שטח אש 918: שמונה דרכים לאיית "טרנספר"

[פוסט ארוך, לקחת אוויר ולקרוא בהפסקות]

טקסט ופשרו

"האימונים הנערכים בשטחי האש, ובכלל זה בשטח אש 918, תורמים תרומה משמעותית להכשרת חיילי צה"ל לפעילות שהם מבצעים בין היתר באזור יהודה ושומרון, וכן למוכנותו של צה"ל לתרחישים מבצעיים שונים שעשויים להשפיע על בטחון האיזור". (מתוך תשובת המדינה לעתירות נגד צווי הפינוי שהוצאו לכאלף תושבי הכפרים והמערות בדרום הר חברון, 29.7.2013, סעיף 158).

המדינה דורשת לגרש את תושבי הכפרים הפלסטיניים שאדמתם הוכרזה "שטח אש 918". המדינה פורשת שלל נימוקים לדרישתה זו. המדינה נסמכת על דיני התפיסה הלוחמתית במשפט הבינלאומי. המדינה טוענת: כן, כמובן שהצבא זקוק לשטחים האלה. הוא זקוק להם כדי להתאמן ולהתכונן לתרחישים מבצעיים שיכולים להתעורר ממש בשטח הכבוש עצמו! ומהם התרחישים המבצעיים שעלולים להיווצר ביהודה ושומרון? מן הסתם, התנגדות פלסטינית לנוכחות כוחות הכיבוש: תקיפה של חיילי צה"ל או התנחלויות. לכך צריך להתכונן, ולכן צריך להפקיע את שטח האש, ולכן צריך לגרש משם את תושביו.

עכשיו לאט יותר. הצבא כבש את השטחים ומנהיג שם משטר אפליה דורסני מזה 46 שנים. האוכלוסיה המקומית מתקוממת ומבצעת פעולות התנגדות. כדי להתמודד באופן נאות עם הפעולות האלה, יש להפקיע עוד שטחים כבושים ולגרש עוד תושבים פלסטיניים. ובקצרה: הצבא בעצם נוכחותו מחולל את הצורך הצבאי ששוב מצדיק את העמקת הדיכוי והנישול, ואלה מצידם רק יעצימו את ההתנגדות הפלסטינית. ואז, כמובן, יווצר צורך צבאי דחוק יותר להכביד את העול.

הרי לכם הגיון הכיבוש על רגל אחת. היה אפשר כמובן לשבור את מעגל הקסמים הזה באמצעות ניטרול הסיבה הראשונית – ביטול הכיבוש והאפליה. אבל אז מה היה על כל תפיסת הבטחון, ותחושת האדנות, ותעשיות הבטחון, והתקציבים, ומקהלת הדמגוגים שגורסים שהסיבה הראשונית היא אחרת לגמרי, לא קשורה בכלל לכיבוש, ואמנת החמאס והאנטישמיות והתכניות הזדוניות של תושבי המערות בהר חברון להשמיד את מדינת ישראל באמצעות טילים של, אההממ, גללי עזים עטופים ביריעות ברזנט.

תשובת המדינה: יולי 2013

תשובת המדינה לעתירות ניתנה לפני שבועיים, והיא מלאה מכמנים מסמרי-שיער כגון זה. היא רק השלב האחרון במאבק המשפטי למניעת התכנית לניקוי שטח אש 918 מפלסטינים, חלק מן התכנית הכוללת יותר לטיהור האתני של שטח C. בנובמבר 1999 כבר חוו תושבי הכפרים באזור טרנספר המוני: בתיהם ורכושם של 700 תושבים נהרסו בפעולה ברוטלית של המנהל האזרחי. כיום מתכוונת המדינה להשלים את המהלך בגירוש של למעלה מ-1,000 פלסטינים באזור.

במהלך השנים הציגה המדינה שלל נימוקים מרתקים ומאלפים מדוע יש לסלק את תושבי הכפרים מאדמתם; עוד נחזור אליהם. בתשובה האחרונה מוכיח השלטון הישראלי שהוא קשוב לרוח הזמן ואף מתאים אליו את נימוקי הגירוש. רוח הזמן היא רוח הקיצוצים בתקציב, ובמיוחד כולם לוטשים עין לתקציב הביטחון. על כן מתריעה המדינה: שטח אש 918 חוסך כסף! הנה כך:

"קרבת שטח האש לבסיס האימונים מאפשרת חיסכון במשאב היקר ביותר בתחום האימונים בצה"ל – משאב הזמן. קרבה זו מאפשרת גם חיסכון משמעותי בכסף, בשים לב לעלויות הגבוהות הכרוכות בהובלת מאות לוחמים, ציוד וכלי רכב לאימונים בשטח אש מרוחק… משמעות ביטולו של שטח האש (918) הינה שהיחידות אשר מגיעות להכשרה בבא"ח נח"ל ייאלצו להתאמן בשטחי אש מרוחקים מהבא"ח, דבר שיפגע באופן משמעותי ביעילות האימונים, יהא כרוך בעלויות כספיות גבוהות ביותר וכן יגרום לאבדן זמן אימונים יקר" (סעיפים 108-109).

תודו שמול הנימוק המוחץ הזה כל ההתנגדויות קורסות. מי ייקח על עצמו לנפח עוד את תקציב הביטחון? אם צריך להעיף אלף פלסטינים קיבינימאט כדי לחסוך בהוצאות הובלה לצה"ל – אז אין ברירה. חיסכון הוא צו השעה, וגם שוכני המערות בדרום הר חברון נדרשים להדק חגורה. איכשהו פיספסו עו"ד ענר הלמן ועו"ד יצחק ברט מפרקליטות המדינה, שחיברו את תשובת המדינה לעתירות, את הסעיף המדויק בדיני התפיסה הלוחמתית שמתיר לכוח הכובש לגרש אוכלוסיות מקומיות משיקולי התייעלות תקציבית. אבל אל דאגה, העותרים שוב יעתרו, המדינה שוב תשיב, והשמיים הם הגבול לדמיון המשפטי.

בין השורות נשמטה העובדה הפעוטה שבסיס האימונים של הנח"ל בתל-ערד, הממוקם בקרבה כה נוחה לשטח אש 918, הוקם ב-1993 – 13 שנים לאחר הכרזת שטח האש. כלומר, השטח הוכרז כשטח אש הרבה לפני הרציונל-בדיעבד שניתן לו עם הקמת בסיס הנח"ל. המדינה היא שבחרה להקים את הבסיס היכן שבחרה, ובכך הטילה על עצמה מגבלה גיאוגרפית שכעת – הפלסטינים נדרשים לשאת במחירה.

אם כך, מדוע בכלל הוכרז שטח אש 918? שאלה מעניינת שנחזור אליה בסוף. במיוחד היא מעניינת לאור העובדה שצה"ל לא עשה בו כמעט שימוש במשך 20 שנים, כפי שמעידים הפלסטינים שמתגוררים באזור ושהיו אמורים להיפגע מן האימונים בו. בשנת 2004 תחקירן "בצלם" הגיע אל שטח האש והתקשר לרשויות הצבא "לתאם את כניסתו". הקצין שהשיב לו אמר שבמקום מתבצעים אימונים אינטנסיביים ושהכניסה תסכן את חייו. התשובה הזאת היתה דמיונית – השטח היה שומם.

זאת כנראה הסיבה שמתנחלי חוות מעון לא חששו להקים את המאחז שלהם בתוך שטח אש 918, ביוני 1997. במשך שנתיים וחצי לא הדאיגה ישיבתם של מתנחלי החווה בתוך "שטח אש" אף אחד בצמרת צה"ל; שם כנראה יודעים שדרכם של כדורים ופגזים תועים לפגוע בפלסטינים ולא ביהודים. בסוף 1999 פונתה חוות מעון במסגרת עסקה מפוקפקת עם מועצת יש"ע, ושוב, לא מטעמי בטיחות (לנקודה הזאת נחזור בסוף). לפני כן, באפריל 1998, פירסם "הארץ" כי המנהל האזרחי "הסתפק במגעים עם ההתנחלות ולא פנה עדיין לבית המשפט. כיוון שבשטח האש מתנהלים אימונים לעיתים רחוקות בלבד, לא ראו במערכת הביטחון צורך דחוף בפינוי המבנה." במקרה של הפלסטינים, כמובן, הצורך בפינוי היה דחוף הרבה יותר.

חוות מעון, אגב, שרירה וקיימת. המנהל האזרחי הורס בה מדי פעם בית או קרוואן, אבל מניח לבריונים להישאר במקום. בסך הכל יש להם עבודה חשובה – להטיל טרור על שכניהם הפלסטינים ועל פעילי זכויות אדם.

הרקע בקצרה

[לפרטים נוספים, ראו כאן, כאן וכאן].

שטח אש 918 משתרע על פני 33 אלף דונם ומכיל 12 כפרים פלסטיניים (הקרויים בערבית "ח'ירבה", שמשמעו כפר קטן), בהם חיים כ-1,300 איש. על פי נתוני האו"ם (OCHA), בכלל שטחי האש של שטח C חיים כ-5,000 פלסטינים. תושבי הכפרים בשטח אש 918 מתגוררים ברובם במערות טבעיות שמשמשות גם כדירים לצאן; בחלק מהכפרים נבנו בתים מאבן לא מסותתת. עיקר פרנסתם של התושבים על חקלאות ורעיית צאן; סקר שנערך ב-2005 העלה ש-88% מהם נולדו במערות. כשליש מן השטח מצוי בבעלות פלסטינית פרטית. על פי המחקר ההסטורי והאתנוגרפי, הנוכחות הפלסטינית במקום מקורה בראשית המאה ה-19. באזור אין תשתיות חשמל או מים ותושביו חיים בדלות קיצונית, שממשיכה להדהים מבקרים במקום.

בפי הפלסטינים נקרא האזור "מסאפר יטא". למרבית תושביו יש קרובי משפחה בעיירה יטא, וחלקם גם מחזיקים בה בנכסים (עובדה שעומדת להם לרועץ, כפי שיבואר מיד). כיוון שישראל לא מתירה שום פיתוח באזור, חייבים תושבי המערות להישען על שירותי יטא בכל תחומי החיים – חינוך, בריאות וכדומה. מראה שגרתי באזור הוא שיירת ילדים שצועדת שעה ארוכה לבית הספר ביטא, בליווי מתנדבים בינלאומיים שמגנים עליהם מהתנכלויות מתנחלים.

הסטורית ההתנגשויות של התושבים עם השלטון החלה בסוף שנת 1999. אף כי שטח אש 918 הוכרז עוד ב-1980, השלטונות לא עשו בו שום שימוש לפינוי האוכלוסיה הפלסטינית. ב-16 לנובמבר 1999, בעקבות חלוקת צווי פינוי למרבית תושבי האזור, גירש הצבא 700 תושבים והרס את בתיהם. האירוע הטראומטי ההוא עומד ברקע החשש האמיתי מאד של תושבי מסאפר יטא מגירוש דומה או חמור ממנו בעתיד הקרוב.

תעצרו שניה ותחשבו מה עשיתם בנובמבר 1999. אני בדיוק סיימתי דוקטורט וחזרתי ארצה. אני מניח שבשעה שטרחתי לארגן לי משרד קטן ונחמד וקניתי גם תמונה לקיר, הצבא השליך 700 איש מביתם והפקיר אותם לישון מתחת כיפת השמיים עם שרידי רכושם הדל. לפעמים קשה להאמין כמה בנאלי כאן הרשע.

המאבק המשפטי

בתוך זמן קצר הוגשו שתי עתירות לבג"ץ נגד הפינויים (באמצעות האגודה לזכויות האזרח ועו"ד שלמה לקר). במרץ 2000 הוציא בג"ץ צו ביניים שקיבל את בקשת העותרים והורה להשיב את הסטטוס קוו על כנו. על אף הפסיקה, התיר המנהל האזרחי רק לעותרים עצמם ולא לכלל המגורשים לשוב לבתיהם. במהלך השנים הבאות נעשו נסיונות גישור שלא צלחו, משום שהמדינה הציעה לעותרים שטחים מצומצמים בהרבה מאלה שהיו ברשותם ובנוסף לא מתאימים לאורח חייהם. הליכי הגישור הופסקו ב-2005, ובמהלך השנים מאז עשו הרשויות יד אחת עם פורעי ההתנחלויות למרר את חייהם של הפלסטינים באזור.

הצבא מחרים כלי רכב וטרקטורים של פלסטינים ("אסור ליסוע בשטח אש"), הורס ואוטם בורות מים, מוציא צווי הריסה על בתי ספר, לוחות סולאריים ואפילו גרוטאות רכב שמשמשות לאחסון, ומנחית במסוקים רעולי פנים שפושטים על הכפרים ומטילים אימה על סביבותיהם. אלימות המתנחלים כלפי התושבים הפלסטיניים היא מעשה של יום ביומו, לעתים קרובות הפורעים פועלים תחת השגחתם של חיילים שצופים מרחוק ולא מתערבים; על אכיפת חוק משטרתית אין מה לדבר. ממצפה יאיר, אביגיל, חוות מעון וסוסיא יוצאים רעולי הפנים לשרוף עצי זית, להכות רועים פלסטיניים (לעתים עד אובדן הכרה), להרעיל בארות בפגרי עופות ולהרוג עזים. הרשת מלאה בדיווחים האלה, עשרות על עשרות; תושבי דרום הר חברון הם שק חבטות ובעיטות לבריוני המאחזים, הכל בברכתם השקטה של השלטונות, בהעלמת עין של החיילים בשטח. דרום הר חברון הוא האשה המוכה שכל הישראלים היפים מסתירים בבית כשהם יוצאים החוצה. וכמו לא מעט גברים מכים, גם השלטון הישראלי מצדיק את מעשיו בטענה שהוא בעצם פועל לטובת הפלסטינים:

"קיום שמירת החוק עומד מעל הכל. צר לנו על הניסיונות הבלתי פוסקים של גורמים בעלי אינטרס ועניין להפר את החוק, ואנו נמשיך לפעול תוך שילוב מאמצים לסייע לאוכלוסייה ביהודה ושומרון בתחום החינוך, התשתיות והרווחה, כל זאת במסגרת החוק".

סמויה יותר מן העין היא האלימות המשפטית, אך היא זו שמאפשרת את האלימות הפיזית. למעשה, גרירת הרגליים של המדינה, במשך 13 שנים, עד לתשובתה לעתירות ב-2012, סיפקה לצבא מרחב פעולה מוגן מביקורת שיפוטית. בחסות המצב "הזמני", עד להתבררות העתירות, ניתן להתעלל ככל שרוצים באוכלוסיה המקומית; כל עוד לא מפנים אותה פיזית מהשטח, צו הביניים של בג"ץ אדיש לגורלה. גם על השותפות-בשתיקה הזאת של בג"ץ במסכת ההתעללויות בתושבי הר חברון יש לתת את הדעת.

הדפוס הזה מוכר גם מהתנהלות המדינה מול הבדואים בנגב. בזמן שתביעות קרקע תלויות ועומדות בבתי המשפט (עוד משנות ה70'!), השלטון הורס בתים ורכוש דרך שגרה, כאילו ההכרעה כבר ניתנה ובית המשפט פסק שהעותרים פלשו לקרקע לא להם. ההליכים המשפטיים האינסופיים מעניקים עלה תאנה של דין הוגן בשעה שהמדינה כבר החליטה, בפועל, שהשטח שייך לה.

ביולי 2012 חלה תזוזה בזירה המשפטית. שר הבטחון אהוד ברק מסר סוף סוף תשובה לבג"ץ, לפיה הצבא יהרוס 8 מתוך 12 הכפרים שבשטח אש 918 (בפועל, רק 2 כפרים מאוכלסים, טובא ומופקרא, יוותרו על כנם). 1,000 התושבים המגורשים אמורים לעבור ליטא, שם (על פי המדינה) מגורי הקבע האמיתיים שלהם. המדינה הסכימה להתיר למגורשים גישה מוגבלת לאדמותיהם – בשבתות ובחגי ישראל, ובנוסף לשתי תקופות של חודש כל אחת במהלך השנה. המשמעות היא למעשה חיסול רעיית הצאן ופגיעה קשה באפשרות לעבד את האדמה באופן רציף באזור.

בעקבות המצב החדש, בג"ץ הורה על מחיקת העתירות המקוריות מבלי להכריע בעניין. בינואר השנה הוגשו העתירות המחודשות בשמם של 108 תושבי הכפרים המיועדים להריסה, ובג"ץ הוציא צו ביניים ארעי המורה למדינה להימנע מפינויים עד לקבלת החלטה בעתירות. 6 ימים בלבד לאחר מכן, בסמיכות חשודה להוצאת הצו, החל הצבא להתאמן בשדות ובשטחי מרעה של תושבי האזור, תוך ירי בקרבתם. קשה להימנע מהמחשבה שצה"ל אותת לתושבים: ימיכם ספורים, צו הביניים של בג"ץ לא יגן עליכם.

תזכורת: מי שגירש 700 מתושבי הכפרים בדרום הר חברון בנובמבר 1999 היה ראש הממשלה ושר הביטחון, אהוד ברק. מי שהחליט לגרש עוד אלף מהם ביולי 2012 היה שוב שר הביטחון אהוד ברק. למי ששכח, ברק נבחר ליו"ר מפלגת העבודה. פרוייקט הטיהור האתני של שטח אש 918, אם כן, הוא פרוייקט-המחמד של מפלגת העבודה, שכנראה מביטה כעת בעיניים כלות כיצד גורפת ממשלת הימין את תהילת הגירוש.

לעתירה בינואר צורפה חוות דעת של שלושה מומחים למשפט בינלאומי. חוות הדעת קובעת כי העברת אוכלוסיה מוגנת בשטח כבוש אסורה באופן מוחלט (סעיף 49 לאמנת ז'נבה הרביעית, המוכרת כמשפט מנהגי גם בישראל):"האיסור הוא מוחלט ללא חריגים והוא אינו מותנה בתושבות קבע של התושבים במקום". הנקודה הזאת קריטית להמשך. החוק מתיר רק פינוי זמני של אוכלוסיה מוגנת, וזאת או לשם הגנה על בטחונה או לצורך צבאי דחוף, ומטיל על הריבון את האחריות להשבת האוכלוסיה לביתה עם הסתיימות הצורך. חוות הדעת מזהירה כי פינוי התושבים הפלסטיניים משטח אש 918 יהווה עילה מוצדקת לפנייה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

וביולי 2013, לפני שבועיים, ניתנה סוף סוף תשובת המדינה בעתירות המחודשות, אותה תשובה שבה פתחנו את הרשימה. משלל התרגילים והתעלולים המשפטיים ששלפה המדינה מן הכיס, אני רוצה להתמקד כעת בטענה המרכזית, שלפיה תושבי הכפרים בשטח אש 918 הם "תושבים עונתיים" בלבד ואינם יכולים להיחשב תושבי קבע.

תאמרו: למה בכלל להתמודד עם הטענות המופרכות של המדינה? הרי המטרה הסופית שלה ידועה מראש, מה כל ההתפלשות הזאת בפרטים המייגעים של הדיון המשפטי? ובכן, הפרטים חשובים בשני הבטים. בהבט המשפטי הטהור הם חשובים כי עליהם נשענת העתירה וכל עוד קיים סיכוי, דל ככל שיהיה, לעצור את האסון הזה באמצעות התערבות נדירה של בג"ץ, אין לזלזל בו. שמאלני-כורסא שכבר "ראו את הכל" ומזלזלים בכל מה שהוא פחות מהפיכה טוטאלית, מעולם, כנראה, לא עמדו לאבד את קורת גגם; על כן אין להם זכות להמעיט בערכה של פעולה שעשויה להציל אחרים מגורל כזה.

אבל יש גם חשיבות ציבורית ופוליטית לחשיפת פרטי הדיון המשפטי, ובאופן מיוחד הצהרות המדינה מול עתירות התושבים. רק כך יכול האזרח לעמוד על עומק ההסתרה והטכסיסנות שנוקט השלטון שלו, שנבחר על ידו ומשתמש בכספי המיסים שלו, כדי לגרש מעל אדמתם מאות פלסטינים שאין בליבם שום כוונת זדון וכל מבוקשם הוא להמשיך לחיות על האדמה שממנה הם ואבות אבותיהם הוציאו את לחמם.

בשורות הבאות ננבור בשיח השקרי והמיתמם הזה של השלטון; אני מציע לקורא/ת לעצור מפעם לפעם ולשאול את עצמו/ה מה אומר השיח הזה על מערכת המשפט הישראלית; מה אומרת העובדה שניתן לשרבט הבלים מופרכים כאלה, בשיא הרצינות וכובד הראש, הן בפרקליטות המדינה והן בדיונים בבג"ץ, על עומק ההשחתה שפשתה בחוגי השלטון הישראלי, על מנטליות האפרטהייד כטבע שני שאין מהרהרים עוד אחריה.

האומנם לא תושבי קבע?

נזכיר מיד שהשאלה הזאת לא רלבנטית. העברת אוכלוסיה בשטח כבוש (בתוכו או מחוצה לו) אסורה בלי קשר לשאלה מהו מקום מושבה הקבוע. לשון החוק קובעת בפשטות "בית" ואיננה מגבילה אותו למגורי קבע (קטגוריה בעלת חשיבות בנסיבות אחרות). אבל כיוון שהדיון המשפטי עדיין לא הסתיים, אין לדעת אם בית המשפט יאמץ את ההשקפה הזאת או את עמדת המדינה. על סמך מה קובעת המדינה שלא מדובר בתושבי קבע?

1. המדינה טוענת שבספרו של יעקב חבקוק על מערות דרום הר חברון אין עדויות על מגורי קבע בשטח. אבל הציטוטים מתוך הספר מוכיחים ההפך. חבקוק מדבר על 100-200 משפחות שגרו בקביעות בשטח; הוא מדבר על כך שחלק מהח'ירבאות ששימשו למגורים זמניים לתושבי יטא הפכו במרוצת הזמן ליישובי קבע בעלי אוכלוסיה "המונה מאות אנשים". בשנת 2000 כתב פרופ' גדעון קרסל, מדריכו של יעקב חבקוק, לאגודה לזכויות האזרח את הדברים הבאים:

"המערות שהיו תחילה משכן עונתי לחלק מהמשפחות שרעו עדרים בקרבתן בחורף, אוכלסו במרוצת השנים על-ידי כמה מאותן משפחות, באופן קבוע. כלומר, גם אם למשפחות המורחבות של תושבי המערות הנ"ל יש קרובי משפחה הגרים בבתים בכפרים הסמוכים למערות, אין משמע כי גם להן זכות שימוש בבתים שבכפרים הנ"ל. ראוי אפוא להכיר, כי המערות הן בתיהם ומרכז חייהם ולאפשר שובם לשכון בהן."

2. המדינה טוענת שכתובתם במרשם האוכלוסין של תושבי הכפרים היא יטא. זה טיעון שבלולי מופלא: כמובן שכתובתם היא יטא ולא מופקרא או ג'ינבה או כל אחד מ-12 הכפרים שבשטח האש, כי כל אלה אינם מוכרים ואינם חוקיים להשקפת המדינה. הכתובת היחידה שניתן לרשום למי שנולד במערות דרום הר חברון היא כתובת של יישוב מוכר. בכל מקרה, כתובת רשמית איננה מבחן סופי למגורי קבע, כפי שהמשפט הישראלי אומנם מכיר.

3. המדינה טוענת שהעותרים שוהים בשטח האש רק בעונות הגשם והאביב, לצורך זריעת שדות ורעיית צאן. באיזו תקופה מדובר? על פי ספרו של יעקב חבקוק שהמדינה מצטטת (סעיף 14), מדובר בחודשים אוקטובר-נובמבר, עם הגשם הראשון, ועד שלהי אפריל וראשית מאי. בתשובת המדינה לעתירות המקוריות ב-1999 הצהירה המדינה עצמה כי קיימת נוכחות באזור מחודשים נובמבר-דצמבר ועד למאי-יוני (סעיף 65). מה שהמדינה מכנה, אם כן, "חודשים ספורים בכל שנה", מתמתח על לפחות 6-7 חודשים מדי שנה. מה הופך את מחצית השנה שביטא ל"מגורי קבע" ואת מחצית השנה (או יותר) שבמערות ל"מגורים עונתיים"?  גם לשיטתה של המדינה, משך שהותם של התושבים באזור איננו בגדר "חודשים ספורים".

4. המדינה טוענת שבבעלות חלק מן העותרים בתים ביטא ועל כן הם אינם יכולים להיות תושבי קבע בכפרים. על כך צריך להשיב שגם בבעלותו של ראש הממשלה נתניהו בית פרטי בקיסריה ולכן הוא אינו יכול להיחשב תושב קבע בביתו שבירושלים (אף כי הוא מגיע לקיסריה רק בחלק מסופי השבוע). המדינה מגדילה לעשות (סעיף 86) ומנפנפת מול בית המשפט בצילום הבית ביטא של אביו של אחד העותרים, כדי להוכיח שהעותר עצמו תושב קבע של יטא. מדהים. פעם גם צילמו אותי ליד הבית של סבתא שלי בחדרה, אבל איכשהו הצלחתי מאז להשתמט מתשלום הארנונה עליו.

5. המדינה טוענת כי ח'ירבות מרכז וג'ינבה שוכנות בתוך אתרים ארכיאולוגים מוכרזים, ועל כן "ודאי שלא היו בהן מגורי קבע כדין בתקופה הנדונה" (סעיף 32). כלומר, אם זה לא חוקי, זה לא קיים. תפיסה כזאת יכולה להוביל למהפך מרענן ביחס לעשרות המאחזים הלא חוקיים בשטחי הגדה המערבית: לא חוקיים – לא קיימים.

6. המדינה טוענת שעד לשנת 1993 התקיימו בשטח אש 918 אימונים של חיל האוויר (סעיף 36): "מובן מאליו, שהעובדה שבשטח האש התקיימו אימוני תקיפה מהאוויר מלמדת שלא היו אז מגורים קבועים במקום". עוד WTF לרשימה. כדי לגרש את התושבים משטח האש, טוענים שהם מעולם לא התגוררו שם בקביעות; כדי להוכיח שהם מעולם לא התגוררו שם בקביעות, מציגים כראייה את העובדה ש… מדובר בשטח אש. אם יש במעגל הלוגי הזאת עובדה אחת ראויה לציון, היא שצה"ל מתאמן בשטחי מחייה של פלסטינים. זה לא חדש, כלי הרכב הצבאיים שרומסים גידולים חקלאיים והירי סמוך או ממש בתוך הכפרים משרתים את אותה מטרה בדיוק שמשרתים ההליכים המשפטיים: הברחה וגירוש.

7. המדינה טוענת שמבחן תושבות הקבע חל רק על מי שהתגורר באיזור קודם להכרזתו כשטח אש ב-1980. זאת בשעה שהמדינה עצמה גררה רגליים ונמנעה במשך 13 שנים להשיב לעתירות הראשונות, ולאחר שנים ארוכות שבהן לא נעשה כל שימוש צבאי בשטח. בפועל, המדינה מודה שהגירוש ב-1999 לא הבחין בין תושבי קבע לתושבי ארעי. מבחינת המדינה, הזמן עצר מלכת: גם אם כיום יש בשטח האש פלסטינים שיושבים בו קבע במשך 33 השנים האחרונות, יש לפנות אותם משום שלפני כן לא היה אף תושב קבע באזור. האבסורד גלוי לעין: אנחנו נדרשים להאמין שעצם הכרזת שטח האש עודדה וזירזה מאות פלסטינים להתיישב בו באופן קבוע. נזכיר: מדובר בתושבי מערות עניים מרודים, לא בכוח 17 של הפת"ח.

8. המדינה מתעלמת במופגן מכך שבהווה מרבית תושבי הכפרים המיועדים לגירוש הם תושבי קבע. למען הסר ספק, הנה תיעוד מן השנים האחרונות של תקריות שאירעו בחודשי הקיץ, יוני-אוגוסט, שבהם – לפי גרסת המדינה – נוטשים התושבים את האזור וחוזרים לבתי הקבע שלהם ביטא:

יולי 2009: מתנחלים מאביגיל תקפו שני רועי צאן מח'ירבת שועב אל-בוטום, זרקו עליהם אבנים והרגו כבשה אחת.

יולי 2011: כ-30 מתנחלים מסוסיא ומצפה יאיר תקפו שלושה רועי צאן מג'ינבה וגנבו מהם מצלמות וטלפונים ניידים.

יולי 2012: נרשמו כ-10 תקיפות של מתנחלים נגד רועי צאן וילדים פלסטינים ומתנדבים בינלאומיים בשטח אש 918.

אוגוסט 2012: שני מתנחלים רעולי פנים ממצפה יאיר תקפו בתער ומקלות רועה צאן בן 67 מביר אל עיד. הכפר ביר אל עיד ננטש בהדרגה על ידי תושביו בשל התנכלויות בלתי פוסקות של מתנחלים.

יולי 2013: מתנחלים רעולי פנים ממצפה יאיר תקפו רועה צאן מח'ירבת אל-מרכז והיכו אותו באבן בראשו. התיק נסגר בעילת "עבריין לא נודע".

עכשיו המדינה זוקפת גבות תמהות. מה בכלל עושים רועי הצאן האלה בשטח אש 918 בחודשי הקיץ הלוהטים? הם הלא "תושבי קבע" של יטא, שנמצאים בכפרים רק בחודשי החורף והאביב! אהה, המדינה נדה בראשה בתוכחה, הם בוודאי מתגנבים לשם דווקא בחודשי הקיץ; הם בוודאי חוטפים מכות ממתנחלים דווקא בחודשי הקיץ; הם יעשו כל דבר, המנוולים האלה, דווקא בחודשי הקיץ – כדי להוכיח שהם תושבי קבע באזור. אין גבול לנכלוליות הפלסטינית.

התכנית המדינית מאחורי שטח אש 918

הנה כי כן, שמונה תעלולים משפטיים, שמונה יריקות בפרצופו של השכל הישר והמוסר הבסיסי, שמטרתן הבלתי מוצהרת אחת היא; שמונה דרכים לאיית "טרנספר". משקרס מגדל הקלפים המשפטי ונחשפה הכוונה המדינית מאחוריו, אפשר לשאול שאלות לגבי ההקשר הפוליטי הרחב יותר של המהלך הנוכחי.

נחזור לחוות מעון. המאחז הזה הוקם ביוני 1997, בתוך שטח האש שמתנהלים בו "אימונים אינטנסיביים". שנתיים וחצי לקח לשלטונות לפנות את החווה (ונזכיר – הפינוי לא הושלם מעולם, החווה קיימת וממשיכה לפרוע בשכניה). ב-10 לנובמבר 1999 היא פונתה, בעקבות הסכם בין שר הביטחון אהוד ברק ומועצת יש"ע. 6 ימים בלבד לאחר מכן, ב-16 לנובמבר, יצא לדרך מבצע הגירוש של 700 תושבי כפרים פלסטיניים בשטח האש. זאת לאחר שהצבא "סבל" את נוכחותם שם במשך קרוב ל-20 שנה. צירוף מקרים?

עיתון "הארץ" פירסם, ב-18 לנובמבר 1999, שפינוי חוות מעון נכרך יחד עם גירוש הפלסטינים בסיכום של ברק עם מועצת יש"ע (דו"ח "בצלם", "כבשת הרש", 2000, עמ' 9). הגיון האפרטהייד הישראלי גזר גזירה שווה בין כמה מתנחלים אלימים שפלשו לאזור שנתיים וחצי לפני כן, תוך הפרת החוק הישראלי והבינלאומי, ובין 700 פלסטינים שמשפחותיהם ישבו באזור מן המאה ה-19. ה"סימטריה" הזאת איפשרה למבצע הגירוש, שהמתין במגירות מאז 1980, לצאת אל הפועל.

הסיפור הזה מציג את פורעי המאחזים בתור מה שהם – שלוחי השלטון, מדעת או שלא מדעת. בעוד שהפורעים מוכרים לעצמם ולתקשורת דימוי אנרכיסטי של מי שכופרים בלגיטימיות השלטון הישראלי, בפועל נוכחותם בשטח היא אחד ממנופי הלחץ האפקטיביים ביותר שמפעיל השלטון על האוכלוסיה הפלסטינית. ב"עסקת מעון" הקריבה מועצת יש"ע (לטווח קצר בלבד) כמה קרוואנים וקיבלה בתמורה אלפי דונמים נקיים מפלסטינים. תמונות הפינוי האלים של חוות מעון ששטפו את התקשורת טשטשו את העובדה הבסיסית הזאת – הן החייל והן המתנחל שהוא גורר בכוח על הארץ בעצם צועדים יחדיו על גופם של פלאחים פלסטיניים.

דו"ח "בצלם" מוסר עוד פרטים על ההקשר המדיני של הכרזת שטח אש 918. בפברואר 2000 פורסם כי "מערכת הביטחון ממליצה להותיר בריבונות ישראלית: […] הגוש המזרחי של יישובי הר חברון (סוסיה, מעון, כרמל, עם חיבור דרומה לכיוון בקעת ערד)." זהו האזור שהוכרז שטח אש 918. באותו חודש נפגשה משלחת סופרים (דוד גרוסמן, דליה רביקוביץ', ס. יזהר וחיים גורי) עם אלוף פיקוד המרכז, משה יעלון, למחות על גירוש הפלסטינים (המחשבה על יעלון ורביקוביץ' באותו חדר מעוררת בי חלחלה). יעלון אמר להם כי ישראל נמצאת כרגע לפני הסדר הקבע ולפני השרטוט של קווי הגבול הסופיים, ויש אינטרס ישראלי שהאזור ישאר בשטחה. הרי לכם גילוי לב נדיר (שמאז לא חזר על עצמו, למרבה הצער): לא צורכי אימונים ולא בטיח; תאוות התפשטות, זה הכל. 13 שנים מאוחר יותר, אותו יעלון יהיה שר ביטחון שעומד לסגור את מה שהשאיר פתוח אז, בגירוש שני, מסיבי יותר, של תושבי האזור.

כוונות הסיפוח האלה קיבלו ביטוי מפורש בתוואי הגדר בדרום הגדה המערבית, שאושר באוקטובר 2003. על פי התוואי המקורי, הורחקה הגדר בין 5-8 ק"מ צפונית לקו הירוק (העובר ממערב למזרח), לאורך כביש 317, וכך סופחו לישראל 170 אלף דונם. שטח אש 918 היה כלול כולו באזור המסופח, מדרום לתוואי הגדר. בפברואר 2005, בעקבות בג"ץ בית-סוריכ, תוקן התוואי כך שרובו הוצמד לקו הירוק, עם כמה חריגות להכללת התנחלויות אשכולות, סנסנה ומצדות יהודה. אבל המדינה לא ויתרה, והקימה מעקה בטון בגובה 82 ס"מ לאורך 41 ק"מ של כביש 317, כמו לשחזר את תוואי הגדר המקורי שנפסל; החציצה הזאת ניתקה בפועל את תושבי הכפרים בשטח האש מעיירת האם יטא. גם התעלול הזה נפל בבג"ץ, וגדר הבטון פורקה לבסוף באוגוסט 2007. הסקירה הקצרה הזאת מלמדת עד כמה חשוב למדינה להמשיך לשלוט באזור שמדרום-מזרח ליטא ולרוקנו מאוכלוסיה פלסטינית.

"פסיכוזת הטריז" משני עברי הקו הירוק

ההתעקשות ארוכת השנים הזאת של מדינת ישראל לגרש את כל תושבי דרום הר חברון ראויה לציון במיוחד לאור העובדה שמדובר באחד האזורים הרגישים בגדה המערבית, עם ניראות גבוהה בארץ ובעולם. כמעט כל ארגוני זכויות האדם הישראליים פועלים במקום באינטנסיביות ואף מעורבים בהגשת עתירות בשם התושבים; מתנדבים בינלאומיים שוהים באופן קבוע באזור; סופרים ומשפטנים נרתמים למען המאבק, והאיחוד האירופי גם הוא מתנגד לתכנית הגירוש. מערות דרום הר חברון נמצאות כבר יותר מעשור תחת העדשה (אף כי הן בגדר שמועה רחוקה עבור ישראלים רבים), ובכל זאת – ממשלות ישראל לא מרפות. ממשלה יוצאת וממשלה באה, עתירה יוצאת ובאה, הצבא הורס והתושבים חוזרים – וחרב הגירוש עדיין מתנפנפת. עוד שבועיים, ב-2 לספטמבר, יתקיים דיון ראשון בבג"ץ על העתירות ועל תשובת המדינה שנפרשה כאן בהרחבה. דיון ראשון במהות העניין, אחרי 16 שנים של סחבת.

מהתעקשות המדינה על מעשה כה אכזרי, שהשלכותיו האנושיות חמורות כל כך, ותוצאותיו המדיניות ידרדרו באופן ניכר את יחסי החוץ של ישראל עם אירופה, אני למד שני דברים. אחד, ששטח אש 918 חיוני מאד בתפיסת ההתנחלות הישראלית (נזכיר כי הנימוק הצבאי – "צורכי אימונים" – משמש כאן מסך עשן). שתיים, שאין מקום לשאננות. מי שמשליך את יהבו על שיקול דעתם של הקברניטים, שברגע האחרון יסוגו בהם לנוכח המחיר המדיני הכבד של הגירוש, עלול להתבדות. כבר אמרנו בעבר, במצבים דומים: את זה הם לא יעזו לעשות, על זה העולם לא ישתוק. הם העזו, והעולם המהם קצת, ושתק.

תפיסת ההתנחלות הישראלית נותרה כשהיתה: הפרד (בין טריטוריות פלסטיניות) וגזול (כמה שיותר טריטוריה ליהודים). כך בא לעולם שטח C  וכך גם נראית מפת "המדינה הפלסטינית" – אוסף מנותק של קרעי קרקע.

שטח אש 918 נפרש מצפון לקו הירוק. מצפון-מערב לו – רצועת ההתנחלויות והמאחזים שמכתרת את יטא (מעון, כרמל, סוסיא, אביגיל, מצפה יאיר, מצדות יהודה) ומבתרת אותה מחברון. מדרום לו – בקעת ערד. בבקעה מתגוררים כ-8,000 בדואים. בכל דרום הר חברון מתגוררים יותר מ-4,000 פלסטינים. שטח האש תקוע בתווך ביניהם.

מתחילים להבין? לפנינו מימוש נוסף של "דוקטרינת הטריז", וליתר דיוק, "פסיכוזת הטריז", לפיה אסור להניח לערבים, ובמיוחד לא לבדואים, ליצור "רצף טריטוריאלי" שמכיל יותר מ-10,000 נפש, כי אז הם עלולים… אהממ… להקים אוטונומיה מיליטנטית חמושה ולכבוש את כל ארץ ישראל מידי היהודים. הרפלכס הציוני הזה, למיטב הבנתי, עומד מאחורי ההתעקשות של ממשלות ישראל לנקות את שטח אש 918 מערבים. ושימו לב שפסיכוזת הטריז איננה מכירה בקו הירוק או בכל הבדל שהוא באוכלוסיה הערבית: מבחינתה, כל הבדואים במרחב שמערד ועד חברון הם ישות עוינת אחת (לא משנה שמדובר בשבטים נפרדים בעלי הסטוריה מאד שונה), שיש לבתר ולקצץ ולדלל ולגרש.

חיזוק לפרשנות הזאת נמצא במה שמתרחש בדיוק מדרום לשטח אש 918 (ולקו הירוק), באזור בקעת ערד. שם הולכת ונרקמת המפלצת התכנונית הידועה בשם "תכנית מבואות ערד" (עליה כתבתי כבר בפוסט על אום אלחיראן), שבמסגרתה יקומו 10 יישובים קהילתיים בכל האזור שבין קו ערד-צומת שוקת בדרום ועד הקו הירוק בצפון. התכנית הזאת נתקלה בהתנגדות עזה של כל גורמי התכנון בארץ. דו"ח של מחקר המרכז והמידע של הכנסת גילה כי כבר כעת מתוכננות ביישובי הנגב הקיימים יותר מ-30 אלף דירות (מתוכן יותר משליש צמודות קרקע), כך שאין כל מחסור בדיור באזור. למעשה, הקמת יחידת דיור ביישוב חדש עולה פי 3 מהקמתה ביישוב קיים. תחשיב של המשרד להגנת הסביבה העלה כי דחיית הקמתם של היישובים החדשים תחסוך כמיליארד וחצי ש"ח, כסף שאפשר יהיה להשקיע בהסדרת היישובים הבדואים וחיזוק היישובים הקיימים. הדו"ח ממשיך לפרט שורה ארוכה של התנגדויות לתכנית – של מבקר המדינה, המשרד להגנת הסביבה, החברה להגנת הטבע וראשי מועצות מקומיות בנגב – ומצביע על כך שלא התקיים שום דיון רציני באלטרנטיבות להקמת היישובים החדשים. גם תושבי ערד והדרום בעצמם מבינים שמישהו מנסה לקדם אג'נדה פוליטית על חשבונם.

אם שטח אש 918 הוא טריז, תכנית "מבואות ערד" היא מגה-טריז. בעתירה שהוגשה לפני שנה לבג"ץ נחשף כי התכנית תביא לפינויים של 5 יישובים בדואים (עתיר אום אלחיראן, תל ערד, אל-חומרה, סעוורה, אל-באט) שבהם מתגוררים כ-8,000 איש; התכנית הממשלתית מנפנפת אותם כ"פזורה בדואית דלילה". לא מיותר להזכיר שתושבי אום אלחיראן ותל ערד הוזזו למיקומם הנוכחי בשנות ה-50' לטובת הקמת יישובים יהודיים; עכשיו הם שוב מפריעים ליהודים. הוגי תכנית "מבואות ערד" אפילו לא טרחו להסוות את העילה הטרנספריסטית שמאחוריה. מנכ"ל החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית, ירון בן עזרא, הסביר: "מטרת התוכנית היא לתפוס את יתרת השטח האחרונה ובכך למנוע המשך פלישת הבדואים לאדמות הלאום שנותרו, ולמנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד, בואכה דימונה וירוחם וכל המרחב הכלוא ביניהם לבין באר שבע".

"למנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד".  שימו לב למחיקת הקו הירוק. כך גם מתבטא סגן ראש ערד: "הרצף הטריטוריאלי בין באר שבע לים המלח יישמר". שטח אש 918, אם כן, הוא לאוכלוסית דרום הר חברון מה שתכנית "מבואות ערד" היא לאוכלוסית בקעת ערד: בעיטה החוצה. ההבדל בין הכלים התכנוניים – הכרזת שטח אש לעומת תכנית מתאר – הוא טפל לחלוטין, בהינתן המטרה המשותפת. לוקח זמן לראות ולהבין את זה, כי הורגלנו במשך שנים לחשוב על המרחב הגיאוגרפי של הארץ כחצוי לשני חלקים נפרדים לחלוטין, לאורך הקו הירוק. עד כדי כך הורגלנו, שקשה אפילו למצוא מפה שמציגה את כל המידע הרלבנטי ביחידה גיאוגרפית אחת – היישובים היהודים והערביים ושטחי האש משני עברי הקו הירוק. הפרגמנטציה התודעתית הזאת, כמובן, משרתת יפה את השלטון, כיוון שהיא מנציחה את פער הידע לטובתו. אזרחים שאופק ראייתם חסום, שרואים לכל היותר רק חלק מן התמונה, הם אזרחים סבילים יותר, נוחים ללישה.

אם התמונה הזאת נכונה, הרי שהשערתו של ארז צפדיה, לפיה ישראל מכינה יישובים במבואות ערד לקליטת המתנחלים שיפונו מדרום הר חברון, היא בגדר משאלת-לב נאיבית. מקרה גוש קטיף לא יחזור על עצמו; מי שמגורשים (ולא מפונים), מי שמקום מושבם ידוע אבל המקום אליו ייאלצו לנדוד אינו ידוע – הם ערבים בלבד.

לסיום, נקודה למחשבה: מי שהגיש את תכנית "מבואות ערד" לאישור הממשלה ב-2011 היה השר לעניינים אסטרטגיים, הוא-הוא אלוף פיקוד המרכז בשנת 2000, שהצהיר על הכוונה לספח את שטח אש 918 לישראל, הוא-הוא שר הביטחון ב-2013, שדוחף קדימה את תכנית הגירוש של כ-1,000 מתושבי דרום הר חברון: משה יעלון. הכל מתחבר.

* **

עניין אחר: השבוע יורטה הצעת החוק לקבורת הדיור הציבורי בישראל, הודות להתנגדותה של ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, שסחפה אחריה את סיעת ישראל ביתנו, וזכתה לשיתוף פעולה מפתיע (רב הנסתר על הגלוי) של שרת המשפטים, ציפי לבני. זה לא קורה לי כל יום – להשתתף במאבק ציבורי שמוכתר בהצלחה. התשואות מגיעות לצוות הדיור הציבורי, שפעילותו הנמרצת מאחורי ולפני הקלעים אחראית להישג הזה, וראויה לשמש מודל לשאר הארגונים במחאה החברתית.