חוצבים את פלסטין, בונים את ישראל

כיצד השתלטה מדינת ישראל על משאבי האבן הטבעית בגדה המערבית וריסקה את הענף הרווחי ביותר בכלכלה הפלסטינית

פשיטת עונשין

ב-17 במרץ השנה יצאו שני צעירים פלסטינים מן הכפר בית פאג'ר, 10 ק"מ דרומית לבית לחם, לכיוון צומת אריאל. כשהגיעו לצומת תקפו חיילת ישראלית בדקירות סכין; החיילת נפצעה באורח בינוני עד קשה, ושני הצעירים חוסלו בידי חיילים שאיבטחו את הצומת.

האירוע הזה דווח בתקשורת הישראלית. מה שלא דווח הוא שכחלק מחבילת העונשין, ארבעה ימים מאוחר יותר, פשט צה"ל על 35 מחצבות פלסטיניות במרחב בית פאג'ר והשבית אותן מפעילות. הצבא החרים ציוד בשווי מיליוני דולרים, ולמעשה הוציא ממעגל התעסוקה כ-3,500 פועלים פלסטיניים. מפעיל באגר פלסטיני שהשבית את הכלי שלו כדי למנוע את החרמתו, הוכה נמרצות בקתות הרובים של החיילים. שגרה.

בניגוד לפעמים קודמות, הציוד המוחרם לא הוחזר לאחר תשלום קנס. המנהל האזרחי החליט שהפעם זה סופי. בעלי המחצבות נדרשו לשלם תמלוגים רטרואקטיביים עבור 3 השנים האחרונות, ולהתחייב שלא לפתוח יותר את המחצבות.

הצעד הדרמטי הזה לכאורה לא קשור כלל לפיגוע. מה הקשר בין מאבק בטרור לבין מחצבות? אך תושבי בית פאג'ר משוכנעים שהעיתוי לא היה מקרי. כך מלמד ניסיון העבר. מן הצד הישראלי מוכר היטב הדפוס הזה – "התעמרות בחסות המאבק בטרור" – שבו מנצלות רשויות הצבא את הזעם הציבורי כדי להוציא לפועל תכניות מגירה מכאיבות במיוחד. למותר לציין שלא רק צדק אין כאן אלא גם לא תועלת. בחודשים האחרונים בית פאג'ר רותחת ומוציאה מקרבה עוד ועוד חוליות חמושות. האם יש קשר בין זה לבין שבירת ענף המחצבות בידי ישראל? שאלות שלא שואלים.

הפשיטה הזאת על המחצבות הפלסטיניות הועלמה מדיווחי החדשות בישראל, אבל אפשר היה לקרוא עליה בדיווח של HRW. חודשיים קודם לכן פירסם הארגון דו"ח נרחב, "כיבוש בע"מ", שמתאר את שלל הדרכים הכלכליות והעסקיות שבהן פועל הכיבוש הישראלי. ניצול משאבי האבן הטבעית ופעילות המחצבות, הישראליות והפלסטיניות, זוכים לפרק נפרד באותו דו"ח, שעוד נשוב אליו. גם הדו"ח הזה לא זכה להתייחסות בתקשורת הישראלית.

שווה להתעכב על הנקודה הזאת לרגע. דיווחי החדשות בישראל התעלמו הן מן הפשיטה על המחצבות והן מן הדו"ח הדרמטי של HRW. על בית פאג'ר תשמעו רק בהקשר של "חוליות טרור". גורל המחצבות הוזכר בשני מקומות בלבד – טור דעה ב-ynet וטור דעה ב"הארץ". שני כותבי הטורים הם נציגי HRW. מה זה אומר? ראשית, זה אומר שעורכי החדשות לא רואים צורך לסקר פשיטה של צה"ל שסוגרת 35 מחצבות פלסטיניות ופוגעת בפרנסתם של 3,500 פועלים; שנית, זה אומר שדו"ח מקיף על ההשקעות הבינלאומיות בשטחים לא מעניין אותם; והכי חמור, זה אומר שהנושא נתפס בעיניהם בסך הכל כ"דעה" של תמהונים מארגוני זכויות אדם ולא כעובדות קשות מן המציאות של חיינו. המיסגור הזה מסביר מדוע הדיווחים צללו כאבן במים עמוקים. ונשאלת השאלה האם בעתיד גם ה"חסד" הזה יישלל, וארגוני זכויות אדם ייאלצו לקנות שטחי פרסום כדי להביא את העובדות הלא נוחות מן השטחים לידיעת הציבור.

למה מחרים צה"ל ציוד חציבה פלסטיני? השאלה הזאת קשורה הדוקות לשאלה אחרת – מה עושות המחצבות הישראליות בשטחי הגדה המערבית? רק אם נבין את הקשר בין צמצום הפעילות הכלכלית של הפלסטינים לבין הרחבת הפעילות הכלכלית בהתנחלויות, נוכל להבין את משמעותם ארוכת הטווח של תהליכי העומק שמתרחשים שם בשנים האחרונות, הרחק מעין הציבור. ואי אפשר יהיה להבין אותם מבלי להבין את התפקיד המרכזי של מערכת החוק הכפולה שבשטחים, ליהודים ולערבים.

המחצבות הפלסטיניות: לא יכולות להיות חוקיות

ענף האבן מרכזי בכלכלה הפלסטינית. לפי איגוד השיש והאבן הפלסטיני, התעשייה תורמת 250 מיליון דולר בשנה לתוצר המקומי הגולמי. זהו ענף הייצוא המוביל של הפלסטינים – 17% מכלל הייצוא – ותוצריו משווקים ל-60 מדינות. הענף מספק בין 15 ל-20 אלף משרות.

כ-80% מכוח העבודה בבית פאג'ר מועסקים בתעשיית האבן, המקיפה 150 מפעלים ו-40 מחצבות באזור. רוב המפעלים נמצאים בשטח B, אבל המחצבות נמצאות בשטח C, בשליטה ישראלית מוחלטת. אין מנוס מכך. שטח B, כפי שהוגדר בהסכמי אוסלו, מכיל את האזורים הכפריים שסמוכים לערים הפלסטיניות הגדולות (שטח A). גבולות השטח שורטטו כך שתחמו את כל השטח הבנוי בנקודת הזמן של 1995. כל עתודות השטח – לבנייה, לחקלאות, לפיתוח – נותרו בשטח C, כ-60% מהגדה. שטחי A ו-B אינם רציפים, ויוצרים 166 מובלעות בגדה המערבית. שטח C היה אמור להימסר לידי הפלסטינים בשנת 2000, אך ישראל מעולם לא התכוונה למלא את חלקה בהסכם. בפועל, היא עושה הכל כדי לספח את השטח הזה ולסלק ממנו את תושביו הפלסטינים.

איפה היו המחצבות הפלסטיניות? רובן בשטח C, כמובן. לא מקובל להקים מחצבה באמצע עיר או כפר, וכל השטחים הפתוחים נכללו בשטח C. מרבית המחצבות הפלסטיניות כבר פעלו כששטח C הוכרז. הוא פלש אליהן, לא הן אליו. ועוד נקודה חשובה: הן הוקמו על קרקע פרטית. המלחמה של ישראל בהן איננה נסובה על בעלות הקרקע אלא על רשיונות עבודה. ישראל אינה מאפשרת שום פיתוח פלסטיני בשטח C – שום תכניות מתאר, שאיבת מים, סלילת כבישים, הקמת חממות. כלום. (ועל כן היתה זו חוצפה מדהימה מצידו של הנשיא ריבלין לדחוק באיחוד האירופי "לקדם פיתוח תשתיות, גז, חשמל, מים, ביוב ודיור" בשטחים). המצב כיום הוא שאף אחת מ-40 המחצבות שבאזור בית פאג'ר איננה פועלת ברשיון. רובן מושבתות מעבודה, מקצתן פועלות נגד החוק. על פי הערכת הבנק הלאומי מן השנה שעברה, בכל שנה מפסיד המשק הפלסטיני 241 מיליון דולר בשל מגבלות הכרייה בשטח C שמטילה ישראל. במקביל, המשק הישראלי מרוויח 82 מיליון דולר בשנה מן הכרייה הקולוניאלית באותו שטח.

תחקיר HRW משרטט את התהליך שהביא למצב האבסורדי הזה. עד שנת 1994 נהג המנהל האזרחי בהתאם להגדרת התפקיד שלו – הסדרת העניינים האזרחיים של האוכלוסיה הכבושה – והעניק רשיונות למחצבות הפלסטיניות, תחת פיקוחו. מאז 1994 – כלומר, סמוך לחתימת הסכמי אוסלו – חדל המנהל להעניק רשיונות למחצבות חדשות. במקביל, המשיכו להתרבות המחצבות הישראליות בשטחים באותה תקופה. מנגנון האפרטהייד, אם כן, צמח באופן אורגני מהסכמי אוסלו (עניין שהשמאל הממלכתי בישראל עדיין מתכחש לו).

בין השנים 1994-2012 המשיך המנהל האזרחי לחדש רשיונות קיימים למחצבות הפלסטיניות. אבל ב-2012 גם זה פסק, כך שבשנים האחרונות כל ענף המחצבות הפלסטיניות בשטחים הפך בעל כורחו לבלתי חוקי. הנה כך הופכים, במחי החלטה שרירותית, ללא כל הצדקה, אלפי פועלים ובעלי עסקים ומפעלים לעבריינים. החוק עצמו לא השתנה; המחצבות לא זזו ממקומן. כל מה שהשתנה הוא החשק של הפריץ לאפשר לנתיניו קיום בכבוד. בכל השנים האלה, כוחות חמושים של המנהל האזרחי פולשים באופן סדיר למחצבות, מחרימים ציוד יקר באלפי דולרים, משביתים את הפעילות ומחוללים נזקים כלכליים עקיפים אדירים (ביטולי חוזים לקניינים, ספקי מים, משאיות תובלה וכד'). בעלי אחת המחצבות העיד שהמנהל האזרחי החרים את הציוד שלו ארבע פעמים. בפעם האחרונה הושת עליו קנס של 110 אלף ש"ח. לשם כך נאלץ למכור מחצית מהציוד שברשותו.

כשאתה הריבון, זה עד כדי כך קל.

אחת התוצאות המכוונות של ההשבתה הכפויה הזאת היא מעבר של פועלים פלסטיניים, שאיבדו את מקור פרנסתם במחצבות הפלסטיניות, למחצבות הישראליות החדשות שנפתחו. זה הסיפור האמיתי מאחורי "השגשוג הכלכלי" שמרעיף הכיבוש על הנתינים, מיתוס נלעג מבית היוצר של שמעון פרס וכנופית "השלום הכלכלי". אכן, כששוללים מן המשק הפלסטיני כל אפשרות לפיתוח עצמי ומקצצים את כנפיו בלי הרף, הפועלים נוהרים למי שכן יכול לספק פרנסה – אזורי התעשייה הישראלים והמחצבות. "אם הייתי יכול למצוא עבודה בבית פאג'ר", אמר אחד הפועלים לתחקירני HRW, "הייתי עוזב את ההתנחלות מחר בבוקר". אבל מה הוא מבין; ראש איגוד המחצבות בהתאחדות התעשיינים קבע ש"ענף המחצבות הישראליות בשטחים טוב לפלסטינים." הוא כמובן מבין טוב יותר מן הפלסטינים מה טוב להם. תוצאה נוספת של השבתת המחצבות בשטח C היא הגברת הלחץ נוסף על המחצבות בשטחי A ו-B, הסמוכות לשכונות מגורים ומחוללות נזקים בריאותיים כבדים בקרב התושבים הפלסטינים.

המציאות הזאת לא מעניינת את התקשורת הישראלית, שנוהגת לצייר את שטח C (אם בכלל הוא חוצה את סף תודעתה) כאזור הפקר שבו הפלסטינים משתוללים ככל העולה על רוחם. בכתבה דוחה במיוחד משנת 2010, דיווח אוהד חמו מערוץ 2 על מחצבה "פיראטית" של פלסטינים בלב גוש עציון (ולא, נניח, התנחלות פיראטית בלב אוכלוסיה פלסטינית). השדרן דני קושמרו הטעים: "הנזק לנוף בלתי הפיך" (כאילו הנזק שמחוללות מחצבות ישראליות הפיך). טביעות אצבעותיה הגסות של עמותת "רגבים" ניכרות בכתבת התעמולה הזאת, ואכן, אנשיה מתראיינים שם ומספרים שמשפחת פשע פלסטינית השתלטה על אדמת המדינה הזאת בשנת 1989 ומאז גדלה המחצבה לשטח של "יותר מאלף דונם".

