חמש שנים לבלוג, אללה יוסתור

השבוע לפני חמש שנים עלה לרשת הבלוג "לא למות טיפש". שנתיים ימים הוא הסתופף בצנעה תחת כנפיו של פרוייקט "רשימות", ומשזה החזיר את נשמתו לבורא, באפריל 2010, פצח הבלוג בחיים עצמאיים משלו בוורדפרס.

בתור שונא מושבע של ימי הולדת התעלמתי במופגן מן התאריך הזה בחמש השנים החולפות. השנה, משום מה, תקפה אותי בהלה אסכטולוגית, שמא קצובים ימיו של הבלוג, או ימיי שלי, או ימי המדינה, או היקום המוכר. ועלה בדעתי שלתת לבלוג  להתנדף סתם כך בלי חגיגה קטנה אחת, למצער, יהיה מעשה חסר טקט.

אז הנה. יש עוגה.

כידוע, אחרי גיל מסוים (במקרה שלי זה היה 7), הופכים ימי הולדת מהזדמנות לחגיגה פרועה להזדמנות לחשבון נפש נוקב. ועל פי רוב הם הזדמנות לשחרר קצת את הרסן ולא לעשות דברים "בשביל משהו" אלא סתם בשביל עצמם. הנה כמה הגיגים בשביל עצמם.

הרעיון המקורי של הבלוג – אם אני מצליח לשחזר אותו – היה לאפשר לי לפרסם כל מה שעולה על רוחי, ללא התערבות חיצונית. שנים ארוכות נאבקתי בעורכים עלומים (את רובם לא הכרתי) שנברו בטקסטים שלי, קיצצו או שינו, המליצו או נזפו, וכשהגעתי בערך לגיל 40 תפסתי את הראש ואמרתי, ממש כמו עדי אשכנזי: מה זה השטויות האלה? עד מתי נגזר עלי לקבל את עצות האחיתופל האלה? בהקשר הזה אני חייב תודה למדור הדעות של ynet. אחרי שנה של טיפול כזה בטורים שלי, גמלה ההחלטה בלבי לחפש פורמט עצמאי. אין ספק שגם העובדה ש-ynet לא שילמו גרוש על יותר מ-20 טורים שכתבתי להם זירזה את פרישתי. מבחינתי, זאת היתה דרך שאין ממנה חזרה.

נהייתי בלוגר. בערך חצי שנה, עד סוף 2008, הבלוג עדיין לא היה סגור על עצמו. קצת כתיבה פוליטית, קצת ענייני תרבות, הגיגים לא ממוקדים. גם הקהל היה קטן. אם אני זוכר נכון, בין 200-300  מנויים לכל היותר. האמת, היה נחמד, גם אם לא נחוץ במיוחד.

אבל אז קרה משהו. בסוף 2008. זוכרים? "עופרת יצוקה". תוך ימים ספורים נשאבתי אל המבצע הארור הזה, תוך ימים ספורים נחתו עלי הזעזוע והזוועה. כתבתי הרבה בבלוג בזמן המבצע, ובאופן טבעי היה נראה לי חשוב לכתוב על כל מה שלא כתבה התקשורת. מהר מאד התגבש סגנון כתיבה שמערב תחקיר עובדתי, ביקורת פוליטית, פה ושם גם סאטירה, וממילא גם שובל תגובות הולך ומתארך, המתעקל בין התכתשות וירטואלית אחת לשניה.

"עופרת יצוקה" היה פרק החניכה של הבלוג "לא למות טיפש" כבלוג פוליטי. לצערי, זה היה פרק חניכה מצוין. כל מה שהייתי צריך ללמוד על פשעי השלטון, יחסי השלטון והתקשורת, תעמולה ודעת קהל, סוגים אפקטיביים ולא אפקטיביים של כתיבה פוליטית – למדתי שם. בזמן שחלף אני רק משכלל את התובנות שרכשתי אז. במהלך המבצע ובזמן שאחריו גם הבנתי שהבלוג הוא כבר יותר מגחמה פרטית שלי ששוגרה למרחב וירטואלי, והוא משרת מטרה מסוימת, בקרב קהל מסוים, ובקיצור: הוא כבר לא רק מעשה פרטי אלא גם מעשה פוליטי.

עד מהרה נזנחו בצידי הדרך כל מיני סרחים עודפים, צורות כתיבה ונושאים שאיפיינו את תקופת הבוסר הראשונה. חלקם אכן היו ראויים להיזנח, על אחרים אני קצת מצטער. בין הקורבנות שאין להצר עליהם נמצאת סוגת "טור הדעה" – 400 עד 600 מילה שמשורבטות בחופזה אך בנחישות, דעה נחרצת וחצי-אפויה שמצטרפת לבליל הדעות האינסופי בתקשורת וברשת, כזאת שקוראים, מהנהנים אחריה ("ואללה, יש בזה משהו!", או "טוב, אבל זה לא כל הסיפור"), וחולפים הלאה, והדעה כבר נשכחת, צונחת, מתפוגגת ונעלמת.

מי לעזאזל צריך טורי דעה? אולי רק יואל מרקוס.

מצד שני, היה גם מחיר לצמצום ולהתמחות של הבלוג בנישה של התחקיר הפוליטי; ויתרתי במודע על כתיבה מסוג אחר. אלמלא חייתי דווקא בישראל ודווקא בשנים החשוכות האלה, כנראה הייתי מקדיש את מיטב מחשבותי ומילותי לשלל נושאים אחרים: ספרות, קולנוע, פילוסופיה, מדע קוגניטיבי. יש בבלוג טעימות מכל אלה גם כעת, אבל מעט מדי, באמת שמעט מדי.

שלא תהיה טעות: פוליטיקה היא לא הנושא הכי מעניין בעולם. מרוב עיסוק בה לפעמים שוכחים עד כמה צר ומוגבל הצמצם שהיא פוקחת אל המציאות. כמה עושר ויופי נצחיים, ולא בני חלוף כמותה, נשארים מחוצה לו. מי שחי ונושם פוליטיקה 24 שעות ביממה מתוך עניין אמיתי – הוא אדם שטוח ואומלל. אבל מי שעושה כך מתוך תחושת כורח שאין מנוס ממנה –האם הוא מאושר יותר (כי הוא מודע לממדי הקיום האחרים) או אומלל יותר (כי הוא מוותר עליהם ביודעין)?

כשאני כותב על פוליטיקה, אני מסיר כישופים. כשאני כותב על דברים אחרים, אני מחזר אחריהם.

כך או כך, הבלוג ניתב את עצמו, וגם אותי, אל המסלול הנוכחי שבו הוא כרגע צועד, ואני לא מלין על אף אחד וגם לא על עצמי (רק אולי על מי שהגביל את מספר השעות ביממה ל-24 בלבד). מצד האמת עלי להודות שאלמלא הנישה העקבית שחצב לעצמו הבלוג במשך 5 שנים, לא הייתי מגיע אל כל הקוראים שהגעתי אליהם. בשנה האחרונה תדירות הפוסטים ירדה, אבל במקביל עלה חלקם היחסי של הפוסטים הארוכים והמושקעים יותר. יותר ויותר אני מוצא את עצמי חוזר לאותם נושאים, לאותן טענות (שתמיד יהיו בגדר חדשות מרעישות לקוראים החדשים; צריך הרבה סבלנות), יותר ויותר אני חש בעורפי את נשיפתו של האיום הגדול ביותר על הבלוג: לשעמם את עצמי.

עוד קורבן שולי ופעוט של הבלוג: חיי הפנאי שלי. קאפוט.

לפני קצת יותר משנתיים הכנסתי את אופציית התרומה לבלוג. מאז ועד היום לא התעשרתי, אבל לא מעט קוראים ותיקים קיבלו את העניין בחיוב והביעו את תמיכתם בעבודה שמושקעת בבלוג. זה המקום להודות לכל מי שתרם או תרמה ולאחל להם שגם עבודתם שלהם, תהיה אשר תהיה, תזכה בהערכה ובתגמול הולם.

הבלוג כמובן מעשיר ומחנך אותי גם בדרכים שאינן מדידות, וזה תהליך שאינו נגמר. העיסוק הממושך בנושאים כמו אמת ושקר, אנשים ושלטון, ידיעה ואשליה – מזקק תובנות יקרות. יש דברים שאני רואה טוב יותר, בזכות העבודה בבלוג. למשל, היכולת שלי לדוג ציטוטים חזקים השתפרה לעין ערוך. קחו שניה ותקראו את הפוסט הקצרצר הזה, מלפני ארבע שנים, ואז תחזרו לכאן. יכולתי להשתמש בציטוט הזה ככותרת משנה לבלוג.

בין הנאצות ואיחולי המוות בייסורים, מדי פעם אני מקבל גם מייל מלבב; קורא או קוראת שהקריאה בבלוג הזיזה אצלם משהו, שינתה באמת את תפיסת המציאות שלהם. הכי מחמם את הלב לשמוע שמשהו שכתבתי הפך אדם מעוד כבשה בעדר לאקטיביסט. זה כבר גובל בפלא – היכולת של מלים של מישהו לחולל במישהו אחר כורח לפעול. זאת עילת הקיום של הבלוג.

* * *

ועכשיו קצת סטטיסטיקה, באדיבות מערכת הניהול של וורדפרס.

במשך 5 שנות קיומו, עלו בבלוג "לא למות טיפש" 326 פוסטים. מתחתיהם מזדנבות 11,231 תגובות (המגיב הפעיל ביותר יודע מי הוא). סך כל הצפיות בוורדפרס – 618,000. עליהן יש להוסיף את הצפיות בתקופת "רשימות", שהיו כ-100,000, אך למרבה הצער, "רשימות" לא התעלם (כמו וורדפרס) מצפיות מרובות של אותו משתמש, כך שהמספר האמיתי נמוך יותר. אפשר אולי להעריך שבסך הכל צבר הבלוג כ-700,000 צפיות.

שיא הצפיות ביום אחד עומד על 10,782. ממוצע הצפיה החודשי נע בין 4,000 (תקופות בצורת) ל-40,000 (תקופות שאין לי חיים). אחרי ישראל צועדות במצעד הצפיות, לפי הסדר: ארה"ב, גרמניה, אנגליה, צרפת וקנדה. יש לי קוראים בכל העולם, מבורונדי ועד אורוגוואי, ובמיוחד קרובים ללבי הקוראים מאיי פיג'י שנכנסו לבלוג שלוש פעמים בשנה האחרונה! (אני מבטיח לעסוק יותר באיי פיג'י בשנה הבאה). באורח תמוה, וורדפרס לא מחשב את מספר הצפיות הממוצע לפוסט. הפערים אצלי עצומים: פוסטים פופולריים זוכים לאלפי צפיות (השיא עומד על 21,000) ופוסטים מבריחי-קהל עומדים על כ-600 צפיות. למותר לציין שאני מחבב את האחרונים הרבה יותר.

מספרי הצפיות מלבבים וחסרי משמעות. הקשר בין לחיצה על קישור (="צפיה") לבין קריאה, בין קריאה מרפרפת לבין קריאה יסודית, בין קריאה יסודית לבין מחשבה, בין מחשבה לפעולה – הקשר הזה כל כך רופף ועקלקל, שאין כל טעם לנתח מספרי צפיות.

נכון לעכשיו, לבלוג יש 1,172 מנויי אימייל, 2,395 מנויי פייסבוק, ואני-לא-יודע-כמה מנויי RSS. יש חפיפה גדולה בין רשימות המנויים ולכן גם המספרים האלה לא מלמדים הרבה על כמות האנשים שעוקבים באופן קבוע אחרי הבלוג. לא מעט עיתונאים קוראים את הבלוג, אבל למיטב שיפוטי, המרחק בינו לבין העיתונות הכתובה והאלקטרונית רק הולך וגדל.

הנתון החביב ביותר שמערכת הניהול של וורדפרס מספקת הוא "מונחי מנוע חיפוש": אלו צירופי מלים שגולשים הקישו במנועי חיפוש וניתבו אותם אל הבלוג שלי. לאחר שמסננים את החשודים הרגילים ("סמולני מניאק", "לנדאו מת טיפש" וכו'), מזומנות הפתעות לרוב. מסתבר שאחוז ניכר מהחיפושים שנקלעים לבלוג כרוכים בהצלבה כלשהי של "חרדים" עם "סקס". אין ספק שגוגל יודע משהו על הבלוג שלי שאני לא יודע, ובכל זאת, צר לי על שברון הלב של כל אותם מתוסכלים, שהשחיתו לא רק את זרעם אלא גם את זמנם לריק על אתרים הורגי-תשוקה כשלי.

לעומתם, כל מי שחיפש אחר הצירופים הבאים – הכל לקוח מסיכומי וורדפרס, לא המצאתי כלום – ודאי מצא את מה שביקש כשהגיע לבלוג שלי:

איך לפצח אגוזי פקאן

ריגשת בירווזת

ציפי חוטובלי

עוף הדודו

שלא נדע מצרות

מורות גומרות

אני מקפיץ את שי לשדה התעופה

איכסס פדיחה שהיא גם ישראלית

אבי ביטר אהבתי כמו טיפש הורדה

מתחככות בהנאה

* * *

לסיכום הפרק הזה בתולדות הבלוג, החלטתי לצלול לארכיון, לדלות משם כל מיני פוסטים ולפרוש אותם בשיטה הצעקנית-אך-אפקטיבית של מוספי סוף השנה בעיתונים; כלומר, באמצעות שימוש סיטוני במילה "הכי". למותר לציין שהדירוגים שלי הם דמגוגיה זולה שכל מטרתה לעורר את סקרנות הקורא/ת, במיוחד אלה שהתוודעו לבלוג רק בשנה-שנתיים האחרונות, ולחשוף אותם לחומרים שאולי נעלמו מעיניהם עד כה.

תתחילו ללחוץ.

הפוסט הכי פטריוטי.

הפוסט הכי מתוחקר.

הפוסט הכי עובדתי.

הפוסט הכי נבואי.

הפוסט הכי הסברתי.

הפוסט הכי יפני.

הפוסט הכי פמיניסטי.

הפוסט הכי אילתורי.

הפוסט הכי אנטי-דו"צי.

הפוסט הכי נצפה.

הפוסט הכי אישי.

הפוסט הכי משפטי.

הפוסט הכי גחמני.

הפוסט הכי מתודולוגי.

הפוסט הכי רומנטי.

הפוסט הכי זועם.

הפוסט הכי מתבונן.

הפוסט הכי חילוני.

הפוסט הכי לא-חוקי.

הפוסט הכי חברתי.

הפוסט הכי מזועזע.

הפוסט הכי קונספירטיבי.

הפוסט הכי שימושי.

הפוסט הכי סמולני.

הפוסט הכי אפולוגטי.

הפוסט הכי פרשני.

הפוסט הכי רפטטיבי.

הפוסט הכי ארוך.

הפוסט הכי תמציתי.

הפוסט הכי קוסמטי.

הפוסט הכי סודי.

הפוסט הכי ניהיליסטי.

הפוסט הכי חדשני.

הפוסט הכי מעצבן.

הפוסט הכי סימטרי.

הפוסט הכי לא-מצונזר.

הפוסט הכי קונקרטי.

הפוסט הכי לא-משפיע.

הפוסט הכי מוזיקלי.

הפוסט הכי חינוכי.

הפוסט הכי לא-חינוכי.

הפוסט הכי ראשון.

* * *

תודה לכולם. איחולים לחמש השנים הבאות: שייגמרו הנושאים לכתיבה. לא לחיות עיקש.