תגית: התנחלויות

מזמן רציתי לכתוב על מירון בנבנישתי (1934-2020), שכתיבתו וחייו ופעליו הרבים היו מופת בעיני במשך שנים ארוכות. האיש שגדל בחיק תנועת העבודה, היה למדריך טיולים שהכיר כל ואדי וכל גומחה בארץ, האמין בלב שלם שזכותם של יהודים פולנים מאירופה להתיישב בארץ גוברת על זכותם של ילידיה הערבים להישאר בביתם, ואט אט התפכח, כיוון שחי כל חייו במגע ישיר עם אותם ערבים, בשכונת מגוריו, אבו תור בירושלים, ואז היה למכשיר שלטוני של שלטונות הכיבוש ב"ירושלים המאוחדת" אחרי מלחמת ששת הימים, תחת שרביטו של טדי קולק, וניצח, מצד אחד, על הריסת בתים של פלסטינים, ומצד שני, על שיקום המשפחות שפונו מן הרובע המוגרבי שישראל הרסה, שהיה שותף לעוולות כמו הפקעת כל שטחי הציבור בשכונת ואדי חילווה בסילואן מרשות תושביה באמצעות הכרזתה כגן לאומי, אבל אחרי 11 שנים של חיכוכים בלתי פוסקים בין מעשיו למצפונו פרש, ובמקביל התעמק בחקר ירושלים ובהסטוריה של ארץ ישראל, בסכסוכים בין-קהילתיים בעולם, וככל שידע יותר וחשף יותר, כך נדד יותר שמאלה, עד שהפך למבקר רדיקלי של הציונות במחצית חייו השנייה.

בנבנישתי היה נביא זעם של השמאל, רועם ומהדהד לא פחות מישעיהו ליבוביץ'. אף אחד אינו חולק כיום על חשיבותו ההסטורית של ליבוביץ' ברגעים המכריעים שאחרי כיבוש השטחים, ואולם חשיבותו של בנבנישתי, ברגעים המכריעים של "התפוצצות מפעל ההתנחלויות" – מ-4,400 מתנחלים ב-1977 עד ל-60,000 מתנחלים ב-1987 – אינה נופלת מזו של ליבוביץ', ואולי גם תעלה עליה, בחשבון ההיסטורי האחרון. בנבנישתי היה הראשון, ולאורך שנים היחיד, שהבין את מה שמתרחש מול עיניו, הקמתה של "הרפובליקה השניה" כפי שכינה אותה, התערובת הייחודית של כיבוש ואפרטהייד והפרדה אתנית ממוסדת; הראשון שהריח את צחנת הטרנספר מאחורי הכסות המהוגנת של "הפרדה"; והוא גם ראה שמדובר במצב קבע יציב ולא חולף. הוא ידע והבין זאת כי ניהל פרוייקט מחקרי עצום במהלך שנות ה-80, שסוכם ב"לקסיקון יהודה ושומרון". לפני "בצלם" ולפני "יש דין", בנבנישתי היה שם. הוא ידע על הפקעת האדמות מן החקלאים הפלסטינים בבקעת הירדן, שעליהן הוקמו מטעי התמרים ליישובים היהודים; הוא ידע על השיקולים הכלכליים הקרים שהשפיעו על שרטוט גבולות המפלצת האורבנית, "ירושלים המאוחדת"; הוא ידע על החקיקה עוקפת-הסיפוח של הצו בדבר ניהול מועצות מקומיות; והוא ראה כיצד מושכות ממשלות ישראל אלפי מתנחלים באמצעות חלוקה כמעט חינם של מגרשים וזכויות בנייה בשטחים.

בנבנישתי הבין שכל מאות ואלפי הפעולות הללו, קטנות כגדולות, מדי יום ביומו, שמתפרשות על כל שדרות החברה והממשלה – ממע"צ ועד הבנקים למשכנתאות, מרשות העתיקות ועד מפעלי חצץ וחברת "מקורות" – מצטרפים לגלגל תנופה אדיר, שנע בכיוון אחד, בלתי הפיך. את תזת האי-הפיכות ניסח בשנת 1983, וזו נחתה אל לב השיח הפוליטי כפצצה. עד היום איש לא פירק את הפצצה הזאת, אך אין מי שנכנס אל הזירה מבלי להעיף בה מבט זהיר, מבלי להתייחס אליה, להתמודד איתה, להכחיש אותה או סתם לרקוע ברגליים בכעס מולה. לא מעט אי-הבנה עוררה התזה הזאת, והסיבות ידועות: אנשים מעדיפים לא להבין טענות שמשמעותן מאיימת מדי. קוראים לזה "אי-הבנה ביודעין", תופעה שמוכרת מקרוב לכל מכחיש אקלים.

במהלך שנות ה-80' ניטש ויכוח עז, בפוליטיקה וגם באקדמיה, סביב הטענות של בנבנישתי. את סיכום הוויכוח ותגובותיו ריכז בנבנישתי בספר "הקלע והאלה: שטחים, יהודים וערבים", שיצא לאור בתחילת 1988, חודשים ספורים לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה. בנבנישתי צפה אותה; במהלך עשור שלם שהיה גדוש ב"מגעים", "ועידות שלום", "שיחות נורמליזציה" חובקות עולם וכו', הוא המשיך להתריע שבמקביל ליקום הוירטואלי שרקחו פקידים מוושניגטון וירושלים, המציאות ממשיכה להתקדם לעבר פיצוץ. הספר הוא קריאת חובה לכל אדם פוליטי חושב בישראל, ומטרת הפוסט הנוכחי היא להשיב אותו למחזור הדם של הישראלים בימינו, באמצעות ציטוטים נרחבים מתוכו. אף מילה בספר לא התיישנה, ולעומת זאת, רבים עדיין מעדיפים לעצום את עיניהם מול אבחנותיו.

מכון "מולד" ודת ההפיכות

קחו את מכון "מולד", למשל. הנה קטע מתוך "מחקר" שפרסם המכון לפני כחודש, בשם "פינוי אזרחי לא אלים: חשיבה מחדש על סיום מפעל ההתנחלוית". צל אפל מרחף מעל המסמך הזה, מסמך שכולו כוונות טובות ועצימת עיניים עקשנית – צילו של בנבנישתי, שאומנם מת מזה למעלה משנה, אך מחברי המחקר מתווכחים איתו בקדחתנות כל הזמן, כמו היה נוכח בחדר.

"בנבנישתי וחסידי גישתו מרבים לבלבל בין שני סוגים של עובדות. הראיות שמגבות את טענותיהם – השינויים במרחב הפיזי, ביצור הכוח הפוליטי ועליית מחיר הפינוי, הן עובדות אמפיריות או למִצער מתיימרות להיות כאלה. לעומת זאת הטענה כי ישראל סיפחה את השטחים “בפועל”, גולשת מהממד האמפירי לממד הנורמטיבי. עובדות אמפיריות מתקיימות מתוקף מצב העניינים בעולם; עובדות נורמטיביות מתקיימות מתוקף הסכמה בין בני אדם. קיומן של ההתנחלויות הוא עובדה אמפירית שאינה תלויה בהסכמת הציבור הישראלי או ביחס הקהילה הבינלאומית. לעומת זאת, מעמדו הפוליטי והמשפטי של השטח הוא בעל תוקף נורמטיבי מובהק, וככזה הוא מוכתב במישרין על ידי הציבורים הרלוונטיים: הישראלים, הפלסטינים, האמריקאים, מדינות העולם הערבי, מוסדות בינלאומיים וכדומה. השאלה בדבר הפיכות הכיבוש אינה נוגעת, אם כך, רק או בעיקר לעובדות בשטח שעליהן ביסס בנבנִישתי את עמדותיו; אם השליטה הישראלית בגדה המערבית עברה את נקודת האל-חזור, הרי זה מפני שהשטחים הפכו לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל בעיניהם של מספיק ישראלים, מספיק פלסטינים ומספיק שחקנים בזירה האזורית והבינלאומית. במלים אחרות, היא תלויה בהסכמה או באי-הסכמה של בני אדם ושל המוסדות הפוליטיים והמשפטיים המשקפים את העדפותיהם." (עמ' 33)

צודקים המחברים (אבנר ענבר, אסף שרון ועומר עינב) שהפיכות הכיבוש אינה נוגעת רק או בעיקר לעובדות בשטח. אבל הם טועים ובעיקר מטעים כשהם מייחסים עמדה נאיבית כל כך לבנבנישתי; וכיוון שאיני רוצה לייחס להם הסתרה בזדון, אסתפק בהשערה שאדם אינו רואה את מומיו שלו. מי שמחשבתו הפוליטית פשטנית אינו יכול לתפוס מורכבות במחשבה הפוליטית של זולתו – ומחשבתו של בנבנישתי היתה אכן מורכבת ומאתגרת.

הנה תשובתו של בנבנישתי להאשמת השווא הזאת – תשובה שנכתבה 33 לפני ההאשמה.

"השאלה הרלוונטית היחידה, חשבתי, היא מי מייצג בשנות השמונים רצון פוליטי חזק יותר (שהעובדות הפיסיות הן רק פן אחד שלו), המחנה הרוצה לשמר את הסטטוס-קוו – שלטון יהודי בכל ארץ ישראל, או המחנה הרוצה לשנות אותו? אין ספק, העובדות "ניתנות לשינוי במחי עט המוחזקת ביד אחרת", אבל האם יהיה ל"יד האחרת" הכוח לחטוף את העט? אין ספק, כל מצב פוליטי הוא "הפיך", ובלבד שאפשר לגבש כוח פוליטי שיבצע את ההפיכה. באופן תיאורטי אפשר לפרק יישובים ו"לחרוש" כבישים, אבל האם העובדות הנקבעות, ובעיקר הזמן החולף, מחזקים את הכוח הפוליטי התומך בהמשכו של שלטון הכיבוש, או את הכוח הפוליטי המנוגד לו?" (עמ' 44)

ובכן – לא רק "עובדות פיסיות". אבל העובדות, וכאן מצויה הנקודה העיוורת, מה נקודה, יבשת עיוורת ענקית, של אנשי "מולד" – העובדות משקפות בעצמן רצון פוליטי ובעיקר מאזן כוחות פוליטי. הן אינן הפיכות משום שהרוב הישראלי אינו חפץ בהפיכתן – היום הרבה פחות מאשר בשנות ה-80'. והרוב הזה ממשיך להשקיע משאבי עתק בפרויקט ההתנחלויות לא כי הוא נחטף בידי כת משיחית, לא כי הוא תינוק שנשבה ולא בשל שאר הבדיות המנחמות שמספר לעצמו השמאל הציוני על משכבו בלילות. הוא עושה כך כי זה מובן מאליו מבחינתו. אנשי "מולד" שואבים עידוד מכך שראשי המתנחלים מפקפקים (בפרסומים פנימיים שלהם) אם הצליחו "להתנחל בלבבות" או לא. תראו, הם צוהלים, אפילו הם מכירים בכך שלא "התנחלו בלבבות". אבל במחילה, היכן שוכן הלב הפוליטי ומי ידעו? האם אדם צריך להתפעם מריקוד גבעות "עוצו עצה ותופר" כדי לתמוך בשגשוג ההתנחלויות? מול עינינו ממשלה שנשלטת בידי המרכז והשמאל מחליטה על תוספת של 3,200 יחידות דיור בשטחים. יותר ממיליון מטיילים ישראלים מדי שנה פוקדים את אתרי התיירות בשטחים, אלפים רבים רוחצים במי מעיינות גזולים, לוגמים יינות מיקבים שהוקמו בגנבה וכחש, ובאופן כללי, מגלים אהדה רבה למתנחלים ולקשיי החיים מעבר לקו הירוק. הישראלים הללו אינם מתנחלים ולא עולה על דעתם לעקור את מגוריהם לשטחים; אבל עוד פחות מכך עולה על דעתם להחרים את מוצרי ההתנחלויות, להצביע למפלגות שבאופן חד וברור מתנגדות לכל השקעה בהתנחלויות, וכד'.

"לב פוליטי", אם כך, הוא הרבה מעבר למה שהישראלי הממוצע יחשוף בפני סוקר של "מולד" ששואל אותו האם היחס שלו למתנחלים הוא "חיובי" או לא. "לב פוליטי" הוא שקלול כל ההתייחסויות שלך, הגלויות ובעיקר המובלעות, המודעות והמודחקות, לתופעה שדורשת ממך לנקוט עמדה פוליטית. הלב הזה, אצל רוב הישראלים היהודים, מזמן אינו רואה כל פסול בשילוב מלא של ההתנחלויות במדינת ישראל. דיבורים על "אפרטהייד" נשמעים באוזניהם הזויים והם ממהרים להתגייס נגדם. בעיקר אם הם "שמאלנים טובים".

במשך שנים, אנשי "מולד" ובראשם שאול אריאלי, סופרים בדקדקנות מתנחלים והתנחלויות, עורכים חישובי פיצויים מסובכים, ורוצים להוכיח לנו, חמושים בטבלאות אקסל ובמפות דמוגרפיות, שפינוי התנחלויות הוא בגדר האפשר. שהוא לא בשמיים. שהוא אפשרות בעולמנו. במחקרם האחרון, אחרי אי אלו חישובים, עם פטור לעסקים קטנים ואחרי ניכוי הוצאות מוכרות ועוד סלטה דמוגרפית כפולה לאחור – הם מרגיעים אותנו: מספר המתנחלים שיתבקשו לפנות את בתיהם יהיה לכל היותר 175 אלף. מה שנקרא, פיס אוף קייק. זו כמובן הערכת חסר, כי היא נכונה להיום, ולא לעתיד ההיפותטי שבו ייצא הפינוי לפועל. שימו לב: זהו אופק התקווה שמציע השמאל הציוני – תרחיש היפותטי של פינוי 200 אלף או יותר מתנחלים. ואחרי זה מאשימים את השמאל הרדיקלי שהוא זורע ייאוש.

בנבנישתי (ואני אחריו) מסכים: הפינוי הוא אפשרות פיזיקלית. אך לא פוליטית. כש"מולד" קובע כי "מעמדו הפוליטי והמשפטי של השטח הוא בעל תוקף נורמטיבי מובהק", הוא נשען – שלא במקרה – על הנורמות שמקובלות בעולם המערבי. אך אלו, כפי שמחצית המאה האחרונה מוכיחה, לא עצרו את מפעל ההתנחלויות, לא עצרו את פשעי המלחמה התקופתיים של ישראל כלפי רצועת עזה, ודרושה אמונה דתית ממש – משיחיות מצד שמאל – להניח שהם יעשו זאת בעתיד.

למען האמת, אנשי "מולד" בעצמם מודים, גם אם לא במפורש, שהקונצנזוס השמאלני, האמריקני (ובמובלע, גם הבינלאומי) זז בעקביות ימינה. הם מדברים בגלוי על השארת "גושי התנחלויות" מעבר לקו הירוק כאילו יש פרטנר פלסטיני אמיתי להכרעה החד-צדדית הזאת. כבדרך אגב הם מעירים כי "מעבר לקו הירוק חיים כ-660,000 ישראלים – כ-220,000 מהם חיים במזרח ירושלים ובמרחב העוטף, והם אינם צפויים להיות מפונים בהסדר עתידי." פשוט כך – הפלסטינים (לא צד בעניין, כמובן) אמורים לבלוע את גבעת זאב וגילה ונווה יעקב ותלפיות-מזרח, בלי שום מחאה; מן הסתם גם תישלל מהם זכות התגובה על הרחבת התנחלות הר גילה והחנק הסופי של כפר אל-וואלג'ה – גם הם בתחומי "הקונצנזוס". חכו, יש המשך: "מתוך 440,000 הישראלים הנותרים – המהווים כ-14% בלבד מסך תושבי הגדה – הרוב חיים במה שנהוג לכנות "גושי התיישבות". בין האזורים האלה לבין שטחה הריבוני של מדינת ישראל מתקיים רצף טריטוריאלי, ואף הם אינם צפויים להתפנות במסגרת הסכם מדיני."

זהו השמאל של שנת 2021: נוקט לשון הלבנה (גושי "התיישבות" ולא "התנחלות"), קובע חד-צדדית שטחים שיסופחו לישראל, ובסוף – זה יגיע מתישהו, תמיד זה מגיע – מלין על הסרבנות של הצד הפלסטיני.

נכון, זה תמיד היה השמאל, אך היו גם קולות אחרים. ומדהים להיווכח עד כמה העיוורון התקבע והעמיק, שהרי ב-33 השנים שחלפו בין כתיבת "הקלע והאלה" לבין כתיבת הדו"ח של "מולד", צמח פרוייקט ההתנחלויות פי 10 (!) בהקפו האנושי, ומי יודע פי כמה בהיקפו התשתיתי, ורעבונו שאינו יודע גבול כבר "מספח" לעצמו שטחים בתוך הקו הירוק. מאז כבר היו עוד אינתיפאדה ועוד מעגלי אלימות ועדיין, "מחנה השלום" הישראלי תקוע, כמו תקליט שרוט, במשחק היחידי שהוא מכיר: יהודים יושבים יחד עם יהודים אחרים, משרטטים מפות, נוגסים בקרקעות של ערבים, וקובעים איזה ערבי יהיה אזרח של איזו מדינה.

הדבקות ב"הפיכות" הכיבוש מובילה לפרקטיקה שמוכרת ממחוזות ההידרולוגיה הישראלית. כשם שהקו האדום של הכינרת הולך ונדחף מטה בהתאם להתחממות הגלובלית, כך הקו האדום, כלומר הקו הירוק, של חסידי שתי המדינות, הולך ונדחף מזרחה, בהתאם להיסחפות ימינה. אם שכונת "הר חומה" נחשבה פעם ייהרג ובל יעבור עבור השמאל, טריז בלתי נסבל ברצף הטריטוריאלי הפלסטיני בין בית לחם לירושלים, הרי כיום השמאל ו"מולד" כוללים אותה ללא הנד עפעף ב"גושים" שמעבר לכל מחלוקת (יהודית). המתרס האחרון שעליו מצטופפים שרידי השמאל הוא תכניות הבנייה בשטח E1 (בין ירושלים למעלה אדומים) – תכניות שהכינה ממשלת רבין, כן כן, כש"השמאל" היה בשלטון, אך הממשל האמריקני מעכב אותן כבר כמעט עשרים שנה. כל הסימנים מראים שהבנייה למגורים תחל שם בעתיד הלא רחוק, שהרי תשתיות בעלות של עשרות מיליונים, כולל משטרת מחוז ש"י, כבר הוקמו באזור, והתכנית "הנפיצה" התאומה, של בנייה בגבעת המטוס, כבר נמצאת בשלב המכרז.

האם מכון "מולד" יעדכן את עמדותיו ויטען שבעצם הבנייה ב-E1, המבתרת לכאורה את צפון הגדה ממערבה, איננה בבחינת גזר דין מוות למדינה הפלסטינית, כמו שחשבנו עד כה? האם תימצא דרך עוקפת להבטיח "רציפות טריטוריאלית" פתלתלה ליישות המפורדת, הכנועה והחלושה שנקראת "הרשות הפלסטינית"? אני חושד שכן. ישראל וגם השמאל הישראלי מומחים בדרכים עוקפות. אין זונחים עיקרי אמונה לנוכח תהפוכות המציאות.

נאבקים במילה "סיפוח" ומסתגלים למציאות הסיפוח

אריאלי ואנשי "מולד" מייחסים חשיבות עצומה לנוכחות המילה "סיפוח" בשיח הציבורי. אחד העקרונות המקודשים בתפיסתם הוא שכל עוד לא הכריזה ישראל רשמית על סיפוח השטחים – הכל פתוח. זאת ועוד, הם שואבים עידוד מכך שכל בלוני הניסוי שקוראים לסיפוח רשמי, המופרחים מפעם לפעם – בין אם בידי סמוטריץ' או נתניהו או השגריר לשעבר דייויד פרידמן – מתפוצצים תוך זמן קצר:

"למרות שבשנים האחרונות אף אחד כמעט אינו מדבר עוד על הסדר מדיני, גם היום ה”עובדות בשטח” אינן מצליחות לשנות את … “מעמדם האובייקטיבי” של השטחים. גם עכשיו ברור כי בבחירה בין הסדר והקמת מדינה פלסטינית לבין השלמה עם הקמת מדינה דו-לאומית, הרוב המכריע של אזרחי ישראל יבחר באפשרות הראשונה. בניגוד לטענות בנבנישתי, ביינרט ואחרים, הימשכות מצב הביניים אינה מעידה על סיפוח “בפועל” של השטחים, אלא דווקא על כישלונה של תנועת ההתנחלות לגרום למדינה לספח אותם." (עמ' 46-47)

כן, ברור. למעשה, "בבחירה בין הֵסדר והקמת מדינה פלסטינית לבין השלמה עם הקמת מדינה דו-לאומית", גם בנבנישתי היה בוחר באפשרות הראשונה. גם אני וגם כל אדם שעיניו בראשו יודע שמדינות נפרדות הן פיתרון יציב יותר לסכסוכים בין-קהילתיים מאשר מדינות רב-לאומיות. אבל שוב זו לא השאלה הנכונה, ולמעשה, היא איננה השאלה הנכונה כבר ארבעים שנה ויותר. זה באמת כבר לא מעניין אף אחד מה הפיתרון האידאלי בעיני אקדמאים ישראלים לסכסוך עם הפלסטינים. שכן הפיתרון האידאלי איננו ריאלי, איננו אפילו בגדר אפשרות רחוקה. מי שמצביע על אי-היתכנותו אינו ממליץ על מדינה דו-לאומית, אלא פשוט תובע מן המתדיינים לעסוק בפתרונות אפשריים ולא במשאלות לב.

ואשר להימשכות מצב הביניים – כן סיפוח או לא סיפוח – אני מניח שוב לבנבנישתי להשיב לשאלה, 33 שנה לפני שהיא (שוב) מועלית כאילו יש בה חדש.

"חולשתם של המודלים התיאורטיים, המציגים רצף של כיבוש-סיפוח, היא ההנחה שהם מניחים – ש"הסיפוח" יתרחש אי פעם. ישראל נמצאת בדיוק בנקודה שהיא מעוניינת להיות בה. המצב הקיים, אמורפי, נזיל ומטושטש, הוא הטוב שבעל העולמות הן ליונים והן לנצים. הומצאה שיטה פשוטה יותר מסיפוח – אינטגרציה וסגרגציה בעת ובעונה אחת – ואף יושמה בהצלחה. השטחים שולבו במערכת הישראלית והוטמעו בה בכל הקשור לתחומים שלישראל היה בהם אינטרס – קרקע, מים, יחסי כלכלה ומסחר, התנחלות לא מוגבלת, והופרדו מהמערכת בכל הקשור לאוכלוסיית הפלסטינים ולצרכיה, כדי להימנע מהנטל הכרוך בשילובה (אזרחות, שירותי רווחה, חופש ביטוי פוליטי וחופש התאגדות). בכמה תחומים אפשר להתגדר בסיפוח, ואילו בתחומים אחרים אפשר להסתתר מאחורי התירוץ של כיבוש. מי שחפצים בסיפוח אינם זקוקים לאקט הפורמלי: "עם אינו מספח את מולדתו". מתנגדי הסיפוח מעוניינים לדבוק בפיקציית "הכיבוש המתמשך", שכן הוא משמר כביכול אופציות פתוחות להתנתקות." (עמ' 49)

מחברי דו"ח מולד דווקא ערים למערכת החוקים והתקנות והצווים הצבאיים המסובכת שסיפחה בפועל את תושבי ההתנחלויות לישראל והותירה את התושבים הפלסטיניים תחת משטר חוקי מפלה, חציו צבאי וחציו ירושה מן החוק הירדני. "ממשלה שתחליט על פינוי ההתנחלויות במסגרת הסדר תוכל להנחות את המפקד הצבאי לבטל את תחיקת הביטחון של “משפט המובלעות”, ובמקביל הכנסת תוכל לבטל את החקיקה הפרסונלית", הם כותבים, משל היה מדובר בהחלטה זריזה של עיריית יבנה להזיז מצבור פחי אשפה מרחוב אחד למשנהו. גם כאן, הרצון הפוליטי, היכולת לגייס גב פוליטי לצעדים רדיקליים כאלה – אינה עולה לדיון. זהו הפיל השקוף שבאמצע החדר. אין מדברים בו; ההנחה הויטגנשטיינית היא היא שמה שאי אפשר לדבר עליו, צריך לשתוק אודותיו.

ומדוע "מולד" שותקים בנקודה הקריטית הזאת? כי גם הם יודעים לאן תוביל אותם התשובה. איך ייברא, יש מאין, רצון פוליטי עז ונחוש, בקרב רוב הישראלים, לפנות התנחלויות? כל עוד הסטטוס-קוו של כיבוש-בואכה-אפרטהייד פועל לטובתם, וגובה מהם מחיר נסבל (אוקיי, קצת עלבונות לאגו הלאומי כשאמנים מבטלים הופעות בישראל, אפשר לחיות עם זה), כל עוד הם נהנים משמן הזית של "משק אחיה" הגזלן, כל עוד החיים פה בסך הכל לא רעים בכלל אם אתה יהודי – למה שתרצה לשנות משהו? רצון פוליטי שיפעל כווקטור נגדי לכל האינרציה הזחוחה הזאת יוכל להיווצר רק כאשר המחיר של שימור האפרטהייד יהפוך כבד מדי לישראלים (אלה שלא יכולים או רוצים להגר). ככה אנשים זזים מעמדות פוליטיות – מה טוב או לא טוב להם. לא בזכות דו"חות של מכוני מחקר או פוסטים בבלוגים.

ובכן, שמאל ציוני, מה יגרום לישראלים להבין שהאפרטהייד רע באמת, רע לתפארת, לא רק לקורבנותיו הפלסטינים אלא גם למחולליו? נדמה לי שהתשובות מוכרות. רק שלהעלות אותן על דל שפתיך מחייב חציית רוביקון נפשי, שאין ממנה חזרה.

לקחי ההתנתקות

עוד סוגיה נצחית במעגל הדיון האינסופי של השמאל הוא היתכנות הפינוי והשלכותיו. פרק נכבד בדו"ח של "מולד" מוקדש לניתוח ההתנתקות מרצועת עזה ופינוי גוש קטיף. תמציתו: נעשו כל השגיאות האפשריות. לו הפינוי היה נעשה בצורה נכונה, מושכלת, בתיאום עם המתיישבים ובמסגרת הסכם דו-צדדי עם הפלסטינים – המראות הקשים היו נמנעים.

אבל האם מישהו רוצה למנוע אותם? או שמא דווקא להפך?

גם כאן יש תחושת דז'ה וו חזקה, שכן הסיבוב הקודם –המראות הקשים וכו' – כבר התרחש באמצע שנות ה-70' – פינוי חבל ימית מפתחת רפיח. והנה, גם כאן בנבנישתי השכיל להוציא את המסקנות הפוליטיות שאנשי "מולד" אינם רוצים או אינם מסוגלים לגזור.

"גם את מאבקיו של גוש אמונים נגד פינוי ימית הבנתי באותו אופן. "אל תעקור נטוע", ההתבצרות בבונקרים, ההתכתשות עם החיילים ומחיקת ימית מעל פני האדמה בידי אריאל שרון לא נועדו אלא ליצור טראומה לאומית שתשמש אות אזהרה ומחסום פסיכולוגי בפני פינויים של יישובים בארץ ישראל. ליישובים כשהם לעצמם ייחסו מחולליהם חשיבות משנית. הגזירה השווה שמנסים לגזור מפינוי פתחת רפיח ומפינוי יישובים בגדה המערבית, בתוך דוגמה ל"הפיכותן" של עובדות פיסיות, נראית הגיונית ומשכנעת במבט ראשון, ואולם יש בה משום התעלמות מן ההבדל המהותי שבין השניים. פינוי ימית התאפשר משום שחסידי "ארץ ישראל השלמה" היו מוכנים לוותר עליה תמורת הישארותם בגדה המערבית, ולא בשל לחצם של "שלום עכשיו" או של יוני המערך, ואפילו לא בשל לחץ בינלאומי.

יש הרואים בפינוי ימית תקדים לפינויה של אריאל, משום שבשתיהן מדובר בהתיישבות לא אידאולוגית, ואת המתיישבים אפשר לפצות בכסף, פיצוי שיקסום להם. גם גישה זו מוטלת בספק, שכן המשא ומתן על הפיצויים עם מתיישבי ימית נערך לאחר שהוכרעה הכרעה פוליטית, והיה אמצעי ליישומה. הטענה בדבר הפיצויים מבוססת על ההנחה שאכן תקום ממשלה שתחליט לפנות את אריאל ולהציע פיצויים למתיישביה, אבל כיצד יגויס הרצון הפוליטי לכפות הכרעה שתוליך לקראת משא ומתן על פיצויים בגדה המערבית?" (עמ' 67)

גם ייישובי גוש קטיף היו "קורבן משתלם" לצורך הנצחת האחיזה בגדה המערבית. כידוע, זו גם היתה כוונתו הלא-כל-כך-נסתרת של אריאל שרון, כפי שנחשפה ב"ראיון הפורמלין" של דב וייסגלס. תמיד יהיה קומץ קנאים שיכבול עצמו בשרשראות לסיפי הבתים; טראומת הפינוי חייבת להתחדש מדי דור ודור. הזרם המרכזי של המתנחלים לא דבק בפתחת רפיח וגם לא בגוש קטיף, וריכז את מאמציו בשימור חבלי הארץ המהותיים בתכנית המשיחית, נחלת האבות שביהודה ושומרון. והראיה: ארבעת היישובים בשומרון שפונו במהלך ההתנתקות עדיין מושכים אליהם מתנחלים-מחדש, 15 שנה אחרי הפינוי, ושם מועלית, בשיתוף צה"ל, ההצגה המוכרת לעייפה של פינוי-הקמה-מחדש-פינוי-הקמה מחדש, עד שתישכח כליל עובדת הפינוי והם יהפכו ליישובי קבע. באחד מהם כבר הוקמה מחדש ישיבה; בעלי הקרקע הפלסטינים, כמובן, אינם מורשים לגשת לאדמתם, זו ש"פונתה" ממתנחלים.

מסקנות ממציאות דו-לאומית

אני עוזב את הוויכוח עם "מולד". בנבנישתי לא הצליח להזיז את קודמיהם מדעתם, וגם אני כנראה לא אצליח להזיז אותם. אני ממשיך עם מורשתו של בנבנישתי ועוד כמה תובנות חריפות מן הספר "הקלע והאלה".

כל ימיו, כלומר, כל מחצית ימיו השנייה, מן השעה שהתפכח מחלום המדינה היהודית, ועד לשנתו האחרונה, לא עייף בנבנישתי מלחזור ולהבהיר שהדו-לאומיות בין הים לירדן איננה בגדר אידאולוגיה אלא מציאות חיים; שהסכסוך הבין-קהילתי לא ייפתר בדרך של הפרדה טריטוריאלית, אף אם יכול היה להיפתר כך, במשך תקופה קצרה, ואף אם זה הפיתרון האידאלי, הטוב שבכל העולמות.

על כך, שלא נצמד לא אל העבר הבלתי מושג וגם לא אל האידאל הבלתי מושג, לא סלחו לו אף פעם במחנה שלו.

"הרתיעה האינטלקטואלית מהמושג… "מדינה דו לאומית" מחייבת, כשהיא לעצמה, בירור יסודי. דחיית ההתמודדות עם הסטטוס קוו והאמונה שהוא זמני והפיך משחררות מן ההכרח להעמיד ערכים ליברליים לעימות קונקרטי עם ציווי המדינה היהודית-ציונית. מדינה דו לאומית היא בלי ספק מתכון לחוסר יציבות פוליטי, כך מלמד אותנו ניסיונן של כל המדינות הרב-קהילתיות (להוציא שוויצריה). אבל העלאת המושג "מדינה יהודית" לדרגה של ציווי מוסרי עליון, כשבפועל יש בה קהילה "לא יהודית" של שבע מאות אלף נפש (אף בלא תושבי השטחים), משחקת לידי מי שמוכנים להקריב כל ערך הומניסטי וליברלי ובלבד שישמרו אותה ב"טהרתה". באופן פרדוקסלי, דווקא הישראלים המתונים, המצדדים בהקמת מדינה פלסטינית נפרדת, מעודדים את הנטיות האתנוצנטריות והלאומניות היהודיות, בהטיפם לביטוי לאומי של ערביי ישראל במסגרת מדינה זו ובתמיכתם בקביעה שישראל היא מדינתו של העם היהודי. בהעלאת השד של "הסכנה הדמוגרפית" יש יותר מאבק של גזענות וממתן רישיון לכוחות לקדם את פני הסכנה הזו על ידי גירושם של הערבים (המכונה בלשון נקייה "טרנספר")." (עמ' 87)

אני אחדד. כששואלים אותי אם אני מעדיף מדינה יהודית או מדינה דו-לאומית, אני מסרב לענות לפני שמציגים לי את המחיר. את מחיר המדינה הדו-לאומית כאן אף אחד אינו יודע. יש לא מעט מדינות רב-לאומיות בעולם שבעברן סכסוכים אתניים. אף אחת מהן אינה יציבה לגמרי, ובכל אחת מצב שונה מבחינת זכויות אדם ואזרח. ניסיון במדינה דו-לאומית יהודית-ערבית – אין לנו (אף כי בנבנישתי היה טוען שאפשר ללמוד לא מעט ניסיון מן הניסיון במיקרוקוסמוס של ירושלים). מה שיש לנו זה ניסיון של למעלה מ-70 שנה במדינה יהודית, ומחירה של זו ידוע היטב. הניסיון הזה, כפי שהצביע בנבנישתי בצלילות לפני 33 שנה, מוביל לאפרטהייד ולטרנספר. הנה אם כן השאלה, בניסוח הגון יותר: מה אתה מעדיף, מדינה יהודית כ"ציוי מוסרי עליון", כלומר, גם במחיר אפרטהייד וטרנספר של ערבים, או מדינה דו-לאומית? ובכן, כאן הבחירה קלה. מדינה דו-לאומית תהיה הרע במיעוטו. הביטוי הזה, "מדינה דו לאומית", הוא מסגרת ריקה. צריך למלא אותו תוכן – הסדרים בין-קהילתיים שיבטיחו גישה שווה לטריטוריה ולמשאבים (ראו את מאמרו הזה של בנבנישתי, בעיקר חציו השני, למודלים אפשריים). ובעיקר, הוא ידרוש תהליך פיוס ופיצוי ממושך, על גזל הקרקעות העצום שביצעו ממשלות ישראל במרחב הפלסטיני.

ומה אם רואי השחורות צודקים, וזה יוביל לפיצוץ ולמלחמת אזרחים? הפלסטינים יאמרו שמבחינתם אין הבדל גדול, כך או כך הם חיים באזור מלחמה מתמשך וסופגים מאות ואלפי קורבנות, בין אם מידי הצבא או מידי מיליציות מתנחלים. ייתכן שבסופה של אותה מלחמת אזרחים יבין הציבור היהודי, סוף סוף, שעליו להיפרד באמת מן הטריטוריה הפלסטינית. זה יהיה לימוד בדרך הקשה ביותר, אך דומה שהציבור הזה לא יכול כבר להבין דברים אחרת. ואולי גם רואי השחורות טועים. העניין הוא שהאלטרנטיבה, כלומר, המשך צעידה בעיניים עצומות אל התהום שלפנינו, כבר לא נראית מושכת יותר.

כך הסביר בנבנישתי את עמידותו של הקונצנזוס הישראלי כלפי כל אופציה לא-ציונית:

"חוסנה של הרפובליקה מובטח על לכידותו של הקונצנזוס היהודי ועל נכונותו לתמוך במשטר. הוא מאוחד בשאיפתו לשמור על אופיה היהודי של המדינה, דהיינו – על מעמד הבכורה המוחלט שלו. ההבדלים שבין הזרמים הפוליטיים הציוניים אינם אלא בהדגשים, בסגנון ובלבטים מוסריים ערטילאיים, אך הם נעלמים לחלוטין במישור הטקטי, היומיומי. לכידות זו מובטחת, משום שהמרכז הפוליטי הישראלי החזק תופס את המתחים הבין-קהילתיים במונחים של הישרדות. פעילות טרור של המיעוט והחרפת ביטויי המחאה שלו מחדדות את תחושת חוסר הברירה והאמונה בצדקת המערכת. הדחקת ההיבטים הלא נעימים של המציאות היא גורם מרכזי בחוסנו של הקונצנזוס הלאומי-היהודי. הצורך לתרץ מערכת שעל פניה רחוקה מנורמות ליברליות-אוניברסליות מביא לידי כך שכל המערכת הנורמטיבית נסחפת ימינה, וסמנה השמאלי של קשת העמדות הפוליטיות נמצא בנקודה שבכל חברה פתוחה וליברלית היתה מוגדרת ימינה מן המרכז." (עמ' 80)

וכאן הוא מתאר בדייקנות כירורגית את שקיעתה של האופוזיציה השמאלית; זכרו שהדברים נכתבו שלושה עשורים לפני ממשלת נתניהו ומחול ההסתה שלה.

"למדתי על בשרי מהי הדינמיקה הדוחפת את כל המערכת הפוליטית ימינה, לעבר ההקצנה הלאומנית. כאשר המציאות נתפסת כסכנה קיומית, קבוצות לאומניות מכתיבות את סדר היום הציבורי וקובעות את עוצמת הוויכוח. די בזעקת השבר "סכנה לאינטרס הלאומי", כדי שהרוב הדומם, שאינו קיצוני אבל רדוף תחושת אי-ביטחון קיומי, יזקוף את אוזניו. קבוצות מתונות מעוניינות להקטין את המתחים משום שכל "מצב חירום" ירחיק מעליהן את הרוב הדומם. מנהיגיהן ייאלמו דום ברגע שיצליחו הקיצונים לחולל פרובוקציה מרשימה, שכן יחששו מפני הוקעתם בתור בוגדים. הם ישלימו כמעט עם כל מצב שיתהווה, ובלבד שיוכלו להתנחם בכך שהחרפת הוויכוח בנושאים "לאומיים קיומיים" תיצור משבר חמור עוד יותר. הקבוצות המתונות מגיבות ואינן יוזמות. בדרך כלל הן מתאחדות רק לאחר מעשה, ואינן מסוגלות להתאחד לשם פעולה יזומה, שתכתיב את האירועים. כל עוד הכל שותפים לתחושת הסכנה הקיומית, יראה הרוב הדומם בעמדות הלאומנים עמדות אמינות יותר ופטריוטיות יותר… מנהיגי הקבוצות הלאומניות יודעים גם הם מהם כללי המשחק הנוקשים שלפיהם מתנהל המאבק הבין-קהילתי: התנהגות קשוחה מדי ודיכוי בוטה יוליכו לקראת מרי טוטלי של המיעוט. על כן, הקיצונים מניחים למתונים להשתבח במדיניות "סובלנית", ובלבד שאין היא סותרת את "האינטרס הלאומי": הם אפילו משבחים אותה, שכן היא עושה רושם טוב, ובכך תורמת להנצחת המצב הקיים. הקיצונים ידועים היטב שכאשר יחוללו פרובוקציה חדשה יוכלו שוב לדחוף את המתונים לעשות מעשים "פטריוטים"." (עמ' 123)

אני בוחר לסיים בפסקה מסוף הספר, שיש בה המלצה אישית לכל אדם פוליטי.

"מעטים הם הסכסוכים הנסובים על אמיתות אבסולוטיות: רובם נובעים מעמדות לגיטימיות מנוגדות, ומעורבות בהם אמיתות יחסיות. הבחירה בין אמיתות יחסיות קשה, ועל כן משתדלים להימנע ממאמץ להבין את עמדות הצדדים לסכסוך ובוחרים לשפוט אותן שיפוט ערכי, לקבל או לדחות את העמדות עצמן. אבל סכסוכים הנפתרים בהיענות לתביעות לגיטימיות רבים יותר מסכסוכים הנפתרים בהליך משפטי. על כן, ההיחשפות לניגודים היא שלב ראשון והכרחי בדרך לפיתרון. מניסיוני למדתי שהגדרת השאלה הנכונה חשובה יותר מהחיפוש אחרי התשובה. אנשים נוטים להגדיר שאלות רק אם יש להם תשובות לשאלות. רובנו עוסקים בהגדרת שאלות נוחות לתשובות נוחות ומוכנות מראש. נכונותי להיחשף למציאות המסוכסכת הוליכה אותי לתחושה שהתשובות שהשבתי לעצמי לפני עשרים שנה אינן ישימות עוד. עמימותה של המציאות הביכה גם אותי. אבל בלא המבוכה הזו אינך יכול לשאול את השאלות הרלוונטיות. יש מצבים אנושיים שבהם השאלה חשובה יותר מן התשובה." (עמ' 166)

מלים מפוצצות, מלים גבוהות מדי, ששימשו מסך עשן בפני מציאות סבוכה, הוציאו את בנבנישתי מכליו. "אין דבר כזה 'ירושלים'", היה רועם בקולו; אין "כיבוש" (כי כיבוש הוא זמני, ומניח הפרדה בין "שם" ל"כאן"), אין משמעות ל"הסכם שלום" כשצד אחד אינו מדינה, דיבורים על "סיפוח" הם תעתוע במציאות של סיפוח דה-פקטו, "ריבונות פלסטינית" היא בדיחה של פקידים ברמאללה ובירושלים, וכן הלאה והלאה. כך ניכר הוגה רדיקלי: כשהוא מזנק אל הזירה, שום מילה ושום מונח אינם מובנים עוד מאליהם. כל שימוש בלתי מושכל בהם משרת את הסטטוס-קוו, כלומר, את השררה.

היחשפו למציאות, היחשפו לניגודים, אל תחמקו מן השאלות הקשות. ההמלצה הזו, אני מקווה, מהדהדת שוב ושוב גם בין עמודיו של הבלוג הזה, שאינם מתחדשים עוד כמו בעבר (אבל כולם קיימים ונגישים בארכיון), משום שרבים מהם נכונים היום כפי שהיו נכונים לשעתם, ואיני רואה טעם לחזור על עצמי שוב ושוב מול קהל מצטמק של אוהדים. בנבנישתי היה רק אחד.

(פוסט ארוך; מפת דרכים בהמשך)

פתיחה: NSO כמשל

בשנה האחרונה נדמה היה שחברת הסייבר ההתקפי הישראלית, NSO, לא יורדת מהכותרות. בתחילת השנה גויסה לשורות החברה, בחיפזון ניכר, הצנזורית הצבאית הראשית, תא"ל אריאלה בן-אברהם, לתפקיד מנהלת קשרי הציבור: המו"מ החל עוד טרם פשטה בן-אברהם את מדיה, ולצורך המעבר לחברה אף הוקדמה פרישתה. ימים ספורים לאחר מכן גויס ל-NSO שרון שלום, ראש מטה משרד הביטחון שמונה על ידי השר ליברמן, לתפקיד מנהל מערך המדיניות הבינלאומית של החברה. חודשיים קודם לכן החליפה החברה את משרד יחסי הציבור שלה ל-MFU, בבעלותו של עודד הרשקוביץ', סגן דובר צה"ל לשעבר.

מעניין, לא? בתוך חודשיים מקימה NSO מערך חדש של קשרי חוץ, על טהרת יוצאי מערכת הביטחון. לא סתם יוצאים, אלא יוצאים טריים מאד. ההקשר המיידי ברור: NSO מצאה את עצמה תחת מתקפת דעת קהל לאחר שקורבנות מערכת המעקב שהיא מכרה התחילו לצאת לאור היום וגם לתבוע אותה, כולל כמה קורבנות שלא מומלץ להתעסק איתם. החיים הנוחים בחשכת עולם הצללים של העסקות הבטחוניות התפוגגו. למרבה המבוכה, טכנולוגית המעקב של NSO נחשפה לא רק במדינות עולם שלישי אלא גם בספרד ובפולין, שם נעשה בה שימוש נגד אופוזיציה פוליטית לגיטימית. המשחק השתנה.

אלא שאת הקשרים ההדוקים של NSO עם הקהילה הבטחונית הישראלית צריך לבחון בהקשר רחב ועמוק יותר, שקודם לגילויים האחרונים.

ההקשר הזה הוא מערכת של אינטרסים שלובים בין החברה לבין ממשלות ישראל, שמוצאות את עצמן יותר ויותר מבודדות בעולם המערבי; ממשלות שנאלצות להסתמך בהצבעות באו"ם ובשאר פורומים בינלאומיים על אצבעותיהן של מדינות מפוקפקות יותר ויותר. בהקשר הזה מלבלבים היחסים הדיפלומטיים של ישראל עם המשטרים הרודניים במפרץ הפרסי, בדרום אמריקה ובאפריקה. ואיזו תמורה נאה יותר מטכנולוגיות מעקב וניטור יכולה ישראל להציע לאותם משטרים? קבלו רישיון ייצוא למשטר המטונף הזה, מציעה המדינה ל-NSO  (ולא רק לה). אתם תרוויחו עשרות מיליוני דולרים, אנחנו נרוויח שותפים נאמנים לדרכנו המדינית.

עד כמה הדוקה הסימביוזה הזאת אפשר היה ללמוד מכך שבתביעתה של "אמנסטי" לשלול את רישיון הייצוא של תוכנת "פגסוס" הפולשנית של NSO (שהביאה לרדיפתם ולכידתם של פעילי זכויות אדם במדינות רבות), מדינת ישראל דרשה לקיים את הדיון בדלתיים סגורות. למדינה ול-NSO יש סודות משותפים והם לא רוצים לחשוף אותם. בית המשפט נענה, ובכך אישר את מה שרחש מתחת לפני השטח: אין הפרדה אמיתית בין האינטרסים הבטחוניים של ישראל בייצוא סייבר התקפי לבין האינטרסים העסקיים של NSO. יד רוחצת יד בדמם של חפים מפשע.

שותפות הדרך הזאת קיבלה ביטוי גרוטסקי כשבאחת התביעות נגדה החברה טען מנכ"ל NSO, שלו חוליו, שהתובעים הם "ארגונים עוינים, אשר פועלים נגדנו כחלק ממערכה רחבה, שמטרתה לגרום נזק הן לחברה עצמה והן למדינת ישראל." הגנת האנטישמיות הרפלכסיבית של ההסברה הישראלית הפכה למרכיב יסוד ביחסי הציבור של החברה. ראוי לציין שלמהלך הזה יש שותף שלישי – קבוצת "ידיעות אחרונות". העיתון מדווח בשקידה על "הרדיפות אחרי NSO" ברחבי העולם ולאחרונה אף הגדיל לעשות והעניק טור דעה במקום מובלט למנכ"ל החברה, שלו חוליו, שבו הסביר חוליו מדוע חשוב כל כך לעקוב אחרי חולי הקורונה בישראל באמצעות מערכת המעקב שחברתו מספקת. יחסי ציבור באדיבות מוזס, את התמורה עלינו לנחש. הפיתול האחרון בריקוד המושחת של NSO עם הממסד הישראלי הוא הגילוי שנשיאת החברה, שירי דולב, היא חברתה הקרובה של איילת שקד (יקירת "ידיעות אחרונות"), ומכרה של השר בנט עצמו.

על ההיסטוריה המלוכלכת של NSO  כבר נכתב לא מעט, ואני גאה בחלקי הצנוע בחשיפתה. NSO כמובן לא לבד – יש עוד רבות כמוה, וכל אחת מהן גוררת אחריה שובל מצחין של פשעים בשירות משטרים רודניים. לפני שנה וחצי פירסם ה"ניו-יורקר" תחקיר נרחב על "סיי-גרופ" הישראלית ומלחמתה בפעילי BDS פלסטיניים בארה"ב. החברה הפעילה יוצאי מוסד ואמ"ן לשעבר כדי לרגל אחרי פעילי BDS ולאסוף מידע אישי ומביך עליהם (למשל, לחשוף מוסלמי מוצהר בשתיית אלכוהול). בין גילויי התחקיר היתה מעורבותו הישירה של יועץ רה"מ לביטחון לאומי דאז, יעקב עמידרור, בפעילות הזאת. עמידרור הסביר: "הממשלה הישראלית לא נמצאת שם, ואני חשבתי שאם אנשים פרטיים מוכנים לעשות זאת, אפשר לעזור להם." זהו משפט מפתח שמסכם יפה את מנגנון הפעולה המשטרי שעומד במוקד הפוסט הזה.

הסקירה הזאת מאפשרת לנו לזקק פרופיל מסוים של התנהלות ארגונית מול השלטון אך בעיקר גם מטעם השלטון. כפי שנראה, הפרופיל הזה שב ועולה במדויק בשורה של חברות ועמותות הפועלות לכאורה בשדות שונים לחלוטין. הקו העובר ביניהן סמוי מן העין, אך מרגע שהוא נחשף, קשה להתעלם ממנו. לפרופיל הזה אין שם או זהות מוכרת, וגם זה מקשה על זיהויו. נקרא לו כך: בריונות שלטונית מופרטת לעבודות מלוכלכות. ובקיצור נוח יותר, בשמ"ל. המונח הזה אמור לכלול בתוכו גם אבל לא רק את מושג ה-Gongo, שחל על עמותות מגזר שלישי הנשלטות באופן סמוי בידי השלטון. הוא רחב יותר בהכילו גם חברות פרטיות וישויות חצי-ציבוריות, וספציפי יותר בהתייחסו לאורח הפעולה הבריוני, החסין מעונש, של כל אותם ארגונים.

לפני שנמשיך, כמה הערות מתודיות על הפוסט הארוך הזה, אחד הארוכים בבלוג. מדוע יש בכלל צורך בפוסטים ארוכים – על כך כבר עניתי במקום אחר. לפוסט הנוכחי יש שתי מטרות, וסביר להניח שכל אחת מהן תשרת קהל קוראים קצת שונה. המטרה הראשונה היא תיאורית-אמפירית: ליצור מעין בסיס נתונים, או בסיס ידע, מקושר ככל האפשר למקורות ראשוניים, בנושא ארגוני הבשמ"ל בישראל. ריכוז שכזה במקום אחד, ככל הידוע לי, לא קיים. יש הרבה מאד חומר עיתונאי, חלקו מעולה באמת, בנוגע לארגונים ולעמותות שיידונו כאן. אבל מטיבו של חומר כזה שהוא נעוץ בזמן מסוים, ואין בו צבירת פרספקטיבה והבנה שאפשר להפיק רק מהתבוננות אנכית, לאורך הזמן, בפעילות של אותם גופים. פרספקטיבה כזאת נבנית כאן, במטרה שהידע הזה, שיש בו חשיבות פוליטית רבה, יהיה שמיש ונגיש לכל מי שחפץ בו. על NSO, על עמותת "רגבים", ועוד.

המטרה השניה של הפוסט היא אנליטית-תיאורטית: לייצר מבט רוחבי על תופעת הבשמ"לים, לזהות את קווי הדמיון ביניהם ולחלץ מתוכם מעין פרופיל קבוע, קוד פעולה חוזר ונשנה, שמכוחו הם מתארגנים. היכולת לזהות פרופיל שכזה בעתיד היא מיומנות בעלת ערך בגיבושה של תודעה פוליטית-ביקורתית. היא תאפשר לנו להבחין בסדר בתוך הכאוס, ומתוך כך, תקל עלינו להתמודד עם שפע של עובדות ואירועים, בלתי-קשורים לכאורה, אך למעשה, ביטוי של תבנית עמוקה יותר. אין צורך לומר שיכולת כזאת נחוצה עוד יותר בעידן הפייק-ניוז שבו האזרח נדרש לא רק לארגן את העובדות האמיתיות לכדי תבנית ממשמעת אלא גם, ובו-זמנית, לסנן החוצה "עובדות" מזוייפות.

קונקרטית, אני מציע שלוש דרכים לקרוא את הפוסט:

1. אם אתם כבר חכמים ויודעים את התורה כולה, ושוחים בחומר, הציצו בפתיחה ובסיום, קחו את המסקנות מן המוכן, והמשיכו הלאה. לא באתי לחדש למי שכבר יודע הכל.

2. אם אתם מכירים רק חלק מן החומר – למשל, יודעים את כל תולדות עמותת אלע"ד, אבל לא כל כך מכירים את NGO מוניטור – דלגו ללא נקיפות מצפון אל החלקים הפחות מוכרים לכם. הפוסט בנוי בצורה מודולרית ותוכלו לעקוב אחרי כל חלק מבלי לקרוא את החלקים האחרים.

3. אם רוב החומר לא מוכר לכם, או אם אתם סתם אנשים יסודיים שאוהבים לקרוא מאל"ף עד ת"ו, אני דוחק בכם לעשות זאת ללא היסוס, שכן בשבילכם במיוחד הפוסט נכתב. רק המלצה אחת: אל תנסו לבלוע אותו בביס אחד. קראו אותו בחלקים, לאורך כמה ימים, וכך תפיקו ממנו את המירב.

בשמ"ל: קווים לדמותו

המילים "בריונות שלטונית" אינן מקריות, ומטרתן להסב את תשומת הלב מפעילותה של החברה או העמותה, הנתפסת ברגיל כמונעת מאינטרסים פנימיים שלה בלבד – עסקיים או אידאולוגיים – אל יד מכוונת מצד השלטון, שעושה בה שימוש למטרותיו. על היתרונות שמפיק השלטון מפעולה "מרחוק" שכזאת נעמוד בהמשך. לעת עתה חשוב להבין ש"היד המכוונת" יכולה להתגלם בשלל צורות שונות, עקיפות יותר או פחות, ואין זה נדרש כלל (למרות שלעתים קרובות גם זה קורה) שיהיה לדבר ביטוי מפורש. לא פחות חשוב להבין שהעובדה כי נציגי החברה או העמותה מדבררים את עצמם או אפילו מכחישים כל קשר מהותי לשלטון – אינה מעלה ואינה מורידה לשאלת הקשרים המהותיים שלהם אליו. אלה ייבחנו לאור מעשים, מדיניות, החלטות או הימנעות מכוונת מהחלטות.

אם כן, מהו פרופיל הפעולה של ארגונים של בריונות שלטונית מופרטת לעבודות מלוכלכות? המרכיבים הבאים חוזרים ונשנים בהם:

• עבודה מלוכלכת
• התנהלות עבריינית
• הסתרה וחוסר שקיפות
• דלת מסתובבת לממסד
• צינור תקציבי לממסד
• גיבוי משפטי מן הממסד
• חיבוק אידאולוגי מן הממסד

כל המאפיינים האלה הודגמו כבר בפסקאות הפתיחה שהוקדשו לחברת NSO, והאמת ניתנת להיאמר, שמגיעה לחברה הזאת תודה גדולה על כך שבתקופה קצרה כל כך הצליחה להציף לפני השטח פרופיל עבודה שעל הסתרתו עמלו שורה שלמה של ארגונים במשך שנים. כעת קל יותר להבחין בו, גם במקומות אחרים. לאורך כל הפוסט הזה, המאפיינים האלה יוזכרו באות מובלטת בכל פעם שניתקל בראיות לקיומם. 

בחרתי דווקא לפתוח ב-NSO, דוגמה לא שגרתית לבשמ"ל, ולא בדוגמת הכתר, המוכרת לכל – "אם תרצו". זאת מכיוון שמנגנון הפעולה של "אם תרצו" כבר גלוי וידוע ופורסם במקומות רבים; מדובר במיליציה מופרטת של הליכוד. הנה ריכוז תזכורות קצרצר.

ב-2007 שלח לנתניהו מייסד התנועה, רונן שובל, "תכנית פעולה" להפלת אהוד אולמרט; ב-2008 תרם ל"אם תרצו" יואב הורביץ, ראש מטה הליכוד, 74 אלף שקלים; גם קרן סגל לישראל, של האחים פאליק, תורמת מרכזית לנתניהו, תרמה באותה שנה ל"אם תרצו" סכום של 190 אלף שקלים; בין השנים 2011-2013 קיבלה התנועה כ-113 אלף שקלים מקרן עצמאות, שבראשה עומד קנת אברמוביץ', יו"ר ידידי הליכוד בארה"ב ותורם חשוב לנתניהו; ויש עוד, למי שמעוניין לגלות (הקרדיט ל"בלוק הדמוקרטי").

במהלך השנים הריצה "אם תרצו" שורה של קמפיינים לרדיפה ונידוי נגד "שתולים", נגד של קולות ביקורתיים באקדמיה, בעולם התרבות, במערכת המשפט ועוד. הקמפיינים האלה זכו לחיבוק ממסדי רצוף: שרים וח"כים של הימין מצטטים "ניירות עמדה" של הארגון כאילו מדובר במחקרים רציניים, ומהדהדים פייק-ניוז שלהם. התנועה פועלת בכל מערכת בחירות לטובת הליכוד, ולאחרונה נחשף שקבוצת "החולצות הלבנות" משכונת רחביה בירושלים אינה אלא שם סתרים נוסף לפעילי "אם תרצו" (שתמיד מעדיפים לפעול דרך פרוקסי, ממש כפי שהשלטון פועל דרכם) שמטרתם לחבל במחאה נגד נתניהו.

 

נניח ל"אם תרצו", ונפנה כעת לארגונים ועמותות אחרים שפועלים בתבנית הבשמ"ל. חלק הארי של הפוסט עוסק בשישה ארגוני בשמ"ל: NSO, אלע"ד ו"עטרת כוהנים" (שניים שהם אחד לצורך הדיון), "קלע שלמה", "רגבים", NGO מוניטור, והחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית. הפרק האחרון של הפוסט עוסק, באופן תמציתי יותר, בארבעה ארגוני בשמ"ל נוספים: "אופק להתיישבות", "התנועה למשילות ודמוקרטיה", "שורת הדין" ו"עד כאן". יש כמובן עוד, שלא הזכרתי.

מסיבות מובנות, התמקדתי בארגוני בשמ"ל שפועלים בתחום הביטחוני ובתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך ברור שהמודל הבסיסי קיים גם בזירות אחרות, למשל בתחומי החינוך והבריאות, ואפשר למצוא לו דוגמאות לא מעטות תחת הכותרת של "נזקי ההפרטה". פונקציות שלטוניות מובהקות, כמו שירותי בריאות וקביעת תכני לימודים נמסרו לידיהן של חברות פרטיות ואלה נוקטות לא פעם מדיניות ברוטלית לצורך מיקסום רווחים: ניצול עובדים, העלמת עין מפגמי בטיחות, גבייה לא מוצדקת של עמלות שירות מן האזרח וכדומה. את איסוף הנתונים וניתוחם בזירות האלה אני משאיר לאחרים.

אלע"ד ו"עטרת כוהנים" כעמותות בשמ"ל

שתי זרועות של נישול והתנחלות מפעיל השלטון בשכונות מזרח ירושלים: עמותות אלע"ד ו"עטרת כוהנים". אלע"ד פועלת בעיקר בשכונת סילואן אבל שולחת את ידיה בעוד אתרים מסביב להר הבית.

המשימה הלאומית של עמותת אלע"ד בסילואן היא השתלטות על כמה שיותר אדמות פלסטיניות והעברתן לידיים יהודיות, עם או בלי איצטלה ארכיאולוגית; וביסוס הקשר הבלעדי של העם היהודי למורשת ההסטורית של האתר. בשנים הראשונות לפעולתה, בין 1986-1992, אלע"ד פעלה במישור הנדל"ני בלבד, דרך שני ערוצים: השתלטות על נכסי "נפקדים" ורכישת נכסים מקק"ל. הבסיס המשפטי ל"נפקדות" תושבים ממזרח ירושלים ביום סיפוחה היה בעייתי מלכתחילה (תושבים שלא זזו ממקומם הפכו ל"נפקדים" בן לילה) וספג ביקורת מצד שופטים שאינם חשודים בשמאלנות, כמו מאיר שמגר ומני מזוז; לפני מספר שנים נתן בג"ץ הכשר מסריח להחלת החוק במזרח ירושלים, תוך גלגול האחריות להפעלתו המתונה והזהירה על השלטון – אותו שלטון שמעלליו העידו בו בבירור כי "מתינות וזהירות" בנישול פלסטינים הן ממנו והלאה.

לא זו בלבד שהחוק עצמו זועק למרומים בחוסר צידקתו, גם החלתו היתה נגועה בשחיתות ומירמה, שכן עמותות הימין עשו שימוש נרחב בעדויות כוזבות לביסוס ה"נפקדות": משת"פים שתיפקדו כ"מצהירים סדרתיים" (תמורת תשלום) ועל בסיס עדויותיהם העביר האפוטרופוס הכללי את הנכסים לידי אלע"ד ו"עטרת כוהנים". השיטה הזאת נחשפה בדו"ח שהכין מנכ"ל משרד המשפטים ב-1992, חיים קלוגמן, שקבע, בין השאר, כי האפוטרופוס על נכסי נפקדים לא ערך כל ביקורת על אמיתות התצהירים שסיפקו אנשי העמותות לפני הכרזת ה"נפקדות" ולא איפשר כל טיעוני נגד; חלק מהתצהירים נחתמו מול עורכי הדין של העמותות, רבים מהם על ידי מצהיר סדרתי שהוכח כבלתי אמין; לא נערך כל מכרז על הזכויות בנכסים, והם יועדו לקבוצה מצומצמת מאד של עמותות ימין. ועדה המשותפת לחברת "עמידר" ומשרד השיכון החליטה למי יוחכרו או יושכרו הנכסים; בוועדה ישבו נציגי אלע"ד, כמו המנכ"ל דוד בארי, שהיו מעורבים ב"סימון" הנכסים כנפקדים. כסף שיועד לעולים חדשים ולמשפחות במצוקה הועבר לעמותות; ועוד.

השיטה השניה להשתלטות על אדמות בסילואן התבססה על רכישה מקק"ל, בסכומים סמליים, של נכסים שהיו בבעלות יהודית בתחילת המאה ה-20. בנכסים אלה התגוררו, כמובן, תושבים פלסטיניים במשך עשרות שנים. מנכ"ל אלעד, דוד בארי, הגיע להסכם עם קק"ל – מאחורי גבם של התושבים – שהוא יאתר נכסים כאלה, ובתמורה תפנה קק"ל את דיירי הבתים, תעניק לאלע"ד שכירות מוגנת בנכס, וזו מצידה תדאג לפיצוי הדיירים הפלסטיניים המקוריים.

בפועל, קק"ל ואלע"ד פועלות ביד אחת לסילוק תושבים פלסטיניים משטחי הגן הלאומי "עיר דוד" – גן לאומי שפלש לשכונה קיימת, נזכיר, ולא התושבים פלשו אליו. ב-2005 סולקו כך 20 בני משפחת ג'וזלן (שהצילו יהודים בפרעות תרפ"ט), ואחרי מאבק נוסף של קק"ל ואלע"ד, אישר בג"ץ את פינוים של 18 בני משפחת סומרין על בסיס דומה. כרגיל, הידיים ידי המדינה והקול – עורך הדין שפועל מטעם קק"ל – הוא קול אלע"ד. גם הפינויים האלה מבוססים על אי צדק עקרוני: מסמכי בעלות יהודית מלפני קום המדינה שבית המשפט מכיר בתוקפם, הכרה שלעולם לא תינתן למסמכי בעלות ערביים על נכסים במערב ירושלים מאותה תקופה. לפטנט הגזעני הזה יש שם משפטי מהוגן ותמים-למראה, "חוק הסדרי משפט ומנהל" משנת 1970.

דו"ח קלוגמן נגנז כלא היה, והמציאות לא השתנתה. מסתבר שלא רק האפוטרופוס על נכסי נפקדים חש חיבה עמוקה לאלע"ד. ב-2006 פירסם מבקר המדינה דו"ח חריף על התנהלות מופקרת של עוד רשויות מדינה – רשות הטבע והגנים, רשות העתיקות והחברה לפיתוח הרובע היהודי – מול אלע"ד: המדינה מסרה לאלע"ד פרוייקטים ללא מכרז, רשות העתיקות לא פיקחה על חפירות ארכיאולוגיות שביצעה אלע"ד, רט"ג לא פיקחה על ניהול הגן הלאומי "עיר דוד", והחברה לפיתוח הרובע היהודי השכירה לעמותה ללא מכרז ובמחיר זול את ניהול פיר וורן ופארק דוידסון, מהאתרים הארכיאולוגים החשובים בעיר העתיקה.

כמובן, עניין פעוט אחד חמק מתשומת ליבו של מבקר המדינה: השלטון ואלע"ד חד הם. כשרט"ג לא מפקחת על אלע"ד – בניגוד לפסיקת בג"ץ – היא בעצם לא מפקחת על עצמה. והיא לא מפקחת על עצמה כי היא לגמרי סבבה עם עצמה; פעילותה החמסנית של אלע"ד בסילואן תואמת לחלוטין את האג'נדה של רט"ג. לא ממש מפליא, כשנזכרים שמנהל מרחב ירושלים ברט"ג הוא אביתר כהן, מתנחל מעופרה (שגם הקים שני מאחזים בלתי חוקיים) שבתפקידו הקודם כיהן כראש מרכז המבקרים של אלע"ד וגם רוכש נכסים בשבילה. מאלע"ד לרט"ג ומרט"ג בשביל אלע"ד, כך פועלת הדלת המסתובבת.

עד כמה עמותות הימין פועלות בשליחות השלטון (ולא באמת כופות עליו דבר) אפשר לראות במרוכז בפרשת בטן אל הווא, שכונה צפופה בסילואן, שמאז שנת 2001 עמותת "עטרת כוהנים" שמה לה למטרה לתקוע בתוכה התנחלות יהודית גדולה – למעשה, הגדולה ביותר בכל מזרח ירושלים. לטענת העמותה, שטח של 5.2 דונם בשכונה, שעליו חיים כ-700 תושבים, היה שייך לפני יותר ממאה שנים ל"הקדש בנבנישתי", גוף יהודי של"עטרת כוהנים" אין שום קשר אליו, ובכל זאת, לאחר מסע "לחצים" במסדרונות השלטון ("לחצים" במרכאות, כי כאמור, העמותות והשלטון אינם באמת ישויות נפרדות), קיבלה העמותה לידיה את "ירושת" ההקדש. תוך זמן קצר החלה העמותה להפעיל מכבש לחצים בריוני נגד תושבים בשכונה לפנות את בתיהם.

בדיון בבג"ץ התגלה שהאפוטרופוס הכללי לא בדק כלל מי חי בשטח שהועבר לידי העמותה, ואם זכויות ההקדש חלות על הקרקע או על המבנים. כל זה לא מנע מן השופטים דפנה ברק-ארז, ענת ברון ויוסף אלרון, בסופו של דבר, להכשיר את השרץ – טרנספר של מאות פלסטינים באישור בג"ץ.

ושוב, גם כאן אין מקום לפליאה, כיצד מוסר האפוטרופוס בהתלהבות שכזאת קרקע שחיים עליה פלסטינים יותר ממאה שנה לעמותת מתנחלים. הכירו נא את האחראי על תיק מזרח ירושלים באפוטורופוס הכללי – חננאל גורפינקל – תושב נוף ציון, התנחלות-אצבע-בעין בלב שכונת ג'בל-מוכבר, פעיל "הבית היהודי" שהקים עמותה לייהוד מזרח ירושלים. בלי ספק, מועמד הגון ונטול-פניות לתפקיד ממלכתי שכל כולו טיפול בהעברת נכסים וקרקעות מידי פלסטינים ליהודים. לצידו של גורפינקל, האפוטרופוס גם משתמש בשירותי הייצוג של עו"ד אברהם משה סגל בתיקים שונים שעניינים פינוי תושבים פלסטינים. עו"ד סגל, הפלא ופלא, מייצג בו זמנית גם את "עטרת כוהנים", אלע"ד ו"רגבים" בתיקים משפטיים שונים שמטרתם זהה: לפנות תושבים פלסטינים מבתיהם. ניגוד עניינים? מה פתאום. הרי העמותות והשלטון חד הם, איך יכול השלטון להתנגד לענייניו שלו?

ובכן, מדוע לטרוח במראית-עין של הפרדה? הנה תשובתו הפיקחית של עו"ד מוהנד ג'בארה, המייצג חלק מהמשפחות הפלסטיניות בשיח ג'ראח: האפוטרופוס מספק למתנחלים שירות חשוב –  מראית עין של ממלכתיות. בית המשפט מתרשם יותר מרשות ממלכתית שתובעת פינוי מאשר מבעלים פרטיים. לכך כמובן צריך להוסיף את הצד השני – מה מרוויח האפוטרופוס – והשלטון בכלל – מבחישתן של העמותות בעסקאות נדל"ן במזרח ירושלים? התשובה ברורה: עמותות הן "פרטיות", אינן נתונות לפיקוח ציבורי, ויכולות לקדם באופן אגרסיבי מטרות אידאולוגיות הנתונות במחלוקת ציבורית, ללא כל גינוני ממלכתיות. כשדרכן צולחת, הן יקבלו את ברכתו השקטה של השלטון. כשהן מועדות פה ושם – שוחד קרקעות, עסקה לא כשרה, פעילות מחוץ לתנאי המכרז, אם היה בכלל מכרז – יכול השלטון למשוך בכתפיו ולגלגל עיניים תמימות למרומים; ידו לא היתה במעל. עסקה טובה לכולם.

גם שטחי ציבור צריך להפקיע

אלע"ד ו"עטרת כוהנים" משתלטות לא רק על נכסים פרטיים. אלע"ד במיוחד משקיעה מאמצים והון רב בהקמת פרוייקטים "תיירותיים" באגן העיר העתיקה, שהמסר הקבוע שלהם הוא: כאן תמיד היו יהודים, רק יהודים, והמקום רשום על שמנו בטאבו של הנצח. הפרוייקט הגרנדיוזי ביותר הוא "מתחם קדם" שיוקם על "חניון גבעתי" במעלה ואדי חילווה בסילואן, היישר מול חומות העיר העתיקה. על מסלול הכחש והשחיתות שבו אושר פרוייקט הגזל הזה כתבתי ארוכות; מהלך אישורו חשף שיתוף פעולה עמוק בין אלע"ד לרשות העתיקות, כשלא ברור מי מוביל את מי באף. באחרונה נחשף שאלע"ד הפעילה גם את משרד המשפטים כדי להפוך על פיה החלטה של ועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון להקטין ביותר משליש את גודל המתחם. משרד המשפטים, כצפוי, שיתף פעולה וגם סירב לחשוף את עצם שיתוף הפעולה. דילים נעשים במחשכים.

מתחם קדם יהיה בנין של 7 קומות, עם שטח בנוי של 15,000 מ"ר, שבסמוך לו תוקם תחנת רכבל ("דיסניפיקציה של ירושלים", כדברי מומחה תכנון אחד). הכל נעשה כמובן נגד המלצות אנשי מקצוע ותחת מחאות חריפות של ארכיאולוגים ואדריכלים. הרשות לפיתוח ירושלים הזמינה דו"ח כדאיות כלכלית לפרוייקט הרכבל, שעלותו מוערכת ב-200 מיליון שקל – אך סירבה לחשוף את מסקנות הדו"ח. חוסר השקיפות הזה אופייני ליחסי השלטון עם אלע"ד בפרט ועם ארגוני הבשמ"ל בכלל: למרות שאלע"ד אינה משתתפת במימון הרכבל, הוא יביא לה רווחי ענק – עשרות אלפי מבקרים שיירדו ישירות מתחנת הרכבל למתחם קדם. הפרוייקט כבר אושר בממשלה, והמכשול האחרון בפניו הוא עתירת ארכיאולוגים לבג"ץ.

דיברנו על העבודה המלוכלכת של אלע"ד, על הדלת המסתובבת לממסד, על הצינור התקציבי (הדו-כיווני – אלע"ד, אחת העמותות העשירות בארץ, מאפשרת למדינה לממש פרוייקטים שלא ניתן היה לגייס עבורם מימון ציבורי), דיברנו גם על הגיבוי המשפטי והחיבוק האידאולוגי של הממסד. נסיים בכמה תזכורות לאופייה העברייני של אלע"ד – עבריינות ברשות השלטון – ותרבות ההסתרה שאופפת אותה.

כל כך להוטה המדינה להפקיד את פיתוח וניהול האתרים הקדושים בידי אלע"ד, שלפעמים מתפלקות לה החלטות לא חוקיות. תיקון, לפעמים האי-חוקיות נחשפת. בדרך כלל היא סמויה. פרשת ניהול הגן הארכיאולוגי של רחבת הכותל (מרכז דוידסון) הביא לגבהים קומיים את הטנגו המושחת של המדינה עם אלע"ד. ראשית, הגן הועבר לניהול אלע"ד ללא כל מכרז; שנית, המדינה ערערה על ההחלטה – אותה מדינה שהחליטה להעביר מוחה נגד עצמה! – ובית משפט השלום ביטל אותה; שלישית, אלע"ד ערערה על הביטול, ובית משפט מחוזי פסק לטובתה. במבט מן החוץ – טירלול ופרטאץ'. במבט קרוב יותר נחשף ההיגיון. את הערעור של המדינה כתבה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דנה זילבר – שריד אחרון של יושרה ומחויבות לשלטון החוק במערכת. "המדינה", כלומר הרשויות שמופקדות על הטיפול ברחבת הכותל, דווקא ראו בעין יפה את השתלטות אלע"ד על רחבת הכותל. לכן לא ממש נלחמו בבית המשפט וקיבלו באהבה את פסיקתו.

ברגע של גילוי לב, עוד ב-2008, אמר מנהל הפיתוח של אלע"ד, דורון שפילמן, למירון רפופורט: "אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל, אבל בלי להיקבר תחת הבירוקרטיה הממשלתית."

דוגמאות לאופן שבו משתמשות המדינה ואלע"ד זו בזו, מתוך סימביוזה מושלמת, לא חסרות. אחת הבוטות שבהן היא הצעת חוק "גן לאומי עירוני" שאלע"ד גילגלה בכנסת בשנים האחרונות, בשיתוף ח"כ נורית קורן מהליכוד. הבעיה פשוטה: כל שטח "עיר דוד" ושכונת ואדי חילווה בסילואן נמצא בתוך גן לאומי, ועל פי חוק, אין להקים מבנים בשטחו, ודאי שלא לצורך מגורים. אבל כל עילת קיומה של אלע"ד היא ההתנחלות – הארכיאולוגיה היא מכשיר ותו לא. על כן מוצע בחוק להגדיר סוג חדש של "גן לאומי עירוני", שבשטחו יותר לבנות. שורת ההתניות להגדרה מבהירה שרק הגן הלאומי המסוים הזה ייהנה מן החוק. עמותת "עמק שווה" מבארת: מדוע לא פשוט לגרוע שטחים מן הגן הלאומי? כי אז ייהנו מאפשרות הבנייה גם התושבים הפלסטינים. עדיף להשאיר את הגדרת הגן על כנה ולהשאיר את שיקול הדעת במתן היתרי הבנייה לרט"ג, השותפה במעל. לפני שנה וחצי אושר התיקון לחוק.

מעבר לתזרים הכיבודים וההטבות הבלתי פוסק של השלטון לאלע"ד, צריך כמובן להגביל את יכולתו של הציבור להבין מה קורה. לכן מסייעת המדינה באופן פעיל לאלע"ד להסתיר את צדדיה האפלים יותר. הוזכר כבר קודם הסירוב של משרד המשפטים ושל הרשות לפיתוח ירושלים לחשוף מידע שקשור לאלע"ד. מידע רגיש במיוחד קשור לזהותם של התורמים, שאלע"ד סירבה לחשוף במשך שנים. ב-2007 אפילו שקל רשם העמותות לפרק את אלע"ד על רקע הסירוב הזה, אבל – שימו לב, הטוויסט המוכר – שנה מאוחר יותר הוענק לה אישור חריג לחיסיון התורמים. שוב – פקיד שלפי תומו דואג למנהל תקין מקבל איתות מלמעלה שתפקידו בעצם להכשיר מנהל לא תקין. אחרי מאבק ציבורי ממושך נחשפו התרומות של אלע"ד ב-2016; סכומי עתק שחלק ניכר מהן נותר בעלטה, כי מקורו בחברות קש במקלטי מס. המדינה גם סירבה תקופה ממושכת לחשוף אילו נכסים העבירה לרשות אלע"ד ו"עטרת כוהנים" ועשתה זאת רק בלחץ עתירה משפטית. בשנה האחרונה גם "עטרת כוהנים" נדרשה לשקיפות מרשם העמותות, שאף איים לפרקה; אל דאגה, ימצאו דרך להחריג גם אותה. דגלי ההתנחלויות של העמותה במזרח ירושלים מתנפנפים בגאון, אבל מסלולי המימון שלה יוותרו במחשכים. זהו "מסך העשן שמספקת המדינה לעמותות", כתב ודייק ניר חסון.

מי שנלחם בתרבות ההסתרה האופפת את פעולות המדינה בסילואן ללא הרף הוא עמותת "עמק שווה"; אלמלא התלונות והעתירות הרבות שהגישו אנשי העמותה, ספק אם היינו יודעים כל כך הרבה. גם ההצקה הזאת נמאסה על שרת המשפטים הקודמת, איילת שקד – נזכיר: אותה שרה שכפתה על המועצה הארצית לתכנון לאשר את הבנייה המורחבת במתחם קדם – וזו הוציאה לפני שנתיים צו שקובע כי עתירות משפטיות נגד רשות הטבע והגנים יידונו מעתה בבית משפט מחוזי ולא בבג"ץ. לכאורה, צעד טכני; בפועל, עוד מעטפת הגנה שהמוטב העיקרי שלה הוא אלע"ד. לצד רשות העתיקות, רט"ג היא השותף הראשי של אלע"ד בפרוייקט הייהוד של סילואן והתנכלות שיטתית לתושבים הפלסטינים במקום. רט"ג היא גם הגוף האמור "לפקח" על אלע"ד בניהול הגן הלאומי "עיר דוד"; "לפקח" ולא באמת לפקח, כידוע. העברת הדיון המשפטי לבית המשפט המחוזי (שרק ממנו, בדרך של ערעור אפשר להגיע לבג"ץ) תייקר ותסבך את פעולת הביקורת האזרחית החשובה כל כך של "עמק שווה". זאת בדיוק מטרת השכפ"ץ המנהלי שסיפקה איילת שקד לרט"ג.

אלע"ד היא אחת העמותות העשירות בארץ, ומגלגלת עשרות אם לא מאות מיליוני שקלים בשנה. אבל מימון ציבורי נותנים לא למי שצריך אלא למי שרוצים לתת, ולכן העמותה מקבלת עשרות מיליוני שקלים מן המדינה בכל שנה. חלק מגיע מן האגף לחינוך תורני במשרד החינוך, אבל העיקר מוזרם דרך רשות העתיקות: 47 מיליון שקל הוקצו ב-2018 למשך שנתיים להמשך החפירות הארכיאולוגיות בסילואן (והחיבור התת-קרקעי לעיר העתיקה), סכום של 20% מכלל תקציב רשות העתיקות. צריך לראות זאת כפשוטו: העברה תקציבית בין זרוע שלטונית אחת לשניה. כך גם יש לראות את פרס ישראל שהוענק למנכ"ל אלע"ד, דוד בארי, לפני שלוש שנים: אות הוקרה לעובד מדינה מסור, ש"מפעל חייו הוא מפעל חיינו", כדברי שר החינוך נפתלי בנט. מפעל הגזל והנישול בסילואן הוא מפעל של כולנו.

הציטוט הבא מסכם את העניין כולו; אי אפשר להמציא אותו. לפני כמה שנה וחצי נחנך המרכז למורשת יהודי תימן בסילואן – מיזם ברוטלי של נישול שמתכסה באיצטלה צדקנית של השבת עטרה ליושנה – ובטקס אמר השר לענייני ירושלים, זאב אלקין, את הדברים הבאים על מתי דן, ראש עמותת "עטרת כוהנים": "הכהן הגדול מכולם, חברנו מתי דן, שכולנו עובדים אצלו בממשלה ובכנסת בכל פעם שצריך להתגייס לתהליך החשוב הזה של חזרה למקומות האלו של עם ישראל."

"שכולנו עובדים אצלו בממשלה ובכנסת". והמובן מאליו הושמט: שהוא עובד גם אצלנו.

[הסקירה הזאת הותירה בצד את החשוב מכל – חייהם של הפלסטינים בסילואן תחת הדיכוי הגובר והולך של עמותות הימין והרשויות הישראליות. לא הזכרנו את הבתים הנסדקים ומתמוטטים בשל החפירות מתחתיהם, לא הזכרנו את המאבטחים הפרטיים שמפליאים מכות בנערים פלסטינים, לא הזכרנו 50 גוונים של רוע שחווים התושבים על בסיס יומי].

"קלע שלמה" ("קונצרט") כארגון בשמ"ל

חברת "קלע שלמה" הוקמה ב-2016 כזרוע הביצועית של המשרד לנושאים אסטרטגיים, במטרה לאסוף מידע ולחולל "פעילויות תודעת המונים" כנגד ארגונים ואנשים הקשורים לקמפיין ה-BDS או "דה-לגיטימציה לישראל" – הגדרה רחבה, כידוע, בפיו של השר הממונה (לשעבר), גלעד ארדן. שיטות הפעולה המפוקפקות שלה, כמו גם קשריה הסמויים עם השלטון ועם תורמים זרים, נחשפו בשורת תחקירים מאלפים של איתמר ב"ז ב"עין השביעית" וכן במגזינים יהודים בחו"ל; העיסוק התקשורתי בה בארץ היה מצומצם מאד, ויש להניח שרוב הישראלים אינם מודעים כלל לקיומה (מישן אקומפלישט, מבחינתה). ביטוי תמציתי לרעיון שבבסיס החברה נתן יוסי מלמן: "קלע שלמה הוא מעין ארגון חזית. גוף חוצץ, מעין רצועת ביטחון, ומאפשר לממשלה לבצע פעולות שונות, אך מותיר בידיה מרחב להכחשה או להתנערות ממעשיה." בין התקדימים ההיסטוריים, מלמן מזכיר את הקומינטרן הסובייטי, ה-CIA וממשלת האפרטהייד בדרום אפריקה, שמימנו כולם סוכני תעמולה, עיתונאים וסרטים, כדי להלבין את פשעיהם ולהשחיר את המבקרים. ישראל, אם כן, נמצאת בחברה טובה. במצגת של המשרד לנושאים אסטרטגיים שהוכנה לצורך גיוס התורמים מופיע השקף הבא, שאחריו אין עוד טעם להכביר מילים על מטרת הפרוייקט.

כפי שיתברר בהמשך, "קלע שלמה" הוא, בסופו של דבר ארגון כושל. אבל הסיבות לכשלונו אינן פנים-ישראליות, וקשורות לגיוס הכספים בחו"ל. דפוס הקמתו ופעילותו לא ממש עוררו ביקורת בישראל, ואלמלא העירנות של תורמיו האמריקאים, היה פועל ללא מעצורים. על כן ראוי לדבר עליו.

ב-2018 החליט גלעד ארדן שכל הקטע המעיק הזה של שקיפות לציבור וחופש המידע לא מתאים להרפתקאות החסמב"ה של משרדו, ולכן יזם התקשרות בשווי של 128 מיליון שקל עם חברת "קלע שלמה", חברה פרטית שתוכל לבצע במחשכים את מה שמשרדו מתקשה לבצע לאור היום. אין חולק שהמשרד הממשלתי פועל דרך ובאמצעות החברה האזרחית – עניין בעייתי מראשיתו שכנראה לא הטריד את השר ארדן. בתגובת המשרד לעתירה שהוגשה נגד ההתקשרות עם "קלע שלמה", מוצהר בגלוי: "שיקול הדעת בקביעת המדיניות להובלת המערכה נגד קמפיין הדה-לגיטימציה והחרמות דנן – כמו גם שיקול הדעת לשם יישום המדיניות בפועל – ייוותרו בידי המדינה." על כך שהפרטת מיזם תודעת ההמונים פתרה את בעית השקיפות, כלומר האטימות, אפשר ללמוד מכך שהשר ארדן חזר בו מכוונתו להחריג את משרדו מחוק חופש המידע; כחברה פרטית, "קלע שלמה" אינה חייבת בדין וחשבון לציבור, ועל כן אפשר לשמור על חזות "שקופה" ככל שהדברים נוגעים למשרד עצמו. הנקודה הזאת חשובה מאין כמוה להבנת תופעת ארגוני הבשמ"ל, ואחזור אליה בפרק הסיכום.

עבור אילו שירותים ניתן התשלום ל"קלע שלמה" – את זה גם המשרד לנושאים אסטרטגיים וגם "קלע שלמה" סירבו לומר; כלומר, חלק מהגדרת התפקיד מלכתחילה היה חוסר שקיפות. אפשר להניח שהמשרד אינו רוצה "לשרוף" סוכני הסברה סמויים שפועלים עבור ישראל באופן לא רשמי בחו"ל. אחד מהם הוא חן מזיג, שעשה הכל כדי לחמוק מן החוק האמריקאי שמחייב שתדלנים של ממשלות זרות להירשם בגלוי ככאלה. שני הוא שי מסוט, פעיל הסברה שעשה הרבה בושות לישראל בבריטניה (המשרד לנושאים אסטרטגיים התנער ממנו). וישנן גם פעולות הטרדה ואיומים אמיתיות כלפי עורכי דין פלסטיניים שהגישו לבין הדין הבינלאומי בהאג תביעות נגד ישראל על פשעי מלחמה – אולי "ניסוי כלים", כהשערת יוסי מלמן. אחרי החשיפות המביכות של תחקיר אל-ג'זירה על צבא ההסברה הישראלי, המשרד לנושאים אסטרטגיים מעדיף שלא תדעו עליו כלום. בפרסומים האחרונים נחשפה שורה של גופי הסברה ישראלים הפועלים בחו"ל שקיבלו מימון מ"קלע שלמה": "מילואימניקים בחזית", Our Soldiers Speak, ועמותת "הצד השני". ההתקשרות המעניינת ביותר – 1.3 מיליון דולר – היא עם Christians United for Israel, ארגון אוונגליסטי בראשות ג'ון הייגי, כומר אנטישמי שתרם בעבר לארגון "אם תרצו". מבחינה פיננסית טהורה, אפשר לומר שכספים של משלם המיסים הישראלי הועברו ל"אם תרצו" דרך שלוש תחנות מעבר – המשרדים לעניינים אסטרטגיים, "קלע שלמה" וארגונו של ג'ון הייגי.

כחלק מאטרטגיית ההסתרה שמאפיינת את הארגון, נעשה מאמץ לטשטש את עקבות המימון שהוא מעניק לארגוני הסברה. פיתרון יצירתי שעלה בסוף השנה שעברה היה להעביר אותו בעקיפין, בדמות "מענק" מטעם קרן בראשית; כספי המענקים הגיעו מן המיליארדר רוברט קראפט ו"קלע שלמה", שתרמה מצידה 5.7 מיליון שקל. בין הזוכים במענק, לא תופתעו לשמוע, היה גם ארגון NGO  מוניטור, גוף השחרה נוסף שנגיע אליו בהמשך.

על כך שההפרדה בין המשרד לבין "קלע שלמה" היתה טכנית בלבד תעיד העובדה שמייסד החברה, תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, חלף בדלת המסתובבת והקים אותה שנה בלבד לאחר שפרש מתפקיד מנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים: פרישה לצורך הרחבת הפעילות. החיפזון ניכר גם בבקשה שהוגשה ליועץ המשפטי לממשלה לתת פטור ל"קלע שלמה" מחובת הניהול התקין שחלה על כל חברה שנתמכת על ידי הממשלה – שנתיים של פעילות חשבונאית תקינה. הפטור, כמובן, ניתן.

קופרווסר הגיע לתפקיד עם ניסיון: כבר כמנכ"ל המשרד דחף את אמ"ן לאסוף מידע על ארגוני שמאל זרים ש"פועלים נגד ישראל" (נזכיר – שם גג לכל מי שיוצא בתקיפות נגד משטר האפרטהייד והכיבוש הישראלי). בין לבין הוא חבר ב-NGO Monitor. עולם קטן.

הדלת המסתובבת לממסד לא נעצרת בקופרווסר. בגרעין המייסד של "קלע שלמה" נמנים גם דורי גולד, השגריר באו״ם לשעבר ויועצו המדיני לשעבר של נתניהו; רון פרושאוור, השגריר באו״ם לשעבר; אלוף (מיל') עמוס ידלין, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי; יו"ר המועצה לביטחון לאומי לשעבר, אלוף (מיל') יעקב עמידרור; מנכ"ל המועצה הישראלית אמריקאית (IAC) לשעבר, שגיא בלשה, שהתורם המרכזי שלה הוא שלדון אדלסון; הקונסול הישראלי לשעבר בלוס אנג'לס, אהוד דנוך; ואל"מ (מיל') אייזן, יועצת לשעבר של ראש הממשלה לתקשורת הזרה בתקופת מלחמת לבנון השנייה. עם רשימת מייסדים כזאת, קשה שלא לראות שמי שמחזיק בקלע שלמה ומיידה בעזרתו בליסטראות הסברה ב"אויבים" עלומים הוא ממשלת ישראל, או הממסד השלטוני. רק שהוא מעדיף לעשות זאת תוך הסתרת היעדים או רשימת ה"אויבים" ושיטות המאבק.

מלכתחילה, כלומר כבר בשורות החוזה שנחתם בין המשרד לנושאים אסטרטגיים לבין "קלע שלמה", הוסדר מעמדה של החברה כארגון חזית: נשלט לחלוטין בידי המדינה, תוך טשטוש העקבות. בשלבים הראשונים מנתה ועדת ההיגוי של החברה שני אנשים – היו"ר, מיכה לייקין-אבני, ומנכ"לית המשרד, סימה ואקנין-גיל. חשב המשרד מפקח על החלטות כספיות והיועצת המשפטית של המשרד מפקחת על החלטות בנושאים משפטיים. למשרד גם יש השפעה (כך בחוזה) על גיוס ופיטורי עובדים. אבל – שימו לב – כל זה אינו מידע לציבור. החוזה קובע ביובש כי " החברה "לא תציג את עצמה כשליחה או נציגה של המשרד". בחודשים האחרונים נחשפו מסמכים של ועדת ההיגוי של "קלע שלמה", ומהם התברר כי "'קלע שלמה' הוקמה כדי לשמש כמעין מסך עשן ולאפשר לארגונים בארצות אחרות לפעול כזרוע של מדינת ישראל, וזאת מבלי לחשוף את עצמם כמי שפועלים מטעם המדינה" – דברי עו"ד אור סדן מהתנועה לחופש המידע.

עוד גורם משמעותי שזהותו מוסתרת הוא עשרת הנדבנים היהודים שגויסו כדי לתרום את חציו השני של תקציב הארגון – 128 מיליון שקלים נוספים. מדוע זהותם של אלה הוסתרה? אולי משום שיש להם נציגות שווה בוועדת ההיגוי שקובעת את הקמפיינים של "קלע שלמה", והם יודעים היטב שפעילותם ב"קלע שלמה" תאלץ אותם להירשם כ"סוכנים זרים" במשרד המשפטים האמריקאי, זיהוי שארגונים יהודים לא ששים לאמץ לעצמם. בספטבר 2018 חשף איתמר ב"ז שתי קרנות אמריקאיות שמימנו את "קלע שלמה" בשנת 2017: "הקרן המרכזית לישראל" ו"קרן ישראל אחת" – שתיהן תורמות קבועות לארגוני ימין ישראלים, החל ב"אם תרצו", דרך "נשים בירוק" ועד "חוננו" ו"רגבים". סך התרומות שלהן בשנתיים הראשונות לארגון הגיע ליותר מ-7 וחצי מיליון שקלים. על אף כל זאת, כאמור, "קלע שלמה" לא הצליחה לגייס יותר מ-13 מיליון מתוך 128 מיליון השקלים שהתחייבה לגייס מתורמים, ועל כן גם התקציב מן המשרד לנושאים אסטרטגיים נעצר.

הזיהוי הפוליטי המובהק של מקורות המימון חותר תחת העמדה הרשמית של "קלע שלמה" שהוא איננו גוף פוליטי ושכל פעילותו ממלכתית למהדרין. היה צורך להסתיר אותו, והוא אכן הוסתר ממשרד המשפטים כשביקש המשרד לנושאים אסטרטגיים את אישורו להתקשרות עם החברה: "הארגון אינו בעל תפיסת עולם צבועה וידועה מראש", כתבו אז למשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דנה זילבר, ואכן קיבלו את אישורה. תפיסת העולם אולי לא היתה ידועה מראש (למי שהיה אמור לדעת אותה), אבל צבועה – בהחלט היתה, בשני המובנים.

כך או כך, הפרסומים השליליים עשו את שלהם ובאותה שנה הוחלט למתג מחדש את החברה בשם התרבותי "קונצרט". זה לא ממש עזר לקמפיין המימון, שצלע וקירטע עדיין בסוף 2018, בהיעדר תרומות מחו"ל.

והנה הטוויסט האחרון בעלילה הנפתלת: אחרי שהמשרד לנושאים אסטרטגיים הפריט את מלחמות תודעת ההמונים שלו ל"קלע שלמה", ואחרי ש"קלע שלמה" מיתגה את עצמה מחדש כ"קונצרט", נכנסה לתמונה חברה חדשה – "קשת דוד". "קשת דוד" מבצעת עבור "קונצרט" את המחקר והמידע הנחוצים לפעילותה. מדוע לא התקשרה המדינה ישירות עם "קשת דוד"? ב"שקוף" מסבירים כך: "ברגע שהמדינה לא מעבירה כסף ישירות ל"קשת דוד", העמותה לא תופיע כספק של המדינה. מי שיחפש אותה בטבלת ההתקשרויות של המשרד או יבקש מידע על הקשר של המדינה עם העמותה – לא ימצא לה זכר. במילים אחרות, התורמים שלה לא יעשו עסקים עם מדינת ישראל – אלא עם עמותה אחרת שבסך הכל חלק מתקציבה מגיע מהמדינה." ב"שקוף" משערים שהמהלך הזה גם קשור לכתף הקרה שקיבלה "קלע שלמה" מצד הארגונים היהודיים בארה"ב.

"קשת דוד" היא הסוואה מסדר שני של אותו מנגנון: שימוש בכספי ציבור וגם בתרומות כדי לנהל מאבק חשאי, בעל אופי פוליטי מובהק, נגד מבקרי ישראל. הקמתה הפכה את "קונצרט" למעטפת חשבונאית ריקה. בשנת 2018 עמדו הוצאות "קונצרט" על סך 5.3 מיליון ש"ח; כ-90% מתוכם, 4.8 מיליון ש"ח, הועברו ל"קשת דוד". זאת ועוד, ההתקשרות עם "קשת דוד" נוצרה ארבעה חודשים לפני חידוש ההתקשרות בין "קונצרט" למדינה, וכך חמקה מחובת המכרזים. בתגובה לשאלת "שקוף", השיב המשרד לנושאים אסטרטגיים כי לא הוא הקים את העמותה. הבנתם? הכסף מגיע אליה, אבל אנחנו לא יודעים מזה. כמה נוח.

בדיקה משפטית שערך "שקוף" העלתה חשד רציני שהעברות הכספים ל"קשת דוד" הן בניגוד לחוק יסוד התקציב, אשר אינו מתיר "מסלולים עוקפים" (סעיף 9: "תמיכה תינתן בעד פעילות שמוסד הציבור, מבקש התמיכה, מקיים בעצמו… כספי התמיכה לא יועברו לתאגיד או לגורם אחר…"). חריגים מותרים רק לאחר שהוצא אישור ניהול תקין – אך טרם הוצא אישור כזה ל"קשת דוד". הנה לכם טביעת האצבע של הפעילות העבריינית של הבשמ"ל.

כך כתבה עו"ד רחל אדרי על זרועות התמנון של "קלע שלמה":

"הצטלבויות דרכים חשאיות כאלה, בין גורמי ממשל לאילי הון חובבי השפעה, מעלות חשש שמעבר לתכלית המוצהרת של המיזם הסודי – שבמשרד מסרבים לפרט מה הוא בדיוק כולל – שיתוף הפעולה היקר הזה נועד גם לשמר ולפתח קשרי הון-שלטון. השלטון הנוכחי למד להעביר כספי ציבור לטובת פעילויות פוליטיות, ועל הדרך לסדר ג'ובים ותקציבים לארגונים ובעלי תפקידים מהמעגלים הקרובים להם – שחקנים "אזרחיים" שמקבלים מהממשלה כסף, כבוד וכוח השפעה כדי לחזק את הממשלה מבחוץ ולעשות דברים שהפוליטיקאים ופקידי הממשל לא רוצים לעשות בעצמם.

מיזמים אפלוליים, מסרים סמויים, אישי ציבור בכירים שחיים על התפר שבין מערכות השלטון למגזר הפרטי ולבעלי ההון – כל הדברים האלה מחזקים את התחושה שאנו חיים תחת הצל של מערכת שלטונית שמתנהלת לפי חוקים משל עצמה. החוקים האלה לא תמיד גלויים, והם בוודאי לא החוקים הכתובים שעליהם מתקוטטים בכנסת. אלו חוקים אחרים, שמבוססים על מערכות יחסים אישיות וקשרים ענפים שלעתים עוברים כמו ירושה מיד ליד, מבכיר אחד למשנהו."

ישראלים רבים סבורים, בלי ספק, שה-BDS הוא אויב אכזרי שאינו בוחל באמצעים, ולכן אין לבחול גם באמצעים שנוקטים נגדו. הסברה הזאת ניטעה במוחם חזק מאד בידי סוכני תעמולה כגון בן דרור ימיני, אברי גלעד ושלל פלטפורמות שממומנות בידי המשרד לנושאים אסטרטגיים. לא אנסה כאן לשכנעם אחרת, אף כי גם הם ייאלצו להכיר בכך שחלק ניכר מפעילות המשרד מופנית דווקא כלפיהם – במטרה לעצב את עמדות הישראלים ביחס ל-BDS. המשרד לנושאים אסטרטגיים הוא, לפני הכל, משרד לתעמולת פנים. חלק מהישראלים אולי גם יופתע לגלות שארדן אינו מבחין בין חרם סלקטיבי על ההתנחלויות לבין ה-BDS וכורך את שניהם יחדיו, במילים מפורשות.

ובכן, גם מי שמאמין בלב שלם בצורך הקיומי של מדינת ישראל להיאבק ב-BDS, יוכה בתדהמה כשיגלה שמאחורי כל המלל הרב בנושא יש בעיקר אוויר חם. המשרד של ארדן ושלוחותיו האזרחיות הם בור שחור, השואב לתוכו כספי ציבור ללא בקרה, והודף כל ניסיון ביקורת בסיסמאות זקופות-קומה על "זכות הקיום שלנו" ו"מאבק באנטישמיות". אני מציע לכל מי שבאמת חושב שהמשרד הזה עושה משהו בעל ערך לעיין, באמת לעיין, בפרוטוקול הדיון בוועדת השקיפות של הכנסת, מאוקטובר 2018, שבו ניסו שוב ושוב חברי הוועדה – ללא הועיל – לקבל פיסת מידע כלשהי על השגי הפעילות, השימוש בכספים, הקריטריונים לגיוס נותני שירותים, או כל דבר אחר. מופע שומט-לסתות של טשטוש וגמגום, שאין מאחוריו שום כלום. בחודשים האחרונים לא התביישו מנהלי "קונצרט" לדרוש עוד תקציבים ממשלתיים ל"מאבק באנטישמיות הגואה על רקע מגפת הקורונה". כן כן, יש איזה מטורלל בדרום אוסטריה שכותב באינטרנט שהיהודים הפיצו את המגפה; הבו לנו עוד 50 מיליון שקל ונוריד לו את האתר!

עמותת "רגבים" כארגון בשמ"ל

בשנת 2006 התארגנו כמה חברים בתנועת "קוממיות" הכהניסטית, זו שעמדה מאחורי "מצעד הבהמות", והקימו את "רגבים". "רגבים" מוכרת לציבור הישראלי כעמותה פעלתנית שבולשת במרץ אחרי כל בדל של בנייה בלתי חוקית ערבית ברחבי ארץ ישראל, ובעיקר בגדה המערבית, ומתריעה עליה בפני השלטונות – מכתבי תלונה, אזהרה, עתירות משפטיות וכד'. אבל תיאור לא פחות מדויק של העמותה "לשמירת אדמות הלאום" יהיה העמותה "להלבנת גנבי קרקעות". לא פחות מ-14 פעילים ומנהלים מרכזיים ב"רגבים", כך חשף שחר גינוסר בתחקיר מלפני שנתיים על בסיס עבודת השטח של "כרם נבות", מחזיקים בבית לא חוקי או רכשו נכס שנבנה ללא היתר. בראש ובראשונה צועד ח"כ בצלאל סמוטריץ', ממייסדי "רגבים", שביתו בקדומים הוקם על קרקע שטרם הוכרזה "אדמת מדינה" (כלומר, ייתכן שבעליה פלסטינים); זה מעניין במיוחד, כמובן, כי סמוטריץ' היה מן הכוחות המובילים לחקיקת חוק ההסדרה, שאליו נשוב מיד.

עוד מגילויי "כרם נבות": מנכ"ל העמותה הראשון, יאיר בן דוד, פלש לקרקע פרטית, סולק ממנה, וכנגד ביתו במאחז חוות קשואלה הוצאו 8 צווי הריסה. שותפו של סמוטריץ' להקמת העמותה, והמנכ"ל שלה עד לא מזמן, היה יהודה אליהו, תושב המאחז הבלתי חוקי חרשה (שהוכשר בידי מנדלבליט), שנגד ביתו עומד צו הריסה של המנהל האזרחי. יהודה אליהו, אגב, הועסק במקביל כעוזר לראש מועצת בנימין, דוגמה ברורה לחיבוק האידאולוגי מן הממסד.

בועז ארזי, עורך הדין של "רגבים", שמגיש בשמה אינספור עתירות בדרישה להרוס בנייה בלתי חוקית של פלסטינים (תמיד צריך להזכיר: היא בלתי חוקית כי אין דרך חוקית לפלסטינים לבנות בשטח C, ישראל אינה מאפשרת תכניות מתאר שם), מתגורר בבית שנבנה על קרקע השייכת לתושבי כפר די דבואן, שהוצא נגדו צו הריסה. בתגובה לכתבה של גינוסר הוא הסביר שאיננו עבריין אלא פשוט קורבן של "כישלון תכנוני" של המדינה – פריווילגיה השמורה למתנחלים, כנראה, שיכולים לבנות כחוק ללא הגבלה ובכל זאת מצפצפים עליו, אבל לא לפלסטינים, שמהם נמנעת עצם האפשרות הבסיסית לבנות כחוק. גם רכז יו"ש של "רגבים", ישי חמו, רכש את ביתו באיתמר לפני שהיתה במקום תכנית מתאר. דובר התנועה, אברהם בנימין, מתגורר במאחז תקומה על קרקע פלסטינית פרטית וגם נגד ביתו יש צו הריסה. עו"ד דורון ניר צבי, ממקימי העמותה, מתגורר במאחז חוות יאיר וכנגד כמה מבנים שהקים עומדים צווי הריסה.

אפשר אם כן לסכם ולומר שיותר מש"רגבים" היא עמותה להפללת עברייני בניה פלסטינים, היא עמותה להלבנת עברייני בניה יהודים.

התיאור הזה משתלב להפליא בתפקיד המרכזי ששיחקה העמותה, ובמיוחד בצלאל סמוטריץ', בחוק ההסדרה. סמוטריץ', כזכור, יזם את החוק הזה, שנפסל באחרונה בידי בג"ץ, מה שמשאיר את ביתו ובתיהם של בכירי "רגבים" האחרים במעמד הבלתי חוקי שלהם; אך סמוטריץ' כבר התחייב שיפעל למען "פסקת ההתגברות", שתבטל את פסיקת בג"ץ. כך או כך, אין מה לדאוג לביתם של מנהיגי "רגבים", בשר מבשרו של הממסד, שלא יעלה על דעתו לשלוח אליהם בולדוזרים.

אם פעילותו של מייסד "רגבים" למען הסדרת הבנייה הבלתי חוקית של מתנחלים בשטחים נגועה בניגוד עניינים, הרי שמאמציו להסתיר את מקורות המימון של "רגבים" זועקים מניגוד עניינים בוטה; עוד אחד משיאי החוצפה שהעמותה וסמוטריץ' שוברים בזה אחר זה. ב-2017 פירסם מבקר המדינה דו"ח שקבע כי מועצת מטה בנימין תפרה מכרזים לטובת "רגבים". יותר מ-2 מיליון שקלים הועברו דרך המועצה לעמותה. ממש במקביל החל סמוטריץ' לקדם הצעת חוק שתמנע מן המבקר להתערב בפעולת משרדי ממשלה – בדיוק באותו אופן שהוא אכן "התערב" וביקר את ההתקשרות בין "רגבים" לבין מועצת מטה בנימין. סמוטריץ' טען בתגובה לדו"ח המבקר כי הוא כבר לא היה מעורב ב"רגבים" בתקופה שעליה נסוב הדו"ח, אבל לא תופתעו לגלות שהוא שיקר.

לרשות עברייני הבשמ"ל, אם כן, עומדות שתי אסטרטגיות בבואם להכשיר את פשעיהם. האחת – לשנות את החוק שהגדיר את הפשע כפשע ולהלבינו כשלג. השניה, לשנות את החוק שאיפשר לרשויות לאתר את הפשעים, כך שיוכלו להמשיך באין מפרע. מה שלא בא בחשבון, כמובן, הוא פשוט להפסיק עם הפשעים.

חכו, זה לא השיא. השיא הוא שעמותה שכל קיומה מושתת על ניגוד עניינים זועקת נגד ניגודי עניינים של אחרים. בסוף 2016 תבעה "רגבים" להדיח מתפקידו את תא"ל (מיל') דב צדקה, שמונה בידי המנהל האזרחי לנהל מו"מ עם הבדואים במישור אדומים על פינויים. הסיבה: הגילוי שצדקה שותף בעמותה של יוסי ביילין לשיתוף פעולה אזורי, שנתמכת בידי האיחוד האירופי. "ניגוד עניינים!" – זעקו ב"רגבים" והפעילו את ההרעשה הארטילרית השגורה של צווחני הימין. זה עבד וצדקה הודח. העובדה שאת מכבש הלחצים הפעילה עמותה בעלת עניין מובהק להכריע את המו"מ לכיוון מסוים (קרי, גירוש הבדואים מאדמתם) לא הפריעה לאיש. לאחרונה "רגבים" החלה להפעיל ארגון-בת, "שומרים על הנצח", שפועל לגירוש קהילות פלסטיניות מ"אתרים ארכיאולוגיים" – במרכאות, משום שברובם המכריע לא מתבצעת כל חפירה ארכיאולוגית (ולא ניכנס אפילו לעצם שאלת החוקיות של חפירות כאלה בשטח כבוש).

החיבור האורגני של "רגבים" עם השלטון הוא כמובן דרך ח"כ בצלאל סמוטריץ'. אבל הוא לא היחידי. חודשים ספורים לאחר שנכנסה לתפקיד שרת המשפטים, מינתה איילת שקד יועץ מיוחד לענייני התיישבות – תפקיד מונפץ ללא כל תקדים. למשרה מונה עו"ד עמיר פישר – שנחת אליה היישר בדלת מסתובבת מתפקיד היועץ המשפטי של "רגבים". תפקידו של עו"ד פישר היה לעקוף את הפרקליטות בכל העתירות שנוגעות למאחזים בשטחים ולקבוע את עמדת המדינה כלפיהן. העובדה שהוא המשיך כל אותה תקופה לייצג מתנחלים וגופי ימין נגד המדינה נתפסה טבעית לחלוטין; עוד ראיה לטשטוש הגבולות הגמור בין המדינה לארגון הבשמ"ל.

הצינור התקציבי של "רגבים" לממסד הוא רב ערוצי ופועל גם דרך מועצות נוספות בגדה המערבית. תחקיר של יותם ברגר גילה כי "רגבים" קיבלה מאות אלפי שקלים ממועצת שומרון וממועצת הר חברון לצורך "טיפול בפיקוח וטיפול מערכתי בבנייה לא חוקית פלסטינית במרחב המועצה" וגם לצורך "שמירה וגאולת קרקעות" (כך במסמך רשמי). חלק הארי מן התקציב השוטף של המועצות האלה הוא כמובן תקציבי ממשלה, והן גם נהנות מעדיפות במענקי איזון. בשנת 2012 גם הרשות לפיתוח הגליל העבירה תקציבים ל"רגבים"; גם שם, האג'נדה הבלתי מוסתרת היא ייהוד המרחב. הסכומים המלאים גדולים הרבה יותר, כפי שעולה מדו"ח של "שלום עכשיו". בין 2007-2016 קיבלה רגבים כ-17 מיליון שקל ממקורות ציבוריים; החל מ-2011, היא מקבלת 2 מיליון שקל בשנה מכספי ציבור. על פי הפרוטוקול הבשמ"לי של חוסר שקיפות, התיקצוב המלא של "רגבים" מוסתר מן הציבור. פניה של התנועה לחופש המידע לקבלת נתוני התמיכה ב"רגבים" מתקציבי המועצות המקומיות בגדה המערבית נענתה חלקית או לא זכתה להתייחסות. למה? כי הכפיפות לחוק היא מושג גמיש בעולם של המתנחלים.

נזכיר שבשטחה של מועצת הר חברון נמצאת חרבת סוסיא, ש"רגבים" מנהלת מסע צלב בלתי נלאה למחיקתו מעל פני האדמה, ובתמיכת בג"ץ גם זוכה להשגים חלקיים. על ההתעמרות ארוכת השנים של הממסד הישראלי בתושבי חרבת סוסיא כתבתי כאן. ההתעמרות הזאת החלה עוד הרבה לפני ש"רגבים" באה לעולם, ובעצם המדינה פשוט העבירה לה את הטיפול בתיק; במקום שהמנהל האזרחי יטריח את עצמו בבתי המשפט, עורכי הדין הנמרצים של "רגבים" יעשו זאת במקומו.

העברות מקל כאלה מבהירות יותר מכל עד כמה האבחנה בין המדינה לבין ארגון הבשמ"ל היא טקטית בלבד, שהרי זה ממשיך להוציא לפועל, וביתר מרץ, את המדיניות שמראש היתה רצויה למדינה. וכל זה, בל נשכח – הסיורים בשטח, עלות הטיפול המשפטי, משכורות לבעלי התפקידים – ממומן מכספי הציבור. כותרת התחקיר של יותם ברגר היא "עמותת רגבים מצליחה גם לעתור נגד המדינה וגם לקבל ממנה כסף"; משתמע ממנה כאילו למדינה אין יד ורגל בזה, כאילו "ההצלחה" כאן היא תולדה של התנהלות ערמומית במיוחד של "רגבים". ולא היא; השיטה כולה בנויה על הפרדת הרשויות המלאכותית הזאת, הפרטת הבריונות וטשטוש העקבות. ברור שהמדינה מממנת כאן "עתירות נגד עצמה", כי המדינה איננה גוף מונוליטי. היא נשלטת בידי מפלגות פוליטיות שחרתו על דגלן לחמוס כל פיסת קרקע אפשרית מידי פלסטינים, אבל לצערן אותה "מדינה" שהן מנהיגות גם מנסה לשמור על מראית עין של בירור משפטי הוגן לפני כל צעד שכזה. על כן "מדינת הימין" צריכה לעתור נגד "מדינת המשפט" – ומוטב לה למסור את התפקיד הבעייתי הזה לגוף עצמאי, עמותה אזרחית (וינק וינק) שכביכול צמחה מן השטח (וינק וינק) ולא מגופו של הממסד.

כל ארגון בשמ"ל ראוי לשמו מתהדר גם בכמה עבודות מלוכלכות, ו"רגבים" לא טומנת ידה בצלחת; למעשה, היא טמנה את ידה בפח, פח הזבל האישי של עו"ד מיכאל ספרד, שבו חיטטה כדי להעלות בחכתה אי אלו חומרים "מפלילים"; עבודת הזבל הזאת גילתה, כמה מפתיע, שארגון "יש דין" פועל לחיזוק ההכרה שצה"ל מבצע פשעי מלחמה. תנועה אחרת, בעלת סממנים פשיסטיים, השתמשה בגילויים שומטי-הלסת האלה במסע הרדיפה שלה נגד ארגוני השמאל.

"רגבים" פועלת גם בתחומי הקו הירוק, בייחוד נגד הכפרים הלא מוכרים בנגב. גם כאן ניתן לראות את טביעת אצבעותיה של המדינה בעתירות של העמותה. קחו את הכפר אל-זרנוג. כ-4,000  תושבים היושבים על מאות דונמים, מתוכם שטח מזערי שהיה בבעלות יהודית לפני כמאה שנה. "רגבים" הגישה עתירה בשמם של היורשים, וזו נדחתה בבית המשפט העליון ב-2013. אבל "רגבים" לא מוותרת וממשיכה לסכל בנייה ציבורית, למשל בתי ספר, בתחום היישוב. במקביל פועלת המדינה לפנות את תושבי הכפר לשכונה חדשה שתוקם בעיירה רהט – צעד שנתקל במחאה תקיפה משני הצדדים, שכמובן לא היו צד להחלטה. המדינה כבר תיכננה יישוב יהודי על אדמות אל-זרנוג – בדומה לחירן שירשה את אום אל-חירן – בשם עומרית, ואף הוחל בשיווק אדמותיו לציבור הדתי. בשלב זה הפרוייקט נעצר, אך ניסיון העבר מלמד שזו הפוגה טקטית בלבד. מקרה אל-זרנוג הוא דוגמה מאלפת לפעולת המלקחיים של המדינה עם ארגון הבשמ"ל – זרוע הנישול (מערבים) וזרוע היישוב (ביהודים) פועלות במתואם כדי להשיג מטרה משותפת.

NGO מוניטור כארגון בשמ"ל

NGO מוניטור (נגו"ם) הוקם ב-2002 כשלוחה של "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", מכון מחקר ימני-שמרני בראשות דורי גולד, לשעבר שגריר ישראל באו"ם. מייסד הארגון, ג'רלד שטיינברג, עבד במשרד ראש הממשלה ומשרד החוץ. מראשיתו, אם כן, הארגון נוצק בדמותו של הממסד הימני בישראל. תקופה ארוכה הוא פעל כזרוע צללים של התעמולה הישראלית, אבל לפני שנתיים פרסמה "קבוצת העבודה המדינית" של קרן רוזה לוקסמבורג מחקר מקיף על הארגון הזה, שחושף את ערוותו ברבים.

נגו"ם מתמחה בהכפשה של ארגוני זכויות אדם שמבקרים את הכיבוש הישראלי. עיקר פעילותו היא במישור הדיפלומטי: פרסום ושיווק אגרסיבי של "מחקרים" (תיכף יוסברו המרכאות האלה) על "התמיכה" כביכול של האיחוד האירופי בארגוני טרור. את ה"מחקרים" שלו מניח נגו"ם בידיהם של פוליטיקאים ישראלים מאותגרי-עובדות, כמו יאיר לפיד או ציפי חוטובלי, ואלה, חמושים בדו"ח המרשיע, יוצאים לסיבובי נזיפות (לפעמים על חשבון נגו"ם) בפרלמנטים אירופיים ש"מממנים ארגוני BDS אנטי-ישראלים" (אמת) הקשורים לחזית העממית לשחרור פלסטין (לפעמים שקר ולפעמים אמת חסרת משמעות; גם ממשלת ישראל "קשורה" לטרור של "תג מחיר").

גילוי העריות בין נגו"ם לשלטון אינו סודי. משרד החוץ הודה בגלוי שהוא משתמש בדו"חות הארגון וגם משתתף במפגשים שהוא יוזם עם פוליטיקאים בחו"ל. דובר משרד החוץ, עמנואל נחשון, תיאר את שיתוף הפעולה עם נגו"ם כך: ״אנחנו עובדים איתם באופן הדוק. קיים תיאום ואנחנו חולקים מידע." מדובר, אם כן, בשלוחה ביצועית של המערך הדיפלומטי הישראלי, הזוכה לחיבוק אידאולוגי ממנו, תחת איצטלה לא-מושקעת-במיוחד של עמותה פרטית.

נגו"ם גם סמוך אל שולחנו של נתניהו וכך הצליח לחלץ התחייבות מדנמרק "להקשיח" את הקריטריונים להענקת מימון כספי לארגוני חברה אזרחית, החלטה שיושמה לפני שנתיים. בפברואר השנה "נזף" משרד החוץ הישראלי בסגן שגריר בלגיה, על רקע דיון במועצת הביטחון שאליו הוזמן פעיל אנטי ישראלי ב"אגודה הבינלאומית לזכויות הילד בפלסטין". נגו"מ סימן את הארגון כ"קשור" לחזית העממית, אך מדינות האיחוד האירופי לא קנו את הטענה הזאת.

שקרים וחצאי אמיתות הם לחם חוקו של נגו"ם. לא פעם הוא מאלץ דיפלומטים או ארגוני חברה אזרחית לפרסם מאמרי "הצטדקות" שמונים אחד לאחד את השקרים. כך עשה HRW, וכך עשה גם שגריר האיחוד האירופי בישראל; נגו"ם האשים את האיחוד האירופי שעיקר תקציביה של אחת מתכניות הסיוע הראשיות שלו (EIDHR) מופנים לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולקידום החרם – טענות מופרכות עובדתית, שגם עומדות בסתירה לשיתוף הפעולה המסיבי של האיחוד, בהיקף של מאות מיליוני יורו, עם ישראל. איפה שלא פותחים דו"ח של נגו"ם, נוחתים על אי-דיוקים ובדיות.

למעשה, הרקורד הבעייתי של נגו"ם בכל הקשור לדיווח אמת הוא עניין ידוע בקרב עיתונאים לא ישראלים. מתי פרידמן, שהיה כתב איי-פי בישראל בעשור האחרון, סיפר כי סוכנות הידיעות אסרה על עובדיה לצטט את נגו"ם או את העומד בראשו. נגו"ם שיקר גם כשטען שבית הדין הבינלאומי שלל את זכותה של ישראל להגנה עצמית (בפסיקתו נגד התוואי – תוואי! לא עצם הקיום – של גדר ההפרדה); אך בית הדין קבע במפורש: "אין חולק שישראל חייבת להתמודד עם פעולות רבות של אלימות קטלנית ובלתי מובחנת כלפי האוכלוסיה האזרחית שלה. יש לה הזכות, ולמעשה החובה, להגיב כדי להגן על חיי אזרחיה."

נגו"ם שיכלל לאמנות את מתקפת האד-הומינם ו"אשמה בשל קרבה". אם בארגון זכויות אדם פלסטיני יושב פעיל עם עבר בכלא הישראלי (אין כמעט משפחה פלסטינית ללא עבר או הווה כזה), נגו"ם ישתמש בעובדה הזאת כדי להסיח את הדעת מטענות הארגון. כך, כשארגון "אל-חאק" פירסם שישראל גונבת מים מפלסטינים, נגו"ם הכפיש את הארגון – בעזרת התקשורת הישראלית, תמיד פלטפורמה נוחה לתעמולה – אף כי העובדות מדויקות: ישראל גונבת מים משטחי יהודה ושומרון במשך שנים ארוכות ונוקטת אפליה קשה בהקצאתם לפלסטינים. גנו"ם מתעלם מן האבחנה בין הזרוע הפוליטית של ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין – שישראל הרשמית איפשרה לנציגיה להתמודד בבחירות לרשות הפלסטינית – לבין הזרוע הצבאית. חרף ניסיונותיו העקשים "לטמא" ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים בעלי קשרים לחזית העממית, מדינות כגון הולנד ממשיכות לממן אותם כל עוד אין הוכחה למעורבותם בטרור.

נגו"ם זוכה לאהדה בלתי מסוייגת בתקשורת הישראלית לרוחבה ולאורכה (בעוד שמושאי "תחקיריו" לא מקבלים שום פתחון פה לתגובה). נציגו הנאמן ביותר הוא כמובן בן דרור ימיני. מדי פעם אנשי נגו"ם כותבים מאמרי עמדה משלהם; אלה מתאפיינים תמיד בהיעדר טענות עובדתיות וחזרה בלתי-נלאית על המנטרה שארגוני זכויות האדם רק רוצים להכפיש את ישראל בעולם. באורח אופייני, נגו"ם מאשים את הארגונים ב"בינאום" הסכסוך ובאותה נשימה פועל ללא לאות בפרלמנטים האירופיים למניעת מימון מאותם ארגונים. היה זה נגו"ם שעמד מאחורי "חוק אלקין"  לחשיפת מימון זר של עמותות. החוק מדבר על מימון ממשלתי בלבד, פעולת הסחה מן המימון הפרטי המסיבי שמקבלים ארגוני הימין ובמיוחד נגו"ם עצמו, שאפוף בשתיקה (מיד נחזור לזה).

עד כאן ההתנהלות הבריונית והעיסוק בעבודות מלוכלכות. מטרתם של כל אלה, כפי שמסכם הדו"ח של קבוצת העבודה המדינית, היא בראש ובראשונה להשתיק את האמת על הכיבוש: "להסתיר ולמזער את ההשלכות האנושיות והפוליטיות, וכן את ההיבטים המשפטיים, בכל הנוגע לכיבוש ולשליטה הישראלית בשטחים הפלסטיניים."

נחזור לקשרים העבותים שמקיים נגו"ם עם הממסד – הדלת המסתובבת. חוץ מהמייסדים דורי גולד וג'רלד שטיינברג, שהוזכרו כבר, ראוי להזכיר את יו"ר נגו"ם לשעבר, יואל גולובנסקי, שהגיע לארגון מן הסוכנות היהודית, ושימש גם כנשיא המכון לאסטרטגיה ציונית. ובכיוון ההפוך: אשר פרדמן, ראש הסגל של השר לנושאים אסטרטגיים לשעבר, גלעד ארדן, עבד לפני כן בנגו"ם. פרדמן גם עבד אצל השרים יובל שטייניץ ומשה יעלון. ומי מייעץ לנגו"ם בענייני משפט צבאי? אל"מ (מיל.) מוריס הירש, שכיהן עד שנת 2016 בראש התביעה הצבאית באיו"ש, הגוף שאחראי על האכיפה המשפטית של האפרטהייד. לא תיפלו מן הכיסא, אגב, אם תשמעו שהירש מתגורר בבית בלתי חוקי שהוקם על קרקע פלסטינית פרטית – ממש כמו החברים ב"רגבים".

נאמנה לאופייה כארגון בשמ"ל, גם נגו"ם מקפיד לטשטש ולהסתיר את מקורות המימון שלה, ממש בעודו מקציף מן הפה כנגד מקורות המימון של ארגוני זכויות אדם. נגו"ם טוען כי "מימון מארגונים ואנשים פרטיים מייצג עניין אישי, ואינו משקף יחסים בין מדינות ברמה הפוליטית והדיפלומטית״. זאת כמובן שטות גמורה בעידן שבו להון הגדול מאחורי פוליטיקאים יש השפעה מכרעת על החלטותיהם. כך או כך, הצביעות זועקת לשמים, משום שהגנת "התרומות הפרטיות" איננה עומדת לארגוני זכויות אדם. אלה נרדפים גם כאשר הם נשענים על תרומות פרטיות. 96% מתקציב "הקרן החדשה לישראל" מקורם בתרומות פרטיות, והן כמובן גלויות לעין כל. אבל זה לא מפריע לנגו"ם להשתלח בקרן ובתמיכתה בארגונים כמו "עדאלה", "שוברים שתיקה", "רופאים לזכויות אדם" וכד', שמוצגים באתר של נגו"ם כסוכנים דמוניים של ה-BDS.

לפני שמונה שנים ניסה העיתונאי אורי בלאו להתחקות אחר התורמים של נגו"ם; הכתבה שהפיק היא מסע בלשי מתסכל בין קרנות, עמותות, ארגוני קש וכדומה. רק את שמות התורמים האמיתיים אי אפשר לחלץ. על פי דו"ח קבוצת העבודה המדינית, מרבית כספי נגו"ם מגויסים דרך קרן REPORT, הקשורה למכוני מחקר ניאו-שמרנים בארה"ב. זהותם של התורמים חסויה. ב-2010 השתמש הארגון בסוכנות היהודית כצינור להעברת תרומה פרטית על סך 570 מיליון ש"ח. אפילו האתר של נגו"ם מצנזר את רשימת הקרנות שמממנות אותו (שעליהן הוא מחויב לדווח לרשם העמותות). ב-2013 נגו"ם לא הגיש אפילו דיווח לרשם העמותות. כשאתה בימין, מותר לך.

קשה למצוא הוכחה ברורה יותר להעמדת הפנים הצינית של נגו"ם מאשר הסטנדרט הכפול שהוא מפעיל כלפי עצמו וכלפי ארגוני זכויות אדם בכל הנוגע לתרומות פרטיות. העובדה שאלה חושפים לעין כל את רשימת התורמים – ומדוע לא? זאת גאווה להימנות עליהם – בעוד שנגו"ם מקפיד לשמור במחשכים את רשימת תורמיו מעידה כאלף עדים על כך שגם ראשי נגו"ם עצמם מודעים לנחיתות המוסרית שלהם במישור הזה. 

החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית כארגון בשמ"ל

החטיבה להתיישבות אחד מארגוני הבשמ"ל הוותיקים והידועים ביותר, הצינור התקציבי של מפעל ההתנחלויות וגם כלי השתלטות בריוני על אדמות פלסטיניות. לאורך שנים היה זה סוד גלוי שאין כל בקרה ופיקוח על צינור המימון הזה של ההתנחלויות, שכן מגבלות חוקיות לא נועדו למטרות שהשלטון חפץ לקדמן. כך חרג תקציב החטיבה מדי שנה במאות אחוזים מן התקציב המאושר, עד שב-2014 התגלה כי 75% ממנו מופנים לפרוייקטים שקשורים למפלגת "הבית היהודי". כמו כן קיבלה החטיבה כספים קואליציונים של "ישראל ביתנו" תמורת טובות הנאה ומינוי מקורבים.

לאורך שנים פירסם מבקר המדינה דו"חות חמורים על התנהלות החטיבה, ללא הועיל, וב-2014 פורסם תחקיר מקיף עליה בידי מכון "מולד", שחשף בין היתר כיצד הפכה אותה מפלגת "הבית היהודי" למנגנון בלתי חוקי לתקצוב גרעינים תורניים ביישובים עירוניים (שימוש שאין לו זכר בהגדרת התפקיד של החטיבה). סיכום טוב תוכלו למצוא גם בתחקיר של "שקוף" על החטיבה.

במשך שנים פעלה החטיבה במחשכים, והנהלתה התחבטה בשאלה האם וכיצד לחשוף את פעילותה לציבור (שמממן את פעולותיה!). המטרה "היא גם לתת תשובה לחופש המידע אבל גם למצוא את הנוסחה שמונעת את האפשרות להראות את בסיס השליחות שיש לחטיבה", ציין יו"ר ההנהלה לפני שמונה שנים.

ההפקרות הפרועה הזאת נבלמה מעט, לא בלי לחצם של חברי כנסת כמו סתיו שפיר, כשמשרד המשפטים המליץ על סגירת החטיבה – גוף היברידי מוזר שנהנה מתקציבים ממשלתיים אבל כפוף רק להסתדרות הציונית, ועל כן לא חייב בייעוץ משפטי של משרד המשפטים או בבקרה תקציבית של החשב הכללי, ופטור מחוק המכרזים וחוק חופש המידע. את חוות הדעת הזאת חיברה המשנה ליועץ המשפטי, דנה זילבר – שמיד סומנה בידי הממסד המתנחלי כאויבת העם (עוד על כך בהמשך).

מה שקרה אחר כך הוא שיעור מאלף בתעתועי ה"משילות" הישראלית. חודשיים לאחר חוות הדעת של זילבר הועלתה הדרישה להכפיף את החטיבה לחוק חופש המידע בוועדה לחוקה של הכנסת. יו"ר הוועדה, ח"כ דוד רותם, דחה את הבקשה והצהיר ללא בושה: "אני רוצה למנוע ממכם לקבל מידע ולהשתמש בו כדי להגיש בג"ץ כדי למנוע בנייה ביהודה ושומרון". עו"ד רותם היה, כנראה, האיש הכי לא נכון במקום הכי לא נכון: הוא זה שייצג את החטיבה להתיישבות כנגד דו"ח המאחזים של טליה ששון כמה שנים לפני כן. ניגוד העניינים הבוטה הזה לא הפריע לו לקבור את הניסיון לחשוף את דרכי המימון של החטיבה. דבריו המפורשים אישרו אמת שלעתים נדירות חומקת החוצה: פרוייקט הכיבוש מחייב הסתרה ושקרים, ולכן נחוצים אנשים, ועדיף משפטנים מוסמכים, שיקדמו את ההסתרה והשקרים האלה בצמתי מפתח של השלטון. החיבוק האידאולוגי של ארגון הבשמ"ל עם המדינה, הדלת המסתובבת, זהות האינטרסים וחוסר השקיפות – הכל כאן.

אף על פי כן, בדצמבר 2015 אישרה הכנסת את החלת חוק חופש המידע על החטיבה. במקביל, ח"כ סמוטריץ' הנמרץ (שמו מככב בכמה וכמה פרקים בפוסט הזה, שלא במקרה) הצליח "להפשיר" את פעולות החטיבה, בניגוד להמלצת משרד המשפטים, ועד אמצע 2017 היא חזרה לפעילות מלאה. במהלך 2018 הכין סמוטריץ' יחד עם ח"כים יואב קיש ודוד ביטון הצעת חוק ל"הכשרת" החטיבה להתיישבות – שימו לב, שוב בניגוד גמור להמלצת משרד המשפטים, שקבעה כי יש לסגור אותה ולהחזיר את סמכויותיה למשרדי הממשלה. זהו בדיוק אותו היגיון "הסדרה" שיזם סמוטריץ' ביחס למאחזים הבלתי חוקיים. גם כאן הוא פעל מתוך ניגוד עניינים אישי בוטה (סמוטריץ' גר בבית לא חוקי וקשור לעמותות שתוקצבו באופן לא חוקי בידי החטיבה להתיישבות). כרגיל אצלו, הדברים בוצעו מהמקפצה: על פי ההצעה, מתנחל שקיבל מן החטיבה להתיישבות קרקע ללא תשלום לא יידרש לשלם עליה בעתיד. סמוטריץ' עצמו, תושב קדומים, יהיה מהמוטבים של השוד הציבורי הזה.

הצעת החוק של סמוטריץ' נתקלה בהתנגדות עזה של היועץ המשפטי לכנסת וגם מבקר המדינה. שניהם הצביעו על כך שההצעה למעשה דורסת את חוות הדעת של זילבר ומעגנת בחוק סמכויות תקציביות לחטיבה, ללא מנגנוני פיקוח מתאימים. המבקר כינה זאת – "כשל חמור בסדרי משילות". זהו ביטוי מאלף בהקשר הכולל של פרוייקט "המשילות" מבית היוצר של "הבית היהודי". אותם פוליטיקאים וארגונים שזועקים כל הזמן על פגיעתה הרעה של מערכת המשפט ב"משילות" של הממשלה, נתפסים כאן עם המכנסיים למטה: בעצם לפעמים נוח להם מאד לכרסם במשילות הזאת, כלומר, לגרוע ולהפריט החוצה פונקציות שלטוניות מובהקות, כדי שלמשילות האמיתית – זו שחייבת בשקיפות ובקרה חוקית – לא תהיה אחיזה בהן. בשפת הסתרים של הימין, "משילות" היא הזכות האדנותית להפעיל כוח שלטוני בלתי מרוסן, גם אם לשם כך יש להחליש מנגנוני שלטון מסוימים.

נכון לעכשיו, הצעת החוק של סמוטריץ' תקועה, אבל בחטיבה להתיישבות – העסקים המלוכלכים כרגיל. הקצבות חריגות ממשרד החקלאות עוברות כבעבר, ואלה מוזרמות דרך שגרה למימון פרוייקטים בלתי חוקיים בשטחים.

בהקשר הזה חשוב לציין שהחטיבה להתיישבות פעילה לא רק בצד הפיננסי אלא גם בהקצאות קרקע בלתי מפוקחות בשטחים, וגם שם ניכרת טביעת האצבע של הפעילות העבריינית של ארגון הבשמ"ל: הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית למאחז מעלה ירבעם הבלתי חוקי; הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית למאחז הבלתי חוקי (שהוכשר בדיעבד) מצפה כרמים (וזאת ביודעין ולא בתום לב); הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית למאחז הבלתי חוקי מצפה דני; הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית בהתנחלות עפרה; ועוד ועוד. החטיבה לא בוחלת בקיצונים שבקיצונים בכדי לממש את יעדיה. ב-1995 הקצתה שטח עצום של 3,600 דונם בדרום הר חברון לחוות הבודדים של יעקב טליה, בריון שעלה מדרום אפריקה כדי ליישם בארץ הקודש את חזון האפרטהייד.

תחקיר של יותם ברגר מ-2018 חשף דפוס פעולה ארוך שנים שבו מקימי מאחזים בשטחים משכנו ציוד חקלאי או צאן כנגד הלוואות מן החטיבה להקמת מבנים בלתי חוקיים. חוקר ההתנחלויות, דרור אטקס, הגדיר זאת במונחים שתואמים להפליא את פרופיל ארגוני הבשמ"ל בכללותם: "זה שנים ארוכות ברור שהחטיבה להתיישבות אימצה דפוסי פעולה עברייניים, לאחר שקיבלה על עצמה לפעול כקבלן הביצוע לעבודות מלוכלכות שרשויות המדינה מנסות להרחיק את עצמן ממעורבות ישירה בהן."

מנכ"ל החטיבה, אגב, צביקי בר חי, הוא תושב התנחלות הבריונים סוסיא. תיראו מופתעים.

ויש עוד

תופעת ארגוני הבשמ"ל התרחבה מאד בשני העשורים האחרונים; שש הדוגמאות שתוארו כאן פועלות בזירות שונות – כלכליות, נדל"ניות, משפטיות ותקשורתיות – שמאכלסות בתוכן עוד לא מעט ארגונים בעלי פרופיל עבודה דומה. הנה רשימה קצרה שלהם.

"אופק להתיישבות". עמותת מתנחלים ל"גאולת אדמות", מעין אחות קטנה ל"רגבים", שמועצת מטה בנימין תפרה עבורה מכרזים, כלומר כספי ציבור הגיעו לכיסה, ומשם הועברו לחברת "אופק בע"מ", צינור כספים שכל תכליתו היתה לממן הקמת מבנים בלתי חוקיים במאחז עמונה. בין מייסדיה – בצלאל סמוטריץ', אבי רואה וחננאל דורני (שני האחרונים ראשי מועצת יש"ע לשעבר). הקשר הממסדי ההדוק והפעילות העבריינית שהביא איתו סמוטריץ' ל"רגבים" ניכרים גם כאן.

"התנועה למשילות ודמוקרטיה". מאחורי השם החגיגי הזה עומד עוד ארגון חזית משפטי של תנועת "קוממיות" הכהניסטית, יוזמת "מצעד הבהמות", תומכת בפעולות "תג מחיר", שחברים בה הרבנים דב ליאור, זלמן ברוך מלמד, אליקים לבנון ועוד מאורות של האגפים הרעילים ביותר בימין הפוליטי בישראל. זו אותה "קוממיות" שעמדה מאחורי "רגבים" – שורש פורה רוש ולענה.

ב-2013 הקימו אנשי "קוממיות" את תמ"ד כמנוף משפטי להחלשת שומרי הסף. כל זאת, בהתאם לקוד הפעולה הבשמ"לי – בתמיכה כספית של אותו ממסד שתחתיו התנועה מבקשת לחתור. בראש תמ"ד עומדים עורכי הדין יהודה עמרני ושמחה רוטמן. תמ"ד היתה זו שהכינה את הצעת החוק לביטול חובת המכרזים במינוי יועצים משפטיים למשרדי הממשלה ו"תידרכה" בה את אמיר אוחנה (ההצעה עברה בקריאה טרומית ונפלה בהמשך, אבל סביר שעוד נשמע ממנה).

כמו נגו"ם, מת"ד מתמחה בהפקת "ניירות עמדה" עבור פוליטיקאים שחפצים להלביש אג'נדה פופוליסטית במעטה ממלכתי לגליסטי. כך, בעקבות תיקוני בג"ץ לחוק המסתננים, התנועה דרשה לשנות את ההרכב הפרסונלי של בית המשפט העליון; כמצופה מארגון שמתפקד כזרוע של הרשות המבצעת, מת"ד מתנגדת לכל מגבלה שמושתת על הממשלה – למשל, המגבלה על מספר השרים בלי תיק. בתחקיר של שחר גינוסר על התנועה מלפני שנתיים תואר מאבק החורמה שהיא מנהלת נגד המשנה ליועץ המשפטי, דנה זילבר. למה? משום שזילבר חיברה את חוות הדעת שהמליצה על סגירת החטיבה להתיישבות, כפי שתואר קודם לכן.

מבינים את השיטה? ארגון ימני קיצוני (קוממיות) פועל להפצת משנתו תוך שימוש פסול בכספי ציבור; שומרי הסף (משרד המשפטים) ממליצים להסדיר באופן שקוף את הקצאת הכספים כדי למנוע שימוש פסול בעתיד; בתגובה הארגון מפעיל "זרוע משפטית" (מת"ד) שחותרת לערער על החלטתם של שומרי הסף, לפטרם מתפקידם, ואף לשנות את חוקי המשחק מעיקרם.

"שורת הדין". עמותה ל"לוחמה משפטית", שנאבקת בגופים ומדינות העומדים לצד המאבק הפלסטיני, תחת כותרת מאד כוללנית של "מאבק בטרור". העמותה הוקמה בשנת 2002 בידי עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר, שעומדת בראשה עד היום. העמותה הגישה תביעות נגד חברות שמנהלות עסקים עם איראן, הצליחה להניא חברות ביטוח מלבטח את ספינות המשט לעזה, מייצגת משפחות של קורבנות טרור בתביעות כלכליות נגד הרש"פ, השתתפה בתביעה נגד Airbnb בעניין החרם על דירות בשטחים, וכיוב'.

דרשן-לייטנר אינה מסתירה את העובדה שהיא פועלת בשליחות המדינה, על אף שלא קיבלה שום מינוי רשמי לכך. "'שורת הדין’ עושה דברים היסטוריים שהמדינה במגבלותיה לא יכולה לעשות", היא אומרת, "לכן יש צורך ממש קיומי בגוף כזה… אנחנו עובדים בשיתוף פעולה. הרבה מהתביעות שהגשנו והדברים שעשינו היו בעקבות בקשות שהגיעו מהמדינה, ובסופו של יום אנחנו רואים עין בעין את האינטרס הביטחוני של ישראל ומנסים לעזור כאשר המדינה לא יכולה לעשות את הדברים בעצמה." אחת הזירות שבהן פועלת "שורת הדין" היא בייצוג "לא רשמי" של ישראל מול בית הדין הבינלאומי בהאג. "באופן רשמי המדינה אינה צד להליכים בהאג", דרשן-לייטנר מסבירה (ורק שוכחת להסביר למה – ישראל הרי החרימה את בית הדין), "ומעבר לכמה מסמכים היא לא תידרש לשלוח נציגים רשמיים למשפט. לכן כל הטענות שלה חייבות להיות מועלות על ידי גופים וולונטריים כמו "שורת הדין" או מומחים אחרים."

"וולנטריים" הוא הכינוי שארגוני בשמ"ל אוהבים לתת לעצמם.

הנה כמה עובדות מעניינות על דרשן-לייטנר. היא מתנחלת מחשמונאים, ובעברה עבדה בשליחות יחידת "צלצל" של המוסד, שהגה מאיר דגן לצורך לוחמה כלכלית בארגוני טרור. בגילוי לב נדיר היא עונה לשאלה מדוע המדינה לא עושה את מה שהיא שולחת את "שורת הדין" לעשות: "כי למדינה יש אינטרסים מתחלפים ולכן היא מוגבלת. כמו בדוגמה של בנק אוף צ’יינה. סין יכולה להיות פעם ידידה ופעם אויבת. הרשות הפלסטינית יכולה להיות פעם אויבת ופעם פרטנר למשא ומתן לשלום. מדינה גם מוגבלת ביחסי החוץ שלה ובשיקולים הפוליטיים שלה, והיא חתומה על אמנות בין-לאומיות המונעות ממנה לפעול במישור כזה. לכן היה צורך לעשות מיקור חוץ ולהפעיל אנשים פרטיים שאינם כפופים לאינטרסים של המדינה”.

רק שהפטור הזה מן האחריות המכבידה של גוף שלטוני הוא דו-צדדי. פעולות שלטוניות במהותן עוברות "מיקור חוץ" וכך מועלמות מן הזירה הציבורית. רוב הישראלים, מן הסתם, לא יראו שום בעיה עם פעולה חשאית לעצירת כספים לחיזבאללה. אבל כשזה מגיע להשתקת גופי BDS בלתי אלימים, נוח מאד לממשלה שלא יתנהל על כך שום דיון ציבורי. תחת הכותרת הגמישה-להפליא של "טרור" אפשר להכניס כל יריב אידאולוגי. כשמי שמנהל עבורך את המאבק המשפטי הוא עמותה פרטית ולא התביעה הכללית, אין כל צורך בדין וחשבון ציבורי. "שורת הדין" היא כלי מצוין להנצחת הטאבו התקשורתי סביב הגדרת ה"טרור" הפלסטיני; מעניין שנוגע לכולנו, הוא הופך לעניין משפטי שעוסקת בו עמותה ייעודית.

"עד כאן". עמותה שקמה ב-2015 להחדרת "שתולים" לארגוני זכויות אדם ושמאל במטרה לחשוף חומרים פליליים או מביכים על אודותם. ראשית העמותה בעמותת "מגן לישראל יהודית ודמוקרטית" שהקים גלעד אך, מתנחל מעלי שעוד לפני כן הקים את "הפורום לישראל ירוקה" – ארגון מתנחלים שמנסה לדחוק את רגלי הפלסטינים בתואנות של "הגנה על הסביבה" (הארגון פועל אך ורק נגד "מפגעי סביבה" פלסטינים). את "עד כאן" אך הקים בשיתוף עם אבירם זאבי וליאור בן צור. זאבי היה עובד המשרד לביטחון פנים, ופעילי העמותה הם יוצאי יחידות מובחרות. העמותה, אם כן, היא בשר מבשרו של הממסד.

כנהוג בקרב ארגוני בשמ"ל בהתנחלויות, גם גלעד אך מתגורר בבית בלתי חוקי שנבנה ללא היתר, וקיבל משכנתא בלתי חוקית מן החטיבה להתיישבות למימונו. בנוהל.

"עד כאן" התמחו ב"תחקירי נפל" מופרכים שהזינו כמה וכמה כתבות סנסציוניות בתקשורת; בשוך האבק, הסתבר שאין בהן כמעט כלום זולת פאניקה מוסרית לנוכח פעילות שגרתית של ארגוני שמאל וזכויות אדם. ב-2016 שתול שלהם ב"שוברים שתיקה" ניסה להפיל תחקירן בעדות שקרית שכוללת מידע חסוי, כדי להוכיח את טענתם שהארגון חושף מידע סודי בפרסומיו; "שוברים שתיקה" העבירו את החומר לצנזורה הצבאית (כמו תמיד), ופסלו את העדות המפוקפקת. הימין, ובראשו נתניהו, הדהד את ההכפשות, אבל היועץ המשפטי לא מצא עילה לפתוח בחקירה.

באותה שנה שתול של "עד כאן" הקליט את פעיל השמאל עזרא נאווי כשהוא מתפאר שבכך שהעביר את פרטיו של סוחר קרקעות שפנה אליו לכוחות הביטחון הפלסטיניים, כדי שיחסלו אותו. ההקלטה הזאת התפוצצה ברעש רב בתחקיר של "עובדה" שהתבסס בלעדית על החומרים של "עד כאן" ולא טרח לברר האם יש ממש בהתפארות של נאווי. שנתיים אחרי – מכל החשדות נגד נאווי נותר אישום אחד זניח – "מסירת מידע לרשות הפלסטינית" – סעיף בהסכם אוסלו שהופעל רק פעם אחת בעבר. גם כאן, פוליטיקאים ניצלו את ה"תחקיר" למסע רדיפה נגד ארגוני השמאל. כשהתברר גודל הבלוף, הם כבר לא היו שם לעשות חשבון נפש. גם התקשורת, שפועלת שוב ושוב כשופר שלטוני לבדיות שארגוני הבשמ"ל מאביסים אותה בהן, לא עצרה לרגע ולא הפיקה לקחים.

הפלופ הגדול ביותר של "עד כאן" היה התכנית הגזענית-להלל לנקות את האוטובוסים לשומרון מפלסטינים. השיטה: לדובב הערות פוגעניות מפועלים פלסטיניים כלפי שתולה שלהם באוטובוס. חשוב לציין שקמפיין הפרדת האוטובוסים הגזעני החל עוד קודם לכן בשורות הימין (וזכה לגיבוי של שר הביטחון משה יעלון); "עד כאן" פעלה כארגון בשמ"ל טיפוסי בדחיפת האג'נדה השלטונית עוד כמה צעדים קדימה, תוך שימוש באמצעים מלוכלכים יותר. על אף המאמצים העילאיים לעורר הטרדות מיניות או אמירות שיש בהן פוטנציאל סיכון בטחוני, התנובה של המבצע הזה היתה מגוחכת.

כמו נגו"ם ו"רגבים", "עד כאן" נהנה מגישה ישירה למקבלי ההחלטות, ומנצל אותה כדי להניח על שולחנם תחקירי-פח נגד ארגוני זכויות אדם. לפני שנתיים העביר הארגון למשרד החוץ "דו"ח" כזה על מכון "עקבות", הפועל לחשיפת חומרים ארכיוניים שתקופת חסיונם פגה לציבור. "עקבות" עובד בתיאום מלא עם ארכיון המדינה וארכיון צה"ל וברור שאין ביכולתו להוציא מהם חומרים שלא כחוק. זה לא הפריע לאנשי "עד כאן" לצייר אותו בדו"ח כמי שחושף חומרים "מסווגים" ש"יפגעו בביטחון המדינה" ו"שותל אנשים במועצת הארכיונים" (בלי ספק השלכה פסיכולוגית של ארגון השתולים עצמו). על כל השקרים והסילופים שבדו"ח – קראו כאן. על בסיס הדו"ח, פנתה ישראל לשווייץ בדרישה שתפסיק לתרום כספים ל"עקבות" (גוף זעיר שמעסיק שלושה עובדים בשכר). מאמר מערכת ב"הארץ" השתומם: "מתברר שמשרד החוץ נהפך לזרוע של עמותת הימין 'עד כאן'". המצב הפוך כמובן: הבשמ"ל הוא זרוע של השלטון לביצוע למשימות מלוכלכות.

גם הניסיון הזה כשל; המימון משווייץ לא נעצר. אבל אולי, מבחינת "עד כאן", לא זה מבחן ההצלחה. מישהו מכם שמע שהשווייצרים ניפנפו את הדרישה הישראלית? לא, כי זה לא דווח. ההרעשה התקשורתית התמקדה בעצם הפנית האצבע המאשימה ל"בוגדים" מן השמאל. דומה שזאת המטרה העיקרית של ארגוני הרדיפה: לא הפסקת פעולתם של "הבוגדים" (כי אז – לאן יופנה כל הזעם הפטריוטי הקדוש?) אלא העמדת מיצג ראוותני של הוקעה והוצאה מחוץ לגדר. הפנייה של הימין לגורמים בינלאומיים היא מס שפתיים בלבד בקרב תעמולתי בלתי פוסק על תודעתם של הישראלים. וכבר הזכרנו קודם את העובדה שחלק ניכר מפעילות "תודעת ההמונים" המשרד לנושאים אסטרטגיים מופנה פנימה, אל תודעת הישראלים.

"עד כאן" הוא ארגון בשמ"ל גולמי ולא מתוחכם. החיבוק האידאולוגי של הממסד, השיטות הבריוניות, ההתנהלות העקמומית והעקיפה של עמותה דרך עמותה דרך עמותה, אווירת השוּ-שוּ הבלתי נמנעת. מה בדבר המימון? גם כאן אין הפתעות. ועד מתיישבי שומרון, שעמד מאחורי הקמפיין להפרדה גזעית באוטובוסים בגדה המערבית, העביר בקביעות עשרות אלפי שקלים ל"עד כאן". בממוצע, 90% מכספי הוועד מגיעים מן המועצה האזורית שומרון, שבתורה ממומנת בידי המדינה בגובה של 65% מתקציבה. כלומר, חלק מפעילות "עד כאן" מתאפשרת הודות לכספי המיסים שלי ושלכם. את הנתונים התקציביים האלה ואחרים תוכלו למצוא בפוסט שבו תיארתי כיצד המדינה, דרך ועדי המתיישבים שומרון ובנימין, תומכת בטרור של "תג מחיר" (מקרה קיצון של משטר הבשמ"לים).

מה הבעיה במשטר הבשמ"לים?

לא בעיה אחת, אלא שתיים. ושתיהן יסודיות ויורדות לשורשי המשטר; על כן אין לראות בהן תוצר לוואי של מפלגת שלטון זו או אחרת, אלא חלק מהותי מצורת המשטר שהתגבשה בישראל בשני העשורים האחרונים. אומנם כן, המשטר הזה התגבש תחת הובלתו של הליכוד, ומרבית ארגוני הבשמ"ל משרתים את מטרותיו המדיניות. אך אין להסיק מכך שחילופי שלטון יביאו בהכרח לעקירת המשטר הזה. חישבו שוב על יחסי הגומלין של NSO עם מערכת הביטחון, של אלע"ד עם שלל רשויות השלטון (משרדי החינוך והתיירות, רשות הטבע והגנים, רשות העתיקות וכו'), חישבו על גדודי המסבירנים שמגייסים נגו"ם ו"קלע שלמה" – כל אלה אינם ספיחים מפלגתיים של הליכוד, ואחיזתם בחברה הישראלית עמוקה ואיתנה.

הבעיה הראשונה היא שמשטר הבשמ"לים חותר תחת עקרון הייצוגיות בדמוקרטיה. כל ארגוני הבשמ"ל פועלים בזירות שנתונות במחלוקת ציבורית עזה, ועוסקים בסוגיות ליבה של החיים בישראל: זכויות קרקע לאומיות, חופש ביטוי, מעורבות בפשעי מלחמה, סיוע למשטרים דכאניים, השקעה בהתנחלויות וכד'. הבשמ"לים אינם קבלני ביצוע מורשים של מדיניות רשמית, שזכתה לאמון הבוחר בכנסת; להיפך, מלאכתם מתבצעת בחשיכה, תוך הסתרה מסועפת של דרכי הפעולה והמימון שלהן. כשהמנהל האזרחי שולח את יחידת הדחפורים שלו להרוס דירי צאן בחאן אל-אחמר – הוא מוציא לפועל מדיניות ידועה, גם אם מתועבת, שעמדה למבחן ציבורי. לא רק עצם המדיניות, אלא גם דרך ביצועה עוברים אי-אלו מסננות של ביקורת (והראיה – חאן אל-אחמר עדיין עומדת על כנה, משלל סיבות שלא ניכנס אליהן כאן). אבל כשהמשרד לנושאים אסטרטגיים שוכר את שירותי קבלן הסברה כלשהו, דרך שרשרת מטשטשת של עמותות מתווכות, פעולותיו של אותו קבלן אינן חלק מן "החבילה הפוליטית" הפומבית שבזכותה הגיע השר של אותו משרד למעמדו (שלא לדבר על עצם קיומו של המשרד). כשעמותת אלע"ד מזייפת מסמכי בעלות, מפוררת את הקרקע מתחת לתושבי סילואן, ומוחקת את העבר הלא-יהודי של "עיר דוד" – גם היא נהנית מן החירות שמסורה לעמותה פרטית, שאינה חייבת דין וחשבון לציבור. מהלכיה לא הוצגו מראש לאף אחד, וקשה מאד להאשים את השלטון במעלליה: הוא רק מציץ בה מן הצד, אבל לה יש אג'נדה משלה. כביכול.

ציניקנים יכולים לבטל את הטיעון הזה ולומר: ממילא רוב הציבור מסכים בהתלהבות עם הטרנספר הזוחל בסילואן, עם מכירת תוכנות מעקב פולשניות לרודנים במפרץ הפרסי או באינדונזיה, לפיטוריהם של פעילי שמאל רדיקלי מן האקדמיה וכו'. אני לא יודע, אבל אם זה נכון, מאד מוזר שכל פעילות ארגוני הבשמ"ל אפופה חשאיות ומאמצי הסתרה; מדוע להסתיר את מה שממילא יש לו לגיטימציה ציבורית? ובכל מקרה, לא בזה העניין. גם אם רוב הציבור "מסכים" בדרך עמומה כלשהי לבריונות הזאת, הוא לא הביע את הסכמתו בשום דרך מקובלת בדמוקרטיה ייצוגית. אני חוזר: נתחים נכבדים מן המדיניות השלטונית בישראל, שנוגעים לסוגיות ליבה, אינם עוברים את מבחן הייצוגיות שכן אין להם ביטוי רשמי במצעי המפלגות, באיוש התפקידים הפוליטיים ובכל הספירה הציבורית, מרחב הניראות והפעולה הפוליטיים ("הפוליס" בתפיסתה של חנה ארנדט). לכן אין משמעות אופרטיבית להסכמה המשוערת של אותו "רוב" עם מדיניות שממילא לא הועמדה לדיון ציבורי. אפשר שמרגע שתועמד לדיון כזה ופגמיה ייחשפו, הרוב יתפוגג; אפשר שמרגע שתועמד לדיון כזה, השלטון עצמו ייסוג ממנה, שכן מדובר במשימות מלוכלכות שהוא מעדיף לא להיות מקושר אליהן. כל עוד מי שמבצע אותן הם גופים פרטיים או לא נבחרים, שאלת הייצוגיות לא יכולה בכלל להישאל – וזאת הבעיה.

הבעיה השניה, הקשורה הדוקות לראשונה ואף מחריפה אותה, היא שמשטר הבשמ"לים חותר תחת עקרון השקיפות בדמוקרטיה. כפי שתועד כאן בהרחבה, חלק אינטגרלי מקוד הפעולה של ארגוני הבשמ"ל הוא חוסר שקיפות והסתרה מכוונת. השיטות יצירתיות עד מאד: רכישת נכסים דרך אנשי קש, התחזות כשתולים, שימוש בצנזורה מטעמי "פגיעה ביחסי החוץ", החרגה מחוק חופש המידע, מימון באמצעות "מענקים" או "פרסים" ולא דרך צינורות תקציביים מקובלים, הסתרת שמותיהם של תורמים, ועוד ועוד. ההסתרה חיונית כיוון שלא פעם ארגוני הבשמ"ל עוברים על החוק, בישראל או במדינות זרות; וגם אם אינם עוברים עליו, הם מעורבים בפעילות בריונית מלוכלכת שמדינות אינן ששות לעמוד מאחוריה. בדמוקרטיה אמיתית, מנגנוני השקיפות מספיק חזקים וידם מספיק ארוכה כדי להשיג את פעילות הסתרים הזאת, וכך להעמיד אותה למבחן ציבורי – לכפוף אותה מחדש לעקרון הייצוגיות. בדמוקרטיה משובשת כמו שלנו, המנגנונים האלה – ועדות הכנסת, מבקר המדינה, תקשורת ביקורתית – חלשים מלכתחילה, חסרי-שיניים, והגרוע מכל – לעתים קרובות מזדהים עם ארגוני הבשמ"ל שתפקידם לבקר.

על הליקויים האלה אפשר להתגבר – באמצעות בנייתה של חברה אזרחית חזקה. זהו תהליך מתמשך (שהתחיל בקיץ 2011, המשיך בהפגנות האתיופים, עד למחאת קיץ 2020), וישראל רחוקה עדיין מסופו. אבל אין דרך לעקוף אותו; רק חברה אזרחית חזקה, בעלת מודעות פוליטית מפותחת, תוכל להטיל רסן על פעולות שלטוניות שמוסתרות ממנה כעיקרון. כך קרה עם מתווה הגז, כך גם קרה במידה מסוימת – באיטיות, באופן מקרטע, ועדיין, קרה משהו – בפיקוח החלקי שהופעל על המשרד לנושאים אסרטגיים ועל החטיבה להתיישבות. לשם כך נחוץ ציבור שמדי יום ביומו שואל שתי שאלות: מה עושים בשמי? מה עושים בכספי?; ציבור שלא מסתפק בשתיקה רבת-משמעות של גנרלים בדימוס, בהנהונים מרגיעים של "מומחים" לביטחון לאומי, ותובע תשובות מפורשות. אם הציבור כבר יודע לתבוע תשובות כאלה בתחומי התעסוקה, האנרגיה והבריאות, הוא יכול גם לתבוע אותן בתחומים שמהם הוא מודר בקביעות, כמו סחר בנשק וטכנולוגיות מעקב, נישול של פלסטינים מאדמתם, לוחמה מלוכלכת נגד מבקרי ישראל וכדומה. כן, עוד רבה הדרך, ובהיבטים רבים, החינוך הפוליטי של הישראלים עדיין בחיתוליו; אבל אין דרך אחרת. וכל ניסיון להתוות דרך חלופית יהיה חייב להתחיל במושכלות ראשונים: לדבר אמת לאזרחים.

משטר הבשמ"לים יכול לשגשג רק בתוך תרבות של שקר והסתרה; משיוטל אל אור הזרקורים, יפרפר כמו דג מחוץ למים ויגווע.

בחודשיים האחרונים, מאחורי גבה של התקשורת המעולפת-שדודה לרגלי נתניהו, הולכים ונערמים ענני הגזענות האפלה, יוצאים ממחבואם ומשלחים לשונות אש אלימה ברחבי הארץ – משני עברי הקו הירוק. האירועים מדווחים קצרות, או שאינם מדווחים, אך תמיד נותרים כנקודות מבודדות על איזו יריעה עמומה, נטולות הקשר. הנה ניסיון קצר לבנות את ההקשר. סימני אזהרה לפעמים מובנים ככאלה מאוחר מדי.

על פי נתוני מערכת הביטחון, בשנה החולפת אירעו 256 פשעי שנאה נגד פלסטינים בשטחים, מתוכם 170 מוגדרים אלימים; רבע מהם יצאו מיצהר וגרורותיה, בנקמה על הכרזת מאחז "קומי אורי" כשטח צבאי סגור. הלקט הבא מסכם את רובם כמו גם אחרים שאירעו באותה תקופה:

16 באוקטובר: פורעים ניקבו את צמיגיהם של 13 כלי רכב וריססו כתובות נאצה ("אין בארץ מקום לאויבים") בכפר קירה.

16 באוקטובר: מתנחלים תקפו מתנדבים מ"רבנים לזכויות אדם" שהגיעו לסייע במסיק זיתים בכפר בורין, פצעו אותם והשחיתו עצים במטע.

23 באוקטובר: פורעים השחיתו יותר מ-20 כלי רכב בעיירה אל-בירה וריססו כתובות נאצה ("בוגדים בוחרים להתנכל ליהודים").

25 באוקטובר: פורעים השחיתו יותר מ-30 כלי רכב בכפר יתמא וריססו כתובות נאצה ("ד"ש מהגבעה ביצהר").

31 באוקטובר: פורעים ניקבו צמיגי כלי רכב וריססו כתובות נאצה ("רק גויים מגרשים מהארץ") בכפר עכברה הסמוך לצפת.

10 בנובמבר: פורעים השחיתו וניסרו את ענפיהם של 120 עצי זית בכפרים א-סאווייה, יאסוף ובורין, וגנבו גם ציוד חקלאי.

14 בנובמבר: פורעים השחיתו 25 כלי רכב בכפר קראוות בני חסן וריססו כתובות נאצה ("גויים בארץ – אויבים") על קירות המסגד שבו.

22 בנובמבר: פורעים הציתו מכוניות וריססו כתובות נאצה ("גבעת קומי אורי") בארבעה כפרים –  בית דג׳ן, קבלאן, מג׳דל בני פאדל וא-דיכ.

23 בנובמבר: חוגגים יהודים בשבת "חיי שרה" בחברון השתוללו ופצעו 10 תושבים, ותקפו אחדים בגז פלפל, כולל ילד בן 9. הפורעים השליכו אבנים לתוך ביתו של עמאד אבו שמסייה (הצלם שצילם את אלאור אזריה), ופצעו את נכדו בן השנה וחצי בגולגלתו.

25 בנובמבר: פורעים ניקבו צמיגים של כלי רכב בכפר ג'בעה וריססו כתובות נאצה ("נקמה בת עין").

28 בנובמבר: פורעים הציתו רכב בכפר טייבה וריססו כתובת נאצה ("שטח צבאי סגור קומי אורי"), ניקבו את צמיגיהם של 3 כלי רכב בכפר דיר עמאר וריססו אותן במגן דוד.

28 בנובמבר: פורעים ניקבו את צמיגיהם של 40 כלי רכב בג'לג'וליה וריססו כתובת על אוטובוס (""יהודים תעצרו את הגלות ותפסיקו להתבולל").

שבוע ראשון של דצמבר: דירה בשכונת תל כביר, שיועדה לאשה ערביה, זכאית דיור ציבורי, נפרצה והושחתה; הערביה הבינה את המסר ולא ביקרה בה יותר.

8 בדצמבר: פורעים ניקבו את צמיגיהם של 160 כלי רכב בשכונת שועפט במזרח ירושלים וריססו כתובות נאצה ("אין מקום בארץ לאויבים").

12 בדצמבר: פורעים ניקבו את צמיגיהם של 20 כלי רכב בכפר מנשייה זבדה בעמק יזרעאל וריססו כתובות נאצה ("מוחמד חזיר", "ערבים אויבים – לגרש או להרוג").

רוב האירועים האלה זכו לסיקור תקשורתי זעום, ולא בכל כלי התקשורת. גם הם מייצגים חלק קטן בלבד ממציאות קבועה של התנכלויות מצד מתנחלים כלפי פלסטינים, לעתים תחת פיקוחם של חיילי צה"ל; הכל מצולם והכל מתועד, רק אין מי שיחקור. הנה רשימה ארוכה שקיבץ "בצלם", מן החודשיים האחרונים בלבד, של תקיפות כלפי חקלאים פלסטינים במטעי הזיתים שלהם – תקיפה פיזית ופציעה, השחתת עצים, הצתת דליקות, גניבת ציוד, גניבת שקי זיתים ועוד. נתוני האו"ם מצביעים על עלייה של 50% בכמות התקיפות האלה ביחס לשנה שעברה.

בלי ספק, השטח קולט את היד החופשית הזאת, את העלמת העין של הרשויות, ולוחץ עוד ועוד על דוושת הגז. עסאם עבדאללה מכפר יאסוף עמד מול 35 עצי זית שלו שהושחתו, ותהה: " אני לא מבין את זה — אם מישהו מהתושבים הפלסטינים מתקרב לגדר של ההתנחלות — תוך רגע יגיע אליהם מישהו מהצבא. יש פה מצלמות בכל מקום. אז למה כשמישהו גונב או פוגע בעצים אף אחד לא עושה כלום?". התהייה במקום אבל הסטטיסטיקה לועגת לה בפנים: מחקר ארוך-שנים של "יש דין" גילה שמתוך כל תיקי חקירה שנפתחו במשטרת מחוז ש"י במקרים של עבירות של מתנחלים כלפי פלסטינים, רק 8% הובילו להגשת כתב אישום, ורק כ-3% הובילו להרשעה.

החידוש של החודשים האחרונים הוא הזליגה של פשעי השנאה האלה לתחומי הקו הירוק. לא שלא היו כאלה בעבר, אלא שכעת ניכרת טביעת האצבע של אותם פורעים גם בפשעי השנאה שבוצעו בעכברה, ג'לג'וליה, שועפט ומנשייה זבדה (וגם בג'סר א-זרקא, ביולי השנה). לעת עתה נראה שהרשויות לוקחות יותר ברצינות את הפשעים נגד ערבים תושבי ישראל מאשר נגד ערבים בגדה המערבית; אבל להערכתי מדובר בעיקר בהצהרות של עסקנים בשלטון המקומי, שאין להן משקל רב בקרב גורמי החקירה והאכיפה. כידוע, משטרת ישראל מושכת ידה מטיפול יסודי בפשיעה של ערבים נגד ערבים; קשה להאמין שתצא מגדרה כדי לטפל ביהודים שפושעים נגד ערבים.

וכך, בלי ששמנו לב, בדיוק כמו "השטחים המוחזקים" זמנית, גדר ההפרדה הזמנית, רצועת הביטחון הזמנית (קודם בלבנון וכיום בעזה), הוראת השעה "הזמנית" בחוק האזרחות והכניסה לישראל – הפכו פשעי השנאה הזמניים לתו של קבע בישראל; לא קילקול בשיטה, אלא עצם מעצמותיה. פיצ'ר, לא באג.

המטרה האמיתית של פשעי השנאה איננה רק לגרום נזק כלכלי לערבים או לתמוך בתעשיית הצמיגים. המטרה היא הטלת אימה לא מוגדרת – תחושה של חוסר-מוגנות בכפר או ברחוב הפרטי שלך. והתחושה הזאת אכן מחלחלת. חוסיין אבו-חדיר משועפט, אביו של מוחמד אבו-חדיר, אמר לאחר שפשטו הפורעים על 160 כלי רכב בשכונה שלו: "מ-2014, מאז ששרפו את מוחמד, הבן שלי, עד עכשיו אנחנו חיים בפחד". הפלסטינים בגדה מאז ומעולם חיו בידיעה שחייהם ורכושם הפקר לשרירות ליבם ולנחת זרועם של מתנחלים ופורעי מאחזים; כעת התחושה הזאת מחלחלת גם לתושבי מזרח ירושלים והכפרים הערבים בגליל. זה רק עניין של זמן עד שנראה פשעי שנאה בתוך ערים מעורבות, שהרי חלומם הרטוב של הפורעים הללו הוא להצית מחדש את הזעם הערבי הכבוש, שהתפרץ אי-אז באוקטובר 2000, ומאז רוחש על אש קטנה, ולא צריך הרבה כדי להציתו מחדש. ומרגע שזה יקרה, סיסמת העליונות היהודית – "ערבים החוצה!" – תינשא בראש חוצות, ותשתרש היטב בלבבות. כך הולכת ונוצרת תרבות של לינץ'.

והרי הגירוש הגדול, הטרנספר האולטימטיבי, נמצא תמיד באופק הפנטזיה הציונית, לעולם לא מוגר סופית, ובכל דור ודור יש מי שישקוד על התכניות. קו רציף, גם אם עקלקל, מחבר בין מעשי הנבלה הפרטיים, הבלתי-מאורגנים לכאורה, של פורעי "תג מחיר", לבין תכניות גירוש רשמיות של מדינת ישראל. זה לא צריך להפתיע, שכן "תג מחיר" עצמו נולד במוחם הקודח של עובדי ציבור, נציגים רשמיים של המדינה – במועצות האזוריות שומרון ובנימין. אותו זרם מעמקים דורס את החוק אם זה אינו לצידו: כך יכולים מתנחלים מאיזור שילה לחבל בעבודות בניין מאושרות וחוקיות בשטח פלסטיני פרטי, בכפר תורמוסעיא, רק כי הן לא באות להם טוב בעין – ואז לקבל את תמיכת הצבא, שעוצר את הבנייה כדי לרצותם (איך עוצר אם זה שטח B, ואין לצבא שם סמכויות מנהליות? אה, זה פשוט: מגדירים את הבנייה כ"סיכון בטחוני").

תקריות לכאורה שוליות, כמו התעקשות עיריית ירושלים לשנות שמות רחובות בלב סילואן הערבית לשמות רבנים, מהדהדות את אותה תשוקת ההדרה הגירוש, שזוכה לרוח גבית רשמית בערים כמו עפולה ונצרת עילית. הציבור היהודי כבר הוכיח במעשים שהוא אינו סובל נוכחות של ערבים באיזורי בילוי כמו פארקים עירוניים, בריכות שחיה, גני ילדים ובתי חולים. זה כבר לא מובן מאליו שלערבים יש זכות לחלוק במרחב הציבורי לא פחות מאשר ליהודים. רק צעד אחד מפריד בין הזכות הנרמסת הזאת לבין רמיסת הזכות למרחב ערבי פרטי. ככלל, הם על זמן שאול.

באוגוסט הסתננה ידיעה על כך שהמטה לביטחון לאומי "מכין תכניות" ליציאה חד-כיוונית של תושבים מעזה; גם נעשו פניות למדינות במזרח התיכון כדי לבדוק אם יסכימו לקלוט תושבים מעזה, "אך מדינה כזו טרם נמצאה". רעיון העיוועים הזה שב ועלה מן הרגע הראשון שנפלו לידי ישראל שטחי עזה והגדה המערבית – על מאות אלפי תושביהן הפלסטינים; הנה סיכום מאיר-עיניים של גילגוליו השונים. "טרנספר מרצון" קיים רק בהזיות הציוניות.

אם לא מרצון, אולי בכפייה? אני קורא שוב את הפוסט שכתבתי לפני 9 שנים, "במדרגות הטיהור האתני", ונזכר שבעצם הגירוש הממוסד כלפי ערבים תמיד היה כאן; מה שהשתנה בעשור האחרון הוא דווקא הלגיטימציה שמקבלת פשיעה עממית שנושאת את בשורת הגירוש, "טרור יחידים" של יושבי מאחזים וכהניסטים, שמשרתים יפה את המדיניות ארוכת השנים של הממסד. יותר מכך: לפעמים מתפלקת לפורעי החוק היהודים איזו תקיפה של חיילי צה"ל: או-אז יזעיפו פנים הפוליטיקאים ויעשו להם נו-נו-נו, כדי שכולנו נשתכנע שהם לא נמצאים באותו צד של המתרס. אפשר לומר שהמדרגה הנוכחית של הטיהור האתני נהנית ממסך העשן של פורעי המאחזים, שמסווה את הפושעים הכבדים באמת, אלה שלובשים חליפות ומתראיינים באולפנים וחולשים על מדיניות הטרנספר הזוחל.

לפני שבוע וחצי פורסם תחקיר מטלטל של אורן זיו ב"שיחה מקומית", שעבר בשקט תקשורתי מדהים, שקט שאפשר ללמוד ממנו הרבה על השעמום המפוהק (או ההפנמה המוחלטת) שמעורר בקרב היהודים חזון הטרנספר לערבים. בקצרה, הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב הגישה תכניות לפינוי עשרות אלפי בדואים מביתם ל"מחנות עקורים", וזאת לטובת פיתוח פרוייקטים של תשתיות לאומיות: הרחבת אזור תעשייה רמת בקע, הקמת קווי מתח גבוה, והקמת מחלף לכביש 6. האם מישהו שמע שלצורך הקמת אזורי תעשייה בשרון ובגליל ולצורך סלילת כביש 6 פונה יהודי אחד מביתו? האם תושבי הכפרים הלא מוכרים – תופעה שמדינת ישראל יצרה והנציחה בעצמה – עתידים לאכלס מחנות פליטים ברחבי הנגב? האם מישהו מעוניין להמאיס עליהם כך את החיים עד שיישברו ויעזבו?

התכנית המפלצתית הזאת ממקמת את מחנות העקורים בפאתי העיירות הבדואיות בדרום, הקורסות כבר כעת ממצוקת דיור וממחסור חמור באפשרויות תעסוקה. כמובן שאף אחד מן המעורבים – לא תושבי הכפרים ולא ראשי המועצות – לא שותף בהליכי התכנון האלה. הם בסך הכל מספרים בטבלאות אקסל. ישראל של שנת 2020 עדיין מציצה בקנאה אל סין, משתעשעת בהנדסה חברתית מגלומנית, הרואה ביצורי אנוש חבילות לשינוע, מכשול בפני פיתוח וקידמה, מטרד שיש לסלקו מעל הדרך. את החטא הקדמון של "אזור הסייג" בעשור הראשון למדינה רוצים כעת הקברניטים לשכפל בעשורה השמיני; דבר לא נלמד, והתשוקה למרחב נקי מערבים גוברת על כל שיקול אחר, מוסרי או מעשי.

כמה יהודים יתמכו בזה? לפחות סקר ענק אחד, שנערך בקרב 5,600 יהודים, גילה שמחציתם תומכים בגירוש ערבים מישראל. בקרב הדתיים יש לתכנית 71% תמיכה. כיוון שישראל הולך ונעשית דתית יותר, הכיוון ברור. אם מחר בבוקר תפתח ממשלת ישראל במבצע טרנספר לערבים, היא לא תיתקל בהתנגדות פנימית תקיפה. הסיבה היחידה שזה לא קורה היא שהקהילה הבינלאומית – לעת עתה – לא תאפשר למבצע כזה להתממש.

עכשיו תחשבו מה זה אומר, מבחינת ערבי שחי כאן, לדעת שרק כוחות עלומים בעולם הגדול מסוגלים להגן עליו ביום מן הימים מפני חרב הגירוש. לא שכניו, לא המשטרה, לא נבחרי הציבור שלו, ולא חבריו היהודים. חיים נטולי הגנה.

כל זה מותיר לשמאל בעת הזאת משימה מאד ברורה וממוקדת: לעמוד שכם אל שכם עם שותפינו הערבים, בישראל ובפלסטין: להדוף כל ניסיון לתקוע טריז בינינו; להתנער מכל ארגון או גוף פוליטי שמוחל על הפשיעה העממית והממוסדת נגד ערבים ומבליג על שתיקת הרשויות, בשם איזו אחדות פנים-יהודית מאלחשת; להכניס מה שיותר חברי כנסת ערבים לכנסת; לעמוד בכל מקום שבו יהודים מנסים לגרש או להטיל פחד על ערבים, ולהיאבק בהם. מלחמות אזרחים צודקות פרצו כבר על פחות מזה.

"וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר" (ויקרא ט"ו, י"ג)

* * *

בפרק הרביעי של הסדרה "הנערים" נערכת הלוויתו של מוחמד אבו ח'דיר. הצופים כבר יודעים מי הם שלושת הרוצחים, אבל הוריו של מוחמד עדיין לא יודעים. בשיאו של מסע ההלוויה, אחרי קלוז-אפ ממושך על פניה המיוסרות של האם, המצלמה חותכת בפתאומיות למעיין עין ליפתא. שלושת הרוצחים רוחצים שם. הבגיר, יוסף חיים, אוחז בראשו של יינון, נותן בו מבט נוקב, ואז דוחף אותו מטה לתוך המים – ספק מטביל, ספק מטביע. במפתיע, הוא צולל יחד איתו מתחת למים. הקטין השני, אבישי, נשען על שפת המעיין ומביט.

היהדות, כמו דתות אחרות, מייחסת לטבילה במים סגולות של טיהור. סדרה שלמה של טומאות מחייבת ברחצה במים, והחמורות שבהן – רחצה במים חיים, כלומר במעיין. במישור העלילה כפשוטו, הרוצחים טובלים במעיין כדרכם של צעירים דתיים לקראת השבת. ואולם במישור הסמוי, ואולי בתת-מודע של יוסף חיים, הם מתנקים מטומאת הפשע הנורא שדבק בהם. זהו פשר החיתוך הפתאומי בין הלוויה למעיין, וכך יש להבין גם את הבחירה הבלתי צפויה של יוסף חיים לצלול ולהיטהר יחד עם יינון, שאותו הוא מטביל בכוח. הכוח נחוץ כדי לגבור על העמדה המודעת, ההחלטית, שרואה ברצח אקט של נקמה מוצדק מאין כמוהו. באין פשע, אין צורך בהיטהרות.

ובכל זאת, הרוצחים מבקשים היטהרות.

והם לא לבד. אלפי ישראלים, דתיים וחילוניים כאחד, מבקשים מדי שבוע להיטהר בעשרות מעיינות מסביב לירושלים ובשטחים. בולמוס לאומי של רחצה וטבילה, שלא די לו במעיינות של ישראל הריבונית, והוא זולל ברעבתנות גם מעיינות של כפרים פלסטיניים, שנמצאים על קרקע פרטית פלסטינית, וכעת הופקעו ונותקו מבעליהם, וכל זאת כדי שיהיו לישראלים מספיק מקומות רחצה ומספיק מים חיים להיטהר מחטאיהם; אותם חטאים מוכחשים, שבעצם לא חטאנו מעולם. אין עזה כתשוקה מוכחשת.

החידוש כאן, אולי בקנה מידה עולמי, הוא שהחטא וכפרתו מותכים לאקט אחד: הרחצה במים הגזולים היא שתטהר את חטא גזילתם.

* * *

הדוגמה האחרונה, ואולי הבוטה ביותר, להשתלטות ישראלית על מעיין פלסטיני, היא עין ח'ניה שבכפר אל-ולאג'ה מדרום לירושלים. סיפורו של אל-ולאג'ה סופר שוב ושוב: כפר שוחר שלום שישראל כיתרה בגדר ההפרדה כמעט ללא מוצא, ניתקה אותו מ-1,200 דונמים של קרקע חקלאית, ולבסוף הפקיעה את הטראסות היפות שהוא טיפח במשך שנים ארוכות לגן לאומי "נחל רפאים" – ליהודים בלבד, כמובן (אף כי הוא מעבר לקו הירוק). כתמיד, התכניות הירוקות מעבר לקו הירוק הן צעד ראשון בלבד, ומעין מסך הסוואה, לקראת הרחבה מסיבית של התנחלויות – במקרה זה, הכפלת שטחה של הר גילה ובידודו של אל-ולאג'ה.

בשטח הגן נמצא עין ח'ניה, המעיין הגדול במערב ירושלים. הבעיה: המעיין משמש רועי צאן מאל-ולאג'ה, מתרחצים ומשפחות מבית לחם ובית ג'אלה. הפיתרון: להזיז מחסום לעומק השטח הפלסטיני כך שתושבי אל-ולאג'ה, שכבר נותקו מאדמותיהם שבגן הלאומי, גם לא יוכלו להגיע למעיין. 14 מיליון ש"ח הושקעו בפיתוח עין ח'ניה, והעושים במלאכת הגזל לא שכחו גם לגדר אותו היטב – כדי לסגור אותו הרמטית מפני תושבי אל-ולאג'ה. בפברואר 2018 נחנך האתר ברוב טקס, בנוכחות ראש העיר ניר ברקת והשר זאב אלקין, ולאחר שורה של עיכובים, נפתח למאות ישראלים בחג סוכות האחרון, למשך שלושה ימים. לכך קדם מסע הפחדה והתנכלות של פקחי רשות הטבע והגנים (רט"ג) כלפי החקלאים המעטים מאל-ולאג'ה שעוד ניסו להגיע לאדמותיהם שבשטח הגן, הריסה של ציוד חקלאי יקר ועקירת עצי זית (ככל הנראה בידי מג"ב). דבר מכל זה לא נגע, כמדומה, לרוחצים הישראלים במקום. אחרי החג התגנבו כמה מתושבי הכפר למסוק את חלקות הזיתים שלהם, "כמו גנבים על האדמה שלנו", לנצל את רגעי החסד האחרונים, בטרם יהפוך המחסום למחסום קבע שינתק אותם סופית מחלקות הזיתים ומן המעיין.

במשך שנים ארוכות עין ח'ניה היה אתר שבו נפגשו יהודים וערבים, ולו גם בעל כורחם, כשווים מול שווים, דוגמה לאפשרות המוזרה, התמוהה, שכל בני הארץ הזאת יכולים ליהנות ולחלוק את אוצרותיה מבלי לחמוס זה את זה. אך לא עוד; הגן הלאומי "נחל רפאים" תוכנן מראש כפרוייקט של גזל על גבם של תושבי אל-ולאג'ה. לכן נשמעות כה חלולות מילות ההצטדקות של מנכ"ל רט"ג, שאול גולדשטיין: "הזזת המחסום זה לא עניין שלנו בכלל, אנחנו מאוד שמחים שפלסטינים נכנסים לאתרים שלנו… אפילו הצענו למערכת הביטחון לפתוח שער אחורי לתושבי ולאג'ה שיוכלו להגיע, אני לא בעד הדרת פלסטינים." באותה נשימה הודה גולדשטיין שמבחינת הצבא והמשטרה, מכיוון שעין ח'ניה נמצאת בשטח ירושלים, כל פלסטיני שמגיע למקום הוא בחזקת שוהה בלתי חוקי.

הרי לכם גילגול עיניים טיפוסי של סוכני האפרטהייד הישראלי. אני בכלל בעד שוויון, זה המשטרה והצבא הרעים האלה שנגד (מה לי ולהם?), אז לא היתה לי ברירה. עכשיו תושב אל ולאג'ה שמגיע אל המעיין מתחת לביתו, מעין ששירת את הכפר במשך עשרות שנים ואולי יותר – עכשיו הוא שוהה בלתי חוקי על אדמתו שלו. אבל אני בעד שוויון. זה הם, המשטרה והצבא הכריחו אותי לעשות דברים לא נעימים. תראו, תראו איזה יופי של שבילי אופניים עשינו פה.

שוו בנפשכם שהיה נפתח פארק לציבור בישראל שהכניסה של אתיופים אליו אסורה; אתר סקי באוסטריה שהכניסה ליהודים אליו אסורה. שוו בנפשכם שמתכנני האתרים האלה היו מצטדקים כך ואומרים – זה עניין בטחוני, הכריחו אותנו. התגובה הראויה לפחדנות השפלה הזאת – אחרי שסוטרים להם בפנים פעמיים עם דג לח – היא שיש דברים שלא עושים גם מנימוקים בטחוניים. נכנסת לפרוייקט הזה – שאינך בורג קטן בו, אלא קברניט של ממש – בידיעה שהוא ידיר פלסטינים? אתה פושע ברשות. לא ממש ידעת, רק חשדת? כנראה שהיה לך נוח לא לשאול. בסך הכל, מהן זכויותיהם הנרמסות של פלסטינים שכוחים לעומת שורה נוצצת נוספת ברזומה המקצועי שלך.

שימו לב להתפתלויות של אדריכלית הנוף איריס טל, שבידיה הופקד תכנון אזור המעיין; זהו צוהר מאלף מאין כמוהו לתודעת הידיעה-המתכחשת של "ישראלים טובים", השלד והבשר והעצמות של מפעל האפרטהייד הענקי. הם, ולא פורעי הגבעות שבשומרון.

"אם היו אומרים לך מראש שלא ייכנסו פלסטינים למקום היית מתכננת אותו בכל זאת?
'שאלה קשה. ידענו ששטח המעיין בתוך הקו הירוק והקסם של המקום היה השילוב האנושי על הבריכה', היא מתכוונת לנוכחות של מבקרים מכל הדתות. 'אני לא יודעת מה הייתי עושה. זה גורם לי ייסורי מצפון, עצם העובדה שנגענו בזה וזה מה שקרה (הקמת המחסום). אני לא יודעת מה לענות לך. זו האמת'. בהמשך תאמר טל כי במחשבה נוספת, אילו ידעה מראש על הכוונה להדיר פלסטינים מהמקום, לא היתה מתכננת אותו."

אני לא רוצה לפקפק בייסורי המצפון של האדריכלית, אבל כל מי שקורא את הדברים – וגם העיתונאית שריאיינה אותה – צריך ברגע הזה לשלוף את הדג הלח ולסטור לה על פניה. סליחה? איפה היית כאן בחצי המאה האחרונה, כשאלפי דונמים חקלאיים של פלסטינים מסביב לירושלים הופקעו בגסות לטובת יהודים בלבד? איפה היית כשישראל הפקיעה כ-2,000 דונם קרקע פרטית פלסטינית לצורך הקמת שכונת "הר חומה"? איפה היית כשרט"ג, אותה רט"ג שהפקידה בידך את תכנון עין ח'ניה, השתלטה בכוח על כפר נבי סמואל וגירשה את תושביו כדי "להנגיש" אתר ליהודים-בלבד על אדמותיהם? איפה היית כשהוכרז הגן הלאומי "מורדות הר הצופים",  כשנחשפה מטרתו האמיתית – לגזול את עתודות הבנייה היחידות של שכונות עיסאוויה וא-טור הצפופות עד מחנק?

הפטנט הזה הומצא כנראה ב-1974, כשהוכרז גן לאומי "סובב חומות ירושלים", ובתחומו נכללה שכונת ואדי חילווה של סילואן. אכן כן, שום בעיה לא ראו ברט"ג ובעיריית ירושלים כבר אז להכריז על שכונה מיושבת בצפיפות כ"גן לאומי", והמשמעות ברורה כשמש: איסור בניה מוחלט, איסור רעיית צאן, איסור תוספת בנייה או עיבוד חקלאי. בקצרה, חנק תכנוני לערבים (לעמותת אלע"ד, כמובן, מותר לבנות בתוך גנים לאומיים). גם על זה כנראה לא שמעה האדריכלית של עין ח'ניה שהתעוררה מאוחר מדי להכות על חטא.

כאן אולי המקום להזכיר קטע שכבר ציטטתי בעבר מספרו של מירון בנבנישתי, "חלום הצבר הלבן" (כתר 2012), שכונה בפי מחברו "אוטוביוגרפיה של התפכחות". באמצע שנות ה-70' בנבנישתי כיהן כסגן ראש העיר לענייני תיכנון, וכך הוא מספר:

"אחד הפרוייקטים התכנוניים שעליו היתה גאוות כולנו היה הכרזתו ותכנונו של הגן הלאומי סביב העיר העתיקה… גישת מתכנני הפארק היתה מקצועית ונטולת מגמות פוליטיות. נעשה שימוש בסמכויות רשות הגנים כדי לפתח ולשמר שטחים ירוקים. לא עלה בדעתנו שסמכויות אלה ישמשו למטרות השתלטות על רכוש ערבי, הריסת בתים או קידום אינטרסים דתיים-לאומניים יהודיים… היינו פתאים כשכללנו בפארק שטחים מבונים בעיר דוד, אבל איש מאיתנו לא חשב להתאנות לערבים תוך שימוש בתקנות הפארק. חשבנו, בשחצנותנו, שכוח השלטון יישאר לעולם בידינו, ולא העלינו בדעתנו שייפול בידי קנאים לאומניים. עכשיו משתמשים בפארק הנאיבי שלנו כאמצעי במאבק האלים נגד התושבים הפלסטיניים הגרים באזור סילואן-ואדי-חילווה. עכשיו פתאום הופכים את היוצרות ומסיבים את האיזור לאיזור תיירות, שהפלסטינים חיים בו באופן "בלתי חוקי" ומפריעים, מסיבות פוליטיות, למעשיהם הנאורים של המתנחלים בני האור. זו דוגמה אופיינית לטיעון הציוני השגור שהופך את התוקף לקורבן. לדעתי יצדק מי שיוקיע את הנאיביות שלנו, או גרוע מכך, יאמר כי במבחן התוצאה איננו שונים מקנאי עמותת אלע"ד, המתנכלת לערבים ומנשלת אותם בשם "נצח ישראל", וכי גם אנו לא היינו צריכים להתעסק עם שטח כבוש. אבל האם לא מגיעה לנו איזו נקודת זכות על הערכים האסתטיים שיצרנו סביב העיר העתיקה?" (עמ' 199-200).

כל דור והמתפכחים שלו, כל פרוייקט נישול שמתחזה ל"פיתוח" והמתפכחים שלו, כל אפרטהייד תכנוני והמתפכחים שלו. איריס טל אולי לא תתכנן עוד פארקים ליהודים בלבד, אבל זה לא חשוב; יבואו תמימים אחרים ויעשו זאת במקומה, וגם הם אולי יתפכחו מאוחר, שוב מאוחר מדי, רק כדי להעביר את השרביט לאידיוטים השימושיים הבאים של הכיבוש.

כולנו האידיוטים השימושיים של הכיבוש. ואם עוד ב-1974 היתה הצדקה לנאיביות הנבערת מדעת של סוכני הנישול, ב-2019 כבר אין הצדקה ואין מחילה. התקדימים ידועים, הרצף ההסטורי ברור, מטרת העל מוגדרת ומוצהרת היטב. מי שממשיכים להירתם לפרוייקט, מתוך ניקיון-דעת "מקצועי", עוטים על עיניהם סכים וקוברים ראשם באדמה כדי שלא לראות ולא לדעת את מה שאי אפשר כבר לא לראות ולדעת. זו תורת האי-ידיעה הציונית שבלעדיה אין תקומה לנישול ואין לו חיילים. לכן היא מונצחת ומושרשת ונישאת בפי כל. את הפשעים מוכרחים לבצע אנשי מקצוע – אדריכלים, משפטנים, קבלנים, מאבטחים – והם מוכרחים לא לדעת את מה שהם, לאמיתו של דבר, יודעים היטב.

מעטפת הנירמול

"טיול מרענן", מגדיר אתר האינטרנט של רט"ג את הביקור בעין ח'ניה, שמן הסתם לא מעט מטיילים ישראלים נועצו בו לפני שפקדו את המעיין. האתר לא מסתפק בהעלמת האמת המרה על המחיר שנגבה מתושבי אל-ולאג'ה כדי שהישראלים יוכלו להתרענן; הוא גם טורח להפיץ את השקר שעין ח'ניה "משמש נקודת מפגש מעניינת בין תושבי הכפר, תושבי הרשות הפלסטינית מהסביבה ומטיילים ישראלים." בפועל, המעיין משמש נקודת מפגש משעממת בין מטיילים ישראלים לבין כוחות מג"ב שמאבטחים אותם, כוחות שלכל תפקידם לוודא שלא יתרחש כל מפגש בין הישראלים לבין תושבי אל-ולאג'ה.

כך או כך, סביב המעיין הזה (ואחרים בשטחי הגדה המערבית, כפי שנראה בהמשך) התפתחה תעשיית תיירות ויחצ"נות, שלא מקמצת במילים כגון "קסום" "רגוע" ו"פסטורלי", ובעצם, כל תפקידה להפוך את הביקור באתרי הגזל האלה לעוד סוג נורמלי לחלוטין של בילוי פנאי משפחתי. גם סוכני התעמולה האלה שותפים לפשע ולהפצתו, ומי שרוצה להבין כיצד מתנרמל האפרטהייד הישראלי בקלות שכזאת חייב להפנות את הזרקור גם אליהם.

הכירו את גלעד כרמלי, שהמליץ ב-YNET בחום על עין ח'ניה בתוך שורה של מעיינות בתחום הקו הירוק (כלומר, אין הבדל) וכמובן בלי לומר מילה על הגזל שמאחוריו; את ד"ר ענת אביטל מהאתר "מטיילים עם ענת", שפורשת תמונה ארכיאולוגית והסטורית מרשימה של המעיין וסביבותיו, עד למאה השישית לספירה – בהשמטה הפעוטה של הגזל מאל-ולאג'ה (למעט האזהרה מ"כמה ערביים מהאזור"); את גיל אהרוני "מן הבלוג לטיולים בארץ ישראל", שעשה באזור "טיול גורמה בניחוח אירופי" (הכוונה אולי לניחוח שנודף מאתרי השכחה של זוועות שבוצעו על אדמת אירופה); את מירב ארד שפרסמה ב"מחלקה ראשונה" טקסט יחצ"ני מתוקתק בלי אף מילה שאפילו מתחרזת עם "ערבי"; וכמובן, אתרי הטיולים הפופולריים inature ו"טיולי", שמשלימים את מלאכת הנירמול לטובת כל עם ישראל.

בולמוס המעיינות לפעמים מעביר את היחצ"נים על דעתם, והם רואים מעיין היכן שאין שום מעיין. אתר האינטרנט של בית ספר שדה כפר עציון ממליץ על טיול אל "המעיינות והבריכות" של ואדי פוכין, טישטוש מכוון של האבחנה בין מקורות מים טבעיים לבין בריכות איגום למטרות השקיה מעשה ידי אדם – אומנם אדם פלסטיני, כלומר, החקלאים של כפר ואדי פוכין. הבריכות מוצגות ללא הקשר וללא בעלים – פשוט כהמלצת טבילה במהלך הטיול. ואכן, עם ישראל שומע ועושה, המטיילים קופצים לבריכות כמובן בלי לבקש רשות מאף אחד, ומתנחלים מהאזור גם מגיעים חמושים ומגרשים את ילדי הכפר מתוך הבריכות. חיים וייס, תושב צור הדסה הסמוכה שמלווה את תושבי ואדי פוכין בסדרה של מאבקים מול השלטונות, תיעד מקרים לא מעטים של פלישת מתנחלים לכפר, השחתת ציוד חקלאי, ורחצה בבריכותיו. מטיילים ישראלים באזור אינם מודעים כלל לכך שהם פוסעים בשטח חקלאי פרטי וגם לאחר שזה מובהר להם, אינם רואים כל פסול בעריכת פיקניקים ומנגלים לצד הבריכות, ורחצה בהן, לפעמים גם בעירום, מול עיניהם הכלות של בעלי הבריכות, שמנסים למנוע את הנזק הנגרם לציוד השאיבה והטפטפות.

המוח הישראלי לא קולט את אפשרות קיומו של רכוש פרטי פלסטיני; נעדרי פנים, נעדרי זכויות ונעדרי קניין. שלהם – שלנו. עד כמה שקוף הרכוש הפלסטיני בעיניים ישראליות אפשר ללמוד מן הדרך שבה הוא מוגש למטייל הישראלי בואדי פוכין באתר הפנאי "סברסים":

"תושבי הכפר הם עובדי אדמה המגדלים את תוצרתם החקלאית בשיטה המסורתית של חקלאות שלחין – שליחת המים מבריכות אגירה, דרך מסלולי הובלה הישר לערוגות ולשדות. המעיינות השופעים שבוואדי מאפשרים את התפתחותם של גידולי שדה המפורסמים באיכותם. המטיילים בוואדי ייהנו משפע בריכות, מעל ל-20, שכל אחת מהן מתפרשת למימדים שבין 3X4 מטרים ל-5X7 מטרים. עומק המים בבריכות הרדודות ביותר הוא כמטר, והעמוקות שביניהן מגיעות ל-2.5 מטרים. רוב הבריכות לא צלולות והמים בהן ירקרקים, אך קרירים ונעימים בכל עונות השנה. הבריכות ברובן לא מוצלות, ולכן חשוב להצטייד בהתאם. כל אחת מהבריכות ממוקמת בשטח רחב ידיים בו ניתן לנוח."

מחד – בריכות אגירה של תושבי הכפר. מאידך – "המטיילים בוואדי ייהנו משפע בריכות". חשוב לדעת את העומק לפני שנכנסים. חשוב שהמטיילים גם לא יידעו שבאוגוסט 2014, כ"תגובה ציונית הולמת" לחטיפה ורצח של שלושת הנערים, הכריזה ישראל על שטח של כ-4,000 דונם מעבר לקו הירוק כאדמות מדינה; מתוכם, 1,156 דונם היו שייכים לכפר ואדי פוכין, כשליש מאדמותיו שנותרו פנויות אחרי 1948. מה הקשר בין רצח הנערים  לוואדי פוכין? אין קשר. אבל כך נסגר מעגל סמלי כלשהו, כנרמז בתחילת הפוסט: ככל שמתגבהת ערימת החטאים, כך מתרחבת רשימת המעיינות והבריכות שדרושים כדי לרחוץ ולהיטהר בהם.

השטחים שהופקעו מוואדי פוכין מיועדים להתנחלות בית"ר עילית והרחבותיה. מזה שנים, מפנקת בית"ר עילית את שכניה מלמטה בזרם עז של מי שופכין, לפעמים הצפה של שדות ברציפות במשך 3-4 ימים, היישר לתוך החלקות החקלאיות ובריכות האגירה שלהם. מדובר במפגע בריאותי, שנוסף על כך מסב נזקים כלכליים גדולים מאד לתושבי הכפר, והוא מתועד לעייפה מזה 13 שנים ויותר. אין ספק שהמטיילים הישראלים באזור, ממש בימים אלה, יתאכזבו לגלות בבריכות של ואדי פוכין את החרא של אחיהם היהודים מבית"ר עילית, במקום את המים הצלולים של מעיינות הואדי. אולי שוועתם תחלחל מעלה בסבך הביורוקרטיה הישראלית ותצליח להסיר את המפגע הזה, שהרי פגיעה בפרנסה ובמי ההשקיה של ערבים היא עניין אחד, זניח למדי, אבל פגיעה בזכות הטבילה הקדושה של יהודים היא עניין אחר לגמרי, חמור הרבה יותר.

"ארץ המעיינות"

בחזרה לבולמוס המעיינות. נכון לקיץ 2019, על פי הערכתו של דרור אטקס, השתלטה מדינת ישראל, בין במישרין ובין באמצעות מיליציות המתנחלים או פלנגות נערי הגבעות שלה, על 65 מעיינות ברחבי הגדה המערבית; השתלטות מלאה שחוסמת כל גישה לפלסטינים, או השתלטות זוחלת, שבמוקדם או במאוחר, זו תהיה תוצאתה. ב-2012 ביצע אטקס סקר עבור מחקר של האו"ם ואז עמד המספר על 56 מעיינות. לא פחות מ-84% מהם נמצאים על קרקע פלסטינית פרטית לפי נתוני המנהל האזרחי. זה נתון מדהים כשלעצמו, אף כי תמיד צריך לזכור כי גם "קרקע ציבורית" (אדמות מדינה) בגדה המערבית מוקצית לציבור היהודי בלבד (99.8% עבור מיעוט של 12%).

הדרך להשתלטות מלאה עוברת בהשתלטות זוחלת. במילים אחרות: לפני שמקימים גדר וסוגרים את האתר, רכזי הביטחון של ההתנחלויות הסמוכות מקיימים סיורים חמושים שמטרתם להרחיק את הפלסטינים מן המקום. רכזי הביטחון, נזכיר, ממונים על ידי צה"ל, שגם מצייד אותם בנשק ומשלם את משכורתם. כלומר, הם שליחי ציבור, גם שלי ושלכם. למותר לציין שכל פעולות הפיתוח במעיינות – הקמת גדרות, ספסלים, סככות הצללה ובניית בריכות איגום – מתבצעות באופן לא חוקי וללא היתר. ככל הידוע, המנהל האזרחי הרס פעם אחת בלבד מבנים שהקימו מתנחלים מאלון מורה ליד מעיין עין אל-כבירה (להנצחת החייל אבנר כפיר); תוך זמן קצר שבו המתנחלים והקימו אותם והוסיפו במקום מגרש חנייה, בתמיכת המועצה האזורית שומרון. מי שנכנס לערך "מעיין כפיר" בויקיפדיה לא יכול לדעת שה"מעיין" הוא למעשה בריכת איגום שמימיה נחמסו ממעיין אל-כבירה. במשך שנים סיפק המעיין מי שתייה לכפר דיר אל חטב. מתנחלי אלון מורה חתכו להם את הצינור (יותר מפעם אחת) והפנו את מימיו לבריכת השכשוך הפרטית שלהם. על הסיפור המקומם הזה ועוד כמותו תוכלו ללמוד בכתבה הזאת של יגאל מוסקו.

גם עין אל-פרעה מוזכר בכתבה הזאת, מאוגוסט 2016. אז היה המעיין בשליטת הפלסטינים, אבל מתנחלי אדורה החלו לפקוד אותו, בליווי צבאי, ולדרוש "זמן טבילה" משלהם. בתוך חודשיים בלבד גברה נוכחות המתנחלים כל כך, שהפלסטינים היו יכולים להיכנס למעיין רק לפנות בוקר או בערב; בחול המועד של סוכות ופסח כניסתם אסורה לחלוטין.

[בהערת שוליים: אלימות מוסדית או גופנית שמפעילים מתנחלים כלפי פלסטינים בשטחים היא כמעט תמיד באישור הרשויות או בעידודן, והמועצה האזורית שומרון היא דוגמה מובהקת לכך. למעוניינים, הנה מאמר מעניין של ניר גזית על ההיגיון הסוציו-פוליטי מאחורי ההסדר הזה].

התוספת האחרונה למעיינות ליהודים בלבד היא עין על-בטמה ועין א-שונה, שני מעיינות שהתנחלות טלמון גזלה מתושבי דיר עמאר, וכעת משכשכים בהם המוני ישראלים מדי סוף שבוע. נוער נריה (חלק מטלמון) לקח על עצמו את עבודת השיפוץ במקום (במימון המועצה האזורית בנימין), קבע לו שם יהודי כשר ("עינות ענר"), ומשווק אותו במרץ כמרכז תוסס של שאנטי, בירה וחיים טובים. ופרגולות, כמובן פרגולות. באוגוסט 2016 בישר עלון נריה לקוראיו בשמחה: "בני דודינו 'היקרים' כבר כמעט ואינם נצפים במקום".

בני הדודים הם בעלי הקרקע המקוריים – תושבי דיר עמאר וראס כרכר הסמוכה. הם אינם נצפים כיוון שהמיליציה החמושה של המתנחלים, הידועה בכינויה צה"ל, מגיעה כמו כלבלב צייתן לשריקת המאמן שלו – בן תשחורת מתנחל במקרה הזה – בכל  פעם שמתקרב פלסטיני לאזור, כפי שתראו בסרטון הזה.

אזור המעיינות ידוע בשמו נבי-ענר. מלבד המעיינות, יש בו גם מסגד ומקום תפילה, שרידי בית-בד, גתות, מערות קבורה ושרידי מבנים של התיישבות כפרית-ערבית. כל אלה נמצאים כבר בתהליך השחתה (ריסוס גרפיטי) בידי מתנחלי האזור. בתחילת 2018 הגישו תושבים מראס כרכר ודיר עמאר, בליווי הארגונים "יש דין" ו"עמק שווה", עתירה לבג"ץ בדרישה להרוס את המבנים הבלתי חוקיים שהקימו המתנחלים במקום. אל תעצרו את נשימתכם. בינתיים, רואים בעלי המטעים את כרמיהם מתייבשים לאיטם. כניסתם לאזור אסורה למעט בימים ספורים בשנה, לצורך חריש ומסיק, בתיאום ובליווי צבאי. האתר של ד"ר ענת אביטל מסיים את המלצתו החמה על האתר במילים: "כאן נשקף נוף משגע לכיוון מערב, אל עבר הכפר הערבי דיר עמאר". נוף משגע מאתר הפשע אל קורבן הפשע – מי יכול לסרב?

כך מסכם דו"ח האו"ם את הנזק המצטבר שנגרם לפלסטינים בעקבות שלילת גישתם למעיינות:

"המעיינות, למרות הירידה בתפוקתם, נותרו במקומות שונים מקור המים העיקרי להשקיית גידולים ומקור משמעותי להשקיית בעלי חיים. כמו כן הם מהווים גם, אף כי במידה פחותה, מקור מים לצריכה ביתית. משקי בית שאינם מחוברים לרשת המים, או כאלה שאספקת המים אליהם אינה סדירה, נעזרים בהם על מנת לתת מענה לצרכים ביתיים, במיוחד בעונת הקיץ. אובדן הגישה למעיינות ולאדמה הצמודה אליהם צמצם את הכנסתם של החקלאים הנפגעים מכך, שחדלו לעבד את אדמותיהם, או לחילופין מתמודדים עם ירידה בפריון יבוליהם. חקלאים, רועים ובעלי בתים אחרים ניצבים בפני הוצאות גדלות והולכות, בשל הצורך לרכוש מים יקרים יותר המובאים בצינורות או במיכליות."

צמצום של מכסות המים, מניעת גישה למקורות מים טבעיים, החרמת מיכליות מים והריסת בורות מים הם מאפיין של קבע של מדיניות ישראל בשטחים; חסימת הגישה למעיינות שבמשך דורות רבים סיפקו את צרכי המים של קהילות פלסטיניות משתלבת בהצמאה המכוונת הזאת.

במקביל, צריך להפיץ את החדשות המשמחות על המעיינות שנפתחים חדשות לבקרים ליהודים. המועצה האזורית מטה בנימין שוקדת במיוחד על עדכונים שוטפים בנושא. עמוד הפייסבוק הפופולרי "ארץ המעיינות – הספר" מעלה מדי שבוע צילומים מפתים ממעיינות גזולים, כמו למשל עין אל-זע'ירא שנוכס והוטבל מחדש בשם "מעיין עטרת". ב-2016 הוציאה מועצת יש"ע מדריך שלם למעיינות הגדה המערבית תחת השם הדבילי "מעיינוש", שבין שלל העצות והמסלולים ליהודים, מלטף להם גם את האגו הקולוניאלי: "מדינת ישראל היא זו שהביאה את הטכנולוגיה לאוכלוסייה הערבית ביו"ש וכך סייעה למקומיים להשתחרר מהתלות המוחלטת במעיינות כמקור מים" (בניסוחו של צפריר רינת). מי יודע, אולי בהמשך נשחרר את ה"מקומיים" בכלל מן התלות המעיקה במים, או בחיים.

* * *

במעיינות נקשרים כמה וכמה חוטים של מיתוס, וצירופם הופך את המעיין למוקד מוצלח במיוחד של הזדהות דתית או לאומית. על תפקיד הטבילה וההיטהרות כבר עמדנו. עוד לפני כן, המעיין בתולדות הארץ הצחיחה הזאת הוא, פשוטו כמשמעו, מקור חיים. מעיינות מסמלים התחדשות וזיקה מחודשת עם כוח הנעורים, מעין נוגדן רב עוצמה כנגד ממשלת המוות. זו הסיבה לנוהג השגור לכנות מעיינות על שם אדם שמת, בדרך כלל בדמי ימיו. בדרך זו הטבילו המתנחלים עשרות מעיינות פלסטיניים בשמות עבריים חדשים. גם ההפנמה של השמות החדשים האלה, בשילוט דרכים, בכתבות עיתונאיות ובאתרי טיולים, מסמנת ניצחון תודעתי של פרוייקט הנישול ומחיקת הקשר של הפלסטינים לארצם. כל שנותר הוא להכתיר את המעיין בכינוי "אתר הנצחה", לעטר את השלט בסמל צה"ל, והמשימה הושלמה: איזה צבא יעז להרוס אתר הנצחה לחלליו שלו?

מעיינות גובים דם

בחודש אוגוסט השנה נהרגה רינה שנרב, בת 17 מלוד, בפיגוע שבוצע בעין בובין סמוך להתנחלות דולב. מטען מאולתר פוצץ את המכונית של משפחתה, ופצע קשות גם את אביה ואחיה. ארבע שנים קודם לכן נהרג שם דני גונן, בן 25 מלוד, בפיגוע ירי, ומאז נקרא המעיין על שמו, "מעיין דני".

כל פגיעה באדם חף מפשע – כל שכן רצח, ובפרט של ילדים ובני נוער – היא פשע נוראי, שאין עליו מחילה. אבל פשע אחד לא מצדיק פשע אחר, כמו עינויים עד לאובדן הכרה, ובמיוחד אינו מצדיק בורות והתעלמות מן ההקשר. לרצח של רינה שנרב יש הקשר ברור – האלימות המוסדית בעין בובין, והאלימות הפיזית במעיינות אחרים.

עין בובין נמצא בלב בוסתנים על אדמות הכפר דיר אבזיע, וכבר בדו"ח האו"ם מ-2012 סומן כמעיין בסכנת השתלטות של מתנחלים. מתנחלי דולב פרצו דרך כורכר במורד ההר שלהם, דרך כרם זיתים של הכפר. הדרך כמובן אינה חוקית. מאז, לתושבי הכפר אסור להתקרב אל הכרם, העצים הוזנחו ויבשו. במשך דורות משתמשים תושבי דיר אבזיע במי המעיין, המאוגמים לבריכת אגירה, להשקיית הבוסתנים, ודרור אטקס גם איתר תצלום אוויר של הבריכה מ-1982, שנה לפני הקמת התנחלות דולב. זה ככל הנראה עניין של זמן עד שעין בובין יופקע לחלוטין משליטתם של תושבי הכפר, ואז גם יאבדו להם מימיו.

רינה שנרב ודני גונן אינם היחידים שנרצחו רק בגלל שרצו לרחוץ במעיין. בדצמבר 2011 נרצח מוסטפא תמימי בירי של רימון גז היישר לראשו, ממרחק של 5 מטרים. בנובמבר 2012 נרצח רושדי תמימי בירי של אש חיה לגבו, בשעה שעמד על גבעה מרוחקת ולא סיכן אף חייל, ולאחר שפינויו עוכב שעה ארוכה שבה איבד דם רב. ביוני 2018 נרצח עז א-דין תמימי בירי חי לגבו, שעה שנמלט לאחר שיידה אבנים, מבלי שסיכן אף אחד. אף אחד מן הרוצחים לא הועמד לדין וחקירת המקרים מוסמסה; ככל הידוע גם אף חשוד ברצח לא עבר עינויים.

אני מעז לנחש, מין ניחוש פרוע שכזה, ששלושת המקרים האלה עברו בשתיקה כי הרוצחים היו חיילי צה"ל והנרצחים פלסטינים. מדוע לקרוא להם רציחות? ובכן, עומד אדם חמוש עד שיניו, מוקף בחבריו החמושים, מול אדם בלתי חמוש, או לכל היותר מול אדם שיידה בו אבן. האדם הבלתי חמוש אינו מסכן במאומה את האדם החמוש; גם הוראות הפתיחה באש של האדם החמוש אינן מתירות לו לפתוח באש, ודאי שלא באש חיה. ובכל זאת, האדם החמוש מכוון אש חיה על האדם הבלתי חמוש, ויורה כדי להרוג, או לפחות מתוך ידיעה ברורה שבטווח כזה הירי עלול להרוג, בוודאות קרובה. ולבסוף, אחרי הפגיעה, האדם החמוש גם מוודא שלא יוכלו לפנות את האדם הבלתי חמוש בזמן כדי להציל את חייו.

רצח. אפשר כמובן לקבור את כל הסיטואציה הזאת מתחת לשמיכה עבה של מליצות וקלישאות נבובות, אבל אפשר פשוט לקרוא לעובדות בשמן.

שלושת בני תמימי היו תושבי הכפר נבי סאלח. הרבה מאד ישראלים שמעו על העימותים השבועיים בכפר הזה בין מפגינים לבין צה"ל; כולם ראו את עהד תמימי נכנסת לכלא על סטירה שנתנה לקצין. אבל מעט ישראלים יודעים על מה בכלל מוחה הכפר הזה. ובכן, גם זה סיפור של מעיין שנגזל, אחרי אדמות שהופקעו, ואת הסיפור כולו סיפרתי כאן מזמן – כיצד גזלו מתנחלי נווה-צוף (חלמיש) את עין אל-קוס מנבי סאלח וחסמו את גישת תושביו למעיין, כיצד התגייס הצבא להגן על מעשה הגזל, ובמיוחד, כיצד הוא הגדיל לעשות והחל לפלוש אל תוך הכפר באלימות מחרידה והפך את חיי התושבים לגיהנום. לא שזה עזר לו לדכא את מאבקם. להיפך.

בני תמימי נרצחו בשעה שמחו על גירושם ממעיין שהיה שלהם מדורי דורות. דני גונן ורינה שנרב נרצחו בשעה שהגיעו לרחוץ במעיין שאינו שלהם. אין הבדל בין רצח לרצח, כולם מתועבים באותה מידה. אבל יש הבדל חשוב בהקשר הפוליטי. ומי שאינו רוצה לראות את מעיינות הארץ נשטפים בדם של קורבנות שווא, מוטב שיתבע תשובות פוליטיות מהנהגה שהפכה אותם ממקור של חיים ושותפות גורל לסממן של אדנות מתריסה ומחרחרת ריב.

"בזכותנו המעיין נראה כל כך טוב"

מזה יותר מעשור פועלת באזור ירושלים ובשטחים קבוצה ספק-מחתרתית של "משפצי מעיינות" בשם אברבנאלים. הם מאתרים מעיינות "נטושים" או "מוזנחים" (מיד אחזור למרכאות האלה), ומסתערים עליהם בחדוות שיקום ציונית: מסדרים אבנים, מסלקים צמחיה, מטייחים בריכות איגום, ומנקים את המים. סימן ההיכר שלהם: הם משאירים אחריהם במים דגי זהב. בולמוס המעיינות לא פוסח על חובבים וסתם טיילים, שכוונותיהם טובות אבל תוצאותיהם – לא תמיד. המשפצים הפיראטיים אינם אנשי מקצוע ולא פעם גורמים נזק אקולוגי:

"ד"ר אורית סקוטלסקי, רכזת תחום מים ונחלים בחברה להגנת הטבע  מסבירה שהמינים שחיים במעיינות — צומח ובעלי חיים — נמצאים בסכנת הכחדה. לדבריה, המעיינות דורשים התייחסות תכנונית של אקולוגים ובלעדיה מינים רבים לא ישרדו. מקורות המים במקומות רבים פגועים והטבע רמוס. החשיבות העליונה היא, לדברי סקוטלסקי, להעניק הגנה באזור הנביעה של המעיין ולהרחיק ממנו תיירות… במקומות רבים, אלה מעיינות קטנים עם שפיעה נמוכה. המעט הזה קריטי לטבע. בעלי החיים שותים מן המים האלה ושורדים בזכותם. כשבאים ומנסים לאגום אותם בבריכה גוזלים את מקור המים מבעלי החיים ולבני האדם נותר אתר מוזנח. ברוב המקרים גם לא מתכננים את התחזוקה של האתר לאחר הקמתו וכך מתחילה שרשרת של בעיות עתידיות".

שיפוץ המעיינות המאולתר בשטחים, אומר רכז שמירת טבע, נעשה מתוך בורות: הבטון מרעיל את החיות ומעבר הדגים נפגע. "בשביל אהבת הארץ, החריבו את הארץ".

במקרים רבים, מה שהמטייל הישראלי מכנה "מעיין" אינו אלא בריכת איגום שנבנתה בסמוך למעיין וניזונה ממימיו. הנה מחשבת כפירה: מה כל כך "טבעי" בחפירה מלבנית, מדופנת אבנים וטיח, הנטועה בלב חורש טבעי על צלע הר? אולי דווקא הצמחיה העבותה במוקד הנביעה, שמשווה למקום מראה "נטוש", ושעל עקירתה שוקדים משפצי המעיינות למיניהם, יותר טבעית מן הבריכה המלבנית וריצוף האבנים שמסביבה? על אלה מתווספים, במעיינות ש"זכו" לרוע מזלם בשיפוץ בידי הרשויות, גם ספסלים, סככות הצללה ועוד מפגעים חזותיים, שכל מטרתם היא "להנגיש" טבע "מוסדר", כלומר נוח לגישה ולעיכול, משהו שיזכיר לכם אולי אתר ספא יותר מאשר זרזיף מים בוקע מסלע. מי רוצה לעשות סלפי לצד זרזיף מים?

המימד הפוליטי של השיפוצים וההסדרות וביעור ה"הזנחה" הזאת של המעיינות ניכר לעין. מי ש"הזניח" אלה הערבים, מי ש"מטפח" אלה היהודים. זהו כמובן הד של תמה ציונית קדומה, שמקורותיה עוד בקולוניאליזם האירופי ויחסו הטעון אל הילידים וזיקתם למולדת, זיקה טבעית שאינה נזקקת לצידוקים, להבדיל מזיקת המתיישבים שהגיעו מאירופה, שאותה יש להבנות ולהצדיק ללא הרף. בגירסתה הוולגרית היא ידועה גם כ"רק מי שהארץ לא שייכת לו מסוגל לשרוף אותה" – אמירה שנכנסה לפנתיאון השקרים שציונים מספרים לעצמם כדי לישון בשקט בלילה.

המחקר בנושא הזה חושף תנועת מלקחיים אידאולוגית. מצד אחד, הכובש מערער וחותר תחת הזיקה של הילידים למקום בשלל אמצעים – הדרה פיזית וסימבולית, מחיקת שמות, הצגתם כמי ש"הזניחו" את הטבע ולא השכילו "לשחרר" את הפוטנציאל שלו – וכדומה; ומצד שני, מדיניות אגרסיבית של "פיתוח" ו"שימור", לעתים תחת איצטלה של דאגה לטבע, אבל בפועל יישום של מהלכי השתלטות לאומיים על המרחב. גדי אלגזי מדבר על "אקולוגיזם קולוניאלי" בניתוח של הפונקציה המייהדת של יערות קק"ל ו"הסיירת הירוקה" (הדברים מופיעים באופן מפורש במסמכים הרשמיים); רביע אגבריה מראה כיצד המאבק המשפטי של הרשויות נגד קטיפת זעתר ועכוב מוצג כמאבק של כוחות הקידמה בתרבות פרימיטיבית שאינה מסוגלת אפילו להבין את יחסיה-שלה עם הסביבה; ועדנה גורני פורשת את הסיפור הנורא של ייבוש אגם החולה, פרוייקט האיוולת הגדול של המפעל הציוני, שכל-כולו שיקף היבריס של השתלטות על טבע פראי ורתימתו לבניין האומה, תוך דחיקת רגלי הילידים. כל זה תואר כהישג יוצא דופן בשנות ה-50':

הוסרו כל המכשולים המלאכותיים לניצול מקסימלי ורציונלי של אוצרות המים והקרקע של העמק. עזיבת הערבים לא זו בלבד שאיפשרה הגדלת שטחי היישובים היהודיים וריכוזם, אלא ביטלה את כל ההגבלות בנוגע להסדרת ההשקאה ושיחררה את המתיישבים (היהודים) ממסורת פסולה ומזיקה… נעלמו כפרי הערבים … ואיתם נעלמו גם התאואים … נעלמו גם עשרות תעלות ההשקאה הצרות והמתפתלות ובמקומן מתמשכות התעלות הישרות של מפעלי הבניאס והחצבני, וביניהן יחידות שדה נרחבות, שעליהן נראים במשך כל עונות השנה טרקטורים ומכונות חקלאיות. לאורך הנהרות מוריקים המטעים השונים ובריכות הדגים הנוצצות באור השמש מטביעות על כל הסביבה את החותמת של שפע מים וברכה."
(יהודה קרמון, עמק חולה הצפוני, פרק בתולדות הנוף של ארץ ישראל, מאגנס 1956, עמ' 86, 95)

על כך מעירה גורני:

"אין ספק שהנוף החדש היה יפה – לפחות בעיניו של קרמון. הבעיה היא שהוא לא היה מסוגל לראות את היופי ששרר במקום קודם לכן. גם לפני הייבוש שלט הצבע הירוק, והשמש נצנצה על אגם החולה. גם אז חיו בעמק אנשים והוציאו ממנו את פרנסתם, ובו התפתחה והתעצבה תרבותם. קרמון לא ראה אותם, כפי שהוא לא ראה את הנוף. בספרו הוא מייצג תפיסת יופי של טבע יציר תרבות. רק לאחר שהנוף בוית ורוסן, לאחר שנגזר דינו של הטבע הפרוע והוא יובש ונחתך בידי האדם והמכונה בקווים ישרים, נתחם בזוויות מרובעות כמו ציור במסגרת, וחתימת האמן טבועה בו, רק אז הוא יפה, רק אז הפך סמל לחיים ולברכה."
(עדנה גורני, בין ניצול להצלה: תיאוריה אקופמיניסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל, פרדס, 2011, עמ' 72)

וזה עוד בלי לומר מילה על האסון האקולוגי שהמיט ייבוש החולה (ועל מיתוס הדברת המלריה). גם "הסדרת" המעיינות להנאתם של משכשכים אנושיים ממיטה אסונות אקולוגיים, קטנים אומנם, על סביבות גידול טבעיות, וכל זאת בשם שמירה על "הטבע".

נוף הולך ונעלם

אחד הספרים היפים ביותר שנכתבו על הנוף של הארץ הזאת, וגם אחד העצובים ביותר, נכתב בידי פלסטיני: "טיולים בפלסטין: רשימות על נוף הולך ונעלם", מאת רג'א שחדה (עם עובד, 2009). שחאדה היה מראשוני המשפטנים שניסו להגן על זכויות הקרקע של פלסטינים בבתי המשפט הישראלים (והיה גם מי שהקים את ארגון זכויות האדם "אל-חאק"). את תולדות כשלונו הוא מספר בספר הזה, השזור בטיוליו ברחבי פלסטין, פלסטין ההולכת ומצטמצמת, הולכת וננגסת בידי גושי ההתנחלויות הרעבתניים. שחאדה סולד מן הניכוס הלאומי של הארץ ונופיה – הן בידי הפלסטינים והן בידי הישראלים. באהבתו הבלתי-מסויגת אל הנוף וההסטוריה המקומית, על כל שכבותיה, הוא מזכיר לפרקים את ס. יזהר ועמוס קינן. להבדיל משניהם, הוא כבר כותב מעמדת התבוסה, לא המחאה. על ההרס הנורא שנשקף לעיניו בגבעות פלסטין, אפשר רק לקונן.

"כשטיפסנו ועלינו נפרשה לעינינו כל תמונת הבנייה החדשה. התהפוכות היו כה רבות עד שנדמה שכל העולם כולו נטרף כאן מחדש. קבלנים יישרו גבעות, הרסו טרסות ועקרו סלעים גדולים מהאדמה לשמש קירות תומכים. ההתנחלויות הישראליות שוב לא היו מובלעות צנועות שנשתלו בקרבנו ושאפשר לבטלן. שינויים אדירים התחוללו וקשה שלא לראות בהם שינויים של קבע. נדמה שכל התזוזות הטקטוניות שהתרחשו במשך אלפי שנים מתחוללות עכשיו בתוך חודשים ומציירות את המפה כולה מחדש. פלסטין שהכרתי, הארץ שחשבתי עליה כעל ארצי, השתנתה לנגד עיני מן הקצה אל הקצה." (עמ' 180).

ישראלים לא מעטים, אני מאמין, יוכלו להזדהות עם תחושת האובדן של שחאדה למראה עולם הבטון הסוגר עליו מכל עבר. זה אולי יעזור להם להבין את בולמוס הבנייה וכיבוש המרחב הישראלי כאויב המשותף לכל תושבי הארץ הזאת.

"לפני המתקפה האחרונה על הגבעות הסמוכות למקום מגורי – שעד היום קמו בהן שתים-עשרה התנחלויות והן מתרחבות והולכות – יכולתי לצאת מפתח ביתי היישר אל הגבעות ולטייל בהן שעות ארוכות, מאושר עד בלי די להיות לבדי במרחבים ובוואדיות האלה, בין טרסות עתיקות, מטעי זיתים וערוצי נחלים. התענוג הזה נגזל ממני עכשיו. לכיבוש הישראלי יש השלכות קשות על חיי כולנו בגדה המערבית. לי אישית, אחת הקשות שבהן היא שאיני יכול עוד לטייל לי בחבל הארץ הזה ביחידות, בלי לחשוש מפגיעתם הרעה של מתנחלים ישראלים עוינים." (עמ' 14).

בטיול האחרון שבספר, עובר שחאדה בעין חרשה, מתחת למאחז חרשה הבלתי חוקי, שהוכשר לפני כשנתיים בידי היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט. בשנים שחלפו מאז כתיבת הספר השתלטו מתנחלי חרשה על שטחים חקלאיים בסמוך למעיין והגבירו את התנכלויותיהם לתושבי מזרעה אל-קיבליה הסמוכה. גישתם של פלסטינים למעיין מוגבלת יותר ויותר; רג'א שחאדה כבר לא היה מצליח לעבור שם בשלום כיום. הנוף שלו ממשיך להיעלם.

* * *

הטבע לא האיר פנים לפלסטין, וחנן אותה באוצרות מעטים בלבד. אדמה, אבן, מים ונוף. בזה אחר זה, ישראל הולכת ומשתלטת על אוצרות הטבע המצומצמים האלה, גורסת ומוצצת אותם עד תום (על שוד האבן הפלסטינית, ראו כאן). יש משהו אובדני בהתנהלות הזאת, שהרי האבן והמים והנוף של הארץ הזאת אינם בלתי-נדלים; המחשבה שהעברתם מבעלות לפלסטינית לבעלות יהודית – בעוצם-יד, בגרגרנות שאינה יודעת שובע – תעניק לנו חיים טובים ומלאים יותר בחלקת הארץ הזאת היא הבל ורעות-רוח. הארץ נגמרת לכולנו. בפתחה של קטסטרופה אקולוגית גלובלית, הישראלים מעדיפים לקשור את עתידם למאבקי שליטה קנטרניים נגד השותפים היחידים שיהיו להם ביום פקודה. "אם זה יימשך", אומר רג'א שחאדה לבן-שיחו המתנחל, בשיחה הדמיונית שחותמת את ספרו, "בסופו של דבר תהיה לנו ארץ שכולה שתי וערב של כבישים. אני רואה את כולנו נוסעים שוב ושוב במעגלים. אתה יכול לקרוא לה ישראל או פלסטין, אבל הארץ הזאת תהפוך למבוך אחד גדול של בטון".

הסיוט הזה כבר החל להתגשם. בולמוס המעיינות, ההרחבה וההתפשטות, קדחת הבנייה והחציבה בשטחים, הם סימפטום של בהלה עמוקה, חסרת-מוצא, שכבר יודעת איך כל זה ייגמר, אבל מעדיפה לעצום עיניים חזק ולצלול אל מים עמוקים. מים גנובים ימתָקו.

[הערות: 1. תודה לדרור אטקס; 2. הבלוג חזר? אולי. אולי לא. הבלוג שומר על עמימות]

הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה.

המדמנה של הכיבוש פושטת ולובשת צורה. היא כל כך הרבה שנים כאן, אנחנו כל כך הרבה שנים בתוכה, שקשה לראות את השינויים. צריך להתרחק קצת, עד כמה שאפשר; זרועותיה הצמיגיות לופתות אותך ואינן מרפות. לפעמים מדברים על שגרה, לפעמים על התלקחות. יש גלי אלימות, יש רגיעה.

במה אנחנו עכשיו?

הישראלים כבר אינם רואים דבר. אפשר לומר שהתחרשו והתעוורו כמעט לגמרי. מין חשך חושי נרכש, מופנם, מוטמע. מי שנאבק כן להראות וכן להשמיע נתקל בחומה גבוהה של אי-ידיעה נחושה.

יש גל גואה של אכזריות. הכיבוש לובש כעת צורה ברוטלית יותר. רק קצת יותר. כל פעם קצת יותר. באמת שקשה לראות את ההבדל מיום ליום. אבל לפני 20 או 30 שנה, דברים שחולפים ביעף בימינו היו מזעזעים את המדינה.

ביריחו היה השבוע לינץ'. כוח של צה"ל נכנס לעיר בשעת לילה לעצור מבוקשים. יאסין אסראדיח (בן 36) נתקל בחיילים, ואיים עליהם במוט ברזל. החל מרדף אחריו, בסופו הוא נלכד. המצלמות תיעדו את החיילים מפליאים בו את מכותיהם על הקרקע. אסראדיח לא היה מבוקש ולא היווה איום בשעה ששכב כך, מקופל, תחת בעיטות ומכות רובים. הצבא, כדרכו, הסתבך בשרשרת שקרים עד שהתחוורה האמת: אסראדיח מת מאיבוד דם בשל ירי של צה"ל. בדיקת חובשת בשטח, לאחר לכידתו, העלתה שמצבו "תקין". כך נותר, אזוק ומדמם, עד שמת. הגז המדמיע ומכות הרצח היו בגדר בונוס.

יריחו נמצאת בשטח A. לכאורה – תחת אחריות פלסטינית מלאה, כולל אחריות בטחונית. בפועל, צה"ל פולש לשטחי A כאוות נפשו. אין רשויות חוק מעליו; אין מי שיקבע לו איך עוצרים אדם, איך מביאים אותו לתא מעצר, ואיך מוודאים שהוא יגיע לשם בחתיכה אחת.

צה"ל פועל בשטחים ללא רסן; החיילים יודעים היטב שאם הגדרת המשימה היא "לכידת מבוקשים" – הכל מותר. לפני מספר שבועות יצא צה"ל למסע נקם ברוטלי בשומרון בעקבות הרצח של רזיאל בן שבח. הזכרתי אותו בפוסט הקודם שלי אבל רק בימים האחרונים התגלתה האכזריות במלואה.

ב-17 בינואר כיתר הצבא ארבעה בתים של משפחת ג'ראר בשכונת ואדי בורקין בג'נין. לאחר חילופי אש עם תושבים באזור, עלו דחפורים על ארבעת הבתים. החשוד ברצח רזיאל שבח לא נמצא באף אחד מן הבתים האלה, אבל זה לא הפריע לכוחות, שכנראה הגיעו במטרה אחת: לנקום. על אחד מן הבתים עלה הדחפור בעוד בני המשפחה בתוכו; ההורים וארבעת הילדים, בגילאים 7 עד 20, הצטופפו בחדר אחד כששמעו את קריסת הקירות. אם המשפחה, נסים ג'ראר, העידה ל"בצלם":

"הרגשנו את הרעידות באדמה ושמענו רעשים שנגרמו מנפילת חלקים מהבית. נכנסנו למטבח ועמדנו שם במטבח מבולבלים ומפוחדים והילדים שלנו בכו מרוב פחד. הרעש של הריסת הבית התגבר. החלטנו להסתכן ולצאת מהצד המזרחי של הבית לביתו של אחיו של בעלי, וליד ג'ראר, שנמצא במרחק של כ-25-20 מטרים מהבית שלנו. ידענו שנמות מתחת להריסות אם נישאר בתוך הבית אבל גם פחדנו שהחיילים יירו בנו ברגע שנצא מהבית."

לא רק דחפורים השתתפו במסע ההרס הזה; גם טיל נורה ממסוק לאחד הבתים. הנה הברוטליזציה האטית, הבלתי-מורגשת, של הכיבוש. אמצעים שהיו בשימוש פעם רק נגד "מפקדות חמאס" בעזה נכנסו לשימוש נגד משפחות של מבוקשים בגדה.

16 נפשות נותרו ללא קורת גג באותו לילה. רוצחו של רזיאל שבח לא נתפס.

היה גם פרק שני. לאחר שבועיים פלש כוח צה"ל, שוב באישון ליל, לעיירה בורקין. ללא התראה מוקדמת, פוצצו חיילים את דלת ביתם של מברוכ ואינאס ג'ראר, ושני ילדיו של מברוכ, בני 5 ו-9. החיילים עלו לקומה שנייה, וגם שם פוצצו דלת כניסה. מן הדלת זינק כלב תקיפה צה"לי על מברוכ ונעץ את שיניו בכתפו השמאלית. זה נשמע כמו אירוע טראומטי, וזה מה שהוא היה.

הנה עדותה של אינאס:

"התחננתי בפניהם שיצילו את בעלי מהכלב, אבל הם לא עשו כלום ורק עמדו שם. אמרתי לחייל שאף אחד לא יוצא מהבית ושאם הוא רוצה הוא יכול לירות בי. אלה היו רגעים מאוד מבהילים עבורי. חזרתי מהר לחדר השינה, הכלב עדיין אחז בכתפו של בעלי והילדים התחבאו מאחורי המיטה. ניסיתי שוב למשוך את בעלי והצלחתי לגרור אותו לכניסה, למקום שבו עמדו החיילים. הכלב לא הרפה ממנו. שוב צעקתי לחיילים שייקחו את הכלב, אבל אחד מהם אמר לי רק: "תביאי את אחמד ג'ראר, ואז אנחנו נעזור לך ונחלץ את בעלך מידי הכלב"… בשלב הזה הילדים השתינו במכנסיים. הם לא היו מסוגלים לעמוד על הרגליים מרוב פחד."

אינאס ניסתה לגרש את הכלב ללא הצלחה. גם החיילים לא הצליחו לשחרר את לפיתתו במברוכ. כרבע שעה הוא אחז בו – מברוק מדמם, הילדים בוכים באימה, אינאס מתפלצת. החיילים קרעו את בגדיו, כדי לשחרר את הכלב. מברוכ הפצוע והמדמם נאזק ונלקח לבית מעצר (!). רק לאחר 3 שעות הובא לבית חולים.

אינאס ומברוכ ג'ראר לא מכירים את המבוקש אחמד ג'ראר. מישהו בצבא עשה טעות איומה. למחרת המעצר הגיעו חוקרים למיטתו של מברוכ ושאלו אותו על אביו של המבוקש, שנהרג בשנת 2002. אחרי שבוע הוסרו אזיקיו, והוא שוחרר ללא חשדות. רק עם צלקות עמוקות.

היה גם פרק שלישי באותו לילה. שוב כלבי תקיפה, בכפר אל-כפיר שליד ג'נין, ב-4 לפנות בוקר, בביתם של סמאהר ונור א־דין עוואד וארבעת ילדיהם הקטנים. הפעם הכלב קפץ על האשה, סמאהר, בזמן שהחזיקה תינוק בן שנתיים. התינוק נפל. הכלב נשך אותה בחזה. החיילים הסתכלו. מה הקשר של הזוג עוואד למשפחת ג'ראר? אין קשר. למעט שבמרחק 150 מטרים מביתם, מתגוררים בני ג'ראר נוספים. בהמשך הלילה עצר הצבא שניים מהם, ומאוחר יותר שחרר גם אותם. אף אחד לא חולם להתנצל או לפצות את סמאהר ונור א-דין על הפציעה מתקיפת הכלב, או ההלם שחוו בהתפרצות האלימה לביתם באמצע הלילה.

היה גם פרק רביעי. צה"ל חזר כעבור 5 ימים לבית של אינאס ג'ראר בכפר בורקין, בזמן שמברוכ היה מאושפז. שוב פלישה אלימה באישון לילה, הילדים מבועתים. בבית אין כל גבר. חיילת שנלוותה לחיילים ביצעה חיפוש על אינאס ועל אמו הקשישה של מברוכ. החיפוש התבצע בעירום מלא – השפלה קשה וחריגה לנשים פלסטיניות.

מסע הנקם השיג את מטרתו: שרשרת של גברים ונשים פצועים, מושפלים, ילדים מוכי טראומה, בתים הרוסים. רוצחו של רזיאל שבח לא נלכד (זה קרה שבועיים מאוחר יותר, בכפר יאמון), אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכם: המטרה לא היתה ללכוד את הרוצח או לעשות צדק. המטרה היא להטיל אימה על פלסטינים, עם או בלי קשר לרוצח; אימה כללית, קולקטיבית, בלתי מובחנת, שמתגלמת במלתעות כלבי זאב, רימוני הלם או נהמות דחפורים. ואנא מכם, אל תשאלו "בשביל מה להטיל אימה". שקענו עמוק מדי במדמנה בשביל לשאול שאלות פשוטות.

* * *

קפיצה קטנה לעזה. הנושא הוא עדיין הברבריות החדשה. איברהים אבו-ת'ורייה (בן 29) היה דמות מוכרת בהפגנות יום שישי מול גדר המערכת. הוא לא חשש להתקרב אליה; שלוש פעמים כבר צה"ל פצע אותו. בפעם האחרונה, ב"עופרת יצוקה", טיל של צה"ל קטע את שתי רגליו. ב-15 בדצמבר הגיע שוב עם כיסא הגלגלים שלו ליד מחסום נחל עוז. החיילים כבר הכירו אותו, אבל באותו יום החליט מי שהחליט שמספיק זה מספיק: ירה לאיברהים כדור בראש והרג אותו. צה"ל התנער מאחריות, נפתחה חקירת מצ"ח; תשכחו ממנה, היא לא תופיע שוב על הבמה. אפילו מתאם הפעולות בשטחים, שהגדיר את הטענה כי צה"ל הרג את אבו-ת'ורייה "חרושת שמועות, הגזמות ומסכת שקרים", לא יכול להעלות על דעתו איזה פלסטיני שפוי יתקרב עם נשק חם לגדר המערכת – ואז יירה בראשו של מפגין לצידו.

חייהם של תושבי עזה אינם שווים אגורה שחוקה בעיניים הישראליות. לכן השימוש הפזרני באש חיה. עומדים חיילים מוגנים באפודים, חמושים מכף רגל ועד ראש, לפעמים מבוצרים במגדלי שמירה; ומולם צעירים זועמים, מיואשים, חשופי חזה ופגיעים להחריד.

והחיילים הורגים. הנה תשובה טובה למתייפיפים בצד הישראלי שדורשים מן הפלסטינים לאמץ התנגדות בלתי אלימה. ספרו את זה לחיילים שהורגים אדם קטוע רגליים.

באותו יום זעם נהרגו עוד שני פלסטינים. מאז הכרזת ירושלים של טראמפ, הרג צה"ל בשטחים ובעזה 20 פלסטינים ופצע כ-5,000 – מספר גבוה מאד לתקופה בת חודשיים. כמעט כל ההרוגים היו מפגינים מעבר לגדר המערכת בעזה. צריך לומר בבירור שירי קטלני ומכוון לאנשים בלתי חמושים שאינם מסכנים אותך הוא רצח לכל דבר.

* * *

המצור הימי על עזה גובה מחיר משלו. מעבר לחורבן הגמור של ענף הדייג – מגבלת ששה מיילים מחד, הזרמת השפכים לים מאידך – חיל הים תוקף בקביעות סירות דיג של תושבי הרצועה. במהלך שנת 2017 רצח חיל הים שני דייגים בירי על סירותיהם ופצע 21 דייגים. 39 דייגים נעצרו לחקירה, 3 סירות דיג נהרסו כליל, 6 נהרסו חלקית, ו-13 הוחרמו. חיל הים גם החרים עשרות טונות של ציוד דיג ורשתות – ענישה אכזרית כלפי דייגים שהרעב לבדו דוחף אותם להסתכן ולחפש דגה הרחק מן החוף.

[יום לאחר העלאת הפוסט: חיל הים הוציא להורג עוד דייג עזתי].

למותר לציין שכל ההרוגים והנפגעים מן המצור הימי לא היו מעורבים בשום פעילות טרור נגד ישראל. המצור הימי הורג ומרעיב – זאת תכליתו. הטלת האימה הפכה מתוצר לוואי לעיקר העיקרים.

* * *

את תוצאותיו של המצור היבשתי על רצועת עזה קשה לאמוד. אבל אפשר להתרכז בהיבט מצומצם, סדיסטי במיוחד שלו: מניעת אישורי יציאה לטיפול רפואי בישראל. בשנת 2017 מתו 54 תושבי עזה שבקשתם לצאת מן הרצועה לצורך טיפול רפואי סורבה או עוכבה.

אני אגיד את זה שוב: בכל שבוע ישראל הורגת בממוצע עזתי אחד באמצעי ביורוקרטי פשוט – מניעת אישור יציאה לטיפול רפואי.

שנה זו גם סימנה שיא שלילי בשיעור הבקשות שנענו בחיוב: רק 54%. לשם השוואה, ב-2012 88% מהבקשות לטיפול רפואי נענו בחיוב, ומאז השיעור ירד בהתמדה. מנתוני ארגון הבריאות העולמי עולה עוד שפלסטינים מעזה החמיצו 11,000 תורים רפואיים בשל דחיית בקשות מצד הרשויות הישראליות.

הנה עוד פן בלתי מדובר של הברבריות החדשה – כיווץ מתמשך של התחום המצומצם ממילא שמכונה "מקרים הומניטריים חריגים". נכון לעכשיו, סכנת מוות ברורה ומיידית מסיבה רפואית איננה עילה הומניטרית מספקת ליציאה מן הרצועה. כל זאת דווקא בשעה שרצועת עזה נקלעת למשבר ההומניטרי החמור ביותר בתולדותיה. בהקשר זה ראוי לציין שישראל הקשיחה לאחרונה את תנאי היציאה לחו"ל של תושבי עזה (דרך גשר אלנבי): עליהם לחתום על התחייבות שלא לחזור לעזה במשך שנה. מגבלות שרירותיות אלה ואחרות זוכות לגיבוי מוחלט של מערכת המשפט הישראלית, שמאז ההתנתקות מתנערת מכל מחויבות לתושבי הרצועה ("לא מצאנו עילה להתערבות" היא כותרת הדו"ח האחרון של "גישה" בנושא). שהרי הדברים ידועים: ככל שהדברים נוגעים למגבלות על תושבי עזה, השליטה הישראלית הולכת ומכבידה. ככל שהם נוגעים לזכויותיהם, העמדה הרשמית היא: אין שליטה ישראלית.

* * *

הברבריות החדשה יכולה לצוץ בכל צורה ובכל שעה. השבוע בריוני יצהר תקפו רועה צאן סמוך לעיירה עיינבוס, פצעו אותו, ואז שחטו לו חמש כבשים מן העדר. מתנחלים נוהגים לכלות את זעמם בכבשים של פלסטינים, פעילות פנאי מוכרת בשטחים – מוכרת לכולם, כמובן, חוץ מלכוחות הביטחון. אף מתנחל לא נעצר מעולם על זוטות כאלה.

* * *

ואם כבר בריוני יצהר: אלה נוהגים להתעלל בתושבי כפר בורין הסמוך על בסיס קבוע, ולפני חודשיים זה שוב קרה. במיוחד מעצבן אותם בית הספר של בורין, ולכן הם מגיעים שוב ושוב להשליך עליו אבנים ולשבור שמשות. תכופות הם עושים זאת ממש תחת עיני הצבא, שצופה מן הצד. כשהם צריכים עזרה, הצבא יורה גז מדמיע – בית ספר או לא בית ספר, מדובר במקקים – והכל שב על מקומו בשלום. אם אי אפשר להיכנס לכפר, תמיד אפשר לשרוף את שדותיו.

* * *

הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה. גז בבית ספר? מזכיר למישהו פרשה נושנה, שטילטלה את המדינה?

* * *

הריסות הבתים – "רעש הרקע הקבוע של הציונות", קראתי להן פעם – נמשכות בקצב מסחרר, בעיקר בשלושת אזורים המיועדים לטרנספר אתני: דרום הר חברון, בקעת הירדן ואזור מעלה אדומים. כ-180 קהילות פלסטיניות נמצאות בסכנת גירוש באזורים האלה, תושבי שטח C  שישראל מתעלמת בעקשנות מקיומם; סליחה, מתייחסת לקיומם רק בחזקת מטרד שיש לסלקו. שום תכנית מתאר לא מאושרת שם, ועל כן אין לאלפי הפלסטינים שבהן שום תשתיות חשמל או מים. המדינה טוענת שהפלסטינים פלשו ל"שמורות טבע" או ל"שטחי אש", אך האמת הפוכה: ה"שמורות" ו"שטחי האש" פלשו אל הקהילות. סימני המרכאות אינם מקריים; במקרים רבים, העילה המרכזית להכרזה על שטח אש או שמורת טבע היא להניח בידי המנהל האזרחי כלים משפטיים לסילוק תושבי האזור.

בחודשים האחרונים המנהל האזרחי הרס כיתות לימודים, צנרת מים מאולתרת ואוהלי מגורים, מכלאות צאן, ועוד ועוד. מחוץ לשטח C, מדינת ישראל מרכזת את מאמצי ההריסה שלה במזרח ירושלים. כ-170 מבנים הרסה המדינה בשנת 2017 שם, מחציתם בתי מגורים. ב-15 השנים האחרונות הרסה ישראל יותר מ-1,400 בתי מגורים במזרח ירושלים. הסיפור ידוע: הבנייה בלתי חוקית כי אין היתרי בנייה. שימו לב לנתונים היבשים: 37% מתושבי ירושלים הם פלסטינים, אבל רק 8.5% משטח העיר מיועד למגוריהם, באחוזי בנייה נמוכים במיוחד לעומת השטח היהודי ("מדיניות הכשלת תכנון", כהגדרת עמותת "עיר עמים").

מדינת ישראל פועלת במרץ לקדם התנחלויות – נכון יותר לומר, ביצורים – של יהודים בלב השכונות הפלסטיניות. הפטנט שרשום על שמה של הברבריות החדשה הוא "מתחמי תיירות"; לא פחות מחמישה כאלה נמצאים בשלבי תכנון מתקדמים: מתחם קדם בסילואן, הרכבל אל המתחם, מרכז מבקרים בראס אל-עמוד, טיילת בא-טור (שתחבר בין שתי התנחלויות), וגשר מעל גיא בן הינום. ועוד לא ספרנו את החפירות הארכיאולוגיות בסילואן ובעיר העתיקה, מתחת לרגליהם של הפלסטינים. במקביל, הטרנספר המשפטי העיקש מתקדם צעד צעד: כנגד 193 משפחות פלסטיניות ברחבי מזרח ירושלים מתנהלות תביעות פינוי בשמם של "יורשים", עמותות ימין וגופים שונים שנהנים מתמיכה ממסדית רציפה.

סמל בוטה של הברוטליות חסרת-הלב של הכיבוש הישראלי הוא טבעת החנק המתהדקת סביב כפר אל-וולאג'ה מדרום לירושלים – כפר שוחר שלום שהתקיים בעבר מחקלאות טרסות ועתה תושביו רואים, בעיניים כלות, כיצד שדותיהם הופכים ל"שמורת טבע" לעינוגם של מטיילים יהודים. מי שמעמיד דחליל על אדמתו – מקבל דו"ח. קרקעות הכפר שלא הפכו לשמורה יהפכו בקרוב לשכונות חדשות בהתנחלות גילה, מרחק של מאות מטרים ספורים מבתי אל-וולאג'ה; אלה, מצידם, נתונים תחת צווי הריסה של הרשויות. זהו מקרה קלאסי של רצחת וגם ירשת – אדמות הערבים ליהודים, ובתי הערבים להריסה.

* * *

הברבריות החדשה מכריזה על נערה בת 17 שסטרה לחייל ועל פעילה פמיניסטית שנלחמת לזכויות האסירים כסיכונים ביטחוניים. הברבריות הישנה היתה מתביישת לעשות זאת.

* * *

בזמן שאני כותב את הדברים האלה, צבא סוריה ממשיך לטבוח בבני עמו ללא רחם, בעיר רוטה הנצורה. ישראלים רבים מזדעזעים מן הטבח הזה, בצדק כמובן. אני מנחש שרק מקצתם מזדעזעים מן המעשים שמדינת ישראל עושה בפלסטינים דרך שגרה; הדברים שהבאתי כאן הם רק סיכום קצר, רחוק מממצה, של החודשיים האחרונים. הזוועות בסוריה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל יש הבדל קריטי: הן אינן בחצר האחורית שלנו. לנו אין חלק או אחריות בהן, ויכולת התיקון שלנו זניחה. על כן, אני מוסיף לנחש, קל ונוח יותר להזדעזע מהן.

גם גירוש הפליטים הצפוי עורר את מצפונם הרדום של ישראלים רבים – אותו מצפון שהברבריות החדשה בשטחים ובעזה לא הצליחה להעיר. ושוב, הזוועות הצפויות לפליטים שיוחזרו לאפריקה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל לא זו הסיבה, לפחות לא היחידה, שקל יותר להתגייס נגדן. גירוש הפליטים הוא מהלך ברור שחוצה את החברה הישראלית; הוא יוזמה שהגיעה מלמעלה, ולחלק נכבד באוכלוסיה אין בה שום חלק ושום רווח. כל אלה הופכים את המאבק נגדו לא רק לצודק אלא גם לנוח ונטול סיבוכים.

מנגד, האפרטהייד הישראלי מזמן כבר איננו "יוזמה מלמעלה"; הוא בשר מבשרנו. לרוב הישראלים לא רק שיש בו חלק – הם גם מרוויחים ממנו. על כן קשה הרבה יותר להתגייס נגדו, כי המאבק בו הוא בה בעת מאבק נגד קהילתך, הקרובים לך, ולפעמים גם – נגד חלקים באישיותך.

מאבק לא הופך צודק פחות או דחוף פחות רק בגלל שהוא נוח פחות. להיפך, ככל שהוא נוח פחות, הוא סוחף איתו פחות אנשים – ונהיה חשוב יותר. כי אין על מי לסמוך זולת על עצמנו המתמעטים.

גם המאבק בשחיתות מאפיל על המאבק באפרטהייד. את השחיתות כולם שונאים, ומיום ליום קשה יותר לתרץ אותה. האהדה חוצה מחנות, ואין כמעט סיכונים. זה לא אומר שהוא מיותר; זה רק מסביר למה הוא פופולרי.

אנשים שנאבקים בגירוש הפליטים אבל עקירתן של משפחות שלמות מבקעת הירדן לא מזיזה להם; אנשים שמוחים בזעם נגד קריסת שלטון החוק בפני ההון והשחיתות אבל לא מתרגשים מהוצאה להורג של מפגינים פלסטינים בידי צה"ל; לאנשים האלה יש לי בקשה צנועה אחת: תחשבו שוב. תחשבו לעומק על התהליכים שנגדם אתם יוצאים. תחשבו על כל טווח הפגיעה שלהם, לא רק מה שנמצא מול אפכם. ותשאלו את עצמכם אם גבולות הגזרה הצרים שהגדרתם למאבקכם תורמים לביעור הנגע שמקומם אתכם כל כך או רק מאפשרים לו לפשוט וללבוש צורה ואז לצוץ מחדש בזירה אחרת.

הברבריות החדשה היא נסיגה נוספת בסולם האנושיות הישראלי. בפוסט הקודם בחנתי אירועים דומים דרך הפריזמה של ההרתעה הישראלית. רפלקס ההסלמה הישראלי, טענתי שם, הנחישות להראות לפלסטינים או לחיזבאללה ש"ישראל השתגעה", משקף פאניקה אמיתית של ההנהגה הבטחונית: הם יודעים שההרתעה בקריסה מתמשכת, ולכן חייבים להעלות כל הזמן את רף התגובה (כמו גם את עובי המיגונים והביצורים). הניתוח ההוא, לכאורה, היה "תועלתני" ולא "מוסרי", אבל זהו ניגוד שווא. כתמיד, השיקול המוסרי, שנראה לא-תועלתני בטווח הקצר, מתלכד עם התועלת בטווח הארוך. ככל שישראל מדכאת ביתר אכזריות כל סממן של עצמאות פלסטינית; ככל שהיא מתעמרת יותר בתושבים חפים מפשע; ככל שהיא משלחת כלבי תקיפה ומסוקי תקיפה ודחפורים וצלפים ופוגעת ביותר ויותר פלסטינים – היא מעצימה את הייאוש והזעם בצד השני, צורבת בו את ההבנה שאין פרטנר ישראלי, ובכך מזינה את מדורת הטרור לעוד שנים ארוכות. הקשר בין השיקול המוסרי לשיקול התועלתני הוא הגורם האנושי. מי שלוקח אותו בחשבון – פועל נכון בשני המישורים. מי שרואה מולו בני אדם ולא רק מחבלים, אנשים רעבים ולא רק שב"חים – יבין לבסוף שמה שטוב להם גם טוב לו. או-אז ייפטר מן השעבוד הנפסד לדוקטרינת המשחק-סכום-אפס, שבו תועלתו של האחד היא מפלתו של השני.

המאבק שלנו בימים המרים האלה הוא המאבק על האנושיות. אין אדם מתגלה כאדם עד שהוא מכיר במי שניצב מולו כאדם. לראות את הפלסטיני כאדם, כנגד כל מה שהמשטר הנוכחי ורוח התקופה הנוכחית דוחקים בנו לעשות – זאת השליחות שלנו.

[פוסט ארוך, לא לבליעה בביס אחד; קיראו בחלקים]

הקדמה

בדיוק לפני 45 שנים, בינואר 1972, התרחשו אירועים דרמטיים באזור שנקרא "פתחת רפיח" – הפינה הצפון-מזרחית של חצי האי-סיני, שמשתרעת לאורך חוף הים התיכון, דרומית-מערבית לרפיח. במבצע חשאי ומזורז, גירש צה"ל אלפי בדואים מאדמתם והרס את בתיהם; על פי ההערכות, בין 6,000-20,000 איש. בחודשים הבאים דחפורי הצבא רמסו את כל המטעים החקלאיים של הבדואים והכינו את הקרקע (בתיאום עם הסוכנות היהודית) להתיישבות יהודית: מושבים, קיבוצים, ולבסוף העיר שנתנה לאזור את שמו החדש – חבל ימית.

הכל היה סודי; כל כך סודי, שגם הרמטכ"ל וגם מתאם הפעולות בשטחים לא ידעו על כך בזמן אמת. העיתונים לא דיווחו דבר. ובכל זאת דלפו ידיעות – דרך חברי קיבוצים בשטח הישראלי, שעמדו בקשרי ידידות עם הבדואים שגורשו. התחילו לטפטף עדויות. היתה גם עתירה לבג"ץ. המדינה הציגה את הגירוש ככורח בטחוני (ליצור חיץ יהודי בין מצרים לרצועת עזה), הציבור וגם השופטים בלעו את האמתלה ללא פקפוקים רבים. בטחוני או לא בטחוני, תנופת ההתיישבות בסיני היתה בשיאה ואף אחד לא התכוון לקלקל את חגיגות ההתפשטות בגלל כמה בדואים שנושלו מאדמתם.

פרשת פתחת רפיח הסעירה את חוגי השמאל למשך שנה-שנתיים. ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים וקברה את הסיפור הזה, כמו רבים אחרים, מתחת לערימה של חול ושכול. זה מה שעושות מלחמות ישראל: איתחול חברתי, חזרה לנקודת אפס. המרוויחים הם תמיד המנצחים; חשבונות העבר, פשעי העבר, נמחים. רק הקורבנות נושאים את צלקות הזיכרון.

על פתחת רפיח ידעתי רק במעורפל. נחשפתי אליה במהלך השנים כשהצצתי בכתבות עיתונות משנות ה-70' המוקדמות. כבר באמצע שנות ה-70' השם הוחלף ב"חבל ימית", צעד ראשון להשכחת הבדואים; בשנות ה-80' נכרך האזור ב"טראומה" הראשונה של פינוי יהודים מהתנחלויות, צעד שני וסופי. אין פלא אם כך שבישראל של 2017 לרוב האזרחים אין שמץ של מושג מה קרה שם; חור בזיכרון הקולקטיבי, לא חור יחידי, אבל עדיין משמעותי בגודלו. והרי לא מדובר בפרה-הסטוריה. חלק מהאנשים המעורבים עדיין חיים. יותר מכך: הפרשה עצמה נושאת לקחים מאלפים להווה. יש בה, כמו בכמוסה מרוכזת, מאפיינים שנפרשו לאורך השנים בכל מפעל ההתנחלויות וגם במאמצי הדחיקה וההרחקה של הבדואים ממרחבי הנגב והגדה המערבית.

המפגש המחודש שלי עם הפרשה התרחש לפני כחצי שנה, כשקראתי את מאמרם של דוד קרצמר וגרשום גורנברג, פוליטיקה, משפט וההליך השיפוטי: המקרה של בג"ץ והשטחים ("משפט וממשל", יוני 2016, כרך י"ז, 1-2, עמ' 249-343). זהו מאמר אקדמי רחב-יריעה שמסתיר בתוכו סקופ עיתונאי: חשיפה ראשונה של דו"ח ועדת החקירה שמינה הרמטכ"ל דוד אלעזר מיד אחרי האירועים בפתחת רפיח. הוועדה ראיינה את כל הקצינים הישראלים המעורבים (הבדואים לא רואיינו) והגישה מסקנות, שהוסתרו מהציבור. זאת ועוד, המסקנות גם לא נחשפו בפני בית המשפט העליון בשבתו בעתירת הבדואים נגד גירושם. קרצמר וגורנברג מראים כיצד הוליך הצבא שולל את בית המשפט ויצר מצג שווא שעמד בסתירה לדו"ח הסודי. המאמר שלהם מנתח את הדינמיקה של ההטעיה שהמדינה נוקטת מול בג"ץ בתיקים פוליטיים – בין אם בהסתרת חומרים רלוונטיים ובין אם בהצגת נימוקים כוזבים לעמדתה. חשוב לציין ששופטי בג"ץ בתיקים הנדונים התמסרו ברצון להטעיות האלה. בהמשך נראה שלא מדובר בחריגים.

מכל מקום, אותי עניינה בעיקר פרשת פתחת רפיח, שאותה חקר לעומק העיתונאי וההסטוריון גרשום גורנברג. גורנברג כבר פירסם ספר על התהוות מפעל ההתנחלויות הישראלי ובמהלך העבודה עליו נתקל שוב ושוב בסירוב של ארכיון צה"ל לחשוף מסמכים סודיים שקשורים לראשית ההתנחלויות. אחרי פניה לבג"ץ, הצליח לשים את ידיו על דו"ח ועדת החקירה בפרשת פתחת רפיח. הסיפור שדלה ממנו ומשאר מקורותיו מרתק, ולמיטב ידיעתי מעולם לא פורסם בעיתונות הישראלית.

את שלד העלילה של המאמר הנוכחי, אם כן, אני שואל ממחקרו המקיף של גורנברג ומן המאמר שלו עם קרצמר. עליהם הוספתי בעיקר מקורות מעיתונות התקופה, שנותנים תמונה רחבה יותר של העיסוק בפרשה – צבאית, ציבורית ופוליטית, וכמה מסמכים מארכיון "עקבות". בפתחת רפיח נוצק לראשונה התקדים המשפטי לגירוש בדואים מאדמתם לצורך התיישבות יהודית במקום; כמו באום אל-חיראן, רק שהקורבנות מנו אלפים ולא מאות. הסיפור כולו הושתק ואז צונזר חלקית ואז סולף בהתאם לאינטרסים השלטוניים; הוא מספק מעבדה מצוינת לחקירת האופן שבו המשטר "מטפל" באמת ובסוכניה.

גילגוליה של האמת בתרבות של שקר; זה העניין שהדריך אותי בהסתעפויות העלילה ובקישורים לפרשות נוספות, חלקן מימינו ממש, שבכולן מערכת ההצדקות למעשי נבלה נשענת לא רק על אידאולוגיה חמסנית – וזה כבר ידוע וברור – אלא גם על שקרים וסודות, שמפעפעים בכל דרגי השלטון, עד לציבור הרחב. הפרספקטיבה הזאת תסביר את המתודולוגיה המעורבת של המאמר: תיאור הסטורי שמשובץ בקפיצות לתקופות מאוחרות יותר וגם להווה, וחזרה אחורה. המבט הרוחבי, החיתוכים וההשוואות בין סיטואציות שלכאורה אין קשר ביניהן, מאפשרים להבחין בחוקיות קבועה. מה שעולה מן החומר התיעודי הוא שהסודיות וההסתרה הן מרכיב של קבע במפעל ההתנחלויות והפשעים הנלווים אליו. אין שום חשיבות למי מחזיק בשלטון (שמאל או ימין), מי מתמודד עם הפרות החוק (צבא או בג"ץ) ומי מעבד את רסיסי המידע לנראטיב (פוליטיקאים, תקשורת, או הציבור בכלל). כולם בורחים מן האמת.

כך התגבשה כאן במשך השנים מה שאפשר לכנות "תורת האי-ידיעה הציונית": תורה שבעל-פה שקובעת מה מותר לדעת ומה אסור, מה כדאי לדעת ומה לא, מה מומלץ לדעת בקריצה, בחצי עצימת-עין, בהסטת מבט, ומה אפשר אולי לדעת מבלי להאמין, לדעת ואז לשכוח, לדעת ולא לדעת שיודעים. אלף אלפי גוונים של אי-ידיעה רקח כאן המשטר, בשיתוף פעולה מלא של בתי המשפט וכלי התקשורת: אנחנו רק צריכים לבחור ביניהם.

ראשית ההתנחלות: שקרנות כמדיניות

ב-10 ביוני 1967, בתום מלחמת ששת הימים, מצאה עצמה ישראל שולטת על שטח הגדול פי 3 משטחה, הכולל את רמת הגולן, הגדה המערבית, רצועת עזה וחצי האי סיני. אווירת הקץ הקודרת ששררה לפני המלחמה התחלפה באחת באופוריה, שאליה נלוותה תאוות סיפוח יוקדת. תוך חודשים ספורים, במחצית השניה של 1967, הונחו היסודות למדיניות ההתיישבות היהודית מעבר לקו הירוק: בקדחתנות, בחשאיות, וללא כל ניסיון לאמוד את המשמעות המדינית של ההתפשטות הטריטוריאלית.

החלטות הממשלה מאותה תקופה מלמדות כיצד הדחף ההתנחלותי גובר על כל שיקול רציונלי אחר. ב-19 ליוני 1967 מתקבלת ההחלטה לספח את כל שטחי "מזרח ירושלים" – כותרת מטעה לסיפוח של 70 אלף דונם שכללו לא רק את מזרח העיר אלא גם 28 כפרים בגדה המערבית. באוגוסט מגבש דיין את "תכנית חמשת האגרופים" – הקמת חמישה ריכוזים על גב ההר מאזור ג'נין בצפון ועד אזור חברון בדרום, המבוססים על מחנות צבאיים במרכזם ויישובים אזרחיים סביבם. בהתייעצות עם גרעין כפר עציון בראשות חנן פורת, מרחיב דיין את תכניתו גם לגוש עציון. למעשה, ההתנחלות הראשונה היתה דווקא קיבוץ מרום גולן, שהוקם ברמת הגולן ביולי 1967, וקדם להתנחלות כפר עציון, שעלתה על הקרקע בספטמבר 1967. הדעה המקובלת היא שרה"מ אשכול נגרר אחרי חבורתו של פורת שלא הותירה לו ברירה; בפועל, המחקר ההסטורי גילה כי אשכול עצמו, כבר ביולי 1967, תיכנן להשיב את מתיישבי כפר עציון, ואלה התפרצו לדלת פתוחה. גם סיפור "השיבה" לכפר שננטש ב-1948 הוא מיתוס בעיקרו; גוש עציון בימינו יושב על שטחים גדולים פי 7 מגוש עציון המקורי, גידול שנעוץ בשילוב בין תפיסת שטחים צבאית, הכרזה על אדמות מדינה והשתלטות פיראטית על קרקעות פלסטיניות פרטיות.

השר בלי תיק, ישראל גלילי, היה יועץ הצללים של אשכול ומי שבמידה רבה עיצב את מדיניות ההתנחלות של ישראל באותן שנים, יחד עם יגאל אלון ומשה דיין. אפשר לומר שגלילי היה האב הרוחני של זאב (זמביש) חבר; חשאי, יעיל, ולא בררן בענייני חוקיות. באוגוסט 1968 הוא כותב לרה"מ בטון נוזף על רקע הידיעות בעיתונות על אודות פעולות הממשלה בשטחים: "המצב המדיני עודנו מחייב זהירות והתאפקות בכל הנוגע לפרסום מופלג של פרטים על היוזמות ההתיישבותיות בשטחים החדשים… יש להימנע ממתן עילה חוזרת ונשנית לטיפול עיתונאי בנושא. נא דאג לכך שאנשי משרדך ינהגו בזהירות הנדרשת" (אדוני הארץ, עקיבא אלדר ועדית זרטל, 2004, הוצאת דביר, עמ' 26).

מה פשר החשאיות? ובכן, ההנהגה ידעה בבירור שהיא מפירה את החוק הבינלאומי. בספטמבר 1967 חיבר היועץ המשפטי של משרד החוץ, תיאודור מירון, חוות דעת סודית ביותר שנשלחה ליועץ המדיני של ראש הממשלה, בנושא מעמד ההתנחלויות מצד החוק הבינלאומי; את חוות הדעת ביקש ראש הממשלה על רקע התכניות הקורמות עור וגידים להתנחלויות בשטחים. למה סודית ביותר? ברור שעצם האי-חוקיות של ההתנחלויות איננה סוד למי שמכיר את המשפט הבינלאומי. מה שהיה צריך לשמור בסוד הוא את העובדה שהממשלה מתעניינת בסוגיה הזאת, בודקת אותה – ואז פועלת במודע בניגוד לחוק. מופעי הסודיות האלה יחזרו עוד הרבה פעמים בהמשך (שימו לב להדגשות בטקסט).

תיאודור מירון, שלימים הפך למשפטן בעל שם עולמי ונשיא בית המשפט הפלילי הבינלאומי ליוגוסלוויה לשעבר, קבע בחוות דעתו באופן חד משמעי שהתנחלויות אזרחיות אסורות בהחלט:

"האיסור הוא איפוא קטגורי ואיננו מותנה במניעי ההעברה או מטרותיה והוא נועד למנוע התיישבות בשטח כבוש של בני המדינה הכובשת. אם יוחלט על צעדים להתיישבות יהודית בשטחים המוחזקים נראה לי, איפוא, כי חיוני שההתיישבות תיעשה על-ידי גופים צבאיים ולא אזרחיים. חשוב גם, לדעתי, שהתיישבות זאת תהיה במסגרת מחנות ותישא מבחינה חיצונית אופי זמני ולא של קבע. אף אם מיישבים צבא ולא אזרחים, חייבים מבחינת המשפט הבינלאומי להתחשב בשאלת הבעלות על הקרקעות אותן מיישבים."

אותו מירון גם קבע בחוות דעת נוספת, במרץ 1968, שהריסת בתים וגירוש אוכלוסיה בשטח הכבוש אסורים גם הם על פי החוק הבינלאומי וכל ניסיונות התירוץ שלהם בידי שלטונות ישראל לא יצלחו. בהמשך נראה כי פעולות הצבא בפתחת רפיח בתחילת 1972 עמדו בסתירה ישירה לחוות הדעת האלה, וגם בכך יש כדי להסביר את הניסיון להסתירן מעין הציבור.

עם זאת, מירון השאיר להנהגה קצה חוט קריטי ביחס להתיישבות בשטחים: "התיישבות צבאית". לתומו חשב ודאי שאי אפשר לטעות בין מחנה צבאי זמני להתיישבות קבע אזרחית, ולכן גם אי אפשר להטעות. היו אלה אכן ימי התום של המשפטנים. אבל אשכול זיהה יפה את הסדק שדרכו אפשר יהיה להשחיל עוד ועוד התנחלויות. ביום העלייה לקרקע של התנחלות כפר עציון, ה-27 בספטמבר 1967, 9 ימים בלבד אחרי שהתקבלה חוות הדעת הראשונה של מירון והוסקו ממנה המסקנות הנכונות, ניתנה הוראה צבאית סודית, שקבעה כי הקשר בין כפר עציון לנח"ל הוא "'כיסוי' לצורכי המערכה המדינית", אך "אין כוונה לנקוט בצעדים מעשיים, על ידי צה"ל, למימוש 'כיסוי' זה". כפי שמציין גרשום גורנברג, זאת היתה תרמית בפקודה, שנועדה להסתיר עבירה על החוק הבינלאומי.

תקופת ההיסוסים היתה קצרה, לא יותר מ-5 חודשים. בנובמבר 1967 פנה אשכול ליו"ר ההסתדרות הציונית וביקש שהמחלקה להתיישבות תסייע בהקמת התנחלויות חדשות – במימון ממשלתי. בכך ניתן האות לאסטרטגיה ארוכת שנים – הממשלה מפעילה מסלול "עוקף ממשלה" כדי להרחיב את ההתנחלויות, לפעמים בניגוד למדיניותה המוצהרת (אשכול היה אשף ההתבטאויות הסותרות בעניין). במהלך 1968 עלו עוד כ-20 "היאחזויות" על הקרקע (רובן במסווה צבאי שהוסר לאחר התבססות היישוב). מסמך דיפלומטי ממרץ 1969, שנחשף לפני מספר חודשים, מסלק כל אי-בהירות בנוגע למדיניות כפל הלשון הישראלית. המסמך נכתב בידי סמנכ"ל משרד החוץ ונשלח אל שר החוץ, אבא אבן. הפקיד רם-הדרג מביע דאגה מכך שמתנחלי גוש עציון, בלהטם המשיחי, עלולים לפרסם ברבים שהתיישבותם במקום איננה בגדר מחנה צבאי ושמטרותיה אחרות לגמרי. הוא דורש להפעיל את הצנזורה על ידיעות עיתונאיות שמגלות את ייעודה האזרחי של ההתנחלות:

"חששנו היה שגורמים אזרחיים, ובפרט גורמים הקשורים בתוכנית הקמת הישיבה על האדמות התפוסות, יביאו לפרסומת מיותרת ומסוכנת שהרי היא תסתור את מטרות התפיסה כפי שהן מוגדרות בצו… על תפיסה לצרכי צבא אפשר להגן בנקל מבחינה משפטית. מפעלים אזרחיים הם עניין אחר לגמרי."

הנה שוב בפנינו מסמך רשמי שמעיד: יש לשקר, האמת מזיקה לענייננו. וראוי לשים לב: האמת קלה, כמעט אוטומטית. השקר דורש מאמץ ותחזוקה מתמדת. הנה עוד מסמך סודי, מיולי 1970, ובו מסכמים שר הביטחון דיין, מתאם הפעולות בשטחים, תא"ל שלמה גזית, מפקד אזור יהודה ושומרון ואחרים, כי בניית 250 יחידות הדיור לטובת מתנחלי קרית ארבע "תוצג כחלק מן הבנייה לצרכי צה"ל" – תרמית שגורה באותם ימים, לדברי גזית. ולקינוח, דיון בוועדת חוץ וביטחון (סודי כמובן) כבר בספטמבר 1967, שבו שר החוץ, אבא אבן, מסביר באריכות את להטוטי הדיפלומטיה הישראלית בסבך היוזמות המדיניות, שתכליתם אחת: להציג לאומות העולם פנים שוחרות שלום תוך כדי בלימה נחרצת של כל יוזמה שעלולה, חס וחלילה, להבשיל לפיוס עם העולם הערבי וויתור על השטחים הכבושים; שיעור מאלף בצביעות דיפלומטית.

תכניות ההתיישבות בפתחת רפיח: 1968-1971

באשר לרצועת עזה, כבר באמצע 1968 קבע אחד מאבות תנועת ההתנחלות, יגאל אלון (סגן רה"מ של לוי אשכול), כי "קיימת חשיבות בטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה" (יישובי גוש קטיף הראשונים הוקמו רק ב-1973). ההיגיון ה"בטחוני" היה יצירת חיץ התיישבותי בין מצרים לבין רצועת החוף. אותו היגיון גם הכתיב התפשטות דרומה מעזה, לכיוון רפיח, בשטח שכונה פתחת רפיח.

ב-31 באוקטובר קיבלה הממשלה החלטה סודית: "גבול בטוח בין ישראל ומצרים מחייב שינויים בגבול הבינלאומי לשעבר, לרבות – כמובן מאליו – השארת רצועת עזה בתחומי ישראל, המשך השליטה הישראלית בשארם אל שייך תוך רציפות טריטוריאלית עם מדינת ישראל, והסדרי בטחון חיוניים אחרים." גם כאשר נשקל, ולבסוף נדחה, הרעיון להעביר את השליטה ברצועת עזה לידי הירדנים (ובכך להיפטר מבעית הפליטים), התעקש אלון לשמור את החיץ של פתחת רפיח בידי ישראל. בספטמבר 1968 הציג דיין לראש הממשלה אשכול רשימת אתרים להתנחלויות חדשות, ביניהם גם פתחת רפיח.

התכניות נכנסו לשלב מעשי כבר באוקטובר 1968. מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית הכינה תכנית לשלושה מושבים בפתחת רפיח וליישוב גדול נוסף, שחלקו יוקם על אדמה שתועבר לידי המדינה בתפיסה צבאית מידי הבדואים, תמורת פיצוי כספי. נציגי המחלקה סיירו בשטח עם דיין ועל מפקד נפת ח'אן יונס הוטל לאתר את הקרקע המתאימה. הפרקליט הצבאי הראשי התבקש לבדוק את אפשרות הפקעת השטח במידת הצורך.

הנקודה שראויה כאן לציון היא שהיוזמה להקמת היישובים לא באה מן הצבא כמענה לצורך בטחוני, אלא מן האגף האקטיביסטי בממשלה (דיין, אלון וגלילי) ומן הסוכנות היהודית. יתירה מזאת, התכנית שהכינה הסוכנות דיברה על ארבעה יישובים, מתוכם היאחזות נח"ל אחת. משמע, שלושה יישובים תוכננו כיישובים אזרחיים מרגע הקמתם.

בינואר 1969 אומר דיין את הדברים הבוטים האלה על פתחת רפיח בישיבת ממשלה:

"אני רוצה לומר שעלינו קודם כל לסלק את הבדואים מהשטח הזה, לעלות עם טרקטור ולעקור את כל מטעי השקדים, ואחר כך להגיע לפשרה לגבי המחיר. כי אני חושש שאם לא נעשה זאת, גם 10 מיליון לירות לא יספיקו אחר כך. אם מחליטים לעשות זאת לצרכים צבאיים, צריך להגיד: אנו מקימים כאן עמדה צבאית. צריך לחרוש את הקרקע, לעקור את המטעים ולעזור להם להסתדר במקום אחר. היום זה קל יותר מאשר בעוד שנה. אני גם רואה את השעה הזאת כשרה לדבר זה, כל זמן שיש שם טרור, משליכים רימונים ומניחים מוקשים, והבדואים מעורבים בזה."

זהו שיעור מאלף במשחק בין גילוי לב להסתרה. דיין אינו מסתיר את רצונו העז לסלק את הבדואים מן השטח. אבל הוא כן מסתיר את המניע – התנחלות כמטרה בפני עצמה. לכן הוא אומר "אם מחליטים לעשות זאת לצרכים צבאיים", במקום לומר בפשטות: יש צרכים צבאיים. מדובר ב"החלטה" שתוביל להכרזה ("צריך להגיד"), כלומר, מהלך תעמולתי. ושימו לב לאזהרה שלו: יש לנצל את שעת הכושר, "כל זמן שיש שם טרור". ומה שנרמז הוא: אם חלילה יחדל הטרור, לא נוכל עוד להיתלות בו כשנקים התנחלויות בפתחה. החשש של דיין התאמת חלקית: יישובי הפתחה הוקמו דווקא משדעך הטרור, אבל זה כמובן לא עיכב את ההתנחלות. שיקולי הביטחון ממילא היו איצטלה.

היאחזות הנח"ל דקלה עלתה על הקרקע ביוני 1969; ב-1971 היא אוזרחה, תחת מעטה של סודיות. באוגוסט 1969 אלון מצהיר על הכוונה להקים יישובים נוספים בפתחת רפיח; עצם ההתנחלות כבר איננו סוד, אך הטעמים עדיין מוצגים כצורך בטחוני. באוקטובר 1970 העיתונים מדווחים על "חבל התיישבות חדש" בשם פתחת רפיח (רק ב-1973 תוקם העיר ימית שתגדיר מחדש את האזור כ"חבל ימית"). פרט מעניין בדיווח: בין הפועלים בהתנחלויות גם בדואים מן האזור, ש"היו קורבנות של מעשי טרור של המחבלים, שהטמינו מוקשים בשבילי המדבר". אם כך, לפחות בסוף 1970 העיתונות עדיין יודעת להבחין בין גורמי הטרור בחצי האי סיני לבין התושבים הבדואים. ההבחנה הזאת לא תאריך ימים, שכן ההצדקה לגירוש ההמוני של הבדואים, 15 חודשים לאחר מכן, תישען על הצגתם כסוכני טרור בעצמם.

בסוף 1970 נשלמת הקמתו של מושב עובדים בפתחת רפיח ובינואר 1971 הוא עולה על הקרקע כיישוב אזרחי לכל דבר. אבל עיקר הפעולות בשטח באותה שנה אינן נחשפות לציבור, מסיבות שיתבהרו מיד. המידע על אודותיהן מתבסס על הדו"ח הסודי של ועדת החקירה בראשות אהרון יריב, שהוזכר בתחילת הדברים.

הגירוש: ינואר 1972

ביוני 1971 פנו נציגי הסוכנות היהודית לפיקוד הדרום בבקשה להזיז מזרחה גדר שחוצה שטחים שיועדו להתיישבות בפתחה, מדרום לכביש עזה-אל עריש. זאת נקודה חשובה: היוזמה הראשונית הגיעה מגופי ההתיישבות ולא מן הצבא. במקרה הנוכחי, הצבא פעל כקבלן של הסוכנות, שביקשה לגדר מחדש את שטחי ההתיישבות העתידית.

ב-12 בינואר ערך אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, סיור לאימות אחרון של גבולות השטח המגודר. יומיים לאחר מכן, ב-14 לינואר, החל הגידור; במקביל גורשו תושבי השטח הבדואים. בעדות שמסר לוועדת יריב, טען מפקד אזור עזה וצפון סיני, תא"ל יצחק פונדק, כי ידע מראש על הגידור אבל לא ידע על הכוונה לפנות בכוח בדואים מן השטח. באופן תמוה, מפקד נפת חאן יונס, סא"ל נסים קזז, הכפוף לפונדק, דווקא ידע על הכוונה הזאת. בעדותו לוועדה אמר כי "יש בכוונת הממשל לפנות את השטח לצורך הרחבת ההתיישבות היהודית". יתירה מזאת, שיח' סולימן עודה אבו חילו משבט שריטין שפונה סיפר לקצין בודק שסא"ל קזז אמר כי הוראת הפינוי הגיעה משר הביטחון. אם לא די בכל זה, מתאם הפעולות בשטחים, תא"ל שלמה גזית, העיד כי לא ידע לא על הגידור ולא על הפינוי, עד אשר קיבל תלונה מן הצלב האדום בסוף ינואר, ואז אומנם יזם בדיקה משלו. על פי עדותו העצמית בספרו משנת 1999 (פתאים במלכודת – 30 שנות מדיניות ישראל בשטחים), הוא התפטר מתפקידו בעקבות גירוש הבדואים.

אם ממצאי ועדת יריב אמינים, התמונה שמצטיירת היא זאת. יוזמת ההתנחלות מדרום לכביש עזה-אל עריש הגיעה מן הסוכנות היהודית. בסוד העניין היו שניים בלבד: שר הביטחון דיין, שממילא דחף ליישוב פתחת רפיח מזה שנתיים, ואלוף פיקוד הדרום שרון. היוזמה הוסתרה ממפקד האזור, תא"ל פונדק, וממתאם הפעולות בשטחים, תא"ל גזית, אף כי ייתכן שתא"ל פונדק העדיף שלא לעסוק בשאלה מה ייעשה עם הבדואים שיסרבו להתפנות תמורת פיצויים. כך או כך, מפקד נפת חאן יונס, סא"ל קזז, הבין דבר מתוך דבר מבלי לקבל פקודת פינוי מפורשת. לבסוף, תזמון הפעולה אולי לא היה מקרי: בינואר 1972 התחלף הרמטכ"ל בר לב בדוד אלעזר. גם הרמטכ"ל החדש לא ידע מראש על פינוי הבדואים מפתחת רפיח. הפינוי נשמר בסוד מפני רוב שרשרת הפיקוד בצה"ל.

ה"פינוי" היה גירוש לכל דבר. ב-14 בינואר, בין 1,000 ל-2,000 בדואים מדרום לכביש עזה-אל עריש הצטוו לפנות בו ביום את נחלתם ובתיהם ולצאת מחוץ לשטח שגודר; אחרי תחינות והפצרות ניתנה ארכה של 3 ימים. ב-19 בינואר סייר שר הביטחון בשטח שמצפון לכביש עזה אל-עריש, במטרה מוצהרת להכין גירוש נוסף של בדואים מקרקע שיועדה לעיר יהודית באזור דקלה. למחרת הסיור כבר הוציא תא"ל גזית הוראה להכין תכנית לגידור השטח. מפקד האזור, תא"ל פונדק, אישר מפורשות לפנות את הבדואים (תמורת פיצוי כספי). בין ה-29 בינואר ל-4 בפברואר גורשו כך כ-5,000 בדואים משבט ארמילאת, על פי דו"ח הוועדה, מנחלתם ובתיהם. הוועדה גם מצאה שמפקד נפת חאן יונס, סא"ל קזז, איים על הבדואים שאם לא יתפנו יישלחו אליהם "רוכבי הגמלים" (יחידת הגששים של פיקוד דרום).

אחד המשתתפים בפעולות הגידור היה חייל צעיר בשם אהוד בנאי. לימים הנציח את האירוע בשירו "כל הזמן באוויר" בשורות האלה: "בטירונות לקחו אותנו לצפון סיני ופקדו עלינו לבנות גדר ומהר / הבדואים ברחו החוצה למדבר ואני ברחתי פנימה." הבריחה פנימה היא טקטיקה ישראלית נפוצה, עוד אביזר בארגז הכלים של תורת האי-ידיעה.

מנגד, עדויות של חברי קיבוצים שסיירו בשטחים שגודרו סיפרו על בולדוזרים שדורסים מטעים, בקתות של בדואים ובורות מים. העיתונים היו מגוייסים לחלוטין לתעמולה הרשמית: ישראל ה"נדיבה" הציעה פינוי ופיצוי כספי, הבדואים הסכימו ברצון, וגם קיבלו רשות להמשיך לעבד את אדמותיהם המגודרות. שמחה וצהלה. בין השורות בכל זאת מתגנבת האמת: רוב הבדואים סירבו לפיצוי שכן לא ויתרו על זכויותיהם בקרקעות, ובאוגוסט 1972 בולדוזרים של צה"ל רומסים את גידולי החקלאות בשדות הבדואים הנטושים. למעשה המדינה לא הציעה לבדואים פיצויים על הקרקע שגורשו ממנה אלא רק על שטחי העיבוד החקלאי; הנחת המוצא, כאן כתמיד, היתה שלבדואי אין זכויות מקרקעין קבועות, ואין זה משנה אם הוא ומשפחתו ישבו במשך דורות במקום.

אשר לפיצויים, כתב עודד ליפשיץ, חבר קיבוץ ניר-עוז שליווה את הבדואים במאבקם: "למפונים הוקם כפר ברצועה והוקצו להם שטחים ומים למשקי עזר. זה היה חריג חיובי, למרות שזו היתה תוכנית רמייה, שנועדה ליצור רושם מטעה, שהעוול כאילו תוקן. רק עשירית מהמפונים זכו לבתים, שהיו בקתות עלובות, הפיצוי הכספי היה סמלי ומכסות המים והקרקע היו מגוחכות." שלוש שנים לאחר מכן, ב-1975, עדיין עקרו בולדוזרים ישראלים מטעי פירות של הבדואים, כדי להכשיר שטחי עיבוד להתנחלות-קיבוץ סופה, וגם הרסו מסגד של הבדואים.

במהלך פברואר-מרץ 1972 סייר ליפשיץ באתרי ההרס בפתחת רפיח יחד עם אשתו, יוכבד, וחברים נוספים. הצילומים הופצו בעלונים פנימיים וגם ב"על המשמר", אך לא זכו לתפוצה נרחבת. הנה כמה מן התמונות האלה, שקיבלתי מידי עודד ליפשיץ; את כולן צילמה יוכבד ליפשיץ.

 

 

 

 

מסקנות ועדת החקירה בראשות אלוף אהרון יריב

ועדת יריב התמקדה במתחים הפנימיים בין קציני המטה של פיקוד הדרום ואזור עזה וצפון סיני וכלל לא גבתה עדויות מן הבדואים שגורשו. ובכל זאת, גם אליה הסתנן שביב מידע על טיבו האכזרי של ה"פינוי". במכתב שהתקבל מעוזר מפקד אזור עזה וצפון סיני, אל"מ בן ציון מיטיב, נאמר שתיאורי השייח'ים על הפינוי היו "מזעזעים", ושהוא ומפקד האזור (תא"ל פונדק) נדהמו לשומעם.

במסקנות הוועדה נקבע מפורשות שמטרת הגידור-גירוש היתה התיישבותית: "פעולת אלוף הפיקוד נעשתה בעקבות פניית הסוכנות היהודית להרחבת משבצת שדות ובמגמה לסייע להתיישבות באזור". חשוב לשים לב לכך שהוועדה אינה מזכירה, ולו במילה, כל עילה בטחונית למעשה. אין איזכור לטרור או למסתננים, ולאורך כל הדו"ח מוצגים הבדואים שפונו כאוכלוסיה סבילה לחלוטין.

חקירת הוועדה העלתה שהגידור בשטח הדרומי חרג בהרבה מגבולות צו התפיסה המקורי. על הטעות הזאת שילם קמ"ט נכסים במפקדת אזור עזה וצפון סיני, אזרח עובד צה"ל, בפיטורין. האם תוקנה הטעות והותר לבדואים לשוב לשטח שלא אושר לתפיסה צבאית? אל תצחיקו את הצבא. במרץ 1972, 4 ימים לאחר הגשת דו"ח הוועדה, הוצאו צווי תפיסה חדשים לכל השטח שגודר – בלשון ימינו המכובסת, "הסדרה". כל ערבי יודע: כשהיהודי טועה זה לטובתו, ובכלל, מי שכותב את החוקים לא יכול לטעות בטווח הארוך.

מסקנות הוועדה הוסתרו מן הציבור ואף מחברי הכנסת (על כך בהמשך); אפשר ללמוד הרבה על החשיבות הזניחה שיוחסה להן מן הגודל והניסוח של הידיעה מצד שמאל. מן הפרסום הלקוני בעיתונות השתמע שהפסול היחיד שנמצא היה באופן קבלת ההחלטות ו"אופן ביצוע הפעולות". דווח על צעדי ענישה מינימליים: "צעדים" נגד עובד צה"ל (הוא פוטר), שני קצינים ננזפו (שרון היה אחד מהם) וקצין נוסף הועבר מתפקידו. בעיתונות כתבו רק שהקצינים "חרגו מסמכות". הרקע והסיבות לפעולות "הגידור" הוסתרו.

הנה כי כן, בתוך שבועיים ימים גירש צה"ל לפחות 6,000 בדואים, גברים נשים וטף, מאדמתם ומשדותיהם, הרס את בתיהם ומנע מהם לשוב, אף כי לא נשקפה שום סכנה בטחונית מנוכחתם במקום. כך על פי ועדת חקירה רשמית של צה"ל; על פי הבדואים עצמם, מספר המגורשים הגיע ל-20 אלף. לא היה כדבר הזה עד אז וגם לא מאז, ובכל זאת, רוב היהודים בישראל לא שמעו דבר וחצי דבר על פרשת פתחת רפיח. בורות היא כוח, ידע הוא סכנה.

העילה היחידה לגירוש היתה גזענית: קברניטי ההתנחלות חמדו את אדמות הבדואים. אני אומר "גזענית" משום שמדיניות התיישבות בלתי גזענית לא היתה רואה שום סתירה בין ישיבתם של הבדואים בקרקע לבין הקמת יישובים יהודיים לצידם. ההתעקשות לסלק את תושבי הארץ הערבים כתנאי להתיישבות יהודית, ולו גם ערבים שקיימו יחסי ידידות עם שכניהם היהודים – חושפת את הפן הגזעני האינהרנטי של הפרוייקט הציוני.

אבל זו האמת כפשוטה. ה"אמת" כהסטוריה, כנראטיב ומיתוס, היתה שונה בתכלית. הגירוש הוצג כצורך בטחוני, מתוך הבנה צופה-פני-עתיד שרק איצטלה כזאת תכשיר אותו בעיני הציבור ובעיקר, בעיני בית המשפט. כבר באפריל 1972 נזרע הנראטיב החדש, בהחלטת ממשלה שקבעה: "על יסוד שיקולים בטחוניים, הבדואים לא יורשו לחזור לשטחים שמתוכם פונו". ובחודש יוני מכריזה ראש הממשלה, גולדה מאיר, בתשובה לשאלה על פתחת רפיח: "בטחון ישראל אינו לוקסוס. אם צריך לפנות שטח למען בטחוננו – חובה לעשות זאת." זה היה שקר גס. עם קצת מאמץ, גם מי שלא נחשף לדו"ח הסודי של ועדת החקירה, היה יכול להבין זאת.

דרכה של האמת להסתנן החוצה, והשלטון לפעמים מדבר בשני קולות. חמישה ימים בלבד אחרי הצהרת גולדה, דיין משיב לשאילתה בכנסת ומאשר שגידור פתחת רפיח "לא היה חיוני מטעמי בטחון". למעשה, כבר במאי מגלה דיין, בישיבה של סיעת המערך בכנסת, כי הפינוי נעשה שלא בהוראת הרמטכ"ל (משמע, ללא צורך בטחוני חיוני). דיין הכחיש את העילה המשוערת לפינוי – התנחלות יהודית – אבל זה היה מסך עשן; זכרו את דבריו שנתיים קודם לכן בישיבת ממשלה ("עלינו קודם כל לסלק את הבדואים מהשטח הזה").

עיתונאי בעל יושרה בשם נחום ברנע (השמועות אומרות שאדם בעל שם זהה עדיין כותב בעיתונות העברית, אך אין קשר בין השניים) הצביע על התרמית במלים ברורות:

"בחמש השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים, בהן שנים קשות מאד וגדושות פעילות חבלנית, לא הפכה מדינת ישראל אף אזור ערבי אחד ל"ערבריין", כלומר, לריק מערבים. היו לנו בעיות בבקעת הירדן, ובעיות חמורות יותר במחנות הפליטים בעזה. אף על פי כן, ככל שידיעתי מגעת, התאפקנו. יתר על כן, גירוש הבדואים מפתחת רפיח בוצע בתקופה שקטה יחסית, ואיננו יכול להתכסות אפילו בנימוקים של פעולת תגמול, הרתעה או נקם. כשם שצה"ל משלים איכשהו עם נוכחותם של 400 אלף ערבים ברצועה, יכול היה להתגבר גם על תושבי הפתחה, בלא להזדקק לאמצעי כפיה. גירוש המוני אינו פיתרון".

[ברנע טעה בעניין הראשוניות: ה"ערבריין" הראשון הוכרז בבקעת הירדן מיד אחרי המלחמה, ביולי 1967. אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, הכריז על רצועה לאורך גבול ירדן כשטח צבאי סגור (צו 151), שבהמשך נתחם בגדר המערכת. עד שנות ה-80' עמדו האדמות בשממונן, ואז הועברו לרשות ההסתדרות הציונית, שהחכירה אותן ליישובי הבקעה היהודים. יותר מ-5,000 דונם מן השטחים האלה היו קרקעות פלסטיניות פרטיות, שבעליהן גורשו מהן. עוד על מערכת הגזל הזאת – כאן].

ומי יעבד את השדות בהתנחלויות הגזל? הנגזלים כמובן, בשכר עבדים

האמת היא שהבדואים הורשו גם הורשו לחזור לשטחים שמתוכם פונו, מאות מהם חזרו, אך הפעם כפועלים בשדות של ההתנחלויות – כלומר, השדות שזה עתה נגזלו מהם. המפעל הציוני אף פעם לא בחל בעבודה ערבית, והצורך בעבודה זולה תמיד גבר על "שיקולי ביטחון" למיניהם. המיידיות של המהפך הזה במעמדם של המגורשים – מ"סיכון בטחוני" אתמול, לידיים עובדות היום – לא נעלמה מעיניהם של עיתונאים אחדים. אבל בלהט הבנייה והעשייה, גם הפירכה הזאת נשכחה בנקל. מצב דומה שורר גם היום בהתנחלויות חקלאיות כגון אלה שבבקעת הירדן, שמכניסות לשטחן אלפי פועלים פלסטינים באישורים מיוחדים, בתנאי עבודה מזעזעים.

כן, הניצול הזה התחיל כבר אז. חודשיים בלבד אחרי הגירוש, נחום ברנע דיווח ב"דבר" שהפועלים הערבים בהתנחלויות הפתחה משתכרים שליש ממשכורתם של פועלים ערבים בתחומי הקו הירוק. זאת, כך הסביר הממשל הצבאי, כדי שהמתנחלים המעסיקים לא "יפשטו את הרגל". "ציניות לשמה", מסכם ברנע. בספטמבר 1973 דיין עוד ניסה להגביל עבודת ערבים בהתנחלויות, אבל חקלאי פתחת רפיח סיכלו את היוזמה. וגם כאן, בטיסה קדימה של 43 שנה, כאילו דבר לא השתנה: יוזמה של "הבית היהודי" ב-2015 להחיל את חוקי העבודה הישראליים בשטחים נגנזה, "כי מתנחלים בבקעה הפעילו על בנט לחצים כבדים לבלום את קידום החוק. בפגישה עם בנט אמרו נציגי החקלאים כי העלויות שיתווספו להעסקת פלסטינים במשקים החקלאיים צפויות להביא אותם לפשיטת רגל." ובמה נבחר – לפשוט את רגלו של המתנחל, או לפשוט את עורו של הפועל? משרדי "קו לעובד" עמוסים בתיעוד של עשרות מקרים שבהם מעסיקים ישראלים עוברים על חוקי העבודה בשטחים, ללא מורא אכיפה וענישה, רק כדי "לא לפשוט את הרגל". אזורי התעשייה על קו התפר הם חממות של ניצול עובדים פלסטינים.

עיתונאי אחר גילה שבהתנחלות שדות שבפתחה מועסקים פועלים על אדמה שהיתה שלהם, לפני הגירוש. המתנחלים מתרצים: הערבים מרוויחים מזה, מה אתם רוצים, שלא יעבדו, שירעבו, שיהיו חסרי עבודה? הקיבוצניק "מתרעם" שאין גובים ממנו ביטוח לאומי, למקרה שהפועל נפצע או חולה. האם היה מעלה על דעתו שאחרי יותר מ-40 שנה, מדינת ישראל למדה לגבות ממשכורתם של הפלסטינים, נתיני הכיבוש, דמי מחלה, אבל עדיין לא למדה להחזיר להם אותם בשעת הצורך?

והסיפור הזה על נדיבותו של הכובש, נו, הוא מלווה אותנו משחר ימי ההתנחלות. בימינו מדובר כבר בעמדה רשמית שמייצגת את המדינה בבג"ץ: הפלסטינים יוצאים נשכרים מהפקעת אדמותיהם כי האדון היהודי מואיל לספק להם פרנסה על אדמתם (בשכר רעב, ללא תנאים סוציאליים, וכל זאת במקום מעסיק פלסטיני שהיה יכול להשתמש בקרקע המקורית ללא כל גזל, וממנו היו הפועלים נשכרים הרבה יותר, וגם המיסים היו מועברים לרשות הפלסטינית ולא למדינה הכובשת, אבל מה כל זה חשוב). לקינוח תימצא גם הכתבה האוריינטליסטית הבלתי נמנעת: בקרב הבדואים שפונו "האווירה רוגעת", "הפרנסה מצויה", השיח' "שופע סמכות, אינו מרים קולו בתלונות", שלא כאביו וכיתר בני שבטו, הוא "לבוש אירופית", והבדואים מסכמים: "אנחנו אוהבים את העבודה שלנו ומבסוטים מן היהודים". שם הכתב, אגב, הוא ישראל הראל.

הסתרה, צנזורה, שקרים וסודות

אי אפשר להבין את מה שקרה בפתחת רפיח בפרט, ואת צמיחתן ושגשוגן של ההתנחלויות בכלל, מבלי להכיר בכך שמדובר בפרוייקט המושתת על שקרים והסתרות. ואין מדובר כאן בקריצות חביבות או בסילופים מינוריים של המציאות. תרבות השקר נטועה עמוק בלב הפרוייקט הזה, ואי אפשר לדמיין אותו בכלל בלעדיה. הנקודה הזאת אינה זוכה כמעט להכרה ולדיון רציני בשיח הפוליטי הישראלי, שכן השיח הזה מניח, כמובן מאליו, שהעימות המרכזי בחברה הישראלית הוא בין שתי אידאולוגיות מנוגדות – ולא בין שתי גישות שונות למקומה של האמת בפוליטיקה. על פי התפיסה הזאת, היתה זאת האידאולוגיה של גוש אמונים, מעל הכל, שחוללה את מציאות הכיבוש והאפרטהייד בעשורים האחרונים.

מדובר בתפיסה מעוותת, מסיבות רבות שחלקן נדונו בהרחבה בבלוג הזה (בעיקר, היבט הניצול הכלכלי שחוצה את מחנות הימין-שמאל), אבל סיבה מהותית נוספת היא זאת: פעולותיו של מחנה אחד – מחנה ההתנחלות – בהכרח מושתתות על תרבות של שקר והסתרה, ופעולותיו של המחנה השני מושתתות על חתירה למיצוי האמת (ושוב, אין כאן קשר לימין ושמאל). בסוף המאמר אחזור לעניין הזה ואציע כמה סיבות להשתרשות של תרבות השקר הזאת, אבל לפני כן מן הראוי להוכיח את קיומה, ברמה העובדתית.

נחזור אם כן לפרשת הגירוש מפתחת רפיח. כפי שניתן היה להבין מן הדברים עד כה – האירועים עצמם מעולם לא דווחו בעיתונות הישראלית, שכן הצנזורה הצבאית חסמה כל ניסיון כזה. שימו לב לידיעה הזערורית משמאל – כך דיווח "ידיעות אחרונות" ב-8 במרץ 1972 על האירועים, ב-26 מילים בלבד. אין פינוי, אין גירוש, וצה"ל "מאפשר" לבדואים להמשיך לעבד את אדמותיהם. באותו זמן עצמו היו יכולים קוראי "לה-מונד" בצרפת לדעת הרבה יותר על מה שהתרחש מכתבה של אמנון קפליוק שפורסמה בצרפת (קפליוק סייר בפתחה ודיווח ממראה עיניים).

כשהושמעה ביקורת על התנהלות הצבא, מיהר שר הביטחון לתקוף את המבקרים בטיעון המנצח: הם לא יודעים את העובדות (אבל הם התחילו לדעת, כי הסתננו עדויות; על כך בהמשך). הם לא היו יכולים לדעת כי הוא לא הרשה להם לדעת. מכאן לא קשה להסיק שמניעת הפרסום נועדה למנוע מראש ביקורת על מה שהקברניטים הבינו, ובצדק, שעלול לעורר מחאה ציבורית ואולי בינלאומית. נשמע מוכר?

לא רק הציבור מודר; אפילו ועדת חוץ וביטחון של הכנסת מודרה, ארבעה חודשים ויותר אחרי האירועים, וחבריה לא הצליחו לשמוע מפי נציגי הצבא מה קרה בפתחה. במאי 1972 סיכם נחום ברנע את ממדי ההסתרה שאפפה את הפרשה:

"[הממשלה] נתנה יד למנוע ממסגרות מוסמכות אחרות, כוועדת החוץ והביטחון, ומהציבור הרחב, לדעת מה באמת קרה שם. עד היום אסורים בידיעה ובפרסום ממצאיו של האלוף החוקר, לפיהם החליט הרמטכ"ל לנזוף בשני הקצינים הבכירים… אפילו מספר הבדואים שגורשו נאסר לפרסום, כל שכן שמות הקצינים הבכירים, שפעולות אחרות שלהם – שנויות פחות במחלוקת – דווקא פירסמו את שמם מעזה ועד ברוקלין [הכוונה כאן לאלוף אריאל שרון, ע.ל.]."

ברנע גם תוהה מדוע לא יתוקנו החריגות שמצאה ועדת החקירה בהשבת הבדואים המגורשים לאדמתם, וכיצד מתיישבת חומרת המעשה עם קולת העונשים – נזיפות לשני קצינים בכירים בלבד. שאלות במקומן שלא ממש היה אפשרי לדון בהן באופן מושכל בתנאי חוסר הידיעה הקיצוני שכפתה מערכת הביטחון. עיתונאי אחר, אהרון גבע, מונה את כל השאלות הפתוחות עדיין ומגיע למבוי סתום: "ולפתע אתה עומד וידיך רפות. קצינים פועלים על דעת עצמם, מתעלמים מן החוק, פוגעים באלפים ונענשים בנזיפה, אין מחזירים לנפגעים שלא כחוק את זכויותיהם, ופיקוח הכנסת אינו קיים. אתה תוהה ואינך מבין: היכן זה קרה? במדינת ישראל?".

ידיך רפות כשאין מענה לשאלותיך. ידיך רפות כשהאמת מושתקת או מוחרשת בסאון של תעמולה. ואני רוצה להדגיש את העניין הזה שוב ושוב: רק באמצעות ההסתרה והשקר הצליח מחנה ההתנחלות (שראשיתו כידוע בברית הלא-קדושה בין חסידי הרב קוק לבין אנשי "אחדות העבודה" ורפ"י) לקבוע עובדות כה מרשימות בשטח, בזמן כה קצר. כדי לגרש אלפי בדואים מנחלתם ולהרוס את בתיהם היה חשוב שהרמטכ"ל לא יידע, ושמפקד האזור לא יידע, ושהעיתונות תשתוק, ושהכנסת לא תוכל לפקח. נכון, הלהט המשיחי של חסידי קוק והדחף ההתיישבותי של בכירי תנועת העבודה היו מתקיימים בין כה וכה, גם תחת תרבות מנוגדת, של שקיפות ציבורית מלאה לפעולות השלטון. אבל לא היה בידם להגיע להשגים כבירים כאלה בתרבות כזאת, ועל כן לא יכלו להרשות לעצמם לפעול בגלוי, והם בחרו להטמיע בעצמם ובהדרגה בפוליטיקה הישראלית כולה, מן הרגע הראשון, נורמות של שקר ודו-פרצופיות, עד שאלה הפכו לטבע שני.

בתרבות השקר הזאת נפגשו, בלחיצת ידיים לבבית, המנהיגים ומקבלי ההחלטות מצד אחד, והמתנחלים "פורעי החוק" מצד שני. היה זה דיין שהסתיר מן הרמטכ"ל את הסיורים המקדימים בפתחה לסימון הקרקעות להתנחלות. היה זה אלוף הפיקוד שרון שהסתיר ממתאם הפעולות בשטחים את פקודת הגידור. מה הפלא, אם כך, שמראשיתם בוצעו מהלכי ה"עלייה על הקרקע" בגניבה, באישון ליל, כמו בתקופת "חומה ומגדל"? השקר כאן איננו בגדר שיטת פעולה של המורדים במלכות אלא דרך המלך של המלכות עצמה.

בתרבות של שקר, גם אם אתה במקרה בצד התמים, שלא שיקר או לא ידע על השקר, מרגע שנחשפת אליו, הכל מצפים ממך ליישר קו: לגבות את השקר, ולפחות לא לחשוף אותו. לא ידעת שהבדואים גורשו? הכי טוב. גילית את זה מאוחר? הכי חשוב שתדקלם שזה נעשה מסיבות בטחוניות. ידוע לך שהסיבות לא היו בטחוניות ובעצם המטרה היתה ליישב יהודים על הקרקע הגזולה? גם תדקלם. עם הזמן תאמין בשקר בעצמך.

לא כולם ששו לשחק את המשחק הזה. מעניין שדווקא חסידי ההתנחלות נעו בחוסר נחת לשמע הגרסה הרשמית, והעדיפו את האמת הקשה. העיתונאי בעל השם האירוני להפליא דני צדקוני כתב כך ב"דבר", באפריל 1972:

"מי שמודע למגמות תכנון האב של אזור עזה וצפון סיני יודע, שהגידורים לא נעשו רק כדי להילחם במחבלים, אלא גם כדי להבטיח את בעלות השלטונות על אדמות המדינה ולאפשר לממשלה להשתמש בהן… פיקוד הדרום של צה"ל מסוגל היה להשתלט, מבחינה טקטית, על המצב הבטחוני בפתחה גם בלי ש"יופקעו" 150 אלף דונם; כי לעומת המצב הבטחוני בעזה, הפתחה היא כמעט גן עדן בטחוני…

"לצורך הגינות הוויכוח יש לדעת כי הבדואים שפונו מ"אדמות המדינה" – כביכול פלשו אליהן רק באחרונה – יושבים עליהן דורות. בתים שנבנו לפני קום המדינה, כמו בתיו של השיח' אל חילו, הם עדות לכך. מי שאינו בור בגיאוגרפיה או אתנוגרפיה יכול לדעת, שהשטחים אצל הבדואים, גם אם אין להם קושאנים עליהם (אינני יודע אם לנו יש), מתוחמים ב"חזקות" ובגבולות שבטיים… כיוון שאני בעד רוב יהודי בארץ ישראל, אני מודה שאני מוכן להיות בלתי הומני ולנשל את ערביי ארימאלת מאדמתם – זו המציאות האכזרית ביחסי העמים. אך לטפוח לעצמי על השכם לאחר המעשה ולהתעלם מהעוול שגרמתי – זו צביעות".

הדברים הנכוחים של צדקוני רלוונטיים מאד גם בימינו לשאלת הבעלות הבדואית על קרקעות הכפרים הלא מוכרים בנגב. למעשה, הכרתו בבעלות הזאת מטרימה את טענותיהם של ארגוני זכויות אדם ומומחים המזוהים עם השמאל בימינו. מי יתננו גזלנים ישרי לב כצדקוני בימינו; יותר מכל הוא מזכיר לי את סמוטריץ', שעדיף אלפי מונים על ז'אנר המתנחלים-ומכחישים (פרס, פואד, ברק). ואפילוג קומי לעניין הזה: שנתיים וחצי אחרי, בדצמבר 1974, צדקוני כבר שוכח את האמת של עצמו ומדקלם את "הסיבות הבטחוניות". זה כוחה של תעמולה רציפה ועיקשת – שהיא משכיחה את האמת גם ממי שיודע אותה.

"שוברי השתיקה": המחאה בקיבוץ הארצי

לא כולם שתקו. היו שגילו, בזמן אמת, מה מתרחש. והקימו קול, ונאבקו לצד הבדואים, במשך שנים, להשבת זכויותיהם. זאת קרן של אור בסיפור האפל הזה של פתחת רפיח וגם אותה צריך לספר; גם משום המופת המצפוני, וגם משום הלקח הפוליטי שטמון בסערה שאותם שוברי שתיקה חוללו.

הידיעות הראשונות חילחלו דרך אנשי מילואים מקיבוצי הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) שחזרו משירות בסיני וסיפרו על גירוש הבדואים והרס בתיהם. חברי קיבוצים מנירים, ניר עוז וכרם שלום עמדו בקשרי ידידות עם הבדואים בפתחת רפיח עוד מלפני קום המדינה, ועל כן לא הבינו באיזו עילה התנכלה מדינת ישראל לשכניהם. משלחת מקיבוץ נירים יצאה לשטח וחזרה עם עדות מצולמת של בתי בטון הרוסים ובארות שנסתמו. "התושבים פונו באכזריות תוך שימוש בזחל"מים וציוד מיכני", דווח בחוזר שהפיצו חברי ניר-עוז למזכירי קיבוצים אחרים כבר בסוף פברואר 1972, כלומר, חודש לאחר הגירוש.

ב-8 במרץ 1972 נערך כנס חירום בניר-עוז, בהשתתפות יותר מ-250 חברים מהקיבוץ הארצי, שבו נשמעו עדויות על "מעשים קולוניאליים" של צה"ל בפתחה. מן הכנס יצאה קריאה דחופה לחקירת האירועים ודרישה מהנהגת מפ"ם לפעול לעצירת תכניות ההתנחלות ותיקון העוול. מכאן ואילך התגלגלה תגובת שרשרת טיפוסית בפוליטיקה הישראלית: ביקורת ונזיפות על עצם פתיחת הדיון, משבר "בתוך המחנה", קריאות לסדר והשמצות אישיות.

בהתנחלות דקלה שבפתחה התקיים כנס נגדי של צעירי בית"ר, בתמיכת "החוג לשלמות הארץ" במערך. דוברי הכנס "דחו בשאט נפש את ניסיונות ההתנכלות של מפ"ם ותנועת השומר הצעיר למפעלי ההתנחלות ברצועת עזה ובפתחת רפיח". בתוך מפ"ם נוצר קרע בין האגף השמאלי, צעירי השומר הצעיר שהתנגדו להתנחלויות בפתחה וזכו לתמיכת מאיר יערי, לבין ההנהגה של יעקב חזן, שהתייצבה מאחורי מדיניות הממשלה באלף התפתלויות מביכות. זה לא עזר. גולדה נזפה בהנהגת מפ"ם הסוררת. חברי ניר-עוז, שפוצצו את הפרשה, כונו "בוגדים בזויים". דיין זעם על דוד שחם, עורך שבועון המפלגה, על מאמר ביקורתי.

"משבר במפ"ם", "גולדה נזפה"; מי שקורא את מבול הכתבות מאותה תקופה אינו יכול להימנע מהרושם ש"פרשת פתחת רפיח" בכלל התחילה מויכוח פנימי בישיבות ההנהלה של מפ"ם ואין לה כל קשר לבדואים שנושלו מאדמתם. המהירות שבה מתורגם עוול כלפי ערבים לפולמוס פנים-יהודי תמיד מפליאה.

בכל ההמולה הזאת מתבלטים כמה אנשי מצפון עקשנים, חברי קיבוץ שלא נשאו בשום תפקיד רשמי, ובכל זאת לא הפסיקו "להציק" להנהגה ולציבור ולהזכיר את העוול שנעשה בפתחה. שניים מהם היו עודד ליפשיץ מניר-עוז ומוטי כנען מכרם-שלום. ליפשיץ היה ממארגני הכנס בניר-עוז ובמרץ 1972 גם פירסם מאמר נוקב על הגירוש; קיראו אותו. במלים פשוטות ומשכנעות הוא מסביר שהבעיה בגירוש היא מוסרית ולא טקטית; שהוויכוח צריך להיות לא רק על הגירוש אלא על עצם הלגיטימיות של התנחלויות בשטח כבוש; ושלהנהגה אין בעצם שום תשובות לשאלות הקשות. "כמה פליטים-בשנית אפשר ליצור", הוא שואל, "תמיד נמצא את הערבים מעברה השני של כל גדר ביטחון, ומאחורי כל שרשרת יישובים שנקים. חבל להתלבט כיצד לחיות בלי ערבים. יש ללמוד איך לחיות איתם".

היו גם מעשים, לא רק דיבורים. "הקמנו מעין "פיתחה טורס", כתב ליפשיץ, והזמנו עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי שמאל וחברי קיבוצים, תנועות מחאה ותנועות נוער לסיורים מודרכים בשטח, כדי שיראו במו עיניהם את ההרס וייפגשו את המגורשים. צילמנו תמונות, הפצנו חומר הסברה ויצאנו למסע הרצאות מקיף. זה עבד ובגדול." הנה כי כן, "שוברים שתיקה" לא המציאו כלום. הסולידריות היהודית-ערבית נמשכה גם אחרי כשלון העתירה לבג"ץ (שעליה ידובר מיד). ביולי 1973 מכינה הקבוצה של ליפשיץ וכנען כנס מחאה נוסף. הם מדווחים לעיתונים על הקשחת היחס של הצבא לבדואים בפתחה: שעות הכניסה לשטחי העיבוד צומצמו מ-14 ל-8 ביממה, הצבא מציק להם בחיפושים ובדיקות, והעיקר – השלטונות מפעילים לחצים ואיומים על הבדואים שימכרו את הקרקעות שטרם הופקעו.

הכנס השני בניר-עוז נערך לאחר שלושה חודשים, ועמד בסימן רדיקליזציה. 500 משתתפים הגיעו מ-20 קיבוצים של הקיבוץ הארצי, וכן 10 שייח'ים מאזור פתחת רפיח. אחד השייח'ים סיפר שזומן לשיחה עם המושל הצבאי, וזה ציווה על שבטו להתפנות בתוך מספר ימים מאדמתם, ולא – יובאו חיילים דרוזים שעלולים להרוג אותו. דוברים יהודים קראו לחדול מדיבורים ולעבור למעשים. בין ההצעות: לחבל במנועי הטרקטורים שיגיעו לפנות את הבדואים המסרבים למכור את אדמתם, להישכב מתחת לגלגליהם, ולפתוח בשביתת רעב. ההחלטה שהתקבלה, למורת רוחה של הנהגת הקיבוץ הארצי, קראה "לכל הקיבוצים שהשתתפו בכינוס ניר-עוז לצאת לשטח כדי למנוע את הנישול, במידה שיימשך".

אין לדעת איזו להבה היה יכול להצית הזיק הזה של מרי אזרחי. כנס ניר-עוז התקיים ב-4 באוקטובר 1973. יומיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים; אבק הקרבות, מאות ההרוגים ואלפי הפצועים, קברו את מחאת הקיבוץ הארצי, כפי שקרה גם למחאת הפנתרים השחורים. "פתחת רפיח" הפכה ל"חבל ימית", והבדואים נשכחו מלב. ב-1975 גובשה תכנית לגרש עוד קהילה בדואית, של כ-800 נפשות, מאבו שינאר, ששכן בין העיר ימית לבין חוף הים, וזאת "כדי למנוע אי נעימות לתושבים שיילכו לרחוץ בים". ליפשיץ וכנען התריעו ומחו כנגדה, ועל פי זכרון הדברים שכתב ליפשיץ במלאת 30 שנה לגירוש, התערבותם סיכלה את התכנית. חשוב לציין שלפעילי השומר הצעיר המצפוניים האלה לא היה גיבוי. למעשה, הקיבוץ הארצי ב-1975 בחן אפשרות להקים התנחלות בפתחת רפיח – "לבל יפסיד משהו בחלוקת שלל הקרקעות והתקציבים", כתב בלעג בעז עברון. הצעירים סיכלו את היוזמה.

בשמאל הישראלי שהתגבש אחרי שנות אוסלו, שהזרים אל תוכו קולות חדשים – מזרחים, פריפריה, נשים ולהט"בים – הפכו הקיבוצים למעין סמל מעורר איבה של פריבלגיות מדושנות. השמאל החברתי החדש הביט בחשדנות, שלא לומר בציניות, בשמאלנים עמוסי פריבלגיות ש"מוחים" נגד הממסד. לכן חשוב למקם במדוייק, הסטורית וחברתית, את מחאת הקיבוץ הארצי נגד הנישול בפתחת רפיח. כן, הקיבוצים נהנו מפריבלגיות, אלה עובדות הסטוריות: תמיכה ממסדית, הקצאות מים וקרקע, גישה ישירה למוקדי כוח ותקשורת (כמה קל היה לעודד ליפשיץ ליזום כתבה בעיתון המפלגתי).

אבל במאבק פוליטי השאלה החשובה היא לא למי משותפי המאבק יש פריבלגיות ולמי אין (כי פריבלגיות הן משהו שאתה נולד אליו, לא בוחר בו); השאלה היא האם מי שיש לו פריבלגיות עושה איתן מעשה מוסרי; האם הוא רותם אותן למאבק צודק למען מי שאין לו פריבלגיות. כל מי שמכיר את ההסטוריה של מאבקים לצדק חברתי וזכויות אדם ברחבי העולם יודע שאין דרך אחרת לנצח בהם: החזקים משלבים ידיים עם החלשים, וביחד פותחים סדק בחומת הפריבלגיות. כך נאבקו לבנים באפרטהייד באפריקה ובאפליה הגזעית באמריקה, וכך נרתמו עורכי דין ובעלי הון לארגוני עובדים שנאבקו על שכר מינימום ושעות מנוחה. חשבו לרגע על כל הפריבלגיות של נועם חומסקי: גבר לבן, פרופסור מכובד במוסד אקדמי מהולל, בעל הון אינטלקטואלי עצום. חשבו כיצד הוא רתם את כל הנכסים האלה למען פעילותו הפוליטית החובקת עולם. ועכשו שאלו את עצמכם האם היה זה נבון לומר לו לשבת ולשתוק בפינה כי הוא פריבלגי. מוטב שתשאלו לא את עצמכם אלא את אלפי האקטיביסטים בכל רחבי העולם שפעילותו של האיש הזה רוממה ודחפה הלאה.

משום מה נראה שהתובנה הבסיסית הזאת נעדרת אצל פעילים חברתיים מסויימים אצלנו, שפוסלים על הסף כל אקט של מחאה, ולו גם התרסה נגד החוק, שמגיע מצד הפריבלגים.

בנקודת הזמן המדוברת כאן, 4 וחצי שנים אחרי מלחמת ששת הימים, בשיאה של אופורית ההתנחלות הישראלית, שעתם של הגנרלים הנערצים שנדמו כנפילים – עמידתם העיקשת של קומץ חברי קיבוצים נגד מפלגתם, נגד ממשלתם, נגדם צבאם – ראויה להערכה, ולזיכרון, וללימוד ושינון: כך הופכים פריבלגיות לקורנס פוליטי מהדהד. נכון, הקיבוץ הארצי בכללותו השתתף בביזה הכללית של קרקעות הבדואים בנגב המערבי בשנות ה-50'. האם העובדה הזאת הופכת את מחאת צעירי ניר-עוז, 20 שנה לאחר מכן, ל"צביעות"? ואולי אותם צעירים פשוט לא חפצו להנציח את העוול שירשו מאבותיהם, והחליטו: עד כאן לגזל? האם היו אמורים לשתוק נוכח הגזל שמתרחש מול עיניהם, ברכושם של בדואים שהיו ביחסי ידידות איתם – רק כדי "לא להיות צבועים"?

זהו, כמובן, "טיעון שייח' מוניס" המוכר של הימין, שנועד להשתיק כל מחאה נגד התנחלויות מעבר לקו הירוק, אשר אינה מוחה, באותה נשימה, נגד תוצאות הנכבה. אבל זהו משחק במוסרנות, לא במוסר, ותפקידו היחידי הוא לעקר את המחאה הפוליטית, לא לחדד אותה (והוא גם מבלבל בין אשמה לאחריות, נושא נפרד).

איפה עומדים היום חברי הקיבוצים של השומר הצעיר? ובכן, די אם נאמר שלא רק שאבד להם הדחף לפתוח את אוזניו של כלל הציבור אלא שהם מתעקשים לאטום את אוזניהם שלהם לנוכח אמיתות לא נעימות. הזמנים השתנו.

אלמלא הקימו אז ליפשיץ וחבריו קול צעקה – הנבלה הזאת היתה עוברת בשתיקה גמורה. לא העיתונים ולא הפוליטיקאים היו דשים בה, הצבא לא היה חוקר דבר, וכמעט ודאי הדבר שדיין ושרון היו רואים כי טוב – וממשיכים במסעות הטרנספר שלהם עוד ועוד, באין מפרע.

באו כמה פריבלגים והפריעו. מגיעה להם תודה, לכל הפחות.

העתירה לבג"ץ נגד הפינוי ודחייתה

הדיון בבית המשפט העליון זימן, לכאורה, הזדמנות לחשוף, באמצעות עדויות ותצהירים, את האמת אודות האירועים בפתחת רפיח. בפועל, היה זה עוד מופע של הסתרה, שאליו התמסרו הן המדינה והן השופטים, ויש בו כדי לקדם אותנו עוד צעד אל לב תורת האי-ידיעה הציונית.

באוגוסט 1972 הגישו 9 שייח'ים מן הפתחה, בייצוגו של עו"ד חיים הולצמן, שתי עתירות (שבהמשך אוחדו) נגד הגירושים מדרום ומצפון לכביש עזה-אל-עריש בינואר באותה שנה. מאמרם של קרצמר וגורנברג מנתח ביסודיות את הדיונים בבית המשפט ובשורות הבאות אסכם את עיקר ממצאיו. טענותיהם המשפטיות של העותרים היו שהגירוש נעשה ללא סמכות חוקית, שמניעת שובם הייתה שרירותית ונעשתה ללא סמכות, שלא היו שיקולים צבאיים שחייבו את הגירוש ואין שיקולים צבאיים המונעים את שובם, ושהגירוש נוגד את סעיף 46 לאמנת ז'נבה הרביעית. בעתירות לא נטען מפורשות כי הגירוש נעשה כדי לפנות שטחים להתנחלות יהודית, אך טענה זו עלתה בהמשך הדיונים. כמו כן, מספר הבדואים שנעקרו, על פי העתירה, היה 20 אלף נפש ולא רק בסביבות 6,000-7,000, כפי שעלה מדו"ח ועדת יריב. עודד ליפשיץ, שליווה את הפרשה לכל אורכה, מעריך את מספר המגורשים ב-14 אלף.

תשובת המדינה התבססה על תצהירים שכתב ראש אג"מ, אלוף ישראל טל. מדוע אלוף טל, שלא היה מעורב בפרשה, ולא אלוף שרון, שהיה אחראי עליו ישירות? קרצמר וגורנברג משערים שאולי מישהו בפרקליטות חשש ששרון עלול לחשוף את מה שעומד מאחורי הקו הרשמי של הצבא.

הקו הרשמי היה, כמובן, שגירוש הבדואים נבע משיקולים בטחוניים טהורים. אלוף טל קבע בתצהיר שלו שפתחת רפיח הפכה לחממה של טרור – בין ביוזמה ובין בסיוע של תושבי האזור: מיקוש דרכים, ירי על כלי רכב, חבלה במבנים ומתקנים, ומתן מסתור לאנשי מודיעין מצרי. טל כתב:

"אלוף פיקוד הדרום הגיע לכלל מסקנה כי כדי להשתלט על הפעילות החבלנית העוינת באיזור רצועת עזה וצפון סיני, וכדי להבטיח את הסדר והשלום הציבורי באיזור רצועת עזה וצפון סיני, חיוני הוא לבודד את רצועת עזה ממקורות אספקת הנשק והתחמושת המצויים באיזור סיני, ולנתק את דרכי הגישה מאיזור סיני לאיזור רצועת עזה… החזרת התושבים שפונו מהאזור, כולם או מקצתם, תגרום להרעת המצב הבטחוני ברצועת עזה ועלולה לגרום להתלקחות מחודשת של פעולות החבלה באזור או מתוכו."

נו, מול עמדה נחרצת כל כך, שמגיעה עד כדי איום בפגיעה בנפשות, שופטי בג"ץ לא היו יכולים להתקומם. כלל ידוע בבית המשפט הישראלי שאין השופטים חולקים על הערכות מצב צבאיות.

כדרך אגב נעיר שההגיון הצבאי עצמו של "יצירת חיץ" אזרחי כאמצעי הגנה הוא רעיון עיוועים. יישובי הפתחה שהוקמו עד אוקטובר 1973 לא הועילו במאום לבלימת הפלישה המצרית. יתר על כן, יישובי גוש קטיף בתוך רצועת עזה, שהוקמו על בסיס נימוקים "בטחוניים" דומים, הפכו במרוצת השנים בעצמם לנטל בטחוני עצום, שגבה את חייהם של עשרות ישראלים, עד שממשלת ימין נאלצה לפנותם. זהו דפוס בומרנג קבוע בהרפתקאות הפלישה הישראלית מעבר לגבול: יישובי החיץ, רצועת הביטחון, המאחזים – כולם הופכים ליעדי טרור בפני עצמם, במקום "להגן" על העורף. במוקדם או במאוחר הם מפונים; דמם של הקורבנות שנפלו כדי להחזיק בטריטוריה הזאת, המוקפת אוכלוסיה ערבית עוינת, נשפך לשווא.

בכל מקרה, התצהיר של טל עמד בסתירה גמורה לדו"ח ועדת החקירה של אלוף אהרון יריב, שנכתב מיד אחרי האירועים בפתחה. טל מציג את המאבק בטרור כיסוד החלטתו של אלוף הפיקוד שרון. אך בעדותו של שרון עצמו בוועדת יריב, אין שום זכר לטרור. שרון העיד כי "לאור הצורך להקים יישוב נוסף בפתחת רפיח הורה פיקוד הדרום לממש הפקעה שבוצעה בזמנו ולא מומשה בשלמותה". זאת ועוד, צו ההפקעה המקורי (שעל פיו כביכול פעל שרון) היה מצומצם בהרבה מן השטח שגודר, כפי שמצאה הוועדה, כך שמעדות שרון עלה, כי לא היתה מניעה להשיב בדואים לשטחים שגודרו בטעות.

שרון גם הסביר לוועדה שלא עדכן את מתאם הפעולות גזית על הפעולות כיוון  שהפיקוד "רק יזם פעולה התיישבותית", בשעה שההוראות מחייבות לעדכן את מתאם הפעולות בשטחים רק "בנושאים הקשורים בפעילות בטחונית ובהטלת סנקציות". משמע: הפעולה ההתיישבותית לא היתה קשורה בפעילות בטחונית.

מתחילים להבין למה המדינה לא ביקשה משרון לכתוב את תצהיר התשובה לבג"ץ?

האדם היחידי שהתייצב הן בפני ועדת החקירה והן בפני בית המשפט היה סא"ל נסים קזז, מפקד נפת ח'אן יונס. כזכור, בפני הוועדה אישר קזז שמטרת הפינוי היתה להכין את הקרקע להתיישבות יהודית. וראה זה פלא, בתצהיר שהגיש לבג"ץ מטעם המדינה לא מוזכר הטעם ההתיישבותי ובמקומו ניתן רק הטעם הבטחוני – מניעת פעילות חבלנית. מפקדו של קזז, תא"ל יצחק פונדק, לא הגיש תצהיר לבג"ץ על אף שהיה בין המשיבים. הסיבה לכך, טוענים קרצמר וגורנברג, היא שהוא לא ידע על כוונת הפינוי והסתייג ממנה, כפי שעלה בעדותו בוועדת יריב.

לכל אורך הדיונים, דבקה המדינה בנימוקים בטחוניים טהורים, ואילו העותרים ניסו לקעקע אותם. כך למשל, הצביעו על הירידה באירועי הטרור דווקא סמוך לפעולת הגירוש ועל ריחוקם הגיאוגרפי מאזור הגירוש. עו"ד הולצמן רמז כי "מטעמים כמוסים" בוצע הפינוי ונמנעת החזרת הבדואים לשטחם. כשנשאל בידי השופטים לכוונתו, אישר שמדובר בתכניות ההתיישבות בפתחה.

בג"ץ דחה את עתירת הבדואים. בראש צוות השופטים ישב משה לנדוי ולצידו ישבו אלפרד ויתקון ויצחק קיסטר. בית המשפט לא איפשר לעותרים לחקור את כותבי התצהירים או לבקש תצהירים נוספים שעשויים לשנות את התמונה שהוצגה בפניו. היתה זו החלטה גורלית ששיחקה לידי המדינה, כותבים קרצמר וגורנברג: בבג"ץ אלון מורה, רק 6 שנים מאוחר יותר, התקבלה עמדת העותרים שמניעי התפיסה הצבאית היו התיישבותיים ולא בטחוניים רק על סמך שאלון שהוגש לאחד מכותבי התצהירים, ששימש מעין חקירה בכתב שלו. אבל בפרשת פתחת רפיח, בית המשפט לא רצה לדעת יותר ממה שהציגה בפניו המדינה.

הדבקות באי-ידיעה עולה בבירור מהחלטתו של השופט לנדוי שלא לבקש לראות את דו"ח ועדת יריב, שהוזכר במהלך הדיונים כמה פעמים. הדו"ח הזה, שהוגש לרמטכ"ל והביא לנזיפה בשני קצינים והעברה מתפקיד של קצין נוסף, סיפר סיפור שונה לחלוטין מן הסיפור של המדינה בבג"ץ. כפי שתואר קודם לכן, כל העדים שראיינה הוועדה אמרו שגירוש הבדואים נועד לפנות שטחים להתיישבות יהודית. היוזמה, כזכור, הגיעה מן הסוכנות היהודית. אף עד לא הזכיר פעילות חבלנית שבוצעה בשטח הפתחה או מתוכה. הייתכן שקציני צבא הסתירו טעמים בטחוניים מפני ועדת חקירה צבאית וחשפו אותם רק בפני בית משפט אזרחי?

מדוע לא ביקש בית המשפט לראות את דו"ח יריב? כי המדינה טענה שהדו"ח עסק רק בדרכי הביצוע של הפינוי ולא בסיבותיו. זאת היתה הטעיה, ובית המשפט האמין –  רצה להאמין – למדינה. למעשה, בית המשפט הותיר בידי המדינה את שיקול הדעת השיפוטי: שהיא תחליט בשביל השופטים מה רלוונטי ומה לא. זאת כמובן פריבלגיה של המדינה, אף פעם לא יסכים בית המשפט להתפרק כך מסמכותו בפני עותר אזרחי. המדינה עושה שימוש נרחב בפריבלגיה הזאת, למשל בקביעה שחומר הראיות יהיה חסוי גם מפני נאשמים בעבירות בטחוניות.

לו היו השופטים נחשפים לדו"ח, לסתירות בינו לבין תצהיר האלוף טל, לסתירות בין גרסת אל"מ קזז בבית המשפט לגרסתו בוועדה – היו אולי משתכנעים שאכן עמדו שיקולים לא צבאיים בהוראה לגרש אלפי בדואים מאדמתם. בית המשפט לא הסתפק בהימנעות מדרישה לראות את הדו"ח. הוא גם מנע, באופן אקטיבי, מנציג העותרים לחקור את אלוף טל על תצהירו. למעשה, תנאי הדיון במשפט לא הותירו שום סיכוי לעמדה שמערערת על גרסת המדינה.

עז הפיתוי להרהר בהסטוריה אלטרנטיבית. בג"ץ אלון מורה הדרמטי ביטל את תפיסת 5,000 דונם מאדמות הכפר רוג'יב לטובת הקמת אלון מורה משהשתכנע כי לא צרכים צבאיים עמדו מאחורי ההפקעה. שוו בנפשכם שבג"ץ פתחת רפיח היה מסתיים כמו בג"ץ אלון מורה – לו חשפה המדינה את דו"ח יריב, לו התעקשו השופטים להגיע לחקר האמת במקום להסתפק באמון עיוור במדינה (זה לא מופרך בכלל; שניים מן השופטים בבג"ץ פתחת רפיח, לנדוי וויתקון, ישבו גם בבג"ץ אלון מורה, ושם פסקו ההיפך). או-אז היתה בטלה ההפקעה, הבדואים היו חוזרים לשטחם, וכל פרוייקט חבל ימית היה נבלם באיבו. איך היתה נראית הפוליטיקה הישראלית ללא "טראומת ימית"? איך היה נתפס פינוי גוש קטיף ללא התקדים הזה? יסיק כל אחד את מסקנותיו.

על כל פנים, שופטים שאינם רוצים לדעת ישבו בכל צומת מכריע של פרוייקט נישול הפלסטינים מן הארץ. שופטים שהרכיבו סכים מצידי עיניהם, פן חלילה תחרוג "הידיעה השיפוטית" שלהם מעבר לתלם הצר שסימנה להם המדינה; שופטים שבמחי כמה מלים מהוקצעות הפכו אשליה נאיבית בדבר "שוויון" ללא הבדל גזע ועם לעובדה שרירה וקיימת; שופטים כאלה היו הרבה.

אזכיר רק שתי דוגמאות. כשאישר בג"ץ את החפירות הארכיאולוגיות בחניון גבעתי בסילואן, נצמדו השופטים לטענה המיתממת של רשות העתיקות כאילו מדובר בחפירות הצלה בלבד ואין לדעת מה יעלה בגורל האתר – בשעה שהיה ידוע היטב שאלע"ד, שעמדה מאחורי החפירה, כבר תכננה במקום את "מתחם קדם" המפלצתי על חלקת השטח הציבורי האחרונה שנותרה לתושבי סילואן. בגלגול עיניים מתחסד חתמה השופטת עדנה ארבל את פסק דינה: "יובהר למעלה מכל ספק כי אין בחוות דעתי כל היתר או הכשר לביצוע כל עבודה שמעבר לחפירות הארכיאולוגיות במקרקעין ולא ניתן לה היתר כדין." ובכן, שופטת נכבדה, הגיע הזמן לפקוח את עינייך העצומות, כי במו ידייך הכשרת גם הכשרת את המפלצת הזאת, שתקום על גבם של תושבי סילואן. כך טענו העותרים ואת דחית אותם בביטול.

דוגמה שניה: במהלך המאבק המשפטי המייגע של תושבי אום אל-חיראן נגד הכוונה להרוס את כפרם ולבנות תחתיו יישוב יהודי (מאבק שבסופו נכשל), הם הגיעו לדיון בערר שהוגש למועצה הארצית לתכנון ובנייה. אחת מטענותיהם היתה שהיישוב המיועד יהיה ליהודים בלבד ולכן לא תהיה להם אפשרות להתגורר בו. הדברים היו כבר אז ברורים לחלוטין, שכן גרעין היישוב המיועד, חירן, התבסס על אוכלוסיה דתית לאומית שפעלה לאור הציווי "והורשתם אותה וישבתם בה" – בוודאי לא ציווי שחל על בדואים. ואף על פי כן, נשיאת ההרכב דחתה את הערר והוסיפה "כי אם יוכח שאכן יוקם במקום יישוב יהודי הדבר מהווה מבחינתה בעיה רצינית". ועל כך כבר כתבתי – אכן בעיה רצינית, אבל למרבה המזל – בעיה של הבדואים, לא של השופטת. זו עטתה על עצמה גלימה של בורות מרצון (כאילו אין כוונה להקים במקום יישוב יהודי בלבד, כאילו הסלסול הלשוני "בעיה רצינית" יהווה מכשול משפטי בפני המנשלים), וכך סללה את דרכו של חירן, יישוב הטרנספר, אל הקרקע.

דברים שרואים מחוץ לכתלי בית המשפט

קל לשופטים לאטום אוזניהם ולעצום עיניהם לנוכח ידיעות שמגיחות אל המרחב הציבורי אך אינן מובאות אל מול אפם בחלל בית המשפט. ברצותם, קל להם גם לא להבין דבר מתוך דבר ולהסתפק בפשוטו של טקסט. מה שמשפטנים קוראים "ידיעה שיפוטית" – אותן עובדות שהן "נחלת הכלל" ומותר לשופט להביאן בחשבון גם אם לא נכללו בחומר הראיות – הוא מושג גמיש למדי; ודאי שאין הכרח לשופט לכלול בו מידע שסותר את עמדת המדינה.

הנה פיסת מידע כזאת, שכנראה לא היתה ידועה לשופטים. במהלך הגירוש עצמו, ב-30 בינואר 1972, קיים מתאם הפעולות בשטחים, תא"ל שלמה גזית, פגישה עם יחיאל אדמוני, מנכ"ל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, בנושא העיר הישראלית שתוקם בסמוך לרפיח. אלה היו התכניות ליישוב ימית שדיין קידם עוד לפני אישור הממשלה. גזית אומנם טען לפני ועדת יריב שלא ידע על הגירוש, אך מאליה עולה התהייה: בשעה שסקר את תכניות ימית, מה בדיוק חשב לעצמו שיעלה בגורלם של הבדואים המתגוררים בשטחים שיועדו לעיר?

מן הישיבה הזאת יצא צוות תכנון שהפיק חוברת חזון לימית. על פי התכנון, תוקם עיר בהיקף של עד רבע מיליון תושבים עם נמל מים עמוקים. דבר החוברת – שנכתבה עוד לפני שהממשלה בכלל אישרה הקמת עיר כזאת! – הודלף לעיתונות באוקטובר 1972. שר האוצר ספיר תקף את התכנית בחריפות וטען כי עיר בסיני היא בזבוז כסף ומכשול לשלום. דיין התעקש על התכנית ובסוף ידו היתה על העליונה. ימית הוקמה ב-1973, אך קצרים היו ימיה, וב-1982 פונתה, כמו כל התנחלויות פיתחת רפיח. לפני הפינוי היו בה 625 משפחות בלבד. על אף התמריצים הממשלתיים, הישראלים לא נהרו באלפיהם לימית.

התבטאויותיו של דיין בכנסת, שנה לפני פסיקת בג"ץ, שמו ללעג את האמתלה הבטחונית. הן היו פומביות, העותרים הציגו אותן בבית המשפט – ובכל זאת לא נכללו ב"ידיעה השיפוטית". המחלוקת בין ספיר לדיין על הקמת עיר בפתחת רפיח סוקרה בהרחבה בעיתונות; גם היא לא הצליחה לחדור את חומות "הידיעה השיפוטית". במפגן מרשים של בורות מרצון, השופטים הצליחו לצלוח את 15 החודשים שבין האירועים בפתחה ועד לפסק הדין, מבלי שתתערער אמונתם המוצקה ב"טעמי הבטחון החיוניים" שעמדו מאחורי הגירוש.

עמוס קינן, בקטע סאטירי מזהיר מיוני 1972, תיאר ישיבת גנרלים דמיונית ב-1977 (5 שנים בעתיד), שבה מסביר האלוף פ.מ. מרגליות: "גידור פתחת רפיח ונישול הבדואים בשעתו לא היו כלל וכלל הכרח בטחוני. לצה"ל לא היתה צפויה כל סכנה מן הבדואים, והם לא יכלו לסכן את התעשייה האווירית וכמו כן את תעשיית השימורים והטקסטיל. לאמיתו של דבר, היתה זו יוזמה פרטית של מפקד מקומי, שפעל מתוך שיקולים פוליטיים." הקטע ממשיך בתירוצים שיינתנו לכיבוש קהיר, כווית ובחריין. רק שהסאטירה פיגרה אחרי המציאות. כבר ב-1968 היה ברור שמדינת ישראל לוטשת עיניה לפתחת רפיח, למטרות התנחלות, ולא דובר ב"מפקד מקומי", אלא בהנהגה.

חייו ומותו הקצרים של חבל ימית

מדינת ישראל הסתערה על חצי האי סיני כאילו אין מחר וכאילו לא יהיה שלום אף פעם. בתוך 7 שנים בלבד, בין 1971-1978, הוקמו בסיני לא פחות מ-21 יישובים, מתוכם 16 בפתחה. ב-1978 עצמה, כשחרב הפינוי כבר הונפה מעל חבל ימית והוקפא התיכנון של יישובים נוספים, עלו על הקרקע עוד שני יישובים, תלמי יוסף ופריאל. הם שרדו בקושי שנה. במרץ 1979, כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, נגזר דינו של כל חבל ימית. ספק אם היה פרוייקט ממלכתי מופרך כל כך בתולדות המדינה: השקעות עצומות בתשתיות מים וחשמל לקצוות הארץ, תמריצים עצומים למאות מתנחלים (הם נקראו "מתיישבים"), תכנון של עיר לרבע מיליון נפש – וכל זה שרד בקושי עשור. מצעד איוולת מזורז ואכזרי.

עד 1982 פונו כל היישובים. דחפורים הרסו את כל המבנים. שלח אותם שר הביטחון, אריאל שרון, כנראה הפוליטיקאי הישראלי היחידי שעל שמו רשומה הריסה כפולה של אותו אזור עצמו, פעם כנגד ערבים ופעם כנגד יהודים.

הפינוי של ימית עצמה נחרת בזיכרון הציבורי כאירוע "טראומתי", עם תמונות של צעירים הנאחזים בכוח בבתיהם (ביניהם גם צחי הנגבי הצעיר), מודל שאומץ בהתלהבות בידי נוער הגבעות שנים אחרי כן. סביב הההתנחלות בחבל ימית התפתחה, בזמן אמת וביתר שאת לאחר הפינוי, מיתולוגיה שלמה של חלוציות, רוח חופשית, חופים ושיער מתבדר ברוח, תמימות וראשוניות. המיתולוגיה הזאת ממשיכה לפרנס אתרים באינטרנט, ספרי זכרונות, כנסים ושירים.

אבל כל התום והיופי הזה, כמו כל פרק אחר בסיפור הזה, ישב על בסיס רקוב: בסיס של נישול של אלפי בדואים מאדמתם, רק כדי לפנות אותה לחלוציות המתרוננת של היהודים. הכל נשכח באחת; העיתונים הפסיקו לדבר על הפצע המכוער של "פתחת רפיח" והחלו לחגוג כל מבנה טרומי או יציקת בטון חדשה ב"חבל ימית". כל זה קרה כל כך מהר שאפילו הכינוי "פתחת רפיח" בוּער מן השפה, ולא הוזכר עוד, לא הוא ולא תושביו המקוריים.

האם ידעו המתנחלים מי היו תושבי האזור המקוריים? ודאי שידעו. מה שהיה גלוי לעיניהם של חברי ניר-עוז היה גלוי גם לעיניהם של חברי דקלה. הם ראו את השדות הרמוסים בידי הבולדוזרים של צה"ל. הם גם העסיקו את הבדואים כפועלי יום, וכפי שתואר למעלה, אפילו הזילו דמעות תנין על תנאי ההעסקה המשפילים שהם עצמם הציעו לבדואים. ובכן, ידעו ולא רצו לדעת; ידעו ושכחו; ידעו עד דלא ידע. גם הם תרמו את חלקם לתורת האי-ידיעה הציונית, ואי-ידיעתם הרצונית העניקה ריח דוחה במיוחד לתעשיית הנוסטלגיה שצמחה סביב הגעגועים לחבל ימית. יאמר מי שיאמר שגם מתנחלי ימית היו קורבן לציניות של פוליטיקאים תאבי התפשטות קולוניאלית. כן, הם היו, וצער העקירה שלהם היה אמיתי. אבל גם צערם של הבדואים שנעקרו היה אמיתי, ואולי אף עז יותר, שכן הם ישבו במקום מדורי דורות ולא רק שנים ספורות. ואף אדם אינו מתנער מאחריותו רק מעצם היותו קורבן. מתנחלי ימית הגיעו ביודעין לשטח גזול, שתושביו עברו טרנספר. רוב מתנחלי הגדה המערבית עברו לשטח גזול שתושביו לא עברו טרנספר (עדיין), ומן הבחינה הזאת, הם טובים מקודמיהם.

ומה קרה בסוף עם הבדואים והפתחה שחזרה לשליטת מצרים? הנה הדברים שכתב עודד ליפשיץ מקיבוץ ניר-עוז ב-2002:

"ב-82', ערב הפינוי, מתנגדי הנסיגה מסיני טענו שהמדבר יחזור לפתחה אחרי שישראל הפריחה אותה. שנה לאחר מכן נסענו דורי, אשתי ואני לפתחה המצרית. הבדואים, שקיבלו אותנו בחום ובשמחה, חזרו לאדמתם וממשלת מצרים סייעה להם לבנות לעצמם בתים גדולים ומרווחים. אימת הבולדוזרים הוסרה וכל השטחים עובדו וניטעו מחדש.

חלף עוד עשור עד לביקור הנוכחי. השטח התמלא כליל בבתים ובמטעים. הוקמו שם עשרות מרכזים כפריים ובכל אחד מהם יש בית ספר ומרפאה. חזרו אלינו שמות ששכחנו: צומת מסורה, שהפכה למעין עיירה ובה שוק אזורי, ג'וז אבו-רעד באזור אל מדפונה, שבו הוקמה, לא להאמין, מרפאה גדולה ונאה לבריאות האישה.

תעלת המים הענקית מהנילוס לצפון סיני הגיעה מזמן למבואות אל עריש והפריחה בדרכה שטחי מדבר נרחבים. צינור עב קוטר שיושלם בקרוב יוצא מקצה התעלה ויספק מי שתייה בשפע לאל-עריש, שהפכה לכרך ובו כ-700 אלף תושבים, לרפיח ולבדואים בכפרי הפתחה .הבדואים בישראל, שהיא עשירה לאין ערוך ממצרים, יכולים רק לחלום על סיוע ופיתוח כמו זה שקיבלו הבדואים בפתחה מממשלתם."

אקורד הסיום: גירוש שלישי

את פתחת רפיח וגירוש הבדואים ממנה זוכרים כיום מעטים בישראל. חדי הזיכרון אולי זוכרים שבעצם היו שני גירושים, כפי שתואר בדו"ח ועדת יריב: בגירוש הראשון, ב-14 בפברואר 1972, גורשו בין 1000-2000 איש מן השטח שמדרום לכביש עזה-אל עריש. ב-29 בינואר גורשו עוד 5,000 איש מן השטח שמצפון לכביש (שיועד לעיר ימית); המספרים האמיתיים, כאמור, כנראה גבוהים הרבה יותר.

אבל היה גם גירוש שלישי, שעליו ידעו בודדים בלבד.

ב-20 בפברואר 1972 ערך צה"ל תרגיל ענק בסיני להעברת אוגדה משוריינת על מכשול מים גדול – תרגיל "עוז". לצורך התרגיל יצר הצבא אגם מלאכותי באזור אבו עגילה, 45 ק"מ דרומית-מזרחית לאל-עריש. בתרגיל נכחו הרמטכ"ל דדו, שר הביטחון דיין וראש הממשלה מאיר. מה שלא הם ולא אלפי החיילים שהשתתפו בתרגיל ידעו היה ששבועות ספורים קודם לכן – כלומר, באותו זמן שגורש שבט הארמילאת מפתחת רפיח – הורה אלוף הפיקוד שרון לפנות את שטחי התרגיל מכ-3,000 בדואים שהתגוררו שם. הפינוי התבצע בחיפזון ובעיצומה של מכת קור חורפית. הבדואים לא הספיקו לקחת עימם את כל רכושם. הם צעדו בלילה בטמפרטורה של אפס מעלות. הקור והעייפות במהלך אותו לילה גבו את חייהם של 40 איש, מתוכם 28 ילדים.

הסיפור המזעזע הזה נשמר בסוד עשרות שנים. מי שתיעד את האירועים היה ד"ר יצחק ביילי, חוקר החברה הבדואית, שבאותו זמן גם שירת כקצין בממשל הצבאי. ביילי ניסה לברר עם קצינים בממשל ומהם שמע ששרון מעוניין שהשטח ישמש להתיישבות יהודית. מכר ותיק: פינוי לצורך התנחלות באמתלה צבאית. הוא גם דיווח למתאם הפעולות בשטחים, תא"ל גזית, אך זה לא עשה דבר בעניין. הבדואים לא הורשו לחזור לאדמתם גם אחרי התרגיל. בסופו של דבר ביילי התערב אצל הרמטכ"ל דדו, וזה הורה לשרון להחזיר את הבדואים.

ביילי ניסה לפרסם את הסיפור בעיתונות אך הדבר לא עלה בידו; הן סודיות התרגיל והן המבוכה שנגרמה באותו זמן ממש בפתחת רפיח, ונדונה בבית המשפט העליון, סיכלו כל אפשרות לחשוף את הגירוש השלישי, שבשונה מקודמיו, גבה את חייהם של עשרות אנשים. הפרשה נחשפה רק לפני שנתיים בספרו הביוגרפי של דייויד לנדאו על אריאל שרון.

צה"ל לא חקר, ואף קצין לא ננזף או נענש. למה? כי הסיפור לא דלף החוצה. אם אין מחאה, אין פשע. זו אי-ידיעה וזה שכרה.

לטאטא את הבדואים, שגרה ישראלית

זה המקום להזכיר שמשחר ימיה נאבקה מדינת ישראל בבדואים וראתה בהם נטע זר שיש לגדר ולתחום, במקרה הטוב, או לטאטא הצידה, במקרה הרע. יותר מפעם אחת טיאטאה המדינה את אותו שבט בדואי מאתר אחד למשנהו, ואז שוב פעם, ולבסוף פשוט הכריזה עליו כעל "פולש בלתי חוקי"; ציניות גמורה, שכן המדינה היא שפלשה לאדמות הבדואים וחמדה אותן לעצמה.

בשנות ה-50' ריכזה ממשלת ישראל את את הבדואים שנותרו בנגב – כ-11,000 איש, שמינית מאוכלוסית הבדואים טרם הנכבה, שרובה הגדול גורש לעזה ולירדן – בשטח של 5% בלבד משטחי הנגב, מצפון מזרח לבאר-שבע, שכונה "אזור הסייג". השטחים שמחוצה לו הוגדרו שטחים צבאיים סגורים ונאסר על הבדואים לחזור אליהם, אבל במקביל הוקמו מושבים וקיבוצים יהודיים בשטחים שהתפנו. על הביזה הממלכתית הזאת בחבל הבשור כתב דן גזית בפוסט אורח בבלוג לפני 3 וחצי שנים (ראו גם "נוודים בעל כורחם", דו"ח עדאלה, 2010; "עיון מחודש בהלכת "הנגב המת": זכויות קניין במרחב הבדואי", משפט וממשל 2012, אורן יפתחאל, סנדי קדר ואחמד אמארה, עמ' 7-147).

במהלך השנים הצטמק אזור הסייג בכרבע משטחו, 235 אלף דונם שהופקעו בידי ממשלות ישראל, לצורך הקמת יישובים יהודיים, מחנות צבא וגם לצורך הקמת עיירות בדואיות שבהן התכוון השלטון לרכז את האוכלוסיה הכפרית. שבע העיירות האלה ועוד 11 יישובים כפריים הם היישובים הבדואים המוכרים היחידים. כלל שטח השיפוט שלהם – כ-135 אלף דונם. זהו 1% בלבד משטחה הכולל של נפת באר שבע, ש-31% מתושביה (192 אלף איש) הם בדואים. מחצית מאוכלוסית הבדואים בנגב מתגוררת בכ-40 יישובים לא מוכרים. האדמות שברשותם מהוות 2.7% בלבד משטח הנגב.

1% מהשטח ל-31% מהאוכלוסיה. במשך עשרות שנים, זה המקסימום שהסכימה מדינת ישראל להקצות לאוכלוסיה הבדואית. במקביל, מקפידים תועמלני השלטון ועיתונאים בורים להפיץ שקרים על "השתלטות הבדואים על קרקעות הנגב", כאילו יש לבדואים אפשרות לבנות באופן חוקי במקום מושבם. מאות ואלפי בדואים ניסו להשיב לעצמם בדרך חוקית מקצת מן האדמות שנגזלו מהן במרוצת השנים. סך כל תביעות הקרקע שלהם – 5.4% משטח הנגב. גם זה כנראה יותר מדי, וכך באו לעולם ועדת גולדברג, ומתווה פראוור, ושלל התכניות לצמצום שטחי המחיה של הבדואים (עוד נתונים – כאן).

טיפין-טיפין דוחקת המדינה את הבדואים מאדמותיהם ומושיבה תחתם יהודים. המקרה הבוטה ביותר, שזכה לפני שנתיים לחותמת בג"ץ, הוא הריסתם של הכפרים אום אל-חיראן ועתיר לטובת היישוב הדתי-לאומי חירן ויער יתיר; גם כאן לא פסחה קדחת העיברוּת על ההורסים ומוחקים. את הכפר הבדואי אום אל-חיר, הצמוד להתנחלות כרמל, מנסה המנהל האזרחי למחות מעל המפה שוב ושוב. שבטי הג'האלין והכעאבנה שפרושים במרחב בין ירושלים למישור אדומים מיועדים כולם ל"פינוי", על מנת להכשיר את השטח לתכנית E1 הידועה לשמצה. בני כפר אחד נבעטו מהנגב ב-1948, ב-1980 נבעטו מן השטח שיועד להתנחלות כפר אדומים, נבעטו שוב לוואדי קלט, נבעטו שוב כדי לפנות שטח להתנחלות מצפה יריחו, וכעת, 4 ק"מ ממצפה יריחו, המנהל האזרחי שוב בועט בהם הלאה, אף על פי שהוא עצמו העבירם למיקום הנוכחי. קהילות בדואים דומות, כולן חיות בתנאי עוני מרוד, נאבקות בציפורניים במשך שנים נגד הגירוש ממרחב E1.

תכניות הגירוש משטח E1 מתכסות בשמות נאים כמו "ריכוז אוכלוסין" אבל גם הן מסתכמות במערכה נוספת על ייהוד המרחב. ניסיון ראשוני לזרוק את בני הג'האלין למזבלה, פשוטו כמשמעו, לא עלה יפה. מאז החל המנהל האזרחי לגלגל תכנית להקמת עיירה בדואית מצפון ליריחו, רמת נועימה, עבור כ-20 אלף איש משבטי רשאיידה, כעאבנה וג’האלין. כנהוג, אף נציג מהנתינים עצמם לא הוזמן להשתתף בגיבוש התכנית, שמתעלמת מן ההבדלים בין שלושת השבטים, ולא מקצה שטחים לעדרים או למרעה. גם מבחינה תעסוקתית, מדובר באסון. לעת עתה התכנית תקועה בשל עתירות לבג"ץ, אבל ניסיון העבר מלמד שבג"ץ מערים לכל היותר מכשולים טכניים ואינו חולק על עצם ההיגיון התכנוני (ובשורה התחתונה, הגזעני) ששורר בשטח C  בגדה; להיפך, בג"ץ העניק לו חותמת כשרות. המחסום האחרון, אחרי בג"ץ, הוא הממשל האמריקאי, אבל כללי המשחק השתנו בממשל טראמפ, ובהחלט מתקבל על הדעת שהבנייה ב-E1, אשר הוקפאה מאז ממשל בוש השני, תקבל אור ירוק. חוק הסיפוח כבר מוכן ורק מחכה לשעת כושר.

אם תאושר תכנית רמת נועימה, הגירוש משטחי E1 יהיה שידור חוזר של הגירוש מפתחת רפיח. קו ישר יחבר את פתחת רפיח, אום אל-חיראן ו-E1. להבדיל מ-1972, שבה עוד היה אפשר להסתיר מעשים כאלה מן הציבור, כיום אי אפשר; יותר מדי עיניים ומצלמות בינלאומיות מכוונות לשטח C. על כן תנקוט המדינה במסלול השקר, לא במסלול ההסתרה, כדי להצדיק את העוול ("פלישה לאדמות מדינה", "בניה לא חוקית", וכדומה). הציבור הישראלי יבלע כל הבל. קולות סוררים, דוגמת חברי הקיבוץ הארצי לפני 45 שנים, לא יישמעו.

פרשת עקרבה

נחזור לשנות ה-70' המוקדמות. היה זה תור הזהב של הטריק המלוכלך בארגז הכלים של הכיבוש – תפיסה צבאית של קרקעות ערביות והפיכתן להתנחלויות יהודיות, לא צבאיות ולא בטיח. ממש במקביל לגירוש בפתחת רפיח התחוללה פרשה מכוערת אחרת בכפר עקרבה שבשומרון, שנדונה בבלוג לפני כשנתיים. ישראל חמדה את אדמות הכפר הפוריות. לאחר שנכשל המנהל האזרחי בניסיון לרוכשן, הוצא צו תפיסה צבאית ל-5,000 דונם ששימשו לחקלאות אינטנסיבית. השטח גודר בסוף ינואר 1972 – זמן עמוס למגדרים של צה"ל, בגדה ובסיני. בינתיים הבשילו הגידולים, למורת רוחם של השלטונות. בצעד חסר תקדים, השמידו מטוסי ריסוס של צה"ל 2,000 דונם תבואה של תושבי עקרבה.

גם הסיפור הזה הושתק ודלף (דרך עיתונות זרה) רק ביולי 1972. פרץ משבר גדול בשמאל, ושוב, כמו בפתחת רפיח, התברר שהכרזות "בטחוניות" לחוד ומציאות התנחלותית לחוד. על קרקעות עקרבה הוקמה התנחלות נח"ל גיתית, במבצע חשאי, שעליו ניצח אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי. ההתנחלות, שאוזרחה אחרי שנתיים, יושבת על 3,200 דונם אדמה פרטית שנגזלה מכפר עקרבה. לאחרונה פורסם שמחצבה ישראלית נטושה בשטח הזה תופעל מחדש, תוספת לשוד המחצבות בגדה המערבית.

בפתחת רפיח ובעקרבה פעלה שיטה זהה. הצעד הראשון היה סימון המטרה: התנחלות מעבר לקו הירוק. מי סימן? נצי המערך – דיין, פרס, אלון וגלילי. הסיבה לא היתה כלכלית או משיחית, אף כי נוח היה למנהיגים לרתום לצידם מניעים כאלה. היא היתה, בפשטות, האינרציה הציונית העמוקה ביותר, האינסטינקטיבית, של כיבוש והפרחת השממה. ואם ה"שממה" אינה שוממה – ובכן, יש לעשותה שוממה: דחפורים ומטוסי ריסוס יהפכו ארץ שאינה בתולה לארץ בתולה. נהרוס ונשמיד ונקבל לוח חלק משלנו. אחר כך נטביל את הגזל בשמו החדש; הלאה רפיח ועקרבה, פנו דרך לימית וגיתית.

ומי יבצע? אלופים תאבי כיבוש, ששים אל הנישול: שרון וגנדי. ואם תתפלק להם "חריגה מסמכות", קריצה קריצה, לא נורא, זה בעצם מה שאנחנו אוהבים בהם, צברים חסרי-מעצורים שכמותם: היכולת להוציא אל הפועל תאוות אסורות בלי סנטימנטים. הם ישקרו שפעלו באישור, קריצה, ואנחנו נשקר שפעלו מאחורי גבנו, עוד קריצה (כל כך הרבה פעמים פעל שרון לכאורה "מאחורי גבם" של מפקדיו, כל כך הרבה נו-נו-נו הופרחו לעברו, ובאורח פלא, כל זה רק דחף אותו גבוה יותר בדרגות הפיקוד – מה שמלמד על רוח צה"ל יותר מאשר על רוח שרון).

וכדי שכל מסכת הפשעים הזאת תתגלגל כסדרה, האמת חייבת להיבעט הצידה, ואת מקומה יתפסו השתיקה במקרה הטוב, והשקר במקרה הרע.

הסטוריה של שקרים

העובדה ההסטורית שמזדקרת שוב ושוב מימיו הראשונים של פרוייקט ההתנחלות הישראלי היא שהוא היה מושתת על הסתרה, סילוף ושקרים; מה שנצרב בזיכרון הלאומי, אם בכלל נצרב משהו, שונה מאד מן האמת ההסטורית, וזאת לא משום שכחה טבעית אלא משום השכחה מכוונת. זאת עובדה רבת עניין שטעונה הסבר. היא מסיטה את מוקד העימות בחברה הישראלית מפולמוס פסבדו-פוליטי, בין שני "מחנות" שכביכול דוגלים באידאולוגיות הפוכות (האירועים שתוארו כאן, כולם תחת שלטון "השמאל", מפריכים את התפיסה הזאת בנקל), אל עימות שונה לחלוטין, פוליטי הרבה יותר: העימות בין תרבות השקר לתרבות האמת; בין צבא ההסתרה לבין גרילת החשיפה. והיא גם מעוררת שאלות רחבות יותר על תפקידה של האמת במציאות הפוליטית.

פרשת פתחת רפיח כולה התנהלה במחשכים. שרים לא ידעו, הרמטכ"ל לא ידע, קצינים בכירים לא ידעו. משדלפו כמה פרטים, הצנזורה מיהרה לקבור אותם שוב הרחק מעין הציבור. "חקירה" פנים-צה"לית הסתיימה במסקנות שהוסתרו מהציבור כיוון שסתרו את עמדת המערכת הרשמית. דיונים בבית המשפט הסתמכו על פערי מידע מתוך אמון עיוור במערכת הביטחון. וזמן קצר לאחר ה"פרשה", הקרקעות וגם ההסטוריה נכתבו מחדש – חבל ימית בא לעולם, נושא בכנפיו חלוציות ותום של התחלה מבראשית.

השיבה לגוש עציון היתה יוזמה ממשלתית סודית ולא "היגררות" אחר מתנחלים משיחיים. ההשתלטות על אדמות עקרבה התכסתה במניעים צבאיים שהתגלו כוזבים. מערכת הביטחון ומשרד החוץ באותם שנים מגבשים תרבות שתוטמע היטב לשנים ארוכות: שפה אחת במסמכים פנימיים, שפה הפוכה בחוץ. האמת על גירוש הערבים, על המניעים ל"פינוי" שטחים עבור התיישבות יהודית מוכחשת נמרצות – בעיתונות, בבתי המשפט, בדיפלומטיה בינלאומית. השקר על אודות "צרכים בטחוניים", "סרבנות השלום" הערבית, מטופח במקביל בזירה הציבורית. ההנחיות המפורשות הן לעשות הכל כדי להיראות כמי שחותר לשלום אך לוודא ששום הצעת פיוס לא תבשיל.

זהו עיקרון אסטרטגי של מדיניות ישראל לניהול הסיכסוך עם הפלסטינים. בימים הראשונים של מבצע "צוק איתן" ניתחתי אותו בפרוטרוט תחת הסיסמה – "לוודא שאין פרטנר". יש בעיקרון הזה כדי להסביר יפה את תיזמונם של סבבי האלימות בעזה, אבל שורשיו נעוצים עוד ב"טוב שארם בלי שלום" של דיין.

מה זה אומר על הכיבוש הישראלי בגדה, על פרוייקט ההתנחלות, על מציאות האפרטהייד שנוצרה בשטחים? מה זה אומר, שחלק הכרחי מבניית כל המפעל העצום הזה היה הטמעה של תרבות שקר בכל דרגי השלטון, תרבות השתקה באמצעי התקשורת, תרבות של עצימת עיניים ברשות השופטת, תרבות של בורות מרצון של הציבור הרחב?

מה זה אומר, שהאידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה, שהלאומנות הישראלית על כל ענפיה, אינן יכולות להכריע את הוויכוח על הארץ הזאת ללא תרבות השקר? שאת תקציבי העתק של החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית היה צריך להעביר "מתחת לשולחן"? שכמעט כל עסקאות הנדל"ן של תנועת "אמנה" לרכישת אדמות פרטיות מפלסטינים הן מזויפות? שאת המטרה האמיתית מאחורי "חוק הכניסה והאזרחות" – דילול דמוגרפי של האוכלוסיה הערבית – יש צורך להסתיר מהציבור ומבית המשפט? שהמדינה מממנת ומגבה את פעולות "תג מחיר" אבל מקפידה לטשטש עקבות? שבתחילת 2017 נמצאים 700 פלסטינים בבתי כלא ישראלים במעצר מנהלי – כלומר, יושבים בכלא חודשים ואף שנים מבלי לדעת במה הם נאשמים, מהו חומר הראיות, ואיך אפשר להתגונן בפניו? מה זה אומר, שהסתרה היא תנאי הכרחי להרשעה?

מה זה אומר, שכל קצין צה"ל שמזהה מצלמה של פעילי זכויות אדם המופנית כלפיו ממהר לחסום את העדשה, לאיים על הצלם, לשבור את המצלמה, למחוק את התיעוד?

על הבלתי-נסבלות של האמת

דבר אחד לפחות זה אומר: שהשמועות על מותה של האמת היו מוקדמות מדי. מערכת כל כך מסועפת שמשקיעה כל כך הרבה מאמץ בהסתרת האמת מפני כל כך הרבה אנשים, לאורך כל כך הרבה שנים – לא היתה מתקיימת אלמלא היתה לאמת חשיבות עליונה; לא רק בעיניה, אלא בעיקר בעיני מי שבוחן אותה. האירוניה היא שדווקא הפושעים ומעגלי התמיכה שלהם מתייחסים לאמת ברצינות רבה הרבה יותר מאשר אגפים מסויימים בשמאל, ספק מיואשים ספק מפונקים, שמעדיפים להתכרבל בהגיגים על "פוסט-אמת" המתחזים לאבחנות סוציולוגיות בעודם לא יותר ממצב נפשי.

וזה רק הולך ומקצין, הפאניקה הזאת מפני האמת. הפאניקה מן המצלמות של "בצלם", הפאניקה ממפגש של תיכוניסטים עם "שוברים שתיקה". הפאניקה מקצינה כי השקרים הקצינו, הפער בין המציאות להזיה הקולקטיבית גדל והולך כל הזמן. יריעת השקרים נמתחת עוד ועוד, בקושי מכסה פינה אחת וכבר הפינה האחרת מציצה, מעשה שטן, חורצת לשון לאור יום. קראו את מאמרו של אמנון קפליוק מדצמבר 1975, "הכועסים על הראי", העוסק בדיוק במתח הזה בין ידיעת האמת לרצון להסתירה – מתח שנפרק בהטלת האשמה על "הראי" (= מי שדובר ומדווח אמת).

ההבדלים בין השקרים של 1972 ואלה של 2017 הם בסגנון אבל לא במהות. כיום מתנהל מצוד של ממש אחרי האמת ודובריה. מנהלים אותו תעמולנים בשכר ומרצון שתובעים לעצמם חזקה על אמת בדיונית, שתפרו לצרכיהם. שימו לב: זהו לא מצב של אדישות כלפי האבחנה בין אמת לשקר, עובדה לבדיה. להיפך: הבדיה תובעת לה מעמד של "אמת" בדיוק משום שהיא מכירה בעליונות הקוגניטיבית של המעמד הזה בתודעתו של הציבור. אלמלא המעמד המיוחס הזה, לא היו טורחים סוכני התעמולה להציג את גרסתם כעדיפה על מה שמציגים ארגוני זכויות אדם.

המחשבות האלה מחזירות אותי אל דברים שכתבה ארנדט על אמת ופוליטיקה, שתרגמתי בעבר בבלוג:

"רק כאשר קהילה שלמה פוצחת באמירת שקר עקרונית, ולא רק ביחס לעניין ספציפי, הופכת אמירת האמת, חופשיה מסילופים של אינטרסים וכוח, לגורם פוליטי ראשון במעלה. בשעה שכולם משקרים על כל עניין בעל חשיבות, או-אז מתחיל אומר האמת, בין אם הוא יודע זאת או לא, לפעול; הוא מכניס גם את עצמו אל הקלחת הפוליטית, כיוון שאם ישרוד (מה שלא סביר), הוא התחיל לצעוד לקראת שינוי העולם. אך במצב הזה, הוא שוב ימצא את עצמו מהר מאד בנחיתות מרגיזה… כיוון שהשקרן יכול לעצב בחופשיות את "העובדות" שלו כך שיתאימו לרווח או להנאת הקהל שלו, או אפילו רק לציפיותיו, רוב הסיכויים שהוא יהיה משכנע יותר מדובר האמת. למעשה, החזות האמינה תעמוד לצידו. הסבריו יישמעו הגיוניים יותר, כיוון שהיסוד הבלתי-צפוי – תכונה בסיסית של כל אירוע אמיתי – נעדר מהם, לרווחת המאזינים… המציאות, לעתים קרובות למדי, מתנגשת עם השכל הישר לא פחות משהיא פוגמת ברווחים או בהנאה."

"המאמץ העיקרי, הן של המרמים והן של הציבור המרומה, יופנה לשמר את הדימוי התעמולתי ללא רבב. הדימוי הזה, יותר משנשקפת לו סכנה מן האויב ומאינטרסים עויינים באמת, מאויים על ידי אותם יחידים בתוך הקבוצה שהצליחו להתנער מן הכישוף שלה ומתעקשים לדבר על עובדות או אירועים שאינם הולמים את הדימוי. ההסטוריה בת זמננו מלאה בדוגמאות של דוברי אמת עובדתית שנתפסו כמסוכנים ואף עויינים יותר מיריבים אמיתיים… מבחינה פוליטית, האמנות המודרנית של הונאה עצמית הופכת, על פי רוב, סוגיה חיצונית לסוגיה פנימית, כך שעימות בינלאומי או בין-קהילתי חוזר כבומרנג אל תוך הזירה הפנימית."

ארנדט מזהירה מפני תופעה שמוכרת לנו היטב:

"כששקרים מחליפים באופן עקבי ומוחלט את האמת העובדתית, התוצאה איננה שהשקר מתקבל כעת כאמת והאמת מוקעת כשקר, אלא שעצם יכולתנו להתמצא בעולם הממשי – וקטגורית ה"אמת מול שקר" היא אחד הכלים המנטליים שמאפשרים אותה – יכולת זו נהרסת".

אבל – וזה אבל חשוב – זו אזהרה ולא נבואה. ארנדט לא באמת האמינה שעולם המושתת על שקר יכול לשרוד לאורך זמן. על כן המאבק על חשיפת האמת ושימורה, הפצתה בציבור, הוא בעל חשיבות עליונה. כן, התיעוד הוא אחת המשימות הנעלות של השמאל בזמננו, אפורה ועמלנית ככל שתהיה. עתיד הדמוקרטיה, מזכיר לנו אדוארד סנודן, תלוי ביכולתנו לשבור קודים של שתיקה; הייתי אומר, לבגוד ב"רעות" ולכונן מחדש סולידריות עם הקורבנות – שתמיד מכירים את האמת הפוליטית טוב יותר מאיתנו. ארנדט מסיימת בטון אופטימי וגם אני רוצה לעשות כך, להיאחז באופיה החולף של השררה:

"השררה מעצם טבעה לעולם לא תוכל להעמיד תחליף ליציבות המוצקה של המציאות העובדתית, שחורגת משליטתנו ברגע שהפכה לעבר. העובדות מבססות את עצמן מתוקף עקשנותן, ובאופן משונה מתקיימות בהן, זו לצד זו, שבריריות ועמידות גדולה – אותה אי-הפיכות שהיא סימן ההכר של כל פעולה אנושית. בעקשנותן, העובדות גוברות על השררה; הן ארעיות פחות מתצורות של שררה, שצומחות מהתארגנות אנושית לצורך מטרה מסוימת ונעלמות עם השגת המטרה או כשלונה. אופיה החולף הופך את השררה למכשיר מאד לא מהימן להשיג קביעות כלשהי, ועל כן, לא רק האמת והעובדות אינן בטוחות בידיה אלא גם הלא-אמת והלא-עובדות."

ישראל גירשה ומגרשת ערבים כל שנותיה; הנכבה לא הסתיימה ב-1948. היא משקרת פעם אחת כשהיא מסתירה את מעשי הגירוש ופעם שניה, כשהם נחשפים, כשהיא מתרצת אותם בצרכי ביטחון. היא משקרת פעם אחת כשהיא מסתירה מעשי התנחלויות ופעם שניה כשהיא מציגה אותם כ"חזרה לקרקע יהודית" או "שימוש בקרקעות מדינה לא מנוצלות". פחות או יותר ישראל משקרת בכל היבט שקשור לפרוייקט הקולוניאלי של ייהוד שטחי הנגב, הגליל, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים.

למערכת השקרים הזאת שותפים רבים בכל שדרות החברה – משופטי בית המשפט העליון ועד למפעילי הדחפורים בכפרים הלא מוכרים בנגב. חלקם בורים מבחירה, חלקם מעצלות. אבל האמת העקשנית, הארורה הזאת, עדיין עומדת במרייה, אינה מתכלה.

ויש כאן גם בדל תקווה. אם אי אפשר להם לכיבוש ולאפרטהייד להתקיים בתנאים של שקיפות וכבוד לאמת, אם כל מרצם מוקדש לטשטוש עקבות ולטיפוח נראטיבים כוזבים – אז די ברור מה התפקיד שלנו, לא? ודי ברור שלא חל שום פיחות בחשיבות התפקיד הזה; להיפך. המיואשים מלגלגים: מה חשובה האמת, הכל משחקי כוח ושליטה. אבל המיואשים בעצמם מנותקים מן האמת ההסטורית: שיכורי הכוח והשליטה מייחסים משמעות עצומה לאמת, אחרת לא היו נלחמים נגדה עד חורמה. האם משטר האפליה האתני בישראל היה יכול להגיע לאן שהגיע מתוך התנהלות שקופה והודאה ברורה במחיר האנושי שגובים פשעיו? האם יוכל להמשיך לשרוד ואף לשגשג תחת אור השמש העזה של האמת הפומבית?

יש רק דרך אחת לדעת.

* * *

 

[* תודה לעודד ליפשיץ מקיבוץ ניר-עוז]

כיצד השתלטה מדינת ישראל על משאבי האבן הטבעית בגדה המערבית וריסקה את הענף הרווחי ביותר בכלכלה הפלסטינית

פשיטת עונשין

ב-17 במרץ השנה יצאו שני צעירים פלסטינים מן הכפר בית פאג'ר, 10 ק"מ דרומית לבית לחם, לכיוון צומת אריאל. כשהגיעו לצומת תקפו חיילת ישראלית בדקירות סכין; החיילת נפצעה באורח בינוני עד קשה, ושני הצעירים חוסלו בידי חיילים שאיבטחו את הצומת.

האירוע הזה דווח בתקשורת הישראלית. מה שלא דווח הוא שכחלק מחבילת העונשין, ארבעה ימים מאוחר יותר, פשט צה"ל על 35 מחצבות פלסטיניות במרחב בית פאג'ר והשבית אותן מפעילות. הצבא החרים ציוד בשווי מיליוני דולרים, ולמעשה הוציא ממעגל התעסוקה כ-3,500 פועלים פלסטיניים. מפעיל באגר פלסטיני שהשבית את הכלי שלו כדי למנוע את החרמתו, הוכה נמרצות בקתות הרובים של החיילים. שגרה.

בניגוד לפעמים קודמות, הציוד המוחרם לא הוחזר לאחר תשלום קנס. המנהל האזרחי החליט שהפעם זה סופי. בעלי המחצבות נדרשו לשלם תמלוגים רטרואקטיביים עבור 3 השנים האחרונות, ולהתחייב שלא לפתוח יותר את המחצבות.

הצעד הדרמטי הזה לכאורה לא קשור כלל לפיגוע. מה הקשר בין מאבק בטרור לבין מחצבות? אך תושבי בית פאג'ר משוכנעים שהעיתוי לא היה מקרי. כך מלמד ניסיון העבר. מן הצד הישראלי מוכר היטב הדפוס הזה – "התעמרות בחסות המאבק בטרור" – שבו מנצלות רשויות הצבא את הזעם הציבורי כדי להוציא לפועל תכניות מגירה מכאיבות במיוחד. למותר לציין שלא רק צדק אין כאן אלא גם לא תועלת. בחודשים האחרונים בית פאג'ר רותחת ומוציאה מקרבה עוד ועוד חוליות חמושות. האם יש קשר בין זה לבין שבירת ענף המחצבות בידי ישראל? שאלות שלא שואלים.

הפשיטה הזאת על המחצבות הפלסטיניות הועלמה מדיווחי החדשות בישראל, אבל אפשר היה לקרוא עליה בדיווח של HRW. חודשיים קודם לכן פירסם הארגון דו"ח נרחב, "כיבוש בע"מ", שמתאר את שלל הדרכים הכלכליות והעסקיות שבהן פועל הכיבוש הישראלי. ניצול משאבי האבן הטבעית ופעילות המחצבות, הישראליות והפלסטיניות, זוכים לפרק נפרד באותו דו"ח, שעוד נשוב אליו. גם הדו"ח הזה לא זכה להתייחסות בתקשורת הישראלית.

שווה להתעכב על הנקודה הזאת לרגע. דיווחי החדשות בישראל התעלמו הן מן הפשיטה על המחצבות והן מן הדו"ח הדרמטי של HRW. על בית פאג'ר תשמעו רק בהקשר של "חוליות טרור". גורל המחצבות הוזכר בשני מקומות בלבד – טור דעה ב-ynet וטור דעה ב"הארץ". שני כותבי הטורים הם נציגי HRW. מה זה אומר? ראשית, זה אומר שעורכי החדשות לא רואים צורך לסקר פשיטה של צה"ל שסוגרת 35 מחצבות פלסטיניות ופוגעת בפרנסתם של 3,500 פועלים; שנית, זה אומר שדו"ח מקיף על ההשקעות הבינלאומיות בשטחים לא מעניין אותם; והכי חמור, זה אומר שהנושא נתפס בעיניהם בסך הכל כ"דעה" של תמהונים מארגוני זכויות אדם ולא כעובדות קשות מן המציאות של חיינו. המיסגור הזה מסביר מדוע הדיווחים צללו כאבן במים עמוקים. ונשאלת השאלה האם בעתיד גם ה"חסד" הזה יישלל, וארגוני זכויות אדם ייאלצו לקנות שטחי פרסום כדי להביא את העובדות הלא נוחות מן השטחים לידיעת הציבור.

למה מחרים צה"ל ציוד חציבה פלסטיני? השאלה הזאת קשורה הדוקות לשאלה אחרת – מה עושות המחצבות הישראליות בשטחי הגדה המערבית? רק אם נבין את הקשר בין צמצום הפעילות הכלכלית של הפלסטינים לבין הרחבת הפעילות הכלכלית בהתנחלויות, נוכל להבין את משמעותם ארוכת הטווח של תהליכי העומק שמתרחשים שם בשנים האחרונות, הרחק מעין הציבור. ואי אפשר יהיה להבין אותם מבלי להבין את התפקיד המרכזי של מערכת החוק הכפולה שבשטחים, ליהודים ולערבים.

המחצבות הפלסטיניות: לא יכולות להיות חוקיות

ענף האבן מרכזי בכלכלה הפלסטינית. לפי איגוד השיש והאבן הפלסטיני, התעשייה תורמת 250 מיליון דולר בשנה לתוצר המקומי הגולמי. זהו ענף הייצוא המוביל של הפלסטינים – 17% מכלל הייצוא – ותוצריו משווקים ל-60 מדינות. הענף מספק בין 15 ל-20 אלף משרות.

כ-80% מכוח העבודה בבית פאג'ר מועסקים בתעשיית האבן, המקיפה 150 מפעלים ו-40 מחצבות באזור. רוב המפעלים נמצאים בשטח B, אבל המחצבות נמצאות בשטח C, בשליטה ישראלית מוחלטת. אין מנוס מכך. שטח B, כפי שהוגדר בהסכמי אוסלו, מכיל את האזורים הכפריים שסמוכים לערים הפלסטיניות הגדולות (שטח A). גבולות השטח שורטטו כך שתחמו את כל השטח הבנוי בנקודת הזמן של 1995. כל עתודות השטח – לבנייה, לחקלאות, לפיתוח – נותרו בשטח C, כ-60% מהגדה. שטחי A ו-B אינם רציפים, ויוצרים 166 מובלעות בגדה המערבית. שטח C היה אמור להימסר לידי הפלסטינים בשנת 2000, אך ישראל מעולם לא התכוונה למלא את חלקה בהסכם. בפועל, היא עושה הכל כדי לספח את השטח הזה ולסלק ממנו את תושביו הפלסטינים.

איפה היו המחצבות הפלסטיניות? רובן בשטח C, כמובן. לא מקובל להקים מחצבה באמצע עיר או כפר, וכל השטחים הפתוחים נכללו בשטח C. מרבית המחצבות הפלסטיניות כבר פעלו כששטח C הוכרז. הוא פלש אליהן, לא הן אליו. ועוד נקודה חשובה: הן הוקמו על קרקע פרטית. המלחמה של ישראל בהן איננה נסובה על בעלות הקרקע אלא על רשיונות עבודה. ישראל אינה מאפשרת שום פיתוח פלסטיני בשטח C – שום תכניות מתאר, שאיבת מים, סלילת כבישים, הקמת חממות. כלום. (ועל כן היתה זו חוצפה מדהימה מצידו של הנשיא ריבלין לדחוק באיחוד האירופי "לקדם פיתוח תשתיות, גז, חשמל, מים, ביוב ודיור" בשטחים). המצב כיום הוא שאף אחת מ-40 המחצבות שבאזור בית פאג'ר איננה פועלת ברשיון. רובן מושבתות מעבודה, מקצתן פועלות נגד החוק. על פי הערכת הבנק הלאומי מן השנה שעברה, בכל שנה מפסיד המשק הפלסטיני 241 מיליון דולר בשל מגבלות הכרייה בשטח C שמטילה ישראל. במקביל, המשק הישראלי מרוויח 82 מיליון דולר בשנה מן הכרייה הקולוניאלית באותו שטח.

תחקיר HRW משרטט את התהליך שהביא למצב האבסורדי הזה. עד שנת 1994 נהג המנהל האזרחי בהתאם להגדרת התפקיד שלו – הסדרת העניינים האזרחיים של האוכלוסיה הכבושה – והעניק רשיונות למחצבות הפלסטיניות, תחת פיקוחו. מאז 1994 – כלומר, סמוך לחתימת הסכמי אוסלו – חדל המנהל להעניק רשיונות למחצבות חדשות. במקביל, המשיכו להתרבות המחצבות הישראליות בשטחים באותה תקופה. מנגנון האפרטהייד, אם כן, צמח באופן אורגני מהסכמי אוסלו (עניין שהשמאל הממלכתי בישראל עדיין מתכחש לו).

בין השנים 1994-2012 המשיך המנהל האזרחי לחדש רשיונות קיימים למחצבות הפלסטיניות. אבל ב-2012 גם זה פסק, כך שבשנים האחרונות כל ענף המחצבות הפלסטיניות בשטחים הפך בעל כורחו לבלתי חוקי. הנה כך הופכים, במחי החלטה שרירותית, ללא כל הצדקה, אלפי פועלים ובעלי עסקים ומפעלים לעבריינים. החוק עצמו לא השתנה; המחצבות לא זזו ממקומן. כל מה שהשתנה הוא החשק של הפריץ לאפשר לנתיניו קיום בכבוד. בכל השנים האלה, כוחות חמושים של המנהל האזרחי פולשים באופן סדיר למחצבות, מחרימים ציוד יקר באלפי דולרים, משביתים את הפעילות ומחוללים נזקים כלכליים עקיפים אדירים (ביטולי חוזים לקניינים, ספקי מים, משאיות תובלה וכד'). בעלי אחת המחצבות העיד שהמנהל האזרחי החרים את הציוד שלו ארבע פעמים. בפעם האחרונה הושת עליו קנס של 110 אלף ש"ח. לשם כך נאלץ למכור מחצית מהציוד שברשותו.

כשאתה הריבון, זה עד כדי כך קל.

אחת התוצאות המכוונות של ההשבתה הכפויה הזאת היא מעבר של פועלים פלסטיניים, שאיבדו את מקור פרנסתם במחצבות הפלסטיניות, למחצבות הישראליות החדשות שנפתחו. זה הסיפור האמיתי מאחורי "השגשוג הכלכלי" שמרעיף הכיבוש על הנתינים, מיתוס נלעג מבית היוצר של שמעון פרס וכנופית "השלום הכלכלי". אכן, כששוללים מן המשק הפלסטיני כל אפשרות לפיתוח עצמי ומקצצים את כנפיו בלי הרף, הפועלים נוהרים למי שכן יכול לספק פרנסה – אזורי התעשייה הישראלים והמחצבות. "אם הייתי יכול למצוא עבודה בבית פאג'ר", אמר אחד הפועלים לתחקירני HRW, "הייתי עוזב את ההתנחלות מחר בבוקר". אבל מה הוא מבין; ראש איגוד המחצבות בהתאחדות התעשיינים קבע ש"ענף המחצבות הישראליות בשטחים טוב לפלסטינים." הוא כמובן מבין טוב יותר מן הפלסטינים מה טוב להם. תוצאה נוספת של השבתת המחצבות בשטח C היא הגברת הלחץ נוסף על המחצבות בשטחי A ו-B, הסמוכות לשכונות מגורים ומחוללות נזקים בריאותיים כבדים בקרב התושבים הפלסטינים.

המציאות הזאת לא מעניינת את התקשורת הישראלית, שנוהגת לצייר את שטח C (אם בכלל הוא חוצה את סף תודעתה) כאזור הפקר שבו הפלסטינים משתוללים ככל העולה על רוחם. בכתבה דוחה במיוחד משנת 2010, דיווח אוהד חמו מערוץ 2 על מחצבה "פיראטית" של פלסטינים בלב גוש עציון (ולא, נניח, התנחלות פיראטית בלב אוכלוסיה פלסטינית). השדרן דני קושמרו הטעים: "הנזק לנוף בלתי הפיך" (כאילו הנזק שמחוללות מחצבות ישראליות הפיך). טביעות אצבעותיה הגסות של עמותת "רגבים" ניכרות בכתבת התעמולה הזאת, ואכן, אנשיה מתראיינים שם ומספרים שמשפחת פשע פלסטינית השתלטה על אדמת המדינה הזאת בשנת 1989 ומאז גדלה המחצבה לשטח של "יותר מאלף דונם".

האמת שונה לחלוטין. נתחיל בגוש עציון, שבו "חודש" היישוב היהודי ב-1967. המיתוס הזה משמיט פרט פעוט – שטחו של הגוש ההסטורי היה רק כ-15% משטחי גוש עציון הנוכחי, שישראל מתכננת לספח בהסכם הקבע. כל השאר נלקח בכוח (צווים צבאיים, הכרזה על אדמות מדינה). בשנות ה-80' הכריזה ישראל על 920 דונם מאדמות בית פאג'ר כאדמות מדינה באמצעות השיטה הנבזית הרגילה, שמתבססת על טענת אי-עיבוד הקרקע. המחצבה המתוארת בכתבה החלה לפעול על קרקע פלסטינית פרטית בשטח B ובהדרגה התפשטה מזרחה גם לשטחים שישראל הכריזה עליהם בעלות. "רגבים" עתרה לבג"ץ בדרישה לסגור את המחצבה, אך בג"ץ אישר בפסיקתו את החלטת המנהל האזרחי להסדיר את הפעלתה ברשיון. נושא "הפלישה לקרקעות מדינה" כלל לא הוזכר בפסק הדין.

את כתבת התעמולה הזאת הכין אוהד חמו, עיתונאי שבהזדמנות אחרת קונן על כך ש"הפכנו להיות אומה הרבה יותר שונאת, גזענית ובורה. לא מכירים את האחר, והוא גם לא מעניין אותנו." האם הוא מבין בכלל את תפקידן של כתבות כאלה ביצירת המציאות שלכאורה כל כך מצערת אותו? זאת שאלה כללית לגמרי. האם הישראלים המקוננים מודעים לחלקם ביצירת המציאות שעליה הם מקוננים?

כדאי גם לשים לב כיצד עמותות וגורמים בימין המתנחלי מגייסים רטוריקה "ירוקה" של שמירת הסביבה כדי לחתור תחת הלגיטימיות של המחצבות הפלסטיניות. בתחקיר של שושנה גבאי מלפני חצי שנה נחשפה פעילותו של "הפורום לישראל ירוקה", שם תמים שמאחוריו מסתתר גלעד אך, אותו גלעד אך שהקים את "עד כאן", ארגון שמתמחה בהכפשות נטולות בסיס של פעילי שמאל. אותו פורום ירוק – למעשה פורום חאקי, שכן חבריו אינם אנשי מקצוע בתחום הסביבה אלא יוצאי מערכת הביטחון – עקב אחרי מחצבות פלסטיניות "פיראטיות" (המילה "פיראטי" מככבת שם תמיד, תפקידה מן הסתם להעלות על הדעת פושעים שתומי-עין שבוזזים ברשעות עוברי אורח תמימים) והזין את התקשורת ב"תחקירים" שתרומתם העיקרית היתה לחזק את האסוציאציה האוטומטית בין "פלסטינים" ל"עבריינים". מיותר לומר שבשום מקום בתחקירים האלה לא מוזכרת העובדה הפשוטה שישראל חיסלה כל אפשרות חוקית לפלסטינים לחצוב אבן מאדמתם הילידית. הפורום כבר הצליח לסגור מחצבה פלסטינית אחת אחרי פנייה למנהל האזרחי ולפני כחודש עתר לבג"ץ בדרישה לסגור עוד ארבע מחצבות, עתירה שנדחתה על הסף.

כדי לאזן במשהו את הרטוריקה הירוקה כדאי להזכיר שישראל היא זו שמפירה את החוק הבינלאומי בכך שהיא מעבירה עוד ועוד חומרי פסולת לאתרי הטמנה בשטחים, מקימה שם אזורי תעשייה מזהמים ומזרימה שפכים מהתנחלויות לכפרים פלסטיניים. מדובר בעסקה סיבובית במעמד צד אחד: לגרוף מהשטחים את המשאבים הרווחיים שלהם, ולזרוק לשם את הזבל. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על החציבה הישראלית בשטחי הגדה.

המחצבות הישראליות בשטחים: רווח על גבי רווח על גבי רווח

עוד לפני שנתאר את היקף פעילות החציבה הישראלית בשטחים, צריך לומר מלכתחילה שפעילות זו אסורה בתכלית על פי המשפט הבינלאומי. סעיף 55 בתקנות האג (1907) קובע שהמדינה הכובשת תיחשב כנאמן (ולא כבעלים) של כל הנכסים ומשאבי הציבור בשטח הכבוש. השימוש היחידי המותר בהם הוא "הנאת שימוש" (usufruct), שמוגדר כשימוש שאינו פוגע או מכלה את הנכס. בפרשנות המקובלת, סעיף זה חל גם על משאבי טבע ומחצבים (ראו ציטוטים נרחבים מן הפסיקה והספרות המשפטית בנושא בעתירת "יש דין"). באופן כללי, האמנה מתירה שימוש מצומצם בלבד במשאבי השטח הכבוש וזאת רק לצורך מאמץ מלחמתי ובמסגרתו. מותר להניח שחציבת חצץ לצורך בניית שכונה חדשה בעפולה או אשקלון איננה צורך מלחמתי שכזה.

ובכן, הכל לא חוקי, מראש ומלכתחילה. ובכל זאת, הכל שריר וקיים.

הסיפור מתחיל זמן קצר אחרי 1967. כבר בשבועות הראשונים לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים הבינו קברניטי המדינה שיחד עם השטחים העצומים שנכבשו בסיני, בגדה ובגולן, הגיעה גם נדוניה מכובדת – משאבי טבע אדירים. בסוף יולי 1967 הוחל בקידוח בארות מים בגוש עציון ובלטרון, ובאוגוסט כבר נשלחו לסיני מומחים לסקור בארות נפט, מכרות פחם ומינרלים.

הזרז להקמת המחצבות הישראליות היה פתיחת השוק לחומרי הבנייה הזולים שהגיעו מן המחצבות הפלסטיניות בשטחים שנכבשו. כך מסכם זאת שי פוגלמן בכתבה מ-2010:

"בעקבות סגירת שתי מחצבות בגליל, שלא הצליחו לעמוד בתחרות, ובלחץ כמה חברי כנסת, קבעה הממשלה בדצמבר 68' היטל מיוחד על חומרי בנייה המובאים מהשטחים. כשהחלה פעילותן של החברות הישראליות באזור ב-72', בוטל ההיטל בשם השוויון, כדי לא להקשות עליהן את התחרות עם המחצבות שבתוך ישראל. "

ביטוי יפה, "בשם השוויון". תחילה, בשם השוויון, הקשו על המחצבות הפלסטיניות לשווק את תוצרתן לישראל. לאחר מכן, בשם אותו שוויון שהחל לפגוע ברווחיהן של המחצבות הישראליות הראשונות בשטחים, ביטלו את ההיטל. מאחורי כל מכה או לטיפה שמקבל המשק הפלסטיני עומדת תמיד שורת הרווח של המשק הישראלי. ועוד אפשר לראות כאן גילום ראשוני של הדילמה הישראלית הקבועה ביחס לשטחים: איך לקפח את הילידים מבלי לקפח את המתנחלים, ואיך לצ'פר את המתנחלים מבלי לצ'פר את הילידים. זו דילמה מאתגרת שכן בשפה המשפטית המקובלת לא ניתן להבחין בין יהודים וערבים סתם, ואבחנה הגיאוגרפית, למצער, אין. דילמות דומות צצו בשנים האחרונות ביחס להחלת חוקי העבודה הישראלים בשטחים. 50 שנה, והאפרטהייד עדיין נע באי-נוחות במחלצותיו המשפטיות.

המחצבות הישראליות בשטחים נהנו במשך שנים ארוכות מצמיחה והרחבת פעילותן הרחק מעיני המחוקק. ב-2008 היו 8 מחצבות ישראליות בשטחים; הן הפיקו כ-12 מיליון טון חצץ לשנה, ש-74% מהם שווקו אל תוך הקו הירוק (בניגוד לחוק הבינלאומי). ב-2011 כבר יש 11 מחצבות, ושיעור הגזל – התפוקה המועברת לתוך הקו הירוק – מגיע ל-94%. ב-2014 ירד מספרן ל-9 מחצבות. בעקבות פסיקת בג"ץ ב-2011, לא מאושרת יותר הקמת מחצבות ישראליות חדשות בשטחים, אך אלה הקיימות יכולות להתרחב ואף עושות כך באופן פיראטי (ראו בהמשך).

במשך השנים קטן חלקו היחסי של החצץ הישראלי בשוק הפלסטיני, בשל ההוראה של הרשות הפלסטינית להימנע ככל האפשר מהישענות על כלכלת ההתנחלויות. זה גורם מכביד נוסף שכן התוצרת הישראלית, שמופקת באמצעים טכנולוגיים משוכללים, זולה יותר מן הפלסטינית, עתירת העבודה. נוסף על כך ישראל אינה מתירה לפלסטינים להפיק חצץ בפיצוצים אלא רק בריסוק, תהליך יקר יותר.

המחצבות הישראליות בשטחים מספקות כ-20% מכלל צריכת חומרי הבנייה בישראל. מחקר שערך מנהל מקרקעי ישראל (דו"ח ועדת בלניקוב) בשנה שעברה קבע כי "לולא פעילות המחצבות ביו"ש היה הענף נקלע כבר לפני שנים למשבר של חוסר בהיצע, אשר לו השלכות חמורות אף מעבר לעליית המחירים (כגון פגיעה ביכולת להוציא אל הפועל מקצת מהפרויקטים בתחום הבניה ו/או התשתית בהיעדר חומרי גלם מספיקים)." במילים פשוטות, שוק הבנייה בישראל תלוי מאד באספקה רציפה של חומרי גלם לבניין מן השטחים.

זאת נקודה קריטית להבנת הנושא עצמו בפרט והאחיזה הישראלית בשטחים בכלל: נסיגה מן השטחים וויתור על משאבי הטבע שלהם יפגעו באינטרסים כלכליים רבי עוצמה של שחקנים מרכזיים במשק הישראלי. האינטרס הברור של בעלי המחצבות חברות הבנייה והקבלנים, הוא להמשיך ליהנות מקרן השפע של השטחים כל עוד אפשר. נתח השוק שהם מגלגלים מוערך ב-320 מיליון שקל בשנה. על פי הערכת החוקרים של ממ"י, בשטחים יש עוד עתודות של 120 מיליון טון אבן לשוק הישראלי. השמאל הישראלי, ששקוע בשיח "היפרדות" ובדיונים אינסופיים על ערכים וחזון, אף פעם לא הבין את המימד החומרי, הקולוניאלי לגמרי, שחורץ את גורל השטחים.

התועלת שמפיק המשק הישראלי מן המחצבות שבשטחים נובעות לא רק מעצם הגדלת ההיצע. המיקום שלהן במרכז (בין צפון לדרום) הארץ הוא יתרון חשוב. חלק ניכר בעלות הסופית של חומרי בניין הוא ההובלה. רוב המחצבות בתוך הקו הירוק נמצאות בגליל או בנגב. חצץ שמגיע משם אל מרכז הארץ יכול להיות יקר פי 2 מחצץ שמגיע מן הגדה המערבית. לכל התנודות האלה יש השפעה מכרעת על המשק הישראלי. פרוייקטים גדולים לתשתית, מדד תשומות הבנייה שמשפיע על מחירי הדיור – כל אלה מושפעים ממחיר חומר הגלם שמגיע מן המחצבות. ענף הדיור בישראל, שנמצא במשבר מתמשך, נהנה למעשה מתנאים נוחים במיוחד הודות לגזל המתמשך של חומרי הבניין מן השטחים. אלמלא הם, המשבר היה חמור הרבה יותר.

ולבסוף, יש גם רווח סביבתי. כמו פסולת, מחצבות הן מפגע סביבתי רציני, ולכן, בדיוק כמו פסולת, ישראל מעדיפה להדוף אותן אל מעבר לקו הירוק, ארץ ההפקר שרוב תושביה ממילא נטולי זכויות פוליטיות, לא כל שכן זכויות לנשום ולשתות אוויר ומים נקיים. מנהל תחום תכנון בחברה להגנת הטבע בישראל, איתמר בן דוד, הסביר זאת כך: "הופתעתי מן החלק הגדול (של חומרי הבנייה) שמגיע לישראל מן הגדה המערבית. סיבה אחת היא בבירור שתקנות התכנון וההערכות הסביבתיות בגדה המערבית הן פחות נוקשות מאשר בישראל. בישראל, אף אחד לא רוצה מחצבה ליד קרקע מגורים שבבעלותו." מבקר המדינה מצא ב-2013 שהמנהל האזרחי אינו מפקח על שיקום מחצבות ישראליות נטושות בשטח C, "המהוות מפגע אקולוגי וסביבתי חמור". למעשה, אין על מה לפקח כיוון שמעבר לקו הירוק אין מקור תקציבי לשיקום סביבתי של מחצבות "גמורות", כפי שיש בתוך הקו הירוק (מפעילי המחצבות עצמם אחראים לשיקום).

על המפעלים הישראלים המזהמים בשטחים כתבתי כאן בהרחבה. הגדה המערבית היא עדיין גן עדן למזהמי סביבה שחפצים לחמוק מנחת זרוען של הרשויות; רק כמחצית מחוקי הסביבה הישראלים תקפים בשטחים, ורמת האכיפה ממילא נמוכה עד לא קיימת (נושא ששב ועולה בדו"חות מבקר המדינה).

מצפצפים על החוק

כידוע, "שלטון החוק" בשטחים הוא מושג חמקמק ונזיל. אף על פי כן, בתוך הערבוביה המשפטית שנוצרה בשטחים מסתמנים כמה דפוסים קבועים. אחד מהם הוא הכלל שאומר שעבריינים לא עוצרים באדום, לא בקו הירוק, וגם לא בסוג החוק המופר. מפעלים ישראלים בשטחים מפרים דרך קבע לא רק את החוק הבינלאומי אלא גם את החוק הישראלי. לפעמים המחוקק טורח "לתקן בדיעבד" את החוק כדי שיכשיר את השרץ, לפעמים הוא משאיר את השרץ כמות שהוא, שנתרגל אליו ונחשוב שהוא חוקי. מצב כזה שורר באזור התעשייה "ניצני שלום", בהעסקת ילדים בלתי חוקית בהתנחלויות הבקעה, וגם בענף המחצבות.

לפני שנגיע לעתירת "יש דין", שהתבססה על אי-חוקיות המחצבות הישראליות בשטחים לפי המשפט הבינלאומי, נזכיר את הפרות החוק הישראלי.

ב-1998 מצאה ועדה של משרד הביטחון (ועדת ורדי-גדרון) בור שחיתות ענק בתחום חלוקת הזכיונות להפעלת מחצבות ישראליות בשטחים. בין השאר התגלו עדויות פליליות ל"דלת מסתובבת" מתפקידי רישוי במנהל (שאחראים על מתן זכיונות כרייה) לתפקידים בכירים בחברות הכרייה שזכו בזכיונות. ב-2008 פוטר מתפקידו מנהל בכיר ביחידת הפיקוח של המנהל האזרחי, שסייע בהקמת מחצבה פרטית בהתנחלות כוכב השחר, שבה היו לאשתו מניות. 7 שנים אחרי ועדת ורדי-גדרון, מבקר המדינה מצא שהמנהל לא טיפל כראוי בממצאי הוועדה. לא נפלתם מהכסא. למה כל זה קורה? כי המחצבות הישראליות מקבלות רישוי מהמנהל האזרחי ללא מכרז. איך זה? כי חוק המכרזים הישראלי לא חל בשטחי הגדה המערבית.

פטנט לא רע, האפרטהייד.

הלאה. דו"ח מבקר המדינה משנת 2005 חשף שוד מאורגן שביצע אוצר המדינה בכספים פלסטיניים. מאז חתימת הסכמי אוסלו, העבירה המדינה לקופתה מאות מליוני שקלים מגביית אגרות והיטלים בשטחי הגדה המערבית. חלק ניכר מהם היה תמלוגים על הפקת חצץ ואבן ממחצבות פלסטיניות וישראליות. לעתים הגיע גובה המסים ל-80 מיליון שקל בשנה. המסים האלה, שנגבים בשטח כבוש, צריכים היו להישמר בקופת המנהל האזרחי, שאמון על תקצוב עבודות תשתית ציבוריות בשטחים, שמפירותיהן נהנית האוכלוסיה הכבושה. בפועל, הכסף זרם ישירות למדינת ישראל מבלי שמישהו דאג לפצות את המנהל. כך בדיוק גם עבד השוד המאורגן של כספי הביטוח הלאומי של הפועלים הפלסטינים שחשף "קו לעובד" ב-2010 (יותר מ-8 מיליארד שקל): כספים שנוכו ממשכורות הפועלים והיו אמורים לעמוד לרשותם (קצבת זקנה, קצבת נכות, דמי אבטלה) "נבלעו" באוצר המדינה. את הפוסט שכתבתי על השוד ההוא אפשר לקרוא כאחיו התאום של הפוסט הנוכחי.

איך התאפשר שוד התמלוגים? טריק מלוכלך שרק גזע האדונים יכול להמציא. הסכמי אוסלו קבעו שבתום 5 שנים (כלומר, בשנת 2000) יעבור שטח C לידי הפלסטינים ואיתו יעבור מן העולם המנהל האזרחי. כידוע, שטח C נשאר בידי ישראל, המנהל האזרחי נשאר על כנו והתמקצע עוד יותר בתפקידו העיקרי – ניכוש וטאטוא כל זכר לבנייה פלסטינית בשטח C – אבל מבחינת מערכת המיסוי בגדה – המנהל האזרחי התפוגג לו באוויר. כך הגיעו תמלוגים מן השטחים לכיס האוצר הישראלי. כלומר, כדי להימנע מהשקעה לטובת תושבי השטחים הפלסטינים, ישראל הקפידה לחסל באופן נומינלי את המנהל האזרחי, ככתוב בהסכם אוסלו, ובאותו זמן ממש הקפידה להתעלם מהתחייבותה להחזיר את שטח C (שבשטחו נגבו המיסים) לידי בעליו האמיתיים. לא רק אכלנו את העוגה והשארנו אותה שלמה, גם שלשלנו לכיסנו מס מן האופים.

כמקובל בדו"חות של מבקר המדינה, במיוחד אלה שנוגעים לשטחים, גם זה נזרק לפח. ב-2010 פורסם שהשוד המאורגן ממשיך ללא הפרעה, על אף מחאותיהם הקלושות של אנשי הפרקליטות הצבאית. משפטן שישב באחת הישיבות שבהן נדון דו"ח המבקר תיאר את תהליך העבודה שלהן כ"אבסורדי ומגוחך":

"בהתחלה, לקחנו כפשוטו את דרישת החוק. חיפשנו מה היו השקעות המדינה בשנים האחרונות בשטחים, שאפשר יהיה לתייג אותן כהשקעות למען האוכלוסייה המקומית. הרעיון היה לקזז אותן אל מול התמלוגים שלא הגיעו לקופת המנהל האזרחי. נדהמנו מדרישת אנשי המנהל ומשרד הביטחון להכניס לקטגוריה הזאת את חומת ההפרדה, בניית מחוז ש"י של המשטרה, הוצאות הצבא השוטפות ועוד שלל פעילויות שבינן לבין רווחת הציבור הפלסטיני בשטחים אין שום קשר. בהמשך, היו מי שדרשו להכניס לחשבון גם את הכבישים העוקפים ותשתיות נוספות שנבנו לרווחת המתנחלים."

לא בדקתי מה המצב היום אבל אין לי ספק שאף אחד לא טרח להחזיר את תמלוגי המחצבות שנגנבו לתקציב המנהל האזרחי, לא כל שכן להפנותם לרווחת האוכלוסיה הפלסטינית.

בתמלוגים שאמורים להגיע למנהל האזרחי אפשר לעשות עוד שימושים יצירתיים. למשל, להעביר אותם ישירות לתקציבי התנחלויות. המקרה של התנחלות בית חגי מאלף. בשנת 1991 קיבלה ההתנחלות – שהוקמה על קרקע פלסטינית פרטית שנתפסה ל"צרכים צבאיים" – מידי החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית מתנה חלומית: זיכיון למשך 49 שנה לכריית אבן במחצבה שנמצאת 22 ק"מ (!) מן היישוב. בפועל, אין לתושבי ההתנחלות קשר עם המחצבה, שמופעלת בידי חברת "מדן". ב-2010 רק תושב אחד בהתנחלות עבד במחצבה; שאר העובדים היו פלסטינים מדהריה. אבל בהתאם לזיכיון, חברת "מדן" מעבירה לבית חגי תמלוגים על כל טון חצץ שמופק במחצבה. מדובר ביותר ממיליון שקל בשנה, כ-80% מהכנסות ההתנחלות, ועל פי ההערכה, מקור פרנסתם של כמחצית מתושביה.

ובקצרה: מתנחלים שיושבו בקרקע שנגזלה מפלסטינים נהנים מתמלוגים על משאב טבעי שגם הוא נגזל מפלסטינים. כך עובד משק קולוניאלי.

לפני חצי שנה פורסם שבין השנים 2009-2014 הרחיבו המחצבות הישראליות את שטחי הכרייה שלהן בשטחים ב-500 דונם. הכל לא חוקי כמובן. בחלק מן המקרים, בוצעה פלישה לקרקעות פרטיות של פלסטינים. גם מחצבת בית חגי היתה חלק מן החגיגה הזאת.

מתנחלי בית חגי נהנים מכל העולמות: גם חיים על חשבון תמלוגים ממשאב שלא השקיעו בו שום מאמץ או עבודה, וגם מרוחקים קילומטרים רבים מן האבק והכיעור הסביבתי של המחצבה. לעומתם, גורלם של מתנחלי נעלה וניל"י לא שפר עליהם כך. אלה התבשרו בתחילת שנות האלפיים שבסמוך להם עומדת לקום מחצבה חדשה ("נטוף") שתפגע קשות באיכות חייהם. בניסיון למנוע את הדבר עתרו לבג"ץ, ובין שאר הנימוקים לפסילת התכנית להקים את המחצבה טענו – אתם מחזיקים חזק? – שאין לישראל סמכות להקים מחצבות לשימושה בשטח כבוש. כן כן, אותו סעיף 55 לתקנות האג. היה זה פליק-פלאק מדהים לאחור: מתנחלים שבעצם ישיבתם בשטח הכבוש מפרים את החוק הבינלאומי (סעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית) מסתמכים על החוק הבינלאומי בדרישתם לסעד משפטי.

בית המשפט דחה את העתירה, ופסיקתו שופכת אור חיוני על מערך האינטרסים האמיתי בשטחים. יהודים לפני ערבים, זה ברור, אבל גם רווחים ועסקים לפני איכות חיים. כשפוטנציאל הניצול הכלכלי של משאבי הגדה מתנגש עם איכות החיים של תושביה, ולו גם תושביה היהודים – הניצול הכלכלי גובר. החוק עומד לצידם של המתנחלים כשהם משרתים את ההון אבל לא כשהם מתנגדים לו. גם זה מאפיין קולוניאלי מובהק.

לבסוף, נזכיר עוד צד שמרוויח מן האבן הפלסטינית – תאגידים בינלאומיים. דו"ח HRW מספר על מחצבת נחל רבה שהוקמה על אדמות הכפר א-זאוויה ב-1983. ב-2004 נקבע תוואי גדר ההפרדה ממזרח למחצבה, כדי לחבר אותה ישירות לשטח ישראל; בו בזמן, הגדר חוצצת בין הכפר הפלסטיני לקרקע שנלקחה ממנו. המחצבה עברה מידיים אוסטרליות לבריטיות וכעת היא בידי תאגיד היידלברג הגרמני, שמפעיל בישראל את חברת "הנסון ישראל". התאגיד משלם מיליוני שקלים בשנה תמלוגים למנהל האזרחי וכן מסים מוניציפליים למועצה האזורית שומרון. הנה כך תומך השוק הגלובלי בפרוייקט ההתנחלויות, לפעמים מאותן מדינות אירופיות ששולחות אוהלים וציוד הומניטרי לעניים המרודים שישראל מגרשת שוב ושוב משטח C.

את כל הרקע העובדתי הזה חשוב לדעת כשבאים להבין את עתירת "יש דין" נגד הפעלת המחצבות הישראליות בשטחים ואת פסיקת בג"ץ המחפירה שבאה בעקבותיה.

עתירת "יש דין" ופסיקת בג"ץ

בסוף שנת 2008 פנה ארגון "יש דין" למנהל האזרחי בדרישה להפסיק את הכרייה הישראלית בשטחי הגדה המערבית. "מכיוון שפעולת הכרייה מנוגדת למשפט הבין לאומי", טען הארגון, "ובוודאי כאשר מוטבי תוצרי הכרייה הם אזרחי ישראל וחברות ישראליות, ולא האזרחים המוגנים אשר משאבי הטבע שייכים להם – מדובר הלכה למעשה בביזה של שטח כבוש." המנהל כמובן לא התרגש. על כן עתר "יש דין" לבג"ץ במרץ 2009 (העתירה המלאה נמצאת כאן).

זאת היתה נקודת מפנה מסוימת, שכן מיד לאחר העתירה ועוד בטרם התקבלה פסיקת בג"ץ, הודיעה המדינה כי לא תקים יותר מחצבות חדשות בשטחים. באותה נשימה, טענה המדינה שמדובר בסוגיה מדינית שאין לבית המשפט עילה להתערב בה. במקביל, נערכה המדינה לצמצום הכרייה בשטחים במקרה שבג"ץ יפסול לרעתה. מסמך מדיניות שהוכן לבקשת משרד הפנים פירט שורה של חלופות לאבן מן השטחים (כרייה תת-קרקעית, מיחזור של 90% מפסולת הבניין וכד'). ניתוק ענף הבנייה בישראל מן המשאב הפלסטיני, סיכם המסמך, מחייב רפורמות משמעותיות, אבל הוא אפשרי.

כל זה לא היה נחוץ, שכן בג"ץ דחה את העתירה בדצמבר 2011 (לפסיקה המלאה, ראו כאן). נימוקי הדחייה היו: 1) העותרים התעלמו מכך שהמדינה התירה במשך עשרות שנים את פעולת המחצבות והזכויות שנגזרות ממנה; 2) החציבה בשטחים (נזכיר – עד 12 מיליון טון בשנה, ש-94% מהם מועברים לשטח ישראל) איננה מגיעה לכדי הריסה או דלדול של המשאב, ובפרט שהמדינה התחייבה שלא לפתוח מחצבות חדשות; 3) יש לקחת בחשבון את המצב של "כיבוש מתמשך" ואי אפשר להקפיא את הפיתוח הכלכלי עד סוף הכיבוש; 4) המחצבות מספקות פרנסה לעובדים פלסטינים ומשלמות תמלוגים למנהל האזרחי, שמשקיע כספים לרווחתם של הפלסטינים.

נימוקים (1) ו-(3), בניכוי המחלצות המשפטיות, מסתכמים באמירה פשוטה: פשע שנמשך זמן כה רב, מלבין כשלג. שהרי מה עניין ה"התמשכות" כאן? האם חלה התיישנות על זכות הקניין שלך במצב שבו הגזלן מחזיק בנכסיך במשך 40 שנה? המדינה עצמה נתלית באי-פקיעתה של זכות הקניין, אפילו אחרי 70 שנה, כשהיא מגרשת מבתיהם תושבים פלסטינים בשיח' ג'ראח ובסילואן. ואלה אפילו לא גזלו את הקרקע שעליה בנו אלא קיבלו אותה כדין מן השלטון הירדני. כמובן, זכויות קניין שאינן פוקעות שייכות ליהודים.

יתירה מזאת, מאלף לראות כיצד הכיבוש הופך, בתיק המחצבות, ל"מצב מתמשך" שמצריך גמישות משפטית. זאת בניגוד לתיקים רבים אחרים, שבהם המדינה דווקא מנפנפת בהיותו של הכיבוש "מצב זמני" בבואה להגן על מעשי נבלה שונים ומשונים, ובית המשפט משתכנע בנקל שאכן, מדובר רק ב"תפיסה לוחמתית" זמנית (כבר כמעט בן 50 הילד, ועדיין "זמני"). כך למשל הוכשר תוואי "גדר ההפרדה" שפלש מעבר לקו הירוק בנקודות רבות לאורכו. בג"ץ אומנם כפה תיקונים מסויימים בתוואי, בשם המידתיות, אך לא ראה בעצם הפלישה לטריטוריה הפלסטינית אקט לא לגיטימי כשלעצמו (כפי שפסק בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג) – בדיוק מנימוקי הצורך של תפיסה לוחמתית.

ובכן, מה חושב בית המשפט העליון: הכיבוש זמני או לא זמני? תלוי מה מועיל לנו. כדי להצדיק פגיעה במרקם החיים של האוכלוסיה הנכבשת, אפשר להגדיר את הכיבוש כ"זמני". כדי להדוף פגיעה באינטרסים כלכליים של הכובש, אפשר להגדיר אותו כ"מתמשך". החוק הוא מה שהחזק מגדיר כחוק.

נימוק (2) – החציבה אינה מדלדלת את משאבי האבן וממילא המדינה התחייבה שלא להקים מחצבות חדשות – תלוש מן המציאות. על פי הערכות המדינה עצמה המחצבות בשטחים ימצו את עצמן בתוך 20-30 שנה. מה זה אם לא דלדול? סעיף 55 לתקנות האג מאפשר לכובש לנהל ולעשות שימוש מוגבל בנכסים שהיו קיימים לפני כניסתו לשטח; הפיכתן של המחצבות הישראליות, שהוקמו אחרי 1967, לחלק אינטגרלי מן המשאב הקיים בשטח, היא אקרובטיקה מילולית. וכפי שהעיר אייל גרוס, אם אין כל בעיה חוקית בהפעלת המחצבות הישראליות בשטחים, למה התחייבה המדינה לא להקים חדשות? מה מבדיל בין 11 המחצבות החוקיות-לכאורה כיום לבין המחצבות הלא-חוקיות שהקמתן נמנעה?

ולבסוף, נימוק (3) בדבר התועלת שמפיקים הפלסטינים מן המחצבות הישראליות הוא התגלמות הציניות הקולוניאלית הטיפוסית. כפי שתואר בהרחבה בחלקו הראשון של הפוסט, ישראל עושה כל שביכולתה כדי לצמצם, לרושש ולבסוף לחסל את ענף המחצבות הפלסטיני. זאת במקביל לשורה ארוכה של מגבלות פיתוח, בנייה ומסחר שגובות מן המשק הפלסטיני מיליארדי דולרים בשנה. משבר התעסוקה המתמשך במשק הפלסטיני נעוץ בכיבוש, ורק הרעב ללחם דוחף את הפלסטינים ללכת לעבוד בעסקים ומפעלים בהתנחלויות שתפקידם להעמיק את הכיבוש. בידה האחת – לא, ברגלה האחת – ישראל רומסת את הפיתוח הכלכלי של הפלסטינים, בידה השניה זורקת להם פירורי תעסוקה, ובין לבין מתבשמת בגדלות הנפש שלה כלפי הנייטיבז. הגישה המחליאה הזאת, מסתבר, לא פוסחת גם על שופטי בג"ץ הנכבדים.

את פסיקת בג"ץ סיכמה יפה קלרה אונגר: "אם לא ניתן לשנות את המציאות, אם המציאות חורגת ממה שמתיר המשפט הבינלאומי, הרי שבמקום לשנות את המציאות, מתבקש להרחיב (ללא הכר) את פרשנות הדין הבינלאומי."

לבג"ץ המחצבות יש השלכות מרחיקות לכת. בהיבט העקרוני, פסק הדין אינו מצטמצם לפעולות כרייה ועל כן ניתן להבינו כהיתר גורף למדינה הכובשת, ישראל, לעשות שימוש מכלה במשאבי השטח הכבוש. אם מחר יתגלה מרבץ יהלומים או אורניום ליד חברון, בית המשפט לא ימנע מחברות ישראליות להפיק ממנו את מירב הרווחים. האם פירוש הדבר שנזקה של העתירה היה רב מתועלתה? האם היא הביאה לעולם גושפנקה רשמית לביזת אוצרות הטבע של השטחים?

לא. צריך לזכור שהרשויות בישראל אינן מחכות לאישור בית המשפט; הן בוזזות את השטחים כל הזמן, מאז יוני 1967. הרשויות לכל היותר מרסנות עצמן במידה כלשהי בעקבות התערבות בית המשפט. ואומנם כאן החליטה המדינה שלא להקים עוד מחצבות חדשות בשטחים – הישג משמעותי שלא היה מתגשם לולא העתירה של "יש דין". ישראל בוזזת באופן רשמי את מקורות המים של הפלסטינים, לכאורה על פי הסכם אוסלו, אך בפועל כהנצחה של הסדר שהוגבל ל-5 שנים בלבד והיה אמור לפקוע לפני 16 שנה. המנהל האזרחי הורס, דרך קבע, בארות מים ומחרים מכליות מים, ובכל קיץ מקצץ במכסות המים של הפלסטינים.

במלים אחרות, בג"ץ לכל הפחות נותן סעד מינורי לפלסטינים, ולכל היותר נותן חותמת רשמית לעוולות מתמשכות, שמתקיימות איתו או בלעדיו. אבל דווקא החותמת הרשמית הזאת חשובה למאבק נגד האפרטהייד המשפטי שבשטחים; היא מציפה לפני השטח את האנומליה החריפה שגלומה בשליטה הישראלית על שתי אוכלוסיות נפרדות באמצעות שתי מערכות חוק שונות. בג"ץ המחצבות פירסם ברבים את קלונה של ישראל, העושה מאמצים עליונים להסתיר ולהסביר ולשכתב את הקלון הזה.

ייתכן שלפסיקת בג"ץ היה חלק בהחלטות של חברת הביטוח הנורבגית KLP וקרן הפנסיה הדנית FPA Pension, בשנה האחרונה, למשוך את השקעותיהן מתאגיד היידלברג (שהוזכר לעיל) ומחברת CEMEX המקסיקנית, שמפעילים מחצבות בשטחים. חברת KLP ביקשה הסברים מן התאגידים האלה לפני החלטתה, והם, ממש כמו המשיבים בעתירת "יש דין", הציגו לראווה את התועלת שמפיקים העובדים הפלסטינים במחצבות. KLP לא התרשמה וציינה כי חומרי הגלם שמופקים, הרווחים ממכירתם והמיסים מועברים לישראל ולא לרווחת האוכלוסייה הפלסטינית המקומית. לא קשה לדמיין את היועצים המשפטיים של החברה יושבים וקוראים את פסיקת בג"ץ, ועל בסיס אותה מסכת עובדתית ממש, מסיקים את המסקנה ההפוכה מזו שהסיקו השופטים הישראלים.

הלחץ עבד: ביוני 2015 מכרה CEMEX את חלקה במחצבת יתיר (אף כי היא עדיין מושקעת בשלושה מפעלים בהתנחלויות) .לפני שלושה חודשים פורסם שהיידלברג שוקלת מחדש את השקעותיה במחצבת "נחל רבה". אחת האפשרויות שנשקלות היא לא לחדש את רישיון הכרייה במחצבה הישראלית ולהשקיע במקומה במחצבה פלסטינית בשטח B.

ולכן, שוב, תודה לבג"ץ.

אחרי בג"ץ המחצבות

בשל השלכותיו מרחיקות הלכת של בג"ץ המחצבות, הגיש ארגון "יש דין" בקשה לדיון חוזר בהרכב מורחב, וצירף לבקשה חוות דעת מאת מספר מומחים למשפט בינלאומי. אלה קבעו שפסיקת בג"ץ עומדת בסתירה למגבלות שמטיל המשפט הבינלאומי על הכוח הכובש ואפילו בסתירה לפסיקות קודמות של בית המשפט העליון. המומחים לא מצאו כל בסיס לפרשנות המרחיבה שנקט בג"ץ ביחס ל"זמניות", ביחס ל"שימוש מכלה" וכד'.

ביולי 2012 דחה השופט אליעזר ריבלין את הבקשה. סוף פסוק.

מן הצד השני, אפשר לסמוך על הרשויות ועל חברות הכרייה בישראל שיסחטו עד תום את ההיתר שקיבלו מבג"ץ להמשיך בפעילותם. למה להקים מחצבות חדשות, בעצם, כשאפשר להרחיב את הקיימות (עם או בלי אישור)? בימים אלה מנהלת חברת שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ, מפעילת מחצבת נטוף בשטחים, מאבק משפטי נגד המנהל האזרחי והתנחלות גיתית. "שפיר" רוצה "להחיות" את מחצבת ורד שבשטח השיפוט של גיתית, שאותה חדלה להפעיל בשנת 2004. גיתית מעוניינת למסור את רישיון החציבה לחברה אחרת. המנהל האזרחי מתנגד גם הוא למתן רישיון החידוש ל"שפיר", שכבר מפעילה מחצבה אחת באזור, כדי לעודד תחרות (על ריכוזיות היתר בענף המחצבות בישראל, ראו כאן).

מן הדיון המשפטי עולה שבית המשפט כלל לא פיקפק בחוקיות של חידוש הרישיון למחצבת ורד, אף כי מחצבה זו לא היתה פעילה כשניתן בג"ץ "יש דין" ועל כן יש בסיס לראות בה מחצבה חדשה. בסך הכל בית המשפט מפנים כאן את "רוח המפקד" שנושבת מכיוון הרשויות. דו"ח ועדת בלניקוב מן השנה שעברה מבאר כיצד אפשר למתוח את גבולות הפסיקה הזאת לטובת בעלי העניין: "נקבעו קריטריונים לאישור פתיחת מוקדי חציבה חדשים למחצבות הישראליות הקיימות, הן בתוך תכנית מאושרת, והן תוך הרחבת מחצבה קיימת, וזאת רק במקום שימצא כי המחצבה מיצתה את פוטנציאל החציבה במוקדי החציבה הקיימים, תוך הקפדה יתרה על התכליות שצוינו בפסיקת בג"ץ." מן הניסוח הזה אפשר להבין שהדרך לחידוש הכרייה במחצבת ורד כבר סלולה.

כרגיל, הדרך סלולה על חשבון הפלסטינים. הנה ההקשר הפוליטי שנמחק לגמרי מן הדיון המשפטי. מחצבת ורד בפרט, והתנחלות גיתית בכלל, הם תוצר של מעשה גזל הסטורי שנעשה בקרקעות הכפר הפלסטיני עקרבה בתחילת שנות ה-70'. על ההסטוריה של הנישול וההתעמרות בכפר הזה כתבתי באריכות בעבר – כיצד רוססו והושמדו יבוליו, כיצד נתפסה הקרקע "לצרכים צבאיים" ומייד הוקמה עליה התנחלות גיתית, כיצד הוכרז שטח אש 904 כדי לגרש את התושבים מן השטחים החקלאיים שלהם, וכיצד מתנחלים כהניסטים יורדים מגבעות איתמר-יצהר-תפוח למרר את חייהם באופן קבוע. אל כל המסכת הזאת אפשר כעת להוסיף גם את הניצול של אדמות הכפר להקמת מחצבה ישראלית, שרווחיה יעברו לידיים ישראליות, ושהדיונים על גורלה עוברים הרבה מעל ראשיהם של בעלי הקרקע המקוריים.

סיכום הדברים: מדינת ישראל מנהלת מלחמת חורמה במחצבות הפלסטיניות בשטח C, במטרה ברורה לסגור את כולן; שודדת את המחצבות בקנסות כבדים; שודדת את המשאב הפלסטיני העיקרי לצרכי המשק הישראלי; מנצלת את הואקום המשפטי והאכיפתי בשטחים כדי לחלק זכיונות חציבה למקורבים ללא מכרז; שודדת את תמלוגי המחצבות לאוצר המדינה במקום להפנותם לרווחת האוכלוסיה המקומית; מעניקה לכל זה מעטפת לגיטימיות בג"צית; ולקינוח – מתלוננת שהפלסטינים חוצבים בניגוד לחוק ומזהמים את הסביבה.

איפה אתם בכל זה?

הפוסט הזה הוא לא על חבורה עלומה של נוכלים שמשחקים בגורלנו. הוא גם לא על מתנחלים קנאים, שופטים אטומים ואנשי עסקים חמדנים. נוח לכם אולי לחשוב שהוא על "אחרים" כאלה, שמרחק בטוח מפריד בינם לבינכם. אבל בעצם, הפוסט הזה הוא על כולנו.

מי מרוויח מתעשיית המחצבות הישראליות בשטחים? קודם כל, החברות שמפעילות אותן – הנה כאן הרשימה המלאה. אחדות מהן, כמו שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ, נמצאות בראש הפירמידה של ענף הבנייה בישראל, ושולטות על מפעלים, מחצבות, ופרוייקטים עצומים של תשתיות. אלפי ישראלים, אולי עשרות אלפים, מועסקים בחברות האלה ובשותפותיהן. במחצבת יתיר שותף קיבוץ כפר גלעדי (50% מהמניות). שמעתם טוב, קיבוץ מרוויח מפרוייקט ההתנחלות. הוא לא היחיד כמובן; למשל קיבוץ גינוסר, למשל כל קיבוצי בקעת הירדן.

בבחירות לכנסת האחרונה בכפר גלעדי, 77% מן הקולות ניתנו למפלגות השמאל – המחנה הציוני ומרצ. רק 7% מן הקולות ניתנו למפלגות הימין (הליכוד, הבית היהודי וישראל ביתנו). הנה לכם הדיסוננס הקוגניטיבי של הציבור הישראלי כולו, בזעיר אנפין. על הנייר, בהכרזות כלפי חוץ, בשיחות הסלון וגם בקלפי – הרוב תומך בנסיגה מהשטחים (ובקיבוצים, רוב מכריע). בפועל, בהתנהלות היומיומית, בבחירות הכלכליות ובהשקעות הפיננסיות – אותו רוב עושה הכל כדי להדק את האחיזה בשטחים ולסחוט מהם כל רווח אפשרי. תגידו לו שהוא לא רוצה שלום והוא יזדעק; מה פתאום, אנחנו מצביעים לשמאל. תצביעו על הסתירה בין המלים למעשים, והוא לא יבין מה הקשר.

האתגר הכי חשוב של כל תנועת מחאה שמאלית בישראל, וגם הכי קשה, הוא להעיר את האזרחים מתרדמתם הפוליטית; לחשוף את הבסיס העמוק של התרדמה הזאת – הכחשת הקשר בין האמירה למעשה, הרחקת האני מאזורי אחריות ואשמה; ולהוביל אותם בתהליך של התבגרות אל קיום פוליטי מודע, נוטל אחריות ואקטיבי.

מה עושים עם האחריות? זהו כבר השלב הבא, והוא פתוח להרבה אפשרויות. כשכתבתי על תעשיית הנשק הישראלית ושותפותה לפשעים ברחבי תבל, ניסיתי קודם כל לגרום לכל מי שמעורב בה להתחיל לחשוב ברצינות על חלקו בפשעים האלה. על המעורבות העמוקה של קבלני בניין וכל מי שנעזר בהם (כלומר, כולנו) בהעמקת פרוייקט ההתנחלות כתבתי כבר לפני שנים. הדילמות אותן דילמות; כיום רק רואים אותן באור עז יותר, והמחיר ברור יותר. גם מחיר ההתעלמות.

הדברים האלה גם מקרינים על תכניות שלום לטווח ארוך יותר. הסחורה החמה של השמאל בשנה האחרונה היא יוזמת "שתי מדינות מולדת אחת", שמדגישה את "הזיקה ההסטורית, הדתית והתרבותית העמוקה" של שני העמים לכל חלקי הארץ. לצד האהדה הבסיסית שיש בי כלפי הרעיונות המכוננים של יוזמות כאלה, אני מוצא צדק רב בדברי המבקרים שמצביעים על משקל היתר שמקבלים בה מושגים כמו "מולדת" ו"שוויון" על חשבון דאגה קונקרטית לצדק ופיצויים. אי אפשר לדבר על שלום לפני שמדברים על צדק, והפלסטינים כבר ראו ובלעו יותר מדי "מסמכי חזון" שמתקשטים בראשון ומצניעים את השני.

גם להזכיר "מנגנון פיצויים" מבלי להתחייב על מה ואיך יפוצה הצד שקופח ונושל ורושש – זה לא מספיק. השוד המתמשך של האבן הפלסטינית, יותר מ-10 מיליון טון אבן שחוצים את הקו הירוק ממזרח למערב מדי שנה, הוא נקודת פתיחה מצוינת לדיון נחוץ, לא מיופיף, על פיצויים. האם מישהו חושב שהפלסטינים יסכימו למחוק מזכרונם את השוד הזה ולצעוד איתנו אל האופק בשילוב ידיים? להתחבק כך בלב חפץ עם שודדים? האם מדינת ישראל מסוגלת בכלל להחזיר לעם הפלסטיני פיצויים בסדר הגודל של המשאבים שנגזלו ממנו במשך עשרות שנים – קרקעות פוריות לחקלאות, מי תהום יקרים, אבן טבעית לבנייה? האם החוב העצום הזה ישולם במלואו או בחלקו? מי בדיוק יחליט על כך? האם ישראלים בעלי כוונות טובות יכולים להחליט עבור כל כך הרבה פלסטינים על מה ראוי להם לוותר ועל מה לא? ואם אין להם סמכות כזאת, מהי סמכותם לשכנע את הצד הישראלי שיש פרטנר פלסטיני שיהיה מוכן למחוק את החוב הכלכלי האדיר הזה רק בשביל הסיכוי "לפתוח דף חדש"?

אולי יש תשובות טובות לשאלות האלה. הנקודה שלי היא שאסור לדחות אותן למועד לא ידוע ("גורל ההתנחלויות ייקבע בהסדר הקבע" – זוכרים את הבולשיט הזה?). העיסוק במנגנון הפיצויים הכלכלי הוא דחוף וחיוני בדיוק בגלל שבממדים אחרים של הסכסוך – קורבנות הדמים, הכפרים והשכונות שנמחקו בנכבה – אין כל אפשרות פיצוי מעשית. הישראלים לא יחזירו לחיים את ההרוגים הפלסטינים, הפלסטינים לא יחזירו לחיים את ההרוגים הישראלים. הכפרים שנהרסו ב-1948 וב-1967 לא יקומו לתחייה. ההשלמה עם כל האובדן הזה, שאין עליו נחמה ואין עליו פיצויים, קשה דיה. על כן חשוב כל כך לדבר ביושר על החוב שכן אפשר להחזיר – כל טוב הארץ שהכובש ינק מן הקולוניה. החוב הזה מוטל על הצד המנצל במשוואה.

* * *

מכבש הניצול גובר מיום ליום. שגשוג המחצבות הישראליות בשטחים בא על חשבון דעיכת המחצבות הפלסטיניות, שהמנהל האזרחי סוגר בזו אחר זו. ביקור שערכו תחקירני HRW לפני חודשים ספורים בשטח C העלה שאין כמעט פעילות במחצבות הפלסטיניות. הפועלים נוהרים בעל כורחם למפעלים הישראלים. העבודה הזולה פלסטינית, הקרקע פלסטינית, משאב האבן פלסטיני, וגם חלק משוק הקנייה הוא פלסטיני; רק הרווחים ישראלים. ויש אישור בג"ץ.

[תודה לדרור אטקס]

נדמה שאין עיתוי הולם יותר לפרסם את הפוסט הזה מאשר ביום שבו מתפרסם סקר ענק, לפיו מחצית מהיהודים (70% מהדתיים, שליש מהחילוניים) רוצים לגרש את אזרחי ישראל הערבים מהמדינה. המחצית הזאת ודאי תשמח לדעת שמאווייה מתגשמים הלכה למעשה בימים אלה בשטחי הגדה.

החודשיים הראשונים של 2016 היו כנראה החודשים המוצלחים ביותר לרשויות ההרס והחורבן מזה שנים ארוכות. 323 מבנים הרסו דחפורי המנהל האזרחי בתקופה הזאת, ובכך הפכו 440 איש לחסרי בית, יותר ממחציתם ילדים. ההריסות פגעו בפרנסתם של כמעט 1,700 איש.

440 עקורים בחודשיים זה הספק של יותר מ-7 ביום. מישהו בירושלים לוחץ על הדוושה: הצמד-חמד יוגב-סמוטריץ', שפועלים בברכת ועדת החוץ והביטחון, שפועלת בברכת ראש הממשלה. הדרך עוד ארוכה: כ-11 אלף צווי הריסה תלויים ועומדים נגד כ-13 אלף מבנים פלסטיניים בשטח C (בעיקר בבקעת הירדן, בדרום הר חברון ובמרחב מעלה אדומים, אזור E1). כיוון שגירוש הפלסטינים נועד לפנות אדמות למתנחלים, ההתפלגות הגיאוגרפית של צווי ההריסה (ראו למטה) מלמדת שמירב מאמצי ההתפשטות מתרכזים בדרום הר חברון ומסביב לירושלים.

למה דווקא עכשיו? ככל הנראה, צירוף של נסיבות. גל הפיגועים הוא אמתלה נוחה, גם אם מופרכת מכל בחינה הגיונית, לתלות עליה התנכלות לפלסטינים. הציבור הישראלי ממילא לא מתעניין בשאלות כמו האם הנענשים קשורים לטרור. אמריקה מרותקת למערכת הבחירות, גם נזיפות רפות אינן נשמעות מכיוונה. ותאבונם של הח"כים בבית היהודי – המנהלים האמיתיים של הקואליציה, למי שהחמיץ – אינו יודע גבול.

באתר "בצלם" יש כבר בלוג ייעודי לתיעוד ההריסות בשטח C. הקצב והמספרים מבהילים. מה שקראתי פעם "רעש הרקע הקבוע של הציונות" הפך להיות טרטור בלתי נסבל. אין זאת אלא שישראלים שאינם שומעים אותו כבר התחרשו כליל.

יש הגיון בשיגעון, יש שורה תחתונה. נגיע אליהם אחרי הצילומים.

הגל האחרון היה בשבוע שעבר, ב-2 במרץ: ח'רבת טאנה, שוויכה, שופה, א-טור, חיזמה, עין אל-קילט. בח'רבת טאנה (דרומית-מזרחית לשכם) הרס המנהל האזרחי 41 מבנים, בהם בית ספר אחד. 36 נפשות נעקרו מבתיהן, בהן 11 ילדים. על ההסטוריה האכזרית ההריסות בח'רבת טאנה כתבתי כבר לפני חמש שנים. מוזר, גם אז, בדיוק ב-2 במרץ, הגיחו דחפורי המנהל. היום כמו אז, נשלף הנימוק שהתושבים התיישבו ב"שטח אש", אף כי האמת הפוכה לגמרי: שטח האש התיישב על אדמתם.

בכתבה המאלפת הזאת של עמירה הס (תקראו, תקראו) מתראיין תושב הכפר שנולד במערה בח'רבת טאנה ב-1936. מדינת ישראל, שעוד לא היתה קיימת אז, אינה מכירה בו. הגירוש מטעמי "שטח אש" הוא שקרי מעוד סיבות רבות שעליהן עמדתי בפוסט על תהליך "הגירוש-ייבוש-רישוש" בבקעת הירדן ובפוסט נפרד על שטח אש 918 בדרום הר חברון. במקרה של ח'רבת טאנה הגזענות הרשמית אינה טורחת אפילו להסתתר. במרחק קילומטר וחצי ממנה ממוקם מאחז-בת בלתי חוקי של איתמר,  גבעה 777 ("גבעת ארנון") שמו. גם הוא נמצא בתחומו של שטח האש המדובר, אבל הוא כמובן לא מפריע לצה"ל; למעשה, תושבים מקומיים מעידים כי צה"ל הזיז את אימוניו מאזור המאחז. בינתיים המאחז מתרחב וגם הוקם בו "כפר סטודנטיות" של עמותת "קידמה", שמשווק את עצמו כשילוב מגניב וסבבה של חלוציות עם חיי קומונה אקולוגיים. הכל במימון המדינה, כמובן.

רק 1% בלבד מכלל שטח C – שמקיף 60% משטחי הגדה – מקצה ישראל לבנייה פלסטינית. נזכיר ששטח C (ראו מפה) לא יועד אף פעם לריבונות ישראלית, אלא הופקד באופן זמני בידיה עד שיעבור לידי הרשות הפלסטינית. זה היה אמור לקרות ב-1998. מאז ועד היום עושה ישראל ככל יכולתה להגדיל את אוכלוסיית המתנחלים באזור ולצמצם את האוכלוסיה הפלסטינית.

אף כי רק שיעור מזערי מן השטח הזה, שחיים בו 300 אלף פלסטינים, מותר לבנייה פלסטינית, רק 23% מצווי ההריסה שהוציאה ישראל בשטחו מתייחסים לבנייה בקרקעות מדינה. במלים אחרות: 77% מ"עבירות הבנייה" הן בנייה על קרקע פרטית שנעשתה ללא היתר. למה אין היתר? כי אין. לא היה ולא יהיה. ישראל לא מתירה לפלסטינים לבנות בשטח C, עתודת הקרקע הגדולה בשטחים וריכוז האדמות החקלאיות שלהם. אי אפשר לבנות באופן חוקי כי אין תכניות מתאר ליישובים הפלסטיניים, אין תכניות מתאר כי ועדות המנהל האזרחי שמופקדות על התכנון מורכבות מיהודים בלבד, שמתכננים להתנחלויות בלבד, וכשהוגשה עתירה לבג"ץ בדרישה לשתף תושבים פלסטיניים בוועדות התכנון, בג"ץ הסתכל לצד השני וכיחכח משהו על נייטיבז, תפיסה לוחמתית וכאלה.

יאללה, חלאס.

בזאת אפשר לחתום את הקשקוש הישראלי הרגיל על "הבנייה הלא חוקית" של פלסטינים בשטחים (או בדואים בנגב, או תושבי מזרח ירושלים); מגיבים, ראו הוזהרתם. אצטט כאן את יאיו אברהם, ממנהיגי מחאת האתיופים ואינשאללה ממנהיגי השמאל בעתיד: "מה זה חוק בכלל? כשהחוק לא מגן על האזרחים הוא לא חוק. אין חוק. הוא פיקציה. הוא לא שווה כי אתה שחור, כי אתה ערבי, מזרחי, כי אתה נראה שונה".

***

אי אפשר להעביר במילים מה מרגיש אדם שביתו נהרס מול עיניו, מה מרגיש ילד שרואה את המקום המוגן ביותר שלו, הפרטי ביותר, הופך לעיי חורבות. אפשר רק להראות, לראות, לדמיין. ואת מה שמתחולל בנפשו בשנים שלאחר מכן, קשה אפילו לשער.

 

 

 

 

 

 

 

 

***

סיפוח שטח C לישראל כבר איננו בגדר תכנית הזויה אלא מדיניות פרקטית שמתקדמת בצעדים עקביים להגשמתה. באופן רשמי היא עולה רק על בדל שפתיהם של אנשי "הבית היהודי" והאגף הנצי בליכוד. בפועל, כל רשויות החוק והאכיפה עובדות בשירותה.

אבל יש בעיה קלה: בשטח C גרים כ-300 אלף פלסטינים. כשהימין מדבר על סיפוח, הוא כמובן לא מעלה על דעתו להעניק לפלסטינים האלה תעודת זהות כחולה וזכות לבחור ולהיבחר לכנסת. דוגמה נאה לדיסוננס הזה, שלפעמים אפילו חומק מהשגחתם של חסידי הסיפוח, ניתנה לפני 9 חודשים, כשבנט נסוג מכוונתו להחיל את חוקי העבודה הישראלים בשטחים, נושא שמפלגתו העמידה במרכז המצע שלה. הסיבה היתה פשוטה: חקלאי בקעת הירדן נזעקו שזכויות עובדים לפועלים הפלסטיניים "יפגעו קשות" ברווחים שלהם. גם כשעלתה לבג"ץ שאלת שילוב פלסטינים במערך התכנון הישראלי בשטחים – צעד מתבקש מהחלת החוק הישראלי שמחייב שיתוף של נציגי המקום המיועד לתכנון – נעדר קולו של "הבית היהודי" באופן מופגן. "אמרנו סיפוח", אומר גזע האדונים, אבל ממהר להדגיש, "לא אמרנו שוויון. ועל הפסדים בכלל אין מה לדבר".

דילמת הסיפוח המשפטי מאתגרת את השמאל לא פחות מן הימין, כפי שכתבתי כאן. הפיתרון השכיח בימין הוא יצירת מצבי אפרטהייד, בתוך ומחוץ לגבולות ישראל. רק שאפרטהייד לא ממש פותר את הבעיה היסודית יותר של הלאומנות הישראלית: הוא לא נפטר מהערבים, ואלה לא באים לנו טוב בעין. גם אם הערבים כפופים לחוקים אחרים ואינם נהנים מזכויות אזרח בסיסיות, הם עדיין כאן, לעזאזל. נוסף לכל, אפרטהייד לא מצטלם טוב.

הפיתרון המתבקש הוא טרנספר משפטי. חזון הסיפוח הוא חזון הטרנספר. זהו התהליך הזוחל שמתרחש כבר שנים בשטח C ומואץ בתקופה האחרונה. נזכיר שוב את המספרים. כ-300 אלף פלסטינים יש בשטח C, ומולם עומדים צווי הריסה ל-13 אלף מבנים. בהערכה גסה ניתן לומר שהצווים הללו, אם ימומשו במלואם, יעקרו ממקומם קרוב ל-100 אלף איש. במהלך התקופה הזאת המערכת לא תשב בחיבוק ידיים, וכמובן שתוציא עוד אלפי צווי הריסה. בלי הרבה מאמץ, ועם הרבה מסירות נרצעת, מערכת המשפט הישראלית – מבתי הדין הצבאיים ועד בג"ץ – לא תתקשה להכשיר את גירושם של רוב תושבי שטח C. הקצב האינטנסיבי של פעולות ההרס כמו גם הסרת "חסינותם" של מבנים שנתרמו בידי האיחוד האירופי תשאיר אחריה אדמה חרוכה שאין דרך לשוב אליה. וכפי שהסקר שצוטט בתחילת הדברים מלמד, הציבור היהודי לא יתקומם; רבים ימחאו כפיים.

העקורים ייאלצו להידחק אל המובלעות המבודדות – הערים והכפרים הגדולים שבשטחי A ו-B, שללא שטח C אין ביניהם רצף טריטוריאלי. הם ייאלצו לזנוח את אדמת אבותיהם ופרנסתם מזה עשרות ומאות בשנים, ולפנות את מקומם לשכונות החדשות של מעלה אדומים ואפרת, למטעים החדשים של התנחלויות הבקעה, למאחזי "איכות החיים" של דרום הר חברון, ועוד כהנה וכהנה. כפי שנחשף בדו"ח "יש דין" מן החודש שעבר, מכונת הסיפוח המשפטית מתקדמת יום-יום אל מטרתה, הרחק מעיני הציבור, הופכת את ה"בלתי מתקבל על הדעת" של אתמול ל"סטטוס קוו" של מחר, שממנו לא יעלה על הדעת לסגת.

ואז תוכל ישראל להצהיר, בגלגול עיניים למרומים, שהחוק שחל בשטחים שווה לכולם, אינו מפלה בין דם לדם ועם לעם, וברוך השם, נשאר רק עם אחד.

השאלה שבכותרת מבליעה שתי קדם-הנחות. ראשית, שהמדינה תומכת ב"תג מחיר". שנית, שהיא עושה זאת ביודעין ומתוך כוונה מסוימת. חלקו הראשון של הפוסט מוקדש לביסוס הטענה הראשונה (בהסתמך על תחקירים קיימים). חלקו השני מוקדש לביסוס הטענה השנייה. ובסוף הפוסט תבליח אולי התשובה.

המדינה מממנת את התשתית של "תג מחיר"

החלק הזה של הפוסט מסכם ממצאים משני תחקירים: התחקיר של שחר גינוסר ב"ידיעות אחרונות" מינואר 2012, ותחקיר "מולד" מאת ליאת שלזינגר, שפורסם השבוע (כאן התקציר). מי שכבר קרא ומכיר את התיעוד הזה, מוזמן לדלג עליו.

אחת הטעויות הנפוצות בתקשורת ובדעת הקהל בנוגע לפעולות "תג מחיר", טעות שלעתים מופצת במזיד ולפעמים בתום לב, היא שהן צמחו מלמטה, בקרב נוער הגבעות הפרוע ושלוח הרסן, ואולי אפילו מתוך עימות עם הנהגת יש"ע. זאת טעות שקל להפריך. אומנם תולדות ההתנחלויות ותנועת "גוש אמונים" רצופות באי-לגאליות מראשיתן, אבל "תג מחיר" כפי שהוא מוכר כיום נולד ברגע ובמקום מסויימים. הרקע היה ההתנתקות וההבנה בקרב המתנחלים שיש להיערך ליוזמות פינוי דומות בעתיד, על מנת לסכלן באופן מוחלט.

בתחילת 2008 נבחר גרשון מסיקה לראש המועצה האזורית שומרון, וזמן קצר לאחר מכן – כפי שהבטיח בקמפיין הבחירות שלו – הקים את "ועד מתיישבי שומרון", בראשות בני קצובר. במקביל הוקם "ועד מתיישבי בנימין", בראשות איציק שדמי (סא"ל במיל.), בתמיכתו של ראש מועצת בנימין, אבי רואה (כיום ראש מועצת יש"ע). שני הוועדים פעלו כשלוחות שטח של המועצות ובתיקצובן (כפי שנראה מיד), במטרה מוצהרת להתסיס את היחסים בין יהודים לערבים בגדה וליצור עומס בלתי נסבל על כוחות הביטחון. בינתיים התפטר מסיקה לאחר שהפך עד מדינה בפרשת השחיתות "יש"ע-ישראל-ביתנו", ואת מקומו תפס סגנו, יוסי דגן, שהיה ממקימי ועד המתיישבים שומרון. הוועד הזה, למי ששכח, היה אחראי לסרטון האנטישמי ביותר שהופק בידי גוף ממלכתי בישראל. דגן עצמו כעס על מפיקי הסרטון – ככל הנראה לא בשל תוכנו אלא בשל נזקו התדמיתי למועצה.

את הצורך בהקמתם של הוועדים, כארגוני צללים שפועלים בחסות המועצה אך לא באופן רשמי בשמה, הסביר יפה בני קצובר:

"מדובר בגוף שנוכחותו במפה הפוליטית חיונית והכרחית לאור הימצאותם של גופים דומים מהצד השני של המפה, במיוחד בהיותו מסוגל לבצע פעולות שאינן לרוחם של גורמים בממשלה או בממסד באופן כללי. מדובר בפעולות שהרשויות המקומיות ביהודה ושומרון ואפילו מועצת יש"ע נרתעות מלבצע מסיבות מובנות. חלק מהפעולות אינן ממוסדות לגמרי, ולפעמים הן אפילו מצויות בתחום האפור".

בואו ניכנס קצת לעוביו של "התחום האפור". להבדיל מיוזמות מקומיות בעבר, טווח הפעולות שיזמו הוועדים לא הוגבל לפגיעה ברכוש, וגם התנכלות לערבים קודמה בברכה, גם אם בקריצה. פעיל ימין ב"מטה המאבק ביצהר" הסביר בראיון ב-2008: "דרך תגובה נוספת היא כניסה לכפרים הערביים הסמוכים, ונקיטת פעולות הרס גם שם. אנחנו יודעים שהמשטרה סובלת מכוח אדם מצומצם, ואנחנו כאזרחים למופת רוצים לסייע לה בפעולה שבה התחילה, הטיפול בבנייה הלא חוקית באזור". מיהו המטה הזה? הכתבת מבהירה: "מטה המאבק שהתגבש ביצהר הוא חלק מתנועה רחבה יותר של מטות פעולה וועדי מתיישבים ברחבי יו"ש הקורמים בימים אלו עור וגידים. ועד מתיישבי בנימין קם ביוזמתו של איציק שדמי מנווה צוף, איש מטה 'חומש תחילה'. הוועד הוקם לאחר הבחירות האחרונות לראשות המועצה האזורית". אם כן, היוזמה הגיעה ישירות מן המועצה – גוף ממלכתי של מדינת ישראל.

אירועי "תג מחיר" בעקבות הריסת קרוואן ביצהר ביוני 2008 הובנו והוצגו בעלונים הפנימיים בהתנחלויות כשיטת העבודה של ועדי המתיישבים. המודעה הזאת של ועד מתיישבי שומרון מדווחת: "תוך כדי אירוע נחסמו צירים בסביבה ולאחר מכן פרצו שריפות רבות. זו דוגמה אמיתית שגבולות המאבק נקבעים ע"י התושבים".

שוב, צריך להיות ברור לגמרי ש"התושבים" שקובעים את "גבולות המאבק" אינם עשבים שוטים וסוררים אלא מנהיגים נבחרים שמתפרנסים מכספי ציבור. ראש ועד מתיישבי שומרון, בני קצובר, פירט באותה שנה את שיטות העבודה:

"אפשר לעמוד עם שלט ליד הצומת, אבל מי יודע, אולי השלט יעבור פתאום למרכז הכביש ויחסום אותו? אפשר גם להבעיר צמיגים. יש משהו יחסית חדש שאנחנו עושים, בו אנחנו יושבים ישיבות מחאה מול הבסיסים של החטיבות. לפעמים רק יושבים, לפעמים חוסמים את הדרך לעוברים ושבים, אבל זה רק כדי להעביר מסר. ואפשר גם לקיים צעדה לעבר כפר ערבי. את זה אני פחות ממליץ, אבל להיכנס לכפר ערבי זה גם אפשר".

קצובר פוטר בזלזול את שאלת הכתבת בנוגע לעימותים עם פלסטינים: "אני לא ממליץ להיכנס לכפרים ערביים. אם כל מה שעושים זה לפגוע בשמשות, אז עדיף לא לעשות את זה בכלל. זה לא שווה. מבחינת הכפר הערבי, זה לא יצר שום הרתעה".

גם ראש ועד מתיישבי בנימין, איציק שדמי, הבהיר שפני המאבק שהוא מוביל לעימותים אלימים. "אם אתה אלים ולא מתחשב ולא מנסה לשכנע, אלא פשוט מאלץ את השלטון לרדת עד לברכיים, אתה מצליח". לחיילי צה"ל המופקדים על פינוי מתנחלים התייחס במילים: "צריך להתייחס ליריב כאל פושע. נקודה. שודד שרוצה לעקור אותך מביתך ולמסור את היישוב שלך לרוצחים ורמאים". שדמי הוא גם כנראה מי שטבע באותה תקופה את המונח "תג מחיר". בקודים הפנימיים של בריוני הימין (למשל, בראיונות ובטקסטים של מאיר אטינגר) משמש במקביל המונח "ערבות הדדית", שמשמעותו זהה והוא נבדל מ"תג מחיר" רק בניחוח הנעים והמחבק שלו.

במאמר שכותרתו "ערבות הדדית. כן, יש המכנים זאת תג מחיר", שהופיע באתר הרשמי של ועד מתיישבי שומרון (ונמחק לאחרונה), משיב הוועד בקריצה המוכרת על השאלה "מה זה שייך לחסימת כבישים? מה זה שייך לפגיעה בערבים?" במלים האלה: "איננו שופטים ואיננו מגנים ולא מחלקים צל"שים… אנו מאמינים שגבולות המאבק רחבים".

גבולות המאבק רחבים. רק תזכורת: מי שקרא לציבור "לשנות את צורת המאבק" היו ועדי המתיישבים עצמם. הם לא היו הרועה שצופה מן הצד בבהלה בעדרו שנכנס לאמוק פראי. הם היו חיות הטרף שייללו ודקרו את העדר והובילו את השעטה. אומנם כן, במרחק בטוח מאחור ניצבו המועצות האזוריות שומרון ובנימין, שהקפידו "לגנות" את העשבים השוטים (כלומר, להחדיר לתקשורת את הגדרתם ככאלה) ולהרחיק עצמם מ"תג מחיר". כה חשוב היה להם הדימוי הממלכתי והנקי, עד שלאחר פרסום התחקיר של גינוסר ב"ידיעות אחרונות" פצחו המועצה האזורית שומרון והעומד בראשה, גרשון מסיקה, במסכת איומים שהגיעה לתביעת דיבה משפטית, אך זו כצפוי נמחקה שכן הקשרים ההדוקים בין המועצות לוועדי המתיישבים מתועדים בפירוט בנתוני רשם העמותות והלמ"ס (כפי שעלה בתחקיר "מולד").

כשם שהיה נוח למועצות להרחיק עצמן מן הוועדים בעין הציבור, כך היה נוח לוועדים להרחיק עצמם מן המועצות; משחק הדימויים הזה – ממסד מול אנטי-ממסד, משרדים מול שטח, פוליטיקאים מול אקטיביסטים – שירת יפה את שני הצדדים. כך בני קצובר, שמשכורתו כראש ועד מתיישבי שומרון שולמה בידי המועצה (רשות שלטונית של מדינת ישראל), היה יכול להכריז בלי להניד עפעף שהוא "איננו תלוי ואינו מחובר לממסד. לא יונק ממנו ולא מושפע ממנו". זה כמובן לא מנע ממנו להתפטר מתפקידו השנה, לנוכח הקיצוץ הצפוי בתקציב הוועד.

נער הפוסטר החדש של נוער הגבעות הוא מאיר אטינגר, שנעצר השבוע, בתגובת רפלכס של השב"כ וללא בסיס ראייתי מוצק (מכאן הצורך בצווים מנהליים, שמיד נגיע אליהם). אותו אטינגר היה חבר, לפני 3 שנים, ב"חמ"ל המאחזים" שאירגן את הפלישה לחטמ"ר אפרים ואסף מודיעין על תנועת כוחות צבא. זה מה שהציבור זוכר, אם בכלל, מאותה פרשה. מה שהוא שכח הוא שחלק מן "הריגול" בוצע בידי חברי כנסת (זאב אלקין ואורי אריאל), שתמכו בגלוי בשיבוש מהלכי הצבא בפינוי מאחזים.

הלקח כאן זהה: הממסד עצמו מכיל את היסודות "החתרניים". על "שלטון החוק" מופקדים "פושעים". המרכאות כאן מסמנות שהמשמעויות הרגילות של המונחים האלה, במציאות האבסורד הישראלית, חייבות להיות מושעות. אדם אינו יכול לחתור באמת נגד גוף שהוא שותף בו. אדם אינו יכול לייצג באמת את החוק שהוא מפר. הפוליטיקה של הכיבוש בישראל מאוכלסת בייצוגים סמליים שכאלה, פונקציות שיח מתעתעות שנועדו להסתיר את מהותן האמיתית. זהו לא עולם פוסטמודרני של מסיכות חלולות. להיפך, מאחורי המסיכות יש מהות מאיימת ומעוררת רתיעה, ומכאן בדיוק הצורך להסוותה. בשבתם באולפני הטלוויזיה, נינוחים ולא מתלהמים, בדברם בשבחי החוק והסדר, בדברי הגנאי שלהם כנגד "תג מחיר", הצליחו מנהיגי המתנחלים והפוליטיקאים של הימין לשכנע את רוב הציבור הישראלי שהם לא מה שהם באמת: כנופיה שמעולם לא בחלה להפר את החוק, לגזול רכוש או אדמות, לפגוע בחיילים ובתושבים פלסטיניים, כדי לממש את מטרתם העליונה: "לרשת את הארץ". פיקציית "קומץ פורעי החוק" שנטעה בתודעת הציבור היא ההצלחה הכבירה ביותר שלה, לצד הכיבוש הפיזי של הגדה המערבית.

מסלול הכסף

ועדי המתיישבים שאירגנו את פעולות "תג מחיר" לא רק הוקמו בידי המועצות האזוריות שומרון ובנימין. הם גם ממומנים באופן שוטף על ידם, עד היום, כפי שעולה מתחקירי גינוסר ו"מולד".

מדי שנה מקבלים שני הוועדים מאות אלפי שקלים מתקציב המועצה. בממוצע, 91% מתקציב ועד מתיישבי שומרון מגיעים מן המועצה האזורית. בשנים 2008-2013 הכספים האלה הסתכמו ב-6,548,167 ש"ח. תקציב המועצה, מצידו, ממומן בשיעור של 65% מכספי המדינה (במאמר מוסגר: הממוצע הארצי של השתתפות המדינה בתקציב המועצות האזוריות הוא 44%, כלומר, בשומרון מקבלים פי 1.5 מן הממוצע. אפשר להבין; בסך הכל מועצות אזוריות אחרות אינן צריכות לממן פעולות "תג מחיר" מכספי ציבור כפי שנהוג בשומרון). מכאן שחלקה היחסי של המדינה בתקציב של ועד מתיישבי שומרון בשנים האלה היה כ-4,256,308 ש"ח. זהו, כזכור, מה שקצובר הגדיר כגוף ש"לא תלוי ולא יונק מן הממסד".

בשנים 2011-2014 קיבל גם ועד מתיישבי בנימין מימון ציבורי דרך המועצה האזורית בנימין, בגובה של 3,830,000 ש"ח. תחקיר "מולד" אינו מפרט את חלק המדינה בכספים האלה אבל אפשר להניח שהוא אינו שונה מהותית מבשומרון. על פי ההערכה הזאת, סך כספי הציבור שהוזרמו לוועדי המתיישבים בשומרון ובבנימין מאז 2008 הגיע ל-7 מיליון ש"ח לפחות, ובשנים האחרונות הם מקבלים יחד מן המדינה בממוצע 1.3 מיליון מדי שנה.

נזכיר: כל פעילותם של ועדי המתיישבים מוקדשת למאבק בפינוי מאחזים, לשיבוש תנועת כוחות הביטחון וחסימת צמתים ולהטלת אימה על כפרים פלסטיניים. האגף הקיצוני של כל הפעילות הזאת יזם וחולל הצתות מסגדים ופעולות טרור רצחניות.

ובכן, עכשיו אתם יודעים: גם לפעולות תג מחיר יש תג מחיר. 1.3 מיליון ש"ח לשנה, ובהזדמנות זו, תודה לכל מי שמשלם מיסים במדינה. הכסף שלכם עובד.

תמיכת המדינה בפעילות בלתי חוקית ואף טרוריסטית בגדה המערבית אינה מתמצה באפיקים האלה, ובלי ספק יש מקום לעוד תחקירים על הדרכים העקלקלות שכספנו עושה את דרכו אל כל אותם "חתרנים" שיורקים בבוז על היד שמפרנסת אותם. לדוגמה, השבוע נחשף כי עמותת "חננו", העוסקת בייצוג משפטי של פעילי ימין, מעבירה מענקי תמיכה לטרוריסטים יהודים ולמשפחותיהם. העמותה אומנם נסמכת על תרומות מחו"ל אך נהנית מזיכויי מס לתורמים, כך שהציבור מסבסד את המענקים הללו.

מדינה יכולה לתמוך בטרור במגוון של דרכים. מלבד סיוע כספי ישיר, המדינה יכולה לשבת בחיבוק ידיים לנוכח פשיעה ופיגועי טרור של יהודים. למשל, לסגור 96% מתיקי החקירה בהשחתת עצי זיתים של פלסטינים, לסגור 85% מתיקי החקירה של עבירות מתנחלים נגד פלסטינים, להביט בשוויון נפש ב-44 מסגדים וכנסיות שהוצתו בשנים האחרונות מבלי להעמיד לדין איש, וכיוב'. כמו שזה נראה, רשויות המדינה הכריזו על "תג מחיר" פרויקט לאומי לשימור וטיפוח, ועל כן הן פועלות היכן שאפשר לסייע לו (במימון כספי או במתן תשתיות לפורעי חוק) ונמנעות מפעולה היכן שאפשר לעצור אותו (באכיפה ומיצוי הדין).

מעצרים מנהליים: תועבה ישנה-חדשה

המדיניות החדשה שהוכרז עליה השבוע – "הכלי הדרסטי" של יעלון – מאפשרת מעצרים מנהליים של פעילי ימין חשודים (זה כבר התחיל), צווי הרחקה מנהליים, הכרזה על התארגנויות כ"תאי טרור", ואולי גם הפעלת נוהל "פצצה מתקתקת" (כלומר, אישור לעינויים). בהמשך גם יופשר "חוק הטרור" שקידמה שרת המשפטים לשעבר, ציפי לבני, חוק שאמור להחליף את תקנות ההגנה לשעת חירום, אך כצפוי במדינת קסרקטין, במקום למחות את חרפת התקנות ההן שרומסות זכויות אדם בסיסיות, יבצר אותן בחקיקה ראשית.

לפני הדיון התועלתני, צריך להזכיר למי שעוד לא יודע, שמעצרים מנהליים הם שיקוץ ותועבה בספר החוקים הישראלי, שבחסותם רשאי השלטון לכופף ולרוקן מתוכן כל שלב ושלב בהליך המשפטי ההוגן. ארגוני זכויות האדם שוללים באופן עקבי את הכלי הזה (קיראו את הנימוקים כאן וכאן), ללא הבחנה בין עצורים ערבים או יהודים, וגם השבוע מחו נגד היוזמה החדשה (זה כמובן לא ייזקף לזכותם בפעם הבאה שתוטח ההאשמה שבשמאל דואגים רק לזכויות אדם של ערבים; מנגד, עמותת "חננו" הודיעה שהיא מתנגדת "באופן נמרץ לשימוש במעצרים וצווים מנהליים נגד יהודים". מיצאו את ההבדלים).

במשך שנים ארוכות הרגילו את הציבור הישראלי שזכויות אדם הן מעין "מותרות" שהמדינה ברוב טובה מעניקה לאזרחיה (ולא חלק אימננטי מהגדרת האנושיות, שקדמה למדינה); אין פלא איפוא שלא נשמע ציוץ כאשר המדינה מודיעה ש"נגמרה החגיגה", והיא לוקחת בחזרה את הצ'ופר הזה. אין פלא גם ש"המדינה" במקרה הזה גולמה בדמותה של ציפי לבני, הדחליל הליברלי של המרכז הפוליטי הישראלי – אותו גוש אטום ואדיש שיסור למרותו של כל מנהיג בעל עבר בטחוני / בלורית בלונדינית / מבטא אשכנזי.

מעצרים וצווי הרחקה מנהליים הם כלי פסול מעיקרו, ומדינה נאורה אמורה לחשוק שיניים ולהיאבק בחורשי רעתה – ולו גם המסוכנים ביותר – תוך דאגה אמיתית לזכותם הבסיסית למשפט הוגן, שלא לדבר על זכותם של האלפים הרבים החפים מפשע, שמבלים בכלא חודשים ושנים בגינו של הכלי הדרקוני הזה, מבלי שאי פעם נוהל נגדם משפט בבית דין. כן, מבאס להיות מדינת חוק ולא מאפיה, אבל ככה זה.

תשאלו: אז מה אתה מציע? ובכן, מי שבאמת היה חפץ להתמודד עם הטרור היהודי צריך היה להתחיל מן השורש. בתור התחלה – להפסיק לממן בכספי ציבור את הגופים שמעניקים לו מעטפת לוגיסטית (כלומר, ועדי המתיישבים בשומרון ובנימין); להפסיק להכשיר מאחזים לא חוקיים, להוריד אותם מעל הקרקע באופן סופי, לא לסלול אליהם כבישים ולא לחבר אותם למים וחשמל; להעניש חיילים וקצינים שעומדים מנגד בשעה שמתנחלים עושים שפטים בפלסטינים; ולא להעניק לפורעי חוק חיבוק ממלכתי מכל סוג שהוא. כל הצעדים האלה היו מועילים פי כמה ממעצר מנהלי של פעיל כלשהו, שממילא לא יירתע, כיוון שהוא יודע שאותה מערכת שעצרה אותו גם תיתן לו גב ותמיכה בכל מעלליו בעתיד.

אבל גם ברור כשמש שמדינת ישראל אינה מתכוונת לבצע אף אחד מן הצעדים המתבקשים האלה. אין כוח פוליטי שיכול כיום לכפות אותם על השלטון. ולכן מתגנדרת לה הממשלה בתכשיט המעצר המנהלי, ומקווה שנצנוציו של אלה יסמאו את עינינו מראות את ערוותם של גופי האכיפה.

למה גופי החקירה – ובראשם השב"כ – דבקים במעצר המנהלי? (הסיבות אינן זהות לאלה של הדרג הפוליטי, שיופיעו בהמשך). הסיבה הראשונה, המובנת מאליה, היא ההרגל. כשמתרגלים לטוב, קשה לעבור לפחות טוב. קל יותר להתמודד עם איום בטחוני באמצעות ענישה לא סלקטיבית. קל יותר להימנע מחקירה של נציגי ההגנה בבית משפט. קל יותר לשכנע שופט במעמד צד אחד בלבד. וכשהדברים מגיעים לשיטות החקירה – קל יותר לחלץ הודאות לפני שהעצור ראה עורך-דין, או באמצעות עינויים, מאשר לעמול בדרך הקשה על השגת ראיות מוצקות. הסיבה השניה שהשב"כ מעדיף מעצרים מנהליים היא שהם מאפשרים לו להמשיך לעבוד במחשכים. השבוע זה הוצג כך: "גורמי אכיפה רמי דרג מסבירים שהשב"כ יודע למפות את כל הפעילים וקשריהם השונים, אך מסרב בדרך כלל להביא את הראיות שבידיו לבתי משפט, כדי לא להסתכן באובדן מקורות מודיעין. לטענתם, עקב שיקולי עלות-תועלת מעדיף אף השב"כ לספוג תקריות מקומיות ולא לחשוף מקורות".

שימו לב: עקב "שיקולי עלות-תועלת" של השב"כ נמנע משפט הוגן מן החשודים. אני מניח ששיקולי עלות-תועלת כאלה יכולים להנחות כל חקירה משטרתית, של כל אזרח ישראלי. מדוע אם כן לעצור כאן? רשות המיסים או המועצה המקומית יכולות גם הן להפליל אותך בעבירה עלומה כלשהי, ומשיקולי עלות-תועלת לסרב לחשוף את ראיותיהן.

כמובן, אתה לא פלסטיני. זה לא יקרה לך. אבל אתה אולי פעיל ימין, וזה כבר קורה לך. ואתה אולי פעיל שמאל, וכנראה זה בדרך אליך. אל תזלזלו בשיקולי עלות-תועלת, בישראל הם כבר שימשו להצדקת טרנספר.

המדינה מלבה את "תג מחיר" (במסווה של אכיפה)

אבל הכלים המנהליים האלה – וכאן נכונה לכם אולי הפתעה מסוימת – אינם רק מגונים מוסרית. הם בבחינת חרב פיפיות שנזקה רב מתועלתה.

בדיווחים מן השבוע שעבר נאמר שהשב"כ והיועצים המשפטיים "סבורים שהכרזה על התארגנויות הימין הקיצוני כ"ארגוני טרור" תחזק את המסר ה"מכתים" ואת הגינוי העמוק לפעילותן". זה מעניין, כי רק לפני שנתיים נכתבה בפרקליטות חוות דעת שקבעה בדיוק להיפך: הכרזה על מבצעי "תג מחיר" כארגון טרור לא תועיל. שם הוסבר שלמבצעי "תג מחיר" אין מבנה ארגוני הירארכי, משרדים או תשתית קבועה כשל ארגוני טרור מוכרים, שניתן לטפל בהם באמצעות הגדרה כזאת. את תנועת השבשבת הזאת בהמלצות של "הדרגים המקצועיים" אין להבין אלא כהתיישרות זריזה עם "רוח המפקד", הלא הוא הדרג הפוליטי, אשר מסיבות שתיכף נעמוד עליהן, נחוש להפעיל את "החבילה המנהלית" נגד פורעי "תג מחיר", ובמיוחד נחוש שכל העולם יידע על כך.

הערכת הפרקליטות מלפני שנתיים היתה עוד מתונה; לא רק שאין בכלי הזה תועלת, יש בו נזק. אלא שהנזק, בעיניים תמימות של אזרח, עשוי להתגלות כרווח, בעיניים הציניות של הקברניטים.

נתחיל בשאלת תם: האם המעצרים המנהליים נגד פלסטינים שמרו על הישראלים או סיכנו אותם? לכאורה, המערכת תמיד תוכל להצביע על פעיל טרור מרכזי שלכידתו במעצר מנהלי מנעה פיגוע רב-נפגעים. אבל כנגד כל אחד כזה אפשר להצביע על מאות ואלפים אחרים שישבו במעצר מנהלי בלי לדעת אפילו על מה ולמה, שוחררו אחרי זמן רב (לעתים שנים ארוכות) עדיין בלי לדעת, וכל החוויה רק נטעה בתוכם רק איבה גדולה הרבה יותר למדינת ישראל; איבה שקל לרתום ולהפוך לפעילות טרור אמיתית.

מעצר מנהלי איננו מרתיע, ודאי שלא פעילי טרור שמחזיקים באידאולוגיה מוצקה. הטרוריסט שביצע את הפיגוע בקפה הילל (ספטמבר 2003) שוחרר ממעצר מנהלי 7 חודשים קודם לכן. סלאח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של החמאס בעזה, בילה בכלא הישראלי בסך הכל 14 שנים במעצר מנהלי. לפניהן, במהלכן וגם אחריהן, עד לחיסולו, לא פסק מלתכנן פיגועים. כמעט כל פעיל טרור פלסטיני בילה תקופה מחייו במעצר מנהלי בישראל. האמונה בצידקתו וביעילותו של מכשיר המעצר המנהלי היא אמונה עיוורת.

ולא רק ביחס לפלסטינים. גם פעילי הימין המשיחיים שמופיעים ברשימות השחורות של השב"כ לא בדיוק רועדים מפחד. להיפך, כדרכו של מיעוט פנאטי, כל חיזוק של תחושת הנרדפות שלהם רק מדרבן אותם להמשיך. די להביט בחיוכים מאוזן לאוזן של פעילי הימין המובאים להארכת מעצר כדי להבין זאת. התחושה הזאת מחלחלת מן ההנהגה. באוגוסט 2011 נפגש גרשון מסיקה עם פעילי "חמ"ל המאחזים" שהורחקו מיצהר בצווים מנהליים (עדות נוספת, אם יש צורך בכך, לחיבוק העז בין הממסד לעבריינים), ואמר שם כך:

"השב"כ עשה מעשה נבלה שלא יעשה, שמזכיר משטרים של העולם השלישי. כל כך בולט לעין הפער בין היחס של ההתיישבות שאנשיה מקבלים שוב ושוב צווי גירוש, בניגוד למתפרעים בבילעין שמתפרעים ופוגעים בחיילי צה"ל בכל שבוע ולא נעשה נגדם דבר. אני מדבר עם הדרגים במדינת ישראל, ויצהר נתפסת בעיניהם כראש החץ מבחינת האידיאולוגיה של ההתיישבות. צווי הגירוש הוצאו על ידי אנשים שמבקשים לפגוע בהתיישבות כולה דרך הפגיעה ביצהר. יש פה ביישוב הרבה חוסן וצריך לאסוף אותו על מנת שלא להישבר. כידוע, ככל שהצרה גדולה כך הישועה גדולה".

ככל שהצרה גדולה, כך הישועה גדולה. ככל שיענונו, כן נרבה וכן נפרוץ. זהו האתוס המתנחלי היסודי, מימי סבסטיה, עבור באלון-מורה ועד יצהר. אחרי צו ההרחקה הראשון שלו מן הגדה המערבית, מאיר אטינגר התקשה להסתיר את התלהבותו:

"אנחנו בעזרת השם זכינו מאז שקיבלנו את הצווים האחרונים לראות כמה יהודים איתנו. באיזה חום ואהבה אנחנו עטופים, כמה משלוחי מנות קיבלנו, טלפונים לחיזוק וסתם אהבה ואהדה מהחברים הקרובים והרחוקים. כמה יהודים טובים רוצים לעזור… אין ספק! רבים אשר איתנו מאשר איתם… הרי הם בעצמם לולי המשכורת השמנה, לא היו מתאמצים. אצלנו – רבים מקבלי צווי הרחקה בשלוש שנים האחרונות בלבד – 64!!! לא נירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא!".

אטינגר נוגע בנקודה בסיסית ואמיתית: אנשים מזדהים עם מי ש"המערכת" דורסת. זה נכון גם אם אין הזדהות עם ערכיהם (כשם שאני עומד לצידם של העצורים המנהליים מן הימין) וזה נכון פי כמה כאשר יש הזדהות. כך שהמעצרים המנהליים לא רק מפיחים אש בקרב העצורים עצמם, אלא גם מרחיבים את מעגל התמיכה בהם מעבר לגרעין האידאולוגי הקשה, עד לדרג הפוליטי ממש. כשפעיל "תג מחיר", בועז אלפרט, הורחק מיצהר בצו מנהלי לפני שנתיים, הגיעו לביתו השר אורי אריאל והח"כ לשעבר מיכאל בן ארי להביע תמיכה ועידוד. בחושיהם החדים הבינו שאת הביקור קל יותר להצדיק כמחאה על הצו המנהלי מאשר כתמיכה במעשיו של אלפרט. הנה כי כן, צווים מנהליים מאפשרים לפוליטיקאים לחבק בגלוי את פורעי הימין באופן שלא היה נתפס לגיטימי אלמלא הצווים.

שוב: ככל שהצרה גדולה, כך הישועה גדולה. ככל שיענונו, כן נרבה וכן נפרוץ. זהו מנגנון ההפעלה של הימין המשיחי. הוא יודע את זה, ההנהגה שלו יודעת (ומטפחת) את זה, השב"כ יודע את זה, וגם שר הביטחון יודע את זה.

אם כך, מדוע להפעיל צווים ומעצרים מנהליים נגד פעילי "תג מחיר"? כדי לקבל תוצאה הפוכה מהרצוי?

רגע, מה כאן בעצם הרצוי? ולמי?

קצת סדר

בואו נעשה רשימה קצרה של מה שכבר ידוע לנו.

1. כנופיות "תג מחיר" הוקמו ביוזמה מלמעלה, של הנהגת המתנחלים, במסגרת פעילותם של ועדי המתיישבים שומרון ובנימין.
2. ועדי המתיישבים ממומנים באופן שוטף בידי המועצות האזוריות שומרון ובנימין, בכספי מדינה, במיליוני שקלים. זהו מידע גלוי שמופיע בפרסומים רשמיים.
3. חברי כנסת של הימין מסייעים באופן גלוי לשיבוש מהלכי פינוי מאחזים, כלומר, מעבירים מידע מסווג לעבריינים.
4. הפעלת צווים ומעצרים מנהליים נגד עבריינים אידאולוגיים אינה מרתיעה אותם. להיפך, היא מלבה את אש המרי שבוערת בתוכם.

חברו את הנקודות. מה קיבלתם? המדינה תומכת בעבריינות אידאולוגית של הימין, ובעקיפין גם בטרור יהודי, ומחזקת אותם באופן פעיל.

עד כאן העובדות, טרם פרשנות. מי שקשה לו לבלוע אותן, יכול לחזור לאחור ולבדוק איפה טעינו. מי שכבר מקבל אותן בעל כורחו, מחויב לתת להן פשר.

למה המדינה תומכת ב"תג מחיר"?

הנה שלוש פרשנויות אפשריות:

א. אין ידיעה: ההנהגה הפוליטית לא מודעת לתמיכה בתשתיות "תג מחיר". הכספים עוברים בחשאי, ללא אישורים; השב"כ רוצה אבל לא מסוגל ללכוד את האשמים בהיעדר ראיות.

ב. אין הבנה: ההנהגה הפוליטית מודעת לתמיכה בתשתיות "תג מחיר", כולל הכספים. אבל היא באמת ובתמים נאבקת נגדו, וסבורה שהצעדים המנהליים יועילו בכך.

ג. אין תום לב: ההנהגה הפוליטית מודעת ומבינה את תמיכתה ב"תג מחיר", ופועלת כך משום שזה משרת אינטרסים פוליטיים מסוימים.

את פרשנות (א) אני דוחה כמופרכת לגמרי ואת (ב) כבלתי סבירה. לא יכול להיות שמידע שעיתונאים ותחקירנים שלפו בקלות מאתרי האינטרנט של ועדי היישובים, מדו"חות של עמותות או מן הלמ"ס לא ידוע לפוליטיקאים שאמונים על מימון הגופים האלה. הסיפור הזה נמשך כבר יותר מ-8 שנים, והתחקיר של שחר גינוסר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" פורסם לפני 3 וחצי שנים. "ידיעות אחרונות" זה לא אתר חדשות נידח. גם אם המופקדים על הכספים היו מזדעזעים מן הגילוי שהם מממנים פעילות עבריינית, היה להם זמן מאז לתקן. אבל כפי שתחקיר "מולד" מגלה השבוע, דבר לא השתנה.

ותשמעו סוד: דבר גם לא ישתנה. מדינת ישראל מממנת שלל פעילויות עברייניות מעבר לקו הירוק: הפקעת אדמות פרטיות והעברתן להתנחלויות, הטבות מס לבעלי מפעלים מפרי חוק, חיבור של מאחזים בלתי חוקיים לחשמל ומים, וכיוב'. התמיכה בטרור היהודי היא קצה הקרחון הבולט, הדוקר את העין יותר מן השאר, אך לא בהכרח החלק שאחראי למרבית העוול בשטחים. מכל מקום, הפעולות הללו ידועות לכל הנוגעים בדבר ואין הם יכולים לגלגל עיניים בפליאה לשמיים. למען האמת, הם כבר לא עושים זאת, חלפו ימי מפא"י המתחסדים, וטוב שכך.

פרשנות (ב) היא קו הבלימה המסורתי בפני מה שקרוי "תיאוריות קונספירציה". יותר משהיא משכנעת בפני עצמה, אנשים ידבקו בה משום שבהישמטה לתהום היא מותירה אותנו רק עם פרשנות (ג) ה"קונספירטיבית". אבל זאת כמובן הצדקה גרועה מאד (להאמין ב-ב' רק כדי שלא להאמין ב-ג'). למען היושר, צריך לקרוא לפרשנות (ב) לא "אין הבנה" אלא "אין שכל", או "כולם טיפשים". רק כך אפשר להסביר כיצד הפוליטיקאים ממשיכים לטפח ולהעצים כוחות שחותרים תחת אושיות החוק במדינה ואף מכריזים על כך בגלוי. אולי לא כולם מבינים הכל. אולי חבר כנסת טרי, שעוד לא הפנים את חוקי המשחק, יכול להאמין שיש ניגוד אינטרסים עמוק בין השלטון לבין "תג מחיר". אבל מי שבילה מספיק זמן בוועדות הכנסת ובמשרדי הממשלה כבר יודע להבחין בין הצגה למציאות. וככל שמשרתו רמה יותר, הוא מבין יותר.

מנכ"לים של משרדי הממשלה, שרי ממשלה, עיתונאים בכירים – כולם חלק מן המשחק. "מזדעזעים" לפי כללי הטקס מפעולות "תג מחיר", אבל יודעים היטב שהן מתאפשרות וממשיכות הודות לממסד: עצימת העין שלו (כך יודעים הרוב) או תמיכתו הפעילה (כך יודע מעגל ההנהגה הקרוב).

ההסבר הנותר, "אין תום לב", על אף התיוג ה"קונספירטיבי", הוא הפשוט והאפרורי מכולם. הוא מניח שעובדות שגלויות לעיתונאים ולפעילי ימין מזה שנים, ידועות גם למנהיגים. הוא מניח שהמנהיגים אינם מטומטמים שנותנים לקבוצה אידאולוגית אחת לסובב אותם בכחש כל הזמן. והוא מניח שכמו כל פוליטיקאי, פעולותיהם מונחות על-ידי אינטרסים. האינטרסים האלה אינם בהכרח עולים בקנה אחד עם טובתו של כלל הציבור, וזאת מן הטעם הפשוט שלא טובתו של כלל הציבור תשאיר את הפוליטיקאי בשלטון, אלא טובתו של מגזר מסוים, או מעמד מסוים, או אליטה מסוימת, או אוליגרכיה מסוימת. ועל כן המנהיג הנורמלי, הרגיל לחלוטין, יקריב דרך שגרה את האינטרסים של חלקים בציבור, או אפילו רוב הציבור, ובלבד שהדבר ישרת את האינטרס הפוליטי שלו ושל המחנה שלו.

כל זה טריביאלי, ובכל זאת רוב הישראלים מסרבים להוציא מכך את המסקנות המתבקשות. בהקשר אחר כתבתי על התופעה הזאת כך:

"תמיד ברגע המכריע – ייצאו מנהיגי ישראל בעיני הפרשנים והציבור בכללותו לכל היותר כאוסף לא-יוצלחים מבולבלים, שפשוט הכל מתחרבש להם בידיים. הם רוצים טוב, ברור שרק טוב הם רוצים, אבל תמיד בסוף יוצא קקה. מוזר שהקקה נופל על הראש שלנו, לא שלהם. אבל גם זה כנראה תוצאה של בלבול מכמיר לב, לא מחשבת זדון, חלילה.

אולי הגיע הזמן לצאת מהקיבעון הילדותי הזה? אולי הגיע הזמן להתייחס למנהיגות הישראלית – הן בדרג הצבאי והן במדיני – כאוסף אנשים שיודעים יפה מאד את מטרותיהם, ומתאימים את האמצעים למטרות? עד כמה נמשיך להיאחז בקוטב האיוולת של הדילמה הנצחית – "איוולת או רשעות"? האם מי שמתעקש כל הזמן לראות במנהיגיו איוולים איננו אוויל בעצמו?".

ולא יזיק להיזכר: קונספירציות לפעמים מתבררות כנכונות.

אז למה המדינה תומכת ב"תג מחיר"?

הגענו למשוכה האחרונה. יש תמיכה, ויש ידיעה, ויש הבנה של התוצאות. ובכל זאת – התמיכה נמשכת וגם מועצמת (באמצעות הצווים והמעצרים המנהליים). למה?

ההסבר שאציע לא ידהים כאן אף אחד. זהו אותו הסבר שהצעתי בניתוח האירועים שהובילו ל"צוק איתן", והוא מסתכם במוטו: צריך לוודא שאין פרטנר פלסטיני. לוודא שמאמצי הפיוס הפלסטיניים ייכשלו, לפרנס דרך קבע את אש הסכסוך, לשמור על להבות השנאה בגובה מספיק, לא נמוכות מדי ולא משתוללות מדי, לשמור על קובעת הדם מלאה דיה, שלא תיבש חלילה, לטרפד כל ניסיון למשא-ומתן אמיתי, לשמור על מראית-עין של "הידברות" במקביל למכסת ההרג החודשית, להוכיח לקנאים, לסוחרי הדם ולמוטרפי השנאה משני הצדדים שהם צודקים ואין עם מי לדבר וחיינו ימשיכו לנוע מפיגוע לדקירה, משריפת תינוק להצתת מסגד. ואכן, המסר עבר.

"תג מחיר" מתלבש על המטרה הזאת כמו כפפה על יד. היד שהשליכה לחדר את בקבוק התבערה איננה ידו של בני קצובר או של נתניהו, אבל כל שלושת האנשים האלה שותפים למטרה העליונה – לוודא שאין פרטנר פלסטיני. לא רק להוכיח, אלא גם להביא לכך במעשים. פורעי "תג מחיר" לא יצאו לשרוף תינוק בהוראה ישירה של מועצת יש"ע או של שר הביטחון (אף כי מוקדם מדי לשלול תרחיש "שמפניה" גם כאן), אבל כל שרשרת הפיקוד מכירה אותם היטב: מי הם, מה מניע אותם, ומה הם משיגים. וכיוון ששוררת תמימות דעים בין כולם על המטרה, משאירים המנהיגים לשטח לקבוע את האמצעים; "גבולות המאבק רחבים", כזכור.

כך ניתן להבין את פריחתו של טרור בחסות הממסד, טרור כשלוחת צללים של הממסד. ויש להודות שההתפתחות האחרונה, שימוש בצווים ומעצרים מנהליים כנגד הטרור היהודי (מה שכבר היה, בהיקף מצומצם) מועילה לשלטון פעמיים. פעם אחת כלפי פנים – בדירבון הפעילים ובחיזוק תדמיתם הנרדפת; ופעם אחת כלפי חוץ, בהוכיחה שממשלת ישראל אינה מקלה ראש בטרור, לא ולא. שהרי "תג מחיר" כבר הפך למטרד מדיני לא נעים: נזק תדמיתי בבירות אירופה, דו"ח חריף של מחלקת המדינה האמריקאית ואולי המטריד מכל בעיני נתניהו – גינוי של הלובי היהודי. הפרסום המופרז שהוענק ל"הורדת הכפפות" מול פורעי הימין, ההכרזות הבומבסטיות של יעלון ונתניהו, נועדו יותר מכל לאוזניים בחו"ל. אצלנו, על גבעות השומרון, הדברים באו כשמן בעצמות הפורעים.

מה תעשה עם הידיעה?

המדינה, שאמונה על יצירת החוק ואכיפתו – מפירה אותו. המדינה, שאמורה לרסן קבוצות חתרניות, מחרחרות אלימות – מסייעת להן. המדינה, שבינה לבינך שורר חוזה לא כתוב, ולפיו אתה תשמור על החוק ובתמורה המדינה תשמור עליך מפני הבזים לו – שברה את החוזה. עכשיו אתה יודע את זה. אתה רוצה לחזור אל הכעס המוכר, המנחם, על המופרעים של הימין, אבל אתה כבר יודע שהם לא העניין. המדינה היא העניין. היא שאחראית כלפיך, לא נוער הגבעות. היא רוצה שתמשיך לחשוב עליהם, לא עליה, אבל אתה כבר יודע שזאת פעולת הסחה, כדי שלא תחשוב עליה ועל מה שהיא עושה מאחורי גבך. אז עכשיו אתה יודע. ומה תעשה עם הידיעה?

מקורות:
– דיווח "בצלם", 7.6.2015
– ספר שמואל א', פרק כ"ה

* * *

חם היה בחול המועד פסח, חם מאד היה בדרום הר חברון, "ויאמר דוד לנערים עלו כרמלה", זאת כרמל המקראית כמובן, היום נמצא שם הכפר הפלסטיני אל-כרמל, ומדוע הזכרנו את החום הכבד, זאת על שום הבריכה הנאה שהותקנה שם, עיריית יטא שיפצה אותה בלב פארק ציבורי, בריכה שבמימיה הקרירים נוהגות משפחות פלסטיניות מכפרי הסביבה לרחוץ להנאתן, מוזר, גם להם יש הנאות קטנות, ומה פתאום הם עושים להם פארק שם אתם תוהים, ובכן, מדובר בשטח A, כידוע השטח המצומצם שבו "הסכימה" ישראל להעניק לרשות הפלסטינית סמכויות מלאות, בטחוניות ואזרחיות, וכך הרהיבה עיריית יטא לשפץ את הבריכה וסביבותיה במסגרת אותן סמכויות אזרחיות, וסברה לפי תומה שהיא עמלה על רווחתם של תושביה ולא על רווחתם של מתנחלי האזור.

ובכן, דוד קרא והנערים עלו כרמלה, זה היה בחול המועד פסח, הרבה נערים ונערות היו שם, עם גדול ורב, וגם רב, כן, הרב הצבאי הראשי היה שם בערבוב הלא-מורגש כבר בין המתנחלים לצבא, על פי הדיווחים כאלף תיירים ישראלים צבאו על האתר, "תהלוכה חגיגית בשילוב שחקני רחוב בבריכת כרמל המקראית", צוין שם בהתרגשות השמורה לעיתוני החג, סיכומי הטיולים ומראות הארץ המרהיבים, "לצד טבילה במי הבריכה הקרירים", מוסיף העיתון, "הבריכה, המוזכרת בתנ"ך בסיפורי דוד ואביגיל, נמצאת בפאתי הכפר הערבי כירמיל ומהווה אטרקציה תיירותית בכל מועד", ובכן, גוזמאות חביבות של עיתונאי נוצה, שום בריכה לא מוזכרת ב"סיפורי דוד ואביגיל", בעצם רק סיפור אחד עליהם יש בתנ"ך, לא בריכה ולא שלולית, אף כי בסופו של הסיפור עוזבת אביגיל את ביתו של בעלה המת והופכת לאשתו-שפחתו הנרצעת של דוד, "הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי עבדי אדוני", ואולי דימו להם המתנחלים שרחצה את רגליו בבריכת כרמל, אקט סמלי של מחילה ופיוס, אלא שלא לשם מחילה וודאי לא לשם פיוס הגיעו אלה בהמוניהם לבריכה, ולראיה עשרות שוטרי מג"ב ואנשי המנהל האזרחי שהתלוו אליהם, חמושים ונחושים ובפיהם שתי מילים בלבד לרוחצים הפלסטינים שבבריכה: צאו מכאן.

"המתנחלים התלוננו שנכנסנו ושלושה מתנחלים צעירים התחילו לשחות לכיוון שלנו. כמה חיילים התערבו וביקשו משלושת המתנחלים להתרחק מאתנו. אחרי שהם התרחקו הורה לנו אחד החיילים לצאת מהמים. לא הסכמתי לצאת ונעמדתי ליד קצה הבריכה. חייל אחר התקרב אליי, כיוון עליי את הנשק שלו וצעק עלי לצאת מהמים מהר", כך העיד איבראהים בן ה-15, מבלי להבין שפלש לאחוזתו של נבל הכרמלי, "איש קשה ורב מעללים", למה אחוזתו, איך אחוזתו, הלא מדובר בשטח A, בפארק של עיריית יטא, ואם כבר מתעקשים המוני המתנחלים להתרחץ שם, מדוע ובאיזו זכות לגרש את הרוחצים בבריכה, שלא התגרו בהם, למעשה הגירוש תוכנן מראש, לשם כך הצטיידו במג"ב מבעוד מועד, אף כי מארגני הסיור הקפידו להשמיט את כל אלה מן התיאור הקסום שהפיצו, "גברים נשים ילדים וטף", הם ותו לא, התנ"ך הגון יותר, אינו מסתיר את מעטה האלימות, "ויחגרו איש את חרבו, ויחגור גם דוד את חרבו ויעלו אחרי דוד כארבע מאות איש ומאתיים ישבו על הכלים", ומי עוד לא מוזכר בתיאור של "מרכז לימוד וסיור סוסיא", הרוחצים הפלסטינים שהוצאו באיומים מהבריכה כמובן, ורוכזו בפינת הפארק עד שיסיימו המתנחלים לרחוץ בשלווה במים שנוקו מנוכחותם המזהמת, המתנחלים התלוננו והמקומיים גורשו, שהרי "היום רבו העבדים מתפרצים איש מפני אדוניו", קשה להאמין כמה רבו העבדים ואיך הם מחציפים פנים ומעיזים להתפרץ כך, מול אדוניהם.

 

ובסך הכל הדברים מובנים מאליהם וטבעיים, הסיור הזה יוצא מדי שנה בחגים, זאת כבר שגרה, מתחילים באתר הארכיאולוגי של סוסיא העתיקה, אתר שהוקם על אדמות פרטיות של תושבי ח'רבת סוסיא הפלסטינית, קהילת רועי צאן מרודים שהמדינה גמרה אומר לטאטא לכל רוח, ומתעמרת בהם כבר 30 שנה, וכשאנחנו אומרים מדינה אנחנו מתכוונים במיוחד לבג"ץ, שאישר את העקירה והנישול, בג"ץ "כשמו כן הוא, נבל שמו ונבלה עמו", הכל כאן טבעי ומוכר, ואם כבר הפקיעו, והרסו ואטמו בורות מים, מה הרבותא בכך שגם את מי הבריכה חמדו, "ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי", אמנם נבל לקח את מימיו שלו והמתנחלים לקחו את מימיהם של הפלסטינים, הבדל קטן לטובת נבל, קמצן קמצן אבל לא גזלן, ואם נותרה עוד תמיהה אחרונה בכל העניין הזה, הרי היא כיצד התאפשר לאלף ישראלים להיכנס כך בחופשיות לשטח A, שכידוע אסור בכניסה לישראלים, ובכן התשובה לכך גם היא מובנת וטבעית, מסתמן כי רשויות הצבא כלל לא ידעו על הסיור, ורק לאחר מכן טענו שהוא תואם מראש, כלומר היהודים תיאמו בינם לבין עצמם פלישה המונית לשטח פלסטיני ריבוני, בסך הכל דפוס פעולה מוכר בשטחים, היהודים קובעים עובדות בשטח והחוק מתאים את עצמו אליהם, עם ערבים זה כמובן הפוך, החוק כותב את עצמו נגדם, החוק כידוע הוא עניין גמיש, מי כמו דוד המלך ידע זאת.

סוף רשע לתליה, כך על כל פנים בתנ"ך, גורלו של נבל איש הבליעל היה רע ומר, "וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן", עונש נורא אך הולם למי שליבו היה קר וקפוץ, אבל לא עוד עונש בימינו, למי שליבו כבר אבן בחייו.