Skip to content
23 באוקטובר 2014 / עידן לנדו

עקרבה: היד שריססה, היד שהפקיעה, היד שהציתה

בשבוע שעבר שוב הוצת בית כנסת ביהודה ושומרון. אלמונים הסתננו אחרי חצות להתנחלות איתמר, שפכו דלק בבית הכנסת והציתו אותו. המראות מוכרים: קירות מפויחים ספרי תורה חרוכים, וכתובות "תג מחיר" על הקירות: "יהודים החוצה" ו"היטלר צדק". זהו בית הכנסת ה-13 שהוצת בחמש השנים האחרונות ביהודה ושומרון. רשויות החוק ניצבות חסרות אונים מול התופעה שרק הולכת ומתגברת.

אה, סליחה.

מסגד, לא בית כנסת.
"ערבים החוצה", לא "יהודים החוצה".
"כהנא צדק", לא "היטלר צדק".
מסרבות לחקור, לא "ניצבות חסרות אונים".

את המסגד בעקרבה שהוצת בשבוע שעבר, הציבור היהודי כבר הספיק לשכוח; כמו הרבה עוולות אחרות שספגה עקרבה, וזכורות שם היטב, גם העוול הזה טבע בים של אדישות. 12 המסגדים שהוצתו בשטחים לפניו (ואחרים שהוצתו ביישובים ערבים ישראליים) לא מזיזים כנראה לאיש, אחרת אי אפשר להבין איך לא הוגש אפילו כתב אישום אחד (!) נגד חשודים; במרבית המקרים אפילו לא נעצרו חשודים. בזמן שהפה היהודי מלהג גינויים מקיר לקיר, האוזן הערבית שומעת בבירור מסר אחד, שעולה מתוך האדישות הזאת של רשויות החוק: אתם והמסגדים שלכם על הזין שלנו.

רק שוו בנפשכם מה היתה התגובה לו הוצת בית כנסת אחד (מעצרים המוניים, השתוללות של "תג מחיר").

הנה דבריו החסודים של נשיא המדינה:

"שריפת מקומות קדושים היא טרור… איננו יכולים להמשיך להתייחס לתופעות כאלה כתופעות שוליים, יש לעקור אותן מהשורש. אם לא נפעל בנחרצות, נשלם, כולנו, את תג המחיר".

אהה. אז זאת הסיבה שיש לפעול בנחרצות. שלא "נשלם כולנו" את תג המחיר. לתומי חשבתי שכבר יש מי שמשלם אותו – הכפרים הערביים שמסגדיהם הוצתו. אבל לא, הסכנה האמיתית היא ש"כולנו" (כלומר, כל מי שזה עדיין לא מזיז לו, ובקיצור, עמישראל) נשלם. זה קצת נשמע לי כמו "צריך לכבות את האיש הבוער הזה כי אנחנו עלולים להיפגע מהגיצים".

הנה דבריו החסודים של שר הביטחון:

"עלינו להוקיע תופעות כאלה, עלינו להמשיך ולחנך את הדור הצעיר לדעת להתייחס אל האחר. עלינו להמשיך להיות בני אדם, לנצח ולהישאר בני אדם".

תמשיכו להוקיע. תמשיכו לנצח. תמשיכו לא לעשות כלום. הרי רק לפני 3 חודשים הוצת דיר בעקרבה, עוד פעולת "תג מחיר" שאף אחד לא ספר, ובעצם למי היה פנאי, חטיבות שלמות בצה"ל עסקו בעצמן בביצוע "תג מחיר" קולקטיבי (ובכינויו המוכר, מבצע "שובו אחים") בכל אוכלוסיית הגדה המערבית.

הגינויים האלה נשמעים חלולים לא רק על רקע ההצתות הקודמות, אלא על רקע הסטוריה ארוכה של התנכלות ממוסדת. עקרבה היא מקרה מעניין, שההסטוריה שלו מלמדת על מנגנוני הכיבוש הרבה יותר מן הקרקס התקשורתי השגרתי שמתנהל סביב פעולות "תג מחיר". חשוב להכיר את ההסטוריה הזאת כדי למקם את מעשי ההצתות על הרצף העמוק שאליו הן שייכות; רצף שמדינת ישראל עצמה חוללה, במודע ובמזיד. כך אולי נבין את "אוזלת היד" בטיפול ב"תג מחיר", אוזלת יד רצונית ומכוונת. נערי הגבעות מדובללי השיער, המדלגים בזריזות עם פחי דלק ומיכלי ריסוס מכפר ערבי אחד למשנהו, אינם אלא עושי דברם השימושיים להפליא של פקידי המנהל, פוליטיקאים ושרים בממשלה. בין השר ש"מוקיע" בחריפות לבין הצעירים שהציתו את המסגד שוררת ברית אמיצה.

בעקרבה מבינים את האמת הפשוטה הזאת. בישראל נדרש מאמץ ניכר כדי להבחין בה.

עקרבה: ההתחלה

עקרבה היא עיירה בגב ההר בשומרון, בת כ-9,000 תושבים, 18 ק"מ דרומית-מזרחית לשכם. על אף שהיא נמצאת בשטח B, רצועת גב ההר כולה מהווה נדבך בסיסי בתפיסת ההתיישבות הישראלית בגדה המערבית עוד מימי "תכנית אלון". על כן לטשה מדינת ישראל עיניים חמדניות לקרקעות עקרבה – 142 אלף דונם לפי סקר הכפרים של 1945 – מיד עם תום מלחמת ששת הימים.

עקרבה החזיקה בקרקעות חקלאיות רבות ממזרחה לה ועד לבקעת הירדן. אלה נגזלו מיד; באוגוסט 1967 הוכרזו יותר ממחצית מקרקעות הכפר, כ-76 אלף דונם, שטחים צבאיים סגורים (שטחי אש 900 ו-904א). בפועל, כפי שנראה בהמשך, חלקם עמדו ללא כל שימוש צבאי והועברו לשימוש מאחזים יהודיים.

מקור: "בצלם"

עם התגבשות תכנית ההתנחלות בגב ההר, סימנה מדינת ישראל גם את הקרקעות הקרובות יותר לעקרבה כראויות להתנחלות יהודית. היו אלה הימים הראשונים של הכיבוש, ימים שבהם המותר והאסור התערבבו בלי משים, כמעט ברישול, והמנהל האזרחי ניסה בזו אחר זו שיטות שונות להעביר קרקעות ערביות לידיים יהודיות. "תפיסה צבאית" היתה הכלי היעיל מכל (עד לבג"ץ אלון מורה ב-1979); מי יכול להתנגד להפקעת קרקע לצורך בטחוני דוחק, באותם ימים שבהם הגדה המערבית כולה רחשה "חבלנים"? השקר היה צעיר, אך כבר אז התחיל להבאיש, להירקב, להתפורר, ותחתיו נחשפה תאוות ההתפשטות הישראלית הגולמית.

השמדת היבולים

על פי עדויות תושבי עקרבה, במהלך שנת 1971 הגיעו אליהם נציגי המנהל וניסו לשדל אותם למכור להם שטח של 6,000 דונם. התושבים סירבו. באורח פלא, ממש באותה שנה הודיע המנהל לעיירה על תפיסה צבאית חדשה, של 5,000 דונם בשטח ששימש לחקלאות אינטנסיבית, רובו קרקעות פרטיות של תושבי עקרבה. בסוף ינואר 1972, אחרי שהשדות כבר נזרעו, סימנו השלטונות את גבולות השטח. במרץ כבר צמחה התבואה.

צה"ל לא אהב את מראה היבולים הצומחים על השטח שזה עתה נתפס. באפריל 1972 נשלחו מטוסי ריסוס להשמיד את היבולים; כ-2,000 דונם של תבואה הושמדו כך, צעד שהיה חסר תקדים בתולדות המאבק של השלטון היהודי בישראל באוכלוסיה הערבית. לעומת זאת, האיפול התקשורתי שהוטל על האירוע היה מוכר בהחלט, דפוס משת"פי קבוע ביחסי התקשורת עם השלטון בישראל; המעשה הברברי הזה לא דווח כלל בעיתונות בארץ, ורק ביולי באותה שנה, שלושה חודשים מאוחר יותר, דלף דרך דיווחים בעיתונות הצרפתית. או-אז פרצה סערה-זוטא.

סיעות האופוזיציה משמאל תקפו בחריפות את תפיסת האדמות בעקרבה והצביעו על כך שמטרתה אינה צבאית אלא הקמת התנחלות יהודית. שר של מפ"ם, ויקטור שם-טוב, דרש שמעשים כאלה לא יישנו במדינת ישראל. עיתונאי בכיר ב"דבר", דוד זכאי, כתב: "למעשה שנעשה בשדות עקרבה אין כפרה". נזכור ש"דבר" היה העיתון הרשמי של מפא"י, מפלגת השלטון, אותו שלטון שהשמיד את שדות עקרבה. דיווחיו של הכתב הצעיר נחום ברנע על הפרשה הם מעשה לוליינות מפותל בין פליאה מרוסנת על האופן שבו משתלטת ישראל על אדמות ערבים לבין הגנה כבדת-ראש על ההצדקות למעשיה.

ערבים החוצה, יהודים פנימה

מה שדקר במיוחד את העין בפרשת עקרבה היה לא רק השמדת היבולים אלא העובדה שהתבררה תוך שבועות ספורים מהתפוצצות הפרשה: התפיסה הצבאית של האדמות נועדה להעבירן לידיים יהודיות – התנחלות נח"ל גיתית מדרום מזרח לעקרבה, על גבול השומרון והבקעה. שימו לב לכלים השלובים: כיוון שהתפיסה היא צבאית, אפשר לעשות בה שימוש "צבאי" – כמו הקמת היאחזות נח"ל.

השקר היה גלוי. ב-2 ביולי 1972 משרד הביטחון הכריז: "לא יוקמו יישובים באדמות עקרבה בשומרון", והשטח ישמש לאימוני צה"ל. אבל כבר בסוף אוגוסט עלתה על הקרקע התנחלות נח"ל גיתית, במבצע חשאי שעליו ניצח אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי, במה שבישר את שיטת הפעולה הקלאסית של מפעל ההתנחלויות: לפעול "מאחורי גב" השלטון – בעידודו הנמרץ של השלטון. אדמותיה של גיתית הן בדיוק אותן אדמות שנתפסו בצו הצבאי מתושבי עקרבה – כך על פי מסמך רשמי של מדינת ישראל, דו"ח שפיגל. על פי חוקר ההתנחלויות דרור אטקס, כ-3,200 דונם מאדמות עקרבה הועברו כך לגיתית ב-1972. בפברואר 1973 נחום ברנע אוזר עוז וכותב: "מלחמת הצבא בערבים שניסו להיכנס לשטח (מלחמה שהגיעה לשיאה בריסוס המפורסם) נעשתה גם מתוך הכרה שהשטח נועד להתיישבות יהודית". בדצמבר 1974 אוזרחה גיתית. המהלך הושלם (עוד על שלל השיטות לנישול פלסטינים מאדמתם בבקעת הירדן, ראו כאן וכאן).

גם הצד השני של המפה הפוליטית הבין את השיטה. צבי אילן, עיתונאי וארכיאולוג שראה בזכויות היהודים בגדה המערבית עניין מובן מאליו, הצדיק כך את הגזל:

"אין להשתמט ולהכחיש – גיתית תל-טל תקבל חלק מאדמות עקרבה, שהופקעו לצרכי ביטחון. הנך נאלץ להתייחס ולהביע עמדה – האם זה הומאני, האם זה צודק? תשובתי אני חיובית. בקעות, חמרה, כור, גיתית, מעלה-אפרים – יישובים אלה שהוקמו במדבר שומרון – מסמנים את הגבול המערבי של תחום "תכנית אלון" בבקעת-הירדן. הם גובלים בשטחי הכפרים של במת-ההר עצמה, אדמותיהם זיבורית יותר ומקבלות פחות מים. ובכן, "תכנית אלון" היא פשרה נוראה, שהולכים לעשותה בלב דואב, אך גבולותיה נחשבים גבולות הבטחון שמהם אין לסגת. אם מחייב הדבר להפקיע קרקעות כפרים ערביים – הרי זה הכרח לא יגונה".

ובכן, מכל טוב יש כאן. ראשית, "תכנית אלון" היא פשרה נוראה; ליהודים, כמובן, לא לערבים. שנית, העירוב המוחלט בין התיישבות ל"בטחון" – גבולות הבטחון חופפים במדויק לתכנית ההתנחלות, גם אם ברור לכל שיישוב דל-אוכלוסין בשולי בקעת הירדן לא מקנה שום יתרון אסטרטגי אלא להיפך – מטיל מעמסה נוספת על מערכת ההגנה. ושלישית, החשוב מכל: צריך להגדיר את המעשה כ"הומאני", כי אנחנו ציונים והציונות היא עסק הומאני.

אם הכל נכון וצודק והומאני, מדוע שיקר משרד הבטחון ביחס למטרת התפיסה הצבאית של אדמות עקרבה? ובתרגום לימינו: אם הכל נכון וצודק והומאני, מדוע מסתיר משרד השיכון את מכרזי הבנייה בהתנחלויות? מדוע מסתיר צה"ל את ממדי הפגיעה באזרחים בעזה? מדוע מי שמעז פשוט לדווח על האמת מוגדר כ"בוגד"?

אם המשטר בארץ הזאת בוהק למרחקים מרוב הומאניות, מדוע הוא עסוק כבר עשרות שנים בהסתרה והכחשה של הדברים שהוא מעולל לערבים?

המחאה ודעיכתה

פרשת עקרבה הפיחה רוח חיים בשמאל החוץ-פרלמנטרי. יחד עם הגירוש הכפוי של אלפי בדואים מפיתחת רפיח בינואר 1972 לצורך הקמת העיר ימית, סימנה השמדת היבולים בעקרבה קו פרשת מים שצעירים רבים בקיבוץ הארצי וגם בקמפוסים בתל אביב ובירושלים לא הסכימו לחצות. בעקרבה הפגינו חברי שי"ח (שמאל ישראלי חדש), שאף נשפטו ונקנסו על כך. הוויכוחים בעד ונגד פעילי שי"ח והיחס הראוי אליהם האפילו על הוויכוחים בעד ונגד עצם המעשה שעליו מחו – גזל אדמות מערבים ומסירתן ליהודים. גם זהו דפוס שהשתרש עד ימינו בשמאל הישראלי: דיונים על מקומו של השמאל בחברה דוחקים לשוליים דיונים על מדיניות המשטר כלפי מיעוטים משוללי זכויות.

בכתבה מעניינת מ-2011 חשפה ניבה לניר, שהיתה אז פעילה בשי"ח, כמה הבטים מעניינים של פרשת עקרבה. לניר אירגנה בזמנו עצומה פומבית נגד נבלת עקרבה, ופנתה לפרופ' מיכאל ברונו – לימים נגיד בנק ישראל – בבקשה לצרף את שמו לעצומה. ברונו נשא אז בתפקיד ממשלתי רגיש – ראש צוות "ליישוב הפליטים ופיתוח השטחים המוחזקים". הוא הסכים, אך באורח פלא, עוד לפני שראתה המודעה אור, זומן לשיחת "נזיפה" אצל ראש הממשלה, גולדה מאיר. מסתבר שהשב"כ פרץ למשרדי שי"ח והחרים את רשימת החותמים. כך או כך העצומה התפרסמה, ובה התנוסס גם שמו של ברונו. הפרופסור הגדיל לעשות ואף פירסם מאמר במרץ 1973, שכותרתו "לאן מובילה הדרך מעקרבה", ובו מחה על כך שמעשה הנבלה חלף ללא הפקת לקחים וללא ענישת האחראים. "חלק מן השטח שהופקע", כתב ברונו, "נמסר בסופו של דבר ולמרבה האירוניה לידיהם של מתיישבים חקלאיים ישראלים".

ושוב, הניגון מוכר, וגם "האירוניה" מוכרת. מה שלא מוכר, ומחמיץ את הלב מקנאה, הוא עוז רוחו של הפרופסור לכלכלה, אדם שמעורבותו בשלטון לא סימאה את עיניו מלדעת טוב מרע. כאלה כבר אין בשלטון הישראלי של ימינו.

במשך שנה געשה העיתונות העברית סביב פרשת עקרבה, ואז, כמעט באחת, חדלה ממנה. בין קיץ 1972 לקיץ 1973 הוזכרה עקרבה בנשימה אחת עם איקרית ובירעם; היא היתה לסמל של ברוטליות קולוניאלית ישראלית. והנה, היא נשכחה כך כך מהר, כל כך ביסודיות, עד ששמה לא אומר דבר לרוב הישראלים כיום. הגל האדיר של ההתנחלויות בלע אותה ולא הותיר ממנה זכר. יהודים מחסלים פרנסה של ערבים בגדה המערבית? יהודים תופסים קרקעות של ערבים? פיהוק.

שנות האלפיים: עקרבה בצבת איתמר-תפוח

הצצה קלה במפה תגלה שעקרבה עטופה ממערב בחגורה של התנחלויות האגרוף של שומרון – איתמר-יצהר-תפוח. מכיוון שכל אדמותיהם במזרח נגזלו, עיקר החקלאות של תושבי עקרבה מתרכז ממערב לעיירה. הקירבה להתנחלויות האגרוף פירושה חיים תחת אלימות והתנכלויות קבועים. כל יציאה למסיק או למרעה עלולה להסתיים בפציעה או מוות.

באוקטובר 2002 יצאה קבוצת פלסטינים מעקרבה למסוק זיתים בחלקה שנמצאת קילומטר וחצי דרומית לאיתמר. קבוצה של מתנחלים מאיתמר ומגבעה 777 (גדעונים) ירדה לכיוונם והחלה לירות לעבר המוסקים. שני פלסטינים נפצעו, ואז הגיעו קרובי משפחתם מכפר עקרבה. הרוצח האלמוני כיוון וירה שוב, הפעם כדור קטלני, לעבר האני בני מניה, בן 24. הוא מת מאיבוד דם. ככל הידוע, לא נעצרו חשודים והרוצח מסתובב חופשי (כמו עוד רוצחים שיצאו מאיתמר). התקפות כאלה, שמותירות אחריהן כבשים מתות ותושבים פצועים, הן עניין של שגרה.

"תג מחיר" ליד שכם, אוקטובר 2013. צילום: אי-פי

"תג מחיר" ליד שכם, אוקטובר 2013. צילום: אי-פי

צפונית לעקרבה נמצא כפר יאנון, כפר-בת של העיירה, בשטח C. יאנון מוקף משלושת עבריו – מערב צפון ומזרח – במאחזים לא חוקיים, שלוחות של איתמר: גבעה 777, גבעה 836, וגבעות עולם. גבעות עולם הוא משכנו של אברי רן, האב המייסד של המאחזים והסיבה העיקרית לכך שרוב תושבי יאנון, כ-270 איש, נטשו את כפרם, עברו "טרנספר מרצון" אחרי סדרת התנכלויות אלימות ארוכה ואכזרית. ב-2011 ירד מספר התושבים במקום ל-35 איש, ומאז הוא מטפס באיטיות חזרה (ראו כאן חוברת שלמה שכתבו מתנדבים בינלאומיים על שגרת החיים בכפר תחת הכיבוש הישראלי).

רן התמקם באזור בשנות ה-90' והשתלט על אדמות של יאנון. מהר מאד החלו הנערים שהתקבצו סביבו למרר את חיי התושבים: יריות לעבר הכפר, הפניית זרקור מאיים אל בתי הכפר בלילה, מניעת גישה לשדות, ניתוק זרם החשמל לכפר, ריקון מכלי מים ורחצה במאגר המים של יאנון. רשויות החוק, שקיבלו לידיהן את התלונות והראיות, לא עשו דבר.

אברי רן עצמו תקף כמה פעילי שמאל ואף התעלל בתושבי יאנון. הנה קטע מעדותו של ר'סאן חדר סולימאן מ-2001, שנמסרה ל"בצלם", על אירוע שבו הוא ועוד ארבעה תושבים נחטפו בידי רן ואנשיו:

"הם הבחינו בכך שאנו מתכוונים לעזוב ושלושה מהם התחילו לירות לעברנו ולכיוון עדר הצאן. הסתתרנו מאחרי סלעים שהיו במקום והתחלנו להתרחק בזחילה לאחור. לפתע ראיתי שחמישה מהמתנחלים רצים לעברנו מהכיוון הנגדי. חמשת המתנחלים הצליחו להשיג אותי. זיהיתי אחד מהם, גבר בשם אברי, בערך בן חמישים. אברי כיוון את נשקו לראשי ודרש ממני לבוא איתו להתנחלות. הסברתי לו שלא עשינו דבר ואנחנו בסך הכל רועים את הצאן. הוא הכה אותי בראש בקת האקדח שברשותו ודרש שאבוא עמו. אמרתי לו שלא אעלה להתנחלות גם אם יירה בי. אברי הורה לארבעת המתנחלים האחרים לירות בנו אם אני אמשיך לסרב לעלות איתו להתנחלות. הם עשו עיגול מסביבנו והתחילו לירות ברובים לכיוון הקרקע, בסמוך לרגלינו. התחלנו לבכות ולצעוק למרות שלא נפגענו מהירי. החלטתי שנלך איתם.

הם הובילו את חמישתנו בטור. הלכתי בסוף הטור ואברי תפס אותי כל הזמן בשיערותי כאשר אקדחו מכוון לראשי. הלכנו בערך 300 מטר עד שהגענו לגדר. הם הורו לנו לשכב על הקרקע כאשר פנינו מופנות כלפי מטה. ארבעת הצעירים נשכבו ואני סירבתי כי פחדתי שיירו בנו ויהרגו אותנו בזמן שאנחנו שוכבים. הם התחילו לבעוט ולהכות אותי בכתות הנשקים שברשותם. בכיתי והתחננתי בפני אברי שיעזוב אותנו, אבל תחנוני לא הועילו…

בשלב מסוים הבחנתי בכך שאברי שם את האקדח מאחורי גבו, התרחק בערך שלושה מטרים, לקח אבן גדולה שמשקלה עולה על עשרים ק"ג והתחיל להתקדם לעברי. קמתי בבהלה והוא זרק את האבן על הרצפה והחל לקלל. הוא קרא לשאר המתנחלים והם הכו אותי בכל גופי. רוב המכות היו בחזי, בפני ובאזור האשכים.

דם רב התחיל לרדת מפני וגופי התחיל להכחיל. הרגשתי סחרחר ואז הבחנתי בהגעתו של ג'יפ אזרחי נוסף. מהרכב ירד מתנחל ובידו מקל ארוך. המתנחל הכה אותי במקל בעוד יתר המתנחלים צוחקים בקול רם. קמתי בבהלה, דחפתי את המתנחל שאחז במקל, והתחלתי לרוץ. אני לא יודע מאיפה שאבתי את הכוח. אברי, שעמד והביט כיצד מכים אותנו, לקח את אקדחו וירה לעברי כשהייתי במרחק של כשני מטר ממנו. תיארתי לעצמי שינסו לירות בי אבל העדפתי למות כך ולא למות מעינויים. לא הרגשתי שנפגעתי והמשכתי לברוח".

המשטרה הפלסטינית הזעיקה את המשטרה הישראלית, שהגיעה לגבעות עולם ושחררה את יתר החטופים. סולימאן עצמו נלקח לבית חולים ושם הוצא מרגלו הקליע שירה רן.

מתוך כ-150 משפחות, נותרו בכפר יאנון תושבים בודדים, בעיקר זקנים. היתר נטשו מאימת מתנחלי המאחזים שמסביב. אברי רן, עבריין שגורר אחריו מספר הרשעות בעבירות תקיפה ומרמה, הספיק מאז להסתכסך עם כל שותפיו לשעבר באזור המאחזים, שספגו את נחת זרועו האלימה. רק אז הם נזכרו לפתוח עליו את הפה, בריונים שחשו לפתע נבגדים כשמצאו עצמם מן הצד הלא מוכר של האגרוף.

מסכת ההתעמרות ממשיכה: מטלפי המתנחלים לטלפי הצבא ובחזרה

מה שניתן לעשות ביאנון הקטן – טרנספר מרצון – לא ניתן לעשות בעקרבה בת אלפי התושבים. אבל שגרה היא שגרה, ולמרר את חיי התושבים צריך. באפריל 2004 פשט כוח צה"ל על בית בעקרבה ותוך כדי ירי לעבר חלונות הבית קרא לבעלים לצאת החוצה. בעל הבית, מוחמד דירייה, פתח את הדלת ונורה למוות במקום. מאוחר יותר הסתבר שצה"ל רצח את האדם הלא נכון; אחיו של מוחמד, איברהים, שגר בבית הסמוך, היה המבוקש שחיפשו אחריו. בצה"ל מסרו ש"הוסקו מסקנות"; ענישת האחראים, מן הסתם, איננה אחת מהן.

ביולי 2012 אירעו במקום התרחשויות שלא ניתן לכנותן אלא התנכלויות משותפות של חיילים ומתנחלים בתושבי עקרבה. באירוע אחד ירדו מתנחלים מאיתמר ומגבעה 777 למעיין שסמוך לשדות עקרבה והחלו לטבוח בכבשים. פלסטיני שניסה לעצור בעדם הוכה בידי חייל, ואחר נכבל ואחר כך הוכה בעודו כבול – קודם בידי חיילים, ואז בידי מתנחל שהחזיק גרזן בידו, עד לאובדן הכרה. לכל אורך האירוע תקפו החיילים את הפלסטינים שניסו לגונן על הכבשים ועל השדות שלהם.

רועה צאן מא-טאווייל לצד כבשים חרוכות; מתנחלים מהסביבה ריכזו 17 כבשים מן הצאן שלו והבעירו מעגל של אש סביבן. צילום: The Land Research Center

האזור שבו התרחשו התקריות האלה היה כלול בשטח אש 904א, שהוכרז ב-1967 אך בפועל לא נעשה בו שימוש צבאי מראשית שנות ה-80'. בתחילת 2012, עם התגברות ההתנכלויות של מתנחלי המאחזים בחקלאי עקרבה, ריענן צה"ל את איסור הכניסה לאזור. תרגום: איסור כניסה לערבים בלבד. מתנחלי גבעה 777, שנמצאת גם היא בתוך שטח האש, המשיכו לנוע בו בחופשיות ולעבד את האדמות שנגזלו מעקרבה. המאחז הזה, אגב, כמו כל המאחזים, הוקם בניגוד לחוק, מה שלא מנע ממשרד השיכון להזרים לו 800 אלף שקל לתשתיות ומבני ציבור. למעשה גבעה 777, בעצמו מאחז-בת של איתמר, הוציא כבר מאחז-בת משלו – מתנחל בשם קובי שרועה את צאנו בשדות החיטה של עקרבה.

נסכם: ב-1967 נסגרים עשרות אלפי דונם משטחי עקרבה בשטח אש, שלאחר 15 שנה הצבא זונח אותו; ב-1972 נתפסים עוד 5,000 דונם משטחי העיירה בתפיסה צבאית. 3,200 דונם מן השטח שנתפס מוקצים מיד להתנחלות גיתית, ולאחר 30 שנה, כאלף דונם מן השטח שהוגדר "שטח אש" עוברים לשליטת מאחז "גבעה 777". הבעלים המקוריים של הקרקע נזרקים החוצה ונאסר עליהם לשוב לאדמתם. הפולשים – בין ברשות החוק ובין בקריצתו – מקבלים יד חופשית להשתלט על שדותיהם. הנה לכם, בתמצית, הצדק שכוננה ישראל בשטחים, תחת המטריה הנוחה כל כך של "צרכי ביטחון", "אימונים" ו"שטחי אש".

ראוי להזכיר שגם האמתלה שצה"ל סיפק – השדות נחסמים לגישת הפלסטינים כדי להגן עליהם מפני המתנחלים – נדחתה בבג"ץ בשנת 2006 (הרי זו "כמדיניות המצווה על אדם שלא להיכנס לביתו על מנת להגן עליו מפני שודד האורב לו שם על-מנת לתקפו", קבע בג"ץ). אותה פסיקה הטילה גם על הרשויות חובה להגן על שלומם ורכושם של חקלאים המבקשים לעבד את אדמתם בשטחי הגדה – חובה שהצבא והמשטרה, כידוע, רואים עצמם פטורים ממנה.

(במאמר מוסגר נזכיר שמתנחלים משתלטים על אדמות פלסטיניות פרטיות גם ללא החסות של "שטחי אש"; זה מתאפשר לאור מגבלות התנועה על פלסטינים, שמונעות מהם להגיע באופן סדיר לשדות בסמוך להתנחלויות. מאז 2006 השתלטו המתנחלים על כ-6,000 דונם כאלה).

בל יהיה ספק בליבכם: לו יכלו הרשויות להרוס את כל עקרבה על 9,000 תושביה, היו עושות כן. הראיה – כשהמבצע בר-ביצוע, אין לבטים מוסריים. לעקרבה יש אדמות בצפון בקעת הירדן, אותן מעבדות 9 חודשים בשנה 3 משפחות שמונות 25 נפשות. גם השטח הזה, הנקרא ח'רבת עין כרזיליה, נמצא בתחומי שטח אש 904 – אותו שטח אש שעד לפני שנתיים צה"ל שכח מקיומו. במשך עשר שנים ניהלה מדינת ישראל מאבק משפטי נגד קהילת הרועים הענייה והנידחת הזאת, עד שבינואר השנה הובס האויב האימתני: ח'רבת עין כרזיליה נהרסה כליל, וצינור המים שלה נותק. בבקעת הירדן הטרנספר נטול מעצורים.

כאן המקום להעיר שגרגרנות הקרקע הישראלית כל כך מופרזת בבקעת הירדן, עד שהיא יוצרת פרדוקסים מביכים. רוב מושבי הבקעה, חרף אוכלוסייתם הדלה, חולשים על שטחים עצומים שהוקצו להם לאחר שהופקעו מאוכלוסית הבקעה הילידית בדרכים שונות. אבל המושבים אינם יכולים לעבד שטחים גדולים כל כך; על כן הם מחכירים אותם לפלסטינים, שיישוביהם סובלים מן הבעיה ההפוכה – מצוקת קרקעות חקלאיות ועודף ידיים עובדות. מין עסקה סיבובית מסריחה ונצלנית, ולמעשה גם לא חוקית: כללי הקצאת הקרקע של המועצה האזורית בקעת הירדן והחטיבה היהודית להתיישבות בהסתדרות הציונית אוסרים להחכיר קרקע למי שאינו אזרח המדינה (רבאק, בשביל מה הפקענו את זה?!?). על פי דו"ח "כרם נבות", אלפי דונמים של יהודים מוחכרים כך בגדה המערבית לידיים ערביות, ויש גם מתווכים שגוזרים קופון באמצע. גם מושב גיתית נוהג כך בקרקעות שנתפסו מעקרבה.

הפרק האחרון במסכת ההרס של עקרבה וסביבתה נרשם לפני חודש: דחפורים של המנהל האזרחי הגיעו לח'רבת א-טוואייל, כפר קטן בין עקרבה ליאנון, והרסו את כל תשתית החשמל שבו (80 עמודים), שנתרמה בידי ממשלת בלגיה. מעל הכפר העתיק הזה מרחפת חרב ההריסה מאז תחילת השנה, ואם לשפוט על פי גורלם של אל-חדידייה וח'רבת טאנה שבבקעה, החרב הזאת תבשר אחריה עוד ועוד מחזורי חורבן והרס. בינתיים יש כמה ישראלים יקרים שמנסים לשמור על שביב של תקווה במקום.

בישראל זה נראה מובן מאליו שאנשים שחיים עשרות שנים על אדמתם חייבים לעוף ממנה כדי "לאפשר לצה"ל להתאמן"; אך להנמקה הזאת אין שחר, לא מוסרי ולא משפטי. הנה תזכורת מן הדיווח של "בצלם":

"גירוש תושבים מבתיהם בשטח כבוש כדי לאפשר לצבא הכיבוש להתאמן בשטחם אינו חוקי. על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, גירוש כזה יהיה מותר רק בנסיבות חריגות, כאשר הדבר נחוץ לצורך צבאי דחוף או לצורך שמירה על בטחון האוכלוסייה המקומית. גם אז – על הגירוש להיות זמני, במהלכו יש לספק להם, ככל שאפשר, דיור חלופי בתנאים סבירים."

לפעמים אפילו בצה"ל נשכח הבולשיט הבטחוני לשניה, ובין קריצה אחת למשנהה מסתנן רגע יקר מפז של אמת. כך קרה בדיון של ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון לנושא איו"ש במאי האחרון. אל"מ עינב שלו, קצין אג"מ בפיקוד מרכז, הודה בדיון שהרצון לפעול נגד תופעת הבב"חים (בנייה בלתי חוקית של קהילות פלסטיניות אשר – חובה תמיד להזכיר – אין להן שום אופציה חוקית לבנות על אדמתן) הוא אחת הסיבות המרכזיות שצה"ל מגביר בתקופה האחרונה את האימונים בבקעת הירדן. בהקשר הזה הוא ציין: "אחד ההליכים הטובים שיכולים לחמוק בין האצבעות הם חזרה של שטחי אש למקום שבו הם אמורים להיות והם עדיין לא שם." תרגום: החייאת שטחי אש היא מכשיר מצוין ל"ניקוי" השטח מערבים. יידע כל חייל עברי שמתאמן בבקעה ותדע גם אימו לשם מה הוא מתאמן.

סיכום: דג הטרור היהודי מסריח מהראש

אחת ההצלחות המסחררות של מפעל ההתנחלות הישראלי, מעבר למציאות הבלתי הפיכה שהוא יצר בשטחים, הוא התקבעותה של תמונת מציאות כוזבת בתודעתם של מרבית הישראלים. על פי התמונה הזאת, את מפעל ההתנחלויות הוביל בהתחלה מיעוט זעום ומשיחי, שעם השנים אומנם גדל, אבל הוא עדיין מיעוט. בדרכי עורמה וכחש המיעוט הזה מצליח להפיל בפח ממשלה אחר ממשלה, כולל ממשלות "מתונות", ולגרור את ישראל עמוק יותר אל ביצת הכיבוש, נגד רצונם וטובתם של מרבית האזרחים. על פי אותה תמונה, מדינה שלמה על זרועותיה השלטוניות – הצבא, משרדי הפנים והתשתיות, המנהל האזרחי, מערכת המשפט ועוד – מוחזקת בת ערובה בידיו של מיעוט לאומני שעושה בה כרצונו. אחיזתו של הדימוי הזה כה חזקה עד שלא רק השמאל מאמין בו אלא גם קיצוני הימין, "נוער הגבעות" שמורד במלכות בזעם אדולוסנטי, כאילו היה שורד על מקומו יום אחד ללא תמיכתה המוצקה של אותה מלכות.

התמונה הזאת מופרכת מן היסוד. יש הר עצום של ראיות לכך שהמדינה עצמה מתמסרת ברצון לאותו "מיעוט", ולפעמים אף קובעת לו מראש את יעדיו. מציתי המסגד בעקרבה של 2014 הם יורשיהם של מרססי השדות של עקרבה ב-1972, עובדי מדינה בתשלום. אלה גם אלה צועדים שלוב-ידיים עם הפקידים שחתמו על צווי התפיסה הצבאית ושטחי האש מסביב לעקרבה. היד אותה יד, האגרוף אותו אגרוף, הקורבן אותו קורבן. כשנשיא המדינה מכריז שיש "לעקור את התופעות האלה מן השורש", קשה שלא לשמוע בדבריו משמעות הפוכה, נחבטת כמו ציפור כלואה; את מי לעקור מן השורש? את הילידים או את הטרור היהודי? אבל שורשיו של הטרור היהודי, כבוד הנשיא, הם משכן הכנסת והממשלה, אלה שאסרו מלחמה על האוכלוסיה הפלסטינית הכבושה ב-1967 וגמרו אומר לנשלה מכל נכסיה החומריים. הפורעים שמציתים מסגדים הם הקצף על פני המים, והמים עכורים ועמוקים מאד.

במערך הפוליטי הזה יש שלוש צלעות: השלטון, המתנחלים, והציבור הרחב. לכל אחד מהם סיבות משלו להמשיך ולטפח את התמונה השקרית של "מיעוט קיצוני שגורר מדינה שלמה בשערותיה". המתנחלים רואים בכך עדות מוחצת לעוצמה הפוטנטית של הזיק המשיחי בהסטוריה היהודית, נצחון הרוח על החומר והתממשות דבר ה' במציאות; השלטון מטפח אותה באדיקות כדי להתנער מאחריותו לתוצאות האסוניות של מפעל ההתנחלויות; בעודו מוקיע את הקצף שעל פני המים הוא יכול להמשיך, ללא מפרע, להעמיק ולהשחיר את המים. והציבור הרחב, גם הוא מוצא רווחה נפשית גדולה באשליה שאין לו יד ורגל בעוולות שמתרחשות מתחת לאפו; אנחנו תינוקות שנשבו, כספינו וחיילינו הטובים נשבו גם הם, ולא נותר לנו אלא להתבונן מן הצד איך חבורה מופרעת מחרבת לנו את המפעל הציוני.

הסיפור הבדיוני הזה נוח מאד, כמובן, והוא התשובה האמיתית למי שתוהה עדיין כיצד יכול המפעל הזה להמשיך בהצלחה כזאת כל כך הרבה שנים. לא די בכך שהמפעל מייצר רווחים נאים, אלא שגם הפסולת והזוהמה שהוא מפיץ מיוחסות לכמה עובדים סוררים במחלקת התברואה ש"מכתימים" את כולנו. פעם קראתי לזה גמביט "והיה מחננו טהור". המחנה אכן נותר טהור, אבל במחיר נוראי: הוא הופך מציבור מעורב פוליטית לבצק חסר צורה, חומר נוח ללישה בידי תועמלנים ודמגוגים, מסה של אדישות קהת חושים. וככל שהוא מתרחק מן הבחירה הראשונית שלו להפוך לכזה, כך הוא מתרחק מן ההבנה שהוא זה שבחר, הוא זה שהכריע.

ורק הוא יכול לבחור גם אחרת.

[תודה לדרור אטקס]

[ותודה לתורמים לבלוג]

28 תגובות

להגיב
  1. שחר / אוק 23 2014 11:20

    מדכא ונהדר כרגיל, תודה.
    רק הערה שנוגעת לתוכן אך לא משנה את המהות של הטיעונים שלך. שטחי אש 904 ו904 א היו שטחי האש הקבועים של היחידה ששירתי בה בסוף שנות התשעים, וביליתי בהם חודשים ארוכים מחיי, כך שלא נכון לטעון שהצבא "שכח" מקיומם של השטחים הללו. מה שנכון הוא שהשטחים הללו עצומים, אם הזכרון לא מטעה מדובר בסדר גודל של עשרות ק"מ רבועים, וברוב השטח לא התאמנו מעולם.

  2. עידן לנדו / אוק 23 2014 11:26

    תודה, שחר, קיבלתי. ההערה התבססה על הכתבה הזאת:
    http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1745421

    לפחות השטח שזוהה שם, סמוך למעיין א-דווא, לא היה בשימוש מראשית שנות ה-80'.

  3. שפתי כהן-יגאל כהן / אוק 23 2014 11:50

    זה כתב אישום נגד בית המשפח הסדומי שלנו.
    אפרטהייד גלאט כשר בהשגחת הבגצ והבדצ.
    יוחזר המנדט הבריטי, לא מגיע לנו מדינה, יבוטל הרייך הרביעי.

  4. אריק1 / אוק 23 2014 13:50

    אני חייב לציין שאני לא כל כך בטוח שהצתת בית כנסת הייתה בהכרח נעצרת. יש הרבה תופעות של טרור ערבי מעבר לפיגועים המוכרים ולא בכולן נעצרים הפורעים או מפסיקות הפעולות

  5. נועם א"ס / אוק 23 2014 14:39

    הנה זה קורה? –

    Israel completes a plan to impose sovereignty on C area

    The Israeli government completed its plan to impose its sovereignty over " C" occupied area, which it had been working on since April 2013, Israeli sources said.
    According to local sources, Israel attends to put this plan into effect next November, coinciding the Palestinian efforts in the United Nations.
    The Palestinian bid will be discussed in the International security council demanding to end the occupation in the second half of next October, after the end of American Congress elections scheduled in the 4th of the coming November .

    http://alray.ps/en/index.php?act=post&id=5587

    הדברים מובאים גם כהמשך לדיון בהשתתפותי באתר זה, מלפני שנתיים ותשעה חודשים, כאן:

    https://idanlandau.com/2012/02/04/gleefu-to-grave/

  6. עידן לנדו / אוק 23 2014 14:52

    תודה נועם, סקופ טעון אימות. לא בהכרח חדשות רעות (ולא בהכרח טובות), אני יכול לדמיין גם תרחיש שבו זה הופך לבומרנג.

  7. נועם א"ס / אוק 23 2014 15:04

    אתה צודק, אבל שני הפקטורים הרלוונטיים הם 1) ממשלות "המערב", כולל ובעיקר ארה"ב 2) היכולת הפנומנלית של נתניהו לנווט בין הטיפות של כל האבסורדים המצטברים של הפרויקט האימפריאליסטי הציוני. פקטור (1) מוכיח את עצמו שוב ושוב כחסר ערך, מפאת האינטרסים האימפריאליסטים שלו-עצמו. פקטור (2) כאמור, מוכיח את עצמו ככשרוני בצורה בלתי רגילה ביכולתו להעביר כמעט ללא כל סוג שהוא של התנגדות מיזמים שרק לפני שלוש דקות נראו מופרכים לחלוטין.

  8. שוֹעִי / אוק 23 2014 20:59

    עידן, הערה לשלהי הפוסט. הרכיב האלים באוכלוסיית יש"ע, הנכון לצאת לפיגועי "תג מחיר" הוא מיעוט. זה נכון שביישובים עצמם לא נכונים להוקיע את האנשים הללו מתוכם אלא אדרבה, בחלקם תומכים כמגיני ארץ ישראל וגיבוריה; החיבוק הזה כולל חיבוק נוסף: החיבוק שרוב ניכר מאוכלוסייתה היהודית של מדינת ישראל ויהודי התפוצות מעניק למתנחלים המתונים, אלו שלא משתתפים באירועי אלימות, אבל דרים ביישובים; החיבוק הזה מתחזק עוד בעידודו של השלטון המבין כי חלק ניכר מן האלקטורט ואילי ההון היהודיים בחו"ל תומך במתיישבי יש"ע, ובוודאי במי שהוא תופס כרוב מכריע של מתיישבים מתונים שאינם מבצעים פעולות אלימות. זה גורם לשלטון (מימין וגם משמאל לאשר שוב ושוב בניית הרחבות, שהריי קם דור מתון חדש וגם להם מגיע לדור ליד ההורים). הבעיה אפוא מתחילה בעובדה לפיה רוב המתנחלים תומכים ומחבקים גם את קיצוני המתנחלים, גם אם הם עצמם אינם נוטלים חלק בשריפת מטעים או בהחרבת מסגדים או בדריסת ילדים. הציבור הרחב כן מבחין (ולא באופן משולל יסוד) בין הכהניסטים ואנשי מדינת יהודה, ובין הרוב הדומם, המתון והעובד של המתנחלים– וכך המפעל כולו נדמה כאילו הפך נורמטיבי לגמריי ונחשב ככזה על ידי חלקים גדולים מן הציבור היהודי במדינה וכן בקהילות היהודיות בתפוצות.

  9. עידן לנדו / אוק 23 2014 21:13

    שועי, הדברים שלך נכונים, אבל לא יורדים לסוף דעתי בפסקאות האחרונות.

    לי עצמי אין שיג ושיח לא עם ה"קיצונים" ולא עם ה"מתונים" ביו"ש; בעיני אלה גם אלה בריונים וגזלנים, וכל ההבדל הוא האם הם נוקטים באלימות ישירה או מעבירים אותה למיקור חוץ. מי שאתה קורא "מתונים" מעדיפים לחיות על כידוני צה"ל ופוגרומי המאחזים, כלומר, קונים את מתינותם באמצעות אלימות סביבתם. על כן לא רק שאינם טובים מן האלימים במישרין, אלא גרועים מהם, בהוסיפם על חטא הבריונות (דה-פקטו) את מתק השפתיים והצביעות.

    לכן, בכלל לא אליהם כיוונתי. כיוונתי דווקא אל אנשים כמוך ואל סביבתך, כיוונתי אל החילונים של תל אביב וירושלים וחדרה ויוקנעם, ואל כל מי שמגדיר עצמו מרכז ושמאלה. השותפות הסמויה של כל אלה בעוולות הכיבוש עמוקה מאד, שכן אנשים אלה אחראים לישיבתה של פושעת המלחמה ציפי לבני בממשלה, ושל פושעי המלחמה של מפא"י לפניה, והם אלה שתומכים בכל מעשה של צה"ל, וממשיכים לשרת במילואים בצייתנות ולרכוש מוצרי התנחלויות בלי דעת ולחיות בתוך רשת מסועפת מאד של קשרים כלכליים וגם אחרים עם מפעל הנישול הגדול של ישראל. וכל מטרתי היא להאיר את הפינה האפלה הזאת, להנכיח אותה ולחדד את הצורך לבחור באמת, כל אחד ואחד, בדרך שראוי ללכת בה באופן אישי, במקום להטיל שוב ושוב את האחריות על ה"פוליטיקאים" (שממילא אין מה לצפות מהם) או על "קיצוני הימין" או על "מתוני הימין".

    נו, השלום מתחיל בתוכנו. כלומר, המהפכה.

    ובאמת, לדבר על אחריות המתנחלים זה בזבוז זמן בבלוג הזה.

  10. שוֹעִי / אוק 23 2014 21:36

    עידן, האמן לי שמורכבות הסיפור ההתנחלותי נוגעת לי אישית. יש לי גיסים ואחיינים במיטב ההתנחלויות. העובדה שאני שמאלן ולא ממש ממעודדי המפעל שלהם (מעולם לא הצבעתי או תמכתי בו) גורמת לכך שאיני מסכים לנסוע אליהם לשבתות או חגים, אלא רק לאירועים משפחתיים גדולים (בריתות מלה, בר מצוות) ולחזור בו ביום ,וידוע להם שאם שאני מחבבם/אוהבם כבני אדם (והם אכן אינם אנשים אלימים), יש ביני ובינם חייץ רב בכל הנוגע להערכת מפעלם הציוני-יהודי, והערכה שונה לגמריי ביחס למציאותם שם ולנזק שישיבתם גורמת, אשר הם כמובן רואים בה כנזר המפעל הציוני, וכחלוץ לפני המחנה. לכן, אני לא מחרים תוצרת התנחלויות אבל לא משחר אחריה. גיסיי יודעים שיש לי ידידים וידידות פלסטינים/ות , שאני עוסק בטקסטים ערביים בחיבה, ואפילו נפגש עם שיח'ים-צופיים-מוסלמיים. הם כמובן רואים בי איש חביב שאיזה בורג השתחרר לו ושהחיברות היהודי שלו מעולם לא הושלם. כמובן, שגם היותי דוד טוב מסייעת. ממתנחלים אחרים שמעתי בעבר שאני "סרטן בגוף האומה" ו-"גיס חמישי" ועוד כהנה וכהנא.
    אני מספר את כל זה כי אני חושב שכמוני ישנם רבים. וגם אם איני רואה את עצמי (וגם בני משפחתי אינם רואים בי) כתומך או כאוהד של מפעל ההתנחלויות אלא כמתנגד לו; בכל זאת, היכולת להיפרד ולהתנתק היא הרבה יותר סבוכה וקשה מן הנראה. שוב, לטעמי מצב זה אופייני לא רק לי אלא לכמות בלתי מבוטלת של ישראלים.

  11. עידן לנדו / אוק 23 2014 21:42

    שועי, אני מאמין לך, אין צורך להפציר. הזכרת את קשריך בהתנחלויות פעמים רבות. אני לא אעשה את חשבון הנפש שלך. אני רק מבקש לדייק במסר של הפוסט הזה. יבין כל אחד את משמעות הבחירות שלו, או הימנעותו מבחירות, לפני שהוא מטיל את האחריות לאסוננו על גורמים עלומים, שרובם המכריע פועל ברשותו, בהסכמתו, במחדליו, ובמימונו.

  12. שוֹעִי / אוק 23 2014 22:21

    לא מפציר. רק מבהיר. עולה בזכרוני כרגע איזו מסה קצרה של ז'קלין כהנוב בה היא מספרת כיצד הוריה אירחו כדייר משנה בכל שנות ילדותה/נערותה דייר משנה אדיב, נעים הליכות וחביב להפליא, שהתברר בדיעבד שהוא ראש תא טרור מהפכני באלג'יר, שהיה גם אחראי לפיגועים (נמלט לאלכסנדריה). גם אחרי שהוריה מתוודעים לכך, קשה להם להפסיק לחבב את האיש. שאלה ששמעתי הרבה בחודשים האחרונים היא מדוע האזרחים הפלסטינים בעזה אינם מתנתקים מקרוביהם הלוחמים, ודוחים אותם מעליהם. לכל מי ששאל אותי עניתי: כיצד אנחנו לא מוקיעים מתוכינו גורמים פונדמנטיליסטיים אלימים. התשובה, גם כאן (פונדמנטליסטים יהודים) וגם שם (פונדמנטליסטים אסלאמיים) היא מורכבת. לא קל לאדם לדחות מעליו אדם חביב שהוא מכיר שנים, ולא אינה לו כל רע, כל שכן– בן משפחה.

  13. עידן לנדו / אוק 23 2014 22:26

    למען הסר ספק, הפוסט הזה לא קורא לקריעת משפחות. יש עוד כמה עשרות מסלולי פעולה פוליטיים אפקטיביים, רדיקליים, שאפשר לנקוט בהם לפני שמעלים על המוקד את התא המשפחתי.
    (מסיבה עלומה התגובות שלך נשאבות לזבל ואני צריך לשלוף אותן חזרה. לכן העיכוב, אם תמהת. אין קשר להשמדת יבולים)

  14. שוֹעִי / אוק 23 2014 22:52

    עידן, אין לי ספק. ואמנם יוצא לי לכתוב וגם לפעול מדי פעם באופן שגורם לאחדים מבני משפחתי מורת רוח רבה. מה שאני אומר הוא שככל הנראה יותר קל להחליט שלא קונים בכלל מוצרי התנחלויות כאשר אין לך אף קרוב וידיד בהתנחלויות. למשל, אני מניח שהעובדה שאיני מסכים לנסוע להתנחלויות וצריך רק אירועים משפחתיים נדירים כדי להביא אותי לכך, אם בכלל, גורמת לקרובי שם וגם למשפחתי הקרובה יותר עוגמה בלתי מבוטלת. אם ניתן למעלה מזה, איני יודע, אולי איני מסוגל. אני מעריך את סובלנותם כלפיי. גם היא אינה מובנת מאליה. אני מביא גם אותה בחשבון אחרון.
    (ותודה על דליית התגובות ממעמקי הבור).

  15. talila / אוק 24 2014 13:33

    תמונת המציאות שאתה פורש כאן, כרגיל בכישרון רטורי מזהיר, היא כל כך אפלה וטוטאלית, שהיא מרפה ידיים. אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לימי מרצ התמימים שלי.

  16. אלי אמינוב / אוק 24 2014 15:24

    המאמר מצוין ונסמך על עובדות ואני מסכים לכולו פרט לקביעה הבאה: "ולא נותר לנו אלא להתבונן מן הצד איך חבורה מופרעת מחרבת לנו את המפעל הציוני." בסוף הקטע שלפני האחרון. החבורה המופרעת שאתה מדבר עליה היא ביטויה העכשווי הרציני ביותר של הציונות, כלומר של הפרכסיס הציוני. זו הציונות הגוזרת טרנספר והשמדה על הפלסטינים ונאציפיקציה של החברה הישראלית. ברצוני לצטט מדבריו של ישעיהו בן פורת, שהיה כתב בכיר בידיעות אחרונות ,פרשן פוליטי ומקדם מכירות של משה דיין בעת הוויכוח על טיהור אתני של פיתחת רפיח: "אמת אחת היא;שאין ציונות ואין התיישבות ואין מדינה יהודית בלי פינוי ערבים ובלי הפקעת אדמות וגידורן" (ידיעות אחרונות 14.7.1972) קביעה זו נכונה לחלוטין וזוהי מדיניותה המרכזית של הציונות

  17. עידן לנדו / אוק 24 2014 16:37

    אלי, לצערי אתה מסכים עם הכל. האמירה הזאת היתה אירונית, ונאמרה כביכול מתוך גרונו של המרכז-שמאל ה"שפוי", שטורח מאד לבדל את עצמו מן "המופרעים". ככל שאני רואה, או שכולם מופרעים או שאף אחד לא מופרע. נדמה לי שאף אחד לא מופרע ומדובר אכן בפן בסיסי של המשטר כאן.

  18. אלי אמינוב / אוק 24 2014 17:32

    עידן, תודה על ההבהרה, כנראה שהבנת הנקרא אצלי פגומה במקצת כמו חוש ההומור. להגנתי נראה לי שאוכל לטעון שהניסוח היה צריך להיות קצת שונה. אבל תודה ובהצלחה

  19. Gideon Avital-Eppstein / אוק 24 2014 18:23

    ייתכן שעקרבה כבר נזכרת במלכת האמבטיה כאתר ריסוס?

  20. עידן לנדו / אוק 24 2014 18:35

    לא יתכן. מלכת האמבטיה הוצג ב-1970.

  21. נועם א"ס / אוק 30 2014 18:22

    בהמשך לתגובה הקודמת:

    Israel to impose labor laws in the West Bank

    Critics: laws' true intent is to further entrench control over territory Palestinians seek for a future state

    The Israeli government on Sunday will reportedly adopt a series of labor laws to be enforced in the West Bank via military decree.

    http://www.i24news.tv/en/news/israel/diplomacy-defense/49213-141030-israel-to-impose-labor-laws-in-the-west-bank

    יום ראשון = 2 בנובמבר.

  22. עידן לנדו / אוק 30 2014 18:42

    נועם, הנה כאן:
    http://www.themarker.com/career/1.2472392

    המבחן יהיה לא באכיפה – ברור שהיא תהיה סלקטיבית – אלא בבג"ץ הראשון שיוגש לאור האכיפה הסלקטיבית (כמו בגבעת זאב). אולי יהיה כאן מפנה חיובי, על אפם וחמתם של יוזמי החקיקה.

  23. נועם א"ס / אוק 30 2014 19:02

    נחיה ונראה. או שלא.

  24. נועם א"ס / נוב 4 2014 13:43

    ההצעה של בכירי הקואליציה להחלת כל חוקי הכנסת בשטחים:
    במקביל לכוונת הממשלה להחיל שורת דיני עבודה מעבר לקו הירוק, ידונו השרים כבר בתחילת השבוע הבא בהצעת "חוק הנורמות", המבקשת להשוות את החוקים בגדה לאלה הנהוגים בישראל הריבונית

    http://news.walla.co.il/item/2798707

    (סליחה שאני מציק)

  25. ורד פרידמן / נוב 24 2014 23:15

    במהלך 5 השנים האחרונות הוצתו 9 בתי כנסת ברמלה לבדה. המציתים לא נתפסו מעולם. כתבי האשמה לא הוגשו, מעצרים המוניים לא בוצעו, השתוללות תג מחיר לא הייתה. תוכל לאמת עובדות אלו באמצעות חיפוש דקדקני בגוגל , מדוע דקדקני? משום שהנושא מעולם לא תפס כותרות ראשיות בשום עיתון. ההיפוך שבחרת להפתיע בו את קוראיך לא באמת עובד. לא חשתי איזה סוג של הלם למקרא ידיעה על שריפת בית כנסת, ואפילו לא שמץ הפתעה מכך שלא נעצרו חשודים. האמת ששם גם די איבדת אותי. חבל.

  26. עידן לנדו / נוב 25 2014 10:09

    ורד, לא מוכרת לי שום הצתה כזאת. כללי הדיאלוג פה הם כאלה שעול ההוכחה מוטל על מי שטוען, לא על מי שמקשיב. אני סיפקתי סימוכין, את לא. כל עוד אין לי מושג על מה את מדברת, הדיאלוג לא התחיל.

    בלי קשר, הצתת בתי כנסת היא מעשה חמור בדיוק כמו הצתת מסגדים. אבל הסיפור של עקרבה, ועל זה היה הפוסט אם לא שמת לב, מתחיל הרבה לפני ההצתה, ומהווה מיקרוקוסמוס של כל רעות הכיבוש.

  27. ורד פרידמן / נוב 25 2014 11:08

    הנה למשל:
    http://www.news1.co.il/Archive/001-D-285087-00.html
    http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4167933,00.html
    ואחד מ"הגדה השמאלית", רק בכדי להקנות יתר אמינות לעניין. בגוף הכתבה "רק ביפו וברמלה נפגעו בתי כנסת כתוצאה מהפרובוקציות של הימין הקיצוני, וגם שם החזירו מיד ראשי הערבים והאסלאם את השקט על כנו. – See more at: http://on-the-left-side.org.il/2011/12/#sthash.ULBePkpi.dpuf
    אגב, במאמרך לא ראיתי כל אסמכתאות לטענה שב 5 השנים האחרונות נשרפו 13 בתי כנסת ביהודה ושומרון, אבל זה לא באמת העניין. העניין הוא שגם אחת כמוני, שנולדה וגדלה כל שנות ילדותה ונעוריה בקיבוץ של השומר הצעיר, נאטמת למקרא דברים שנראים מוטים באופן קיצוני ולא לגמרי קשורים למציאות העצובה בארץ הזאת.
    לזה בדיוק התכוונתי כאשר כתבתי ששם, כבר בתחילת הכתבה, איבדת אותי, וחבל.
    אני סבורה שאם תיאורך את המציאות בעקרבה נאמן לאמת, הרי זהו מצב מזעזע, חמור ונפשע מאין כמוהו. אבל מאחר ואני יודעת בוודאות שלפחות הפסקאות הפותחות את הכתבה חוטאות לאמת באופן קיצוני, אני כבר מטילה ספק בהמשכה. עכשיו עליי לנבור ולחפש ולעשות מחקר קטן משל עצמי, על מנת לברר מהי המציאות האמתית בשטח, לצדדיה השונים. אולי אעשה זאת אם יהיה לי פנאי, אולי לא. בכל אופן, בהנחה שכתיבתך, בין השאר, נועדה גם לגייס תמיכה נוספת ולא רק לשכנע את המשוכנעים, הרי אתה מחליש עצמך מאוד כאשר אתה נוקט בטקטיקה כזאת. אני, למשל, מתאימה מאוד לקהל היעד שהגדרת. ואני מחפשת תמיד מקומות בהם מתקיים דיון אמתי ואינטליגנטי בשאלות שעל הפרק. כפי שאמרתי, תיאור תמונה שאינה תואמת למציאות בפסקאות הראשונות, גורם לי באופן אוטומטי לפקפק בהמשך. כך אתה מאבד אותי, ורבים כמוני. אם כל רצונך לפרוק קיטור ולשוחח עם קהילה שממילא מחזיקה לחלוטין בהשקפתך, אין עם זה בעיה. אבל אם ברצונך לפתוח צורות התבוננות חדשות בקרב קהל גדול יותר, אולי תחשוב על הדברים שאמרתי.

  28. עידן לנדו / נוב 25 2014 13:34

    ורד, תחסכי ממני את הטפות המוסר. אני לא עובד אצלך ולא מקבל ממך הנחיות איך לכתוב ולמי. הבלוג פעיל כבר 6 שנים, חלפו בו עשרות אלפי קוראים, מי שנשאר נשאר ומי שלא לא. יש רציונל מאד ברור לכתיבה כאן, הוא מפורט במסה "על כתיבה פוליטית" (משמאל למעלה) ואני לא נכנס אליו בכל פוסט ופוסט.

    האמירה שלך: ש"הפסקאות הפותחות את הכתבה חוטאות לאמת באופן קיצוני" היא בגדר הוצאת דיבה. עדיין לא הראית איפה כתבתי לא-אמת. הנחתי שהיחס להצתות של בתי כנסת יהיה אחר. הנחה, לא קביעת עובדה. אכן, לא ידעתי על רמלה. מכאן אפשר להסיק שהמשטרה לא מתרגשת מהצתות באופן כללי. עדיין – זה לא הופך את הדברים שכתבתי על ההסטוריה של עקרבה לשקר. בעקרבה היתה הצתה, והיו 12 הצתות לפני כן (תיכנסי לקישורים, שם תמצאי את הסימוכין), והיתה הפקעת אדמות מסיבית.

    כדאי להוסיף שהתמקמותו של הגרעין התורני ברמלה (באופן לא מפתיע) באה על חשבון אוכלוסיה מקומית. זה חשוב להבנת הרקע (להבדיל, לא ידוע לי שהמסגד בעקרבה בא על חשבון מתנחלים).

    גן מעורב לילדים יהודים וערבים נסגר כדי לפנות מקום לגרעין:
    http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4079184,00.html

    זה לא מצדיק. אבל זה חשוב לרקע. ושוב, להבדיל, הצתות תג מחיר אינן "עונש" על מעשים של מתפללי המסגדים או בעלי המטעים. אלה נבחרים באקראי, פשוט כי הם קרובים למתנחלים הפורעים, ש"נוקמים" על אירועים לא קשורים (או בכלל על החלטות ממשלה).

    לא בא לך "לנבור ולעשות מחקר"? אל תעשי. אני כבר עשיתי, וצירפתי קישורים שדורשים מינימום מאמץ להיכנס ולבדוק בהם. לא נכנסת, לא מצאת אי דיוקים, ורק הכפשות בפיך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: