Skip to content
2 ביוני 2013 / עידן לנדו

קרן תמלוגי הגז: הערת אזהרה

בזמן שהמחלוקת על ייצוא הגז כובשת את כותרות העיתונים, החל מהלך נמרץ בכנסת להקמת "הקרן לניהול הכנסות המדינה מהיטל על רווחי נפט", ובשמה הידוע יותר, קרן תמלוגי הגז. ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת מקיימת השבוע שלושה דיונים על הצעת החוק להקמת הקרן, שעברה בקריאה ראשונה לפני חודש.

כידוע, את הקרן מקימה ממשלה פורעת-חוק. על פי חוק ששינסקי, קרן תגמולי הגז היתה אמורה לקום עד נובמבר 2011 ולהתחיל לצבור את הרווחים מהיטל הגז מאותה נקודת זמן. אינסוף מאבקים פנימיים בין משרדי האוצר והביטחון, בנק ישראל והמועצה הלאומית לכלכלה, גרמו לסחבת שהגיעה עד בג"ץ. התוצאה: אובדן הכנסה של 300 מליון שקלים. זאת גניבת כספי ציבור לכל דבר ועניין; במקום שיגיעו לקרן הגז הייעודית, זרמו כספי ההיטל האלה לקופת המדינה, ונבלעו בה לבלי שוב. רואי שחורות יגידו שהגניבה הזאת מבשרת את גורלה של הקרן כולה.

את הנוסח המלא של הצעת החוק שעומדת על שולחן ועדת המדע והטכנולוגיה אפשר לקרוא כאן. באופן כללי, בראש מועצת הקרן יעמוד שר האוצר. לצידו ימונו שלושה נציגי ממשלה (משרד ראש הממשלה, משרד האוצר ובנק ישראל) ושלושה נציגי ציבור שייבחרו על-ידי ועדת איתור. המועצה תחליט על מדיניות השקעת כספי הקרן בחו"ל, תוך התייעצות עם ועדת השקעות שתוקם לצידה. הניהול עצמו של כספי הקרן יימסר לידי מחלקת ניהול שתוקם בבנק ישראל.

כספי הקרן יושקעו כולם בחו"ל. ה"פירות" לאזרחי ישראל נקבעו לשיעור של 3.5% מהכנסות הקרן במהלך כל שנה בעשור הראשון לקיומה, ולאחר מכן בגובה התשואה הנומינלית הממוצעת. בפרק ט' של הצעת החוק נקבע שהקצאת הכספים תהיה ל"מטרות חברתיות, כלכליות וחינוכיות". זהו ניסוח מאד לקוני, השונה מן הניסוח בחוק ששינסקי רק בתוספת של "חינוכיות". מהי מטרה "כלכלית"? כל השקעה של כספי הקרן במשק הישראלי היא "כלכלית". יותר חשוב אולי הוא מה שאין כאן: לא מוזכרות מטרות בטחוניות. זה לא מקרה, אבל לפני שאתם קופצים בשמחה ומסמנים ניצחון נדיר על תקציב הביטחון, מומלץ לקרוא את האותיות הקטנות, ולהציץ אל מאחורי הקלעים.

כפי שכבר כתבתי כאן בהרחבה, במקביל לתגליות הגז הישראלי, התפתחה בצה"ל ובגופים כמו המועצה לבטחון לאומי תפיסת ביטחון חדשה, מקסימליסטית על גבול ההיסטרית, שרואה בכל שטח המים הכלכליים של ישראל – שטח הגדול פי 3 משטח ישראל – כאזור שיש לאבטח ולנטר באופן שוטף מן הים והאוויר. התפיסה הזאת מניחה כמובן מאליו שכדאי יותר להשקיע מליארדים באבטחה של מתקני הגז מאשר להגיע להסכמות מדיניות עם ממשלת לבנון או עם חיזבאללה על ניצול הוגן של מרבצי הגז באזור לטובת כל הצדדים. תחשיב עלויות האבטחה שצה"ל הגיש לממשלה הסתכם ב-3 מליארד שקל. זה רק הצטיידות ראשונית; תקציב התפעול השנתי יגיע לכחצי מיליארד שקל, כך שסך כל האבטחה לשנות פעילות המתקנים נאמד ביותר מ-20 מיליארד שקל.

האבסורד הראשון היה שאף אחד לא העלה על דעתו לדרוש מטייקוני הגז להשתתף בעלויות המטורפות האלה, לפחות בגובה החלק שלהם ברווחי הגז. האבסורד השני היה שאנשי מערכת הביטחון דרשו לממן את האבטחה מכספי הקרן לרווחי הגז (ונתניהו, כמובן, תמך בהם); עסקה סיבובית בין הטייקונים לצה"ל על גבם של אזרחי ישראל. מה שמביא אותנו לחודשים האחרונים.

הסיבה העיקרית לעיכוב בהגשתו של החוק להקמת הקרן היתה מחלוקת בין משרד הביטחון למשרד האוצר בדיוק בנקודה הזאת. באוקטובר 2012 דחתה ועדת השרים לענייני חקיקה את דרישת משרד הביטחון להוסיף את "ביטחון המדינה" למטרות התקצוב של קרן הגז. גם בוועדת הכספים היה קונצנזוס נגד העיוות הזה של חוק ששינסקי. זה לא הפריע לצה"ל להפעיל את אחת מזרועות הלחץ שלו – המועצה לביטחון לאומי – שהמליצה במסמך לרה"מ לתקצב את הוצאות האבטחה מקרן הגז, בגובה של 700 מליון דולר. למי שלא בקי, נבהיר שהמועצה הזאת היא עוד גוף בשורה של ארגונים פארא-בטחוניים בישראל, הכוללת מכוני מחקר למיניהם, שתפקידה לבצר את דוקטרינת הביטחון השלטת ולא, חלילה, לאתגר אותה. ושימו לב: המועצה פונה למשרד ראש הממשלה חודשיים אחרי שכבר התקבלה החלטה בוועדה של הכנסת שלא לשנות את נוסח החוק להקמת קרן הגז כדרישת מערכת הביטחון. כך פועלים במדינה שבה מעמדה של הרשות המחוקקת נחות כל כך לעומת הרשות המבצעת.

הסתערות אחרונה על החוק נרשמה באפריל השנה. משרד הביטחון דרש "כי כספי הקרן לא יועברו לתקציב המדינה או לא יושקעו בחו"ל כל עוד לא הושלם סבסוד עלות אבטחת מתקני הגז בידי משרד הביטחון." למעשה הדרישה היתה לקבל נתח לא רק מהסכום שתפריש הקרן מדי שנה לקופת המדינה אלא גם מההכנסות השוטפות של הקרן. האוצר סיכל את התביעה החצופה הזאת. אבל חכו רגע עם השמפנייה.

מיד לאחר שהחוק החדש קובע את המטרות הכלכליות-חברתיות-חינוכיות, הוא כורה בור מדאיג מאד. בסעיפים 38-39 החוק מתיר למנהלי הקרן לתת הלוואה לממשלה "לשם סיוע בהתמודדות עם אירועים חריגים בעלי השפעה שלילית חריגה על כלכלת ישראל". מהו אירוע חריג? לא מוסבר, למעט התוספת בסעיף קטן (א1) "לרבות אירוע סביבתי". מי מחליט שהאירוע חריג? ממשלת ישראל, כמובן. מי יאשר? הכנסת, ברוב של 65 ח"כים. סעיף 39 גם מאפשר לממשלה הקלה בהחזר ההלוואה. מה זה "הקלה"? דברי ההסבר מבארים: "שינוי תקופת ההחזר או שיעור הריבית ואף קבלת פטור מלא או חלקי מהחזר קרן ההלוואה או הריבית".

אני מקווה שהבנתם שמדובר באישור לשדוד את הקרן ולא להחזיר גרוש. נכון, יש לכאורה חסמים חוקיים על האפשרות הזאת; אך הם מנוסחים בשפה כה רפה ומעורפלת, שאין לי ספק בכלל – אדגיש שוב, אין לי ספק בכלל – שהם ינוצלו לרעה בידי פוליטיקאים תאבי-תקציב, ובעיקר כאלה שנקלעים למשרד הביטחון. הפיתוי של קופה תפוחה שיושבת לה בבנק ישראל וצוברת עשרות מיליארדי שקלים הוא פיתוי שקשה מאד יהיה לעמוד בו.

למעשה יש לי חשד כבד שסעיף "האירועים החריגים" בחוק לא בא לעולם אלא כדי להכניס את תקציבי האבטחה של משרד הביטחון בדלת האחורית, וזו היתה הפשרה שאיפשרה סוף סוף לשחרר את הצעת החוק לקריאה הראשונה. דמיינו לכם שחיזבאללה מתחיל להוציא סיורי סטי"לים לים. לא "אירוע חריג"? לא "בעל השפעה שלילית"? לא קשה גם לדמיין את הלך מחשבתם של קברניטי צה"ל שיידעו, החל מן היום שבו נכנס סעיף 38 לחוק לתוקפו, שגם אם הם מדרדרים את ישראל לגירעון נוראי בעקבות מלחמה או שתיים, תמיד יש מאין לקחת כדי לאזן מחדש את התקציב. ומי שחושב ששיקולים כלכליים אינם משחקים תפקיד בהחלטה לצאת למבצע צבאי לא מבין איפה הוא חי.

[צודקים: מלחמה היא לא אירוע חריג אצלנו. ספק אם זה יגן על כספי הקרן ממולך הביטחון].

אז מה הפיתרון?

שני מוקשים עיקריים טמונים בהצעת החוק הנוכחית. האחד, ערפול-יתר בהגדרת המטרות החברתיות שלשמן הוקמה הקרן. שתיים, ערפול-יתר בהגדרת האירועים החריגים שמצדיקים שימוש בכספי הקרן למטרות אחרות.

באשר למוקש ראשון, כל מה שהצעת החוק קובעת (סעיף 37) הוא ש"הוצאות הממשלה שימומנו על ידי הסכום האמור ייקבעו בחוק התקציב השנתי". ספק אם ניתן היה לחשוב על דרך יצירתית יותר לקבור את הדיון הציבורי על השימוש בכספי הקרן (אוקיי, אפשר היה גם לדחוף את זה לחוק ההסדרים). מה שנחוץ הוא חוק ייעודי להקצאת כספי קרן הגז, שהממשלה תציג לכנסת מדי שנה ושנה, ובו יפורטו כל המטרות שלשמן מוקצה הכסף ומי אחראי לממשן: שיפוץ כך וכך חדרי מיון, בניית כך וכך כיתות לימוד, וכו'. כל מה שהחוק הנוכחי צריך לעשות הוא להטיל את חובת החקיקה התקופתית הזאת על הממשלה המכהנת.

באשר למוקש השני, יש לפרק אותו ככל האפשר. ראשית, לדרוש רוב של 90 ולא רק 65 ח"כים לאישור בקשת הממשלה להלוואה מן הקרן. יש להניח שאירוע חריג באמת (כמו רעידת אדמה עם מאות נפגעים) לא יתקשה להשיג רוב כזה. הרף הנוכחי, של 65 ח"כים, מריח יותר מדי כמו הגודל הממוצע של קואליציה בישראל, ומפקיר את ההחלטה על הלוואה מכספי הקרן לשגיון רוחו של השלטון. שנית, אין כל סיבה לאפשר לממשלה הקלות כלשהן בהחזר ההלוואה, ודאי שלא עד כדי פטור מלא; ככל הידוע לי, אנשים פרטיים שפוקד אותם "אירוע חריג" אינם פטורים מהחזר הלוואות. למעשה, רחובות הערים בישראל מלאים בחסרי דיור שנקלעו למצבם בדיוק בגלל שלא הצליחו להחזיר הלוואה לאחר אירוע חריג בחייהם. סעיף 39 של החוק אינו אלא קארט בלנש לרשות המבצעת לנהוג בהפקרות פיננסית, וכדאי פשוט לבטל אותו.

ההמלצה הכללית לציבור עומדת בעינה: לא להסיר עין מאף דיון בנושא הגז. ניסיון העבר מלמד שכל התרשלות עולה לנו במליוני שקלים (ההתרשלות האחרונה – העיכוב בהקמת הקרן – עלתה 300 מליון שקל; מי יחזיר לנו אותם?). עוד מעט תתחיל ועדת האיתור לחפש נציגי ציבור למועצה המפקחת על הקרן. התהליך הזה חייב להיות שקוף לגמרי (נוכחות עיתונאים או קהל, פתיחת פרוטוקולים לעיון הציבור). פקידי האוצר יתחילו לחפש "בורות" תקציביים לסתום עם כספי הקרן; תפקידנו להגדיר להם, ולא הם לנו, לאן הם יילכו. אם האיום הגדול ביותר על הציבור הישראלי בשלבי הדיונים של ועדות ששינסקי וצמח נשקף מחברות הגז והטייקונים, האיום הנוכחי נשקף מן האינטרסנטים של השלטון. אל תחשבו שהוא קטן יותר.

[ותודה למשמר החברתי, שלא הסירו עין].

16 תגובות

להגיב
  1. ליברטריאן / יונ 2 2013 14:50

    תראה, מבלי לגרוע בשאר הנקודות שהעלת, אני רוצה להתייחס ל: "האבסורד הראשון היה שאף אחד לא העלה על דעתו לדרוש מטייקוני הגז להשתתף בעלויות המטורפות האלה, לפחות בגובה החלק שלהם ברווחי הגז."

    אני לא חושב שזה אבסורד. אתה לא מבקש מתושבי קריית שמונה להשתתף בעלות ההגנה על העסקים שלהם, או מתושבי הדרום לממן כיפות ברזל, נחושת או סתם סרוגות.

    נכון שאפשר פה ושם לבקש (אבל לא לחייב) עסקים לשים מאבטח בתקופת פיגועים, אבל זה בטח לא "אבסורד" כשזה לא קורה. וזה גם לא צריך להיות.

    בקשר למוקשים, ההצעה נשמעת הגיונית ואני מניח שהיא גם טובה בצורת הממשל הנוכחית, אבל תרשה לי להציע משהו יותר פשוט (אני אתן לליברטריאן מתוכי לדבר): אם יש כסף, למה לא לחלק אותו פשוט חזרה למשלמי המסים? מה יותר פשוט והוגן מזה? למה שאיזושהי ועדה תחליט מה לעשות איתו? שכל אחד יקבל את הכסף שלו ויחליט מה לעשות בעצמו.

    אפשר להתווכח איך לחלק (האם בצורה שווה, בצורה דיפרנציאלית ישירה או הפוכה), אבל עדיין זה נשמע לי הכי הוגן.

  2. עידן לנדו / יונ 2 2013 14:56

    ליברטריאן, אתחיל מהסוף. ההצעה פשוט לחלק את הכסף תוביל ל"מחלה ההולנדית". עשו את זה בהולנד בשנות ה-60 וגם בנורבגיה בשנות ה-90, לפני שקלטו את התוצאות הקטסטרופליות, ואז מיהרו להקים את הקרן (תקרא בכל המאמרים הכלכליים בנושא הקרן).

    לגבי הדרישה מהטייקונים להשתתף בעלות האבטחה, פשוט אצטט מהפוסט הארוך שלי מספטמבר 2012 (בפוסט הזה באמת קיצרתי, איכשהו הנחתי שהקוראים כבר מכירים פחות או יותר את הרקע). הקישורים לא עברו, ממליץ להסתכל במקור:

    "הרבה קוראים מן הסתם שואלים את עצמם: למה שהמדינה לא תאבטח את מאגרי הגז? זה משאב לאומי, לא? החיזבאללה מאיים לפגוע בו, לא? (לא ממש. הלבנונים טוענים שישראל שואבת גז משטח המים הטריטוריאליים של לבנון; עוד נחזור לזה). כמו שצה"ל מגן על הכור הגרעיני ועל מתקנים אסטרטגיים חשובים, הוא מגן גם על הגז.

    לא, זה לא בדיוק "כמו". להבדיל מכל המתקנים האסטרטגיים האחרים, מאגרי הגז שמול חופי ישראל הם מיזמים פרטיים. הם אומנם פועלים בזיכיון ממשלתי, אבל הבעלות עליהם היא כולה בידי חברות הגז. למדינת ישראל – ובהשלכה, לאזרחי ישראל שאינם מחזיקי מניות – אין שום קמצוץ בעלות על הגז הזה. כך שצריך לומר ברורות: צה"ל נשלח להגן על עסקים פרטיים. נזכיר רק שהזכויות על הפטנט הזה שמורות לקואליציה האמריקאית-בריטית שפלשה לעיראק תחת אמתלות כוזבות, ובפועל השתלטה על שדות הנפט העצומים; החיילים שהוצבו שם הבטיחו מעבר חלק של הנפט העיראקי לידי תאגידי נפט אמריקאים ובריטיים (ראו כתבה מצוינת כאן). חייבים להודות שיש משהו בניתוח הלניניסטי של המלחמה כתוצר הכרחי של הדחף הקפיטליסטי לפרוץ שווקים ולמקסם רווחים.

    זה נכון שמעמדם של מאגרי הגז שונה ממעמדם של עסקים פרטיים אחרים. באיחור של 50 שנה המדינה אפילו הכירה בכך וחוקקה את חוק ששינסקי. המדינה גובה תמלוגים והיטלים מיוחדים על הגז, ויש לה אינטרס ברור שהמאגרים לא ייפגעו. אבל כל זה לא גורע מן העובדה שגם למשקיעים יש אינטרס ברור להגן על השקעתם. ובמצב כזה נשאלת השאלה – מדוע לא להטיל על המשקיעים השתתפות חלקית בהוצאות האבטחה? כל בעל חניון, אתר בנייה או מחסן סחורות שמציב אבטחה מסביב לנכס שלו מממן את האבטחה הזאת מכיסו; מדוע חברות הגז פטורות מהוצאות האבטחה ההיקפית על נכסיהן, ועוד זוכות לסיבסוד של מחצית מעלות האבטחה הפנימית?"

  3. ליברטריאן / יונ 2 2013 15:29

    תודה על התגובה. אכן יש הבדל, אבל הוא שרירותי. באותה מידה גם הגנה על מכולת בהתנחלות היא זהה, וצה"ל גם נשלח להגן על קניון עזריאלי בת"א שגם עליו אין לי קמצוץ בעלות. ההבדל הוא שתקציב ההגנה על קניון עזריאלי אינו גלוי אלא הוא חלק מהתקציב הכולל של מערכת הביטחון, ורובו רחוק מאוד פיזית מהקניון, אבל הוא עדיין מגן עליו. אני באמת חושב שאין הבדל (חוץ כמובן מאלפי החיילים שמשרתים בקרייה, קונים בקניון ובכך תורמים את מיטב כספם למחזור העיסקי – אבל זה כבר דיון אחר).

    גם עזריאלי, גם המכולת בהתנחלות, גם מצבור הגז, גם בית הקפה בתל אביב או בשדרות שחטף טיל – כולם תחת אותה מטרייה. כולם צריכים לקנות את הקרקע (או לשם דמי חכירה או זיכיון או כל המצאה בירוקרטית אחרת), לשלם מסים וכולם צריכים לקבל הגנה מצה"ל והמשטרה. במקביל אפשר כמובן לנהל דיון איפה אנחנו צריכים להיות ואיפה לא, ותאמין לי שכאן לא תמצא וויכוח מהצד שלי. אבל כל עוד כולם פועלים תחת החסות של מדינת ישראל, אין ברירה אלא לתמוך בהם, ולא להפקיר את התושבים לשלם על החלטות הממשלה שלהם.

    בקשר לדוגמאות על אבטחה פרטית וכו' – נכון, באמת יש עסקים שבוחרים להשקיע באבטחה, אבל זה בגלל אוזלת היד של המשטרה ולא משהו שיש ללמוד ממנו ולחקותו.

    אני לא חושב שאיש שמאל רוצה לראות יותר יוזמות פרטיות כאלה ופחות יוזמות ממשלתיות (בתור ליברטאריאן ברור לך שאתה מציג את הצד שלי בדיון, כן?) – זה הרי יוביל למצב שבו רק עסקים עשירים יוכלו לשרוד. אם למשל אתה הקטן תרצה לפתוח מכולת באזור קשה (החל מרמלה, ב"ש בשכונות מסויימות, יפו בשכונות מסויימות, וכלה קו גבול וכו') – לא תוכל, כי הוצאות האבטחה יהיו גדולות לך מידי. בצורה כזו אתה מפקיר את העסקים רק למי שיכולים להרשות זאת לעצמם, כלומר לבעלי עסקים עשירים גם ככה.

  4. עידן לנדו / יונ 2 2013 15:37

    תשמע, זאת קצת היתממות. העלות השולית של ההגנה על קניון עזריאלי לא מתקרבת ל-20 מיליארד שקל. גם לא ידוע לי שהצבא בנה תכנית הצטיידות ייעודית להגנה על הקניון.

    אוזלת יד של המשטרה? נראה לך שתפקיד המשטרה להציב שומרים בחניונים או במחסנים פרטיים? כבר התבלבלתי, מי הליברטריאן פה.

    עכשיו אני אגלה לך סוד לא כל כך כמוס: עלויות האבטחה נופחו מעבר לכל פרופורציה – בדיוק כי היה ידוע מראש שהן יכוסו מהכיס הציבורי. אם נקודת המוצא היתה שלפחות מחצית מהן מגולגלת על חברות הגז, היינו עדים להצטמקות מפליאה בעלויות; לא כי החבר'ה האלה מזלזלים באבטחה, אלא כי הרווחים שלהם יקרים לליבם. הכל שאלה של עלות-תועלת.

  5. ido2267 / יונ 2 2013 15:39

    ליברטריאן: תחשוב על בעל מלטשת יהלומים שדורש שניידת.משטרה תעמוד דרך.קבע ליד העסק שלו. האם יהלומים אינם ענף ייצוא חשוב? למה אם כן שהמדינה לא תממן אבטחה צמודה למלטשות ? עובדה שהיהלומנים לא זוכים לאבטחה פרטית אלא לאותה אבטחה שלה זוכים כולנו. הרי אם היה מדובר "רק" על שמירת הגבולות לא היו שום הוצאות מיוחדות בגלל מתקני הקידוח. בדיוק כשם שפתיחת כמה מלטשות חדשות לא מכבידה על תקציב המשטרה.

  6. ליברטריאן / יונ 2 2013 15:56

    עידן ועידו, תשובה מתומצת לסיכום הדיון. קודם כל, אתחיל מהדבר הראשון שאמרתי: זה לא אבסורד. כלומר אני מבין את הטענות האלו, רק שלא הייתי אומר שהצד ההפוך להן הוא אבסורד.

    בקשר לדוגמא של המלטשה, זו באמת דוגמא מצויינת. האם ידעת שעסק יהלומים שנפרץ פעמים כבר לא יבוטח יותר ולמעשה דה פקטו ייסגר? ואכן אחרי הפריצה הראשונה המשטרה תציב שם ניידת במשך זמן סביר. מה יקרה אם לא תהיה ניידת זמינה? נכון, עסקים קטנים וחלשים פשוט ייסגרו. האם זהו המצב המועדף לדעתך? זו לא רק הזנחה של ציבור חלש, אלא גם הזנחה של אזורים חלשים (למה שמישהו יפתח עסק בדרום ת"א אם אין לו עודף משטרה שתגן עליו?) מתכון להגדלת הפערים.

    כן, אני כליברטריאן אכן מעדיף שהאבטחה תהיה פרטית, ולכן אני יוצא מגידרי להציג את הצד ההפוך בדיון (בהיותי בן אדם לוגי וכו') כי אני פשוט לא חושב שאתה רוצה לקחת את הטענה הזו צעד אחד קדימה. כלומר לדעתי אתה מובל מהסלידה (המוצדקת) שלך להרפקאות הגז במים פלוס השילוב עם הטייקונים והחקיקה המעוותת שהיתה בנושא וכל הצירוף הזה גורם לך לקחת איזושהי עמדה כלכלית הפוכה לאידיאולוגיה שלך.

    בקשר לסוד, תאמין לי עידן שאני יודע על מה אתה מדבר. וזה נכון לכל עסק פרטי מול ממשלתי. מה לעשות, צריך למצוא איזשהו קו איזון בין השניים, ושוב אני מדבר כאן מנקודה פרגמטית, ולא לוקח עמדה ליברטריאנים קלאסית. אני פשוט מסרב לראות במצבורי הגז כמשהו יוצא דופן.

    אגב, תשלום של חצי-חצי – מנוהל ע"י חברה פרטית (במקום צה"ל), גם נשמע לי פתרון הוגן שנמצא איפשהו באמצע.

    תודה שוב על התגובות העינייניות והמהירות.

  7. יפתח בריל / יונ 2 2013 16:09

    תיקון חשוב, עידן: אתה משחק לידיו של הליברטריאן כשאתה כותב ש"לאזרחי ישראל שאינם מחזיקי מניות – אין שום קמצוץ בעלות על הגז הזה". זה לא נכון. הגז הוא משאב ציבורי שהמדינה גובה עליו *תמלוגים*. תמלוגים פירושם שהנכס הוא קניינו של מקבל התמלוגים, והם משולמים על הזכות להשתמש בנכס, כפי שסופר מקבל תמלוגים (יחי ההבדל) על הדפסת ספרו משום שהספר הוא קניינו. מה שיזמי הגז מחזיקים הם רישיונות חיפוש למיניהם, ובמקרה של תגלית – "חזקה" בשדה הגז, שניתנת לחמישים שנה *בתנאים מסוימים*. מצבים מסוימים כמו סירוב לפתח את שדה הגז מביאים אוטומטית לשלילת החזקה. במילים אחרות: הטענה ש"הגז שייך לאזרחי ישראל" היא לא רק סיסמה יפה, היא תיאור נאמן של המצב המשפטי. ומהטעם הזה אי-אפשר לדבר על הלאמה של הגז – לכל היותר על הלאמה של זיכיונות השאיבה, שהם עצמם אכן נחשבים לסוג של קניין (אפשר למכור אותם לצד שלישי וכדומה).

  8. עידן לנדו / יונ 2 2013 16:21

    תודה יפתח, צודק. חזקה ולא בעלות.

    אם כך עדיף להתרכז, כפי שהצעתי, בחלוקת הרווחים כמפתח הרלבנטי לחלוקה בנטל האבטחה. מה שהרבה ישראלים לא ערים לו הוא שעם כל תחשיבי ששינסקי והטריקים שבחוק, הזכיינים שומרים בכיסם יותר ממחצית מהרווחים. חלק מזה נובע גם מן הדחייה הנדיבה בתאריך תחילת ההיטל (עד החזר של 280% מגובה ההשקעה). הנה למשל התחשיבים ממאגר "תמר":
    http://www.blacklabor.org/?p=52052

  9. יניב / יונ 3 2013 01:17

    ליברטריאן – מתקני קידוח גז, כמו גם חברות תעופה (עוד תחום שקיבל עכשיו הבטחה לכיסוי כמעט מוחלט של הוצאות האבטחה שלו, אם אינני טועה) הם מלכתחילה עסקים שפתוחים רק לבעלי ההון. לידם, אפילו מלטשת היהלומים נראית כמו עסק קטן. האם המדינה תציב ניידת גם ליד מכולת, פיצוצייה או דוכן פלאפל שחשוף לסיכונים יותר מסביבתו? ר"ל, הטיעון יפה בתיאוריה, אבל בפרקטיקה דווקא החזקים מקבלים כאן סיוע מהמדינה.

  10. יעל / יונ 3 2013 22:42

    "שהזכויות על הפטנט הזה שמורות לקואליציה האמריקאית-בריטית" ואני דוקא נזכרתי (לצערי) במאמר שלך על מטעי התמרים בבקעה….

  11. סרגיי א. / יונ 3 2013 23:51

    ליברטאריאן,
    אני מסכים עם מה שכתב יניב שטענה ה"מתכון להגדלת הפערים" שלך לא תופסת כאן. אין מה להשוות מכולת או מלטשת יהלומים למתקני קידוח.
    אנחנו לא צריכים להשוות התקפה על מתקן קידוח כהתקפה על שדרות או ק"ש, אלה הם מתקנים פרטיים. שודד שמתקיף עסק קטן תהייה אנלוגיה יותר מדוייקת. בעל העסק יודע שיש משטרה ושהיא מגנה עליו. זו נקודת המוצא כמו גם במקרה של מתקן גז והצבא. גם אם לא בזמן אמת, במקרה של אירוע המשטרה תפעל כדי למצות את הדין עם האחראים. אם בעל העסק לא מרוצה מרמת האבטחה שהוא מקבל, הוא שוכר מאבטחים פרטיים.
    מה שבעלי מתקן הגז אומרים פה זה בגלל שאנחנו פתחנו עסק (עסק פרטי שלנו, מרצוננו החופשי, תוך כדי לקיחת סיכון שלנו, ויניב לנו הכנסות), כמות ה"שיטור בשכונה" צריכה לגדול באופן חסר פרופורציות.
    זה לא עובד ככה. כמוהם, כל עסק אחר משלם מיסים ותורם למדינה. זה אומר שיש לו הזכות לדרוש הגנת יתר מהמדינה? לא. המדינה מקצה לו את ההגנה שהיא יכולה מבסגרת יכולתיה ומשאביה. ואין לה שום סיבה לתעדף אותו. אלה הם החוקים פה. לא נוח לך? לך פתח עסק במדינה אחרת.

    זהו תפקידם כאנשים עסקים למקסם את האינטרס והרווחים שלהם, ולכן הם בצדק מנסים למצוץ כל שקל שהם רק יכולים מהקופה הציבורית. אם יש סיכוי שזה יצליח, למה לא? תפקיד המדינה היא להגיד להם "לא!". רוצים יותר הגנה ממה שלחיל הים או האויר יש להציע כיום? תשלמו. אם לא נוח לכם, תסגרו. מישהו אחר יבוא במקומכם.

  12. ujanissary / יונ 4 2013 09:25

    הרשו נא להעיר שהמפסיד העיקרי מהתקפה על מתקני הקידוח (כמו מתאונות) היא הסביבה. אין קידוחים (ובמיוחד ימיים) שאינם מהווים סיכון סביבתי. כל מי שמודאג מתכנית הפצלים בעמק האלה מן הראוי שיעניק גם לשדות הגז תשומת לב.

  13. עידן לנדו / יונ 4 2013 10:15

    אויניסארי,

    תרחיש המתקפה על מתקני קידוח הוא פרי הזייתם של מומחי ביטחון למיניהם. אין שום סיבה שהוא יתממש. האיום המדובר הוא מצד חיזבאללה/לבנון, והאמתלה היא מחלוקת על סימון הגבול הימי בין ישראל ללבנון. בפוסט המקיף שכתבתי מוסבר (עם קישורים לרוב) שהמחלוקת למעשה מינורית לחלוטין ועם קצת רצון טוב ניתן ליישב אותה. במקום להזמין את האו"ם, ישראל מזמינה עוד סטי"לים ומל"טים.

  14. ujanissary / יונ 4 2013 17:19

    הנסיון מוכיח שבין הזיות למציאות מפריד הפסע. דוגמאות? או.קיי: הרושימה ונגסקי, מבצע רנץ" האנד, שדות הנפט בכווית (דזרט סטורם).

  15. מקס / אוק 14 2014 00:11

    עידן, תודה על התחקיר ועל פעילותך באופן כללי.

    הערה לגבי חוסר דיוק שמופיע בטקסט, כפי שאני מבין אותו:

    "כספי הקרן יושקעו כולם בחו"ל. ה"פירות" לאזרחי ישראל נקבעו לשיעור של 3.5% מהכנסות הקרן במהלך כל שנה בעשור הראשון לקיומה".

    לעומת זאת, מתוך הצעת החוק, סעיף 36(2):
    "בשנת הכספים שלאחר שנת הכספים הראשונה ובכל אחת משמונה השנים
    שלאחריה – סכום השווה ל–%3.5 משווי הנכסים שניהלה הקרן ב–31 בדצמבר
    של שנת הכספים הקודמת;"

    כך שה-3.5% לא מגיעים מההכנסות (קטגוריה של "זרם" במונחים חשבונאיים) במהלך כל שנה, אלא, מהקרן (קטגוריה של "מלאי") הנצברת כולה. כך שמדובר בסכומים משמעותיים בהרבה מהפרשה מההכנסה השנתית בלבד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: