הפקעה, טבילה, היטהרות, מחיקה: על בולמוס המעיינות הישראלי

"וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר" (ויקרא ט"ו, י"ג)

* * *

בפרק הרביעי של הסדרה "הנערים" נערכת הלוויתו של מוחמד אבו ח'דיר. הצופים כבר יודעים מי הם שלושת הרוצחים, אבל הוריו של מוחמד עדיין לא יודעים. בשיאו של מסע ההלוויה, אחרי קלוז-אפ ממושך על פניה המיוסרות של האם, המצלמה חותכת בפתאומיות למעיין עין ליפתא. שלושת הרוצחים רוחצים שם. הבגיר, יוסף חיים, אוחז בראשו של יינון, נותן בו מבט נוקב, ואז דוחף אותו מטה לתוך המים – ספק מטביל, ספק מטביע. במפתיע, הוא צולל יחד איתו מתחת למים. הקטין השני, אבישי, נשען על שפת המעיין ומביט.

היהדות, כמו דתות אחרות, מייחסת לטבילה במים סגולות של טיהור. סדרה שלמה של טומאות מחייבת ברחצה במים, והחמורות שבהן – רחצה במים חיים, כלומר במעיין. במישור העלילה כפשוטו, הרוצחים טובלים במעיין כדרכם של צעירים דתיים לקראת השבת. ואולם במישור הסמוי, ואולי בתת-מודע של יוסף חיים, הם מתנקים מטומאת הפשע הנורא שדבק בהם. זהו פשר החיתוך הפתאומי בין הלוויה למעיין, וכך יש להבין גם את הבחירה הבלתי צפויה של יוסף חיים לצלול ולהיטהר יחד עם יינון, שאותו הוא מטביל בכוח. הכוח נחוץ כדי לגבור על העמדה המודעת, ההחלטית, שרואה ברצח אקט של נקמה מוצדק מאין כמוהו. באין פשע, אין צורך בהיטהרות.

ובכל זאת, הרוצחים מבקשים היטהרות.

והם לא לבד. אלפי ישראלים, דתיים וחילוניים כאחד, מבקשים מדי שבוע להיטהר בעשרות מעיינות מסביב לירושלים ובשטחים. בולמוס לאומי של רחצה וטבילה, שלא די לו במעיינות של ישראל הריבונית, והוא זולל ברעבתנות גם מעיינות של כפרים פלסטיניים, שנמצאים על קרקע פרטית פלסטינית, וכעת הופקעו ונותקו מבעליהם, וכל זאת כדי שיהיו לישראלים מספיק מקומות רחצה ומספיק מים חיים להיטהר מחטאיהם; אותם חטאים מוכחשים, שבעצם לא חטאנו מעולם. אין עזה כתשוקה מוכחשת.

החידוש כאן, אולי בקנה מידה עולמי, הוא שהחטא וכפרתו מותכים לאקט אחד: הרחצה במים הגזולים היא שתטהר את חטא גזילתם.

* * *

הדוגמה האחרונה, ואולי הבוטה ביותר, להשתלטות ישראלית על מעיין פלסטיני, היא עין ח'ניה שבכפר אל-ולאג'ה מדרום לירושלים. סיפורו של אל-ולאג'ה סופר שוב ושוב: כפר שוחר שלום שישראל כיתרה בגדר ההפרדה כמעט ללא מוצא, ניתקה אותו מ-1,200 דונמים של קרקע חקלאית, ולבסוף הפקיעה את הטראסות היפות שהוא טיפח במשך שנים ארוכות לגן לאומי "נחל רפאים" – ליהודים בלבד, כמובן (אף כי הוא מעבר לקו הירוק). כתמיד, התכניות הירוקות מעבר לקו הירוק הן צעד ראשון בלבד, ומעין מסך הסוואה, לקראת הרחבה מסיבית של התנחלויות – במקרה זה, הכפלת שטחה של הר גילה ובידודו של אל-ולאג'ה.

בשטח הגן נמצא עין ח'ניה, המעיין הגדול במערב ירושלים. הבעיה: המעיין משמש רועי צאן מאל-ולאג'ה, מתרחצים ומשפחות מבית לחם ובית ג'אלה. הפיתרון: להזיז מחסום לעומק השטח הפלסטיני כך שתושבי אל-ולאג'ה, שכבר נותקו מאדמותיהם שבגן הלאומי, גם לא יוכלו להגיע למעיין. 14 מיליון ש"ח הושקעו בפיתוח עין ח'ניה, והעושים במלאכת הגזל לא שכחו גם לגדר אותו היטב – כדי לסגור אותו הרמטית מפני תושבי אל-ולאג'ה. בפברואר 2018 נחנך האתר ברוב טקס, בנוכחות ראש העיר ניר ברקת והשר זאב אלקין, ולאחר שורה של עיכובים, נפתח למאות ישראלים בחג סוכות האחרון, למשך שלושה ימים. לכך קדם מסע הפחדה והתנכלות של פקחי רשות הטבע והגנים (רט"ג) כלפי החקלאים המעטים מאל-ולאג'ה שעוד ניסו להגיע לאדמותיהם שבשטח הגן, הריסה של ציוד חקלאי יקר ועקירת עצי זית (ככל הנראה בידי מג"ב). דבר מכל זה לא נגע, כמדומה, לרוחצים הישראלים במקום. אחרי החג התגנבו כמה מתושבי הכפר למסוק את חלקות הזיתים שלהם, "כמו גנבים על האדמה שלנו", לנצל את רגעי החסד האחרונים, בטרם יהפוך המחסום למחסום קבע שינתק אותם סופית מחלקות הזיתים ומן המעיין.

במשך שנים ארוכות עין ח'ניה היה אתר שבו נפגשו יהודים וערבים, ולו גם בעל כורחם, כשווים מול שווים, דוגמה לאפשרות המוזרה, התמוהה, שכל בני הארץ הזאת יכולים ליהנות ולחלוק את אוצרותיה מבלי לחמוס זה את זה. אך לא עוד; הגן הלאומי "נחל רפאים" תוכנן מראש כפרוייקט של גזל על גבם של תושבי אל-ולאג'ה. לכן נשמעות כה חלולות מילות ההצטדקות של מנכ"ל רט"ג, שאול גולדשטיין: "הזזת המחסום זה לא עניין שלנו בכלל, אנחנו מאוד שמחים שפלסטינים נכנסים לאתרים שלנו… אפילו הצענו למערכת הביטחון לפתוח שער אחורי לתושבי ולאג'ה שיוכלו להגיע, אני לא בעד הדרת פלסטינים." באותה נשימה הודה גולדשטיין שמבחינת הצבא והמשטרה, מכיוון שעין ח'ניה נמצאת בשטח ירושלים, כל פלסטיני שמגיע למקום הוא בחזקת שוהה בלתי חוקי.

הרי לכם גילגול עיניים טיפוסי של סוכני האפרטהייד הישראלי. אני בכלל בעד שוויון, זה המשטרה והצבא הרעים האלה שנגד (מה לי ולהם?), אז לא היתה לי ברירה. עכשיו תושב אל ולאג'ה שמגיע אל המעיין מתחת לביתו, מעין ששירת את הכפר במשך עשרות שנים ואולי יותר – עכשיו הוא שוהה בלתי חוקי על אדמתו שלו. אבל אני בעד שוויון. זה הם, המשטרה והצבא הכריחו אותי לעשות דברים לא נעימים. תראו, תראו איזה יופי של שבילי אופניים עשינו פה.

שוו בנפשכם שהיה נפתח פארק לציבור בישראל שהכניסה של אתיופים אליו אסורה; אתר סקי באוסטריה שהכניסה ליהודים אליו אסורה. שוו בנפשכם שמתכנני האתרים האלה היו מצטדקים כך ואומרים – זה עניין בטחוני, הכריחו אותנו. התגובה הראויה לפחדנות השפלה הזאת – אחרי שסוטרים להם בפנים פעמיים עם דג לח – היא שיש דברים שלא עושים גם מנימוקים בטחוניים. נכנסת לפרוייקט הזה – שאינך בורג קטן בו, אלא קברניט של ממש – בידיעה שהוא ידיר פלסטינים? אתה פושע ברשות. לא ממש ידעת, רק חשדת? כנראה שהיה לך נוח לא לשאול. בסך הכל, מהן זכויותיהם הנרמסות של פלסטינים שכוחים לעומת שורה נוצצת נוספת ברזומה המקצועי שלך.

שימו לב להתפתלויות של אדריכלית הנוף איריס טל, שבידיה הופקד תכנון אזור המעיין; זהו צוהר מאלף מאין כמוהו לתודעת הידיעה-המתכחשת של "ישראלים טובים", השלד והבשר והעצמות של מפעל האפרטהייד הענקי. הם, ולא פורעי הגבעות שבשומרון.

"אם היו אומרים לך מראש שלא ייכנסו פלסטינים למקום היית מתכננת אותו בכל זאת?
'שאלה קשה. ידענו ששטח המעיין בתוך הקו הירוק והקסם של המקום היה השילוב האנושי על הבריכה', היא מתכוונת לנוכחות של מבקרים מכל הדתות. 'אני לא יודעת מה הייתי עושה. זה גורם לי ייסורי מצפון, עצם העובדה שנגענו בזה וזה מה שקרה (הקמת המחסום). אני לא יודעת מה לענות לך. זו האמת'. בהמשך תאמר טל כי במחשבה נוספת, אילו ידעה מראש על הכוונה להדיר פלסטינים מהמקום, לא היתה מתכננת אותו."

אני לא רוצה לפקפק בייסורי המצפון של האדריכלית, אבל כל מי שקורא את הדברים – וגם העיתונאית שריאיינה אותה – צריך ברגע הזה לשלוף את הדג הלח ולסטור לה על פניה. סליחה? איפה היית כאן בחצי המאה האחרונה, כשאלפי דונמים חקלאיים של פלסטינים מסביב לירושלים הופקעו בגסות לטובת יהודים בלבד? איפה היית כשישראל הפקיעה כ-2,000 דונם קרקע פרטית פלסטינית לצורך הקמת שכונת "הר חומה"? איפה היית כשרט"ג, אותה רט"ג שהפקידה בידך את תכנון עין ח'ניה, השתלטה בכוח על כפר נבי סמואל וגירשה את תושביו כדי "להנגיש" אתר ליהודים-בלבד על אדמותיהם? איפה היית כשהוכרז הגן הלאומי "מורדות הר הצופים",  כשנחשפה מטרתו האמיתית – לגזול את עתודות הבנייה היחידות של שכונות עיסאוויה וא-טור הצפופות עד מחנק?

הפטנט הזה הומצא כנראה ב-1974, כשהוכרז גן לאומי "סובב חומות ירושלים", ובתחומו נכללה שכונת ואדי חילווה של סילואן. אכן כן, שום בעיה לא ראו ברט"ג ובעיריית ירושלים כבר אז להכריז על שכונה מיושבת בצפיפות כ"גן לאומי", והמשמעות ברורה כשמש: איסור בניה מוחלט, איסור רעיית צאן, איסור תוספת בנייה או עיבוד חקלאי. בקצרה, חנק תכנוני לערבים (לעמותת אלע"ד, כמובן, מותר לבנות בתוך גנים לאומיים). גם על זה כנראה לא שמעה האדריכלית של עין ח'ניה שהתעוררה מאוחר מדי להכות על חטא.

כאן אולי המקום להזכיר קטע שכבר ציטטתי בעבר מספרו של מירון בנבנישתי, "חלום הצבר הלבן" (כתר 2012), שכונה בפי מחברו "אוטוביוגרפיה של התפכחות". באמצע שנות ה-70' בנבנישתי כיהן כסגן ראש העיר לענייני תיכנון, וכך הוא מספר:

"אחד הפרוייקטים התכנוניים שעליו היתה גאוות כולנו היה הכרזתו ותכנונו של הגן הלאומי סביב העיר העתיקה… גישת מתכנני הפארק היתה מקצועית ונטולת מגמות פוליטיות. נעשה שימוש בסמכויות רשות הגנים כדי לפתח ולשמר שטחים ירוקים. לא עלה בדעתנו שסמכויות אלה ישמשו למטרות השתלטות על רכוש ערבי, הריסת בתים או קידום אינטרסים דתיים-לאומניים יהודיים… היינו פתאים כשכללנו בפארק שטחים מבונים בעיר דוד, אבל איש מאיתנו לא חשב להתאנות לערבים תוך שימוש בתקנות הפארק. חשבנו, בשחצנותנו, שכוח השלטון יישאר לעולם בידינו, ולא העלינו בדעתנו שייפול בידי קנאים לאומניים. עכשיו משתמשים בפארק הנאיבי שלנו כאמצעי במאבק האלים נגד התושבים הפלסטיניים הגרים באזור סילואן-ואדי-חילווה. עכשיו פתאום הופכים את היוצרות ומסיבים את האיזור לאיזור תיירות, שהפלסטינים חיים בו באופן "בלתי חוקי" ומפריעים, מסיבות פוליטיות, למעשיהם הנאורים של המתנחלים בני האור. זו דוגמה אופיינית לטיעון הציוני השגור שהופך את התוקף לקורבן. לדעתי יצדק מי שיוקיע את הנאיביות שלנו, או גרוע מכך, יאמר כי במבחן התוצאה איננו שונים מקנאי עמותת אלע"ד, המתנכלת לערבים ומנשלת אותם בשם "נצח ישראל", וכי גם אנו לא היינו צריכים להתעסק עם שטח כבוש. אבל האם לא מגיעה לנו איזו נקודת זכות על הערכים האסתטיים שיצרנו סביב העיר העתיקה?" (עמ' 199-200).

כל דור והמתפכחים שלו, כל פרוייקט נישול שמתחזה ל"פיתוח" והמתפכחים שלו, כל אפרטהייד תכנוני והמתפכחים שלו. איריס טל אולי לא תתכנן עוד פארקים ליהודים בלבד, אבל זה לא חשוב; יבואו תמימים אחרים ויעשו זאת במקומה, וגם הם אולי יתפכחו מאוחר, שוב מאוחר מדי, רק כדי להעביר את השרביט לאידיוטים השימושיים הבאים של הכיבוש.

כולנו האידיוטים השימושיים של הכיבוש. ואם עוד ב-1974 היתה הצדקה לנאיביות הנבערת מדעת של סוכני הנישול, ב-2019 כבר אין הצדקה ואין מחילה. התקדימים ידועים, הרצף ההסטורי ברור, מטרת העל מוגדרת ומוצהרת היטב. מי שממשיכים להירתם לפרוייקט, מתוך ניקיון-דעת "מקצועי", עוטים על עיניהם סכים וקוברים ראשם באדמה כדי שלא לראות ולא לדעת את מה שאי אפשר כבר לא לראות ולדעת. זו תורת האי-ידיעה הציונית שבלעדיה אין תקומה לנישול ואין לו חיילים. לכן היא מונצחת ומושרשת ונישאת בפי כל. את הפשעים מוכרחים לבצע אנשי מקצוע – אדריכלים, משפטנים, קבלנים, מאבטחים – והם מוכרחים לא לדעת את מה שהם, לאמיתו של דבר, יודעים היטב.

מעטפת הנירמול

"טיול מרענן", מגדיר אתר האינטרנט של רט"ג את הביקור בעין ח'ניה, שמן הסתם לא מעט מטיילים ישראלים נועצו בו לפני שפקדו את המעיין. האתר לא מסתפק בהעלמת האמת המרה על המחיר שנגבה מתושבי אל-ולאג'ה כדי שהישראלים יוכלו להתרענן; הוא גם טורח להפיץ את השקר שעין ח'ניה "משמש נקודת מפגש מעניינת בין תושבי הכפר, תושבי הרשות הפלסטינית מהסביבה ומטיילים ישראלים." בפועל, המעיין משמש נקודת מפגש משעממת בין מטיילים ישראלים לבין כוחות מג"ב שמאבטחים אותם, כוחות שלכל תפקידם לוודא שלא יתרחש כל מפגש בין הישראלים לבין תושבי אל-ולאג'ה.

כך או כך, סביב המעיין הזה (ואחרים בשטחי הגדה המערבית, כפי שנראה בהמשך) התפתחה תעשיית תיירות ויחצ"נות, שלא מקמצת במילים כגון "קסום" "רגוע" ו"פסטורלי", ובעצם, כל תפקידה להפוך את הביקור באתרי הגזל האלה לעוד סוג נורמלי לחלוטין של בילוי פנאי משפחתי. גם סוכני התעמולה האלה שותפים לפשע ולהפצתו, ומי שרוצה להבין כיצד מתנרמל האפרטהייד הישראלי בקלות שכזאת חייב להפנות את הזרקור גם אליהם.

הכירו את גלעד כרמלי, שהמליץ ב-YNET בחום על עין ח'ניה בתוך שורה של מעיינות בתחום הקו הירוק (כלומר, אין הבדל) וכמובן בלי לומר מילה על הגזל שמאחוריו; את ד"ר ענת אביטל מהאתר "מטיילים עם ענת", שפורשת תמונה ארכיאולוגית והסטורית מרשימה של המעיין וסביבותיו, עד למאה השישית לספירה – בהשמטה הפעוטה של הגזל מאל-ולאג'ה (למעט האזהרה מ"כמה ערביים מהאזור"); את גיל אהרוני "מן הבלוג לטיולים בארץ ישראל", שעשה באזור "טיול גורמה בניחוח אירופי" (הכוונה אולי לניחוח שנודף מאתרי השכחה של זוועות שבוצעו על אדמת אירופה); את מירב ארד שפרסמה ב"מחלקה ראשונה" טקסט יחצ"ני מתוקתק בלי אף מילה שאפילו מתחרזת עם "ערבי"; וכמובן, אתרי הטיולים הפופולריים inature ו"טיולי", שמשלימים את מלאכת הנירמול לטובת כל עם ישראל.

בולמוס המעיינות לפעמים מעביר את היחצ"נים על דעתם, והם רואים מעיין היכן שאין שום מעיין. אתר האינטרנט של בית ספר שדה כפר עציון ממליץ על טיול אל "המעיינות והבריכות" של ואדי פוכין, טישטוש מכוון של האבחנה בין מקורות מים טבעיים לבין בריכות איגום למטרות השקיה מעשה ידי אדם – אומנם אדם פלסטיני, כלומר, החקלאים של כפר ואדי פוכין. הבריכות מוצגות ללא הקשר וללא בעלים – פשוט כהמלצת טבילה במהלך הטיול. ואכן, עם ישראל שומע ועושה, המטיילים קופצים לבריכות כמובן בלי לבקש רשות מאף אחד, ומתנחלים מהאזור גם מגיעים חמושים ומגרשים את ילדי הכפר מתוך הבריכות. חיים וייס, תושב צור הדסה הסמוכה שמלווה את תושבי ואדי פוכין בסדרה של מאבקים מול השלטונות, תיעד מקרים לא מעטים של פלישת מתנחלים לכפר, השחתת ציוד חקלאי, ורחצה בבריכותיו. מטיילים ישראלים באזור אינם מודעים כלל לכך שהם פוסעים בשטח חקלאי פרטי וגם לאחר שזה מובהר להם, אינם רואים כל פסול בעריכת פיקניקים ומנגלים לצד הבריכות, ורחצה בהן, לפעמים גם בעירום, מול עיניהם הכלות של בעלי הבריכות, שמנסים למנוע את הנזק הנגרם לציוד השאיבה והטפטפות.

המוח הישראלי לא קולט את אפשרות קיומו של רכוש פרטי פלסטיני; נעדרי פנים, נעדרי זכויות ונעדרי קניין. שלהם – שלנו. עד כמה שקוף הרכוש הפלסטיני בעיניים ישראליות אפשר ללמוד מן הדרך שבה הוא מוגש למטייל הישראלי בואדי פוכין באתר הפנאי "סברסים":

"תושבי הכפר הם עובדי אדמה המגדלים את תוצרתם החקלאית בשיטה המסורתית של חקלאות שלחין – שליחת המים מבריכות אגירה, דרך מסלולי הובלה הישר לערוגות ולשדות. המעיינות השופעים שבוואדי מאפשרים את התפתחותם של גידולי שדה המפורסמים באיכותם. המטיילים בוואדי ייהנו משפע בריכות, מעל ל-20, שכל אחת מהן מתפרשת למימדים שבין 3X4 מטרים ל-5X7 מטרים. עומק המים בבריכות הרדודות ביותר הוא כמטר, והעמוקות שביניהן מגיעות ל-2.5 מטרים. רוב הבריכות לא צלולות והמים בהן ירקרקים, אך קרירים ונעימים בכל עונות השנה. הבריכות ברובן לא מוצלות, ולכן חשוב להצטייד בהתאם. כל אחת מהבריכות ממוקמת בשטח רחב ידיים בו ניתן לנוח."

מחד – בריכות אגירה של תושבי הכפר. מאידך – "המטיילים בוואדי ייהנו משפע בריכות". חשוב לדעת את העומק לפני שנכנסים. חשוב שהמטיילים גם לא יידעו שבאוגוסט 2014, כ"תגובה ציונית הולמת" לחטיפה ורצח של שלושת הנערים, הכריזה ישראל על שטח של כ-4,000 דונם מעבר לקו הירוק כאדמות מדינה; מתוכם, 1,156 דונם היו שייכים לכפר ואדי פוכין, כשליש מאדמותיו שנותרו פנויות אחרי 1948. מה הקשר בין רצח הנערים  לוואדי פוכין? אין קשר. אבל כך נסגר מעגל סמלי כלשהו, כנרמז בתחילת הפוסט: ככל שמתגבהת ערימת החטאים, כך מתרחבת רשימת המעיינות והבריכות שדרושים כדי לרחוץ ולהיטהר בהם.

השטחים שהופקעו מוואדי פוכין מיועדים להתנחלות בית"ר עילית והרחבותיה. מזה שנים, מפנקת בית"ר עילית את שכניה מלמטה בזרם עז של מי שופכין, לפעמים הצפה של שדות ברציפות במשך 3-4 ימים, היישר לתוך החלקות החקלאיות ובריכות האגירה שלהם. מדובר במפגע בריאותי, שנוסף על כך מסב נזקים כלכליים גדולים מאד לתושבי הכפר, והוא מתועד לעייפה מזה 13 שנים ויותר. אין ספק שהמטיילים הישראלים באזור, ממש בימים אלה, יתאכזבו לגלות בבריכות של ואדי פוכין את החרא של אחיהם היהודים מבית"ר עילית, במקום את המים הצלולים של מעיינות הואדי. אולי שוועתם תחלחל מעלה בסבך הביורוקרטיה הישראלית ותצליח להסיר את המפגע הזה, שהרי פגיעה בפרנסה ובמי ההשקיה של ערבים היא עניין אחד, זניח למדי, אבל פגיעה בזכות הטבילה הקדושה של יהודים היא עניין אחר לגמרי, חמור הרבה יותר.

"ארץ המעיינות"

בחזרה לבולמוס המעיינות. נכון לקיץ 2019, על פי הערכתו של דרור אטקס, השתלטה מדינת ישראל, בין במישרין ובין באמצעות מיליציות המתנחלים או פלנגות נערי הגבעות שלה, על 65 מעיינות ברחבי הגדה המערבית; השתלטות מלאה שחוסמת כל גישה לפלסטינים, או השתלטות זוחלת, שבמוקדם או במאוחר, זו תהיה תוצאתה. ב-2012 ביצע אטקס סקר עבור מחקר של האו"ם ואז עמד המספר על 56 מעיינות. לא פחות מ-84% מהם נמצאים על קרקע פלסטינית פרטית לפי נתוני המנהל האזרחי. זה נתון מדהים כשלעצמו, אף כי תמיד צריך לזכור כי גם "קרקע ציבורית" (אדמות מדינה) בגדה המערבית מוקצית לציבור היהודי בלבד (99.8% עבור מיעוט של 12%).

הדרך להשתלטות מלאה עוברת בהשתלטות זוחלת. במילים אחרות: לפני שמקימים גדר וסוגרים את האתר, רכזי הביטחון של ההתנחלויות הסמוכות מקיימים סיורים חמושים שמטרתם להרחיק את הפלסטינים מן המקום. רכזי הביטחון, נזכיר, ממונים על ידי צה"ל, שגם מצייד אותם בנשק ומשלם את משכורתם. כלומר, הם שליחי ציבור, גם שלי ושלכם. למותר לציין שכל פעולות הפיתוח במעיינות – הקמת גדרות, ספסלים, סככות הצללה ובניית בריכות איגום – מתבצעות באופן לא חוקי וללא היתר. ככל הידוע, המנהל האזרחי הרס פעם אחת בלבד מבנים שהקימו מתנחלים מאלון מורה ליד מעיין עין אל-כבירה (להנצחת החייל אבנר כפיר); תוך זמן קצר שבו המתנחלים והקימו אותם והוסיפו במקום מגרש חנייה, בתמיכת המועצה האזורית שומרון. מי שנכנס לערך "מעיין כפיר" בויקיפדיה לא יכול לדעת שה"מעיין" הוא למעשה בריכת איגום שמימיה נחמסו ממעיין אל-כבירה. במשך שנים סיפק המעיין מי שתייה לכפר דיר אל חטב. מתנחלי אלון מורה חתכו להם את הצינור (יותר מפעם אחת) והפנו את מימיו לבריכת השכשוך הפרטית שלהם. על הסיפור המקומם הזה ועוד כמותו תוכלו ללמוד בכתבה הזאת של יגאל מוסקו.

גם עין אל-פרעה מוזכר בכתבה הזאת, מאוגוסט 2016. אז היה המעיין בשליטת הפלסטינים, אבל מתנחלי אדורה החלו לפקוד אותו, בליווי צבאי, ולדרוש "זמן טבילה" משלהם. בתוך חודשיים בלבד גברה נוכחות המתנחלים כל כך, שהפלסטינים היו יכולים להיכנס למעיין רק לפנות בוקר או בערב; בחול המועד של סוכות ופסח כניסתם אסורה לחלוטין.

[בהערת שוליים: אלימות מוסדית או גופנית שמפעילים מתנחלים כלפי פלסטינים בשטחים היא כמעט תמיד באישור הרשויות או בעידודן, והמועצה האזורית שומרון היא דוגמה מובהקת לכך. למעוניינים, הנה מאמר מעניין של ניר גזית על ההיגיון הסוציו-פוליטי מאחורי ההסדר הזה].

התוספת האחרונה למעיינות ליהודים בלבד היא עין על-בטמה ועין א-שונה, שני מעיינות שהתנחלות טלמון גזלה מתושבי דיר עמאר, וכעת משכשכים בהם המוני ישראלים מדי סוף שבוע. נוער נריה (חלק מטלמון) לקח על עצמו את עבודת השיפוץ במקום (במימון המועצה האזורית בנימין), קבע לו שם יהודי כשר ("עינות ענר"), ומשווק אותו במרץ כמרכז תוסס של שאנטי, בירה וחיים טובים. ופרגולות, כמובן פרגולות. באוגוסט 2016 בישר עלון נריה לקוראיו בשמחה: "בני דודינו 'היקרים' כבר כמעט ואינם נצפים במקום".

בני הדודים הם בעלי הקרקע המקוריים – תושבי דיר עמאר וראס כרכר הסמוכה. הם אינם נצפים כיוון שהמיליציה החמושה של המתנחלים, הידועה בכינויה צה"ל, מגיעה כמו כלבלב צייתן לשריקת המאמן שלו – בן תשחורת מתנחל במקרה הזה – בכל  פעם שמתקרב פלסטיני לאזור, כפי שתראו בסרטון הזה.

אזור המעיינות ידוע בשמו נבי-ענר. מלבד המעיינות, יש בו גם מסגד ומקום תפילה, שרידי בית-בד, גתות, מערות קבורה ושרידי מבנים של התיישבות כפרית-ערבית. כל אלה נמצאים כבר בתהליך השחתה (ריסוס גרפיטי) בידי מתנחלי האזור. בתחילת 2018 הגישו תושבים מראס כרכר ודיר עמאר, בליווי הארגונים "יש דין" ו"עמק שווה", עתירה לבג"ץ בדרישה להרוס את המבנים הבלתי חוקיים שהקימו המתנחלים במקום. אל תעצרו את נשימתכם. בינתיים, רואים בעלי המטעים את כרמיהם מתייבשים לאיטם. כניסתם לאזור אסורה למעט בימים ספורים בשנה, לצורך חריש ומסיק, בתיאום ובליווי צבאי. האתר של ד"ר ענת אביטל מסיים את המלצתו החמה על האתר במילים: "כאן נשקף נוף משגע לכיוון מערב, אל עבר הכפר הערבי דיר עמאר". נוף משגע מאתר הפשע אל קורבן הפשע – מי יכול לסרב?

כך מסכם דו"ח האו"ם את הנזק המצטבר שנגרם לפלסטינים בעקבות שלילת גישתם למעיינות:

"המעיינות, למרות הירידה בתפוקתם, נותרו במקומות שונים מקור המים העיקרי להשקיית גידולים ומקור משמעותי להשקיית בעלי חיים. כמו כן הם מהווים גם, אף כי במידה פחותה, מקור מים לצריכה ביתית. משקי בית שאינם מחוברים לרשת המים, או כאלה שאספקת המים אליהם אינה סדירה, נעזרים בהם על מנת לתת מענה לצרכים ביתיים, במיוחד בעונת הקיץ. אובדן הגישה למעיינות ולאדמה הצמודה אליהם צמצם את הכנסתם של החקלאים הנפגעים מכך, שחדלו לעבד את אדמותיהם, או לחילופין מתמודדים עם ירידה בפריון יבוליהם. חקלאים, רועים ובעלי בתים אחרים ניצבים בפני הוצאות גדלות והולכות, בשל הצורך לרכוש מים יקרים יותר המובאים בצינורות או במיכליות."

צמצום של מכסות המים, מניעת גישה למקורות מים טבעיים, החרמת מיכליות מים והריסת בורות מים הם מאפיין של קבע של מדיניות ישראל בשטחים; חסימת הגישה למעיינות שבמשך דורות רבים סיפקו את צרכי המים של קהילות פלסטיניות משתלבת בהצמאה המכוונת הזאת.

במקביל, צריך להפיץ את החדשות המשמחות על המעיינות שנפתחים חדשות לבקרים ליהודים. המועצה האזורית מטה בנימין שוקדת במיוחד על עדכונים שוטפים בנושא. עמוד הפייסבוק הפופולרי "ארץ המעיינות – הספר" מעלה מדי שבוע צילומים מפתים ממעיינות גזולים, כמו למשל עין אל-זע'ירא שנוכס והוטבל מחדש בשם "מעיין עטרת". ב-2016 הוציאה מועצת יש"ע מדריך שלם למעיינות הגדה המערבית תחת השם הדבילי "מעיינוש", שבין שלל העצות והמסלולים ליהודים, מלטף להם גם את האגו הקולוניאלי: "מדינת ישראל היא זו שהביאה את הטכנולוגיה לאוכלוסייה הערבית ביו"ש וכך סייעה למקומיים להשתחרר מהתלות המוחלטת במעיינות כמקור מים" (בניסוחו של צפריר רינת). מי יודע, אולי בהמשך נשחרר את ה"מקומיים" בכלל מן התלות המעיקה במים, או בחיים.

* * *

במעיינות נקשרים כמה וכמה חוטים של מיתוס, וצירופם הופך את המעיין למוקד מוצלח במיוחד של הזדהות דתית או לאומית. על תפקיד הטבילה וההיטהרות כבר עמדנו. עוד לפני כן, המעיין בתולדות הארץ הצחיחה הזאת הוא, פשוטו כמשמעו, מקור חיים. מעיינות מסמלים התחדשות וזיקה מחודשת עם כוח הנעורים, מעין נוגדן רב עוצמה כנגד ממשלת המוות. זו הסיבה לנוהג השגור לכנות מעיינות על שם אדם שמת, בדרך כלל בדמי ימיו. בדרך זו הטבילו המתנחלים עשרות מעיינות פלסטיניים בשמות עבריים חדשים. גם ההפנמה של השמות החדשים האלה, בשילוט דרכים, בכתבות עיתונאיות ובאתרי טיולים, מסמנת ניצחון תודעתי של פרוייקט הנישול ומחיקת הקשר של הפלסטינים לארצם. כל שנותר הוא להכתיר את המעיין בכינוי "אתר הנצחה", לעטר את השלט בסמל צה"ל, והמשימה הושלמה: איזה צבא יעז להרוס אתר הנצחה לחלליו שלו?

מעיינות גובים דם

בחודש אוגוסט השנה נהרגה רינה שנרב, בת 17 מלוד, בפיגוע שבוצע בעין בובין סמוך להתנחלות דולב. מטען מאולתר פוצץ את המכונית של משפחתה, ופצע קשות גם את אביה ואחיה. ארבע שנים קודם לכן נהרג שם דני גונן, בן 25 מלוד, בפיגוע ירי, ומאז נקרא המעיין על שמו, "מעיין דני".

כל פגיעה באדם חף מפשע – כל שכן רצח, ובפרט של ילדים ובני נוער – היא פשע נוראי, שאין עליו מחילה. אבל פשע אחד לא מצדיק פשע אחר, כמו עינויים עד לאובדן הכרה, ובמיוחד אינו מצדיק בורות והתעלמות מן ההקשר. לרצח של רינה שנרב יש הקשר ברור – האלימות המוסדית בעין בובין, והאלימות הפיזית במעיינות אחרים.

עין בובין נמצא בלב בוסתנים על אדמות הכפר דיר אבזיע, וכבר בדו"ח האו"ם מ-2012 סומן כמעיין בסכנת השתלטות של מתנחלים. מתנחלי דולב פרצו דרך כורכר במורד ההר שלהם, דרך כרם זיתים של הכפר. הדרך כמובן אינה חוקית. מאז, לתושבי הכפר אסור להתקרב אל הכרם, העצים הוזנחו ויבשו. במשך דורות משתמשים תושבי דיר אבזיע במי המעיין, המאוגמים לבריכת אגירה, להשקיית הבוסתנים, ודרור אטקס גם איתר תצלום אוויר של הבריכה מ-1982, שנה לפני הקמת התנחלות דולב. זה ככל הנראה עניין של זמן עד שעין בובין יופקע לחלוטין משליטתם של תושבי הכפר, ואז גם יאבדו להם מימיו.

רינה שנרב ודני גונן אינם היחידים שנרצחו רק בגלל שרצו לרחוץ במעיין. בדצמבר 2011 נרצח מוסטפא תמימי בירי של רימון גז היישר לראשו, ממרחק של 5 מטרים. בנובמבר 2012 נרצח רושדי תמימי בירי של אש חיה לגבו, בשעה שעמד על גבעה מרוחקת ולא סיכן אף חייל, ולאחר שפינויו עוכב שעה ארוכה שבה איבד דם רב. ביוני 2018 נרצח עז א-דין תמימי בירי חי לגבו, שעה שנמלט לאחר שיידה אבנים, מבלי שסיכן אף אחד. אף אחד מן הרוצחים לא הועמד לדין וחקירת המקרים מוסמסה; ככל הידוע גם אף חשוד ברצח לא עבר עינויים.

אני מעז לנחש, מין ניחוש פרוע שכזה, ששלושת המקרים האלה עברו בשתיקה כי הרוצחים היו חיילי צה"ל והנרצחים פלסטינים. מדוע לקרוא להם רציחות? ובכן, עומד אדם חמוש עד שיניו, מוקף בחבריו החמושים, מול אדם בלתי חמוש, או לכל היותר מול אדם שיידה בו אבן. האדם הבלתי חמוש אינו מסכן במאומה את האדם החמוש; גם הוראות הפתיחה באש של האדם החמוש אינן מתירות לו לפתוח באש, ודאי שלא באש חיה. ובכל זאת, האדם החמוש מכוון אש חיה על האדם הבלתי חמוש, ויורה כדי להרוג, או לפחות מתוך ידיעה ברורה שבטווח כזה הירי עלול להרוג, בוודאות קרובה. ולבסוף, אחרי הפגיעה, האדם החמוש גם מוודא שלא יוכלו לפנות את האדם הבלתי חמוש בזמן כדי להציל את חייו.

רצח. אפשר כמובן לקבור את כל הסיטואציה הזאת מתחת לשמיכה עבה של מליצות וקלישאות נבובות, אבל אפשר פשוט לקרוא לעובדות בשמן.

שלושת בני תמימי היו תושבי הכפר נבי סאלח. הרבה מאד ישראלים שמעו על העימותים השבועיים בכפר הזה בין מפגינים לבין צה"ל; כולם ראו את עהד תמימי נכנסת לכלא על סטירה שנתנה לקצין. אבל מעט ישראלים יודעים על מה בכלל מוחה הכפר הזה. ובכן, גם זה סיפור של מעיין שנגזל, אחרי אדמות שהופקעו, ואת הסיפור כולו סיפרתי כאן מזמן – כיצד גזלו מתנחלי נווה-צוף (חלמיש) את עין אל-קוס מנבי סאלח וחסמו את גישת תושביו למעיין, כיצד התגייס הצבא להגן על מעשה הגזל, ובמיוחד, כיצד הוא הגדיל לעשות והחל לפלוש אל תוך הכפר באלימות מחרידה והפך את חיי התושבים לגיהנום. לא שזה עזר לו לדכא את מאבקם. להיפך.

בני תמימי נרצחו בשעה שמחו על גירושם ממעיין שהיה שלהם מדורי דורות. דני גונן ורינה שנרב נרצחו בשעה שהגיעו לרחוץ במעיין שאינו שלהם. אין הבדל בין רצח לרצח, כולם מתועבים באותה מידה. אבל יש הבדל חשוב בהקשר הפוליטי. ומי שאינו רוצה לראות את מעיינות הארץ נשטפים בדם של קורבנות שווא, מוטב שיתבע תשובות פוליטיות מהנהגה שהפכה אותם ממקור של חיים ושותפות גורל לסממן של אדנות מתריסה ומחרחרת ריב.

"בזכותנו המעיין נראה כל כך טוב"

מזה יותר מעשור פועלת באזור ירושלים ובשטחים קבוצה ספק-מחתרתית של "משפצי מעיינות" בשם אברבנאלים. הם מאתרים מעיינות "נטושים" או "מוזנחים" (מיד אחזור למרכאות האלה), ומסתערים עליהם בחדוות שיקום ציונית: מסדרים אבנים, מסלקים צמחיה, מטייחים בריכות איגום, ומנקים את המים. סימן ההיכר שלהם: הם משאירים אחריהם במים דגי זהב. בולמוס המעיינות לא פוסח על חובבים וסתם טיילים, שכוונותיהם טובות אבל תוצאותיהם – לא תמיד. המשפצים הפיראטיים אינם אנשי מקצוע ולא פעם גורמים נזק אקולוגי:

"ד"ר אורית סקוטלסקי, רכזת תחום מים ונחלים בחברה להגנת הטבע  מסבירה שהמינים שחיים במעיינות — צומח ובעלי חיים — נמצאים בסכנת הכחדה. לדבריה, המעיינות דורשים התייחסות תכנונית של אקולוגים ובלעדיה מינים רבים לא ישרדו. מקורות המים במקומות רבים פגועים והטבע רמוס. החשיבות העליונה היא, לדברי סקוטלסקי, להעניק הגנה באזור הנביעה של המעיין ולהרחיק ממנו תיירות… במקומות רבים, אלה מעיינות קטנים עם שפיעה נמוכה. המעט הזה קריטי לטבע. בעלי החיים שותים מן המים האלה ושורדים בזכותם. כשבאים ומנסים לאגום אותם בבריכה גוזלים את מקור המים מבעלי החיים ולבני האדם נותר אתר מוזנח. ברוב המקרים גם לא מתכננים את התחזוקה של האתר לאחר הקמתו וכך מתחילה שרשרת של בעיות עתידיות".

שיפוץ המעיינות המאולתר בשטחים, אומר רכז שמירת טבע, נעשה מתוך בורות: הבטון מרעיל את החיות ומעבר הדגים נפגע. "בשביל אהבת הארץ, החריבו את הארץ".

במקרים רבים, מה שהמטייל הישראלי מכנה "מעיין" אינו אלא בריכת איגום שנבנתה בסמוך למעיין וניזונה ממימיו. הנה מחשבת כפירה: מה כל כך "טבעי" בחפירה מלבנית, מדופנת אבנים וטיח, הנטועה בלב חורש טבעי על צלע הר? אולי דווקא הצמחיה העבותה במוקד הנביעה, שמשווה למקום מראה "נטוש", ושעל עקירתה שוקדים משפצי המעיינות למיניהם, יותר טבעית מן הבריכה המלבנית וריצוף האבנים שמסביבה? על אלה מתווספים, במעיינות ש"זכו" לרוע מזלם בשיפוץ בידי הרשויות, גם ספסלים, סככות הצללה ועוד מפגעים חזותיים, שכל מטרתם היא "להנגיש" טבע "מוסדר", כלומר נוח לגישה ולעיכול, משהו שיזכיר לכם אולי אתר ספא יותר מאשר זרזיף מים בוקע מסלע. מי רוצה לעשות סלפי לצד זרזיף מים?

המימד הפוליטי של השיפוצים וההסדרות וביעור ה"הזנחה" הזאת של המעיינות ניכר לעין. מי ש"הזניח" אלה הערבים, מי ש"מטפח" אלה היהודים. זהו כמובן הד של תמה ציונית קדומה, שמקורותיה עוד בקולוניאליזם האירופי ויחסו הטעון אל הילידים וזיקתם למולדת, זיקה טבעית שאינה נזקקת לצידוקים, להבדיל מזיקת המתיישבים שהגיעו מאירופה, שאותה יש להבנות ולהצדיק ללא הרף. בגירסתה הוולגרית היא ידועה גם כ"רק מי שהארץ לא שייכת לו מסוגל לשרוף אותה" – אמירה שנכנסה לפנתיאון השקרים שציונים מספרים לעצמם כדי לישון בשקט בלילה.

המחקר בנושא הזה חושף תנועת מלקחיים אידאולוגית. מצד אחד, הכובש מערער וחותר תחת הזיקה של הילידים למקום בשלל אמצעים – הדרה פיזית וסימבולית, מחיקת שמות, הצגתם כמי ש"הזניחו" את הטבע ולא השכילו "לשחרר" את הפוטנציאל שלו – וכדומה; ומצד שני, מדיניות אגרסיבית של "פיתוח" ו"שימור", לעתים תחת איצטלה של דאגה לטבע, אבל בפועל יישום של מהלכי השתלטות לאומיים על המרחב. גדי אלגזי מדבר על "אקולוגיזם קולוניאלי" בניתוח של הפונקציה המייהדת של יערות קק"ל ו"הסיירת הירוקה" (הדברים מופיעים באופן מפורש במסמכים הרשמיים); רביע אגבריה מראה כיצד המאבק המשפטי של הרשויות נגד קטיפת זעתר ועכוב מוצג כמאבק של כוחות הקידמה בתרבות פרימיטיבית שאינה מסוגלת אפילו להבין את יחסיה-שלה עם הסביבה; ועדנה גורני פורשת את הסיפור הנורא של ייבוש אגם החולה, פרוייקט האיוולת הגדול של המפעל הציוני, שכל-כולו שיקף היבריס של השתלטות על טבע פראי ורתימתו לבניין האומה, תוך דחיקת רגלי הילידים. כל זה תואר כהישג יוצא דופן בשנות ה-50':

הוסרו כל המכשולים המלאכותיים לניצול מקסימלי ורציונלי של אוצרות המים והקרקע של העמק. עזיבת הערבים לא זו בלבד שאיפשרה הגדלת שטחי היישובים היהודיים וריכוזם, אלא ביטלה את כל ההגבלות בנוגע להסדרת ההשקאה ושיחררה את המתיישבים (היהודים) ממסורת פסולה ומזיקה… נעלמו כפרי הערבים … ואיתם נעלמו גם התאואים … נעלמו גם עשרות תעלות ההשקאה הצרות והמתפתלות ובמקומן מתמשכות התעלות הישרות של מפעלי הבניאס והחצבני, וביניהן יחידות שדה נרחבות, שעליהן נראים במשך כל עונות השנה טרקטורים ומכונות חקלאיות. לאורך הנהרות מוריקים המטעים השונים ובריכות הדגים הנוצצות באור השמש מטביעות על כל הסביבה את החותמת של שפע מים וברכה."
(יהודה קרמון, עמק חולה הצפוני, פרק בתולדות הנוף של ארץ ישראל, מאגנס 1956, עמ' 86, 95)

על כך מעירה גורני:

"אין ספק שהנוף החדש היה יפה – לפחות בעיניו של קרמון. הבעיה היא שהוא לא היה מסוגל לראות את היופי ששרר במקום קודם לכן. גם לפני הייבוש שלט הצבע הירוק, והשמש נצנצה על אגם החולה. גם אז חיו בעמק אנשים והוציאו ממנו את פרנסתם, ובו התפתחה והתעצבה תרבותם. קרמון לא ראה אותם, כפי שהוא לא ראה את הנוף. בספרו הוא מייצג תפיסת יופי של טבע יציר תרבות. רק לאחר שהנוף בוית ורוסן, לאחר שנגזר דינו של הטבע הפרוע והוא יובש ונחתך בידי האדם והמכונה בקווים ישרים, נתחם בזוויות מרובעות כמו ציור במסגרת, וחתימת האמן טבועה בו, רק אז הוא יפה, רק אז הפך סמל לחיים ולברכה."
(עדנה גורני, בין ניצול להצלה: תיאוריה אקופמיניסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל, פרדס, 2011, עמ' 72)

וזה עוד בלי לומר מילה על האסון האקולוגי שהמיט ייבוש החולה (ועל מיתוס הדברת המלריה). גם "הסדרת" המעיינות להנאתם של משכשכים אנושיים ממיטה אסונות אקולוגיים, קטנים אומנם, על סביבות גידול טבעיות, וכל זאת בשם שמירה על "הטבע".

נוף הולך ונעלם

אחד הספרים היפים ביותר שנכתבו על הנוף של הארץ הזאת, וגם אחד העצובים ביותר, נכתב בידי פלסטיני: "טיולים בפלסטין: רשימות על נוף הולך ונעלם", מאת רג'א שחדה (עם עובד, 2009). שחאדה היה מראשוני המשפטנים שניסו להגן על זכויות הקרקע של פלסטינים בבתי המשפט הישראלים (והיה גם מי שהקים את ארגון זכויות האדם "אל-חאק"). את תולדות כשלונו הוא מספר בספר הזה, השזור בטיוליו ברחבי פלסטין, פלסטין ההולכת ומצטמצמת, הולכת וננגסת בידי גושי ההתנחלויות הרעבתניים. שחאדה סולד מן הניכוס הלאומי של הארץ ונופיה – הן בידי הפלסטינים והן בידי הישראלים. באהבתו הבלתי-מסויגת אל הנוף וההסטוריה המקומית, על כל שכבותיה, הוא מזכיר לפרקים את ס. יזהר ועמוס קינן. להבדיל משניהם, הוא כבר כותב מעמדת התבוסה, לא המחאה. על ההרס הנורא שנשקף לעיניו בגבעות פלסטין, אפשר רק לקונן.

"כשטיפסנו ועלינו נפרשה לעינינו כל תמונת הבנייה החדשה. התהפוכות היו כה רבות עד שנדמה שכל העולם כולו נטרף כאן מחדש. קבלנים יישרו גבעות, הרסו טרסות ועקרו סלעים גדולים מהאדמה לשמש קירות תומכים. ההתנחלויות הישראליות שוב לא היו מובלעות צנועות שנשתלו בקרבנו ושאפשר לבטלן. שינויים אדירים התחוללו וקשה שלא לראות בהם שינויים של קבע. נדמה שכל התזוזות הטקטוניות שהתרחשו במשך אלפי שנים מתחוללות עכשיו בתוך חודשים ומציירות את המפה כולה מחדש. פלסטין שהכרתי, הארץ שחשבתי עליה כעל ארצי, השתנתה לנגד עיני מן הקצה אל הקצה." (עמ' 180).

ישראלים לא מעטים, אני מאמין, יוכלו להזדהות עם תחושת האובדן של שחאדה למראה עולם הבטון הסוגר עליו מכל עבר. זה אולי יעזור להם להבין את בולמוס הבנייה וכיבוש המרחב הישראלי כאויב המשותף לכל תושבי הארץ הזאת.

"לפני המתקפה האחרונה על הגבעות הסמוכות למקום מגורי – שעד היום קמו בהן שתים-עשרה התנחלויות והן מתרחבות והולכות – יכולתי לצאת מפתח ביתי היישר אל הגבעות ולטייל בהן שעות ארוכות, מאושר עד בלי די להיות לבדי במרחבים ובוואדיות האלה, בין טרסות עתיקות, מטעי זיתים וערוצי נחלים. התענוג הזה נגזל ממני עכשיו. לכיבוש הישראלי יש השלכות קשות על חיי כולנו בגדה המערבית. לי אישית, אחת הקשות שבהן היא שאיני יכול עוד לטייל לי בחבל הארץ הזה ביחידות, בלי לחשוש מפגיעתם הרעה של מתנחלים ישראלים עוינים." (עמ' 14).

בטיול האחרון שבספר, עובר שחאדה בעין חרשה, מתחת למאחז חרשה הבלתי חוקי, שהוכשר לפני כשנתיים בידי היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט. בשנים שחלפו מאז כתיבת הספר השתלטו מתנחלי חרשה על שטחים חקלאיים בסמוך למעיין והגבירו את התנכלויותיהם לתושבי מזרעה אל-קיבליה הסמוכה. גישתם של פלסטינים למעיין מוגבלת יותר ויותר; רג'א שחאדה כבר לא היה מצליח לעבור שם בשלום כיום. הנוף שלו ממשיך להיעלם.

* * *

הטבע לא האיר פנים לפלסטין, וחנן אותה באוצרות מעטים בלבד. אדמה, אבן, מים ונוף. בזה אחר זה, ישראל הולכת ומשתלטת על אוצרות הטבע המצומצמים האלה, גורסת ומוצצת אותם עד תום (על שוד האבן הפלסטינית, ראו כאן). יש משהו אובדני בהתנהלות הזאת, שהרי האבן והמים והנוף של הארץ הזאת אינם בלתי-נדלים; המחשבה שהעברתם מבעלות לפלסטינית לבעלות יהודית – בעוצם-יד, בגרגרנות שאינה יודעת שובע – תעניק לנו חיים טובים ומלאים יותר בחלקת הארץ הזאת היא הבל ורעות-רוח. הארץ נגמרת לכולנו. בפתחה של קטסטרופה אקולוגית גלובלית, הישראלים מעדיפים לקשור את עתידם למאבקי שליטה קנטרניים נגד השותפים היחידים שיהיו להם ביום פקודה. "אם זה יימשך", אומר רג'א שחאדה לבן-שיחו המתנחל, בשיחה הדמיונית שחותמת את ספרו, "בסופו של דבר תהיה לנו ארץ שכולה שתי וערב של כבישים. אני רואה את כולנו נוסעים שוב ושוב במעגלים. אתה יכול לקרוא לה ישראל או פלסטין, אבל הארץ הזאת תהפוך למבוך אחד גדול של בטון".

הסיוט הזה כבר החל להתגשם. בולמוס המעיינות, ההרחבה וההתפשטות, קדחת הבנייה והחציבה בשטחים, הם סימפטום של בהלה עמוקה, חסרת-מוצא, שכבר יודעת איך כל זה ייגמר, אבל מעדיפה לעצום עיניים חזק ולצלול אל מים עמוקים. מים גנובים ימתָקו.

[הערות: 1. תודה לדרור אטקס; 2. הבלוג חזר? אולי. אולי לא. הבלוג שומר על עמימות]