פשעי שנאה הם דרך המלך, לא סטייה ממנה

בחודשיים האחרונים, מאחורי גבה של התקשורת המעולפת-שדודה לרגלי נתניהו, הולכים ונערמים ענני הגזענות האפלה, יוצאים ממחבואם ומשלחים לשונות אש אלימה ברחבי הארץ – משני עברי הקו הירוק. האירועים מדווחים קצרות, או שאינם מדווחים, אך תמיד נותרים כנקודות מבודדות על איזו יריעה עמומה, נטולות הקשר. הנה ניסיון קצר לבנות את ההקשר. סימני אזהרה לפעמים מובנים ככאלה מאוחר מדי.

על פי נתוני מערכת הביטחון, בשנה החולפת אירעו 256 פשעי שנאה נגד פלסטינים בשטחים, מתוכם 170 מוגדרים אלימים; רבע מהם יצאו מיצהר וגרורותיה, בנקמה על הכרזת מאחז "קומי אורי" כשטח צבאי סגור. הלקט הבא מסכם את רובם כמו גם אחרים שאירעו באותה תקופה:

16 באוקטובר: פורעים ניקבו את צמיגיהם של 13 כלי רכב וריססו כתובות נאצה ("אין בארץ מקום לאויבים") בכפר קירה.

16 באוקטובר: מתנחלים תקפו מתנדבים מ"רבנים לזכויות אדם" שהגיעו לסייע במסיק זיתים בכפר בורין, פצעו אותם והשחיתו עצים במטע.

23 באוקטובר: פורעים השחיתו יותר מ-20 כלי רכב בעיירה אל-בירה וריססו כתובות נאצה ("בוגדים בוחרים להתנכל ליהודים").

25 באוקטובר: פורעים השחיתו יותר מ-30 כלי רכב בכפר יתמא וריססו כתובות נאצה ("ד"ש מהגבעה ביצהר").

31 באוקטובר: פורעים ניקבו צמיגי כלי רכב וריססו כתובות נאצה ("רק גויים מגרשים מהארץ") בכפר עכברה הסמוך לצפת.

10 בנובמבר: פורעים השחיתו וניסרו את ענפיהם של 120 עצי זית בכפרים א-סאווייה, יאסוף ובורין, וגנבו גם ציוד חקלאי.

14 בנובמבר: פורעים השחיתו 25 כלי רכב בכפר קראוות בני חסן וריססו כתובות נאצה ("גויים בארץ – אויבים") על קירות המסגד שבו.

22 בנובמבר: פורעים הציתו מכוניות וריססו כתובות נאצה ("גבעת קומי אורי") בארבעה כפרים –  בית דג׳ן, קבלאן, מג׳דל בני פאדל וא-דיכ.

23 בנובמבר: חוגגים יהודים בשבת "חיי שרה" בחברון השתוללו ופצעו 10 תושבים, ותקפו אחדים בגז פלפל, כולל ילד בן 9. הפורעים השליכו אבנים לתוך ביתו של עמאד אבו שמסייה (הצלם שצילם את אלאור אזריה), ופצעו את נכדו בן השנה וחצי בגולגלתו.

25 בנובמבר: פורעים ניקבו צמיגים של כלי רכב בכפר ג'בעה וריססו כתובות נאצה ("נקמה בת עין").

28 בנובמבר: פורעים הציתו רכב בכפר טייבה וריססו כתובת נאצה ("שטח צבאי סגור קומי אורי"), ניקבו את צמיגיהם של 3 כלי רכב בכפר דיר עמאר וריססו אותן במגן דוד.

28 בנובמבר: פורעים ניקבו את צמיגיהם של 40 כלי רכב בג'לג'וליה וריססו כתובת על אוטובוס (""יהודים תעצרו את הגלות ותפסיקו להתבולל").

שבוע ראשון של דצמבר: דירה בשכונת תל כביר, שיועדה לאשה ערביה, זכאית דיור ציבורי, נפרצה והושחתה; הערביה הבינה את המסר ולא ביקרה בה יותר.

8 בדצמבר: פורעים ניקבו את צמיגיהם של 160 כלי רכב בשכונת שועפט במזרח ירושלים וריססו כתובות נאצה ("אין מקום בארץ לאויבים").

12 בדצמבר: פורעים ניקבו את צמיגיהם של 20 כלי רכב בכפר מנשייה זבדה בעמק יזרעאל וריססו כתובות נאצה ("מוחמד חזיר", "ערבים אויבים – לגרש או להרוג").

כתובת שרוססה על בית פרטי במנשייה זבדה, 12 בדצמבר 2019. צילום: דוברות המשטרה

רוב האירועים האלה זכו לסיקור תקשורתי זעום, ולא בכל כלי התקשורת. גם הם מייצגים חלק קטן בלבד ממציאות קבועה של התנכלויות מצד מתנחלים כלפי פלסטינים, לעתים תחת פיקוחם של חיילי צה"ל; הכל מצולם והכל מתועד, רק אין מי שיחקור. הנה רשימה ארוכה שקיבץ "בצלם", מן החודשיים האחרונים בלבד, של תקיפות כלפי חקלאים פלסטינים במטעי הזיתים שלהם – תקיפה פיזית ופציעה, השחתת עצים, הצתת דליקות, גניבת ציוד, גניבת שקי זיתים ועוד. נתוני האו"ם מצביעים על עלייה של 50% בכמות התקיפות האלה ביחס לשנה שעברה.

בלי ספק, השטח קולט את היד החופשית הזאת, את העלמת העין של הרשויות, ולוחץ עוד ועוד על דוושת הגז. עסאם עבדאללה מכפר יאסוף עמד מול 35 עצי זית שלו שהושחתו, ותהה: " אני לא מבין את זה — אם מישהו מהתושבים הפלסטינים מתקרב לגדר של ההתנחלות — תוך רגע יגיע אליהם מישהו מהצבא. יש פה מצלמות בכל מקום. אז למה כשמישהו גונב או פוגע בעצים אף אחד לא עושה כלום?". התהייה במקום אבל הסטטיסטיקה לועגת לה בפנים: מחקר ארוך-שנים של "יש דין" גילה שמתוך כל תיקי חקירה שנפתחו במשטרת מחוז ש"י במקרים של עבירות של מתנחלים כלפי פלסטינים, רק 8% הובילו להגשת כתב אישום, ורק כ-3% הובילו להרשעה.

החידוש של החודשים האחרונים הוא הזליגה של פשעי השנאה האלה לתחומי הקו הירוק. לא שלא היו כאלה בעבר, אלא שכעת ניכרת טביעת האצבע של אותם פורעים גם בפשעי השנאה שבוצעו בעכברה, ג'לג'וליה, שועפט ומנשייה זבדה (וגם בג'סר א-זרקא, ביולי השנה). לעת עתה נראה שהרשויות לוקחות יותר ברצינות את הפשעים נגד ערבים תושבי ישראל מאשר נגד ערבים בגדה המערבית; אבל להערכתי מדובר בעיקר בהצהרות של עסקנים בשלטון המקומי, שאין להן משקל רב בקרב גורמי החקירה והאכיפה. כידוע, משטרת ישראל מושכת ידה מטיפול יסודי בפשיעה של ערבים נגד ערבים; קשה להאמין שתצא מגדרה כדי לטפל ביהודים שפושעים נגד ערבים.

וכך, בלי ששמנו לב, בדיוק כמו "השטחים המוחזקים" זמנית, גדר ההפרדה הזמנית, רצועת הביטחון הזמנית (קודם בלבנון וכיום בעזה), הוראת השעה "הזמנית" בחוק האזרחות והכניסה לישראל – הפכו פשעי השנאה הזמניים לתו של קבע בישראל; לא קילקול בשיטה, אלא עצם מעצמותיה. פיצ'ר, לא באג.

המטרה האמיתית של פשעי השנאה איננה רק לגרום נזק כלכלי לערבים או לתמוך בתעשיית הצמיגים. המטרה היא הטלת אימה לא מוגדרת – תחושה של חוסר-מוגנות בכפר או ברחוב הפרטי שלך. והתחושה הזאת אכן מחלחלת. חוסיין אבו-חדיר משועפט, אביו של מוחמד אבו-חדיר, אמר לאחר שפשטו הפורעים על 160 כלי רכב בשכונה שלו: "מ-2014, מאז ששרפו את מוחמד, הבן שלי, עד עכשיו אנחנו חיים בפחד". הפלסטינים בגדה מאז ומעולם חיו בידיעה שחייהם ורכושם הפקר לשרירות ליבם ולנחת זרועם של מתנחלים ופורעי מאחזים; כעת התחושה הזאת מחלחלת גם לתושבי מזרח ירושלים והכפרים הערבים בגליל. זה רק עניין של זמן עד שנראה פשעי שנאה בתוך ערים מעורבות, שהרי חלומם הרטוב של הפורעים הללו הוא להצית מחדש את הזעם הערבי הכבוש, שהתפרץ אי-אז באוקטובר 2000, ומאז רוחש על אש קטנה, ולא צריך הרבה כדי להציתו מחדש. ומרגע שזה יקרה, סיסמת העליונות היהודית – "ערבים החוצה!" – תינשא בראש חוצות, ותשתרש היטב בלבבות. כך הולכת ונוצרת תרבות של לינץ'.

והרי הגירוש הגדול, הטרנספר האולטימטיבי, נמצא תמיד באופק הפנטזיה הציונית, לעולם לא מוגר סופית, ובכל דור ודור יש מי שישקוד על התכניות. קו רציף, גם אם עקלקל, מחבר בין מעשי הנבלה הפרטיים, הבלתי-מאורגנים לכאורה, של פורעי "תג מחיר", לבין תכניות גירוש רשמיות של מדינת ישראל. זה לא צריך להפתיע, שכן "תג מחיר" עצמו נולד במוחם הקודח של עובדי ציבור, נציגים רשמיים של המדינה – במועצות האזוריות שומרון ובנימין. אותו זרם מעמקים דורס את החוק אם זה אינו לצידו: כך יכולים מתנחלים מאיזור שילה לחבל בעבודות בניין מאושרות וחוקיות בשטח פלסטיני פרטי, בכפר תורמוסעיא, רק כי הן לא באות להם טוב בעין – ואז לקבל את תמיכת הצבא, שעוצר את הבנייה כדי לרצותם (איך עוצר אם זה שטח B, ואין לצבא שם סמכויות מנהליות? אה, זה פשוט: מגדירים את הבנייה כ"סיכון בטחוני").

תקריות לכאורה שוליות, כמו התעקשות עיריית ירושלים לשנות שמות רחובות בלב סילואן הערבית לשמות רבנים, מהדהדות את אותה תשוקת ההדרה הגירוש, שזוכה לרוח גבית רשמית בערים כמו עפולה ונצרת עילית. הציבור היהודי כבר הוכיח במעשים שהוא אינו סובל נוכחות של ערבים באיזורי בילוי כמו פארקים עירוניים, בריכות שחיה, גני ילדים ובתי חולים. זה כבר לא מובן מאליו שלערבים יש זכות לחלוק במרחב הציבורי לא פחות מאשר ליהודים. רק צעד אחד מפריד בין הזכות הנרמסת הזאת לבין רמיסת הזכות למרחב ערבי פרטי. ככלל, הם על זמן שאול.

באוגוסט הסתננה ידיעה על כך שהמטה לביטחון לאומי "מכין תכניות" ליציאה חד-כיוונית של תושבים מעזה; גם נעשו פניות למדינות במזרח התיכון כדי לבדוק אם יסכימו לקלוט תושבים מעזה, "אך מדינה כזו טרם נמצאה". רעיון העיוועים הזה שב ועלה מן הרגע הראשון שנפלו לידי ישראל שטחי עזה והגדה המערבית – על מאות אלפי תושביהן הפלסטינים; הנה סיכום מאיר-עיניים של גילגוליו השונים. "טרנספר מרצון" קיים רק בהזיות הציוניות.

אם לא מרצון, אולי בכפייה? אני קורא שוב את הפוסט שכתבתי לפני 9 שנים, "במדרגות הטיהור האתני", ונזכר שבעצם הגירוש הממוסד כלפי ערבים תמיד היה כאן; מה שהשתנה בעשור האחרון הוא דווקא הלגיטימציה שמקבלת פשיעה עממית שנושאת את בשורת הגירוש, "טרור יחידים" של יושבי מאחזים וכהניסטים, שמשרתים יפה את המדיניות ארוכת השנים של הממסד. יותר מכך: לפעמים מתפלקת לפורעי החוק היהודים איזו תקיפה של חיילי צה"ל: או-אז יזעיפו פנים הפוליטיקאים ויעשו להם נו-נו-נו, כדי שכולנו נשתכנע שהם לא נמצאים באותו צד של המתרס. אפשר לומר שהמדרגה הנוכחית של הטיהור האתני נהנית ממסך העשן של פורעי המאחזים, שמסווה את הפושעים הכבדים באמת, אלה שלובשים חליפות ומתראיינים באולפנים וחולשים על מדיניות הטרנספר הזוחל.

לפני שבוע וחצי פורסם תחקיר מטלטל של אורן זיו ב"שיחה מקומית", שעבר בשקט תקשורתי מדהים, שקט שאפשר ללמוד ממנו הרבה על השעמום המפוהק (או ההפנמה המוחלטת) שמעורר בקרב היהודים חזון הטרנספר לערבים. בקצרה, הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב הגישה תכניות לפינוי עשרות אלפי בדואים מביתם ל"מחנות עקורים", וזאת לטובת פיתוח פרוייקטים של תשתיות לאומיות: הרחבת אזור תעשייה רמת בקע, הקמת קווי מתח גבוה, והקמת מחלף לכביש 6. האם מישהו שמע שלצורך הקמת אזורי תעשייה בשרון ובגליל ולצורך סלילת כביש 6 פונה יהודי אחד מביתו? האם תושבי הכפרים הלא מוכרים – תופעה שמדינת ישראל יצרה והנציחה בעצמה – עתידים לאכלס מחנות פליטים ברחבי הנגב? האם מישהו מעוניין להמאיס עליהם כך את החיים עד שיישברו ויעזבו?

התכנית המפלצתית הזאת ממקמת את מחנות העקורים בפאתי העיירות הבדואיות בדרום, הקורסות כבר כעת ממצוקת דיור וממחסור חמור באפשרויות תעסוקה. כמובן שאף אחד מן המעורבים – לא תושבי הכפרים ולא ראשי המועצות – לא שותף בהליכי התכנון האלה. הם בסך הכל מספרים בטבלאות אקסל. ישראל של שנת 2020 עדיין מציצה בקנאה אל סין, משתעשעת בהנדסה חברתית מגלומנית, הרואה ביצורי אנוש חבילות לשינוע, מכשול בפני פיתוח וקידמה, מטרד שיש לסלקו מעל הדרך. את החטא הקדמון של "אזור הסייג" בעשור הראשון למדינה רוצים כעת הקברניטים לשכפל בעשורה השמיני; דבר לא נלמד, והתשוקה למרחב נקי מערבים גוברת על כל שיקול אחר, מוסרי או מעשי.

כמה יהודים יתמכו בזה? לפחות סקר ענק אחד, שנערך בקרב 5,600 יהודים, גילה שמחציתם תומכים בגירוש ערבים מישראל. בקרב הדתיים יש לתכנית 71% תמיכה. כיוון שישראל הולך ונעשית דתית יותר, הכיוון ברור. אם מחר בבוקר תפתח ממשלת ישראל במבצע טרנספר לערבים, היא לא תיתקל בהתנגדות פנימית תקיפה. הסיבה היחידה שזה לא קורה היא שהקהילה הבינלאומית – לעת עתה – לא תאפשר למבצע כזה להתממש.

עכשיו תחשבו מה זה אומר, מבחינת ערבי שחי כאן, לדעת שרק כוחות עלומים בעולם הגדול מסוגלים להגן עליו ביום מן הימים מפני חרב הגירוש. לא שכניו, לא המשטרה, לא נבחרי הציבור שלו, ולא חבריו היהודים. חיים נטולי הגנה.

כל זה מותיר לשמאל בעת הזאת משימה מאד ברורה וממוקדת: לעמוד שכם אל שכם עם שותפינו הערבים, בישראל ובפלסטין: להדוף כל ניסיון לתקוע טריז בינינו; להתנער מכל ארגון או גוף פוליטי שמוחל על הפשיעה העממית והממוסדת נגד ערבים ומבליג על שתיקת הרשויות, בשם איזו אחדות פנים-יהודית מאלחשת; להכניס מה שיותר חברי כנסת ערבים לכנסת; לעמוד בכל מקום שבו יהודים מנסים לגרש או להטיל פחד על ערבים, ולהיאבק בהם. מלחמות אזרחים צודקות פרצו כבר על פחות מזה.