Skip to content
30 ביוני 2016 / עידן לנדו

חוצבים את פלסטין, בונים את ישראל

כיצד השתלטה מדינת ישראל על משאבי האבן הטבעית בגדה המערבית וריסקה את הענף הרווחי ביותר בכלכלה הפלסטינית

פשיטת עונשין

ב-17 במרץ השנה יצאו שני צעירים פלסטינים מן הכפר בית פאג'ר, 10 ק"מ דרומית לבית לחם, לכיוון צומת אריאל. כשהגיעו לצומת תקפו חיילת ישראלית בדקירות סכין; החיילת נפצעה באורח בינוני עד קשה, ושני הצעירים חוסלו בידי חיילים שאיבטחו את הצומת.

האירוע הזה דווח בתקשורת הישראלית. מה שלא דווח הוא שכחלק מחבילת העונשין, ארבעה ימים מאוחר יותר, פשט צה"ל על 35 מחצבות פלסטיניות במרחב בית פאג'ר והשבית אותן מפעילות. הצבא החרים ציוד בשווי מיליוני דולרים, ולמעשה הוציא ממעגל התעסוקה כ-3,500 פועלים פלסטיניים. מפעיל באגר פלסטיני שהשבית את הכלי שלו כדי למנוע את החרמתו, הוכה נמרצות בקתות הרובים של החיילים. שגרה.

בניגוד לפעמים קודמות, הציוד המוחרם לא הוחזר לאחר תשלום קנס. המנהל האזרחי החליט שהפעם זה סופי. בעלי המחצבות נדרשו לשלם תמלוגים רטרואקטיביים עבור 3 השנים האחרונות, ולהתחייב שלא לפתוח יותר את המחצבות.

הצעד הדרמטי הזה לכאורה לא קשור כלל לפיגוע. מה הקשר בין מאבק בטרור לבין מחצבות? אך תושבי בית פאג'ר משוכנעים שהעיתוי לא היה מקרי. כך מלמד ניסיון העבר. מן הצד הישראלי מוכר היטב הדפוס הזה – "התעמרות בחסות המאבק בטרור" – שבו מנצלות רשויות הצבא את הזעם הציבורי כדי להוציא לפועל תכניות מגירה מכאיבות במיוחד. למותר לציין שלא רק צדק אין כאן אלא גם לא תועלת. בחודשים האחרונים בית פאג'ר רותחת ומוציאה מקרבה עוד ועוד חוליות חמושות. האם יש קשר בין זה לבין שבירת ענף המחצבות בידי ישראל? שאלות שלא שואלים.

הפשיטה הזאת על המחצבות הפלסטיניות הועלמה מדיווחי החדשות בישראל, אבל אפשר היה לקרוא עליה בדיווח של HRW. חודשיים קודם לכן פירסם הארגון דו"ח נרחב, "כיבוש בע"מ", שמתאר את שלל הדרכים הכלכליות והעסקיות שבהן פועל הכיבוש הישראלי. ניצול משאבי האבן הטבעית ופעילות המחצבות, הישראליות והפלסטיניות, זוכים לפרק נפרד באותו דו"ח, שעוד נשוב אליו. גם הדו"ח הזה לא זכה להתייחסות בתקשורת הישראלית.

שווה להתעכב על הנקודה הזאת לרגע. דיווחי החדשות בישראל התעלמו הן מן הפשיטה על המחצבות והן מן הדו"ח הדרמטי של HRW. על בית פאג'ר תשמעו רק בהקשר של "חוליות טרור". גורל המחצבות הוזכר בשני מקומות בלבד – טור דעה ב-ynet וטור דעה ב"הארץ". שני כותבי הטורים הם נציגי HRW. מה זה אומר? ראשית, זה אומר שעורכי החדשות לא רואים צורך לסקר פשיטה של צה"ל שסוגרת 35 מחצבות פלסטיניות ופוגעת בפרנסתם של 3,500 פועלים; שנית, זה אומר שדו"ח מקיף על ההשקעות הבינלאומיות בשטחים לא מעניין אותם; והכי חמור, זה אומר שהנושא נתפס בעיניהם בסך הכל כ"דעה" של תמהונים מארגוני זכויות אדם ולא כעובדות קשות מן המציאות של חיינו. המיסגור הזה מסביר מדוע הדיווחים צללו כאבן במים עמוקים. ונשאלת השאלה האם בעתיד גם ה"חסד" הזה יישלל, וארגוני זכויות אדם ייאלצו לקנות שטחי פרסום כדי להביא את העובדות הלא נוחות מן השטחים לידיעת הציבור.

למה מחרים צה"ל ציוד חציבה פלסטיני? השאלה הזאת קשורה הדוקות לשאלה אחרת – מה עושות המחצבות הישראליות בשטחי הגדה המערבית? רק אם נבין את הקשר בין צמצום הפעילות הכלכלית של הפלסטינים לבין הרחבת הפעילות הכלכלית בהתנחלויות, נוכל להבין את משמעותם ארוכת הטווח של תהליכי העומק שמתרחשים שם בשנים האחרונות, הרחק מעין הציבור. ואי אפשר יהיה להבין אותם מבלי להבין את התפקיד המרכזי של מערכת החוק הכפולה שבשטחים, ליהודים ולערבים.

המחצבות הפלסטיניות: לא יכולות להיות חוקיות

ענף האבן מרכזי בכלכלה הפלסטינית. לפי איגוד השיש והאבן הפלסטיני, התעשייה תורמת 250 מיליון דולר בשנה לתוצר המקומי הגולמי. זהו ענף הייצוא המוביל של הפלסטינים – 17% מכלל הייצוא – ותוצריו משווקים ל-60 מדינות. הענף מספק בין 15 ל-20 אלף משרות.

כ-80% מכוח העבודה בבית פאג'ר מועסקים בתעשיית האבן, המקיפה 150 מפעלים ו-40 מחצבות באזור. רוב המפעלים נמצאים בשטח B, אבל המחצבות נמצאות בשטח C, בשליטה ישראלית מוחלטת. אין מנוס מכך. שטח B, כפי שהוגדר בהסכמי אוסלו, מכיל את האזורים הכפריים שסמוכים לערים הפלסטיניות הגדולות (שטח A). גבולות השטח שורטטו כך שתחמו את כל השטח הבנוי בנקודת הזמן של 1995. כל עתודות השטח – לבנייה, לחקלאות, לפיתוח – נותרו בשטח C, כ-60% מהגדה. שטחי A ו-B אינם רציפים, ויוצרים 166 מובלעות בגדה המערבית. שטח C היה אמור להימסר לידי הפלסטינים בשנת 2000, אך ישראל מעולם לא התכוונה למלא את חלקה בהסכם. בפועל, היא עושה הכל כדי לספח את השטח הזה ולסלק ממנו את תושביו הפלסטינים.

איפה היו המחצבות הפלסטיניות? רובן בשטח C, כמובן. לא מקובל להקים מחצבה באמצע עיר או כפר, וכל השטחים הפתוחים נכללו בשטח C. מרבית המחצבות הפלסטיניות כבר פעלו כששטח C הוכרז. הוא פלש אליהן, לא הן אליו. ועוד נקודה חשובה: הן הוקמו על קרקע פרטית. המלחמה של ישראל בהן איננה נסובה על בעלות הקרקע אלא על רשיונות עבודה. ישראל אינה מאפשרת שום פיתוח פלסטיני בשטח C – שום תכניות מתאר, שאיבת מים, סלילת כבישים, הקמת חממות. כלום. (ועל כן היתה זו חוצפה מדהימה מצידו של הנשיא ריבלין לדחוק באיחוד האירופי "לקדם פיתוח תשתיות, גז, חשמל, מים, ביוב ודיור" בשטחים). המצב כיום הוא שאף אחת מ-40 המחצבות שבאזור בית פאג'ר איננה פועלת ברשיון. רובן מושבתות מעבודה, מקצתן פועלות נגד החוק. על פי הערכת הבנק הלאומי מן השנה שעברה, בכל שנה מפסיד המשק הפלסטיני 241 מיליון דולר בשל מגבלות הכרייה בשטח C שמטילה ישראל. במקביל, המשק הישראלי מרוויח 82 מיליון דולר בשנה מן הכרייה הקולוניאלית באותו שטח.

מחצבה פלסטינית בשטח C. צילום: HRW

מחצבה פלסטינית בשטח C. צילום: HRW

תחקיר HRW משרטט את התהליך שהביא למצב האבסורדי הזה. עד שנת 1994 נהג המנהל האזרחי בהתאם להגדרת התפקיד שלו – הסדרת העניינים האזרחיים של האוכלוסיה הכבושה – והעניק רשיונות למחצבות הפלסטיניות, תחת פיקוחו. מאז 1994 – כלומר, סמוך לחתימת הסכמי אוסלו – חדל המנהל להעניק רשיונות למחצבות חדשות. במקביל, המשיכו להתרבות המחצבות הישראליות בשטחים באותה תקופה. מנגנון האפרטהייד, אם כן, צמח באופן אורגני מהסכמי אוסלו (עניין שהשמאל הממלכתי בישראל עדיין מתכחש לו).

בין השנים 1994-2012 המשיך המנהל האזרחי לחדש רשיונות קיימים למחצבות הפלסטיניות. אבל ב-2012 גם זה פסק, כך שבשנים האחרונות כל ענף המחצבות הפלסטיניות בשטחים הפך בעל כורחו לבלתי חוקי. הנה כך הופכים, במחי החלטה שרירותית, ללא כל הצדקה, אלפי פועלים ובעלי עסקים ומפעלים לעבריינים. החוק עצמו לא השתנה; המחצבות לא זזו ממקומן. כל מה שהשתנה הוא החשק של הפריץ לאפשר לנתיניו קיום בכבוד. בכל השנים האלה, כוחות חמושים של המנהל האזרחי פולשים באופן סדיר למחצבות, מחרימים ציוד יקר באלפי דולרים, משביתים את הפעילות ומחוללים נזקים כלכליים עקיפים אדירים (ביטולי חוזים לקניינים, ספקי מים, משאיות תובלה וכד'). בעלי אחת המחצבות העיד שהמנהל האזרחי החרים את הציוד שלו ארבע פעמים. בפעם האחרונה הושת עליו קנס של 110 אלף ש"ח. לשם כך נאלץ למכור מחצית מהציוד שברשותו.

כשאתה הריבון, זה עד כדי כך קל.

אחת התוצאות המכוונות של ההשבתה הכפויה הזאת היא מעבר של פועלים פלסטיניים, שאיבדו את מקור פרנסתם במחצבות הפלסטיניות, למחצבות הישראליות החדשות שנפתחו. זה הסיפור האמיתי מאחורי "השגשוג הכלכלי" שמרעיף הכיבוש על הנתינים, מיתוס נלעג מבית היוצר של שמעון פרס וכנופית "השלום הכלכלי". אכן, כששוללים מן המשק הפלסטיני כל אפשרות לפיתוח עצמי ומקצצים את כנפיו בלי הרף, הפועלים נוהרים למי שכן יכול לספק פרנסה – אזורי התעשייה הישראלים והמחצבות. "אם הייתי יכול למצוא עבודה בבית פאג'ר", אמר אחד הפועלים לתחקירני HRW, "הייתי עוזב את ההתנחלות מחר בבוקר". אבל מה הוא מבין; ראש איגוד המחצבות בהתאחדות התעשיינים קבע ש"ענף המחצבות הישראליות בשטחים טוב לפלסטינים." הוא כמובן מבין טוב יותר מן הפלסטינים מה טוב להם. תוצאה נוספת של השבתת המחצבות בשטח C היא הגברת הלחץ נוסף על המחצבות בשטחי A ו-B, הסמוכות לשכונות מגורים ומחוללות נזקים בריאותיים כבדים בקרב התושבים הפלסטינים.

המציאות הזאת לא מעניינת את התקשורת הישראלית, שנוהגת לצייר את שטח C (אם בכלל הוא חוצה את סף תודעתה) כאזור הפקר שבו הפלסטינים משתוללים ככל העולה על רוחם. בכתבה דוחה במיוחד משנת 2010, דיווח אוהד חמו מערוץ 2 על מחצבה "פיראטית" של פלסטינים בלב גוש עציון (ולא, נניח, התנחלות פיראטית בלב אוכלוסיה פלסטינית). השדרן דני קושמרו הטעים: "הנזק לנוף בלתי הפיך" (כאילו הנזק שמחוללות מחצבות ישראליות הפיך). טביעות אצבעותיה הגסות של עמותת "רגבים" ניכרות בכתבת התעמולה הזאת, ואכן, אנשיה מתראיינים שם ומספרים שמשפחת פשע פלסטינית השתלטה על אדמת המדינה הזאת בשנת 1989 ומאז גדלה המחצבה לשטח של "יותר מאלף דונם".

האמת שונה לחלוטין. נתחיל בגוש עציון, שבו "חודש" היישוב היהודי ב-1967. המיתוס הזה משמיט פרט פעוט – שטחו של הגוש ההסטורי היה רק כ-15% משטחי גוש עציון הנוכחי, שישראל מתכננת לספח בהסכם הקבע. כל השאר נלקח בכוח (צווים צבאיים, הכרזה על אדמות מדינה). בשנות ה-80' הכריזה ישראל על 920 דונם מאדמות בית פאג'ר כאדמות מדינה באמצעות השיטה הנבזית הרגילה, שמתבססת על טענת אי-עיבוד הקרקע. המחצבה המתוארת בכתבה החלה לפעול על קרקע פלסטינית פרטית בשטח B ובהדרגה התפשטה מזרחה גם לשטחים שישראל הכריזה עליהם בעלות. "רגבים" עתרה לבג"ץ בדרישה לסגור את המחצבה, אך בג"ץ אישר בפסיקתו את החלטת המנהל האזרחי להסדיר את הפעלתה ברשיון. נושא "הפלישה לקרקעות מדינה" כלל לא הוזכר בפסק הדין.

מחצבה פלסטינית בבית פאג'ר. צילום: נאסר נאסר/איי-פי

מחצבה פלסטינית בבית פאג'ר. צילום: נאסר נאסר/איי-פי

את כתבת התעמולה הזאת הכין אוהד חמו, עיתונאי שבהזדמנות אחרת קונן על כך ש"הפכנו להיות אומה הרבה יותר שונאת, גזענית ובורה. לא מכירים את האחר, והוא גם לא מעניין אותנו." האם הוא מבין בכלל את תפקידן של כתבות כאלה ביצירת המציאות שלכאורה כל כך מצערת אותו? זאת שאלה כללית לגמרי. האם הישראלים המקוננים מודעים לחלקם ביצירת המציאות שעליה הם מקוננים?

כדאי גם לשים לב כיצד עמותות וגורמים בימין המתנחלי מגייסים רטוריקה "ירוקה" של שמירת הסביבה כדי לחתור תחת הלגיטימיות של המחצבות הפלסטיניות. בתחקיר של שושנה גבאי מלפני חצי שנה נחשפה פעילותו של "הפורום לישראל ירוקה", שם תמים שמאחוריו מסתתר גלעד אך, אותו גלעד אך שהקים את "עד כאן", ארגון שמתמחה בהכפשות נטולות בסיס של פעילי שמאל. אותו פורום ירוק – למעשה פורום חאקי, שכן חבריו אינם אנשי מקצוע בתחום הסביבה אלא יוצאי מערכת הביטחון – עקב אחרי מחצבות פלסטיניות "פיראטיות" (המילה "פיראטי" מככבת שם תמיד, תפקידה מן הסתם להעלות על הדעת פושעים שתומי-עין שבוזזים ברשעות עוברי אורח תמימים) והזין את התקשורת ב"תחקירים" שתרומתם העיקרית היתה לחזק את האסוציאציה האוטומטית בין "פלסטינים" ל"עבריינים". מיותר לומר שבשום מקום בתחקירים האלה לא מוזכרת העובדה הפשוטה שישראל חיסלה כל אפשרות חוקית לפלסטינים לחצוב אבן מאדמתם הילידית. הפורום כבר הצליח לסגור מחצבה פלסטינית אחת אחרי פנייה למנהל האזרחי ולפני כחודש עתר לבג"ץ בדרישה לסגור עוד ארבע מחצבות, עתירה שנדחתה על הסף.

כדי לאזן במשהו את הרטוריקה הירוקה כדאי להזכיר שישראל היא זו שמפירה את החוק הבינלאומי בכך שהיא מעבירה עוד ועוד חומרי פסולת לאתרי הטמנה בשטחים, מקימה שם אזורי תעשייה מזהמים ומזרימה שפכים מהתנחלויות לכפרים פלסטיניים. מדובר בעסקה סיבובית במעמד צד אחד: לגרוף מהשטחים את המשאבים הרווחיים שלהם, ולזרוק לשם את הזבל. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על החציבה הישראלית בשטחי הגדה.

המחצבות הישראליות בשטחים: רווח על גבי רווח על גבי רווח

עוד לפני שנתאר את היקף פעילות החציבה הישראלית בשטחים, צריך לומר מלכתחילה שפעילות זו אסורה בתכלית על פי המשפט הבינלאומי. סעיף 55 בתקנות האג (1907) קובע שהמדינה הכובשת תיחשב כנאמן (ולא כבעלים) של כל הנכסים ומשאבי הציבור בשטח הכבוש. השימוש היחידי המותר בהם הוא "הנאת שימוש" (usufruct), שמוגדר כשימוש שאינו פוגע או מכלה את הנכס. בפרשנות המקובלת, סעיף זה חל גם על משאבי טבע ומחצבים (ראו ציטוטים נרחבים מן הפסיקה והספרות המשפטית בנושא בעתירת "יש דין"). באופן כללי, האמנה מתירה שימוש מצומצם בלבד במשאבי השטח הכבוש וזאת רק לצורך מאמץ מלחמתי ובמסגרתו. מותר להניח שחציבת חצץ לצורך בניית שכונה חדשה בעפולה או אשקלון איננה צורך מלחמתי שכזה.

ובכן, הכל לא חוקי, מראש ומלכתחילה. ובכל זאת, הכל שריר וקיים.

הסיפור מתחיל זמן קצר אחרי 1967. כבר בשבועות הראשונים לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים הבינו קברניטי המדינה שיחד עם השטחים העצומים שנכבשו בסיני, בגדה ובגולן, הגיעה גם נדוניה מכובדת – משאבי טבע אדירים. בסוף יולי 1967 הוחל בקידוח בארות מים בגוש עציון ובלטרון, ובאוגוסט כבר נשלחו לסיני מומחים לסקור בארות נפט, מכרות פחם ומינרלים.

הזרז להקמת המחצבות הישראליות היה פתיחת השוק לחומרי הבנייה הזולים שהגיעו מן המחצבות הפלסטיניות בשטחים שנכבשו. כך מסכם זאת שי פוגלמן בכתבה מ-2010:

"בעקבות סגירת שתי מחצבות בגליל, שלא הצליחו לעמוד בתחרות, ובלחץ כמה חברי כנסת, קבעה הממשלה בדצמבר 68' היטל מיוחד על חומרי בנייה המובאים מהשטחים. כשהחלה פעילותן של החברות הישראליות באזור ב-72', בוטל ההיטל בשם השוויון, כדי לא להקשות עליהן את התחרות עם המחצבות שבתוך ישראל. "

ביטוי יפה, "בשם השוויון". תחילה, בשם השוויון, הקשו על המחצבות הפלסטיניות לשווק את תוצרתן לישראל. לאחר מכן, בשם אותו שוויון שהחל לפגוע ברווחיהן של המחצבות הישראליות הראשונות בשטחים, ביטלו את ההיטל. מאחורי כל מכה או לטיפה שמקבל המשק הפלסטיני עומדת תמיד שורת הרווח של המשק הישראלי. ועוד אפשר לראות כאן גילום ראשוני של הדילמה הישראלית הקבועה ביחס לשטחים: איך לקפח את הילידים מבלי לקפח את המתנחלים, ואיך לצ'פר את המתנחלים מבלי לצ'פר את הילידים. זו דילמה מאתגרת שכן בשפה המשפטית המקובלת לא ניתן להבחין בין יהודים וערבים סתם, ואבחנה הגיאוגרפית, למצער, אין. דילמות דומות צצו בשנים האחרונות ביחס להחלת חוקי העבודה הישראלים בשטחים. 50 שנה, והאפרטהייד עדיין נע באי-נוחות במחלצותיו המשפטיות.

המחצבות הישראליות בשטחים נהנו במשך שנים ארוכות מצמיחה והרחבת פעילותן הרחק מעיני המחוקק. ב-2008 היו 8 מחצבות ישראליות בשטחים; הן הפיקו כ-12 מיליון טון חצץ לשנה, ש-74% מהם שווקו אל תוך הקו הירוק (בניגוד לחוק הבינלאומי). ב-2011 כבר יש 11 מחצבות, ושיעור הגזל – התפוקה המועברת לתוך הקו הירוק – מגיע ל-94%. ב-2014 ירד מספרן ל-9 מחצבות. בעקבות פסיקת בג"ץ ב-2011, לא מאושרת יותר הקמת מחצבות ישראליות חדשות בשטחים, אך אלה הקיימות יכולות להתרחב ואף עושות כך באופן פיראטי (ראו בהמשך).

במשך השנים קטן חלקו היחסי של החצץ הישראלי בשוק הפלסטיני, בשל ההוראה של הרשות הפלסטינית להימנע ככל האפשר מהישענות על כלכלת ההתנחלויות. זה גורם מכביד נוסף שכן התוצרת הישראלית, שמופקת באמצעים טכנולוגיים משוכללים, זולה יותר מן הפלסטינית, עתירת העבודה. נוסף על כך ישראל אינה מתירה לפלסטינים להפיק חצץ בפיצוצים אלא רק בריסוק, תהליך יקר יותר.

המחצבות הישראליות בשטחים מספקות כ-20% מכלל צריכת חומרי הבנייה בישראל. מחקר שערך מנהל מקרקעי ישראל (דו"ח ועדת בלניקוב) בשנה שעברה קבע כי "לולא פעילות המחצבות ביו"ש היה הענף נקלע כבר לפני שנים למשבר של חוסר בהיצע, אשר לו השלכות חמורות אף מעבר לעליית המחירים (כגון פגיעה ביכולת להוציא אל הפועל מקצת מהפרויקטים בתחום הבניה ו/או התשתית בהיעדר חומרי גלם מספיקים)." במילים פשוטות, שוק הבנייה בישראל תלוי מאד באספקה רציפה של חומרי גלם לבניין מן השטחים.

זאת נקודה קריטית להבנת הנושא עצמו בפרט והאחיזה הישראלית בשטחים בכלל: נסיגה מן השטחים וויתור על משאבי הטבע שלהם יפגעו באינטרסים כלכליים רבי עוצמה של שחקנים מרכזיים במשק הישראלי. האינטרס הברור של בעלי המחצבות חברות הבנייה והקבלנים, הוא להמשיך ליהנות מקרן השפע של השטחים כל עוד אפשר. נתח השוק שהם מגלגלים מוערך ב-320 מיליון שקל בשנה. על פי הערכת החוקרים של ממ"י, בשטחים יש עוד עתודות של 120 מיליון טון אבן לשוק הישראלי. השמאל הישראלי, ששקוע בשיח "היפרדות" ובדיונים אינסופיים על ערכים וחזון, אף פעם לא הבין את המימד החומרי, הקולוניאלי לגמרי, שחורץ את גורל השטחים.

התועלת שמפיק המשק הישראלי מן המחצבות שבשטחים נובעות לא רק מעצם הגדלת ההיצע. המיקום שלהן במרכז (בין צפון לדרום) הארץ הוא יתרון חשוב. חלק ניכר בעלות הסופית של חומרי בניין הוא ההובלה. רוב המחצבות בתוך הקו הירוק נמצאות בגליל או בנגב. חצץ שמגיע משם אל מרכז הארץ יכול להיות יקר פי 2 מחצץ שמגיע מן הגדה המערבית. לכל התנודות האלה יש השפעה מכרעת על המשק הישראלי. פרוייקטים גדולים לתשתית, מדד תשומות הבנייה שמשפיע על מחירי הדיור – כל אלה מושפעים ממחיר חומר הגלם שמגיע מן המחצבות. ענף הדיור בישראל, שנמצא במשבר מתמשך, נהנה למעשה מתנאים נוחים במיוחד הודות לגזל המתמשך של חומרי הבניין מן השטחים. אלמלא הם, המשבר היה חמור הרבה יותר.

ולבסוף, יש גם רווח סביבתי. כמו פסולת, מחצבות הן מפגע סביבתי רציני, ולכן, בדיוק כמו פסולת, ישראל מעדיפה להדוף אותן אל מעבר לקו הירוק, ארץ ההפקר שרוב תושביה ממילא נטולי זכויות פוליטיות, לא כל שכן זכויות לנשום ולשתות אוויר ומים נקיים. מנהל תחום תכנון בחברה להגנת הטבע בישראל, איתמר בן דוד, הסביר זאת כך: "הופתעתי מן החלק הגדול (של חומרי הבנייה) שמגיע לישראל מן הגדה המערבית. סיבה אחת היא בבירור שתקנות התכנון וההערכות הסביבתיות בגדה המערבית הן פחות נוקשות מאשר בישראל. בישראל, אף אחד לא רוצה מחצבה ליד קרקע מגורים שבבעלותו." מבקר המדינה מצא ב-2013 שהמנהל האזרחי אינו מפקח על שיקום מחצבות ישראליות נטושות בשטח C, "המהוות מפגע אקולוגי וסביבתי חמור". למעשה, אין על מה לפקח כיוון שמעבר לקו הירוק אין מקור תקציבי לשיקום סביבתי של מחצבות "גמורות", כפי שיש בתוך הקו הירוק (מפעילי המחצבות עצמם אחראים לשיקום).

על המפעלים הישראלים המזהמים בשטחים כתבתי כאן בהרחבה. הגדה המערבית היא עדיין גן עדן למזהמי סביבה שחפצים לחמוק מנחת זרוען של הרשויות; רק כמחצית מחוקי הסביבה הישראלים תקפים בשטחים, ורמת האכיפה ממילא נמוכה עד לא קיימת (נושא ששב ועולה בדו"חות מבקר המדינה).

מצפצפים על החוק

כידוע, "שלטון החוק" בשטחים הוא מושג חמקמק ונזיל. אף על פי כן, בתוך הערבוביה המשפטית שנוצרה בשטחים מסתמנים כמה דפוסים קבועים. אחד מהם הוא הכלל שאומר שעבריינים לא עוצרים באדום, לא בקו הירוק, וגם לא בסוג החוק המופר. מפעלים ישראלים בשטחים מפרים דרך קבע לא רק את החוק הבינלאומי אלא גם את החוק הישראלי. לפעמים המחוקק טורח "לתקן בדיעבד" את החוק כדי שיכשיר את השרץ, לפעמים הוא משאיר את השרץ כמות שהוא, שנתרגל אליו ונחשוב שהוא חוקי. מצב כזה שורר באזור התעשייה "ניצני שלום", בהעסקת ילדים בלתי חוקית בהתנחלויות הבקעה, וגם בענף המחצבות.

לפני שנגיע לעתירת "יש דין", שהתבססה על אי-חוקיות המחצבות הישראליות בשטחים לפי המשפט הבינלאומי, נזכיר את הפרות החוק הישראלי.

ב-1998 מצאה ועדה של משרד הביטחון (ועדת ורדי-גדרון) בור שחיתות ענק בתחום חלוקת הזכיונות להפעלת מחצבות ישראליות בשטחים. בין השאר התגלו עדויות פליליות ל"דלת מסתובבת" מתפקידי רישוי במנהל (שאחראים על מתן זכיונות כרייה) לתפקידים בכירים בחברות הכרייה שזכו בזכיונות. ב-2008 פוטר מתפקידו מנהל בכיר ביחידת הפיקוח של המנהל האזרחי, שסייע בהקמת מחצבה פרטית בהתנחלות כוכב השחר, שבה היו לאשתו מניות. 7 שנים אחרי ועדת ורדי-גדרון, מבקר המדינה מצא שהמנהל לא טיפל כראוי בממצאי הוועדה. לא נפלתם מהכסא. למה כל זה קורה? כי המחצבות הישראליות מקבלות רישוי מהמנהל האזרחי ללא מכרז. איך זה? כי חוק המכרזים הישראלי לא חל בשטחי הגדה המערבית.

פטנט לא רע, האפרטהייד.

הלאה. דו"ח מבקר המדינה משנת 2005 חשף שוד מאורגן שביצע אוצר המדינה בכספים פלסטיניים. מאז חתימת הסכמי אוסלו, העבירה המדינה לקופתה מאות מליוני שקלים מגביית אגרות והיטלים בשטחי הגדה המערבית. חלק ניכר מהם היה תמלוגים על הפקת חצץ ואבן ממחצבות פלסטיניות וישראליות. לעתים הגיע גובה המסים ל-80 מיליון שקל בשנה. המסים האלה, שנגבים בשטח כבוש, צריכים היו להישמר בקופת המנהל האזרחי, שאמון על תקצוב עבודות תשתית ציבוריות בשטחים, שמפירותיהן נהנית האוכלוסיה הכבושה. בפועל, הכסף זרם ישירות למדינת ישראל מבלי שמישהו דאג לפצות את המנהל. כך בדיוק גם עבד השוד המאורגן של כספי הביטוח הלאומי של הפועלים הפלסטינים שחשף "קו לעובד" ב-2010 (יותר מ-8 מיליארד שקל): כספים שנוכו ממשכורות הפועלים והיו אמורים לעמוד לרשותם (קצבת זקנה, קצבת נכות, דמי אבטלה) "נבלעו" באוצר המדינה. את הפוסט שכתבתי על השוד ההוא אפשר לקרוא כאחיו התאום של הפוסט הנוכחי.

איך התאפשר שוד התמלוגים? טריק מלוכלך שרק גזע האדונים יכול להמציא. הסכמי אוסלו קבעו שבתום 5 שנים (כלומר, בשנת 2000) יעבור שטח C לידי הפלסטינים ואיתו יעבור מן העולם המנהל האזרחי. כידוע, שטח C נשאר בידי ישראל, המנהל האזרחי נשאר על כנו והתמקצע עוד יותר בתפקידו העיקרי – ניכוש וטאטוא כל זכר לבנייה פלסטינית בשטח C – אבל מבחינת מערכת המיסוי בגדה – המנהל האזרחי התפוגג לו באוויר. כך הגיעו תמלוגים מן השטחים לכיס האוצר הישראלי. כלומר, כדי להימנע מהשקעה לטובת תושבי השטחים הפלסטינים, ישראל הקפידה לחסל באופן נומינלי את המנהל האזרחי, ככתוב בהסכם אוסלו, ובאותו זמן ממש הקפידה להתעלם מהתחייבותה להחזיר את שטח C (שבשטחו נגבו המיסים) לידי בעליו האמיתיים. לא רק אכלנו את העוגה והשארנו אותה שלמה, גם שלשלנו לכיסנו מס מן האופים.

כמקובל בדו"חות של מבקר המדינה, במיוחד אלה שנוגעים לשטחים, גם זה נזרק לפח. ב-2010 פורסם שהשוד המאורגן ממשיך ללא הפרעה, על אף מחאותיהם הקלושות של אנשי הפרקליטות הצבאית. משפטן שישב באחת הישיבות שבהן נדון דו"ח המבקר תיאר את תהליך העבודה שלהן כ"אבסורדי ומגוחך":

"בהתחלה, לקחנו כפשוטו את דרישת החוק. חיפשנו מה היו השקעות המדינה בשנים האחרונות בשטחים, שאפשר יהיה לתייג אותן כהשקעות למען האוכלוסייה המקומית. הרעיון היה לקזז אותן אל מול התמלוגים שלא הגיעו לקופת המנהל האזרחי. נדהמנו מדרישת אנשי המנהל ומשרד הביטחון להכניס לקטגוריה הזאת את חומת ההפרדה, בניית מחוז ש"י של המשטרה, הוצאות הצבא השוטפות ועוד שלל פעילויות שבינן לבין רווחת הציבור הפלסטיני בשטחים אין שום קשר. בהמשך, היו מי שדרשו להכניס לחשבון גם את הכבישים העוקפים ותשתיות נוספות שנבנו לרווחת המתנחלים."

לא בדקתי מה המצב היום אבל אין לי ספק שאף אחד לא טרח להחזיר את תמלוגי המחצבות שנגנבו לתקציב המנהל האזרחי, לא כל שכן להפנותם לרווחת האוכלוסיה הפלסטינית.

בתמלוגים שאמורים להגיע למנהל האזרחי אפשר לעשות עוד שימושים יצירתיים. למשל, להעביר אותם ישירות לתקציבי התנחלויות. המקרה של התנחלות בית חגי מאלף. בשנת 1991 קיבלה ההתנחלות – שהוקמה על קרקע פלסטינית פרטית שנתפסה ל"צרכים צבאיים" – מידי החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית מתנה חלומית: זיכיון למשך 49 שנה לכריית אבן במחצבה שנמצאת 22 ק"מ (!) מן היישוב. בפועל, אין לתושבי ההתנחלות קשר עם המחצבה, שמופעלת בידי חברת "מדן". ב-2010 רק תושב אחד בהתנחלות עבד במחצבה; שאר העובדים היו פלסטינים מדהריה. אבל בהתאם לזיכיון, חברת "מדן" מעבירה לבית חגי תמלוגים על כל טון חצץ שמופק במחצבה. מדובר ביותר ממיליון שקל בשנה, כ-80% מהכנסות ההתנחלות, ועל פי ההערכה, מקור פרנסתם של כמחצית מתושביה.

ובקצרה: מתנחלים שיושבו בקרקע שנגזלה מפלסטינים נהנים מתמלוגים על משאב טבעי שגם הוא נגזל מפלסטינים. כך עובד משק קולוניאלי.

לפני חצי שנה פורסם שבין השנים 2009-2014 הרחיבו המחצבות הישראליות את שטחי הכרייה שלהן בשטחים ב-500 דונם. הכל לא חוקי כמובן. בחלק מן המקרים, בוצעה פלישה לקרקעות פרטיות של פלסטינים. גם מחצבת בית חגי היתה חלק מן החגיגה הזאת.

מתנחלי בית חגי נהנים מכל העולמות: גם חיים על חשבון תמלוגים ממשאב שלא השקיעו בו שום מאמץ או עבודה, וגם מרוחקים קילומטרים רבים מן האבק והכיעור הסביבתי של המחצבה. לעומתם, גורלם של מתנחלי נעלה וניל"י לא שפר עליהם כך. אלה התבשרו בתחילת שנות האלפיים שבסמוך להם עומדת לקום מחצבה חדשה ("נטוף") שתפגע קשות באיכות חייהם. בניסיון למנוע את הדבר עתרו לבג"ץ, ובין שאר הנימוקים לפסילת התכנית להקים את המחצבה טענו – אתם מחזיקים חזק? – שאין לישראל סמכות להקים מחצבות לשימושה בשטח כבוש. כן כן, אותו סעיף 55 לתקנות האג. היה זה פליק-פלאק מדהים לאחור: מתנחלים שבעצם ישיבתם בשטח הכבוש מפרים את החוק הבינלאומי (סעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית) מסתמכים על החוק הבינלאומי בדרישתם לסעד משפטי.

בית המשפט דחה את העתירה, ופסיקתו שופכת אור חיוני על מערך האינטרסים האמיתי בשטחים. יהודים לפני ערבים, זה ברור, אבל גם רווחים ועסקים לפני איכות חיים. כשפוטנציאל הניצול הכלכלי של משאבי הגדה מתנגש עם איכות החיים של תושביה, ולו גם תושביה היהודים – הניצול הכלכלי גובר. החוק עומד לצידם של המתנחלים כשהם משרתים את ההון אבל לא כשהם מתנגדים לו. גם זה מאפיין קולוניאלי מובהק.

לבסוף, נזכיר עוד צד שמרוויח מן האבן הפלסטינית – תאגידים בינלאומיים. דו"ח HRW מספר על מחצבת נחל רבה שהוקמה על אדמות הכפר א-זאוויה ב-1983. ב-2004 נקבע תוואי גדר ההפרדה ממזרח למחצבה, כדי לחבר אותה ישירות לשטח ישראל; בו בזמן, הגדר חוצצת בין הכפר הפלסטיני לקרקע שנלקחה ממנו. המחצבה עברה מידיים אוסטרליות לבריטיות וכעת היא בידי תאגיד היידלברג הגרמני, שמפעיל בישראל את חברת "הנסון ישראל". התאגיד משלם מיליוני שקלים בשנה תמלוגים למנהל האזרחי וכן מסים מוניציפליים למועצה האזורית שומרון. הנה כך תומך השוק הגלובלי בפרוייקט ההתנחלויות, לפעמים מאותן מדינות אירופיות ששולחות אוהלים וציוד הומניטרי לעניים המרודים שישראל מגרשת שוב ושוב משטח C.

מחצבת נחל רבה, בבעלות "הנסון ישראל" (תאגיד היידלברג). צילום: HRW

מחצבת נחל רבה, בבעלות "הנסון ישראל" (תאגיד היידלברג). צילום: HRW

את כל הרקע העובדתי הזה חשוב לדעת כשבאים להבין את עתירת "יש דין" נגד הפעלת המחצבות הישראליות בשטחים ואת פסיקת בג"ץ המחפירה שבאה בעקבותיה.

עתירת "יש דין" ופסיקת בג"ץ

בסוף שנת 2008 פנה ארגון "יש דין" למנהל האזרחי בדרישה להפסיק את הכרייה הישראלית בשטחי הגדה המערבית. "מכיוון שפעולת הכרייה מנוגדת למשפט הבין לאומי", טען הארגון, "ובוודאי כאשר מוטבי תוצרי הכרייה הם אזרחי ישראל וחברות ישראליות, ולא האזרחים המוגנים אשר משאבי הטבע שייכים להם – מדובר הלכה למעשה בביזה של שטח כבוש." המנהל כמובן לא התרגש. על כן עתר "יש דין" לבג"ץ במרץ 2009 (העתירה המלאה נמצאת כאן).

זאת היתה נקודת מפנה מסוימת, שכן מיד לאחר העתירה ועוד בטרם התקבלה פסיקת בג"ץ, הודיעה המדינה כי לא תקים יותר מחצבות חדשות בשטחים. באותה נשימה, טענה המדינה שמדובר בסוגיה מדינית שאין לבית המשפט עילה להתערב בה. במקביל, נערכה המדינה לצמצום הכרייה בשטחים במקרה שבג"ץ יפסול לרעתה. מסמך מדיניות שהוכן לבקשת משרד הפנים פירט שורה של חלופות לאבן מן השטחים (כרייה תת-קרקעית, מיחזור של 90% מפסולת הבניין וכד'). ניתוק ענף הבנייה בישראל מן המשאב הפלסטיני, סיכם המסמך, מחייב רפורמות משמעותיות, אבל הוא אפשרי.

כל זה לא היה נחוץ, שכן בג"ץ דחה את העתירה בדצמבר 2011 (לפסיקה המלאה, ראו כאן). נימוקי הדחייה היו: 1) העותרים התעלמו מכך שהמדינה התירה במשך עשרות שנים את פעולת המחצבות והזכויות שנגזרות ממנה; 2) החציבה בשטחים (נזכיר – עד 12 מיליון טון בשנה, ש-94% מהם מועברים לשטח ישראל) איננה מגיעה לכדי הריסה או דלדול של המשאב, ובפרט שהמדינה התחייבה שלא לפתוח מחצבות חדשות; 3) יש לקחת בחשבון את המצב של "כיבוש מתמשך" ואי אפשר להקפיא את הפיתוח הכלכלי עד סוף הכיבוש; 4) המחצבות מספקות פרנסה לעובדים פלסטינים ומשלמות תמלוגים למנהל האזרחי, שמשקיע כספים לרווחתם של הפלסטינים.

נימוקים (1) ו-(3), בניכוי המחלצות המשפטיות, מסתכמים באמירה פשוטה: פשע שנמשך זמן כה רב, מלבין כשלג. שהרי מה עניין ה"התמשכות" כאן? האם חלה התיישנות על זכות הקניין שלך במצב שבו הגזלן מחזיק בנכסיך במשך 40 שנה? המדינה עצמה נתלית באי-פקיעתה של זכות הקניין, אפילו אחרי 70 שנה, כשהיא מגרשת מבתיהם תושבים פלסטינים בשיח' ג'ראח ובסילואן. ואלה אפילו לא גזלו את הקרקע שעליה בנו אלא קיבלו אותה כדין מן השלטון הירדני. כמובן, זכויות קניין שאינן פוקעות שייכות ליהודים.

יתירה מזאת, מאלף לראות כיצד הכיבוש הופך, בתיק המחצבות, ל"מצב מתמשך" שמצריך גמישות משפטית. זאת בניגוד לתיקים רבים אחרים, שבהם המדינה דווקא מנפנפת בהיותו של הכיבוש "מצב זמני" בבואה להגן על מעשי נבלה שונים ומשונים, ובית המשפט משתכנע בנקל שאכן, מדובר רק ב"תפיסה לוחמתית" זמנית (כבר כמעט בן 50 הילד, ועדיין "זמני"). כך למשל הוכשר תוואי "גדר ההפרדה" שפלש מעבר לקו הירוק בנקודות רבות לאורכו. בג"ץ אומנם כפה תיקונים מסויימים בתוואי, בשם המידתיות, אך לא ראה בעצם הפלישה לטריטוריה הפלסטינית אקט לא לגיטימי כשלעצמו (כפי שפסק בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג) – בדיוק מנימוקי הצורך של תפיסה לוחמתית.

ובכן, מה חושב בית המשפט העליון: הכיבוש זמני או לא זמני? תלוי מה מועיל לנו. כדי להצדיק פגיעה במרקם החיים של האוכלוסיה הנכבשת, אפשר להגדיר את הכיבוש כ"זמני". כדי להדוף פגיעה באינטרסים כלכליים של הכובש, אפשר להגדיר אותו כ"מתמשך". החוק הוא מה שהחזק מגדיר כחוק.

נימוק (2) – החציבה אינה מדלדלת את משאבי האבן וממילא המדינה התחייבה שלא להקים מחצבות חדשות – תלוש מן המציאות. על פי הערכות המדינה עצמה המחצבות בשטחים ימצו את עצמן בתוך 20-30 שנה. מה זה אם לא דלדול? סעיף 55 לתקנות האג מאפשר לכובש לנהל ולעשות שימוש מוגבל בנכסים שהיו קיימים לפני כניסתו לשטח; הפיכתן של המחצבות הישראליות, שהוקמו אחרי 1967, לחלק אינטגרלי מן המשאב הקיים בשטח, היא אקרובטיקה מילולית. וכפי שהעיר אייל גרוס, אם אין כל בעיה חוקית בהפעלת המחצבות הישראליות בשטחים, למה התחייבה המדינה לא להקים חדשות? מה מבדיל בין 11 המחצבות החוקיות-לכאורה כיום לבין המחצבות הלא-חוקיות שהקמתן נמנעה?

ולבסוף, נימוק (3) בדבר התועלת שמפיקים הפלסטינים מן המחצבות הישראליות הוא התגלמות הציניות הקולוניאלית הטיפוסית. כפי שתואר בהרחבה בחלקו הראשון של הפוסט, ישראל עושה כל שביכולתה כדי לצמצם, לרושש ולבסוף לחסל את ענף המחצבות הפלסטיני. זאת במקביל לשורה ארוכה של מגבלות פיתוח, בנייה ומסחר שגובות מן המשק הפלסטיני מיליארדי דולרים בשנה. משבר התעסוקה המתמשך במשק הפלסטיני נעוץ בכיבוש, ורק הרעב ללחם דוחף את הפלסטינים ללכת לעבוד בעסקים ומפעלים בהתנחלויות שתפקידם להעמיק את הכיבוש. בידה האחת – לא, ברגלה האחת – ישראל רומסת את הפיתוח הכלכלי של הפלסטינים, בידה השניה זורקת להם פירורי תעסוקה, ובין לבין מתבשמת בגדלות הנפש שלה כלפי הנייטיבז. הגישה המחליאה הזאת, מסתבר, לא פוסחת גם על שופטי בג"ץ הנכבדים.

את פסיקת בג"ץ סיכמה יפה קלרה אונגר: "אם לא ניתן לשנות את המציאות, אם המציאות חורגת ממה שמתיר המשפט הבינלאומי, הרי שבמקום לשנות את המציאות, מתבקש להרחיב (ללא הכר) את פרשנות הדין הבינלאומי."

מחצבת כוכב השחר, בבעלות "מרדכי בנימין ובניו עבודות עפר". צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס

מחצבת כוכב השחר, בבעלות "מרדכי בנימין ובניו עבודות עפר". צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס

לבג"ץ המחצבות יש השלכות מרחיקות לכת. בהיבט העקרוני, פסק הדין אינו מצטמצם לפעולות כרייה ועל כן ניתן להבינו כהיתר גורף למדינה הכובשת, ישראל, לעשות שימוש מכלה במשאבי השטח הכבוש. אם מחר יתגלה מרבץ יהלומים או אורניום ליד חברון, בית המשפט לא ימנע מחברות ישראליות להפיק ממנו את מירב הרווחים. האם פירוש הדבר שנזקה של העתירה היה רב מתועלתה? האם היא הביאה לעולם גושפנקה רשמית לביזת אוצרות הטבע של השטחים?

לא. צריך לזכור שהרשויות בישראל אינן מחכות לאישור בית המשפט; הן בוזזות את השטחים כל הזמן, מאז יוני 1967. הרשויות לכל היותר מרסנות עצמן במידה כלשהי בעקבות התערבות בית המשפט. ואומנם כאן החליטה המדינה שלא להקים עוד מחצבות חדשות בשטחים – הישג משמעותי שלא היה מתגשם לולא העתירה של "יש דין". ישראל בוזזת באופן רשמי את מקורות המים של הפלסטינים, לכאורה על פי הסכם אוסלו, אך בפועל כהנצחה של הסדר שהוגבל ל-5 שנים בלבד והיה אמור לפקוע לפני 16 שנה. המנהל האזרחי הורס, דרך קבע, בארות מים ומחרים מכליות מים, ובכל קיץ מקצץ במכסות המים של הפלסטינים.

במלים אחרות, בג"ץ לכל הפחות נותן סעד מינורי לפלסטינים, ולכל היותר נותן חותמת רשמית לעוולות מתמשכות, שמתקיימות איתו או בלעדיו. אבל דווקא החותמת הרשמית הזאת חשובה למאבק נגד האפרטהייד המשפטי שבשטחים; היא מציפה לפני השטח את האנומליה החריפה שגלומה בשליטה הישראלית על שתי אוכלוסיות נפרדות באמצעות שתי מערכות חוק שונות. בג"ץ המחצבות פירסם ברבים את קלונה של ישראל, העושה מאמצים עליונים להסתיר ולהסביר ולשכתב את הקלון הזה.

ייתכן שלפסיקת בג"ץ היה חלק בהחלטות של חברת הביטוח הנורבגית KLP וקרן הפנסיה הדנית FPA Pension, בשנה האחרונה, למשוך את השקעותיהן מתאגיד היידלברג (שהוזכר לעיל) ומחברת CEMEX המקסיקנית, שמפעילים מחצבות בשטחים. חברת KLP ביקשה הסברים מן התאגידים האלה לפני החלטתה, והם, ממש כמו המשיבים בעתירת "יש דין", הציגו לראווה את התועלת שמפיקים העובדים הפלסטינים במחצבות. KLP לא התרשמה וציינה כי חומרי הגלם שמופקים, הרווחים ממכירתם והמיסים מועברים לישראל ולא לרווחת האוכלוסייה הפלסטינית המקומית. לא קשה לדמיין את היועצים המשפטיים של החברה יושבים וקוראים את פסיקת בג"ץ, ועל בסיס אותה מסכת עובדתית ממש, מסיקים את המסקנה ההפוכה מזו שהסיקו השופטים הישראלים.

הלחץ עבד: ביוני 2015 מכרה CEMEX את חלקה במחצבת יתיר (אף כי היא עדיין מושקעת בשלושה מפעלים בהתנחלויות) .לפני שלושה חודשים פורסם שהיידלברג שוקלת מחדש את השקעותיה במחצבת "נחל רבה". אחת האפשרויות שנשקלות היא לא לחדש את רישיון הכרייה במחצבה הישראלית ולהשקיע במקומה במחצבה פלסטינית בשטח B.

ולכן, שוב, תודה לבג"ץ.

אחרי בג"ץ המחצבות

בשל השלכותיו מרחיקות הלכת של בג"ץ המחצבות, הגיש ארגון "יש דין" בקשה לדיון חוזר בהרכב מורחב, וצירף לבקשה חוות דעת מאת מספר מומחים למשפט בינלאומי. אלה קבעו שפסיקת בג"ץ עומדת בסתירה למגבלות שמטיל המשפט הבינלאומי על הכוח הכובש ואפילו בסתירה לפסיקות קודמות של בית המשפט העליון. המומחים לא מצאו כל בסיס לפרשנות המרחיבה שנקט בג"ץ ביחס ל"זמניות", ביחס ל"שימוש מכלה" וכד'.

ביולי 2012 דחה השופט אליעזר ריבלין את הבקשה. סוף פסוק.

מן הצד השני, אפשר לסמוך על הרשויות ועל חברות הכרייה בישראל שיסחטו עד תום את ההיתר שקיבלו מבג"ץ להמשיך בפעילותם. למה להקים מחצבות חדשות, בעצם, כשאפשר להרחיב את הקיימות (עם או בלי אישור)? בימים אלה מנהלת חברת שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ, מפעילת מחצבת נטוף בשטחים, מאבק משפטי נגד המנהל האזרחי והתנחלות גיתית. "שפיר" רוצה "להחיות" את מחצבת ורד שבשטח השיפוט של גיתית, שאותה חדלה להפעיל בשנת 2004. גיתית מעוניינת למסור את רישיון החציבה לחברה אחרת. המנהל האזרחי מתנגד גם הוא למתן רישיון החידוש ל"שפיר", שכבר מפעילה מחצבה אחת באזור, כדי לעודד תחרות (על ריכוזיות היתר בענף המחצבות בישראל, ראו כאן).

מן הדיון המשפטי עולה שבית המשפט כלל לא פיקפק בחוקיות של חידוש הרישיון למחצבת ורד, אף כי מחצבה זו לא היתה פעילה כשניתן בג"ץ "יש דין" ועל כן יש בסיס לראות בה מחצבה חדשה. בסך הכל בית המשפט מפנים כאן את "רוח המפקד" שנושבת מכיוון הרשויות. דו"ח ועדת בלניקוב מן השנה שעברה מבאר כיצד אפשר למתוח את גבולות הפסיקה הזאת לטובת בעלי העניין: "נקבעו קריטריונים לאישור פתיחת מוקדי חציבה חדשים למחצבות הישראליות הקיימות, הן בתוך תכנית מאושרת, והן תוך הרחבת מחצבה קיימת, וזאת רק במקום שימצא כי המחצבה מיצתה את פוטנציאל החציבה במוקדי החציבה הקיימים, תוך הקפדה יתרה על התכליות שצוינו בפסיקת בג"ץ." מן הניסוח הזה אפשר להבין שהדרך לחידוש הכרייה במחצבת ורד כבר סלולה.

כרגיל, הדרך סלולה על חשבון הפלסטינים. הנה ההקשר הפוליטי שנמחק לגמרי מן הדיון המשפטי. מחצבת ורד בפרט, והתנחלות גיתית בכלל, הם תוצר של מעשה גזל הסטורי שנעשה בקרקעות הכפר הפלסטיני עקרבה בתחילת שנות ה-70'. על ההסטוריה של הנישול וההתעמרות בכפר הזה כתבתי באריכות בעבר – כיצד רוססו והושמדו יבוליו, כיצד נתפסה הקרקע "לצרכים צבאיים" ומייד הוקמה עליה התנחלות גיתית, כיצד הוכרז שטח אש 904 כדי לגרש את התושבים מן השטחים החקלאיים שלהם, וכיצד מתנחלים כהניסטים יורדים מגבעות איתמר-יצהר-תפוח למרר את חייהם באופן קבוע. אל כל המסכת הזאת אפשר כעת להוסיף גם את הניצול של אדמות הכפר להקמת מחצבה ישראלית, שרווחיה יעברו לידיים ישראליות, ושהדיונים על גורלה עוברים הרבה מעל ראשיהם של בעלי הקרקע המקוריים.

סיכום הדברים: מדינת ישראל מנהלת מלחמת חורמה במחצבות הפלסטיניות בשטח C, במטרה ברורה לסגור את כולן; שודדת את המחצבות בקנסות כבדים; שודדת את המשאב הפלסטיני העיקרי לצרכי המשק הישראלי; מנצלת את הואקום המשפטי והאכיפתי בשטחים כדי לחלק זכיונות חציבה למקורבים ללא מכרז; שודדת את תמלוגי המחצבות לאוצר המדינה במקום להפנותם לרווחת האוכלוסיה המקומית; מעניקה לכל זה מעטפת לגיטימיות בג"צית; ולקינוח – מתלוננת שהפלסטינים חוצבים בניגוד לחוק ומזהמים את הסביבה.

איפה אתם בכל זה?

הפוסט הזה הוא לא על חבורה עלומה של נוכלים שמשחקים בגורלנו. הוא גם לא על מתנחלים קנאים, שופטים אטומים ואנשי עסקים חמדנים. נוח לכם אולי לחשוב שהוא על "אחרים" כאלה, שמרחק בטוח מפריד בינם לבינכם. אבל בעצם, הפוסט הזה הוא על כולנו.

מי מרוויח מתעשיית המחצבות הישראליות בשטחים? קודם כל, החברות שמפעילות אותן – הנה כאן הרשימה המלאה. אחדות מהן, כמו שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ, נמצאות בראש הפירמידה של ענף הבנייה בישראל, ושולטות על מפעלים, מחצבות, ופרוייקטים עצומים של תשתיות. אלפי ישראלים, אולי עשרות אלפים, מועסקים בחברות האלה ובשותפותיהן. במחצבת יתיר שותף קיבוץ כפר גלעדי (50% מהמניות). שמעתם טוב, קיבוץ מרוויח מפרוייקט ההתנחלות. הוא לא היחיד כמובן; למשל קיבוץ גינוסר, למשל כל קיבוצי בקעת הירדן.

בבחירות לכנסת האחרונה בכפר גלעדי, 77% מן הקולות ניתנו למפלגות השמאל – המחנה הציוני ומרצ. רק 7% מן הקולות ניתנו למפלגות הימין (הליכוד, הבית היהודי וישראל ביתנו). הנה לכם הדיסוננס הקוגניטיבי של הציבור הישראלי כולו, בזעיר אנפין. על הנייר, בהכרזות כלפי חוץ, בשיחות הסלון וגם בקלפי – הרוב תומך בנסיגה מהשטחים (ובקיבוצים, רוב מכריע). בפועל, בהתנהלות היומיומית, בבחירות הכלכליות ובהשקעות הפיננסיות – אותו רוב עושה הכל כדי להדק את האחיזה בשטחים ולסחוט מהם כל רווח אפשרי. תגידו לו שהוא לא רוצה שלום והוא יזדעק; מה פתאום, אנחנו מצביעים לשמאל. תצביעו על הסתירה בין המלים למעשים, והוא לא יבין מה הקשר.MLK

האתגר הכי חשוב של כל תנועת מחאה שמאלית בישראל, וגם הכי קשה, הוא להעיר את האזרחים מתרדמתם הפוליטית; לחשוף את הבסיס העמוק של התרדמה הזאת – הכחשת הקשר בין האמירה למעשה, הרחקת האני מאזורי אחריות ואשמה; ולהוביל אותם בתהליך של התבגרות אל קיום פוליטי מודע, נוטל אחריות ואקטיבי.

מה עושים עם האחריות? זהו כבר השלב הבא, והוא פתוח להרבה אפשרויות. כשכתבתי על תעשיית הנשק הישראלית ושותפותה לפשעים ברחבי תבל, ניסיתי קודם כל לגרום לכל מי שמעורב בה להתחיל לחשוב ברצינות על חלקו בפשעים האלה. על המעורבות העמוקה של קבלני בניין וכל מי שנעזר בהם (כלומר, כולנו) בהעמקת פרוייקט ההתנחלות כתבתי כבר לפני שנים. הדילמות אותן דילמות; כיום רק רואים אותן באור עז יותר, והמחיר ברור יותר. גם מחיר ההתעלמות.

הדברים האלה גם מקרינים על תכניות שלום לטווח ארוך יותר. הסחורה החמה של השמאל בשנה האחרונה היא יוזמת "שתי מדינות מולדת אחת", שמדגישה את "הזיקה ההסטורית, הדתית והתרבותית העמוקה" של שני העמים לכל חלקי הארץ. לצד האהדה הבסיסית שיש בי כלפי הרעיונות המכוננים של יוזמות כאלה, אני מוצא צדק רב בדברי המבקרים שמצביעים על משקל היתר שמקבלים בה מושגים כמו "מולדת" ו"שוויון" על חשבון דאגה קונקרטית לצדק ופיצויים. אי אפשר לדבר על שלום לפני שמדברים על צדק, והפלסטינים כבר ראו ובלעו יותר מדי "מסמכי חזון" שמתקשטים בראשון ומצניעים את השני.

גם להזכיר "מנגנון פיצויים" מבלי להתחייב על מה ואיך יפוצה הצד שקופח ונושל ורושש – זה לא מספיק. השוד המתמשך של האבן הפלסטינית, יותר מ-10 מיליון טון אבן שחוצים את הקו הירוק ממזרח למערב מדי שנה, הוא נקודת פתיחה מצוינת לדיון נחוץ, לא מיופיף, על פיצויים. האם מישהו חושב שהפלסטינים יסכימו למחוק מזכרונם את השוד הזה ולצעוד איתנו אל האופק בשילוב ידיים? להתחבק כך בלב חפץ עם שודדים? האם מדינת ישראל מסוגלת בכלל להחזיר לעם הפלסטיני פיצויים בסדר הגודל של המשאבים שנגזלו ממנו במשך עשרות שנים – קרקעות פוריות לחקלאות, מי תהום יקרים, אבן טבעית לבנייה? האם החוב העצום הזה ישולם במלואו או בחלקו? מי בדיוק יחליט על כך? האם ישראלים בעלי כוונות טובות יכולים להחליט עבור כל כך הרבה פלסטינים על מה ראוי להם לוותר ועל מה לא? ואם אין להם סמכות כזאת, מהי סמכותם לשכנע את הצד הישראלי שיש פרטנר פלסטיני שיהיה מוכן למחוק את החוב הכלכלי האדיר הזה רק בשביל הסיכוי "לפתוח דף חדש"?

אולי יש תשובות טובות לשאלות האלה. הנקודה שלי היא שאסור לדחות אותן למועד לא ידוע ("גורל ההתנחלויות ייקבע בהסדר הקבע" – זוכרים את הבולשיט הזה?). העיסוק במנגנון הפיצויים הכלכלי הוא דחוף וחיוני בדיוק בגלל שבממדים אחרים של הסכסוך – קורבנות הדמים, הכפרים והשכונות שנמחקו בנכבה – אין כל אפשרות פיצוי מעשית. הישראלים לא יחזירו לחיים את ההרוגים הפלסטינים, הפלסטינים לא יחזירו לחיים את ההרוגים הישראלים. הכפרים שנהרסו ב-1948 וב-1967 לא יקומו לתחייה. ההשלמה עם כל האובדן הזה, שאין עליו נחמה ואין עליו פיצויים, קשה דיה. על כן חשוב כל כך לדבר ביושר על החוב שכן אפשר להחזיר – כל טוב הארץ שהכובש ינק מן הקולוניה. החוב הזה מוטל על הצד המנצל במשוואה.

* * *

מכבש הניצול גובר מיום ליום. שגשוג המחצבות הישראליות בשטחים בא על חשבון דעיכת המחצבות הפלסטיניות, שהמנהל האזרחי סוגר בזו אחר זו. ביקור שערכו תחקירני HRW לפני חודשים ספורים בשטח C העלה שאין כמעט פעילות במחצבות הפלסטיניות. הפועלים נוהרים בעל כורחם למפעלים הישראלים. העבודה הזולה פלסטינית, הקרקע פלסטינית, משאב האבן פלסטיני, וגם חלק משוק הקנייה הוא פלסטיני; רק הרווחים ישראלים. ויש אישור בג"ץ.

[תודה לדרור אטקס]

33 תגובות

להגיב
  1. nina ramon / יונ 30 2016 16:03

    לבכות. פשוט לבכות מרוב כעס ותסכול

  2. יוסףה מקיטון / יונ 30 2016 17:20

    תודה עידן. אתה מספק לי נתונים חשובים לדיונים עם אנשים טובים שחשופים לתקשורת שבויה בתעמולה. מי שרואה רק חדשות בטלביזיה הישראלית הוא בהכרח כמעט נהיה גזען והשליטה והכיבוש נראים לו נורמליים. הבשורות הטובות הן שיש לאנשים כאלה גם פוטנציאל לראות את השקר, אם יחשפו לעובדות, ופה התחקירים שלך (הנוכחי ובכלל) הם הכרחיים ויעילים. לקח לי הרבה זמן לקרוא ולהתעמק (וללחוץ על קישורים) ואני בטוח שכמו תמיד ההשקעה הזו תשתלם ותתורגם למעט סדקים בהשקפת העולם ההגמונית של הסובבים אותי.

    הערה אולי קטנונית (מתנצלת מראש): בכתיבה על הנכבה, בדרך כלל מתיחסים רק לכפרים הפלסטינים ולא לשכונות העירוניות ולערים. כך גם אתה כותב בפוסט הזה. בעקבות מנאר חסן (באוניברסיטה שלידנו) אני סבור שחשוב להזכיר ששכונות עירוניות דוגמאת מנשייה, וערים שלמות דוגמאת לוד פונו מתושביהן שגורשו בנכבה. החשיבות היא לא רק מספרית (כשליש מהפלסטינים גרו בערים ב 1948) אלא גם תרבותית: בערים התפתחו דפוסים פוליטים שונים ומחיקתן מהזיכרון (גם היהודי וגם הפלסטיני, טוענת מנאר חסן) מוחקת את זיכרון ההישגים הפמיניסטים, למשל, שהיו חלק מהערים.

  3. עידן לנדו / יונ 30 2016 17:43

    יוסףה,

    אני מודע לזה כמובן. הוספתי "שכונות", למרות שבהקשר של הפוסט זה לא קריטי. אל הנושא הזה התוודעתי דרך שני מאמרים מצויינים של אלי אמינוב, שגם מצטט את מנאר חסן:

    http://www.haokets.org/2012/08/08/%D7%A2%D7%A7%D7%99%D7%A4%D7%94-%D7%9E%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%AA/

    http://www.haokets.org/2012/08/30/%D7%96%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%9C-%D7%A2%D7%99%D7%A8/

  4. Anat Hoffman / יונ 30 2016 18:21

    קראתי כמעט עד הסוף.תחושת העוול גדלה והתעצמה.עד שנאלצתי לעשות הפסקה ולשאול
    את עמץצמי,אולי כבר עדיף למות טיפשה ?
    תודה על התחקיר המטלטל
    ענת

  5. יוסףה מקיטון / יונ 30 2016 18:58

    הו, תודה על הקישורים למאמרים של אלי אמינוב! אתה צודק שבהקשר של הפוסט הזה, האיזכור של הערים לא קריטי.

  6. שירה / יונ 30 2016 21:23

    וואו. איך מוצאים את כל המידע המוחבא הזה?

  7. עידן לנדו / יונ 30 2016 21:29

    שירה,

    קוראים כל מסמך, כל כתבה, נכנסים לכל קישור, עוברים על הערות השוליים, נכנסים לקישורים שלהן, מציקים לדרור אטקס, מחפשים במאגרים של פסקי דין, וכן הלאה. הרבה סבלנות והרבה הרבה גוגל.

    אבל זה רק מידע. צריך להפוך אותו לידע. לחבר ולהצליב ולפרש. זאת כבר מיומנות נרכשת.

  8. 1haam / יונ 30 2016 22:14

    לדפוק את הראש בקיר מרוב ייאוש

  9. עידן לנדו / יונ 30 2016 22:17

    נועה,

    הקיר כנראה נבנה מאבן פלסטינית. נא להחזיר את הרסיסים לבעליהם (של הקיר, הכוונה. של הראש, עסק שלך).

  10. אפרת / יול 1 2016 08:12

    כתבה מטלטלת…לא ידעתי על זה למרות שאני מזמן לא חיה על חדשות טלויזיה וקוראת הרבה עיתונות עצמאית
    תודה על התחקיר המעמיק, ממש מזעזע

  11. עודד אסף / יול 1 2016 08:19

    שוב, תודה על התחקיר ועל המאמץ שהושקע בו. אינני בטוח (ואני מנסח זאת בלשון המעטה) שיש אפשרות כלשהי ל"פתיחת דף חדש": הרי כשמדפדפים בספר ועוברים לעמוד חדש, כל הדפים הקודמים נמצאים שם, כרוכים זה בזה ! אפשר, כמובן, לדבר על ספר חדש לגמרי, אבל בהקשר הנדון כאן – מי יחבר אותו, מי יהיה המוציא לאור, וכמה קוראים טובים (כאלה שגם יסיקו מסקנות רציניות בעקבות הקריאה בו) יהיו לו? יש בספרייה שלי ספר ישן, ובו אני מוצא מילים שכתב ביאליק ( בשירו "שחה נפשי"): " איכה נישא פנינו?/ במה נקדם יום יבוא ?/ איש לחשבון עולמו!/ איש לסבלות לבבו!". אפשר לפרש זאת כפטליזם וכפסימיות מוחלטת (אכן,זה מוכר לי ולקומץ הקרובים להשקפותי הפוליטיות. כל יום. אחרי כל ידיעה חדשה וכל מידע על מה שמתרחש סביבנו. והנה גם כאן, באחת התגובות – "לדפוק את הראש בקיר" ). אבל השורה "איש לחשבון עולמו" מצביעה על אופציה נוספת: אחריות אישית פעילה (פעילה ככל שאפשר, זה ברור) – אופציה נדירה למדי בתרבות-השבט הישראלית (ולא משנה אם זה ימין או "מרכז" או "שמאל ציוני" [ ראה הדוגמה של כפר גלעדי, כפי שהמאמר דיווח עליה], דתיים או "חילוניים"). הרבה דרכים והרבה כיוונים לאחריות אישית שכזאת. וייתכן שגם אלה יובילו למצב שבו יישאר אדם עם "סבלות לבבו" . ואולי, לפחות , הוא יוכל למנוע מהקרובים לו ביותר ומצאצאיו סבל כזה? יש מי שיטען שסתמתי ולא פירשתי. נכון.

  12. אבי סילוק / יול 1 2016 09:42

    שלום עידן,

    תודה רבה על התחקיר המושקע והמזעזע. גיליתי לפני כחודשיים את הבלוג הזה ומאז אני קורא הדוק. הפיכת המידע לידע היא עבודת קודש (חילונית) ואני אשתדל להפיץ את הידע שנצבר כאן.
    גם אני רציתי לדפוק את הראש בקיר, פה בגרמניה, אבל אז נזכרתי בהיילדברג צאמנט הגרמנית…
    שאלת לקראת סוף המאמר: "האם מדינת ישראל מסוגלת בכלל להחזיר לעם הפלסטיני פיצויים בסדר הגודל של המשאבים שנגזלו ממנו במשך עשרות שנים – קרקעות פוריות לחקלאות, מי תהום יקרים, אבן טבעית לבנייה?"
    התשובה היא, כנראה שלא, אבל זאת תהיה לפחות התחלה טובה, אם בהסכם עתידי כל ההתנחלויות שנבנו (כמו שאני מתאר לעצמי) עם המחצבים הפלסטינים יועברו כמות שהם לאותם אנשים, שנפגעו באופן ישיר – מהפקעת האדמות שלהם, מזיהום מקורות המים והאוויר שלהם והעסקה נצלנית וכו' וכו'.
    אבל מה שאני מציע נוגע לעתיד לא נראה לעין ולכן צריך לחשוב על מעשים אופרטיביים לעכשיו. נכון לעכשיו לא עולה לי בראש שום הצעה חוץ מלהפיץ את התחקיר ואת הידע הנרכש ואולי לתרגם את הפוסט לגרמנית כדי לעורר מודעות גם בגרמניה על עוולות, שלהן שותפות חברות גרמניות (משהו שאני שוקל ברצינות כרגע). האם היידלברג צאמנט עוד פעילה בשטחים? מהלינק שנתת לא ברור אם הם כבר עשו משהו או רק שוקלים את זה. בכלל צריך אולי להפעיל לחץ על ממשלת גרמניה שתאכוף את החוק הבינלאומי ותטיל קנסות ואיסורים על החברה וחברות גרמניות אחרות.
    אולי צריך לעורר ישראלים בארצות אחרות, שמשקיעות בעקיפין בכיבוש, להפיץ את הידע…

  13. עידן לנדו / יול 1 2016 16:10

    אבי, קיבלתי מייל שקשור ישירות לשאלה שלך, אני אעדכן בהמשך.

  14. dodoun / יול 1 2016 18:50

    נו. עוד שקרים עלילות דם חסרות בסיס והשמצות מכוערות מבית השמאל הישראלי.
    לצערי, יש לא מעט אנשים שיאמינו לשקרים האלה. חבל.
    גם זועבי אמרה שצהל נתן למחבלים לגסוס למוות. אז אמרה. תיעוד בווידאו הראה שהיא חסמה בגופה, התווכחה וניסתה למנוע מהחיילים לטפל בפצועים. אתם תמשיכו לשקר לעוות ולהעליל וצה"ל ימשיך לעשות עבודת קודש להציל חיים ולמנוע טרור.

  15. עידן לנדו / יול 1 2016 18:53

    אנונימי פחדן וקטן,

    1. כאן מזדהים או שלא מגיבים.
    2. כאן מבססים טענות או שלא מגיבים.
    3. לא קיימת את (1) או (2) – תימחק. זו אזהרה ראשונה ואחרונה.

    מה שאתה קורא "שקרים" הם נתונים רשמיים של מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל, פסקי דין, המנהל האזרחי. כמעט כל העובדות בפוסט הגיעו מן הגורמים האלה, שממשיכים, כנראה, "לשקר ולעוות ולהעליל".

  16. assafzim / יול 1 2016 20:50

    אני רוצה להתחיל עם ההסכמות:
    חלק, אם לא כל, הפעולות של ממשלת ישראל שאתה מתאר כאן הן כאלו שאי אפשר להגן עליהן, וקשה לא לתלוש שיערות כשקוראים עליהן. גם הנזק שנגרם לפלסטינאים אינו מוטל במחלוקת, ואני מסכים עם (כמעט) כל הטענות הנקדותיות שלך כאן בנושא. התחקיר שלך בנושא הוא חשוב ומרשים. שום דבר מהמשך התגובה שלי לא יגרע מזה. ואני לא אומר את זה כדי לרכך אותך להמשך (אני יודע שאי אפשר… ואני לא רוצה. מחלוקת זה טוב). אני אומר את זה בכנות.

    אי ההסכמה שלי היא בשאלת הרווחים לישראל, או לגורמים כלכליים בעלי עוצמה בישראל, ובשאלה האם הרווחים האלו הם גורם משמעותי להנצחת הכיבוש.

    את הרווחים שיש או אין מההחזקה הישראלית בשטחים צריך לשפוט מול אלטרנטיבה מוגדרת היטב, והאלטרנטיבות למצב הנוכחי הן שתיים – הסדר, או מצב לוחמה מתמיד.

    תחת הסדר, חצץ ממחצבות פלסטינאיות ימשיך לזרום לישראל ממש כפי שנפט, חיטה, טי-שירטים ואיי-פונים זורמים לישראל כיום בלי שישראל מחזיקה תחת שליטה צבאית את סין. אדרבה – יש את כל הסיבות לצפות לכך שהחצץ יגיע לישראל יותר בקלות, ויותר בזול תחת הסדר. כלומר – המחצבות הישראליות שפועלות שטחים תחת משטר חוקי בלתי נתפס גורמות נשק רב לפלסטינאים – וגם לרוב מוחץ של הישראלים!
    תחת הסדר החצץ שיגיע לישראל יהיה, בסבירות גבוהה, זול יותר וזמין יותר גם בגלל שסביר שתנועת הסחורות תהיה פשוטה ורציפה יותר, וגם כי השיעור החשוב ביותר של מודל היתרון היחסי של סחר בינ"ל הוא שמדינה מרוויחה יותר, ולא פחות, כאשר שותפות הסחר שלה צומחות. דיכוי הפיתוח הכלכלי הפלסטינאי הוא נזק למשק הישראלי גם מבחינה כלכלית טהורה (ולא רק בגלל ההשפעות הכלליות של עוני על המצב הפוליטי).

    כן, תשעה בעלי מחצבות ישראלים אכן יפסידו, אבל צרכנים וחברות בניה בישראל ירוויחו. רק להדגיש – אני לא מדבר פה על זה שישראל תרוויח מהסדר כי אולי נצטרך פחות טנקים, ויהיו יותר תיירים והשקעות. לא. אני אומר שאותם הרווחים עצמם שהפוסט הזה מדגיש שהישראלים (או גורמים ספציפיים בישראל) מרוויחים כתוצאה מהכיבוש יהיו גדולים יותר, ולא קטנים יותר, תחת הסדר. הם לא יכולים להיות הסבר לכך שאין הסדר.

    אם האלטרנטיבה היא מצב לוחמה מתמיד, אז אי אפשר להאשים את המשך ההחזקה בשטחים באינטרסים כלכליים. סביר יותר שהחשש, מוצדק או לא, ממצב המלחמה המתמיד הוא זה שמנציח את ההחזקה בשטחים.

    נדמה לי שרוב הרווחים שמיוחסים לכיבוש הישראלי (לא כולם, אבל רוב) הם מהסוג הזה. רובם יהיו גדולים יותר תחת הסדר, ולא קטנים יותר.

  17. עידן לנדו / יול 1 2016 21:09

    אסף,

    לא מסכים עם ההשערות שלך – ונדגיש, הן השערות. אין לנו מושג איך נראית כלכלה שאחרי הסדר, כי לא היה כאן הסדר מעולם. מאותה סיבה גם אין כאן ממש שקילה רציונלית של שתי אלטרנטיבות ממשיות, שיש ניסיון בשתיהן. יש אחת, שעובדת מצוין, ויש אחרת, שלא יודע מה יהיה בה.

    אין לי מושג למה אתה חושב שהאבן מהשטחים תזרום מהר יותר וזול יותר אחרי הסדר. התייעצת עם איגוד האבן והשיש הפלסטיני לפני שהתחייבת על זה? מדובר במשאב לאומי שלהם, והצרכים של המשק הישראלי לא עומדים בראש מעייניהם. כיום הרשות מייצאת אבן ל-60 מדינות בעולם. עשית תחשיב שיותר רווחי להם למכור לנו? לא. עשית תחשיב – תכף נגיע אליו – שיותר זול לנו לקנות מהם אחרי הסדר. אבל אין שום ערובה שהם בכלל ימכרו לך אבן חצץ אחת אחרי שתהיה להם ריבונות מלאה בשטח.

    אי וודאות מסוג כזה היא שיקול מכריע בהתנהלות כלכלית. דו"ח בלניקוב שאני מצטט מתייחס אליה מפורשות.

    גם אם הפלסטינים יחליטו למכור לישראל, תנאי השוק יכולים להשתנות מקצה לקצה ולהפוך את התוצרת שלהם ליקרה מדי. זה כבר יהיה ייבוא, יהיה על זה מכס, המדינה אולי תשקול להגן על מחצבות ישראליות מפני תחרות. לא יהיה שום אינטרס להעצים את מחצבת תל פאג'ר על חשבון מחצבות ישראליות. מזה שכחת לגמרי. שקלת רק את "המחיר לצרכן" אבל שכחת את "המחיר למפעיל המחצבה". ברגע שהאבן הפלסטינית הופכת ממשאב למתחרה, יהיה לחץ מצד הגורמים החזקים שכרגע נהנים ממנה – לא לייבא אותה בכמות גדולה מדי.

    לא אני ולא אתה יכולים לנבא במדוייק מה יהיה, אבל בטח שאין בסיס לאופטימיות שלך. מעבר לשיקולים כלכליים נטו, אני בהחלט יכול לראות איך הפלסטינים, אחרי שנים ששדדנו את האבן שלהם, לא ששים לייצא לנו עוד. אולי הם בכלל יעשו הערכה מחודשת של הצרכים שלהם ויגלו שהכמות המטורפת של אבן שישראל חצבה שם לא נחוצה להם ויורידו את הייצור ב-50%. יש המון סיבות סביבתיות לעשות זאת.

    ההערכה שהאבן תמשיך לזרום ויותר בזול אין לה על מה להישען. איך שאני רואה את זה, יש לא מעט סיבות להפסדים (ובמיוחד, הפסדים לגורמים שמשפיעים על מקבלי ההחלטות אצלנו, לא הפסדים שלא סופרים אותם, לבעלי דירות נגיד), ולכל הפחות, יש הרבה אי-וודאות.

    שחקנים כלכליים גדולים שונאים אי ודאות. בטח ובטח שהם לא חותרים לעבור ממצב ידוע וברור למצב לא ודאי. על כן הניתוח הפוליטי שלך קורס. המצב הנוכחי משרת את בעלי המחצבות והמשק הישראלי בכללותו טוב מאד, ואין סיבה כלכלית לעצור אותו.

    כמובן שיש מליון סיבות כלכליות אחרות להפסיק את הכיבוש. אבל תמיד צריך לשאול: סיבות של מי? של אזרחים פשוטים, בשר תותחים, או של כרישי נדל"ן והון? השיח השגור על "כספים לשכונות, לא להתנחלויות" חסר כל ערך כי אין מאחוריו מנוף פוליטי. כדי למנף פוליטית הפסדים כלכליים צריך לזהות גורמים שההספד אשכרה יגרום להם לשנות מדיניות, או לחולל שינוי מדיניות. זה הגיון החרם.

  18. עידן לנדו / יול 1 2016 22:20

    מייל שקיבלתי משיר חבר – חוקר של כלכלת הכיבוש – ועונה חלקית על השאלות של אבי.

    "אני גר עכשיו בהיידלברג, ונכחתי במפגש בעלי המניות של חברת "היידלברג צמנט" ב-4 במאי.

    זה תאגיד בינלאומי ענק אבל הם ממש במצוקה בגלל העניין של המחצבות שלהם בגדה ומפעל המלט בעטרות. מסתבר שהם מנסים למכור את המחצבות ואף אחד לא רוצה לקנות מהם, בגלל החרם. שליש מהיום הוקדש לדיון במחצבות בפלסטין (למרות שזה פחות מ-1% מנכסי החברה!), והדירקטורים הסבירו שהם מנסים להקים חברת בטון פלסטינית ולהעביר אליה את המחצבה (אבל כפי שהסברת יפה, חברה כזו לא תוכל לקבל אישורים), ובינתיים פשוט מחכים שרשיון החציבה הישראלי יפוג בעוד שנה וחצי.

    מקריאת הפוסט שלך למדתי על גל סגירת המחצבות הפלסטיניות בזמן האחרון והנזק העצום שנגרם לעובדים ולכלכלה הפלסטינית, ואני חושב שזו הזדמנות להעמיד דרישה בפני היידלברג צמנט שתיקח אחריות ותפצה את העובדים הפלסטינים."

  19. assafzim / יול 1 2016 22:54

    תודה על התגובה.

    אני מסכים שאפשר רק לשער מה יהיה המצב תחת הסדר, ואני בוודאי מסכים שתלוי מי מרוויח ומי מפסיד. רק שאולי כדאי להיות יותר ברורים בנקודה הזו: ישראלים שקוראים את הטקסט שלך צריכים לקחת בחשבון שהמחצבות הישראליות בשטחים, והמשטר המעוות שמאפשר אותן, פוגעות גם בפלסטינאים, וגם ברוב המוחץ של הישראלים.

    בקשר לאי-ודאות – זה טיעון מעניין שאני צריך לחשוב עליו. סוג של שיקולי אי-ודאות מסדר שני. אנשים שמעדיפים את חוסר הודאות האינהרנטי במצב הנוכחי על פני תקופה של חוסר ודאות בדרך למצב שסביר שיהיה הרבה יותר יציב. אם הם מאמינים שתחת הסדר המצב יהיה פחות יציב, אז הם כמובן חוששים מהידרדרות המצב הבטחוני-מדיני, וזה לא שהם מקריבים את המצב המדיני-בטחוני על מזבח שורת הרווח שלהם. לכל היותר הם שמחים ששני סוגי השיקולים מובילים אותם לאותה מסקנה.

    אני לא מסכים, מתודית, עם הטענה שלך שאני עושה השוואה בין המצב הנוכחי למצב היפותטי, בעוד שהטיעון שלך מביט רק במה שקורה בפועל. שנינו עורכים השוואה בין המצב בפועל, ובין המצב תחת הסדר. אתה טוען שבגלל (או גם בגלל) שהמצב תחת הסדר יהיה פחות טוב לאינטרסים כלכליים מסוימים, אז ההסדר לא קורה. אני טוען שהמצב תחת הסדר יהיה טוב יותר גם עבור רוב האינטרסים הכלכליים שאתה מדבר עליהם (לא כולם. אבל רובם) ואגב, אם כי לא התמקדתי בזה – יהיה טוב לאין שיעור לאינטרסים כלכליים יותר משמעותיים. זה שאי אפשר להיות בטוחים איך ייראו דברים תחת הסדר זה בוודאי נכון, אבל זה ישים לטיעון שלי באותה המידה כפי שהוא ישים לטיעון שלך.

    בקשר למהלך המתקדם שלך מזה שאי אפשר להיות בטוחים בתחילת התגובה, ועד לכך שההנחה שלי חסרת בסיס לקראת סופה:
    אני לא מניח שהצרכים של אף משק עומדים בראש מעיניו של אף אחד, לא עכשיו, ולא תחת הסדר. ההנחה שלי היא שמפעילי המחצבות הישראלים בשטחים כיום, כמו מפעילי המחצבות הפלסטינאים תחת הסדר, מוכרים את התוצרת שלהם למרבה במחיר. אם, כיום, הלקוח הישראלי רוכש את הכמות שהוא רוכש במחיר שהוא רוכש, אני חושב שנקודת התחלה סבירה מאד לדיון היא שגם אחרי הסדר הלקוח הישראלי יוכל לרכוש את אותה כמות, באותו מחיר. אני לא חושב שהמחצבות הישראליות, לא כל שכן אלו שבבעלות תאגידים בינלאומיים, נותנות כיום טיפול מיוחד לצרכנים ישראלים, ואני לא חושב שמפעילי מחצבות פלסטינאים תחת הסדר יעשו דווקא למי שמשלם בשקלים. בעלי הון הם בעלי הון, גם כשהם פלסטינאים.

    האם אני בטוח בכך? בוודאי שלא. אבל אני לא מסכים איתך שזו הנחה חסרת בסיס. אני חושב שזו הנחה סבירה מאד, ויש לה הרבה על מה להישען, בעיקר על הניסיון ההיסטורי (שלא לדבר על תיאוריה כלכלית). כבר היום, כידוע, ישראל היא יעד ייצוא עיקרי לחלק גדול מאד מהייצוא הפלסטינאי, גם כזה שנמצא בבעלות פלסטינאית מלאה, וגם כזה שסובל פחות (לפחות באופן ישיר) מהפרשנות היצירתית של המנהל האזרחי למושג שלטון החוק. קשה לי להאמין שתחת הסדר הם יחליטו להפסיק, או שבעלי המחצבות ינהגו באופן כל כך שונה מבעלי מפעלים או חקלאים פלסטינאים כיום שמייצאים לישראל בכמויות גדולות.

    שני דברים פחות חשובים:
    יכול להיות שתחת הסדר, השלטון הפלסטינאי יגלה מודעות סביבתית גבוהה במיוחד, ויצמצם את הענף שלטענתך הוא הרווחי ביותר במשק. יכול להיות, אבל זה יהיה מהלך מאד יוצא דופן עבור מדינות ברמת התפתחות כלכלית דומה.

    בקשר לאפשרות שישראל תטיל מכסים – לא הבנתי עד הסוף את הטיעון שלך שם, אבל מעבר להערות נקודתיות: בוודאי שאפשר לתאר תרחיש שבו ממשלת ישראל מצליחה לבצע מהלכים עד כדי כך מטופשים שהם ימנעו מהרווחים של ההסדר להתממש. כמו שאני מכיר את ממשלת ישראל – אם אי פעם יהיה הסדר, חלקם אולי יקרו. אבל זה טיעון שונה. הטיעון שלי הוא שיש רווחים (לא רק באופן כללי, רווחים בחצץ) במעבר מכיבוש להסדר. זה שאפשר לעשות הסדר ואז למנוע מהרווחים האלו להתממש זה דבר אחר.

  20. עידן לנדו / יול 1 2016 23:02

    אסף,

    טוב, נראה לי שהבנו בערך אחד את השני. אני אחדד רק נקודה אחת שאתה ממעיט בערכה. אחרי הסדר, שפיר ושאר בעלי המחצבות הישראליות הולכים לאבד נכסים של מליוני דולרים. זה נשאר בשטח המדינה הפלסטינית. מי יפצה אותם? מדינת ישראל, ממש בקטן. לא בשווי השוק. מעבר לזה, אין שום ערובה שהפלסטינים ירצו להמשיך להפעיל את המחצבות הישראליות. אולי ימשיכו רק עם שלהם. כל המחשבה שיהיה רצף של אספקה במעבר בין חציבה בשטח שלך (בפועל, לא דה יורה) לבין הסתמכות על יבוא ממדינה זרה – אין לה על מה לסמוך. זוכר שהיה לנו נפט בסיני? ראית ממנו משהו אחרי שסיני הוחזר למצרים?

  21. assafzim / יול 1 2016 23:08

    דווקא עכשיו אתה מעלה את הדוגמה המאד מעניינת של סיני… אבל – אני מקבל את הסיכום שלך, הבנו אחד את השני. שוב תודה על (רוב רובו) של הפוסט.

  22. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / יול 2 2016 16:12

    אלפי תודות עידן על עבודת הקודש שאתה עושה.

  23. ניר חסון / יול 2 2016 22:36

    תודה עידן. תחקיר מעולה. לרשימת החובות הענקית של ישראל צריך להוסיף גם את משאבי ים המלח.

  24. עידן לנדו / יול 2 2016 23:06

    תודה, ניר. צודק.

  25. המחסנאית / יול 3 2016 07:59

    תודה על האיסוף, הארגון והעלאת המידע. עבודה כל כך חשובה וכרגיל – מאיר עיניים ומטלטל את החשיבה.

  26. עידן לנדו / יול 5 2016 15:38

    המגיב בשם נצר, שכתב כאן 5 תגובות ארוכות: אם אתה רוצה לקבל כאן זכות תגובה, אני מציע לך לא לפתוח בערימת נאצות וקללות כלפיי (או כל מישהו אחר). הפתיחה הזאת כבר פסלה אותך ולא טרחתי להמשיך לקרוא.

    יש כאן קוד אתי לבלוג. תקרא אותו. מעבר לדרישה לדבר עניינית ולא לתקוף ולהעליב, יש גם דרישה להביא אסמכתאות לכל טענה נגדית. לא ראיתי אף קישור בכל התגובות שלך. אם כך, מדובר בדעות בלבד. הדעות שלך לא מעניינות אותי, כמו שהדעות שלי לא צריכות לעניין אותך. הפוסט הזה מתעד מציאות, והכל לקוח מפרסומים רשמיים או מתחקירים שאפשר לבחון אותם ולהתמודד איתם – רק מתוך הסתמכות על נתונים אלטרנטיביים. את זה לא הבאת.

    תעבור את המשוכות האלה, נוכל לדבר. לא תעבור – תמשיך לצעוק במקומות שמטפחים את תרבות הצעקה שלך. לא כאן.

  27. בניהו / יול 20 2016 13:02

    הו, איזו אי הבנה.

    זה שלנו (=עם ישראל, בעלי הארץ).
    אנחנו צריכים לקבל פיצוי על הגזל שהערבים הפולשים גזלו אותנו מאז פלשו הנה. למזלנו, רוב הזמן הגזל היה מועט בשל ולא שיטתי. עניין של עצלות ורפיסות.

    ראיתי שאתה מבקש מקורות. ובכן, בבקשה:
    http://www.mechon-mamre.org/i/t/t0501.htm

    זו אדמה ומים ואבנים ומינרלים ששייכים לעם ישראל, בעלי הארץ, או לפחות למי מהם שלא מתנכר לעמו.

    המתנכרים צודקים בטענותיהם (מהיידלברג, ברלין או בוכנוולד) כלפי עמם רק מנקודת מבטם המתנכרת. אין בהם די שכל להבין זאת ולהקל מעט על התסכול המתמשך שהם חשים.

    ועם זאת – צריך לחתור לפשרה ריאלית על הארץ עם אויבנו הערבים.

  28. עידן לנדו / יול 20 2016 18:15

    בניהו,

    מצטער, הייתי צריך להוסיף שמשפטים שמישהו כתב לפני 2,500 שנה לא נחשבים ראיה משכנעת לבעלות על הקרקע, בייחוד לא מצידם של אנשים שאין להם שום יכולת להוכיח את זיקתם לאותו איש שכתב מה שכתב.

    למעשה, לא רק אני אלא גם בתי המשפט בישראל לא מסתמכים על הצהרות תנ"כיות בבואם לדון בנושא הקניין על הקרקע או מחצביה. נכבד אותם אם כן ונאמץ את השפה של זכויות על פי דין – בינלאומי וישראלי.

  29. עודד אסף / יול 23 2016 10:19

    כיוון שהארכיאולוגיה מאשרת, ללא עוררין, שהמצרים (באחד משלבי השושלת הפרעונית)שלטו בשטחים שנקראו מאוחר יותר 'ארץ ישראל' ( 'ישראל' מוזכר לפחות באחד המסמכים שלהם, כמושג גיאוגרפי, לא לאומי), והכפופים להם כאן היו מלכים כנעניים, וכל זה בתקופה שבה שבטים המזוהים מאוחר יותר כ'עברים' עדיין לא היו כאן, או (לפי תיאוריה אחת) היו כאן רק בשלבי התגבשות מתוך האוכלוסייה הכנענית, וכיוון שעל פי התנ"ך (וגם סיפור זה אינו אלא תיאוריה, או, מוטב, מיתולוגיה) השבטים העבריים היו – הם עצמם – הפולשים לשטחים הנ"ל, וכיוון שבתקופה מאוחרת יותר, תקופת המלכים העבריים, היו כאן , בעצם, שתי ממלכות (ובכל מקרה – אף אחת מהן לא שלטה על כל השטח המזוהה עכשיו עם 'ארץ ישראל השלמה'): ממלכת יהודה , הקטנה יותר, וממלכת ישראל, שלזמן ארוך למדי היתה הגדולה והחזקה יותר – ובכן, עלינו לשלם פיצויים [1] למצרים; [2] לפחות לחלק מסוים מן הפלסטינים, שכנראה כולל בתוכו צאצאים מאוחרים של הכנענים; [3] לשומרונים, שיש סבירות לא קטנה (לפחות בסיס מסוים) לכך שהם צאצאים מאוחרים של העברים תושבי ממלכת ישראל, אך היהדות הרשמית (זו שקיבלה על עצמה את מורשת ממלכת יהודה) החרימה אותם. – – – ובא לציון גואל.

  30. עידן לנדו / יול 23 2016 14:43

    יפה, עודד. אני מתאפק לא להכניס לחשבון את תושבי האזור בתקופת הפליאוזיקון, כדי לא להסתבך עם הריבית.

  31. י.ד. / אוג 11 2016 01:09

    סיפור שקראתי פעם:
    ניגשו אל הרב שני יהודים לדין תורה. זה טוען הארץ שלי וזה טוען הארץ שלי.
    באמצע דין תורה מתכופף הרב לארץ ואז מהנהן בראשו.
    שאלו האנשים את הרב "מדוע הוא הנהן?"
    עונה הרב: שמעתי את האדמה אומרת "שניכם שלה".
    כשקראתי את הפוסט הנוכחי הרגשתי את המחשבה הולכת ונבנית אצלי: "יו כיצד הנחות הולכות ובונות טענות וכיצד טענות בונות חריצת דין!"

    כמה הנחות למאמר:
    א. ישנו עם פלסטיני.
    ב. לעם יש זכות קניין על השטח.
    ג. השטח של העם הפלסטינאי מובחן וברור.
    ד. יזמים עסקיים מיצגים את זכות הקניין של העם אליו הם משתייכים.
    ה. פיצויים מחויבים לכל פגיעה באותה זכות קניין גם טרם קיומה של מדינה רשמית.

    נראה לי ששרשרת ההנחות הזו בונה את הטיעון שאתה מציג כאן בסוף.
    חוששני שאינני מסכים עם אף אחת מההנחות שלך. אך מעניין לראות כמה הנחות אתה מוכן לקבל רק כדי להרשיע את ישראל.

    (אם פספסתי הנחות אנא מחל לי ואודה לך אם תוסיף לי אותן)

  32. עמית / ינו 17 2017 14:38

    שלום רב,
    אני חייב להודות שקראתי בעיון את דבריך ואין ספק שאתה אדם מוכשר מאד. ביכולת לפשט פרדוקסים מורכבים ובמיוחד בכישרון שלך להעביר מסרים ריגשיים של עוולות בחסות מדינת היהודים (כאשר כל קשר לצה"ל בא בקונוטציה ריגשית שלילית). כמו כן חברים בבלוג אף חיזקו את דבריך כי תמיד ישבו כאן עמים עוד לפני 3500 שנה ואולי יש צורך לשפות בכסף גם מצרים שחיו כאן ואולי עדיין חיים כאן.
    על מנת לקב אותי להשקפות שלך אני חייב לשתף אותך בחששות ובחזון:
    את הפלסטינאים אני מחבר לאסלם הסוני – כלומר קודם כל הוא הוא מוסלמי סוני ואח"כ הוא סורי, ירדני, פלסטינאי, מיצרי ומה שתרצה..
    גורלו של החלש במזה"ת – האביב הערבי התחיל טיהור אתני של כל מי שאינו מוסלמי, מיכוון שצה"ל הוא הצבא החזק האימתני ביותר באזור גורלנו טוב יותר מן זו של הנוצרים במזה"ת ה"חדש". במצריים שוחטים אותם ברחובות, בעירק בתקופת סדאם חוסיין הם מנו 1.7 מליון וכעת פחות מ 200 אלף . בסוריה לפני שנה וחצי טווחו בקהילה הארמנית וכיום לא נותרו שם כמעט נוצרים.
    זומבי-לנד במתכונת האסלם – אט אט כל החברות הערביות נמחקות והאסלם משתלט והופך את המדינות האלו לתלי-חורבות. גם אם יהיה שלום איתם יקח להם שנים ומליירדי דולרים לשקם את מה שהיה (שגם זה לא היה אף פעם להיט). פלסטין ללא צה"ל היה מזמן חמאס -לנד או דע"ש-לנד ואף אחד מהם לא הבחירה העדיפה עלי.
    אני ראוה עצמי יהודי החפץ בחיים
    והחזון שלי הוא מדינה יהודית דמוקרטית בארץ המובטחת

  33. עידן לנדו / ינו 17 2017 15:09

    עמית,

    זאת פעם ראשונה ואחרונה (כיוון שאתה חדש כאן) שאני ארשה תגובה כל כך תלושה מנושא הפוסט. לא מעניינות אותי דעותיך על האיסלאם הסוני, כל עוד אין בהן כדי להסביר מנין לישראל יש זכות לנצל את האבן הפלסטינית ולמנוע מן המשק הפלסטיני כל אפשרות לחצוב אבן בשטחו. על המחמאות אני מוותר. יש קוד אתי לבלוג (למעלה משמאל), ותגובות כל כך לא רלוונטיות לא ייכנסו יותר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: