Skip to content
4 בפברואר 2016 / עידן לנדו

טכנולוגיות של דיכוי: החגיגה של תעשיות הביטחון הישראליות בברזיל

למה אומרים בברזיל שישראל מייצאת את מודל עזה לשכונות העוני של ריו? מי מרוויח מזה? איזו חברה ישראלית רישתה את כל הרחובות הראשיים והאצטדיונים בריו באמצעי תצפית ומעקב? למה משרד החוץ מקדם מכירה של מערכות ציתות אלקטרוני לדיקטטורים שמשתמשים בהן לבצע רציחות פוליטיות וטיהורים אתניים? מה עובר בראשו של מהנדס ב"אלביט"? מה עובר בראשו של אזרח ברזילאי שהטכנולוגיה הישראלית מופנית נגדו? ואיך דני דיין קשור לכל זה?

הערה קצרה על פוסטים ארוכים

הפוסט הזה לא נכתב ביום ולא מיועד לקריאה ביום. הוא שייך לחטיבת התחקירים הארוכים בבלוג, שמטרתם איננה להגיב על אירועי השעה או "לנסח עמדה". מטרתם היא לייצר ידע פוליטי אלטרנטיבי, תנאי מקדים לכל ניסוח עמדה. את זה אי אפשר להשיג במסגרת של טקסט קצר. ידע פוליטי אלטרנטיבי נחוץ במקום שיש בו חלל, פער עצום בידיעה הציבורית, או במקום שגדוש בתעמולה שקרית; הפוסט הזה נע בין שתי האופציות הללו. כך או כך, כדי לבנות יש מאין, ויותר מכך, כדי לפרק קודם את השקר ולפנות מקום לאמת, צריך לעשות עבודה יסודית. מי שבונה מן היסודות נזקק ליותר לבנים, וליותר מלים, ממי שבונה מן הקומה התשיעית. כמובן שאת הידע הפוליטי החדש אפשר וכדאי גם לארוז במנות קטנות יותר, לצרכים ספציפיים. אבל זה יכול רק לבוא בשלב שני, כשהידע כבר קיים, באמצעות מתווכים. קודם כל הוא צריך להיות שם, במלואו, נגיש לאורך זמן, מזין ומפרנס את ידיעתו ואת דעתו של הציבור.

ידע פוליטי הוא גם עובדות אבל לא רק עובדות; הוא גם הקשר, אנכי (בזמן) ורוחבי (באנלוגיות, במושגים). וגם הנהרת ההקשר היא תהליך ארוך ומורכב. תקשורת הסאונד-בייטס מושתתת על הסתרת עובדות לא נעימות מצד אחד, וניתוק העובדות הגלויות מהקשרן, מצד שני. על כן התיישרות לפי צוויה היא התיישרות לצד הידע הפוליטי הקונצנזואלי. מה שנכנס במיטת הסדום שלה לא יכול לערער על הנחותיה, ומה שיכול לערער, לא נכנס. המילכוד הזה נפרץ סוף סוף, בתקשורת האלטרנטיבית ובבלוגים. אבל המחיר, לפעמים, הוא האורך. אני יכול רק להעיד שבין הפוסטים הנקראים ביותר בבלוג נמצאים כמה וכמה תחקירים ארוכים כאלה, שנעים בין 5,000 ל-10,000 מילה ולעתים אף יותר. זה סימן מעודד שיש ביקוש למוצר הזה; יש צמא לדעת.

אנא נסו לזכור זאת, והישארו עימנו (אבל תשתו קפה באמצע, ברזילאי אם אפשר).

ברזיל בוערת, המשטרה פולשת

חודש יוני 2013 היה החודש הסוער ביותר שידעה ברזיל בעשרים השנים האחרונות. זה התחיל במחאה ציבורית נגד העלאת מחירי התחבורה הציבורית, והתרחב במהרה לשורה של נושאים – הבזבוז העצום של כספי ציבור על ההכנות למונדיאל של 2014, שחיתות שלטונית, זכויות אינדיאנים, הזנחת השירותים החברתיים, עוני ואלימות משטרתית. רחובות הערים הגדולות הוצפו מפגינים, בריקדות בוערות, שכונות אוהלים. מיום ליום זרמו עוד ועוד אנשים החוצה. בריו דה ז'נרו התקיימה ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות ברזיל, בהשתתפות 3 מיליון איש. כאן אפשר לראות את התמונות הדרמטיות מאותה התקוממות עממית, כאן אפשר לקרוא את הכרונולוגיה שלה, מנקודת מבט אקטיביסטית, וכאן סיכום ממצה בעברית.

פלישה של יחידת BOPE לפאבלת מארה. צילום: רויטרס

פלישה של יחידת BOPE לפאבלת מארה. צילום: רויטרס

בעיצומה של אותה התקוממות, וככל הנראה בנקמה על שוטר שנהרג בידי שודדים, פלשה משטרת ברזיל לפאבלת מארה שבריו דה ז'נרו, שכונת פחונים עצומת ממדים שבה מצטופפים כ-130 אלף תושבים. השוטרים ירו גז מדמיע אל בתי התושבים וקרב היריות נמשך כל הלילה. בבוקר נספרו 13 הרוגים, חלקם לא מעורבים כלל באירועים (על המספרים המדויקים אין הסכמה). פלישות קטלניות כאלה היו גם לפני וגם אחרי; הן חלק משגרת החיים בפאבלות ושגרת הפעילות של המשטרה. בהצהרה שחוברה בידי עשרות ארגוני זכויות אדם בברזיל לאחר האירועים, נפרשת התמונה הרחבה יותר של "קרימינליזציה" של תושבי הפאבלות – עניים, שחורים, מתוסכלים – שמנוצלת בזמן הפגנות המוניות למסעות הרג של המשטרה.

כנהוג בפלישות לפאבלות, השוטרים נכנסו ברכבים ממוגנים, מעין משאיות נושאות חימוש, בעלות מראה מאיים, שמפזרות את הולכי הרגל באמצעות רמקול רועם. בברזיל קוראים להם caveirões, "גולגלות גדולות". עוד נחזור לגולגלות האלה ולמשמעותן. המשטרה שפועלת בפאבלות היא "משטרה צבאית", ושיטות הפעולה שלה מבוססות על תורת הלוחמה האורבנית שנהוגה בצבא. הקווירוס הם לכאורה עוד רכיב במיליטריזציה של יחסי המשטרה-אזרח שמתחזקת בהרבה מדינות בעולם, כולל ישראל, אבל בהקשר המסוים של ריו, הם סימנו נקודת מפנה דרמטית. כל כך דרמטית, שאמנסטי פירסם ב-2006 דו"ח המוקדש בלעדית למה שהם חוללו בפאבלות.

הדו"ח מתאר כיצד נהמת הקווירוס שחודר לסמטאות הצרות של הפאבלה משתקת את התושבים; את אפקט הטרור הפסיכולוגי שיוצר השילוב בין הפקודות שניתכות מן הרמקולים לירי שבוקע מתוך הרכב; את הטראומות שנצרבות בילדים; ולבסוף, כיצד דווקא הכלי שהכנסתו נומקה בצורך "להגן" על השוטרים יצר מירוץ חימוש זוטא בפאבלות, שבמהלכו השיגו כנופיות הפשע מטולי רימונים וכלי נשק יותר ויותר מאסיביים כדי לחדור את שריון הקווירוס. הרכב השנוא הזה זכה אפילו שיחברו עליו שיר מחאה אישי נגדו.

היה זה כוח משטרה מיוחד, BOPE, שביצע את הטבח בפאבלת מארה. הכוח הזה ידוע לשמצה בברוטליות שלו; גם עליו נרחיב בהמשך. בשלב הזה כדאי לספר לקורא הישראלי שקצינים של BOPE עברו אימונים בישראל ושחברות נשק ישראליות מכרו לו קווירוס בעידוד נמרץ של משרד הביטחון. זהו רק קצה הקרחון של שיתוף הפעולה הצבאי בין ישראל לברזיל, שאליו נגיע בחלקו השני של הפוסט. תחילה נערוך הכרות עם מציאות החיים הקשה של תושבי הפאבלות של ריו – הנפגעים הישירים משיתוף הפעולה הזה.

הסיפור כולו נעלם מעיני הישראלים כיוון שהתקשורת הישראלית לא אוהבת להתעסק בסחר נשק, ובטח שלא עולה על דעתה שיש חשיבות להצביע על פשעים שנעשים בנשק ישראלי ברחבי העולם. הדיווחים הלקוניים שמסתננים אליה על "המהומות" בברזיל מעוקרים מכל הקשר או מידע שעשוי לעורר בקורא הישראלי זיק של מחשבה או בחינה עצמית: האם מה שקורה שם דומה למה שקורה כאן? מי בתפקיד המשטרה, מי בתפקיד הפאבלות? איך נשק שנוסה בעזה נמכר בברזיל? מי מרוויח, ומי סופג את הבומרנג המדיני? כאמור, כל אלה שאלות שאין לשאול, אין בכלל מקום שמאפשר לשאול אותן. אין דיווח ואין דיון. כיוון שכך, התחקיר הזה מסתמך לא מעט על פרסומים זרים. למען הסר ספק: כל המידע שיובא כאן זמין במקורות גלויים באינטרנט (עסקאות הנשק והסייבר דווחו בעיתונות הכלכלית ובמגזינים לנושאי צבא וביטחון). אולי סוף סוף יהיה לו הד בישראל.

מפת דרכים קצרה: החלק הראשון של הפוסט מתאר את מציאות החיים בפאבלות של ריו, תחת טרור משטרתי נטול רסן; החלק השני מתחקה אחרי הקשרים ההדוקים בין תעשיות הנשק ובטחון המולדת הישראליות לבין משטרת ריו וצבא ברזיל; החלק השלישי מנתח את ההיבטים הפוליטיים והאסטרטגיים של הפיכתה של ישראל למעצמת ייצוא נשק, לרבות האופן שבו נתפס הסכסוך על הפלסטינים ודיוקנה המטריד של "אומת ההייטק" הישראלית.

הפאבלות של ריו: לכודים בין ברוני הסמים, המיליציות וכוחות המשטרה

19 מתוך 50 הערים המסוכנות בעולם נמצאות בברזיל, והערים הגדולות בה ממוקמות בפסגת טבלאות הרצח העולמיות. ב-2010 נרצחו 21 על כל 100 אלף איש, פי 3 מהממוצע העולמי. בריו לבדה עומד ממוצע הרצח השנתי על 6,000 איש לשנה, סדר גודל של אזור מלחמה. ברזיל סובלת גם מאי-שוויון קיצוני בהכנסות, מקום 13 בעולם במדד ג'יני. מעט מקומות מבליטים את שני הנגעים החברתיים האלה יותר בחדות מאשר ריו דה ז'נרו. בסמוך לחופי התיירות של קופאקבנה ואיפסמה נמצאות שכונות פאר, מקום משכנן של אחוזות מנקרות עיניים. ממש מעליהן, במורדות ההר, משתרעות הפאבלות של ריו – משכנות עוני צפופות, ערי שאנטי שהשלטונות הפקירו במשך עשרות שנים, ללא מערכות סניטציה או שירותי חינוך ובריאות מוסדרים. מקורן של הפאבלות במאה ה-19, אז התרכזו בהן עבדים לשעבר שלא היו להם זכויות קרקע. עד היום מרבית אוכלוסייתן שחורה, והמצוקה עוברת בהן מדור לדור.

פאבלת רוסינה, ריו דה ז'נרו

פאבלת רוסינה, ריו דה ז'נרו

בריו לבדה יש כאלף פאבלות, ביתם של מיליון וחצי איש, כ-14% מאוכלוסיית העיר. הפאבלות הן מעין שטח אקס-טריטוריאלי לשלטונות; הן נשלטות בפועל בידי כנופיות הסמים או מיליציות פארה-צבאיות, שמורכבות מאנשי צבא ומשטרה לשעבר, שחצו את הקווים והפכו לברוני פשע. השחיתות אינה יודעת גבולות. ידוע שמיליציות שוטרים כאלה מונעות בעד סוחרי סמים שרוצים להשתקם ולפתוח דף חדש לעזוב את "תפקידם", ומכריחות אותם להמשיך בהפצת הסם. רובם המכריע של סוחרי הסמים ימותו בקרב יריות לפני גיל 21.

מנהיגי הכנופיות והמיליציות גובים דמי חסות מבעלי עסקים ומציפים את השטח בסמים; מצד שני, הם גם "שומרי הסדר" בפועל, ואת פעולותיהם האלימות הם מרחיקים מחוץ לפאבלה. על פי ההערכה, חברים בכנופיות כ-35 אלף איש. זה פחות מ-2.5% מהאוכלוסיה. זהו נתון חשוב, משום שכפי שנראה בהמשך, הצבא ומשטרת ברזיל שפושטים על הפאבלות באופן שגרתי נוטים לטשטש את האבחנה בין אזרחים תמימים לפושעים, ופועלים תחת ההנחה שכל מי שנלכד במהלך הפשיטה הוא פושע בפוטנציה. זה בוודאי מזכיר דבר או שניים לקורא הישראלי.

"תכנית ההשקטה": שיקום או ניצול של הפאבלות?

במשך שנים ארוכות נקטה ממשלת ברזיל במדיניות של כוח, כוח, ורק כוח מול הפאבלות. מה שעמד לנגד עיני השלטונות היה שלטון כנופיות הפשע, ובו הן ניסו להכות שוב ושוב, באמצעות פלישות תקופתיות מלוות בקרבות עקובים מדם, כדוגמת זה שהובא בתחילת הפוסט. המצוקה החברתית, העוני והיעדר ההשכלה לא כל כך עניינו את מושל מדינת ריו; הפאבלות נתפסו כחית פרא שיש לאלף בכל האמצעים הדרושים. תפיסה דומה מאפיינת עד היום את שלטונות מדינת ישראל ביחס לכפרים הבלתי מוכרים של הבדואים בנגב. האחריות הממלכתית מולם מתמצה בהיבט אחד בלבד: אכיפה וענישה. מתכנון, מחינוך, מבריאות ותשתיות – המדינה מתנערת.

אבל בברזיל, אחרי שנים שבהן הגישה הכוחנית לא הביאה לשום תוצאות חיוביות, חל שינוי מסוים. בשנת 2008 הושקה תכנית "ההשקטה" (pacification), בפרופיל תקשורתי גבוה מאד בכל העולם. הרעיון הבסיסי בתכנית הוא כיבוש מחדש של הפאבלות מידי כנופיות הפשע והחזרתן לריבונות השלטון המרכזי. להבדיל מן המדיניות הקודמת, מבצעי הפלישה האלימים לא מסתיימים לאחר ימים ספורים בנטישה של הצבא. לאחר הכיבוש, מוצבים כוחות צבא ומשטרה קבועים בפאבלה (כוחות ה-UPP), והם אחראים להשיב את הסדר על כנו, לחדש את קשרי הקהילה עם המשטרה, ולהתחיל בשיקום השירותים החברתיים. כיום פרושות יחידות ה-UPP בפחות מ-40 פאבלות, כ-3% בסך הכל.

לפני הערכת הצלחתה או כשלונה של תכנית ההשקטה, חשוב להבין את ההקשר הפוליטי שבו היא באה לעולם, אחרי עשורים ארוכים של התעלמות כמעט מוחלטת מצד השלטונות. ההקשר הזה, שהשלטונות לא ניסו להסתיר, היה שני "מגה-אירועים" שעמדו להתקיים בריו: אליפות העולם בכדורגל ב-2014 והמשחקים האולימפיים ב-2016. הפאבלות הראשונות שנבחרו ליישום תכנית ההשקטה היו אלה שסמוכות לאזורי התיירות, לאתרי הספורט ולנתיבי התנועה אל שדה התעופה. לקראת המגה-אירועים, החלו השלטונות לפנות 35 אלף בתים בפאבלות לצורך בנייה מחדש. על פי נתונים עדכניים, כ-67 אלף איש כבר פונו מבתיהם מאז שנבחרה ריו לארח את המגה-אירועים. התוצאה היא דחיקה של העניים ביותר, כמו גם של כנופיות הפשע, אל הפאבלות המרוחקות יותר. בז'רגון הממשלתי, מדיניות כזאת נקראת "פיתוח".

שוטרים של UPP בסיור בפאבלת מורו דוס מקקוס.

שוטרים של UPP בסיור בפאבלת מורו דוס מקקוס.

הנהנים הראשיים מן "הפיתוח" שבישרה תכנית ההשקטה, חוץ מתיירי המונדיאל והאולימיפיאדה, ש"שמיכת בידוד" משטרתית חצצה בינם לבין הפאבלות, היו סוכני הנדל"ן. באזורים שעברו השקטה חלה זינוק בערך הקרקע שלווה בג'נטריפיקציה מואצת – "ג'נטריפיקציה באיומי אקדח", כפי שכינה זאת אתר אקטיביסטי אחד. בנק הפדרל ריזרב של ניו יורק העריך ב-2013 ש-15% מן העלייה בשווי הנדל"ן בריו בין השנים 2008-2012, עלייה בסך של 168%, נגזרה ישירות מתכנית ההשקטה בפאבלות. אחרי סוכני הנדל"ן דהרו העסקים. בכל הבוננזה הזאת נשכחה אוכלוסיה אחת: תושבי הפאבלות העניים והנזקקים מכל לסיוע. אלה,  שלא במפתיע, נזנחו מאחור.

מדדי הצמיחה המרשימים מסתירים גם את התהליך הזה: העניים שנדחקים החוצה מבתיהם בגלל נסיקת שכר הדירה – גידול של יותר מ-300% במהלך ההשקטה בפאבלת וידיגאל, למשל – נאלצים לפלוש למבנים נטושים או לאלתר מגורים בלתי חוקיים. כך יוצא שעבריינות הדיור גדלה גם היא, ומספקת לשלטונות עילה נוספת להפעיל אכיפה משטרתית אלימה בתוך הפאבלות. הדינמיקה הזאת – שבה המדינה הופכת את בן הארץ ל"פולש" בלתי חוקי על אדמתו – מוכרת היטב ביישובים הערביים בישראל ובגדה.

ומה בנוגע לרמת האלימות? תלוי איך מודדים. בשנים 2008-2012 אכן חלה ירידה דרסטית, של 65%, בשיעור הרציחות באזורים שנשלטו בידי ה-UPP (אף כי יש המצביעים על העלייה בשיעור ה"היעלמויות" באותה תקופה כהסבר האפשרי). אך משנת 2013 ועד להווה חל היפוך במגמה ושוב מסתמנת עלייה. המשטרה שוב הורגת צעירים בפאבלות, למעשה יש זינוק של 40% בשיעור מקרי ההרג בידי שוטרים. העילה לתכנית ההשקטה – אירוח המונדיאל והמשחקים האולימפיים – הפכה לעילת המחאה נגדה: במאי ויוני 2014 שטפו אלפי אזרחים את רחובות סאו פאולו וריו בזעם, נגד הבזבוז הבלתי נתפס של 11 מיליארד דולר על תשתיות המונדיאל, על נסיקת מחירי הדיור, על גירוש תושבי הפאבלות העניים; היה זה רגע נדיר בתולדות ברזיל שבו התקוממה אומת הכדורגל נגד FIFA והממסד שמכרו אותה לבעלי ההון.

אם מניחים בצד את המטרות הסמויות של תכנית ההשקטה – שדרוג הפרופיל הבינלאומי של ברזיל לקראת אירוח המגה-אירועים, סילוק אוכלוסיות בעייתיות ולא פוטוגניות מאזורי התיירות, ג'נטריפיקציה וגריפת הון נדל"ני – ומקשיבים לאופן שבו תושבי הפאבלות עצמם מסכמים את השינוי בשטח, מתקבלת תמונה עגומה של כישלון הולך ומעמיק. למה? כי ההבטחה החברתית לא קוימה, ומה שנותר מההשקטה הוא בעיקר ההשתלטות האלימה ו"מישטור" החיים בפאבלה. מנכ"לית של אחד מן הארגונים הקהילתיים בפאבלות סיכמה זאת כך: "הכריזו באוזנינו שבעקבות השיפור בביטחון יבוא שיפור בשירותים בסיסיים כמו בריאות, חינוך וסניטציה. אבל השירותים האלה לא התממשו. במקומם, הגיע המגזר הפרטי, למשל מתקיני צלחות הלווין, וזה העלה באופן דרסטי את מחירי השירותים הציבוריים".

אלימות המשטרה בפאבלות

צריך להבין איך נוהג השלטון הברזילאי בתושבי הפאבלות כשמדברים על אלימות שלטונית. צריך להבין עד כמה חייהם וגופם זולים בעיני לובשי המדים. הפער העצום הזה בין היחידות החמושות שפושטות על הפאבלות לבין האנשים החיים שם בדלות נוראית – ממש בסמיכות לבתי התענוגות של ברוני הסמים – מסביר, ככל הנראה, מדוע האחרונים נראים לראשונים כסוג נחות של בני אנוש, שאפשר ומותר לבצע בהם "הרג סדרתי", כהגדרת ה"אקונומיסט". גם כאן, האנלוגיה למפגש בין החייל הישראלי לבין תושב שכם או חברון אינה מופרכת.

הנה כמה נתונים מסמרי שיער על אלימות המשטרה בברזיל. על פי דו"ח HRW, בתקופה של 7 שנים בלבד, בין 2003-2009, הרגה המשטרה בסאו פאולו ובריו 11 אלף בני אדם. על פי נתונים רשמיים, בכל יממה הורגת משטרת ברזיל 6 אנשים. שנת השיא בריו היתה 2007, אז הרגה בה המשטרה 1,330 איש; ממוצע של כמעט ארבעה אנשים ביממה. סביר מאד שהנתונים האמיתיים גבוהים יותר. בשנים האחרונות מתגברת תופעת ה"היעלמויות" של צעירים מהפאבלות; ב-2012 נעלמו כך 6,000 איש בריו. במקרה אחד שתועד באופן מצמרר, הופללו שני שוטרים שחיסלו שני צעירים ואז "העלימו" אותם ביער מחוץ לעיר.

דו"ח מאוחר יותר של אמנסטי חקר את מקרי ההרג בידי שוטרים בריו והגיע למסקנה שבמקרים רבים מדובר בהוצאות להורג ללא משפט. בין השנים 2004-2015 הרגו שוטרי ריו יותר מ-5,000 איש. הדו"ח בדק פרטנית את 10 ההריגות שהתרחשו בפאבלה אקארי בשנת 2014; 9 מתוכן התבררו כהוצאה להורג ללא משפט (ירי ללא ניסיון מעצר, ירי אחרי שהמבוקש נכנע, וירי באדם נמלט). כמעט בכל המקרים שבהם המשטרה מפנה את הפצועים לבית החולים, הם "מוצאים את מותם" בדרך. לעתים קרובות פורצים השוטרים אל הפאבלה ברכב ממוגן ויורים לכל עבר, ירי אקראי שגם הורג ילדים. פגיעה או הרג של שוטר בידי חבר כנופיה בפאבלה מוציאה מן המשטרה את הרע ביותר. באחת מפלישות הנקם של שוטרי ה-UPP – האמונים, כזכור, על "השקטה" – הם טבחו ב-6 נערים בגילאים 10 עד 16, ולאחר מכן גם העלו בגאווה את התמונות ברשתות חברתיות.

אלפי תלונות מוגשות לשלטונות נגד ירי לא מוצדק של שוטרים. על פי מחקר אחד, 99.2% מהן נקברות בלא הליכים משפטיים. במלים אחרות, שוטרי ברזיל ואלה שבפאבלות באופן מיוחד פועלים תחת חסינות מוחלטת מפני הבאה לדין. בכל עימות שיתפתח, הם יכולים לטעון שירו בקורבן בשעה שהתנגד למעצר והמערכת תגבה אותם באופן מלא. האפליה המשפטית של הפאבלות מתבטאת גם בכך שהן האזור היחידי בברזיל שבו ניתן להוציא "צו חיפוש שכונתי", שמאפשר למשטרה לפרוץ לכל בית ובית ללא התרעה מוקדמת וללא צווי חיפוש פרטניים.

אי אפשר לסיים את הסיפור על אלימות השוטרים בלי לדבר על גזע. במדינה שבה מבחין השלטון בין חמישה גזעים – לבן, שחור, חום, צהוב וילידי – 79% מקורבנות הירי של המשטרה הם שחורים. הסיכוי של אדם שחור להיהרג בידי משטרת ברזיל גדול פי 2.5 משל אדם לבן. ברזיל עדיין כורעת תחת חטוטרת מבישה, מורשת העבדות הממושכת ביותר בעולם המערבי. בין 1501-1866 הביאו הפורטוגזים לברזיל כמעט 5 מיליון עבדים מאפריקה; הם היו הבסיס לתעשיות הסוכר והקפה, שעליהן נבנה העושר הכלכלי של המדינה, עד ימינו. ברזיל היתה המדינה המערבית האחרונה לאסור את העבדות בחוק, בשנת 1888, אבל גם כיום היא קיימת, ומפעם לפעם מתפרסמות ידיעות על כך שהשלטונות שחררו כמה מאות עבדים שהוחזקו בניגוד לחוק. על פי ההערכה, כ-50 אלף איש עדיין מוחזקים כעבדים בברזיל. במדינה שהתקיים בה מתאם כה הדוק בין גזע לעבדות ובין עבדות לנחיתות חברתית, אין להתפלא על תפיסות מושרשות שרואות בשחורים תתי-אדם. הניחו בידיהן של תפיסות כאלה רובי סער ורכבי משטרה מפלצתיים, והתוצאה הבלתי נמנעת תהיה "הרג סדרתי" של אוכלוסיה שחורה בפאבלות.

חוד החנית: כלבי המלחמה המקוללים

חוד החנית של האלימות המשטרתית הוא גדוד המבצעים המיוחדים של המשטרה, הידוע כ-BOPE, שהוזכר בתחילה. אלה הן יחידות שאומנו במיוחד ללוחמה אגרסיבית בשטח בנוי בשיטות צבאיות לחלוטין. ליחידה יצא מוניטין של "חוליות מוות", וכמו בכל חברה מיליטריסטית, היא נהנית מגלוריפיקציה ומעמד מיוחד בתרבות הפופולרית של ברזיל (סרטי קולנוע, משחקי מחשב, אביזרי ביגוד וכד'). שוטרי BOPE גאים בכך ש"ניקו" את הפאבלות מסמים, אף כי המציאות שונה בתכלית, כפי שתואר קודם; הפשיטות שלהם מלוות בנפגעים רבים, אך ה"השקטה" שבאה לאחר מכן אינה מבשרת תיקון חברתי. הסמל של BOPE הוא גולגולת שנעוצים בה שני רובים וחרב. זוכרים את "הגולגולת הגדולה", caveirão, כלי הרכב הממוגן שאיתו פולשים השוטרים לפאבלות? דמו בנפשכם כעת את "הגולגולת הגדולה", שעל צידה מוטבע בגדול סמל הגולגולת עם הרובים והחרב, דוהרת ברחובות הפאבלה ומרעימה ברמקול לכל עבר: "באנו לקחת את הנשמה שלכם".

לפני מספר שנים נכתב ספר בידי שני לוחמים לשעבר ביחידה, בשיתוף עם השר לביטחון פנים לשעבר בברזיל, ובו נחשפו כמה משיטות העבודה של BOPE. הכותבים מסבירים שהיחידה הוקמה כיחידה צבאית שמטרתה הראשונה היא פלישה וכיבוש שטח. ההמנון הבלתי רשמי ביחידה, שאותו שרים השוטרים במהלך האימונים, הוא טקסט רצחני ומבחיל. הנה כמה שורות: "אנשים בשחור / מה המשימה שלכם? / לפלוש לפאבלה / ולהשאיר את הגופות על הארץ…. אתם יודעים מי אני? / אני כלב המלחמה המקולל / אני מאומן להרוג / … אם תשאלו מאיפה באתי / ומהי משימתי / אני מבשר מוות וייאוש / וחורבן מוחלט … / הדם זורם קר בעורקיי / וקפא בתוך לבי / אין בנו לא רגשות / ולא חמלה". וכן הלאה והלאה.

האתוס של BOPE מושתת לא על אכיפה מונעת, אלא על אכיפה חסלנית. בחשוד יורים כדי להרוג, לא כדי להביאו לדין. בכך יש דמיון ברור למדיניות האש במבצעים של יחידות המסתערבים בצה"ל, שבשנה האחרונה הולכת ומשתלטת על כל יחידות הצבא. אבל מחברי הספר, בעלי ניסיון, מפיקים את הלקח הבא: "מדיניות הירי-כדי-להרוג שלא איפשרה לעבריינים להיכנע חוללה תוצאה פרדוקסלית: היא הגבירה את התנגדותם, כמו גם את עוצמת האלימות שהופנתה כלפי המשטרה." מסתבר שכוח רק מוליד עוד כוח.

כדרך אגב, מגלים מחברי הספר שמומחים מישראל הגיעו לריו לאמן את שוטרי BOPE. אחד מהם, ככל הנראה, היה אבי נרדיה, מומחה עולמי לקרב מגע ובעל חברה שמכשירה כוחות מיוחדים ברחבי העולם. BOPE נמנית עם לקוחותיו. על פי דיווח אחר שלא הצלחתי לאמת, קצינים של הימ"ם הישראלי ביקרו ביחידת BOPE בריו להחליף ידע מקצועי.

גם עיטורי הקווירוס של BOPE נושאים מסר די ברור.

הקשר הישראלי של BOPE: חברת ISDS

אבל הקשר האמיץ עם BOPE  נזקף לזכותו של ישראלי אחר, רב פעלים ומעללים בדרום אמריקה ומרכזה. תכירו את לאו גלסר: ישראלי ממוצא ארגנטיני, בעל חברת האבטחה ISDSׁׁׁ) International Security Defence Systems), מותג בינלאומי בשירותי אבטחה למשטרים אפלים, מגה-אירועים והופעות של כוכבי פופ. יוסי מלמן הגדיר את גלסר "ממציא השיטה" של "הקשר הסימביוטי בין הרשויות בישראל לחברות הפרטיות לייעוץ ביטחוני":

"בישראל עובדת השיטה כך: משרד הביטחון, משרד החוץ או המוסד מקבלים בקשה לייעוץ ביטחוני או לאימון של יחידות צבא או שירותי ביטחון, משליט של מדינה, לרוב רודן. משום שהרשויות אינן יכולות, או אינן רוצות, לסייע ישירות לשליט, אך בקשתו בכל זאת חשובה להן לקידום אינטרסים ביטחוניים או מדיניים, הן פונות לחברה פרטית כדי שזאת תספק את השירות המבוקש."

מה שמשרד הביטחון הישראלי עושה כאן הוא מיקור חוץ של עסקים מלוכלכים. זהו מיקור חוץ מסדר שני, שכן מיקור החוץ הראשוני פועל מארה"ב לישראל. כיוון שהייצוא הבטחוני מארה"ב נתון לפיקוח חמור יותר של הקונגרס מאשר הייצוא הבטחוני הישראלי (שאינו כפוף כלל לרשות המחוקקת), מעדיפה וושינגטון לא פעם לנהל את עסקי הנשק המלוכלכים שלה דרך המתווך הישראלי; בין אם במכירת ציוד אמריקאי דרך ידיים ישראליות ובין אם במכירת טכנולוגיות שפותחו בארה"ב בדרך זו. המקרה המפורסם ביותר היה כמובן פרשת איראן-קונטראס.

ובכן, מה עושה מדינת ישראל שלא רוצה להיראות בפומבי כמי שסוחרת עם משטרים רודניים או מיליציות רצחניות? היא מעבירה את החוזים לחברות פרטיות. ברור שהכל עובר אישור של האגף לייצוא בטחוני (סיב"ט), שום דבר לא מתנהל מאחורי הגב; אבל למראית-עין, חברות הנשק שבבעלות המדינה אינן מטנפות את ידיהן בעסקאות המגונות. הדברים האלה גם אושרו בידי גורמים מתוך המערכת. ISDS החלה את פעילותה במרכז אמריקה. שורת תחקירים שפורסמה בשנות ה-80' חשפה כי מומחים ישראליים של ISDS אימנו חוליות מוות בשירות הטרור המדינתי בגוואטמלה, ניקרגואה והונדורס. גנרל ריוס מונט, שהשליט בגואטמלה שלטון דמים בתחילת שנות ה-80' ומאוחר יותר הורשע בפשעים נגד האנושות ומעשי רצח-עם נגד ילידים אינדיאנים, הצהיר בראיון עיתונאי שאנשיו הצליחו הודות לאימון בידי ישראלים. תיעוד מקיף של עסקי הנשק הישראליים במשטרים הרצחניים של מרכז אמריקה בשנות ה-80' אפשר למצוא כאן.

הנקודה החשובה לענייננו הוא ש-ISDS פעלה בסך הכל כשליח לדבר עבירה. על פי קרל פלהנדט, סוחר נשק של החברה שפעל בגואטמלה בשנות ה-80', "ממשלת ישראל שולטת ב-ISDS ושר הביטחון הוא מי שעל פיו יישק דבר".

ואומנם, גם על הקשר בין BOPE ל-ISDS פרש משרד הביטחון את חסותו. בשנת 2012 הציגה החברה בדוכן הישראלי שאירגן אגף סיב"ט בתערוכת הנשק הגדולה בדרום אמריקה, LAAD, את הרכב הממוגן החדש שפיתחה בשיתוף עם "FORT1 :"Global Shield. משטרת ריו בחנה אותו ולאחר מכרז קשוח, החליטה לרכוש 8 קווירוס מ-ISDS, מתוכם ארבעה מיועדים ל-BOPE. הדיווחים באתרי חדשות הביטחון מסבירים גם כיצד הותאם המתאר הטכני של ה-FORT1 במיוחד לצרכי הלחימה בפאבלות. ISDS זכתה במכרז לאחר שירדה ב-72% ממחיר ההצעה המקורית – הנחה חסרת תקדים, שהוסברה בהבטחה שקיבלה להיות שחקן האבטחה המרכזי באירועי המונדיאל ולאחר מכן האולימפיאדה. כדאי לשים לב לאופן המשתרג, חוצה הגבולות, של הטכנולוגיות הצבאיות, כמו גם לזיקות המשתרשרות מחוזה אחד למשנהו, מן הפאבלה אל האולימפיאדה וחוזר חלילה.

ISDS כבר מבוססת היטב בברזיל, יש לה אתר ברזילאי מסודר, ובעל החברה, לאו גלסר, בא ויוצא במסדרונות השלטון שם בחופשיות. הסרט "המעבדה" של יותם פלדמן משנת 2013 מייחד חמש דקות מאלפות לגלסר, בהן הוא מתלווה למסע העסקים שלו לברזיל, עד למפקדת BOPE. אם עדיין לא צפיתם, צפו עכשיו.

ודאי שמתם לב לשוט היפהפה (דקה 3:23) של גלסר שחוצה את המסך מימין לשמאל, מעליו מתנוסס סמל הגולגולת עם החרב והרובים של BOPE. קשה גם להחמיץ את היחסים האינטימיים שקשר גלסר עם אנשי היחידה, שמקבלת ממנו אימונים (בברזיל ובישראל), נשק וכלי רכב ממוגנים.

הקשיבו היטב לתובנות של סוחר הנשק הוותיק הזה. "שר הביטחון הוא לא רק עוסק במלחמות, הוא צריך גם לדאוג לתעשיות הבטחוניות. שיהיה פעילות, שיהיה מכירות". ואכן, שרי הבטחון תמיד דאגו היטב למכירות של ISDS, אף כי האמירה של גלסר קצת מיתממת, בנתקה את שני אפיקי הפעולה זה מזה כאילו אין ביניהם קשר. למעשה, שר הבטחון עוסק במלחמות בין השאר כיוון שהוא צריך לדאוג לתעשיות הבטחוניות. התעשיות והמלחמות מכלכלות זו את זו. התעשיות זקוקות למלחמה, זקוקות לניסויי האש ב"מעבדה" של עזה, כדי לשגשג.

הקשיבו לו גם כשהוא אומר, במהלך סיור בפאבלות (דקה 3:48), ש"במקומות כמו עזה, יש לנו אותו מצב כמו שלכם. יש לנו את אותה שיטה". כאן שוררת תמימות דעים בין סוחר הנשק הישראלי לבין תנועת BDS, שגרפה אליה כ-30 ארגוני זכויות אדם וחברה בברזיל במחאה על סחר הנשק עם ישראל. אחד הפעילים שם מסביר: "מה שרפא"ל, אלביט ו'גלובל שילד' עושות זה לייצא את הטקטיקות שנעשה בהן שימוש ברצועת עזה. הן לוקחות שכונות של עוני ושל זעם ויוצרות את עזה בפאבלות של ברזיל. המטרה של כל מי שרואה עצמו חלק מן החברה האזרחית היא שלא יהיו יותר עזות". גלסר מספר לנו, ואולי לעצמו, שהנשק הברוטלי שהוא מחדיר לפאבלות הוא תוצאה ולא סיבה להסלמה באלימות ובקטל האזרחים. אבל לנו יש ניסיון משלנו, עם שמונה מבצעים בעזה, כל אחד ברוטלי מקודמו, כל אחד וצעצועי המוות החדישים שהושקו בו, תוך הבטחה חגיגית שהפעם באמת נמגר סופית את החמאס. בינתיים הטילים של החמאס כבר מטווחים את גוש דן והמנהרות אל שטח ישראל שוקמו, כפי שנחזה כאן לפני שנה וחצי. מרוץ חימוש שמוביל לריסון האלימות הוא סתירה עצמית.

ועוד הקבלה אחרונה: כשגלסר נשאל על הקורבנות של משטרת ברזיל, הוא מעדיף לענות על סוחרי הסמים. "אם תהרוג אותו עם מקל או תהרוג אותו עם כדור בראש, מה ההבדל?". זאת נקודת המבט של הכוח הצבאי: הפושע מאפיל על כל הסביבה האזרחית שלו, ומתוך כך, מפליל אותה ללא אבחנה. אם הוא בן מוות – וזאת שאלה נפרדת, האם יש להוציאו להורג או להעמידו למשפט? לגלסר כנראה אין חיבוטי נפש כאן – אז חייו של כל מי שבסביבתו שווים כקליפת השום. זהו כמובן הגיון "הנזק האגבי" שהנחה את מדיניות האש במבצעי צה"ל בעזה.

באוקטובר 2014 זכתה חברת ISDS בחוזה יוקרתי מממשלת ברזיל לנהל את אבטחת האולימפיאדה שתתקיים בריו השנה, בתקציב של 2.2 מיליארד דולר. המוניטין האיום של החברה במרכז ודרום אמריקה – 30 שנה של חימוש ואימון רודנים וחוליות מוות – הביא את תנועת BDS לפתוח בקמפיין חרם ממוקד נגד ההתקשרות עם ISDS. במאי 2015 פרסמה התנועה הודעה שלפיה ביטלה ממשלת ברזיל את ההתקשרות עם ISDS. הידיעה הזאת לא פורסמה בתקשורת הישראלית ולמעשה לא זכתה לאישור רשמי חיצוני; האתר הברזילאי של החברה עדיין מציג אותה כספקית אבטחה של המשחקים האולימפיים, ובמרץ 2015 עדיין התראיין גלסר כמי שחוזה האבטחה השמן מונח בכיסו. כתבת התדמית הזאת הציגה אותו כ"נציג שלנו בריו 2016", מעין שגריר ישראלי שעושה לנו כבוד בחו"ל. כן, גלסר הוא נציג נאמן שלנו, דיוקן מדויק, אבל הכבוד ממנו והלאה. רק עיתונאי הבועה בארץ יכולים להציג את מאמן חוליות המוות באור יקרות כזה.

ישראל קנתה לעצמה ביושר שונאים רבים בחברה האזרחית בברזיל, וזו כמובן רק דוגמה אחת למה שקורה במדינה אחת. להשלכות המדיניות של השימוש בנשק ובטכנולוגיה ישראלים נגד אוכלוסיות נחשלות ומדוכאות ברחבי העולם אחזור בסוף המאמר.

הסחר הבטחוני עם ברזיל: בור בלי תחתית

החימוש והאימון ליחידת BOPE הם רק קצה הקרחון של היקף היחסים הבטחוניים של ישראל וברזיל. בשנות ה-2000 המוקדמות עיקר הנוכחות הבטחונית של ישראל בברזיל היתה של "אלביט" (ראו בהמשך). הרומן המשיך ללבלב בעידודו של נשיא המדינה, שמעון פרס, שהגיע לברזיל בנובמבר 2009 כדי לתת את ברכתו לעסקת מכירה של 14 מל"טים של התעשייה האווירית, בשווי של 350 מיליון דולר. שנה מאוחר יותר, בדצמבר 2010, חלה קפיצת מדרגה ביחסים: שר הביטחון, אהוד ברק, ושר המודיעין הברזילאי, חתמו על הסכם שיתוף פעולה בטחוני בין שתי המדינות. ההסכם הסיר את הסכר שבלם עד אז ייצוא טכנולוגיות מסווגות לברזיל ופתח בפני התעשיות הבטחוניות שוק ענק ורעב לנשק. פרס וברק, למי ששכח, היו עד לא מזמן מנהיגי "מחנה השלום" בישראל.

היקף הסחר הבטחוני עם ברזיל איננו נתון שהרשויות מפרסמות בגלוי (פנייתי לאגף סיב"ט לקבל נתונים רשמיים נענתה בשלילה). ב-2013 הוא הוערך ב-200 מיליון דולר לשנה וב-2014 הוא הוערך ב-250 מיליון דולר לשנה. הנתון האחרון נחשף בברזיל לדרישת חבר קונגרס, במהלך מבצע "צוק איתן", כשהצמרת הפוליטית במדינה החלה להבין מה המחיר האנושי של "בדיקת האיכות" שעובר הנשק הישראלי לפני שהוא מגיע אליהם. מכון שטוקהולם למחקרי שלום העריך שבין השנים 2005-2010 היתה ברזיל היבואנית החמישית בגודלה של נשק ישראלי. יש לשער שמאז היא טיפסה עוד למעלה; ב-2011 הגדיר אגף סיב"ט את ברזיל כ"מדינת יעד" וב-2012 "מדינת מפתח". סיב"ט מארגן את הדוכן הישראלי בתערוכת הנשק LAAD בריו, ומפיק חוברות נוצצות שמציגות את החידושים האחרונים של עשרות חברות נשק וביטחון מולדת (Homeland Security). כבר ב-2010 אירח מכון הייצוא הישראלי, בשיתוף משרד החוץ, משלחת של מומחים לאבטחת תעופה מברזיל והפגיש אותם עם נציגים של 30 חברות ישראליות שעוסקות בביטחון מולדת.

תערוכות הנשק הבינלאומיות הן מפגן מסחרר של wargasm. המצגות מהממות, המוזיקה עמוסת אדרנלין, הכל מעוצב כמו משחק מחשב סוחף ומלהיב. את המסך חותכות צדודיות חלקות של מטוסים, ברק הפלדה מנצנץ בשמש. כמובן שאין זכר למטרה האנושיות שכלפיהן מופנית כל העוצמה הזאת.

אין עוד ענף ייצוא של המשק הישראלי שזוכה לדחיפה, פריצת שווקים ומימון כל כך מסיביים של המדינה, באופן עקבי ובמשך עשרות שנים. גם זה סוד גלוי של שקר "השוק החופשי" – העסקים המשגשגים ביותר הם אלה שהמדינה מקדמת (תמיד – על חשבון אחרים).

עם הכספים באים הכיבודים. בסוף 2011 העניקה שגרירת ברזיל בישראל עיטור כבוד לאל"מ חני כספי, ראש המחלקה לקשרי חוץ בצה"ל, על "מאמציה לעשות שלום", כלומר, על תרומתה לחיזוק הקשרים הבטחוניים בין צה"ל לצבא ברזיל. "עשיית השלום" הזאת – מכירת קווירוס ומל"טים וחימוש אווירי ומערכות מעקב – היא המשך טבעי לתכנית "ההשקטה" בפאבלות, תפלצת לשון אורווליאנית שישראלים מכירים כמותה מהבית ("מבצע שלום הגליל", "רצועת בטחון", "קו התפר", "מרקם חיים" וכד').

צריך להתחיל ב"אלביט". "אלביט" היתה החברה הישראלית הראשונה שזיהתה את הפוטנציאל של שוק הביטחון הברזילאי וכבר בסוף שנות ה-90' חדרה אליו באמצעות חברות בת ושיתופי פעולה עסקיים. בשנת 2001 רכשה "אלביט" את השליטה בחברת AEL הברזילאית שמייצרת רכיבים לתעופה. בשנת 2010 רכשה "אלביט" עוד שתי חברות, ARES ו-PERISCOPIO, שמתמחות בייצור מערכות אלקטרוניקה לחילות היבשה. חוזי הענק שנחתמו עם חברות הבת של "אלביט" בברזיל זרמו בזה אחר זה. לכאורה, לא מדובר פה ב"ייצוא" בטחוני שכן הייצור והשירות מבוצעים בברזיל. בפועל, הידע, הטכנולוגיה והפיקוח הם של "אלביט", שמייצאת אותם דרך חברות הבת. גם הרווחים, כמובן. הנה רשימה חלקית של חוזי "אלביט" בברזיל ב-15 השנים האחרונות:

2001: חוזה של 230 מיליון דולר ביחד עם השותפה הברזילאית "אמברייר" להשבחת מטוסי 5-F של חיל האוויר הברזילאי.
2002: חוזה של 80 מיליון דולר לאספקת מערכות אוויוניקה למטוסי ALX של חיל האוויר הברזילאי.
2008: חוזה של 187 מיליון דולר לאספקת מערכות אוויוניקה למטוסי הקרב של אמברייר.
2011: חוזה של 260 מיליון דולר לאספקת צריחים בלתי מאוישים לרכבים קרביים ממוגנים.
2011: חוזה המשך של 83 מיליון דולר להשבחת מטוסי 5-F של חיל האוויר הברזילאי.
2013: חוזה (בשווי לא ידוע) לאספקת מערכות תצפית אלקטרו-אופטיות לאבטחת גבולות. זהו בדיוק סוג מערכות הניטור ש"אלביט" סיפקה לצה"ל להתקנה על חומת ההפרדה, שבגללן החרימה את "אלביט" שורת גופים פיננסיים בעולם – קרן הפנסיה הממשלתית של נורבגיה, קרן ההשקעות הגדולה בשבדיה, הבנק הגדול בגרמניה והבנק הגדול בדנמרק. הרכישה של ציוד שמשמש ל"ציד" פלסטינים במרחב התפר, על גדר שהוקמה בניגוד לחוק הבינלאומי, עוררה גם מחאה נוקבת בברזיל (ראו בהמשך).
2013: חוזה ראשוני של 20 מיליון דולר לפיתוח המיקרו-לווין הצבאי הראשון של ברזיל.
2014: חוזה של 106 מיליון דולר לשדרוג מטוסים של חיל הים הברזילאי.
2014: חוזה בשווי לא ידוע לאספקת 5,000 כוונות אופטיות לרובי סער של צבא ברזיל.
2015: חוזה של 2 מיליון דולר לאספקת ערכות הנחיית לייזר לפצצות אוויר.
2015: חוזה בשווי לא ידוע לאספקת מערכות התצוגה של מטוס הקרב החדש של ברזיל, גריפן.

בשנים 1994-2009 הגיע הקף הסחר של "אלביט" בברזיל ל-750 מיליון דולר. כל זה עוד לפני שאמרנו מילה אחת על מל"טים. אלה יזכו לדיון נפרד כיוון שהם, ממש כמו הקווירוס של ISDS, מופנים אל אוכלוסיה אזרחית בברזיל.

שורה של חברות ישראליות נוספות ייצאו נשק וטכנולוגיות מתקדמות לצבא ולמשטרת ברזיל באותה תקופה:

רפא"ל מכרה לחיל האוויר הברזילאי 200 טילי Python 4 בשנת 2002 וטילי דרבי ב-2006. שווי העסקאות לא דווח. במשך שנים ארוכות דישדשה רפא"ל מאחורי "אלביט" במכירות לברזיל. במטרה לשדרג את מעמדה לקראת חוזי האבטחה של המונדיאל והאולימפיאדה, רכשה החברה בשנת 2012 40% ממניות חברת האווירונאוטיקה הברזילאית GESPI. ב-2015 חתמה רפא"ל על עסקת ענק של 250 מיליון דולר עם חיל האוויר הברזילאי לאספקת חימוש אווירי למטוסי הקרב גריפן. כדרך אגב נציין שבשנת 2001 מכרה דרא"פ לברזיל טילי "דרבי", שפותחו בשיתוף פעולה בין רפא"ל לבין התעשייה האווירית של דרא"פ בתקופת האפרטהייד (שלהם, לא שלנו).

התעשייה האווירית (תע"א) חתמה בשנת 2013 על חוזה ענק של 250-400 מיליון דולר להסבת מטוסי בואינג 767 למטוסי תדלוק אווירי עבור חיל האוויר הברזילאי. באותה שנה חתמה חברת הבת של תע"א, אלתא מערכות, על הסכם שיתוף פעולה טכנולוגי עם חברת IACIT הברזילאית, שמתמחה בביטחון מולדת, מכ"מים וטכנולוגית מידע. שתי החברות כבר הקימו מרכז תחזוקת מכ"מים בברזיל. ב-2014 רכשה תע"א מניות מיעוט בחברה הברזילאית Avionics, וב-2015 החלה Avionics בפיתוח מל"ט מקומי, על בסיס מל"ט ה"הרון" של תע"א. שמו של המל"ט הברזילאי, אגב, הוא "צייד".

רובה "תבור" תוצרת חברת "טאורוס" הברזילאית.

רובה "תבור" תוצרת חברת "טאורוס" הברזילאית.

רובה הסער שמשמש את צבא ברזיל הוא "תבור" TAR-21. בשנת 2009 חתמה חברת "טאורוס" הברזילאית על חוזה העברת טכנולוגיה עם יצרנית התבור, "תעשיות נשק ישראליות" (IWI), לייצור ברשיון של הנשק הקל בברזיל.

זוכרים את הקווירוס שסיפקה ISDS ליחידת BOPE בריו? זאת היתה רק יריית הפתיחה של ייצוא רכבים ממוגנים למשטרות ברזיל. ב-2014 נחתם חוזה של 35.2 מיליון דולר בין משטרת סאו פאולו לבין חברות "פלסן" ו"קארמור" (לשעבר "התכוף") הישראליות. "פלסן" סיפקה 6 רכבים ממוגנים גדולים במיוחד (לנשיאת עד 24 לוחמים), במפרט שהותאם במיוחד למשטרה. "קארמור" סיפקה 8 רכבים מדגם "זאב" (המשמשים גם בצה"ל), מתוכם ארבעה מצוידים בזרנוקי מים ותותחי גז מדמיע לפיזור הפגנות. זאת דוגמה מובהקת של ייצוא אמצעים שנוסו בשטחים נגד האוכלוסיה הפלסטינית לשימוש בברזיל נגד אוכלוסיה אזרחית.

חברת "מגל מערכות ביטחון" הישראלית, שהקימה את גדר המערכת סביב עזה ומספקת מערכות התראה לגדר ההפרדה, היא דוגמה מובהקת לתעשייה ישראלית שמתפרנסת ומרוויחה מעסקי הכיבוש, המצור והפקעת האדמות. לא פלא אפוא שמעורבותה בשוק האבטחה הברזילאי, שבקרוב תתממש ברכישת חברה מקומית, מעוררת התנגדות עזה. חברת האבטחה "ריסקו" חתמה על חוזה של 2 מיליון דולר לאבטחת אצטדיון כדורגל בעיר קויאבה בברזיל.

חברת "ורינט" הישראלית מכרה ציוד מעקב – חיישנים, מצלמות, מערכות ניטור – לעיריית ריו, לעיריית סאו ברנרדו דה קמפו, ולבית הסוהר של מדינת ריו דה ז'נרו (על הגיהנום ששורר בבתי הסוהר בברזיל אפשר לקרוא כאן וכאן). חברת "נייס סיסטמז" סיפקה מערכות מעקב וניטור שנפרשו בכמה ערים גדולות בברזיל לקראת המונדיאל. עסקי המעקב והניטור הם עסקי "האח הגדול" של זמננו; ממשלות, עיריות וכל גורם בעל כוח יכול לרכוש את הטכנולוגיה ולהפעיל אותה נגד אזרחים תמימים.

קווירוס תוצרת "פלסן" הישראלית בשירות המשטרה הצבאית בסאו פאולו.

קווירוס תוצרת "פלסן" הישראלית בשירות המשטרה הצבאית בסאו פאולו.

שתי החברות ידועות כמי שנצמדות באדיקות לכלל העסקי "לכסף אין ריח", ואינן בוחלות בשום לקוח. ב-2014 פירסם ארגון Privacy International, שחוקר כיצד ממשלות וחברות היי-טק פולשות לפרטיותם של אזרחים ברחבי העולם, דו"ח על המשטרים הרודניים במרכז אסיה (טג'יקיסטאן, קירגיזסטאן, טורקמניסטאן, אוזבקיסטאן וקזחסטאן). בדו"ח כיכבו "ורינט" ו"נייס סיסטמז" כמי שסיפקו ואף הקימו מרכזי ניטור במדינות הללו, אשר ריגלו באמצעותם אחרי מתנגדי משטר. שנה לאחר מכן פרסם הארגון דו"ח על רדיפת מתנגדי משטר בידי ממשלת קולומביה; "ורינט" ו"נייס סיסטמז" סיפקו למשטרת קולומביה מערכות ליירוט שיחות טלפון מתעבורת הטלקומוניקציה, כל זאת "מחוץ למסגרת החוק". רק לאחרונה פורסם שישראל סיפקה לממשלת דרום סודן ציוד האזנה ליירוט שיחות שהופעל נגד מתנגדי המשטר; בדרום סודן, נזכיר, מתרחשים פשעים נגד האנושות מזה כמה שנים, והיא נתונה לסנקציות מצד ארה"ב ואמברגו צבאי מצד האיחוד האירופי. לא תתפלאו לגלות שגם את הטכנולוגיה הזאת סיפקה חברת "ורינט" לדרום סודן.

נוסף על כך, חברת "נייס סיסטמז" נחשפה בפרשת ה-NSA כמי שסיפקה (לצד חברת "נארוס", גם היא ישראלית) טכנולוגיות לציתות בלתי מובחן ובלתי חוקי (תכנית "פריזמה") עבור זרועות המודיעין האמריקני, ולממשלת דרום-אפריקה מערכות מעקב ששימשו לציתות לפעילים בקהילה הלהט"בית, אשר נרדפת בידי השלטונות במדינה. את "נייס סיסטמז" הקימו יוצאי יחידת 8200 של צה"ל, ואת הפרקטיקה של סחיטת אנשים על רקע נטייתם המינית למדו כבר שם. הצבא זה שיעור לכל החיים.

לפני שנה, אגב, רכשה "אלביט" את חטיבת הסייבר של "נייס סיסטמז". כעת אפשר לומר שדמם של מי-יודע-כמה פעילי זכויות אדם ברחבי העולם על ידיה של חברת הנשק ובטחון המולדת הגדולה ביותר בישראל.

עם רקורד כזה של בוז מהדהד לזכויות אדם, אין לצפות מהברזילאים לקדם בתשואות את חדירת "ורינט" ו"נייס סיסטמז" לארצם.

עסקאות המל"טים בין ישראל לברזיל

רקע כללי: ישראל היא יצואנית הנשק הגדולה בעולם ביחס לכלכלתה, ויצואנית המל"טים הגדולה בעולם באופן אבסולוטי. במשך 30 השנים האחרונות, 60% מייצוא המל"טים הכלל-עולמי הגיע מישראל. לפני 3 שנים היווה ייצוא המל"טים 10% מכלל הייצוא הבטחוני של ישראל, ממוצע של כ-600 מיליון דולר בשנה. כ-75% מן התוצרת הבטחונית בישראל מיועדת לייצוא; זה לא "צורך בטחוני", זה בעיקר ביזנס.

ארה"ב וישראל מנהלות את מלחמותיהן בעשור האחרון יותר ויותר באמצעות מל"טים חמושים שיורים לעבר "מטרות" חשודות בלב אוכלוסיה אזרחית. בסך הכל הרגה ארה"ב בתימן, סומליה ופקיסטן לפחות 2,500 איש בתקיפות מל"טים עד כה. מתוכם, לפחות 16% (ואפשר שעד כשליש) היו אזרחים בלתי מעורבים. זהותם של 70% מההרוגים אינה ידועה לממשל האמריקני; מתוך אלה שזהותם ידועה, למעלה ממחצית הם אזרחים חפים מפשע. במבצע "עופרת יצוקה" הרגה ישראל עשרות אזרחים חפים מפשע בעזה באמצעות ירי מל"טים מהאוויר. גם ב"צוק איתן" נהרגו עשרות משפחות מירי מל"טים ישראלים. את הנתונים האלה חשוב תמיד לזכור כשחברות הנשק וצבאות המערב מציגים לראווה את יכולות הביצוע המשוכללות, את הרזולוציה המדהימה, את הדיוק הכירורגי, של הדור האחרון של המל"טים. למעשה, אין ספק שצבאות שיש ברשותם מל"טים תוקפים מטרות בקרב אוכלוסיה אזרחית בתדירות הרבה יותר גבוהה מאשר היו תוקפים בלעדיהם. וכך יוצא שמלחמות המל"טים קוטלות הרבה יותר אזרחים. הדיון הציבורי והמוסרי על כך מתנהל כבר שנים בארה"ב; בארץ הוא עוד לא התחיל.

כניסת המל"טים לשדה הקרב העכשווי – שדה שאינו שדה אלא לוח מחשב, וקרב שאין בו קרב אלא הפגזה חד-צדדית מן האוויר – שינתה אותו לחלוטין. במקביל, היא גרפה לתוך מעגל האשמה המוסרית פלחים חדשים בשוק האזרחי. כדבריו של יותם פלדמן:

"בישראל מתקיים גיוס טוטאלי שונה. גיוס טוטאלי בסבבה, באווירת גוגל של אנטי-סמכותיות ותנופה יצירתית. התפשטות דוהרת ששואפת להרחיב את גבולות השוק כפי שהיא מרחיבה את גבולות האנושיות. הרוצחים החדשים של השלטון הישראלי לא בהכרח יושבים בקריה או במשרד הביטחון, אלא במתחמי ההייטק של הרצליה פיתוח, קריית אריה ופארק אלביט בחיפה. בכל פעם שעוברים מתחת לחלונות הפרספקס שלהם אפשר לדמיין את המהנדסים ישובים על כריות, מפתחים אפליקציה שמזמינה מונית או מזמינה טיל שמוחק מונית – ברווחים עצומים, ובנזק סביבתי מדוד – לא קטן מדי ולא גדול מדי."

בשנתיים האחרונות חלה ירידה משמעותית בהיקף הייצוא הבטחוני של ישראל – מ-7.5 מיליארד דולר ב-2012 ל-5.6 מיליארד דולר ב-2014. ב-2014 עקף לראשונה ייצוא הסייבר את הייצוא הבטחוני והגיע ל-6 מיליארד דולר, 10% מן השוק העולמי. פירוש אפשרי לכך הוא שישראל כבר לא ניהלה לוחמה צבאית בקנה מידה גדול מזה ארבעה עשורים, ועל כן לא יכולה למכור את חותמת ה-Combat Proven באופן אמין כבעבר. לעומת זאת, ישראל שולטת ומדכאת אוכלוסיה אזרחית עצומה כבר כמעט מחצית המאה, ובכך צברה ניסיון שאין לו מתחרים. למוצרי הסייבר האלה, שמבטיחים שליטה באוכלוסיות מרדניות, הביקוש רק הולך וגובר. אבל אולי עוד מוקדם לדעת: ב-2015 ירד ייצוא הסייבר ל-3.5 מיליארד דולר.

מקור: "הארץ"

מקור: "הארץ"

נעבור לברזיל. ב-2009 בוצעה עסקת המל"טים הראשונה בין ישראל לברזיל. התעשייה האווירית מכרה 14 מל"טים מסוג "הרון" למשטרה הפדרלית של ברזיל, בשווי של 350 מיליון דולר. היתה זו רכישה ראשונה לקראת פרוייקט האבטחה של המגה-אירועים – המונדיאל והאולימפיאדה – בברזיל. בדיווחים הוזכרו שני השושבינים הראשיים בעסקה: חברת ISDS (של לאו גלסר), שמעלליה תוארו לעיל, ונשיא המדינה, שמעון פרס. יש יופי פואטי מסוים, מסנוור בעוצמת האמת שבו, בעובדה שנשיא המדינה משלב ידיים עם מחמש ומאמן חוליות המוות של הונדורס וגוואטמלה – שני נערי הפוסטר של הייצוא הבטחוני מישראל בפעולת קומנדו משותפת.

ב-2011 חדרה "אלביט" לשוק המל"טים הברזילאי בעסקה למכירת "הרמס 450" לחיל האוויר הברזילאי. בשנים הבאות גבר שיתוף הפעולה של החברה עם חברות מקומיות במטרה לייצר מל"ט מקומי. ב-2014 נחתמה עסקה לאספקת "הרמס 900", ספינת הדגל של המל"טים הישראליים, לחיל האוויר הברזילאי, גם הוא לצורך אבטחת המגה-אירועים. שווי העסקה לא דווח.

פעילות המל"טים הישראלים בברזיל

מה יכול מל"ט כמו "הרמס 900" לעשות? למשל, הוא יכול לזהות פנים או לוחית רישוי מגובה של 9 קילומטר. ברזיל מובילה את השוק הדרום אמריקני ברכישה ופיתוח של מל"טים לכל מיני מטרות, המשך ישיר של ההשקעה האדירה שלה בהתעצמות צבאית מאז ימי הדיקטטורה הצבאית. הסיבה שכל כך הרבה חברות זרות, ובהן ישראליות, ממקמות את עסקיהן ומפעליהן בברזיל היא הרגולציה הרופפת בתחום התעופה במדינה.

מה שמטריד הוא שחלק ניכר מן המטרות הן הפגנות אזרחיות ואנשים שהשלטון סימן כחשודים; לא בכדי הועברו חלק מן המל"טים הישראלים לידי המשטרה ולא לידי הצבא הברזילאי, אף כי לאור הסקירה שלעיל, האבחנה הזאת הולכת ומאבדת ממשמעותה. שימו לב לדיווח הזה ב"בלומברג":

"בברזיל, ניתן תמריץ מחודש לצורך בביטחון במהלך שני אירועי הספורט הגדולים בעולם, כאשר מספר שיא של אנשים יצאו לרחובות ביוני האחרון, במהלך טורניר הפדרציות בכדורגל, למחות נגד שורה של החלטות, בהן בזבוז הכספים על הקמת איצטדיונים משוכללים".

מאחורי הקור הפיננסי הזה מסתתרת מציאות אבסורדית. כפי שתואר קודם לכן, הרשויות בברזיל השקיעו מיליארדי דולרים לקראת המגה-אירועים ופינו עשרות אלפי אנשים מבתיהם בסמוך לאצטדיונים. המחאות ההמוניות נגד צעדים אלה יצאו מכלל שליטה – ומכאן הצורך "הבטחוני" החדש, להשיב את השליטה בהמונים, בעזרת פיקוח המל"טים מלמעלה. כך עוול אחד – בזבוז אסטרונומי של כספי ציבור – מוליד מחאה ציבורית, שמולידה עוד עוול – בזבוז נוסף של כספי ציבור על מנת לרסן ולשלוט במחאה.

בלי קשר למגה-אירועים, אוכלוסיית הפאבלות היא הראשונה לטעום מן הטכנולוגיות החדישות. ב-2012 דווח שיחידת BOPE כבר מפעילה מל"טים קטנים מתוצרת מקומית במהלך הפלישות לפאבלות. ב-2014 דווח שמל"ט "הרון" ישראלי סייע בלכידת סוחר סמים בריו. מכך אפשר להסיק שנשק שנמכר לצבא ברזיל (עסקת ה"הרון" נחתמה מול חיל האוויר הברזילאי) מוצא את דרכו באופן טבעי לזירה האזרחית. כאן המקום לציין שלא מדובר ב"זליגה" אלא ביישומים מתוכננים היטב. בטקס הפתיחה של תערוכת הנשק ISDEF EXPO בשנת 2014, התפארה זיווה איגר, הממונה השקעות זרות ושיתוף פעולה תעשייתי במשרד הכלכלה, שישראל "לוקחת טכנולוגיה מהסקטור הצבאי ופשוט מיישמת אותה בסקטור האזרחי".

ההצטיידות במל"טים תמיד תוצג לציבור, בברזיל כמו בארצות אחרות, כצעד להשבת הביטחון האישי, שיאפשר לרשויות לאתר ולעצור במהירות פורעי חוק. בפועל, מרגע שהצעצוע המלהיב נמצא בידי השררה, אין שום מחסום על הפעלתו נגד אוכלוסיות רחבות ביותר. הגיון "המלחמה בטרור", שהושק ב-9/11, תמיד הצדיק הפללה המונית של כל מי שמצוי בסביבתו של החשוד. במקביל, הליכי המעצר והראיות וההבאה לדין קוצרו, לפעמים עד כדי חיסול מיידי בשטח; ממילא, כל הסביבה המופללת גם היא נושאת במחיר. בברזיל מבינים היטב שהמל"טים שנרכשו לאבטחת המגה-אירועים יישארו שם גם אחריהם. ביום שאחרי, הם יצטרפו למערכת אכיפת החוק ויבשרו גם בה תקופה חדשה, חשוכה יותר לזכויות הפרט. ברגע של כנות, הודה סגן הנשיא של AEL, חברת הבת של "אלביט" בברזיל: "זה לא רק בשביל אירועים כמו המונדיאל, הדברים האלה דרושים לצרכי היום-יום. משרדי בטחון פנים מחפשים עוד ועוד פתרונות".

מל"ט "הרמס 900" של "אלביט".

מל"ט "הרמס 900" של "אלביט".

מל"ט "הרמס 900" של "אלביט" ריחף מעל אצטדיון מרקנה בריו בזמן המונדיאל, ויפקח מגבוה גם על אירועי האולימפיאדה. גם מל"טים מסוג "הרון" של התעשייה האווירית פעלו במונדיאל. בעוד שבברזיל רבים רואים בפרקטיקה הצבאית הזאת, שפלשה לתחום האזרחי, חדירה גסה לפרטיות של מליוני אזרחים ותיירים, בישראל דווקא רואים בה עוד סיבה ל"גאווה ישראלית". תחת כותרות מופרכות כמו "צפו: המל"ט הישראלי תפס את הכוכב של ברצלונה" או "בעין ישראלית: מל"ט מככב במונדיאל בברזיל" מספרים לנו איך הטכנולוגיה הישראלית מצילה את מליוני הצופים מתהומות הפשע. "בשעה שעיניהם של מאות מיליוני אנשים בעולם כולו נשואות אל עבר המשחקים", אמר מנכ"ל התעשייה האווירית, יוסי וייס, "טוב לדעת שעינו הפקוחה של המל"ט משגיחה על העיר ריו וסביבותיה". כמובן, טוב יותר לדעת זאת כש-350 מיליון דולר מונחים בכיסך. וסביר להניח שבכלל לא טוב לדעת זאת כשאתה דייר בבית מתפורר בפאבלה מארה, שיוצא להפגין נגד הסיבוב הענק שפיפ"א והממשלה עשו על גבך.

זאת ועוד, העיתונות הישראלית צובעת את התמונה בצבעים עזים של מלחמת אור בחושך, כשהמל"טים הישראלים הם סוג של חרב לייזר מקודשת בידיהם של בני האור. גם העיתונות המקצועית, שלכאורה אמורה לסקר את מושאיה בעין מקצועית ובלתי משוחדת, נקראת כמו עלון שיווקי בוטה. כך דיווח אתר Israel Defense על מערכת תצפית קרקעית של "אלביט" שנוסתה לראשונה בקרנבל בעיר סלבדור. שמעתם טוב, הניסוי הראשוני היה על אוכלוסיה אזרחית רוקדת ושמחה:

"אלביט מערכות הדגימה לראשונה במהלך הקרנבל השנתי המסורתי בעיר סלבדור די באהיה שבברזיל את GroundEye, מערכת תצפית קרקעית המייצרת תמונת מודיעין של שטחים נרחבים בזמן אמיתי וברזולוציה גבוהה, שאפשרה לכוחות הביטחון להבטיח את שלומם וביטחונם של אלפי החוגגים בקרנבל… GroundEye מעניקה למפקדי הכוחות יכולת שליטה בזמן אמיתי על מספר רב של אירועים המתרחשים בו-זמנית, וכן יכולות תיעוד ותיחקור אירועים שלא נצפו בזמן אמיתי. בנוסף, המערכת מאפשרת סגירת אזורים בצורה וירטואלית (Safe Zones) ולהפיק התראות בזמן התרחשות אירועים חריגים ובכך משלימה ומעצימה את יכולת המעקב של המפעילים… המערכת שפעלה בקרנבל בסלבדור מיועדת ליישומים אזרחיים וצבאיים וביניהם הגנת גבולות, שליטה היקפית על תשתיות ואתרים קריטיים, מבצעים צבאיים, פרויקטי Safe City ואירועים המוניים גדולים."

האם "העין הישראלית" בסלבדור סיכלה פשעים חמורים? לא אומרים לנו. מה שברור, היא הרחיבה את טווח החשודים הפוטנציאלים, העמיקה את מאגר הפרצופים החשודים שברשות המשטרה, קלטה לא מעט אקטים אינטימיים שלא נועדו לעין הציבור, ובאופן כללי, הפכה גם את אירוע הקרנבל הפרוע והתוסס מטיבו לעוד מתחם גדור היטב שהשלטון מואיל בטובו להקצות לאוכלוסיה צמאה לפורקן.

האם מל"טים משטרתיים, שכרגע משמשים למעקב ופיקוח, יחומשו בעתיד ויחלו לירות לעבר אזרחים, ממש כמו המל"טים הצבאיים שמופעלים בפקיסטן ובעזה? המומחים מסכימים שהשאלה היא לא אם אלא מתי. למעשה, כבר בשנה האחרונה החלו משטרות ברחבי העולם לצייד מל"טים בנשק אל-הרג לפיזור הפגנות (כדורי פלפל, כדורי צבע, קרני לייזר מסנוורות, כדורי גומי). החברה הדרום-אפריקאית שמייצרת אותם נמצאת בשלבי מו"מ מתקדמים עם משטרת ריו לאספקת 10 מל"טים כאלה.

חדירת המזל"טים לשוק האזרחי היא עובדה מוגמרת. בישראל שוק המזל"טים פרוץ לחלוטין. כל אדם פרטי יכול לרכוש מזל"ט קטן מצויד במצלמה (הקרוי "רחפן"), להרים אותו לאוויר, ולהתחיל לצלם. רחפנים משמשים לאבטחה בשכונות פאר ובאתרי בנייה, לשיטור עירוני, לצילום חתונות, וסתם להצצה על בחורות משתזפות בחוף. רגולציה – אין. כוחות הביטחון משתמשים יותר ויותר במזל"טים, גם לצורך צילום הפגנות.

הנה תרחיש לא בלתי סביר. במוקדם או במאוחר תפרוץ אינתיפאדה בקרב ערביי ישראל. בנגב או בגליל, בגלל הריסת מסגד או הרג של מפגין – זה יקרה. המהומות יקיפו את רוב ערביי ישראל. בגלל הפיזור הגיאוגרפי, תשתמש המשטרה במזל"טים, ואולי גם במל"טים (שאינם זעירים) כדי לקבל תמונה של השטח בזמן אמת. כשיגיעו המפגינים אל גבול ישובים יהודים, ויגרמו נזק לרכוש, תעלה מאליה האופציה להפעיל נגדם מל"טים חמושים. תחילה – נשק אל-הרג. ובשלב מאוחר יותר, אולי בגל המהומות הבא, גם נשק שהורג. ההיגיון יהיה תמיד אותו היגיון. למה לסכן שוטרים במגע פנים אל פנים עם המון משתולל? יש כבר טכנולוגיה מדויקת, לירי בשלט רחוק. היא עבדה מצוין בעזה, עבדה מצוין בריו – אז למה לא בסכנין ובאל-עראקיב?

ההתנגדות בברזיל לסחר הבטחוני עם ישראל

עד כאן בחנו את השטח מנקודת המבט של כוחות השיטור והסוחרים, או אם תרצו, ממעוף המל"ט. אבל איך כל זה נראה מלמטה?

בואו ננסה לדמיין. אתה צעיר ברזילאי, בן 24, שמתגורר בפאבלת מארה. חי בדירה צפופה עם ההורים והאחים כי למי יש כסף לבנות דירה משלו וגם מזמן אין קרקע פנויה. החברים שלך מכורים לקראק, עובדים אצל סוחרי הסמים. כל שבוע נכנסים כוחות משטרה צבאית לפאבלה. בראש הטור – הקווירוס של ISDS ו"גלובל שילד", מודל FORT1 הישראלי. לפעמים, כשיש מהומות רציניות, מתגברים אותם חיילי צבא סדירים. בידיהם – נשק "תבור" שמיוצר בידע ישראלי. בשבוע שעבר נהרג החבר הטוב שלך מירי אקראי בפאבלה. אתה שבור. עכשיו מתכוננים למונדיאל, והממשלה רוצה להעיף את כל השכונה שלך לעזאזל. אתה יוצא להפגין ברחובות ריו, עם עוד מאות אלפים. הרחק מעליך מרחף מל"ט "הרון" של התעשייה האווירית. הוא כבר צילם אותך, והתמונה מועברת למטה המשטרה המרכזי. שם היא מוצלבת עם תמונות אחרות שצולמו בידי המצלמות של "נייס סיסטמז" הישראלית, הפרושות בכל העיר. עד מהרה יבואו לעצור אותך, עם או בלי "נזק אגבי". זה לא מסובך במדינה שלך, שמדורגת במקום הרביעי בעולם בשיעור הכליאה שבה. בבית הסוהר שאליו תושלך, בתור קינוח, יעקבו אחריך המצלמות של "ורינט" הישראלית.

לא צריך להיות אנטישמי כדי לחוש סלידה ושנאה כלפי המדינה שמייצרת את כל מערך הדיכוי הזה. מספיק להיות אזרח שוחר חירות ושוויון. אבל בעולם הדמיוני שחיים בו הישראלים, כל התנגדות לסחר הבטחוני עם ישראל תתויג מיידית כאנטישמיות.

מפגינים מחוץ למפעל AEL, בבעלות "אלביט", בעיר פורטו אלגרה, קוראים "לסלק את 'אלביט' מברזיל" (מאי 2014).

מפגינים מחוץ למפעל AEL, בבעלות "אלביט", בעיר פורטו אלגרה, קוראים "לסלק את 'אלביט' מברזיל" (מאי 2014).

למרות שבכתבות התדמית הישראליות מתראיינים רק פקידים ברזילאים אסירי תודה עד דמעות על הטכנולוגיה הגואלת שזכו בה הודות לגניוס היהודי, בברזיל יש התנגדות רחבת היקף לקשרים הצבאיים עם ישראל. תחקיר נרחב של "פיוז'ן" נותן קול לביקורת הפנימית בברזיל על הפיכת המדינה למעצמת מל"טים. התחקיר גם מגלה שבניגוד להצהרות רשמיות, אין שום חסם חוקי בברזיל על הפעלת טכנולוגית מל"טים נגד אזרחים. לאחר רכישת הענק של 14 מל"טי "הרון", חבר פוליטיקאי ממפלגת השלטון לתנועת המחאה נגד אלימות המשטרה שצמחה בפאבלות. הם מחו על שיתוף הפעולה של ממשלתם עם ישראל, "המפיקה רווחים עקיפים מן הכיבוש הבלתי חוקי של השטחים הפלסטינים".

פעילים פוליטיים בברזיל חוששים מאד מ"היום שאחרי" האולימפיאדה. כיצד יוטמע המערך העצום של כלי נשק, רכבים ממוגנים, מל"טים, מערכות תצפית ומעקב בקרב המשטרה והצבא, ואיך זה יעצב מחדש את יחסן אל האזרח? "אם אתה קונה מל"ט, אתה לא תחזיר אותו לקופסה", אומר פקיד בכיר בברזיל, והעיתונאי מסכם: "תרבות המעקב עוברת נורמליזציה, ומתוך הסוס הטרויאני של הספורט, מגיחה מציאות אורווליאנית חדשה".

תנועת BDS בברזיל היא הרבה יותר מקומץ פעילים פלסטיניים שמפגינים מחוץ לדוכן הישראלי בתערוכת הנשק LAAD. היא מאגדת עשרות ארגוני זכויות אדם, ארגוני עובדים וגופים בשמאל הפוליטי. תחת הלחץ המתמשך שלהם, עסקיה הפורחים של "אלביט" במדינה החלו לספוג נזקים: הסכמי שיתוף ידע עם אוניברסיטאות וחוזי ייצור (בכללם חוזה המיקרו-לווין) הוקפאו. הפעילים מחברים דו"חות מפורטים על המעורבות העמוקה של החברות הישראליות בכיבוש, בהקמת גדר ההפרדה, בהתקפות על עזה. כמי שקרא את הדו"חות ובדק את הטענות העובדתיות שם אחת לאחת, אני יכול לומר שהכל מבוסס על פרסומים רשמיים ושום דבר לא נבדה מן הלב.

הבעייתיות ביחסי ישראל-ברזיל גם לא נעלמה מעיניהם של פרשנים פוליטיים. אפשר לקרוא ברשת סקירות רציניות ומאלפות על שלל ההיבטים של היחסים האלה. למרבה הפליאה, דבר מזה לא חודר לתקשורת הישראלית. זו, כדרכה, ממלאת אוזניה ופיה מים בכל הקשור לקשרים הצבאיים עם מדינות זרות, ומסתפקת במעקב פנקסני אחר שווי העסקאות. בעצם, אין מה להתפלא. ייצוא בטחוני זה כסף גדול, זה מנוע צמיחה, זה מקומות עבודה. אף עיתונאי שפוי לא יתקע מקלות בגלגלים של החגיגה הזאת, בשמם של עקרונות נעלים או בשמה של ברזילאית ענייה שאיבדה את בניה בפלישה קטלנית לפאבלה בריו.

פרשת דני דיין: פוליטיקה גלויה ופוליטיקה סמויה

המציאות הזאת, של חוזים בשווי של מאות מליוני דולרים בין הצבא והמשטרה בברזיל לבין חברות שמתפרנסות יפה מתחזוקת הכיבוש בשטחים, מציאות של שימוש בטכנולוגיות הישראליות נגד אוכלוסיות מוחלשות ומודרות בברזיל – היא ההקשר לשערורייה-זוטא שפרצה בעקבות הסירוב של ממשלת ברזיל לאשר את מינויו של המתנחל דני דיין כשגריר ישראל בארצה. לא אנטישמיות, אלא מחאה אותנטית.

אבל כאן חייבים מיד להבחין בין החברה האזרחית לבין הממשלה בברזיל, אבחנה שגם אצלנו נוטים לטשטש. הביקורת על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים רווחת מאד בברזיל, ויש לה שלוחות גם בפרלמנט (מפלגות שמאל מסוימות דוגלות במוצהר ב-BDS). לאחרונה חתמו 200 אקדמאים במדינה על תמיכה בחרם אקדמי על ישראל. לתמיכה הזאת יש סיבות שונות, חלקן קשורות לניסיון של הברזילאים עצמם בחיים תחת דיקטטורה צבאית. כך או כך, המחאה נגד מינויו של דיין צמחה מלמטה למעלה, ויש בה כדי ללמד על עוצמתה של החברה האזרחית בברזיל (בישראל, למרבה הצער, הדינמיקה הפוכה: השלטון קובע את כיוון הרוח, הציבור מתיישר לפיה).

באוגוסט 2015, זמן קצר אחרי פרסום המינוי, פורסם בברזיל גילוי דעת שעליו חתמו 36 ארגוני שמאל וזכויות אדם, ובו הם תובעים מן הממשלה לדחות את המינוי. 40 דיפלומטים ברזילאים בדימוס הצטרפו לדרישה, וקבוצה של יותר מ-70 חברי פרלמנט פנו לשגריר ישראל הנוכחי בברזיל בבקשה להחליף את המינוי במועמד שמתגורר בתחומי הקו הירוק. זה בוודאי לא עזר לדעת שאביו של דני דיין היה שגריר ישראל בגואטמלה בתקופה שבה העניקה ישראל תמיכה צבאית לשלטונו הרצחני של ריוס מונט, שהוזכר קודם לכן.

על עוצמת ההתנגדות אפשר ללמוד מתקרית שאירעה במהלך המשבר המתגלגל הזה: חבר פרלמנט פופולרי במיוחד ממפלגת "סוציאליזם וחירות" של השמאל ביקר בכנס באוניברסיטה העברית בירושלים והביע עמדות פרו-ישראליות במהלך ביקורו. הדבר עורר סערה עזה במפלגה ומחוץ לה.

וכך נקלעה הצמרת הפוליטית בברזיל לדילמה. מצד אחד, הציבור מתקומם על המינוי. מצד שני – כל מה שכתוב למעלה: הקשרים הצבאים ההדוקים, חילופי הטכנולוגיות (כולל סעיפים סודיים), ההשקעות העצומות של חברות ישראליות בברזיל. למעשה, בעיצומו של המשבר הודה קצין צבא בכיר בברזיל שהמבוי הסתום "עלול לשבש העברת טכנולוגיה בין שתי המדינות… זה מצב מאד רגיש כיוון שהשותפות שלנו עם מפעלי היי-טק ישראלים היא עצומה".  שר הביטחון הקודם של ברזיל הרחיק לכת ואמר שארצו אינה יכולה להסתמך עוד כל כך הרבה על הטכנולוגיה הצבאית הישראלית. "הגיע הזמן שנצמצם את התלות שלנו בישראל", הוסיף.

אבל זה כמובן לא עלה על דעתו של אף אחד ברצינות – לא בצד הישראלי ולא בצד הברזילאי. עסקים משגשגים, שעמלו עליהם שנים, חוזים שמנים שמחכים להתממש, השקעות עתידיות – אינם דבר שמדינות משליכות מן החלון סתם כך בגלל שיקולים מוסריים. הפיתרון שמצאה ההנהגה הברזילאית לדילמה היה להעמיד פנים שהם לא שמעו כלום. במשך חודשים ארוכים נמנעה ממשלת ברזיל להתייחס להודעת המינוי. לאט לאט הבינו בירושלים את המסר: דיין לא יעבור, אבל היחסים המצויינים יישמרו. הברזילאים גם אותתו על גישתם החיובית עוד בתחילת המשבר בצעד שחמק מעיני רוב הפרשנים: בספטמבר 2015 הצביעה האסיפה הכללית של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית על הצעה להחיל פיקוח חיצוני על מתקני הגרעין של ישראל. ההצעה נדחתה ברוב של 61 נגד 43, עם 35 נמנעים. רבים הופתעו שברזיל היתה בין המדינות שנמנעו, ובכך סייעו לדחיית ההצעה. אבל ההפתעה אינה במקומה: אלה בדיוק הזירות שבהן האינטרסים האמיתיים של מדינות נחשפים, לא בהצהרות לתקשורת של שרי חוץ ודוברים ממשלתיים. ישראל וברזיל קשורות בעבותות של סחר בטחוני. גם הודו, אגב, לקוחת הנשק הגדולה ביותר של ישראל, נמנעה באותה הצבעה.

כך פעלה אפוא הפוליטיקה הסמויה במקביל, ומתחת לפני השטח של הפוליטיקה הגלויה. מינויו של דני דיין הוא קורבן קטן יחסית כשמה שעומד מנגד הוא חוזים של מיליוני דולרים עם "אלביט" ו"רפאל" והתעשייה האווירית. כשהמשחקים האולימפיים בפתח, באוגוסט הקרוב, ובהם טכנולוגיה ישראלית תהיה פרושה בכל רחבי הערים הגדולות, באצטדיונים ובאוויר שמעליהם, אף אחד בברזיליה ובירושלים לא באמת התכוון לשבור את הכלים. ההודעות הנזעמות, התרנגוליות, נועדו בעיקר לצרכי פנים ולתקשורת; כך גורפים אהדה רגעית, בעמידה "נחושה" על הכבוד הלאומי. באמצעות האקט הפומבי של דחיית המתנחל דיין, הממשלה המיליטריסטית בברזיליה מסווה ומכשירה את השותפות האמיתית שלה עם משטר האפרטהייד הישראלי. בסופו של דבר, גם בירושלים מבינים את זה, וחותרים לסיים את המשבר באקורד נמוך. הקורבן משתלם. "אלביט" חשובה יותר מדיין.

מתי החברה הישראלית תתחיל לשאול את עצמה שאלות?

עד כה הוציאה ברזיל על אבטחת המגה-אירועים קרוב למיליארד דולר. מגה-אירועים הפכו בשנים האחרונות לאבן שואבת ענקית של תעשיית בטחון המולדת, ובחסותם ממשלות מבצעות פשעים קולוסאליים נגד אוכלוסיות שקל לעקור ולגרש ממקומן. במאמר משנת 2009 של פיליפ בויל וקווין הגרטי הם מאפיינים את הדינמיקה השלטונית שצמחה סביב המגה-אירועים כ"ממשל מונע". מאז 9/11, השימוש בטכניקות צבאיות בהקשרים לא צבאיים הפך להיות "קומון סנס". בהכנות למגה-אירוע, מנסים להעריך את הסיכון להתקפת טרור. הסיכון הזה אינו באמת מדיד, ולכן מומחי הביטחון מתכוננים "לכל תרחיש אפשרי", בלי קשר לסבירותו. אבל זו סחרחורת שאין לה סוף, ולא גבול תקציבי, כי אין קץ לתרחישי האימה, וכל פיגוע טרור מעצב מחדש את מפת הסיכונים.  בויל והגרטי כותבים:

"הדינמיקה של ה"איבטוח" מובילה להרחבת הלגיטימציה למעקב, בלי קשר לשאלה אם קרה משהו רע. אם לא התממש האיום הבטחוני, המתכננים יכולים לקבוע בנחרצות שהצעדים המקיפים שננקטו 'עבדו'. אם האיום כן התממש, ניתן להסבירו בקלות באמצעות סדקים בלתי צפויים בתשתית, ואז למנף אותו לרמות גבוהות יותר של אבטחה באירוע הבא."

לישראל יש מעורבות עמוקה באבטחת מגה-אירועים, עוד לפני המונדיאל והאולימפיאדה בברזיל. בכל האולימפיאדות האחרונות – סידני, בייג'ין, אתונה – ריחפו מל"טים ישראלים ממעל. ב-2011 חתמה "מגל מערכות ביטחון" על חוזה של 35 מיליון דולר עם ממשלת גינאה המשוונית, לאבטחת אירועי גביע אפריקה לאומות בכדורגל. מה כל כך נורא בזה? אל"ף, שמגל ציידה את גדר ההפרדה (הבלתי חוקית, למי ששכח, מחוללת סיוט "משטר ההיתרים") באותן המערכות וניסתה אותן על פלסטינים; בי"ת, שבגינאה המשוונית שולטת אחת הדיקטטורות האכזריות בעולם. זה כמובן לא מנע מישראל לסחור איתה במיליוני דולרים וגם לאמן את המשמר הנשיאותי של הרודן תיאודורו אוביאנג.

העולם מלא עוולות ופשעים שישראל לא חוללה ולא היתה לה יד בהם. השאלה הפשוטה היא – מדוע היא חייבת להרוויח מהם? מדוע היא חייבת להשקיע את מיטב ההון האנושי והכלכלי שלה בהנצחת העוולות האלה?

ג'ימי ג'ונסון, אחד החוקרים המובילים של הייצוא הבטחוני מישראל, מסביר מדוע התאים הניסיון הישראלי לצרכים הברזילאיים כמו כפפה ליד:

"ישראל נושאת, לכל היותר, באחריות שולית מאד לאלימות המדינה בברזיל שכרוכה במונדיאל ובאולימפיאדה, וגם זאת רק ברמה הטקטית. ההיסטוריה המכוערת של אלימות מדינה בברזיל כלפי אוכלוסיות שנדחקו לשוליים קודמת לציונות. ישראל גם אינה ספקית הנשק והביטחון היחידה לצבא הברזילאי ולמשטרת ריו. ברזיל רוכשת נשק מכמה מדינות – שכולן, כמו ישראל, פיתחו את הטכנולוגיות שלהן לפחות חלקית על בסיס ניסיון באלימות – וצבא ברזיל רכש ניסיון נרחב בלוחמת מעברות עוני כאחד מכוחות הכיבוש בהאיטי. אבל אי אפשר להיות מופתע מכך שישראל היא ספקית נשק עיקרית בתקופה שברזיל מתכננת ליצור אזורים סטריליים עבור שעשועיה של האליטה הבינלאומית בזמן המונדיאל והאולימפיאדה.

מטרה עיקרית של הצבא הישראלי, הכוחות החמושים והמשטרה של ישראל, היא ליצור מרחבים סטריליים שבהם אזרחים ישראליים יכולים לנהל את ענייני היומיום שלהם מבלי לפגוש פלסטינים, ובמיוחד פלסטינים שנאבקים נגד המדיניות הישראלית. זה מוביל לטכנולוגיות דיכוי שאז מיוצאות לכל רחבי העולם. למרות שברזיל לא זקוקה לעזרה מישראל במאבקה באוכלוסיות מנושלות, היא עדיין יכולה לייבא ידע פרקטי. מה שמיוצא הוא עצם יחסי הכובש-נכבש בין הישראלים לפלסטינים, ובמידה לא מבוטלת הם שיניעו את אלימות המדינה לתמוך ב'ניקוי' ריו לקראת המונדיאל והאולימפיאדה."

והכלכלן שיר חבר מבהיר לאן הדברים מובילים: "ממשלות שמעוניינות לשלוט ולהכיל אוכלוסיות גדולות וחסרות מנוחה של עניים הפכו ללקוחות הגדולים ביותר של הנשק הישראלי: ברזיל, הודו ומקסיקו הן בין הלקוחות האלה".

שאלות קשות (לשאול מול המראה)

השאלות שצריך לשאול את עצמו כל ישראלי, ובמיוחד כל ישראלי שקשור לתעשיות הנשק ובטחון הפנים, הסייבר והמעקב, הן מאד פשוטות. אחת, האם אני שלם עם התפקיד הגלובלי הזה שישראל לקחה על עצמה? שתיים, האם אני שלם עם החלק שלי בתוכו?

שימו לב: אין כאן שאלת חוקיות בכלל. ככל הידוע לי, אף עסקת נשק שתוארה כאן לא עברה על החוק הישראלי או הבינלאומי. לכל היותר, במהלכים לרקימת העסקאות מאחורי הקלעים הועברו חבילות מזומנים שמנות מכיס אחד לכיס שני, "דמי תיווך" בלשון נקייה, או "פרשיית שוחד שמתפוצצת בפנים" בלשון פחות נקייה. צבא ברזיל לא מבצע פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות, ושום אמברגו לא הוטל על המדינה. אבל מה בכך? ראשית, חוקיות אינה ערובה למוסריות. ארה"ב הרגה 134 אלף אזרחים במלחמת עירק באופן חוקי למהדרין. ישראל הרגה באופן חוקי 1,200 איש במלחמת לבנון השנייה, רובם המכריע אזרחים, ועוד כ-2,300 אזרחים חפים מפשע בשלושה מבצעים בעזה. שום גוף בינלאומי בעל תוקף משפטי לא קבע שמעשי הטבח האלה היו לא חוקיים (ארגוני זכויות אדם, למרבה הצער, רק מפרשים את החוק, לא קובעים אותו).

על דרום סודן, שבה מתבצעים פשעים מחרידים מאז פרוץ מלחמת האזרחים בדצמבר 2013, עדיין לא הוטל אמברגו צבאי כולל בידי האו"ם. זה לא הופך את הסחר הבטחוני עמה, שישראל הודתה בו בעקיפין, למדיניות לגיטימית. להיפך, החרפה עמוקה יותר, שכן התנהלות המדינה מבהירה שבהיעדר שוט משפטי בינלאומי, ישראל תסכים לסחור גם עם השטן.

על כן, העובדה שאין מניעה משפטית לצייד את המשטרה הברוטלית בעולם בכלי משחית עבור פלישותיה הקטלניות לפאבלות של ריו, וגם לא תהיה מניעה כזאת – אינה מנקה במאום את ההחלטה המודעת להמשיך בסחר הזה ואף לתת לו רוח גבית ממלכתית. הכשר חוקי איננו הכשר מוסרי. ואם באמת אין שום בעיה מוסרית כאן, שאלו את עצמכם איך זה שהתקשורת הישראלית נמנעת באדיקות מלדווח על השימוש הנפשע שנעשה בנשק ובטכנולוגיות הישראליות בעולם? מדוע הידיעות על מכירות הנשק תמיד מתמקמות יפה בדיווחים על שוק ההון, עסקת ענק פה ונסיקת מניות שם, ואף פעם לא בדיווחים על המחאה הגוברת בעולם נגד "הייצוא של מודל עזה" בידי ישראל? מי שמצפונו אינו נוקף אותו לא טורח להסתיר צדדים לא נעימים של המציאות.

עוד צד לא נעים שחובה לדבר בו גלויות הוא המניעים הכלכליים שעומדים מאחורי המשך העימות המזויין עם הפלסטינים, ובאופן מיוחד, הפלישות התקופתיות לעזה. על כך נכתב כבר גם בבלוג הזה וגם במקומות אחרים. זיכרו את המשפט הזה של מנכ"ל אחת מתעשיות הנשק בארץ, שנאמר ממש בזמן שהטילים מעזה ואליה התעופפו באוויר: "אחרי כל מבצע מהסוג שמתקיים עכשיו בעזה, אנחנו רואים גידול במספר הלקוחות מחו"ל". וכתבת המגזין היוקרתי "דיפנס ניוז מוסיפה:

"עבור התעשיות הביטחוניות המערכה הזו היא כמו לשתות משקה אנרגיה חזק במיוחד – זה פשוט נותן להן תנופה אדירה קדימה. שדה הקרב הוא כמו תעודת כשרות מהדרין בכל הנוגע לשווקים הבינלאומיים. מה שהוכח בקרב – נמכר הרבה יותר טוב. מיד אחרי המבצע ואולי אפילו במהלכו נוחתות כאן כל מיני משלחות ממדינות שמעריכות את היכולות הטכנולוגיות של ישראל ומעוניינות לבחון את המוצרים החדשים."

מי שמסייר בתערוכות נשק בינלאומיות יכול לשמוע דברים דומים מנציגי המכירות של החברות הישראליות. מילות המפתח Combat Proven פותחות הרבה דלתות וכיסים. התפיסה הזאת מנחה לא רק משקיעים, אלא גם את הצבא עצמו. הנה דברים שאמר בשנה שעברה אל"מ אבנר בן זקן, ראש מחלקת ציוד לוגיסטי באגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה בצה"ל: "אם אני מפתח מוצר ורוצה לבחון אותו בשטח, אני רק צריך ללכת 5 או 10 ק"מ מהבסיס שלי, ואני יכול לראות מה קורה עם הציוד. אני מקבל פידבק, כך שזה מזרז ומיעל את תהליך הפיתוח." והנה דברים מפי מנכ"ל רפא"ל הקודם: "התפישה הבסיסית שכולנו מתנהלים לפיה היא שאנחנו נפתח ונמכור לצה"ל מוצרים באפס רווח, והניסיון שיצטבר בצה"ל יעזור לנו לשווק את המוצרים אחר כך בחו"ל."

כן, סוחרי נשק יאמרו למצלמה שהם היו שמחים אם היה שלום עולמי ולא היתה דרישה לסחורה שלהם. אבל זה נשמע קצת כמו סוחרי קוקאין שהיו שמחים לחיות בעולם בלי מכורים. אי אפשר להבין את תכיפות העימותים המזויינים בעולם העכשווי, את ההרג ההמוני באוכלוסיות אזרחיות, בלי לקחת בחשבון את טכנולוגיות ההרס המשתכללות-תדיר שמפיצות חברות הנשק. המשק הישראלי מתייחד בכך שהוא מפיץ בעולם לא רק טכנולוגיות שהורסות חיים אלא גם כאלה שהורסות פרטיות. בדרך עקיפה קצת יותר אך לא פחות נסלחת, מחללי הפרטיות מאפשרים למשטרים דכאניים לאתר ולעצור במהירות מתנגדים פוליטיים, ואז להרוס את חייהם. מהנדס האופטיקה של "אלביט" מרוחק מקורבנותיו רק צעד וחצי יותר מכימאי חומרי הנפץ של תע"ש; הראשון עשה מיקור-חוץ לפעולת הקטילה, השני לקח עליה אחריות. זה הכל.

אחד הטיעונים השחוקים שמושמעים הוא ש"כל המדינות חוטאות בייצור ובייצוא נשק, למה רק אנחנו צריכים להיות קדושים?", או בגרסה אחרת, "ממילא המנוולים ישיגו את כלי הנשק וההרס שלהם איכשהו, למה שלפחות לא נרוויח אנחנו מזה". הגרסה השנייה די עלובה; היא מוחלת לפושע בלי קשר למעשיו אלא רק בגלל שיש פשעים בעולם. אף אחד לא מיישם מוסר כזה בחייו הפרטיים, וגם לא בחיים הציבוריים. המחשבה שהיחסים בין מדינות שייכים לזירה שבה כללי המוסר הפשוט אינם תופסים היא זאת שטעונה הצדקה, ולא ברירת המחדל. וממילא היא שקרית בעצמה, אחרת לא היו בעולמנו מערכות משפט בינלאומי, החלטות על אמברגו צבאי ואף על התערבות חיצונית במקרים של השמדת עם ופשעים נגד האנושות.

הגרסה הראשונה של הטיעון אינה משכנעת גם היא משום שבכל דמוקרטיה (ואפילו ברוסיה) שמייצאת נשק וטכנולוגיות מעקב יש גופים אזרחיים שעוקבים, מתעדים ובעיקר מוחים נגד המדיניות הזאת. חלקם אף מצליחים להכניס שינויי חקיקה שמגבילים מאד את זמינות הסחורות האלה למשטרים אפלים. הציבור הישראלי אינו יכול לתלות את אדישותו באדישות העולם, כי העולם לא תמיד אדיש. ואם המאבק לא הצליח עדיין במקומות אחרים, איך זה בדיוק פוטר אותנו מן החובה להיאבק על דמותנו? איך זה פוטר אותנו מן הכלל הפשוט הזה – לא לסייע למעשי נבלה, לא לייעל שיטות הרג, לא לשכלל שיטות לציד אדם?

איך זה פוטר אותנו מן הכלל הנוסף – לא להתפרנס ולהתעשר מכל זה?

טיעון נוסף בזכות הייצוא הבטחוני מתרכז בתעסוקה: אלפי אנשים מועסקים בתעשיות הבטחוניות, ויותר מ-150 אלף משפחות מתפרנסות מהן בעקיפין. שר הביטחון יעלון אף הודה שיש קווי ייצור שלא סוגרים אותם משיקולים כאלה. רפא"ל מעסיקה 7,000 עובדים בתנאים חלומיים (לימודי דוקטורט בחו"ל חינם, שנת שבתון). מה יהיה על כל העובדים האלה?

הטיעון הזה, שמגייס לצידו רגישות חברתית, בעצם ערמומי מאד. כפי שראינו, הסיבה לגידול העצום בתעשיות הבטחוניות של ישראל, לכך שהן מעסיקות אלפי עובדים ומוכרות במאות מליוני דולרים, איננה נעוצה בכוח עליון מסתורי. זאת תוצאה של מדיניות ממשלתית ברורה: הזמנות ענק מצה"ל, קידום מכירות בחו"ל, פריצת שווקים באמצעים דיפלומטיים, ועוד. במלים אחרות: אותה מדינה שיצרה את התלות התעסוקתית בתעשיות הביטחון לא יכולה להציג את התלות הזאת כעילה להנצחתן. אלמלא נותבו כל כך הרבה צעירים בעלי רקע הנדסי – לעתים עוד לפני שסיימו תואר ראשון – אל התעשיות האלה, השיקול התעסוקתי לא היה מובלט. ובכן, כשם שניפחו את התעשיות, אפשר לכווץ אותן. לא בפיטורים המוניים, התהליך יהיה הדרגתי ולא שונה מכל תנודה בשוק ההייטק הדינמי. האנשים המוכשרים שבונים טילים ומערכות מעקב יוכלו לרתום את כשרונם גם לבניית מיכשור רפואי או מערכות ניטור אקלימיות. הרעיון שהדרך היחידה להתפרנס במקצוע שלך חייבת להסתיים בגופה ירויה או באדם מכווץ בתא כלא הוא רעיון עיוועים.

ההגנה האחרונה על הייצוא הבטחוני שאתייחס אליה כאן היא מבית היוצר של "אם אין אבחנה עקרונית, אז אין מחויבות מוסרית". דוגמאות יש למכביר. למשל: אם הכיבוש לא התחיל ב-1967, אלא ביום שבו הציוני הראשון הניח את כף רגלו בפלסטינה, אז אין דרך לפתור את הסכסוך, ולכן המשך משטר הפריבילגיות של היהודים לגיטימי. למשל: אם אין הבדל ממשי בין לוחם חמאס שאוחז נשק לבין האם שמאכילה אותו או הילדים שהוא מאכיל, כי כולם תומכים בו, אז כולם בני מוות. בהקשר של תעשיית הנשק ובטחון הפנים קל מאד לטשטש את גבול האחריות ולהיתמם: למה מהנדס הטילים של רפא"ל אשם יותר מאיש המחשבים שכתב את התוכנה למערכת ההנחיה של הטיל? או מהמתכנת שכתב את אחד הסקריפטים (או איך שלא קוראים להם) שנעשה בהם שימוש בתוכנה המלאה? למה בעצם לא להאשים את מי שהמציא את שפת התיכנות? את הטבח שמכין אוכל למהנדסים של רפא"ל? את מי שמילא להם דלק ברכב כדי שיגיעו לעבודה? את כל מי שאי פעם עזר להם?

מטרת התעלול הילדותי הזה היא למתוח אד אבסורדום את גבול האחריות המוסרית. לא כדי להטילה בסופו של דבר על מישהו, אלא להיפך – כדי שתפקע כליל, ובכך תזכה את כולם באופן מוחלט, מראש ובדיעבד, על כל מעשה שיוצא תחת ידיהם. התאווה לאבחנות עקרוניות, אם כן, היא מסיכה דקיקה שמאחוריה מסתתר מתכון לחיים א-מוסריים. בוויכוח הזה אין מנצחים, כי בחיים הממשיים אין אבחנות עקרוניות. כולנו קשורים זה לזה ברשתות מרובות ורב-ממדיות, ואין דרך אובייקטיבית למדידת ההשפעה של גורם אחד על כל גורם וגורם ברחבי הרשת.

אבל המסקנה הבוגרת מההבנה הזאת צריכה להיות שהחיפוש אחר אבחנות עקרוניות, ולא החיפוש אחר חיים מוסריים, הוא האיוולת כאן. ושוב, בסיטואציות יומיומיות אנחנו יודעים יפה להתנהל על בסיס אבחנות פרקטיות, ולא דורשים מעצמנו ומהזולת יותר מזה. אם נסעת על המדרכה באופניים מאחורי והפלת אותי, אני אאשים אותך ולא את יצרני המרצפות של המדרכה, לא את מתקן האופניים שעברת אצלו קודם, ולא את ההורים שלך שלימדו אותך לרכב. גם לא אקלע לדיון הזוי שבסופו אסיק כי אף אחד לא באמת אשם בהפלתי. הידע הטריוויאלי הזה איכשהו מתפוגג כשהדברים מגיעים לשיפוט מוסרי של אקטים פוליטיים. שמה החיבה לאבחנות עקרוניות, לטשטוש כל הבדל מעשי, אינה יודעת גבולות.

תביט במראה.

תביט במראה.

אם כך, מהנדס יקר ב"אלביט", איש שיווק בתעשייה האווירית, מנהל מוצר ב"ורינט": אל תסתכל סביבך, אל תחפש אשמים יותר או פחות. תביט במראה. אתה לא יודע למה משמש הרכיב שאתה מתכנן או מייצר? תשאל. אתה לא יודע עם איזה מדינות ומשטרים החברה שלך חותמת חוזים? תתעניין. זה לא קשה לגלות. נכון, נוח יותר להיות בורג במערכת, אבל אתה יכול להיות יותר מזה. אתה יכול להיות אדם.

תביט במראה, ותביט בתמונות מן הפאבלות של ריו, מבתי הסוהר של עשרות דיקטטורות ברחבי העולם, שמלאים בקורבנות הטכנולוגיה ששמך מתנוסס עליה, גאווה שכולה כחול-לבן. בעולם של ימינו, מנגנוני ההרג והשיעבוד מתגנבים ומחלחלים לכל אגפי החברה. במציאות הזאת לא צריך לעשות מעשים טובים, לא צריך להיות אמא תרזה, כדי לחיות חיים הגונים. מספיק לא לשתף פעולה עם מנגנוני הרשע. מספיק לעמוד על המשמר. שאל את עצמך, מדי יום, האם שותפותך ברשע – כולנו שותפים במידה זו או אחרת – היא מעבר להכרחי, מעבר לשליטתך, או שמא נשאבו לתוכה כבר מיטב משאביך, מיטב בחירותיך.

הבומרנג המדיני: בינאום הסכסוך עם הפלסטינים

הישראלים קובלים על כך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מושך כל כך הרבה תשומת לב עולמית, מעל ומעבר לסכסוכים אחרים, אכזריים הרבה יותר. חייבים לומר שיש אמת בתלונה הזאת, אבל לא הרבה אמת. מי שיוצא את גבולות הארץ ומתחיל לצרוך חדשות ממקורות זרים רואה שהפלא ופלא, הסכסוך שלנו די מתגמד שם. ובכל זאת, יש תשומת לב מיוחדת, במיוחד כלפי הפרות זכויות אדם שיטתיות שישראל נוקטת כבר חצי מאה. הסיבות לתשומת הלב הזאת מוכרות ולא ארחיב עליהן כאן: העניין הדתי בארץ הקודש, הדרישה של ישראל להיכנס כחברה בכל המועדונים האקסקלוסיביים של הדמוקרטיות המערביות, ועוד. בהקשר של הדיון הנוכחי, עולה סיבה נוספת, מטרידה מאד, שהציבור אינו מודע לה.

מי שהפך את הסכסוך עם הפלסטינים למכרה זהב כלכלי, מי שבנה משק שמנוע הצמיחה העיקרי שלו הן תעשיות הביטחון והסייבר, ייצוא הנשק וטכנולוגיות בטחון המולדת – היה ישראל עצמה. וכמו שכבר ראינו, סוד ההצלחה של הסיפור הזה לא נעלם מעיני העולם: לא מעיני הלקוחות ולא מעיני הקורבנות. הניסיון המבצעי שנרכש בהתמודדות ארוכת שנים עם אוכלוסיה אזרחית עוינת, בניהול קרבות באזורים אורבניים צפופים מול כוחות גרילה, באיסוף מודיעין משוכלל, באבטחת גדרות ובניטרול איומים מן האוויר – הניסיון הזה מגובש, נארז ומיוצא לחו"ל. ישראל "מייצאת את עזה" לממשלות שניצבות בפני אתגרים דומים של שליטה באוכלוסיה אזרחית מדוללת-משאבים ועוינת.

אם כך, ממש כשם שהעולם דוחף את אפו לישראל, היא דוחפת את אפה לכל מיני פינות בעולם. מי שמאפשר למדינות זרות להשתמש בטכנולוגיות שליטה והרג שנבדקו בעזה ובגדה, מכריז בכך שהנעשה בעזה ובגדה הפך להיות נחלת הכלל של הגלובוס כולו. לא רק לישראלים שוחרי שלום יש אינטרס בסיום הסכסוך המדמם; גם לתושבי הפאבלות בברזיל יש עכשיו אינטרס כזה, שכן רק סיום סופי ומוחלט של הסכסוך יעצור את הגידול המטורף בתעשיות הביטחון הישראליות; יסיר את תו האיכות Combat Proven ממוצריהן; ויצמצם באופן דרסטי את תפוצת הנשק הישראלי בעולם. כל עוד ממשיכה ישראל לייצא את "המומחיות" המקוללת שלה למשטרים מפוקפקים, כל עוד אוכלוסיות נחשלות סובלות מנחת ידה של המומחיות הזאת, הסכסוך הישראלי-פלסטיני ימשיך להעסיק את כל העולם. והציבור הישראלי יעמוד שוב ושוב בצד הלא נכון של ההיסטוריה: לצד רודנים צמאי דם ושירותי ביטחון ברוטליים, ונגד מיעוטים אתניים ואוכלוסיות עוני.

המדיניות הישראלית הזאת נשענת על כרעי תרנגולת. בכל אותן מדינות שמשתמשות בטכנולוגיות השליטה הישראליות מתהווה מתח הולך וגובר בין התמיכה הבלתי מסויגת של הממשלה בישראל – בהחלטות או"ם, בוועדות בינלאומיות, בביקורים דיפולומטיים – לבין המחאה העממית בקרב האוכלוסיה שנפגעת מן הטכנולוגיה הזאת, ובאופן טבעי מזדהה גם עם מצוקת הפלסטינים. מדיניות חוץ שמושתתת על התנכרות מוחלטת של הלקוח לקהל המצביעים שלו אינה מבשרת טובות.

מקרה טורקיה מאלף בהקשר הזה. ממעמד מוביל בין לקוחות הנשק הישראלי בשנות ה-90' עברה טורקיה צד והפסיקה כמעט לגמרי את הסחר הבטחוני עם ישראל. אירוע ה"מרמרה" היה בלי ספק נקודת מפנה אבל הדינמיקה העמוקה יותר קשורה למתח הבלתי נסבל בין ההזדהות עם העם הפלסטיני לבין ממסד בטחוני מנוכר שהמשיך לסחור במרץ עם המדינה שמדכאת את העם הפלסטיני. תהליך דומה עלול (או עשוי) לקרות גם בברזיל, שגם בה, כפי שראינו, גוברים והולכים קולות המחאה נגד הקשרים ההדוקים עם תעשיות הביטחון הישראליות. כך תלך ישראל ותידחק לזרועותיהם של משטרים יותר ויותר אפלים, שמחויבותם היחידה היא לרצוח כל את כל מתנגדיהם. בקרוב נֵיראה ברבים רק במחיצת "ידידים" מחוף השנהב וטורקמניסטן.

מצד שני, השמאל חייב להכיר בכך שהייצוא הבטחוני מספק לישראל רשת הגנה מדינית יעילה מאין כמותה, במיוחד במדינות שיש בהן רגישות לזכויות אדם. זוהי שוב הדיפלומטיה הסמויה שמכריעה את זו הגלויה. ממשלת שוויץ מוציאה בממוצע 34 מיליון דולר בשנה על סיוע הומניטרי לאוכלוסית עזה ולארגוני זכויות אדם פלסטיניים וישראלים; בשנה שעברה היא גם תרמה 15 אלף דולר למימון תערוכה של "שוברים שתיקה" בציריך, אירוע שהוציא מן הכלים את הימין הצעקני בישראל. זאת בדיוק היתה המטרה, והיא הושגה: שוויץ מצטיירת כמדינה שוחרת זכויות אדם שאינה חוששת להתעמת עם הלאומנות הישראלית. מה שנדחק הצידה ולא מוזכר בכלל זה ששוויץ היא לקוחה רצינית של תעשיות הנשק הישראליות. לפני חצי שנה היא חתמה עם "אלביט" על עסקה לאספקת מל"טים מסוג "הרמס 900", בשווי של 200 מיליון דולר. למה לא ראינו ביקורת של השמאל על העסקה הזאת כשם שרואים ביקורת של הימין על התרומה לארגוני זכויות האדם? אולי מפני שהשמאל עוד חי בעולם של אידאות ולא מבין איפה נחתכים העניינים בעולם הממשי. גם העובדה שמדובר בעסקה מול חברה פרטית ולא מול ממשלת ישראל מכשירה את השרץ: שר החוץ השוויצרי הגן כך על העסקה בפני ביקורת משמאל. הדברים מחזקים את ההערכה הקודמת שישראל משתמשת ביצרני הנשק הפרטיים כסוג של מיקור-חוץ כדי להרחיק ממנה ומלקוחותיה אש דיפלומטית. גם את הפרטת תע"ש – שככל הנראה תיבלע על-ידי "אלביט" – אפשר לראות באור הזה, מעבר לשיקולים הכלכליים.

הצביעות האירופית ביחס לישראל היא עניין לפעילי שמאל באירופה, לא לנו (והם אומנם פועלים); אותנו צריכה לעניין התוצאה המדינית: כל עוד תעשיות הנשק ובטחון המולדת ממנפות את הכיבוש והמבצעים בעזה לגריפת רווחי עתק בייצוא למדינות אירופה, אין כיסוי אמיתי להצהרות "התקיפות" של מנהיגי אותן מדינות נגד ישראל. להיפך, הן שותפות עקיפות לפשעים.

מכאן נובע שהכיבוש ותעשיות הנשק שלובים זה בזה לבלי הפרד; ושהמאבק נגד שניהם הוא מאבק אחד. פעילי שמאל שמקדישים את כל מרצם להגנה על זכויותיהם הנרמסות של פלסטינים צריכים להבין שהכיבוש איננו סתם עווית משיחית שלקחה בשבי "ישראל השפויה". הכיבוש הוא תוצר וגם מחולל של נדבך מרכזי בכלכלה של "ישראל השפויה". וחטיבת הסייבר של "אלביט" היא מחסום בפני שוויון וצדק לכלל האנשים בין הים לירדן לא פחות מן הבולדוזרים של המנהל האזרחי. בעבר כתבתי כאן על מסלול ההתנגשות הבלתי נמנע בין השאיפה לצדק חברתי לבין תקציב הביטחון, התנגשות מחויבת המציאות, שלצערי תנועות השמאל עדיין מתחמקות ממנה. אליה יש לצרף את ההתנגשות הבלתי נמנעת בין השאיפה לסיום הכיבוש לבין תעשיות הביטחון. ככל שנמהר להתמודד עם הסתירה המובנית בין השניים, כן ייטב.

לפני 80 שנה פורסם בארה"ב ספר בשם "מלחמה היא הונאה". הסופר היה סמדלי בטלר (1881-1940), מייג'ור ג'נרל (מקביל לדרגת אלוף) במארינס האמריקני, ששירת יותר מ-33 שנים באינספור קרבות וארצות, זכה ב-16 מדליות, ועד למותו היה החייל המעוטר ביותר בחיל. לאחר שפרש מהצבא, הפך בטלר לדובר נחרץ נגד תעשיית המלחמה האמריקנית. שלא כמו הגנרלים שלנו שהתפכחו מאוחר מדי, הקדיש בטלר את שארית חייו למאבק הירואי במיליטריזם האמריקני ולא חשש להתעמת עם הגופים החזקים ביותר. וכך הוא כתב:

"מלחמה היא הונאה. תמיד היתה כזאת. מעטים מרווחים, והרוב משלם. אבל יש דרך לעצור אותה. אי אפשר לסיים אותה בוועידות פירוז מנשק. אי אפשר לחסל אותה בדיוני שלום בז'נבה. ארגונים לא פרקטיים בעלי כוונות טובות לא יצליחו למחות אותה באמצעות החלטות. את המלחמה אפשר להכניע רק באמצעות שלילת הרווחים ממנה."

שננו היטב: רק באמצעות שלילת הרווחים.

סוף דבר

הסיפור של ברזיל הוא סיפור של מדינה אחת בלבד. כדי לפרוש במלואה את רשת הייצוא הבטחוני של ישראל לא מספיקה עבודה של בלוגר יחיד, עורך-דין הרואי וקומץ פעילות, שעובדים כולם בהתנדבות. זה פרוייקט למכון מחקר שלם. זה פרוייקט שצריך למשוך אליו אנשים מתוך התעשייה, "שוברי שתיקה" שיחשפו את הסודות הגדולים באמת, החוזים המלוכלכים, הדם שנוטף מן המצגות הנוצצות. זה פרוייקט שצריך לזעזע את כל מגזר ההייטק הישראלי ולעורר אותו לחשבון נפש נוקב.

הנשק זורם, מצלמות המעקב מגיעות ליעדן. זה קורה כל הזמן. מיאנמר עדיין נתונה תחת אמברגו צבאי אמריקאי ואירופי, כיוון שהחונטה הצבאית שם לא התפרקה מסמכויותיה הרודניות. אבל ישראל מוכרת לה נשק ומארחת בכבוד את הרמטכ"ל שלה. בבורונדי הולך ומתגלגל עוד רצח עם אפריקאי; ישראל מוכרת להם נשק. חברות הנשק הגדולות בישראל פותחות שותפויות עסקיות בהודו על פי המודל הברזילאי; כך נקבעת נוכחות קבע לטכנולוגיה הישראלית בעימותים הצבאיים והמשטרתיים במדינה, שכבר משתמשת בנשק ובידע ישראליים בדיכוי המרידות בקשמיר.

את מילות הסיום אני משאיר למייג'ור ג'נרל סמדלי בטלר:

"ביליתי 33 שנים וארבעה חודשים בשירות צבאי פעיל ובמשך אותה תקופה ביליתי את רוב זמני כבריון מיוחס עבור 'העסקים הגדולים', וול-סטריט והבנקאים. בקיצור, הייתי סחטן, גנגסטר בשירות הקפיטליזם. עזרתי להפוך את מקסיקו ובעיקר את טמפיקו בטוחה לאינטרס הנפט של אמריקה. עזרתי להפוך את האיטי וקובה למקום הולם לקצירת רווחים עבור 'נשיונל סיטי בנק'. סייעתי באונס של חצי תריסר רפובליקות במרכז אמריקה לטובת רווחי וול סטריט. עזרתי לנקות את ניקרגואה בשביל האינטרנשיונל בנק האוס של האחים בראון בין 1902-1912. הבאתי את האור לרפובליקה הדומיניקנית לטובת האינטרסים של תעשיית הסוכר האמריקנית ב-1916. עזרתי להפוך את הונדורס למקום מתאים לחברות הפרי האמריקניות ב-1903. בסין, ב-1927, הבטחתי את פעולתה הבלתי-מופרעת של 'סטנדרד אויל'. במבט לאחור, הייתי יכול לתת לאל-קאפונה כמה טיפים. פסגת השגיו היתה להפעיל את מנגנון הסחיטה שלו בשלושה רובעים של העיר. אני פעלתי בשלוש יבשות."

בזמנו של בטלר, הצבא פעל בעיקר בשליחות תאגידים אזרחיים. בימינו, הוא פועל בעיקר בשליחות תאגידי נשק. המרוויחים התחלפו, השיטה נשארה, וגם הקורבנות נשארו. האנשים עם החליפות עדיין גוזרים את עתידנו.

81 תגובות

להגיב
  1. nina ramon / פבר 4 2016 15:58

    טרם קראתי, אבל – ברוך החוזר (:

  2. nina ramon / פבר 4 2016 16:34

    וואו!!! אנחנו ממש חושך לגויים…
    תחקיר מקיף, עמוק -ועגום עד מאוד. תודה
    אה, וזהירות מהצנזורית הראשית….

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / פבר 4 2016 16:49

    מאמר מרתק. את עמק בו שוב לאחר העיכול הלא קל הראשוני.

  4. רותם / פבר 4 2016 18:01

    ויש עוד קשר, אנקדוטי משהו, לדני דיין: מי היה שגריר ישראל בגוואטמלה בתקופת מונט, והיה אחראי, תחת אריק שרון, על אימון מיליציות ויישום תוכניות פעולה מהשלטון הצבאי בשטחים על האוכלוסיה המקומית?

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / פבר 4 2016 18:07

    שאלה מעט קנטרנית, מודה מראש, ובכל זאת: עושה רושם שלרוע שאתה מתאר שותפות לא רק תעשיות ישראליות וממשלתה, אלא גם – ולפני הכל – ממשלת ברזיל וכוחותיה המזוינים. האם אתה תומך על כן בחרם כלכלי ומשיכת השקעות מברזיל? כי ראיתי בראשית הפוסט שאתה דווקא ממליץ על קפה ברזילאי. האם העולם הנאור לא צריך לבוא חשבון עם ברזיל על מה שהיא עושה עם ה"העזה" שלה – לפחות לפי "ספירת גופות" קרה, נראה שהמעשים שם לא פחות אכזריים משהם פה.

  6. עידן לנדו / פבר 4 2016 18:11

    רותם: לא יודע. תגלה לי!

    אנונימי: בקפה כמו בכל מוצר אחר כדאי לבדוק מי עומד מאחוריו. אני קונה פייר טרייד כי שרשרת הניצול שם מצומצמת הרבה יותר (להעלים אותה לגמרי אי אפשר, אלא אם כן אתה מגדל קפה בחצר; ואנחנו לא קדושים, גם זה עולה מהפוסט). באשר לאכזריות המשטרה בברזיל, כל החלק הראשון של הפוסט מלא בקישורים למחאה נגדה. הברזילאים לא צריכים את עזרתי כדי להתנגד לשלטון שלהם, הם מסתדרים יפה בלעדי. איפה שהמעשים שלי, ושלך נחוצים, זה כאן, בהתנגדות (הבלתי קיימת) לתעשיות הביטחון. כתמיד, מנוולי עירך קודמים.

  7. רותם / פבר 4 2016 19:22

    אחד משה דיין, אביו של הנ״ל.

  8. עידן לנדו / פבר 4 2016 19:40

    הא! הוספתי את הפרט הזה בפוסט, תודה רותם.

  9. Gerardo Leibner / פבר 4 2016 20:01

    הבחנה פוליטית חשובה – משטרת ברזיל המבצעת מבצעים אלימים בפאבלות איננה "משטרת ברזיל" אלא משטרת המדינות סאו פאולו וריו דה ז'ניירו הסרות למרות של מושלי מדינות השייכים למפלגות שנמצאות בעימות עם מפלגת השלטון הפדרלית. למה זה חשוב? כי דווקא במפלגת השלטון הפדרלית ישנה התנגדות מסוימת למדיניות האלימה הזאת (התנגדות מסוימת כי לא אחידה), ובאותה מפלגה קיימים גם כיסי התנגדות לעסקים הבטחוניים עם ישראל. אבל, הממסד הברזילאי הרבה יותר מורכב ועמוק מהמפלגה המרכיבה העיקרית של הממשלה.

  10. עידן לנדו / פבר 4 2016 20:38

    תודה, חררדו. עדיין, היקף הסחר עם צבא ברזיל – גוף פדרלי – מגמד את היקף הסחר עם משטרות ריו וסאו פאולו. ראה הציטוט מבכיר הצבא בהקשר לפרשת דני דיין.

  11. אלמוג לוין / פבר 4 2016 21:33

    שמחה שחזרת, תבורכו אתה והפוסטים הארוכים שלך. עכשיו אני הולכת לקרוא.

  12. רמי / פבר 4 2016 21:47

    ברוך שובך

  13. דודי / פבר 5 2016 00:32

    מן הפוסט (ומתגובתך למעלה) ניתן להבין שרוב הייצוא הבטחוני לברזיל אינו נוגע לביטחון פנים אלא לציוד צבאי כמו מטוסי קרב, מטוסי תדלוק, טילי אוויר-אוויר ופצצות אוויר. גם לזה אתה מתנגד?

  14. עידן לנדו / פבר 5 2016 00:45

    דודי, כן. מתנגד לכל "הקומפלקס התעשייתי-צבאי", הביטוי של אייזנהאור שחוזר פה בציטוטים באנגלית שפזורים בפוסט. חברות כמו "אלביט" לא מבחינות בין השימושים השונים שהלקוח עושה; וכמו שהזכרתי בפוסט, מל"טים שנמכרו לצבא ברזיל הועברו לשימוש במונדיאל. הזליגה היא דו כיוונית ובלתי נמנעת. נזכיר גם שמל"טים כמו אלה שנמכרו לברזיל יכולים לשאת חימוש ולהרוג, ואכן הרגו הרבה אזרחים בעזה. כל עסקה שמעצימה את התעשייה הזאת היא סחר במוות.

  15. דודי / פבר 5 2016 00:48

    לגבי סמדלי באטלר, אני לא מכיר את סיפורו אבל העמדה שקידם בתקופה שבין מלחמות העולם היתה פופולרית, משפיעה ודי מסוכנתן. בציבור שררה תפיסה, שארה"ב נכנסה למלחמת העולם הראשונה כדי לקדם אינטרסים של בנקאים ויצרני נשק. כתגובה נחקקו חוקי ניטרליות, האוסרים על ייצוא נשק למדינות הנתונות בסכסוך. רוזוולט נדרש לנחישות ולתמרונים פוליטיים כדי להצליח לספק נשק וציוד צבאי ואזרחי לבריטניה (וגם לברית המועצות וסין) במלחמתה נגד גרמניה, למרות האווירה הפוליטית והמכשלה החוקית.

  16. דודי / פבר 5 2016 00:51

    (סליחה על הפיצול, אפשר למחוק את ההודעה הקודמת) לגבי מל"טים, עמדתך ברורה ומנומקת, אבל אני לא רואה את צבא ברזיל משתמש במטוסי תדלוק או טילי אוויר-אוויר נגד יושבי הפבלות.

  17. עידן לנדו / פבר 5 2016 01:20

    דודי, זה לא היה הטיעון. צבא ברזיל אולי לא יפעיל טילים נגד אוכלוסית הפאבלות. אבל הוא בהחלט יכול להפעיל אותם נגד אוכלוסיה אזרחית של מדינה שכנה. והעניין העקרוני יותר הוא שהעסקאות הצבאיות הטהורות-לכאורה מעצימות את אותן חברות שגם מספקות את כל מערכות הסייבר שמופעלות נגד אזרחים; ההון הזמין לאלביט כיצרנית מערכות ניטור מגיע גם מרווחי הטילים, ולהיפך.

    הנקודה הרחבה יותר היא שלישראל אין שליטה מה קורה עם הנשק שהיא מספקת. דוגמת דרום סודן האחרונה מאלפת: כשמוכרים נשק למשטרים מפוקפקים, הוא מגיע הרבה פעמים לידיים מפוקפקות.
    http://www.african.co.il/2016/01/26/southsudan260116/

  18. דניאל / פבר 5 2016 04:57

    פוסט נפלא כרגיל! רק טעות אחת קטנה:
    "עד כה הוציאה ברזיל על אבטחת המגה-אירועים – תחזיקו חזק – קרוב לטריליון דולר."
    זו כמובן הפרזה פרועה. כל הוצאות הביטחון של ברזיל בעשרים השנים האחרונות במצטבר לא מתקרבות למספר הזה. למעשה, הוצאות האבטחה קטנות בערך פי מאה – איפשהו סביב סדר גודל של 10 מיליארד דולר.

  19. חולי / פבר 5 2016 07:58

    "ארץ אינה ניכרת רק במעשיה – אלא גם במה שהיא מוכנה לשאת ולהסכין עמו"
    (קורט טוכולסקי)

  20. eneemann / פבר 5 2016 10:01

    תודה שחזרת אלינו. התגעגעתי לקצת שכל ישר.

  21. מעין / פבר 5 2016 10:15

    תודה, עידן, על עוד פוסט מצוין על נושא לא מדובר.
    שאלה: האם בעיניך כל ייצוא של טכנולוגיית מעקב או הרג הוא פסול, או שאם אנו מוכרים לדמוקרטיות מערביות כמו שווייץ, זה שונה מלמכור למיאנמר?
    ועוד שאלה: היית מצפה ששונאינו בעולם יתקפו אותנו על הסחר בנשק, לא? או שהאו"ם ייזום דיונים בנושא. האם כל אלה לא קיימים, או הושתקו על ידי התקשורת?

  22. עירית הלביא / פבר 5 2016 11:33

    ברוך שובך! כמה טוב שחזרת! וכמה חשוב!

  23. Pniel Fleishman (@pniel) / פבר 5 2016 11:37

    מיותר להוסיף על דברי השבח לעומק הפוסט ולתובנות הנובעות ממנו. יישר כח וטוב שחזרת להאיר את עינינו.

  24. נועם א"ס / פבר 5 2016 12:00

    ראיון מלפני שלושה שבועות עם ג'ף הלפר, שתול (ישראלי) ממייסדי 'הועד נגד הריסת בתים', לרגל צאת ספרו "מלחמה נגד העם" (War Against the People) :
    http://inthesetimes.com/article/18741/israel-palestine-occupation-jeff-halper-war-against-the-people
    הספר והראיון עוסקים בנושא מזווית קצת יותר תיאורטית ורוחבית: האופן שבו הייצור המתקדם והסחר של טכנולוגיות דיכוי ציוניות פועלים בתוך הלוגיקה של הקפיטליזם הגלובלי ולפי האינטרסים הנובעים מחברת מעמדות כלל-עולמית. מאליו נובע מכך האינטרס הקפיטליסטי הגלובלי בקיומו של שדה הניסויים בטכנולוגיות הדיכוי האזרחי דרך המשך שימורו של המשטר הצבאי הציוני בן 48 השנים על מיליוני נתינים חסרי זכויות פוליטיות. (או 67 שנים אם סופרים, כפי שראוי, את 19 שנות המשטר הצבאי על ערביי גבולות 1948).
    כותרת הראיון (ציטוט של הלפר): "הכיבוש הישראלי נמשך בגלל שאליטות כלכליות ופוליטיות עולמיות מסביב לעולם מרוויחות ממנו"

    מתרגם לכאן חלקים מהטקסט:
    "לא משנה מה גודלן והיכן הן – אם בצפון הגלובלי, דרך קבוצת ה-BRICS (ברזיל, רוסיה, הודו, סין, דרא"פ) ועד לדרום הגלובאלי – האליטיות הפוליטיות, הצבאיות והכלכליות בכל מדינה יכולות לקבל תמיכה מישראל שבפשטות מיועדת לאפשר להן לשמור על כוחן. […]
    "בשפת הספר, ישראל יוצרת 'פלסטין גלובלית' – 'פלסטיניזציה' של כלי נשק מתחום הביטחון האזרחי על מנת לתת מענה לצרכים ספציפיים של כל מדינה או כל שלטון שאותו משרתים.
    "מעבר לכך ניצב המעבר מלוחמה בין-מדינתית כמו במלחה"ע השנייה למצב כיום של "מלחמות ביטחונוקראטיה" ("securocratic wars") – מלחמות בקרב העם, או כפי שנטען בספר – מלחמות נגד העם; נגד פליטים, נגד עניים, נגד Black Lives Matter, נגד תנועת אוקיופיי. מלחמה כיום היא למעשה שיטור, ושיטור הוא למעשה סוג של מלחמת מעמדות. אי אפשר להבין את ההקשר, מדוע מתקיים הקונפליקט, מי נלחם נגד מי – ללא המיסגור של העימות בהקשר של מערכות הקפיטליזם הכלל-עולמי."

    ההמשך של הטקסט מתמקד באנליזה של האופן שבו המשבר העולמי ההכרחי כתוצאה מהכפפת העולם כולו למטריצה הקפיטליסטית, ולפיכך "היעלמותם" של "שווקים חדשים" והמעבר ל"קפיטליזם שמתחיל לאכול את עצמו", מובילים לצורך באמצעי שיטור הולכים וגוברים על "שני שליש מאוכלוסיית העולם שמוגדרת בפשטות כמיותרת":

    "ישראל-פלסטין מהוות מיקרו-קוסמוס של… היחס של הצפון הגלובלי מול הדרום הגלובלי, ושמשקף את סוג המלחמה שהקפיטליזם צריך לנהל עכשיו… אשר בשבילה ישראל נהייתה המקום שאליו הולכים כדי ללמוד איך עושים זאת."

    תמונות בבלוג המאבק של כפר ניעלין מלפני שבוע: מזל"ט ריגול מעל הכפר מופעל מתוך רכב חונה לצד הכביש. (למען הסר ספק: ניעלין אינו בשום אופן ומעולם לא היה "תא טרור"): https://twitter.com/anti_narrative/status/694853820556431360

    על אזרחי העולם להחרים את משטר הטרור הצבאי הציוני בין 48 (67) השנים עכשיו.

  25. עידן לנדו / פבר 5 2016 15:59

    תודה למגיבים.

    דניאל: כנראה טעות במקור שחמקה מעיני. המשפט שם אומר:
    "All told, Brazil spent between US$850 and US$900 billion on high-tech security equipment for the 2014 World Cup"

    אבל אני מניח שהצדק איתך. תוקן.

    מעיין: מישהו שאל קודם האם סחר עם צבא ברזיל יותר "כשר" מסחר עם המשטרה, שפועלת נגד אזרחים. ואת שואלת האם הסחר עם שוויץ יותר "כשר" מהסחר עם בורמה. אז בעיני, הכל טמא ופסול, כי מדובר בכלי משחית שמופעלים במצבי אסימטריה קיצונית של כוח. כמו שנועם כתב, המטרות היום הן פליטים/עניים/מיעוטים ולא צבאות סדירים. והפוטנציאל ההרסני קיים תמיד, ואין שלטון שלא יתפתה להשתמש בו. המל"ט השוויצרי יופעל גם נגד אזרחים, ולא רק לאבטחת גבולות, אם יתעורר הצורך. הדינמיקה בברזיל מוכיחה את זה. זאת איוולת וסירוב מוחלט ללמוד מההסטוריה לחשוב שאנחנו שולטים בטכנולוגיות האלה. הן שולטות בנו, הן מפעילות אותנו, לא פחות מאשר אנחנו אותן (יש לך סמארטפון? אז את יודעת על מה אני מדבר).

    מעבר לכך, מדובר בהתעצמות של אותן חברות, ולא אכפת להן אם תזרים המזומנים מגיע משוויץ או ממיאנמר. "אלביט" מחמשת את שוויץ ובמקביל – דרך "נייס סיסטמז" שהיא רכשה – מאתרת מתנגדי משטר בדרום סודן. אז נתחיל לבדוק כל עובד ועובד מה הוא עושה במערכת? אני מניח שהטכנולוגיה משמשת לכל צורך שעולה. והשאלה האמיתית היא אילו אופציות פוליטיות נחסמות כשסחר הנשק כל כך דומיננטי.

    נועם: תודה. באמת ראיתי את הראיון הזה בזמנו וחשבתי שאת הספר הזה צריך לקרוא! מקווה שייצא בעברית ויזכה לתפוצה.

  26. יונתן יטוב / פבר 5 2016 19:21

    שלום עידן, תודה על פוסט מרתק ומאיר עיניים.
    יש לך הערכה כמה בסה"כ ישראל מוציאה בשנה על הלחימה בעזה וכמה הכנסות סה"כ יש מיצוא התעשייה הביטחונית?

  27. Alon Mizrahi / פבר 5 2016 19:59

    עבודת תחקיר וכתיבה משובחת שבמשובחות. פקחת את עיניי לאספקט חדש כמעט לחלוטין עבורי של החיים כאן. כל הכבוד, ותודה.

  28. עידן לנדו / פבר 5 2016 20:07

    יונתן: יש טבלה גדולה של הייצוא הבטחוני בפוסט. הנתון האחרון הוא מ-2014, 5.6 מיליארד דולר. השיא היה 2012, 7.5 מיליארד דולר.

    הוצאות על הלחימה בעזה קשה לכמת, יש הרבה הוצאות עקיפות כולל הפסדים למשק. בזמנו כתבתי פוסט על הבור ללא תחתית הזה:
    https://idanlandau.com/2014/08/28/operation-for-devouring-civil-budget/

    אבל אני מקווה שאתה לא מתכנן לעשות משוואה של זה מול זה, כי ברור שההפסדים במלחמות הם מכיס האזרח והרווחים מהייצוא הם לכיס התעשיות… לא קיזוז יש כאן אלא זימבור בריבוע.

  29. שאול / פבר 6 2016 09:15

    היצוא הבטחוני הזה משלם את המשכורת שלך מר לנדו. אינשאללה שיגדל ויתפתח ויתרום לכלכלה הישראלית. ללא קשר התחקיר מרתק.

  30. מאיה / פבר 6 2016 13:02

    טרם הספקתי לקרוא אבל ברוך שובך! קולך היה חסר.

  31. עידן לנדו / פבר 6 2016 15:30

    שאול, זה קשקוש. קשה מאד לדעת כמה כסף מן הייצוא הזה מגיע בסופו של דבר לקופת האוצר. זאת משום שכסף רב מאד זורם לא רק פנימה, בצורת מסים, אלא בכיוון ההפוך, בהשקעה הממשלתית בענפי הביטחון והסייבר, בהטבות מס, בשיווק ממשלתי בדמות תערוכות נשק – גם זה מהכיס שלי. וככל הידוע לי אקדמיה משגשגת קיימת גם במדינות שלא חיות על חרבן. מה שבטוח שהכסף הזה משלם יפה את המשכורת של בצלאל מכליס.

    ללא קשר ההערה מרתקת.

  32. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / פבר 6 2016 21:55

    פוסט מרתק ומעמיק. תודה רבה על העבודה הרצינית, כתמיד.

  33. ברזיליה / פבר 6 2016 22:51

    טקסט מרתק. עוד בהמשך לשאלות בדבר ההבחנה בין שוויץ לברזיל, ובין צבא למשטרה: אחת התגובות שנתקלתי בהן לא פעם, בביקורת שהשמעתי על הפגיעה בפרטיות שנגרמת ממצלמות המעקב, היא שיש בכך התעלמות מקרבנות הפשיעה ה״אזרחית״, ובפרט – נשים באזורי פשע. אני מבינה ובמידה רבה גם מזדהה עם הנטייה לראות במשטרות (ובצבאות, כמובן) גופים דכאניים, ועדיין – לפחות באידיאל אזרחי שאיננו אנרכיסטי, אנחנו רוצים לראות משטרה שמצליחה להתמודד עם פשיעה, ולשם כך היא צריכה לשכלל את יכולותיה. הגיון כזה ייוא להבחנה בין שוויץ לברזיל, לצורך העניין. סתם, אשמח לשמוע מה דעתך.

  34. יעל / פבר 6 2016 23:58

    תודה עידן.

  35. עידן לנדו / פבר 7 2016 02:00

    ברזיליה,

    אחד המאפיינים לגישה הנאיבית, כמעט א-פוליטית, לפוליטיקה, הוא ההפרדה בין מטרות לאמצעים – הפרדה שקיימת רק בעולמות האשליה של שוחרי הטוב, ואף פעם לא במציאות.

    אל המשוואה של הגנה על נשים באזורי פשע – מטרה שאין עוררין עליה – צריך להכניס לא רק את היתרון שבמצלמות מעקב לצורך הספציפי הזה, אלא גם את החסרונות שבעצם הימצאות כלי כל כך מרחיק לכת בידי הרשויות. פקידים, ראשי עיריות, פוליטיקאים קטנים, פועלים על פי דחפים של הרגע והלכי רוח. צריך לכבות שריפה, מסתכלים מסביב, רואים משהו שהכי מזכיר מטף כיבוי – ומשפריצים.

    אבל מצלמות המעקב נשארות אחר כך. ומתרבות. ואז "נוצרים" צרכים חדשים, שקודם לא שיערנו בכלל, וכדי להשיג אותם משתמשים באותן מצלמות. והמדרון החלקלק הזה מסתיים תמיד בהפרת פרטיות חמורה ורחבת היקף. כמו שאמרתי קודם, הטכנולוגיות שולטות בנו לא פחות ולפעמים יותר משאנו שולטים בהן. דווקא מתוך עמדה מפוכחת ופסימית שכזאת לגבי האופי האנושי – זאת לפחות עמדתי – נובע שאסור להתפתות לפיתרון הטכנולוגי.

    בדיוק אותה לוגיקה עובדת גם בהשקעה העצומה שישראל משקיעה כעת בטכנולוגיות לאיתור מנהרות, ולוחמת מנהרות, והתראות גדר מתוחכמות וכו'. לכאורה, הכל לצרכים כשרים. בפועל, הכל יוצא מתוך הנחה שאין פתרונות מחוץ לקופסה הטכנולוגית, שלא מניחים אויב צמא דם 24 שעות ביממה, וששוקלים שיתוף פעולה עם הצד השני להשגת פיוס.

    למקבלי ההחלטות קל מאד להעביר את האחריות לידי המהנדסים. יש טכנולוגיה, השכל באפסנאות. לאט לאט, ובלי שאנחנו מרגישים, הקירות סוגרים עלינו. כל מה שנשאר לבחור זה בין כפתור א' לכפתור ב'. ביקורת פוליטית אמיתית צריכה לדעת להיחלץ מן המלכוד הזה.

  36. קינת ירמיהו / פבר 7 2016 09:54

  37. nachum / פבר 7 2016 13:20

    טרם הספקתי לקרוא אבל ברוך שובך!

  38. עידן לנדו / פבר 7 2016 15:48

    תודה לקינת ירמיהו על הראפ "אוהל הדוד תום", יושב פה בול!

  39. אלמוג לוין / פבר 8 2016 22:28

    קראתי. אני חושבת שאין רוע כמו של סוחרי נשק. אני לא יודעת מה אנשים כאלה אומרים לעצמם.

  40. עידן לנדו / פבר 8 2016 23:40

    גם אני, אלמוג. אני מקשיב ללאו גלסר ושומע מה הוא אומר, אבל לא באמת מבין.

    לעומת זאת, אני בהחלט יכול לנחש מה מהנדסי סייבר שעובדים ב"אלביט" או ב"ורינט" אומרים לעצמם. זה בטח משפט ארוך שיש בו הרבה מלים כמו "חדשני", "דיגיטלי" ו"נתונים". זה לא הופך אותם לפחות רעים. רק פחות מודעים.

  41. אורי / פבר 9 2016 04:34

    שירתי בצבא בחיל מודיעין, ולאחר השחרור רבים מחבריי הלכו ללמוד הנדסת שקר כלשהו בטכניון. חבר מאוד טוב שלי למד את אחת ההנדסות האלה והתחיל לעבוד כמהנדס באלביט, והוא אכן מדבר במושגים של חדשנות ואיזה מגניב מה שהוא עושה וכו' (גם במונחים טובים יש לומר: למשל פיתוח טכנולוגיה שמכבה שריפות גדולות במהירות וללא נזקים כימיים, עם קפסולות מים או משהו כזה).

    אני תוהה, עידן, בתור אדם שמן הסתם יש לו מכרים מההווה/העבר בתעשייה הביטחונית הענפה (מעצם היותך יהודי ישראלי), כיצד אתה ניגש אליהם, אם בכלל, כשאתה משוחח איתם? או שמבחינתך הם כבר אטומים ו"שרופים" מבחינתך ואתה מקדיש את האנרגיות לכתיבה בבלוג? האם יש טעם לדעתך לנסות לשכנע אנשים מתוך המערכת שהמערכת שלהם רצחנית וקטלנית?

  42. עידן לנדו / פבר 9 2016 04:54

    אורי, שאלה קשה.

    השיחה הכי טובה שיכולה להיות לי עם אנשים כאלה היא דרך הבלוג. שיקראו ויחשבו לבד. בעצם הרבה פסקאות בחלק האחרון של הפוסט הן מעין "שיחה" כזאת שבה אני פונה אליהם ישירות. אני מאמין שהבאת הדברים בצורה מסודרת יכולה לפתוח דיאלוג כזה. אבל הדיאלוג יהיה קודם כל פנימי, או מול המראה. שיחות על פוליטיקה בין ישראלים הופכות תוך רגע לבליל צעקות. מיותר אפילו להתחיל את זה. מה שאני מנסה לעשות בבלוג זה לאלץ אנשים – פלח מסוים, עם ערכים מסוימים – להתעמת עם משמעות מעשיהם. זה לא יוסיף למאמץ אם הם יראו את האצבע המתנופפת שלי מול פרצופם. להיפך, הם ייאטמו ויתקפו חזרה.

    אז לא, הם לא "שרופים" מבחינתי (ושוב, אני מוציא מכלל הדיון לאומנים קנאים וגזענים, שאיתם אין טעם לדבר), אבל הדרך שלי לעורר אותם היא לא בשיחה ישירה. זה כמובן לא אומר שאתה ואחרים מנועים מכך. להיפך, קחו את זה הלאה בכל דרך שנראית לכם יעילה. באופן כללי, העמדה העקבית שלי היא לא להתווכח על דרכי המאבק עם מי ששותף לו. שכל אחד יפעל כפי שהוא מבין.

  43. דניאל כץ / פבר 9 2016 10:34

    אני לא נוהג להגיב לפוסטים שמועלים בבלוג, אף על פי שאני קורא אותם באדיקות. היה לי חשוב הפעם להביע בפניך כמה מרתק ומאיר עיניים היה המחקר הזה, במיוחד כדי להוסיף עוד קול שצמא לידע שלא נלעס על ידי גופי תקשורת או ממשלות. אתה עושה עבודה מדהימה. תודה.

  44. יוסףה מקיטון / פבר 9 2016 15:52

    קשה לומר שהתגעגעתי, אלא אם כן אני מזוכיסט שנהנה להתייסר, אבל בהחלט היה חסר לי הכאב המסוים, הכעס הזה, ההנעה לפעולה, שאתה יודע להצית בפוסטים מתוחקרים ביסודיות, כלים מצוינים במאבק. אז תודה, וברוך שובך. גם אם התמונה המצטיירת היא מיאשת, עוצמתם של הגופים האינטרסנטים במפת הסחר הזו היא משתקת – עדיף לדעת מול מי ומול מה נאבקיםות.

  45. עידן לנדו / פבר 9 2016 16:04

    דניאל ויוסףה, תודה.

    יוסףה, אתה ודאי מכיר את המשפט "כדי שאדם אחד יוכל לענות אדם אחר, מאה אנשים נוספים צריכים להביט הצידה". גם בתעשיות המוות זה כך. העוצמה המשתקת של כל הגופים האלה ניזונה משתיקה נרצעת של הברגים שבתוכן. והברגים האלה הם אנשים. זה כל הכוח, וגם פוטנציאל החולשה. והתקווה.

  46. עידן לנדו / פבר 9 2016 21:18

    עדכון קטן מהיום: נתניהו הכריז על חזונו – להקיף את ישראל בגדרות ומכשולים מכל עבריה, מול "חיות הטרף".
    http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2846684
    ברכות אם כן לחברת "מגל מערכות אבטחה" שהוזכרה כאן, על כל החוזים השמנים שבדרך. בסוף כל פרנויה יהודית יושב מנכ"ל וסופר את הכסף.

  47. אלמוג לוין / פבר 11 2016 21:31

    כן, כנראה שהם אומרים "חדשני" ו"דיגיטלי" וגם "צריך להתפרנס איכשהו" ו"אם אני לא הייתי עושה את זה מישהו אחר היה עושה את זה" ואולי אפילו משהו עם "הגנה על חיי אזרחים" ו"ככה זה בעולם שלנו". אוקיי, אני כן יודעת מה הם אומרים לעצמם. שיט.

  48. אמנון / פבר 11 2016 22:47

    מרתק ,תודה. אני טיילתי בד. אמריקה ב1980 וכמה שנים לפני כן במרכז אמריקה בגואטמלה היה מפחיד להסתובב בלילה כל לילה נרצחו צעירים . החיילים היו מסתובבים בג׳יפים פתוחים ורובי גליל עם כדור בקנה כששמעו שאנחנו ישראלים נעשו נחמדים אך עדיין היה מפחיד מאוד. אותו הדבר ב-80 בצ׳ילה שהיה בה עוצר בלילות
    תודה על המאמר המעניין והמפורט שמחתי ״לפגוש״ אותך

  49. עידן לנדו / פבר 11 2016 22:50

    תודה, אמנון.

    מתוך הראיון של איילת שני עם איתי מק:
    http://www.haaretz.co.il/magazine/ayelet-shani/.premium-1.2690112

    "למה בכלל התחלת להתעניין ביצוא ביטחוני?

    די במקרה. לפני כמה שנים, כשטיילתי בדרום אמריקה, פגשתי בחורה מאירלנד, שהסתובבה עם סנדלי שורש. שאלתי אותה מה הסיפור, והיא ענתה שהיא תיכננה לטייל בג'ונגלים בקולומביה, ששם ישראלים מאמנים את כוחות הביטחון, והיא קנתה את הסנדלים האלה בתור הגנה. שיחשבו שהיא ישראלית ולא יירו בה בטעות. זה הפיל לי אסימון. "

  50. עידן לנדו / פבר 12 2016 17:14

    התראיינתי אתמול ל"קול העין", תכנית הרדיו של "העין השביעית", על תחקיר הייצוא הבטחוני ועל הכתיבה בבלוג (החל מדקה 33):

    http://www.106fm.co.il/#page-/tracks/30278/tracklist

  51. עוז / פבר 13 2016 22:21

    מכיוון שאתה מראה פה קשר הדוק בין כיבוש לכסף, חשבתי שמאמרו של דני גוטווין אולי יעניין כאן. הוא לא קשור לייצוא בשום צורה אבל הוא קצר מאוד ומראה קשר מעניין (ומבחינתי מציג מחשבה שפעם ראשונה נתקלתי בה) בין כסף, שמאל ימין, אליטות והמשך הכיבוש
    https://danigutwein.wordpress.com/2004/01/01/%D7%94%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A9/

  52. נטליה / פבר 16 2016 03:15

    ברוך שובך.

    אולי באמת קשה לראות איך החברות האלו מפסיקות "להתנהג" כך, אבל ברמה האישית ממש לא ברור לי איך המהנדסים האלו מסוגלים להסתכל על עצמם בראי. לא קשה למצוא עבודה היום בהיי-טק בישראל (אולי גם בגלל החברות האלו, ובכל זאת, יש ריפוד, יש לאן ליפול, לפחות כרגע).

    מילא, היה מדובר באנשים קשי יום שרק מפעל המטוסים הזה נמצא להם בעיר הספר שלהם, אבל זה המעמד הבינוני פאתי הגבוה שלנו, שיש לחלקו, לפחות, אופציות אחרות. כמה מאכזב. מכירה אישית גברים ונשים שלעולם לא יעבדו באתר פורנו או הימורים (עוד להיטי היי-טק ידועים, השני מביניהם הולך חזק בישראל), אבל נשק כן. קשה לי להבין מה מבין השלושה יותר גרוע. איך מחליטים בכלל. שלושת השווקים האלו מזוויעים ועובדת היי-טק ישראלית עם מצפון מינימלי צריכה להדיר את רגליה מחברות שעוסקות במוצרים שמשתלבים בהם.

  53. עידן לנדו / פבר 16 2016 04:25

    תודה, נטליה.

    כמו שכתבתי לאלמוג, נראה לי שבתחום הזה לא קשה כל כך להרחיק את הידיעה וליצור מעין מסך בורות שבתוכו הכל סבבה, הכל מגניב וחדשני ומאד ריווחי. המהנדסים האלה מן הסתם מעולם לא ראו פגז ואולי גם לא החזיקו רובה. עצם הרעיון שעבודתם המופשטת, הלא-חומרית, קשורה הדוקות בפצצות ובאברים מדממים הוא רעיון זר להם לחלוטין. זה אחד האסונות של הכלכלה הגלובלית, שקשרי הסיבה-תוצאה כל כך מוסמסו ופורקו בידי תאגידים וממשלות. אפרופו זה, מאמר מצוין של גדי אלגזי מהימים האחרונים שמדגים את אותה נקודה בשדה אחר – הקשר בין חומרי הדברה לנישול פוליטי. הכל קשור.
    http://www.haokets.org/2016/02/14/%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%94%D7%91%D7%93%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%9F-%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%99-%D7%9C%D7%AA%D7%95%D7%A9%D7%91%D7%99/

  54. המחסנאית / פבר 17 2016 23:03

    תודה רבה. לקח לי זמן להגיע לכאן ועוד זמן לקרוא ולעכל. תעשיית הנשק ופיתוחו, סוחרי הנשק וחמדנות, יהירות ורשעות הם פגע רע ומבייש. גם באפריקה. נשגב מבינתי ( רגשית) איך זה יכול להתקיים בכלל וכה קרוב אלי בפרט. אנסה להעביר ולהרחיב מעגל הקוראים לצעירים יותר.

  55. Giora Ehrlich / פבר 21 2016 03:04

    תודה עידן. חיפשתי דרך להגדיר את המה שעליו התודה (הגדולה)… וזכרתי את שם ספרך שמגדיר זאת כה נכון ומדויק – טיפת אפלה בקליפה…. זקוק (כולנו בעצם) מאד לנסיוב הזה שלך… תמשיך.

  56. tverdavid / פבר 22 2016 02:13

    פאק

  57. אורי / פבר 23 2016 04:30

    קודם הגבתי לאחר קריאה ברפרוף, עכשיו סוף סוף הזדמן לי לקרוא את הטקסט בשלמותו. הולי שיט.

    ההערה שלך לגבי המהנדסים של התעשייה הביטחונית (ובכלל אזרחים בישראל) שחוששים להידרדרות הכלכלה הישראלית, והטענה שלך שהם יכולים לעשות "הסבת מקצוע" לתחומים קצת יותר שוחרי שלום כמו מכשור רפואי או ניטור אקלימי הזכיר לי את הסוף של הסרט "מפלצות בע"מ", שבו המפלצות מבינות שאמנם צרחות של ילדים מחוללות אנרגיה שמניעה את החשמל והתעשייה שלהם בעולם המפלצות, אבל צחוק של ילדים מחולל אנרגיה חזקה יותר, וכך הם עוברים מהפחדה להצחקה וכולם מרוויחים.

    כמו שהדגשת לקראת סוף הפוסט, העניין הכלכלי לדעתי הוא המהותי ביותר. גם אם אנשים יידעו במפורש שהמשוואה היא "צבר גופות בעזה/ריו=רמת חיים גבוהה בישראל", הם עדיין עלולים להמשיך לתמוך בזה, כי זה לא בחצר ביתם (ועל העיוותים שבדיון המוסרי ברגע שהוא חורג מתחום הפרט כבר כתבת).

    אם באמת שוק ההייטק הישראלי יבין שמשתלם לו יותר כלכלית לייצר מוצרים שלא הורגים אנשים ממוצרים שכן הורגים אנשים, אולי הם ישנו כיוון. זה מתסכל שהכיוון צריך להיות טכני, אבל לדעתי זו השיטה היחידה שתעבוד, כי דיון מוסרי בישראל כבר איבד מתוקפו (אם אי פעם היה קיים)

  58. עידן לנדו / פבר 23 2016 04:45

    תודה, אורי. מסכים עם הדברים. מי שמוטרד מן הדברים, מן הסתם מוטרד מסיבות מוסריות, והן גם אלה שיניעו אותו לפעולה. אבל הפעולה חייבת להתמקד בלחץ כלכלי, ואת זה כבר בטלר הבין, לפני 80 שנה.

  59. עדן / פבר 24 2016 13:45

    אהלן

    לא כדאי שזה יהיה מתורגם לאנגלית\ספרדית?

  60. עידן לנדו / פבר 24 2016 14:53

    עדן, חלק ניכר מהמקורות כאן ממילא באנגלית. בכל מקרה, את (אתה?) מוזמנ/ת, לא פעם קוראים לוקחים יוזמה ומתרגמים. יש אפילו דף בנושא:
    https://idanlandau.com/2014/11/11/want-to-translate-me/

  61. נוגס / פבר 24 2016 21:34

    קראתי את המאמר שלך בעיון ורציתי להעיר מספר הערות לגבי המסקנות שלך, לפני זה אציין כי אני לא עובד בתעשיות הבטחוניות או בממשלה או במשהו אפילו קרוב (אני בנקאי):
    1. כפי שכתבה בראשית הכתבה, היחידות המיוחדות של משטרת ברזיל פרוסות נכון להיות ב 40 פבלות המהוות כ 3% מהפבלות. כלומר הפעילות שלהם נוגעת למעט פבלות יחסית. אי לכך לא ברור לי ההיקש שעשית בין ייצוא בטחוני לברזיל לבין תמיכה ב BDS מצד אוכלוסיית ברזיל או אנטגוניזם כלפי ישראל, למעשה הקישור נעשה על ידי ארגונים אנטי ישראלים ולא על ידי תושבי הפבלה. זאת ועוד, המשטרה הברזילאית הרי פועלת לטובת מישהו – כלומר (ואנני מכיר כלל את ברזיל – אני מודה) מישהו מרויח מהפעילות שלה ואני לא מתכוון לתעשייות הבטחוניות הישראליות, אלא לציבור הרחב בברזיל, אותו ציבור שבוחר את נציגיו ונותן להם מנדט (בפעם האחרונה שבדקתי ברזיל היא דמוקרטיה- לפחות בסטנדרטים הלטינו אמריקנים). מכאן (לשיטתך) מתבקש שלפחות אותם אנשים יהיו אסיר תודה לישראל אילו היו תופסים אותה כתורמת לבטחונם. נאמר מיד- אני מסכים אתך שזה לא המצב, אבל ההסקה והקישור שעשית בעייתיים בעיני. ולהערכתי המודעות לכך שציוד ישראלי משמש מטרות רעות מקורה בארגונים אנטי ישראלים ולא להיפך.
    2. עובדתית, לפחות לפי פרסומים מזל״טים משמשים לעקוב אחרי שריפות יער ושוד יערות ומחצבים באמזונס וכן למניעת הברחת סמים, כך שאני לא מצליח להבין מדוע התרכזת בפן מסויים בפעילותם בכדי להציג אותם ככלי משחית (מה שאינם).
    3. אם נחזור לנקודה הראשונה, את רוב הנשק שלה רוכשת ברזיל מארה״ב ועדיין ככל הנראה זו אינה מעוררת אנטגוניזם או תנועות להחרמתה.
    4. ברזיל עצמה הינה יצרנית ויוצאנית נשק (מטוסי טוקאנו המשמשים לאימון ואף תקיפה, לחברת אמבראר חטיבה לאוירונים צבאיים, נזכיר גם שלברזיל שאינה בדיוק מדינה מוקפת אוייבים – נושאת מטוסים שהינה במהותו בסיס התקפי ומאיים).
    5. לסיכום – אתה מטיל אחריות רבה על מפתחי נשק וסוחרי נשק, אמנם לא מתעלם לגמרי מהרוכשים, אבל בסיכומו של עניין כאשר הרוכשים הינם מדינות חוק דמוקרטיות במדינה כזו או אחרת האחריות הסופית על הרכישה היא על הציבור ולא על סוחר הנשק- לשיטתך זו התחמקות מהתמודדות עם שאלה מוסרים, לשיטטתי זה שונה מהותית ממכירת נשק לכנופיות רחוב או מורדים.

  62. עידן לנדו / פבר 24 2016 22:56

    נוגס,

    1. טעות בהבנת הנקרא. ה-UPP פרושים רק ב-3% מהפאבלות. כלבי המלחמה הארורים, ה-BOPE שישראל מציידת ומאמנת, פולש לכל פאבלה שמתחשק לו. עוד טעות: חלק מהארגונים החתומים על מודעות ה-BDS – אני עברתי עליהם, אתה כנראה לא – פועלים בתוך הפאבלות כארגוני חברה אזרחית רגילים. BDS זה לא העניין שלהם בחיים; הם עוסקים בהעצמה וייצוג של תושבי הפאבלות. מתוך כך הם הגיעו למסקנות שהגיעו אליהן בנוגע ל-BDS.

    2. למה התרכזתי בשימושים השליליים של הטכנולוגיה? ברור, כי אני בנאדם שלילי. כל הבלוג הזה מתרכז בביקורת, לא בחנופה. וגם אתה לא תופס נקודה שחזרתי עליה שוב ושוב בתגובות: הטכנולוגיה שולטת בנו, לא אנו בה. מרגע שהכלי קיים, כל שימוש שהוא מאפשר, נורא ככל שיהיה, יתממש. זה טיבו של השלטון: המרת אמצעים למטרות. במקרה הנוכחי, השימושים השליליים בטכנולוגית המל"טים כבר הוכחו מעל כל ספק – באפגניסטן, בתימן ובעזה: אלה מכשירי קטל שהורגים אלפי חפים מפשע (יש גם קישורים בפוסט) ומנקים מאחריות את לוחץ הכפתור. במאזן הסופי, בין כיבוי שריפות באמזונס לבין חיסול מתנגדים פוליטיים מן האוויר (בין בירי, בין באיתור ומעצר) – אני מעדיף לא את זה ולא את זה. את השריפות ייאלצו לכבות בכלי שלא מחסל אנשים על הדרך.

    3. עוד טעות. על ייצוא הנשק מארה"ב יש פיקוח חמור יותר – וזאת הסיבה בדיוק שישראל השתלטה על פלח השוק הזה לפני האמריקאים. אני מניח שנשק אמריקאי מגיע לברזיל, אבל אני אזרח ישראלי ולא משלם מיסים לוושינגטון. גם אתה. אז תדאג למה שעושים בשמך ובכספך לפני שאתה מתקן את כל העולם.

    4. לא הבנתי מה זה בכלל רלבנטי. הפוסט הזה לא היה כתב הגנה על ברזיל, למקרה שלא הבחנת.

    5. אם לא תהיה סחורה שמוצעת למכירה, ובשפע שכזה – גם לא יהיה קונה. פשוט מאד. גם המלחמה בסמים ממוקדת בספקים ולא בצרכנים. וכן, אני מתמקד בצד שלי; גם אם הוא היה קונה ולא מוכר, הייתי מתמקד בו. למעשה, עשיתי זאת מזמן:
    https://idanlandau.com/2010/05/16/end-american-aid/

    ולשיטתי שלי, מכירת נשק למשטרים רצחניים אינה שונה כלל ממכירתו לכנופיות רחוב. אולי כן; במקרים רבים היא גרועה יותר, כי היקף הפשעים שהמשטר יכול לחולל באמצעות הנשק גדול הרבה יותר.

  63. נוגס / פבר 25 2016 17:04

    עידן,
    ענית לי בציניות לגבי השימושים השלליים של הטכנולוגיה אז אענה לך באותו מטבע (ואעצור את הציניות לאחר מכן)- ״ מרגע שהכלי קיים של שימוש שהוא מאפשר, נורא ככל שיהייה יתממש״ לדברייך (הנכונים אגב) אז האם בכוונתך לאסור שימוש בסכינים בגלל שהם משמשים לרצח? ומה לגבי מיים שמשמשים להתעללות בשיטת ״הטובע״ כלפי אסירים חסרי יישע?
    מעבר לציניות או לביקורת על ברזיל מה שרציתי לומר הוא שהארגונים שאתה מתאר מצאו להם מטרה נוחה, בצדק או שלא, ושמה ישראל ואתה נופל למלכודת הזו – טענתי היא שזו אחריות שלהם כחברה אזרחית הן לרכישת הנשק והן לאופי השימוש בו והתמיכה שלהם ב BDS אינה קשורה לעניין (פרט לכך שמישהו מצא קרדום לחפור בו) ומכאן גם אני פוטר מאחריות חברות שמוכרות נשק למשטרים דמוקרטיים.
    מכירת. נשק וידע לברזיל אינה זהה למכירת נשק לגינאה המשוונית או דרום סודן לאור הכח התיאורטי של האזרחים במדינה כמו ברזיל או שוייץ להשפיע על מקבלי ההחלטות באופן השימוש בנשק, ונשאלת השאלה בנקודה זו מדוע משטרת דנמרק אינה פורצת בכוחות רבים לשכונות העוני ומאורות הסמים בקופנהגן וממשלת ברזיל כן? את התשובה אני לא ממש יודע, אבל להערכתי המדיניות (והשימוש או אי השימוש בטכנולוגיה) נעשים על פי מנדט ברור מהעם.
    מכאן נחזור לשאלת ה BDS- האם ישראל יצואנית נשק גדול- ודאי; האם ישראל מכרה נשק לעריצים מהגרועים ביותר עלי אדמות – כנראה שכן (אבל שוב זה סובייקטיבי), האם הכיבוש הוא הסיבה – לא בטוח, מה שבטוח הוא שהוא שהשורשים הם בסכסוך הישראלי הערבי ודווקא בחרם נשק על ישראל (כגורם שנתן את הבוסט המשמעותי לתעשיות הבטחוניות); האם מכירת נשק לברזיל היא הסיבה לשנאת ישראל ותמיכה ב BDS- שוב, להערכתי זה טיעון קלוש ותלוש. במדינות אחרות סיוע בטחוני (שאגב היה מגעיל יותר ממכירת מזלטים לאבטחת אירוע ספורט או הדרכת יחידות משטרה לטיפול במוקדי פשע) דווקא הוביל לאהדה מתמשכת כלפי ישראל (מסיבות לא נכונות דווקא) לדוגמא: ישראל מכרה נשק למשטר הצבאי בארגנטינה, אבל משום מה זכורה כמדינה שתמכה בארגנטינה במלחמת פאקלנד באספקת אוירונים וטילים; בסרילנקה, הרוב זוכר לחיוב את הסיוע הבטחוני שסייע להכריע את הטאמלים (הטאמילים לא) כנ״ל בגיאורגיה וקולומביה. אמת- התעשייה הבטחונית בישראל הרבה פעמים היתה הזנב שכשכש בכלב אבל ודאי שלא מקור לצרותינו המדיניות ואפילו לא סוג של מגבר.
    אם כבר נושא מטריד שהזנחת הוא לא הסיוע עצמו אלא כך שמרוויחים ממנו סוחרי נשק, היות וממכירת מזלט או טיל המדינה לא מרוויחה אלא לכל היותר מחזירה הוצאות מו״פ שהושקעו בפיתוח צבאי לצרכים עצמיים (דוגמת כיפת ברזל) או מכירת נשק משומש (סטילים לדוגמא) למדינות עולם שלישי.

  64. עידן לנדו / פבר 25 2016 19:42

    נוגס,

    אענה לך דווקא ברצינות. אין תחליף לסכינים בחברה האנושית. לא סתם מדובר בהמצאה בת אלפי שנים. יש תחליפים לא קטלניים למל"טים. הבדל פשוט, לא? ועוד הבדל: יצרני המל"טים מעצבים אותם במיוחד למטרות הרג – הכוונה לחימוש – בעוד שיצרני הסכינים לא. כך שתמיד יש שאלה של איזון – הכרח מול אפשרות, שימוש חיובי מול שלילי. וצריך גם להזכיר שה"צרכים ההכרחיים", לכאורה, שלשמם נרתמים המל"טים, הם בעצמם תוצר של משטרי קיפוח ואפליה (למשל, ניטור זרימת פליטים לגבולות).

    באשר לארגונים הברזילאיים: הם יעסקו בשלהם, והם עוסקים, ואתה תעסוק בשלך. הארגונים האלה פועלים מול ממשלת ברזיל, לידיעתך. זאת מהות ה-BDS: לחץ על ממשלות זרות, לא על ממשלת ישראל, שיפסיקו לסחור עם ישראל. כך עובדת אזרחות אחראית. הארגונים האלה לא מנפנפים את הביקורת על הסחר עם ישראל בטענה – שהישראלים ימחו נגד ממשלתם, מה זה ענייננו. הם מנסים ככל יכולתם למנוע ייבוא, ואתה צריך להבין שתפקידך למנוע ככל יכולתך ייצוא. כי קודם כל אדם אחראי כלפי החברה שלו.

    לגבי הקשר לכיבוש ובמיוחד למצור ולשליטה על עזה – הפוסט מלא ראיונות וציטוטים למכביר, של אנשי תעשייה וגם של אנשי מערכת הביטחון, שמאשרים את טענתי וסותרים את עמדתך. תחזוקת הכיבוש והשליטה היא מנוע הצמיחה העיקרי של הייצוא הבטחוני, והוא מצידו גם מנציח ומבצר את הכיבוש והשליטה (באמצעות רשת ההגנה הדיפלומטית, כפי שכתבתי בסוף הפוסט).

    ולבסוף, לא מטרידים אותי רווחיהם של סוחרי הנשק. אלה חלאות, אבל הם אנשים פרטיים שלא חייבים לי כלום. שוב נחשפת כאן חוסר ההבנה שלך של משמעות אזרחות אחראית. מי שחייב לנו דין וחשבון הוא השלטון שלנו. הוא שמנפיק לסוחרים הפרטיים את היתרי הייצוא למשטרים נוראיים, הוא שמממן מכספנו תערוכות נשק מפוארות, מארח משלחות צבאיות מכל העולם, קושר את גורלנו עם משטרים רודניים – הכל באופן דמוקרטי. כמו שכתבת, "הכוח התיאורטי של האזרחים להשפיע על מקבלי ההחלטות". מאד מאד תיאורטי.

  65. נוגס / פבר 25 2016 21:03

    עידן,

    תודה על התייחסותך דבר אחרון, לפני כ 7 ביקרתי אצל לקוח פוטנציאלי (ציינתי שאני עובד בבנק) שעוסק בייצור צמידים למעקב (בעיקר אחרי עבריינים- כמוכר לנו מסדרות אמריקניות) עצם המעקב והטכנולוגיה נראו לי מרושעים ומטרידים, אבל מה שאני זוכר מאותה פגישה היא שהמנכ״ל אמר שבעצם לכל אחד מאיתנו כיום יש מכשיר מעקב שהוא נושא על גופו- הטלפון הסלולרי (אז לא הכרתי את find my iPhone). מה שאני מנסה לומר הוא שטכנולוגיה שמתחילה כמשהו רע (ונכון תמיד אנשים ינצלו טכנולוגיה לדברים רעים) בסופו של דבר עשויה להואיל. עכשיו לפני 15 שנה במודעות שלנו מזלט היה אמצעי ריגול, לווין לעניים ואר כך תוך כדי התפתחות הוא הפך לאמצעי ניטור ואף לסוג של צעצוע לכן אני לא יכול להסכים שמאחורי כל מכירה של מזלטים לניטור תמים עומדת כוונה רעה גם אם השימושים יכולים להיות רעים בידי המשתמש, זאת ועוד אם תפעל להגבלת תפוצה של כל מה שנראה לך רע תחסום את האפשרות של השימוש הטוב בטכנולוגיה.

    אני מניח שסיימתי בסטייה מסויימת מהרעיון שרצית להביע, אבל בכל זאת ההכללה והקישור מטרידים.

  66. עידן לנדו / פבר 25 2016 22:40

    דוגמה יפה, נוגס. במיוחד אהבתי את המשפט: "לכל אחד מאיתנו כיום יש מכשיר מעקב שהוא נושא על גופו- הטלפון הסלולרי".

    לא, לא לכל אחד. לי לא. כך שאני עקבי בעניין הזה. דעתי האישית היא שנזקו של הסמארטפון עולה על התועלת שבו. לא כל כך בגלל מה שיודעים עליך בגללו, אלא בגלל מה שהוא שולל ממך, לכאורה מתוך "בחירה חופשית". אבל זה דיון נפרד. ואין גם טעם להפליג למחוזות מיתממים כל כך. כש"אלביט" מוכרת מל"טים לצבא ברזיל, כש-ISDS מוכרת קוואירוס ל-BOPE, כש"ורינט" מוכרת טכנולוגיות ציתות לממשלות דרום סודן וקולומביה – נו, לא מדובר שם על "טכנולוגיות לשימוש טוב" שהלקוחות מפנים לשימושים רעים. מדובר על עסקה שמסריחה מן הרגע הראשון; גופות של חפים מפשע חקוקות שם בשולי החוזה.

    זה הקשר שעליו מצביע הפוסט, זה ההקשר העסקי והפוליטי, והניסיון שלך לגרור את הטיעון לאזורים אפורים ועמומים כל כך הוא פעולת הסחה.

  67. Giora Ehrlich / פבר 25 2016 23:12

    אני די מתנצל (מניח שבפני עצמי ) שאני נגרר לתגובה – אך אסלח לי… לא שאני צריך לייצג את עידן – או מישהו אחר בכלל – אך (בלי קשר לייצוג) אני רואה את השאלות המהותיות שעולות -כאן ובמאמרים אחרים של עידן – מתוך ראייה של המציאות העובדתית או מתוך שאיפה ואבחון מאד עדין של השכבות השונות שמרכיבות את התפיסות שלנו את המציאות .. (לשוניות מוסריות ועוד.) בעצם מביא אותנו – לעמוד בפני המראה ולהביט היטב – בתמונה המונחת מולנו – והשאלה היא עד כמה אנחנו מוכנים להתעורר לפקוח את העניים ולראות את מה שמונח מולנו – עידן הוא האספן – החוקר – הבלש עם זכוכית המגדלת – שמחפש ומביא את הממצאים – שנמצאים בזירת .. ה- לא משנה איך תקראו לה. ואומר – תראו את הממצאים – תראו את התמונה שנוצרת אם אנחנו מחברים 1 ל 1 ל 1 … אין פה שום דבר מעבר לזה. יש את החוקר האמיץ. ואותנו האם אנחנו מוכנים או לא להסתכל באוסף העובדות.. ולהבין את המסקנות העולות מכולן אחת לאחת… הבעיה כמובן אינה לא בחוקר ובעובדות אלא בעין המתבונן. (כמובן שאפשר לבדוק את כל העובדות – עידן תמיד מביא את מראי המקום ומאפשר ואף ישמח אני מניח אם נעשה עבודה משלנו..).. כאמור הבעיה אם אנחנו מוכנים לעשות את המעשה הקטן מאד (כביכול) אך אמיץ מאד(ולא כביכול).. של להביט בתמונה המצטיירת (כאמור עידן הוא רק הארכיאולוג של המציאות…(מקווה שתסלח לי על הכינוי..) ).. וזו הבעיה – להביט בתמונה במראה – שמראה לנו דברים קשים מאד עלינו – כל אחד מאתנו – גם אם הוא לא סוחר נשק או לוחם או חבר בממשלה.. ומצד שני זה גם הפתרון (ולשם הוא מוביל אותנו ברוב חכמתו ואצילותו) כי ההסתכלות במראה הראיה של הדברים לאשורם תוכל להביא אותנו בסופו של דבר גם להשתחרר מהם.
    זה "כל" הסיפור. להסתובב מסביב לעניין ולחפש דרכים להימלט מלהביט בתמונה – זה אנושי וברור ומובהק!! אך יש כאן אלטרנטיבה אדירה- בואו נבחר באמת ובאומץ נביט במראה שמציב לנו עידן. וננסה לא לשפץ אותה אלא אותנו – כי זה מי ומה שניבט בה!

  68. עידן לנדו / פבר 25 2016 23:37

    תודה, גיורא. חלילה לך להתנצל, הבמה כאן פתוחה לכולם.

  69. ליאור / מרץ 6 2016 01:27

    מאמר מכונן וחשוב. עם זאת, מעבר להררי המידע המרתקים, אני חושב שבמקום להאשים את ישראל ואת הישראלים בפשעים, כדאי לטפח בקרבם דווקא את תחושת הקורבנות ולחשוף את התודעה הכוזבת שמייצרות התעשיות הביטחוניות. הנה מספר סיבות:

    1. אף אחד לא אוהב שתוקפים אותו –
    אנשים מזדהים יותר עם הקורבן ופחות עם המקרבן. כדי לגייס את הציבור ליצירת שינוי, כדאי לייצר קודם כל הזדהות והסכמה רחבה. דבר זה ניתן להשגה בין היתר על ידי טיפוח הנרטיב הקורבני. גם אם זו לא האמת לדידך, היא עשויה לשרת את האמת שלך. ואם הממסד הישראלי משתמש בקורבניות כדי לשלוט בציבור, מדוע לא להשתמש בה על מנת לשחרר אותו? על חוט השני הדמוני של הנאצים – בריטים – פלסטינאים – איראנים – מדינות אירופה, ניתן לשזור כעת גם את הקומפלקס התעשייתי בטחוני.

    2. טהרנות לא עוזרת –
    אחד הפתרונות המוצעים במאמר הוא טהרנות פאסיבית, המתבססת על העיקרון לפיו אם אתה לא מעורב אין לך אחריות על הנעשה סביבך. אנחנו כמובן לא מקבלים עיקרון כזה בהיסטוריה היהודית או בחיי היום יום. במקום הטהרנות אני מציע התערבות אקטיבית בסדר הגלובאלי על מנת להביא למודעות ורגולציה. בתכלס, אם אתה לא תיקח חלק בקומפלקס התעשייתי בטחוני מישהו אחר ייקח. זו הבנאליות של הרוע או האתוס הקפיטליסטי או הניסיון האנושי המתמיד לשפר את המעמד החברתי כלכלי. כך או אחרת, מישהו אחר יתפוס את מקומך.

    3. הטכנולוגיות מנוסות גם עלינו –
    כאילו נראה לכם שטכנולוגיות לאיתור הומואים בשטחים מדלגות באלגנטיות לאיתור מתנגדי משטר בפאבלות, ופוסחות על מבקרי שלטון ההון הישראלי? אני בספק. עיינו ערך תכנית "עיר ללא פשיעה" בה מעורבות בין היתר חברות ורינט ונייס בפריסת מצלמות ואמצעי מעקב בערי ישראל. בנוסף ראינו השנה תמונות דומות לשטחים ולפאבלות במאבק האתיופים בכיכר רבין. וזה עוד לפני שדיברנו על פעילות המחלקה היהודית של השב"כ. כן, גם בארגוני שמאל, וכן, גם אצל הסבתא שלנו, כי אם הטכנולוגיה קיימת והרגולציה אפסית, אז בעצם למה לא? אגב, הפגיעה הוודאית הזו בפרטיות, בזכויות, ובדמוקרטיה שלנו, מהווה את הצידוק המוסרי הראשוני להימנעות מלקיחת חלק בקומפלקס התעשייתי ביטחוני.

    4. הבעיה היא לא הטכנולוגיות, אלא הדיכוי –
    ישראל היא בסך הכול המאבטח של הסדר הקולוניאלי. זה יהיה שילוב של מגלומניה והולכת שולל לתת לה קרדיט מעבר לכך. האחראים לסדר הקולוניאלי של ימינו הם תאגידים המאורגנים יחדיו במעצמות אימפריאליות. המאמר נוקט בקו ההגנה התעמולתי של אותן אימפריות, מסייע להן להסתיר את מעורבותן בדיכוי, ולגלגל את האחריות: מצד אחד, לממשלי בובות שלהן עצמן המצויים בעולם השלישי, ומצד שני לסוחרים של הנשק שהן עצמן מייצרות, במקרה זה הישראלים כמתווכים בעסקות נשק שבתי המחוקקים שלהן אינם מתירים. התעמולה התאגידית שוללת את היכולת של העולם השלישי וישראל להבין את האינטרסים המשותפים, לפעול כנגד המעצמות ולהתנגד לסדר הקולוניאלי. חשיפה והגבלה של ישראל תוך התעלמות מהתאגידים האימפריאליים, תמיד תהיה חלקית ובעייתית. מה הטעם להחליש את ישראל אם מדינות טכנולוגיות אחרות יקפצו על המציאה ויחליפו את מקומה בסדר קולוניאלי שממילא ימשיך להתקיים, יחזק את המעצמות ויותיר את הדיכוי על כנו?

    5. שיח ציבורי לקוי –
    שיח זכויות האדם נוטה להאשים את ממשלי הבובות של המערב ולזכות את התאגידים. הוא נוהג להתלות בהצהרות השקריות והצדקניות של המעצמות האימפריאליות המדכאות. ולרוב שיח זה ממומן על ידי קרנות "פילנטרופיות" של אותם תאגידים מערביים, שכאמור דואגים היטב לנווט את פסיקותיו הרחק מערך המותג שלהם. אם עסקינן בהטיות של השיח הציבורי, אפשר לתהות על חלקם של ארגונים אלו בהישנות המצב הקיים. כמובן שאין במאבק העולמי הנחוץ הזה כל רלוונטיות לעמדות יוניות או ניציות, שכן כולם משתפים פעולה באופן שווה עם הקומפלקס התעשייתי בטחוני, ותמימי דעים בנוגע לנחיצותו. ואם כבר, אז היסטורית, השמאל מזוהה איתו יותר.

  70. עידן לנדו / מרץ 6 2016 05:57

    ליאור,

    אני אגיב בקצרה כי הטענות שלך משתייכות לסוג הטענות שכבר הועלו כאן והגבתי עליהן.

    בקצרה, מעולם לא הבנתי את ההיקש הזה: אם צד א' וצד ב' אחראים במשותף לעוול מסוים, ביאור והנהרה של אשמת צד א' שאיננה מפרטת את אשמת צד ב' שקולה לזיכוי של צד ב' מכל אשמה.

    זה היקש מופרך כמובן. יכולות להיות אלף סיבות אחרות להתעלמות מחלקו של צד ב'. למשל, הסיבה הכי חשובה: כי הכותב וקהל הקוראים שלו שייכים לצד א', ונושאים בחלק מן האשמה שלו, אבל אין להם שום נגיעה לאשמתו של צד ב'. עוד סיבה: שרק כדי לדבר על צד א' צריך 12 אלף מילה, ובאמת יש גבול גם לרוחב היריעה שאפשר לפרוש. ועוד סיבות.

    בכל מקרה, העובדה שלא דיברתי על חלקן של מעצמות/תאגידים/ממשלת ברזיל וכו' – לא מוחלת ולא פוטרת ולא אומרת כלום. היא רק אומרת שחשוב ומועיל יותר לאזרח ישראלי להכיר את העוולות שהוא שותף להן, כי רק אותן יש בכוחו לתקן. זהו אחד ההבדלים בין עמדה מוסרית לעמדה מוסרנית; המוסרנות מנתקת את המוסר מפעולה אפשרית, המוסר מחזיר אותה הביתה.

    אל טיעון "מישהו אחר במילא יתפוס את מקומך" התייחסתי במפורש בפוסט; לא רואה צורך לחזור על הדברים, ממילא לא התייחסת אליהם.

    לא מבין מה קשורים לעניין ארגוני זכויות אדם. הם מייצרים מל"טים? מאמנים חוליות מוות? איך בדיוק הם "תורמים להישנות המצב הקיים" שמתועד בפוסט הזה? הפרחת דברים בעלמא, בלי כל ביסוס קונקרטי. הארגונים האלה – וגם עיתונאים אמיצים – הם שמתעדים את העוולות האלה ומביאים אותן לידיעת הציבור. כנראה כמה אנשים שם מתפרנסים מזה. נו, ראיתי כבר פרנסות מחפירות יותר.

  71. אורי / מרץ 24 2016 21:23

    ראשית תודה על הפוסט המושקע. שנית אפשר לדעת למה לדעתך נזקו של הסמארטפון עולה על התועלת שבו? אני יודע שזה סוטה מהנושא, אבל זה ממש מעניין

  72. עידן לנדו / מרץ 25 2016 04:34

    אורי, זאת באמת תהיה סטיה רצינית מהנושא, מעדיף לא להיכנס לזה כאן. ממש בקצרה, הסמאטפון פוגע אנושות ביכולת שלנו להעניק קשב מרוכז לקרובים אלינו (בייחוד לילדים שלנו), ובעיקר להכי קרובים – לעצמנו. הוא מנתק אותנו דווקא כשהוא מוכר אשליה של חיבור. ויש חוויות שלעולם יישארו מחוץ להשגתנו ללא הקדשת קשב מרוכז.

  73. גיא / מאי 21 2016 13:20

    תודה רבה על כתיבתך עידן. הגעתי למאמר דרך הפניה בסקירת העיתונות של אורן פרסיקו בעין השביעית, וזה ללא ספק היה מרתק, מחכים, מזעזע, ומעמיק בעשרות מונים מעל לכל תחקיר שקראתי בעברית בשנים האחרונות.

    שברה לי את הלב החשיפה לעובדות הידועות בדבר המעורבות הישראלית בחימוש המשטרים במרכז אמריקה ועוד שאר דיקטטורות וחונטות מהעולם הגדול. אפילו כשטיילתי באל סלבדור, הונדורס, וגואטמלה וחקרתי מעט על ההיסטוריה והפשעים שהאמריקאים ביצעו שם לא הגעתי משום מה לזווית הישראלית, אולי בגלל שרוב החומר שקראתי היה בעברית.

    עם זאת, אני מסרב לקבל את ההיקש שאתה עושה בין סיבה למסובב בעניין הייצוא הבטחוני בארץ. לא חושב שאוכל להסכים איתך בנושא הזה. אני סבור שהקשר הוא יותר סימביוטי, מאין מעגל דמים סבוך ומורכב שמאוד קשה לצאת ממנו, ונראה לי מאוד מרחיק לכת להגיד שהייצוא הבטחוני יוצר את הכיבוש והלחימה (אם הבנתי נכון את המאמר והתגובות שלך). לדעתי הסחר בנשק תורם כאן להנצחה ולהסלמה של הסכסוך, וגם מייצא את הלהבות למקומות אחרים, פשעים בלתי נסלחים כשלעצמם, אך שוב אני לא מסוגל לקבל אותו בתור גורם מתניע לתופת באזורנו.

  74. עידן לנדו / מאי 21 2016 16:40

    גיא,

    הטענה לא כל כך פשטנית. בפקודת המבצע לפלישה לעזה לא כתוב, בין מטרות המבצע: "למקסם את רווחי רפא"ל". העניין הוא שכל המדיניות פועלת בהקשר של תעשיית הנשק, שמציעה עוד ועוד "פתרונות" טכנולוגיים לבעיות שאוזלת יד מדינית יצרה. כך שהטכנולוגיה הצבאית פועלת במקום מדיניות פוליטית. לאלביט ולרפא"ל יש אינטרס חזק הרבה יותר בשימור הסכסוך מאשר האינטרס של ביבי ויעלון לסיומו. תוסיף לכך את העובדה שכל החברות האלה מנוהלות בידי גנרלים, ותראה שאין שום ניגוד אינטרסים בין "צבא" ל"תעשיה" כאן. אחת הדוגמאות הכי בולטות (כתבתי עליה לפני כמה שנים) היא הניפוח של צרכי אבטחת מתקני הגז, מדובר במיליארדים ממש, שנלקחים מקרן התמלוגים (!) – במקור לרווחת האזרח. מי שמנפח את הערכות הסיכון הם גנרלים שמקבלים כסף מתאגידי הגז, עומדים בראש "חברות יעוץ לאבטחה" וכו'.

  75. איל / יונ 14 2016 09:24

    תודה עידן. הופניתי לכאן על ידי חבר מהעבודה. אני עובד בחברה גדולה ויש מחלקה אצלנו שנוגעת לתחומים שהזכרת, אבל אני אישית לא עובד שם. רציתי לדעת האם לדעתך יש דרך לרבע את המעגל, כלומר להגביל את הפגיעה בפרטיות רק למען מטרות חשובות. נניח שימוש ברחפנים כדי למנוע תקיפות מיניות בחופים וקרנבלים בלי לשמור צילומים לאורך זמן או מערכת אוטומטית שתדע ברמת הקוד לזהות שיחות של טרוריסטים ולשמור רק אותן בלי לאפשר למפעיל אנושי לצותת למתנגדי שלטון.

  76. עידן לנדו / יונ 14 2016 16:08

    איל,

    התייחסתי לזה בפוסט, להלן הציטוט. בקצרה: תשובתי לא. זאת דינמיקה של מדרון חלקלק והיא המאפיין המרכזי של העידן הטכנולוגי. זה כמו לקוות שהמצאת הדינמיט תשמש רק לפיצוץ סלעים ולא לשדה הקרב. מרגע שהכלי קיים, זה רק עניין של זמן שייעשה בו שימוש שלא אליו התכוון הממציא.

    "אם מל"טים משטרתיים, שכרגע משמשים למעקב ופיקוח, יחומשו בעתיד ויחלו לירות לעבר אזרחים, ממש כמו המל"טים הצבאיים שמופעלים בפקיסטן ובעזה? המומחים מסכימים שהשאלה היא לא אם אלא מתי. למעשה, כבר בשנה האחרונה החלו משטרות ברחבי העולם לצייד מל"טים בנשק אל-הרג לפיזור הפגנות (כדורי פלפל, כדורי צבע, קרני לייזר מסנוורות, כדורי גומי). החברה הדרום-אפריקאית שמייצרת אותם נמצאת בשלבי מו"מ מתקדמים עם משטרת ריו לאספקת 10 מל"טים כאלה.

    חדירת המזל"טים לשוק האזרחי היא עובדה מוגמרת. בישראל שוק המזל"טים פרוץ לחלוטין. כל אדם פרטי יכול לרכוש מזל"ט קטן מצויד במצלמה (הקרוי "רחפן"), להרים אותו לאוויר, ולהתחיל לצלם. רחפנים משמשים לאבטחה בשכונות פאר ובאתרי בנייה, לשיטור עירוני, לצילום חתונות, וסתם להצצה על בחורות משתזפות בחוף. רגולציה – אין. כוחות הביטחון משתמשים יותר ויותר במזל"טים, גם לצורך צילום הפגנות.

    הנה תרחיש לא בלתי סביר. במוקדם או במאוחר תפרוץ אינתיפאדה בקרב ערביי ישראל. בנגב או בגליל, בגלל הריסת מסגד או הרג של מפגין – זה יקרה. המהומות יקיפו את רוב ערביי ישראל. בגלל הפיזור הגיאוגרפי, תשתמש המשטרה במזל"טים, ואולי גם במל"טים (שאינם זעירים) כדי לקבל תמונה של השטח בזמן אמת. כשיגיעו המפגינים אל גבול ישובים יהודים, ויגרמו נזק לרכוש, תעלה מאליה האופציה להפעיל נגדם מל"טים חמושים. תחילה – נשק אל-הרג. ובשלב מאוחר יותר, אולי בגל המהומות הבא, גם נשק שהורג. ההיגיון יהיה תמיד אותו היגיון. למה לסכן שוטרים במגע פנים אל פנים עם המון משתולל? יש כבר טכנולוגיה מדויקת, לירי בשלט רחוק. היא עבדה מצוין בעזה, עבדה מצוין בריו – אז למה לא בסכנין ובאל-עראקיב?"

    וציטוט מאדוארד סנודן (הפוסט האחרון בבלוג):
    "תוך שהן מנצלות את הצורך המודרני להישאר מחובר כל הזמן, ממשלות מסוגלות להפחית מערכנו עד כדי חיות מתוייגות, בהבדל העיקרי שאנחנו שילמנו על התגיות והן מונחות בכיס שלנו. זה נשמע כמו פרנויה דמיונית, אבל כל כך קל ליישם את זה ברמה הטכנית שאני לא מסוגל לדמיין עתיד שבו לא ינסו זאת. בתחילה זה יוגבל לאזורי מלחמה, בהתאם לנוהג שלנו, אבל טכנולוגיות מעקב נוטות לעקוב אחרינו גם הביתה."

  77. איל / יונ 29 2016 11:14

    עידן, תודה על התגובה. אני מבין מאיפה נובעת העמדה שלך, אבל לא ברור לי איפה אתה שם את הגבול. ברור כי סכינים, כפי שהציע מגיב אחר, זאת דוגמא מופרכת. אבל מה לגבי טכנולוגיות כמו למידת מכונה? האם לדעתך עלינו לפסול אותם לגמרי למרות השימושים הטובים שלהם? הרי ברור שברגע שאלגוריתם התפרסם ומומש בקוד פתוח, לאף אחד אין יותר שליטה על הישומים שלו. למשל, תוכמה לזיהוי עצמים בתמונות יכולה לשמש ככלי חיוני לעוורים, אך גם למצלמות מעקב. יכול להיות שאני רק מנסה להשקיט את הדיסוננס הקוגניטיבי שלי כמי שעובד בחברה שעוסקת בתחום, אבל בכנות קשה לי לשים את הגבול.

    אגב, רציתי לשאול אותך שאלה אישית (אתה לא חייב לענות כמובן): בתור בלשן אני מניח שרבים מחבריך ועמיתיך עוסקים גם בניתוח טקסטים ותמלול שיחות קוליות. ברור גם שהטכנולוגיות האלו משמשות גם למעקב. אם כן, מה יחסך אליהם? האם אתה מחרים אותם? מסרב לכתוב איתם מאמרים משותפים?

  78. עידן לנדו / יונ 29 2016 19:21

    איל,

    סלח לי שאני שוב מצטט את עצמי אבל באמת, בפוסט הזה ניסיתי להשיב על כל ההתנגדויות האפשרויות, וגם ההתנגדות האחרונה שלך נופלת לקטגוריה צפויה. הנה התגובה (אני קראתי לזה סקריפטים, אתה אלגוריתמים; אותו דבר):

    "ההגנה האחרונה על הייצוא הבטחוני שאתייחס אליה כאן היא מבית היוצר של "אם אין אבחנה עקרונית, אז אין מחויבות מוסרית". דוגמאות יש למכביר. למשל: אם הכיבוש לא התחיל ב-1967, אלא ביום שבו הציוני הראשון הניח את כף רגלו בפלסטינה, אז אין דרך לפתור את הסכסוך, ולכן המשך משטר הפריבילגיות של היהודים לגיטימי. למשל: אם אין הבדל ממשי בין לוחם חמאס שאוחז נשק לבין האם שמאכילה אותו או הילדים שהוא מאכיל, כי כולם תומכים בו, אז כולם בני מוות. בהקשר של תעשיית הנשק ובטחון הפנים קל מאד לטשטש את גבול האחריות ולהיתמם: למה מהנדס הטילים של רפא"ל אשם יותר מאיש המחשבים שכתב את התוכנה למערכת ההנחיה של הטיל? או מהמתכנת שכתב את אחד הסקריפטים (או איך שלא קוראים להם) שנעשה בהם שימוש בתוכנה המלאה? למה בעצם לא להאשים את מי שהמציא את שפת התיכנות? את הטבח שמכין אוכל למהנדסים של רפא"ל? את מי שמילא להם דלק ברכב כדי שיגיעו לעבודה? את כל מי שאי פעם עזר להם?

    מטרת התעלול הילדותי הזה היא למתוח אד אבסורדום את גבול האחריות המוסרית. לא כדי להטילה בסופו של דבר על מישהו, אלא להיפך – כדי שתפקע כליל, ובכך תזכה את כולם באופן מוחלט, מראש ובדיעבד, על כל מעשה שיוצא תחת ידיהם. התאווה לאבחנות עקרוניות, אם כן, היא מסיכה דקיקה שמאחוריה מסתתר מתכון לחיים א-מוסריים. בוויכוח הזה אין מנצחים, כי בחיים הממשיים אין אבחנות עקרוניות. כולנו קשורים זה לזה ברשתות מרובות ורב-ממדיות, ואין דרך אובייקטיבית למדידת ההשפעה של גורם אחד על כל גורם וגורם ברחבי הרשת.

    אבל המסקנה הבוגרת מההבנה הזאת צריכה להיות שהחיפוש אחר אבחנות עקרוניות, ולא החיפוש אחר חיים מוסריים, הוא האיוולת כאן. ושוב, בסיטואציות יומיומיות אנחנו יודעים יפה להתנהל על בסיס אבחנות פרקטיות, ולא דורשים מעצמנו ומהזולת יותר מזה. אם נסעת על המדרכה באופניים מאחורי והפלת אותי, אני אאשים אותך ולא את יצרני המרצפות של המדרכה, לא את מתקן האופניים שעברת אצלו קודם, ולא את ההורים שלך שלימדו אותך לרכב. גם לא אקלע לדיון הזוי שבסופו אסיק כי אף אחד לא באמת אשם בהפלתי. הידע הטריוויאלי הזה איכשהו מתפוגג כשהדברים מגיעים לשיפוט מוסרי של אקטים פוליטיים. שמה החיבה לאבחנות עקרוניות, לטשטוש כל הבדל מעשי, אינה יודעת גבולות."

    זה מספיק ברור, לא? קיומו של תחום אפור לא שולל את קיומו של תחום שחור. פשוט אל תהיה בתחום השחור, לא אתה ולא אף אחד אחר. זה יהיה צעד ענק קדימה. אחר כך נדאג לחדד אבחנות בתחום האפור, אוקיי? או שאולי המטרה שלך היא למחוק את כל האבחנות, כדי להלבין את כל התחומים?

    לגבי השאלה האישית. לא רלבנטי לי כי התחום שלי אינו יישומי ואין נקודות השקה עם ניתוח טקסטים. אבל בכל מקום שאני עומד בפני שיתוף פעולה, ברור שאני שוקל את כל השיקולים האתיים הרלבנטיים. כשקיבלתי הצעה לשיתוף פעולה מבלשן חישובי באוניברסיטת אריאל, סירבתי. זה פחות או יותר דרגת הקרבה שיש לי לנושא של הפוסט. בכל מקרה, לא הייתי מוצא את עצמי עובד במוסד שמטרתו העיקרית היא לייצר כלי הרג ומכשירי מעקב.

  79. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / נוב 15 2016 16:06

    1. לדעתי אתה טועה באמירה שכל מכירת נשק משוכלל (או לפחות מל"טים) היא רעה. הימנעות טוטלית היא רעה הרבה יותר ממכירה סלקטיבית למי שעומד באמות מידה מינימאליות של מוסר.
    הסיבה היא שמה שחשוב הוא לא רמת השכלול או העוצמה של הנשק- ניתן להרוג המונים בסכינים וק"ו בנשק של המאה ה20 שלא לדבר על פצצות גרעיניות (שעד כה כנראה הצילו בעקיפין כמה מיליונים או עשרות מיליונים) אלא היחס בין הכוח הצבאי של הצדדים השונים. לכן מכירת נשק רק לצבאות שמקפידים על מידה מסוימת של צדק וזהירות בחיי אדם תיתן להם (בהנחה שמספיק יצרנים יאמצו את השיטה הזו כדי שתהיה לכך השפעה) יתרון ותוביל לצמצום הפגיעה בחפים מפשע(בין אם ע"י ניצחונם בקרב או ע"י שיותר צבאות יעדיפו לנהוג כך).
    הימנעות כללית ממכירת נשק היא פשוט חסרת השפעה. אני לא רואה סיבה לחשוב שנשק חלש יותר לכל הצדדים יוביל לפחות הרוגים או משהו מעין זה (יהיה מעניין לבדוק את זה היסטורית אם זה אפשרי.)
    למעשה נראה (אני לא רוצה לקבוע כי לא ערכתי תחקיר מקיף ואני מסתמך על שמועות אבל בכל זאת כך נראה) שישראל לא מקפידה על ההבחנה הזאת ולכן אני מסכים שראוי שלא לעבוד בתעשיות הנשק לייצוא כדי לא להיות שותף לעוול(אלא אם כן בדקת שהחברה הספציפית שלך נוהגת באופן הגון).

    2. לא הבנתי למה הצגת את הסיבר בתור תחום שעוסק במעקב אחרי אנשים. יתכן שיש גם כאלו אבל הרבה מהתחום עוסק בהגנה על מכשירים אלקטרוניים מפריצות (בין היתר לצורכי מעקב).

  80. אריק1 / נוב 15 2016 16:08

    מאחר שאתה לא אוהב תגובות אנונימיות אוסיף את כינויי הקבוע אריק1 (נשמט קודם סטעות)

  81. דן / נוב 18 2016 22:13

    לא מפתיע, אבל חשוב להכיר את הפרטים לעומק.
    תודה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: