צרור אחוז בחוט בלתי נראה: על השאקון של באך
(אף מילה על פוליטיקה)
כמה מאיתנו שומעים היום את אותה מוסיקה ששמענו בגיל 15?
כמה מאיתנו אינם קוברים פניהם מבושה כשהם נזכרים במוסיקה שהעריצו בגיל 15?
כמה יצירות מוסיקליות שהסתובבו על הפטיפון שלנו שוב ושוב בגיל 15 עדיין מרתקות אותנו בבגרותנו – 20, 30 או 40 שנה אחרי?
התשובה על כל השאלות היא אחת – מעט מאד, אם בכלל. השנים משנות אותנו ללא הכר, וגם את הטעם המוסיקלי שלנו הן משנות. וטוב שכך. מי רוצה להיות תקוע עם "בוני אם" או ה"בי ג'יז" עד יום מותו? תקופות שונות בחיים קוראות למוסיקה שונה, חוויות חדשות מבקשות לעצמן הד מוסיקלי בצלמן. מי שמוסיקה היא חלק הכרחי מחייו יודע זאת; לפעמים האהבה המוסיקלית החדשה שלנו מספרת לנו משהו על עצמנו שעוד לא ידענו לנסח במילים.
אבל לפעמים יש חריגים; קטע מוסיקלי ששובר את כל ההכללות. קטע שתקוע במוח שלנו כבר עשרות שנים, ולא יוצא. ואנחנו גם לא רוצים שייצא. אנחנו נשתנה, הוא יישאר כמו שהוא לנצח. אנחנו נחלוף, הוא ייצרב בנו כתזכורת ליופי שאינו בר-חלוף.
בגיל 15 שמעתי לראשונה את השאקון של באך. זה היה עיבוד לגיטרה, בנגינתו של נרציסו יֶפּס הספרדי. שמעתי – ונלכדתי. כבר כמעט 30 שנה אני לכוד.
השאקון היה הסיבה שהתחלתי ללמוד לנגן גיטרה קלאסית. הוא כנראה גם היה הסיבה שויתרתי. מה כבר הבנתי – ניסיתי לטפס על האוורסט של הנגינה הקלאסית עם סנדלי בד מרוטים. החלטתי לוותר על הטיפוס, לחנות למרגלות ההר – ולהתבשם ממראהו הנשגב למשך שארית חיי.
מאז ועד היום הקשבתי לשאקון מאות פעמים. הוא לא נמאס. תמיד מסקרן אותי לגלות איך הוא יתפתח – למרות שאני כבר מכיר בו כל תו ותו. אולי לא סקרנות, אלא אי אמון; שוב אני משתאה למראה המבוך העצום שנבנה מצלילים, שוב אני מתקשה להאמין שהמבנה המשוכלל הזה לא יקרוס לפני הסוף, שוב אני עובר בפרוזדורים ובמעברים הנסתרים שלו ונדהם לגלות את עקבותי שלי פרושים לפני. מה, כבר הייתי כאן? כבר הכלתי את היופי הזה?
אתה לא מכיל את השאקון. הוא מכיל אותך.
פתיחה; 30 וריאציות; שוב פתיחה; עוד 30 וריאציות. שלושה פרקים: מינורי-מאז'ורי-מינורי. הטמפו מתון, מדוד: שלושה רבעים עם פעימה אמצעית. לכאורה ריקוד, למעשה תהלוכת אבל; מסופר שבאך הלחין אותו לאחר מות אשתו הראשונה.
הנושא של השאקון הוא הנעלם הגדול שלו: לכל אורך היצירה – כ-15 דקות עמוסות ודחוסות – הוא אינו מופיע אף פעם באופן מפורש בקו המלודי הראשי. ארבעת התווים היורדים של הנושא חוזרים שוב ושוב, אבל תמיד בעקיפין: או בקו הבס או במהלך ההרמוני. המאזין "סופג" את הנושא בעשרות צורות מתחלפות, אבל אינו "יודע" זאת. למעשה, גם מוסיקאים שמנגנים את השאקון לא תמיד יודעים לומר מהו הנושא שלו.
הכל אחוז בצרור מהודק היטב, אבל החוט – בלתי נראה. כמו חיוך המונה ליזה, שהציור כולו מצביע עליו, והוא – חומק. כמו אהבה עתיקה שדמותה כבר נמחקה ורק טביעות פסיעותיה נותרו על החול הרך של הזיכרון.
ואולי הכל מתקשר במעמקים. השאקון – לתחושתי, לפחות – הוא קינה מתמשכת, שסובבת ללא הפסק סביב "חור שחור", מנסה לדובב משהו או מישהו שאבד לבלי שוב (ריבוי הקולות הפוליפוני מעצים את תחושת "השיחה" הזאת). "הנושא הנעלם", אם כן, הוא אותו אופק שהיצירה מתכוונת אליו ולעולם אינה מגיעה עדיו; כך הופך הנעדר לנוכח, מה שאין מדברים עליו – נושא השיחה האמיתי.
סביב השאקון התפתחה מיתולוגיה שלמה, נומרולוגיה של צפנים ומסרים סודיים, פרשנויות נוצריות וקבליסטיות. כך מגיבים הפראים כשהם ניצבים מול פלאי הבריאה; הם טווים מיתוסים. אבל הפלא של השאקון הוא כולו מוסיקלי, ואין מה "לפתור" בו, רק לצלול לתוכו.
השאקון נכתב במקור כפרק המסיים של הפרטיטה השניה בדי-מינור לכינור, ואולם מהר מאד התקבל כיצירה עצמאית בפני עצמה (שאורכה עולה על ארבעת הפרקים שקודמים לה ביחד). עכשיו אני אגיד משהו שאינו מתקבל על הדעת: בכתיבת השאקון נפלה טעות עריכה. הטעות היא בייעוד היצירה לכינור.
בעצם, באך כתב את השאקון לגיטרה (או ללאוטה, המקבילה בת זמנו). אולי הוא לא חשב על זה במודע, אבל זה לא משנה; השאקון נועדה לגיטרה והגיטרה נועדה לשאקון. העניין הזה מתחוור מיד למי שמקשיב לביצועים ולעיבודים השונים שקיבלה היצירה. גם הביצוע המבריק ביותר על כינור לא משתווה לביצועים בינוניים בגיטרה. יש גם עיבודים לפסנתר ולתזמורת – מוטב לעבור עליהם בשתיקה.
השאקון "עורג" לגיטרה. הפוליפוניה שלו מתפתלת באי-נוחות על הכינור אבל מתפרקדת בנוחיות בין מיתרי הגיטרה. הטמפו האטי מתנכל לאוזן כשהוא נמתח על הכינור אבל זורם כקצב נשימה טבעי על הגיטרה. והארפגי, הו הארפג' הארוך והמרהיב (כ-5 דקות מפתיחת השאקון), שרוקם ופורם ומערסל ושוב רוקם מחדש – ממש נולד לפריטה על גיטרה.
לכן אספתי כאן רק ביצועים לגיטרה. המדגם כמובן לא מייצג – לא הכל יש ב-Utube. מראש לא כללתי ביצועים שמתכחשים לאופי האלגי של השאקון, לא משנה כמה הם וירטואוזיים (ולכן לא תמצאו כאן את ג'ון ויליאמס). ובכל זאת, הביצועים מאד שונים זה מזה, במזג ובצליל. בכל אחד מהם יש דברים שאני אוהב יותר ואוהב פחות; עוד לא מצאתי את הביצוע האידאלי לשאקון. כמו הנושא שלו, אולי גם הביצוע האידאלי תמיד נמצא "מעבר".
נתחיל, איך לא, באנדרס סגוביה. העיבוד המודרני של השאקון לגיטרה נעשה בידי סגוביה, ושימש בסיס לכל העיבודים האחרים. סגוביה כמו סגוביה: הטכניקה מושלמת, הנגינה מאד זורמת ואלגנטית. הביצוע מאד ריתמי, מודגשת הריקודיות של השאקון, וגם מאד "קישוטי", על סף המנייריסטי. אבל הכל טעון ברגש גדול. פתיחת הפרק השלישי – עדנה טהורה.
אנדרס סגוביה, חלק א'.
אנדרס סגוביה, חלק ב'.
המבצע הבא הוא מרסלו וידאל הברזילאי. הרבה רגישות וריכוז יש כאן, אבל גם הרבה מעידות טכניות. הסיבה העיקרית שאני מביא אותו היא הצליל המלא, הפעמוני של הגיטרה המיוחדת שלו (בעלת 7 מיתרים).
מרסלו וידאל, חלק ב'.
את ג'וליאן ברים אין צורך להציג. ברים מתמחה במוסיקה אליזבטנית וברוקית, ומנגן גם על לאוטה. הביצוע שלו, לטעמי, משיג את ההישג הנדיר של שמירה על טמפו מדוד, לא מהיר מדי ולא אטי מדי, בלי להתפתות לשום כיוון. יש בו הרבה איפוק ואצילות. המגרעת היחידה – שמלווה את כל נגינתו של ברים – היא האובססיה שלו עם צלילים חדים כתער, שכמעט פוקעים את אוזנך; הוא אוהב לפרוט בקצה הימני של המיתר, וככה גם כשהוא מנגן בגיטרה, לפעמים זה נשמע כמו לאוטה. ההקלטה קצת מזמזמת, לצערי, אבל העומק הרגשי נוכח מאד.
ג'וליאן ברים, חלק א'.
ג'וליאן ברים, חלק ב'.
קרייג לייק הוא גיטריסט אוסטרלי לא מוכר. הביצוע שלו מאד מדוייק ורב עוצמה, ומוכיח (בניגוד לכל מיני שמועות זדוניות) שגיטרה כן יכולה "להחזיק צליל", ואפילו כמה צלילים יחד. למה נדלקתי עליו? בגלל הבאסים… צליל יפהפה.
קרייג לייק, חלק א'.
קרייג לייק, חלק ב'.
קרייג לייק, חלק ג' (שימו לב לילד החמוד שמשוטט בפריים החל מ-1:55).
הביצוע של נרציסו יפס הספרדי, כמו שאמרתי, היה הראשון ששמעתי בחיי. מה שאהבתי לפני כמעט 30 שנה אני עדיין אוהב היום: האטיות, האטיות המהורהרת הזאת. וגם המנעד הרחב – יפס מנגן על גיטרת 10 מיתרים. לעומת זאת, היום האוזן שלי מתכווצת מהרישול הטכני – תווים שנבלעים או נאטמים. הנגינה של יפס לא "זורמת", אבל היא נובעת ממקום עמוק מאד. בתו של יפס יצרה ריקוד על רקע הנגינה של אביה, מתוך תכנית שנקראה "דיאלוגים עם אבי". הקשר בין השאקון לבין יחסים עם האב הוא כר נרחב לפרשנות, שאני משאיר לקוראים/ות.
נרציסו יפס, חלק א'.
נרציסו יפס, חלק ב'.
וקוריוז לסיום. הצרפתי הגנוב הזה נראה ונשמע כמו סוג של בדיחה. אבל אחרי הפתיחה ההזויה, שנמשכת 3 דקות, הוא פתאום נכנס עמוק לארפג' של השאקון, והללויה – זה הופך למעדן פסיכדלי משכר, שאתה לא רוצה שייגמר.
ברונו דרוקס, הארפג' מן השאקון.
לא למות טיפש 
נדמה לי שהוא משלב כמה מהתכונות הטובות שאהבת בביצועים אחרים. הנה כאן חלק ראשון
ו, נו, לא באמת חשבת שתצא מזה בלי פוליטיקה: הוא מגן פעיל ועקבי של זכויות אדם, ובכלל זה הפלסטינים. הופיע בקונצרט פומבי למען פלסטין עם ח'אלד ג'ובראן (המלחין ונגן העוד הפלסטיני). כאן יחד בהדרן (כל הקונצרט היה בנפרד) ביצירה יפה של אנואר ברהם (עוד יוצר מזרחי גדול) – "ניחוח צועני"
http://www.facebook.com/video/video.php?v=297463090157
וכאן המקור
אופס, קצת התרחקנו מהשאקון בן האלמוות של באך
נפלא ! כל כך מרתק. האזנתי לכל הביצועים. קשה לי להצביע על העדפתי. אולי אחרי השמעה/ות נוספת/ות.
כרגע נוטה ליבי לביצועו של נרציסו יפס, אך אינני יכולה להתעלם מהכוריאוגרפיה ועבודת הרקדנים הנפלאים. האיפוק שלו שובה את ליבי.
לעמרם: פחות אהבתי את הביצוע של ג'ון ויליאמס, חרף פעילותו בעד זכויות אדם, אשר משכה אותי להאזין לו.
אהבתי את הדואט שלו עם חאלד ג'ובראן ואף את המקור של אנואר ברהם. באמת יצירה יפה מאוד.
עמרם, אתה וכחן בלתי נלאה אתה… יותר גרוע ממני.
ויליאמס הוא המאסטר הגדול של הגיטרה בדורנו. ככל הנראה לא נברא עוד נגן עם טכניקה כה מושלמת. אבל הבעיה שלי איתו היא שכמעט כל מה שהוא מנגן נשמע אותו דבר. עכשיו תראה מה זה – התגובה האחרונה לקטע שקישרת ביוטיוב מתלוננת בדיוק על זה! השאקון שלו נשמע כמו עוד ריקוד ברוקי.
פעילותו הפוליטית – כבוד, כבוד. אבל זה לא העניין כאן.
הדואט עם ג'ובראן יפהפה. מדהים אותי שזה הוקלט בנפרד. וגם מדהים השילוב בין גיטרה לעוד, הרי הכיוונונים שלהם מאד שונים.
תודה רבה.
בין קורטו-טיבו-קזאלס לפלורסטאן בביצוע השלישיות של מנדלסון עברו 80 שנה. אחרי ששמעתי את שרה מינגרדו כסולנית במשיח של הנדל קשה ובלתי אפשרי לשמוע ביצוע אחר.
אין מקום שבו מתבטא הפער בין תוים לאינטרפטציה כמו במוסיקה.
נתן מילשטיין ניגן את הפרטיטות של באך בכינור מודרני אותו דבר גם אנסקו.
הביתה אני לוקח את אנסקו בכינור בארוק ואת לוסי ואן דאל.
את היצירות של אלבניז רודריגו ואחרים העדפתי בפסנתרנות של אליסיה דה לה רוצ'ה על פני הגיטרה ש'ון ויליאמס
מומלץ מאוד לשמוע את שוברט ומאהלר בביצוע פאסבנדר
כיף לגלות צדדים אחרים שלך.
תודה ענקית על כל מה שלמדתי כאן הערב.
וגם על באך ועל הגיטרה – צירוף שאהוב עלי מאוד.
ו… גם אני עם יפס, למרות שסיגוביה בהחלט "עשה לי את זה"
קורא את הבלוג כבר יותר משנה וכיף לגלות את התשוקה לגיטרה קלאסית. גם אני למדתי (שש שנים) והיצירה שהבעירה את התשוקה לגיטרה, היתה Asturias Leyenda של אלבניז, גם בביצוע של יפס אגב (הייתי רוצה להגיד שזו גם הסיבה שהתחלתי ללמוד אבל האמת שהחלום היה סקסופון ובשל שיניים עקומות ו/או חוסר של תלמידים במחלקת הגיטרה, הקונסרבטוריון העירוני בישר לי שאני פשוט לא מתאים לסקסופון. אסטוריאס הגיעה כמה חודשים אחר כך, כשכבר חשבתי לעזוב). מאוחר יותר גיליתי את באך והאסטוריאס, כמו רוב האהבות הראשונות, קיבלה מקום של כבוד באגף הנוסטלגיה אך הודחה מפסגת מושא ההערצה בגיטרה הקלאסית. אבל נזכרתי בה בהקשר של האמירה שלך "הבלתי מתקבלת על הדעת". גם האסטוריאס, למרות שנכתבה לפסנתר, נועדה כמובן במהותה לגיטרה. וזה אירוני בהתחשב בעובדה שגיטרה אחת לא יכולה אפילו להפיק את כל הצלילים שנכתבו ביצירה המקורית (כך גם, אגב, לגבי הרבה מעיבודי היצירות של באך לסולו גיטרה). ואפשר כמובן לנסות לזקוף זאת לזכות "שמיעה ראשונה" אבל נראה לי שלא לחינם הביצוע לגיטרה הוא זה שהכי מוכר. באשר לשאקון של באך, אני יכול להגיד שהביצוע המקורי ששמעתי היה תזמורתי ואהבתי אותו, אבל הביצוע של סגוביה, כששמעתי אותו לראשונה לפני שנים, הפיל אותי מהרגליים.
שאקון הוא מבנה מוסיקלי בארוקי שמבוסס על מהלכים הרמוניים ביחד עם נקודות באס חוזרות. שאקון וגם פסקליה הם הגרסה הבארוקית למה שנקרא ואריאציות.
מלחינים רבים כתבו שאקונים, לדוגמת באך והנדל
וגם ביטהובן כתב שאקון, 32 וריאציות בדו מינור
השאקון של באך מופיע כחלק מפרטיטה ולכן נהוג לנגן אותו בנפרד,
כמו שנהוג היה לנגן כל ריקוד מסוויטה או פרטיטה כיצירה בפני עצמה
השאקון של באך התפרסם בעיקר בשל אורכו יוצא הדופן. בשל כך, וגם בשל הדרישות הטכניות הגבוהות בלנגנו,
הוא זכה לפופולריות ולעיבודים רבים; לגיטרה, לפסנתר ולכלים נוספים.
לבאך יש שתי סוויטות ללאוטה
ועוד מספר יצירות קטנות נפרדות ללאוטה. כדאי מאוד להכיר ולשמוע! באך, בהיותו אחד מגדולי המעבדים בתקופתו, עיבד יצירות רבות שהוא בעצמו כתב וגם של מלחינים אחרים לכלים שונים. דוגמא לכך היא הפרטיטה השלישית לכינור שעובדה על ידי באך ללאוטה,
כך שברשימותיו של באך מופיעות שתי גירסאות שונות לאותה היצירה.
אחת הסיבות שנהוג כל כך לעבד את באך לכלים היא בשל היותו של באך מעבד בעצמו.
אני מאמין שתמיד כדאי להקשיב קודם כל למקור, מסיבות שונות. ישנם ביצועים יפים מאוד של השאקון לכלים רבים
אבל בעיני לפחות, שום דבר לא משתווה לכינור עצמו, בביצוע טוב כמובן.
יש משהו חשוף וישיר בנגן שעומד על במה ומנגן
את היצירה הקשה הזאת.
מה שאמרת על אלבניז נכון גם לגרנאדוס, אני חושב. האסטוריאס – כמובן, אבל היצירה "נשחקה" לגמרי מרוב ביצועים, נדמה לי שזה ההדרן הפופולרי ביותר בעולם.
התשוקה לגיטרה ואחיותיה הסתננה לבלוג הזה עוד פעמיים, אתה מוזמן להציץ:
http://www.notes.co.il/idanl/54596.asp
http://www.notes.co.il/idanl/44038.asp
תודה על הפוסט ועל הלינקים. אגב אם הגיטריסט שדרכו נחשפת ליצירה ספרדי, אז נראה לי שקוראים לו נרסיקו
לא יכול להיות. Narciso Yepes זה השם. s לא הופך ל-ק'. אולי התכוונת "נרקיסו".
ולכן התעתיק הנכון הוא נרסיסו או נרס'יסו
יש אמת בטענתך לגבי ויליאמס. התכוונתי שהוא מנגן בקצב איטי ובו בעת בשלמות טכנית – צירוף שלא התקיים אצל אף אחד אחר. אבל באמת השאקון שלו נשמע כמו ריקוד בארוקי…
לא הובנתי לגבי ג'ובראן וויליאמס – הקטע *לא* הוקלט בנפרד. הקונצרט למען הפלסטינים היה בשני חלקים נפרדים, ורק בהדרן הם ניגנו יחד את ברהם (שזה הקטע אליו הפניתי). חוץ מזה, ממליץ בכלל על הספר המצוין "מנגינה ישראלית" של נעם בן-זאב, ועל השיחה עם ח'אלד ג'ובראן בה
לגבי הצירוף גיטרה ועוד – זהו צירוף שמעניין הרבה יוצרים בשנים האחרונות. גם ברהם עצמו – שהוא נגן עוד מרשים, נגן גיטרה סביר, ויוצר גדול – עושה הרבה ניסיונות בכיוון הזה (כמו שהוא עושה הרבה ניסיונות בכלל). שווה להאזין לו
ולסיום: למה וכחן, למה? לא התווכחתי על כלום
"וכחן" זה היה בהומור…
מסכים שאסטוריאס נשחקה לגמרי. איזו ורייאציה על הפתיחה שלה אפילו השתרבבה לשיר של הDoors. התחנה הבאה גלגל"ץ, ואז באמת כבר אי אפשר יהיה להאזין לזה
הפוסט על הקורה ממש מעניין, תודה.
אנדריי-סגוביה-מנגן-באך-על-גיטרה הוא ההפך המדוייק של גלן-גולד-מנגן-באך-על-פסנתר. בעוד האחרון מכאני להחריד, סגוביה מביא כל כך הרבה לב ונשמה.
לדעתי, אם היו שואלים את באך איזה פרשנות היא הנכונה יותר – באך היה הולך על גולד. אבל אין פלא שבאך התפרסם מאה שנה לאחר מותו – היצירות שלו פשוט "דורשות" פרשנות רומנטית.
תודה. אני גם מאד אוהב את הצ'אקונה ואת סגוביה.
"החלטתי לוותר על הטיפוס, לחנות למרגלות ההר – ולהתבשם ממראהו הנשגב למשך שארית חיי".
זה משפט יפה מאד, כמו כל הפוסט הזה, בעצם.
להתבסם
ומי שמעדיף ריח (בושם) על טעם (יין), יגיד "התבשם".
תמיד כייף (לי) לגלות א/נשים שכותבים/ות על מוסיקה מתוך כזו תשוקה אליה.
לשמיעת היצירות עצמן לא הגעתי עדיין, להן אפנה שעה שקטה בסופשבוע, אבל בינתיים רק מהתיאורים שלהן נהניתי מאוד.
במיוחד מההזדהות עם התיאור שלך לתחושת האי-אמון והתדהמה המחודשת מהצלילים המוכרים. האפקט המפתיע-מוכר הזה שיש למוסיקה (החוויה שבה צלילים ששמעת אלפי פעמים ואת/ה בטוח/ה שאת/ה מכיר/ה היטב בכל זאת מצליחים להדהים מחדש, ולייצר סיבות חדשות לאהוב אותם, שמרגישות בכל זאת מוכרות), הוא כנראה אחד הדברים שהכי מדהים אותי במוסיקה שאני אוהבת, ואולי מה שמצליח לשמר את הערך שלה עבורי וגורם לי לחזור אליה כלכך הרבה (ולהניח שהיא תרתק אותי גם בבגרותי).
אבא שלי ניגן כינור.
ואחרי הגילוי הנאות הזה… פשוט לא יכול להיות שיש מישהו שחושב באמת שהעיבוד לגיטרה עדיף על המקור לכינור, בלי שיש לו איזושהי הטיה קוגניטיבית כזו או אחרת להעדפה הזו.
אני עצמי פסנתרן, ובעוד העיבוד המפורסם של בוזוני הוא צעקני ומשמים, העיבוד הרגיש של בראהמס (ליד שמאל בלבד!) הוא אלוהי. אולי אחד המלחינים הבודדים שירדו לעומקה של המוסיקה של באך. ועדיין… אין על הגרסא המקורית לכינור.
ואחרי כל ההתפלפלות הפסאודו-מוסיקולוגית הזו – תודה על פוסט מעמיק ומהנה ומרגש.
אני לא העדפתי את העיבוד של השאקון לגיטרה בגלל שניגנתי גיטרה. אני *התחלתי* ללמוד ניגון גיטרה בגלל שנחשפתי לעיבוד הזה. לא היתה לי שום הטיה לפני כן. כששמעתי ביצועים לכינור, זמן קצר אחר כך, הם נשמעו לי כמו עיבודים לא מוצלחים…
אומנם ניסיתי גם לנמק למה, אבל בסופו של דבר, זה עניין של טעם.
להיות נבוך ממוסיקה ששמעת בגיל 15 זה כל כך גיל 16.
והבי ג'יז הם גאוני פופ אמיתיים, לא רק שאין רע בפופ הוא גם יכול להחיות ולהרוות – אז תשתחרר ותתבגר.
ולמי שאמר שהעיבוד לפסנתר של בוזוני לשאקון "צעקני" – אתה בעניי חסר רגש ויומרני כי הביצוע של הלן גרימו ליצירה הוא לא פחות מגן העדן.
גם שמעתי קווין ופינק פלויד בגיל 15, ובזה אני גאה עד היום. בבוני אם והבי ג'יז אני קצת מתבייש.
סליחה.
לא התבלבלתי. קראתי והבנתי בדיוק את הדברים שכתבת. לא היתה לך הטיה לפני ששמעת את הביצוע לגיטרה, היתה לך הטיה אחרי ששמעת אותו – כל כך חזקה היתה ההטיה הזו שהיא גרמה לך ללכת ללמוד גיטרה. כשהגעת לביצוע של הגרסא המקורית, כבר היית מוטה.
אייל – לא שמעתי את הביצוע של הלן גרימו לשקון של באך, אבל הניחוש שלי הוא שהשילוב שלן הלן גרימו ושל באך מספיק בשביל לבטל כל אפקט צעקני כזה או אחר של העיבוד. או במלים אחרות – לא שכנעת אותי. זה שביצוע של עיבוד הוא טוב, לא אומר שהעיבוד הוא טוב.
המוזיקה כל-כך יפה, תודה.
אבל למה אתה כותב מוסיקה ולא מוזיקה?
מוזיקה – מבטאת בדיוק מה שאנחנו חושבים, מתנגנת ומוזיקלית.
מוסיקה- מסוגרת, מרחיקה ו"מתנכלת לעין" (לי באופן אישי היא פגמה בשטף הקריאה).
(או שאתה גם אומר בדיבור "מוסיקה"? אני מניחה שלא)
את צודקת, אני נגד כתיב שמתכחש לדיבור. יש מלים שהכתיב שלהן כבר אוטומטי. מצד שני, לא הייתי כותב "מוסיאון". אני אשתדל לשים לב, כלומר לזים לב.
מאד מפתה אותי עכשיו לשאול: ולמה את כותבת "לימונית"? או שאת קוראת לעצמך כך? אני מניח שלא.
אבל לא אומר את זה…
ראשית, במלים לועזיות שמקורן יווני, נהוג ומקובל ללכת בדרכי אבותינו (ואמותינו) ולתעתק את הסיגמה ל-ס. לכן מוסיקה, מוסיאון, וכו (אספלט, אסבסט, שרבים מבטאים גם אזבסט). בודאי ובודאי במלים שיש להם תעתיק כבר במקורותינו החז"ליים (מוסיקה, מוסיקי). מסורת (או שצריך להיות "מזורת") ומנהג עקבי זה לא חשוב?
שנית. כל היהודים המזרחים (=מסרחים) אומרים (או אמרו) מוסיקה, כמו בערבית. מה, צריך להדיר קבוצה גדולה ושורשית רק בכלל שהדיון הוא על באך? ילען באבור אלי ג'אבכום
שלישית, למה מוזיקה ולא מוזיק, מיוזיק וכו? למה מוזיאון ולא מיוזאום, מיזה? למה טלויזיה, ולא טלויזיון, טלויז'ן? למה גואה כאן הפשיזם ולא פשיסם או פשיזמוס? כי כל המלים הלועזיות הועתקו לעברית אך ורק על פי *הרוסית*. למה?
רביעית, על ספתה (=סבתא), מזדרון (=מסדרון) ואפילו חז'בון (=חשבון) שמעתם? רק למוסיקה (מלה יפה ונעימה ומתגלגלת – תגידו אותה במבטא דרום אמריקאי! – הרבה יותר מהמוזיקה עם הזין באמצע) אתם נטפלים ונטפלות? ו-ח ו-ע אתם מבטאים? (הרחוב הראשי של מוסררה, שבו צמחו הפנתרים השחורים, נקרא רחוב ע"ח. רוב מוחלט של בני השכונה אז היו משוכנעים שזה בגלל שהם מדברים ב-ע וב-ח)
ואני לא אדחוף לך את האות השביעית.
לימונית לא דרשה מכל עם ישראל לכתוב "מוסיקה". היא שאלה למה אני, שככל הנראה הוגה "מוזיקה" (והיא צדקה), כותב "מוסיקה". והשאלה במקום. מי שכותב לא כמו שהוא מדבר – כנראה מזייף, גם אם הוא לא מודע לכך. בשבילי, להגיד "מוסיקה" זה זיוף בדיוק כמו שבשבילך להגיד "מוזיקה" זה זיוף.
כלומר, סיוף.
בקיצור, שכל אחד ידבר כמו שהוא רוצה. אתה אל תעמיס עלי את יוון העתיקה ואת מוסררה ואני לא אעמיס עליך את רוסיה.
מי שרוחו חופשיה יתנגד למישטור בכל מקום ומקום, כולל השפה.
עזינו עזק?
כמובן שכחתי – ברשימה המלים שכללים אינטרה-פונמיים גורמים להם לשמע אחרת מכתיבתן – את המלה החשובה סרוחית (=זכוכית)
פעם הכרתי משפחה, שאביה הציג את עצמו כך: נעים מאוד, גזץ עם זין (הוא התכוון, כמובן, שהוא כותב גנז, ומבטא גנץ, כמו הגרמנים). לי זה נשמע קצת פאלי
בסך הכל ביקשתי לומר, שאת כללי התעתיק יש לכבד, כמו את כל הכללים ואת כל החוקים בכל עת
המסר הקודם שלך. אלא יותר כמו מתקפה (כולל קללות עסיסיות).
טוב ששמת לב שבעצם עשית סלט שלם. ספתא, מזדרון, חז'בון וסרוחית – כולם תוצרים של כלל פונולוגי מוכר שנקרא "השוואת קוליות" (voicing assimilation), שפועל בשפות רבות. לדוגמה, סיומת הריבוי באנגלית תהיה ס' או ז' בהתאם לעיצור שלפניה (shops, dogs). הכלל הזה משווה את ערך הקוליות של שני עיצורים סמוכים.
בין הכלל הזה לבין פולמוס המוזיקה/מוסיקה אין דבר וחצי דבר. משני צדדיו של העיצור השנוי במחלוקת במילה הזאת יש תנועות (שורוק וחיריק, לא עיצורים. לכן כלל השוואת הקוליות אינו חל על המילה הזאת.
במילים אחרות: ההכרעה אם לומר "מוסיקה" או "מוזיקה" איננה נסמכת על כלל פונולוגי אוטומטי, לא מודע, שאינו מבחין בין מזרחים לאשכנזים – אלא על מסורות הגייה, תעתיקים וכו'. אלה שתי ספירות נפרדות לגמרי.
הכלל הפונולוגי שמשווה קוליות הוא כלל "לא נלמד", חלק מן הדקדוק הטבעי של דוברי השפה, ולכן אין משמעות לאמירה שדוברים "מכבדים" אותו. הם פשוט מקיימים אותו בלי לדעת שהם מכבדים אותו (חלק גדול מהדוברים לא יודעים אפילו שהם אומרים סרוחית וכו'). להבדיל, ניסיון להכתיב לדוברים לומר "מוסיקה" במקום "מוזיקה", או להיפך, לא יישען על הדקדוק הטבעי, הלא מודע שלהם, אלא בהכרח על פנייה לסמכות – הסטורית או עדתית.
האבחנה הבלשנית הזאת מפוררת את הקריאה שלך "לכבד את כל הכללים". או שהכללים הם טבעיים לדקדוק של הדובר הילידי, ואז פועלים אוטומטית, ללא שליטה מודעת, וממילא מחוץ לטווח ההכרעה של הדובר; או שהם נכפים חיצונית, ואז הם מייצגים גישה סמכותנית לתרבות, שאדם הגון צריך לסלוד ממנה.
האירוניה היא שבעמידתך התקיפה על "מוסיקה", שכביכול "מודרת" מן השפה, בקע מגרונך קולו של הממסד הלשוני; שהרי כך האקדמיה ללשון קבעה שצריך לומר (מכל הנימוקים שהעלית, שאין להם שום קשר לדקדוק הטבעי, האינדיבידואלי, וכולם מעוגנים במאבקי כוח תרבותיים). כלומר, רצית לתת פה למדוכאים, ויצא שהיית שופר למדכאים…
ואני חוזר לנקודה הראשונה שהתחילה מהערת לימונית. כללי התעתיק הם כללים נורמטיביים, שפעמים רבות מתנגשים עם ההגייה הטבעית. מי שדבק בכללי התעתיק כנגד ההגייה הטבעית כמוהו כאומר – "אתם לא מדברים נכון!". כלומר, יש דיאלקטים שווים יותר ויש שווים פחות. המאבק הזה הוא נפסד, כי אין בו צד צודק. יש זירות חשובות הרבה יותר לפוליטיקה של זהויות מאשר הניסיון לכפות דיאלקט אחיד על כל דוברי השפה. זה לא יקרה אף פעם, זה לא קרה באף שפה, וכדאי לרדת מזה. שפה היא אוסף חי ומשתנה של דיאלקטים עם אינסוף השפעות, מקורות ואופנות. אי אפשר למשטר אותה יותר משאפשר למשטר את מזג האוויר. במקום להתעצבן, כדאי ליהנות מהשפע ולעבור הלאה.
אם לא הבנת את האירוניה שבדברי – במיוחד את זו בעניין השמירה על כללי התעתיק – הרי שבאמת אחד מאתנו בבעיה רצינית. כמובן שצחקתי, ולא היתה שום התעצבנות בדברי, אלא רק (סוג של) השתעשעות. עמדתי בעניין הפוליטיקה של הדקדוק (כל דקדוק וכל שפה נורמטיבית הם פוליטיים כי משקפים הקפאה של יחסי כוח בין מעמדות, אזורים, וסמכויות) היא כמובן קרובה לדעתך
עם בכל זאת אתה מתעקש להתווכח: אתה טענת שמלה כמו מוסיקה צריכה להכתב כמו שהיא מדוברת. אני טענתי – ראשית, שהיא נהגית "מוסיקה" על ידי אנשים רבים, שנית – שמלים רבות אינן נכתבות כפי שהן נהגות בגלל כלל פונולוגי (כן, כן). אתה טענת שיש הבדל בין כלל פונולוגי (שהוא, מה? אימננטי? פנימי? חוק טבע?) לבין אכיפה של כללי כתיב "חיצוניים". בינינו, זה לא רציני – הרי גם את הכתיב של ספתה וסרוחית אפשר היה לעדכן – למעשה, הדמוקרטיזציה של הכתיב הרוסי והסיני לאחר המהפכות עשתה בדיוק את זה – התאימה את הכתיב הנורמטיבי לכללים פונולוגים (וגם פישטה, סילקה קישוטיות ובארוקיות מהכתיב וכו)
השאלה היחידה היא, אם בכלל צריך להיות כלל טכני אחדי לתעתיק זה לא ממש משנה לי, אבל אם כן, חוק הסיגמה ושמירה על אידות ועקביות הסטורית נראים לי שיקולים. אם לא – סבבה (או זבבה)
בכל מקרה, לא מצאתי התקפה, וגם לא קללות עסיסיות (מה, אסור להגיד זין? בדוגמה שהיא ממין העניין לאנשים שאפילו את שם משפחתם כותבים בצורה שונה רדיקלית מהגייתו?) ואם כך הובנתי, אני מצטער מאוד. הבנתי: אסור להיות אירוני ברשת, זה לא נשמע טוב
לא התעצבנתי (זה לא נקרא עצבים בבלוג הזה) אבל תמהתי. הקללה העסיסית לא היתה "זין" אלא הסיומת המפוארת של הקטע המצוטט הבא:
"כל היהודים המזרחים (=מסרחים) אומרים (או אמרו) מוסיקה, כמו בערבית. מה, צריך להדיר קבוצה גדולה ושורשית רק בכלל שהדיון הוא על באך? ילען באבור אלי ג'אבכום"
לעניות דעתי, היה כאן יותר מאירוניה – תחילתו של כעס מזרחי מוכר, מוצדק במקרים אחרים אבל קצת אוטומטי מדי כאן.
להשלמת העניין הבלשני. השוואת קוליות היא כלל אלופוני (allophonic) שאינו משנה את המורפמה הבסיסית. החילוף בין "מוסיקה" ל"מוזיקה" כן מחליף בין המורפמה ס' למורפמה ז'. זו הסיבה שברוב המכריע של השפות, שינויים אלופוניים (כלומר, ניתנים לניבוי מן ההקשר הפונולוגי) אינם משתקפים בכתיב. אם לחזור לדוגמה האנגלית, כותבים dogs ולא dogz, וזה מקביל לחלוטין לכך שכותבים "מסגרת" ולא "מזגרת". הקונבנציה הזאת "נקייה" מהטיות אידאולוגיות ולכן היה לי חשוב להבחין בינה לבין הסערה-בכוס-מים סביב ה"מוסיקה".
מכיוון שעמדתי הלא-שיפוטית בעליל בעניינים כאלה היא מיעוט שבמיעוט, היה זה אך סביר מצדי להניח (לאור הדברים שכתבת) שאתה משתייך לרוב – אותו רוב שלא חדל להזדעק מכל מיני "שיבושי לשון", ומן החריגה מ"מסורת העברית לדורותיה", ורואה מתחת לכל עיצור סורר דרמות פוליטיות מופרכות. "טוהר השפה" הוא בעצם עוד ערוץ נוח לפורקן של זעם מוסרי על "שונים" ו"אחרים". לצערי הרבה בלשנים מספקים תחמושת לקרבות הסרק האלה במקום לרוקן את האוויר הנפוח שלהם, והרבה מקופחים ומקופחות מכלים את ימיהם ב"תיקון השפה" במקום בתיקון העולם.
אפילו באך לא היה מרחיק לכת כל כך בוריאציות על השאקון. הנושא הלך לאיבוד מזמן.
מצבי חמור מאוד. הפיסקה
"כל היהודים המזרחים (=מסרחים) אומרים (או אמרו) מוסיקה, כמו בערבית. מה, צריך להדיר קבוצה גדולה ושורשית רק בכלל שהדיון הוא על באך? ילען באבור אלי ג'אבכום"..
היתה כמובן האירונית ביותר. ברור שהיא פרודיה על שיח אינטלקטואלי-מזרחי, לא? מה, אני השתמשתי ברצינות במלה "הדרה"? מה, אני חושב שבאך שייך לאירופיים בלבד? מה, אני אידיוט?
ו—מה, אתה לא זיהית שה"קללה" היא מהמערכון של אריק איינשטיין ואורי זוהר על העולים לארץ, שם היא נאמרת בעשרות מבטאים, כולל יקי? מה, אתה לא מזהה ששימוש בקללה פרודית שכזו בהקשר כזה היא בעצמה פרודית? מה, אנחנו לא חולקים אופק הרמנויטי משותף (בצחוק! בצחוק!) רק בגלל שחששך וניסיונך המר עם מקופחים שלוקחים את הדיון לכיווניהם אם צריך או לא צריך גרם לך להשליך עלי דימוי סטריאוטיפי של שמרן, זעפן, וטיפש (שלושה דברים שאני ממש ממש לא)? ראה נא
http://www.metacafe.com/watch/1302443//
האמת היא, שמזרחים מבוגרים אומרים מוסיקה, כך אמרו ותעתקו בעברית באופן מסורתי, וכך אומרים ומתעתקים בערבית. האמת היא גם, שהסיבה שאתה אומר "מוזיקה" היא בדיוק קשורה ליחסי כוח הסטרויים ולפוליטיקה של השפה – נושא מעניין מאוד (ההסטוריה הפוליטית של מוסדות אכיפת העברית הנורמטיבית בארץ ישראל) אבל לא קשור לאיך שצריך לכתוב היום. ואגב, יוצרים שחורים באנגליה ובארהב, העושים שימוש בכתיב המשקף שפת רחוב מסיבות אידיאולוגיות, כותבים
DOGZ
מעולם לא נכתבו מלים רבות כל כך, על נושא רחוק כל כך מהפוסט המקורי, בין אנשים שמסכימים כל כך בנושא הנדון. די. בוא נחזור לשאקון
הפרודיה שלך כנראה חיקתה את המציאות טוב מדי. בעיה שמוכרת לי מהכתיבה שלי – קשה לכתוב פרודיות בארץ הזאת. המציאות פרודית. אבל התערבבו כאן גם דברים שלא קשורים אליך, רגישויות בלשניות שלי.
אני שמח שאנחנו מסכימים, אבל לא ויתרתי על התקווה להיכנס איתך לויכוח רציני בפעם אחרת…
כתבה מעניינת ומרגשת. את הסירטונים טרם ראיתי, אבל גם אותי השאקון הזה מרגש מאד כל פעם מחדש כבר שנים רבות. לא סתם הוא זכה לאינספור ביצועים ועיבודים. (שמעתי אותו פעם אפילו בגירסה לוויבראפון בערוץ 'מצו' אבל היתה בו שליטה טכנית יותר מאשר אמירה מוסקאלית. אני גם מסכים שהגירסה לפסנתר של בוזוני שומנית ומיותרת למדי, אולי בגירסה לצ'מבלו זה היה מצליח יותר. בפסנתר זה קצת כמו לתת ל'גספל סינגרס' לבצע את מתיאוס פסיון, או לתת לאטה ג'יימס או לריקי גל לבצע את 'קינת דידו' של פרסל). בבחירת המבצע ליצירה יש לי קצת היסתייגויות. סגוביה הוא אמנם פיוטי ומעמיק בנגינה ובפרשנות אבל בביצוע השאקון – כמו בשאר הדברים שביצע – יש לטעמי בעלי טכניקה רבים וטובים ממנו, (גם אם נתעלם מאיכות ההקלטות) – ובשאקון זה מאד משמעותי כי הוא בסופו של דבר גם קטע טכני – . על ברים הדעות תמיד היו חלוקות. לדעתי עדיף היה שיתרכז עם האנסבל שלו במוסיקה אליזבטנית (בלאוטה כמובן, אבל שם יש את נייג'ל נורת, או הפקינסון סמית שהם טובים, טכניים ואותנטים בהרבה) או מוסיקה אנגלית וספרדית מודרנית. הוא מסורבל, 'מהורהר', לא נקי מספיק (הרבה קיקסים, השהיות וצרימות) ומתפרס לדעתי על רפרטואר רחב מידי. מתאים לתקופה שלא היו בה מספיק גיטריסטים. וויליאמס תמיד היה מושלם טכנית, – מאד נקי ולעולם לא טועה – אבל מכני, יבש, חסר אמירה ומונוליטי להחריד – פקיד של מוסיקה. כבר עדיף קובץ 'מידי' (מי יודע, אולי זה באמת הוא שמנגן שם?) . עם זאת, דווקא את השאקון שלו (ועוד כמה קטעי באך – כמו הסוויטה במי מז'ור והסוויטה השניה בלה מינור – ומעט מלחינים נוספים) אני עדיין מעדיף על הרבה אחרים (אולי בגלל שהוא הראשון ששמעתי לבצע אותה).
בכלל, עם כל הכבוד לדור הראשון והשני של תחיית הגיטרה המודרנית- עד סוף שנות השבעים ותחילת השמונים – יש היום מאות ואלפי נגנים ונגניות פנטסטיים ברחבי העולם ( ולא רק ראסל, ימאשיטה, פרקנינס,פרננדז והאחים אסד ששייכים לדור הביניים), כלים טובים בהרבה ,גישות להפקת צליל שהן פתוחות, רבות ואישיות יותר ופחות אוטוריטאריות, והצליל כיום נקי, שקוף, גמיש, חם, מעניין הרבה יותר – וטרחני הרבה פחות – מאשר פעם. יש יותר מלחינים ופרשנים ייחודיים לכלי, כל הדברים האלה שינו לבלי הכר את הטכניקה ורמת הביצוע – לא רק במוסיקה בת זמנינו אלא גם בבארוק, רנסנס וכו' – ועדיף לדעתי להתמקד במבצעים החדשים הרבה יותר – שחלק גדול מהם גם מלחין ומעבד בעצמו- מאלה שקודם. להתקבע על וויליאמס, ייפס, רומרו, ביטטי ושאר בני התקופה כשיש מבצעים ויוצרים חדשים, עדכניים וטובים יותר (עניין של טעם, אמנם) נשמע ארכאי לא פחות מאשר לחשוב שמאז סרג'יו אראו או סבטניסלב ריכטר או אפילו (בדילוג) הורוויץ- מעולים ככל שיהיו – לא התחדש והתקדם כלום בפסנתר. לא בעייה להרגיש את זה.
בכל אופן – קצת סטיתי מהנושא – מאד הזדהיתי עם הכתבה, היא מאד ביטאה את ההתרגשות שלי – כל פעם מחדש – מהשאקון . וכיף לראות שיש עוד הרבה אחרים שמרגישים כך.
תודה, אורי. רק לא ברור לי על מי אתה מדבר כשאתה כותב "להתקבע על ויליאמס, רומרו, ביטטי…". שלושתם לא מופיעים בביצועים שבחרתי, ונגד ויליאמס אמרתי דברים דומים לשלך בתגובות. למעט יפס וברים, שאר המבצעים כאן הם צעירים למדי, אולי אפילו לא מוכרים.
הגעתי לפוסט הזה מלינק לפוסט החמש שניות יומולדת של "לא למות טיפש"
ונהניתי מאוד, כמו שתמיד אני נהנה מקריאת הבלוג שלך
מאחל לך עוד 115 שנים מאושרות של כתיבה והאזנה למוזיקה
נפלא.עונג תיאור החוויה שלך וההסבר. תודה
השאקון שייך לשני אנשים: באך וחפץ.