Skip to content
22 בדצמבר 2014 / עידן לנדו

אמת ופוליטיקה (אצל ארנדט ובכלל)

לאוריאל פררה, בהוקרה

משטרים שמושתתים על אי צדק בסיסי חייבים לטפח מערכת של שקרים מוסכמים כדי לשרוד את ההתנגשות היומיומית בין הצהרות רשמיות למציאות בפועל. באופן פרדוקסלי, דווקא משטרים דמוקרטיים-לכאורה חייבים לשקר יותר לאזרחיהם, משום שאלה נחשפים למגוון מקורות מידע בלתי תלויים בשלטון. משטר רודני, שחולש גם על מקורות המידע של נתיניו, לא צריך לשקר כל הזמן; ממילא אין אלטרנטיבות לאמת הרשמית.

לא כל השקרים משכנעים, ועל כן מערכת התעמולה אינה פוסקת מלייצר תחליפים למציאות. אבל חלק מן השקרים תופסים, משתרשים, והופכים למובן מאליו של הציבור הרחב. גם המשטר הישראלי, שמושתת על ניצול דו-ראשי קיצוני – אפרטהייד מעבר לקו הירוק ואוליגרכיה בתוכו – חייב לפרנס מערכת שקרים שכזאת. וגם בה ישנם שקרים עקרוניים, שהם כבר נחלת הכלל, מעבר לכל פקפוק. למשל: רוב הישראלים חושבים שבקעת הירדן נמצאת בריבונות ישראלית ושרוב תושביה יהודים; שהבדואים בנגב תובעים לעצמם כמעט מחצית משטחו; שמבצעי "עופרת יצוקה" "עמוד ענן" ו"צוק איתן" פרצו בגלל התגרות והסלמה באש של החמאס שאילצו את ישראל להגיב; שרשות הטבע והגנים היא ארגון ירוק בלבד ולא מכשיר שלטוני רב עוצמה ל"ניקוי" שטחי הלאום מערבים; שדובר צה"ל מוסר דיווחים נאמנים על פעולות הצבא ואיננו שקרן סדרתי. כל אלה הם יותר מסתם שקרים חולפים. אלה שקרים עקרוניים, עמודי תמך של המשטר שנוצקו עמוק-עמוק בתודעת הישראלים. הם מייצרים עולם בדיה, הפוך לחלוטין לעולם המציאות, שבו האוכלוסיה היהודית שבין הנהר והים נתונה תחת איום קיומי מתמיד מצד האוכלוסיה הערבית. בפועל, הסכנה לחייו של ערבי בארץ הזאת, לקורת הגג שמעל ראשו, לפרנסתו ולמשפחתו, חמורה הרבה יותר מאשר הסכנה ליהודי. אבל היהודים חיים בעולם בדיה.

הבלוג הזה עוסק הרבה מאד ביצרני הבדיות הרשמיים. העיסוק החוזר ונשנה באמת ותעמולה מעלה, מטבע הדברים, כמה שאלות עקרוניות. אלה צצות כל הזמן אבל מפאת קצב האירועים וגם ההתעקשות להתמודד עם הקונקרטי ולא לברוח אל המופשט, הן נדחקות הצידה. בכל זאת, כדאי מפעם לפעם (ובזמן הבחירות, גארבג' טיים טוטאלי של המחשבה הפוליטית, אפילו מומלץ) לחזור אל היסודות, ולשאול שאלות כמו "מה לפוליטיקה ולאמת?", "מה לאזרח ולאמת?". אלה השאלות העומדות במוקד המסה של חנה ארנדט שמיד אגיע אליה, אבל אני מבקש להגיע אליה דרך קטע קצר שכתב העיתונאי האמריקאי רון סוסקינד.

סוסקינד, זוכה פרס פוליצר, חקר לעומק את תרבות השקר של ממשל בוש השני, והגיע למסקנות מאירות עיניים. במאמר שפירסם ב-2004 הוא מספר את האנקדוטה הבאה:

"בקיץ 2002, לאחר כשכתבתי מאמר ב"אסקוויר" שלא היה לרוחו של הבית הלבן, על יועצת התקשורת הקודמת של בוש, קארן יוז, היתה לי פגישה עם יועץ בכיר של הנשיא. הוא הביע את מורת רוחו של הבית הלבן, ואז אמר לי משהו שבשעתו לא לגמרי הבנתי – אבל הוא מזקק, כך אני מבין עכשיו, את מהות הנשיאות של בוש.

העוזר אמר שאנשים כמוני נמצאים "במה שאנחנו קוראים קהילה מבוססת-מציאות", שאותה הגדיר כאנשים ש"מאמינים שפתרונות הם תולדה של חקירה שקולה של מציאות בת-זיהוי". אני הנהנתי ומלמלתי משהו על עקרונות הנאורות ואמפריציזם. הוא חתך אותי. "העולם לא עובד ככה יותר", הוא המשיך, "אנחנו אמפריה עכשיו, וכשאנחנו פועלים, אנחנו יוצרים את המציאות שלנו. ובזמן שאתם חוקרים את אותה מציאות – באופן שקול, כדרככם – אנחנו נפעל שוב, וניצור מציאויות חדשות אחרות, שגם אותן אתם יכולים לחקור, וככה הדברים יתנהלו. אנחנו מי שפועל בהסטוריה… ולכם, לכולכם, נשאר רק לחקור את מה שאנחנו עושים."

הציטוט הנוקב הזה ממש מהדהד את הקישור שארנדט עושה בין אמירת שקר לבין פעולה פוליטית, לעומת אמירת האמת שאיננה, ברגיל, חורגת מן הטריביאלי. רק במצבים מיוחדים – שבהם מושלת בכל מה שארנדט מכנה "אמירת שקר עקרונית" – הופכת אמירת אמת לפעולה פוליטית. ובכל זאת, כדאי לאמץ את פכחונו של אותו יועץ אמריקאי. אנו – עיתונאים, בלוגרים, סתם אזרחים הגונים – שייכים לקהילה אחת, שנצמדת באורח כמעט ילדותי אל העובדות; קהילה "מבוססת-מציאות". אבל העניינים נחתכים במקום אחר לגמרי, בקהילת מחוללי-המציאות. יחסי הכוחות מראש אינם מאוזנים; האדם הממוצע תמיד ייסחף יותר אחרי פעולה ממשית בעולם – שיגור כוחות צבא, הקמת גדרות, עקירת יישובים – מאשר אחרי תיאור גרידא של העולם. פעולה דרמטית שמבוססת על שקרים תסעיר את רגשותיו יותר מאשר אי-פעולה שמבוססת על אמת. את כל זה צריכים לזכור גם אותם אינטלקטואלים שמפארים את "אמירת האמת" בקונטרסים שלהם כ"פעולה בעולם". לא, פעולת דיבור לא הופכת לפעולה בעולם רק מכוח הכרזתה ככזו בפיה של פעולת דיבור נוספת, ולו גם תהא זו מודפסת באות מודגשת ומהדהדת.

ועוד לקח מדבריו של אותו יועץ: אין טעם להציג את תוצאות החקירה שלנו לשלטון, אין טעם להתדפק על דלתותיו בתחינה שיואיל להביט במה שהעלו חקירותינו. כפי שהעיר פעם נועם חומסקי, ראוי להתנער מן הסיסמה "To speak truth to power". השלטון יודע את האמת, ויותר מכך – היא לא מעניינת אותו. חבל לבזבז את הזמן עליו. האמת היא עניין לאזרחים.

ועכשיו לארנדט.

על "אמת ופוליטיקה" של חנה ארנדט

ארנדט פירסמה את המסה הנרחבת "אמת ופוליטיקה" מעל דפי ה"ניו-יורקר" בפברואר 1967. בכנות אופיינית היא מציינת כבר בהערת השוליים הפותחת שעילת כתיבתה היתה הסערה שחולל ספרה "אייכמן בירושלים" (1963), ובפרט שתי סוגיות שהיא עוררה: האחת, האם תמיד לגיטימי לומר את האמת; והשניה, השקרים הרבים שהופצו על אודות העובדות שמדווחות בספר והדברים שכתבה בו ארנדט עצמה. המסה אכן משוטטת בין שלוש זירות שונות שלפרקים פולשות זו לזו: עיון פילוסופי במושג ה"אמת", ניתוח פוליטי של יחסי השלטון עם האמת, והערות על דמותו של "דובר האמת" בבדידותו המזהרת, שהן למעשה הרהורים אישיים מאד, במסווה קלוש של דיון עקרוני.

כוונתי הראשונית היתה לתרגם את הטקסט – שלא תורגם לעברית עד כה – בשלמותו. אבל במהלך העבודה, אחרי התלבטות מסוימת, החלטתי להתרכז רק בניתוח הפוליטי ולהזניח את החלקים הפילוסופיים ואולי גם הפסיכולוגיים. גם מן הניתוח הפוליטי השמטתי פסקאות מסוימות, כך שמה שתראו לפניכם אינו יכול להיחשב תרגום של המסה אלא לכל היותר אוסף של מובאות מורחבות מתוכה. באופן מפתיע אולי, אפשר לקרוא בהן כרצף לכיד גם ללא ההקשר הטקסטואלי הרחב יותר, וזה כנראה סימן ההיכר הבדוק ביותר להגות מבריקה.

בכל זאת, את החופש החצוף-משהו בהשמטת חלקים מן המקור שנטלתי לעצמי במלאכה הזאת עליי להצדיק בכמה מלים.

אם לומר בקצרה, הדיון הפילוסופי במסה של ארנדט אינו מעמיק ונדמה כי זיקתו לדיון הפוליטי מאולצת. ראשית, ארנדט מבחינה בין "אמת שכלית" (rational truth) ל"אמת עובדתית" (factual truth) – אבחנה שהיא מיד מודה שאין לה בסיס עקרוני. לכאורה, האמת השכלית היא משאת נפשם של הפילוסופים והמדענים, ואילו האמת העובדתית היא משאת נפשם של העיתונאים. אך אם יש מובן כלשהו למושג האמת, היחידות והבלעדיות הן חלק בלתי נפרד ממנו. דיבור על "אמיתות שונות", או על "האמת שלי לעומת האמת שלך" הוא ביטוי של שפה יומיומית שאין מאחוריו הנמקה פילוסופית. האמת היא אחת – גם אם איננה בחזקתו של אף אדם יחיד, וגם אם הדרכים להשיגה שונות ומגוונות. מן האבחנה בין אמת שכלית לאמת עובדתית משתמע כאילו האמת השכלית איננה נבחנת בהתאמתה לעובדות – השתמעות חשודה מאד שספק אם מדענים ואפילו רוב הפילוסופים יסכימו לה.

ארנדט מזכירה גם כמה הוגים שהתייחסו למתח בין האמת לפוליטיקה, ביניהם אפלטון והובס. אך אותם, מסתבר, העסיקו בעיות שונות מאד מאלה שמעסיקות אותה במחצית השניה של המאה ה-20. אפלטון דן בהבדלים בין טעות לשקר, ועיקר ביקורתו היתה נגד הבורים, לא נגד השקרנים. הובס שואל מתי האמת מעניינת את בעל השררה, ומשיב – רק כשצומח לו ממנה רווח או הפסד. אמירת שקר מאורגנת, כפנומן פוליטי, היתה זרה להם לחלוטין.

בהמשך מציינת ארנדט שעבור מרבית הפילוסופים המערביים, הניגוד ל"אמת" לא היה "שקר" אלא "דעה" או "אשליה", וזאת משום שהפילוסופיה המערבית רדפה באובססיביות אחר הגביע הקדוש של הידיעה הוודאית, ורק ידיעה כזאת זוהתה עם "אמת". כל מה שעמד בדרכה היה ההיפך ממנה – צירופי מקרים, סברות כרס ודעות קדומות. גם כאן, המושג הפוליטי של אמירת שקר מאורגנת (כפרקטיקה שלטונית קבועה) איננו חלק מן הדיון הפילוסופי ושוב עולה התהייה במה בכלל מחכים אותנו אותו דיון בבואנו לבחון את היחס בין האמת לפוליטיקה.

בחלקה האחרון של המסה פונה ארנדט לדבר על אומר-האמת (truthteller) כמגדלור אנושי שמתעקש להאיר פינות חשוכות בחברה, אדם שניצב הרחק מחוץ לזירת הכוחות הפוליטית ולכן אינו תלוי בה. זהו דימוי מאד רומנטי שבו נשזרים אמירת האמת ומעשה הסיפור או השיר (נזכרים שם הומרוס והרודוטוס כתקדימים), וברור שבראי הנפש שלה גם ארנדט עצמה, שספרה על אייכמן גזר עליה חרם ונידוי קשים מאד מצד האליטה האינטלקטואלית בארצה ומחוץ לה, היא נצר לאותה שושלת מפוארת. ההערות האלה יעניינו את מי שמתעניין באדם חנה ארנדט ובתפיסתה העצמית, אבל לא בהכרח את מי שמתעניין בהגותה הפוליטית.

יחד עם זאת, חלק ניכר מהמסה מרתק ומעורר מחשבה ביותר. זהו החלק שבו מתגלה גדולתה של ארנדט כהוגה פוליטית מקורית ואמיצה. בחלק הזה היא מנתחת את האיום הרוחש תמיד מכיוון האמת העובדתית אל השלטון; את מעמדה השברירי של אותה אמת, שדורש הגנה מתמדת; ואת הדינמיקה ההסטורית שהופכת את אמירת האמת לפעולה פוליטית. אורוול (שגם הוא שילם מחיר אישי כבד על כתיבתו הפוליטית) היה תמציתי יותר כשקבע: "בזמנים של הולכת שולל כללית, אמירת אמת היא מעשה מהפכני". ארנדט מפוכחת יותר, פסימית כמעט לכל אורך הדרך, ורק בסוף דבריה פותחת צוהר קטן של תקווה.

מתוך "אמת ופוליטיקה" / חנה ארנדט

"מול המתקפה החזיתית של השררה, סיכויי ההישרדות של האמת העובדתית קלושים למדי; היא תמיד נמצאת בסכנה שתידחק החוצה מן העולם, לא רק באופן זמני אלא גם, פוטנציאלית, לצמיתות. עובדות ואירועים הם דברים שבריריים לאין שיעור יותר מאקסיומות, תגליות ותיאוריות – ולו הפרועות ביותר – פרי השכל האנושי; הם מתקיימים בזירה המשתנה תדיר של ענייני אנוש, אשר בשטף זרימתם רק מבנה השכל האנושי נותר קבוע באופן כלשהו. משירדו לאבדון, שום מאמץ רציונלי לא יוכל לגאול אותם בחזרה. שוו בנפשכם שההסטוריה היתה מונעת מאוקלידס להנחיל לדורות הבאים את המתמטיקה שלו, מאינשטיין להנחיל את תורת היחסות, ואפילו מאפלטון להנחיל את הפילוסופיה שלו. הסיכויים שתורות אלה היו משוחזרות במרוצת הזמן אולי אינם גדולים, אך הם טובים לאין ערוך מן הסיכויים שעובדה משמעותית שנשכחה, או יותר סביר, הושכחה במזיד, תתגלה מחדש באחד הימים".

"סודות מדינה, בלי ספק, תמיד היו קיימים; כל ממשלה חייבת לסווג מידע מסוים ולהסתיר אותו מידיעת הציבור. במי שחושף סודות אותנטיים תמיד נהגו כבוגד. זה לא העניין. העובדות שעליהן אני מדברת הן פומביות, אך אותו ציבור שיודע אותן מסוגל, לעתים באופן ספונטני, להטיל טאבו על כל דיון ציבורי ולהתייחס אליהן כאילו הן משהו שלמעשה הן לא – כלומר, סודות… במידה שאמיתות עובדתיות לא מקובלות זוכות ליחס סובלני במדינות חופשיות, הן הופכות, במודע או שלא במודע, לדעות".

"מנקודת המבט של הפוליטיקה, האמת נושאת אופי רודני. על כן רודנים שונאים אותה, ובצדק פוחדים מתחרות עם עוצמתה השתלטנית שאין למשול בה, ומעמדה רעוע בעיני ממשלות שנשענות על הסכמה ונמנעות מכפייה. העובדות הן מעבר להסכם ולהסכמה, וכל כמה שידונו בהן – כל חילופי הדעות שמבוססים על מידע נכון – לא יתרמו לביסוסן. עם דעות לא נעימות אפשר להתווכח או להתפייס ואפשר גם לדחות אותן, אבל בעובדות לא נעימות יש עיקשות מעוררת חימה, שדבר לא יסיטה ממקומה, זולת שקרים בוטים. הבעיה היא שאמת עובדתית, ככל אמת אחרת, תובעת בנחרצות שיכירו בה ושוללת כל אפשרות לפולמוס; ופולמוס הוא לב ליבם של החיים הפוליטיים."

"… בטענה של אמת יש אטימות משונה… בשום מקום האטימות הזאת אינה גלויה ומעצבנת יותר מאשר בהתייצבות מול עובדות ואמת עובדתית, כיוון שלעובדות אין שום סיבה עקרונית להיות מה שהן; הן תמיד היו יכולות להיות שונות, ובפועל אין גבול לתלותיות (contingency) המרגיזה הזאת. היתה זו הגחמנות של העובדות שהניאה את הפילוסופיה הפרה-מודרנית מלהתייחס ברצינות לזירת ענייני האנוש, הספוגה בעובדתיות, ומלהאמין שאמת משמעותית כלשהי אי פעם תתגלה ב"גחמנות המלנכולית" (קאנט) של רצף אירועים בהתרחשותם בעולם. אף פילוסופיה מודרנית של ההסטוריה לא הצליחה להתפייס עם העקשנות הבלתי סבירה, הממאנת להיעתר, של עובדתיות טהורה; פילוסופים מודרנים בדו מליבם סוגים שונים של הכרח, החל מן ההכרח הדיאלקטי של נפש העולם או של התנאים החומריים וכלה בהכרח הטמון בטבע האדם ה"בלתי משתנה", שאותו דימו לדעת. כל זאת כדי לבער את השיירים האחרונים של ה"יכול היה להיות אחרת" השרירותי (שהוא מחיר החירות) מן הזירה היחידה שבה האדם באמת חופשי."

"במלים אחרות, האמת העובדתית איננה ברורה מאליה יותר מדעה או סברה, ואפשר שזו אחת הסיבות שקל למדי לכל בעל דעה לפקפק באמת העובדתית ממש כמו בכל דעה אחרת."

"גם אם נכיר בזכותו של כל דור לכתוב את ההסטוריה של עצמו, איננו מכירים אלא בזכותו לארגן מחדש את העובדות על פי הפרספקטיבה שלו; אך לא נכיר בזכות לגעת בחומר העובדתי עצמו. על מנת להמחיש את הנקודה: בשנות ה-20, כך מסופר, נקלע קלמנסו, זמן קצר לפני מותו, לשיחה ידידותית עם נציג של רפובליקת ויימאר, בשאלת האשמה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. 'מה לדעתך', נשאל קלמנסו, 'יחשבו ההסטוריונים של העתיד על הסוגיה המטרידה והשנויה במחלוקת הזאת?'. הוא השיב: 'את זה אני לא יודע. אבל בדבר אחד אני בטוח: הם לא יאמרו שבלגיה פלשה לגרמניה'.."

"טענה עובדתית – גרמניה פלשה לבלגיה באוגוסט 1914 – צוברת משמעות פוליטית רק מכוחו של הקשר פרשני שבו היא ממוקמת. אבל הטענה ההפוכה, שקלמנסו, חף מהיכרות עם אמנות שכתוב ההסטוריה, החשיב כאבסורד, אינה נזקקת לשום הקשר בכדי שתהיה לה משמעות פוליטית. היא ניסיון ברור לשנות את התיעוד ההסטורי, וככזו, היא צורה של פעולה. כך גם בשעה שהשקרן, שאין ביכולתו לשכנע את הציבור בכזביו, אינו מתעקש על האמיתות המוחלטת של דבריו ורק מעמיד פנים שזאת "דעתו", דעה שמוקנית לו מכוח זכויות חוקתיות. זהו מהלך שקבוצות חתרניות נוקטות בו לעתים קרובות, ובקרב ציבור בלתי בוגר פוליטית, ייתכנו לו תוצאות מרחיקות-לכת. טשטוש הקו המפריד בין אמת עובדתית לדעה הוא התגלמות אחת מני רבות של אמירת שקר, וכולן הן אופנים של פעולה."

"רק כאשר קהילה שלמה פוצחת באמירת שקר עקרונית, ולא רק ביחס לעניין ספציפי, הופכת אמירת האמת, חופשיה מסילופים של אינטרסים וכוח, לגורם פוליטי ראשון במעלה. בשעה שכולם משקרים על כל עניין בעל חשיבות, או-אז מתחיל אומר האמת, בין אם הוא יודע זאת או לא, לפעול; הוא מכניס גם את עצמו אל הקלחת הפוליטית, כיוון שאם ישרוד (מה שלא סביר), הוא התחיל לצעוד לקראת שינוי העולם. אך במצב הזה, הוא שוב ימצא את עצמו מהר מאד בנחיתות מרגיזה… כיוון שהשקרן יכול לעצב בחופשיות את "העובדות" שלו כך שיתאימו לרווח או להנאת הקהל שלו, או אפילו רק לציפיותיו, רוב הסיכויים שהוא יהיה משכנע יותר מדובר האמת. למעשה, החזות האמינה תעמוד לצידו. הסבריו יישמעו הגיוניים יותר, כיוון שהיסוד הבלתי-צפוי – תכונה בסיסית של כל אירוע אמיתי – נעדר מהם, לרווחת המאזינים… המציאות, לעתים קרובות למדי, מתנגשת עם השכל הישר לא פחות משהיא פוגמת ברווחים או בהנאה."

"המאמץ העיקרי, הן של המרמים והן של הציבור המרומה, יופנה לשמר את הדימוי התעמולתי ללא רבב. הדימוי הזה, יותר משנשקפת לו סכנה מן האויב ומאינטרסים עויינים באמת, מאויים על ידי אותם יחידים בתוך הקבוצה שהצליחו להתנער מן הכישוף שלה ומתעקשים לדבר על עובדות או אירועים שאינם הולמים את הדימוי. ההסטוריה בת זמננו מלאה בדוגמאות של דוברי אמת עובדתית שנתפסו כמסוכנים ואף עויינים יותר מיריבים אמיתיים… מבחינה פוליטית, האמנות המודרנית של הונאה עצמית הופכת, על פי רוב, סוגיה חיצונית לסוגיה פנימית, כך שעימות בינלאומי או בין-קהילתי חוזר כבומרנג אל תוך הזירה הפנימית."

"כששקרים מחליפים באופן עקבי ומוחלט את האמת העובדתית, התוצאה איננה שהשקר מתקבל כעת כאמת והאמת מוקעת כשקר, אלא שעצם יכולתנו להתמצא בעולם הממשי – וקטגורית ה"אמת מול שקר" היא אחד הכלים המנטליים שמאפשרים אותה – יכולת זו נהרסת".

"השררה מעצם טבעה לעולם לא תוכל להעמיד תחליף ליציבות המוצקה של המציאות העובדתית, שחורגת משליטתנו ברגע שהפכה לעבר. העובדות מבססות את עצמן מתוקף עקשנותן, ובאופן משונה מתקיימות בהן, זו לצד זו, שבריריות ועמידות גדולה – אותה אי-הפיכות שהיא סימן ההכר של כל פעולה אנושית. בעקשנותן, העובדות גוברות על השררה; הן ארעיות פחות מתצורות של שררה, שצומחות מהתארגנות אנושית לצורך מטרה מסוימת ונעלמות עם השגת המטרה או כשלונה. אופיה החולף הופך את השררה למכשיר מאד לא מהימן להשיג קביעות כלשהי, ועל כן, לא רק האמת והעובדות אינן בטוחות בידיה אלא גם הלא-אמת והלא-עובדות."

(תרגום: עידן לנדו)

27 תגובות

להגיב
  1. nina ramon / דצמ 22 2014 20:00

    תודה עידן. תבורך.

  2. nhirschfeld2014 / דצמ 22 2014 20:05

    מרתק, אקספוזיציה מצוינת ותרגום טוב. אפיץ לכל עבר.

  3. נדב / דצמ 22 2014 20:42

    מצויין!

  4. אלעד (αναρχία) / דצמ 22 2014 21:43

    יפה. אני רוצה לציין עוד משהו שחומסקי אמר: דרך חכמה להשאיר את האנשים פאסיביים וצייתנים היא להגביל בקשיחות את ספקטרום הדעות המקובלות (acceptable), אבל להרשות דיון ער בתוך אותו הספקטרום.

    אחת המטרות של אותם שקרים העקרוניים היא להציב גבולות לדיון. לקבוע נקודות התחלה וסוף. אחרי שברור שהמלחמות צה"ל הן בגלל התגרות החמאס, אחרי שברור שהחמאס הוא ארגון טרור ואסור לדבר עם ארגוני טרור, אחרי שברור שצה"ל הוא צבא מוסרי ועושה מאמצים עילאיים למניעת פגיעה בחפים מפשע, ואחרי שברור שאותם חפים מפשע נקראים "אזרחים" (אפילו שאין להם שום אזרחות) – רק אחר כך אפשר להתחיל לדבר ולדון בתוך קוי הגזרה האלו, ולאפשר מצג שווא של דמוקרטיה מתקדמת.

  5. עידן לנדו / דצמ 22 2014 21:48

    אכן כן, אלעד. כאלה היו בדיוק הוויכוחים ה"נוקבים" בין נתניהו לבנט על מהלכי "צוק איתן". על ציפי לבני אין אפילו מה לומר – במיקרוסקופ אלקטרוני לא הייתי מזהה את ההבדלים בינה לבין ביבי.

  6. יונתן / דצמ 22 2014 22:06

    שלום עידן,

    פוסט מעולה, גם אם הינך רק מתרגם של חלקו.

    שני דברים ש'הציקו' לי והרגשתי צורך להעיר –
    1. ההבחנה בין אמת רציונלית לעובדתית הינה עתיקת יומין וקשורה גם להבחנה בין הכרח לקונטינגטי שאליה ארנדט בעצמה מתייחסת. הכוונה באחרונות היא לעובדות שהיו יכולות להיות אחרת לעומת אמיתות רציונליות שהן הכרחיות. הטענה היא לא שאמת רציונלית "איננה נבחנת בהתאמתה לעובדות" כדבריך אלא שהיא לא תלויה בעובדה זו או אחרת. למשל חוק הסתירה – יורד גשם ולא יורד גשם. החוק הזה נתפס כאמת רציונלית בלי קשר למזג האוויר הנתון. זו גם הבעייתיות שארנדט מתייחסת אליה ביחס לאמיתות עובדתיות: בעל השררה "מתרגז" על כך שישנן אמיתות שאינן הכרחיות אך עדיין עליו להיעתר לעוצמתן, כלומר הוא מוגבל על ידי משהו שיכל להיות אחרת ומכאן תסכולו (ואולי אף הרצון ליצור אמיתות חלופיות).

    2. לא ברור לי כמה אני מקבל את טענתך – "היהודים חיים בעולם בדיה". נראה שלגבי חלק גדול באוכ' הבעיה היא יותר חוסר של ידע מאשר האמנה בשקר. כלומר, אנשים לא יודעים שרשות הטבע והגנים היא כוח שלטוני ולא דובון איכפת לי, זה לא שהם מפעילים רציונליזציות ומאמינים לשקרים. למרות עבודת הקודש שאתה מבצע, החשיפה שלך היא מועטה ולרוב מגיעה רק למשוכנעים. מבחינה של הפצת מידע (אמיתי או לא) הינך בטל בשישים ליד הביביתון למשל.
    בנוסף, במקרים רבים שאנשים אכן מאמינים בשקרים (מלחמות עזה השונות), נראה שיש כאן בחירה שונה בהסתברויות. כלומר, אנשים יודעים שאנחנו התחלנו, הם פשוט עושים בחירה שעדיף להם לנהוג באלימות כנגד קב' פוליטית שהפגינה עמימות (לכל היותר) בנוגע לכוונותיה ביחס לקב' הפוליטית שאליה הם משתייכים. במילים אחרות הם כבולים בתפיסה של הקם להורגך..טוב אתה יודע את ההמשך. עם כל הצער שבדבר רוב העם פשוט בוחר לנקוט בכיבוש ושלל עוולותיו, אם מפאת עליונות אתנית ואם מפאת הפגזה תקשורתית ותרבותית של פחד מצד השלטונות. זה לא שידיעת האמת הייתה משנה משהו.

    סליחה על אורך הדברים,
    יונתן

  7. עידן לנדו / דצמ 22 2014 22:15

    תודה, יונתן.

    1. לא, טעות בידך. מה שאתה אפיינת הוא אמת אפריורית או אמת אנליטית. זו במפורש לא האמת הרציונלית שארנדט מדברת עליה. היא נותנת בין שאר הדוגמאות תזות פילוסופיות, כמו תורת האידאות האפלטונית (שוודאי אינן הכרחיות), תורת היחסות של איינשטיין וכד'. אלה הן אמיתות קונטינגנטיות, לפחות אלה שמתחום המדע (באשר לתזות פילוסופיות קשה בכלל להעריך את אמיתותן). ה"רציונלי" מתייחס לאופן ההגעה אל האמת – תהליך עיוני מופשט, להבדיל מפעולות תיעוד או עדות, שדרכן אנו מתוודעים לאמת עובדתית. אבל ככל שהדבר נוגע לקונטינגנטיות – כל האמיתות במסה הזאת הן כאלה.

    2. לא לגמרי ברורה לי האבחנה שלך בין "חוסר ידע" ל"האמנה בשקר". לשיטתי, האמנה בשקר מתאפשרת רק על רקע חוסר ידע; אלה כלים שלובים. לכן חשוב לשלטון להחזיק את הציבור במצב של בערות חלקית או מוחלטת. בקצרה – ככל שהאמת תופץ יותר ברבים, כך קשה יהיה יותר להאמין בשקרים. שים לב שהתהליך הזה קורה כל הזמן בתחום הכלכלי, בחשיפת קשרי ההון-שלטון (עכשיו עם מונופול הגז לדוגמה). בתחום המדיני והבטחוני אנחנו עדיין תקועים שנות דור מאחור.

    הנקודה האחרונה שלך: בלי ספק יש כאלה שידיעת האמת לא משנה להם. אליהם מעולם לא כתבתי. ההנחה שכולם כאלה איננה מבוססת; לו כולם היו כאלה, השלטון לא היה מתאמץ כל כך לתחזק תעמולה שקרית. אני כותב אל אלה שהאמת כן משנה להם. הם לא הרוב, אבל גם לא מיעוט מבוטל.

  8. שולי הרטמן / דצמ 22 2014 22:37

    מעולה. תודה רבה. גם בהיר גם נהיר וכל כך חשוב. הערה קטנה, הפסקה האחרונה, של ארנדט, על אף רצוני להיצמד לאופטימיות, לא ממש נובעת גם לא ממש מסתדרת עם שנאמר לפניה. אף שהיא משכנעת לכש
    עצמה, קשה לי לפחות לראותה כחלק מהמבנה שנבנה בפסקאות שקדמו לה, היא מרגישה לי כאילו הובאה לדיון ולא נבנתה מתוכו. משהו כזה.

  9. אלי אמינוב / דצמ 22 2014 22:44

    מאמר מרתק חשוב ביותר

  10. עידן לנדו / דצמ 22 2014 22:44

    שולי,

    כאמור, הפסקאות אינן רציפות במאמר, ומכאן הרושם של הדילוג. יש קישור בפוסט לטקסט המלא באנגלית, אבל אני אדביק כאן את החלק שמתווך בין שתי הפסקאות האחרונות בתרגום שלי:

    Since everything that has actually happened in the
    realm of human affairs could just as well have been otherwise, the possibilities for
    lying are boundless, and this boundlessness makes for self-defeat. Only the occasional
    liar will find it possible to stick to a particular falsehood with unwavering consistency;
    those who adjust images and stories to ever-changing circumstances will find
    themselves floating on the wide-open horizon of potentiality, drifting from one possibility
    to the next, unable to hold on to any one of their own fabrications. Far from
    achieving an adequate substitute for reality and factuality they have transformed facts
    and events back into the potentiality out of which they originally appeared. And the
    surest sign of the factuality of facts and events is precisely this stubborn thereness,
    whose inherent contingency ultimately defies all attempts at conclusive explanation.
    The images, on the contrary, can always be explained and made plausible – this gives
    them their momentary advantage over factual truth – but they can never compete in
    stability with that which simply is because it happens to be thus and not otherwise.
    This is the reason that consistent lying, metaphorically speaking, pulls the ground from
    under our feet and provides no other ground on which to stand. (In the words of
    Montaigne, “If falsehood, like truth, had but one face, we should know better where
    we are, for we should then take for certain the opposite of what the liar tells us. But the reverse of truth has a thousand shapes and a boundless field.”) The experience of
    a trembling wobbling motion of everything we rely on for our sense of direction and
    reality is among the most common and most vivid experiences of men under
    totalitarian rule.

  11. מנחם / דצמ 23 2014 01:52

    ובכן, לא קראתי את המסה המדוברת של ארדנט וגם בפוסט הזה סיימתי רק לקרוא את המבוא שלך (אבל מקווה לשוב ולקרוא את המובאות), אבל רציתי לשאול לגבי האמירה ש"אמירת שקר מאורגנת, כפנומן פוליטי, היתה זרה להם [אפלטון והובס] לחלוטין". למה בדיוק אתהך/ ארדנט מתכוונ/, במשפט הזה? למיטב הבנתי דווקא אצל אפלטון אנחנו מוצאים דוגמה מובהקת ומשפיעה מאוד, לפחות מבחינת הפילוסופיה הפוליטית, לגיוס השקר בידי השלטון לשם התכלית הפוליטית של יצירת מציאות בדיונית שבמסגרתה פועלים אזרחי המדינה. אני מתכוון כמובן למשל המתכות שמופיע בספר השלישי של הפוליטיאה.

  12. aranse / דצמ 23 2014 05:22

    התגובה של העוזר לא מאפיינת רק את ממשל בוש אלא את כל הממשלים בעולם מאז ומתמיד,
    למעשה,
    שיקוף שלה אפשר למצוא כל הזמן בכל תחומי הקיום האנושי,
    גם ואפילו באקדמיה,
    כי היא נוגעת בשאלה ה"מעשה" גם דרך העובדה שראויה למחקר שלעולם לא נעשה בדבר הזיהוי החד משמעי של מעשיות עם בריונות, עם שקר.
    בעולם "הישן", זה שבו רוב האנשים אם לא כולם חיים גם היום, משני המציאות הם אנשים שפועלים ללא ספקות, "מיידית" כביכול, והנטיה להיסוסים ורטרוספקטיבה מנדה את הלוקים בה אל מחוץ לסט הכישורים החברתיים הנחוצים לא רק להשפעה אלא אפילו לתפקוד יומיומי,
    בעולמו של העוזר יש במרכז ולמעלה אנשים שעושים ובשוליים ולמטה אנשים שמתארים ומנתחים ומבקרים את המעשים,
    אנשים שמקדמים את המציאות,השחצניים והכחניים ,ואלה שנגררים אחריה, הביישנים, המופנמים, הביקורתיים.
    אלא ש…
    מבט בהיר למציאות ( ואין ולא היה פוליטיקאי או כלכלן או איש מימסד כזה או אחר שמסוגל בכלל להתחיל לשער לעצמו מבט כזה) חושף תמונה שונה לחלוטין.
    אנשי המעשה, מקצים משאבים עצומים, אין סופיים, מכל הסוגים, בשביל לעשות כלום, בשביל לקחת את כל הטוב שיש בעולם ולהפוך אותו לפחות מכלום, במחיר של צער וכאב ופגיעה אנושה בעשרות מיליוני פרטים, אם לא במיליארדים, עשרות טריליונים ממשאבי הציבור נלקחים על מנת ליישם פתרונות שמזהות מעשיות רק ובדיוק כמו שהיטלר זיהה מעשיות.
    בווייטנאם, בעירק, בדרום אמריקה, בעזה. בגדה…
    אנשי המעשה בוזזים עשרות טריליונים ממשאבי האדם והטבע על מנת לייצר הרס והרג עצום ממדים רק בשביל לקדם מטרות חסרות ערך וקצרות טווח שיועילו רק למיעוט הבריוני
    העובדה שדבר זה ורק דבר זה מזוהה עם מעשה משמעותי מעידה על עומקו האין סופי של הסיוט האנושי

    אבל יש סיבה אחת, מכרעת, לאופטימיות, והיא, שבניגוד למה שכל הפוליטיקאים והכלכלנים והיועצים והעוזרים מקשקשים ,יש קשר בין מעשיות לאמת, מעשה המבוסס על אמת משפיע, לעומק ולטווחים ארוכים, פי איןסוף מכל מעשיהם הרעשים של הפוליטיקאים.
    הוא גם הרבה הרבה הרבה יותר זול וגם הרבה הרבה הרבה יותר יעיל
    החנון שקבור במעבדה שלו כל החיים, ואף אחד כאן לא שמע ולא ישמע את שמו לעולם, חושף או יחשוף בסופו של דבר איזה פרט קטן וזניח ומאוד מוזר אבל "אמיתי" מספיק על ממשק התקשורת הבין תאית,
    משהו על החומר, משהו על הרוח, איזה תובנה לאפשרות של אלגוריתם מסויים
    בשפה מוזרה הנלעגת על הרוב המעשי כחסרת תועלת ממשית.
    אלא שהמעשה הוא מעשה אמיתי כי הוא מבוסס על חיפוש האמת ולא על הסתרתה
    ולכן הוא זה שישאר וישנה את המציאות בזמן שכל העוזרים החנפנים של הפוליטיקאים השקרנים יהפכו לאבק

    הקשר בין המעשה לאמת הוא קשר מובהק,
    לא ניתן לשיבוש
    השקר הכי גדול שהפוליטיקאים מוכרים לציבור הוא מה שהעוזר אמר
    יומרתם לייצוג בלעדי של עולם המעשה על פני אנשי התיאוריה שעומדים בצד ובוכים ולא עושים כלום
    הציבור מטומטם ולכן הציבור קונה את זה
    היחידים שעושים משהו משמעותי בעולם של היום זה האנשים שעומדים בצד, בשוליים לכאורה, וחוקרים את האמת ואת הקשר בינה לבין המעשה.
    ואחד ההיבטים של פעילותם מתבטאת כיצירת תשתית שתאפשר ליותר ויותר אנשים לזהות את ההבדל בין הטוב לרע
    בין השקר לאמת
    בין מעשה אמיתי שלכן מבוסס על חיפוש האמת לבין מעשים המבוססים על הסתרתה
    והאחרונים לא ישרדו
    האבולוציה תכחיד את כל הפוליטיקאים
    והרבה יותר מהר ממה שנדמה

  13. aranse / דצמ 23 2014 05:30

    גם הדרך שבה אנחנו קוראים את העבר, את ההיסטוריה, משתנה כל הזמן, ובצורה מובהקת, שגם משפיעה על הדרך שבה אנשים מפרשים את ההווה ועל ציפיותיהן לעתיד.
    ולשינוי הזה יש ביטוי מאוד משמעותי לדרך שבה עצם משקלו והגדרתו של ה"מעשה" משתנה

    בעולמם הארכאי לחלוטין של הפוליטיקאים מעשה מזוהה רק עם יכולתו של הפסיכופאט להזיז מאסות גדולות של אנשים ואמצעים לכיוונים שונים ומשונים לפי בחירתו,
    היכולת הזאת דועכת ככל שיותר יותר אנשים פשוט מסרבים לזוז,
    ואנשים מסרבים לזוז כי הם לומדים לחשוב ב"קטן", זאת אומרת, גם על עצמם, בהקשר של הגדול, ולומדים לקרוא את ההיסטוריה גם כסיפור של אמנים ומדענים והוגי דעות ולא רק של גנרלים ושליטים
    זה תהליך טבעי, אבולוציוני, שיקצה בסופו של דבר לאנשים כמו בוש וביבי ודומיהם את מקומם האמיתי בהיסטוריה,
    מקום שהוא ממש לא דומה לזה שהם מקצים לעצמם

    באיזה שהוא שלב השחצנות של הפוליטיקאים תפסיק להרגיז ותתחיל להצחיק
    אולי אז הם יבינו שהם הפסידו את זה לחלוטין

  14. עידן לנדו / דצמ 23 2014 08:22

    מנחם,

    אתה צודק. אבל שים לב שהפוליטאה לא מייצגת מציאות מדינית קיימת אלא סוג של חזון. ארנדט מדברת על אמירת שקר מאורגנת כפרקטיקה בסיסית של המשטרים במאה ה-20, הן במזרח והן במערב. וצריך אולי גם להבחין בין שקרים עובדתיים לבין מיתוסים (כמו משל המתכות) שעניינם אינו בהסתרת העובדות אלא בכינון מבנה חברתי. אומנם המטרה הפוליטית די דומה, אבל המכניזם שונה.

  15. kim / דצמ 23 2014 12:23

    תודה רבה. מרתק וחשוב.

  16. עופר / דצמ 23 2014 16:00

    מרתק. תודה.

    אני חושב שהשלטון מצליח לשקר כל כך בקלות לכל כך הרבה אנשים בין השאר בגלל האופי השבטי של האנשים.
    אבולוציונית אנחנו יצורים מאוד שבטיים ולכן הנטייה לפטריוטיות ולהאמין לשלטון היא מאוד טבעית. גם הרתיעה משבטים אחרים מאוד טבעית בגלל זה יש יתרון מובנה למנהיגים (מהימין) שמאיימים כל הזמן שיש שבטים אחרים שבאים עלינו לכלותנו).

    בתוך כל שבט מגוון הדעות הוא צר להחריד ובד"כ מייצג את הדעה הרווחת בשבט. למעשה מבחינה פוליטית כל שבט מורכב משיבוטים שמדבררים את עמדת השבט, מה שגורם להתחפרות בדעה.

    גם כשיש תזוזה בדעות היא בד"כ תזוזה של כל השבט יחד (למשל שבט המרכז שאחרי שנים פתאום חושב שאפשר לדבר עם אש"ף, או השבט הדתי שהפך כולו ללאומני יותר וכו')

    יש הרבה אנשים שנחשפים לאמת אבל בד"כ הם ימשיכו להתייחס לזה כאירועים נקודתיים ולא יסיקו מסקנות שנוגדות את דעת השבט לכן תהליך הארת האמת הוא תהליך ארוך וסיזיפי.

  17. זיגפריד / דצמ 23 2014 18:44

    מאיר עיניים.
    הציטוט של סוסקינד מפי היועץ, הפיל לי אסימון ענק. קראתי את כל המאמר (מרתק כשלעצמו, תודה על הלינק) והתחלתי להבין.
    בהתחלה, מקבל ההחלטות (הפוליטיקאי, לצורך העניין) מתעלם מכמה עובדות לא נוחות. זה קורה לכולנו, בסביבה מורכבת בה בכל זאת צריך לקבל החלטות. אדיקות דתית, הכשרה דלה ונסיון חיים דל עוד יותר, כמו שהיו לבוש השני, מסייעות בהחלט ליכולת ההתעלמות וההכחשה. אחר כך זה הופך לדרך חיים ואולי גם לאידאולוגיה, כמו שהיועץ מודה.
    קבלת החלטות מושכלת, מבוססת עובדות, הניתנת לבחינה רצופה ולביקורת כנה ומתמשכת, הופכת להיות מוקצת.
    והכי גרוע, הדרך הזו מתגמלת. בסביבה בה בחינה עצמית נחשבת חולשה, מי יודה בטעות? מישהו ראה את בנט, ליברמן או יהיר לפיד מפגינים משהו פחות מבטחון עצמי מלא?
    בסביבה שבא הדימוי הוא הכל (ביבי הגבר-גבר נגד 2 הנשים ליבני-הרצוג), הרציונל תמיד יפסיד לסלוגן הקליט והלחלוטין לא מבוסס. תוכנית כלכלית מפורטת (אם כי ניתנת לביקורת) כמו של שלי יחימוביץ, בבחירות 2002, לא תזכה לשביב תשומת לב, מול שלל הבלי ריקי כהן מחדרה. "אום שמום" תמיד ינצח מול נביאי זעם על הדרדרות הדמוקרטיה.

  18. עידן לנדו / דצמ 23 2014 19:07

    זיגפריד, הכל נכון, רק תן לנו איזה חבל. אפשר למתן את ה"תמיד" במשפט האחרון שלך ל"בדרך כלל".

    יש נצחונות לאזרחים. פירוק מונופול הגז הוא כזה, ואני גאה לומר שהיה לי חלק צנוע בהתנעת המחאה האזרחית בעניין. עצירת ניסוי פצלי השמן, עצירת הפארק הלאומי "מורדות הר הצופים". ויש עוד, קטנים יותר.

  19. ujanissary / דצמ 24 2014 17:11

    אומר האמת המוכיח בשער מקובל עלינו כגיבור ולרוב טרגי. אם נקל להבין את פועלו ההירואי לא ברור למה ציבור שלם אוהב ומוכן להיות מרומה. על זויiת ראיה שונות של ׳האמת האחת׳ (לכאורה) אזכיר את ׳רשומון׳ של קורוסואה אשר ב-׳ראן׳ הוא מפקיד אותה בידי ליצן. אם מקובל על האליטה שהציבור המרומה הינו נבער איך נסביר את מרטין היידגר (שקרא לא פחות פילוסופיה מנועם חומסקי) ואיך נתרץ את דיונו המרתק על האמת כ-Erschlossenheit ? עוד על truth tellers קדמוניים: ב- The Annals of Imperial Rome, טקיטוס מסביר שההיסטוריונים שפחדו מן המשטר כתבו היסטוריה מחניפה. הוא עצמו, שלמרות שהיה חלק מן המשטר, מבקר את הרודנות הקיסרית מתוך אמונה בחזון החופש של הרפובליקה אך מכנה את האחים גראקי דמגוגים שזרעו כאוס. האם לא מתקבל הרושם שהאמת הפוליטית מעוגנת לא פחות באג׳נדה מאשר בעובדות? עובדות יש צורך להסביר, לקשר ולהתאים לראיית עולם. ראיית העולם של ׳היהודי הרדוף׳ שהישראלי הממוצע מזדהה איתה, אינה קלה יותר לעקירה מהאנטישמיות.

  20. דן / דצמ 24 2014 19:33

    מאמר חשוב, ודווקא המבוא מרתק יותר מהתרגום כיוון שבמתכוון או שלא במתכוון הוא גם מכיל נקודות מרחיקות לכת הרבה יותר מהדיון באמת ושקר. הדיון באמת או שקר, עם כמה שחשיבותו עצומה בסופו של דבר מובנה בתוך המציאות שאינה מאפשרת דיון או כמו שחנה ארדנט אומרת זו: "קטגורית ה"אמת מול שקר" היא אחד הכלים המנטליים שמאפשרים אותה – יכולת זו נהרסת", ואולי כבר הרוסה לחלוטין? ואולי לכן אמירת האמת, אינה פעולה פוליטית לכשעצמה אלא רק כשהיא משולבת עם מעשה ועם שינוי המציאות בשטח?

    התשובה כמו שהיא נחשפת מהמבוא היא בדיוק זו: חשיפת האמת היא הכרחית ויותר מכך חשיפת השקר, אך הן חיבות לבוא במקביל למעשה ליצירת מציאות אחרת. אמנם הדברים לא נאמרים כאן המפורש אבל הטקסט, וטקסטים אחרים בבלוג הזה צועקים את זה.

    ראשית, ההוקרה לאריאל פרירה, הגיבור, שלחם בעריצות גם לפני סירובו להתגייס, היא באופן פארדוקסלי ההיפוך ממה שהמאמר עוסק בו. אוריאל לא דיבר ולא אמר אמת, הוא עשה אותה. הוא כן מדבר על הכיבוש המקומות כאלו ואחרים אבל הוא בעיקר יצר מציאות אחרת הוא עשה מעשה הוא יצר מציאות!

    בתחילת הטקסט מופיע הציטוט של הבכיר מהבית הלבן "כשאנחנו פועלים, אנחנו יוצרים את המציאות שלנו" ולנו כביכול נותר רק לחשוף את האמת המסתתרת מאחוריהם. אך בפעול זה לא המצב, היכולת שלנו היא הרבה יותר גדולה. אנחנו לא רק יכולים לחשוף את השקר שלהם אנחנו גם יכולים לבנות את המציאות שלנו. הנה אוריאל עשה את זה וכמו שאתה מזכיר בתגובות גם הרבה אחרים עושים את זה: בפירוק מונופול הגז, בעצירת ניסוי פיצלי שמן, בעצירת הפארק הלאומי, וגם במאבק באל ערקיב, במאבק על הדיור הציבורי, בכוח לעובדים ועוד ועוד. יחסי הכוחות בינינו לבינם אינם שווים כמובן אבל אנחנו עדיין עושות את זה כל הזמן.

    הטקסט לא אומר זאת במפורש אך הוא מסמן לכך, או לפחות זה מה שאני קורא בו, שהפלטפורמה לשינוי המציאות, היא העשייה ושילובה עם חשיפת כל האמת, או עם לומר זו במילים יותר מדוייקות העשייה ויצירת המציאות במקביל לחשיפת השקרנים.
    אלו הם הדברים החשובים באמת בטקסט הזה!

    חשיפת האמת והשקרנים היא חשובה ,כן, אבל חסרה. יצירת מציאות אלטרנטיבית בנושא מסויים היא חשובה, ברור, אבל חסרה. השילוב בין שניהם הוא מה שמשנה את המציאות, אבל השילוב הזה הוא נדיר מאוד.
    אנשים מנסים לשנות את המציאות של עצמן כל יום, הם נאבקים על הקוטג', והן נאבקות על דיור ציבורי, הם נאבקים בגז, או נאבקות להעלת התנאים הסוציאליים במשפחתונים, הן חושפות את השקר באותן זירות בהן הן נאבקות,הן חושפות אותה כי הן יודעות את האמת מדובר באמת שלהן, אבל הן לא חושפות את השקרנים. הן לא מסמנות אותן ככאלו ולכן הם יכולים להיות להמשיך ולשקר גם להן כשמדובר בזירות אחרות. האמת אותה צריכים לחשוף, אם הבנתי את כוונתך נכון, היא לא פר נושא אלא את העובדה שמי שמכתיב לנו את המציאות הוא שקרן פתולוגי.
    לכן גם אם שלי ייחימוביץ תומכת בפירוק מונופול הגז היא עדיין שקרנית (וראה את הסכמתה הרועמת לצוק איתן)! ואפילו דב חנין שמתנגד באופן קבוע לכל שקר שמייצר השילטון עדיין שקרן (וראה את הפריימריז הקודמים שהיו בחד"ש בו התעקש על מקומו ברשימה למרות שלא הייתה אפילו אישה אחת במקום ריאלי). או כמו שאתה מנסח זאת בפשטות בפתיחה השאלה החשובה היא "מה לפוליטיקה ולאמת?"

    השאלה המתבקשת בהמשך לכך היא אם כולם שקרנים האם אפשר ליצור מנגנון פוליטי שאינו כזה? לדעתי כן, במנגנונים של שיתוף מתמיד וחילפוי הנהגה מתמידים אפשר, אבל זה כבר לפעם אחרת.

    שוב תודה על המאמר החשוב שחשף את האמת הכל כך פשוטה שאינה חלק מהשיח: שעשייה ויצירת מציאות אלטרנטיבית היא שלמה רק עם חשיפת האמת, שמייצרי המציאות, הפוליטקאים, הם שקרנים במהותם.

  21. ujanissary / דצמ 24 2014 20:27

    הוצאת האמת לאור בעניין תמלוגי הגז היא מפעל חשוב ומבורך. בואו נראה לאן זה יתגלגל…

  22. עידן לנדו / דצמ 24 2014 20:43

    דן, כתבת יפה ואני מזדהה כמעט עם הכל. כן, המטרה של הבלוג הזה היא לא רק לחשוף את האמת ואת השיטה שמסתירה אותה, אלא גם להניע אנשים לפעולה על בסיס האמת. ולכן, בכל מקום שזה אפשרי, אני מצביע על החלק שלנו בעיוותים ובעוולות, ואני רוצה שניקח אחריות.

    אבל אני גם מודע למגבלות שלי ושל המדיום. אני לא מנהיג חברתי ולא אקטיביסט שטח. גם אם הפעילות שלי מכוונת אל האקטיביזם של השטח, היא כשלעצמה רק מקפצה, פלטפורמה לשטח. והמקפצה היא חשיפת האמת.

    כן, כל הזמן צריך לחשוב על הקשר בין אמת לפעולה. הטקסט של ארנדט טוב למטרה הזאת, ולו גם דרך התעמתות איתו.

    אוריאל פררה חיבר בין המעשה שלו לבין האמת בהצהרות המאד ברורות שהוא נתן. וזה לא חדש שהמודל של סרבנות בכלל, ומרי אזרחי בפרט, הוא מודל שאני מאד מחזיק ממנו. אבל הוא לא היחידי.

    ההסתייגות היחידה שלי מדבריך היא ביחס לסוף. אני חושב שמוטב לנו להתרחק ממונחים כמו "שקרן פתולוגי", שמרמזים שהשקר הפוליטי נעוץ באיזה פגם אישיותי של פוליטיקאים, ולאמץ במקומם מונחים מבניים יותר; השקר כמופע הכרחי של השררה. הדבר הזה בולט למרחוק כשחושבים על הדרך שעשו שלי יחימוביץ' ועופר שלח מימיהם כעיתונאים – די מוצלחים, בסך הכל – ועד לפוליטיקה. האם הם שינו את עורם? רק פסיכולוגיזם רדוד יחשוב כך או אפילו יתעסק בכך. העובדה הפשוטה היא שהשררה פועלת דרך שליחיה ולא הם דרכה. למדנו משהו מפוקו בעניין הזה.

    יחימוביץ' וחנין הם שותפים חשובים במאבקים אד-הוק. זה לא מנקה אותם מאחריותם לעוולות אחרות (ובוא נודה – הקרדיט של חנין לאין שיעור טוב יותר משל יחימוביץ' כאן). וחשוב שנבין את זה שבתור אזרחים (להבדיל מעסקני מפלגות) אין לנו שום מחויבות להגן על פוליטיקאים כשהם בוגדים באינטרסים שלנו; באותה מידה, לא צריכה לנו להיות בעיה לשתף איתם פעולה כשהם משרתים את האינטרסים שלנו. אופורטוניזם טהור – זאת הגישה שלי ביחס לפוליטיקאים (ממש כמו הגישה שלהם כלפיי).

  23. דן / דצמ 24 2014 21:47

    מסכים עם רב מה שכתבת לחלוטין.
    כן, אין ספק שהשררה פועלת דרך שלחיה ולא הם דרכה, גם בורדייה לימד אותנו הרבה על כך דרך ההביטוס. ואם להמשיך עם הקו של בורדייה אז גם אנחנו שקרנים בסופו של יום בעצם היותנו חלק מהחברה. לכן אין האשמה על חנין או יחימוביץ אלא על המנגנון – לחלוטין.
    אני חושב, שכמו חנין, גם אני בתור גבר נוהג בפרקטיקות שובינסטיות לעיתים למרות שאני פמיניסט, ובתור יהודי בפרקטיקות משתקות כלפי פלסטינים למרות שאני מאמין בשיוויון מלא. זה אתגר מאוד מאוד גדול ובלתי נגמר להתמודד עם האימוץ של המנגנונים המדכאים שאנחנו נושאים בתוכנו, גם אם איננו מאמינים בהם.

    אבל לדעתי החשיפה של האמת הפשוטה שהם שקרנים – הפוליטיקאים, היא הרבה יותר קלה להבנה מאשר המנגנון (שהוא אמורפי) ובטח מכך שאנחנו גם הרבה פעמים מאמצים פרקטיקות של שקרנים. חשיפה כזו היא פרקטית, כשהמסגרת שמדברים עליה היא מה עושים בשטח, איך מדברים עם פעילות ופעילים נאבקות ונאבקים, והיא יכולה להוביל אני רוצה להאמין בסופו של דבר לחשיבה יותר ביקורתית, או במילים אחרות לכל פעם שנציג המנגנון מוציא מילה מהפה לשאול את עצמנו: רגע מה האינטרס? [אגב בעניין ה"אני נוהג", הנה כאן בדברים אלו אני בתור אשכנזי מהאליטה נוהג בפרקטיקות אליטיסטיות כשאני טוען שכך וכך לא ביקורתיים מספיק, כאילו שאני כן]

    עם מה שאני פחות מסכים זה עם הגישה שאתה מציג לפוליטקאים. מצד אחד כן צריך להשתמש בהם במאבקים אד-הוק אבל מצד שני צריך לאתגר אותם ולהציג להם גישה פוליטית אחרת. כמו שכתבת זה לבקר אותם ולא להגן עליהם כשהם עושים עוולות, לחשוף את שקריהם, – אבל גם לנסות לייצר מנגנונים אחרים, מנגנונים פוליטיים שלא מאפשרים לשקרן להמשיך לשלוט, מנגנונים פוליטיים שכששקרן נחשף הוא צריך לתת על כך דין וחשבון.

    במילים אחרות אני רוצה להגיד, שאפשר פוליטיקה אחרת, ולכן גישה כוללנית, אד-הוקית לפוליטיקאים באשר הם פוליטקאים, אומרת שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהמנגנון הפוליטי אינו ניתן לשינוי – וזה שקר!

    ולסיום, אני לא חושב שצריך להתנצל על מגבלות המדיום, זה תפקידו, אבל, כמו שכתבתי, הגדולה במבוא לטקסט הזה הוא לא שהוא מהווה "מקפצה לפעילות השטח" אלא שהוא מצביע,לפי מה שאני מבין ממנו, על שילוב של השטח עם האמת.
    במילים אחרות אני חושב שבטקסט הזה יש משהו שעונה לפעילי השטח המבקרים "דיברנו מספיק, עכשיו בוא נעשה" וגם לאלו שבעיקר מתפלמסים אבל לא עושים. ואם זה לא היה ברור אני לא חושב שאתה בתור כותב הבלוג הזה נמנה עם האחרונים, אלא עם אלה שעושים גם וגם או לפחות שמנסים באופן ישיר לחבר בין השטח לחשיפת האמת.

  24. דן / דצמ 24 2014 21:57

    ואולי בעצם מה שאני מנסה לומר, זה תודה
    גם הפעם הפוסט פתח לי עוד את הראש

  25. מנחם / דצמ 25 2014 01:57

    דרך אגב, אם כבר סרבנות ומרי אזרחי, מומלץ לקרוא את מה שהוא אולי הטקסט המכונן (והלא מוכר דיו) בתחום הזה: "על ההשתעבדות מרצון" של אטיין דה לה בואסי. הוא תורגם לעברית לפני כמה שנים והוא אפילו די קצר, פחות ממאה עמודים אם אני זוכר נכון.

  26. עידן לנדו / דצמ 25 2014 08:28

    מכיר, מנחם. אפרופו ההשתעבדות מרצון, אני ממליץ על הסרט עוכר-השלווה של לארס פון טרייר, "מנדרליי".

  27. דוד / דצמ 30 2014 21:50

    תודה רבה על הפוסט, עידן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: