שיח ג'ראח: מודל משפטי לטיהור אתני
| עדכון של "תאעיוש" מה-1 לנובמבר: היום, בפעם הרביעית בשבוע האחרון, העירייה ביחד עם כוחות משטרה רבים, הרסו את האוהל של משפחת אל-ר'אווי שפונתה לא מזמן מביתה בשיח ג'ראח. מעט הרכוש שהיה באוהל, שמיכות, מזרונים וריהוט בסיסי, הוחרם שוב. |
[פוסט ארוך. מאד]
תצלומים: אי-פי
הביטו בשתי התמונות האלה. הן צולמו באותו יום, באותו מקום: ה-3 באוגוסט השנה, שכונת שיח ג'ראח ב"מזרח ירושלים". הפלסטינים ישנים ברחוב, צמודים לקיר של בית שעוד היה שלהם עד לפני שעה קלה, עד שפונו ממנו בצו בית המשפט העליון. במקומם נכנסים המתנחלים, על כל מיטלטליהם.
יותר מ-50 שנה גרו משפחות אל-ר'אווי וחנון, פליטי 48', בבתים שקיבלו מן השלטון הירדני. עכשיו הם שוב פליטים, דרי רחוב, משקיפים מבחוץ יום יום על הדיירים החדשים שמאכלסים את בתיהם. ערבים בחוץ, יהודים בפנים. תנו עוד מבט אחרון; ככה מתחיל טיהור אתני.
מה עוד רואים בתמונות? את נציג החוק, שוטר ישראלי בגבו למצלמה, מאבטח את האיכלוס מחדש של הבתים.
ולבסוף: מה, או את מי, לא רואים בתמונה? את המשתתף הכי חשוב באירוע הזה, שבלעדיו לא היה אירוע, לא נישול ולא התנחלות, מי שהנחה והכשיר וטיהר את הטיהור: בית המשפט הישראלי. זאת היד הנעלמה מאחורי הטיהור האתני הזוחל ב"מזרח ירושלים". עוד נשוב אליה, אל היד הצדיקה הזאת, שמלאכתה נעשית בידי אחרים.
הסיפור של פינוי המשפחות הפלסטיניות ממתחם שמעון הצדיק בשיח ג'ראח כבר סוקר לא פעם בתקשורת הישראלית. זהו לא סיפור חדש, הוא נמשך כבר יותר מ-30 שנה. גם ההסלמה הברוטלית שלו בשנה האחרונה זכתה לסיקור תקשורתי, כנראה בזכות המחאה הבינלאומית שהתעוררה. שיח ג'ראח – הפליטים ששוב מגורשים מביתם, ההשתלטות של גופי ימין קיצוני על קרקעות סביב לעיר העתיקה, ההפגנות והמחאה – הפכה כבר למותג.
בכל זאת אני רוצה לספר את הסיפור שוב. קודם כל, בשביל מי שלא עקב, או לא קורא "הארץ" (שם נמצא רוב הסיקור, בזכות הכתבים החרוצים עקיבא אלדר וניר חסון), או פשוט מעדיף לא לדעת. והרי כל כך קל לא לדעת את מה שקורה "שם". גם כשה"שם" הזה הוא מרחק קילומטרים ספורים מביתנו. לעולם לא מיותר להיזכר במלים של אורוול: "כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד."
לסיפור של שיח ג'ראח יש כמה ממדים: פינוי 48 נפשות בשנה האחרונה מבתיהם; המחאה הבינלאומית; ההסטוריה של תושבי השכונה; הסכסוכים המשפטיים סביב הבעלות על הקרקעות; מעורבות גופי התיישבות של הימין הקיצוני בתכניות הבניין העירוניות; ומעל הכל, המטריה המשפטית שמכשירה את השרץ. המטריה הזאת, לדעתי, לא משכה מספיק תשומת לב, למרות תפקידה המכריע במהלך הייהוד של שיח ג'ראח, כפי שנראה מיד.
נתחיל במה שקרה בשנה האחרונה. התיאור תמציתי – פרטים נוספים ניתן למצוא בלינקים.
השנה האחרונה: הטיהור האתני מתחיל
נובמבר 2008: אבו-כאמל אל-קורד, חולה לב בן 61, ואישתו פאוזיה, מפונים מביתם, שבו גרו 52 שנה, והבית נאטם. לפי כללי הטקס, ארה"ב הגישה מחאה רשמית כשהוצא צו הפינוי. עוד לפי כללי הטקס, המחאה לא תורגמה ללחץ, והפינוי עבר ללא תקלות. משפחת אל-קורד הקימה אוהל מחאה מול הבית. את האוהל הזה השלטונות הישראליים הרסו כבר יותר מחמש פעמים, ובכל פעם המשפחה מקימה אותו מחדש, בעזרת פעילי שלום. שבועיים לאחר הפינוי, ב-23 בנובמבר, לקה אבו-כאמל בליבו ומת.
מאי 2009: בית משפט השלום בירושלים פוסק כי על שתי משפחות פלסטיניות המתגוררות במתחם שמעון הצדיק – משפחת אל-ר'אווי ומשפחת חנון – לפנות את בתיהן. בפסיקה עקרונית, שתקפה גם ליתר 25 המשפחות במתחם, מקבל בית המשפט את בעלות התובעים, ארגון "נחלת שמעון אינטרנשיונל", על הקרקע – על סמך רישומי טאבו עותומניים מן המאה ה-19.
כנהוג, ארה"ב והאיחוד האירופי הגישו מחאה רשמית לישראל. כנהוג, אף אחד לא התרגש ממנה.
אוגוסט 2009: משפחת חנון ומשפחת אל-ר'אווי, סך הכל 46 נפשות, מפונות משש הדירות שבהן התגוררו עשרות שנים במתחם שמעון הצדיק, לאחר שבית המשפט העליון דחה את ערעורן. מיד לאחר הפינוי משתלטות על הבתים משפחות מתנחלים, תחת אבטחה משטרתית כבדה. עשרות המפונים עוברים ללון ברחוב, מול ביתם הישן, שבו לנים כעת מתנחלים. גינויים תקיפים בעולם – ושיירת ההתנחלות עוברת.
רקע הסטורי-משפטי
[לפרטים נוספים – ראו מסמך הרקע של עמותת "עיר-עמים"]
בשלהי המאה ה-19 התגוררה קהילה יהודית קטנה במתחם קבר שמעון הצדיק שבשכונה שיח ג'ראח. הקהילה התפזרה בהדרגה החל משנות ה-20 של המאה הקודמת, בתקופת הפרעות, ועד ל-1936. ב-1948 נפל השטח לידי השלטון הירדני, תחת חוק נכסי אויב. ב-1956 החליטו השלטונות הירדניים לשכן במתחם 28 משפחות פליטים פלסטיניים, תמורת דמי שכירות סמליים ל-3 שנים, שלאחריהן יהפכו הפליטים לבעלי הבתים.
ב-1972 קיבלו משפחות הפליטים המתגוררות במקום הודעה כי דמי השכירות אמורים להגיע לידי ועד העדה הספרדית וועד כנסת ישראל – בעלי בית שעל קיומם לא ידעו דבר קודם לכן. מאז ועד היום נתונים בתי המשפחות בסכסוכים משפטיים. ארגון מתנחלים בשם "נחלת שמעון אינטרנשיונל", שרכש את זכויות המקרקעין במקום מוועד העדה הספרדית, תבע לפנות מספר משפחות בגין אי תשלום שכר דירה; מנגד, תושבים פלסטינים תבעו את הוועד בטענה שאין לו שום זכויות בקרקע הנדונה. אחד מבעלי הבתים נשלח למאסר על סירובו להתפנות, והתסבוכת המשפטית הזאת, כולל טענות לזיוף מסמכים ושוחד פינוי, העסיקה עשרות עורכי דין והתגלגלה במשך שנים מבית משפט אחד לשני, עד שהגיעה לבית המשפט העליון.
הסכסוך המדובר, במתחם שמעון הצדיק, הוא רק אחד מתוך ארבעה סכסוכים סביב תכניות הפיתוח הנרחבות של ישראל בשכונת שייח ג'ראח. השלושה האחרים נוגעים למתחם מלון שפארד, כרם המופתי, ומתחם גלסמן.
תכנית בניין העיר של "נחלת שמעון אינטרנשיונל", שהוגשה במקביל לתביעות נגד התושבים הפלסטיניים, חוזה לשייח ג'ראח עתיד נקי מערבים. כל הבתים הפלסטיניים ייהרסו, כ-550 תושבים יפונו מבתיהם (כאמור, קרוב ל-50 כבר פונו), ו-200 יחידות דיור חדשות ייבנו עבור התנחלות חדשה במקום: שמעון הצדיק.
הדו"ח המפורט שחיברה אגודת "עיר-עמים" על שכונת שייח ג'ראח מבהיר את המשמעויות הפוליטיות של תביעות המקרקעין הישראליות ותכנית הבניין של ארגון המתנחלים:
"תוכנית זו, אם תמומש, תאיץ את האחיזה הישראלית והיהודית האיתנה באגן ההיסטורי סביב העיר העתיקה. מספר תכניות פיתוח, המשתרעות בשייח' ג'ראח מצפון, הר הזיתים ממזרח ובסילוואן מדרום, חותרות להקיף את העיר העתיקה בהתנחלויות יהודיות ומיזמים ציבוריים, ובכך ליצור רצף התיישבותי למערב העיר. מהלכים אלה שואפים גם לנתק את הרצף הפלסטיני הטריטוריאלי עם העיר העתיקה. לבסוף, מהלכים אלה נועדו לחזק את השליטה הישראלית על אזור רגיש זה, תוך סיכון ההיתכנות של הסכם גבולות עתידי בירושלים במסגרת פתרון שתי המדינות."
הגושפנקה המשפטית לטענת הבעלות היהודית
החל מן הדיונים המשפטיים הראשונים ב-1972 ועד לפסיקת בית המשפט העליון במאי השנה, נשענו התובעים, ארגון "נחלת שמעון אינטרנשיונל", על טענה מרכזית אחת: הקרקעות שעליהן יושבים בתי הפלסטינים שייכות לועד העדה הספרדית, שרכש אותן ב-1875 ורשם אותן על שמו בטאבו העותומני. העובדה שבין 1948 ל-1967 היה השטח תחת שלטון ירדני, והעובדה ששלטון זה הוא שהעניק את הקרקעות לתושבים הפלסטיניים – אינה גורעת כהוא זה מזכויות המקרקעין המקוריות של ועד העדה הספרדית, וגם אינה מקנה לדיירי הבתים שום זכות בנכסים.
בכל השלבים של הדיונים המשפטיים, ובכל התיקים הקשורים לשיח ג'ראח – בית המשפט לא ערער על עצם הלגיטימיות של טענה הבעלות. הדיון התרכז בראיות לבעלות, השגת מסמכי טאבו מקוריים, האשמות בדבר זיופים, טענות בדבר הסכמים שחתם עורך הדין של הפלסטינים בלי רשותם וכיוב'. אולם שום שופט, בשום שלב, לא תהה על עצם הניסיון לפנות דיירים המתגוררים בביתם למעלה מ-50 שנה על בסיס רישומי טאבו מלפני 130 שנה.
ואלה שמות השופטים שטיפלו בסכסוכי הקרקעות בשיח ג'ראח (סליחה אם שכחתי מישהו או מישהי): כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ, כבוד השופט יורם דנציגר, כבוד השופטת שירלי רנר, כבוד השופט יצחק שמעוני, כבוד השופט יצחק מילנוב, כבוד השופט יהונתן עדיאל, כבוד השופטת יהודית צור, כבוד השופט אברהם רובין, כבוד השופטת עדנה ארבל, כבוד השופט אליקים רובינשטיין, כבוד השופטת אילה פרוקצ'ה וכבוד השופט אדמונד לוי.
אף אחד מכבוד השופטים והשופטות הללו לא עצר לרגע לתהות: ומה עם זכויות המקרקעין המקוריות של הפלסטינים? הלא תושבי שיח ג'ראח הנתבעים הם בעצמם פליטים ממלחמת 48', וגם להם היו בתים ונחלות, ממערב לקו הירוק (לחלקם, בירושלים המערבית). האם בית המשפט הישראלי הפך לפתע את עורו, והחליט להכיר בזכויות מקרקעין של כ-ו-ל-ם מלפני 1948? בקצרה, כבוד השופטים: האם אתם בעד זכות שיבה גורפת לכל פלסטיני שיש ברשותו מסמכי טאבו על נחלות שמשפחתו רכשה בחיפה, בגליל, בראש העין ובאשקלון?
אל דאגה. בית המשפט לא השתגע. הוא זוכר ויודע היטב את תפקידו: להבטיח שליטה יהודית בארץ ישראל. הלא יש חוק מיוחד בספר החוקים הישראלי שמבטל מכל וכל את זכויות המקרקעין המקוריות של הפלסטינים – חוק נכסי נפקדים. כך אפשר לדבר על "רצף זכויות יהודיות" (במתחם שמעון הצדיק) על פני 130 שנה, על אף ש-70 שנה ומעלה לא היתה במקום נוכחות יהודית; ובאותה נשימה לבטל את "רצף הזכויות הפלסטיניות" (בכל שטחי פלסטינה המנדטורית) על בסיס היעדרות ביום אחד בלבד, ה-1 בספטמבר 1948, שבו הפכו הפלסטינים ל"נפקדים".
על כן, מאמר המערכת של "הארץ" היה תמים משהו כשקבע: "שום בר דעת לא ישתכנע, כי ליהודים זכות גורפת לשוב לבתים במזרח ירושלים, בשעה שהחוק הישראלי שולל לא רק את זכותם של פלסטינים לשוב לבתים במערב העיר, אלא אף מגרש אותם מהבתים שבהם התגוררו כ-60 שנה." טעות: כל בר דעת ישתכנע בכך, אם רק יבחן בעין לא משוחדת את יחסה של מערכת המשפט הישראלית לאוכלוסיה הפלסטינית לאורך השנים.
בית המשפט שמר על נייטרליות עניינית לאורך כל הדרך. הוא רק חקר בשאלה: האם היהודים יכולים או לא יכולים להוכיח שהם רכשו את הקרקע לפני 130 שנה. יכולים – היא שלהם. לעזאזל כל מה שקרה באמצע, כולל מעבר הקרקע משלטון ישראלי לירדני ובחזרה; לעזאזל האסימטריה המשוועת בין זכויות הקניין של היהודים, שעומדות לעד ואינן קהות עם הזמן, לבין זכויות האין-קניין של הערבים, שפקעו באופן סופי ביום אחד ב-1948; ולעזאזל העובדה שבניגוד ליהודים שיכולים להתנחל ב"מזרח ירושלים", פלסטינים אינם יכולים לרכוש בתים בשכונות היהודיות במערב העיר, חרף ההצהרה השקרית של נתניהו בנושא.
זאת, בתמצית, התשתית המשפטית של הטיהור האתני בשיח ג'ראח וב"מזרח ירושלים" כולה (על הסיבות מדוע אין להשמיט את המרכאות סביב המונח המניפולטיבי "מזרח ירושלים", ראו כאן וכאן). וכל אחד מן השופטים המכובדים שהוזכרו לעיל רשאי לראות את עצמו שותף מלא למהלך הזה.
ייחודה של פרשת שיח ג'ראח הוא התפקיד המכריע שמילאה בה המערכת המשפטית. לא מדובר כאן במאחז התנחלותי פיראטי שעלה על הקרקע ללא ידיעת השלטונות ורק בדיעבד קיבל אישורים; לא מדובר על בריוני גבעות שגודעים עצי זית או מכים פלאחים; וגם לא על מג"בניקים שמתעללים בשב"חים. הנבל האמיתי בפרשת שיח ג'ראח עוטה גלימה שחורה, משתמש במלים כמו "הואיל ו…", "ליתן סעד משפטי", ואפשר שמעולם לא נגע באדם פלסטיני. כמו טייס אף-16 שמטיל פצצת ענק בלב שכונת מגורים, גם שופט שזורק לרחוב 40 נפשות משוכנע שהוא פוגע בחפים מפשע בשם מטרה נעלה יותר, חשובה יותר מרווחתם של הנפגעים. זה וגם זה מייצגים את השכלול המעודן ביותר, הקטלני ביותר, של מכונת הכיבוש הישראלית, כי שום דבר ממה שהם עושים, מבחינתם, הוא לא אישי.
כמה מלים על שתי מלים
לא משנה כמה נוראים המעשים של ממשלת ישראל ומערכת המשפט שלה בשטחים הכבושים, תמיד יהיו אנשים שיזדעזעו יותר מן המלים שמתארות את המעשים מאשר מן המעשים עצמם. המונח "טיהור אתני" מעורר, בלי ספק, אסוציאציות קשות של מעשי טבח, אונס, התעללות בשבויים והצתת כפרים. זוועות כאלה אומנם ליוו לא מעט טיהורים אתניים, אבל אינן גלומות במושג עצמו, שהגדרתו היא "גירוש של אנשים בכוח, שמטרתו ליצור הומוגניות אתנית בטריטוריה מוגדרת, ובכך למחוק את המציאות האתנית הקודמת של אותה טריטוריה."
הגדרה זאת הולמת היטב הן את הפעולות של ישראל ב"מזרח ירושלים" והן את מטרתן – מטרה שלא פעם מוצהרת בגלוי, אף כי פוליטיקאים מן הזרם המרכזי לא יפרשו אף פעם ש"רצף יהודי" פירושו רצף שסולקו ממנו הערבים. העובדה ששופט שמסלק משפחה פלסטינית מבית שבו התגוררה 50 שנה אינו ער לתכנית העל שהוא משרת, ולתומו אולי סובר שהוא עוסק במנהל תקין ותו לא – אינה מעלה ואינה מורידה. בפועל, המשפט כולו מתנהל במסגרת ערכית מעוותת, אי-שוויונית באופן קיצוני, שיכולה להגן (ואף להרחיב) רק על זכויות של יהודים ולא על זכויות של פלסטינים.
פסיקה, ועוד פסיקה, ועוד פסיקה, וכך זה נראה. בשנה האחרונה פונו מבתיהם כ-50 פלסטינים במתחם שמעון הצדיק בשיח ג'ראח. הפסיקה העקרונית שאיפשרה זאת חלה גם על יתר 25 המשפחות שבמקום. על כן, במוקדם או במאוחר, גם הן צפויות לפינוי (ואיכלוס מחדש של בתיהם במתנחלים); מדובר בעוד 500 תושבים פלסטינים שיושלכו לרחוב. מספר הפלסטינים שפונו מבתיהם בכלל שטחי "מזרח ירושלים" מתחילת 2009 עומד על כ-240 נפש. הם מצטרפים לכ-2,200 פלסטינים שבתיהם נהרסו ב"מזרח ירושלים" בידי השלטונות בעשר השנים האחרונות, וליותר מ-3,000 פלסטינים שישראל שללה את תושבותם ב"מזרח ירושלים" במהלך 15 השנים האחרונות.
כמה שופטים ישבו בדין בתיקים האלה, וחתימתם מתנוססת על צווי הפינוי? עשרות? מאות?
להבנתי, זהו טיהור אתני. אם מישהו מתעקש לקרוא לזה אחרת (ייהוד ירושלים, יצירת רצף התיישבותי, אכיפת חוקי בניה, השבת זכויות מקרקעין, שמירת הרוב היהודי, גאולת קרקעות וכיוב') – שיבושם לו. השם לא משנה, ולא יטהר את הטיהור. מי שמוטרד יותר מן המלים מאשר מן המעשים, בורח מן הדיון הפוליטי אל ריקודים סלוניים. זה מותר, אבל אני בריקוד הזה לא משתתף.
יתרונות הערוץ המשפטי
טיהור אתני באמצעות מערכת החוק, ולא, נניח, באמצעות כנופיות חמושות שטובחות בכפריים, נושא בחובו מספר יתרונות. ראשית, כמובן, מעטפת הלגיטימציה למהלכי הנישול. זאת פועלת באורח אפקטיבי ביותר כלפי פנים; הרוב המכריע של אזרחי ישראל שם מבטחו במערכת המשפט, ותופס אותה כנקייה מהטיות אידאולוגיות. מבחינתו, אם בית המשפט קבע, אחרי שקלא וטריא ממושכים, שתושבי שיח ג'ראח פלשו לביתם – הצדק איתו, וכל ההפגנות והצהרות המחאה הבינלאומיות נובעות משנאת ישראל גרידא. אותו רוב ישראלי לא יטריח עצמו בשאלה כיצד אדם יכול לפלוש לבית שהוענק לו בידי השלטונות, וודאי לא יתעמק בהשלכות הפסיקה שמכירה בזכויות מקרקעין קדמוניות של אזרחים מגזע אחד אבל לא מגזע אחר.
מראית העין של צדק אמיתי מתחזקת גם לנוכח הפסיקות הנדירות והמפתיעות לטובת פלסטינים בסכסוכי קרקעות עם יהודים. פסיקות אלה הן כה נדירות, שהשפעתן הדמוגרפית בטלה בששים, אבל מבחינה תדמיתית הן מציירות בית משפט מאוזן ונייטרלי, שגורל התיקים בו לא סגור מראש. בהקשר הזה לא מיותר לציין את שתיקתה הרועמת של הקהילה המשפטית בארץ – פרשנים ופרופסורים למשפט – לנוכח עיוות הדין הקיצוני הזה. בתחקיר שערכתי לכתיבת הפוסט הזה לא נתקלתי אפילו במאמר אחד של מומחה משפטי, שאומר בקול ברור ורם את מה שכל אדם הגון צריך לומר על הגושפנקה שהעניק בית המשפט לנישול תושבי שיח ג'ראח מבתיהם (אשמח לגלות שאני טועה כאן). למה? האם קשה כל כך לאנשי משפט להבחין בין "חוקי" ל"מוסרי"? האם הפכו כולם לחסידים אדוקים של החוק העותומני (אותו חוק שמאפשר את להטוטי הפקעת האדמות הפלסטיניות בגדה המערבית והכרזתן כאדמת מדינה)? נקודה למחשבה.
יתרון שני של הערוץ המשפטי הוא האטיות שלו. הדיונים על קרקעות מתחם שמעון הצדיק נמשכים כבר יותר מ-30 שנה, ורק לפני שנה הוחל בפינוי התושבים. גם הפינוי מתנהל בעצלתיים. משפחה אחת לרחוב – הפוגה של כמה חודשים; עוד שתי משפחות לרחוב – עוד הפוגה. הטפטוף האטי הזה מקהה את משמעותו של המהלך הכולל – קרוב ל-500 תושבים צפויים לפינוי בעקבות הפסיקה העקרונית שהכירה בבעלות ועד העדה הספרדית על הקרקע. לו היו מפנים את כל ה-500 בלילה אחד, היתה קמה זעקה גדולה בעולם, אולי אפילו בארץ (אוקיי, אולי לא). אבל אם מפזרים את ה-500 האלה על פני כמה שנים, זה הופך נסבל יותר (למי שצופה מן הצד, כמונו).
[תחזית: תוך 6-7 שנים מתחם שמעון הצדיק יהיה נקי לחלוטין מ-500 הפלסטינים שמתגוררים בו כיום. פינוי המשפחה האחרונה יתפוס כותרת קטנה בעיתון, וזהו. עוד 20 שנים כבר אף אחד לא יזכור שפעם גרו שם ערבים, וישראלים שישמעו כי הפלסטינים תובעים חזרה את הקרקע הזאת, שכעת רק יהודים יושבים עליה, יתפלצו מעזות המצח שלהם].
יתרון שלישי של הערוץ המשפטי הוא הניקיון הסטרילי שבו מתבצעת פעולת הנישול – הקראת עמוד מודפס מול קהל שקט ופסיבי – ניקיון שאינו גובה מן השופט מחיר רגשי כבד מדי. שלא כמו לוחם חי"ר שפורץ לבית פלסטיני באישון ליל ונאלץ לחזות בילדים שמרטיבים את מכנסיהם מרוב פחד, השופט מוגן היטב בלשכתו, והחשיפה היחידה שלו אל הקורבן – אדם שעומד לאבד את קורת הגג שלו, אבל לעת עתה הוא לבוש היטב, לא משדר אומללות, ושומר על קור רוחו, לנוכח המאבטחים שבמקום – מוגבלת לזמן הדיונים באולם בית המשפט.
המרחק בין הבמה המוגבהת של השופט לבין דוכן הנאשם שמתחתיו הוא מרחק נפשי עצום, שעטוף גם הוא בשמיכת בידוד מגוננת, העשויה מז'רגון משפטי נפתל ומעוקר מרגש. לא ייפלא, איפוא, שאין תופעת "סרבנות" בקרב שופטי ישראל; אין שופטים שמתנערים מכללי ההצגה המבישה הזו, שבה כולם מעמידים פנים שהצדק מושל בכיפה בעודם מאשרים בקול מדוד שגם הפעם, כמה מפתיע, נמצא שאין שום זכות למי שהיה נטול זכויות מלכתחילה.
אם כך, די להלין על המתנחלים והעמותות שלהן, על השוטרים ועל רשויות התכנון. די להאשים את הזרוע בחטאי המוח. כשתביטו שנית בתמונות משיח ג'ראח ותמלמלו לעצמכם, "הנישלת וגם ירשת?", דעו מי נישל ומי ירש, של מי היד הנעלמה שמתזמרת כבר עשרות שנים את הטיהור האתני של "מזרח ירושלים".
משפחת חנון, מחוץ לבית: 3 באוגוסט 2009, שיח ג'ראח
מתנחלים בבית משפחת חנון: 15 באוגוסט 2009, שיח ג'ראח
לא למות טיפש 
לקופסאות. אני מסכים אתך 100% ויותר. כאן מתחולל פשע. לדעתי זה שטח במחלוקת. ובית המשפט היה חייב להתייחס אליו כך. ניתן אפילו לבקש שמדינת ישראל תתן ערבות בנקאית לשם פיצוי הבעלים המקןריים אם יהיה צורך. לא ניתן לפנות אדם מביתו שבו הוא גר כדין ללא דירה חלופית. הנדל"ן שווה המון. יש רווח אדיר למישהו כתוצאה מהכוח הישראלי. חלק מהרווח הזה צריך להיות מופנה לפיצוי הדיירים ולאפשר להם מגורים סבירים חילופיים. שחורים, לבנים, ערבים, יהודים, פלשתינים, מתנחלים לא מעניין אותי בכלל. מחר יפנו כך גם יהודים. אין כאן כל לאומיות או לאומנות זה פשוט תאוות בצע מחליאה של כרישי נדל"ן מתועבים. הדגל היחיד של החלאות שמנהלים זאת זה הכסף ורק הכסף, הציונות היא פשוט תרוץ לגנוב לעשוק ולרמוס את החלש. הכסילים המציצים מהחלון אינם מבינים שהם ומשפחותיהם הם הקורבנות הבאים. חוץ מזה היכן כל מי שהשגיבו את אהרון ברק וצאצאיו המשפטיים למדרגת אלוהי המשפט?
ירושלים המזרחית .כדי לטהר אותה מהפלסטינים הגרים בה באמצעים שונים ומשפטיים על מנת לקבל את הרצף המבוקש.
כאן באה ההפרטה. שוקן ודומיו מאמינים בהפרטה לא פחות מהמנוול הכי גדול שמגרש אנשים מביתם בירושלים. כל העושק הזה יכול להתחולל בעיקר כשעוסקים בקרקע מופרטת. בקרקע של המדינה יש וחיבים לבוא שיקולי מדינה, קראיין כבר אמרנו. דרך אגב איך וכיצד קרקע ששיך לעדה הספרדית כעדה לא כרכוש של אדם יחיד נמכר? מי מכר למי האם נמכר במכרז? מי זה העדה הספרדית? מהיכן בא הכסף לקניה? האם היה כאן מעמד הקדש ואקף שזה כמו קק"ל בערך? איזה ספרדי בדיוק קיבל כסף ממי? לדעתי כל הנושא נעשה עקום. אולי ייכנסו לזה כמה מטובי המשפטנים שחלקם מופיע כאן לפעמים, מה שנקרא טובת הציבור וייבדקו מה הולך . אתגבר על זהירותי ואומר ששיתכן שמי שיוציא נשיא לשעבר זכאי על אונס אולי יכול היה בבית המשפט למנוע עוול זה. גם בינתיים נוצרו תקדימים. בכל מקרה יש כאן עוול ופשע נוראי וכמו שאמרת לא משנה השם, אני לא חושב שיש כאן ניקוי אתני מטעם מדינת ישראל, יש כאן נוכלים פושעים שנושאים שם ישראל לשוא. אבל בכל שם העוול קיים ועומד.
המשפט. ראה מה שכתבתי על אהרון ברק. אבל בכל זאת אני לא מקבל את הנימוק הלאומני ולו רק משום שאני ציוני מובהק כנראה ממה ואיך שאני כותב. האבות המייסדים היו מודעים לתאוות הבצע השטנית של…ומשום כך האמינו בקרקע לאומית. זו דרך לרסן את כרישי הנד"ן. משום כך זה גם נרשם ע"ש העדה הספרדית כולה שלא יגנבו. בכל תהליך הפרטה בכל ארץ מתנפלים הכרישים על החלשים. ראה ברזיל ראה פרו ראה מצרים ואירן. הלאומנות המטורפת היא תירוץ וכבר חכמים גדולים מני אמרו שהפטריוטיות היא מקלטו של הנבל. אבל הברבור האומלל שלי לא משנה כלום. נעשה כאן עוול נוראי ויהיה עונש ואת העונש לא יחטפו האשמים האמיתיים.אם הם לא מסכימים לקחת כסף זה בגלל הטירוף הלאומני בצד שלהם [אבל לא כאן המקום לחוות דעתי על הנהגתם ] מדינת ישראל צריכה וחייבת לקחת את הכסף עבורם ולהשיג להם קורת גג. קלוט !! עבורי האדם הפשוט הוא ההתחלה והאמצע והסוף. מחר אני או בני שוכב ברחוב במקומם וגם אז בטח יהיה מישהו שיגיד שזה לא תאוות בצע זו לאומנות וזה יהיה כתוב בעשרה מאמרים בהארץ ובדימרקר של שוקן שטרסלר ויורשיהם. אבל מה זה משנה? אנשים שוכבים בגשם בחוץ.
לצערי, אתה לא מסכים אתי. סכומי העתק של ארווין מוסקוביץ' והעמותות העלומות של בני אלון מיועדים לידיים של הבעלים הפלסטיניים. כל פלסטיני שיסכים להתפנות יקבל הון כסף. הבעיה שהם לא מסכימים.
ברור שגם מפנים ככה יהודים (ע"ע כפר שלם). בתנאי שהם עניים מרודים, כמובן. אבל הסיפור בשיח ג'ראח הוא לגמרי אידאולוגי-משיחי. תאוות הבצע של הקבלנים לא היתה מתרכזת דווקא באדמות שיושבים עליהם פלסטינים, אלמלא היזמים היו חדורים אידאולוגיה ימנית קיצונית.
ובכל מקרה, לא על זה הפוסט. תמיד יהיו בעלי הון שירצו להרוויח. אין טעם לכוון מחאה פוליטית נגד תאוות בצע; בעלי ההון לא חייבים לי ולך כלום. צריך לכוון את הביקורת נגד שליחי ציבור, שאמונים על האינטרס של *כלל* התושבים. הפוסט הוא על מערכת משפט שהידרדרה לאשפתות.
כדי לתת סיכוי לשלום !!!
"אנשים שוכבים בגשם בחוץ".
וכמו שאומרים:ואידך זיל גמור.ישראל משניאה עצמה יותר ויותר.
תודה על פוסט חשוב ומעמיק. לפעמים שוכחים, או נוטים לשכוח, שבית המשפט לא ממלא רק את התפקיד המסורתי של הכשרת צורות הדיכוי והכיבוש שכבר קיימות, אלא גם של שחקן שפעולתו מאפשרת שכלול והרחבה שלהן. באופן אישי, מדהים אותי כיצד אני עוד מצליח להיות מופתע בכל פעם מחדש לנוכח עומקה של הגזענות המקועקעת, כך נדמה, במבנהו של בית המשפט.
בחשיפת השיטה שמאחורי הכיבוש והנישול.
שכבר הסתיים לתפארת מדינת היהודים,
היה בהר חומה ובראס אל עמוד (שם לכאורה הצליחו הגבירים מארה"ב לרכוש איזו דירה אחת או שתיים מידי התושבים הפלסטינאים. אחר כך התברר שזו היתה הונאה אבל מה זה משנה)
בג"ץ עבר על חוק יסוד כבוד האדם וחרותו שנותן אפשרות מוגבלת לתקנות שעת חרום לפגוע בכבוד האדם או בקניינו
12 . אין בכוחן של תקנות שעת חירום לשנות חוק-
יסוד זה, להפקיע זמנית את תקפו או לקבוע בו
תנאים; ואולם בשעה שקיים במדינה מצב של
חירום בתוקף הכרזה לפי סעיף 9 לפקודת סדרי
השלטון והמשפט, התש"ח 21948- , מותר להתקין
תקנות שעת חירום מכוח הסעיף האמור שיהא
בהן כדי לשלול או להגביל זכויות לפי חוק-יסוד
זה, ובלבד שהשלילה או ההגבלה יהיו לתכלית
ראויה ולתקופה ובמידה שלא יעלו על הנדרש.
האם כבוד השופטים הגיעו למסקנה שההתנחלות בשיח ג'ראח היא תכלית ראויה?
חוץ מזה, תודה על מאמר מצוין וחשוב!
מחזק את ידיך על המאמץ לתחקר ולכתוב ובעיקר לנתח ולהציג בצורה ברורה כל כך את מה שמתחת לאף.
למרות שהניסוי המחשבתי שאני הולך לעשות איננו הוגן, משום שלא ידועים לי כל הטיעונים והמידע הרלבנטי (בכוונה אני לא כותב "עובדות"), אנסה לשים את עצמי בנעליו של שופט בית המשפט העליון הדן במקרה.
אז ככה: בבואי לדון בשאלה האם לפנות את תושבי שיח ג'ראח אם לאו, אני חייב לנסות לבסס את החלטתי על מסמכים הקובעים את הבעלות על השטח, שאחרת גזר הדין יהיה מורכב מנטיות לב ומידע לא מבוסס, כמו זה שאני נתקל בו לא אחת בכלי התקשורת.
אוקיי, אז אחרי שהצדדים הציגו בפניי את המסמכים והטיעונים שלהם, השתכנעתי שמבחינה חוקית השטח שייך ליהודים. עכשיו עומדות בפניי שתי אופציות: האחת, להחליט שלמרות המסמכים האותנטיים אני לא מפנה משם את התושבים הפלסטינים ומחזיר את השטח לבעליו החוקיים. ההשלכות של מעשה כזה עלולות להיות קשות, שכן הן מקרינות על שלטון החוק בכל רבדיו – כעת כל סכסוך נדל"ני לעולם לא יוכרע, שכן תמיד האזרח שיתבקש להתפנות משטח שאינו שלו (על פי חוק, כמובן) יוכל להכריז שבית המשפט העליון של מדינת ישראל קבע שאין בחוקיותם של מסמכים להכריע לגביו. זה מסר בעייתי, חייבים להודות, ובמדינתנו הקטנה הוא יכול לזלוג בקלות גם לתחומים אחרים ("אז מה אם כתוב שהמהירות המותרת היא 50 קמ"ש? בא לי לנסוע 120 ליד גן הילדים).
האופציה השנייה שעומדת בפניי היא לפנות את תושבי שיח ג'ראח, שכן הם אינם הבעלים החוקיים של המקום, וכך אכן עשו השופטים.
לדידך, השופטים לא היו צריכים לבחון את המקרה דרך הפריזמה הנדל"נית הצרה, אלא להכניס לסל שיקוליהם גם אלמנטים היסטוריים ומוסריים. הם הרי שופטים בבית המשפט העליון, רחבי ידיעה ויכולת התבוננות היסטורית ומוסרית. בשביל ליישב בעיה של בעלות על שטח, ניתן לומר, יכולים להסתפק באיזה בורר של העולם התחתון.
אך הפעם אני רוצה לעמוד דווקא לימינם של השופטים. מעוות ככל שזה יישמע, לפעמים הכנסת שיקולים היסטוריים ומוסריים – בטח ובטח כשעוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני – מחזירה אותנו לסחרחרת ההאשמות ההדדיות המאפיינת את הקרע בין שני העמים. גם אם השופט היה שואף להגיע להחלטה על סמך הניסיון לקבוע מי סבל יותר – היהודים שחוו את הפרעות או הפלסטינים שגורשו מבתיהם, סופו שהיה ממלכד את עצמו באלפי חוויות של סבל שעברו שני הצדדים.
נכון, זה לכאורה ממש לא הוגן שהתושבים הפלסטינים, שעושה רושם שתנאי חייהם אינם מהמשובחים, נאלצים לעזוב גם את החלקה הקטנה שעוד נותרה להם. אך האם באמצעות כיפוף החוק (שזה, בעיניי, עוול בפני עצמו, ואני מאמין שלא מתקנים עוול באמצעות עוול אחר) ניתן יהיה ליישב את הסכסוך? ואם החוק הוא הבעיה, מדוע לבוא בטענות כלפי השופטים? את האצבע המאשימה יש להפנות כלפי המחוקקים, הדואגים לקבע את המצב הקיים באמצעות העבודה הפרלמנטארית.
בשורה התחתונה, אני חושב שהייתי נוהג כמו השופטים שקבעו שיש לפנות את תושבי שיח ג'ראח, וזאת מבלי לגרוע ממוסריותי. מצד שני, אולי יש סיבה שאני לא שופט (או עורך דין, או משהו בחיים).
הערת אגב:
דברים אלו שכתבתי לא גורעים כהוא זה מתפישתי את הבלוג שלך כאחד האינטליגנטים, פוקחי העיניים והחשובים שיש. הפעם, לשם שינוי, חשתי גם צורך להגיב, ולא רק לקרוא ולחשוב לעצמי בצער "אני שמאלן בלאי".
תודה על התגובה המפורטת.
תראה, כולנו יודעים שהאמירה הזאת, "ככה זה החוק, ואין מה לעשות" – היא אמירה בעייתית מאד.
קודם כל, לפעמים באמת החוק לא מוסרי.
שנית, הרבה פעמים "החוק" זה לא הוראה קונקרטית ברורה, אלא עקרון כללי שיישומו למקרים פרטיים דורש הרבה מחשבה והנמקה. אתה מניח שלשופטי העליון לא היה שום מרחב תמרון פרשני שבעזרתו היו יכולים להגן על מי שנעשה לו כאן עוול ברור. זה בכלל לא ברור לי. כיוון שגם אני לא מומחה משפטי, השארתי את הצד הזה למומחים. לצערי, עוד לא ראיתי מישהו שמרים את הכפפה בקהילה המשפטית. אני מקווה שהפוסט אולי יזיז משהו. אבל ספק קטן בלבי (על סמך נסיון העבר) שגם בתחומי המשפט הצרים ניתן לערער על החלטת העליון. לא מדובר באלים אלא בבשר ודם, ובוא לא נשכח, בשר ודם יהודיים.
אני ניגשתי לעניין מזווית חוץ-משפטית. זה עניין עקרוני: לא יכול להיות שעניינים של חיים ומוות יהיו מחוץ לתחום עבור האזרח, ושיגידו לו – "זה לגליזם, אתה לא מבין בזה".
בדיוק כמו שמלחמות הן דבר חשוב מדי מכדי להפקידו בידי גנרלים, כך גם הסכסוך על הארץ הזאת, וגורלם של תושביה, הוא חשוב מדי מכדי להפקידו בידי משפטנים ושופטים. אחד הסממנים של חברה אזרחית בריאה היא שקיפות האליטות לביקורת, והפקעת ה"ידע המיוחד" מידיה של אוליגרכיה ש"יודעת יותר טוב מאיתנו" מה נכון ומה לא נכון. זה תופס לגבי שיח צבאי, משפטי, כלכלי וכדומה. לכל אחד מהם יש נטיה טבעית להסתגר ולשלול את הלגיטימיות של הביקורת מבחוץ ("קודם תלמד משפטים, קודם תבין בכלכלה, קודם תהיה מג"ד בשריון – ואז תבין את האתגרים…"), ותפקידו של אזרח נבון הוא תמיד להטיל ספק ולא להתרשם מתארים אקדמיים או מקצועיים שאין בצידם טיעונים משכנעים. אחרת זאת באמת רק דמוקרטיה על הניר, והשלטון נתון בידי שכבה צרה שלא חייבת לאף אחד דין וחשבון.
עכשיו, אותי באמת לא מעניין להיכנס לראש של שופט עליון. לי דווקא חשוב להישאר מחוץ לראש שלו. בדיוק כמו שבהקשר אחר – אבל לא לגמרי אחר – היה לי חשוב לא להישאר בראש של מי שמקבל פקודה צבאית להטיל עוצר על כפר, ובחרתי לצאת מהראש שלו ולסרב.
זה המילכוד: כשמערכת חדלה מלתפקד על בסיס מוסרי, היא עדיין מספקת צידוקים לפעולה מתוך המנגנון הפנימי שלה. מי שנמצא בתוכו, לא יכול להתנגד, כי הנימוקים הם ללא רבב ("זה החוק"). רק מבחוץ אפשר להתנגד, ואולי גם לשנות. אחרת מה נשאר? לעמוד בצד ולמחוא כפיים לשופטים שזורקים נשים וילדים לרחוב?
הבעיה היא לא במערכת בתי המשפט (ולאותה קערה של רשימת ה"אשמים" שלך הכנסת שופטים מעולים והגונים וגם כאלה שפחות), אלא בחוקים שלפיהם היא פועלת.
אני לא ראיתי בשום מדינה דמוקרטית מערכת משפט שמסוגלת להמנע מכניסה לפינות של אבסורד מוחלט.
יתכן שזה מצער מאוד, אבל כך זה עובד וכנראה שבסך הכל זו שיטה שמוכיחה את עצמה. (דמוקרטיה ומערכת בתי משפט הכפופים לחוקיה, גם אם לפעמים הם מובילים לאבסורדים).
הסיטואציה איומה ונפשעת ואנשי עטרת כהנים וגרורותיה מעוררים בי קבס עמוק כבר הרבה מאוד שנים, אבל הם יודעים לעשות את זה – לנצל כל פרצה בחוק ובמה שמעבר לו, לעגל פינות בלי סוף ולנצל באופן כללי וציני את מערכת המשפט.
האנשים האלה חלאות, והחקיקה בישראל בעייתית (וזה לא דבר חדש), ולמרות שברור לי שבתי המשפט באופן כללי, ולמרות הדימוי הפופוליסטי שלהם כשמאלנים הינם "בטחוניסטים" יחסית, ושמרנים באופן אינהרנטי – למרות זה אני לא רואה כל סיבה להטיח את הרפש דווקא בהם.
אם אינני טועה, בהחלטות עליהן אתה זועם לא היה אפשר לשפוט אחרת, בהנתן מצב החוקים הנוכחי.
1. אני חולק על המונח "פינות של אבסורד". בכל הנוגע לזכויות של פלסטינים – מדובר על חור שחור ענקי של עוול מתוכנן, לא פינה של אבסורד. זה שיטתי, זה לא-מקרי, וזה חל על 3 מיליון בני אדם.
2. קצת מטריד אותי שוויון הנפש הסטואי שלך לנוכח מצב העניינים הזה. לא יזיק ניסוי מחשבתי קטן. מהי הקבוצה שאליה אתה חש זיקה הכי עמוקה? בוא נניח שלהומואים. נניח ששופט – במדינה דמוקרטית, אבל עדיין לא נאורה ביחס לזכויות הומואים – היה זורק לרחוב 40 הומואים רק בגלל שהוא נקלע ל"פינה של אבסורד" בחוק. גם אז היית פוטר אותו בלא כלום?
3. כמו שעניתי לליאור, יש מצבים שבהם ההתיישרות של אדם לפי חוקי המערכת בה הוא פועל – צבאית או משפטית – היא עצמה בגדר פשע. קשה לי למצוא מלים אחרות למה שהשופטים הללו עשו ועושים ב"מזרח ירושלים". אולי הם ישנים עם זה טוב בלילה, כי החוק לצידם. אני שומר לי את זכות הזעם וההוקעה.
בתגובות של ליאור והי"ג עולה הטענה שהשופטים בפרשת שיח ג'ראח – ואולי בכל אלפי התיקים האחרים שהסתיימו בהריסת בתים או שלילת תושבות? – בעצם לא יכלו להכריע אחרת. לשון החוק היא כה ברורה וחדה, שאין מקום לפרשנות שהיתה מצילה את הפלסטינים המנושלים מגורלם המר.
עד כה לא שמענו מומחה למשפט בדיון. מומחה כזה יוכל אולי להעריך אם הטענה הזאת מבוססת או אולי, כפי שאני משער, אפילו החוק הישראלי מאפשר מרחב תמרון מספיק לשופט שאינו חפץ להשתתף בטיהור אתני.
אז קדימה, אני יודע שבין קוראי הבלוג יש כמה וכמה דוקטורים למשפט. כן כן, אתם, אל תשפילו מבט. תרומתכם לדיון חשובה.
יחד עם זאת, אני אומר מראש שמידת העניין שלי במסקנותיו של דיון משפטי מעין זה היא מוגבלת. גם אם יוכיחו לי באותות ומופתים שאין ולא יכולה להיות פרשנות אחרת לחוק, זולת זאת שמנשלת מאות ואלפי פלסטינים מרכושם ואדמתם – זה לא יגרע דבר מן הביקורת שיש לי על מערכת המשפט. אנשים אינם אוטומטים, ואינם חייבים לשתף פעולה עם רשע ממוסד. וגם אזרחים אינם אוטומטים, ואינם חייבים להשלים עם כל פסיקה שיוצאת מתחת ידם של השופטים.
תודה
צריך בדחיפות תרגום לאנגלית של המסמך הזה, ולצרפתית אם אפשר. נורית
עידן,
אני אכן לא משפטנית ולא יזיק לשמוע דעתם של אלה בנושא.
“חור שחור ענקי של עוול מתוכנן" – נשמע כמו תיאור של מי שרואה את העולם בשחור ולבן וזה חבל.
אני חושבת שאני מסכימה עם ליאור לגבי היותו של הענין המדובר סכסוך על רכוש מבחינה משפטית. אני לא חושבת ששיקולי הצדק האבסולוטי יכולים להיות תקפים כאן. האבסורד הוא בזה שלוקחים בני אדם שמזמן היו אמורים לקבל חזקה על רכוש (ואת זה אני באמת לא מבינה באופן משפטי – איך זה שזה לא קרה) וזורקים אותם לרחוב. זה יכול לקרות בכל מדינה דמוקרטית, למרות שבאלה היותר אנושיות קיימות הרבה יותר הגנות. אבל חסרים לך אנשים שנזרקו מהבית בדמוקרטיה הגדולה, ארה"ב?
ואני האחרונה שלא תסכים עם כך שהחקיקה בישראל כמעט בכל תחום הינה יודוצנטרית לחלוטין ולא ממש שוויונית. אבל שם שורש הבעיה. לא בבתי המשפט.
בזעם הקדוש שלך כלפי השופטים אתה בפירוש שופך את התינוק עם המים. ראה את המשטמה והתיעוב העמוקים שחש הימין כלפי רוב השופטים שאת שמם הזכרת. שופט לא צריך לייצג צד פוליטי, ובגלל זה אליקים רובינשטיין, למשל, הוא לא דוגמא טובה.
אם תעשה משאל אקראי בישראל, אני מוכן להמר על הרבה מאוד כסף, שלפחות 70% יטענו שהשופטים שמאלנים. (אני, אגב, לחלוטין לא מסכימה עם זה, ורואה דווקא די בקלות את היותם שמרנים ופרו-מדינה, אם אפשר לקרוא לזה כך, אבל זה ענין די אינהרנטי ואינטרינזי לתפקיד שלהם, כפי שכבר ציינתי).
הנקודה השלישית שלך – תראה – אני מאוד מכבדת סרבני מערכת, אבל די מפסיקה לכבד אותם כשהם הופכים את זה לענין קבוצתי. הם הופכים ל”מערכת” בעצמם והתחושה שלי היא שאתה ממלא בקרב הסובבים אותך את אותה הפונקציה שממלא הטוקבקיסט הממוצע של וואינט בסביבתו הפשיסטית.(וגילוי נאות: גם לי יש אי-אילו סירובים בעברי, וכשהרגשתי שאני לא מוכנה (ולא מסוגלת) יותר לתפקד בתוך המערכת יצאתי ממנה. זה כולל גם את מדינת ישראל.) אני מאוד אכבד שופט שיתפטר מסיבות מצפוניות אישיות, אבל אם לנסות להיות אובייקטיבית – אני לא חושבת שמצב בתי המשפט בישראל הוא כה גרוע, שבאופן חד משמעי זה יכול להחשב פשע מצפוני לשתף עמם פעולה. זה שונה בצבא, שהוא במהותו מכשיר אלים. אם אתה בצבא, אתה לחלוטין משתף פעולה באופן בסיסי ביותר עם אלימות. זה נראה לי הרבה יותר הגיוני לסרב לשירות צבאי מאשר לסרב לשתף פעולה עם מערכת המשפט. אבל גם שם אני חש אי-נוחות מסוימת אל מול אלה שיטענו שדרכם היא הדרך הנכונה לכולם.
אני מסכים עם הכתוב באופן כללי אבל חייב להתעקש שיש הבדל בין טיהור אתני על ידי כנופיות צמאות דם שרוצחות, אונסות, בוזזות לבין פינוי על ידי בית המשפט.
וכדאי לא לטשטש את ההבדל הזה. בשביל מי שכותב על הכיבוש זה הבדל סמנטי בשביל מי שסובל מהכיבוש זה הבדל תהומי.
הרי ברור שהחוק לא תקף לגבי רכוש של פלסטינים מלפני ארבעים ושמונה, אז איך אפשר להסתמך בטיעונים פה על חוק שמראש עושה איפה ואיפה? י
הי"ג: קצת מקשה הבילבול הזה בין זכר לנקבה בכתיבה שלך. אני אניח שאני מדבר עם זכר, רק כדי לשמור על עקביות.
אני מתעקש לא להיתמם כאן. הסיפור של שיח ג'ראח הוא רק קצה הקרחון. נתתי נתונים: ישראל שללה תושבות ליותר מ-3000 פלסטינים מ"מזרח ירושלים" ב-15 שנים האחרונות, ולא מפסיקה להרוס שם בתים. אנא – תפסיק לקרוא לזה "אבסורד משפטי". אבסורד משפטי זה כשאזרח פשוט מוצא עצמו חייב לפצות חברת ביטוח ענקית בגלל סעיף נסתר בחוזה.
מה שקורה ב"מזרח ירושלים", לאורך שנים ארוכות, זאת מדיניות מתוכננת. אתה מתייחס לספירה המשפטית כאילו היא פועלת בלי הקשר, אבל כל הנקודה שלי היתה שאי אפשר להפריד אותה מן ההקשר. השופטים פוסקים גם לפי רוח התקופה והאידאולוגיה. וכשהאידאולוגיה היא טיהור אתני, כך נראית הפסיקה.
אין שום דמיון בין מה שקורה שם לבין אירועים בודדים שבהם הרשויות מפנות פולש *יהודי* מדירתו. שום דמיון בעקביות, בממדים, ובאופן החד צדדי לגמרי שבו ניתן לקפח פלסטינים מזכויות הקניין שלהם.
חוק נכסי נפקדים זה לא "אבסורד משפטי", זו אבן יסוד בלאומנות הישראלית. אז קודם כל בוא נסכים שיש כאן שיטה.
עכשיו, לטענתך השיטה כולה באשמת המחוקק, והשופטים הם רק מוציאים לפועל של חזון שאין להם בו שום חלק. כבר הסברתי למה אני חולק על התפיסה הזאת, ולדעתי הרבה מומחי משפט בארץ יחלקו עליה; הפסיקה בארץ היא "יצירתית", ויש אוטונומיה גבוהה לשופטים לפרש את החוק – שלא לומר לפסול חקיקה אנטי-חוקתית.
לגבי הזיהוי הפוליטי של שופטים: אין לי מושג מה זה קשור בכלל. מה אכפת לי איך הציבור תופס את רובינשטיין? האם אתה רומז שטוב עשו השופטים כשצידדו בתביעה, כי כל פסיקה לטובת הפלסטינים בשיח ג'ראח היתה מסמנת אותם כ"שמאלנים"?
כלומר, האם לזרוק 50 אנשים לרחוב זה קורבן מוצדק כדי לשמור על תדמית נייטרלית של השופטים? האם בשביל זה הם נבחרו, לשמור על תדמיתם? לגמרי לא ברור לי מהלך החשיבה הזה. השפיטה צריכה להיות הוגנת, על פי עקרונות צדק שוויוני, ולא לאמץ הנחות לאומניות רק לצורכי תדמית.
בעניין הסירוב: תראה, אני לא קראתי כאן ל"סרבנות" שופטים. כל אחד שיעשה את חשבון הנפש שלו. במקרה הנוכחי הזה, של נישול פלסטינים והטיהור האתני ב"מזרח ירושלים", השקעתי לא מעט מאמץ להוכיח שהאחריות של הדרג השיפוטי עולה על זאת של הצבאי. ולכן, אם אתה בעצמך מצדיק סרבנות בצבא, אין סיבה אמיתית לשלול אותה בספירה המשפטית (זולת איזה ניסיון לא משכנע לשמור על פסאדה של נייטרליות ומהוגנות בספירה הזאת). זה לא אומר שצריך לבטל את מערכת המשפט בישראל; גם בסרבנות הצבאית יש כל מיני גוונים, החל מסרבנות מאד סלקטיבית לבצע משימות מסויימות, ועד לפציפיזם.
אני לא מכתיב לאף שופט מה לעשות. אבל אני רוצה שהם וביחוד האזרחים שסומכים עליהם ידעו שעל מעשים פחות חמורים מהפסיקות שלהם היו חיילים שסירבו.
תמוה בעיני האיסור שלך להטיף לסרבנות, באופן עקרוני. למה להטיף לסרבנות זה פחות מוסרי מאשר להטיף ללאומנות? אם אדם הגיע למסקנה שהדרך הנכונה והמוסרית – לא רק לו, אלא לחברה בכללותה – היא לקדם את עניין הסרבנות, למה הוא צריך לשמור על זה בסוד? אדרבא, שיוציא את זה לאוויר העולם ואנשים יוכלו לשקול ולהתדיין. ההמלצה שלך נשמעת לי קצת כמו ההמלצה להומואים – אין לנו בעיה עם מה שאתם עושים בחדרי חדרים, אבל בבקשה, תישארו בארון.
אוקיי, אז מרגע זה אני מבין ש"תפסיקי לכבד אותי". אבל להבדיל אולי מ"הטוקבקיסט הממוצע של וואינט בסביבתו הפשיסטית" (תודה על ההשוואה) – אני לא חי על הכבוד הזה. נחיה גם בלעדיו.
להטיף לסרבנות זה בעיני הרבה פחות "פחות מוסרי" מאשר להטיף ללאומנות. -איפה כתבתי אחרת?
בענין האנלוגיה של ההומואיסטים – נהפוך הוא: צאו מהארון, תספרו לכל העולם שאתם פציפיסטים וסרבנים, אבל לטעון שזאת האופציה הנכונה היחידה משול לטענה שלהיות הומואיסטית, גם אם את לא, זאת הדרך הנכונה היחידה. וזה נראה לי קצת אלים.
בעצם, כמעט בכל קבוצה שאני מכיר מוכלת אלימות רבה, גם אם קוראים להם פציפיסטים, שמוציאה מכללה את כל "האחרים". מצטערת, אבל גם אתה מגלה סימנים רבים של אלימות בכתיבה שלך.
אולי בגלל זה אני לא סובלת קבוצות. מעולם לא סבלתי.
אני לא חושבת ולא טענתי שהחלטות השופטים באות לספק "תדמית" כלשהי.
התפקיד שלהם הוא אחד, והוא לשפוט לפי מערך החקיקה הקיים. אתה יכול לטעון שמערך זה מעוות ברמה כזאת, שכל שיתוף פעולה עמו הינו בגדר פשע. יכול להיות, אבל אני לא סבור שזה כך ובכל מקרה, באופן כזה אתה צריך להכליל את הביקורת שלך על כל עובד מדינה שהוא. כולל השין גימלים.
אגב, ברשימה החגיגית שלך כללת שופטים מכמה ערכאות, כולל שלום אם אני לא טועה, שהחופש שלהם להחליט, אם בכלל, ממילא יותר מצומצם משל אלה מהערכאות הגבוהות יותר.
לגבי חוק נכסי נפקדים – לא מכיר אותו מספיק טוב, אבל בעיות דומות קיימות גם במדינות אירופאיות נאורות יותר או פחות, ואלה בדרך כלל ענינים שנסגרים ברמות של החלטות בילטרליות בין מדינות. רק לאחרונה עלה ענין הרכוש של הגרמנים הסודטים שגורשו מצ'כיה לאחר מלחמת העולם השניה.
אבל חסרים לך חוקים גזעניים, מושחתים ולא הגיוניים בישראל?
צריך לפתור ולפצות את בעלי הרכוש שננטש, אבל אל תשכח שגם יהודים מזרחיים השאירו הרבה רכוש מאחור.
יש הרבה חוסר צדק משווע בישראל, והחברים של מוסקוביץ' הם, כפי שכבר ציינתי, באמת חלאות, אבל מכאן ועד למצב שמערכת המשפט משתפת עמם פעולה ביודעין וברצון המרחק עצום. עצום!
ולא, רובם המכריע ממש לא פועלים מתוך אידיאולוגיה של טיהור אתני, לא יותר ממה שאתה, בתור מי שמחזיק במשרה באוניברסיטה ישראלית פועל מתוך אידיאולוגיה כזאת.
1. אולי תבהיר לי לאיזה "קבוצה" אני שייך? אני לא חבר בשום מפלגה. לא פעיל בשום ארגון סירוב ושום ארגון שמאל. אני בלוגר יחיד, לא מסונף ולא מאורגן, שכותב את אשר על ליבו, בלי להיפגש קודם במסתרים עם כל מיני "קבוצות". הטקטיקה הזאת – לשפוט אדם לפי איזו השתייכות משוערת, ולא אותו לגופו – מוכרת לי מזמן. חבל שאתה נזקק לה.
2. לא, לא כל עובד מדינה אחראי באופן כה מיידי וישיר לנישול של פלסטינים. די להיתמם. גם זו טקטיקה מוכרת: אם כ-ו-ל-ם שותפים איכשהו לפשע – אז אף אחד לא אחראי, ואפשר להפסיק עם כל חיבוטי המצפון האלה. זה לא עובד, כי יש מדרגות של רוע, ומדרגות של אחריות. מורה למתמטיקה בבית ספר יסודי לא זורק אנשים לרחוב; שופט כן.
3. "רובם המכריע לא פועל מתוך אידאולוגיה של טיהור אתני" – נכון, הוא פועל מתוך *הדחקה* של האידאולוגיה שמנחה את החוקים שלפניו. זה מספיק נורא.
1. אם אני לא טועה, אתה חילקת בזמן המבצע האחרון בעזה או אחריו את בני האדם למספר מצומצם של "קבוצות" והסברת שכל מי שהשמש לא זורחת להם מהתחת, כמו אלה שאליהם אתה משתייך, הוא אישה רעה.
אני גם לא ממש הכללתי אותך באיזו קבוצה, אבל את ההכללות המכוערות ביותר כאן דווקא אתה עושה, עידן. אני משתדלת להגיב ישירות להתבטאויות שלך.
2. עזוב אותך מטקטיקות. אני לא אסטרטגית ולא טקטיקנית ואני בטח לא מתממ. דווקא אתה מכליל: אם כל השופטים שותפים לפשע, אז כל מי שהוא לא שופט, כמו למשל נושא משרה מכובדת באוניברסיטה ישראלית, הוא לא שותף לפשע.
אגב, אני אומר זאת שוב: ה"פשע" הוא ברמת החקיקה. נדמה לי, ואני עדיין לא מבין למה איזה גרוס או צבי טריגר או אפילו גולדבלט או דר לא מאירים קצת את עינינו, שלשופטים לא ממש היתה ברירה. אם אדם מתגורר בדירה שאינו שלו ומפונה ממנה, זה עדיין לא נישול, גם אם הוא היה פלסטיני.
3. "הדחקת האידיאולוגיה" – זה כבר באמת נראה לי נושא קצת גדול מדי, שמקיף את כל מה שהוא "ישראל", והשופטים לא יוצאי דופן כאן.
אתה כינית אותם "אליטות" אבל זאת קבוצה שמכוסחת מכל הכיוונים ולא בצדק.
אני דווקא רואה אותם כקבוצה חלשה ומוחלשת יחסית במערכת השלטון הישראלי, כמו גם האקדמאים, אגב, ולהטפל לקבוצה מוחלשת לא מעורר הרבה כבוד.
כרגיל, ואני מתנצל שאני חוזר על כך, אתה שופך את התינוק עם המים.הביקורת שלך לא מבוססת, לא מלומדת ומהווה סתם קרעכץ מתלהם, וחבל.
שאני "חילקתי לקבוצות", ועוד משהו עם שמש ותחת. אודה לך אם תפנה אותי לפוסט ששם עשיתי זאת, כמו שאני משתדל להפנות כל טענה שלי למקורות מתועדים.
תודה.
יכול להיות שאני אכן טועה וזה לא היית אתה שכתבת את זה. השמש והתחת אלה תוספת שלי, כמובן.
מסביר המון. תודה רבה.
קיבלתי את הלינק לפה כדי "לא למות טיפש" כדבר השולח אז קראתי ומה שיש לי להגיד זה שבית המשפט אמר את דברו אך כניראה שהוא אומר את דברו כנגד קבוצת השמאל שאוהבת להשתמש בשירותיו למטרותיה , אך שהדבר אינו תואם את רצונה נוח לה לבוא ולבכות .
אז בלי קשר שלמי צודק יותר ומי חכם יותר יפה יותר וכו'
תכבדו את רצון בית המשפט אחרת תתחיל באמת להיות פה אנרכיה ותהיה עוד נכבה , אז אם אתם אוהבים כלכך את בני דודני שאינם משלמים שכ"ד ובגלל זה מפנים אותם (אני בטוח שכל אחד מכם היה נוהג באוותו אופן) אחרת בפסיקות הבאות של בג"צ הלא כלכך ציוני בלשון המעטה תהיה פה לגיטימציה לפעול באלימות וכנגד החוק כמו שאתן פועלים בבלעין נעלין וכו'. ואל תשכחו מי כיום מאייש את היחידות הקרביות ומי באמת מלח הארץ (ולא אני לא חובש כיפה סרוגה).
שיהיה יום טוב מקווה שתבחרו בשלטון החוק ולא באנרכיה
הפגנת מחאה בשייח' ג'ראח
בשעות הבוקר, לאחר דחייה בבית המשפט, משפחת אל-קורד בשכונת שייח' ג'ראח פונתה בכוח מביתה.
40 מתנחלים וכוחות גדולים של אבטחה פרטית של המתנחלים פינו בכוח את בני המשפחה המונה כ-30 נפשות.
רכוש המשפחה נזרק לרחוב והמתנחלים פלשו אל הבית ותפסו את מקומם.
זהו הפינוי השלישי שהתרחש בשכונה במהלך ארבעת החודשים האחרונים.
אנא בואו בהמוניכם להפגנת מחאה דחופה
מחר בערב, יום רביעי בשעה 19:00, בשייח' ג'ראח
להסעות מת"א:
אילה – 052-4707885
לפרטים:
מאיה – 054-7423044
רוני – 052-3535225
אני מרפרפ קצת, ואני מקווה להביא את הנושא הזה לתודעה רחבה יותר דרך המוזיקה שאני עושה. זה אחד מהדברים המסריחים שקרו כאן, ואז קורה אשכרה מתחת לחלון.
אני מקווה לראות אותך באחת ההפגנות בשייח ג'ראח בקרוב. שלום ותודה שכתבת על זה.
אוקי דברים מעניינים נכתבו פה
החכמתי מאוד
קודם כל השבח על המאמר המצוין, על תוכנו המעמיק שהענקת לי זכות ללמוד דרכו, ועל הסגנון המבוסס והמעמיק. אני רוצה לתת תגובה ברוח פוקו –משהו.
עכשיו אני מסכים איתך במאת האחוזים בכל מה שכתבת. הרי זה ברור כשמש שמערכת המשפט משרתת מטרות ומערכת ערכים שלא מתאימה לעקרונות הצדק שהיא לכאורה מייצגת.
למעשה, כמו שהארת נכונה, זהו מעין טקס או ריקוד. ולא אנחנו המצאנו את הכללים. גם מאחורי ארה"ב ומדינות אירופה עומדים אינטרסים "אפלים" שמניעים את גופי העקרונות המופשטים והאוניברסליים של הצדק, הכול לפי הכללים, כשר למהדרין.
מדינת ישראל היא השקר.
מדינה יהודית-דמוקרטית: כל נער בשעור אזרחות מבין את הסתירה. יהודית כלפי אזרחיה אמת, דמוקרטית כלפי אזרחיה שקר. דמוקרטית כלפיה יהודיה אמת. מערכת המשפט אמינה עבור היהודים.
כל מערכות החוק והשלטון, המוסדרות לכאורה לפי כללי הנאורות ההומניסטיים, מערכת משפט "שוויונית" ומערכת חוק "שוויונית" הם הצגה גדולה שקושרת סמכות וכוח במודל שעולה בקנה אחד עם בעלי הכוח בשדה הבינ"ל. המסכה מופנית מערבה.
מדינת ישראל והשימוש המערכת המשפטית והיתרונות בכך, כפי שהרחבת יפה, היא שחקן לגיטימי, והיא מקבלת את הלגיטימציה שלה בדיוק ככה, דרך שימוש בכוח בצורות ""נאורות"". רק שלפעמים המסכה משתלטת ופונה פנימה, ואנחנו מאמינים לה. וסבורני, שרבים מבני עמנו הם יצורים כפולי ראשים שכאלו, שמאמינים בד בבד שישראל היא יהודית ונאורה. אולי ביניהם גם שופטי העליון.
אולם במישור ה"פנים" של הסיפור, אין אפס. העם (על רובו) היהודי וסמכויות הכוח של המדינה מתואמים הדוקות, וזה לא פלא, הרי הפוליטקאים כתוצרי "רייטינג" תלויים בחסד ההרגשה הזאת, שהמדינה היהודית מבטאת אינטרסים יהודיים. רובו של העם רואה ביצירת רצף טריטוריאלי סביב ירושלים דבר חיובי ורצוי. ע"מ לכבוש שטחים יש כמה דרכים: במלחמה ,לפחות בזמנים הטובים, ניתן היה לכבוש שטחים ללא רסן, ולעשות בהם ובתושביהם ככל העולה על רוחך. אולם היום בחוקי המשחק הבינ"ל החדשים, אפילו מלחמה הפכה למוגבלת עבור שחקנים קטנים בשדה הבינ"ל. אז איך עושים את זה באמצעים כשרים, ונשארים שחקן לגיטימי בשדה הבינ"ל? מי שרוצה ללמוד שיסתכל למציאות ישר בעיניים. צודק עידן, שמערכת המשפט אמורה להיות "הרסן" האחרון להגביל את תאוות העם. אולם, הלחצים הם כ"כ עצומים מכל פינה: כלכלית, פוליטית, ציבורית, ששופט שיעכב תכנית כזו יתבזה בפני המערכת החברתית וייחשב כ"תלוש". וזה לא רק תדמית, זו האידיאולוגיה המניעה לפעולה האמיתית מאחורי המסכות של ישראל. זה הפנים של ישראל שהשופט יתכחש להם.
חברים, אני מצטער להיות השליח של בשורה קשה שכזו, אולם חשוב לדעת ומי שאוזניים לו ישמע :אנחנו בעיצומה של מלחמה. אמנם לכאורה: אנשים לא מתים בשדה קרב בשיח' ג'ראח, תותחים לא נשמעים. אבל הפנים קדימה ושטחים נכבשים. זוהי מלחמה "קרה" בעלת קצב וריקוד אחר לגמרי – איטי, מפוקח, מורכב. כמו בטקס מתוזמר היטב, כל העניבות מהנהנות, כמאמר – "וכיתתו חרבותיהם לעטים, וחניתותיהם לחותמות". במלחמה כמו במלחמה המטרה: כיבוש. מדינת ישראל משתמשת בכל הכלים ושועטת לכיבושים חדשים ונועזים יותר. ומדינת ישראל עם מערכת משפט מגבילה הופכת אימפוטנטית.
הדבר שמעניין אותי ביותר הוא לא איך ייתכן ששופטים בעליון יעוותו את עקרונות הצדק, כי זה ברור כשמש שהם משרתים אינטרס יהודי מסוים מאוד. השאלה שמעניינת אותי היא עד כמה הם מאמינים ל"מסכות" של ספרי החוקים שלהם? עד כמה הם מאמינים ל"דמוקרטיות" של ישראל? עד כמה הם רואים את הפער בין תחולת החוק בשוויון על אזרחי ישראל, ובין המציאות. אם הם מודעים לפער, ובוחרים במודע בכיבוש, יש להם את כל הגיבוי: העם (רובו), הפוליטיקאים, הכלכלה (יהדות אמריקה, עמותת אלע"ד), או במילה אחת: היהודים. אם הם מאמינים בתמימות באידיאלי הצדק המופשטים שהם בעצמם לא מיישמים – הם כפולי ראשים ולא-ראויים.
אני מסכים עם התיאור שלך. ישראל היא אתנוקרטיה בפועל.
אבל לגבי השופטים: אותי בכלל לא מעניין מה עובר להם בראש. אני לא פסיכולוג. תמימים או ציניים, נכנעים ללחץ הציבור או צבועים – כל זה לא נכנס לניתוח שלי, שמתעניין בתוצאות. הרי לא חסר גם שמאלנים שהולכים למילואים ועם כל הכוונות הטובות שלהם – כולל הכוונות של רובה הצלפים – עושים מעשי נבלה.
כוונות לא משנות כלום. אולי היה אפשר להיתלות בהן אי שם בתחילת שנות ה-70', כשהפרצוף האמיתי של הכיבוש רק התעצב, ועוד לא היה ידוע לאן פני הדברים. אולי היה אז לגיטימי להסתתר מאחורי טיעון התמימות. היום אין לכך שום הצדקה. ואם שופט או כל אדם אחר מספר לעצמו סיפורים ורציונליזציות שעוזרים לו להירדם בלילה – זה עסק שלו בלבד. אותי זה לא מעניין.
האם לא נכון לטעון כי:
ישראל מדינה חברה באו"ם
אמנת היסוד של האו"ם קובעת כי אף מדינה חברה לא תכריז ריבונות על שטח שהושג באמצעים של כוח, ושום מדינה חברה לא תכיר בריבונות זו
לכן אין תוקף בינלאומי לריבונות הישראלית ב"מזרח י-ם", ולכן אין שגרירויות שם.
ישראל חתמה על אמנת ז'נווה באוגוסט 1951
אמנת ז'נווה מכירה באנשים שנמצאים בטריטוריה שנשלטת ע"י מדינה ריבונית אחרת כ'אנשים מוגנים'
עפ"י הגדרת 'אנשים מוגנים' אין לפנותם או לשנות את מעמד הקניין שלהם (כלומר, גם היה רוצה מר נאסר אל-ראווי למכור את ביתו בשיח ג'ראח,לכאורה אסור לו.) ואין להעבירם לשטח המדינה הכובשת.
אם אכן כך, אז למרות שבג"ץ הכשיר את פינויי המשפחות הוא עושה את זה בסתירה לנורמות ולכללי המשפט הבינלאומי המחייבים את ישראל.
האם יכול מר נאסר אל-ראווי להגיש תלונה כנגד מי מהשופטים שהורו על פינויו באחד מבתי הדין בעלי סמכות'שיפוט אוניברסלי'?
תודה עידן,
מרתק וחשוב.
בימי נעורי עיקלו למשפחתי את הבית וזרקו אותנו בעצם די לרחוב, בשל עניין משפטי סבוך וחוב שטפח [לא נכנס לזה].
אני יודע שהייתה סביב זה מהומה קטנה משום שהפינוי נעשה פרוצדורלית שלא כדין. בישראל, לפחות של אז, אסור לפנות מדירת מגורים יחידה בטרם ניתן דיור חלופי. בפועל מצפצפים על זה לא מעט.
כמו כן, יש עניין שלגבי קניין קטן [כמו בית מגורים] מתקבלת חלקה לאחר אחזקה רציפה בו במשך X שנים. אולי זה מותנה בכך שבמשך השנים הללו לא היו תביעות בעלות מתמידות. אולי פה המילכוד המשפטי-פורמאליסטי ל השופטים. במקרה כזה הטענות העיקריות אכן צריכות להיות מופנות לראשויות שידאגו לפיתרון נאות לבעייה. אבל כמובן לא ניתן לסמוך על הראשויות שירתמו לעזרת ערבים.
טליה ששון מסבירה את הטריק שיוצר את האסימטריה בזכויות יהודים וערבים למרות שחוק נכסי נפקדים לא הופעל כאן. פקודת סדרי שלטון ומשפט משנת 1970 מאפשרת שיחרור חד-סיטרי של נכסי נפקדים בירושלים ליהודים בלבד:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1148989.html
עו"ד ששון קוראת להפסקת גירוש הפלסטינים מבתיהם ומתן פיצוי הוגן באופן מיידי לנפגעי חוק נכסי נפקדים.
הלאומנות והאפרטייד הם לצערי- שהשתלטו על סדר יומה של המדינה אותה טיפחנו ולמענה לחמנו.כבר
אמרו נביאינו " איכה הפכה לזונה קריה נאמנה" הוי גוי חוטא עם כבד עוון וכו"
ממשלה עיוורת המקדשת את הקיצוניות הליברמנית פלוס ראש עיר ימני זה מתכון לקיפוח ופגיעה בתושבי העיר הערבים, דבר שיחזור אלינו כבומרנג."העינים לכם ולא תראון? אם אזניים לכם ולא תשמעון? והאם לב לכם ולא תחושו-כל מי אשר מצפון לו יקום כעת ויפעל.
למה כולם הופכים את זה לשאלות הצדק המוחלט (כלומר כן ברור: יש פה סיפור חם של פלסטינים שרבים עם יהודים, מה יוצר יותר רייטינג מזה? ידוע שעמותות צריכות רייטינג ובאזז בשביל תרומות (כמו המהומות שיצרו נטורי קרתא) והיה משבר כלכלי ולכן העמותות חייבות כסף, והופ, כל הסיפור).
יש פה סכסוך כלכלי על בעלות הקרקע: בית המשפט הכריע שהקרקע שייכת ליהודים. משמע, שהפלסטינים שוכרים בדמי מפתח. אבל, הפלסטינים עושים כעצת אחיתופל, ומסרבים לשלם דמי מפתח, ולכן אפשר לגרשם.
מסקנה? לא להקשיב לאחיתופל.
(ליתר דיוק, להקשיב לאחיתופל ולא לחושי. אבל זה רק למי שמתקטנן על הסיפור התנ"כי).
לא הבנתי מה אתה רוצה.
1. יהודי קנה בית במזרח ירושלים. אחרי המלחמה מישהו עיוול בו וגנב את ביתו. ואתה רוצה שהמדינה תתן לזה יד?!?
לא ברור לי איך השמאל נותן יד לגוזלי רוכש וגנבים.
סורי לא יעזור לכם. לבית יש בעלים, וזה יפה מאד שמתגורר בו פולש ערבי, אבל מה לאומו של הפולש שייך לשאלה למי שייך הבית?
אתה אומר, אם הבנתי את דברייך נכון, שבעקבות המלחמה הבעלות בקרקע עברה לפולשים. שזו טענה יפה, אבל יש בה בעיה אחת, והיא…. שזה לא נכון. זו אולי משאלת לב.
מה בדיוק אתה רוצה שבית המשפט יעשה עם משאלות לב?
מעבר לכך, אותם הפולשים הם פליטי 48 כמו שהבנתי, ואז בכלל אין על מה לדבר – הסכמי אוסלו קובעים שכל פיצוי והסדר עם פליטי 48 יעשה במסגרת משא ומתן. אז הרשות צריכה לדאוג לאותה המשפחה למגורים חלופיים כרגע עד הסכם השלום.
וזאת, בדומה למדינת ישראל שדאגה לדיור חלופי לסבתא שלי שגורשה ממרוקו.
קרי: כל אחד ידאג כרגע לפליטים שלו.
השאלה האמיתי למה ב48 הרבה מערביי ארץ ישראל עזבו אנחנו יודעים על טבח אחד הם ברחו כי הם האמינו שהיהודים לא ישרדו הרבה זמן בארץ ברוב המכריע של המקרים ואילו היהודים ברחו מחברון וירושלים לאחר שבוצעו בהם פוגרומים
אני מקווה שהערבים יהיו מוסרים כמו הישראלים מה שהם עשו ליהודים במדינות הרבה יותר גרוע
תודה רבה על הפוסט!
תחת "רקע הסטורי-משפטי" קישרת למסמך הרקע של עמותת "עיר-עמים". הקישור שבור. אני חושבת שהקישור העדכני הוא זה:
יש ללחוץ כדי לגשת אל %D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%94%20%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%9F%20%D7%94%D7%A6%D7%93%D7%99%D7%A7%20%D7%91%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%97%20%D7%92%27%D7%A8%D7%90%D7%97.pdf
תודה שני, זה פוסט עתיק, הקישורים נשברים בהדרגה, לצערי. תיקנתי.
שלום עידן
לא ציינת במאמר שהתושבים נדרשו לשלם שכר דירה לבעלים החוקיים של הקרקע, ושהתושבים הערבים סירבו לשלם ולו שכר דירה של חודש אחד.
ועל כן בא הגירוש ! במידה ואכן פרט זה נכון, למה לא ציינת את הפרט הנל?!
אתה טוען שיש כאן פסיקה לא חוקית בעליל, עי שופטים שמשרתים אג’נדה ימנית. הדבר הזה
עבר בכל ערכאות בית המשפט, כולל העליון. בנוסף אין לטענתך אף איש משפט בעל שם שבא ואומר
בריש גליי יש כאן עיוות דין..איך זה יכול להיות?? אם עיוות הדין כאן כל כך גדול וברור, איך זה יכול להיות?!
אתה טוען שיש חוקים שהם דגל שחור לערכי המוסר, וחובה לא לציית להם. יש מדינת חוק ובלי החוק יש אנרכיה. מי מחליט מה מוסרי ומה לא, בית המשפט העליון, לא ?!
כשבית משפט העליון דן בחקיקה של הריבון ( הכנסת ) אזי זה בסדר בעיינך ? אני מניח שכן
אבל במקרה הנל או לא.
אתה מדבר על טיהור אתני, ככל הידוע לי בניגוד לישראל, שערבים חיים ביחד עם יהודים, המצב בשטחים
הוא שונה, אין יהודים שחיים בתוך אוכלוסיה פלסטינאית! יותר מזה יש
שילוט שמזהיר את היהודים שלא יכנסו בטעות לכפר פלסטינאי.
בנוסף יהודים ממוצא ערבי, איבדו נכסים רבים מאוד, לא שמעתי את קל הזעקה
של בעלי המצפון היהודים ( גם שלך ) ומדינות העולם באות וזועקות
חמאס! הרכוש הזה שייך ליהודים וחייבים לפצות אותם. שלא נזכיר חס
וחלילה את הנכסים של יהודים בשואה…
אורן,
מתייחס בקצרה. משפטנים מאד מכובדים טענו שיש כאן עיוות דין. היועמ"ש לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר, אפילו כתב ספרון שלם על הפרשה:
https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2119780
וכאן דברים של איל בנבישתי:
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9787804
וכאן אלון הראל:
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2023838
השאר בתגובה שלך לא נראה לי רלוונטי.
כבר בתחילת הכתבה מסביר הכותב שאם החוק מעניין אותנו אז לא כדאי להמשיך לקרוא. כמובן שהחוק לא חשוב. והשופטים בכלל מושחתים ואין על מה לדבר בעולם הדמיוני של הכותב שמשוכנע שהדעה והמבט שלו קובעים יותר מדעה ומבט של כל אחד אחר. גם הילדים שלי עד גיל שלוש חשבו כך.
הספרון של בן יאיר הוא אחד הדברים המגעילים ביותר שנכתבו על ידי מישהו וזה שהאיש הזה ("אני אתקע את הפשיסט
הזה" אמר ועשה בתור יועץ משפטי על שר המשפטים!!) היה יועץ משפטי מראה כמה צריך לשנות את השיטה. המשפחה שלו חיה בבית כדיירים בדמי מפתח והוא מסביר שאחרי שהם קיבלו (עבור רכוש שלט היה שלהם) בית יקר ערך הוא מוכן לוותר על הבית – שכמובן לא היה שלו – בשיח ג'ראח. לא יאומן.
נכון שהאנשים שחיים בשייח ג'ראח הם פליטים וזה ממש לא כיף ואפילו די חרא. אבל זה לא שייך. אפשר לחשוב שחוק הנפקדים היה נכון או לא אפשר לחשוב שישראל צריכה להתייחס אחרת לפליטים או לא אבל הסיפור של שייח ג'ארח הוא דמגוגיה שכל מטרתה ללכלך על ישראל. ומטרה זו אכן הושגה וכל הצדדים השתמשו במשפחות האומללות האלה כבובות במשחק שלהן.