Skip to content
4 במרץ 2009 / עידן לנדו

קבלני השטחים והפוליטיקה האישית שלי ושלך

עמדתה של בריטניה ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני עוברת בשנים האחרונות שינויים מרתקים. עד לא מזמן דיברו הממשלה הבריטית והציבור הבריטי בקול אחד – הקול הפרו-ישראלי. הסיבה העיקרית היתה, כמובן, מטריצת הכוחות הבינלאומית. בריטניה היא בעלת הברית הקרובה ביותר של ארה"ב (אחרי קנדה) ולעולם לא התירה לעצמה לחרוג מקווי המדיניות של וושינגטון. וארה"ב וישראל, כידוע, אינן מתירות לעצמן להיגרר למחלוקות אמיתיות בנוגע לשטחים וההתנחלויות (אם נתעלם מרטוריקת הגינויים חסרת הכיסוי). הציבור הבריטי, מצידו, כמו כל ציבור במדינה אחרת, לא נטה לחלוק על מדיניות החוץ של ממשלתו.

התמונה הזאת השתנתה בשני ממדים חשובים. ראשית, התפתח בבריטניה שמאל רדיקלי אמיתי, שקונה לו השפעה גדלה והולכת בפוליטיקה המקומית (ראשי ערים שמאלניים) ובתקשורת (בי-בי-סי, גרדיאן). שנית, התפתחה בבריטניה קהילה מוסלמית, ובפרט פלסטינית, שיש בה חלק ניכר לאינטלקטואלים ועיתונאים. כך יוצא שהעמדה הרשמית של הממלכה המאוחדת ביחס לישראל כבר אינה משקפת את הלכי הרוח בציבור הבריטי. המתח הזה הולך וגובר כל הזמן; באנגליה מחריפים הקולות הקוראים להטיל סנקציות על ישראל, ולהפסיק לתת לה יד חופשית בניהול הכיבוש (יוזמות החרם האקדמי, הניסיון להעמיד לדין את אלוף דורון אלמוג וכיוב'). עד כה הצליחה ממשלת בריטניה לרסן את המרדנות המבעבעת של השמאל בארצה, אבל בשבוע האחרון נרשם ניצחון ראשון לשמאל על ממשלתו. ניצחון מרשים, שאפשר ללמוד ממנו לא מעט על הכוח שיש לפוליטיקה לא מפלגתית, אם רק תדע להגדיר לעצמה מטרות ממוקדות וצודקות.

שגרירות בריטניה בישראל תיכננה להעביר את משכנה למגדלי הקריה בתל-אביב. כמה חבר'ה חרוצים בבריטניה ביררו ומצאו שהבניין נמצא בבעלות "אפריקה-ישראל" (מנכסי לב לבייב), שבונה בהיקפים גדולים בגדה המערבית. התעוררה מחאה, פורסמו עצומות בתקשורת הבריטית, כולל תחקירים על הבנייה בשטחים. הגיון המחאה היה פשוט להפליא. ממשלת בריטניה חוזרת ומדגישה שהבנייה בשטחים מנוגדת לחוק הבינלאומי והיא מתנגדת לה בתוקף. כיצד אם כן היא מממנת מכיסה חברות בנייה שפועלות בניגוד ישיר למדיניותה הרשמית?

לא ייאמן. ההגיון והלחץ עבדו, הפרלמנט הבריטי קיים ישיבה מיוחדת בעניין, והתקבלה החלטה: לא תועבר השגרירות למגדלי הקריה או לכל אתר אחר שנבנה בידי חברות שבונות בשטחים.

אני אומר "לא ייאמן", כי זהו אירוע נדיר מסוגו, שבו הצהרות ומעשים נפגשים בדיפלומטיה של המזרח התיכון. ממשלת בריטניה החליטה, סוף סוף, לשים את כספה היכן שנמצא פיה (בתרגום מאנגלית). לכאורה, היינו מצפים שכל ממשלה תפעל כך. בפועל, השקר המוסכם הנהוג בקהיליה הבינלאומית ביחס לישראל, כבר 42 שנה, הוא זה: מגנים ומתנגדים בתוקף לבנייה הלא חוקית בשטחים, ולא עושים דבר כדי לעצור אותה. אפילו דבר מינימלי כמו הימנעות ממימון גורמים שבונים בשטחים. קמה ממשלת בריטניה והראתה שזה לא מסובך בכלל לחבר את ההצהרות למעשים.

טוב, היא לא קמה. הקימו אותה. זאת הנקודה המעניינת השניה. מסתבר שלחץ ציבורי מתמשך וממוקד, שמזהה נקודת תורפה אמיתית, יכול להביא לשינוי דרסטי. אחרי שההחלטה הבריטית התקבלה, מן הסתם, כולם טפחו שם על המצח ואמרו: נו, ברור, אם אנחנו מתנגדים לבניה בשטחים, למה לא טרחנו בעצמנו (לפני שהופעל עלינו לחץ) לוודא שאנחנו לא תורמים לה במיטב הסטרלינגים שלנו?

ככה. זה בדיוק העניין עם מדיניות "רשמית": היא לא מחוייבת למעשים. ועל כן גם לא למחשבה וערעור. עד שבא מי שבא ומצביע על הכשל, ומיד זה ברור: לא תומכים בהתנחלויות, נקודה.

ומה איתנו, חברים? איתנו בשמאל, אני מתכוון. מתי לאחרונה אתם שמתם את כספכם, או יותר נכון, נמנעתם לשים את כספכם, במקום שאתם מתנגדים לו בתוקף?

תחשבו על זה רגע. בכל רגע ורגע מתקיימות בשטחים פעולות בנייה רחבות היקף. ממש בימים אלה מתוכננת בניה של 73 אלף יחידות דיור חדשות. הכל לא חוקי (לישראל אין ריבונות בשטחים, רק שלטון צבאי), והרוב המכריע של הקרקעות נגזל בכוח מידיים פלסטיניות פרטיות. מי עומד מאחורי הבנייה הזאת? ממשלות ישראל לדורותיהן, כמובן. אבל מי מוציא אותה אל הפועל? מאות אדריכלים, אלפי מהנדסים, קבלנים, ספקים, קבלני משנה, חברות כוח אדם ועוד ועוד.

מי הם האנשים האלה? קנאים שמרקדים על גבעות השומרון? לא ולא. בעלי הון ואנשי מקצוע שגם בונים בתוך הקו הירוק. אולי למשל הם בנו את הבית שלכם. אולי הם בנו את בניין המשרדים המפואר שבו שכרתם לאחרונה משרד. אולי הם תיכננו את הטיילת העירונית שלכם, את היכל הספורט העירוני. מבחינתם אין הבדל: בשטחים או בתוך הקו הירוק, בטון הוא בטון.

אבל מבחינת החבר'ה בבריטניה דווקא היה הבדל. להם זה מאד שינה אם הקבלן בונה בשטחים או לא. למה לנו זה לא משנה? אולי נלמד מהם פרק בהילכות אקטיביזם? אולי נחליט גם אנחנו: לא מזמינים עבודות מקבלן שבונה בשטחים?

שלושה כיווני כיבוש: אנחנו הקבלנים, אתם הקונים, המצפון נקי, והמפרט יוקרתי.

בזמנו השיק "גוש שלום" את החרם על מוצרי ההתנחלויות. נראה לי שחרם על מי שבונה בשטחים ממוקד יותר במי שבפועל מסכל את סיום הסכסוך ולכן יש לחרם כזה סיכוי טוב יותר למצוא אוזן קשבת. למיטב ידיעתי, זה לא נוסה מעולם: להחרים את קבלני השטחים. בהיותי חדל-אישים נטול משאבים, ברור לי שאני לא יכול להפיק כזה דבר בעצמי. צריך לאסוף מסד נתונים (השלטים בכניסה לאתרי בנייה הם נקודת התחלה מצויינת, וגם מכרזים ומודעות בעיתונים), להנגיש אותו בלחיצת מקלדת לכל אזרח מתעניין, לרכז תשומת לב תקשורתית, לנסח את המסר ולהסביר מדוע הוא מתחייב מכל הסדר של פיוס (שתי מדינות, או מה שנראה יותר ויותר סביר, מדינה דו לאומית).

מישהו מרים את הכפפה?

אם יש הסכמה עקרונית, אפשר להתחיל לדון בלבטים פרקטיים. ככלל, תמיד נכון יותר לכוון למעלה מאשר למטה. להחרים את לבייב, ולא את הטיַח או הצבעי הבודד. להחרים חברות בנייה גדולות ולא שיפוצניקים שמגרדים פרנסה פה ושם. צריך גם לחשוב על מי שמחרים. לא כולנו נהנים מאותו מרחב בחירה. בואו נתחיל מראש הפירמידה. נניח, חברה עתירת הון שמחפשת משרדים חדשים בגוש דן. אם בהנהלה יושבים כמה שמאלנים, למה שלא יכניסו למערכת השיקולים (לצד המיקום, הנוף, הקירבה לסושייה וכיוב') את השיקול – עדיפות נמוכה בלבד לקבלני שטחים? מה יקרה?

גם סתם אנשים מן היישוב יכולים לשקלל את זה. לדוגמה, זוג צעיר שמתלבט בין שתי שכונות באותה העיר. אולי הקבלן האחד בונה בשטחים והשני לא? אולי זה יהיה השיקול המכריע נגד קבלן השטחים? כמובן, צריך להודיע לו על כך, באדיבות.

לא תמיד הבחירה אפשרית. מי שחייב למצוא דירה באזור מאד מוגדר, ורק קבלן שטחים בונה שם – אין לו ברירה. לא צריך לאבד את הצפון עם חרמות; אין הצדקה מוסרית לתבוע מאדם לשבש באופן חמור את חייו (או להיכנס להוצאות לא סבירות) רק בשם סיום הכיבוש. החיים לא עובדים ככה. אבל לא פעם ולא פעמיים בחיים אנחנו ניצבים בפני צומת של אפשרויות, ומרצוננו אנחנו מרחיבים את מערכת השיקולים שלנו. פעם לא היה אכפת לנו אם מוצרים קוסמטיים נבדקו על בעלי חיים או לא. היום (לחלקנו) זה אכפת. פעם שיקולים סביבתיים וירוקים לא עניינו אותנו. היום אנחנו קוראים את האותיות הקטנות.

והיצרנים יודעים את זה. הם מתחרים זה בזה מי יותר ירוק, מוסרי, נאור. לא שאכפת להם המוסר, כמובן; אצלם מדבר הכיס. אבל ככה בדיוק פוליטיקה של מוסר מעצבת את השוק בחברות הצריכה: היא מאלצת את היצרנים לקחת בחשבון פקטורים שלולא הלחץ הציבורי לא היה בהם שום ערך כלכלי (ההיפך, רק עלויות היו בהם).

גם "לא בונה בשטחים" יכול להפוך למותג כזה, לא פחות מאשר "לא נוסה על בעלי חיים", "לא מכיל חומרי הדברה" או "אריזה ממוחזרת". אם חרם כזה יתגלגל לממדים בעלי משמעות כלכלית (או אפילו תדמיתית), הקבלנים מיד יזהו את פוטנציאל הסכנה שבו. ואז יתרחש הדבר הבא: חלק מן הקבלנים יחליטו שהם לא נכנעים ללחץ כזה, וימשיכו לבנות איפה שבא להם. חלק אחר ידיר רגליו מן השטחים. וחלק שלישי ימשיך לבנות בשטחים – אבל יתבייש בזה ויסתיר את זה (ממש כמו שמדינת ישראל בימינו מתביישת במוצרים שמקורם בהתנחלויות ולכן מתחכמת ולא מסמנת אותם עבור האיחוד האירופי, כנדרש ממנה). ואם הבושה תהיה מספיק ממושכת וכואבת, אולי היא גם תתחלף בהחלטה (כועסת, חשוקת-שיניים) להימנע מבנייה בשטחים.

ב-1917 העניקה לנו בריטניה את הלגיטימציה להקים כאן בית לאומי ליהודים. אולי עכשיו, כשמתקרבת שנת המאה להצהרת בלפור, תעניק לנו בריטניה, בחרם על קבלני השטחים, את הדוגמה והמופת כיצד להבטיח את קיומו של הבית הלאומי הזה בגבולות מוכרים ומוסריים?

שׂחקו שׂחקו על החלומות זוּ אני החולם שׂח. אולי הכל פנטזיה נאיבית. מצד שני, דרוש כל כך מעט מאמץ כדי להתניע אותה, והתועלת הפוליטית כל כך ברורה ומושכת, שקשה להימנע מהמחשבה: למה לא?

30 תגובות

להגיב
  1. אסתי / מרץ 4 2009 23:03

    ואין לי כוונות לעבור בינתיים, כי לרשימת המוחרמים שלי כבר אין מקום להכניס סעיף נוסף על אלו שאני לא רוכשת מהם כי:
    שיתפו פעולה עם הנאצים
    פוגעים באוזון
    נוסו על בעלי חיים
    מיוצרים בשטחים
    אוכל שיש לו אמא

  2. אבנר / מרץ 5 2009 01:31

    הבעיה היא שככל הנראה יש מעט מאוד שמאלנים (והרבה מאוד "שמאלנים") בהנהלות של חברות עתירות הון. זה כנראה פועל יוצא של העובדה שיש מעט מאוד שמאלנים בכלל. חרם צרכים ישראלי הוא רעיון טוב, אבל יש כל כך מעט מאיתנו שקשה להאמין שזה יזיז למישהו.

    על כן נראה לי שמוטב לגייס את מעט היכולת שיש לנו בשביל לסייע לאנשים הטובים באירופה, ובקנדה ואפילו בארה"ב שעמלים על חרמות כמו זה שהצליח זה עתה באנגליה. וגם נביא את הפעילות הזאת לידיעתם של הישראלים, שיבינו שמתחיל להיות לקרקס בשטחים מחיר.

  3. איריס / מרץ 5 2009 04:50

    ממש. לדרוש משמאלנים לשלם מחירים ? וואו.

    אני בעד מאד שהממלכה המאוחדת תנקה את הבלגן שהיא הותירה כאן, והיא תעשה את זה יותר טוב מארצות הברית אם זה היה מתאפשר.

    מאד נגד חרמות שישראלים בחו"ל מארגנים על ישראלים פה (מה שמציע אבנר), זו תופעה מכוערת שמוציאה שם רע לשמאלנות, ואחראית במידה רבה למצב השמאל בבחירות ובכלל. אין דבר מכוער יותר מאשר אנשים שיש להם אינטרסים חברתיים וכלכליים להיבנות על הגינוי של אלה שנשארו פה. איכס גדול בעיני ורואים את זה פה לאחרונה יותר מידי. רוב "המארגנים" האלה שאבו יפה את השומן מהכיבוש ויותר מזה, כולם היו במיינסטרים הכלכלי העושק, וכאשר "הסתדרו" מספיק, ולא גינו פה אף אחד, יצאו החוצה, וממרקים את עצמם שם. מאוס, כמעט כמו הישראלים שהצטרפו לימין בחו"ל ומכריחים את הישראלים פה לשמש כבשר תותחים למען תחושת הבטחון שלהם, שיש "לאן לחזור". בשני הצדדים, התופעה מגונה בעיני. מי שישוב שם וחייב להיות פעיל, יש לו אפשרויות הגונות יותר. החשובה בהן, להיאבק בנציגות הרשמית של ממשלת ישראל באזורו. זה גם הגון, וגם כרוך בסיכון. השניה, להצטרף לשמאל המקומי בלחץ על ממשלתו ! החדשה, והשני – לסייע לישראלים, ולא משנה איך. מצידי בהסרדת הגירה למי שצריך כולל סיוע לפלשתינאים גולים, רק לא תופעת ההצלפות המוסריות מהביסטרו הנוח. יש לנו פה מזה בשפע, וכאמור זה רק פועל בבומרנג ויוצר שינאה מוצדקת. שים לב שאפילו אולמרט נחשב צבוע, כל עוד הילדים שלו היו בחו"ל. כי עצות זה נחמד, כאשר אתה משלם את המחיר במיוחד עצות מוסריות.

    עידן לגבי הדמוקרטיה האנגלית והיכולת של ,העם להשפיע על ממשלתו. זה בערבון די מוגבל. היתה התנגדות עממית בבריטניה למלחמת עירק, וזה לא הצליח לשנות את מדיניות בלייר כהוא זה. לאנגלים, כמו לאיטלקים (בצורה אחרת) יש מסורת של שמאל חזק ולא מגמגם, אבל גם שם, האינטרס הכלכלי גובר בגדול, אם כי יש להם הישגים ניכרים לעומת שמאל אחר בעולם המערבי. בין היתר בגלל המסורת האימפריאלית דוקא, הם לא מתנערים ממה שקורה בעולם, אלא להיפך, די מעורבים ומעודכנים, יחסית למשל לאמריקאי המצוי שלא יודע איפה בכלל הצבא שלו הורס כרגע את המדינה התורנית.
    אבל ממה שאני קוראת באתרי השמאל שלהם המצב אצלם די דומה למה שקורה כאן, הרבה שחיתות.

  4. עידן / מרץ 5 2009 08:18

    שאלתי אם מישהו מוכן להרים את הכפפה, לא לדרוך עליה. לדרוך על הזדמנויות לשינוי זה התחביב המועדף על שמאלנים, ואם אפשר, תוך האשמות הדדיות. כל העיסוק הקנטרני הזה במי צודק יותר (שמאלני א' או ב'), מי טהור יותר, מי פועל יותר לחיסול הכיבוש – הוא פאתטי.

    יש דרכים לפעול. יש גם מי שמוכן לפעול. מי שלא מוכן – נא להישאר ביציע, ולהפסיק לפצח לנו גרעינים על הראש.

  5. עידן / מרץ 5 2009 08:43

    אבנר: אתה מעדיף לשתף פעולה עם אקטיביסטים באירופה כדי לקדם את העניין המשותף לשנינו? סבבה.

    איריס: את מעדיפה לתת עצות לישראלים שיושבים בחו"ל? גם סבבה.

    באמת, אין לי בעיה עם ההעדפות שלכם. אבל למה דחוף לכם להניא אותי מקו הפעולה שנראה לי אפקטיבי? ובאופן עקרוני יותר: למה כל כך הרבה שמאלנים מחשיבים את הביקורת שלהם על שמאלנים אחרים כאקטיביזם? יש לי תשובה לא נעימה לאוזן, אז אולי אשתוק. ההמלצה הכללית שלי היא שכל אחד יפעל בערוצים שהוא מאמין בהם, ושאת הזעם הקדוש נפנה כלפי בעלי הכוח והשררה, ולא כלפי סמרטוטי אינטרנט כמוני וכמוכם.

  6. איריס / מרץ 5 2009 08:53

    בטח לא אני.

    התייחסתי לאבנר. קרא שנית

    עלה והצלח. אני כרגע לא קונה דירה, בקושי אוכל על הפרק, אז באמת אני לא קליינט לחרם הנוכחי.
    אם הייתי מקבלת בית בעפרה, לא הייתי תורמת אותו, עם זאת. זה רק למען ההגינות. אבל מי שיש לו, מומלץ שיקפיד לברור את האנשים שהוא מעשיר. מוסכם

  7. איריס חפץ / מרץ 5 2009 09:16

    ברכות על הפוסט ועל הרעיון. אני מסכימה עם אבנר שאין כמעט שמאלנים בישראל שיכולים לעשות שינוי כזה ושצריך לשלב ידיים עם חו"ל בענין, אבל גם מרתון מתחיל בצעד אחד.
    לו היו יכולות להיות סנקציות על ישראל זה היה פשוט יותר והיה חוסך חרמות ונידויים לא נעימים. אני לא מאמינה שמישהו נהנה להיות "מחרים" או "מוחרם", אבל ככה גם התחיל הסיפור בדרום אפריקה.
    אני מתבשלת עם הרעיון הזה כבר כמה שנים וההתקפה על עזה שכנעה אותי סופית שישראל מתנהגת כמו חברה בארגון "מדינות ללא גבולות" ואין ברירה אלא להפעיל לחץ מבחוץ.
    ירגעו כל הישראלים:
    רוב הלחץ הזה הוא עבודה של פלסטינים בקהילותיהם בעולם. עומר ברגותי עובד על הקמפיין הזה כבר שנים ועכשיו מתחילות התוצאות הראשונות להיראות בשטח, וכמו שגולים דרום אפריקאים הצטרפו לזה בזמנו, כך יש גולים ישראלים שעושים את זה: אבל הם המצטרפים והתומכים מהצד.
    בבריטניה הכי קל, כי יש שם קהילה פלסטינית הכי גדולה ופעילה וישראלים רבים יותר ויהודים רבים יותר שלא מאוד קונפורמים עם ישראל. התביעה נגד אלמוג למשל היא עבודה של ישראלים לשעבר, או בני ישראלים.

    זה לא סותר שום פעילות עזרה למי שרוצה להגר או לשרוד בישראל.

  8. אחת מהצפון / מרץ 5 2009 10:41

    שלא תמצא את עצמך מחרים קבלנים ערבים (לא עשירים). כאלה שיוצאים מהבית בגליל, עובדים בהתנחלויות או בת"א וחוזרים בסופ"ש. ואולי גם חלק מהמהנדסים הם מהמיעוט המדוכא.

    אני אחדד, ההחרמות יכולות להוביל לפגיעה באנשים קשי פרנסה העובדים בבניין. הן בטוח לא יזיקו לבלשן או משורר. האם פגיעה בלבייב שווה את הפגיעה,הודאית, בתחתית הפירמידה? הרי תזכור מי הם עובדי הבנין בארץ.

  9. א.א.מ / מרץ 5 2009 12:08

    לפלשתינאים? ריבונותם מעולם לא הוכרה בהחלטה מחייבת של מוסד בינלאומי כלשהו. לירדן-היא טענה לריבונות זמן רב לאחר ששת הימים -האם ויתרה עליה
    מה בדבר כתב המנדט שלא העניק לפלשתינאים שום זכות ריבונית על ארץ ישראל-
    אם נדבר על פילפולים לגליסטיים יהודה ושומרון הם שטח פתוח לתביעות ריבונות ולכן אין שום איסור לבנות שם
    באשר למדיניות הבריטית ולאקדמיה שם-לכעמדותיה אין כמובן קשר למימון על ידי גורמים אסלאמיים. מאז ומעולם הבריטים תמכו בחוק ובצדק המופשטים
    בכלל נראה שבריטניה הגדולה היא ארץ ממש לטעמך מדוע לא תעבור לשם
    כאשר נוסיף עוד מליון מתיישבים ביהודה ושומרון כבר לא ישאלו יותר מי הריבון שם

  10. אסף / מרץ 5 2009 12:38

    ברוח דומה – קואליציית נשים לשלום הקימה אתר שבו היא מרכזת מידע על חברות הנהנות מהכיבוש. אני יודע שנעשה בזה שימוש מחוץ לישראל ואין סיבה שזה לא יוכל לשמש אותנו גם בארץ כבסיס ראשוני לפחות לסימון וזיהוי החברות הרלבנטיות. מן הסתם נוכל גם לתרום עוד אינפורמציה לטובת היוזמה הזו.
    http://www.whoprofits.org/

  11. מישהו / מרץ 5 2009 14:17

    הביקורת שלך כלפי איריס ואבנר
    האם זה לא משהו שאתה לוקה בו מידי פעם? למשל הביקורת שלך על גרוסמן.
    אני יכול לנחש את תשובתך שגרוסמן הוא לא שמאלן אמיתי אבל האם יכול להיות שמבחינה טקטית אתה טועה? שאולי יש סיכוי לשיתוף פעולה תכליתי בין מישהו שמחזיק בעמדה של גרוסמן לשלך במקום שתבקר אותו בצורה כל כך נוקבת?
    אני שואל זאת לא כדי להקניט אלא כי זה באמת מעסיק אותי כמי שרואה את עצמו במחנה של גרוסמן ולא שלך.
    אני אתן דוגמה מהחיים: מישהי קרובה לי מאוד היא מורה ושמאלנית (אמיתית) לא פחות ממך. היא מלמדת בתיכון של עולים חדשים ממשפחות לא הכי טובות (מן חממת ליברמן שכזו כפי שפעילות התלמידים לקראת הבחירות הראתה) ורצתה לקיים איתם דיון ביקורתי על המלחמה. היא השתמשה לצורך כך במאמר של גרוסמן, אפילו שהוא לא היה בדיוק לטעמה כי לדעתה הדרך בה הוא מציג את הדברים מאפשרת לפחות פתח לדיון למי שהראש שלו נעול. אפילו שהיא היתה מזדהה הרבה יותר עם מה שאתה, לדוגמה, כתבת .
    אם רוצים לשנות את המציאות ולא בהכרח להיות צודקים, האם ההבדל הזה הוא לא שולי יחסית? האם זה מה שצריך להתעסק בו?

  12. עידן / מרץ 5 2009 15:10

    טוב, שאלת את השאלה הקלאסית על החרם. אני אענה בתשובה הקלאסית: האם יש בכלל מצב שבו תצדיקי חרם? אני רוצה להניח שכן. נניח, מדינה באפריקה משתגעת, מתחילה לטבוח במאות אלפי אזרחים על בסיס גזעי. שלא לדבר על דוגמאות מוכרות יותר ליהודים. חרם הוא שוט כלכלי, ותמיד יהיו נפגעים חפים מפשע. מולם יש לשקול את הנפגעים הרבים יותר מהמשך המצב הקיים. שאלה לא קלה.

    אבל בכל תחום ותחום, ניתן לשאול לגבי חרם את אותה שאלה בדיוק. בתעשיית הפרוות לא עבדו פועלים קשי יום? והם לא הפסידו את מקור פרנסתם כשפתאום נפל האסימון לאנשים במערב שזה לא מוסרי לשחוט חיות בשביל פרווה? ומה לגבי תעשיית הנשק האימתנית שלנו ושל כל מדינה במערב? כל צמצום במירוץ החימוש, כל חתירה לשלום, משמעותם הברורה היא צמצום בתעשיית הנשק. מה יקרה עם הפועלים שלה?

    כשחושבים על זה לעומק, הדילמה לעתים קרובות היא מדומה. מי קבע שחלק נכבד כל כך מכוח העבודה הישראלי חייב לשרת את הכיבוש? חסר מפעלי בנייה בקו הירוק? הכל עניין של סדרי עדיפויות. צריך להיזהר מאד בטיעון הזה שמגייס את "טובת הפועל הפשוט" כנגד החרם. אם הטובה הזאת נשענת על דיכוי אכזרי של הרבה אנשים פשוטים אחרים, שאפילו פועלים הם לא יכולים להיות כי אי אפשר לפתח תעשייה תחת מצור, אז צריך לשקול אותה שוב. ועדיין אני אומר – ברוב המקרים הפגיעה מדומה. אם לבייב יבנה פחות שכונה אחת בשטחים, הוא יבנה אחת יותר בתוך הקו הירוק. אל תדאגי לו, הוא כבר ימצא לעצמו פרנסה, ובאופן עקיף, גם לכל הפועלים שמתפרנסים ממנו.

  13. רענן / מרץ 5 2009 15:20

    "שלא תמצא את עצמך מחרים קבלנים ערבים (לא עשירים)."

    למה רק ערבים?

    אז אומנם אח"כ הצפונית הוסיפה "חידוד", אך הפליטה הפרודיאנית (ואולי המודעת) הזו היא בדיוק הסיבה שלא נשארו כמעט שמאלנים בארצנו
    הקטנטונת

    בוא נחשוש על כל העניים. ערבים ויהודים…

  14. עידן / מרץ 5 2009 15:27

    עם כל ההערכה שיש לי לגרוסמן, אתה צודק בכך שאני לא מחשיב אותו לשותף במאבקים הפוליטיים הקריטיים שעל הפרק. אם כל מה שהיה לו לומר בסיטואציה ההיא (שבה אנחנו צרים על עזה) זה שצריך לדבר, אז באמת שזה יהיה בזבוז זמן גם לי וגם לו לנסות לשתף פעולה.

    אני מקבל לגמרי שיש לגרוסמן את הקהל שלו, שרוצה וצריך לשמוע אותו. ושאולי יש אנשים שגרוסמן שינה בהם משהו, פוליטית (אולי, אולי). אבל השמאל לא עשוי מעור אחד, ואני לא בהכרח כותב לקהל של גרוסמן (ראית מאמר שלי פעם בכותרת הראשית של הארץ?). אני נמצא כמה משבצות טובות שמאלה מגרוסמן. אני כותב, אולי, לאנשים כמוך, בתקווה להזיז אותם עוד קצת לכיווני. ואנשים כמוך מדברים עם אנשים שנמצאים קצת ימינה ממכם, בתקווה להזיז אותם קצת שמאלה. וככה זה עובד, בשיטת הדומינו. כל אחד מנסה למשוך אליו את מי שקרוב אליו.

    אם כך, תשאל, למה בכלל טרחתי להתווכח עם גרוסמן? שאלה טובה, בדרך כלל אני נמנע מויכוחים כאלה. היה כאן צירוף של כמה גורמים. אלף, הרגע הפוליטי החריג באמת שבו בחר גרוסמן לכתוב – בעיצומה של מתקפה ישראלית ברוטלית על ריכוזי אוכלוסיה, כבר אחרי שנהרגו מאות חפים מפשע; בית, הבולטות העצומה שהוא קיבל בעמוד הראשון של הארץ. ואולי גימל, כי ממנו ציפיתי ליותר. אין סיכוי בעולם שהייתי מתווכח עם א.ב. יהושע, למשל.

    בכל מקרה, הויכוח עם גרוסמן הוא לא נקודת ציון חשובה בבלוג הזה. הוא ודאי לא מאפיין את סוג הכתיבה שלי ואת יעדי הביקורת שלי. בראש ובראשונה, אני מבקר מוקדי כוח. ברגע המסוים ההוא, גרוסמן הפך להיות מוקד כוח (מכל מיני סיבות, שפירטתי במאמר), וראיתי במסר המרדים שלו סכנה מסוימת. הנסיבות היו חריגות, כאמור. אבל מה שקורה בבלוגוספרה השמאלנית הוא שבלי שיש לאף אחד כוח אמיתי, ובלי שיש חילוקי דעות מהותיים, אנשים טובים ואינטיליגנטים מכלים את ימיהם בתקיעת מקלות בגלגלים של אנשים דומים להם להפליא. זה כל ההבדל.

  15. אחת מהצפון / מרץ 5 2009 16:20

    החרם שאתה מציע נועד להשפיע לטובת הערבים הפלשתינאים. לכאורה, מעצם היותם רוב פועלי הבנין, הם נופלים מהפח אל הפחת.
    האם היית מחרים מפעל פרוות אם היית יודע שזה יגרום סבל ליותר בע"ח?

    אה, אני תמיד נגד חרם. אולי בגלל נסיון אישי מר. תמיד בעד לשוחח.

  16. עבדול רחמן / מרץ 5 2009 16:24

    שנרצח בידי בני העוולה הציונים

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3681895,00.html

  17. איריס / מרץ 5 2009 17:00

    זה אמנם סיידטרקינג מהדיון, אבל אולי ראוי פעם לדיון נפרד, את מי מותר לבקר תחת "מוקד כוח, בעיני היה רצוי ממש לבקר אנשים עם כוח רלוונטי לשאלה בה דנים. אבל אז נוצרות בעיות, כיון שאתה מגלה שהאנשים האלה עם הכוח הממשי עובדים ממש ביחד עם אלה שמבקרים אותם, או אמורים לבקר אותם. בקיצור, לא פשוט.

    אגב, אני ממש לא גיבשתי דעה נגד החרם. כללית אני הייתי מאד בעד החרם האקדמי. ועדיין לא השתנתה דעתי. לגבי סחורות וטובין. בעיני זה די עקר לנוכח העובדה שאף אחד לא מחרים טילים ופצצות מתוצרת ישראל, וזה הכסף הגדול ממכבש הכיבוש. כמובן, הציבור הנאור בעולם הרחב לא יכול להחרים כלי נשק (את אלה קונות הממשלות שלהם, שגם הן לא מקשיבות לציבור שלהן שם, בדיוק כמו כאן). אז נותרת השאלה אם יש באמת סולידריות "אזרחית" בין המוחים בישראל ובין המוחים מחו"ל שלא ייפגעו מזה אישית. זו שאלה מאד טובה, ואין לי עליה תשובה. בטוח אין סולידריות בין ישראלים שירדו ממש (בעלי תושבות זרה) ובין אלה שכאן, באותו עניין. לכן, הערתי רק לאבנר, וממש לא לך. תיאורטית גם זה מסוייג, לישראלים שגם כאשר היו כאן סיכנו את כלכלתם ואז עברו לחו"ל, ברוב המקרים, תופתע לגלות שכל הדיסידנטים החדשים הללו היו כאן ילדים טובים, קצינים בצה"ל,או כתבים בגל"צ לא עלינו (צבא הכיבוש ממש, והפרופגנדה שלו) עם וילה ועבודה תאגידית משובחת, ומקסימום הצביעו למרצ. רק שם הם גילו את המצפון, זו בעיני תופעה שמחבלת במאמצי השמאל הישראלי, ולכן כתבתי עליה. להם כמובן לא איכפת שיפטרו פה פועלי בניין, להיפך, זה בונוס. כי פועלי הבניין הצביעו לביבי וליברמן אז מותר.
    אבל אם אילן פפה יתמוך בחרם, אז זה בסדר, הוא עשה את זה גם כאן, ופשוט הוגלה, כמו קומץ פעילים אחרים, וקולם חשוב וכשר, כיון שהם יודעים במה דברים כרוכים ואמורים.

  18. אבנר / מרץ 5 2009 17:38

    לפעמים, כשמישהו מציע רעיון, ומישהו מציע רעיון נוסף, שנראה לו יותר אפקטיבי, זה לא ביקורת אלא הצעה לשיפור, או…נו איך קוראים לזה…דיאלוג.

    הרי אתה לא באמת יזמת פה חרם צרכנים, אלא רק העלית את הרעיון לבלוג. אם זה נראה לך אקטיביזם, מה טוב. בכלל, הדבר היחיד ששמאלנים אוהבים יותר מלבקר שמאלנים, זה לבקר שמאלנים על זה שכל מה שהם עושים זה לבקר שמאלנים.

    לא לגמרי הבנתי מדוע איריס מתנגדת לסיוע של ישראלים לחרמות שמתארגנים בחו"ל נגד ישראל. ארבעים ושתיים שנות כיבוש זה עדיין לא עילה מספקת לחרם? השמאל הישראלי עושה את העבודה בעצמו?

    חרם זה עניין טקטי, ועל כן לדעתי לפחות, יש להשקיע מאמץ בערוצים האפקטיביים ביותר. היות שיש מעט מאוד אנשים בארץ שמוכנים לנקוף אצבע (והכוונה היא לא רק להקליד פוסטים – עניין חשוב בפני עצמו שגם אני עוסק בו, אבל כולנו מסכימים שהוא לא מספיק), הלחץ החיצוני נראה לי כמו דרך הפעולה הכי רלוונטית.

  19. עידן / מרץ 5 2009 18:14

    למען הסר ספק: מה שמתקיים בינינו זה דיאלוג, ולא חרם. ואני משכיל מאד מהדיאלוג הזה. ואם הנקודה עוד לא הובנה, אומר בפעם האחרונה: לא חסר רעיונות בשמאל. חסר אקטיביזם. אני לא מתיימר להיות מוביל מחאה או משהו, בסך הכל זרקתי רעיון (עם אי אילו נימוקים) בעד פעולה. במצב השיתוק של השמאל כיום, נראה לי תמוה לבטל את היוזמה. אפשר ורצוי להעלות גם יוזמות אחרות; לא לעניין להמעיט בערכה של אף אחת מהן.

    בעניין החרם: ההתלבטויות קשות. הפוסט הזה לא עסק בחרם על ישראל, אלא בחרם פנימי, מאד ממוקד. שאלת החרם הגורף על ישראל היא קשה כשאול לאיש שמאל שאמון על ענישה פרטנית, ולא קולקטיבית. בחרם גורף יש הרבה מאד נפגעים "בלתי מעורבים", ושרשרת התוצאות כל כך סבוכה לחישוב שכמעט בלתי אפשר לאמוד תועלת מול נזק.

    נדמה לי, בכל זאת, ששלושתנו מסכימים ששאלת החרם כבר איננה שאלה מוסרית עקרונית. באופן מוסרי עקרוני, ישראל בהחלט הרוויחה את המעמד המפוקפק הזה – שמתדיינים אם להחרים אותה או לא. השאלה היא פרקטית, יישומית, וכאמור, מחוץ ליכולות החישוביות שלי. מה שברור לי שנושא החרם חייב להמשיך להיות חי בדיון הציבורי. אם לא כיעד, אז כשוט.

  20. אבנר / מרץ 5 2009 18:42

    אני מסכים שהדיון הזה מאוד חשוב, בעיקר אם אפשר להוביל אותו, בסופו של דבר, לפסים מעשיים. זו גם הסיבה שבגללה הטלתי ספק ברעיון החרם על קבלנים שבונים בשטחים, פשוט כי הוא נראה לי לא אפקטיבי נוכח מיעוט הישראלים שיסכימו להשתתף בו.

    הדיון על החרם, בעיקר באנגליה, אבל גם בקרב הישראלים ששותפים לו, מתייחס אליו כאמצעי לגינוי מוסרי או ענישה כנגד ישראל וישראלים. זה נראה לי כמו רעיון רע מאוד, בין השאר משום שיש מדינות שגליון הציונים שלהם חמור בהרבה בתחום הפרת זכויות האדם, וגם מכיוון שיש ישראלים שחרם כזה לא מגיע להם. לעומת זאת, ניתן להתייחס לחרם לא כאמצעי ענישה, אלא כתרומה טקטית למאבק בכיבוש. הכוונה היא לפעולות שיעלו את המחיר של השליטה בשטחים ויחד אתו את האינטרס והרצון של ישראל לסגת מהם.

    כתבתי פעם מאמר שמנתח את העניין הזה ביחס לחרם האקדמי, אפשר לקרוא אותו כאן:

    http://catch67.files.wordpress.com/2009/01/reflections-on-the-academic-boycott.pdf

  21. איריס / מרץ 5 2009 19:50

    עסוקה בקריאת הידיעה על מכתבו של וענונו לצוות פרס הנובל, בבקשה להסירו ממועמדות בגלל שפרס זכה בנובל לשלום.
    זה מזכיר לי פוסטר נחמד ממזמן, שכותרות
    THE END OF SATIRE
    ולמטה מראים את קיסינגר ופרס הנובל לשלום.

    אם זה היה קץ הסאטירה מה פירושו של נובל לשלום לשימון פרס ? תחייתה מחדש ? או מה ?

    מכל מקום, לרגל זה קשה לי לרגע להתייחס ברצינות לדיון החשוב פה. אבל אני בטוחה שהוא ימשיך ביתר הצלחה, גם כך.

  22. דודי / מרץ 5 2009 20:38

    אולי לא יאה מצדי לייעץ, שכן אני לא ממש שותף לעמדות השמאל הרדיקלי, אבל נניח שהייתי (ואני כן מתנגד להתנחלויות). כדי לבנות בשטחים, לא צריך את כל ענף הבנייה הישראלי. נניח שהחרם יצליח מעל המשוער ומתוך כלל החברות הישראליות שבונות בישראל, תשע מעשר יחליטו (בשקט, וברור שזה יהיה בשקט) להפסיק לבנות. התוצאה תהיה פשוט יותר עבודה לחברות האחרות.

    אגב, מן הפסקה הלפני-אחרונה משתמע יחס אוהד להצהרת בלפור ולרעיון הבית הלאומי ליהודים. תמהני אם הנהגת חד"ש שותפה להשקפה זו.

  23. דודי / מרץ 5 2009 20:41

    מתוך כלל החברות שבונות בישראל צ"ל להיות שבונות בשטחים.

    להפסיק לבנות צ"ל להפסיק לבנות בשטחים.

  24. עידן / מרץ 5 2009 20:47

    אתה כנראה לא מבין את מטרת החרם. מטרתו היא לא להפוך את הבניה בשטחים לבלתי אפשרית. ברור שתמיד יהיה מי שיבנה (כפי שכתבתי בפסקה שלישית מהסוף). המטרה היא לחדד את הדה-לגיטימציה של מפעל ההתנחלויות, וכל מי ששותף לו. להעביר מסר ברור (כפי שממשלת בריטניה עשתה השבוע) שלא רק הפושעים אלא גם מי שמסייע לפשע יישא באחריות. אחרת אנשים כמוך ימשיכו לומר שהם "מתנגדים להתנחלויות" וייצרו אשליה של קיטוב פוליטי בישראל) אבל ההתנגדות הזאת לא תתורגם לשום מנוף פוליטי. שהרי ההצבעה לשמאל לא משפיעה בכהוא זה על קצב הבניה לשטחים.

    בענין הצהרת בלפור: אין לי מושג מה הנהגת חד"ש חושבת, וזה גם לא כל כך מעניין אותי. אני לא חבר מפלגה, ואגב, גם לא הטפתי להצביע לה (מצד שני, לא התביישתי בהצבעה שלי). אתה יודע, השתנו שניים שלושה דברים בשמאל מאז "קו המפלגה". עמדתי שלי לגבי "בית לאומי" היא די גמישה. קודם אנושי, אחר כך לאומי.

  25. אחמדיניג'יניג'ד / מרץ 6 2009 21:34

    הוריי גרים בהנחלות ביהודה ושומרון. אני שייך למחנה השמאל המתון פחות או יותר מאז 1997, וכשגרתי אצל הוריי, גרנו בקראוון בזמן שבנינו את הבית הדו-קומתי. את הבית בנו כמובן ערבים.
    ניגשתי לאחד מהם ושאלתו אותו: "תגיד, אני מבין שאתה צריך כסף ואתה תעבוד איפה שרק אפשר, אבל בכל זאת, למה אתה בונה בית למתנחלים – אם זה דבר שמזיק לתהתליך השלום ביננו"?
    והוא ענה לי: " אני בונה בית בשבילכם – בתקווה שבעתיד הוא יהיה שלנו".

    וזו דרך מסויימת לראות את הדברים – ה"מנתחלים" לא גרים בבתים האלה, הם רק "משאילים" אותם עד לבוא הסכם השלום – ואז הפלשתינאים יגורו בהם. (ואם לא – אז יחריבו אותם עד היסוד – ראו מקרה עזה).

  26. אפלטון / מרץ 6 2009 21:41

    זה בגלל הכיבוש. זה בגלל הטרור. כבר ניסינו מלחמה 40 שנה. כבר ניסינו שלום 20 שנה. לא ניסנו מספיק. ניסינו יותר מדי. זה פאשיזם. זו בגידה. זה גייס חמישי. זה בגלל הערבים. זה בגלל היהודים. לא למדת לקח מהשואה? תמיד ירצו לפגוע ביהודים. לא למדת לקח מהשואה? אסור לעם שעבר כזה דבר לעשות את אותו דבר לעם אחר. אנחנו מדינה דמוקרטית. אנחנו מדינה יהודית. הזוי. שפוי. צריך לדבר. צריך להילחם. כמה אפשר לדבר? כמה אפשר להילחם? אי-צדק משווע. לא מתבונן למציאות בעיניים. היינו פה קודם. הם היו פה קודם. אתה שטוף-מוח מתעמולת התקשורת השמלאנית. אתה שטוף-מוח מתעמולת התקשורת-הימנית. תפסיק לצטט סיסמאות. רק כוח הם מבינים. רק מוח הם מבינים. קפיטליסט. קומוניסט. פשיסט. נאציסט. לאומניסט. ציוניסט. משיחיסט. ירוק. כתום. אדום. כחול-לבן. שחור. ורוד. חזון. תקווה. מציאות. ריאל-פוליטיק. פשרה. ויתור. כניעה. ניצחון. הפסד. שלנו. שלהם. שלא תגידו שלא הזהרנו אתכם. אמרנו לכם וצדקנו.

    נראה אותך תחת מתקפת טילים בשדרות. נראה אותך כשסוגרים לך מעברים בעזה. תצא מחלום ארץ ישראל השלמה. תצא מחלומות השלום. אנחנו עשינו שלום והמשכנו לבנות התנחלויות. אנחנו עשינו שלום והם מתפוצצים באוטובוסים. יצאנו מעזה. מה פתאום לא יצאנו מעזה. דה-הומניזציה לערבים. דה-הומניזציה למתנחלים. דה-הומניזציה לחרדים. דה-הומניזציה לחילונים. זה לא דה-הומניזציה זו האמת. זה לא. זה כן. זו אנטישמיות. לא, זו פארנויה גלותית. לא, זו רק שנאת הציונות. לא, זו התבוננות מפוכחת על שלטון אפרטהייד. לא, זו שנאת האחר. לא, זו שנאה עצמית אובססיבית. זכותינו להגן על עצמינו. חובתינו לא לאבד צלם-אנוש. ככה זה במלחמה. אז יש למנוע מלחמה. אבל ניסינו. הנה לינק להסכם רגיעה ארוך-טווח. הנה האמנה של החמאס שרוצה לחסל אותנו. הנה לינק לחוסר האנושיות של צה"ל בזיתון. הנה לינק למוסריותו של צה"ל ברפיח. הנה לינק למגמה של התעצמות הכוח האיסלאמיסטי-הפונדמנטליסטי. הנה לינק שמצביע על הקשר בין מצב סוציו-אקונומי רעוע להיווצרותה של אלימות. איפה האחריות שלהם? איפה האחריות שלנו? אנחנו התחלנו. הם התחילו. אם היינו עושים ככה וככה אז בטח היה עכשיו ככה וככה אבל בגלל שעשינו ככה וככה אז עכשיו המצב הוא ככה וככה. זו הסיבה וזו התוצאה. מה פתאום – התוצאה היא הסיבה והסיבה היא התוצאה. עזוב אותך מהיסטוריה. אל תביט אחורה. הבט קדימה. ימינה. שמאלה. והלאה מכאן.

  27. ג'ונסון / מרץ 7 2009 02:33

    כמו ששינוי עלתה על גלי "בוא נדפוק את החרדים ואז תגיע הגאולה" ואחר כך ליברמן עם ה "בוא נדפוק את הערבים ואז תגיע הגאולה", ועכשיו אתם עם ה"בוא נדפוק את המתנחלים ואז תגיע הגאולה".

    אני לא מבין למה צריך לדפוק מישהו בשביל להגיע לגאולה.

  28. מודי תולשששש / מרץ 15 2009 04:21

    כשתהיה רשימה של חברות בניה ש"לא בונות בשטחים", יהיה חרם מהצד השני על החברות האלה, ולהם יש יותר גדול.

    ולגבי חרם בריטי: החרמות האלה רק מחזקים את הימין הישראלי בטענתו "כולם שונאים אותנו. כולם אנטישמיים. אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו". כדי לעזור לפלשתינאים השמאל האירופאי חייב למצב עצמו כהוגן. עד כה, הוא מחליש את כוחות השלום בשני הצדדים.

  29. עודד ישראלי / מאי 20 2009 02:03

    גם אני דוגל היפרדות מהפלסטינים ופתרון של שתי מדינות – אף כי אני מטיל ספק כבד לגבי הרצון של הפלסטינים לחיות לצידנו בשלום…

    אני דוגל בזה, בראש ובראשונה, כי אני ציוני – הדוגל במדינה יהודית עצמאית שבה יוכלו היהודים לחיות את חייהם ולקבוע את גורלם בעצמם – ומתנגד למדינה דו-לאומית שבה יהפכו היהודים לקהילת מיעוט קטנה ונרדפת תוך זמן קצר…

    הבעיה שלי עם חרמים בין-לאומיים מהסוג שמלהיב פה את עידן היא, שאני חושש ליום שמחר – היום שבו יחליט הציבור הבריטי שגם מדינה יהודית בגבולות 1967 זה ממש לא בסדר, ו-או, היום שבו יחליט הציבור הבריטי על תמיכה בזכות השיבה – או סתם היום שבו, אחרי שתוקם מדינה פלסטינית בגבולות השטחים של 1967, יפלו טילים ברחובות תל-אביב והסביבה, והבריטים יחליטו שאסור לנו להתגונן מחשש לחיי פלסטינים חפים מפשע…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: