דחפורים והנהונים משפטיים: טרנספר מואץ בשטח C

נדמה שאין עיתוי הולם יותר לפרסם את הפוסט הזה מאשר ביום שבו מתפרסם סקר ענק, לפיו מחצית מהיהודים (70% מהדתיים, שליש מהחילוניים) רוצים לגרש את אזרחי ישראל הערבים מהמדינה. המחצית הזאת ודאי תשמח לדעת שמאווייה מתגשמים הלכה למעשה בימים אלה בשטחי הגדה.

החודשיים הראשונים של 2016 היו כנראה החודשים המוצלחים ביותר לרשויות ההרס והחורבן מזה שנים ארוכות. 323 מבנים הרסו דחפורי המנהל האזרחי בתקופה הזאת, ובכך הפכו 440 איש לחסרי בית, יותר ממחציתם ילדים. ההריסות פגעו בפרנסתם של כמעט 1,700 איש.

440 עקורים בחודשיים זה הספק של יותר מ-7 ביום. מישהו בירושלים לוחץ על הדוושה: הצמד-חמד יוגב-סמוטריץ', שפועלים בברכת ועדת החוץ והביטחון, שפועלת בברכת ראש הממשלה. הדרך עוד ארוכה: כ-11 אלף צווי הריסה תלויים ועומדים נגד כ-13 אלף מבנים פלסטיניים בשטח C (בעיקר בבקעת הירדן, בדרום הר חברון ובמרחב מעלה אדומים, אזור E1). כיוון שגירוש הפלסטינים נועד לפנות אדמות למתנחלים, ההתפלגות הגיאוגרפית של צווי ההריסה (ראו למטה) מלמדת שמירב מאמצי ההתפשטות מתרכזים בדרום הר חברון ומסביב לירושלים.

מקור: OCHA

למה דווקא עכשיו? ככל הנראה, צירוף של נסיבות. גל הפיגועים הוא אמתלה נוחה, גם אם מופרכת מכל בחינה הגיונית, לתלות עליה התנכלות לפלסטינים. הציבור הישראלי ממילא לא מתעניין בשאלות כמו האם הנענשים קשורים לטרור. אמריקה מרותקת למערכת הבחירות, גם נזיפות רפות אינן נשמעות מכיוונה. ותאבונם של הח"כים בבית היהודי – המנהלים האמיתיים של הקואליציה, למי שהחמיץ – אינו יודע גבול.

באתר "בצלם" יש כבר בלוג ייעודי לתיעוד ההריסות בשטח C. הקצב והמספרים מבהילים. מה שקראתי פעם "רעש הרקע הקבוע של הציונות" הפך להיות טרטור בלתי נסבל. אין זאת אלא שישראלים שאינם שומעים אותו כבר התחרשו כליל.

יש הגיון בשיגעון, יש שורה תחתונה. נגיע אליהם אחרי הצילומים.

הגל האחרון היה בשבוע שעבר, ב-2 במרץ: ח'רבת טאנה, שוויכה, שופה, א-טור, חיזמה, עין אל-קילט. בח'רבת טאנה (דרומית-מזרחית לשכם) הרס המנהל האזרחי 41 מבנים, בהם בית ספר אחד. 36 נפשות נעקרו מבתיהן, בהן 11 ילדים. על ההסטוריה האכזרית ההריסות בח'רבת טאנה כתבתי כבר לפני חמש שנים. מוזר, גם אז, בדיוק ב-2 במרץ, הגיחו דחפורי המנהל. היום כמו אז, נשלף הנימוק שהתושבים התיישבו ב"שטח אש", אף כי האמת הפוכה לגמרי: שטח האש התיישב על אדמתם.

בכתבה המאלפת הזאת של עמירה הס (תקראו, תקראו) מתראיין תושב הכפר שנולד במערה בח'רבת טאנה ב-1936. מדינת ישראל, שעוד לא היתה קיימת אז, אינה מכירה בו. הגירוש מטעמי "שטח אש" הוא שקרי מעוד סיבות רבות שעליהן עמדתי בפוסט על תהליך "הגירוש-ייבוש-רישוש" בבקעת הירדן ובפוסט נפרד על שטח אש 918 בדרום הר חברון. במקרה של ח'רבת טאנה הגזענות הרשמית אינה טורחת אפילו להסתתר. במרחק קילומטר וחצי ממנה ממוקם מאחז-בת בלתי חוקי של איתמר,  גבעה 777 ("גבעת ארנון") שמו. גם הוא נמצא בתחומו של שטח האש המדובר, אבל הוא כמובן לא מפריע לצה"ל; למעשה, תושבים מקומיים מעידים כי צה"ל הזיז את אימוניו מאזור המאחז. בינתיים המאחז מתרחב וגם הוקם בו "כפר סטודנטיות" של עמותת "קידמה", שמשווק את עצמו כשילוב מגניב וסבבה של חלוציות עם חיי קומונה אקולוגיים. הכל במימון המדינה, כמובן.

רק 1% בלבד מכלל שטח C – שמקיף 60% משטחי הגדה – מקצה ישראל לבנייה פלסטינית. נזכיר ששטח C (ראו מפה) לא יועד אף פעם לריבונות ישראלית, אלא הופקד באופן זמני בידיה עד שיעבור לידי הרשות הפלסטינית. זה היה אמור לקרות ב-1998. מאז ועד היום עושה ישראל ככל יכולתה להגדיל את אוכלוסיית המתנחלים באזור ולצמצם את האוכלוסיה הפלסטינית.

אף כי רק שיעור מזערי מן השטח הזה, שחיים בו 300 אלף פלסטינים, מותר לבנייה פלסטינית, רק 23% מצווי ההריסה שהוציאה ישראל בשטחו מתייחסים לבנייה בקרקעות מדינה. במלים אחרות: 77% מ"עבירות הבנייה" הן בנייה על קרקע פרטית שנעשתה ללא היתר. למה אין היתר? כי אין. לא היה ולא יהיה. ישראל לא מתירה לפלסטינים לבנות בשטח C, עתודת הקרקע הגדולה בשטחים וריכוז האדמות החקלאיות שלהם. אי אפשר לבנות באופן חוקי כי אין תכניות מתאר ליישובים הפלסטיניים, אין תכניות מתאר כי ועדות המנהל האזרחי שמופקדות על התכנון מורכבות מיהודים בלבד, שמתכננים להתנחלויות בלבד, וכשהוגשה עתירה לבג"ץ בדרישה לשתף תושבים פלסטיניים בוועדות התכנון, בג"ץ הסתכל לצד השני וכיחכח משהו על נייטיבז, תפיסה לוחמתית וכאלה.

יאללה, חלאס.

בזאת אפשר לחתום את הקשקוש הישראלי הרגיל על "הבנייה הלא חוקית" של פלסטינים בשטחים (או בדואים בנגב, או תושבי מזרח ירושלים); מגיבים, ראו הוזהרתם. אצטט כאן את יאיו אברהם, ממנהיגי מחאת האתיופים ואינשאללה ממנהיגי השמאל בעתיד: "מה זה חוק בכלל? כשהחוק לא מגן על האזרחים הוא לא חוק. אין חוק. הוא פיקציה. הוא לא שווה כי אתה שחור, כי אתה ערבי, מזרחי, כי אתה נראה שונה".

***

אי אפשר להעביר במילים מה מרגיש אדם שביתו נהרס מול עיניו, מה מרגיש ילד שרואה את המקום המוגן ביותר שלו, הפרטי ביותר, הופך לעיי חורבות. אפשר רק להראות, לראות, לדמיין. ואת מה שמתחולל בנפשו בשנים שלאחר מכן, קשה אפילו לשער.

ח'רבת טאנה, מרץ 2016. צילום: רויטרס

עין רשאש, פברואר 2016. צילום: עמירה הס

ח'רבת חומסה, בקעת הירדן, אוגוסט 2015. צילום: עארף דרארמה, "בצלם"

פסאיל, פברואר 2016. צילום: אקטיבסטילס

ח'רבת ג'ינבה, פברואר 2016. צילום: אי-אף-פי

ח'רבת ג'ינבה, פברואר 2016. צילום: אי-אף-פי

אבו-נוואר, ינואר 2016. צילום: אונר"א

ח'רבת א-רחוואה, ינואר 2016. צילום: נאסר נוואג'עה, "בצלם"

אל-ג'יפתליק, פברואר 2016. צילום: Middle East Monitor

***

סיפוח שטח C לישראל כבר איננו בגדר תכנית הזויה אלא מדיניות פרקטית שמתקדמת בצעדים עקביים להגשמתה. באופן רשמי היא עולה רק על בדל שפתיהם של אנשי "הבית היהודי" והאגף הנצי בליכוד. בפועל, כל רשויות החוק והאכיפה עובדות בשירותה.

אבל יש בעיה קלה: בשטח C גרים כ-300 אלף פלסטינים. כשהימין מדבר על סיפוח, הוא כמובן לא מעלה על דעתו להעניק לפלסטינים האלה תעודת זהות כחולה וזכות לבחור ולהיבחר לכנסת. דוגמה נאה לדיסוננס הזה, שלפעמים אפילו חומק מהשגחתם של חסידי הסיפוח, ניתנה לפני 9 חודשים, כשבנט נסוג מכוונתו להחיל את חוקי העבודה הישראלים בשטחים, נושא שמפלגתו העמידה במרכז המצע שלה. הסיבה היתה פשוטה: חקלאי בקעת הירדן נזעקו שזכויות עובדים לפועלים הפלסטיניים "יפגעו קשות" ברווחים שלהם. גם כשעלתה לבג"ץ שאלת שילוב פלסטינים במערך התכנון הישראלי בשטחים – צעד מתבקש מהחלת החוק הישראלי שמחייב שיתוף של נציגי המקום המיועד לתכנון – נעדר קולו של "הבית היהודי" באופן מופגן. "אמרנו סיפוח", אומר גזע האדונים, אבל ממהר להדגיש, "לא אמרנו שוויון. ועל הפסדים בכלל אין מה לדבר".

דילמת הסיפוח המשפטי מאתגרת את השמאל לא פחות מן הימין, כפי שכתבתי כאן. הפיתרון השכיח בימין הוא יצירת מצבי אפרטהייד, בתוך ומחוץ לגבולות ישראל. רק שאפרטהייד לא ממש פותר את הבעיה היסודית יותר של הלאומנות הישראלית: הוא לא נפטר מהערבים, ואלה לא באים לנו טוב בעין. גם אם הערבים כפופים לחוקים אחרים ואינם נהנים מזכויות אזרח בסיסיות, הם עדיין כאן, לעזאזל. נוסף לכל, אפרטהייד לא מצטלם טוב.

הפיתרון המתבקש הוא טרנספר משפטי. חזון הסיפוח הוא חזון הטרנספר. זהו התהליך הזוחל שמתרחש כבר שנים בשטח C ומואץ בתקופה האחרונה. נזכיר שוב את המספרים. כ-300 אלף פלסטינים יש בשטח C, ומולם עומדים צווי הריסה ל-13 אלף מבנים. בהערכה גסה ניתן לומר שהצווים הללו, אם ימומשו במלואם, יעקרו ממקומם קרוב ל-100 אלף איש. במהלך התקופה הזאת המערכת לא תשב בחיבוק ידיים, וכמובן שתוציא עוד אלפי צווי הריסה. בלי הרבה מאמץ, ועם הרבה מסירות נרצעת, מערכת המשפט הישראלית – מבתי הדין הצבאיים ועד בג"ץ – לא תתקשה להכשיר את גירושם של רוב תושבי שטח C. הקצב האינטנסיבי של פעולות ההרס כמו גם הסרת "חסינותם" של מבנים שנתרמו בידי האיחוד האירופי תשאיר אחריה אדמה חרוכה שאין דרך לשוב אליה. וכפי שהסקר שצוטט בתחילת הדברים מלמד, הציבור היהודי לא יתקומם; רבים ימחאו כפיים.

העקורים ייאלצו להידחק אל המובלעות המבודדות – הערים והכפרים הגדולים שבשטחי A ו-B, שללא שטח C אין ביניהם רצף טריטוריאלי. הם ייאלצו לזנוח את אדמת אבותיהם ופרנסתם מזה עשרות ומאות בשנים, ולפנות את מקומם לשכונות החדשות של מעלה אדומים ואפרת, למטעים החדשים של התנחלויות הבקעה, למאחזי "איכות החיים" של דרום הר חברון, ועוד כהנה וכהנה. כפי שנחשף בדו"ח "יש דין" מן החודש שעבר, מכונת הסיפוח המשפטית מתקדמת יום-יום אל מטרתה, הרחק מעיני הציבור, הופכת את ה"בלתי מתקבל על הדעת" של אתמול ל"סטטוס קוו" של מחר, שממנו לא יעלה על הדעת לסגת.

ואז תוכל ישראל להצהיר, בגלגול עיניים למרומים, שהחוק שחל בשטחים שווה לכולם, אינו מפלה בין דם לדם ועם לעם, וברוך השם, נשאר רק עם אחד.