא לחזור לעזה במשך שנה. מגבלות שרירותיות אלה ואחרות זוכות לגיבוי מוחלט של מערכת המשפט הישראלית, שמאז ההתנתקות מתנערת מכל מחויבות לתושבי הרצועה ("לא מצאנו עילה להתערבות" היא כותרת הדו"ח האחרון של "גישה" בנושא). שהרי הדברים ידועים: ככל שהדברים נוגעים למגבלות על תושבי עזה, השליטה הישראלית הולכת ומכבידה. ככל שהם נוגעים לזכויותיהם, העמדה הרשמית היא: אין שליטה ישראלית.

* * *

הברבריות החדשה יכולה לצוץ בכל צורה ובכל שעה. השבוע בריוני יצהר תקפו רועה צאן סמוך לעיירה עיינבוס, פצעו אותו, ואז שחטו לו חמש כבשים מן העדר. מתנחלים נוהגים לכלות את זעמם בכבשים של פלסטינים, פעילות פנאי מוכרת בשטחים – מוכרת לכולם, כמובן, חוץ מלכוחות הביטחון. אף מתנחל לא נעצר מעולם על זוטות כאלה.

* * *

ואם כבר בריוני יצהר: אלה נוהגים להתעלל בתושבי כפר בורין הסמוך על בסיס קבוע, ולפני חודשיים זה שוב קרה. במיוחד מעצבן אותם בית הספר של בורין, ולכן הם מגיעים שוב ושוב להשליך עליו אבנים ולשבור שמשות. תכופות הם עושים זאת ממש תחת עיני הצבא, שצופה מן הצד. כשהם צריכים עזרה, הצבא יורה גז מדמיע – בית ספר או לא בית ספר, מדובר במקקים – והכל שב על מקומו בשלום. אם אי אפשר להיכנס לכפר, תמיד אפשר לשרוף את שדותיו.

* * *

הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה. גז בבית ספר? מזכיר למישהו פרשה נושנה, שטילטלה את המדינה?

* * *

הריסות הבתים – "רעש הרקע הקבוע של הציונות", קראתי להן פעם – נמשכות בקצב מסחרר, בעיקר בשלושת אזורים המיועדים לטרנספר אתני: דרום הר חברון, בקעת הירדן ואזור מעלה אדומים. כ-180 קהילות פלסטיניות נמצאות בסכנת גירוש באזורים האלה, תושבי שטח C  שישראל מתעלמת בעקשנות מקיומם; סליחה, מתייחסת לקיומם רק בחזקת מטרד שיש לסלקו. שום תכנית מתאר לא מאושרת שם, ועל כן אין לאלפי הפלסטינים שבהן שום תשתיות חשמל או מים. המדינה טוענת שהפלסטינים פלשו ל"שמורות טבע" או ל"שטחי אש", אך האמת הפוכה: ה"שמורות" ו"שטחי האש" פלשו אל הקהילות. סימני המרכאות אינם מקריים; במקרים רבים, העילה המרכזית להכרזה על שטח אש או שמורת טבע היא להניח בידי המנהל האזרחי כלים משפטיים לסילוק תושבי האזור.

בחודשים האחרונים המנהל האזרחי הרס כיתות לימודים, צנרת מים מאולתרת ואוהלי מגורים, מכלאות צאן, ועוד ועוד. מחוץ לשטח C, מדינת ישראל מרכזת את מאמצי ההריסה שלה במזרח ירושלים. כ-170 מבנים הרסה המדינה בשנת 2017 שם, מחציתם בתי מגורים. ב-15 השנים האחרונות הרסה ישראל יותר מ-1,400 בתי מגורים במזרח ירושלים. הסיפור ידוע: הבנייה בלתי חוקית כי אין היתרי בנייה. שימו לב לנתונים היבשים: 37% מתושבי ירושלים הם פלסטינים, אבל רק 8.5% משטח העיר מיועד למגוריהם, באחוזי בנייה נמוכים במיוחד לעומת השטח היהודי ("מדיניות הכשלת תכנון", כהגדרת עמותת "עיר עמים").

ב-4 בפברואר 2018 הרס המנהל האזרחי שתי כיתות לימוד בקהילת אבו-נוואר, מדרום למעלה אדומים. מאז הלימודים מתנהלים מתחת לכיפת השמיים. צילום: אי-פי

מדינת ישראל פועלת במרץ לקדם התנחלויות – נכון יותר לומר, ביצורים – של יהודים בלב השכונות הפלסטיניות. הפטנט שרשום על שמה של הברבריות החדשה הוא "מתחמי תיירות"; לא פחות מחמישה כאלה נמצאים בשלבי תכנון מתקדמים: מתחם קדם בסילואן, הרכבל אל המתחם, מרכז מבקרים בראס אל-עמוד, טיילת בא-טור (שתחבר בין שתי התנחלויות), וגשר מעל גיא בן הינום. ועוד לא ספרנו את החפירות הארכיאולוגיות בסילואן ובעיר העתיקה, מתחת לרגליהם של הפלסטינים. במקביל, הטרנספר המשפטי העיקש מתקדם צעד צעד: כנגד 193 משפחות פלסטיניות ברחבי מזרח ירושלים מתנהלות תביעות פינוי בשמם של "יורשים", עמותות ימין וגופים שונים שנהנים מתמיכה ממסדית רציפה.

סמל בוטה של הברוטליות חסרת-הלב של הכיבוש הישראלי הוא טבעת החנק המתהדקת סביב כפר אל-וולאג'ה מדרום לירושלים – כפר שוחר שלום שהתקיים בעבר מחקלאות טרסות ועתה תושביו רואים, בעיניים כלות, כיצד שדותיהם הופכים ל"שמורת טבע" לעינוגם של מטיילים יהודים. מי שמעמיד דחליל על אדמתו – מקבל דו"ח. קרקעות הכפר שלא הפכו לשמורה יהפכו בקרוב לשכונות חדשות בהתנחלות גילה, מרחק של מאות מטרים ספורים מבתי אל-וולאג'ה; אלה, מצידם, נתונים תחת צווי הריסה של הרשויות. זהו מקרה קלאסי של רצחת וגם ירשת – אדמות הערבים ליהודים, ובתי הערבים להריסה.

אל-וולאג'ה. למעלה – בתי הכפר. למטה – גידולי הטראסות. בתווך – גדר ההפרדה. צילום: אמיל סלמן

* * *

הברבריות החדשה מכריזה על נערה בת 17 שסטרה לחייל ועל פעילה פמיניסטית שנלחמת לזכויות האסירים כסיכונים ביטחוניים. הברבריות הישנה היתה מתביישת לעשות זאת.

עהד תמימי.

חאלדה ג'ראר.

* * *

בזמן שאני כותב את הדברים האלה, צבא סוריה ממשיך לטבוח בבני עמו ללא רחם, בעיר רוטה הנצורה. ישראלים רבים מזדעזעים מן הטבח הזה, בצדק כמובן. אני מנחש שרק מקצתם מזדעזעים מן המעשים שמדינת ישראל עושה בפלסטינים דרך שגרה; הדברים שהבאתי כאן הם רק סיכום קצר, רחוק מממצה, של החודשיים האחרונים. הזוועות בסוריה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל יש הבדל קריטי: הן אינן בחצר האחורית שלנו. לנו אין חלק או אחריות בהן, ויכולת התיקון שלנו זניחה. על כן, אני מוסיף לנחש, קל ונוח יותר להזדעזע מהן.

גם גירוש הפליטים הצפוי עורר את מצפונם הרדום של ישראלים רבים – אותו מצפון שהברבריות החדשה בשטחים ובעזה לא הצליחה להעיר. ושוב, הזוועות הצפויות לפליטים שיוחזרו לאפריקה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל לא זו הסיבה, לפחות לא היחידה, שקל יותר להתגייס נגדן. גירוש הפליטים הוא מהלך ברור שחוצה את החברה הישראלית; הוא יוזמה שהגיעה מלמעלה, ולחלק נכבד באוכלוסיה אין בה שום חלק ושום רווח. כל אלה הופכים את המאבק נגדו לא רק לצודק אלא גם לנוח ונטול סיבוכים.

מנגד, האפרטהייד הישראלי מזמן כבר איננו "יוזמה מלמעלה"; הוא בשר מבשרנו. לרוב הישראלים לא רק שיש בו חלק – הם גם מרוויחים ממנו. על כן קשה הרבה יותר להתגייס נגדו, כי המאבק בו הוא בה בעת מאבק נגד קהילתך, הקרובים לך, ולפעמים גם – נגד חלקים באישיותך.

מאבק לא הופך צודק פחות או דחוף פחות רק בגלל שהוא נוח פחות. להיפך, ככל שהוא נוח פחות, הוא סוחף איתו פחות אנשים – ונהיה חשוב יותר. כי אין על מי לסמוך זולת על עצמנו המתמעטים.

גם המאבק בשחיתות מאפיל על המאבק באפרטהייד. את השחיתות כולם שונאים, ומיום ליום קשה יותר לתרץ אותה. האהדה חוצה מחנות, ואין כמעט סיכונים. זה לא אומר שהוא מיותר; זה רק מסביר למה הוא פופולרי.

אנשים שנאבקים בגירוש הפליטים אבל עקירתן של משפחות שלמות מבקעת הירדן לא מזיזה להם; אנשים שמוחים בזעם נגד קריסת שלטון החוק בפני ההון והשחיתות אבל לא מתרגשים מהוצאה להורג של מפגינים פלסטינים בידי צה"ל; לאנשים האלה יש לי בקשה צנועה אחת: תחשבו שוב. תחשבו לעומק על התהליכים שנגדם אתם יוצאים. תחשבו על כל טווח הפגיעה שלהם, לא רק מה שנמצא מול אפכם. ותשאלו את עצמכם אם גבולות הגזרה הצרים שהגדרתם למאבקכם תורמים לביעור הנגע שמקומם אתכם כל כך או רק מאפשרים לו לפשוט וללבוש צורה ואז לצוץ מחדש בזירה אחרת.

הברבריות החדשה היא נסיגה נוספת בסולם האנושיות הישראלי. בפוסט הקודם בחנתי אירועים דומים דרך הפריזמה של ההרתעה הישראלית. רפלקס ההסלמה הישראלי, טענתי שם, הנחישות להראות לפלסטינים או לחיזבאללה ש"ישראל השתגעה", משקף פאניקה אמיתית של ההנהגה הבטחונית: הם יודעים שההרתעה בקריסה מתמשכת, ולכן חייבים להעלות כל הזמן את רף התגובה (כמו גם את עובי המיגונים והביצורים). הניתוח ההוא, לכאורה, היה "תועלתני" ולא "מוסרי", אבל זהו ניגוד שווא. כתמיד, השיקול המוסרי, שנראה לא-תועלתני בטווח הקצר, מתלכד עם התועלת בטווח הארוך. ככל שישראל מדכאת ביתר אכזריות כל סממן של עצמאות פלסטינית; ככל שהיא מתעמרת יותר בתושבים חפים מפשע; ככל שהיא משלחת כלבי תקיפה ומסוקי תקיפה ודחפורים וצלפים ופוגעת ביותר ויותר פלסטינים – היא מעצימה את הייאוש והזעם בצד השני, צורבת בו את ההבנה שאין פרטנר ישראלי, ובכך מזינה את מדורת הטרור לעוד שנים ארוכות. הקשר בין השיקול המוסרי לשיקול התועלתני הוא הגורם האנושי. מי שלוקח אותו בחשבון – פועל נכון בשני המישורים. מי שרואה מולו בני אדם ולא רק מחבלים, אנשים רעבים ולא רק שב"חים – יבין לבסוף שמה שטוב להם גם טוב לו. או-אז ייפטר מן השעבוד הנפסד לדוקטרינת המשחק-סכום-אפס, שבו תועלתו של האחד היא מפלתו של השני.

המאבק שלנו בימים המרים האלה הוא המאבק על האנושיות. אין אדם מתגלה כאדם עד שהוא מכיר במי שניצב מולו כאדם. לראות את הפלסטיני כאדם, כנגד כל מה שהמשטר הנוכחי ורוח התקופה הנוכחית דוחקים בנו לעשות – זאת השליחות שלנו.

%d בלוגרים אהבו את זה: