Skip to content
16 בינואר 2014 / עידן לנדו

מה ההבדל בין פארק תיירותי לגדרות ומחסומים? בנבי סמואל אין הבדל

נגמר לך הגז? להביא בלון גז חדש – אי אפשר. לבנות סככת פח לשתי פרות – אי אפשר. להניח צינור ביוב – אי אפשר. לנטוע עצים – אי אפשר. להכניס מיכלי מים להשקיה – אי אפשר. להזמין שוחט לפני החג – אי אפשר. לפתוח דוכן רוכלים לממכר שתיה או מזכרות – אי אפשר. להכניס ארגז עגבניות – אי אפשר. זה מסחרי. מותר רק עגבניות בשקית, לצריכה פרטית. להקים גדר בטיחות סביב בית הספר כדי לחצוץ בין הילדים לכביש – אי אפשר. לתקן את הכביש היחידי בכפר – אי אפשר.

ברוכים הבאים לנבי סמואל, ואם אפשר, ברוכים המסתלקים. מדינת ישראל תושיט לכם כל עזרה שתתבקש לזרז את התחפפותכם מאדמתכם.

מקור: "בצלם"

250 תושבי הכפר, הנמצא רק קילומטר צפונית לשכונת רמות בירושלים, חיים בכלוב בלתי אפשרי. לכאורה תושבי הרשות הפלסטינית בשטח C; בפועל, מנותקים מן הגדה בגדר ההפרדה וכן באמצעות כביש האפרטהייד, 436, שמחבר בין רמות לגבעת זאב. במשך כשנה נאסרה לחלוטין תנועת פלסטינים על הכביש הזה. מאז הקמת הגדר, רק מי שרכבו רשום על שם תושב הכפר, או שתיאם מספיק זמן מראש עם מנהלת התיאום והקישור, רשאי לעלות עליו. יהודים, כמובן, פטורים מכל מגבלת תנועה על הכביש.

תושבי נבי סמואל נמצאים לכאורה במרחק נגיעה מירושלים; בפועל, מי שנתפס בשטח העיר משלם קנסות של אלפי שקלים. עוד קהילה פלסטינית כלואה במובלעת הזאת, אל-חלאיילה, שנמצאת למרגלות התנחלות גבעת זאב, אך היא לפחות פטורה מן העונש שנקרא "גן לאומי", שידובר בו בהמשך.

דרגה כזאת של התעללות ביורוקרטית לא מוכרת לי בשטחי יהודה ושומרון, ומזכירה רק את גורלם של תושבי הקהילות הפלסטיניות בבקעת הירדן ובדרום הר חברון. באחד המקרים שנמנעה הכנסת ציוד לכפר נמסר הנימוק ש"לא מדובר בצורך הומניטרי" – משל היה נבי סמואל "יישות זרה" תחת מצור צבאי, כמו רצועת עזה. ראו כמה משחית ומעוור הכוח, עד שפקידי המנהל סבורים שמחובתם לאפשר לכפרים פלסטיניים (בכלל? או רק במרחב התפר?) קיום "הומניטרי" בלבד – על סף קטסטרופה, אבל לא מעבר לכך.

העובדה שכל זה מתאפשר במרחק של קילומטר בלבד משכונות מגורים של יהודים רק מעידה על עומק ההדחקה וההכחשה שסיגלו להם הישראלים, מרכיב הכרחי בכלכלה הנפשית של עם האדונים. צריך לציין שעד לאחרונה חמקה נבי סמואל גם מתשומת ליבם של פעילי זכויות אדם; מנגנוני ההסוואה השלטוניים פעלו ביעילות יוצאת דופן במקרה הזה.

כתמיד, השלטון הקולוניאלי זקוק למשת"פים, הידועים בכינוי "ערבים טובים", או בפשטות, מוכתר הכפר. על טובות כאלה גומל השלטון בנדיבות. מוכתר נבי סמואל ובני משפחתו הם היחידים בכפר שמחזיקים בתעודת זהות כחולה; לצד ראש המועצה, המוכתר הוא היחידי שהורשה לבנות בית בכפר (במקום שבו הוא עומד נהרס בית של תושב אחר); והוא כמובן זה שדאג לזייף חתימות של בעלי קרקעות על "שטרות מכירה" שמעבירים את הקרקע לבעלות יהודית.

בבית הספר הזעיר בנבי סמואל לומדים 10 תלמידים בלבד. אסור להוסיף חדר, אסור להרחיב; 40 תלמידים נוספים נאלצים לנסוע כל יום לכפרים אחרים בסביבה. צילום: EAPPI

בבית הספר הזעיר בנבי סמואל לומדים 10 תלמידים בלבד. אסור להוסיף חדר, אסור להרחיב; 40 תלמידים נוספים נאלצים לנסוע כל יום לכפרים אחרים בסביבה. צילום: EAPPI

בטח לא שמתם לב לנקודה הזאת, אז אחזור עליה. מ-1967 ועד היום, במשך 46 וחצי שנה, ניתנו שני אישורי בנייה בלבד בכפר נבי סמואל. לא, אף אחד לא טוען שהתושבים פלשו לאדמות; גם המנהל האזרחי מכיר בבעלותם על הקרקע. לא, אין מחסור בקרקע פנויה באזור, כל הגבעה מסביב לכפר שוממה לחלוטין. אז למה לא נותנים להם אישורי בנייה, למה בנים ובנות של תושבי הכפר נאלצים לעקור למקום אחר כדי לבנות בית?

קוראים לזה טרנספר זוחל. ביורוקרטי, עקשני, בלתי פוסק.

למעשה, מבחינת השלטונות מדובר כבר בכפר וירטואלי, חזיון תעתועים מן העבר. במהלך דיון בהתנגדויות להקמת מיזם התיירות בנבי סמואל, קבע נציג המנהל האזרחי: "אין כפר – יש פארק". לכל איש יש שם, ומוטב לומר shame, וגם לאיש הזה, ראש לשכת התכנון של המנהל האזרחי, יש שם: אדריכל דניאל חלימי. זהו אותו חלימי שפסל את תכנית המתאר שהכינו תושבי ח'ירבת סוסיא ליישובם, בשלל נימוקים מופרכים עד אבסורד, מסמך שנותח כאן בהרחבה.

במקרה של נבי סמואל חלימי קיצר הליכים באופן משמעותי; אם אין כפר, אין מה לתכנן או לאשר.

דניאל חלימי הוא מתנחל. סתם, שתדעו.

שלושה אין-תושבים יושבים מחוץ לאין-בית שלהם בנבי סמואל. צילום: EAPPI

שלושה אין-תושבים יושבים מחוץ לאין-בית שלהם באין-כפר נבי סמואל. צילום: EAPPI

טיולים ואתרי עתיקות יפים להדחקה, וכך מבקרים למעלה מ-300,000 ישראלים בשנה בגן הלאומי נבי סמואל, מבקרים ומדחיקים, מתפעמים מן הנוף וההסטוריה ולא יודעים דבר על הכפר הפלסטיני שמונח מתחת לאפם. כתבות תיירות ומדריכי טיולים, שממליצים בחום על האתר כטיול מושלם לשבת, מפגינים בקיאות מופלגת באירועים שספק התרחשו שם לפני 3,000 שנה ובורות מוחלטת ביחס למה שקורה שם כיום.

ההרס והגירוש

[לסקירה מקיפה, ראו הדו"ח "נבי סמואל – סיפורו של כפר השבוי בגן לאומי" של עמותת "עמק שווה", יוני 2013].

קשה לדעת מה בדיוק היתה הסיבה שמדינת ישראל מצאה לנכון לשלוח את דחפוריה בשנת 1971 ולהחריב את הכפר נבי סמואל. ממילא רוב תושבי הכפר (יותר מאלף נפשות) ברחו במהלך מלחמת ששת הימים, ומהם נותרו פחות מ-300 איש. תכניות ההתפשטות הגרנדיוזיות של ירושלים-רבתי היו בחיתוליהן. התנחלויות גבעת זאב וגבעון החדשה, שמשתרעות מצפון לנבי סמואל, יקומו רק 6 שנים מאוחר יותר, ב-1977. האם כבר ב-1971 חזה המתכנן הישראלי שנבי סמואל תהיה תקועה בתווך, בין שכונת רמות לבין אותן התנחלויות, וניסה לפתור את הבעיה לפני שהיא בכלל צצה? ואולי זהו הזיכרון ההסטורי המסוכסך של המקום שהריבון הישראלי ניסה לרסן ולהכניע: המצודה הצלבנית, המסורת בדבר מקום קבורתו של שמואל הנביא במקום, הסכסוכים בין קהילות יהודיות ומוסלמיות על זכות התפילה, הניסיון (שנכשל) של יוצאי תימן להקים יישוב יהודי במקום בסוף המאה ה-19, הקרבות הצבאיים שניטשו על הנקודה השלטת הזאת, בין הטורקים לאנגלים ובין היהודים לערבים, מבצע "יבוסי" הכושל ב-1948, פשיטת יחידת ה-101 על הכפר ב-1953, ולבסוף, "התיקון": הכפר נכבש מחדש ב-1967.

כך או כך, 46 בתי מגורים הרסה ישראל בכפר ב-1971, והתושבים נאלצו לעבור לשטח ממזרח לאתר נבי סמואל. מאז ועד היום המדינה עושה כל שביכולתה להמאיס עליהם את החיים במקום, ובשנים האחרונות ממש מתעלה על עצמה בשלל המצאות נבזיות במיוחד. אין לזה שום קשר לביטחון. גם לא לארכיאולוגיה, כפי שנראה מיד. מדובר בקהילה שקטה של 250 איש שכל חטאם הוא השתייכותם לגזע לא נכון במקום ובזמן שאינם מתפשרים על פחות משליטה יהודית מוחלטת במרחב.

נסיונות התנחלות בשנות ה-70'

במהלך שנות ה-70' פעל באזור סוחר קרקעות יהודי בשם שמואל עינב, שברבות הימים הפך להיות הצינור הפרטי העיקרי להעברת קרקעות מידיים ערביות לידיים יהודיות בשטחים. עינב לא בחל בזיופי מסמכים להשיג שליטה באדמות שחשק בהן; בשנות ה-80' גם הורשע בשוחד בחירות למפלגת הליכוד לכנסת ה-11. גם קרקעות בנבי סמואל מכר עינב לרוכשים יהודים, כבר בשנת 1973, מה שמצביע על כך שהיו תכניות בניה באזור זמן קצר לאחר (או אולי במקביל) להרס הכפר הערבי. שנים רבות לאחר מכן הם תבעו אותו לדין על כך שלא הסדיר את רישום הקרקע על שמם.

בשנת 1975 הכין משרד הבינוי והשיכון את תכנית "הר שמואל", שייעדה את נבי סמואל לאיכלוס 5,000 תושבים. התכנית אושרה ב-1980 על סמך חוות דעת משפטית של עו"ד פליאה אלבק, מה שזירז את רכישת הקרקעות במקום, שוב דרך סוחר הקרקעות עינב. אבל ב-1986 נתקע הפרוייקט כאשר ייעוד הקרקע שונה לשטח ירוק והוחל בתכנון הגן הלאומי באזור. המשקיעים ורוכשי הדירות נקלעו להפסדים כבדים; המפורסם שבהם היה אריה דרעי, שהורשע מאוחר יותר בקבלת שוחד ובניגוד עניינים במסגרת פעילותו במשרד הפנים לקידום פרוייקט הר שמואל.

הסקירה הקצרה הזאת מלמדת שמן הרגע הראשון (או השני) שנבי סמואל עברה לשליטה ישראלית – המדינה לטשה עיניה אל אפשרויות הנדל"ן באזור. הרבה מאד אנשים השקיעו כסף ומאמצים כדי לייהד את הגבעה וסביבותיה עוד לפני שהיא הוכרזה גן לאומי. הדינמיקה הזאת מזכירה מאד את התנהלות עמותת אלע"ד בסילואן שבמזרח ירושלים: עמותה שהחלה את דרכה ברכישת נכסים (באותן שיטות מפוקפקות) בלב יישוב ערבי ובשלב מסויים עברה "הסבה" לעמותה שעיקר פעילותה בפיתוח ארכיאולוגי-תיירותי. כך או כך, הקרקע עוברת לשליטה יהודית. ההבדל הוא שבנבי סמואל המדינה משתלטת ישירות על הקרקע הפלסטינית מבלי להשתמש בשליח לדבר עבירה בדמות עמותת מתנחלים. הגן הלאומי בנבי סמואל משתרע על שטח ענק, וקשה להאמין שהוא יישאר בשממונו לתמיד. במוקדם או במאוחר יתחילו לצוץ בתוכו מבנים – ישיבות, מרכזי תיירות, חניונים – ולא מן הנמנע שבהמשך גם מגורי קבע. כשיש תיאבון, קשה לעצור.

יש גן לאומי – אין בנייה ופיתוח (לערבים)

במחצית השנייה של שנות ה-80' החל תכנון הפארק. חלף כמעט עשור, וב-17 לספטמבר 1995 הכריז ראש המנהל האזרחי, תא"ל דוד שחף, על שטח של 3,500 דונם בכפר ובסביבותיו כגן לאומי (אני מודה לעמירה הס על המידע), בהתבסס על אתר העתיקות והצמחיה במקום. אבל צמחיה כמעט שאין באזור, ודאי לא צמחיה יוצאת דופן, ואתר העתיקות משתרע על 30 דונם בלבד. מה ראתה אם כן המדינה להכריז על שטח עצום כל כך, גדול פי מאה ויותר משטח אתר העתיקות, כגן לאומי? לשם השוואה, שטחו של הגן הלאומי סובב חומות ירושלים הוא 1,100 דונם, שטחו של הגן הלאומי הרודיון הוא 1,000 דונם, ושטחו של הגן הלאומי סבסטיה הוא 214 דונם.

מפה טופוגרפית נבי סמואל

מי שמחפש תשובות בתחום הטבע ושימור הסביבה לא ימצא אותן שם. כמו כל סוגיה שקשורה לקרקע בישראל, ובמיוחד בשטחי הגדה המערבית, הסיפור הוא פוליטי, וליתר דיוק, קולוניאלי. נבי סמואל הוכרז כגן לאומי ב-17 לספטמבר 1995. זוכרים מה קרה בסוף אותו חודש, ב-28 לספטמבר? הסכמי אוסלו ב' נחתמו. אלה ההסכמים שחילקו את הגדה לשטחי B, A ו-C. נבי סמואל וסביבותיו הוכרזו שטח C  – בשליטה ישראלית מלאה. למרבה הצער, האזור כולו מאוכלס ביישובים פלסטיניים – נבי סמואל, בית איכסא, בידו, אל ג'יב, ביר נבאללה. יישובים צריכים לגדול ולהתפתח, פיתוח דורש עתודות קרקע, אבל לישראל אין – לא כאן ולא בכל אתר אחר – שום כוונה לוותר על אף פיסת אדמה משטח C. כל הסיפור הזה שמדובר בהחזקה זמנית של השטח – 60% מן הגדה המערבית – שבבוא היום יעבור לשליטת הרשות הפלסטינית, היה בלוף גמור.

איך מונעים פיתוח פלסטיני בשטחי C? הו, ברוך השם, לא חסרות שיטות. אבל אחת המוצלחות שבהן, לבטח החסכונית מכולן, היא להכריז על השטח כגן לאומי. או אז נכנס לתמונה חוק הגנים הלאומיים, שאוסר על כל בנייה חדשה במקום, תוספת בנייה, רעיית צאן או עיבוד חקלאי. כלומר, הכל טעון אישור של רשות הטבע והגנים ורשות העתיקות, אך אלה אינן מעניקות אישורים כאלה. החוק גם מגביל מאד את אפשרות העירעור המשפטי על החלטות הרשויות, שנתפסות כסמכות העליונה בכל הקשור להגנה על הטבע וממצאים ארכיאולוגיים.

אבל הזמן דחק. הסכמי אוסלו אסרו על ישראל לנקוט צעדים בשטח שישפיעו על הסדר הקבע, ועצירה מוחלטת של הבנייה והפיתוח הפלסטיניים במרחב שבין שכונת רמות להתנחלות גבעת זאב בהחלט יכולה להיחשב לצעד כזה. אז מה עושים? עושים מחטף. 11 יום לפני החתימה מכריזים על גן לאומי בשטח של 3,500 דונם מצפון לירושלים וכך מסכלים כל סכנה עתידית ל"רצף היהודי" המקודש. זה, בתמצית, סיפורו של "הגן הלאומי נבי סמואל".

הפרשנות הזאת זוכה לחיזוק נוסף מהתבטאות נדירה מתוך המערכת. מי שבשנות ה-80' תכנן את השטחים הירוקים בנבי סמואל היה אותו אדם שתכנן אותם כשכונות מגורים בשנות ה-70' עבור משרד השיכון (בממשלת העבודה) – האדריכל שמואל שקד. אנשי עמותת "מורשת בנימין", שרכשו את הקרקעות בהר שמואל על בסיס התכנון הראשוני, סיפרו כך:

"שקד לא הונה אותנו. הוא גילה לנו שצייר פעם את נבי סמואל כשטח ירוק, אבל זה היה רק כאשר הקרקעות עוד היו בידי ערבים וכדי לא לאפשר להם בנייה. הוא אמר לנו שמרגע בו נרכוש את הקרקעות ונרשום אותן בטאבו – וכך אומנם עשינו – ישונה מיד ייעוד השטח".

חרבון. יעוד השטח לא שונה, אבל אל דאגה, המדינה פיצתה את רוכשי הקרקעות של "מורשת בנימין" ושיכנה אותם בשכונה שנקראה באותו שם, "הר שמואל", בדרום התנחלות גבעת זאב. תושבי נבי סמואל המקוריים, מן הסתם, לא יזכו ליחס דומה. חשיבותה של העדות הזאת בכך שהיא חושפת לאור יום את המטרה האמיתית מאחורי הגן הלאומי: מניעת בנייה לערבים.

גנים לאומיים וייהוד המרחב: אסטרטגיה כוללת במזרח ירושלים ובגדה

הממשלה שהכריזה על הגן הלאומי היתה ממשלת עבודה, בראשות יצחק רבין. זה לא מפתיע: הפטנט של נישול פלסטינים באמצעות גנים לאומיים הוא פטנט ותיק מאד של מפלגת העבודה. קוראי הבלוג זוכרים אולי את הסיפור של שכונת ואדי חילווה בסילואן שנפרש כאן בהרחבה (ראו גם רקע כאן). כל בתי השכונה יושבים בשטחו של גן לאומי, סליחה, הגן עצמו התיישב ב-1974 על השכונה שהיתה קיימת לפניו, ובאיבחה אחת הושמו 5,000 תושביה תחת איסור בנייה מוחלט, אפילו לא תוספת של מרפסת.

יש עוד. לפני חצי שנה אושרה תכנית להקמת גן לאומי בשטח של 5,700 דונם בעמק רפאים שמדרום-מערב לירושלים. 1,000 דונם מתוכם הם אדמות חקלאיות של הכפר אל-ולאג'ה ועוד 200 דונם של הכפר בית ג'אלה; בין הכפרים לאדמות האלה תחצוץ גדר ההפרדה (שכרגע בנייתה הוקפאה) ובכך יושלם סיפוחן לפארק התיירותי. בחודשים האחרונים עלה לכותרות הגן הלאומי "מורדות הר הצופים", שמטרתו הברורה, למעשה המוצהרת, היא לגזול את עתודות הבנייה היחידות של שכונות עיסאוויה וא-טור הצפופות עד מחנק. ובוואדי קנה, שמורת טבע שהוכרזה ב-1983 על קרקעות חקלאיות של הכפר דיר איסתיה, עקרו נציגי המנהל ורט"ג מאות שתילי זית של התושבים (ומתכננים לעקור עוד 1,400 עצים). זאת תוך התעלמות מתשע חדירות של התנחלויות האזור לשטח השמורה, כולל הקמת מאחז בלתי חוקי שלם, אלוני שילה, עם תשתיות חשמל ומבנים, בתוך אותה שמורה עצמה (ראו סקירה עדכנית ומאלפת של אביב טטרסקי). שהרי ידוע שעצי זית מכערים את נוף השומרון אבל קרוואנים וגדרות תיל מעניקים לו לווית חן מצודדת.

זוהי, אם כן, רשות הטבע והגנים בפעילותה מעבר לקו הירוק: זרוע ערמומית של מנגנון הנישול וסילוק הפלסטינים מאדמתם, שפועל תחת איצטלה שקרית של הגנת הטבע והנוף. ויש קושי אמיתי להעביר את האמת הזאת לישראלים, שהולכים שבי אחר הקונוטציות הנקיות והמיטיבות של "הגופים הירוקים". מתחת לכל הירוק הזה יש הרבה ג'יפה.

מנכ"ל רשות הטבע והגנים, שאול גולדשטיין, הוא מתנחל. סתם, שתדעו.

מי שעוד לא השתכנע באג'נדה הלאומנית של רט"ג אולי ישתכנע מן הפרסום האחרון בנוגע למעמדה ב"עיר דוד" שבסילואן. בזמנו עתרה עמותת "עיר עמים" לבג"ץ בדרישה להוציא את ניהול האתר מידי עמותת אלע"ד ולהחזירו לרט"ג, הרשות המוסמכת בחוק לנהל גנים לאומיים. בג"ץ דחה את העתירה לפני שנתיים על בסיס "התחייבותה" של רט"ג להגביר את הפיקוח על אלע"ד (למשל, להוציא מידיה את ההדרכות באתר); הבלוג הזה עסק גם בפרשה ההיא.

השבוע התגלה שרט"ג מצפצפת על ההתחייבות הזאת ולא עשתה דבר לשינוי המצב בשטח – אלע"ד עדיין שולטת ביד רמה ב"עיר דוד". אודה שלא נפלתי מהכיסא, שכן מאחורי התעקשות המדינה על הפרטת "עיר דוד" עומדות סיבות איתנות, אף כי הס מלהזכירן. זאת ועוד: מנהל הגן הלאומי, שהיה אמור לפקח על אלע"ד – מקבל מחצית משכרו מן העמותה שעליה הוא אמור לפקח, כמו גם את עלות הרכב שלו ואחזקתו. מעליו בהירארכיה נמצא מנהל מרחב ירושלים ברט"ג, שאחראי על כל הגנים הלאומים בירושלים וסביבתה, כולל "עיר דוד". האיש במשרת המפתח הזאת, שימו לב, כיהן קודם לכן כמנהל מרכז המבקרים של אלע"ד – אביתר כהן.

אביתר כהן הוא מתנחל. סתם, שתדעו. לא סתם מתנחל, אלא אחד שהשתתף בהקמת מאחזים בלתי חוקיים (עוד על מעלליו –  כאן).

רט"ג, אלע"ד – הכל אותו בבל"ת. לאף אחד מהמעורבים בדבר בירושלים – גורמי העירייה, תושבי סילואן, המתנחלים – אין שום בעיה לראות את המובן מאליו: בין אלע"ד לרט"ג שוררת זהות אינטרסים גמורה, עד רמת איוש המשרות הבכירות. רק גוף אחד במדינת ישראל עדיין עיוור למציאות הזאת: בג"ץ. זהו עיוורון מרצון, שכן עתירות של תושבי סילואן גודשות את שולחנו של בג"ץ מזה שני עשורים ויותר. השופטים יודעים היטב ידו של מי מונחת על הברז במזרח ירושלים, ועדיין הם מעדיפים לא לראות ימינה או שמאלה מן הנתיב הצר שמסמנת להם המדינה בהכרזותיה החלולות. כך יכול בג"ץ להוציא פסקי דין בנוגע לסילואן המדממת כאילו ישב בשוויץ המעטירה. פסקי הדין "מחייבים" את רט"ג "לפקח" על עמותת אלע"ד ולהותיר בידה רק "סמכויות תפעוליות". נו, טוב; החברים של דוד בארי (מנכ"ל אלע"ד) יושבים וצוחקים, ועיניהם כבר לטושות אל הר הבית.

קוריוז מאיר עיניים: לפני זמן מה קראתי את ספרו המטלטל של מירון בנבנישתי, "חלום הצבר הלבן" (כתר 2012), וכמו שהוא מכנה אותו, "אוטוביוגרפיה של התפכחות". בין שלל החרפות והבושות של הציונות שבנבנישתי מצעיד שם בסך, הוא כולל גם את מעשיו שלו. באמצע שנות ה-70' הוא כיהן כסגן ראש העיר לענייני תיכנון, וכך הוא מספר:

"אחד הפרוייקטים התכנוניים שעליו היתה גאוות כולנו היה הכרזתו ותכנונו של הגן הלאומי סביב העיר העתיקה… גישת מתכנני הפארק היתה מקצועית ונטולת מגמות פוליטיות. נעשה שימוש בסמכויות רשות הגנים כדי לפתח ולשמר שטחים ירוקים. לא עלה בדעתנו שסמכויות אלה ישמשו למטרות השתלטות על רכוש ערבי, הריסת בתים או קידום אינטרסים דתיים-לאומניים יהודיים… היינו פתאים כשכללנו בפארק שטחים מבונים בעיר דוד, אבל איש מאיתנו לא חשב להתאנות לערבים תוך שימוש בתקנות הפארק. חשבנו, בשחצנותנו, שכוח השלטון יישאר לעולם בידינו, ולא העלינו בדעתנו שייפול בידי קנאים לאומניים. עכשיו משתמשים בפארק הנאיבי שלנו כאמצעי במאבק האלים נגד התושבים הפלסטיניים הגרים באזור סילואן-ואדי-חילווה. עכשיו פתאום הופכים את היוצרות ומסיבים את האיזור לאיזור תיירות, שהפלסטינים חיים בו באופן "בלתי חוקי" ומפריעים, מסיבות פוליטיות, למעשיהם הנאורים של המתנחלים בני האור. זו דוגמה אופיינית לטיעון הציוני השגור שהופך את התוקף לקורבן. לדעתי יצדק מי שיוקיע את הנאיביות שלנו, או גרוע מכך, יאמר כי במבחן התוצאה איננו שונים מקנאי עמותת אלע"ד, המתנכלת לערבים ומנשלת אותם בשם "נצח ישראל", וכי גם אנו לא היינו צריכים להתעסק עם שטח כבוש. אבל האם לא מגיעה לנו איזו נקודת זכות על הערכים האסתטיים שיצרנו סביב העיר העתיקה?" (עמ' 199-200).

אכן, אני שייך לאלה שמוקיעים את הממסד המפא"יניקי לדורותיו, ובמבחן התוצאה, לא רואה הבדל גדול בינו לבין יורשיו אחוזי הטירוף המשיחי. אני שייך לאלה שמתבוננים בשלטון, לפני כל דבר אחר, מן הזווית של אלה שהוא פוגע בהם, ולא מתרשמים מן הרטוריקה שאופפת את מעשי העוול, אפילו לא מן התודעה העצמית המיוסרת של מחולליו. האם בשנת 2035 יצוץ מירון בנבנישתי נוסף ויכה על חטאיו בזמן שכיהן ברשות הטבע והגנים או ברשות העתיקות או במנהל האזרחי תחת ממשלת רבין של סתיו 1995? האם יבין רק מקץ ארבעה עשורים שהגן הלאומי שהוא הכריז על אדמות נבי סמואל וסביבתה היה בסך הכל כלי נוסף בארסנל הכלים של כיבוש הקרקע וסילוק הנוכחות הפלסטינית הילידית מן הארץ שחמדו להם מתנחלים יהודיים?

ומה נעשה בחרטה הזאת? מה שעשינו עם חרטת הגנרלים? מה יעשו בה התושבים הפלסטינים, שכנראה כבר יתייאשו ויעקרו למקום אחר? ומה יעשו בה היהודים? שוב יחמיצו את הלקח ויחזרו לסורם? האם יש לקח כלשהו למעגל העוול והאיוולת הזה, סובב חומות ירושלים שוב ושוב, עד זרא?

כלואים וחסומים

פרט קטן ומשמעותי נשמט מן האמירה שבגן לאומי מוכרז אסור לבצע עבודות בנייה: אם אתה יהודי, לפעמים מותר לך. כך הוקם מתחם "עיר דוד" בשכונת סילואן, שאליו תתווסף בעתיד הקרוב המפלצת התכנונית "מתחם קדם" (על הליכי האישור המפוקפקים שלה כתבתי כאן) – הכל בשטח גן לאומי מוכרז. וכך, גם בנבי סמואל, בסוף שנת 2005 צמחה לה גדר הפרדה בלב הגן הלאומי, מתפתלת מדרום מזרח לצפון מערב ומותירה נתח גדול ממנו מנותק לחלוטין מאתר העתיקות. כמו כן הוקם מאחז צבאי בשטח הגן, כולל אנטנה ומצלמות שעוקבות אחרי תנועת התושבים, המוקף חומות בטון. הפגיעה החמורה הזאת ב"ערכי הנוף הייחודיים" של הגן הלאומי, מן הסתם, היא כאין וכאפס בהשוואה לפגיעה הבלתי נסבלת שבעצם נוכחותם של התושבים הפלסטיניים. לכן הם יעופו והיא תישאר.

כדי ש"ערכי הנוף היחודיים" לא יברחו לשום מקום, הופקדו עליהם מתקן ואנטנה צבאיים, בלב הגן הלאומי נבי סמואל. מקור: "עמק שווה"

במרץ 2008 הפך כביש 436, עורק התחבורה הראשי המשמש את שכונות צפון ירושלים ונבי סמואל, לכביש אפרטהייד. תושבי נבי סמואל, שגישתם לשטחי הגדה במזרח כבר נחסמה בידי הגדר, שתנועתם דרומה לתוך שטחי ירושלים גם כן נאסרה, נותקו גם מן המרחב הצפוני. הם הופנו לכביש מנהרה, העובר מתחת לכביש 436 (הפרדה "אנכית"), ועל דרך הגישה היחידה שלהם צפונה הוצב מחסום אל ג'יב, שבו נאכפות מגבלות התנועה והעברת הסחורות הדרקוניות אשר תוארו בתחילת הרשימה. לאחר כשנה הותרה נסיעתם בכביש 436 – אבל רק ברכב שרשום על שם תושב הכפר.

אחת התוצאות (המכוונות, בלי ספק) של הלחץ הבלתי פוסק הזה הוא מחסור מתמיד במקורות פרנסה בכפר. באופן אירוני, מקור הפרנסה העיקרי, שאינו מצריך היטלטלות במחסומים, הוא אתר העתיקות הישראלי שנמצא במקום. כך מצאו עצמם תושבים לא מעטים נאלצים לעבוד בחפירות באתר שהוקם על בתיהם שלהם, מהם גורשו משפחותיהם לפני 40 שנה.

כובשים וחופרים: עוד נדבך בארכיאולוגיה של הכיבוש

ליבו של הגן הלאומי הוא אתר העתיקות. המבנה המרכזי הוא שילוב של מצודה צלבנית מן המאה ה-12 ומסגד מן המאה ה-14, שעברו שיפוץ מאסיבי בתחילת המאה ה-20. קומת הכניסה של המסגד משמשת לתפילת מוסלמים ובמערה שמתחתיו מתפללים יהודים. המסורת היהודית, הנוצרית והמוסלמית, שראשיתה מתוארכת לתקופה הביזנטית, זיהתה את המקום כאתר קבורתו של שמואל הנביא, הוא מצפה המקראית, ויהודים החלו להתפלל בנבי סמואל החל בתקופה הצלבנית.

כדרכן של מסורות עממיות, הקשר בינן לבין המציאות איננו הכרחי. בכל החפירות הארכיאולוגיות בנבי סמואל, שתחילתן לפני מאה שנה, לא התגלו ממצאים מן המאה ה-11 לפנה"ס, תקופתו של שמואל הנביא. הממצא הקדום ביותר הוא מן המאה השביעית לפנה"ס, סוף מלכות יהודה, אבל עיקר הממצאים הם מתקופות מאוחרות יותר (הלניסטית, ביזנטית, מוסלמית, צלבנית, ממלוכית).

על אף שהאתר הרשמי של הגן הלאומי מציג את ההסטוריה של נבי סמואל כאפוס לאומי-יהודי מפואר, המחקר המדעי קובע שככל הנראה קברו של שמואל הנביא אינו נמצא שם. המתח הזה בין המדע למסורת, מעניין ככל שיהיה, אינו רלבנטי למעשה לשאלת מעמדם של תושבי נבי סמואל הילידים ולכן אין לי כוונה להתעמק בו. גם אם שמואל הנביא באמת ובתמים נקבר מתחת למסגד שבראש הגבעה, ולצידו הונח מעילו הקרוע, עם הקדשה מיוחדת מאימו – כל זה לא גורע מאומה מזכותם של תושבי נבי סמואל להמשיך לחיות על אדמתם, 3,000 שנה אחרי אותה קבורה, מבלי שהשלטון הישראלי ידחוק אותם החוצה ויתעלל בהם על בסיס יומיומי. בשום מקום במדינת ישראל לא הופכים אזרחים בני ערובה של המחקר הארכיאולוגי, עד כדי בעיטתם החוצה מביתם; זאת "פריבלגיה" ששמורה רק לפלסטינים, שבמקרה יושבים על אדמה שהיהודים חומדים לעצמם.

הפלסטינים אכן נבעטו מביתם, ב-1971. כמקובל בכפרים פלסטיניים בגדה, המבנים שבהם התגוררו הוקמו על שכבות עתיקות יותר. לא, לא יישוב יהודי קדום, אלא שרידים ביזנטיים והלניסטיים, אבל זה הספיק כתירוץ לגירושם. למעשה, מי שמבקר באתר יכול להתרשם בנקל שהבנייה שמוצגת שם כבנייה הלניסטית איננה אלא בסיס, ועליו ניצבים שרידים מבתי האבן הפלסטיניים שבהם התגוררו התושבים עד 1971. קודם גירשנו אותם מן המרחב, אחר כך מן ההסטוריה.

ויש גם כאלה שעדיין זוכרים כל בית ובית:

הסיור הזה מזכיר מאד את הסיור של מוחמד נוואג'עה בח'ירבת סוסיא, ביתו לשעבר שהוכרז גם הוא כאתר ארכיאולוגי – ליהודים בלבד. ובכלל, יש לא מעט מקבילות, האחת מקוממת יותר מהשניה, בין האופן שבו מסרסר הכיבוש הישראלי בממסד הארכיאולוגי כדי להשתלט על עוד ועוד אדמות פלסטיניות בשטחי C – בנבי סמואל, בח'ירבת סוסיא, בסילואן, בזנוטה, או כדי למחוק פרקים שלמים מן ההסטוריה הרב-תרבותית של האזור בשמה של הגמוניה יהודית מדומיינת. העדכון האחרון מחזית הקולוניאליזם הארכיאולוגי התקבל בשבוע שעבר: פארק ארכיאולוגי בתל-רומיידה שבחברון, למשוש ליבם של ברוך מרזל וחבר מרעיו, על שטח שהופקע מידי תושבים פלסטינים. רשות העתיקות שותפה גם לגזל הזה, ונודע גם כי נשקלת האפשרות לחפור בכפר ולאג'ה, כאילו לא מלאה כבר סאת הייסורים של הכפר הזה.

כיוון שלכל איש יש שם, נזכיר גם את שמותיהם של הארכיאולוגים הישראליים שחפרו וחופרים בנבי סמואל, כלומר, ממש באתר שממנו גורשו התושבים הערבים: יצחק מגן, מיכאל דדון ובני הר-אבן.

בימים האלה מרבים לדבר בעד ונגד החרם האקדמי נגד ישראל. מבלי לנקוט עמדה בדיון הזה (דיון עקר ברובו, מסיבות נושנות ולעוסות), ראוי לנפץ טיעון אחד של מתנגדי החרם, לפיו האקדמיה הישראלית היא מעוז של חשיבה ביקורתית שמתנגד למשטר האפרטהייד בשטחים ולכן "לא מגיע" לה חרם שכזה. זהו דימוי מופרך, ואין כמו בחינה לא משוחדת של "הארכיאולוגיה של הכיבוש" להדגים זאת. קשה לדמיין אפילו איך יהודים וערבים היו יכולים לחיות בירושלים "המאוחדת" ללא פעילותה הנמרצת של עמותת אלע"ד, על גייסות הארכיאולוגים שלה, לריסוק הדו קיום במזרח העיר. כמה מאמרים, כמה דוקטורטים, כמה מענקי מחקר מושקעים בחפירות הארכיאולוגיות שמעבר לקו הירוק? וזו רק דיסציפלינה אחת. ישנם כמובן כל מכוני המחקר האסטרטגיים, הפארא-צבאיים, שפועלים תחת חסות אקדמית, בעוד שמטרתם העיקרית היא לייצר מטרייה "אינטלקטואלית" למדיניות החוץ והביטחון הישראלית, יש מעבדות רובוטיקה שתורמות תרומה מכרעת לתעשיית הנשק ו"בטחון הפנים" הישראלית, ובפרט אמצעי שליטה באזורי החיכוך עם פלסטינים, ועוד ועוד. ארבעה-חמישה פרצופים מוכרים של "עוכרי ישראל" במדעי הרוח לא יכולים להסתיר את שיתוף הפעולה העמוק הזה של האקדמיה הישראלית – אולי לא יותר אבל לבטח לא פחות ממגזרים רבים אחרים – עם הפרוייקט שמגדיר יותר מכל את סדר היום הלאומי של ישראל מזה 46 שנה.

מה אפשר לעשות?

התעוררנו מאוחר עם נבי סמואל. כמו שאמר אורוול ולא אלאה מלצטט: כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד. אבל מרגע שרואים, כבר אי אפשר שלא לראות.

גם ישראלים שמשהו זע בליבם לנוכח מסכת העוול הזאת על פי רוב מושכים בכתפיהם ונאנחים, "נו, מה כבר אפשר לעשות". הרפיון הזה הוא נבואה שמגשימה את עצמה, שכן בפועל יש לא מעט ערוצי פעולה אפקטיביים. הסיבה לכך היא בדיוק אותה סיבה שישראל מזמן איננה "מדינה דמוקרטית" בתחומי הקו הירוק שרק מקיימת שלטון כיבוש מעבר לו, אלא מדינה אתנוקרטית שמנגנוני האפליה חדרו לכל אגפיה. כיוון שכך, כל אזרח כמעט בא במגע עם אנשים ועם רשויות שלטוניות שממלאים תפקיד מכריע בתחזוקה ובשגשוג של מפעל הכיבוש וההתנחלות. המגע הזה יכול להיות אגבי, מתמסר או דווקא מתנגד. זה תלוי רק בכם.

הדוגמה הבולטת ביותר שעולה מן המקרה של נבי סמואל וממקרים דומים היא רשות הטבע והגנים. הרשות הזאת היא זרוע שלטונית שעיקר התקציב שלה מגיע מדמי הכניסה שהיא גובה בשמורות טבע וגנים לאומיים. קרוב ל-400 שמורות וגנים יש כאלה בישראל, ומאות אלפי ישראלים פוקדים אותם מדי חודש.

האם אכפת לכם שהכסף שאתם משלמים בכניסה לשמורת גן השלושה מממן גם את הפעולות שמבצעת רט"ג בהר הצופים, בסילואן ובנבי סמואל? האם אכפת לכם שהכסף שלכם דוחק את התושבים הילידים של האתרים האלה אל קיום בלתי אפשרי, ובסופו – טרנספר? אם כך הראו זאת בשפה היחידה שגופים כלכליים מבינים – דרך הכיס. קמפיין ציבורי להחרמת רט"ג וחשיפת פשעיה בפומבי נחוץ היום יותר מכל. לכל הפחות, אל תגיעו לנבי סמואל ולעיר דוד כתיירים. הנה דבר שאתם יכולים לעשות, והוא הרבה יותר רלבנטי מהתפלמסות על מה יכולים או צריכים לעשות אנשים בחו"ל ביחס לכיבוש.

יש עוד דרכים, והאנשים שמנהלים את המאבק למען תושבי נבי סמואל ישמחו לתת לכם רעיונות.

(תודה לרם רהט מקבוצת "פארק בכלוב")

24 תגובות

להגיב
  1. דניאל דה מלאך / ינו 16 2014 10:49

    תודה על הפוסט.
    האמנם "קשה לדעת מה בדיוק היתה הסיבה שמדינת ישראל מצאה לנכון לשלוח את דחפוריה בשנת 1971 ולהחריב את הכפר נבי סמואל".
    אדמות נבי סמואל הן חלק אינטגרלי מתכנית אלון שכללה רצועה מצפון לפרוזדור ירושלים המחברת את הכפר עם שטחי האזור המפורז ליד לטרון והכפרים יאלו ועמוואס שגם תושביהם "ברחו" כלומר גורשו במלחמה ומייד בעקבותיה.

  2. עידן לנדו / ינו 16 2014 11:00

    דניאל, תכניות ההתיישבות אכן היו חלק מתכנית אלון. אבל תכנית אלון נהגתה ב-1967, למה חיכו 4 שנים? ולמה התירו לתושבים להישאר בבתים שלמרגלות הגבעה (גם הם בתוך תכנית אלון)? נראה שהיה חשוב להשתלט על הגבעה עצמה, הנקודה השלטת, ועל המסגד. מן הבדיקה שאני עשיתי (מקורות כתובים וקצת שיחות עם בקיאים בנושא) הועלו כל מיני אפשרויות, אף אחת מהן לא ודאית. אחת המופרכות שאפילו לא הכנסתי לפוסט היתה העילה הרשמית שמסרו ההורסים לתושבים – בתיהם היו בסכנת מפולת עפר ולכן היה צריך להרוס אותם…

  3. א. / ינו 16 2014 11:06

    עידן, תודה על עוד פוסט מרתק ומקומם. אני בעצמי מדריך סיורים פוליטיים לאזור כבר כמה שנים, והנה גם אני החכמתי לגבי מספר נקודות. אבל העצה שאתה נותן בסוף אינה ריאלית: מול מאות אלפי משפחות נטולות עניין פוליטי שגודשות את הסחנה וחורשת טל, מהם כמה ישראלים בודדים שיחרימו את הרט"ג על רקע שתוף הפעולה שלה עם פשע ההתנחלות הלאומנית? העכבר ששאג. אני גם לא בטוח שעצתך נבונה. אדרבא, אולי צריך לעשות את מה שאני עושה במסגרת עיר-עמים ובאופן פרטי: לקחת כמה שיותר אנשים לגנים הבעייתיים הללו כדי לחשוף אותם למה שקורה שם בנוסף לחפירות הארכיאולוגיות.

    אני בעצמי מורה-דרך שבועט בעצמי בכל פעם שאני לוקח תיירים לעיר-דוד, אבל אינני יכול להרשות לעצמי להפסיק, ולו מפני שמדובר באתר מרתק שהבנתו חיונית להבנת ירושלים העתיקה בכלל. עם זאת, אני מקפיד להעלות בפני המבקרים את ההסתייגות הקיצונית שלי מן הפוליטיקה של האתר, ומפציר בהם שלא לתמוך באלע"ד ע"י קניית חטיפים, משקאות או מזכרות בחנויות שפועלות שם. אם הייתי נמנע לחלוטין מהגעה לאתר הרי שהלקוחות שלי היו יוצאים בהפסד, הן של חוויית הביקור בירושלים, והן של הבנה טובה יותר של העוול האנושי שמתקיים בה.

  4. עידן לנדו / ינו 16 2014 11:20

    א., אף פעם לא הבנתי את אורח החשיבה הזה של השמאל – מקור בלתי אכזב לפלגנות – "צריך לנקוט בטקטיקה א' ואסור בטקטיקה ב'". מה רע בשתיהן? טוב מאד שאתה עושה סיורים פוליטיים באזורים האלה. למה זה אמור לבוא במקום העצה שלי? בינינו, הסיורים שאתה עושה מכוונים לפלח אוכלוסיה מאד מצומצם ממילא – כזה שרוצה לשמוע על הדברים האלה, ואפילו יטריח את עכוזו מן הכורסא לצאת לשטח. הפנייה שלי היא אל אנשים שלא בהכרח יוצאים מן הבית; את הקמפיין נגד רט"ג אפשר לנהל באופן אפקטיבי בכל מיני זירות תקשורתיות.

    עוד טעות נפוצה היא המחשבה שאם אין מאחורי פעולת המחאה מאסות של אנשים, היא לא אפקטיבית. כמה אנשים אתה חושב יש מאחורי יוזמות החרם נגד ישראל? כמה אנשים יש מאחורי החרם על הופעות באריאל? מדובר במיעוט מבוטל בכל מקרה. ובכל זאת תראה כמה רעש זה עושה, כמה התקוממות נגדית וכו'. כלומר, האפקט הפוליטי לא תמיד נמדד בכמות אלא בדיוק של המהלומה. מספיק שהדימוי הצחור של רט"ג יוכתם, מספיק לערער על המובנות מאליה שלו, והתמונה תשתנה. לדברים האלה יש אפקט מצטבר ואי אפשר לחזות אותו מראש. אתה הרי לא חושב שהחלטות האיחוד האירופי על ניתוק הקשרים האקדמיים עם מוסדות שמשתפים פעולה עם ההתנחלויות (החלטה שהקפיצה את מקבלי ההחלטות אצלנו) באה מן החלל הריק. קדמו לה יוזמות מקומיות, לא ממשלתיות, במשך שנים רבות. והמודל הזה יכול לעבוד גם כאן. הוא לא בא במקום היוזמות שלך, הוא משלים אותן, ואני מקווה שיהיו גם רעיונות נוספים.

    אחת המטרות העיקריות של הבלוג הזה היא להאיר את הפינות החשוכות של המשת"פיות של הישראלים במשטר האפרטהייד. קודם שיקחו אחריות, אחר כך נדבר על צעדים מעשיים.

  5. בצלאל א / ינו 16 2014 11:52

    מדובר באתר ארכיאולוגי בעל חשיבות היסטורית מכרעת. הוא כולל שרידים של יישוב מקראי, עיר הלינסטית הכוללת איזור תעשיה קדום, מנזר ביזנטי ומצודה צלבנית גדולה.
    שטח האזור הארכיאולוגי , אינו 30 דונם , כפי שנטען במאמר באופן כושל מבחינה עובדתית, אלא כ280 דונם, קרוב לפי עשרה.
    האשמה האמיתית במצוקתם של התושבים, היא אכן ממשלת רבין השניה, שלא השכילה להבין את האינטרס הציבורי המכריע בהנגשת האתר ובפיתוחו, ולא סיפחה את הכפר ותושביו לירושלים רבתי, כפי שהדבר נעשה בהצלחה בצפון בית לחם.

  6. עידן לנדו / ינו 16 2014 12:10

    בצלאל, יש קוד אתי לבלוג. טעיתי לדעתך? אנא ספק אסמכתאות, כמו שאני סיפקתי. איפה בדיוק כתוב 280 דונם?

    כמו שאמרתי, החשיבות של האתר הארכיאולוגי – "מכרעת" או לא, העניין הזה נתון בוויכוח – לא רלבנטית לשאלת זכותם של התושבים לחיות באופן סביר ולא תחת מגף הכיבוש. לכן הערתך היא סוג של הסחת דעת (שלא תעבוד).

  7. בצלאל א / ינו 16 2014 13:46

    אני מכיר את המקום וביקרתי בכפר מספר פעמים.
    אני גם מודע למצוקתם של התושבים, איתם שוחחתי לא אחת.
    מבנה השטח מאפשר בקלות רבה, לענות על צרכי התושבים מבחינת פיתוח, תחבורה ובטיחות, בלי לפגוע באינטרסים של הציבור הישראלי באתר היסטורי ותיירותי ראשון במעלה.
    לגבי המספרים, אתה ציינת במאמר את המספר 30 דונם. המספר הזה יכול לתאר ריבוע שצלעותיו 173 מטרים.
    בפועל השטח שכרגע גלויות בו עתיקות נראה היטב בתמונות לווין או בgoogle earth בערך כמו מלבן פחוס שצידו הצר באורך קצת יותר משלוש מאות מטר וצידו הרחב באורך 550 מטר. אלא שחוץ ממנו קיים עוד שטח עתיקות שעדיין אינו חפור שנראה כרצועה ארוכה יותר וצרה בחלק המזרחי של הגן הלאומי, ממש מדרום ובצמוד לבתי הכפר. השטח הזה כולל שני מעיינות חצובים (לפחות) והרבה מבנים קדומים ששרידיהם נראים בברור, אחד ממש בסמוך למכולת של הכפר, שכמו הרבה מבנים יעודיים בכפר, בנויה בחלקה מאבני גזית, שנלקחו מהמבנים הארכיאולוגיים.
    יכול להיות שהמאמר צודק בכך שמוכתר הכפר, אינו עושה את עבודתו נאמנה. במקרה כזה על התושבים להתארגן ולבחור מוכתר שייצג אותם בנאמנות.
    מצד שני, מדובר על אתר חשוב ביותר, שאפילו בישראל, אין כמעט מי שישווה לו מבחינת עושר תקופתי ומימדים. אם "עמק השווה" טוענים, שהערכים הארכיאולוגיים וההיסטוריים במקום, הם רק "תירוץ" , אזי טענתם שגויה ומטעה.
    אני שוב רוצה להפנות את תשומת ליבך להסדר שבוצע באזור מחסום 300 בדרום ירושלים, שבו סופחו ארבעה רחובות מצפון בית לחם , למרחב המוניציפלי הירושלמי. שם התבצע ההסדר תוך שיתוף פעולה מלא ואוהד של התושבים, שקיבלו כולם תעודות זהות כחולות ועדיין יכולים לעבור בצורה חופשית למדי, לתוך בית לחם.

  8. nachum / ינו 16 2014 14:36

    צריך לציין שעד לאחרונה חמקה נבי סמואל גם מתשומת ליבם של פעילי זכויות אדם; can you explain why it happend?

  9. עידן לנדו / ינו 16 2014 15:17

    בצלאל,

    יפה שדיברת עם התושבים והתרשמת ש"מבנה השטח" מאפשר לענות על צרכיהם. לתומי חשבתי שעצם היותם בני אנוש מאפשר, למעשה מחייב, התחשבות בצרכיהם. קודם אנשים, אחר כך "מבנה השטח".

    המספרים שאתה מציין הם דמיוניים. גם אני הייתי באתר והלכתי מסביב לו ברגליי, לא בגוגל. מדובר בריבוע שצלעותיו בין 100 ל-200 מטרים. יש כמובן עוד הרבה פוטנציאל לחפירות באזור – מתחת לכל כפר פלסטיני יש מה לחפור, מן הסתם – אבל זה לא יכול להיכנס לחישוב של אתר העתיקות הנוכחי.

    ולסיום: אל תפנה את תשומת לבי להסדרים מדיניים. תפנה את תשומת לב הרשויות. הרשויות האלה מתעללות בתושבי נבי סמואל מאז 1971, לא רק מאז יצירת מרחב התפר. כנראה שיש להן סיבות טובות מאד לא לאזרח את תושבי הכפר הזה. יפה מאד שמגיבים בבלוגים מפגינים נאורות וירטואלית; בינה לבין מדיניות ישראל אין שום קשר. כמו "החשיבות המכרעת" של האתר הארכיאולוגי, אתה מסיט את הדיון מן המציאות הקונקרטית שעליה נסוב הפוסט. אם הכל כל כך קל בעיניך – למה זה לא קורה ולא יקרה? הפוסט הזה מנתח לעומק את השיקולים האמיתיים שעומדים מאחורי גופי התכנון הישראליים. התגובה שלך מדברת על שיקולים פוטנציאליים של גופי תכנון וירטואליים.

    וזה עוד לפני שבכלל אמרתי מילה על המשמעויות המרחיקות-לכת של סיפוח מדיני – לא צעד שניתן לעשותו באופן חד-צדדי, לא מעל גבם של התושבים, לא מאחורי גבה של הרשות הפלסטינית, ולא בשום אופן דומה. רק הישראלים משרטטים מפות בינם לבין עצמם כל הזמן.

  10. עידן לנדו / ינו 16 2014 15:21

    נחום, זה סיפור מסובך, יש הרבה גורמים, ביניהם:
    – העובדה שמדובר באתר דתי שחופש הפולחן נשמר בו שנים ארוכות (רק שמאז הגדר, נחסמה משמעותית גישתם של פלסטינים מהגדה למסגד).
    – המיתוג הארכיאולוגי, ה"א-פוליטי" כביכול.
    – דווקא הקרבה הרבה למטרופולין מקשה לתפוס שמדובר בקיפוח כל כך קיצוני, שמורגלים לראות אותו בחצר האחורית של הכיבוש.
    – סוג של זיקה נוסטלגית למקום, על רקע הקרבות במלחמות.
    – מאבקים פנימיים בתוך הכפר על רקע מכירת אדמות ליהודים.

    ובטח יש עוד סיבות. אני לא מנסה לפתוח פה ועדת חקירה, חס וחלילה, אלא רק להציף את הנושא.

  11. מוטי / ינו 16 2014 15:49

    עידן אתה עושה עבודת קודש, תודה

  12. בצלאל א / ינו 17 2014 02:04

    אני לא מתוועח על עובדות. זה חסר טעם. אתה אומר מאתים ואני אומר כמעט שלוש מאות דונם. נניח לזה.
    אתה מחליט להתעלם מהאינטרס הציבורי שיש למאות אלפי ישראלים ותיירים מכל העולם שפוקדים את המקום מדי שנה, נניח גם לזה.
    אני מודה, לתושבים זה לא חשוב כרגע.
    מה חשוב להם?
    פרנסה, חופש תנועה, חופש עיסוק.
    מה יותר טוב מלאזרח אותם? מה יותר מתאים לאינטרסים שלהם?
    אתה אומר שסיפוח מדיני זה דבר קשה ואתה צודק. לא יהיה סיפוח מדיני בעתיד הנראה לעין. אבל ישראל, לא מספחת מדינית , היא מספחת מוניציפאלית. זה מה שעשו לכפר אום טובה , איזרחו מאות אנשים.
    זה מה שראוי לעשות גם כאן.
    וזו הביקורת שלי על "עמק השווה", שאם האינטרסים של התושבים, היו בראש מעיניהם, הם היו דוחפים לפיתרון הזה, במקום לחפש בכל מקום את המתנחלים. תסלח לי אבל זה חסר טעם וזה רק מזיק לתושבים.
    עד כאן. לילה טוב.

  13. עידן לנדו / ינו 17 2014 07:43

    בצלאל, אתה בנאדם מדהים, אין ספק.

    מדהים שמכל סוכנויות הרשע שמעורבות בנבי סמואל, האצבע המאשימה שלך, שבה אתה מסיים את דבריך, מופנית אל "עמק שווה". אז הם הבעיה, אה? הם הבעיה העיקרית של התושבים. שוב המצב של שמאלנים עוכרי ישראל שמסיתים את הנייטיבז נגד האינטרסים של עצמם.

    עמק שווה סגרו את כביש 436, נכון? עמק שווה אחראים על היעדר אישורי הבנייה, נכון? עמק שווה הרסו בתים ודירי עיזים, נכון?

    עמק שווה הם השליח, ואתה, כמו כל שופר שלטוני טוב, מאשים את השליח. בזכות עמק שווה (ועוד קומץ פעילים) בכלל יש מידע על מה שקורה שם, ואולי זה מה שמפריע לך: שפתאום מתחילים לדעת. ויש סיורים. ואפשר לראות את השקר מאחורי התעמולה.

    אז אנא ממך, רד מעמק שווה ותתחיל להתחשבן עם סוכני העוול הראשיים בסיפור הזה.

    ולגופו של עניין: זה בטח לא מתפקידם של עמק שווה, עמותה לדה-פוליטיזציה של הארכיאולוגיה, "לדחוף" לפתרונות פוליטיים. ממש כמו שזה לא מתפקידה של רט"ג *לסכל* פתרונות פוליטיים. להבדיל ממך, אני דווקא קורא עד הסוף את הדו"חות של עמק שווה. והדו"ח האמור על נבי סמואל מסתיים בהמלצות האלה – שכולן בהחלט יועילו לתושבים:

    "1. יש לאפשר לתושבים לבנות ולהרחיב את בתיהם בשטחים הבנויים הנמצאים בבעלותם.
    בניית דירים, שתילת עצי פרי והכשרת שבילים יכולים להיעשות בשטחים הרבים שאין
    בהם עתיקות או צמחייה בסכנת הכחדה.
    .2 יש לאפשר לתושבים לפתח עסקים בכפר ולצד אתר העתיקות.
    .3 נבי סמואל הוא מקום של תפילה ומסורת יהודית לצד מסורת מוסלמית. שני הצדדים
    מציינים שאין כאן כמעט חיכוכים על בסיס דתי – בזכות הכבוד לאמונה ולדת. ביסוס
    הסטטוס קוו על חשיבותו הדתית של האתר יכול להוריד את המתח הפוליטי בין הצדדים
    ולאפשר חיים בכבוד עד להסכם מדיני בין ישראל והפלסטינים לגבי האתר.
    .4 יש צורך לבחון מחדש את שטח ההכרזה על האזור כגן לאומי ולצמצמו ככל האפשר.
    .5 הכפר נבי צמוויל צריך להיות מוצג לציבור המבקרים, הן בדף המידע והן בשילוט באתר.
    .6 פיתוח תיירותי של המקום צריך לשלב את תושבי הכפר ולאפשר להם ליהנות מן
    ההזדמנויות הכלכליות שמזמנת תנועת התיירים.
    .7 פיתוח תשתיות לאתר העתיקות צריך לכלול פיתוח תשתיות בכפר.
    .8 יש לתאם עם תושבי הכפר את פיתוח האתר ואופן הצגתו לקהל"

    האם כל זה יושג באמצעות תעודות כחולות לתושבים? מסופקני. האם פתרון התעודות הכחולות בכלל ישים באופן כללי למרחב התפר, שהבעיות בו מאד דומות, כל מקום והספציפיות שלו? אין שום סיכוי. אז מה בדיוק עשית כאן? הועלת לתושבים או ששוב ניסית להחזיר בהפוכה ל"סמולנים"?

  14. ujanissary / ינו 17 2014 12:50

    איזו קוממיות נפלאה! בטון ואספלט מקצה לקצה. מדכא? אז מרוממים נפש-יהודי בפארקים לאומיים לגילוי שורשים.

  15. אלדד / ינו 17 2014 20:26

    בצלאל: "מאות אלפי תיירים בשנה"? מעניין, אני דווקא מגיע לשם לא מעט, וחוץ ממג"בניק מנומנם, אברך ושני עזים לא רואה שם יותר מדי אקשן. ועידן צודק: אל תאשים את עמק שווה; אם כבר, הם ראויים לכל שבח. ותזכור גם שה"סיפוח המוניציפלי" שנעשה בירושלים התגלה מהר מאד כטעות, שאת מחירה כל העיר משלמת עד היום, ואחריתה מי ישורנו.

  16. בצלאל א / ינו 18 2014 23:10

    המספר 300,000 מבקרים בשנה, מופיע במאמר ולדעתי הוא קטן משמעותית מהמספר האמיתי.
    אזרוח תושבים מקומים, נראה כסכנה פוליטית לפעילים רדיקאלים מימין ומשמאל, אבל הוא ברכה גדולה לתושבים שאוזרחו.

  17. עידן לנדו / ינו 19 2014 10:04

    בצלאל, נדמה לי שסיכמנו משהו: "לדעתי" זה לא בסיס לטיעון בנושאים שעל הפרק. מספר המבקרים מצוטט מאתר ויש קישור. יש לך נתון אחר? אנא תן קישור. זה לא בלוג דעות כאן ודעתך כמו גם דעתי שלי על עניניים עובדתיים אינה רלבנטית.

    ברור גם שדעתך לגבי מה טובת התושבים בנבי סמואל, מה יהיה "ברכה גדולה" עבורם, לא חשובה כלל. הם היחידים שיודעים מה טוב בשבילם. אם יש לך נתונים על סקר דעת קהל שנעשה שם, אנא חלוק אותם איתנו. השערות על "טובת הילידים" ממלאות את דפי ההסטוריה של הקולוניאליזם. אין לנו צורך בעוד מאלה.

    השיח הזה נפוץ עד זרא אצלנו ולכן אין לי סבלנות אליו. אף פלסטיני לא מינה אותך או כל ישראלי אחר לדבר בשמו. מה שמותר לנו לדבר עליו, מה שצריך לדבר עליו – הוא מה החובות שלנו, של מדינת ישראל, כלפי התושבים שגרים בתחומה. החובות האלה אינן תלויות בהשערות מפוקפקות על "טובתם האמיתית" של התושבים. כשמדינת ישראל מספקת לשכונה שלך מים וחשמל, כשהיא מאפשרת לך לנוע בחופשיות למקום העבודה שלך – היא לא זקוקה לשער השערות "מה טוב לך". היא עושה את חובתה. שתעשה כך גם בנבי סמואל, ואז – רק אז – נוכל להתחיל לדבר על אזרחות וכו'.

    התפיסה שזכויות אדם הם פריבלגיה של "אזרחים", וקטגוריה נפרדת של בני אדם – "נתיני כיבוש" – אינם רשאים ליהנות מהן – היא תפיסה אדנותית ומעוותת. לפלסטינים אין זמן לחכות שתואיל לאזרח אותם. זכויות האדם שלהם אינן מותנות באזרחות (עניין בסיסי בדין הבינלאומי). להיפך: אזרחות היא סוג אחד – אחד בלבד – של דרך פוליטית להבטיח את זכויות האדם. אם הריבון אינו בוחר בה – ולהזכירך, מדינת ישראל בחרה שלא לאזרח אותם – מתפקידו להבטיח אותן בדרך אחרת. אזרחות היא כלי למימוש זכויות אדם ולא להיפך.

  18. בצלאל א / ינו 19 2014 11:41

    בהתייחס למספר המבקרים, הוא הופיע בפוסט שלך ואחר כך אני כתבתי שמדובר במאות אלפי מבקרים ורק אחר כך הוא לא מצא חן בעיני אלדד, ועל זה הגבתי.
    לדעתי אין הבדל דרמטי, אם מדובר בחמש מאות אלף או במאתיים חמישים אלף, לעניין מצב התושבים.
    אלו ששוחחתי איתם, היו מעוניינים באזרחות ויתכן מאוד שהם גם שוחחו עם אנשי עמק השווה והנושא הזה, באופן מופלא לא הופיע בדוח שלהם .

  19. בצלאל א / ינו 19 2014 12:20

    ובכן גם אני קראתי את דוח "עמק השווה" והוא די מזכיר את הדוחות האחרים שקראתי , מבחינת התפיסות הממוחזרות וגם מבחינת הליקויים .
    הכשל הגדול, הוא העלמה בוטה של נושא ההתאזרחות, שהוא אכן עולה בקנה אחד עם רצונם של תושבי הכפר. אתה יכול לחלוק עלי ולטעון שלא עשיתי סקר ובאמת לא עשיתי, אבל אני מקווה מאוד שלא תעשה את זה, כי רק תציג את עצמך, כמישהו שמתעלם ממציאות מובהקת.
    הבעיות שהוצגו על ידי "עמק השווה", הן כאלו שרובן המכריע תיפטרנה באמצעות אזרוח וסיפוח לרשות ישראלית כלשהי.
    לתושבים מאוזרחים כמו תושבי אום טובה והרבה אחרים, ישנו חופש תנועה מלא בכביש 436 , כמו בכל הכבישים האחרים במדינה.
    נושא התעסוקה והפרנסה, גם ייפתר באופן הזה, גם בגלל שמקורות תעסוקה יהיו נגישים יותר וגם בגלל עוד סיבה חשובה.
    למדינת ישראל יש אג'נדה ביטחונית, מאז האיתיפדה השניה בשנת 2001 והאג'נדה הזו אומרת, שיש למנוע מגע בין אוכלוסיה ישראלית לאוכלוסיה פלסטינית , בלתי מבוקרת.
    אין לנו את הכלים, לא לי ולא לך ולא ל"עמק השווה", להתווכח עם האג'נדה הביטחונית הזו.
    אתה יכול, כמובן, להתנגד ולקבול ולטעון נגד הרישעות הישראלית וכולי וכולי, אבל בדבר אחד אתה לא יכול לכפור.
    ברגע שהתעודות מכחילות, כל האג'נדה נעלמת כבועת סבון ופתאום הכל בסדר.
    זאת אומרת, שאותה המלצה של "עמק השווה", לפיה התושבים יהיו מעורבים בפעילות התיירותית באתר, שהיא המלצה מקובלת וטבעית, תתרחש באופן מיידי, ברגע שנושא האזרחות יוסדר, בצורה שהוסדר במקומות רבים באזור ירושלים.
    בנושא זה, אני שמח לציין, כי פרט מהותי נשמט לו מהדוח של "עמק השווה" והוא שהחנות בתוך המתחם התיירותי, מוחזקת ומתופעלת על ידי מקומיים, כך ממש.
    כמובן, יכול להיות שאלו בני דודו של המוכתאר, אבל מצד שני, מדובר על כפר זעיר של 250 תושבים, שגם פרנסה של שתי משפחות, היא כבר אחוז משמעותי מכל המחזור.
    לכן, אני חוזר ומציין, כי השמטת נושא האזרחות, הוא ליקוי משמעותי בדו"ח המצוטט וברור שהוא מעיד על מגמתיות.
    מעבר לזה, הדוח לא מדבר על מקום מגוריהם של עובדי הרט"ג, אז אני מאמין שזו התוספת שלך ואני חייב לציין שנודף ממנה ריח עז של מקארתיזם.
    אם אתה עלית את מעורבות המתנחלים בעניין, מטב שתדע, שגם הם אינם יצוקים בתבנית אחידה ויש ביניהם רבים שתומכים באזרוח של כפרים כדוגמת נבי סמואל.

  20. עידן לנדו / ינו 19 2014 14:34

    בצלאל, בוא נעצור את הסחף הזה. אתה מבצע פה מחטף של הפוסט המאד מקיף הזה לנושא לחלוטין לא רלבנטי. הוא לא רלבנטי פעמיים, כמו שהסברתי ואסביר כעת שוב: 1) אין קשר בין זכויות אדם לבין אזרחות. הדיכוי היומיומי שמתואר כאן איננו יכול להיות מוצדק משום בחינה כ"אג'נדה בטחונית"; אתה רשאי לדקלם ססמאות כאלה, מה שאני עושה בבלוג הזה הוא לפרק אותן (תזכיר לי בהזדמנות מה היה הנימוק הבטחוני לכך שאסור להכניס ארגז עגבניות לכפר?) 2) גם אם היה קשר, האחריות כולה – אבל כולה – על עובדת אי-התאזרחותם של תושבי נבי סמואל היא על השלטונות. לא על עמק שווה.

    אז רד מהתעודות הכחולות. זאת התראה אחרונה.

    לגבי אשמת ה"מקארתיזם", נו, גם פה נסחפת קשות. מקארתיזם כרוך בסתימת פיות. כרגע מי שסותם פיות במדינה הזאת הוא הימין לשמאל, באמצעות שורה של צעדי חקיקה. עוד לא ידוע לי על ארגון ימני ש"נרדף" על ידי השמאל עד כדי הצרת צעדיו (ע"ע "אם תרצו" שרודפים בלי הפסקה). וכן, ברור שהיותו של אדם מתנחל היא מידע רלבנטי לגבי סוג ההחלטות שהוא מקבל ובמיוחד לגבי השליטה על הקרקע שהוא עצמו נהנה מההתנחלות בה. קיומם של מתנחלים צדיקים בודדים לא משנה את העובדה שבעצם התנחלותם הם נהנים מקרקע כבושה, מהגנה של כוח כיבוש, מהדרה של פלסטינים מן הכבישים והמרחב שהוענק להם, וכדומה. מה שעובר להם בראש למראה הכפר הכלוא בין חומות ואפילו הפתק שהם שמים בקלפי – לא מכפרים על השותפות הישירה הזאת במפעל הגזל של ההתנחלות.

    למנות מתנחל לראש ועדת התכנון של המנהל האזרחי זה הרבה מעבר לניגוד אינטרסים, זה בדיחה. כמו שהיינו ממנים מטריד מינית סדרתי לראש ועדת מעמד האישה בכנסת. ושוב, רק בישראל האנומליות האלה שקופות, בכל מקום אחר הן נתפסות בתור מה שהן – סממן של משטר שאיבד מזמן את חוש המידה.

  21. עידן לנדו / ינו 19 2014 15:19

    הנה לך מקארתיזם, טרי מהתנור:
    http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2220786

    ופרשה שכולה היתה מקארתיזם צרוף ורק בית המשפט הוציא כרטיס אדום:
    http://www.the7eye.org.il/92185

    כשאדם מאבד את פרנסתו בגלל דעותיו, זה מקארתיזם. כשבלוגר מספק מידע רלבנטי על פקידי שלטון בכירים שמקדמים אג'נדה התנחלותית – זה שירות לציבור. קצת התבלבלתם שם בימין בין חופש דיבור לבין סתימת פיות.

  22. בצלאל א / ינו 19 2014 16:14

    אם "זה מה שאתה עושה בבלוג", אז אותי לא שכנעת, בגלל שבשום מקום , לא בפוסט שלך ולא בדו"ח לא התייחסת להיבטים בטחוניים.
    אילו אנשי "עמק השווה" היו מנסים לעשות דו"ח אובייקטיבי ואפקטיבי, שבאמת יוכל לסייע לתושבים, אז הם היו מביאים מומחה לנושא והיו מציגים סטטיסטיקות ומטריצות סיכונים ופרטים אחרים הנדרשים לדיון מהותי ומקצועי.

    אני שמח שהצגתי כאן צד פרגמטי, כי אני באמת רואה לנגד את עיני את טובת הכפריים בנבי סמואל, מקום שאליו אני מגיע לעיתים מזומנות , וחש זיקה אמפטית אליו ואל תושביו.

    לנוכח הדברים שאתה כתבת וממשיך לכתוב, יש לי הרגשה, שהיא לגמרי סובייקטיבית , שאתה מעדיף להלחם באיזשהו "רוע" אמיתי או דימיוני, או להוקיע גופים ציבוריים, בצדק או שלא בצדק וטובתם האישית והיומיומית של אותם מאתיים ומשהו תושבים, אינה ממש לנגד עיניך.

    אבל זה באמת רק הרושם שנוצר אצלי. אני לא מתייחס אליו כאל חוקי ניוטון.

  23. עידן לנדו / ינו 19 2014 18:41

    די תמוה לשמוע את זה ממגיב שלא טרח להגיב על אף אחת מהטענות הענייניות שבפוסט הארוך הזה. הרוע שאני מדבר עליו לא "דמיוני" אלא מתועד בפירוט. נדמה לך שהוא מוצדק מטעמים בטחוניים? כל עוד אתה לא מבהיר בדיוק מה הם, נדמה שמי שנשען כאן על הדמיון הוא אתה ולא אני.

    אם יש נימוק בטחוני לשלל הגזירות שממררות את חיי התושבים בנבי סמואל, הביאנו נא (אתה שוב לא ענית על שאלת ארגז העגבניות, ואני מנחש שלא תענה גם).
    אם יש נימוק בטחוני לכך שכבר בשנות ה-80 הוצג התכנון של השטח כשטח ירוק כאמצעי למניעת בנייה ערבית – הביאנו נא.
    אם יש נימוק בטחוני לצירוף המקרים המדהים בין הכרזת הגן הלאומי לכניסת הסכמי אוסלו ב' לתוקפם – הביאנו נא.
    אם יש נימוק בטחוני לכל שאר מעשי הסיפוח בכסות גנים לאומיים שמוזכרים בפוסט – הביאנו נא.

    כל עוד הטיעונים מן הצד שלי מגובים בתיעוד ואילו אתה רק חוזר על מנטרה אחת – "נימוקים בטחוניים" – מבלי יכולת לבאר כיצד היא קשורה או מסבירה את השתלשלות האירועים בנבי סמואל (וסוסיא ועיר דוד וכו') – אתה הוא זה שמרחף במחוזות המיתוס. העובדה שאתה רואה את עצמך כ"פרגמטי" רק מעידה על רמת ההיכרות שלך עם עצמך.

    ככה זה עם רוב הישראלים: "נימוקים בטחוניים" הפך להיות סוג של כרטיס אדום לעצירת הדיון. אפשר לשלוף אותו בכל שלב מבלי להזדקק להסברים. עול ההוכחה הוא תמיד על מי שכופר בהם. אבל כשהבטחוניסט נדרש להסביר – הוא ממלא את פיו השושואיסטי במים.

  24. שרה / נוב 25 2015 10:12

    מענין, אבל ככל שקראתי את דבריך לעומק, הבנתי כמה המצב הנוכחי צודק. תודה על ההסבר היפה. זה מחזק את ישראל ומראה כמה התכנון מתחשב בכל התושבים, יהודים וערבים כאחד. אז אולי תפרסם יותר בכל העולם כמה אנחנו טובים? אכן, יישר כוח לחילמי ושותפיו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: