מה ההבדל בין פארק תיירותי לגדרות ומחסומים? בנבי סמואל אין הבדל

נגמר לך הגז? להביא בלון גז חדש – אי אפשר. לבנות סככת פח לשתי פרות – אי אפשר. להניח צינור ביוב – אי אפשר. לנטוע עצים – אי אפשר. להכניס מיכלי מים להשקיה – אי אפשר. להזמין שוחט לפני החג – אי אפשר. לפתוח דוכן רוכלים לממכר שתיה או מזכרות – אי אפשר. להכניס ארגז עגבניות – אי אפשר. זה מסחרי. מותר רק עגבניות בשקית, לצריכה פרטית. להקים גדר בטיחות סביב בית הספר כדי לחצוץ בין הילדים לכביש – אי אפשר. לתקן את הכביש היחידי בכפר – אי אפשר.

ברוכים הבאים לנבי סמואל, ואם אפשר, ברוכים המסתלקים. מדינת ישראל תושיט לכם כל עזרה שתתבקש לזרז את התחפפותכם מאדמתכם.

250 תושבי הכפר, הנמצא רק קילומטר צפונית לשכונת רמות בירושלים, חיים בכלוב בלתי אפשרי. לכאורה תושבי הרשות הפלסטינית בשטח C; בפועל, מנותקים מן הגדה בגדר ההפרדה וכן באמצעות כביש האפרטהייד, 436, שמחבר בין רמות לגבעת זאב. במשך כשנה נאסרה לחלוטין תנועת פלסטינים על הכביש הזה. מאז הקמת הגדר, רק מי שרכבו רשום על שם תושב הכפר, או שתיאם מספיק זמן מראש עם מנהלת התיאום והקישור, רשאי לעלות עליו. יהודים, כמובן, פטורים מכל מגבלת תנועה על הכביש.

תושבי נבי סמואל נמצאים לכאורה במרחק נגיעה מירושלים; בפועל, מי שנתפס בשטח העיר משלם קנסות של אלפי שקלים. עוד קהילה פלסטינית כלואה במובלעת הזאת, אל-חלאיילה, שנמצאת למרגלות התנחלות גבעת זאב, אך היא לפחות פטורה מן העונש שנקרא "גן לאומי", שידובר בו בהמשך.

דרגה כזאת של התעללות ביורוקרטית לא מוכרת לי בשטחי יהודה ושומרון, ומזכירה רק את גורלם של תושבי הקהילות הפלסטיניות בבקעת הירדן ובדרום הר חברון. באחד המקרים שנמנעה הכנסת ציוד לכפר נמסר הנימוק ש"לא מדובר בצורך הומניטרי" – משל היה נבי סמואל "יישות זרה" תחת מצור צבאי, כמו רצועת עזה. ראו כמה משחית ומעוור הכוח, עד שפקידי המנהל סבורים שמחובתם לאפשר לכפרים פלסטיניים (בכלל? או רק במרחב התפר?) קיום "הומניטרי" בלבד – על סף קטסטרופה, אבל לא מעבר לכך.

העובדה שכל זה מתאפשר במרחק של קילומטר בלבד משכונות מגורים של יהודים רק מעידה על עומק ההדחקה וההכחשה שסיגלו להם הישראלים, מרכיב הכרחי בכלכלה הנפשית של עם האדונים. צריך לציין שעד לאחרונה חמקה נבי סמואל גם מתשומת ליבם של פעילי זכויות אדם; מנגנוני ההסוואה השלטוניים פעלו ביעילות יוצאת דופן במקרה הזה.

כתמיד, השלטון הקולוניאלי זקוק למשת"פים, הידועים בכינוי "ערבים טובים", או בפשטות, מוכתר הכפר. על טובות כאלה גומל השלטון בנדיבות. מוכתר נבי סמואל ובני משפחתו הם היחידים בכפר שמחזיקים בתעודת זהות כחולה; לצד ראש המועצה, המוכתר הוא היחידי שהורשה לבנות בית בכפר (במקום שבו הוא עומד נהרס בית של תושב אחר); והוא כמובן זה שדאג לזייף חתימות של בעלי קרקעות על "שטרות מכירה" שמעבירים את הקרקע לבעלות יהודית.

בטח לא שמתם לב לנקודה הזאת, אז אחזור עליה. מ-1967 ועד היום, במשך 46 וחצי שנה, ניתנו שני אישורי בנייה בלבד בכפר נבי סמואל. לא, אף אחד לא טוען שהתושבים פלשו לאדמות; גם המנהל האזרחי מכיר בבעלותם על הקרקע. לא, אין מחסור בקרקע פנויה באזור, כל הגבעה מסביב לכפר שוממה לחלוטין. אז למה לא נותנים להם אישורי בנייה, למה בנים ובנות של תושבי הכפר נאלצים לעקור למקום אחר כדי לבנות בית?

קוראים לזה טרנספר זוחל. ביורוקרטי, עקשני, בלתי פוסק.

למעשה, מבחינת השלטונות מדובר כבר בכפר וירטואלי, חזיון תעתועים מן העבר. במהלך דיון בהתנגדויות להקמת מיזם התיירות בנבי סמואל, קבע נציג המנהל האזרחי: "אין כפר – יש פארק". לכל איש יש שם, ומוטב לומר shame, וגם לאיש הזה, ראש לשכת התכנון של המנהל האזרחי, יש שם: אדריכל דניאל חלימי. זהו אותו חלימי שפסל את תכנית המתאר שהכינו תושבי ח'ירבת סוסיא ליישובם, בשלל נימוקים מופרכים עד אבסורד, מסמך שנותח כאן בהרחבה.

במקרה של נבי סמואל חלימי קיצר הליכים באופן משמעותי; אם אין כפר, אין מה לתכנן או לאשר.

דניאל חלימי הוא מתנחל. סתם, שתדעו.

טיולים ואתרי עתיקות יפים להדחקה, וכך מבקרים למעלה מ-300,000 ישראלים בשנה בגן הלאומי נבי סמואל, מבקרים ומדחיקים, מתפעמים מן הנוף וההסטוריה ולא יודעים דבר על הכפר הפלסטיני שמונח מתחת לאפם. כתבות תיירות ומדריכי טיולים, שממליצים בחום על האתר כטיול מושלם לשבת, מפגינים בקיאות מופלגת באירועים שספק התרחשו שם לפני 3,000 שנה ובורות מוחלטת ביחס למה שקורה שם כיום.

ההרס והגירוש

[לסקירה מקיפה, ראו הדו"ח "נבי סמואל – סיפורו של כפר השבוי בגן לאומי" של עמותת "עמק שווה", יוני 2013].

קשה לדעת מה בדיוק היתה הסיבה שמדינת ישראל מצאה לנכון לשלוח את דחפוריה בשנת 1971 ולהחריב את הכפר נבי סמואל. ממילא רוב תושבי הכפר (יותר מאלף נפשות) ברחו במהלך מלחמת ששת הימים, ומהם נותרו פחות מ-300 איש. תכניות ההתפשטות הגרנדיוזיות של ירושלים-רבתי היו בחיתוליהן. התנחלויות גבעת זאב וגבעון החדשה, שמשתרעות מצפון לנבי סמואל, יקומו רק 6 שנים מאוחר יותר, ב-1977. האם כבר ב-1971 חזה המתכנן הישראלי שנבי סמואל תהיה תקועה בתווך, בין שכונת רמות לבין אותן התנחלויות, וניסה לפתור את הבעיה לפני שהיא בכלל צצה? ואולי זהו הזיכרון ההסטורי המסוכסך של המקום שהריבון הישראלי ניסה לרסן ולהכניע: המצודה הצלבנית, המסורת בדבר מקום קבורתו של שמואל הנביא במקום, הסכסוכים בין קהילות יהודיות ומוסלמיות על זכות התפילה, הניסיון (שנכשל) של יוצאי תימן להקים יישוב יהודי במקום בסוף המאה ה-19, הקרבות הצבאיים שניטשו על הנקודה השלטת הזאת, בין הטורקים לאנגלים ובין היהודים לערבים, מבצע "יבוסי" הכושל ב-1948, פשיטת יחידת ה-101 על הכפר ב-1953, ולבסוף, "התיקון": הכפר נכבש מחדש ב-1967.

כך או כך, 46 בתי מגורים הרסה ישראל בכפר ב-1971, והתושבים נאלצו לעבור לשטח ממזרח לאתר נבי סמואל. מאז ועד היום המדינה עושה כל שביכולתה להמאיס עליהם את החיים במקום, ובשנים האחרונות ממש מתעלה על עצמה בשלל המצאות נבזיות במיוחד. אין לזה שום קשר לביטחון. גם לא לארכיאולוגיה, כפי שנראה מיד. מדובר בקהילה שקטה של 250 איש שכל חטאם הוא השתייכותם לגזע לא נכון במקום ובזמן שאינם מתפשרים על פחות משליטה יהודית מוחלטת במרחב.

נסיונות התנחלות בשנות ה-70'

במהלך שנות ה-70' פעל באזור סוחר קרקעות יהודי בשם שמואל עינב, שברבות הימים הפך להיות הצינור הפרטי העיקרי להעברת קרקעות מידיים ערביות לידיים יהודיות בשטחים. עינב לא בחל בזיופי מסמכים להשיג שליטה באדמות שחשק בהן; בשנות ה-80' גם הורשע בשוחד בחירות למפלגת הליכוד לכנסת ה-11. גם קרקעות בנבי סמואל מכר עינב לרוכשים יהודים, כבר בשנת 1973, מה שמצביע על כך שהיו תכניות בניה באזור זמן קצר לאחר (או אולי במקביל) להרס הכפר הערבי. שנים רבות לאחר מכן הם תבעו אותו לדין על כך שלא הסדיר את רישום הקרקע על שמם.

בשנת 1975 הכין משרד הבינוי והשיכון את תכנית "הר שמואל", שייעדה את נבי סמואל לאיכלוס 5,000 תושבים. התכנית אושרה ב-1980 על סמך חוות דעת משפטית של עו"ד פליאה אלבק, מה שזירז את רכישת הקרקעות במקום, שוב דרך סוחר הקרקעות עינב. אבל ב-1986 נתקע הפרוייקט כאשר ייעוד הקרקע שונה לשטח ירוק והוחל בתכנון הגן הלאומי באזור. המשקיעים ורוכשי הדירות נקלעו להפסדים כבדים; המפורסם שבהם היה אריה דרעי, שהורשע מאוחר יותר בקבלת שוחד ובניגוד עניינים במסגרת פעילותו במשרד הפנים לקידום פרוייקט הר שמואל.

הסקירה הקצרה הזאת מלמדת שמן הרגע הראשון (או השני) שנבי סמואל עברה לשליטה ישראלית – המדינה לטשה עיניה אל אפשרויות הנדל"ן באזור. הרבה מאד אנשים השקיעו כסף ומאמצים כדי לייהד את הגבעה וסביבותיה עוד לפני שהיא הוכרזה גן לאומי. הדינמיקה הזאת מזכירה מאד את התנהלות עמותת אלע"ד בסילואן שבמזרח ירושלים: עמותה שהחלה את דרכה ברכישת נכסים (באותן שיטות מפוקפקות) בלב יישוב ערבי ובשלב מסויים עברה "הסבה" לעמותה שעיקר פעילותה בפיתוח ארכיאולוגי-תיירותי. כך או כך, הקרקע עוברת לשליטה יהודית. ההבדל הוא שבנבי סמואל המדינה משתלטת ישירות על הקרקע הפלסטינית מבלי להשתמש בשליח לדבר עבירה בדמות עמותת מתנחלים. הגן הלאומי בנבי סמואל משתרע על שטח ענק, וקשה להאמין שהוא יישאר בשממונו לתמיד. במוקדם או במאוחר יתחילו לצוץ בתוכו מבנים – ישיבות, מרכזי תיירות, חניונים – ולא מן הנמנע שבהמשך גם מגורי קבע. כשיש תיאבון, קשה לעצור.

יש גן לאומי – אין בנייה ופיתוח (לערבים)

במחצית השנייה של שנות ה-80' החל תכנון הפארק. חלף כמעט עשור, וב-17 לספטמבר 1995 הכריז ראש המנהל האזרחי, תא"ל דוד שחף, על שטח של 3,500 דונם בכפר ובסביבותיו כגן לאומי (אני מודה לעמירה הס על המידע), בהתבסס על אתר העתיקות והצמחיה במקום. אבל צמחיה כמעט שאין באזור, ודאי לא צמחיה יוצאת דופן, ואתר העתיקות משתרע על 30 דונם בלבד. מה ראתה אם כן המדינה להכריז על שטח עצום כל כך, גדול פי מאה ויותר משטח אתר העתיקות, כגן לאומי? לשם השוואה, שטחו של הגן הלאומי סובב חומות ירושלים הוא 1,100 דונם, שטחו של הגן הלאומי הרודיון הוא 1,000 דונם, ושטחו של הגן הלאומי סבסטיה הוא 214 דונם.

מי שמחפש תשובות בתחום הטבע ושימור הסביבה לא ימצא אותן שם. כמו כל סוגיה שקשורה לקרקע בישראל, ובמיוחד בשטחי הגדה המערבית, הסיפור הוא פוליטי, וליתר דיוק, קולוניאלי. נבי סמואל הוכרז כגן לאומי ב-17 לספטמבר 1995. זוכרים מה קרה בסוף אותו חודש, ב-28 לספטמבר? הסכמי אוסלו ב' נחתמו. אלה ההסכמים שחילקו את הגדה לשטחי B, A ו-C. נבי סמואל וסביבותיו הוכרזו שטח C  – בשליטה ישראלית מלאה. למרבה הצער, האזור כולו מאוכלס ביישובים פלסטיניים – נבי סמואל, בית איכסא, בידו, אל ג'יב, ביר נבאללה. יישובים צריכים לגדול ולהתפתח, פיתוח דורש עתודות קרקע, אבל לישראל אין – לא כאן ולא בכל אתר אחר – שום כוונה לוותר על אף פיסת אדמה משטח C. כל הסיפור הזה שמדובר בהחזקה זמנית של השטח – 60% מן הגדה המערבית – שבבוא היום יעבור לשליטת הרשות הפלסטינית, היה בלוף גמור.

איך מונעים פיתוח פלסטיני בשטחי C? הו, ברוך השם, לא חסרות שיטות. אבל אחת המוצלחות שבהן, לבטח החסכונית מכולן, היא להכריז על השטח כגן לאומי. או אז נכנס לתמונה חוק הגנים הלאומיים, שאוסר על כל בנייה חדשה במקום, תוספת בנייה, רעיית צאן או עיבוד חקלאי. כלומר, הכל טעון אישור של רשות הטבע והגנים ורשות העתיקות, אך אלה אינן מעניקות אישורים כאלה. החוק גם מגביל מאד את אפשרות העירעור המשפטי על החלטות הרשויות, שנתפסות כסמכות העליונה בכל הקשור להגנה על הטבע וממצאים ארכיאולוגיים.

אבל הזמן דחק. הסכמי אוסלו אסרו על ישראל לנקוט צעדים בשטח שישפיעו על הסדר הקבע, ועצירה מוחלטת של הבנייה והפיתוח הפלסטיניים במרחב שבין שכונת רמות להתנחלות גבעת זאב בהחלט יכולה להיחשב לצעד כזה. אז מה עושים? עושים מחטף. 11 יום לפני החתימה מכריזים על גן לאומי בשטח של 3,500 דונם מצפון לירושלים וכך מסכלים כל סכנה עתידית ל"רצף היהודי" המקודש. זה, בתמצית, סיפורו של "הגן הלאומי נבי סמואל".

הפרשנות הזאת זוכה לחיזוק נוסף מהתבטאות נדירה מתוך המערכת. מי שבשנות ה-80' תכנן את השטחים הירוקים בנבי סמואל היה אותו אדם שתכנן אותם כשכונות מגורים בשנות ה-70' עבור משרד השיכון (בממשלת העבודה) – האדריכל שמואל שקד. אנשי עמותת "מורשת בנימין", שרכשו את הקרקעות בהר שמואל על בסיס התכנון הראשוני, סיפרו כך:

"שקד לא הונה אותנו. הוא גילה לנו שצייר פעם את נבי סמואל כשטח ירוק, אבל זה היה רק כאשר הקרקעות עוד היו בידי ערבים וכדי לא לאפשר להם בנייה. הוא אמר לנו שמרגע בו נרכוש את הקרקעות ונרשום אותן בטאבו – וכך אומנם עשינו – ישונה מיד ייעוד השטח".

חרבון. יעוד השטח לא שונה, אבל אל דאגה, המדינה פיצתה את רוכשי הקרקעות של "מורשת בנימין" ושיכנה אותם בשכונה שנקראה באותו שם, "הר שמואל", בדרום התנחלות גבעת זאב. תושבי נבי סמואל המקוריים, מן הסתם, לא יזכו ליחס דומה. חשיבותה של העדות הזאת בכך שהיא חושפת לאור יום את המטרה האמיתית מאחורי הגן הלאומי: מניעת בנייה לערבים.

גנים לאומיים וייהוד המרחב: אסטרטגיה כוללת במזרח ירושלים ובגדה

הממשלה שהכריזה על הגן הלאומי היתה ממשלת עבודה, בראשות יצחק רבין. זה לא מפתיע: הפטנט של נישול פלסטינים באמצעות גנים לאומיים הוא פטנט ותיק מאד של מפלגת העבודה. קוראי הבלוג זוכרים אולי את הסיפור של שכונת ואדי חילווה בסילואן שנפרש כאן בהרחבה (ראו גם רקע כאן). כל בתי השכונה יושבים בשטחו של גן לאומי, סליחה, הגן עצמו התיישב ב-1974 על השכונה שהיתה קיימת לפניו, ובאיבחה אחת הושמו 5,000 תושביה תחת איסור בנייה מוחלט, אפילו לא תוספת של מרפסת.

יש עוד. לפני חצי שנה אושרה תכנית להקמת גן לאומי בשטח של 5,700 דונם בעמק רפאים שמדרום-מערב לירושלים. 1,000 דונם מתוכם הם אדמות חקלאיות של הכפר אל-ולאג'ה ועוד 200 דונם של הכפר בית ג'אלה; בין הכפרים לאדמות האלה תחצוץ גדר ההפרדה (שכרגע בנייתה הוקפאה) ובכך יושלם סיפוחן לפארק התיירותי. בחודשים האחרונים עלה לכותרות הגן הלאומי "מורדות הר הצופים", שמטרתו הברורה, למעשה המוצהרת, היא לגזול את עתודות הבנייה היחידות של שכונות עיסאוויה וא-טור הצפופות עד מחנק. ובוואדי קנה, שמורת טבע שהוכרזה ב-1983 על קרקעות חקלאיות של הכפר דיר איסתיה, עקרו נציגי המנהל ורט"ג מאות שתילי זית של התושבים (ומתכננים לעקור עוד 1,400 עצים). זאת תוך התעלמות מתשע חדירות של התנחלויות האזור לשטח השמורה, כולל הקמת מאחז בלתי חוקי שלם, אלוני שילה, עם תשתיות חשמל ומבנים, בתוך אותה שמורה עצמה (ראו סקירה עדכנית ומאלפת של אביב טטרסקי). שהרי ידוע שעצי זית מכערים את נוף השומרון אבל קרוואנים וגדרות תיל מעניקים לו לווית חן מצודדת.

זוהי, אם כן, רשות הטבע והגנים בפעילותה מעבר לקו הירוק: זרוע ערמומית של מנגנון הנישול וסילוק הפלסטינים מאדמתם, שפועל תחת איצטלה שקרית של הגנת הטבע והנוף. ויש קושי אמיתי להעביר את האמת הזאת לישראלים, שהולכים שבי אחר הקונוטציות הנקיות והמיטיבות של "הגופים הירוקים". מתחת לכל הירוק הזה יש הרבה ג'יפה.

מנכ"ל רשות הטבע והגנים, שאול גולדשטיין, הוא מתנחל. סתם, שתדעו.

מי שעוד לא השתכנע באג'נדה הלאומנית של רט"ג אולי ישתכנע מן הפרסום האחרון בנוגע למעמדה ב"עיר דוד" שבסילואן. בזמנו עתרה עמותת "עיר עמים" לבג"ץ בדרישה להוציא את ניהול האתר מידי עמותת אלע"ד ולהחזירו לרט"ג, הרשות המוסמכת בחוק לנהל גנים לאומיים. בג"ץ דחה את העתירה לפני שנתיים על בסיס "התחייבותה" של רט"ג להגביר את הפיקוח על אלע"ד (למשל, להוציא מידיה את ההדרכות באתר); הבלוג הזה עסק גם בפרשה ההיא.

השבוע התגלה שרט"ג מצפצפת על ההתחייבות הזאת ולא עשתה דבר לשינוי המצב בשטח – אלע"ד עדיין שולטת ביד רמה ב"עיר דוד". אודה שלא נפלתי מהכיסא, שכן מאחורי התעקשות המדינה על הפרטת "עיר דוד" עומדות סיבות איתנות, אף כי הס מלהזכירן. זאת ועוד: מנהל הגן הלאומי, שהיה אמור לפקח על אלע"ד – מקבל מחצית משכרו מן העמותה שעליה הוא אמור לפקח, כמו גם את עלות הרכב שלו ואחזקתו. מעליו בהירארכיה נמצא מנהל מרחב ירושלים ברט"ג, שאחראי על כל הגנים הלאומים בירושלים וסביבתה, כולל "עיר דוד". האיש במשרת המפתח הזאת, שימו לב, כיהן קודם לכן כמנהל מרכז המבקרים של אלע"ד – אביתר כהן.

אביתר כהן הוא מתנחל. סתם, שתדעו. לא סתם מתנחל, אלא אחד שהשתתף בהקמת מאחזים בלתי חוקיים (עוד על מעלליו –  כאן).

רט"ג, אלע"ד – הכל אותו בבל"ת. לאף אחד מהמעורבים בדבר בירושלים – גורמי העירייה, תושבי סילואן, המתנחלים – אין שום בעיה לראות את המובן מאליו: בין אלע"ד לרט"ג שוררת זהות אינטרסים גמורה, עד רמת איוש המשרות הבכירות. רק גוף אחד במדינת ישראל עדיין עיוור למציאות הזאת: בג"ץ. זהו עיוורון מרצון, שכן עתירות של תושבי סילואן גודשות את שולחנו של בג"ץ מזה שני עשורים ויותר. השופטים יודעים היטב ידו של מי מונחת על הברז במזרח ירושלים, ועדיין הם מעדיפים לא לראות ימינה או שמאלה מן הנתיב הצר שמסמנת להם המדינה בהכרזותיה החלולות. כך יכול בג"ץ להוציא פסקי דין בנוגע לסילואן המדממת כאילו ישב בשוויץ המעטירה. פסקי הדין "מחייבים" את רט"ג "לפקח" על עמותת אלע"ד ולהותיר בידה רק "סמכויות תפעוליות". נו, טוב; החברים של דוד בארי (מנכ"ל אלע"ד) יושבים וצוחקים, ועיניהם כבר לטושות אל הר הבית.

קוריוז מאיר עיניים: לפני זמן מה קראתי את ספרו המטלטל של מירון בנבנישתי, "חלום הצבר הלבן" (כתר 2012), וכמו שהוא מכנה אותו, "אוטוביוגרפיה של התפכחות". בין שלל החרפות והבושות של הציונות שבנבנישתי מצעיד שם בסך, הוא כולל גם את מעשיו שלו. באמצע שנות ה-70' הוא כיהן כסגן ראש העיר לענייני תיכנון, וכך הוא מספר:

"אחד הפרוייקטים התכנוניים שעליו היתה גאוות כולנו היה הכרזתו ותכנונו של הגן הלאומי סביב העיר העתיקה… גישת מתכנני הפארק היתה מקצועית ונטולת מגמות פוליטיות. נעשה שימוש בסמכויות רשות הגנים כדי לפתח ולשמר שטחים ירוקים. לא עלה בדעתנו שסמכויות אלה ישמשו למטרות השתלטות על רכוש ערבי, הריסת בתים או קידום אינטרסים דתיים-לאומניים יהודיים… היינו פתאים כשכללנו בפארק שטחים מבונים בעיר דוד, אבל איש מאיתנו לא חשב להתאנות לערבים תוך שימוש בתקנות הפארק. חשבנו, בשחצנותנו, שכוח השלטון יישאר לעולם בידינו, ולא העלינו בדעתנו שייפול בידי קנאים לאומניים. עכשיו משתמשים בפארק הנאיבי שלנו כאמצעי במאבק האלים נגד התושבים הפלסטיניים הגרים באזור סילואן-ואדי-חילווה. עכשיו פתאום הופכים את היוצרות ומסיבים את האיזור לאיזור תיירות, שהפלסטינים חיים בו באופן "בלתי חוקי" ומפריעים, מסיבות פוליטיות, למעשיהם הנאורים של המתנחלים בני האור. זו דוגמה אופיינית לטיעון הציוני השגור שהופך את התוקף לקורבן. לדעתי יצדק מי שיוקיע את הנאיביות שלנו, או גרוע מכך, יאמר כי במבחן התוצאה איננו שונים מקנאי עמותת אלע"ד, המתנכלת לערבים ומנשלת אותם בשם "נצח ישראל", וכי גם אנו לא היינו צריכים להתעסק עם שטח כבוש. אבל האם לא מגיעה לנו איזו נקודת זכות על הערכים האסתטיים שיצרנו סביב העיר העתיקה?" (עמ' 199-200).

אכן, אני שייך לאלה שמוקיעים את הממסד המפא"יניקי לדורותיו, ובמבחן התוצאה, לא רואה הבדל גדול בינו לבין יורשיו אחוזי הטירוף המשיחי. אני שייך לאלה שמתבוננים בשלטון, לפני כל דבר אחר, מן הזווית של אלה שהוא פוגע בהם, ולא מתרשמים מן הרטוריקה שאופפת את מעשי העוול, אפילו לא מן התודעה העצמית המיוסרת של מחולליו. האם בשנת 2035 יצוץ מירון בנבנישתי נוסף ויכה על חטאיו בזמן שכיהן ברשות הטבע והגנים או ברשות העתיקות או במנהל האזרחי תחת ממשלת רבין של סתיו 1995? האם יבין רק מקץ ארבעה עשורים שהגן הלאומי שהוא הכריז על אדמות נבי סמואל וסביבתה היה בסך הכל כלי נוסף בארסנל הכלים של כיבוש הקרקע וסילוק הנוכחות הפלסטינית הילידית מן הארץ שחמדו להם מתנחלים יהודיים?

ומה נעשה בחרטה הזאת? מה שעשינו עם חרטת הגנרלים? מה יעשו בה התושבים הפלסטינים, שכנראה כבר יתייאשו ויעקרו למקום אחר? ומה יעשו בה היהודים? שוב יחמיצו את הלקח ויחזרו לסורם? האם יש לקח כלשהו למעגל העוול והאיוולת הזה, סובב חומות ירושלים שוב ושוב, עד זרא?

כלואים וחסומים

פרט קטן ומשמעותי נשמט מן האמירה שבגן לאומי מוכרז אסור לבצע עבודות בנייה: אם אתה יהודי, לפעמים מותר לך. כך הוקם מתחם "עיר דוד" בשכונת סילואן, שאליו תתווסף בעתיד הקרוב המפלצת התכנונית "מתחם קדם" (על הליכי האישור המפוקפקים שלה כתבתי כאן) – הכל בשטח גן לאומי מוכרז. וכך, גם בנבי סמואל, בסוף שנת 2005 צמחה לה גדר הפרדה בלב הגן הלאומי, מתפתלת מדרום מזרח לצפון מערב ומותירה נתח גדול ממנו מנותק לחלוטין מאתר העתיקות. כמו כן הוקם מאחז צבאי בשטח הגן, כולל אנטנה ומצלמות שעוקבות אחרי תנועת התושבים, המוקף חומות בטון. הפגיעה החמורה הזאת ב"ערכי הנוף הייחודיים" של הגן הלאומי, מן הסתם, היא כאין וכאפס בהשוואה לפגיעה הבלתי נסבלת שבעצם נוכחותם של התושבים הפלסטיניים. לכן הם יעופו והיא תישאר.

במרץ 2008 הפך כביש 436, עורק התחבורה הראשי המשמש את שכונות צפון ירושלים ונבי סמואל, לכביש אפרטהייד. תושבי נבי סמואל, שגישתם לשטחי הגדה במזרח כבר נחסמה בידי הגדר, שתנועתם דרומה לתוך שטחי ירושלים גם כן נאסרה, נותקו גם מן המרחב הצפוני. הם הופנו לכביש מנהרה, העובר מתחת לכביש 436 (הפרדה "אנכית"), ועל דרך הגישה היחידה שלהם צפונה הוצב מחסום אל ג'יב, שבו נאכפות מגבלות התנועה והעברת הסחורות הדרקוניות אשר תוארו בתחילת הרשימה. לאחר כשנה הותרה נסיעתם בכביש 436 – אבל רק ברכב שרשום על שם תושב הכפר.

אחת התוצאות (המכוונות, בלי ספק) של הלחץ הבלתי פוסק הזה הוא מחסור מתמיד במקורות פרנסה בכפר. באופן אירוני, מקור הפרנסה העיקרי, שאינו מצריך היטלטלות במחסומים, הוא אתר העתיקות הישראלי שנמצא במקום. כך מצאו עצמם תושבים לא מעטים נאלצים לעבוד בחפירות באתר שהוקם על בתיהם שלהם, מהם גורשו משפחותיהם לפני 40 שנה.

כובשים וחופרים: עוד נדבך בארכיאולוגיה של הכיבוש

ליבו של הגן הלאומי הוא אתר העתיקות. המבנה המרכזי הוא שילוב של מצודה צלבנית מן המאה ה-12 ומסגד מן המאה ה-14, שעברו שיפוץ מאסיבי בתחילת המאה ה-20. קומת הכניסה של המסגד משמשת לתפילת מוסלמים ובמערה שמתחתיו מתפללים יהודים. המסורת היהודית, הנוצרית והמוסלמית, שראשיתה מתוארכת לתקופה הביזנטית, זיהתה את המקום כאתר קבורתו של שמואל הנביא, הוא מצפה המקראית, ויהודים החלו להתפלל בנבי סמואל החל בתקופה הצלבנית.

כדרכן של מסורות עממיות, הקשר בינן לבין המציאות איננו הכרחי. בכל החפירות הארכיאולוגיות בנבי סמואל, שתחילתן לפני מאה שנה, לא התגלו ממצאים מן המאה ה-11 לפנה"ס, תקופתו של שמואל הנביא. הממצא הקדום ביותר הוא מן המאה השביעית לפנה"ס, סוף מלכות יהודה, אבל עיקר הממצאים הם מתקופות מאוחרות יותר (הלניסטית, ביזנטית, מוסלמית, צלבנית, ממלוכית).

על אף שהאתר הרשמי של הגן הלאומי מציג את ההסטוריה של נבי סמואל כאפוס לאומי-יהודי מפואר, המחקר המדעי קובע שככל הנראה קברו של שמואל הנביא אינו נמצא שם. המתח הזה בין המדע למסורת, מעניין ככל שיהיה, אינו רלבנטי למעשה לשאלת מעמדם של תושבי נבי סמואל הילידים ולכן אין לי כוונה להתעמק בו. גם אם שמואל הנביא באמת ובתמים נקבר מתחת למסגד שבראש הגבעה, ולצידו הונח מעילו הקרוע, עם הקדשה מיוחדת מאימו – כל זה לא גורע מאומה מזכותם של תושבי נבי סמואל להמשיך לחיות על אדמתם, 3,000 שנה אחרי אותה קבורה, מבלי שהשלטון הישראלי ידחוק אותם החוצה ויתעלל בהם על בסיס יומיומי. בשום מקום במדינת ישראל לא הופכים אזרחים בני ערובה של המחקר הארכיאולוגי, עד כדי בעיטתם החוצה מביתם; זאת "פריבלגיה" ששמורה רק לפלסטינים, שבמקרה יושבים על אדמה שהיהודים חומדים לעצמם.

הפלסטינים אכן נבעטו מביתם, ב-1971. כמקובל בכפרים פלסטיניים בגדה, המבנים שבהם התגוררו הוקמו על שכבות עתיקות יותר. לא, לא יישוב יהודי קדום, אלא שרידים ביזנטיים והלניסטיים, אבל זה הספיק כתירוץ לגירושם. למעשה, מי שמבקר באתר יכול להתרשם בנקל שהבנייה שמוצגת שם כבנייה הלניסטית איננה אלא בסיס, ועליו ניצבים שרידים מבתי האבן הפלסטיניים שבהם התגוררו התושבים עד 1971. קודם גירשנו אותם מן המרחב, אחר כך מן ההסטוריה.

ויש גם כאלה שעדיין זוכרים כל בית ובית:

הסיור הזה מזכיר מאד את הסיור של מוחמד נוואג'עה בח'ירבת סוסיא, ביתו לשעבר שהוכרז גם הוא כאתר ארכיאולוגי – ליהודים בלבד. ובכלל, יש לא מעט מקבילות, האחת מקוממת יותר מהשניה, בין האופן שבו מסרסר הכיבוש הישראלי בממסד הארכיאולוגי כדי להשתלט על עוד ועוד אדמות פלסטיניות בשטחי C – בנבי סמואל, בח'ירבת סוסיא, בסילואן, בזנוטה, או כדי למחוק פרקים שלמים מן ההסטוריה הרב-תרבותית של האזור בשמה של הגמוניה יהודית מדומיינת. העדכון האחרון מחזית הקולוניאליזם הארכיאולוגי התקבל בשבוע שעבר: פארק ארכיאולוגי בתל-רומיידה שבחברון, למשוש ליבם של ברוך מרזל וחבר מרעיו, על שטח שהופקע מידי תושבים פלסטינים. רשות העתיקות שותפה גם לגזל הזה, ונודע גם כי נשקלת האפשרות לחפור בכפר ולאג'ה, כאילו לא מלאה כבר סאת הייסורים של הכפר הזה.

כיוון שלכל איש יש שם, נזכיר גם את שמותיהם של הארכיאולוגים הישראליים שחפרו וחופרים בנבי סמואל, כלומר, ממש באתר שממנו גורשו התושבים הערבים: יצחק מגן, מיכאל דדון ובני הר-אבן.

בימים האלה מרבים לדבר בעד ונגד החרם האקדמי נגד ישראל. מבלי לנקוט עמדה בדיון הזה (דיון עקר ברובו, מסיבות נושנות ולעוסות), ראוי לנפץ טיעון אחד של מתנגדי החרם, לפיו האקדמיה הישראלית היא מעוז של חשיבה ביקורתית שמתנגד למשטר האפרטהייד בשטחים ולכן "לא מגיע" לה חרם שכזה. זהו דימוי מופרך, ואין כמו בחינה לא משוחדת של "הארכיאולוגיה של הכיבוש" להדגים זאת. קשה לדמיין אפילו איך יהודים וערבים היו יכולים לחיות בירושלים "המאוחדת" ללא פעילותה הנמרצת של עמותת אלע"ד, על גייסות הארכיאולוגים שלה, לריסוק הדו קיום במזרח העיר. כמה מאמרים, כמה דוקטורטים, כמה מענקי מחקר מושקעים בחפירות הארכיאולוגיות שמעבר לקו הירוק? וזו רק דיסציפלינה אחת. ישנם כמובן כל מכוני המחקר האסטרטגיים, הפארא-צבאיים, שפועלים תחת חסות אקדמית, בעוד שמטרתם העיקרית היא לייצר מטרייה "אינטלקטואלית" למדיניות החוץ והביטחון הישראלית, יש מעבדות רובוטיקה שתורמות תרומה מכרעת לתעשיית הנשק ו"בטחון הפנים" הישראלית, ובפרט אמצעי שליטה באזורי החיכוך עם פלסטינים, ועוד ועוד. ארבעה-חמישה פרצופים מוכרים של "עוכרי ישראל" במדעי הרוח לא יכולים להסתיר את שיתוף הפעולה העמוק הזה של האקדמיה הישראלית – אולי לא יותר אבל לבטח לא פחות ממגזרים רבים אחרים – עם הפרוייקט שמגדיר יותר מכל את סדר היום הלאומי של ישראל מזה 46 שנה.

מה אפשר לעשות?

התעוררנו מאוחר עם נבי סמואל. כמו שאמר אורוול ולא אלאה מלצטט: כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד. אבל מרגע שרואים, כבר אי אפשר שלא לראות.

גם ישראלים שמשהו זע בליבם לנוכח מסכת העוול הזאת על פי רוב מושכים בכתפיהם ונאנחים, "נו, מה כבר אפשר לעשות". הרפיון הזה הוא נבואה שמגשימה את עצמה, שכן בפועל יש לא מעט ערוצי פעולה אפקטיביים. הסיבה לכך היא בדיוק אותה סיבה שישראל מזמן איננה "מדינה דמוקרטית" בתחומי הקו הירוק שרק מקיימת שלטון כיבוש מעבר לו, אלא מדינה אתנוקרטית שמנגנוני האפליה חדרו לכל אגפיה. כיוון שכך, כל אזרח כמעט בא במגע עם אנשים ועם רשויות שלטוניות שממלאים תפקיד מכריע בתחזוקה ובשגשוג של מפעל הכיבוש וההתנחלות. המגע הזה יכול להיות אגבי, מתמסר או דווקא מתנגד. זה תלוי רק בכם.

הדוגמה הבולטת ביותר שעולה מן המקרה של נבי סמואל וממקרים דומים היא רשות הטבע והגנים. הרשות הזאת היא זרוע שלטונית שעיקר התקציב שלה מגיע מדמי הכניסה שהיא גובה בשמורות טבע וגנים לאומיים. קרוב ל-400 שמורות וגנים יש כאלה בישראל, ומאות אלפי ישראלים פוקדים אותם מדי חודש.

האם אכפת לכם שהכסף שאתם משלמים בכניסה לשמורת גן השלושה מממן גם את הפעולות שמבצעת רט"ג בהר הצופים, בסילואן ובנבי סמואל? האם אכפת לכם שהכסף שלכם דוחק את התושבים הילידים של האתרים האלה אל קיום בלתי אפשרי, ובסופו – טרנספר? אם כך הראו זאת בשפה היחידה שגופים כלכליים מבינים – דרך הכיס. קמפיין ציבורי להחרמת רט"ג וחשיפת פשעיה בפומבי נחוץ היום יותר מכל. לכל הפחות, אל תגיעו לנבי סמואל ולעיר דוד כתיירים. הנה דבר שאתם יכולים לעשות, והוא הרבה יותר רלבנטי מהתפלמסות על מה יכולים או צריכים לעשות אנשים בחו"ל ביחס לכיבוש.

יש עוד דרכים, והאנשים שמנהלים את המאבק למען תושבי נבי סמואל ישמחו לתת לכם רעיונות.

(תודה לרם רהט מקבוצת "פארק בכלוב")