גירוש, ייבוש, רישוש: בדרך אל בקעת ירדן נקייה מערבים

[רקע: המאמר על בקעת הירדן היה אצלי בהכנה חודשים ארוכים. את הדחיפה האחרונה להשלמתו נתן דו"ח בצלם החשוב מלפני חודש, "נישול וניצול: מדיניות ישראל בבקעת הירדן ובצפון ים המלח". הדו"ח הוא מקור עיקרי, אבל לא בלעדי, לנתונים המובאים כאן. האחריות על הצד הפרשני, ובפרט על החלק הפולֶמי, האחרון במאמר, היא שלי בלבד].

ח'רבת טאנא כמשל

250 נפש מתגוררים בכפר הבדואי הזה, דרומית-מזרחית לשכם, במערב בקעת הירדן. עשרות שנים הם גרים שם – באוהלים, בפחונים ובמערות – ומתפרנסים מחקלאות וגידול חיות משק. למעט בחודשי הקיץ, אז עוברים התושבים לאזור בית-פוריכ, הם נמצאים בכפר כל ימות השנה. כמוהם יש, על פי הערכות, כ-15,000 פלסטינים ברחבי הבקעה, המתגוררים בקהילות בדואיות קטנות.

ח'רבת טאנא נמצאת בשטח C.

"C" as in "Cleansing".

ואלה תולדות מלחמתו של המנהל האזרחי, כלומר צה"ל, כלומר מדינת ישראל, כלומר אזרחים כמוני וכמוכם, נגד תושבי ח'רבת טאנא – בקיצור נמרץ:

הסתערות ראשונה, 5 ביולי 2005: דחפורי המנהל מחריבים את הכפר כולו, כולל בית הספר; נותרים על עומדם רק המסגד ובניין אחד נוסף. ההורסים מנצלים את העובדה שתושבי הכפר לא נמצאים בו. בניגוד לקבוע בחוק – צווי הריסה לא נמסרו לתושבים קודם לכן. בדצמבר אותה שנה מוגשת עתירה לבג"ץ לחייב את המנהל האזרחי להכין תכניות בנייה ליישוב שתאפשרנה בנייה חוקית בתחומו. העתירה נדחית.

הסתערות שנייה, 10 בינואר, 2010: דחפורי המנהל הורסים 30 מבנים, כולל בית הספר, בעקבות פסיקת בג"ץ.

הסתערות שלישית, 8 בדצמבר 2010: דחפורי המנהל הורסים 18 מבנים, כולל בית הספר. 48 נפשות, בהן 14 ילדים, נותרים ללא קורת גג.

הסתערות רביעית, 9 בפברואר 2011: דחפורי המנהל הורסים 9 מבנים ו-12 מכלאות בעלי חיים. 60 איש נותרים ללא קורת גג.

הסתערות חמישית, 20 בפברואר 2011: דחפורי המנהל הורסים 7 מבנים ו-7 מכלאות בעלי חיים. 58 איש נותרים ללא קורת גג.

הסתערות ששית, 2 במרץ 2011: דחפורי המנהל הורסים את כל מה שנשאר בכפר: 46 מבנים, מאגרי מים, 12 מערות עתיקות, וסככה עם כיסוי מפלסטיק, ששימשה כבית-ספר, אחרי הריסת המבנה שלו. רק המסגד נותר על תילו. 152 איש נותרים ללא קורת גג. מוגשת עתירה לבג"ץ למנוע את המשך הריסת המערות – נכס נוף טבעי בן אלפי שנים.

זה קרה ב-2 במרץ, לפני 4 חודשים. התקשורת הישראלית עברה על האירוע בשתיקה גמורה. 152 איש הופכים חסרי בית בן רגע – לא ראוי לאיזכור בחדשות. גם רחוק (איפה זה הבקעה?), גם בדואים, גם פעם ששית. לא ניוז.

חידודים משפטיים

העילה הרשמית להריסות האלה, כמו גם להריסות בתים ביישובים אחרים בבקעה, היא קבועה: הבדואים יושבים בשטחי אש שמוגדרים "שטח צבאי סגור". צה"ל, לא תאמינו, חרד לחייהם של הפלסטינים בבקעה. מדובר בגירוש מטעמי פיקוח נפש. הנה הניסוח הרשמי: "בשטחי בקעת הירדן קיימת זה תקופה ארוכה תופעה של הקמת מאהלים בלתי חוקית בתוך שטחי אש. בשטחי אש אלו לא קיימים אזורי יישוב מוגדרים וכל תופעה מסוג זה הינה בלתי חוקית ומסוכנת. לאור זה החליט המינהל האזרחי לפנות לפני מספר שבועות מאהלים בלתי חוקיים באזור בקעת הירדן, על מנת לשמור על חיי המשפחות השוהות באופן בלתי חוקי ומתוקף היותו הגוף האמון על אכיפת הבנייה הבלתי חוקית באיו"ש".

בעיה ראשונה: במשך 40 שנה, מאז שהוכרזו שטחי האש בח'רבת טאנא בסוף שנות ה-60, לא היתה לאף אחד בצבא בעיה עם הבדואים שנמצאים שם. יכול להיות שרק לפני 5 שנים גילו במנהל האזרחי שגם בדואים שנקלעים לשדה מוקשים עלולים להיפצע? שגם לבדואים יורד דם?

בעיה שניה: על פי כל העדויות של תושבי האזור, "שטחי האש" האמורים הם פיקטיביים. צה"ל לא מקיים אימונים שם.

בעיה שלישית: במרחק קילומטר וחצי מח'רבת טאנא ממוקם מאחז בלתי חוקי שהוקם בידי מתנחלי איתמר – גדעונים 777 שמו. גם הוא נמצא בתחומו של שטח האש המדובר, ואף על פי כן המנהל אינו מזדרז לפנותו (לא כל שכן להרוס את המבנים שבו). האם צה"ל מבדיל בין דם לדם – מציל פלסטינים מפגיעה בשטחי אש אבל מפקיר יהודים לגורלם?

כשמדובר בשטח צבאי סגור (ולא שטח אש), החוק דווקא מגן על "תושבי קבע" מפינוי. המנהל האזרחי טוען שהבדואים אינם נחשבים תושבי קבע באשר הם אינם שוהים במקום בכל ימות השנה. הטיעון הזה מתעלם מן העובדה שברוב ימות השנה הבדואים כן שוהים בח'רבת טאנא, ויעידו על כך מבני הקבע (כמו בית הספר) שהוקמו בכפר; והוא גם מתעלם מן הסדירות שבנוכחות הזאת, לאורך עשרות שנים.

לא חשוב; צה"ל אומר שהם לא תושבי קבע – אז הם לא. גם התעלול העלוב הזה קיבל הכשר בג"ץ.

התמונה הרחבה: הריסות בתים מסיביות והתנכלות לפלסטינים בבקעה

ח'רבת טאנא הוא, כאמור, רק משל. מזה שנים נוהג המנהל האזרחי להרוס כפרים שלמים בבקעה, שוב ושוב, במגמה למחוק אותם מהמפה. נדגיש שבכל המקרים מדובר בקהילות שמתגוררות בבקעה עשרות שנים, עוד לפני 1967.

הכפר אל-חדידייה, הסמוך להתנחלות רועי, ספג במרוצת השנים אינספור מכות, גזירות, הריסות והתעללויות מידי המנהל האזרחי; תולדותיו של הכפר הקטן הזה יכולות למלא כרך שלם בהסטוריה המנוּולת של הכיבוש. הכפר ידע כבר כעשרה גלי הריסה. ב-1997 נעקר הכפר ממקומו ונע מערבה, בשל הכרזת שטחו כ"שטח צבאי סגור". גם ממקומו החדש הצבא מבקש לעקרו, וכל הבג"צים שהוגשו בעניינו נדחו. בפברואר ומרץ 2008 נהרסו בתיהם של 60 איש באל-חדידייה. במקביל, הצבא מטיל קנסות על רועי צאן מן הכפר, מחרים ראשי צאן ואף יורה בהם. הפחדות והתנכלויות של רכזי הבטחון מהתנחלויות רועי ובקעות זוכות לגיבוי הרשויות. וכדי לחנוק את הכפר באופן שיטתי, חסם הצבא את כל דרכי העפר המובילות אליו.

על אף שתושבי הכפר שבים ובונים אותו מן ההריסות, אוכלוסייתו מידלדלת בהדרגה; בסך הכל "הטרנספר השקט" עובד. כיום מונה אל-חדידייה כ-90 נפש בלבד. הנה עדותו של עלי אבו-סאקר, תושב הכפר, שניתנה ל-HRW:

"אני נציג של שלוש קהילות: אל-חדידייה, מתחול וחומסה. לפני שהתחילו ההתנחלויות, ממש אחרי הכיבוש, היו ביישובים האלה 300 משפחות – בין 2,000 ל-2,500 נפש. עד 1997 היישובים האלה כבר הצטמצמו לחצי, ונשארו רק 150 משפחות. באוקטובר 1997 התוקפנות הישראלית החריפה. חומסה התרוקנה לחלוטין, והתושבים עברו לגור ליד מחסום חמרא. בשני היישובים האחרים נשארו כיום רק 45 משפחות, שמונות אולי 450 בני אדם. כולם נאלצו למכור את הכבשים שלהם כי לא היה איפה לרעות אותן. ואם אתה מנסה להביא אלאף – מזון לכבשים – צה"ל מחזיר אותו, אלא אם כן לנהג שמביא לך את המזון יש תעודת זהות של בקעת הירדן. זה התחיל בשנת 2001 או 2002. הם לא צריכים להרוס את הבתים שלנו כדי לגרש אותנו. יש גם דרכים אחרות."

יש עוד. ביוני 2009 נהרס כפר הפחונים ראס אל-אחמר; 130 איש נותרו ללא קורת גג.

בשני גלי הריסה בקיץ 2010 הוחרבו כל 80 המבנים בכפר הבדואי אל-פארסייה, ממזרח להתנחלות שדמות מחולה. בין היתר נהרס גם בית אריזה שנבנה לפני 30 שנה יחד עם חברת הייצוא הישראלית אגרקסקו (ללמדכם כיצד "חוקיות" הבניה משתנה בהתאם לנוחיות השעה). 129 איש נותרו ללא קורת גג. ההריסות באו בתום תקופה ארוכה של ניסיונות לייבש את הכפר – תחילה הרסו להם את ציור המים המוביל לכפר, וכשהחלו לשאוב מים בעצמם, החרימו להם את המשאבות (על אסטרטגיית הייבוש של תושבי הבקעה הפלסטיניים, ראו בהמשך). מבנים נהרסו גם בכפרים אל-פסאיל, ח'רבת עין אל-חילווה, ועשרות צווי הריסה חולקו למשפחות בכפרים ברדלא, פרוש בית דג'ן ועין אל-בידא. רק לפני שבועיים נהרסו 21 מבנים באל-פסאיל, יותר מ-100 איש נותרו ללא קורת גג. האירוע לא נזכר בשום אתר חדשות ישראלי. הנה, ככה נראית מציאות שאף ישראלי לא רואה.

למה הם בונים בלי אישורים?

זאת כמובן השאלה הקבועה בפיהם של ישראלים "נורמטיביים", שומרי-חוק; ישראלים שהחוק שומר עליהם, ועל בורותם, לא פחות משהם שומרים עליו. הישראלים האלה מתקשים להבין ש"אישורים" הם פריבלגיה של יהודים בשטחי הגדה המערבית; והם לא מעלים על דעתם מצב שבו צורכי הקיום מחייבים אותך להפר את החוק. ספק רב אם ייאותו לקבל את ההסבר הזה כעת, אבל לנו אין כלי שכנוע אחר, זולת האמת.

כמה עובדות בסיסיות. שטח הבקעה וצפון ים המלח הוא יותר ממיליון וחצי דונם – כ-30% משטח הגדה המערבית. 88% מן השטח הזה מוגדרים שטח C, שבו יש לישראל שליטה מלאה. סך היהודים באזור – קצת פחות מ-10,000 איש. סך הפלסטינים (כולל קהילות בדואיות) – כ-80,000. למרות שבקירוב, רק אחד מתוך 9 תושבים בבקעה הוא יהודי, היקף הקרקעות שבשליטה יהודית הוא כ-78% (בהמשך נעמוד גם על הדרכים היצירתיות שבהן הועברו הקרקעות לשליטת ההתנחלויות).

חישוב פשוט מעלה שיחס הקצאת הקרקעות בין יהודים לפלסטינים בבקעה הוא 1:30. לא מיותר להזכיר שכל התושבים הפלסטינים בבקעה חיו בה לפני כניסתם של התושבים היהודים מ-1968 ואילך.

שימו לב שאין מדובר כאן בשטחים בשימוש בפועל, אלא רק בשטחים שמותרים לשימוש בידי יהודים לעומת שטחים שמותרים לשימוש בידי פלסטינים. בפועל, ההתנחלויות אינן זקוקות לכל השטחים הללו. השטחים המוניציפליים שלהן מהוווים כ-12% משטחי הבקעה, וגם הם עצומים ביחס לשטח הבנוי (פי 28 ממנו), כיוון שכלולים בהם שטחי עיבוד חקלאי נדיבים מאד ושטחים לפיתוח עתידי. יתרת "השטח היהודי" בבקעה מורכבת מאדמות מדינה, שטחים צבאיים סגורים ושמורות טבע. רק בשבוע האחרון עברה החלטה להגדיל את שטחי העיבוד החקלאי בבקעה ב-130% ואת הקצאות המים לחקלאים ב-70% – ללא שום דיון ציבורי.

ובכן, מה עושה פלסטיני שאיתרע מזלו להתגורר בשטח C (נזכיר שחלוקת הגדה לשלושת סוגי השטחים באה לעולם בעקבות הסכמי אוסלו), והוא זקוק לאישור בנייה? זוג צעיר שרוצה להקים בית? רועה צאן שרוצה להקים דיר? חקלאי שרוצה להקים מחסן לתוצרת שלו? מה הוא עושה? מגיש בקשה לוועדת התכנון והבנייה?

פחחח. חבל על הניירת. ישראל מפעילה שתי תכניות מתאר בבקעה – ישראלית בת זמננו, ומנדטורית, מלפני 70 שנה. תכנית המתאר המנדטורית מגדירה כמעט את כל שטח הבקעה (למעט העיר יריחו) כאזור חקלאי שאפשרות הבנייה בו מוגבלת מאד. תכנית המתאר הישראלית היא "לא-תכנית" – אין לה קיום סטטוטורי, היא פרקטיקה טהורה. הפרקטיקה הזאת מאפשרת בנייה נרחבת באזורים חקלאיים, ולמעשה, גם ללא תכניות מאושרות. נחשו מי כפוף לתכנית המנדטורית ומי לתכנית הישראלית? יפה.

שיטת האפטרהייד הזאת מבטיחה שאף בקשה פלסטינית לבנייה בשטח C בבקעה לא תקבל אישור מהרשויות. חרף בקשותיהם של תושבי הכפרים להכין להם תכניות מתאר, אף כפר פלסטיני בבקעה (למעט אל-פסאיל, בסוף שנות השמונים) לא זכה מעולם לתכנית מתאר. מה המטרה העליונה של איסור מוחלט על בנייה פלסטינית ב-88% משטח הבקעה? מה המטרה העליונה של ההאצה החדה בקצב הריסות הבתים בשטח C בשנתיים האחרונות, בחודש האחרון?

כבר אמרנו, “C” as in “Cleansing”.

הרשויות הישראליות מגדילות לעשות ולפעמים משתמשות במנגנון חידוש תכניות הבנייה כדי להצדיק הריסות בתים עתידיות. ב-2005 אושרה תכנית לכפר אל-ג'יפתליק, המאוכלס ביותר בשטח C (כ-5,000 תושבים). הכפר מוקף מכל עבריו בהתנחלויות (ארגמ"ן, משואה וחמרה). התכנית הוכנה ללא שיתוף התושבים, שגם לא זכו לראותה ולהכיר את המגבלות שהיא מטילה (כנהוג ביחס לנייטיבס מאז ומעולם). התכנית הזאת צמצמה את גבול הבניה ל-60% מן השטח הבנוי בכפר; במחי רגע, הפכו 40% מבתי הכפר לבלתי חוקיים. ואכן, בשנים 2006-2008 הזדרז המנהל האזרחי לקטוף את פירות תכנית ההרס הזאת, והרס כ-30 מבנים בשטח שהפך ל"לא חוקי".

יש לקוות ששאלת התם הלגאליסטית "למה הם בונים בלי אישורים?" הובאה בזאת לקבורה סופית. אשר לשאלת התם המדינית – "הרי זה שטח ישראלי, מה הם רוצים?" – אליה נחזור בסוף הדיון. מקומה שם ולא כאן, משום שאין קשר בין שאלת הריבונות בבקעת הירדן – תהא עמדתכם בעניין אשר תהא – לשאלת הלגיטימיות של צעדי הטרנספר באזור.

ייהוד הקרקע (גזוֹל, הכרז, חסוֹם)

חמש הן השיטות שבהן הדירה מדינת ישראל את האוכלוסיה הפלסטינית מלמעלה משלושה-רבעים של שטח הבקעה וצפון ים המלח. ואלה הן:

1. שיטה ראשונה: גזילת אדמות פרטיות של נפקדים. מיד עם תום מלחמת ששת הימים, ביולי 1967, הוציא האלוף עוזי נרקיס צו צבאי שמסדיר את השמירה וההגנה על נכסי הנפקדים. כיום זה נשמע דמיוני – ישראל הכובשת מכבדת את זכויות הבעלות של נפקדים בשטח הכבוש, בהתאם לחוק הבינלאומי – אבל אז זאת היתה המציאות המשפטית. בפועל – נהגה המדינה באדמות האלה כרכושה הפרטי מן היום הראשון. דו"ח מבקר המדינה מ-2005 חשף שאלפי דונמים של קרקעות פרטיות פלסטיניות כאלה הועברו להתיישבות יהודית בבקעת הירדן. המהלכים האלה הוגדרו כבלתי-חוקיים בפיו של – קשה להאמין – היועץ המשפטי של המנהל האזרחי בעצמו. אותו צדיק בסדום כתב בספטמבר 1997:

"הממונה אינו אלא נאמן השומר על הנכס, פן ייפגע בזמן שהבעלים נעדר מן האזור… פועל יוצא הכרחי ממעמדו המצומצם של הממונה הוא איסור על מכירת 'נכס נטוש' שהוא מקרקעין, הואיל ומכר כאמור אינו מתיישב עם חובת השמירה על הנכס… למעשה, אל לו לממונה לעשות כל עסקה לגבי הנכס שתעמוד בניגוד לחובת השמירה האמורה, ובמיוחד לחובתו להשיב את הנכס לבעלים עם חזרתו לאזור." (ההדגשה במקור).

הדברים האלה מפריכים את המיתוס בדבר "נקיון הכפיים" של ה"מתיישבים" (ולא חלילה "מתנחלים") בבקעה, שבאו, כביכול, אל ארץ לא-נושבת ולא קיפחו במאומה את זכויות הילידים הפלסטיניים. לא; ממש כמו ביהודה ושומרון, ההתנחלות היהודית בבקעה לא בחלה בגזל של אדמות פרטיות של פלסטינים.

והנה הטוויסט הסופי בסיפור המכוער הזה, הדובדבן בקצפת של גזל הקרקעות. בצה"ל ידעו היטב שהקצאת אדמות נפקדים לבנייה יהודית איננה חוקית – על פי עמדת היועץ המשפטי של המנהל האזרחי בעצמו – ולכן נקטו בדרך יצירתית למנוע תביעות משפטיות מצד בעלי הקרקעות (שברחו או גורשו לירדן). פקידי המנהל הכינו רשימת סודית של "מנועי כניסה מסיבות בטחוניות". חטאם היחיד של אותם בישי-מזל היה בעלותם על קרקע בבקעה שהוקצתה ליהודים, בהיעדרם. הנה דוגמה חיה לאינסטרומנטליות של השיח הבטחוני במימוש אינטרסים קולוניאליים טהורים. הרשימה הזאת כונתה "רשימת המאה", אף כי בסופו של דבר היו רשומים בה יותר מ-2,000 שמות. רק בסוף שנת 2004, בעקבות התערבות מבקר המדינה, בוטלה הרשימה.

2. שיטה שניה: תפיסת קרקע "לצרכים צבאיים". ב-12 שנותיו הראשונות של הכיבוש (עד לבג"ץ אלון מורה ב-1979) עשתה ישראל שימוש נרחב בדרך זו. החוק הבינלאומי מאפשר לכוח הכובש לתפוס, באופן זמני, שטחים בטריטוריה הכבושה, לצרכים צבאיים בלבד. ישראל ציפצפה על החוק הזה כשהוציאה צווי תפיסה צבאיים לצורך הקמת יישובי קבע אזרחיים. כך גם בבקעה. על פי נתוני המנהל האזרחי, נכון ל-2007, קרוב ל-12 אלף דונם נתפסו כך לטובת תשע התנחלויות בבקעה.

3. שיטה שלישית: הכרזה על "אדמות מדינה". בעת כיבוש הגדה המערבית, היו רשומים 220 אלף דונם בבקעה כאדמות מדינה (רכוש ממשלתי ירדני). במהלך שנות הכיבוש גדל השטח הזה פי 4, וכיום הוא מגיע ל-53% מקרקעות הבקעה. שלושים התנחלויות ומאחזים בלתי חוקיים בבקעת הירדן כוללים שטחים שישראל הכריזה עליהם כאדמות מדינה.

למי שאינו בקי בדברים, צריך להבהיר שהכרזה על אדמות מדינה בשטחים הוא אחד המנופים העיקריים של מדיניות הסיפוח דה-פקטו של המדינה. מבחינה משפטית, מדובר באוסף פרשנויות מגמתיות וחד-צדדיות לחוקי הקרקעות העות'ומאניים – הלא הוא מפעל חייה של פליאה אלבק הזכורה לרע. שטחים שעובדו על-ידי פלסטינים הפכו ל"לא מעובדים", התיישנות הבעלות התקצרה פלאים, ואפשרויות הערעור של בעלי קרקעות פלסטיניים צומצמו למינימום (על נפתולי השיטה, ראו כאן, עמ' 19-22).

4. שיטה רביעית: הכרזה על "שטחים צבאיים סגורים".לא פחות מ-45% משטח בקעת הירדן וצפון ים המלח מוגדר שטח צבאי סגור. הגדרה זאת נקבעה אי אז בסוף שנות הששים ובתחילת שנות השבעים, על רקע נסיונות החדירה מירדן. על אף שנסיונות אלה פסקו כליל, הגדרת השטחים לא השתנתה.

שטח צבאי סגור פירושו לא רק שטח שפלסטינים מנועים מלגור בו. אסור להם לעבור בו, לשהות בו, או לרעות צאן, ובסמכות המפקד הצבאי לעצור כל מי שמפר זאת ולהחרים את רכושו. למותר לציין שהגדרה זאת תופסת רק לגבי פלסטינים; לא ידוע על מתנחלים שהצבא עצר בגין כניסה לשטח צבאי סגור או החרים להם ציוד חקלאי.

לפני כשנה חלה הקצנה במדיניות הזאת. צה"ל הציב עשרות לוחות בטון שעליהם רשום "שטח אש" בסמוך לכל הקהילות הבדואיות בבקעת הירדן. צירוף מקרים פנטסטי, בלי ספק; כל הקהילות הבדואיות שוכנות בשטחי אש, וכל שטחי האש מוגבלים לקהילות האלה בלבד. הריסות הבתים שנסקרו בתחילת המאמר – בח'רבת טאנא, אל-חדידייה ואל-פארסייה – נשענו כולן על בנייה בלתי חוקית, כביכול, בתוך שטחי אש. לפי נתוני "בצלם", מתחילת שנת 2004 ועד למרץ 2010 איבדו את ביתם כך יותר מאלף פלסטינים. כך נראה טרנספר זוחל.

5. שיטה חמישית: הכרזה על "שמורות טבע". 20% משטח הבקעה מוגדר שמורות טבע. למעט ארבעה אתרים תיירותיים – קומראן, ארמונות החשמונאים, ואדי קלט ועין פשח'ה – שאר השטחים עומדים בשממונם – לא פיתוח ולא "שמירה" על ערכי הטבע. הערכים היחידים שנשמרים בהן הם ערכי טוהר הגזע: הכניסה לפלסטינים אסורה בתכלית. פקחי שמורות הטבע פועלים בבקעה כמו אנשי הסיירת הירוקה בנגב; תפקידם העיקרי הוא להתעמר בבדואים ולהטיל עליהם קנסות לפי הצורך.

הקוראים חדי העין ודאי שמו לב שסכום אחוזי הקרקע שנמנו בחמשת הסעיפים האחרונים עולה על 100%. הכיצד? ובכן, יש חפיפות לא מעטות. הריבון לא לוקח צ'אנסים, ונוהג לפעמים לחמוס את אותה פיסת קרקע בשתי דרכים נפרדות, בלתי-תלויות. מה שבטוח בטוח. דוגמה מרהיבה לכך היא החפיפה בין האזורים שהוכרזו שטחים צבאיים סגורים לבין השטחים שהוכרזו שמורות טבע. מסתבר ש-200 אלף דונם מכלל שמורות הטבע המוכרזות בבקעה (יותר מ-60% מהן) נופלים בתוך אזורים שהוכרזו שטחים צבאיים סגורים. כאן עולות כל מיני אפשרויות מעניינות. יכול להיות שצה"ל רואה בפיזור פגזים ותרמילי כדורים סוג של טיפוח טבע? ואולי, לחילופין, מישהו בצמרת חשב לעצמו – למה שלא נשתמש במטיילים כמטרות נעות לאימוני ירי?

נעצור כאן. העניין ברור כשמש: שטח צבאי או לא, שמורת טבע או לא, אדמת מדינה או לא – קודם סומנה המטרה ואחר כך צוירו העיגולים סביבה. והמטרה היתה פשוטה: שטח נקי מערבים.

אם לא גירוש, אז ייבוש

מגוון הדרכים שבהן מייבשת מדינת ישראל את תושבי הכפרים בגדה המערבית, ובבקעת הירדן במיוחד, כבר תוארו בפרוטרוט פעמים רבות. הסיטואציה המיוחדת לבקעה נובעת מן הפערים הבלתי נתפסים בין הקצאות המים להתנחלויות היהודיות לבין הקצאות המים לפלסטינים.

התנחלויות הבקעה, המבוססות על חקלאות, זוללות מים. הקצאת המים הממוצעת (נכון ל-2008) לכל מתנחל בבקעה היא כ-1,300 ליטר ליום – פי 18 מהקצאת המים הממוצעת לפלסטינים בגדה המערבית. גם כשמשווים צריכה ביתית בלבד (ללא שימושים חקלאיים) הפערים זועקים לעין. הקצאת המים ליום לשימושים ביתיים בהתנחלות רועי עומדת על 431 ליטר לנפש; היישוב הבדואי הסמוך, אל-חדידייה, נאלץ להסתפק בכמות קטנה פי 20 – 20 ליטר ליום לנפש. כך גם ביישובים אל-פארסיה וראס אל-אח'מר. על פי ארגון הבריאות העולמי, כמות זו (20 ליטר לנפש ליום) מספיקה ל"הישרדות לטווח קצר" באזורי אסון הומאניטריים, כמו מחנות הפליטים בדארפור.

במלים פשוטות: מדינת ישראל, במדיניות הצמאה מכוונת, הופכת כפרים פלסטיניים בבקעה לאזורי אסון.

תחנת שאיבה של "מקורות" באמצע כפר ברדלה. הכפר נמצא בשטח B אבל כל בארותיו, המצויות בשטח שהוגדר C, נהרסו בידי המנהל האזרחי. תצלום: דפנה בנאי, מחסום ווטש

למי שייכים מֵי הבקעה? על פי המשפט הבינלאומי, כל המים שייכים לפלסטינים, וחלקם משותפים גם לישראל. בפועל, ישראל שולטת ביד רמה בכל הברזים בבקעה.

אשר למים עיליים – אגן נהר הירדן וכל הנחלים הזורמים אליו – ישראל מונעת מן הפלסטינים כל גישה אליהם (בשיתוף פעולה של ירדן). אשר למי תהום, חלקו המזרחי, העשיר במים, של אקוויפר ההר, מצוי בתחומי הבקעה. על פי דו"ח של הבנק העולמי מלפני שנתיים, לפלסטינים יש גישה ל-20% בלבד ממי האקוויפר. ישראל, באמצעות חברת "מקורות", שואבת 32 מיליון קוב מים בשנה באזור הבקעה, שהם כ-70% מכלל השאיבה בגדה המערבית. פחות מחמישית מן הכמות הזאת מועברת לכפרים פלסטיניים בבקעה, במסגרת התחייבות משנות השבעים.

מדוע נזקקים הפלסטינים למים של "מקורות"? משום שעל פי הסכמי הביניים, אסור להם לבצע שום קידוח באזור ללא אישור של ועדת המים המשותפת הישראלית-פלסטינית. על המתרחש בוועדה זאת מומלץ לקרוא בתחקיר המאלף הזה. בפועל מדובר בגוף שתפקידו העיקרי לשמר את העליונות הישראלית בשליטה על מאגרי המים בגדה המערבית. הצעות לפרויקטים פלסטיניים נתקעות שנים בלי אישורים, הוועדה ממעטת להתכנס, ולמותר לציין ששאיבה ישראלית ממקורות משותפים איננה חייבת באישורה. גם אם כבר מתקבל אישור מן הוועדה, קרוב לוודאי שהמנהל האזרחי יתקע את התהליך. לא חסרים רעיונות. למשל, פרוייקט לשיקום רשת המים של אל-ג'יפתליק, שכבר אושר בוועדה, נתקע במנהל האזרחי. הסיבה: פקידי המנהל דרשו מן הרשות הפלסטינית לבצע במקום חפירה ארכיאולוגית, על חשבונה, בעלות שמתקרבת להוצאה הכוללת על הפרוייקט (עוד על המכשולים הביורקרטיים שמעמידה ישראל בפני מיזמי מים פלסטיניים, ראו דו"ח הבנק העולמי, עמ' 47-56).

הסכמי הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית צמצמו באופן דרמטי את כמויות המים הנגישות לפלסטינים. העובדה הזאת מוכרת למעט מאד ישראלים אבל ידועה לכל פלסטיני. ב-2008 הפיקו הפלסטינים באזור בקעת הירדן כ-31 מליון קוב מים, פחות מ-44% מהכמות שהפיקו לפני החתימה על הסכם הביניים ב-1995. חלק ניכר מבארות המים של הפלסטינים התייבשו עקב קידוחים סמוכים של "מקורות". ישראל גם אינה מתירה לפלסטינים להעמיק את הבארות שלהם מעל ל-150 מטר. גם מעיינות טבעיים מתייבשים כתוצאה מן השאיבה הישראלית. אם לא די בכך, פקחי המנהל האזרחי קונסים פלסטינים שמנסים לשאוב מים ממעיינות הנמצאים מחוץ ליישובם, וגם מחרימים את המשאבות שלהם.

התוצאה הסופית של מערך האפליה הדרקוני והמשוכלל הזה היא שיותר ויותר כפרים בבקעה נאלצים להישען על אספקת מים במכליות; בזמן שהתנחלויות כמו רועי ונערן צועדות בבטחה אל המאה ה-21 עם טכנולוגיות הידרולוגיות מתוחכמות, יישובים פלסטיניים שנושקים לגבולותיהן נהדפים לאחור, אל המאה ה-19 (נסו לנתק יישוב יהודי ממים למספר ימים ותראו איזו מהומת אלוהים תפרוץ).

עלות קוב מים ממכלית גבוהה הרבה יותר מעלות קוב מים מן הברז. כך יוצא שההוצאה הממוצעת על מים למשפחה פלסטינית גבוהה פי 3 מזו של משפחה בהתנחלויות – וזאת על אף היחס ההפוך בצריכה. בקהילות הבדואיות המבודדות, מגיעה ההוצאה החודשית על מים ל-1,700 ש"ח, כמחצית מן ההוצאה החודשית הכללית (וזאת בהשוואה להוצאה על צריכה ביתית בהתנחלויות באזור, שעומדת על 105 ש"ח, שהם 0.9% מסך ההוצאה החודשית). כך הופכת מדיניות הייבוש למדיניות של רישוש.

גם זה כנראה נדיב מדי, כי ישראל אפילו לא מאפשרת לתושבים הבדואים את הלוקסוס של שינוע מים במכליות. המנהל האזרחי מחרים דרך קבע מכליות מים של תושבים בכפרים אל-חדידייה, אל-פארסייה, חמרא וחומסה. המכליות למעשה אינן חוזרות לבעליהן משום שגובה הקנס הכרוך בהחזרתן הוא אלפי שקלים, הרבה מעבר ליכולת התשלום של העניים המרודים שמשתמשים בהן. בתחומי הקו הירוק הכיר בג"ץ לאחרונה בזכותם של הבדואים ל"נגישות מינימלית למים" (אף כי עדיין לא ברור אילו חובות מוטלות על הרשויות בגין זכות זו); מעבר לקו הירוק, גם זכות האַפסַיים הזאת נמחקה.

גם בהתנחלויות הבקעה מורגשת היטב מצוקת המים: בריכת שחייה במעלה אפרים

ביתור הבקעה ומשטר המחסומים וההיתרים

במאי 2005, שלושה חודשים לפני ההתנתקות מעזה, החלה מדינת ישראל ביישום תכנית התנתקות נוספת, סמויה ולא רשמית: ניתוק של בקעת הירדן מן הגדה המערבית. לא מדובר בצירוף מקרים אלא במהלך מחושב מראש; מי שעקב אחרי ההתרחשויות בזמן אמת יודע היטב שתכנית ההתנתקות מעזה נהגתה במוחו של שרון כקורבן טקטי לצורך העמקה והנצחה של השליטה הישראלית בגדה המערבית (והדברים אושרו גם ב"ראיון הפורמלין" המפורסם של ויסגלס). המדיניות החדשה בבקעה נועדה להבהיר לילידים מיהו הריבון האמיתי באזור, מעתה ולתמיד.

שורה של תקנות ומגבלות דרקוניות על תנועת פלסטינים אל ומהבקעה נכנסו לתוקף. על הנכנסים לגדה דרך גשר אלנבי נאסר לעבור בבקעה (למעט דרך יריחו, מה שהאריך מאד את הדרך לצפון הגדה), ועל תושבי יריחו נאסר לצאת צפונה אל תחומי הבקעה. משמעותי מכל היה האיסור על כל פלסטיני שכתובתו בתעודת הזהות איננה בתחום הבקעה להיכנס אליה. בעלי אדמות בבקעה, אשר התגוררו מחוצה לה, לא היו יכולים יותר להיכנס בחופשיות כדי לעבד את אדמותיהם, ונזקקו להיתרי שהייה זמניים וקמצניים במיוחד (אסור לשהות בלילה, אסור להכניס פועלים וציוד חקלאי). גם לו רצו לשנות את כתובתם לא היו יכולים – ישראל שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ומסרבת להכניס בו שינויים מאז שנת 2000. ב-2007 הוכנסה "הקלה" מינורית – הותר "לתושבי חוץ" להיכנס רק ברכב ששייך לתושב הבקעה, אחרי קבלת היתר מיוחד. הצבא עורך פשיטות ביישובי הבקעה לאיתור תושבים שכתובתם איננה בבקעה; הם נלכדים ומועברים מעבר למחסום תייאסיר.

האם צריך לומר בקול רם מה מטרת כל התקנות שאוסרות על פלסטינים מחוץ לבקעה לשהות בה, ואולי, חס וחלילה, להשתקע בה?

מי כן קיבל היתרי כניסה לבקעה בלי בעיה? 5,000 פלסטינים שמועסקים בהתנחלויות. העבודה חייבת להימשך.

שוו בנפשכם שביום בהיר אחד מחליט המשרד לבטחון פנים "לבתר" את אזור השרון משאר אזורי הארץ; לאסור על ישראלים מירושלים או מבאר שבע להיכנס לשם, וגם אם יש להם שם נכסים, נאמר דירה בנתניה, אסור להם ללון בה בלילה. ועוד לא דיברנו על מגבלות התנועה הפנימיות (מחסומים בין נתניה לחדרה).

ארבעה מחסומי קבע חולשים על תנועת הפלסטינים לתוך ומתוך בקעת הירדן. אליהם נוספים מחסומים ארעיים ו-18 מכשולי תנועה פנימיים – תעלות, סוללות עפר ושערים חקלאיים. כביש 90 ("כביש הבקעה"), הציר המרכזי מצפון לדרום שגם מוביל לגשר אלנבי – היה אסור לתנועה לפלסטינים שאינם תושבי הבקעה שנים ארוכות. כיום הם יכולים לעלות עליו אבל רק מדרום ליריחו – מה שלא עוזר לרוב המכריע של מי שאינו תושב הבקעה ורוצה להגיע אליה (או לגשר אלנבי) מצפון. ב-2006 הוסב שמו של כביש הבקעה ל"דרך גנדי" – רחבעם, לא מהטמה – וקשה לחשוב על החלטה הולמת יותר בנוגע לכביש שמיישם הלכה למעשה את חזונו של האיש.

מחסום דרכים סמוך להתנחלות רועי, נפתח לחצי שעה בבוקר וחצי שעה אחר הצהריים למעבר חקלאים פלסטיניים. או שלא: החקלאים שבתמונה המתינו 5 שעות לפתיחת המחסום. תצלום: דורית הרשקוביץ', מחסום ווטש

אין ומעולם לא היתה עילה בטחונית למערך כל כך מסועף של מגבלות תנועה בבקעה. מדובר באזור השקט ביותר מבחינה בטחונית בגדה המערבית. מתחילת האינתיפאדה השנייה, באוקטובר 2000, ועד לסוף 2010, נהרגו בבקעת הירדן 13 ישראלים; זאת מתוך 351 הישראלים שנהרגו באותו עשור בגדה (דו"ח בצלם, עמ' 27). העובדה שכן ניתנים אישורי כניסה לאלפי עובדים פלסטינים, חסימות העפר על הכבישים המוליכים לכפרים הבדואיים (מישהו שמע לאחרונה על טרוריסטים בדואיים?), הסירוב הישראלי העיקש להוסיף תושבים פלסטיניים לבקעה במרשם האוכלוסין – כל אלה מעידים שהמוטיבציה מאחורי מסכת ההתעללות הביורוקרטית הזאת, הנמשכת כבר 6 שנים, היא אחרת לגמרי. 88% אחוז משטח הבקעה וצפון ים המלח, כזכור, הם שטח C.

“C” as in “cleansing”.

הדרך להפוך ל"תושב חוקי": עבדות התמרים

כפי שכבר הוזכר, הדרך הבטוחה ביותר לפלסטיני להיפטר מן הרדיפה השלטונית בבקעה היא להירתם במלוא אונו לשגשוגן של ההתנחלויות הישראליות. כ-5,000 פלסטינים מועסקים דרך קבע בהתנחלויות הבקעה, ובעונות הדילול והגדיד של התמרים (הענף החקלאי המרכזי באזור), מספרם מגיע עד 20,000 עובדים. מי שתמה מדוע כל כך הרבה פלסטינים עובדים בשירות האדונים היהודים מוזמן לבדוק אילו אפשרויות תעסוקה פתוחות בפני אנשים ששדותיהם הופקעו, מעיינותיהם יובשו, ואין באפשרותם להקים שום מבנה תעשייה חדש בתחומי מגוריהם.

העובדים האלה נמצאים בתחתית סולם הניצול של המשק הישראלי – סולם עמוק מאד כידוע. שום זכות מזכויות היסוד שלהם איננה מכובדת. מעסיקיהם שולחים אותם לעבוד עם חומרי הדברה ללא ציוד מגן, ומפרים תקנות בטיחות בנוגע לעבודה בגובה. עובדי התמרים חשפו תמונה מזעזעת של ניצול במטעי ההתנחלויות: העובדים נאלצים לטפס בכוחות עצמם, ללא מנוף, לגבהים של יותר מ-10 מטרים; הם מוצבים שם ללא אמצעי בטיחות כמו רתמת מגן או מערכות לבלימת נפילה; חלקם מושארים בגובה כזה במשך 5 שעות, 6 שעות ואף יותר, מבלי שמתאפשר להם לרדת להפסקה. את האוכל שלהם הם אוכלים על הצמרת; גם את הצרכים עושים שם לפעמים, בלית ברירה.

על התענוג הזה מקבלים העובדים הפלסטינים בין 50 ל-70 ש"ח ליום עבודה – כשליש משכר המינימום בישראל (178 ש"ח). כפי שהם מעידים, הם ממשיכים כי אין להם ברירה; צריך לחיות ממשהו, גם כשכל יום עבודה כרוך בפחד מוות מנפילה וריסוק אברים.

פועלים לא מאובטחים בגדיד תמרים במושב רועי. תצלום: "קו לעובד"

בעלי המטעים הישראלים זוקפים גבה בתמיהה כשהם שומעים על הניצול המחריד הזה שמתרחש על אדמתם ונוהגים לגלגל את האחריות על הקבלנים הפלסטיניים. בכך אינם שונים מהרבה מעסיקים אחרים בתחומי הקו הירוק, שרואים בפועלים פשוטים – לא כל שכן עובדים זרים – חומר גלם מתכלה, בר-החלפה. המימד הנוסף כאן הוא מימד הניצול הקולוניאלי – השימוש של הכובש בילידים להפקת רווחים מאדמת הקולוניה. אתר "קו לעובד" מציג עשרות דיווחים ותיאורים מפורטים של המפגש הזה בין המגף הקפיטליסטי-התנחלותי לפרצוף הפלסטיני.

הכל מתנהל מחוץ לחוק – כלומר, באותו מרחב עקמומי של "אי-חוקיות" חוקית שאופף את כל מעשה ההתנחלות. כבר ב-1982 קבע המפקד הצבאי בצו שבתחומי ההתנחלויות חלים חוקי העבודה הישראליים. בית הדין הארצי לעבודה קבע שהעובדים הפלסטינים דווקא כפופים לחוק הירדני מלפני 1967 (כמה זה נוח כשאין לנתין שום אזרחות), פסיקה שבג"ץ ביטל ב-2007. אולם משרד התמ"ת וקמ"ט התעסוקה במנהל האזרחי נמנעו באופן עקבי מאכיפת חוקי העבודה הישראליים בהתנחלויות והסתפקו בהצהרות בלבד.

קונצנזוס של בורות

כתם עיוור ענקי מסתיר את בקעת הירדן והמתחולל בה מעיניו של השמאל הישראלי. מבחינת השמאל הזה, הכיבוש מתחיל בעפרה ומסתיים בשייח ג'ראח. מאז ומעולם נחשבה הבקעה ל"קונצנזוס" (כשכותבים בישראל "קונצנזוס", בין מרכאות, הכוונה היא שהיהודים מסכימים בינם לבין עצמם על משהו שהערבים ושאר העולם מתנגדים לו). הכוונה הישראלית לשמור על ריבונות של קבע באזור קיבלה אישורים רשמיים בהכרזות מדיניות של שרון, של אולמרט, ושל נתניהו.

כיוון שהבקעה ב"קונצנזוס", פועלים גורמים בתנועה הקיבוצית לחיזוק ההתנחלויות שם – אותם גורמים ממש שמסייעים לפלסטינים בשיקום מטעים של עצי זית. מה ההבדל בין גזל האדמות והמים הפלסטיניים בבקעה לבין גזל האדמות והעצים ליד יצהר? ככל הנראה זהותם של הגזלנים. מה שמותר לבעלי חממות עם שפם התיישבותי אסור לנערי גבעות עם חתימת זקן התנחלותי.

כיוון שהבקעה ב"קונצנזוס", מופיעים בפסטיבל "אהבה" – בחסות מפעל הקוסמטיקה "אהבה", שכל פעילותו מפרה את האיסור בחוק הבינלאומי על ניצול אוצרות טבע בשטח כבוש – אמנים ישראלים רבים; בהם גם מי שכמה שנים קודם לכן הביע תמיכה גלויה בסרבנות. למען הסר ספק, אני לא חושב שאמנים – בניגוד לאנשים אחרים – חייבים להוביל מאבקים פוליטיים. אני רק חושב שאם כבר מישהו מביע עמדה פוליטית לא קונצנזואלית, חובה עליו להבין עד הסוף מה נגזר ממנה ברמה הפרקטית. פוליטיקה של מלים חלולות יש לנו די והותר מפוליטיקאים מקצועיים.

אומנם, על הדימוי הנקי והלא קיצוני של מתנחלי הבקעה מאיימים בשנה האחרונה מצטרפים חדשים לחגיגת הניצול – מתנחלי משכיות, שעלתה על הקרקע לפני שנתיים ביוזמת מפלגת העבודה (גם מתנחלי משואה לא טומנים ידם בצלחת, ושולחים אותה היישר אל תוך מתחמי הבדואים). מתנחלי משכיות הגיעו מהתנחלות "שירת הים" שפונתה מגוף קטיף ותוך זמן קצר החלו להראות לשכניהם הפלסטיניים את נחת זרועם. באפריל 2010 הקימו המתנחלים אוהל גדול במרחק מטרים ספורים מבתי היישוב הבדואי עין אל-חילווה ולקחו בכוח חומרי בנייה מהמקום. בינואר השנה הם תקפו רועי צאן מן הכפר, היכו אשה ואת בתה בת ה-11. במרץ השנה תקפו מתנחלי משכיות ילד בן 11 מעין אל-חילווה שהגיע עם סוס למעיין הסמוך לכפר. מול עיני הילד, המתנחלים חנקו ושברו את מפרקתו של הסוס.

אף אחד מהאירועים האלה לא דווח בתקשורת הישראלית. מה שמביא אותי לנקודה הבאה.

על מה נשען הקונצנזוס ביחס לבקעת הירדן? ככל הנראה, על שילוב של בורות ותעמולה, שמזינים זה את זה במשך שנים. סקר דעת קהל שערכה האגודה לזכויות האזרח לפני חודש חושף בורות בממדים מבהילים של הציבור הישראלי ביחס לבקעה. הנה כמה ממצאים בולטים מתוכו:

• כשני שליש (64%) מהמשיבים לא ידעו שבקעת הירדן היא שטח כבוש שאיננו בריבונות ישראלית. כחמישית (19%) לא ידעו מה מעמדה של הבקעה; רק 18% מהמשיבים ידעו שמדובר בשטח כבוש.
• 57% מהמשיבים מחזיקים בדעות מוטעות לגבי הרכב האוכלוסיה בבקעה. 10% חושבים שרק ישראלים מתגוררים בבקעה, 35% חושבים שרוב האוכלוסיה ישראלי, ו-12% חושבים שיש כמות שווה של ישראלים ופלסטינים. 20% לא ידעו מה הרכב האוכלוסיה. רק 17% ידעו שרוב האוכלוסיה בבקעה פלסטיני (העובדות: כ-85% מהתושבים פלסטינים).
• הטיה אידאולוגית: מתוך הדתיים, 80% חשבו שהבקעה היא שטח ריבוני של ישראל. מתוך החילוניים – 59% חשבו כך.
• השכלה לא משנה (ואולי קצת מזיקה): 71% מבעלי ההשכלה האקדמית חשבו שהבקעה נמצאת בריבונות ישראלית, לעומת 63% מבעלי ההשכלה התיכונית.

שיעורים כאלה של בורות פוליטית באוכלוסיה המשכילה נהוג לייחס למשטרים רודניים; בחברות שבהן השלטון שולט באופן גלוי בתעבורת המידע הזמין לציבור, קל ליצור מצג שווא שהקשר בינו לבין המציאות קלוש. אבל למעשה גם הציבור בחברות דמוקרטיות, שבהן לכאורה אין חסמים גלויים על זרימת המידע, מפגין בורות מדהימה בנושאים שלכאורה עומדים במרכז החדשות. סקר אחד של נשיונל ג'אוגרפיק גילה שלאמריקאים בגילאים 18-24 אין מושג ירוק בגיאוגרפיה. 70% מהם לא היו מסוגלים למצוא את ישראל או אירן על מפה של המזרח התיכון; יותר ממחצית לא ידעו שסודן היא באפריקה; ו-9 מתוך 10 לא ידעו איפה היא אפגינסטן.

שלטון שנתיניו שרויים בבורות בסיסית כל כך ביחס לאזורים שבהם הוא מנהל לחימה קטלנית במשך שנים, יכול להניח בשקט שהתנגדות ממשית ללחימה הזאת לא תצמח מקרב נתיניו. והדברים יפים גם ליחסי הציבור הישראלי עם ממשלתו.

על האי-רלבנטיות של שאלת הריבונות והסדרי הקבע

כמו שהזכרתי בתחילת המאמר, יש שתי תגובות – יותר נכון, שליפות-מותן – טיפוסיות לנוכח אוסף העובדות שנסקרו כאן. התגובה המיתממת הראשונה היא הלגאליסטית: "למה הם בונים בלי אישורים? למה הם שואבים מים איפה שאסור להם?". בשלב הזה של הדיון, אני מקווה, לא ניתן יותר לשאול שאלות כאלה ברצינות. נותרה התגובה המדינית: "הרי זה שטח ישראלי, מה הם רוצים?". מי שמקפיד בעניינים פעוטים כמו החוק הבינלאומי, יסייג ויאמר: "הרי השטח הזה יהיה, בסופו של דבר, תחת ריבונות ישראלית. אז מה הם רוצים?".

גם התגובה הזאת היא סוג של מסך עשן שקובר את הביקורת החריפה על התנהלות מדינת ישראל בבקעה תחת מלל תלוש אודות "ריבונות" ו"הסכמי קבע". הגיע הזמן סוף סוף לפזר את מסך העשן הזה ולעשות קצת סדר.

אל"ף, נזכיר (כי כמה שלא מזכירים, עדיין שני שליש מהישראלים חושבים אחרת) שבקעת הירדן היא שטח כבוש עד להודעה אחרת. לא משנה כמה התנחלויות נבנה שם וכמה פלסטינים נגרש, ואפילו נסלול מחדש את כביש הבקעה במסלול מפותל כך שבמבט מן האוויר הוא ישרטט את המילים "שלנו, שלנו!" – הבקעה היא לא שלנו. אבל אני מבין שרוב הישראלים לא מתרשמים מקביעות החוק הבינלאומי (כל עוד הוא לרעתם), ולכן נניח את העניין הזה בצד.

בי"ת, גם אם הבקעה אכן תהיה "שלנו" באיזשהו הסדר קבע עתידי שיקבל גושפנקא בינלאומית – אין בכך כדי להקנות ישראל זכות חזקה עכשווית על קרקעות הבקעה. גם אם מתחשק לי מאד להתחיל לבנות את הבית שלי במגרש שעוד לא עבר על שמי בטאבו, אני לא יכול לעשות זאת. בעלות עתידית איננה מקנה זכויות קניין בהווה.

גימ"ל, והוא החשוב מכל: גם לו היתה לישראל ריבונות מלאה על הבקעה כיום, ממש עכשיו – לא היתה בכך שום הצדקה לפשעים שהיא מבצעת שם נגד הפלסטינים. ממה נפשכם, רבותי המכובדים שרון, אולמרט ונתניהו: מה הקשר בין ריבונות לבין הומוגניות אתנית? האם ריבונות חוקית על שטח מסוים גוררת איתה, כדבר מובן מאליו, טיהור של השטח הזה מאוכלוסיות שהשלטון אינו חפץ ביקרן? מיעוטים נוצריים במדינות מוסלמיות, קהילות יהודיות באירופה או באסיה – האם מרחפת מעליהם סכנת גירוש רק בגלל שאינם משתייכים לקבוצה האתנית המחזיקה בריבונות בארצם?

לישראל יש ריבונות בעלת תוקף בינלאומי בעכו, רמלה ונצרת; האם ריבונות כזאת מעניקה לה זכות לגרש משם ערבים? לשלול את גישתם למים? למנוע מהם כל אפשרות לבנות בתים בהתאם לתכנית בנייה מאושרת?

אהה. אומנם כן; דברים כאלה כבר קורים בתחום הקו הירוק, ברמלה ובלוד ובנגב. אבל כשהם קורים, הרבה ישראלים – הרבה יותר מאשר במקרה של הבקעה – מפנים מבטם הצידה בבושה; הם יודעים היטב שמדובר במדיניות גזענית. אותה מדיניות שהותירה את היישובים הערביים מקום המדינה ועד ימינו בנחשלותם, ללא כל תכניות בנייה ופיתוח.

בבקעת הירדן הבוז של הריבון הצבאי כלפי נתיניו הערבים קיצוני הרבה יותר, הרדיפה והנישול קשים הרבה יותר – אבל המחאה האזרחית על כל זה כמעט אינה קיימת. למה? כי בקעת הירדן "בקונצנזוס". איזה קונצזוס? שמותר לעשות טיהור אתני בשטחים שלנו? כי הם שלנו?

ארץ יפה, ארץ אחת. איפה עובר כאן הגבול בין מי שיש לו זכויות ומי שאין לו?

זה כל מה שתשמעו על בקעת הירדן בחדשות, אם תשמעו בכלל: כן ריבונות שלנו, לא ריבונות שלנו, כן נוכחות צבא לאורך הירדן או לא. הכל דיבורים בעלמא, על עתיד לא ידוע, ערימות של ניירות דיפלומטיים, מאמרים של מכוני מחקר, מצעי מפלגות – שתפקידם אחד: למסך את המציאות של כאן ועכשיו. נגיד את זה שוב, בקול רם וברור: שאלת הריבונות הסופית על בקעת הירדן – יהא פתרונה אשר יהא – לא מצדיקה את מהלכי הטרנספר שמתבצעים שם. כשהדברים נוגעים לאנשים חיים, הפוליטיקה צריכה, לפני הכל, לדאוג לשלומם ולבריאותם ולקורת הגג שמעל ראשם – ורק אחר כך לנסח את ההסדר המדיני שיבטיח את זה באופן הטוב ביותר. פוליטיקה שמתחילה משאלות של ריבונות לאומית ונשארת תקועה שם במשך שנים – לעולם לא תגיע אל האדם וצורכי קיומו. מי שממשיך לבחוש בה ולהנציח אותה, בזמן הקשה הזה, משתף פעולה עם פשעים שכל המערכת הפוליטית בישראל שותפה להם.

טיהור אתני? Moi?

הדם עולה לכם לראש כשאתם שומעים שישראל עוסקת בטיהור אתני? אבל כפי שכבר הוסבר שוב ושוב, מהלך כזה לא חייב להיות כרוך בשריפת כפרים והשתוללות של מיליציות שקוטעות אברים במאצ'טות. מספיק ליצור במכוון מציאות נוראה כל כך עבור פלג אוכלוסיה ספציפי, המוגדר במונחים אתניים, עד שלא תהיה לו ברירה אלא לקום וללכת מאדמתו. זה מה שישראל עושה בשנים האחרונות בבקעת הירדן וב"מזרח ירושלים". בבקעה יש כבר תוצאות – כפרים נטושים, אוכלוסיה מדולדלת ומרוששת. ב"מזרח ירושלים" (המוקדים החמים כרגע הם שייח ג'ראח, סילוואן, עיסאוויה וראס אל-עמוד) המלאכה קשה יותר, כי הרבה יותר עיניים בעולם נשואות אליה. אבל גם שם, שכונה אחר שכונה, נשרוף את כל הכפר.

אבל זה רק חלק מן הסיפור. מנגנון רב עוצמה נוסף, נעלם מעיני רבים משום שאין בו שום אלימות פיזית, הוא שלילת תושבות. עד 1994 היה נהוג בגדה המערבית נוהל צבאי של שלילת תושבות לכל פלסטיני שיצא לחו"ל לתקופה העולה על 3 וחצי שנים; פלסטיני כזה היה עובר לסטאטוס של חל"ת (חדל להיות תושב), ולמעט חריגים, לא יכול היה להשיב לעצמו את מעמד התושב.

נסו לדמיין: הבן או הבת שלכם, החבר או החברה שלכם, יוצאים ללימודי תואר ראשון באירופה. כשהם חוזרים – אין להם לאן; נשללה מהם האזרחות (שהרי התושבות היא "האזרחות" היחידה של תושבי הגדה המערבית).

בתשובה רשמית של היועץ המשפטי לגדה המערבית, שניתנה לא מזמן למוקד להגנת הפרט אחרי פניות חוזרות ונשנות, נחשף נתון מרעיש: בין השנים 1967-1994 ישראל שללה כך את תושבותם של 140,000 פלסטינים בגדה – יותר מ-10% מן האוכלוסיה. הוסיפו לכך יותר מ-13,000 תושבי "מזרח ירושלים" שתושבותם נשללה בהליכים דומים, והגעתם ל-153,000 איש, לפחות, שגורשו מאדמתם רק באמצעות הנוהל הטכני הזה. אז עכשיו זה כבר כן "טיהור אתני"? עוד לא? מתי זה הופך לטיהור אתני? כש-30% מהאוכלוסיה נעקרת ממקומה? 50%? או שנחוצים מעשי טבח ואונס המוניים כדי להיות ראוי לתואר הזה?

הפלסטינים כבר מזמן הבינו את זה. שתיים פחות אחד שווה אחד. פחות עוד אחד – שווה אפס. לא מסובך. רק לנו זה מסובך להבין. כשהם אומרים, "הנכבה נמשכת", אנחנו לא מבינים על מה הם מדברים.

ואם מה שקורה כאן זה לא טיהור אתני, לפי המילון שלכם, אז זה בסדר? כל התועבות האלה, כל זרועות השלטון – רשויות התכנון, חברת "מקורות", עיריית ירושלים, מועצה אזורית בקעת הירדן, משמר הגבול, המנהל האזרחי, משרד התמ"ת – חברו להן יחדיו לדחוק את רגלי הפלסטינים החוצה, לגרש וליבש ולרושש ולפזר לכל רוח. ומי הן הרשויות העלומות האלה? רוחות רפאים ביורוקרטיות או אנשים בשר ודם – אנחנו ובנינו ושכנינו וחברינו? מי נוהג בדחפור שהורס כבר בפעם הששית את ח'רבת טאנא, מי המושבניק שתולה פועלים על עצי תמר למשך יום עבודה שלם, מי הוא פקיד המנהל שחותם על צו החרמת מכליות מים, מיהם כל אותם ישראלים שמתמרחים להנאתם במוצרי הקוסמטיקה של מפעל "אהבה", קונים אהבה וזורעים שנאה?

אהה. אלה כנראה אותם ישראלים, יותר ממחצית העם, שבטוחים שהבקעה נמצאת בריבונות ישראלית ורוב התושבים בה יהודים.

[והזיה אוטופית לסיום. הלא הכל היה יכול להיות אחרת. שני עמים חולקים חבל ארץ אחד, שאדמתו פוריה במיוחד, עתיר בנכסי טבע ותיירות, שפוטנציאל השגשוג הכלכלי שלו עצום. יש אפילו תמהונים שטווים לו תכניות מזהירות לעתיד. פנטזיה אומללה; איך נחצה את התהום שבנפשנו ונעשה הבלתי ייאמן: איך נחיה ונעבוד לצד ערבים כשווים אל שווים?]

צדיקים בסדום:
סולידריות בקעת הירדן
פעולה אחת ביום