Skip to content
26 בינואר 2017 / עידן לנדו

הגירוש מפתחת רפיח ותורת האי-ידיעה הציונית

[פוסט ארוך, לא לבליעה בביס אחד; קיראו בחלקים]

הקדמה

בדיוק לפני 45 שנים, בינואר 1972, התרחשו אירועים דרמטיים באזור שנקרא "פתחת רפיח" – הפינה הצפון-מזרחית של חצי האי-סיני, שמשתרעת לאורך חוף הים התיכון, דרומית-מערבית לרפיח. במבצע חשאי ומזורז, גירש צה"ל אלפי בדואים מאדמתם והרס את בתיהם; על פי ההערכות, בין 6,000-20,000 איש. בחודשים הבאים דחפורי הצבא רמסו את כל המטעים החקלאיים של הבדואים והכינו את הקרקע (בתיאום עם הסוכנות היהודית) להתיישבות יהודית: מושבים, קיבוצים, ולבסוף העיר שנתנה לאזור את שמו החדש – חבל ימית.

הכל היה סודי; כל כך סודי, שגם הרמטכ"ל וגם מתאם הפעולות בשטחים לא ידעו על כך בזמן אמת. העיתונים לא דיווחו דבר. ובכל זאת דלפו ידיעות – דרך חברי קיבוצים בשטח הישראלי, שעמדו בקשרי ידידות עם הבדואים שגורשו. התחילו לטפטף עדויות. היתה גם עתירה לבג"ץ. המדינה הציגה את הגירוש ככורח בטחוני (ליצור חיץ יהודי בין מצרים לרצועת עזה), הציבור וגם השופטים בלעו את האמתלה ללא פקפוקים רבים. בטחוני או לא בטחוני, תנופת ההתיישבות בסיני היתה בשיאה ואף אחד לא התכוון לקלקל את חגיגות ההתפשטות בגלל כמה בדואים שנושלו מאדמתם.

פרשת פתחת רפיח הסעירה את חוגי השמאל למשך שנה-שנתיים. ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים וקברה את הסיפור הזה, כמו רבים אחרים, מתחת לערימה של חול ושכול. זה מה שעושות מלחמות ישראל: איתחול חברתי, חזרה לנקודת אפס. המרוויחים הם תמיד המנצחים; חשבונות העבר, פשעי העבר, נמחים. רק הקורבנות נושאים את צלקות הזיכרון.

על פתחת רפיח ידעתי רק במעורפל. נחשפתי אליה במהלך השנים כשהצצתי בכתבות עיתונות משנות ה-70' המוקדמות. כבר באמצע שנות ה-70' השם הוחלף ב"חבל ימית", צעד ראשון להשכחת הבדואים; בשנות ה-80' נכרך האזור ב"טראומה" הראשונה של פינוי יהודים מהתנחלויות, צעד שני וסופי. אין פלא אם כך שבישראל של 2017 לרוב האזרחים אין שמץ של מושג מה קרה שם; חור בזיכרון הקולקטיבי, לא חור יחידי, אבל עדיין משמעותי בגודלו. והרי לא מדובר בפרה-הסטוריה. חלק מהאנשים המעורבים עדיין חיים. יותר מכך: הפרשה עצמה נושאת לקחים מאלפים להווה. יש בה, כמו בכמוסה מרוכזת, מאפיינים שנפרשו לאורך השנים בכל מפעל ההתנחלויות וגם במאמצי הדחיקה וההרחקה של הבדואים ממרחבי הנגב והגדה המערבית.%d7%9e%d7%a4%d7%94-%d7%a7%d7%98%d7%a0%d7%94

המפגש המחודש שלי עם הפרשה התרחש לפני כחצי שנה, כשקראתי את מאמרם של דוד קרצמר וגרשום גורנברג, פוליטיקה, משפט וההליך השיפוטי: המקרה של בג"ץ והשטחים ("משפט וממשל", יוני 2016, כרך י"ז, 1-2, עמ' 249-343). זהו מאמר אקדמי רחב-יריעה שמסתיר בתוכו סקופ עיתונאי: חשיפה ראשונה של דו"ח ועדת החקירה שמינה הרמטכ"ל דוד אלעזר מיד אחרי האירועים בפתחת רפיח. הוועדה ראיינה את כל הקצינים הישראלים המעורבים (הבדואים לא רואיינו) והגישה מסקנות, שהוסתרו מהציבור. זאת ועוד, המסקנות גם לא נחשפו בפני בית המשפט העליון בשבתו בעתירת הבדואים נגד גירושם. קרצמר וגורנברג מראים כיצד הוליך הצבא שולל את בית המשפט ויצר מצג שווא שעמד בסתירה לדו"ח הסודי. המאמר שלהם מנתח את הדינמיקה של ההטעיה שהמדינה נוקטת מול בג"ץ בתיקים פוליטיים – בין אם בהסתרת חומרים רלוונטיים ובין אם בהצגת נימוקים כוזבים לעמדתה. חשוב לציין ששופטי בג"ץ בתיקים הנדונים התמסרו ברצון להטעיות האלה. בהמשך נראה שלא מדובר בחריגים.

מכל מקום, אותי עניינה בעיקר פרשת פתחת רפיח, שאותה חקר לעומק העיתונאי וההסטוריון גרשום גורנברג. גורנברג כבר פירסם ספר על התהוות מפעל ההתנחלויות הישראלי ובמהלך העבודה עליו נתקל שוב ושוב בסירוב של ארכיון צה"ל לחשוף מסמכים סודיים שקשורים לראשית ההתנחלויות. אחרי פניה לבג"ץ, הצליח לשים את ידיו על דו"ח ועדת החקירה בפרשת פתחת רפיח. הסיפור שדלה ממנו ומשאר מקורותיו מרתק, ולמיטב ידיעתי מעולם לא פורסם בעיתונות הישראלית.

את שלד העלילה של המאמר הנוכחי, אם כן, אני שואל ממחקרו המקיף של גורנברג ומן המאמר שלו עם קרצמר. עליהם הוספתי בעיקר מקורות מעיתונות התקופה, שנותנים תמונה רחבה יותר של העיסוק בפרשה – צבאית, ציבורית ופוליטית, וכמה מסמכים מארכיון "עקבות". בפתחת רפיח נוצק לראשונה התקדים המשפטי לגירוש בדואים מאדמתם לצורך התיישבות יהודית במקום; כמו באום אל-חיראן, רק שהקורבנות מנו אלפים ולא מאות. הסיפור כולו הושתק ואז צונזר חלקית ואז סולף בהתאם לאינטרסים השלטוניים; הוא מספק מעבדה מצוינת לחקירת האופן שבו המשטר "מטפל" באמת ובסוכניה.

גילגוליה של האמת בתרבות של שקר; זה העניין שהדריך אותי בהסתעפויות העלילה ובקישורים לפרשות נוספות, חלקן מימינו ממש, שבכולן מערכת ההצדקות למעשי נבלה נשענת לא רק על אידאולוגיה חמסנית – וזה כבר ידוע וברור – אלא גם על שקרים וסודות, שמפעפעים בכל דרגי השלטון, עד לציבור הרחב. הפרספקטיבה הזאת תסביר את המתודולוגיה המעורבת של המאמר: תיאור הסטורי שמשובץ בקפיצות לתקופות מאוחרות יותר וגם להווה, וחזרה אחורה. המבט הרוחבי, החיתוכים וההשוואות בין סיטואציות שלכאורה אין קשר ביניהן, מאפשרים להבחין בחוקיות קבועה. מה שעולה מן החומר התיעודי הוא שהסודיות וההסתרה הן מרכיב של קבע במפעל ההתנחלויות והפשעים הנלווים אליו. אין שום חשיבות למי מחזיק בשלטון (שמאל או ימין), מי מתמודד עם הפרות החוק (צבא או בג"ץ) ומי מעבד את רסיסי המידע לנראטיב (פוליטיקאים, תקשורת, או הציבור בכלל). כולם בורחים מן האמת.

כך התגבשה כאן במשך השנים מה שאפשר לכנות "תורת האי-ידיעה הציונית": תורה שבעל-פה שקובעת מה מותר לדעת ומה אסור, מה כדאי לדעת ומה לא, מה מומלץ לדעת בקריצה, בחצי עצימת-עין, בהסטת מבט, ומה אפשר אולי לדעת מבלי להאמין, לדעת ואז לשכוח, לדעת ולא לדעת שיודעים. אלף אלפי גוונים של אי-ידיעה רקח כאן המשטר, בשיתוף פעולה מלא של בתי המשפט וכלי התקשורת: אנחנו רק צריכים לבחור ביניהם.

ראשית ההתנחלות: שקרנות כמדיניות

ב-10 ביוני 1967, בתום מלחמת ששת הימים, מצאה עצמה ישראל שולטת על שטח הגדול פי 3 משטחה, הכולל את רמת הגולן, הגדה המערבית, רצועת עזה וחצי האי סיני. אווירת הקץ הקודרת ששררה לפני המלחמה התחלפה באחת באופוריה, שאליה נלוותה תאוות סיפוח יוקדת. תוך חודשים ספורים, במחצית השניה של 1967, הונחו היסודות למדיניות ההתיישבות היהודית מעבר לקו הירוק: בקדחתנות, בחשאיות, וללא כל ניסיון לאמוד את המשמעות המדינית של ההתפשטות הטריטוריאלית.

החלטות הממשלה מאותה תקופה מלמדות כיצד הדחף ההתנחלותי גובר על כל שיקול רציונלי אחר. ב-19 ליוני 1967 מתקבלת ההחלטה לספח את כל שטחי "מזרח ירושלים" – כותרת מטעה לסיפוח של 70 אלף דונם שכללו לא רק את מזרח העיר אלא גם 28 כפרים בגדה המערבית. באוגוסט מגבש דיין את "תכנית חמשת האגרופים" – הקמת חמישה ריכוזים על גב ההר מאזור ג'נין בצפון ועד אזור חברון בדרום, המבוססים על מחנות צבאיים במרכזם ויישובים אזרחיים סביבם. בהתייעצות עם גרעין כפר עציון בראשות חנן פורת, מרחיב דיין את תכניתו גם לגוש עציון. למעשה, ההתנחלות הראשונה היתה דווקא קיבוץ מרום גולן, שהוקם ברמת הגולן ביולי 1967, וקדם להתנחלות כפר עציון, שעלתה על הקרקע בספטמבר 1967. הדעה המקובלת היא שרה"מ אשכול נגרר אחרי חבורתו של פורת שלא הותירה לו ברירה; בפועל, המחקר ההסטורי גילה כי אשכול עצמו, כבר ביולי 1967, תיכנן להשיב את מתיישבי כפר עציון, ואלה התפרצו לדלת פתוחה. גם סיפור "השיבה" לכפר שננטש ב-1948 הוא מיתוס בעיקרו; גוש עציון בימינו יושב על שטחים גדולים פי 7 מגוש עציון המקורי, גידול שנעוץ בשילוב בין תפיסת שטחים צבאית, הכרזה על אדמות מדינה והשתלטות פיראטית על קרקעות פלסטיניות פרטיות.

השר בלי תיק, ישראל גלילי, היה יועץ הצללים של אשכול ומי שבמידה רבה עיצב את מדיניות ההתנחלות של ישראל באותן שנים, יחד עם יגאל אלון ומשה דיין. אפשר לומר שגלילי היה האב הרוחני של זאב (זמביש) חבר; חשאי, יעיל, ולא בררן בענייני חוקיות. באוגוסט 1968 הוא כותב לרה"מ בטון נוזף על רקע הידיעות בעיתונות על אודות פעולות הממשלה בשטחים: "המצב המדיני עודנו מחייב זהירות והתאפקות בכל הנוגע לפרסום מופלג של פרטים על היוזמות ההתיישבותיות בשטחים החדשים… יש להימנע ממתן עילה חוזרת ונשנית לטיפול עיתונאי בנושא. נא דאג לכך שאנשי משרדך ינהגו בזהירות הנדרשת" (אדוני הארץ, עקיבא אלדר ועדית זרטל, 2004, הוצאת דביר, עמ' 26).

מה פשר החשאיות? ובכן, ההנהגה ידעה בבירור שהיא מפירה את החוק הבינלאומי. בספטמבר 1967 חיבר היועץ המשפטי של משרד החוץ, תיאודור מירון, חוות דעת סודית ביותר שנשלחה ליועץ המדיני של ראש הממשלה, בנושא מעמד ההתנחלויות מצד החוק הבינלאומי; את חוות הדעת ביקש ראש הממשלה על רקע התכניות הקורמות עור וגידים להתנחלויות בשטחים. למה סודית ביותר? ברור שעצם האי-חוקיות של ההתנחלויות איננה סוד למי שמכיר את המשפט הבינלאומי. מה שהיה צריך לשמור בסוד הוא את העובדה שהממשלה מתעניינת בסוגיה הזאת, בודקת אותה – ואז פועלת במודע בניגוד לחוק. מופעי הסודיות האלה יחזרו עוד הרבה פעמים בהמשך (שימו לב להדגשות בטקסט).

תיאודור מירון, שלימים הפך למשפטן בעל שם עולמי ונשיא בית המשפט הפלילי הבינלאומי ליוגוסלוויה לשעבר, קבע בחוות דעתו באופן חד משמעי שהתנחלויות אזרחיות אסורות בהחלט:

"האיסור הוא איפוא קטגורי ואיננו מותנה במניעי ההעברה או מטרותיה והוא נועד למנוע התיישבות בשטח כבוש של בני המדינה הכובשת. אם יוחלט על צעדים להתיישבות יהודית בשטחים המוחזקים נראה לי, איפוא, כי חיוני שההתיישבות תיעשה על-ידי גופים צבאיים ולא אזרחיים. חשוב גם, לדעתי, שהתיישבות זאת תהיה במסגרת מחנות ותישא מבחינה חיצונית אופי זמני ולא של קבע. אף אם מיישבים צבא ולא אזרחים, חייבים מבחינת המשפט הבינלאומי להתחשב בשאלת הבעלות על הקרקעות אותן מיישבים."

אותו מירון גם קבע בחוות דעת נוספת, במרץ 1968, שהריסת בתים וגירוש אוכלוסיה בשטח הכבוש אסורים גם הם על פי החוק הבינלאומי וכל ניסיונות התירוץ שלהם בידי שלטונות ישראל לא יצלחו. בהמשך נראה כי פעולות הצבא בפתחת רפיח בתחילת 1972 עמדו בסתירה ישירה לחוות הדעת האלה, וגם בכך יש כדי להסביר את הניסיון להסתירן מעין הציבור.

עם זאת, מירון השאיר להנהגה קצה חוט קריטי ביחס להתיישבות בשטחים: "התיישבות צבאית". לתומו חשב ודאי שאי אפשר לטעות בין מחנה צבאי זמני להתיישבות קבע אזרחית, ולכן גם אי אפשר להטעות. היו אלה אכן ימי התום של המשפטנים. אבל אשכול זיהה יפה את הסדק שדרכו אפשר יהיה להשחיל עוד ועוד התנחלויות. ביום העלייה לקרקע של התנחלות כפר עציון, ה-27 בספטמבר 1967, 9 ימים בלבד אחרי שהתקבלה חוות הדעת הראשונה של מירון והוסקו ממנה המסקנות הנכונות, ניתנה הוראה צבאית סודית, שקבעה כי הקשר בין כפר עציון לנח"ל הוא "'כיסוי' לצורכי המערכה המדינית", אך "אין כוונה לנקוט בצעדים מעשיים, על ידי צה"ל, למימוש 'כיסוי' זה". כפי שמציין גרשום גורנברג, זאת היתה תרמית בפקודה, שנועדה להסתיר עבירה על החוק הבינלאומי.

תקופת ההיסוסים היתה קצרה, לא יותר מ-5 חודשים. בנובמבר 1967 פנה אשכול ליו"ר ההסתדרות הציונית וביקש שהמחלקה להתיישבות תסייע בהקמת התנחלויות חדשות – במימון ממשלתי. בכך ניתן האות לאסטרטגיה ארוכת שנים – הממשלה מפעילה מסלול "עוקף ממשלה" כדי להרחיב את ההתנחלויות, לפעמים בניגוד למדיניותה המוצהרת (אשכול היה אשף ההתבטאויות הסותרות בעניין). במהלך 1968 עלו עוד כ-20 "היאחזויות" על הקרקע (רובן במסווה צבאי שהוסר לאחר התבססות היישוב). מסמך דיפלומטי ממרץ 1969, שנחשף לפני מספר חודשים, מסלק כל אי-בהירות בנוגע למדיניות כפל הלשון הישראלית. המסמך נכתב בידי סמנכ"ל משרד החוץ ונשלח אל שר החוץ, אבא אבן. הפקיד רם-הדרג מביע דאגה מכך שמתנחלי גוש עציון, בלהטם המשיחי, עלולים לפרסם ברבים שהתיישבותם במקום איננה בגדר מחנה צבאי ושמטרותיה אחרות לגמרי. הוא דורש להפעיל את הצנזורה על ידיעות עיתונאיות שמגלות את ייעודה האזרחי של ההתנחלות:

"חששנו היה שגורמים אזרחיים, ובפרט גורמים הקשורים בתוכנית הקמת הישיבה על האדמות התפוסות, יביאו לפרסומת מיותרת ומסוכנת שהרי היא תסתור את מטרות התפיסה כפי שהן מוגדרות בצו… על תפיסה לצרכי צבא אפשר להגן בנקל מבחינה משפטית. מפעלים אזרחיים הם עניין אחר לגמרי."

הנה שוב בפנינו מסמך רשמי שמעיד: יש לשקר, האמת מזיקה לענייננו. וראוי לשים לב: האמת קלה, כמעט אוטומטית. השקר דורש מאמץ ותחזוקה מתמדת. הנה עוד מסמך סודי, מיולי 1970, ובו מסכמים שר הביטחון דיין, מתאם הפעולות בשטחים, תא"ל שלמה גזית, מפקד אזור יהודה ושומרון ואחרים, כי בניית 250 יחידות הדיור לטובת מתנחלי קרית ארבע "תוצג כחלק מן הבנייה לצרכי צה"ל" – תרמית שגורה באותם ימים, לדברי גזית. ולקינוח, דיון בוועדת חוץ וביטחון (סודי כמובן) כבר בספטמבר 1967, שבו שר החוץ, אבא אבן, מסביר באריכות את להטוטי הדיפלומטיה הישראלית בסבך היוזמות המדיניות, שתכליתם אחת: להציג לאומות העולם פנים שוחרות שלום תוך כדי בלימה נחרצת של כל יוזמה שעלולה, חס וחלילה, להבשיל לפיוס עם העולם הערבי וויתור על השטחים הכבושים; שיעור מאלף בצביעות דיפלומטית.

תכניות ההתיישבות בפתחת רפיח: 1968-1971

באשר לרצועת עזה, כבר באמצע 1968 קבע אחד מאבות תנועת ההתנחלות, יגאל אלון (סגן רה"מ של לוי אשכול), כי "קיימת חשיבות בטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה" (יישובי גוש קטיף הראשונים הוקמו רק ב-1973). ההיגיון ה"בטחוני" היה יצירת חיץ התיישבותי בין מצרים לבין רצועת החוף. אותו היגיון גם הכתיב התפשטות דרומה מעזה, לכיוון רפיח, בשטח שכונה פתחת רפיח.

שר הביטחון דיין ואלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, בביקור ביישוב בדואי ליד אל-עריש, תחילת שנות ה-70'.

שר הביטחון דיין ואלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, בביקור ביישוב בדואי ליד אל-עריש, תחילת שנות ה-70'.

ב-31 באוקטובר קיבלה הממשלה החלטה סודית: "גבול בטוח בין ישראל ומצרים מחייב שינויים בגבול הבינלאומי לשעבר, לרבות – כמובן מאליו – השארת רצועת עזה בתחומי ישראל, המשך השליטה הישראלית בשארם אל שייך תוך רציפות טריטוריאלית עם מדינת ישראל, והסדרי בטחון חיוניים אחרים." גם כאשר נשקל, ולבסוף נדחה, הרעיון להעביר את השליטה ברצועת עזה לידי הירדנים (ובכך להיפטר מבעית הפליטים), התעקש אלון לשמור את החיץ של פתחת רפיח בידי ישראל. בספטמבר 1968 הציג דיין לראש הממשלה אשכול רשימת אתרים להתנחלויות חדשות, ביניהם גם פתחת רפיח.

התכניות נכנסו לשלב מעשי כבר באוקטובר 1968. מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית הכינה תכנית לשלושה מושבים בפתחת רפיח וליישוב גדול נוסף, שחלקו יוקם על אדמה שתועבר לידי המדינה בתפיסה צבאית מידי הבדואים, תמורת פיצוי כספי. נציגי המחלקה סיירו בשטח עם דיין ועל מפקד נפת ח'אן יונס הוטל לאתר את הקרקע המתאימה. הפרקליט הצבאי הראשי התבקש לבדוק את אפשרות הפקעת השטח במידת הצורך.

הנקודה שראויה כאן לציון היא שהיוזמה להקמת היישובים לא באה מן הצבא כמענה לצורך בטחוני, אלא מן האגף האקטיביסטי בממשלה (דיין, אלון וגלילי) ומן הסוכנות היהודית. יתירה מזאת, התכנית שהכינה הסוכנות דיברה על ארבעה יישובים, מתוכם היאחזות נח"ל אחת. משמע, שלושה יישובים תוכננו כיישובים אזרחיים מרגע הקמתם.

בינואר 1969 אומר דיין את הדברים הבוטים האלה על פתחת רפיח בישיבת ממשלה:

"אני רוצה לומר שעלינו קודם כל לסלק את הבדואים מהשטח הזה, לעלות עם טרקטור ולעקור את כל מטעי השקדים, ואחר כך להגיע לפשרה לגבי המחיר. כי אני חושש שאם לא נעשה זאת, גם 10 מיליון לירות לא יספיקו אחר כך. אם מחליטים לעשות זאת לצרכים צבאיים, צריך להגיד: אנו מקימים כאן עמדה צבאית. צריך לחרוש את הקרקע, לעקור את המטעים ולעזור להם להסתדר במקום אחר. היום זה קל יותר מאשר בעוד שנה. אני גם רואה את השעה הזאת כשרה לדבר זה, כל זמן שיש שם טרור, משליכים רימונים ומניחים מוקשים, והבדואים מעורבים בזה."

זהו שיעור מאלף במשחק בין גילוי לב להסתרה. דיין אינו מסתיר את רצונו העז לסלק את הבדואים מן השטח. אבל הוא כן מסתיר את המניע – התנחלות כמטרה בפני עצמה. לכן הוא אומר "אם מחליטים לעשות זאת לצרכים צבאיים", במקום לומר בפשטות: יש צרכים צבאיים. מדובר ב"החלטה" שתוביל להכרזה ("צריך להגיד"), כלומר, מהלך תעמולתי. ושימו לב לאזהרה שלו: יש לנצל את שעת הכושר, "כל זמן שיש שם טרור". ומה שנרמז הוא: אם חלילה יחדל הטרור, לא נוכל עוד להיתלות בו כשנקים התנחלויות בפתחה. החשש של דיין התאמת חלקית: יישובי הפתחה הוקמו דווקא משדעך הטרור, אבל זה כמובן לא עיכב את ההתנחלות. שיקולי הביטחון ממילא היו איצטלה.

היאחזות הנח"ל דקלה עלתה על הקרקע ביוני 1969; ב-1971 היא אוזרחה, תחת מעטה של סודיות. באוגוסט 1969 אלון מצהיר על הכוונה להקים יישובים נוספים בפתחת רפיח; עצם ההתנחלות כבר איננו סוד, אך הטעמים עדיין מוצגים כצורך בטחוני. באוקטובר 1970 העיתונים מדווחים על "חבל התיישבות חדש" בשם פתחת רפיח (רק ב-1973 תוקם העיר ימית שתגדיר מחדש את האזור כ"חבל ימית"). פרט מעניין בדיווח: בין הפועלים בהתנחלויות גם בדואים מן האזור, ש"היו קורבנות של מעשי טרור של המחבלים, שהטמינו מוקשים בשבילי המדבר". אם כך, לפחות בסוף 1970 העיתונות עדיין יודעת להבחין בין גורמי הטרור בחצי האי סיני לבין התושבים הבדואים. ההבחנה הזאת לא תאריך ימים, שכן ההצדקה לגירוש ההמוני של הבדואים, 15 חודשים לאחר מכן, תישען על הצגתם כסוכני טרור בעצמם.

בסוף 1970 נשלמת הקמתו של מושב עובדים בפתחת רפיח ובינואר 1971 הוא עולה על הקרקע כיישוב אזרחי לכל דבר. אבל עיקר הפעולות בשטח באותה שנה אינן נחשפות לציבור, מסיבות שיתבהרו מיד. המידע על אודותיהן מתבסס על הדו"ח הסודי של ועדת החקירה בראשות אהרון יריב, שהוזכר בתחילת הדברים.

הגירוש: ינואר 1972

ביוני 1971 פנו נציגי הסוכנות היהודית לפיקוד הדרום בבקשה להזיז מזרחה גדר שחוצה שטחים שיועדו להתיישבות בפתחה, מדרום לכביש עזה-אל עריש. זאת נקודה חשובה: היוזמה הראשונית הגיעה מגופי ההתיישבות ולא מן הצבא. במקרה הנוכחי, הצבא פעל כקבלן של הסוכנות, שביקשה לגדר מחדש את שטחי ההתיישבות העתידית.

ב-12 בינואר ערך אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, סיור לאימות אחרון של גבולות השטח המגודר. יומיים לאחר מכן, ב-14 לינואר, החל הגידור; במקביל גורשו תושבי השטח הבדואים. בעדות שמסר לוועדת יריב, טען מפקד אזור עזה וצפון סיני, תא"ל יצחק פונדק, כי ידע מראש על הגידור אבל לא ידע על הכוונה לפנות בכוח בדואים מן השטח. באופן תמוה, מפקד נפת חאן יונס, סא"ל נסים קזז, הכפוף לפונדק, דווקא ידע על הכוונה הזאת. בעדותו לוועדה אמר כי "יש בכוונת הממשל לפנות את השטח לצורך הרחבת ההתיישבות היהודית". יתירה מזאת, שיח' סולימן עודה אבו חילו משבט שריטין שפונה סיפר לקצין בודק שסא"ל קזז אמר כי הוראת הפינוי הגיעה משר הביטחון. אם לא די בכל זה, מתאם הפעולות בשטחים, תא"ל שלמה גזית, העיד כי לא ידע לא על הגידור ולא על הפינוי, עד אשר קיבל תלונה מן הצלב האדום בסוף ינואר, ואז אומנם יזם בדיקה משלו. על פי עדותו העצמית בספרו משנת 1999 (פתאים במלכודת – 30 שנות מדיניות ישראל בשטחים), הוא התפטר מתפקידו בעקבות גירוש הבדואים.

גידור בפתחת רפיח, אפריל 1972. צילום: משה מילנר, לע"ם

גידור בפתחת רפיח, אפריל 1972. צילום: משה מילנר, לע"ם

אם ממצאי ועדת יריב אמינים, התמונה שמצטיירת היא זאת. יוזמת ההתנחלות מדרום לכביש עזה-אל עריש הגיעה מן הסוכנות היהודית. בסוד העניין היו שניים בלבד: שר הביטחון דיין, שממילא דחף ליישוב פתחת רפיח מזה שנתיים, ואלוף פיקוד הדרום שרון. היוזמה הוסתרה ממפקד האזור, תא"ל פונדק, וממתאם הפעולות בשטחים, תא"ל גזית, אף כי ייתכן שתא"ל פונדק העדיף שלא לעסוק בשאלה מה ייעשה עם הבדואים שיסרבו להתפנות תמורת פיצויים. כך או כך, מפקד נפת חאן יונס, סא"ל קזז, הבין דבר מתוך דבר מבלי לקבל פקודת פינוי מפורשת. לבסוף, תזמון הפעולה אולי לא היה מקרי: בינואר 1972 התחלף הרמטכ"ל בר לב בדוד אלעזר. גם הרמטכ"ל החדש לא ידע מראש על פינוי הבדואים מפתחת רפיח. הפינוי נשמר בסוד מפני רוב שרשרת הפיקוד בצה"ל.

ה"פינוי" היה גירוש לכל דבר. ב-14 בינואר, בין 1,000 ל-2,000 בדואים מדרום לכביש עזה-אל עריש הצטוו לפנות בו ביום את נחלתם ובתיהם ולצאת מחוץ לשטח שגודר; אחרי תחינות והפצרות ניתנה ארכה של 3 ימים. ב-19 בינואר סייר שר הביטחון בשטח שמצפון לכביש עזה אל-עריש, במטרה מוצהרת להכין גירוש נוסף של בדואים מקרקע שיועדה לעיר יהודית באזור דקלה. למחרת הסיור כבר הוציא תא"ל גזית הוראה להכין תכנית לגידור השטח. מפקד האזור, תא"ל פונדק, אישר מפורשות לפנות את הבדואים (תמורת פיצוי כספי). בין ה-29 בינואר ל-4 בפברואר גורשו כך כ-5,000 בדואים משבט ארמילאת, על פי דו"ח הוועדה, מנחלתם ובתיהם. הוועדה גם מצאה שמפקד נפת חאן יונס, סא"ל קזז, איים על הבדואים שאם לא יתפנו יישלחו אליהם "רוכבי הגמלים" (יחידת הגששים של פיקוד דרום).

אחד המשתתפים בפעולות הגידור היה חייל צעיר בשם אהוד בנאי. לימים הנציח את האירוע בשירו "כל הזמן באוויר" בשורות האלה: "בטירונות לקחו אותנו לצפון סיני ופקדו עלינו לבנות גדר ומהר / הבדואים ברחו החוצה למדבר ואני ברחתי פנימה." הבריחה פנימה היא טקטיקה ישראלית נפוצה, עוד אביזר בארגז הכלים של תורת האי-ידיעה.

מנגד, עדויות של חברי קיבוצים שסיירו בשטחים שגודרו סיפרו על בולדוזרים שדורסים מטעים, בקתות של בדואים ובורות מים. העיתונים היו מגוייסים לחלוטין לתעמולה הרשמית: ישראל ה"נדיבה" הציעה פינוי ופיצוי כספי, הבדואים הסכימו ברצון, וגם קיבלו רשות להמשיך לעבד את אדמותיהם המגודרות. שמחה וצהלה. בין השורות בכל זאת מתגנבת האמת: רוב הבדואים סירבו לפיצוי שכן לא ויתרו על זכויותיהם בקרקעות, ובאוגוסט 1972 בולדוזרים של צה"ל רומסים את גידולי החקלאות בשדות הבדואים הנטושים. למעשה המדינה לא הציעה לבדואים פיצויים על הקרקע שגורשו ממנה אלא רק על שטחי העיבוד החקלאי; הנחת המוצא, כאן כתמיד, היתה שלבדואי אין זכויות מקרקעין קבועות, ואין זה משנה אם הוא ומשפחתו ישבו במשך דורות במקום.

אשר לפיצויים, כתב עודד ליפשיץ, חבר קיבוץ ניר-עוז שליווה את הבדואים במאבקם: "למפונים הוקם כפר ברצועה והוקצו להם שטחים ומים למשקי עזר. זה היה חריג חיובי, למרות שזו היתה תוכנית רמייה, שנועדה ליצור רושם מטעה, שהעוול כאילו תוקן. רק עשירית מהמפונים זכו לבתים, שהיו בקתות עלובות, הפיצוי הכספי היה סמלי ומכסות המים והקרקע היו מגוחכות." שלוש שנים לאחר מכן, ב-1975, עדיין עקרו בולדוזרים ישראלים מטעי פירות של הבדואים, כדי להכשיר שטחי עיבוד להתנחלות-קיבוץ סופה, וגם הרסו מסגד של הבדואים.

במהלך פברואר-מרץ 1972 סייר ליפשיץ באתרי ההרס בפתחת רפיח יחד עם אשתו, יוכבד, וחברים נוספים. הצילומים הופצו בעלונים פנימיים וגם ב"על המשמר", אך לא זכו לתפוצה נרחבת. הנה כמה מן התמונות האלה, שקיבלתי מידי עודד ליפשיץ; את כולן צילמה יוכבד ליפשיץ.

סלמן אברהים אבו חילו לצד ביתו ההרוס.

סלמן אברהים אבו חילו לצד ביתו ההרוס.

 

נשים מחמולת אבו חילו לצד ביתן ההרוס.

נשים מחמולת אבו חילו לצד ביתן ההרוס.

 

בור מים בפתחת רפיח שצה"ל אטם.

בור מים בפתחת רפיח שצה"ל אטם.

 

עודד ליפשיץ ותושב בדואי לצד ההריסות.

עודד ליפשיץ ותושב בדואי לצד ההריסות.

 

מסקנות ועדת החקירה בראשות אלוף אהרון יריב

ועדת יריב התמקדה במתחים הפנימיים בין קציני המטה של פיקוד הדרום ואזור עזה וצפון סיני וכלל לא גבתה עדויות מן הבדואים שגורשו. ובכל זאת, גם אליה הסתנן שביב מידע על טיבו האכזרי של ה"פינוי". במכתב שהתקבל מעוזר מפקד אזור עזה וצפון סיני, אל"מ בן ציון מיטיב, נאמר שתיאורי השייח'ים על הפינוי היו "מזעזעים", ושהוא ומפקד האזור (תא"ל פונדק) נדהמו לשומעם.

במסקנות הוועדה נקבע מפורשות שמטרת הגידור-גירוש היתה התיישבותית: "פעולת אלוף הפיקוד נעשתה בעקבות פניית הסוכנות היהודית להרחבת משבצת שדות ובמגמה לסייע להתיישבות באזור". חשוב לשים לב לכך שהוועדה אינה מזכירה, ולו במילה, כל עילה בטחונית למעשה. אין איזכור לטרור או למסתננים, ולאורך כל הדו"ח מוצגים הבדואים שפונו כאוכלוסיה סבילה לחלוטין.

חקירת הוועדה העלתה שהגידור בשטח הדרומי חרג בהרבה מגבולות צו התפיסה המקורי. על הטעות הזאת שילם קמ"ט נכסים במפקדת אזור עזה וצפון סיני, אזרח עובד צה"ל, בפיטורין. האם תוקנה הטעות והותר לבדואים לשוב לשטח שלא אושר לתפיסה צבאית? אל תצחיקו את הצבא. במרץ 1972, 4 ימים לאחר הגשת דו"ח הוועדה, הוצאו צווי תפיסה חדשים לכל השטח שגודר – בלשון ימינו המכובסת, "הסדרה". כל ערבי יודע: כשהיהודי טועה זה לטובתו, ובכלל, מי שכותב את החוקים לא יכול לטעות בטווח הארוך.26-3-72-________-1

מסקנות הוועדה הוסתרו מן הציבור ואף מחברי הכנסת (על כך בהמשך); אפשר ללמוד הרבה על החשיבות הזניחה שיוחסה להן מן הגודל והניסוח של הידיעה מצד שמאל. מן הפרסום הלקוני בעיתונות השתמע שהפסול היחיד שנמצא היה באופן קבלת ההחלטות ו"אופן ביצוע הפעולות". דווח על צעדי ענישה מינימליים: "צעדים" נגד עובד צה"ל (הוא פוטר), שני קצינים ננזפו (שרון היה אחד מהם) וקצין נוסף הועבר מתפקידו. בעיתונות כתבו רק שהקצינים "חרגו מסמכות". הרקע והסיבות לפעולות "הגידור" הוסתרו.

הנה כי כן, בתוך שבועיים ימים גירש צה"ל לפחות 6,000 בדואים, גברים נשים וטף, מאדמתם ומשדותיהם, הרס את בתיהם ומנע מהם לשוב, אף כי לא נשקפה שום סכנה בטחונית מנוכחתם במקום. כך על פי ועדת חקירה רשמית של צה"ל; על פי הבדואים עצמם, מספר המגורשים הגיע ל-20 אלף. לא היה כדבר הזה עד אז וגם לא מאז, ובכל זאת, רוב היהודים בישראל לא שמעו דבר וחצי דבר על פרשת פתחת רפיח. בורות היא כוח, ידע הוא סכנה.

העילה היחידה לגירוש היתה גזענית: קברניטי ההתנחלות חמדו את אדמות הבדואים. אני אומר "גזענית" משום שמדיניות התיישבות בלתי גזענית לא היתה רואה שום סתירה בין ישיבתם של הבדואים בקרקע לבין הקמת יישובים יהודיים לצידם. ההתעקשות לסלק את תושבי הארץ הערבים כתנאי להתיישבות יהודית, ולו גם ערבים שקיימו יחסי ידידות עם שכניהם היהודים – חושפת את הפן הגזעני האינהרנטי של הפרוייקט הציוני.

אבל זו האמת כפשוטה. ה"אמת" כהסטוריה, כנראטיב ומיתוס, היתה שונה בתכלית. הגירוש הוצג כצורך בטחוני, מתוך הבנה צופה-פני-עתיד שרק איצטלה כזאת תכשיר אותו בעיני הציבור ובעיקר, בעיני בית המשפט. כבר באפריל 1972 נזרע הנראטיב החדש, בהחלטת ממשלה שקבעה: "על יסוד שיקולים בטחוניים, הבדואים לא יורשו לחזור לשטחים שמתוכם פונו". ובחודש יוני מכריזה ראש הממשלה, גולדה מאיר, בתשובה לשאלה על פתחת רפיח: "בטחון ישראל אינו לוקסוס. אם צריך לפנות שטח למען בטחוננו – חובה לעשות זאת." זה היה שקר גס. עם קצת מאמץ, גם מי שלא נחשף לדו"ח הסודי של ועדת החקירה, היה יכול להבין זאת.

דרכה של האמת להסתנן החוצה, והשלטון לפעמים מדבר בשני קולות. חמישה ימים בלבד אחרי הצהרת גולדה, דיין משיב לשאילתה בכנסת ומאשר שגידור פתחת רפיח "לא היה חיוני מטעמי בטחון". למעשה, כבר במאי מגלה דיין, בישיבה של סיעת המערך בכנסת, כי הפינוי נעשה שלא בהוראת הרמטכ"ל (משמע, ללא צורך בטחוני חיוני). דיין הכחיש את העילה המשוערת לפינוי – התנחלות יהודית – אבל זה היה מסך עשן; זכרו את דבריו שנתיים קודם לכן בישיבת ממשלה ("עלינו קודם כל לסלק את הבדואים מהשטח הזה").

עיתונאי בעל יושרה בשם נחום ברנע (השמועות אומרות שאדם בעל שם זהה עדיין כותב בעיתונות העברית, אך אין קשר בין השניים) הצביע על התרמית במלים ברורות:

"בחמש השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים, בהן שנים קשות מאד וגדושות פעילות חבלנית, לא הפכה מדינת ישראל אף אזור ערבי אחד ל"ערבריין", כלומר, לריק מערבים. היו לנו בעיות בבקעת הירדן, ובעיות חמורות יותר במחנות הפליטים בעזה. אף על פי כן, ככל שידיעתי מגעת, התאפקנו. יתר על כן, גירוש הבדואים מפתחת רפיח בוצע בתקופה שקטה יחסית, ואיננו יכול להתכסות אפילו בנימוקים של פעולת תגמול, הרתעה או נקם. כשם שצה"ל משלים איכשהו עם נוכחותם של 400 אלף ערבים ברצועה, יכול היה להתגבר גם על תושבי הפתחה, בלא להזדקק לאמצעי כפיה. גירוש המוני אינו פיתרון".

[ברנע טעה בעניין הראשוניות: ה"ערבריין" הראשון הוכרז בבקעת הירדן מיד אחרי המלחמה, ביולי 1967. אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, הכריז על רצועה לאורך גבול ירדן כשטח צבאי סגור (צו 151), שבהמשך נתחם בגדר המערכת. עד שנות ה-80' עמדו האדמות בשממונן, ואז הועברו לרשות ההסתדרות הציונית, שהחכירה אותן ליישובי הבקעה היהודים. יותר מ-5,000 דונם מן השטחים האלה היו קרקעות פלסטיניות פרטיות, שבעליהן גורשו מהן. עוד על מערכת הגזל הזאת – כאן].

ומי יעבד את השדות בהתנחלויות הגזל? הנגזלים כמובן, בשכר עבדים

האמת היא שהבדואים הורשו גם הורשו לחזור לשטחים שמתוכם פונו, מאות מהם חזרו, אך הפעם כפועלים בשדות של ההתנחלויות – כלומר, השדות שזה עתה נגזלו מהם. המפעל הציוני אף פעם לא בחל בעבודה ערבית, והצורך בעבודה זולה תמיד גבר על "שיקולי ביטחון" למיניהם. המיידיות של המהפך הזה במעמדם של המגורשים – מ"סיכון בטחוני" אתמול, לידיים עובדות היום – לא נעלמה מעיניהם של עיתונאים אחדים. אבל בלהט הבנייה והעשייה, גם הפירכה הזאת נשכחה בנקל. מצב דומה שורר גם היום בהתנחלויות חקלאיות כגון אלה שבבקעת הירדן, שמכניסות לשטחן אלפי פועלים פלסטינים באישורים מיוחדים, בתנאי עבודה מזעזעים.

כן, הניצול הזה התחיל כבר אז. חודשיים בלבד אחרי הגירוש, נחום ברנע דיווח ב"דבר" שהפועלים הערבים בהתנחלויות הפתחה משתכרים שליש ממשכורתם של פועלים ערבים בתחומי הקו הירוק. זאת, כך הסביר הממשל הצבאי, כדי שהמתנחלים המעסיקים לא "יפשטו את הרגל". "ציניות לשמה", מסכם ברנע. בספטמבר 1973 דיין עוד ניסה להגביל עבודת ערבים בהתנחלויות, אבל חקלאי פתחת רפיח סיכלו את היוזמה. וגם כאן, בטיסה קדימה של 43 שנה, כאילו דבר לא השתנה: יוזמה של "הבית היהודי" ב-2015 להחיל את חוקי העבודה הישראליים בשטחים נגנזה, "כי מתנחלים בבקעה הפעילו על בנט לחצים כבדים לבלום את קידום החוק. בפגישה עם בנט אמרו נציגי החקלאים כי העלויות שיתווספו להעסקת פלסטינים במשקים החקלאיים צפויות להביא אותם לפשיטת רגל." ובמה נבחר – לפשוט את רגלו של המתנחל, או לפשוט את עורו של הפועל? משרדי "קו לעובד" עמוסים בתיעוד של עשרות מקרים שבהם מעסיקים ישראלים עוברים על חוקי העבודה בשטחים, ללא מורא אכיפה וענישה, רק כדי "לא לפשוט את הרגל". אזורי התעשייה על קו התפר הם חממות של ניצול עובדים פלסטינים.

עיתונאי אחר גילה שבהתנחלות שדות שבפתחה מועסקים פועלים על אדמה שהיתה שלהם, לפני הגירוש. המתנחלים מתרצים: הערבים מרוויחים מזה, מה אתם רוצים, שלא יעבדו, שירעבו, שיהיו חסרי עבודה? הקיבוצניק "מתרעם" שאין גובים ממנו ביטוח לאומי, למקרה שהפועל נפצע או חולה. האם היה מעלה על דעתו שאחרי יותר מ-40 שנה, מדינת ישראל למדה לגבות ממשכורתם של הפלסטינים, נתיני הכיבוש, דמי מחלה, אבל עדיין לא למדה להחזיר להם אותם בשעת הצורך?

והסיפור הזה על נדיבותו של הכובש, נו, הוא מלווה אותנו משחר ימי ההתנחלות. בימינו מדובר כבר בעמדה רשמית שמייצגת את המדינה בבג"ץ: הפלסטינים יוצאים נשכרים מהפקעת אדמותיהם כי האדון היהודי מואיל לספק להם פרנסה על אדמתם (בשכר רעב, ללא תנאים סוציאליים, וכל זאת במקום מעסיק פלסטיני שהיה יכול להשתמש בקרקע המקורית ללא כל גזל, וממנו היו הפועלים נשכרים הרבה יותר, וגם המיסים היו מועברים לרשות הפלסטינית ולא למדינה הכובשת, אבל מה כל זה חשוב). לקינוח תימצא גם הכתבה האוריינטליסטית הבלתי נמנעת: בקרב הבדואים שפונו "האווירה רוגעת", "הפרנסה מצויה", השיח' "שופע סמכות, אינו מרים קולו בתלונות", שלא כאביו וכיתר בני שבטו, הוא "לבוש אירופית", והבדואים מסכמים: "אנחנו אוהבים את העבודה שלנו ומבסוטים מן היהודים". שם הכתב, אגב, הוא ישראל הראל.

הסתרה, צנזורה, שקרים וסודות

אי אפשר להבין את מה שקרה בפתחת רפיח בפרט, ואת צמיחתן ושגשוגן של ההתנחלויות בכלל, מבלי להכיר בכך שמדובר בפרוייקט המושתת על שקרים והסתרות. ואין מדובר כאן בקריצות חביבות או בסילופים מינוריים של המציאות. תרבות השקר נטועה עמוק בלב הפרוייקט הזה, ואי אפשר לדמיין אותו בכלל בלעדיה. הנקודה הזאת אינה זוכה כמעט להכרה ולדיון רציני בשיח הפוליטי הישראלי, שכן השיח הזה מניח, כמובן מאליו, שהעימות המרכזי בחברה הישראלית הוא בין שתי אידאולוגיות מנוגדות – ולא בין שתי גישות שונות למקומה של האמת בפוליטיקה. על פי התפיסה הזאת, היתה זאת האידאולוגיה של גוש אמונים, מעל הכל, שחוללה את מציאות הכיבוש והאפרטהייד בעשורים האחרונים.

מדובר בתפיסה מעוותת, מסיבות רבות שחלקן נדונו בהרחבה בבלוג הזה (בעיקר, היבט הניצול הכלכלי שחוצה את מחנות הימין-שמאל), אבל סיבה מהותית נוספת היא זאת: פעולותיו של מחנה אחד – מחנה ההתנחלות – בהכרח מושתתות על תרבות של שקר והסתרה, ופעולותיו של המחנה השני מושתתות על חתירה למיצוי האמת (ושוב, אין כאן קשר לימין ושמאל). בסוף המאמר אחזור לעניין הזה ואציע כמה סיבות להשתרשות של תרבות השקר הזאת, אבל לפני כן מן הראוי להוכיח את קיומה, ברמה העובדתית.8-3-72-________-1

נחזור אם כן לפרשת הגירוש מפתחת רפיח. כפי שניתן היה להבין מן הדברים עד כה – האירועים עצמם מעולם לא דווחו בעיתונות הישראלית, שכן הצנזורה הצבאית חסמה כל ניסיון כזה. שימו לב לידיעה הזערורית משמאל – כך דיווח "ידיעות אחרונות" ב-8 במרץ 1972 על האירועים, ב-26 מילים בלבד. אין פינוי, אין גירוש, וצה"ל "מאפשר" לבדואים להמשיך לעבד את אדמותיהם. באותו זמן עצמו היו יכולים קוראי "לה-מונד" בצרפת לדעת הרבה יותר על מה שהתרחש מכתבה של אמנון קפליוק שפורסמה בצרפת (קפליוק סייר בפתחה ודיווח ממראה עיניים).

כשהושמעה ביקורת על התנהלות הצבא, מיהר שר הביטחון לתקוף את המבקרים בטיעון המנצח: הם לא יודעים את העובדות (אבל הם התחילו לדעת, כי הסתננו עדויות; על כך בהמשך). הם לא היו יכולים לדעת כי הוא לא הרשה להם לדעת. מכאן לא קשה להסיק שמניעת הפרסום נועדה למנוע מראש ביקורת על מה שהקברניטים הבינו, ובצדק, שעלול לעורר מחאה ציבורית ואולי בינלאומית. נשמע מוכר?

לא רק הציבור מודר; אפילו ועדת חוץ וביטחון של הכנסת מודרה, ארבעה חודשים ויותר אחרי האירועים, וחבריה לא הצליחו לשמוע מפי נציגי הצבא מה קרה בפתחה. במאי 1972 סיכם נחום ברנע את ממדי ההסתרה שאפפה את הפרשה:

"[הממשלה] נתנה יד למנוע ממסגרות מוסמכות אחרות, כוועדת החוץ והביטחון, ומהציבור הרחב, לדעת מה באמת קרה שם. עד היום אסורים בידיעה ובפרסום ממצאיו של האלוף החוקר, לפיהם החליט הרמטכ"ל לנזוף בשני הקצינים הבכירים… אפילו מספר הבדואים שגורשו נאסר לפרסום, כל שכן שמות הקצינים הבכירים, שפעולות אחרות שלהם – שנויות פחות במחלוקת – דווקא פירסמו את שמם מעזה ועד ברוקלין [הכוונה כאן לאלוף אריאל שרון, ע.ל.]."

ברנע גם תוהה מדוע לא יתוקנו החריגות שמצאה ועדת החקירה בהשבת הבדואים המגורשים לאדמתם, וכיצד מתיישבת חומרת המעשה עם קולת העונשים – נזיפות לשני קצינים בכירים בלבד. שאלות במקומן שלא ממש היה אפשרי לדון בהן באופן מושכל בתנאי חוסר הידיעה הקיצוני שכפתה מערכת הביטחון. עיתונאי אחר, אהרון גבע, מונה את כל השאלות הפתוחות עדיין ומגיע למבוי סתום: "ולפתע אתה עומד וידיך רפות. קצינים פועלים על דעת עצמם, מתעלמים מן החוק, פוגעים באלפים ונענשים בנזיפה, אין מחזירים לנפגעים שלא כחוק את זכויותיהם, ופיקוח הכנסת אינו קיים. אתה תוהה ואינך מבין: היכן זה קרה? במדינת ישראל?".

ידיך רפות כשאין מענה לשאלותיך. ידיך רפות כשהאמת מושתקת או מוחרשת בסאון של תעמולה. ואני רוצה להדגיש את העניין הזה שוב ושוב: רק באמצעות ההסתרה והשקר הצליח מחנה ההתנחלות (שראשיתו כידוע בברית הלא-קדושה בין חסידי הרב קוק לבין אנשי "אחדות העבודה" ורפ"י) לקבוע עובדות כה מרשימות בשטח, בזמן כה קצר. כדי לגרש אלפי בדואים מנחלתם ולהרוס את בתיהם היה חשוב שהרמטכ"ל לא יידע, ושמפקד האזור לא יידע, ושהעיתונות תשתוק, ושהכנסת לא תוכל לפקח. נכון, הלהט המשיחי של חסידי קוק והדחף ההתיישבותי של בכירי תנועת העבודה היו מתקיימים בין כה וכה, גם תחת תרבות מנוגדת, של שקיפות ציבורית מלאה לפעולות השלטון. אבל לא היה בידם להגיע להשגים כבירים כאלה בתרבות כזאת, ועל כן לא יכלו להרשות לעצמם לפעול בגלוי, והם בחרו להטמיע בעצמם ובהדרגה בפוליטיקה הישראלית כולה, מן הרגע הראשון, נורמות של שקר ודו-פרצופיות, עד שאלה הפכו לטבע שני.

בתרבות השקר הזאת נפגשו, בלחיצת ידיים לבבית, המנהיגים ומקבלי ההחלטות מצד אחד, והמתנחלים "פורעי החוק" מצד שני. היה זה דיין שהסתיר מן הרמטכ"ל את הסיורים המקדימים בפתחה לסימון הקרקעות להתנחלות. היה זה אלוף הפיקוד שרון שהסתיר ממתאם הפעולות בשטחים את פקודת הגידור. מה הפלא, אם כך, שמראשיתם בוצעו מהלכי ה"עלייה על הקרקע" בגניבה, באישון ליל, כמו בתקופת "חומה ומגדל"? השקר כאן איננו בגדר שיטת פעולה של המורדים במלכות אלא דרך המלך של המלכות עצמה.

בתרבות של שקר, גם אם אתה במקרה בצד התמים, שלא שיקר או לא ידע על השקר, מרגע שנחשפת אליו, הכל מצפים ממך ליישר קו: לגבות את השקר, ולפחות לא לחשוף אותו. לא ידעת שהבדואים גורשו? הכי טוב. גילית את זה מאוחר? הכי חשוב שתדקלם שזה נעשה מסיבות בטחוניות. ידוע לך שהסיבות לא היו בטחוניות ובעצם המטרה היתה ליישב יהודים על הקרקע הגזולה? גם תדקלם. עם הזמן תאמין בשקר בעצמך.

לא כולם ששו לשחק את המשחק הזה. מעניין שדווקא חסידי ההתנחלות נעו בחוסר נחת לשמע הגרסה הרשמית, והעדיפו את האמת הקשה. העיתונאי בעל השם האירוני להפליא דני צדקוני כתב כך ב"דבר", באפריל 1972:

"מי שמודע למגמות תכנון האב של אזור עזה וצפון סיני יודע, שהגידורים לא נעשו רק כדי להילחם במחבלים, אלא גם כדי להבטיח את בעלות השלטונות על אדמות המדינה ולאפשר לממשלה להשתמש בהן… פיקוד הדרום של צה"ל מסוגל היה להשתלט, מבחינה טקטית, על המצב הבטחוני בפתחה גם בלי ש"יופקעו" 150 אלף דונם; כי לעומת המצב הבטחוני בעזה, הפתחה היא כמעט גן עדן בטחוני…

"לצורך הגינות הוויכוח יש לדעת כי הבדואים שפונו מ"אדמות המדינה" – כביכול פלשו אליהן רק באחרונה – יושבים עליהן דורות. בתים שנבנו לפני קום המדינה, כמו בתיו של השיח' אל חילו, הם עדות לכך. מי שאינו בור בגיאוגרפיה או אתנוגרפיה יכול לדעת, שהשטחים אצל הבדואים, גם אם אין להם קושאנים עליהם (אינני יודע אם לנו יש), מתוחמים ב"חזקות" ובגבולות שבטיים… כיוון שאני בעד רוב יהודי בארץ ישראל, אני מודה שאני מוכן להיות בלתי הומני ולנשל את ערביי ארימאלת מאדמתם – זו המציאות האכזרית ביחסי העמים. אך לטפוח לעצמי על השכם לאחר המעשה ולהתעלם מהעוול שגרמתי – זו צביעות".

הדברים הנכוחים של צדקוני רלוונטיים מאד גם בימינו לשאלת הבעלות הבדואית על קרקעות הכפרים הלא מוכרים בנגב. למעשה, הכרתו בבעלות הזאת מטרימה את טענותיהם של ארגוני זכויות אדם ומומחים המזוהים עם השמאל בימינו. מי יתננו גזלנים ישרי לב כצדקוני בימינו; יותר מכל הוא מזכיר לי את סמוטריץ', שעדיף אלפי מונים על ז'אנר המתנחלים-ומכחישים (פרס, פואד, ברק). ואפילוג קומי לעניין הזה: שנתיים וחצי אחרי, בדצמבר 1974, צדקוני כבר שוכח את האמת של עצמו ומדקלם את "הסיבות הבטחוניות". זה כוחה של תעמולה רציפה ועיקשת – שהיא משכיחה את האמת גם ממי שיודע אותה.

"שוברי השתיקה": המחאה בקיבוץ הארצי

לא כולם שתקו. היו שגילו, בזמן אמת, מה מתרחש. והקימו קול, ונאבקו לצד הבדואים, במשך שנים, להשבת זכויותיהם. זאת קרן של אור בסיפור האפל הזה של פתחת רפיח וגם אותה צריך לספר; גם משום המופת המצפוני, וגם משום הלקח הפוליטי שטמון בסערה שאותם שוברי שתיקה חוללו.

הידיעות הראשונות חילחלו דרך אנשי מילואים מקיבוצי הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) שחזרו משירות בסיני וסיפרו על גירוש הבדואים והרס בתיהם. חברי קיבוצים מנירים, ניר עוז וכרם שלום עמדו בקשרי ידידות עם הבדואים בפתחת רפיח עוד מלפני קום המדינה, ועל כן לא הבינו באיזו עילה התנכלה מדינת ישראל לשכניהם. משלחת מקיבוץ נירים יצאה לשטח וחזרה עם עדות מצולמת של בתי בטון הרוסים ובארות שנסתמו. "התושבים פונו באכזריות תוך שימוש בזחל"מים וציוד מיכני", דווח בחוזר שהפיצו חברי ניר-עוז למזכירי קיבוצים אחרים כבר בסוף פברואר 1972, כלומר, חודש לאחר הגירוש.

ב-8 במרץ 1972 נערך כנס חירום בניר-עוז, בהשתתפות יותר מ-250 חברים מהקיבוץ הארצי, שבו נשמעו עדויות על "מעשים קולוניאליים" של צה"ל בפתחה. מן הכנס יצאה קריאה דחופה לחקירת האירועים ודרישה מהנהגת מפ"ם לפעול לעצירת תכניות ההתנחלות ותיקון העוול. מכאן ואילך התגלגלה תגובת שרשרת טיפוסית בפוליטיקה הישראלית: ביקורת ונזיפות על עצם פתיחת הדיון, משבר "בתוך המחנה", קריאות לסדר והשמצות אישיות.

בהתנחלות דקלה שבפתחה התקיים כנס נגדי של צעירי בית"ר, בתמיכת "החוג לשלמות הארץ" במערך. דוברי הכנס "דחו בשאט נפש את ניסיונות ההתנכלות של מפ"ם ותנועת השומר הצעיר למפעלי ההתנחלות ברצועת עזה ובפתחת רפיח". בתוך מפ"ם נוצר קרע בין האגף השמאלי, צעירי השומר הצעיר שהתנגדו להתנחלויות בפתחה וזכו לתמיכת מאיר יערי, לבין ההנהגה של יעקב חזן, שהתייצבה מאחורי מדיניות הממשלה באלף התפתלויות מביכות. זה לא עזר. גולדה נזפה בהנהגת מפ"ם הסוררת. חברי ניר-עוז, שפוצצו את הפרשה, כונו "בוגדים בזויים". דיין זעם על דוד שחם, עורך שבועון המפלגה, על מאמר ביקורתי.

"משבר במפ"ם", "גולדה נזפה"; מי שקורא את מבול הכתבות מאותה תקופה אינו יכול להימנע מהרושם ש"פרשת פתחת רפיח" בכלל התחילה מויכוח פנימי בישיבות ההנהלה של מפ"ם ואין לה כל קשר לבדואים שנושלו מאדמתם. המהירות שבה מתורגם עוול כלפי ערבים לפולמוס פנים-יהודי תמיד מפליאה.

בכל ההמולה הזאת מתבלטים כמה אנשי מצפון עקשנים, חברי קיבוץ שלא נשאו בשום תפקיד רשמי, ובכל זאת לא הפסיקו "להציק" להנהגה ולציבור ולהזכיר את העוול שנעשה בפתחה. שניים מהם היו עודד ליפשיץ מניר-עוז ומוטי כנען מכרם-שלום. ליפשיץ היה ממארגני הכנס בניר-עוז ובמרץ 1972 גם פירסם מאמר נוקב על הגירוש; קיראו אותו. במלים פשוטות ומשכנעות הוא מסביר שהבעיה בגירוש היא מוסרית ולא טקטית; שהוויכוח צריך להיות לא רק על הגירוש אלא על עצם הלגיטימיות של התנחלויות בשטח כבוש; ושלהנהגה אין בעצם שום תשובות לשאלות הקשות. "כמה פליטים-בשנית אפשר ליצור", הוא שואל, "תמיד נמצא את הערבים מעברה השני של כל גדר ביטחון, ומאחורי כל שרשרת יישובים שנקים. חבל להתלבט כיצד לחיות בלי ערבים. יש ללמוד איך לחיות איתם".

היו גם מעשים, לא רק דיבורים. "הקמנו מעין "פיתחה טורס", כתב ליפשיץ, והזמנו עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי שמאל וחברי קיבוצים, תנועות מחאה ותנועות נוער לסיורים מודרכים בשטח, כדי שיראו במו עיניהם את ההרס וייפגשו את המגורשים. צילמנו תמונות, הפצנו חומר הסברה ויצאנו למסע הרצאות מקיף. זה עבד ובגדול." הנה כי כן, "שוברים שתיקה" לא המציאו כלום. הסולידריות היהודית-ערבית נמשכה גם אחרי כשלון העתירה לבג"ץ (שעליה ידובר מיד). ביולי 1973 מכינה הקבוצה של ליפשיץ וכנען כנס מחאה נוסף. הם מדווחים לעיתונים על הקשחת היחס של הצבא לבדואים בפתחה: שעות הכניסה לשטחי העיבוד צומצמו מ-14 ל-8 ביממה, הצבא מציק להם בחיפושים ובדיקות, והעיקר – השלטונות מפעילים לחצים ואיומים על הבדואים שימכרו את הקרקעות שטרם הופקעו.

%d7%9e%d7%a4%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%a8-%d7%a2%d7%95%d7%96

הכנס השני בניר-עוז נערך לאחר שלושה חודשים, ועמד בסימן רדיקליזציה. 500 משתתפים הגיעו מ-20 קיבוצים של הקיבוץ הארצי, וכן 10 שייח'ים מאזור פתחת רפיח. אחד השייח'ים סיפר שזומן לשיחה עם המושל הצבאי, וזה ציווה על שבטו להתפנות בתוך מספר ימים מאדמתם, ולא – יובאו חיילים דרוזים שעלולים להרוג אותו. דוברים יהודים קראו לחדול מדיבורים ולעבור למעשים. בין ההצעות: לחבל במנועי הטרקטורים שיגיעו לפנות את הבדואים המסרבים למכור את אדמתם, להישכב מתחת לגלגליהם, ולפתוח בשביתת רעב. ההחלטה שהתקבלה, למורת רוחה של הנהגת הקיבוץ הארצי, קראה "לכל הקיבוצים שהשתתפו בכינוס ניר-עוז לצאת לשטח כדי למנוע את הנישול, במידה שיימשך".

אין לדעת איזו להבה היה יכול להצית הזיק הזה של מרי אזרחי. כנס ניר-עוז התקיים ב-4 באוקטובר 1973. יומיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים; אבק הקרבות, מאות ההרוגים ואלפי הפצועים, קברו את מחאת הקיבוץ הארצי, כפי שקרה גם למחאת הפנתרים השחורים. "פתחת רפיח" הפכה ל"חבל ימית", והבדואים נשכחו מלב. ב-1975 גובשה תכנית לגרש עוד קהילה בדואית, של כ-800 נפשות, מאבו שינאר, ששכן בין העיר ימית לבין חוף הים, וזאת "כדי למנוע אי נעימות לתושבים שיילכו לרחוץ בים". ליפשיץ וכנען התריעו ומחו כנגדה, ועל פי זכרון הדברים שכתב ליפשיץ במלאת 30 שנה לגירוש, התערבותם סיכלה את התכנית. חשוב לציין שלפעילי השומר הצעיר המצפוניים האלה לא היה גיבוי. למעשה, הקיבוץ הארצי ב-1975 בחן אפשרות להקים התנחלות בפתחת רפיח – "לבל יפסיד משהו בחלוקת שלל הקרקעות והתקציבים", כתב בלעג בעז עברון. הצעירים סיכלו את היוזמה.

בשמאל הישראלי שהתגבש אחרי שנות אוסלו, שהזרים אל תוכו קולות חדשים – מזרחים, פריפריה, נשים ולהט"בים – הפכו הקיבוצים למעין סמל מעורר איבה של פריבלגיות מדושנות. השמאל החברתי החדש הביט בחשדנות, שלא לומר בציניות, בשמאלנים עמוסי פריבלגיות ש"מוחים" נגד הממסד. לכן חשוב למקם במדוייק, הסטורית וחברתית, את מחאת הקיבוץ הארצי נגד הנישול בפתחת רפיח. כן, הקיבוצים נהנו מפריבלגיות, אלה עובדות הסטוריות: תמיכה ממסדית, הקצאות מים וקרקע, גישה ישירה למוקדי כוח ותקשורת (כמה קל היה לעודד ליפשיץ ליזום כתבה בעיתון המפלגתי).

אבל במאבק פוליטי השאלה החשובה היא לא למי משותפי המאבק יש פריבלגיות ולמי אין (כי פריבלגיות הן משהו שאתה נולד אליו, לא בוחר בו); השאלה היא האם מי שיש לו פריבלגיות עושה איתן מעשה מוסרי; האם הוא רותם אותן למאבק צודק למען מי שאין לו פריבלגיות. כל מי שמכיר את ההסטוריה של מאבקים לצדק חברתי וזכויות אדם ברחבי העולם יודע שאין דרך אחרת לנצח בהם: החזקים משלבים ידיים עם החלשים, וביחד פותחים סדק בחומת הפריבלגיות. כך נאבקו לבנים באפרטהייד באפריקה ובאפליה הגזעית באמריקה, וכך נרתמו עורכי דין ובעלי הון לארגוני עובדים שנאבקו על שכר מינימום ושעות מנוחה. חשבו לרגע על כל הפריבלגיות של נועם חומסקי: גבר לבן, פרופסור מכובד במוסד אקדמי מהולל, בעל הון אינטלקטואלי עצום. חשבו כיצד הוא רתם את כל הנכסים האלה למען פעילותו הפוליטית החובקת עולם. ועכשו שאלו את עצמכם האם היה זה נבון לומר לו לשבת ולשתוק בפינה כי הוא פריבלגי. מוטב שתשאלו לא את עצמכם אלא את אלפי האקטיביסטים בכל רחבי העולם שפעילותו של האיש הזה רוממה ודחפה הלאה.

משום מה נראה שהתובנה הבסיסית הזאת נעדרת אצל פעילים חברתיים מסויימים אצלנו, שפוסלים על הסף כל אקט של מחאה, ולו גם התרסה נגד החוק, שמגיע מצד הפריבלגים.

בנקודת הזמן המדוברת כאן, 4 וחצי שנים אחרי מלחמת ששת הימים, בשיאה של אופורית ההתנחלות הישראלית, שעתם של הגנרלים הנערצים שנדמו כנפילים – עמידתם העיקשת של קומץ חברי קיבוצים נגד מפלגתם, נגד ממשלתם, נגדם צבאם – ראויה להערכה, ולזיכרון, וללימוד ושינון: כך הופכים פריבלגיות לקורנס פוליטי מהדהד. נכון, הקיבוץ הארצי בכללותו השתתף בביזה הכללית של קרקעות הבדואים בנגב המערבי בשנות ה-50'. האם העובדה הזאת הופכת את מחאת צעירי ניר-עוז, 20 שנה לאחר מכן, ל"צביעות"? ואולי אותם צעירים פשוט לא חפצו להנציח את העוול שירשו מאבותיהם, והחליטו: עד כאן לגזל? האם היו אמורים לשתוק נוכח הגזל שמתרחש מול עיניהם, ברכושם של בדואים שהיו ביחסי ידידות איתם – רק כדי "לא להיות צבועים"?

זהו, כמובן, "טיעון שייח' מוניס" המוכר של הימין, שנועד להשתיק כל מחאה נגד התנחלויות מעבר לקו הירוק, אשר אינה מוחה, באותה נשימה, נגד תוצאות הנכבה. אבל זהו משחק במוסרנות, לא במוסר, ותפקידו היחידי הוא לעקר את המחאה הפוליטית, לא לחדד אותה (והוא גם מבלבל בין אשמה לאחריות, נושא נפרד).

איפה עומדים היום חברי הקיבוצים של השומר הצעיר? ובכן, די אם נאמר שלא רק שאבד להם הדחף לפתוח את אוזניו של כלל הציבור אלא שהם מתעקשים לאטום את אוזניהם שלהם לנוכח אמיתות לא נעימות. הזמנים השתנו.

אלמלא הקימו אז ליפשיץ וחבריו קול צעקה – הנבלה הזאת היתה עוברת בשתיקה גמורה. לא העיתונים ולא הפוליטיקאים היו דשים בה, הצבא לא היה חוקר דבר, וכמעט ודאי הדבר שדיין ושרון היו רואים כי טוב – וממשיכים במסעות הטרנספר שלהם עוד ועוד, באין מפרע.

באו כמה פריבלגים והפריעו. מגיעה להם תודה, לכל הפחות.

העתירה לבג"ץ נגד הפינוי ודחייתה

הדיון בבית המשפט העליון זימן, לכאורה, הזדמנות לחשוף, באמצעות עדויות ותצהירים, את האמת אודות האירועים בפתחת רפיח. בפועל, היה זה עוד מופע של הסתרה, שאליו התמסרו הן המדינה והן השופטים, ויש בו כדי לקדם אותנו עוד צעד אל לב תורת האי-ידיעה הציונית.

באוגוסט 1972 הגישו 9 שייח'ים מן הפתחה, בייצוגו של עו"ד חיים הולצמן, שתי עתירות (שבהמשך אוחדו) נגד הגירושים מדרום ומצפון לכביש עזה-אל-עריש בינואר באותה שנה. מאמרם של קרצמר וגורנברג מנתח ביסודיות את הדיונים בבית המשפט ובשורות הבאות אסכם את עיקר ממצאיו. טענותיהם המשפטיות של העותרים היו שהגירוש נעשה ללא סמכות חוקית, שמניעת שובם הייתה שרירותית ונעשתה ללא סמכות, שלא היו שיקולים צבאיים שחייבו את הגירוש ואין שיקולים צבאיים המונעים את שובם, ושהגירוש נוגד את סעיף 46 לאמנת ז'נבה הרביעית. בעתירות לא נטען מפורשות כי הגירוש נעשה כדי לפנות שטחים להתנחלות יהודית, אך טענה זו עלתה בהמשך הדיונים. כמו כן, מספר הבדואים שנעקרו, על פי העתירה, היה 20 אלף נפש ולא רק בסביבות 6,000-7,000, כפי שעלה מדו"ח ועדת יריב. עודד ליפשיץ, שליווה את הפרשה לכל אורכה, מעריך את מספר המגורשים ב-14 אלף.

10-8-73-1

לתקופה קצרה הורשו הבדואים לעבד את אדמותיהם ולהגיע אליהן דרך שערים בגדר, שאויישו בחיילי צה"ל. לאחר שלוש שנים גם הנוהג הזה פסק וכל הגידולים נרמסו או התייבשו מעצמם.

תשובת המדינה התבססה על תצהירים שכתב ראש אג"מ, אלוף ישראל טל. מדוע אלוף טל, שלא היה מעורב בפרשה, ולא אלוף שרון, שהיה אחראי עליו ישירות? קרצמר וגורנברג משערים שאולי מישהו בפרקליטות חשש ששרון עלול לחשוף את מה שעומד מאחורי הקו הרשמי של הצבא.

הקו הרשמי היה, כמובן, שגירוש הבדואים נבע משיקולים בטחוניים טהורים. אלוף טל קבע בתצהיר שלו שפתחת רפיח הפכה לחממה של טרור – בין ביוזמה ובין בסיוע של תושבי האזור: מיקוש דרכים, ירי על כלי רכב, חבלה במבנים ומתקנים, ומתן מסתור לאנשי מודיעין מצרי. טל כתב:

"אלוף פיקוד הדרום הגיע לכלל מסקנה כי כדי להשתלט על הפעילות החבלנית העוינת באיזור רצועת עזה וצפון סיני, וכדי להבטיח את הסדר והשלום הציבורי באיזור רצועת עזה וצפון סיני, חיוני הוא לבודד את רצועת עזה ממקורות אספקת הנשק והתחמושת המצויים באיזור סיני, ולנתק את דרכי הגישה מאיזור סיני לאיזור רצועת עזה… החזרת התושבים שפונו מהאזור, כולם או מקצתם, תגרום להרעת המצב הבטחוני ברצועת עזה ועלולה לגרום להתלקחות מחודשת של פעולות החבלה באזור או מתוכו."

נו, מול עמדה נחרצת כל כך, שמגיעה עד כדי איום בפגיעה בנפשות, שופטי בג"ץ לא היו יכולים להתקומם. כלל ידוע בבית המשפט הישראלי שאין השופטים חולקים על הערכות מצב צבאיות.

כדרך אגב נעיר שההגיון הצבאי עצמו של "יצירת חיץ" אזרחי כאמצעי הגנה הוא רעיון עיוועים. יישובי הפתחה שהוקמו עד אוקטובר 1973 לא הועילו במאום לבלימת הפלישה המצרית. יתר על כן, יישובי גוש קטיף בתוך רצועת עזה, שהוקמו על בסיס נימוקים "בטחוניים" דומים, הפכו במרוצת השנים בעצמם לנטל בטחוני עצום, שגבה את חייהם של עשרות ישראלים, עד שממשלת ימין נאלצה לפנותם. זהו דפוס בומרנג קבוע בהרפתקאות הפלישה הישראלית מעבר לגבול: יישובי החיץ, רצועת הביטחון, המאחזים – כולם הופכים ליעדי טרור בפני עצמם, במקום "להגן" על העורף. במוקדם או במאוחר הם מפונים; דמם של הקורבנות שנפלו כדי להחזיק בטריטוריה הזאת, המוקפת אוכלוסיה ערבית עוינת, נשפך לשווא.

בכל מקרה, התצהיר של טל עמד בסתירה גמורה לדו"ח ועדת החקירה של אלוף אהרון יריב, שנכתב מיד אחרי האירועים בפתחה. טל מציג את המאבק בטרור כיסוד החלטתו של אלוף הפיקוד שרון. אך בעדותו של שרון עצמו בוועדת יריב, אין שום זכר לטרור. שרון העיד כי "לאור הצורך להקים יישוב נוסף בפתחת רפיח הורה פיקוד הדרום לממש הפקעה שבוצעה בזמנו ולא מומשה בשלמותה". זאת ועוד, צו ההפקעה המקורי (שעל פיו כביכול פעל שרון) היה מצומצם בהרבה מן השטח שגודר, כפי שמצאה הוועדה, כך שמעדות שרון עלה, כי לא היתה מניעה להשיב בדואים לשטחים שגודרו בטעות.

שרון גם הסביר לוועדה שלא עדכן את מתאם הפעולות גזית על הפעולות כיוון  שהפיקוד "רק יזם פעולה התיישבותית", בשעה שההוראות מחייבות לעדכן את מתאם הפעולות בשטחים רק "בנושאים הקשורים בפעילות בטחונית ובהטלת סנקציות". משמע: הפעולה ההתיישבותית לא היתה קשורה בפעילות בטחונית.

מתחילים להבין למה המדינה לא ביקשה משרון לכתוב את תצהיר התשובה לבג"ץ?

האדם היחידי שהתייצב הן בפני ועדת החקירה והן בפני בית המשפט היה סא"ל נסים קזז, מפקד נפת ח'אן יונס. כזכור, בפני הוועדה אישר קזז שמטרת הפינוי היתה להכין את הקרקע להתיישבות יהודית. וראה זה פלא, בתצהיר שהגיש לבג"ץ מטעם המדינה לא מוזכר הטעם ההתיישבותי ובמקומו ניתן רק הטעם הבטחוני – מניעת פעילות חבלנית. מפקדו של קזז, תא"ל יצחק פונדק, לא הגיש תצהיר לבג"ץ על אף שהיה בין המשיבים. הסיבה לכך, טוענים קרצמר וגורנברג, היא שהוא לא ידע על כוונת הפינוי והסתייג ממנה, כפי שעלה בעדותו בוועדת יריב.

לכל אורך הדיונים, דבקה המדינה בנימוקים בטחוניים טהורים, ואילו העותרים ניסו לקעקע אותם. כך למשל, הצביעו על הירידה באירועי הטרור דווקא סמוך לפעולת הגירוש ועל ריחוקם הגיאוגרפי מאזור הגירוש. עו"ד הולצמן רמז כי "מטעמים כמוסים" בוצע הפינוי ונמנעת החזרת הבדואים לשטחם. כשנשאל בידי השופטים לכוונתו, אישר שמדובר בתכניות ההתיישבות בפתחה.

בג"ץ דחה את עתירת הבדואים. בראש צוות השופטים ישב משה לנדוי ולצידו ישבו אלפרד ויתקון ויצחק קיסטר. בית המשפט לא איפשר לעותרים לחקור את כותבי התצהירים או לבקש תצהירים נוספים שעשויים לשנות את התמונה שהוצגה בפניו. היתה זו החלטה גורלית ששיחקה לידי המדינה, כותבים קרצמר וגורנברג: בבג"ץ אלון מורה, רק 6 שנים מאוחר יותר, התקבלה עמדת העותרים שמניעי התפיסה הצבאית היו התיישבותיים ולא בטחוניים רק על סמך שאלון שהוגש לאחד מכותבי התצהירים, ששימש מעין חקירה בכתב שלו. אבל בפרשת פתחת רפיח, בית המשפט לא רצה לדעת יותר ממה שהציגה בפניו המדינה.

הדבקות באי-ידיעה עולה בבירור מהחלטתו של השופט לנדוי שלא לבקש לראות את דו"ח ועדת יריב, שהוזכר במהלך הדיונים כמה פעמים. הדו"ח הזה, שהוגש לרמטכ"ל והביא לנזיפה בשני קצינים והעברה מתפקיד של קצין נוסף, סיפר סיפור שונה לחלוטין מן הסיפור של המדינה בבג"ץ. כפי שתואר קודם לכן, כל העדים שראיינה הוועדה אמרו שגירוש הבדואים נועד לפנות שטחים להתיישבות יהודית. היוזמה, כזכור, הגיעה מן הסוכנות היהודית. אף עד לא הזכיר פעילות חבלנית שבוצעה בשטח הפתחה או מתוכה. הייתכן שקציני צבא הסתירו טעמים בטחוניים מפני ועדת חקירה צבאית וחשפו אותם רק בפני בית משפט אזרחי?

מדוע לא ביקש בית המשפט לראות את דו"ח יריב? כי המדינה טענה שהדו"ח עסק רק בדרכי הביצוע של הפינוי ולא בסיבותיו. זאת היתה הטעיה, ובית המשפט האמין –  רצה להאמין – למדינה. למעשה, בית המשפט הותיר בידי המדינה את שיקול הדעת השיפוטי: שהיא תחליט בשביל השופטים מה רלוונטי ומה לא. זאת כמובן פריבלגיה של המדינה, אף פעם לא יסכים בית המשפט להתפרק כך מסמכותו בפני עותר אזרחי. המדינה עושה שימוש נרחב בפריבלגיה הזאת, למשל בקביעה שחומר הראיות יהיה חסוי גם מפני נאשמים בעבירות בטחוניות.

לו היו השופטים נחשפים לדו"ח, לסתירות בינו לבין תצהיר האלוף טל, לסתירות בין גרסת אל"מ קזז בבית המשפט לגרסתו בוועדה – היו אולי משתכנעים שאכן עמדו שיקולים לא צבאיים בהוראה לגרש אלפי בדואים מאדמתם. בית המשפט לא הסתפק בהימנעות מדרישה לראות את הדו"ח. הוא גם מנע, באופן אקטיבי, מנציג העותרים לחקור את אלוף טל על תצהירו. למעשה, תנאי הדיון במשפט לא הותירו שום סיכוי לעמדה שמערערת על גרסת המדינה.

עז הפיתוי להרהר בהסטוריה אלטרנטיבית. בג"ץ אלון מורה הדרמטי ביטל את תפיסת 5,000 דונם מאדמות הכפר רוג'יב לטובת הקמת אלון מורה משהשתכנע כי לא צרכים צבאיים עמדו מאחורי ההפקעה. שוו בנפשכם שבג"ץ פתחת רפיח היה מסתיים כמו בג"ץ אלון מורה – לו חשפה המדינה את דו"ח יריב, לו התעקשו השופטים להגיע לחקר האמת במקום להסתפק באמון עיוור במדינה (זה לא מופרך בכלל; שניים מן השופטים בבג"ץ פתחת רפיח, לנדוי וויתקון, ישבו גם בבג"ץ אלון מורה, ושם פסקו ההיפך). או-אז היתה בטלה ההפקעה, הבדואים היו חוזרים לשטחם, וכל פרוייקט חבל ימית היה נבלם באיבו. איך היתה נראית הפוליטיקה הישראלית ללא "טראומת ימית"? איך היה נתפס פינוי גוש קטיף ללא התקדים הזה? יסיק כל אחד את מסקנותיו.

על כל פנים, שופטים שאינם רוצים לדעת ישבו בכל צומת מכריע של פרוייקט נישול הפלסטינים מן הארץ. שופטים שהרכיבו סכים מצידי עיניהם, פן חלילה תחרוג "הידיעה השיפוטית" שלהם מעבר לתלם הצר שסימנה להם המדינה; שופטים שבמחי כמה מלים מהוקצעות הפכו אשליה נאיבית בדבר "שוויון" ללא הבדל גזע ועם לעובדה שרירה וקיימת; שופטים כאלה היו הרבה.

אזכיר רק שתי דוגמאות. כשאישר בג"ץ את החפירות הארכיאולוגיות בחניון גבעתי בסילואן, נצמדו השופטים לטענה המיתממת של רשות העתיקות כאילו מדובר בחפירות הצלה בלבד ואין לדעת מה יעלה בגורל האתר – בשעה שהיה ידוע היטב שאלע"ד, שעמדה מאחורי החפירה, כבר תכננה במקום את "מתחם קדם" המפלצתי על חלקת השטח הציבורי האחרונה שנותרה לתושבי סילואן. בגלגול עיניים מתחסד חתמה השופטת עדנה ארבל את פסק דינה: "יובהר למעלה מכל ספק כי אין בחוות דעתי כל היתר או הכשר לביצוע כל עבודה שמעבר לחפירות הארכיאולוגיות במקרקעין ולא ניתן לה היתר כדין." ובכן, שופטת נכבדה, הגיע הזמן לפקוח את עינייך העצומות, כי במו ידייך הכשרת גם הכשרת את המפלצת הזאת, שתקום על גבם של תושבי סילואן. כך טענו העותרים ואת דחית אותם בביטול.

דוגמה שניה: במהלך המאבק המשפטי המייגע של תושבי אום אל-חיראן נגד הכוונה להרוס את כפרם ולבנות תחתיו יישוב יהודי (מאבק שבסופו נכשל), הם הגיעו לדיון בערר שהוגש למועצה הארצית לתכנון ובנייה. אחת מטענותיהם היתה שהיישוב המיועד יהיה ליהודים בלבד ולכן לא תהיה להם אפשרות להתגורר בו. הדברים היו כבר אז ברורים לחלוטין, שכן גרעין היישוב המיועד, חירן, התבסס על אוכלוסיה דתית לאומית שפעלה לאור הציווי "והורשתם אותה וישבתם בה" – בוודאי לא ציווי שחל על בדואים. ואף על פי כן, נשיאת ההרכב דחתה את הערר והוסיפה "כי אם יוכח שאכן יוקם במקום יישוב יהודי הדבר מהווה מבחינתה בעיה רצינית". ועל כך כבר כתבתי – אכן בעיה רצינית, אבל למרבה המזל – בעיה של הבדואים, לא של השופטת. זו עטתה על עצמה גלימה של בורות מרצון (כאילו אין כוונה להקים במקום יישוב יהודי בלבד, כאילו הסלסול הלשוני "בעיה רצינית" יהווה מכשול משפטי בפני המנשלים), וכך סללה את דרכו של חירן, יישוב הטרנספר, אל הקרקע.

דברים שרואים מחוץ לכתלי בית המשפט

קל לשופטים לאטום אוזניהם ולעצום עיניהם לנוכח ידיעות שמגיחות אל המרחב הציבורי אך אינן מובאות אל מול אפם בחלל בית המשפט. ברצותם, קל להם גם לא להבין דבר מתוך דבר ולהסתפק בפשוטו של טקסט. מה שמשפטנים קוראים "ידיעה שיפוטית" – אותן עובדות שהן "נחלת הכלל" ומותר לשופט להביאן בחשבון גם אם לא נכללו בחומר הראיות – הוא מושג גמיש למדי; ודאי שאין הכרח לשופט לכלול בו מידע שסותר את עמדת המדינה.

הנה פיסת מידע כזאת, שכנראה לא היתה ידועה לשופטים. במהלך הגירוש עצמו, ב-30 בינואר 1972, קיים מתאם הפעולות בשטחים, תא"ל שלמה גזית, פגישה עם יחיאל אדמוני, מנכ"ל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, בנושא העיר הישראלית שתוקם בסמוך לרפיח. אלה היו התכניות ליישוב ימית שדיין קידם עוד לפני אישור הממשלה. גזית אומנם טען לפני ועדת יריב שלא ידע על הגירוש, אך מאליה עולה התהייה: בשעה שסקר את תכניות ימית, מה בדיוק חשב לעצמו שיעלה בגורלם של הבדואים המתגוררים בשטחים שיועדו לעיר?

ימית, 1980.

ימית, 1980.

מן הישיבה הזאת יצא צוות תכנון שהפיק חוברת חזון לימית. על פי התכנון, תוקם עיר בהיקף של עד רבע מיליון תושבים עם נמל מים עמוקים. דבר החוברת – שנכתבה עוד לפני שהממשלה בכלל אישרה הקמת עיר כזאת! – הודלף לעיתונות באוקטובר 1972. שר האוצר ספיר תקף את התכנית בחריפות וטען כי עיר בסיני היא בזבוז כסף ומכשול לשלום. דיין התעקש על התכנית ובסוף ידו היתה על העליונה. ימית הוקמה ב-1973, אך קצרים היו ימיה, וב-1982 פונתה, כמו כל התנחלויות פיתחת רפיח. לפני הפינוי היו בה 625 משפחות בלבד. על אף התמריצים הממשלתיים, הישראלים לא נהרו באלפיהם לימית.

התבטאויותיו של דיין בכנסת, שנה לפני פסיקת בג"ץ, שמו ללעג את האמתלה הבטחונית. הן היו פומביות, העותרים הציגו אותן בבית המשפט – ובכל זאת לא נכללו ב"ידיעה השיפוטית". המחלוקת בין ספיר לדיין על הקמת עיר בפתחת רפיח סוקרה בהרחבה בעיתונות; גם היא לא הצליחה לחדור את חומות "הידיעה השיפוטית". במפגן מרשים של בורות מרצון, השופטים הצליחו לצלוח את 15 החודשים שבין האירועים בפתחה ועד לפסק הדין, מבלי שתתערער אמונתם המוצקה ב"טעמי הבטחון החיוניים" שעמדו מאחורי הגירוש.

עמוס קינן, בקטע סאטירי מזהיר מיוני 1972, תיאר ישיבת גנרלים דמיונית ב-1977 (5 שנים בעתיד), שבה מסביר האלוף פ.מ. מרגליות: "גידור פתחת רפיח ונישול הבדואים בשעתו לא היו כלל וכלל הכרח בטחוני. לצה"ל לא היתה צפויה כל סכנה מן הבדואים, והם לא יכלו לסכן את התעשייה האווירית וכמו כן את תעשיית השימורים והטקסטיל. לאמיתו של דבר, היתה זו יוזמה פרטית של מפקד מקומי, שפעל מתוך שיקולים פוליטיים." הקטע ממשיך בתירוצים שיינתנו לכיבוש קהיר, כווית ובחריין. רק שהסאטירה פיגרה אחרי המציאות. כבר ב-1968 היה ברור שמדינת ישראל לוטשת עיניה לפתחת רפיח, למטרות התנחלות, ולא דובר ב"מפקד מקומי", אלא בהנהגה.

חייו ומותו הקצרים של חבל ימית

מדינת ישראל הסתערה על חצי האי סיני כאילו אין מחר וכאילו לא יהיה שלום אף פעם. בתוך 7 שנים בלבד, בין 1971-1978, הוקמו בסיני לא פחות מ-21 יישובים, מתוכם 16 בפתחה. ב-1978 עצמה, כשחרב הפינוי כבר הונפה מעל חבל ימית והוקפא התיכנון של יישובים נוספים, עלו על הקרקע עוד שני יישובים, תלמי יוסף ופריאל. הם שרדו בקושי שנה. במרץ 1979, כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, נגזר דינו של כל חבל ימית. ספק אם היה פרוייקט ממלכתי מופרך כל כך בתולדות המדינה: השקעות עצומות בתשתיות מים וחשמל לקצוות הארץ, תמריצים עצומים למאות מתנחלים (הם נקראו "מתיישבים"), תכנון של עיר לרבע מיליון נפש – וכל זה שרד בקושי עשור. מצעד איוולת מזורז ואכזרי.

עד 1982 פונו כל היישובים. דחפורים הרסו את כל המבנים. שלח אותם שר הביטחון, אריאל שרון, כנראה הפוליטיקאי הישראלי היחידי שעל שמו רשומה הריסה כפולה של אותו אזור עצמו, פעם כנגד ערבים ופעם כנגד יהודים.

%d7%9e%d7%a4%d7%aa-%d7%99%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%91%d7%99-%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%aa

יישובי חבל ימית; לחצו להגדלה.

הפינוי של ימית עצמה נחרת בזיכרון הציבורי כאירוע "טראומתי", עם תמונות של צעירים הנאחזים בכוח בבתיהם (ביניהם גם צחי הנגבי הצעיר), מודל שאומץ בהתלהבות בידי נוער הגבעות שנים אחרי כן. סביב הההתנחלות בחבל ימית התפתחה, בזמן אמת וביתר שאת לאחר הפינוי, מיתולוגיה שלמה של חלוציות, רוח חופשית, חופים ושיער מתבדר ברוח, תמימות וראשוניות. המיתולוגיה הזאת ממשיכה לפרנס אתרים באינטרנט, ספרי זכרונות, כנסים ושירים.

אבל כל התום והיופי הזה, כמו כל פרק אחר בסיפור הזה, ישב על בסיס רקוב: בסיס של נישול של אלפי בדואים מאדמתם, רק כדי לפנות אותה לחלוציות המתרוננת של היהודים. הכל נשכח באחת; העיתונים הפסיקו לדבר על הפצע המכוער של "פתחת רפיח" והחלו לחגוג כל מבנה טרומי או יציקת בטון חדשה ב"חבל ימית". כל זה קרה כל כך מהר שאפילו הכינוי "פתחת רפיח" בוּער מן השפה, ולא הוזכר עוד, לא הוא ולא תושביו המקוריים.

האם ידעו המתנחלים מי היו תושבי האזור המקוריים? ודאי שידעו. מה שהיה גלוי לעיניהם של חברי ניר-עוז היה גלוי גם לעיניהם של חברי דקלה. הם ראו את השדות הרמוסים בידי הבולדוזרים של צה"ל. הם גם העסיקו את הבדואים כפועלי יום, וכפי שתואר למעלה, אפילו הזילו דמעות תנין על תנאי ההעסקה המשפילים שהם עצמם הציעו לבדואים. ובכן, ידעו ולא רצו לדעת; ידעו ושכחו; ידעו עד דלא ידע. גם הם תרמו את חלקם לתורת האי-ידיעה הציונית, ואי-ידיעתם הרצונית העניקה ריח דוחה במיוחד לתעשיית הנוסטלגיה שצמחה סביב הגעגועים לחבל ימית. יאמר מי שיאמר שגם מתנחלי ימית היו קורבן לציניות של פוליטיקאים תאבי התפשטות קולוניאלית. כן, הם היו, וצער העקירה שלהם היה אמיתי. אבל גם צערם של הבדואים שנעקרו היה אמיתי, ואולי אף עז יותר, שכן הם ישבו במקום מדורי דורות ולא רק שנים ספורות. ואף אדם אינו מתנער מאחריותו רק מעצם היותו קורבן. מתנחלי ימית הגיעו ביודעין לשטח גזול, שתושביו עברו טרנספר. רוב מתנחלי הגדה המערבית עברו לשטח גזול שתושביו לא עברו טרנספר (עדיין), ומן הבחינה הזאת, הם טובים מקודמיהם.

ומה קרה בסוף עם הבדואים והפתחה שחזרה לשליטת מצרים? הנה הדברים שכתב עודד ליפשיץ מקיבוץ ניר-עוז ב-2002:

"ב-82', ערב הפינוי, מתנגדי הנסיגה מסיני טענו שהמדבר יחזור לפתחה אחרי שישראל הפריחה אותה. שנה לאחר מכן נסענו דורי, אשתי ואני לפתחה המצרית. הבדואים, שקיבלו אותנו בחום ובשמחה, חזרו לאדמתם וממשלת מצרים סייעה להם לבנות לעצמם בתים גדולים ומרווחים. אימת הבולדוזרים הוסרה וכל השטחים עובדו וניטעו מחדש.

חלף עוד עשור עד לביקור הנוכחי. השטח התמלא כליל בבתים ובמטעים. הוקמו שם עשרות מרכזים כפריים ובכל אחד מהם יש בית ספר ומרפאה. חזרו אלינו שמות ששכחנו: צומת מסורה, שהפכה למעין עיירה ובה שוק אזורי, ג'וז אבו-רעד באזור אל מדפונה, שבו הוקמה, לא להאמין, מרפאה גדולה ונאה לבריאות האישה.

תעלת המים הענקית מהנילוס לצפון סיני הגיעה מזמן למבואות אל עריש והפריחה בדרכה שטחי מדבר נרחבים. צינור עב קוטר שיושלם בקרוב יוצא מקצה התעלה ויספק מי שתייה בשפע לאל-עריש, שהפכה לכרך ובו כ-700 אלף תושבים, לרפיח ולבדואים בכפרי הפתחה .הבדואים בישראל, שהיא עשירה לאין ערוך ממצרים, יכולים רק לחלום על סיוע ופיתוח כמו זה שקיבלו הבדואים בפתחה מממשלתם."

אקורד הסיום: גירוש שלישי

את פתחת רפיח וגירוש הבדואים ממנה זוכרים כיום מעטים בישראל. חדי הזיכרון אולי זוכרים שבעצם היו שני גירושים, כפי שתואר בדו"ח ועדת יריב: בגירוש הראשון, ב-14 בפברואר 1972, גורשו בין 1000-2000 איש מן השטח שמדרום לכביש עזה-אל עריש. ב-29 בינואר גורשו עוד 5,000 איש מן השטח שמצפון לכביש (שיועד לעיר ימית); המספרים האמיתיים, כאמור, כנראה גבוהים הרבה יותר.

אבל היה גם גירוש שלישי, שעליו ידעו בודדים בלבד.

ב-20 בפברואר 1972 ערך צה"ל תרגיל ענק בסיני להעברת אוגדה משוריינת על מכשול מים גדול – תרגיל "עוז". לצורך התרגיל יצר הצבא אגם מלאכותי באזור אבו עגילה, 45 ק"מ דרומית-מזרחית לאל-עריש. בתרגיל נכחו הרמטכ"ל דדו, שר הביטחון דיין וראש הממשלה מאיר. מה שלא הם ולא אלפי החיילים שהשתתפו בתרגיל ידעו היה ששבועות ספורים קודם לכן – כלומר, באותו זמן שגורש שבט הארמילאת מפתחת רפיח – הורה אלוף הפיקוד שרון לפנות את שטחי התרגיל מכ-3,000 בדואים שהתגוררו שם. הפינוי התבצע בחיפזון ובעיצומה של מכת קור חורפית. הבדואים לא הספיקו לקחת עימם את כל רכושם. הם צעדו בלילה בטמפרטורה של אפס מעלות. הקור והעייפות במהלך אותו לילה גבו את חייהם של 40 איש, מתוכם 28 ילדים.

הסיפור המזעזע הזה נשמר בסוד עשרות שנים. מי שתיעד את האירועים היה ד"ר יצחק ביילי, חוקר החברה הבדואית, שבאותו זמן גם שירת כקצין בממשל הצבאי. ביילי ניסה לברר עם קצינים בממשל ומהם שמע ששרון מעוניין שהשטח ישמש להתיישבות יהודית. מכר ותיק: פינוי לצורך התנחלות באמתלה צבאית. הוא גם דיווח למתאם הפעולות בשטחים, תא"ל גזית, אך זה לא עשה דבר בעניין. הבדואים לא הורשו לחזור לאדמתם גם אחרי התרגיל. בסופו של דבר ביילי התערב אצל הרמטכ"ל דדו, וזה הורה לשרון להחזיר את הבדואים.

ביילי ניסה לפרסם את הסיפור בעיתונות אך הדבר לא עלה בידו; הן סודיות התרגיל והן המבוכה שנגרמה באותו זמן ממש בפתחת רפיח, ונדונה בבית המשפט העליון, סיכלו כל אפשרות לחשוף את הגירוש השלישי, שבשונה מקודמיו, גבה את חייהם של עשרות אנשים. הפרשה נחשפה רק לפני שנתיים בספרו הביוגרפי של דייויד לנדאו על אריאל שרון.

צה"ל לא חקר, ואף קצין לא ננזף או נענש. למה? כי הסיפור לא דלף החוצה. אם אין מחאה, אין פשע. זו אי-ידיעה וזה שכרה.

לטאטא את הבדואים, שגרה ישראלית

זה המקום להזכיר שמשחר ימיה נאבקה מדינת ישראל בבדואים וראתה בהם נטע זר שיש לגדר ולתחום, במקרה הטוב, או לטאטא הצידה, במקרה הרע. יותר מפעם אחת טיאטאה המדינה את אותו שבט בדואי מאתר אחד למשנהו, ואז שוב פעם, ולבסוף פשוט הכריזה עליו כעל "פולש בלתי חוקי"; ציניות גמורה, שכן המדינה היא שפלשה לאדמות הבדואים וחמדה אותן לעצמה.

בשנות ה-50' ריכזה ממשלת ישראל את את הבדואים שנותרו בנגב – כ-11,000 איש, שמינית מאוכלוסית הבדואים טרם הנכבה, שרובה הגדול גורש לעזה ולירדן – בשטח של 5% בלבד משטחי הנגב, מצפון מזרח לבאר-שבע, שכונה "אזור הסייג". השטחים שמחוצה לו הוגדרו שטחים צבאיים סגורים ונאסר על הבדואים לחזור אליהם, אבל במקביל הוקמו מושבים וקיבוצים יהודיים בשטחים שהתפנו. על הביזה הממלכתית הזאת בחבל הבשור כתב דן גזית בפוסט אורח בבלוג לפני 3 וחצי שנים (ראו גם "נוודים בעל כורחם", דו"ח עדאלה, 2010; "עיון מחודש בהלכת "הנגב המת": זכויות קניין במרחב הבדואי", משפט וממשל 2012, אורן יפתחאל, סנדי קדר ואחמד אמארה, עמ' 7-147).

במהלך השנים הצטמק אזור הסייג בכרבע משטחו, 235 אלף דונם שהופקעו בידי ממשלות ישראל, לצורך הקמת יישובים יהודיים, מחנות צבא וגם לצורך הקמת עיירות בדואיות שבהן התכוון השלטון לרכז את האוכלוסיה הכפרית. שבע העיירות האלה ועוד 11 יישובים כפריים הם היישובים הבדואים המוכרים היחידים. כלל שטח השיפוט שלהם – כ-135 אלף דונם. זהו 1% בלבד משטחה הכולל של נפת באר שבע, ש-31% מתושביה (192 אלף איש) הם בדואים. מחצית מאוכלוסית הבדואים בנגב מתגוררת בכ-40 יישובים לא מוכרים. האדמות שברשותם מהוות 2.7% בלבד משטח הנגב.

1% מהשטח ל-31% מהאוכלוסיה. במשך עשרות שנים, זה המקסימום שהסכימה מדינת ישראל להקצות לאוכלוסיה הבדואית. במקביל, מקפידים תועמלני השלטון ועיתונאים בורים להפיץ שקרים על "השתלטות הבדואים על קרקעות הנגב", כאילו יש לבדואים אפשרות לבנות באופן חוקי במקום מושבם. מאות ואלפי בדואים ניסו להשיב לעצמם בדרך חוקית מקצת מן האדמות שנגזלו מהן במרוצת השנים. סך כל תביעות הקרקע שלהם – 5.4% משטח הנגב. גם זה כנראה יותר מדי, וכך באו לעולם ועדת גולדברג, ומתווה פראוור, ושלל התכניות לצמצום שטחי המחיה של הבדואים (עוד נתונים – כאן).

טיפין-טיפין דוחקת המדינה את הבדואים מאדמותיהם ומושיבה תחתם יהודים. המקרה הבוטה ביותר, שזכה לפני שנתיים לחותמת בג"ץ, הוא הריסתם של הכפרים אום אל-חיראן ועתיר לטובת היישוב הדתי-לאומי חירן ויער יתיר; גם כאן לא פסחה קדחת העיברוּת על ההורסים ומוחקים. את הכפר הבדואי אום אל-חיר, הצמוד להתנחלות כרמל, מנסה המנהל האזרחי למחות מעל המפה שוב ושוב. שבטי הג'האלין והכעאבנה שפרושים במרחב בין ירושלים למישור אדומים מיועדים כולם ל"פינוי", על מנת להכשיר את השטח לתכנית E1 הידועה לשמצה. בני כפר אחד נבעטו מהנגב ב-1948, ב-1980 נבעטו מן השטח שיועד להתנחלות כפר אדומים, נבעטו שוב לוואדי קלט, נבעטו שוב כדי לפנות שטח להתנחלות מצפה יריחו, וכעת, 4 ק"מ ממצפה יריחו, המנהל האזרחי שוב בועט בהם הלאה, אף על פי שהוא עצמו העבירם למיקום הנוכחי. קהילות בדואים דומות, כולן חיות בתנאי עוני מרוד, נאבקות בציפורניים במשך שנים נגד הגירוש ממרחב E1.

קרוואנים מנותצים, עבודה של המנהל האזרחי, בקהילת בדו אל-באבא ב-E1, ינואר 2016. צילום: מוסעב עבאס

קרוואנים מנותצים, עבודה של המנהל האזרחי, בקהילת בדו אל-באבא ב-E1, ינואר 2016. צילום: מוסעב עבאס

תכניות הגירוש משטח E1 מתכסות בשמות נאים כמו "ריכוז אוכלוסין" אבל גם הן מסתכמות במערכה נוספת על ייהוד המרחב. ניסיון ראשוני לזרוק את בני הג'האלין למזבלה, פשוטו כמשמעו, לא עלה יפה. מאז החל המנהל האזרחי לגלגל תכנית להקמת עיירה בדואית מצפון ליריחו, רמת נועימה, עבור כ-20 אלף איש משבטי רשאיידה, כעאבנה וג’האלין. כנהוג, אף נציג מהנתינים עצמם לא הוזמן להשתתף בגיבוש התכנית, שמתעלמת מן ההבדלים בין שלושת השבטים, ולא מקצה שטחים לעדרים או למרעה. גם מבחינה תעסוקתית, מדובר באסון. לעת עתה התכנית תקועה בשל עתירות לבג"ץ, אבל ניסיון העבר מלמד שבג"ץ מערים לכל היותר מכשולים טכניים ואינו חולק על עצם ההיגיון התכנוני (ובשורה התחתונה, הגזעני) ששורר בשטח C  בגדה; להיפך, בג"ץ העניק לו חותמת כשרות. המחסום האחרון, אחרי בג"ץ, הוא הממשל האמריקאי, אבל כללי המשחק השתנו בממשל טראמפ, ובהחלט מתקבל על הדעת שהבנייה ב-E1, אשר הוקפאה מאז ממשל בוש השני, תקבל אור ירוק. חוק הסיפוח כבר מוכן ורק מחכה לשעת כושר.

אם תאושר תכנית רמת נועימה, הגירוש משטחי E1 יהיה שידור חוזר של הגירוש מפתחת רפיח. קו ישר יחבר את פתחת רפיח, אום אל-חיראן ו-E1. להבדיל מ-1972, שבה עוד היה אפשר להסתיר מעשים כאלה מן הציבור, כיום אי אפשר; יותר מדי עיניים ומצלמות בינלאומיות מכוונות לשטח C. על כן תנקוט המדינה במסלול השקר, לא במסלול ההסתרה, כדי להצדיק את העוול ("פלישה לאדמות מדינה", "בניה לא חוקית", וכדומה). הציבור הישראלי יבלע כל הבל. קולות סוררים, דוגמת חברי הקיבוץ הארצי לפני 45 שנים, לא יישמעו.

פרשת עקרבה

נחזור לשנות ה-70' המוקדמות. היה זה תור הזהב של הטריק המלוכלך בארגז הכלים של הכיבוש – תפיסה צבאית של קרקעות ערביות והפיכתן להתנחלויות יהודיות, לא צבאיות ולא בטיח. ממש במקביל לגירוש בפתחת רפיח התחוללה פרשה מכוערת אחרת בכפר עקרבה שבשומרון, שנדונה בבלוג לפני כשנתיים. ישראל חמדה את אדמות הכפר הפוריות. לאחר שנכשל המנהל האזרחי בניסיון לרוכשן, הוצא צו תפיסה צבאית ל-5,000 דונם ששימשו לחקלאות אינטנסיבית. השטח גודר בסוף ינואר 1972 – זמן עמוס למגדרים של צה"ל, בגדה ובסיני. בינתיים הבשילו הגידולים, למורת רוחם של השלטונות. בצעד חסר תקדים, השמידו מטוסי ריסוס של צה"ל 2,000 דונם תבואה של תושבי עקרבה.

גם הסיפור הזה הושתק ודלף (דרך עיתונות זרה) רק ביולי 1972. פרץ משבר גדול בשמאל, ושוב, כמו בפתחת רפיח, התברר שהכרזות "בטחוניות" לחוד ומציאות התנחלותית לחוד. על קרקעות עקרבה הוקמה התנחלות נח"ל גיתית, במבצע חשאי, שעליו ניצח אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי. ההתנחלות, שאוזרחה אחרי שנתיים, יושבת על 3,200 דונם אדמה פרטית שנגזלה מכפר עקרבה. לאחרונה פורסם שמחצבה ישראלית נטושה בשטח הזה תופעל מחדש, תוספת לשוד המחצבות בגדה המערבית.

בפתחת רפיח ובעקרבה פעלה שיטה זהה. הצעד הראשון היה סימון המטרה: התנחלות מעבר לקו הירוק. מי סימן? נצי המערך – דיין, פרס, אלון וגלילי. הסיבה לא היתה כלכלית או משיחית, אף כי נוח היה למנהיגים לרתום לצידם מניעים כאלה. היא היתה, בפשטות, האינרציה הציונית העמוקה ביותר, האינסטינקטיבית, של כיבוש והפרחת השממה. ואם ה"שממה" אינה שוממה – ובכן, יש לעשותה שוממה: דחפורים ומטוסי ריסוס יהפכו ארץ שאינה בתולה לארץ בתולה. נהרוס ונשמיד ונקבל לוח חלק משלנו. אחר כך נטביל את הגזל בשמו החדש; הלאה רפיח ועקרבה, פנו דרך לימית וגיתית.

ומי יבצע? אלופים תאבי כיבוש, ששים אל הנישול: שרון וגנדי. ואם תתפלק להם "חריגה מסמכות", קריצה קריצה, לא נורא, זה בעצם מה שאנחנו אוהבים בהם, צברים חסרי-מעצורים שכמותם: היכולת להוציא אל הפועל תאוות אסורות בלי סנטימנטים. הם ישקרו שפעלו באישור, קריצה, ואנחנו נשקר שפעלו מאחורי גבנו, עוד קריצה (כל כך הרבה פעמים פעל שרון לכאורה "מאחורי גבם" של מפקדיו, כל כך הרבה נו-נו-נו הופרחו לעברו, ובאורח פלא, כל זה רק דחף אותו גבוה יותר בדרגות הפיקוד – מה שמלמד על רוח צה"ל יותר מאשר על רוח שרון).

וכדי שכל מסכת הפשעים הזאת תתגלגל כסדרה, האמת חייבת להיבעט הצידה, ואת מקומה יתפסו השתיקה במקרה הטוב, והשקר במקרה הרע.

הסטוריה של שקרים

העובדה ההסטורית שמזדקרת שוב ושוב מימיו הראשונים של פרוייקט ההתנחלות הישראלי היא שהוא היה מושתת על הסתרה, סילוף ושקרים; מה שנצרב בזיכרון הלאומי, אם בכלל נצרב משהו, שונה מאד מן האמת ההסטורית, וזאת לא משום שכחה טבעית אלא משום השכחה מכוונת. זאת עובדה רבת עניין שטעונה הסבר. היא מסיטה את מוקד העימות בחברה הישראלית מפולמוס פסבדו-פוליטי, בין שני "מחנות" שכביכול דוגלים באידאולוגיות הפוכות (האירועים שתוארו כאן, כולם תחת שלטון "השמאל", מפריכים את התפיסה הזאת בנקל), אל עימות שונה לחלוטין, פוליטי הרבה יותר: העימות בין תרבות השקר לתרבות האמת; בין צבא ההסתרה לבין גרילת החשיפה. והיא גם מעוררת שאלות רחבות יותר על תפקידה של האמת במציאות הפוליטית.

פרשת פתחת רפיח כולה התנהלה במחשכים. שרים לא ידעו, הרמטכ"ל לא ידע, קצינים בכירים לא ידעו. משדלפו כמה פרטים, הצנזורה מיהרה לקבור אותם שוב הרחק מעין הציבור. "חקירה" פנים-צה"לית הסתיימה במסקנות שהוסתרו מהציבור כיוון שסתרו את עמדת המערכת הרשמית. דיונים בבית המשפט הסתמכו על פערי מידע מתוך אמון עיוור במערכת הביטחון. וזמן קצר לאחר ה"פרשה", הקרקעות וגם ההסטוריה נכתבו מחדש – חבל ימית בא לעולם, נושא בכנפיו חלוציות ותום של התחלה מבראשית.

השיבה לגוש עציון היתה יוזמה ממשלתית סודית ולא "היגררות" אחר מתנחלים משיחיים. ההשתלטות על אדמות עקרבה התכסתה במניעים צבאיים שהתגלו כוזבים. מערכת הביטחון ומשרד החוץ באותם שנים מגבשים תרבות שתוטמע היטב לשנים ארוכות: שפה אחת במסמכים פנימיים, שפה הפוכה בחוץ. האמת על גירוש הערבים, על המניעים ל"פינוי" שטחים עבור התיישבות יהודית מוכחשת נמרצות – בעיתונות, בבתי המשפט, בדיפלומטיה בינלאומית. השקר על אודות "צרכים בטחוניים", "סרבנות השלום" הערבית, מטופח במקביל בזירה הציבורית. ההנחיות המפורשות הן לעשות הכל כדי להיראות כמי שחותר לשלום אך לוודא ששום הצעת פיוס לא תבשיל.

זהו עיקרון אסטרטגי של מדיניות ישראל לניהול הסיכסוך עם הפלסטינים. בימים הראשונים של מבצע "צוק איתן" ניתחתי אותו בפרוטרוט תחת הסיסמה – "לוודא שאין פרטנר". יש בעיקרון הזה כדי להסביר יפה את תיזמונם של סבבי האלימות בעזה, אבל שורשיו נעוצים עוד ב"טוב שארם בלי שלום" של דיין.

מה זה אומר על הכיבוש הישראלי בגדה, על פרוייקט ההתנחלות, על מציאות האפרטהייד שנוצרה בשטחים? מה זה אומר, שחלק הכרחי מבניית כל המפעל העצום הזה היה הטמעה של תרבות שקר בכל דרגי השלטון, תרבות השתקה באמצעי התקשורת, תרבות של עצימת עיניים ברשות השופטת, תרבות של בורות מרצון של הציבור הרחב?

מה זה אומר, שהאידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה, שהלאומנות הישראלית על כל ענפיה, אינן יכולות להכריע את הוויכוח על הארץ הזאת ללא תרבות השקר? שאת תקציבי העתק של החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית היה צריך להעביר "מתחת לשולחן"? שכמעט כל עסקאות הנדל"ן של תנועת "אמנה" לרכישת אדמות פרטיות מפלסטינים הן מזויפות? שאת המטרה האמיתית מאחורי "חוק הכניסה והאזרחות" – דילול דמוגרפי של האוכלוסיה הערבית – יש צורך להסתיר מהציבור ומבית המשפט? שהמדינה מממנת ומגבה את פעולות "תג מחיר" אבל מקפידה לטשטש עקבות? שבתחילת 2017 נמצאים 700 פלסטינים בבתי כלא ישראלים במעצר מנהלי – כלומר, יושבים בכלא חודשים ואף שנים מבלי לדעת במה הם נאשמים, מהו חומר הראיות, ואיך אפשר להתגונן בפניו? מה זה אומר, שהסתרה היא תנאי הכרחי להרשעה?

מה זה אומר, שכל קצין צה"ל שמזהה מצלמה של פעילי זכויות אדם המופנית כלפיו ממהר לחסום את העדשה, לאיים על הצלם, לשבור את המצלמה, למחוק את התיעוד?

על הבלתי-נסבלות של האמת

דבר אחד לפחות זה אומר: שהשמועות על מותה של האמת היו מוקדמות מדי. מערכת כל כך מסועפת שמשקיעה כל כך הרבה מאמץ בהסתרת האמת מפני כל כך הרבה אנשים, לאורך כל כך הרבה שנים – לא היתה מתקיימת אלמלא היתה לאמת חשיבות עליונה; לא רק בעיניה, אלא בעיקר בעיני מי שבוחן אותה. האירוניה היא שדווקא הפושעים ומעגלי התמיכה שלהם מתייחסים לאמת ברצינות רבה הרבה יותר מאשר אגפים מסויימים בשמאל, ספק מיואשים ספק מפונקים, שמעדיפים להתכרבל בהגיגים על "פוסט-אמת" המתחזים לאבחנות סוציולוגיות בעודם לא יותר ממצב נפשי.

וזה רק הולך ומקצין, הפאניקה הזאת מפני האמת. הפאניקה מן המצלמות של "בצלם", הפאניקה ממפגש של תיכוניסטים עם "שוברים שתיקה". הפאניקה מקצינה כי השקרים הקצינו, הפער בין המציאות להזיה הקולקטיבית גדל והולך כל הזמן. יריעת השקרים נמתחת עוד ועוד, בקושי מכסה פינה אחת וכבר הפינה האחרת מציצה, מעשה שטן, חורצת לשון לאור יום. קראו את מאמרו של אמנון קפליוק מדצמבר 1975, "הכועסים על הראי", העוסק בדיוק במתח הזה בין ידיעת האמת לרצון להסתירה – מתח שנפרק בהטלת האשמה על "הראי" (= מי שדובר ומדווח אמת).

ההבדלים בין השקרים של 1972 ואלה של 2017 הם בסגנון אבל לא במהות. כיום מתנהל מצוד של ממש אחרי האמת ודובריה. מנהלים אותו תעמולנים בשכר ומרצון שתובעים לעצמם חזקה על אמת בדיונית, שתפרו לצרכיהם. שימו לב: זהו לא מצב של אדישות כלפי האבחנה בין אמת לשקר, עובדה לבדיה. להיפך: הבדיה תובעת לה מעמד של "אמת" בדיוק משום שהיא מכירה בעליונות הקוגניטיבית של המעמד הזה בתודעתו של הציבור. אלמלא המעמד המיוחס הזה, לא היו טורחים סוכני התעמולה להציג את גרסתם כעדיפה על מה שמציגים ארגוני זכויות אדם.

המחשבות האלה מחזירות אותי אל דברים שכתבה ארנדט על אמת ופוליטיקה, שתרגמתי בעבר בבלוג:

"רק כאשר קהילה שלמה פוצחת באמירת שקר עקרונית, ולא רק ביחס לעניין ספציפי, הופכת אמירת האמת, חופשיה מסילופים של אינטרסים וכוח, לגורם פוליטי ראשון במעלה. בשעה שכולם משקרים על כל עניין בעל חשיבות, או-אז מתחיל אומר האמת, בין אם הוא יודע זאת או לא, לפעול; הוא מכניס גם את עצמו אל הקלחת הפוליטית, כיוון שאם ישרוד (מה שלא סביר), הוא התחיל לצעוד לקראת שינוי העולם. אך במצב הזה, הוא שוב ימצא את עצמו מהר מאד בנחיתות מרגיזה… כיוון שהשקרן יכול לעצב בחופשיות את "העובדות" שלו כך שיתאימו לרווח או להנאת הקהל שלו, או אפילו רק לציפיותיו, רוב הסיכויים שהוא יהיה משכנע יותר מדובר האמת. למעשה, החזות האמינה תעמוד לצידו. הסבריו יישמעו הגיוניים יותר, כיוון שהיסוד הבלתי-צפוי – תכונה בסיסית של כל אירוע אמיתי – נעדר מהם, לרווחת המאזינים… המציאות, לעתים קרובות למדי, מתנגשת עם השכל הישר לא פחות משהיא פוגמת ברווחים או בהנאה."

"המאמץ העיקרי, הן של המרמים והן של הציבור המרומה, יופנה לשמר את הדימוי התעמולתי ללא רבב. הדימוי הזה, יותר משנשקפת לו סכנה מן האויב ומאינטרסים עויינים באמת, מאויים על ידי אותם יחידים בתוך הקבוצה שהצליחו להתנער מן הכישוף שלה ומתעקשים לדבר על עובדות או אירועים שאינם הולמים את הדימוי. ההסטוריה בת זמננו מלאה בדוגמאות של דוברי אמת עובדתית שנתפסו כמסוכנים ואף עויינים יותר מיריבים אמיתיים… מבחינה פוליטית, האמנות המודרנית של הונאה עצמית הופכת, על פי רוב, סוגיה חיצונית לסוגיה פנימית, כך שעימות בינלאומי או בין-קהילתי חוזר כבומרנג אל תוך הזירה הפנימית."

ארנדט מזהירה מפני תופעה שמוכרת לנו היטב:

"כששקרים מחליפים באופן עקבי ומוחלט את האמת העובדתית, התוצאה איננה שהשקר מתקבל כעת כאמת והאמת מוקעת כשקר, אלא שעצם יכולתנו להתמצא בעולם הממשי – וקטגורית ה"אמת מול שקר" היא אחד הכלים המנטליים שמאפשרים אותה – יכולת זו נהרסת".

אבל – וזה אבל חשוב – זו אזהרה ולא נבואה. ארנדט לא באמת האמינה שעולם המושתת על שקר יכול לשרוד לאורך זמן. על כן המאבק על חשיפת האמת ושימורה, הפצתה בציבור, הוא בעל חשיבות עליונה. כן, התיעוד הוא אחת המשימות הנעלות של השמאל בזמננו, אפורה ועמלנית ככל שתהיה. עתיד הדמוקרטיה, מזכיר לנו אדוארד סנודן, תלוי ביכולתנו לשבור קודים של שתיקה; הייתי אומר, לבגוד ב"רעות" ולכונן מחדש סולידריות עם הקורבנות – שתמיד מכירים את האמת הפוליטית טוב יותר מאיתנו. ארנדט מסיימת בטון אופטימי וגם אני רוצה לעשות כך, להיאחז באופיה החולף של השררה:

"השררה מעצם טבעה לעולם לא תוכל להעמיד תחליף ליציבות המוצקה של המציאות העובדתית, שחורגת משליטתנו ברגע שהפכה לעבר. העובדות מבססות את עצמן מתוקף עקשנותן, ובאופן משונה מתקיימות בהן, זו לצד זו, שבריריות ועמידות גדולה – אותה אי-הפיכות שהיא סימן ההכר של כל פעולה אנושית. בעקשנותן, העובדות גוברות על השררה; הן ארעיות פחות מתצורות של שררה, שצומחות מהתארגנות אנושית לצורך מטרה מסוימת ונעלמות עם השגת המטרה או כשלונה. אופיה החולף הופך את השררה למכשיר מאד לא מהימן להשיג קביעות כלשהי, ועל כן, לא רק האמת והעובדות אינן בטוחות בידיה אלא גם הלא-אמת והלא-עובדות."

ישראל גירשה ומגרשת ערבים כל שנותיה; הנכבה לא הסתיימה ב-1948. היא משקרת פעם אחת כשהיא מסתירה את מעשי הגירוש ופעם שניה, כשהם נחשפים, כשהיא מתרצת אותם בצרכי ביטחון. היא משקרת פעם אחת כשהיא מסתירה מעשי התנחלויות ופעם שניה כשהיא מציגה אותם כ"חזרה לקרקע יהודית" או "שימוש בקרקעות מדינה לא מנוצלות". פחות או יותר ישראל משקרת בכל היבט שקשור לפרוייקט הקולוניאלי של ייהוד שטחי הנגב, הגליל, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים.

למערכת השקרים הזאת שותפים רבים בכל שדרות החברה – משופטי בית המשפט העליון ועד למפעילי הדחפורים בכפרים הלא מוכרים בנגב. חלקם בורים מבחירה, חלקם מעצלות. אבל האמת העקשנית, הארורה הזאת, עדיין עומדת במרייה, אינה מתכלה.

ויש כאן גם בדל תקווה. אם אי אפשר להם לכיבוש ולאפרטהייד להתקיים בתנאים של שקיפות וכבוד לאמת, אם כל מרצם מוקדש לטשטוש עקבות ולטיפוח נראטיבים כוזבים – אז די ברור מה התפקיד שלנו, לא? ודי ברור שלא חל שום פיחות בחשיבות התפקיד הזה; להיפך. המיואשים מלגלגים: מה חשובה האמת, הכל משחקי כוח ושליטה. אבל המיואשים בעצמם מנותקים מן האמת ההסטורית: שיכורי הכוח והשליטה מייחסים משמעות עצומה לאמת, אחרת לא היו נלחמים נגדה עד חורמה. האם משטר האפליה האתני בישראל היה יכול להגיע לאן שהגיע מתוך התנהלות שקופה והודאה ברורה במחיר האנושי שגובים פשעיו? האם יוכל להמשיך לשרוד ואף לשגשג תחת אור השמש העזה של האמת הפומבית?

יש רק דרך אחת לדעת.

* * *

 

[* תודה לעודד ליפשיץ מקיבוץ ניר-עוז]

65 תגובות

להגיב
  1. talila / ינו 26 2017 15:28

    תודה עידן, עבודת קודש. חשוב שגם תפרסם את זה כמאמר מודפס איפשהו. אמנם כמובן הספקתי לקרוא רק את הפתיחה והסיום, אבל אני כבר רוצה להודות לך על בדל התקווה בסוף, כי הוא נוגע גם באמונה שלי (שעוד מוקדם לדעת עד כמה היא מופרכת) שבמיוחד בעידן ה"פוסט-אמת" כפי שכבר ממהרים לכנות אותו אין מצרך יקר ומבוקש יותר מהאמת.

  2. nina ramon / ינו 26 2017 15:32

    אני קוראת – ובוכה. הכרתי מעט ממה שהצגת כאן. מעט מפתחת רפיח. אבל כשקוראים הכל ברצף אחד – אין שמות תואר שמסוגלים לתאר נאמנה ההתרחשויות הללו.
    אכן יש רק דרך אחת לדעת. ותודה לך שאתה חושף את הדרך הזו בכל פעם.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / ינו 26 2017 15:42

    תודה רבה.

  4. עידן לנדו / ינו 26 2017 15:43

    תודה, נינה וטלי.

    לא חושב שיש צורך אמיתי בגרסה מודפסת; היא תיקבר איפשהו, בכתב עת או בארכיון, ולא תהיה זמינה לקוראים חדשים, ותחסר את כל הקישורים. זה לא נכתב בשביל האקדמיה. הרשת היא המקום הטבעי.

  5. ארנה בן-נפתלי / ינו 26 2017 15:43

    תודה עצומה.

  6. Hedva Isachar / ינו 26 2017 16:13

    תודה.

  7. עודד אסף / ינו 26 2017 16:14

    תודה על התחקיר ועל ניסוח המסקנות בעקבותיו. כמובן, "אי-ידיעה" אינה פטנט ישראלי, או ציוני, שהרי היא תופעה שכיחה וקבועה בתולדות האנושות. הנכון הוא שבמהלך המאה העשרים ובימינו – הולכים ומשתכללים האמצעים שבעלי השררה משתמשים בהם כדי לחנך לאי-ידיעה. אבל הפנמתם של אי-הידיעה ושל אי-הרצון לידיעה אינה באותה עוצמה בכל זמן ובכל מקום. בארצות הברית, לדוגמה, ניכרה התנערות עצומה מההרגל ה"נוח" של אי-ידיעה ממש באותן שנים, שנות הששים ושנות השבעים (ימי המאבקים למען שוויון זכויות, ההתנגדות למלחמה בוייטנאם ובקמבודיה, הסערה סביב פרשת ווטרגייט) שבהן אי-הידיעה בישראל הופנמה היטב, אפילו בהתלהבות. הטקסט הנוכחי של עידן לנדו הזכיר לי כמה נשכחות מהימים ההם, ובהן גם פעילותו – הראויה להערכה – של עודד ליפשיץ וכתיבתו העיתונאית של אמנון קפליוק, שמן הראוי להתגעגע אליה. וברצוני להוסיף ולהזכיר את פעילותן של קבוצות שמאל קטנות – כמעט מנודות בימים ההם – כגון שי"ח. כמה וכמה מאנשי הקיבוץ הארצי – גם באזור הגובל ברצועת עזה – נמנו עם חברי הארגון הזה או תמכו בו, כנגד העמדה הרשמית של מפ"ם ,של הנהגת התנועה שלהם ושל מרבית החברים בקיבוץ שאותם פגשו בחדר האוכל יום יום. גם הם ראויים להערכה מיוחדת.

  8. אלמוג לוין / ינו 26 2017 17:00

    תודה גם ממני. אני קוראת את המאמר בחלקים, כמו שהמלצת. בינתיים אני רוצה להגיד שהטענה כאילו יש צורך בטחוני בהצבת אוכלוסיה אזרחית על הגבול היא תמיד… מוזרה מאד בעיני.

  9. אלי אמינוב / ינו 26 2017 17:07

    לעידן -יופי של עבודה. רק רציתי להעיר שבפרשת פיתחת רפיח למשל, המחאה הרפה של מספר קיבוצניקים על היחס לבדואים עוררה את חמתו של העיתונאי הבכיר ישעיהו בן פורת מידיעות אחרונות שהיה חברו ודוברו הבלתי רשמי של משה דיין. ביום 14.71972 הוא פונה בטורו היומי ודורש מדיין ושאר ההנהגה הציונית, "לשנן באוזני הציבור באומץ ובגילוי לב, אמיתות שטויחו וטושטשו במרוצת הזמן". לסיום מאמרו היא מכריז:" האמת היא שאין ציונות ואין התישבות ואין מדינה יהודית, בלי פינוי ערבים ובלי הפקעת אדמות וגידורן". הקיבוצניקים כנראה שוכנעו מ דבריו והסכימו לקבל עוד אדמות בדואים.

  10. עידן לנדו / ינו 26 2017 17:21

    תודה, אלי. תיכנס למאמר של קפליוק שקישרתי אליו, הוא נכתב כתגובה ישירה לפמפלט המגוייס של בן פורת, מצטט את אותן מלים שהזכרת, וגם מעמיד אותו במקומו (באמצעות ציטוט של מאמר "פוסט-ציוני" מוקדם יותר של אותו בן פורת…).

    ואגב, מחאת הקיבוצניקים לא היתה "רפה". צריך להבדיל בין הצעירים בשטח (שתודות להם בכלל נודע העניין, ויש תיעוד, והיתה מחאה) לבין הנהגת מפ"ם שנהגה לדבר, כרגיל, בכמה קולות במקביל.

  11. עידן לנדו / ינו 26 2017 19:04

    אגב: נתקלתי באיזכורים, לא מאומתים, שההתנחלות בפתחת רפיח תוכננה כבר בהחלטת ממשלה סודית מספטמבר 1967 (כך למשל באתר הזיכרון שמפוני ימית הקימו). אם מישהו יודע על כך דבר, ואף יכול לספק לי מקור, אשמח לעדכן את המאמר. זה ידחוף בשנה אחורה את משך התרמית.

  12. אחד שיודע / ינו 26 2017 19:43

    הסיפור מזכיר לי איך שהושתק לחלוטין הטבח בראס-סודר:
    https://www.alaraby.co.uk/english/comment/2016/10/24/who-was-responsible-for-israels-1967-massacre

  13. נמרוד א / ינו 26 2017 21:55

    תודה רבה
    ולתשומת לבך – נפלה טעות, סבורני:
    "ב-12 ביוני ערך אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, סיור לאימות אחרון של גבולות השטח המגודר. יומיים לאחר מכן, ב-14 לינואר, החל הגידור;"

  14. עידן לנדו / ינו 26 2017 22:00

    תודה, תוקן. 12 בינואר.

  15. אשר שחם / ינו 26 2017 22:26

    תודה על המחקר המקיף והמרתק, אכן מלאכת מחשבת.

    תוספת קטנה.
    בפברואר 72 הייתי במילואים בסיני במסגרת יחידה שנקראה "סיירת גמלים". הסתובבנו באזור בתקופת התרגיל הגדול של חציית מכשול המים ובאחד הלילות התפוצץ מוקש באזור המיתלה ושני רופאים צבאיים שנסעו בטרנספורטר אזרחי נהרגו מהפיצוץ.
    ההנחה היתה שזה היה מוקש שהניחו הבדואים מהאזור.
    למחרת קבלנו פקודה לצאת לשטח ולהורות לכל הבדואים לרדת לאזור שמדרום לקסיימה תוך 24 שעות. נאמר לנו שזה כפעולת תגמול על הנחת המוקש. לא היה לי כל מושג על מה שקרה שם לפני כן.

    ביום שלאחר הגירוש קבלנו פקודה לשרוף את כל הרכוש הבדואי שנשאר בשטח, בתים, שדות, מחסנים, חנויות וכל דבר אחר.
    אני סרבתי פקודה, נשארתי על הג'יפ ולא הסכמתי להשתתף בפשע הזה.
    כעבור כמה ימים השתחררתי (כמתוכנן) ולאחר כשבוע פניתי לשולמית אלוני ולעודד ליפשיץ, התחלתי להזיז גלגלים, גם הוזמנתי לשיחת איומים אצל אריה בירו, רמ"ט הפיקוד של אריק שרון.
    את הסיפור הזה סיפרתי למאות אנשים וכתבתי עליו בעשרות מקומות במהלך 45 השנים שחלפו.

    כשחיסלו את הישובים בפתחת רפיח לא האמנתי לדמעות התנין של המתנחבלים ועוזריהם, ידעתי היטב שמדובר בגזלנים ארורים.

  16. עידן לנדו / ינו 26 2017 22:35

    אשר,

    תודה על העדות המרתקת הזאת. ידעתי על סיפור המוקש, לא ידעתי על פקודת ההשמדה של הרכוש. חרפה.

    כל נושא פעילות הטרור שם היה מעורפל. הבדואים במקרים רבים נקלעו בין הפטיש לסדן (בין הטרור הפלסטיני לצבא הישראלי). היו גם מקרים שבדואים בעצמם נפלו קורבן לפעילות טרור – שומרים על מסילות ברזל וכו'. בעתירה לבג"ץ נטען גם שאירועי הטרור התרחשו הרחק מן האזור שגודר.

    בכל מקרה, לא היתה שום פרופורציה בין ה"חטא" – טרור נקודתי – לבין העונש, גירוש שבטים שלמים; ה"טרור" היה אמתלה.

  17. עמרי שלומוב מילסון / ינו 26 2017 22:43

    מצטרף לתודות. תודה גדולה. זה היה לי מאיר עיניים, מעורר השראה וממש חיוני.

  18. אשר שחם / ינו 26 2017 22:44

    ברור שזה חסר פרופורציה אבל עכשיו הסתבר לי שזו בעצם היתה פעולת המשך לדברים שהתרחשו כבר בינואר.
    אני זוכר ששולמית אלוני מאד התרגשה והתקשרה לדדו כבר באותו יום. ההנחה שדדו לא ידע מה הולך שם נראית לי קצת תמימה.
    כאילוסטרציה לשיחה עם בירו אצטט מה שהוא אמר לי מיד עם תחילת הפגישה: "בחורצ'יק, אני הרגתי יותר ערבים ממה שאתה החלפת חולצות", היה לי פנקס קוהינור כתום קטן עם תאריכים ומקומות והקראתי ממנו, הוא רצת שאתן לו אבל סירבתי. הוא אמר שהעובדה שהכל רשום מעידה על כך שאני פרובוקטור. האמת היא ששחזרתי את זה בבית ביום שהשתחררתי.
    כשנסעתי לפיקוד ליווה אותי חבר, הסיכום בינינו היה שחוא מחכה ליד השער שעתיים. אם אני לא חוזר הוא פונה למשטרה. אבל חזרתי.

  19. Ron Arzi / ינו 26 2017 23:55

    עברתי, ריפרפתי הזדעזעתי.
    תמיד אני אומר שמעשה ההתנחלות שואב את כוחו מאופוריה שאפפה את המדינה מאז יוני 67.
    משפט מפתח שמצביע על הכל:

    "מה שעולה מן החומר התיעודי הוא שהסודיות וההסתרה הם מרכיב של קבע במפעל ההתנחלויות והפשעים הנלווים אליו".

    ככה אנחנו רוצים שתתנהל מדינה?
    על רקע זה זולגת ההסתרה והשחיתות אל מערכת הבנקים, המסחר ואל כל תחום במדינה.
    על רקע זה מתאפשרת הנכלוליות של רה"מ בנימין נתניהו וכל הפרשיות הפליליות הקשורות אליו.

  20. עידן לנדו / ינו 27 2017 07:14

    אשר,

    כל מהפכה מתחילה בפנקס קטן ומהוה. יחי אנשי הפנקסים.

  21. שפתי כהן-יגאל כהן / ינו 27 2017 08:47

    תודה.
    לא השארת לי מילים.

  22. עידית ברסלאור / ינו 27 2017 21:43

    שלום לך,
    סיימתי עכשיו את קריאת המאמר החשוב, הקשה לעיכול והעצוב הזה. חשבתי שחשיבותו מצדיקה שיגיע לקהל רחב בהרבה מאשר הקהל השמאלני (קיצוני, בעיני ״רוב העם״) שמגיע אליו בעיקר דרך שיתוצפים בפייסבוק. אבל אורכו יקשה מאד על חשיפה כזאת. גם אני, עם כל ההזדהות הכואבת שלי עם הדברים, התקשיתי לצלוח את כולו.
    חשבתי שאולי תוכל לערוך תמצית של המאמר, כדי שיהיה נגיש לקהל רחב יותר, אולי למשל כמאמר דעה בהארץ.

  23. עידן לנדו / ינו 27 2017 22:05

    עידית,

    זאת הערה קבועה שעולה כאן בבלוג, כל כך קבועה שבאחד הפוסטים הארוכים האחרונים התייחסתי אליה מפורשות. פשוט אצטט את הקטע הרלוונטי, מתוך הפוסט הזה:
    https://idanlandau.com/2016/02/04/technologies-of-oppression-between-israel-and-brazil/

    "הערה קצרה על פוסטים ארוכים.

    הפוסט הזה לא נכתב ביום ולא מיועד לקריאה ביום. הוא שייך לחטיבת התחקירים הארוכים בבלוג, שמטרתם איננה להגיב על אירועי השעה או "לנסח עמדה". מטרתם היא לייצר ידע פוליטי אלטרנטיבי, תנאי מקדים לכל ניסוח עמדה. את זה אי אפשר להשיג במסגרת של טקסט קצר. ידע פוליטי אלטרנטיבי נחוץ במקום שיש בו חלל, פער עצום בידיעה הציבורית, או במקום שגדוש בתעמולה שקרית; הפוסט הזה נע בין שתי האופציות הללו. כך או כך, כדי לבנות יש מאין, ויותר מכך, כדי לפרק קודם את השקר ולפנות מקום לאמת, צריך לעשות עבודה יסודית. מי שבונה מן היסודות נזקק ליותר לבנים, וליותר מלים, ממי שבונה מן הקומה התשיעית. כמובן שאת הידע הפוליטי החדש אפשר וכדאי גם לארוז במנות קטנות יותר, לצרכים ספציפיים. אבל זה יכול רק לבוא בשלב שני, כשהידע כבר קיים, באמצעות מתווכים. קודם כל הוא צריך להיות שם, במלואו, נגיש לאורך זמן, מזין ומפרנס את ידיעתו ואת דעתו של הציבור.

    ידע פוליטי הוא גם עובדות אבל לא רק עובדות; הוא גם הקשר, אנכי (בזמן) ורוחבי (באנלוגיות, במושגים). וגם הנהרת ההקשר היא תהליך ארוך ומורכב. תקשורת הסאונד-בייטס מושתתת על הסתרת עובדות לא נעימות מצד אחד, וניתוק העובדות הגלויות מהקשרן, מצד שני. על כן התיישרות לפי צוויה היא התיישרות לצד הידע הפוליטי הקונצנזואלי. מה שנכנס במיטת הסדום שלה לא יכול לערער על הנחותיה, ומה שיכול לערער, לא נכנס. המילכוד הזה נפרץ סוף סוף, בתקשורת האלטרנטיבית ובבלוגים. אבל המחיר, לפעמים, הוא האורך. אני יכול רק להעיד שבין הפוסטים הנקראים ביותר בבלוג נמצאים כמה וכמה תחקירים ארוכים כאלה, שנעים בין 5,000 ל-10,000 מילה ולעתים אף יותר. זה סימן מעודד שיש ביקוש למוצר הזה; יש צמא לדעת."

    מה שקראת כאן זה בסיס ידע; זאת רק נקודת ההתחלה. אבל אי אפשר להתחיל מהסוף, מהתקציר. ואם באמת חשוב לך להרחיב את התפוצה, את מוזמנת לסכם חלקים נבחרים. בכל מקרה, "מאמר דעה" זה ממש לא הזירה המתאימה, שכן התרומה העיקרית של הפוסט הזה איננה בדעות אלא בעובדות.

    לגבי הצורך "להגיע לקהל רחב הרבה יותר" – גם בצורך הזה אני מפקפק, מסיבות שדיברתי עליהן בפוסט אחר (לא ארוך כל כך):
    https://idanlandau.com/2016/04/18/6-myths-of-the-left/

  24. עידית ברסלאור / ינו 27 2017 22:26

    תודה על תשובתך הברורה.
    אשתדל לתמצת את המאמר. מקווה שיצלח בידי.

  25. חמי / ינו 28 2017 07:39

    תודה עידן על עבודת הקודש.
    אני רוצה רק להוסיף שכמי ששירת בחיל המודיעין פיקוד הדרום 25-30 שנה אחר כך, למדתי עד כמה חשובה הבורות, אי הידיעה והשקרים בהבניית הידע המודיעיני. במילים אחרות הידע המודיעיני, שלרוב אין בו היסטוריה מעמיקה, אין בו כל נסיון להבין תהליכים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים חשוב על מנת לגבש את הראייה הצבאית הביטחוניסטית הצרה, כלומר לראות בערבי, אויב תמידי, טרוריסט ותו לא, שכל פעולותיו נובעות מרוע חסר הסבר, מלאומנות קיצונית או דתיות עיוורת.
    הסיפור הזה, כמו סיפורים הרבה יותר קרובים מבחינת זמנם, לא סופר לחיילי המודיעין (בפיקוד דרום, ברצועת עזה), שלכאורה, צריכים להעריך את המצב. אלה בתורם מייצרים "הערכת מודיעין" עם זווית ראייה צרה, שבתורה משמשת כהצדקה לפעילות הצה"לית, וחוזר חלילה. כך עובדת סוג של "סוציולוגיה של בערות" (או מערך הסדרי שיח) פנימית המבטיחה את ההצדקה הביטחונית לכל פעולת עוול.

  26. עידן לנדו / ינו 28 2017 09:33

    חמי,

    תודה, נשמע מעניין. בורות מודיעינית מוכרת לנו, שקרים – קצת פחות. מחכה לשוברי השתיקה מן המודיעין שיספרו לנו איך משקרים את המערכת ובתוכה.

  27. Ofra Danon / ינו 28 2017 11:35

    תודה, עידן, על המחקר והכתיבה ובניית מאגר המידע האלטרנטיבי. אני קוראת את הבלוג שלך בעניין עצום, אורכו לא נחשב לי למכשול. להיפך!
    אני לא יודעת אם בימי אראה התפכחות מתרבות השקר והכחש, אבל אני שמחה לדעת ש "הפנקס פתוח והיד רושמת" והכל נכתב, מצולם, מתועד. לצאצאי עוד תהיה הזדמנות להכיר את עברם העקוב מדם, גזל ורשע – ולפעול לתיקון.

  28. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / ינו 28 2017 11:42

    "ההתעקשות לסלק את תושבי הארץ הערבים כתנאי להתיישבות יהודית, ולו גם ערבים שקיימו יחסי ידידות עם שכניהם היהודים – חושפת את הפן הגזעני האינהרנטי של הפרוייקט הציוני." — ניסוח חוות דעתך מכליל כאן הן בחינת מהות הציונות והן בחינת הגדרת גזענות. להבנתי מה שאתה כותב כאן זה שלדעתך בגירוש חבל רפיח נחשף כגזעני מה שקיים בלאו הכי לאורך ציר הזמן כולו כאפיון של פנימי של המפעל הציוני.

  29. nevos / ינו 28 2017 12:32

    "ברנע טעה בעניין הראשוניות: ה"ערבריין" הראשון הוכרז בבקעת הירדן מיד אחרי המלחמה, ביולי 1967. אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, הכריז על רצועה לאורך גבול ירדן כשטח צבאי סגור (צו 151), שבהמשך נתחם בגדר המערכת"

    the concept 'arabrein' is in my opinion used in a deceiving way here.
    for years the area was used to steal the border , and start fedayun and palistinian assult on border settlers.
    the fact the lands of palestinians are still held today by the settlements is extremely disturbing and unjust

  30. עידן לנדו / ינו 28 2017 13:28

    נבוס,

    כן, היו חדירות דרך הירדן. לא, זה לא מעניק לצה"ל זכות לגרש מן הבקעה את תושביה הילידיים. ישראל התעקשה להרחיב גבולותיה? תתכבד להציב צבא על הגבול החדש ולהסתגל לאתגרים הבטחוניים, בלי לבצע פשעי מלחמה על הדרך. אותו סיפור עם חומת ההפרדה; בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג לא קבע שעצם הגדר לא חוקית, אלא רק שהתוואי שלה שפולש מעבר לגדה המערבית ומפקיע בפועל אדמות פלסטיניות אינו חוקי.

    האם אפשר בכלל להרחיב גבולות באופן חד צדדי ועדיין לשמור על צלם אנוש ככובש? נדמה לי שניסיון של עשרות שנים נותן תשובה ברורה לכך.

  31. עודד אסף / ינו 28 2017 17:51

    תגובה נוספת שלי, בעקבות ספר שמצאתי זה עתה באחד המדפים הנידחים בספרייתי. מיון ספרים ישנים טומן, מדי פעם, "הפתעות". היום מצאתי את כרך ל' של "מולדתי – שנתון לנוער ולעם (תשכ"ה)" , בהוצאת הלשכה הראשית של הקק"ל, בשיתוף האגף לחינוך חקלאי וימי במשרד החינוך והתרבות. בפרק שכותרתו "מיעוטים בישראל" מוצגת בקצרה "תוכניתו של שר החקלאות ליישובם של הבדווים". ובכן, "בשיחה עם עיתונאים גילה שר החקלאות, משה דיין" – כך כתוב כאן – "את דעתו בדבר הדרך ליישובם של בדווי-ישראל… לדעתו (…) יש להפוך את הבדווים לפועלים עירוניים… 88% מתושבי המדינה אינם חקלאים, והבדווים יהיו חלק מהם. לפי תוכניתו של דיין לא יתפרנס הבדווי מאדמתו, אלא [וכאן מתחיל ציטוט מדויק מדבריו של דיין – ע' א' ] 'יהיה לעירוני שיבוא הביתה אחה"צ וינעל נעלי בית, ילדיו יורגלו לאב שילבש מכנסיים, בלי שברייה, שאינו פולה כינים בציבור. הם ילכו לבית הספר סרוקים עם שביל…'. אולי יגלה מישהו את הפרטים על מסיבת העיתונאים ההיא? כך או כך – מעניין, הלא כן?

  32. עידן לנדו / ינו 28 2017 18:31

    תודה, עודד. גם אני נתקלתי בציטוט הזה. עיניך הרואות, התשוקה לעייר את הבדואים מפעמת בקברניטים עד היום; כך דוחקים את אום אל-חיראן אל חורה ואת הג'אהלין לרמת נועימה. אני חושד שלא כל כך הרצון לראות בדואים עירוניים פעל כאן אלא לראות חקלאים יהודים על אדמותיהם (ולכן הדברים באים מפי שר החקלאות).

    והילדים עדיין הולכים לבית ספר, לפעמים קילומטרים.

  33. ronens / ינו 28 2017 18:58

    כדאי לכותב לדעת שחלק נכבד מהבדואים היום הצטרף לדא"עש ולמזלנו הצבא המצרי מצליח בינתיים לטפל בו בלי שיגיע אלינו כמעט. אום אל חיראן היא ניסיון להוציא מהמדינה פיצויים בגלל השתלטות על שטח ואת זה בית המשפט קבע

  34. קים / ינו 28 2017 22:13

    תודה רבה עידן.

  35. שולי הרטמן / ינו 29 2017 11:56

    המון המון תודה.
    זה לא מאמר זו עבודה שלמה שיש בה עובדות והסברים והעשרה לעומק ולרוחב יש כאן שלד לקורס שלם עם הרחבת הקונטקסט בכל שלב בהתאם לנושא העיקרי.
    העניין של תרבות השקר וההסתרה כל כך כל כך חשוב והגעת אליו דרך חריש עמוק ונחוץ. לא פחות חשוב העידוד לכולנו – לא להרים ידים לא להתכנס וגם לא בהכרח לרוץ ברחובות כל העת, אלא לדבוק באמת לדבוק בעובדות ולהמשיך ולתעד כל אחד בתחומו ולהפיץ ולהפיץ ולהפיץ. תודה לך עידן

  36. יוסףה מקיטון / ינו 29 2017 14:28

    מעשיר מזעזע ושימושי כרגיל. תודה על התמדתך העיקשת.

  37. תומר / פבר 3 2017 08:22

    עידן, תודה רבה על המאמר הזה, שחשף בפני מידע רב וחשוב שלא סביר שהייתי נחשף אליו במקומות אחרים. עם זאת, שאלה לי: האם באמת נכון לבצע את ההקבלה האוטומטית בין המעשים ההם (או הדומים להם ביו"ש שנעשים עד היום) לבין הנעשה כיום עם הבדואים בנגב? אני לא מדבר על פינוי יישובים בדואיים שהיו קיימים טרם קום המדינה, אלא על פינוי הבדואים משטחים סמוכים אליהם אותם ישובים התרחבו מאז – הרי אם יש לי בית על שטח אדמה פרטי בפאתי פתח תקווה, זה עדיין לא מקנה לי זכות ליישב את ילדיי בשטחים ריקים סמוכים ולטעון לבעלות עליהם רק על סמך העובדה שהריבוי הטבעי דורש זאת, וזאת גם אם אותו שטח אדמה שבבעלותי היה שלי גם טרם קום המדינה. מדוע דינם של הבדואים שונה, ואיך הוא דומה למקרים בהם אנשים סולקו מבתים שנבנו על קרקע עליה אין למדינה שום טענה חוקית לבעלות?

  38. עידן לנדו / פבר 3 2017 10:14

    תומר,

    הנחת הרקע שלך היא שלמדינה *יש* טענה חוקית לבעלות על אדמות אום אל-חיראן או שאר הכפרים הלא מוכרים. ההנחה הזאת חסרת יסוד. המדינה יכולה להכריז על קרקע כעל אדמת מדינה רק אם אין שם בעלות פרטית. וכל הויכוח בין הבדואים למדינה נסוב על זכויותיהם החוקיות של הבדואים בקרקעות שעליהם הם יושבים עשרות שנים, לפעמים מאות.

    כן, לי אסור להרחיב בלי אישור בנייה. אבל לי יש דרך חוקית – לפנות לרשויות ולבקש אישור בנייה. לבדואים אין! אין אישורי בנייה בכפרים הלא מוכרים, ולמעשה גם ברהט, המוכרת וכשרה וחוקית למהדרין, אין אישורי בנייה ויש חוסר ב-4000 יחידות דיור. זה המצב בכל היישובים הערבים המוכרים – המדינה חונקת אותם וכופה עליהם בניה לא חוקית (ע"ע ההריסות בקלנסוואה).

    כך שהמדינה עובדת עליך פעמיים. פעם ראשונה, כשהיא משכנעת אותך שלבדואים אין שום זכויות בקרקע (שהם היו עליה לפני המדינה!). ושתיים, כשהיא משכנעת אותך שהם בונים באופן לא חוקי (ולא מספרת לך שאין להם שום דרך חוקית לבנות על אדמתם).

    בנושא זכויות הקרקע של הבדואים, הנה סיכום טוב:
    http://rhr.org.il/heb/2013/04/11534/

    והמאמר המלא:
    http://weblaw.haifa.ac.il/he/Journals/lawGov/Volume14/01-Yiftachel+Kedar+Amara_updated.pdf

  39. עודד זינגר / פבר 3 2017 20:22

    אריה בירו, שאשר שחם מזכיר בתגובתו, עשה כותרות לפני כמה שנים כאשר סיפר בגאווה, במסגרת כתבה עיתונאית עליו, כיצד חיסל שבויים מצרים, אותם שבה בדרכו לשארם א שייך בראש גדודו.
    לא היה לי מה לעשות אתם, הסביר.
    פרסום הכתבה הביא למשבר ביחסים עם מצרים.
    צדיק גדול.

  40. עידן לנדו / פבר 3 2017 20:43

    עודד,

    בירו היה ניצול אושוויץ עם נפש מעוותת:
    http://saritfuchs.co.il/?p=244

    רצח שבויים היה עניין שגרתי:
    http://www.haaretz.co.il/news/health/1.1384395

  41. תומר / פבר 4 2017 19:12

    עידן, תודה על תגובתך. העניין עם העדר אישורי הבניה הוא איוולת בפני עצמה, אך אישורי בנייה ממילא נוגעים אך ורק לקרקע פרטית – ומכאן השאלה: האם "שטחי המריבה" בנגב נכון לעכשיו הם שטחים שהיו מיושבים או מעובדים על ידי הבדואים טרם קום המדינה (ועל כן אמורים לפי כל הגיון להחשב לשטח פרטי שלהם גם אם אין כל מסמך המגבה את בעלותם), או שמדובר בשטחים ש"סופחו" על ידם בשלבים מאוחרים יותר עקב ריבוי טבעי או מכל סיבה אחרת (פרט להזזתם הכפויה ממקומות אחרים מבלי לספק אלטרנטיבה ראוייה)?

    סליחה שאני מתרחק מנושא המאמר, פשוט בעוד שהמעשים הנידונים במאמר נעשו לפני עשורים בשטח שכבר לא בשליטת ישראל שנים רבות, בעוד שסוגיית הבדואים, שהוזכרה במאמר, אקטואלית מאוד.

  42. עידן לנדו / פבר 4 2017 19:22

    תומר, בדיוק בגלל שאתה מתרחק, הפניתי אותך למקורות. תקרא ותתרשם לבד. ההבדלים שנראים לך קריטיים, נראים לי טכניים. יש כל מיני וריאציות לנישול, וישראל חקרה את כולן.

  43. ory / פבר 9 2017 19:31

    קודם כל ומעל הכל – תודה על התחקיר המרתק.
    אדגיש מראש שאני לא בא אליך בטענות, ועדיין קצת אחזור על משהו שנטען כאן בתגובה למעלה (קראתי אותה, ואני כבר מכיר את התגובה שלך משרשורי-עבר) – התחקיר מאוד, מאוד חשוב, אבל בגלל אורכו כנראה ייבלע בתהום הנשייה.

    אם המטרה היא (בין היתר) לפתוח עיניים, אז אני מאמין שמעטים האנשים שיגיבו בגלל האורך המאוד מאיים של הפוסט. צחוק הגורל הוא שאני אחד מאותם אנשים כנראה (יחסית לקהל כאן אני בטח נחשב ימני, אבל הדעות שלי עברו עדכונים בשנים האחרונות עקב דיוני תוכן ארוכים ותחקירים מרתקים של עיתונאי/תחקירני-על כמוך וכמו אישתון).

    ברור לי שכמות ההשקעה בתחקיר מהזן הזה נסכמת לעשרות שעות, ואני לא אומר שעליך לייצר אמ;לק, ועדיין – אם יגיע אליך עותק של גרסה מתומצתת שעשה אדם אחר (אולי היא תייצר עירור-עניין לקורא ותשכנע אותו להשקיע את הזמן בתחקיר הארוך והאמיתי?) – אנא שתף אותנו.

    שוב תודה, הבעתי אותה גם בצורה חומרית יותר.

  44. עידן לנדו / פבר 9 2017 20:22

    אורי,

    תודה, כמובן שאשתף.

  45. גזלן / פבר 17 2017 00:19

    לשם מה בדיוק נחוצים עבודת הבילוש והתחקיר היסודי, להוכיח שערבים גורשו מאדמתם ע"י מדינת ישראל?
    יש לך או למישהו מלהקת המעודדות ספק ביחס לכך?
    על הישוב סלאמה (سلمة ) שמעת פעם?

    אתה גדלת על אדמותיו כילד בישוב הנקרא רמת-גן, וחי על אדמותיו כבגיר בשכונה תל אביבית הנקראת ביצרון.

    כשי שלא תרגיש בודד, גם אני שותף לגזל: אומלבס הוא שמו של הכפר הערבי שעל אדמותיו אני גר.

    מה דעתך ששנינו נתקן את העוול וניתן את המפתחות לבעלים החוקיים של האדמות?

  46. עידן לנדו / פבר 17 2017 07:19

    גזלן,

    לא ממש קראת בגוף הטקסט שכבר הגבתי לטיעון הקש הזה. הנה:

    "כו, הקיבוץ הארצי בכללותו השתתף בביזה הכללית של קרקעות הבדואים בנגב המערבי בשנות ה-50'. האם העובדה הזאת הופכת את מחאת צעירי ניר-עוז, 20 שנה לאחר מכן, ל"צביעות"? ואולי אותם צעירים פשוט לא חפצו להנציח את העוול שירשו מאבותיהם, והחליטו: עד כאן לגזל? האם היו אמורים לשתוק נוכח הגזל שמתרחש מול עיניהם, ברכושם של בדואים שהיו ביחסי ידידות איתם – רק כדי "לא להיות צבועים"?

    זהו, כמובן, "טיעון שייח' מוניס" המוכר של הימין, שנועד להשתיק כל מחאה נגד התנחלויות מעבר לקו הירוק, אשר אינה מוחה, באותה נשימה, נגד תוצאות הנכבה. אבל זהו משחק במוסרנות, לא במוסר, ותפקידו היחידי הוא לעקר את המחאה הפוליטית, לא לחדד אותה (והוא גם מבלבל בין אשמה לאחריות, נושא נפרד)."

    ולהבא תגיב בשמך האמיתי. כך מצופה מגזלנים שאינם מתביישים.

  47. עידן לנדו / פבר 17 2017 10:13

    גזלן, אם אתה רוצה להמשיך בשיחה, תזדהה בשמך המלא. יש קוד אתי לבלוג (למעלה משמאל). אם האנונימיות חשובה לך מן הדיאלוג, אתה לא חייב להגיב. אני מציע לך גם לעיין בקישור שהיה בסוף הציטוט שלי. אין לי כוח לשולפים שלא מתעמקים.

    http://www.tarabut.info/he/articles/article/guilt-responsibility-activism/

  48. financend / פבר 17 2017 10:56

    אתה ממש טוב, חבר עידן לנדו! לא סתם טוב, אלא ממש … וזה תודות לאידאולוגיה שגיבשת ביסודות המוסריים של התודעה הפוליטית שאליה הגעת משך מאמצים מוצלחים (עד עכשיו) לחמוק מה-"מלכודות" האידאולוגיות של התפיסה הבלתי-אידאליסטית היחידה הנמצאת בקיים ותודות לעיוותים שאומצו על-ידי יותר מדי מתיימרים להניף בעבר ולהמשיך להניף בעתיד את דגליה.

    כבר אז, כשכתבת על 6 המיתוסים, התפתיתי להתייחס לאידאולוגיה שגיבשת. הפעם, לאחרי שכאן התוות כמה קווים אידאולוגיים מודגשים יותר, הפיתוי חזר אלי שוב. אבל חשיבותו של הערך הרם של העבודה שאתה מבצע כאן מונעת ממני (בינתיים, כי פג, אפילו אם זמנית, הרעיון להקמת רשימה פוליטית חדשה) לחזור ולהתווכח.

    מדוע? הצורך הפוליטי המרכזי היום הוא חיזוקה של הברית השברירית (הרשימה המשותפת) שקמה בקרב הכוחות המתקדמים והלגליים בארץ ישראל (פלסטין) על כל חלקי אפרטהייד שבה.
    כאשר נתחזק מספיק, נוכל להתייחס גם לברית שבין הכוחות הלגליים לבין אלה הבלתי לגליים.

  49. financend / פבר 17 2017 10:57

    שכחתי לחתום: אנג'לו איידן

  50. יאיר ולך / פבר 18 2017 19:10

    האם הוא חש ברגישותו הרבה את הצורך הדחוף שלי לפרוק את המטען שהעיק עלי ולדבר על כל מה שקרה? מאז שהגעתי לקליה לא שוחחתי באמת עם אף אחד והרגשתי חנוק. רק עכשיו, מול אריה אלוני, מחסום הקול שחנק את גרוני קרס. סיפרתי לו איך הגענו מבסיס הטירונות אל דיונות אינסופיות בצפון סיני. טרקטור גדול כבר עבד שם, מסמן תוואי שרירותי בים החול, שהיו מגובבות בו ערמות של מוטות ברזל, רשתות וכלי עבודה. היתה בהילות באוויר והרבה לחץ. אפילו אלוף הפיקוד עבר שם בקומנדקר, והיינו צריכים מיד להקים גדר שתעבור בתוך שטחים של בדואים, שברחו אל החולות עם מעט החפצים שלהם. לא ידענו לאיזה צורך. אבל הסתובבה שמועה שהולכים להקים שם עיר ושאנחנו תוחמים את השטח שלה עם הגדר הזו. אני הייתי בורח פנימה, אל תוך הראש, הולך ומתנתק מהסביבה, מנגן לעצמי בראש ללא הרף את ״אחיות הרחמים״ של לאונרד כהן, קורא בכל רגע פנוי את ״מהתחלה״ של ברנר בהוצאת תרמיל שקניתי בשק״ם בצומת אל-עריש ומשתדל להיות רוב הזמן בתורנות מטבח משום שהרדיו שם היה כל הזמן פתוח, משדר חופש, משדר שיר יווני של חווה אלברשטיין, ״אהובי יצא לדרך הפונה לים״, מעביר בי רעד של געגועים בזמן שחיפשתי נחמה בהתעסקות עם חומרים ביתיים כמו תפוחי אדמה ועגבניות, מוריד את כובע המצחייה על עיני: לא, אני מצטער, אני לא שומע טוב, המפקד, אני לא מרגיש טוב, המפקד. הייתי הולך ונעלם לתוך עצמי, מתרחק אל מחוץ לגדר. כשחזרנו אל בסיס הטירונות מצאתי את עצמי יושב שעות במסדרון אפוף עשן סיגריות עם עוד כמה פליטים של המערכת ואחר כך יוצא משם עם חוות דעת רפואית שעלי לעזוב את הטירונות ולעבור ולהיות נספח בהאחזות עד שיחליטו מה לעשות אתי.

    אהוד בנאי, זוכר כמעט הכול. הוצאת כתר 2001. 59-60.

  51. עידן לנדו / פבר 18 2017 20:26

    תודה, יאיר. הקטע הזה נדחס לשורה וחצי בשיר "כל הזמן באוויר", שציטטתי בגוף הפוסט. כמו שכתבתי, הבריחה פנימה היא טקטיקה ישראלית נפוצה, עוד אביזר בארגז הכלים של תורת האי-ידיעה. אני לא ממש יכול להאשים חייל בן 18 בתגובה הטבעית הזאת; האשמה על המפקדים הבכירים. אבל החייל בגר מאז, והבין דבר או שניים, והשאלה מה הוא עושה עם הידע שצבר מיד ראשונה, אי אז בטירונות?

    האם הוא ממשיך לשיר את אותו השיר, עם אותה בריחה פנימה, כאילו הזמן קפא במשך 45 שנה, או שאולי הוא מחבר את הזיכרון שלו לתמונה הרחבה יותר – אום אל-חיראן וכד' – ומוציא ממנה מסקנות פוליטיות? במקרה של אהוד בנאי, די ברור במה הוא בחר.

  52. יאיר ולך / פבר 18 2017 21:39

    כשקראתי את הקטע הזה לפני חמש עשרה שנים זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על הסיפור הזה.

    אני חושב שיש כאן יותר מ״בריחה פנימה״ – יש כאן תיאור של סרבנות אפורה. בנאי לא שיתף פעולה עם המערכת. שזה‏ לא מעט. ממש לא מעט. והלך לקבן (או ככה זה נשמע) והוא נפלט, לא מהצבא אבל מהמסלול, ואחר כך נפלט מהמערכת הישראלית הנורמטיבית, לפחות לעשור.
    מה הוא עשה אחרי זה, עם זה? היו זמנים שהתיצב נגד הכיבוש, הרי הוא כתב את מאמי, ואפילו הייתה אמירה שהנביא ירמיה היה קורא לחזור לגבולות 67. אבל זה היה בשנות השמונים והתשעים. אחרי זה הוא באמת ברח מפוליטיקה, אבל היא ״רדפה אחריו״, עד לסוסיא, ובהופעה שלו שם, הוא התיצב באופן ברור בצד השני.

  53. עידן לנדו / פבר 18 2017 22:00

    יאיר,

    הטקסט די מעורפל; לא ברור לגמרי שהוא השתמט מהמשימה. דווקא הדגש על "הבריחה פנימה" והעיסוק בספרות ושירים כמוצא נפשי מרמז שמבחינה חיצונית הוא נהג כמו כולם, לא ברח. בכל מקרה, מה שקרה לבנאי מבחינה פוליטית זה מה שאתה מתאר. זה כמובן קשור גם למסלול הקריירה שלו, מן השוליים אל המרכז, וגם למסלול ההקצנה הלאומנית של החברה הישראלית.

    אני שוב חוזר שאני לא שופט את אהוד בנאי בן ה-18, התמים והקלולס, על מה שעשה או לא עשה. אני שופט אותו כאדם בוגר. גם כשהלך לסוסיא הוא ניסה להציג את זה כבריחה מפוליטיקה. נו.

  54. עידן לנדו / פבר 26 2017 10:35

    כדי לחזק את הדברים שבסוף הפוסט, נחתה הצעת חוק חדשה של הימין (בין אם תעבור ובין אם לאו, הצורך בה מאלף) שקונסת ארגונים על התעניינות בעובדות. למען הסר ספק, העובדות האמורות אינן מבוקשות בידי ארגוני ימין.

    http://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-1.3884373

  55. אוהד / פבר 28 2017 13:09

    לפרשת הגירוש מפתחת רפיח יש ספיח שאותו לא הזכרת (אולי לא הכרת?) בדמות קורות הכפר דהנייה שאפשר לראות בו כעין גירוש רביעי. הכפר דהנייה שהוזכר פה כבדרך אגב באחד הציטוטים של עודד ליפשיץ היה כפר חקלאי שהוקם על מנת "לשקם" את הבדואים, או כמו שהגדירו את זה אז, להפוך את הבדואים למושבניקים. הכפר הוקם בשטח רצועת עזה סמוך לרפיח בעוד שהאדמות החקלאיות שלו היו בסיני, מה שכמובן גרם בעיות עקב הנסיגה מסיני שכן התושבים (שבמקורם היו מצרים) נשארו בישראל ללא האדמות. אחרי הנסיגה חלק מהתושבים נשארו בכפר תחת הסדר מסויים עם מצרים ואחרים חזרו למצרים. בנוסף לבדואים ישראל יישבה בכפר משפחות של סייענים מהשטחים. בהסכמי אוסלו הכפר נשאר תחת שליטת ישראל והוא פונה יחד עם כל הישובים הישראלים בהתנתקות.

    כאן יש סיפור מעניין כי מסתבר שתושבי הכפר (שלא הצלחתי למצוא כמה מתוכם הם צאצאים של הבדואים מהפתחה וכמה הם משפחות של סייענים) לא היו זכאים להתיישבות קהילתית ולמלוא הפיצויים הכספיים בניגוד לרוב המפונים היהודיים. הסיבה לכך היא מסתבר שהכפר דהנייה שהוקם בגאון ובקול תרועה רמה על ידי ממשלת ישראל 30 שנה קודם לכן, ובכן הוא לא היה במעמד של יישוב מוכר…
    זה כל כך הזוי שזה לא ייאמן, אבל אני בטוח שאתה תגיד לי שזה ייאמן גם ייאמן.

  56. עידן לנדו / פבר 28 2017 13:34

    אוהד, תודה.

    כן, הכרתי את הסיפור על דהנייה, מישהו צריך לכתוב אותו פעם, עד לשדה התעופה הפלסטיני, שישראל בסוף הפגיזה. מקום שרובצת עליו קללה.

  57. סרגיי / מרץ 18 2017 12:37

    שתי נקודות שהייתי רוצה להתיחס אליהן.

    1) אתה מייחס להסתרת האמת מניעים זדוניים, ורואה את המציאות בערכים מוחלטים. חשיפה האמת – טוב, הסתרה האמת – רע. אבל אתה לא חושב שראוי לכל ריבון לקחת בחשבון את הפאן הסוציאלי של חשיפה של עובדה זו או אחרת? אם למדינה יש תוכניות אסטרטגיות (=ארוכות טווח), האם לשיטתך היא צריכה לחשוף את כולן, תמיד לדיון ציבורי? הרי בטחון המדינה כולל הרבה מאוד שיקולים מעבר לסכנה מידית מפני פיגוע זה או אחד. אז נכון, האסטרטגיה של ההתנחלות/סיפוח התבררה כמוטעית. יכול להיות שמלכתחילה היא הייתה כזאת. אבל לצייר את השלטונות כשקרנים פאתולוגיים ללא כל סיבה והצדקה, זה ממש לא נכון.

    2) ציטוט:
    "…היא מסיטה את מוקד העימות בחברה הישראלית מפולמוס פסבדו-פוליטי, בין שני "מחנות" שכביכול דוגלים באידאולוגיות הפוכות (…) אל עימות שונה לחלוטין, פוליטי הרבה יותר: העימות בין תרבות השקר לתרבות האמת…"

    שורש הבעיה כמו שאתה מתאר בפסקה הזאת מקבל מעמד מטאפיסי כמעט. ולמרות שאני מעריך מאוד את האידאליזם שלך ואידאליזם בכלל, הייתי רוצה לשאול את דעתך לנקודת מבט אחרת, הרבה יותר מקורקעת ובנאלית – העימות האמיתי הוא לטעמי בין לאומיות לגלובאליות. בין אלה שטוענים שהאינטרסים של של העם/לאום/שבט/משפחה שלהם קודמים, לחסידי זכויות האדם באשר הוא אדם. לדעתי עמדה זו מתארת הרבה יותר טוב את המציאות בשטח והמציאות ההיסטורית בישראל בתקופה המדוברת. מה דעתך?
    ועוד דבר באותו נושא, עצם העובדה שהשיח הפוליטי מתנהל בזירת השמאל (למרות שלאחרונה אכן ישנם סממנים לעירעור הסטטוס קוו), אתה לא חושב שיש בזה יתרון גדול מאוד, אם לא בכלל נצחון אסטרטגי? הרי אם לא כך היה הדבר, אף אחד לא היה נאלץ בכלל להסתיר את פועלו ואת מניעיו.

    נ.ב.
    חיפשתי לא מזמן פוסט ישן שרציתי לקרוא שוב ולהפתעתי לא מצאתי אותו. יכול להיות שמאז פרסום ספרך הסרת מהבלוג פוסטים מסויימים (בפרט אלה עליהם הוא מבוסס)?

  58. עידן לנדו / מרץ 18 2017 12:57

    סרגיי,

    1. ראיתי כבר יותר מדי ממשלות מסתירות יותר מדי עניינים קריטיים מאחורי יותר מדי שקרים בוטים מכדי לפרגן לשלטון שהוא "יודע מה טוב" בשבילי. תחת שם הקוד "ביטחון" סובבו פה בכחש מדינה שלמה במשך כמה דורות. מערכת קדש, ניסיונות השלום של סאדאת, אינתיפאדת מליון הכדורים, הרקע לעופרת יצוקה, גירוש הבדואים. זה לא נגמר; עשרות פוסטים בבלוג הזה מוקדשים לחקר העניין. לכן אין לי שום סימפתיה ל"שיקולים" העלומים של הממשלה. ברירת המחדל המוכחת היא – קודם כל דואגים לתחת של עצמם, לא לשלום הציבור ורווחתו.

    2. אידאליזם זה לא אני. יש לך טעות קשה. הבלוג הזה אמפירי לגמרי. וגם הניתוח שמבחין בין מחנה האמת למחנה השקר מבוסס על עובדות, לא על אידאות. העימות בין שבטיות לקוסמופוליטיות כמובן קיים ואף אחד לא טען שהוא לא קיים. אבל הוא הפך לחזות הכל ויש עוד הרבה צדדים לסיפור, שאותם אני מנסה להציף. ונקודה למחשבה: לא מעט מאלה שמצהירים על ערכים אוניברסליים וזכויות אדם, בפועל משתפים פעולה עם מערכת השקר וההסתרה. עדיף לנתח את פעילותם מן הפרספקטיבה הזאת (דווקא האמפירית, האנטי-אידאליסטית!) מאשר על פי הצהרותיהם הגלויות.

    כן, רוב מהפוסטים/מסות שנכללו בספר ירדו מהאתר בגלל זכויות יוצרים.

  59. סרגיי / מרץ 18 2017 14:48

    1) אני מסכים שרוב הפקידים הבכירים והזוטרים יותר כאחד, דואגים לתחת שלהם קודם כל. אבל אחרי שהם דאגו לתחת שלהם, מה הלאה? מדבריך אני מבין (למרות שבוודאי תתקן אותי), שבאופן עקיף אתה טוען שאין הלאה. זוהי התכלית – דאגה לתחת של כל פקיד ופקיד. אני טוען לעומת זאת שהלאה באה החשיבה שאסטרטגית. התוכניות לטווח הארוך שמבוססות על ראיית עולם זו או אחרת. ולתוכניות ארוכות הטווח יש משמעות ועוד איך. כי אחרת, לא היינו שונים מכל רפובליקת בננות כמוהן יש עשרות באפריקה, דרום אמריקה או במזרח אירופה. אבל אנחנו לא. ממש ממש לא. רוב המוחלט של אזרחי מדינות העולם היו מקנאות ברמת "הדאגה לתחת" שיש לפקידי השלטון בישראל וברמת "חוסר הדאגה" לאזרחים של מדינתם. כך שכאן לא שכנעת אותי, ההנחה שלי עומדת בעינה – לשלטון בישראל יש ראיית עולם אסטרטגית, ראיית עולם שחוצה אישים, מפלגות ונסיבות פוליטיות קיקיוניות.
    לאור זה אני שוב שואל: האם לשיטתך לעולם על השלטון לחשוף את התוכניות האסטרטגיות שלו (וכפועל יוצא – את המניעים להחלטות או פעולות נקודתיות כאלה ואחרות) לדיון ציבורי?

    2) "לא מעט מאלה שמצהירים על ערכים אוניברסליים וזכויות אדם, בפועל משתפים פעולה עם מערכת השקר וההסתרה." אני מבין זאת מצויין, אם לא שמת לב למה שכתבתי אחזור – הדיון הפוליטי מתנהל בזירת "השמאל" (וכאן הכוונה לשמאל בגדול, בטח שלא לעבודה/מרצ), וכתוצאה מזה לדעתי, מה שקורה הוא שאנשים שלא באמת מאמינים בערכי השמאל, שהם קוסמופוליטיים, נאלצים להתחזות ולהתחקות ככאלה. גם אם לדעתם קוסמופוליטיות זו אינה עולם בקנה אחד עם האינטרסים של מדינת ישראל, הם עדיין מדברים בשפתה למען יציבות סוציאלית. נכון שאנחנו פה נכנסים לאזור מסוכן של בחינת לב וכליות של אנשים, אבל אם בלוג זה הוא אכן אמפירי, האם לא תסכים שכל העובדות הנקודתיות האלה מצטברות לתמונה שמראה דבר פשוט והוא שלדעתם של המנהיגים שלנו לאורך הדורות האחרונים, הקו הביטחוניסטי/האקספנסיבי/אגרסיבי הוא המשרת בצורה הטובה ביותר את האינטרסים של ישראל לטווח הארוך. הלא כן?
    אתה יכול שלא להסכים עם זה. להגיד שכל המגמות בשטח מראות שזה לא באינטרסים של המדינה, וגם לא היה. וכאן אני כנראה שגם חלקית אסכים איתך. אבל מה שאתה לא יכול לעשות זה לטעון ש"תרבות של אמת" היא באינטרסים הטובים ביותר של מדינת ישראל. אף מדינה לא תשרוד עם אידאל של אותו "מחנה" שאת דגלו אתה נושא.

    אני אחזור ואחדד – לבקר את מפעל ההתנחלויות והאקספנסיביות ולהציע במקומו אלטרנטיבה, אין עם זה שום בעיה. לבקר מנקודת המבט של "הם משקרים ולכן הם לא ראויים להיות בשלטון", זה אידאליזם שלא יכול לבוא ביחד עם קיומה של מדינת ישראל.

  60. עידן לנדו / מרץ 18 2017 16:14

    סרגיי, אני אקצר.

    1. כן, לעולם לחשוף. כן, יש תפיסה אסטרטגית – מצומצמת להחריד, רדוקציה של הכל ל"ביטחון" עם מינימום הבנה שביטחון מורכב לא רק ממספר קני תותח ופצצות אלא גם מהבנה אמיתית של צרכי וזכויות הצד השני.

    2. לא, לא מסכים שהמנהיגים פועלים בתום לב. גם אם בשלב כלשהו מנהיג מאמין בגישה כוחנית, אחרי שהיא נכשלת שוב ושוב הוא עשוי לחדול להאמין ממנה בליבו ועדיין לנקוט בה באופן ציבורי בגלל הפאסון, בגלל הפחד להודות בטעות, בגלל ניחוש משוער של לב ההמון, בגלל אלף סיבות שלא מעניינות כל כך, כי אני שופט מעשים ותוצאות, לא מחשבות. אבל גם בבלוג הזה נחשפו לא פעם פערים אדירים בין מה שהמנהיגים אומרים בגלוי למה שהם אומרים בישיבות סגורות: הבט למשל בפוסט האחרון על פתחת רפיח והפערים בין הצהרות דיין ואחרים בפורומים כאלה. כנ"ל ההתיישבות ביו"ש, תוואי גדר ההפרדה וכו' – יש שימוש ציני וגורף ב"ביטחון" שאינו משקף את המטרות האידאולוגית האמיתיות (התנחלות, שליטה).

  61. עידן לנדו / אפר 16 2017 11:15

    תגובה נמחקה: גם אנונימית וגם לא מתייחסת לגוף הפוסט הזה. ביקורת על מה ש*לא* נכתב לא יכולה להישמע לפני התייחסות עניינית, ולא תחת אנונימיות, למה ש*כן* נכתב. וגם אז היא כנראה תהיה לא רלוונטית (כמו מה שקורה בסוריה היום).

  62. נירוס / מאי 14 2017 12:30

    ״גם כאשר נשקל, ולבסוף נדחה, הרעיון להעביר את השליטה ברצועת עזה לידי הירדנים (ובכך להיפטר מבעית הפליטים)…״.

    האם הרעיון הנ״ל נשקל כהערת אגב באותה החלטת ממשלה מה-31 באוקטובר 1968 ?
    האם יש לך הפנייה למקור כלשהו המתאר את הרעיון הנ״ל שנשקל ונדחה?
    ע״י מי הוא נשקל, באיזה דרג ובאיזה אופן דנו בו? מדוע לבסוף דחו אותו?

    אני מתנצל שאני מתעכב על דבר שהוא ממש הערת אגב בשולי המאמר, אבל זה פשוט תפס את תשומת הלב שלי, כי זה מאוד מוזר ומפתיע בעיני ששקלו בכלל רעיון כזה. (לתת לירדנים שליטה ברצועת עזה).

    תודה

  63. עידן לנדו / מאי 14 2017 14:35

    נירוס,

    עמ' 271 במאמר של קרצמר וגורנברג, והפניות בהערות שוליים 75-76.

  64. רן עבר-הדני / יול 30 2017 08:25

    עידן, אני נפעם. כבר היו לך פוסטים מצויינים, אבל לדעתי המאמר הזה הוא גולת הכותרת של הבלוג (או לפחות של מה שאני קראתי, שזה לא מעט). זה נכון לא רק לגבי העובדות שאתה חושף, אלא גם לגבי איכות הכתיבה. אתה מוביל אותנו בבטחה דרך העובדות כך שהנרטיב שאתה מתאר הופך בלתי נמנע, ואז אחרי שהגענו אתך לפסגת ההר, מחכה לנו שם חנה ארנדט עם ניתוח מופתי. נוקאאוט. בשום מקום אתה לא נופל לססמאות (אתה לא מזכיר את המלה "ציונות" אפילו פעם אחת). ואתה מנפנף התנגדות פוטנציאלית בוירטואוזיות – הכתיבה שלך על האבסורדיות שבשעבוד כל ניתוח לשיח הפריבילגיות היא מופתית. הייתי אומר תענוג אם הענין עצמו לא היה כל כך טראגי.

    והערה צדדית לסיום – לדעתי המשפט המרכזי בפוסט הזה הוא ציטוט מליפשיץ: "חבל להתלבט כיצד לחיות בלי ערבים. יש ללמוד איך לחיות איתם". זה היה נכון אז, וזה נכון היום. הבחירה שלנו כציבור באופציה ה"בלי" מובילה בקו ישר את תרבות השקר ואל כל הסבל שנובע ממנה.

    יישר כוח.

  65. עידן לנדו / יול 30 2017 10:07

    תודה רבה רן, על המלים החמות. כל הפוסטים היו בני, אז אני מנוע מלהעדיף אחד על פני אחרים…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: