לפתוח בלוג, רעיון רע (10 נימוקים)
1. רוב הזמן אני שותק. אין לי מה לומר. על רוב הנושאים אין לי מה לומר. לרוב האנשים, על רוב הנושאים, אין מה לומר. כשאין מה לומר, עדיף לשתוק. אבל הבלוג מעניק, לכאורה, רשיון בלתי מוגבל לפטפט, להגג, לקשקש. המרחק בין המחשבה הלא-מעובדת אל הדיבור המוקלד – מתכווץ. מתאפס. צץ בראשי דבר הבל – הנה הוא כבר ברשת, נחלת הכלל.
2. דברי הבל אינם חדלים להיות דברי הבל רק משום שהם מרצדים בפונט מוקפד על מסך נעים לעין. הפרהסיה האינטרנטית לא השביחה את איכות החשיבה האנושית – היא רק גזלה ממנה את הפרטיות. שטויות בצוותא אולי נהנות ממחילה קולקטיבית ("ברשת הכל מותר"), אך הן עדיין שטויות. האם אני מקריב איכות תמורת פומביות?
3. היומרנות, הניפנוף האגבי בידע, בהיפרלינקים, ההשפרצה של האני לכל קצוות הרשת.
4. הצורך התינוקי להישמע; החשש הילדותי מביקורת; הפתיחות הבוגרת לדעות של אחרים; המיאוס הזקן מטוקבקים מרושעים.
5. הבלוגר, מטיבו, הוא יצור תגובתי; מחפש עילות להגיב בכתיבה. אט אט הוא משתעבד למציאות החיצונית, הופך להיות תמונת ראי שלה (כמו שני סלילי די.אן.איי הרתוקים זה לזה). המציאות קובעת את סדר יומו, במה יעסוק ובמה לא יבחין. במקום ליצור, הוא נוצר.
6. איך אתנער מן השיגיון המתוק-רעיל הזה, בן-לוויתה הקבוע של הכתיבה – כי המלים הן חזות הכל? איך אסיר מעלי את המגלומניה הארורה הזו של השפה, השחץ האינסופי של לשון שבטוחה ביכולתה להגיד הכל, לבטא הכל? (האם צבעים יכולים להגיד ריחות? האם יש בפולנית מילה לתחושה מתחת לעפעפיים ביום סתיו אביך?).
7. חרדת ההתרוקנות: מה יקרה כשייגמרו לי הרעיונות? האם הבלוג ימשיך להתקיים במנותק ממני? האם עידן לנדו (האדם) יהיה פרק חולף בקריירה של "עידן לנדו" (הבלוג)?
8. כל השעות האלה מול המחשב. העיניים, פרקי האצבעות, העורף, הו העורף.
9. הציפיות של הקוראים (לשבור אותן); הציפיות של עצמי (לזכור ולשכוח, לזכור ולשכוח); הציפיות של המילים (אימת הניסוח המדוייק).
10. הנימוק המכריע נגד פתיחת בלוג: אני חפץ בזה.
לא למות טיפש 
תן גז. גם אם אין לך מה להגיד, אתה אומר את זה מאוד יפה. אני מקווה שתתגבר במהרה על לבטיך ותתחיל להתבטא בחופשיות.
ושיהיה בהצלחה!
והכי חשוב שתזכור שבבלוג אין חוקים- אתה יכול לכתוב על מה שאתה רוצה, מתי שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה ולשלוט (במידה מסויימת) על המינונים, על האיכות ועל בכלל.
אני מהמרת שעם הזמן תצליח למצוא גם נימוקים ל"בעד", מבלי לבטל את צדקתם של ה"נגד".
חייכתי כל הדרך.
(אחרי שנטשתי את בלוגי, כן?)
פשוט מקסים. הזכיר לי מכתבים ארוכים, יפים, גם כואבים, שעופפו בין תל-אביב לבוסטון לפני הרבה שנים.
הגיע הזמן שתהיה לך במה עצמאית להגיד את כל אשר על ליבך. עם רוב הדברים שעל ליבך בוודאי לא אסכים, כמו שאתה יודע, אבל תמיד תמיד ארצה לדעת אותם.
תמשיך לכתוב לנו.
סעיף 5 הוא בעיני גיזת הזהב.
תתחדש
🙂
תודה לכולם!
איזה יופי שאתה כאן.
מאוד משמח אותי.
מאחלת לך ליהנות. ואגב, את הרתיעה הנכונה מקלות הפטפוט והפרסום והשפרצת האני לכל קצוות הרשת אפשר לעקוף בסיבוב (אפשר לפחות לנסות) אם מתייחסים לבלוג הזה לא כבלוג אלא כאתר. פשוט אתר. במלוא המובן -המסורתי, וגם הפוסט-מודרני – של המושג אתר. זירה שאפשר למלא ולרוקן, להדליק ולכבות, מתי שרוצים וכמה שרוצים, ורק כשרוצים.
ושוב – ברוך הבא
!
טלי
ניסוח בהיר ומדויק למחשבות שריחפו בראשי ותחושות שהציפו את נפשי פעמים רבות. ברוך הבא!
מאז פתיחת רשימות אני מחכה לבלוג שלך!
אל תשאל…
פשוט נתקלתי בקטע מצויין שכתבת מזמן ב"סטודיו" ורציתי עוד.
ברוך הבא.
וגם אני עם זוש, סעיף 5 הוא האמת המזוקקת.
ממש לקחת את המילים מפי. וסתם חבל לי שלא כתבתיבעצמי את הדברים
אני מתלבט ומתלבט האם לבלג,או לא לבלג . הרשת מוצפת פטפטת חסרת ערך ועניין. לזכותך כמי שכל כך מודע, סיכוייך שלא ליפול בפח טובים.