למה הפוסטים שלך כל כך ארוכים?

או בגרסת יועץ/ת השיווק:
אתה לא חושב שאם תכתוב תמציתי יותר תוכל להגיע לקהל רחב יותר?

או בגרסה קנטרנית:
הבעיה עם פוסטים ארוכים כאלה שרק המשוכנעים קוראים אותם. השמאל שוב מדבר עם עצמו.

נתחיל לפי הסדר. רוב הפוסטים בבלוג הזה אינם ארוכים (פחות מ-1000 מילה). יש כאן שירים קצרים, פוסטים שיש בהם משפטים ספורים וכמה צילומים, ושאר זוטות. כך שאף אחד לא יכול לטעון שהמטרה שלי היא לכתוב פוסטים ארוכים. המטרות בבלוג הזה (אם נניח בצד פוסטים בענייני תרבות/שפה/ספרות/נפש) הן פוליטיות. כשאפשר להשיג מטרה פוליטית מסוימת באמצעות פוסט קצר, יתקבל פוסט קצר. כשאי אפשר, יתקבל פוסט ארוך. לא כי האורך חשוב, אלא כי המטרה חשובה.

מה המטרה של הפוסטים הארוכים (נניח, מ-5,000 מילה ומעלה)?

פוסטים כאלה אינם מגיבים על אירועי השעה או "מנסחים עמדה". במובן הזה הם שונים מן הרוב המכריע של הטקסטים שתקראו בעיתונים ובבלוגים. מטרתם היא לייצר ידע פוליטי אלטרנטיבי, תנאי מקדים לכל ניסוח עמדה. את זה אי אפשר להשיג במסגרת של טקסט קצר. ידע פוליטי אלטרנטיבי נחוץ במקום שיש בו חלל, פער עצום בידיעה הציבורית, או במקום שגדוש בתעמולה שקרית; הפוסטים הארוכים נעים בין שתי האופציות הללו. כך או כך, כדי לבנות יש מאין, ויותר מכך, כדי לפרק קודם את השקר ולפנות מקום לאמת, צריך לעשות עבודה יסודית. מי שבונה מן היסודות נזקק ליותר לבנים, וליותר מלים, ממי שבונה מן הקומה התשיעית. כמובן שאת הידע הפוליטי החדש אפשר וכדאי גם לארוז במנות קטנות יותר, לצרכים ספציפיים. אבל זה יכול רק לבוא בשלב שני, כשהידע כבר קיים, באמצעות מתווכים. קודם כל הוא צריך להיות שם, במלואו, נגיש לאורך זמן, מזין ומפרנס את ידיעתו ואת דעתו של הציבור.

ידע פוליטי הוא גם עובדות אבל לא רק עובדות; הוא גם הקשר, אנכי (בזמן) ורוחבי (באנלוגיות, במושגים). וגם הנהרת ההקשר היא תהליך ארוך ומורכב. תקשורת הסאונד-בייטס מושתתת על הסתרת עובדות לא נעימות מצד אחד, וניתוק העובדות הגלויות מהקשרן, מצד שני. על כן התיישרות לפי צוויה ("כתוב תמציתי!") היא התיישרות לצד הידע הפוליטי הקונצנזואלי. מה שנכנס במיטת הסדום שלה לא יכול לערער על הנחותיה, ומה שיכול לערער, לא נכנס. המילכוד הזה נפרץ סוף סוף, בתקשורת האלטרנטיבית ובבלוגים הפוליטיים. אבל המחיר, לפעמים, הוא האורך.

אני יכול רק להעיד שבין הפוסטים הנקראים ביותר בבלוג נמצאים כמה וכמה תחקירים ארוכים כאלה, שנעים בין 5,000 ל-10,000 מילה ולעתים אף יותר. זה סימן מעודד שיש ביקוש למוצר הזה; יש צמא לדעת.

[ולספקנים אוסיף: מספר כניסות איננו מלמד על מספר קריאות, אבל אם היחס ביניהם פחות או יותר קבוע, מספר כניסות גבוה במיוחד כן מעיד על יותר קוראים, ובמשתמע על יותר ממליצים/משתפים, שהם בוודאי קוראים].

בכל זאת, האורך מרתיע הרבה קוראים פוטנציאלים. זה לא מפריע לך?

כל כותב רוצה שיקראו אותו. ודאי שאין לי כוונה להרחיק קוראים. אבל שיקול הרייטינג תמיד כפוף כאן למטרות הפוליטיות של הכתיבה. תמיד אעדיף 10 קוראים מחויבים, שמתעמקים בטקסט, שהטקסט מפעיל אותם, על פני 100 קוראים שהציצו, ריפרפו, והדברים חלפו דרכם כלא היו. כדאי גם לזכור שבניגוד למיתוס הרווח, שינוי פוליטי ממשי לא עובר דרך "שיכנוע של הרוב", אלא בגיבוש קהילה אקטיביסטית מסורה, מושכלת ובקיאה, שמשכילה להטות את המציאות לכיוון הרצוי לה; רק בהמשך מצטרפים אליה בהדרגה ציבורים גדלים והולכים, שמשתכנעים כי השינוי הזה רצוי גם להם. המסה הגדולה לא מצטרפת בגלל פוסטים בבלוג נידח, אלא בגלל שינוי ממשי שמתחולל במציאות החברתית – לטובתה או לרעתה.

ככלל, כדאי תמיד לזכור שרק חלק קטן מן האוכלוסיה פנוי בכלל לקרוא ניתוחים פוליטיים, ולו גם תמציתיים. ההכרעות הפוליטיות של רוב האנשים נקבעות על ידי תמהיל מאד מסובך של כל מיני גורמים – ביוגרפיים, שבטיים, תקופתיים; טקסטים פוליטיים אינם חלק מן התמהיל הזה. על כן אין צורך להפריז בחשיבותם של כל אותם רבבות קוראים שאני עלול "להפסיד" בגלל אורך הטקסטים. ממילא הם היו אבודים לי, מסיבות שאינן קשורות בכלל לאורך.

השמאל הרדיקלי כל כך קטן בישראל, ודווקא הזעירות הזאת צובעת בגוון פאתטי את "המאבק על כל קול פוטנציאלי". המאבק לחלוטין הכרחי, אבל לא על "כל קול". הקהילה שלנו אף פעם לא תהפוך לרוב. זאת עובדה, כואבת אולי, אבל מוצקה מאד. ובכל זאת, להשפיע על הרוב אפשר, גם באופן דרמטי, מתוך עמדת המיעוט. מכאן שהשאלה האסטרטגית החשובה איננה "איך הופכים לרוב?", אלא "איך הופכים את קולו של המיעוט לאפקטיבי ביותר?".

והתשובה שהבלוג הזה נותן היא: לכל הפחות, להעניק לו בסיס ידע פוליטי אלטרנטיבי. זה ודאי לא מספיק, אבל זה נראה לי הכרחי. וכשאני מסתכל ימינה ושמאלה (בעיקר שמאלה), אני לא ממש רואה הרבה שותפים. בתקשורת המיינסטרים וגם בתקשורת האלטרנטיבית, בבלוגים וברשתות החברתיות – אין כמעט מי שעוסק במלאכה שהבלוג שלי עוסק בה. בסך הכל אנחנו די בודדים, במפעל הסיזיפי הזה של חציבת האמת הפוליטית על המשטר הישראלי מתוך גושי התעמולה המפלצתיים. ולפעמים אני לבד לגמרי.

כך שבעצם לא רק שיש צורך בפוסטים הארוכים שלי, אני חושב, אלא יש צורך בעוד פוסטים ארוכים, שאנשים אחרים יכתבו, על נושאים אחרים בחיינו. הבורות שלנו עצומה – בעיקר בנושאים הכי חשובים לחיינו: כלכלה, חינוך, תעסוקה, בריאות. מה שנחוץ לנו זה לא עוד מאמרי דעה מתלהמים של 400 מילה, שקוראים אותם 50 אלף איש ואף אחד מהם לא זז מדעתו, אלא תחקירים של 4,000 מילה, שקוראים אותם 500 איש ומתוכם 10 זזו מדעתם. כתיבה פוליטית שמצליחה להזיז אדם יחיד מדעתו היא הישג נדיר שבנדירים; מידותיו צנועות, אך השלכותיו מי ישורן.

ועוד דבר קטן: חיי המדף של פוסטים ארוכים גם הם ארוכים. אנשים נוטים לזכור אותם יותר, לחזור אליהם כדי לשלוף מידע נחוץ, להשתמש בהם כדי להתמודד עם שקרים חדשים. הפוסטים הארוכים בבלוג שימשו ועדיין משמשים קהילות של אקטיביסטים במאבקיהם. מאבק פוליטי זקוק לאורך נשימה, ולפוסטים ארוכים יש אורך נשימה כזה.

אז לפחות תפיץ את החומרים שלך גם בגרסאות מקוצרות. זה לא יכול להזיק, נכון?

זה לא יזיק אבל זה יכלה לגמרי את מעט הזמן הפנוי שעוד נותר לי. אבל היי – כאן אתם נכנסים לתמונה. קראתם, התרשמתם, נראה לכם שהחומר הזה צריך להגיע לעוד אנשים? קחו יוזמה ועשו בו מעשים: תתמצתו, תתרגמו, תוציאו קליפ, תשתפו כמה פסקאות, תלחינו (הכל אגב כבר נעשה עם פוסטים של הבלוג). אתם לא צריכים את רשותי, רק תציינו מאיפה לקחתם את החומר ותנו קישור למקור. תהא זאת תרומתכם הצנועה למהפכה. מי יודע, אולי תציתו את סקרנותו של מישהו, והוא ילחץ על הקישור, ויגיע אל הפוסט הא-ר-ו-ך שלי, ובלי חיל ורעדה יקרא עד תום, לראשונה בחייו פוסט ארוך כל כך, ואולי אולי גם יזוז מדעתו.

אפשר להתווכח עם כל מה שאמרת.

אפשר, אבל לא נחוץ. אני אמשיך לחפור בקרדום שלי, ואתם בשלכם. לא רציתי לפתוח כאן דיון (ולכן הפוסט סגור לתגובות) אלא רק לענות על השאלה שמוצגת בפני שוב ושוב. הנה, עניתי. וגם זה לקח לי 1,000 מילה. כדאי שאעצור כאן.