האמת שונה לחלוטין. נתחיל בגוש עציון, שבו "חודש" היישוב היהודי ב-1967. המיתוס הזה משמיט פרט פעוט – שטחו של הגוש ההסטורי היה רק כ-15% משטחי גוש עציון הנוכחי, שישראל מתכננת לספח בהסכם הקבע. כל השאר נלקח בכוח (צווים צבאיים, הכרזה על אדמות מדינה). בשנות ה-80' הכריזה ישראל על 920 דונם מאדמות בית פאג'ר כאדמות מדינה באמצעות השיטה הנבזית הרגילה, שמתבססת על טענת אי-עיבוד הקרקע. המחצבה המתוארת בכתבה החלה לפעול על קרקע פלסטינית פרטית בשטח B ובהדרגה התפשטה מזרחה גם לשטחים שישראל הכריזה עליהם בעלות. "רגבים" עתרה לבג"ץ בדרישה לסגור את המחצבה, אך בג"ץ אישר בפסיקתו את החלטת המנהל האזרחי להסדיר את הפעלתה ברשיון. נושא "הפלישה לקרקעות מדינה" כלל לא הוזכר בפסק הדין.

את כתבת התעמולה הזאת הכין אוהד חמו, עיתונאי שבהזדמנות אחרת קונן על כך ש"הפכנו להיות אומה הרבה יותר שונאת, גזענית ובורה. לא מכירים את האחר, והוא גם לא מעניין אותנו." האם הוא מבין בכלל את תפקידן של כתבות כאלה ביצירת המציאות שלכאורה כל כך מצערת אותו? זאת שאלה כללית לגמרי. האם הישראלים המקוננים מודעים לחלקם ביצירת המציאות שעליה הם מקוננים?

כדאי גם לשים לב כיצד עמותות וגורמים בימין המתנחלי מגייסים רטוריקה "ירוקה" של שמירת הסביבה כדי לחתור תחת הלגיטימיות של המחצבות הפלסטיניות. בתחקיר של שושנה גבאי מלפני חצי שנה נחשפה פעילותו של "הפורום לישראל ירוקה", שם תמים שמאחוריו מסתתר גלעד אך, אותו גלעד אך שהקים את "עד כאן", ארגון שמתמחה בהכפשות נטולות בסיס של פעילי שמאל. אותו פורום ירוק – למעשה פורום חאקי, שכן חבריו אינם אנשי מקצוע בתחום הסביבה אלא יוצאי מערכת הביטחון – עקב אחרי מחצבות פלסטיניות "פיראטיות" (המילה "פיראטי" מככבת שם תמיד, תפקידה מן הסתם להעלות על הדעת פושעים שתומי-עין שבוזזים ברשעות עוברי אורח תמימים) והזין את התקשורת ב"תחקירים" שתרומתם העיקרית היתה לחזק את האסוציאציה האוטומטית בין "פלסטינים" ל"עבריינים". מיותר לומר שבשום מקום בתחקירים האלה לא מוזכרת העובדה הפשוטה שישראל חיסלה כל אפשרות חוקית לפלסטינים לחצוב אבן מאדמתם הילידית. הפורום כבר הצליח לסגור מחצבה פלסטינית אחת אחרי פנייה למנהל האזרחי ולפני כחודש עתר לבג"ץ בדרישה לסגור עוד ארבע מחצבות, עתירה שנדחתה על הסף.

כדי לאזן במשהו את הרטוריקה הירוקה כדאי להזכיר שישראל היא זו שמפירה את החוק הבינלאומי בכך שהיא מעבירה עוד ועוד חומרי פסולת לאתרי הטמנה בשטחים, מקימה שם אזורי תעשייה מזהמים ומזרימה שפכים מהתנחלויות לכפרים פלסטיניים. מדובר בעסקה סיבובית במעמד צד אחד: לגרוף מהשטחים את המשאבים הרווחיים שלהם, ולזרוק לשם את הזבל. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על החציבה הישראלית בשטחי הגדה.

המחצבות הישראליות בשטחים: רווח על גבי רווח על גבי רווח

עוד לפני שנתאר את היקף פעילות החציבה הישראלית בשטחים, צריך לומר מלכתחילה שפעילות זו אסורה בתכלית על פי המשפט הבינלאומי. סעיף 55 בתקנות האג (1907) קובע שהמדינה הכובשת תיחשב כנאמן (ולא כבעלים) של כל הנכסים ומשאבי הציבור בשטח הכבוש. השימוש היחידי המותר בהם הוא "הנאת שימוש" (usufruct), שמוגדר כשימוש שאינו פוגע או מכלה את הנכס. בפרשנות המקובלת, סעיף זה חל גם על משאבי טבע ומחצבים (ראו ציטוטים נרחבים מן הפסיקה והספרות המשפטית בנושא בעתירת "יש דין"). באופן כללי, האמנה מתירה שימוש מצומצם בלבד במשאבי השטח הכבוש וזאת רק לצורך מאמץ מלחמתי ובמסגרתו. מותר להניח שחציבת חצץ לצורך בניית שכונה חדשה בעפולה או אשקלון איננה צורך מלחמתי שכזה.

ובכן, הכל לא חוקי, מראש ומלכתחילה. ובכל זאת, הכל שריר וקיים.

הסיפור מתחיל זמן קצר אחרי 1967. כבר בשבועות הראשונים לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים הבינו קברניטי המדינה שיחד עם השטחים העצומים שנכבשו בסיני, בגדה ובגולן, הגיעה גם נדוניה מכובדת – משאבי טבע אדירים. בסוף יולי 1967 הוחל בקידוח בארות מים בגוש עציון ובלטרון, ובאוגוסט כבר נשלחו לסיני מומחים לסקור בארות נפט, מכרות פחם ומינרלים.

הזרז להקמת המחצבות הישראליות היה פתיחת השוק לחומרי הבנייה הזולים שהגיעו מן המחצבות הפלסטיניות בשטחים שנכבשו. כך מסכם זאת שי פוגלמן בכתבה מ-2010:

"בעקבות סגירת שתי מחצבות בגליל, שלא הצליחו לעמוד בתחרות, ובלחץ כמה חברי כנסת, קבעה הממשלה בדצמבר 68' היטל מיוחד על חומרי בנייה המובאים מהשטחים. כשהחלה פעילותן של החברות הישראליות באזור ב-72', בוטל ההיטל בשם השוויון, כדי לא להקשות עליהן את התחרות עם המחצבות שבתוך ישראל. "

ביטוי יפה, "בשם השוויון". תחילה, בשם השוויון, הקשו על המחצבות הפלסטיניות לשווק את תוצרתן לישראל. לאחר מכן, בשם אותו שוויון שהחל לפגוע ברווחיהן של המחצבות הישראליות הראשונות בשטחים, ביטלו את ההיטל. מאחורי כל מכה או לטיפה שמקבל המשק הפלסטיני עומדת תמיד שורת הרווח של המשק הישראלי. ועוד אפשר לראות כאן גילום ראשוני של הדילמה הישראלית הקבועה ביחס לשטחים: איך לקפח את הילידים מבלי לקפח את המתנחלים, ואיך לצ'פר את המתנחלים מבלי לצ'פר את הילידים. זו דילמה מאתגרת שכן בשפה המשפטית המקובלת לא ניתן להבחין בין יהודים וערבים סתם, ואבחנה הגיאוגרפית, למצער, אין. דילמות דומות צצו בשנים האחרונות ביחס להחלת חוקי העבודה הישראלים בשטחים. 50 שנה, והאפרטהייד עדיין נע באי-נוחות במחלצותיו המשפטיות.

המחצבות הישראליות בשטחים נהנו במשך שנים ארוכות מצמיחה והרחבת פעילותן הרחק מעיני המחוקק. ב-2008 היו 8 מחצבות ישראליות בשטחים; הן הפיקו כ-12 מיליון טון חצץ לשנה, ש-74% מהם שווקו אל תוך הקו הירוק (בניגוד לחוק הבינלאומי). ב-2011 כבר יש 11 מחצבות, ושיעור הגזל – התפוקה המועברת לתוך הקו הירוק – מגיע ל-94%. ב-2014 ירד מספרן ל-9 מחצבות. בעקבות פסיקת בג"ץ ב-2011, לא מאושרת יותר הקמת מחצבות ישראליות חדשות בשטחים, אך אלה הקיימות יכולות להתרחב ואף עושות כך באופן פיראטי (ראו בהמשך).

במשך השנים קטן חלקו היחסי של החצץ הישראלי בשוק הפלסטיני, בשל ההוראה של הרשות הפלסטינית להימנע ככל האפשר מהישענות על כלכלת ההתנחלויות. זה גורם מכביד נוסף שכן התוצרת הישראלית, שמופקת באמצעים טכנולוגיים משוכללים, זולה יותר מן הפלסטינית, עתירת העבודה. נוסף על כך ישראל אינה מתירה לפלסטינים להפיק חצץ בפיצוצים אלא רק בריסוק, תהליך יקר יותר.

המחצבות הישראליות בשטחים מספקות כ-20% מכלל צריכת חומרי הבנייה בישראל. מחקר שערך מנהל מקרקעי ישראל (דו"ח ועדת בלניקוב) בשנה שעברה קבע כי "לולא פעילות המחצבות ביו"ש היה הענף נקלע כבר לפני שנים למשבר של חוסר בהיצע, אשר לו השלכות חמורות אף מעבר לעליית המחירים (כגון פגיעה ביכולת להוציא אל הפועל מקצת מהפרויקטים בתחום הבניה ו/או התשתית בהיעדר חומרי גלם מספיקים)." במילים פשוטות, שוק הבנייה בישראל תלוי מאד באספקה רציפה של חומרי גלם לבניין מן השטחים.

זאת נקודה קריטית להבנת הנושא עצמו בפרט והאחיזה הישראלית בשטחים בכלל: נסיגה מן השטחים וויתור על משאבי הטבע שלהם יפגעו באינטרסים כלכליים רבי עוצמה של שחקנים מרכזיים במשק הישראלי. האינטרס הברור של בעלי המחצבות חברות הבנייה והקבלנים, הוא להמשיך ליהנות מקרן השפע של השטחים כל עוד אפשר. נתח השוק שהם מגלגלים מוערך ב-320 מיליון שקל בשנה. על פי הערכת החוקרים של ממ"י, בשטחים יש עוד עתודות של 120 מיליון טון אבן לשוק הישראלי. השמאל הישראלי, ששקוע בשיח "היפרדות" ובדיונים אינסופיים על ערכים וחזון, אף פעם לא הבין את המימד החומרי, הקולוניאלי לגמרי, שחורץ את גורל השטחים.

התועלת שמפיק המשק הישראלי מן המחצבות שבשטחים נובעות לא רק מעצם הגדלת ההיצע. המיקום שלהן במרכז (בין צפון לדרום) הארץ הוא יתרון חשוב. חלק ניכר בעלות הסופית של חומרי בניין הוא ההובלה. רוב המחצבות בתוך הקו הירוק נמצאות בגליל או בנגב. חצץ שמגיע משם אל מרכז הארץ יכול להיות יקר פי 2 מחצץ שמגיע מן הגדה המערבית. לכל התנודות האלה יש השפעה מכרעת על המשק הישראלי. פרוייקטים גדולים לתשתית, מדד תשומות הבנייה שמשפיע על מחירי הדיור – כל אלה מושפעים ממחיר חומר הגלם שמגיע מן המחצבות. ענף הדיור בישראל, שנמצא במשבר מתמשך, נהנה למעשה מתנאים נוחים במיוחד הודות לגזל המתמשך של חומרי הבניין מן השטחים. אלמלא הם, המשבר היה חמור הרבה יותר.

ולבסוף, יש גם רווח סביבתי. כמו פסולת, מחצבות הן מפגע סביבתי רציני, ולכן, בדיוק כמו פסולת, ישראל מעדיפה להדוף אותן אל מעבר לקו הירוק, ארץ ההפקר שרוב תושביה ממילא נטולי זכויות פוליטיות, לא כל שכן זכויות לנשום ולשתות אוויר ומים נקיים. מנהל תחום תכנון בחברה להגנת הטבע בישראל, איתמר בן דוד, הסביר זאת כך: "הופתעתי מן החלק הגדול (של חומרי הבנייה) שמגיע לישראל מן הגדה המערבית. סיבה אחת היא בבירור שתקנות התכנון וההערכות הסביבתיות בגדה המערבית הן פחות נוקשות מאשר בישראל. בישראל, אף אחד לא רוצה מחצבה ליד קרקע מגורים שבבעלותו." מבקר המדינה מצא ב-2013 שהמנהל האזרחי אינו מפקח על שיקום מחצבות ישראליות נטושות בשטח C, "המהוות מפגע אקולוגי וסביבתי חמור". למעשה, אין על מה לפקח כיוון שמעבר לקו הירוק אין מקור תקציבי לשיקום סביבתי של מחצבות "גמורות", כפי שיש בתוך הקו הירוק (מפעילי המחצבות עצמם אחראים לשיקום).

על המפעלים הישראלים המזהמים בשטחים כתבתי כאן בהרחבה. הגדה המערבית היא עדיין גן עדן למזהמי סביבה שחפצים לחמוק מנחת זרוען של הרשויות; רק כמחצית מחוקי הסביבה הישראלים תקפים בשטחים, ורמת האכיפה ממילא נמוכה עד לא קיימת (נושא ששב ועולה בדו"חות מבקר המדינה).

מצפצפים על החוק

כידוע, "שלטון החוק" בשטחים הוא מושג חמקמק ונזיל. אף על פי כן, בתוך הערבוביה המשפטית שנוצרה בשטחים מסתמנים כמה דפוסים קבועים. אחד מהם הוא הכלל שאומר שעבריינים לא עוצרים באדום, לא בקו הירוק, וגם לא בסוג החוק המופר. מפעלים ישראלים בשטחים מפרים דרך קבע לא רק את החוק הבינלאומי אלא גם את החוק הישראלי. לפעמים המחוקק טורח "לתקן בדיעבד" את החוק כדי שיכשיר את השרץ, לפעמים הוא משאיר את השרץ כמות שהוא, שנתרגל אליו ונחשוב שהוא חוקי. מצב כזה שורר באזור התעשייה "ניצני שלום", בהעסקת ילדים בלתי חוקית בהתנחלויות הבקעה, וגם בענף המחצבות.

לפני שנגיע לעתירת "יש דין", שהתבססה על אי-חוקיות המחצבות הישראליות בשטחים לפי המשפט הבינלאומי, נזכיר את הפרות החוק הישראלי.

ב-1998 מצאה ועדה של משרד הביטחון (ועדת ורדי-גדרון) בור שחיתות ענק בתחום חלוקת הזכיונות להפעלת מחצבות ישראליות בשטחים. בין השאר התגלו עדויות פליליות ל"דלת מסתובבת" מתפקידי רישוי במנהל (שאחראים על מתן זכיונות כרייה) לתפקידים בכירים בחברות הכרייה שזכו בזכיונות. ב-2008 פוטר מתפקידו מנהל בכיר ביחידת הפיקוח של המנהל האזרחי, שסייע בהקמת מחצבה פרטית בהתנחלות כוכב השחר, שבה היו לאשתו מניות. 7 שנים אחרי ועדת ורדי-גדרון, מבקר המדינה מצא שהמנהל לא טיפל כראוי בממצאי הוועדה. לא נפלתם מהכסא. למה כל זה קורה? כי המחצבות הישראליות מקבלות רישוי מהמנהל האזרחי ללא מכרז. איך זה? כי חוק המכרזים הישראלי לא חל בשטחי הגדה המערבית.

פטנט לא רע, האפרטהייד.

הלאה. דו"ח מבקר המדינה משנת 2005 חשף שוד מאורגן שביצע אוצר המדינה בכספים פלסטיניים. מאז חתימת הסכמי אוסלו, העבירה המדינה לקופתה מאות מליוני שקלים מגביית אגרות והיטלים בשטחי הגדה המערבית. חלק ניכר מהם היה תמלוגים על הפקת חצץ ואבן ממחצבות פלסטיניות וישראליות. לעתים הגיע גובה המסים ל-80 מיליון שקל בשנה. המסים האלה, שנגבים בשטח כבוש, צריכים היו להישמר בקופת המנהל האזרחי, שאמון על תקצוב עבודות תשתית ציבוריות בשטחים, שמפירותיהן נהנית האוכלוסיה הכבושה. בפועל, הכסף זרם ישירות למדינת ישראל מבלי שמישהו דאג לפצות את המנהל. כך בדיוק גם עבד השוד המאורגן של כספי הביטוח הלאומי של הפועלים הפלסטינים שחשף "קו לעובד" ב-2010 (יותר מ-8 מיליארד שקל): כספים שנוכו ממשכורות הפועלים והיו אמורים לעמוד לרשותם (קצבת זקנה, קצבת נכות, דמי אבטלה) "נבלעו" באוצר המדינה. את הפוסט שכתבתי על השוד ההוא אפשר לקרוא כאחיו התאום של הפוסט הנוכחי.

איך התאפשר שוד התמלוגים? טריק מלוכלך שרק גזע האדונים יכול להמציא. הסכמי אוסלו קבעו שבתום 5 שנים (כלומר, בשנת 2000) יעבור שטח C לידי הפלסטינים ואיתו יעבור מן העולם המנהל האזרחי. כידוע, שטח C נשאר בידי ישראל, המנהל האזרחי נשאר על כנו והתמקצע עוד יותר בתפקידו העיקרי – ניכוש וטאטוא כל זכר לבנייה פלסטינית בשטח C – אבל מבחינת מערכת המיסוי בגדה – המנהל האזרחי התפוגג לו באוויר. כך הגיעו תמלוגים מן השטחים לכיס האוצר הישראלי. כלומר, כדי להימנע מהשקעה לטובת תושבי השטחים הפלסטינים, ישראל הקפידה לחסל באופן נומינלי את המנהל האזרחי, ככתוב בהסכם אוסלו, ובאותו זמן ממש הקפידה להתעלם מהתחייבותה להחזיר את שטח C (שבשטחו נגבו המיסים) לידי בעליו האמיתיים. לא רק אכלנו את העוגה והשארנו אותה שלמה, גם שלשלנו לכיסנו מס מן האופים.

כמקובל בדו"חות של מבקר המדינה, במיוחד אלה שנוגעים לשטחים, גם זה נזרק לפח. ב-2010 פורסם שהשוד המאורגן ממשיך ללא הפרעה, על אף מחאותיהם הקלושות של אנשי הפרקליטות הצבאית. משפטן שישב באחת הישיבות שבהן נדון דו"ח המבקר תיאר את תהליך העבודה שלהן כ"אבסורדי ומגוחך":

"בהתחלה, לקחנו כפשוטו את דרישת החוק. חיפשנו מה היו השקעות המדינה בשנים האחרונות בשטחים, שאפשר יהיה לתייג אותן כהשקעות למען האוכלוסייה המקומית. הרעיון היה לקזז אותן אל מול התמלוגים שלא הגיעו לקופת המנהל האזרחי. נדהמנו מדרישת אנשי המנהל ומשרד הביטחון להכניס לקטגוריה הזאת את חומת ההפרדה, בניית מחוז ש"י של המשטרה, הוצאות הצבא השוטפות ועוד שלל פעילויות שבינן לבין רווחת הציבור הפלסטיני בשטחים אין שום קשר. בהמשך, היו מי שדרשו להכניס לחשבון גם את הכבישים העוקפים ותשתיות נוספות שנבנו לרווחת המתנחלים."

לא בדקתי מה המצב היום אבל אין לי ספק שאף אחד לא טרח להחזיר את תמלוגי המחצבות שנגנבו לתקציב המנהל האזרחי, לא כל שכן להפנותם לרווחת האוכלוסיה הפלסטינית.

בתמלוגים שאמורים להגיע למנהל האזרחי אפשר לעשות עוד שימושים יצירתיים. למשל, להעביר אותם ישירות לתקציבי התנחלויות. המקרה של התנחלות בית חגי מאלף. בשנת 1991 קיבלה ההתנחלות – שהוקמה על קרקע פלסטינית פרטית שנתפסה ל"צרכים צבאיים" – מידי החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית מתנה חלומית: זיכיון למשך 49 שנה לכריית אבן במחצבה שנמצאת 22 ק"מ (!) מן היישוב. בפועל, אין לתושבי ההתנחלות קשר עם המחצבה, שמופעלת בידי חברת "מדן". ב-2010 רק תושב אחד בהתנחלות עבד במחצבה; שאר העובדים היו פלסטינים מדהריה. אבל בהתאם לזיכיון, חברת "מדן" מעבירה לבית חגי תמלוגים על כל טון חצץ שמופק במחצבה. מדובר ביותר ממיליון שקל בשנה, כ-80% מהכנסות ההתנחלות, ועל פי ההערכה, מקור פרנסתם של כמחצית מתושביה.

ובקצרה: מתנחלים שיושבו בקרקע שנגזלה מפלסטינים נהנים מתמלוגים על משאב טבעי שגם הוא נגזל מפלסטינים. כך עובד משק קולוניאלי.

לפני חצי שנה פורסם שבין השנים 2009-2014 הרחיבו המחצבות הישראליות את שטחי הכרייה שלהן בשטחים ב-500 דונם. הכל לא חוקי כמובן. בחלק מן המקרים, בוצעה פלישה לקרקעות פרטיות של פלסטינים. גם מחצבת בית חגי היתה חלק מן החגיגה הזאת.

מתנחלי בית חגי נהנים מכל העולמות: גם חיים על חשבון תמלוגים ממשאב שלא השקיעו בו שום מאמץ או עבודה, וגם מרוחקים קילומטרים רבים מן האבק והכיעור הסביבתי של המחצבה. לעומתם, גורלם של מתנחלי נעלה וניל"י לא שפר עליהם כך. אלה התבשרו בתחילת שנות האלפיים שבסמוך להם עומדת לקום מחצבה חדשה ("נטוף") שתפגע קשות באיכות חייהם. בניסיון למנוע את הדבר עתרו לבג"ץ, ובין שאר הנימוקים לפסילת התכנית להקים את המחצבה טענו – אתם מחזיקים חזק? – שאין לישראל סמכות להקים מחצבות לשימושה בשטח כבוש. כן כן, אותו סעיף 55 לתקנות האג. היה זה פליק-פלאק מדהים לאחור: מתנחלים שבעצם ישיבתם בשטח הכבוש מפרים את החוק הבינלאומי (סעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית) מסתמכים על החוק הבינלאומי בדרישתם לסעד משפטי.

בית המשפט דחה את העתירה, ופסיקתו שופכת אור חיוני על מערך האינטרסים האמיתי בשטחים. יהודים לפני ערבים, זה ברור, אבל גם רווחים ועסקים לפני איכות חיים. כשפוטנציאל הניצול הכלכלי של משאבי הגדה מתנגש עם איכות החיים של תושביה, ולו גם תושביה היהודים – הניצול הכלכלי גובר. החוק עומד לצידם של המתנחלים כשהם משרתים את ההון אבל לא כשהם מתנגדים לו. גם זה מאפיין קולוניאלי מובהק.

לבסוף, נזכיר עוד צד שמרוויח מן האבן הפלסטינית – תאגידים בינלאומיים. דו"ח HRW מספר על מחצבת נחל רבה שהוקמה על אדמות הכפר א-זאוויה ב-1983. ב-2004 נקבע תוואי גדר ההפרדה ממזרח למחצבה, כדי לחבר אותה ישירות לשטח ישראל; בו בזמן, הגדר חוצצת בין הכפר הפלסטיני לקרקע שנלקחה ממנו. המחצבה עברה מידיים אוסטרליות לבריטיות וכעת היא בידי תאגיד היידלברג הגרמני, שמפעיל בישראל את חברת "הנסון ישראל". התאגיד משלם מיליוני שקלים בשנה תמלוגים למנהל האזרחי וכן מסים מוניציפליים למועצה האזורית שומרון. הנה כך תומך השוק הגלובלי בפרוייקט ההתנחלויות, לפעמים מאותן מדינות אירופיות ששולחות אוהלים וציוד הומניטרי לעניים המרודים שישראל מגרשת שוב ושוב משטח C.

את כל הרקע העובדתי הזה חשוב לדעת כשבאים להבין את עתירת "יש דין" נגד הפעלת המחצבות הישראליות בשטחים ואת פסיקת בג"ץ המחפירה שבאה בעקבותיה.

עתירת "יש דין" ופסיקת בג"ץ

בסוף שנת 2008 פנה ארגון "יש דין" למנהל האזרחי בדרישה להפסיק את הכרייה הישראלית בשטחי הגדה המערבית. "מכיוון שפעולת הכרייה מנוגדת למשפט הבין לאומי", טען הארגון, "ובוודאי כאשר מוטבי תוצרי הכרייה הם אזרחי ישראל וחברות ישראליות, ולא האזרחים המוגנים אשר משאבי הטבע שייכים להם – מדובר הלכה למעשה בביזה של שטח כבוש." המנהל כמובן לא התרגש. על כן עתר "יש דין" לבג"ץ במרץ 2009 (העתירה המלאה נמצאת כאן).

זאת היתה נקודת מפנה מסוימת, שכן מיד לאחר העתירה ועוד בטרם התקבלה פסיקת בג"ץ, הודיעה המדינה כי לא תקים יותר מחצבות חדשות בשטחים. באותה נשימה, טענה המדינה שמדובר בסוגיה מדינית שאין לבית המשפט עילה להתערב בה. במקביל, נערכה המדינה לצמצום הכרייה בשטחים במקרה שבג"ץ יפסול לרעתה. מסמך מדיניות שהוכן לבקשת משרד הפנים פירט שורה של חלופות לאבן מן השטחים (כרייה תת-קרקעית, מיחזור של 90% מפסולת הבניין וכד'). ניתוק ענף הבנייה בישראל מן המשאב הפלסטיני, סיכם המסמך, מחייב רפורמות משמעותיות, אבל הוא אפשרי.

כל זה לא היה נחוץ, שכן בג"ץ דחה את העתירה בדצמבר 2011 (לפסיקה המלאה, ראו כאן). נימוקי הדחייה היו: 1) העותרים התעלמו מכך שהמדינה התירה במשך עשרות שנים את פעולת המחצבות והזכויות שנגזרות ממנה; 2) החציבה בשטחים (נזכיר – עד 12 מיליון טון בשנה, ש-94% מהם מועברים לשטח ישראל) איננה מגיעה לכדי הריסה או דלדול של המשאב, ובפרט שהמדינה התחייבה שלא לפתוח מחצבות חדשות; 3) יש לקחת בחשבון את המצב של "כיבוש מתמשך" ואי אפשר להקפיא את הפיתוח הכלכלי עד סוף הכיבוש; 4) המחצבות מספקות פרנסה לעובדים פלסטינים ומשלמות תמלוגים למנהל האזרחי, שמשקיע כספים לרווחתם של הפלסטינים.

נימוקים (1) ו-(3), בניכוי המחלצות המשפטיות, מסתכמים באמירה פשוטה: פשע שנמשך זמן כה רב, מלבין כשלג. שהרי מה עניין ה"התמשכות" כאן? האם חלה התיישנות על זכות הקניין שלך במצב שבו הגזלן מחזיק בנכסיך במשך 40 שנה? המדינה עצמה נתלית באי-פקיעתה של זכות הקניין, אפילו אחרי 70 שנה, כשהיא מגרשת מבתיהם תושבים פלסטינים בשיח' ג'ראח ובסילואן. ואלה אפילו לא גזלו את הקרקע שעליה בנו אלא קיבלו אותה כדין מן השלטון הירדני. כמובן, זכויות קניין שאינן פוקעות שייכות ליהודים.

יתירה מזאת, מאלף לראות כיצד הכיבוש הופך, בתיק המחצבות, ל"מצב מתמשך" שמצריך גמישות משפטית. זאת בניגוד לתיקים רבים אחרים, שבהם המדינה דווקא מנפנפת בהיותו של הכיבוש "מצב זמני" בבואה להגן על מעשי נבלה שונים ומשונים, ובית המשפט משתכנע בנקל שאכן, מדובר רק ב"תפיסה לוחמתית" זמנית (כבר כמעט בן 50 הילד, ועדיין "זמני"). כך למשל הוכשר תוואי "גדר ההפרדה" שפלש מעבר לקו הירוק בנקודות רבות לאורכו. בג"ץ אומנם כפה תיקונים מסויימים בתוואי, בשם המידתיות, אך לא ראה בעצם הפלישה לטריטוריה הפלסטינית אקט לא לגיטימי כשלעצמו (כפי שפסק בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג) – בדיוק מנימוקי הצורך של תפיסה לוחמתית.

ובכן, מה חושב בית המשפט העליון: הכיבוש זמני או לא זמני? תלוי מה מועיל לנו. כדי להצדיק פגיעה במרקם החיים של האוכלוסיה הנכבשת, אפשר להגדיר את הכיבוש כ"זמני". כדי להדוף פגיעה באינטרסים כלכליים של הכובש, אפשר להגדיר אותו כ"מתמשך". החוק הוא מה שהחזק מגדיר כחוק.

נימוק (2) – החציבה אינה מדלדלת את משאבי האבן וממילא המדינה התחייבה שלא להקים מחצבות חדשות – תלוש מן המציאות. על פי הערכות המדינה עצמה המחצבות בשטחים ימצו את עצמן בתוך 20-30 שנה. מה זה אם לא דלדול? סעיף 55 לתקנות האג מאפשר לכובש לנהל ולעשות שימוש מוגבל בנכסים שהיו קיימים לפני כניסתו לשטח; הפיכתן של המחצבות הישראליות, שהוקמו אחרי 1967, לחלק אינטגרלי מן המשאב הקיים בשטח, היא אקרובטיקה מילולית. וכפי שהעיר אייל גרוס, אם אין כל בעיה חוקית בהפעלת המחצבות הישראליות בשטחים, למה התחייבה המדינה לא להקים חדשות? מה מבדיל בין 11 המחצבות החוקיות-לכאורה כיום לבין המחצבות הלא-חוקיות שהקמתן נמנעה?

ולבסוף, נימוק (3) בדבר התועלת שמפיקים הפלסטינים מן המחצבות הישראליות הוא התגלמות הציניות הקולוניאלית הטיפוסית. כפי שתואר בהרחבה בחלקו הראשון של הפוסט, ישראל עושה כל שביכולתה כדי לצמצם, לרושש ולבסוף לחסל את ענף המחצבות הפלסטיני. זאת במקביל לשורה ארוכה של מגבלות פיתוח, בנייה ומסחר שגובות מן המשק הפלסטיני מיליארדי דולרים בשנה. משבר התעסוקה המתמשך במשק הפלסטיני נעוץ בכיבוש, ורק הרעב ללחם דוחף את הפלסטינים ללכת לעבוד בעסקים ומפעלים בהתנחלויות שתפקידם להעמיק את הכיבוש. בידה האחת – לא, ברגלה האחת – ישראל רומסת את הפיתוח הכלכלי של הפלסטינים, בידה השניה זורקת להם פירורי תעסוקה, ובין לבין מתבשמת בגדלות הנפש שלה כלפי הנייטיבז. הגישה המחליאה הזאת, מסתבר, לא פוסחת גם על שופטי בג"ץ הנכבדים.

את פסיקת בג"ץ סיכמה יפה קלרה אונגר: "אם לא ניתן לשנות את המציאות, אם המציאות חורגת ממה שמתיר המשפט הבינלאומי, הרי שבמקום לשנות את המציאות, מתבקש להרחיב (ללא הכר) את פרשנות הדין הבינלאומי."

לבג"ץ המחצבות יש השלכות מרחיקות לכת. בהיבט העקרוני, פסק הדין אינו מצטמצם לפעולות כרייה ועל כן ניתן להבינו כהיתר גורף למדינה הכובשת, ישראל, לעשות שימוש מכלה במשאבי השטח הכבוש. אם מחר יתגלה מרבץ יהלומים או אורניום ליד חברון, בית המשפט לא ימנע מחברות ישראליות להפיק ממנו את מירב הרווחים. האם פירוש הדבר שנזקה של העתירה היה רב מתועלתה? האם היא הביאה לעולם גושפנקה רשמית לביזת אוצרות הטבע של השטחים?

לא. צריך לזכור שהרשויות בישראל אינן מחכות לאישור בית המשפט; הן בוזזות את השטחים כל הזמן, מאז יוני 1967. הרשויות לכל היותר מרסנות עצמן במידה כלשהי בעקבות התערבות בית המשפט. ואומנם כאן החליטה המדינה שלא להקים עוד מחצבות חדשות בשטחים – הישג משמעותי שלא היה מתגשם לולא העתירה של "יש דין". ישראל בוזזת באופן רשמי את מקורות המים של הפלסטינים, לכאורה על פי הסכם אוסלו, אך בפועל כהנצחה של הסדר שהוגבל ל-5 שנים בלבד והיה אמור לפקוע לפני 16 שנה. המנהל האזרחי הורס, דרך קבע, בארות מים ומחרים מכליות מים, ובכל קיץ מקצץ במכסות המים של הפלסטינים.

במלים אחרות, בג"ץ לכל הפחות נותן סעד מינורי לפלסטינים, ולכל היותר נותן חותמת רשמית לעוולות מתמשכות, שמתקיימות איתו או בלעדיו. אבל דווקא החותמת הרשמית הזאת חשובה למאבק נגד האפרטהייד המשפטי שבשטחים; היא מציפה לפני השטח את האנומליה החריפה שגלומה בשליטה הישראלית על שתי אוכלוסיות נפרדות באמצעות שתי מערכות חוק שונות. בג"ץ המחצבות פירסם ברבים את קלונה של ישראל, העושה מאמצים עליונים להסתיר ולהסביר ולשכתב את הקלון הזה.

ייתכן שלפסיקת בג"ץ היה חלק בהחלטות של חברת הביטוח הנורבגית KLP וקרן הפנסיה הדנית FPA Pension, בשנה האחרונה, למשוך את השקעותיהן מתאגיד היידלברג (שהוזכר לעיל) ומחברת CEMEX המקסיקנית, שמפעילים מחצבות בשטחים. חברת KLP ביקשה הסברים מן התאגידים האלה לפני החלטתה, והם, ממש כמו המשיבים בעתירת "יש דין", הציגו לראווה את התועלת שמפיקים העובדים הפלסטינים במחצבות. KLP לא התרשמה וציינה כי חומרי הגלם שמופקים, הרווחים ממכירתם והמיסים מועברים לישראל ולא לרווחת האוכלוסייה הפלסטינית המקומית. לא קשה לדמיין את היועצים המשפטיים של החברה יושבים וקוראים את פסיקת בג"ץ, ועל בסיס אותה מסכת עובדתית ממש, מסיקים את המסקנה ההפוכה מזו שהסיקו השופטים הישראלים.

הלחץ עבד: ביוני 2015 מכרה CEMEX את חלקה במחצבת יתיר (אף כי היא עדיין מושקעת בשלושה מפעלים בהתנחלויות) .לפני שלושה חודשים פורסם שהיידלברג שוקלת מחדש את השקעותיה במחצבת "נחל רבה". אחת האפשרויות שנשקלות היא לא לחדש את רישיון הכרייה במחצבה הישראלית ולהשקיע במקומה במחצבה פלסטינית בשטח B.

ולכן, שוב, תודה לבג"ץ.

אחרי בג"ץ המחצבות

בשל השלכותיו מרחיקות הלכת של בג"ץ המחצבות, הגיש ארגון "יש דין" בקשה לדיון חוזר בהרכב מורחב, וצירף לבקשה חוות דעת מאת מספר מומחים למשפט בינלאומי. אלה קבעו שפסיקת בג"ץ עומדת בסתירה למגבלות שמטיל המשפט הבינלאומי על הכוח הכובש ואפילו בסתירה לפסיקות קודמות של בית המשפט העליון. המומחים לא מצאו כל בסיס לפרשנות המרחיבה שנקט בג"ץ ביחס ל"זמניות", ביחס ל"שימוש מכלה" וכד'.

ביולי 2012 דחה השופט אליעזר ריבלין את הבקשה. סוף פסוק.

מן הצד השני, אפשר לסמוך על הרשויות ועל חברות הכרייה בישראל שיסחטו עד תום את ההיתר שקיבלו מבג"ץ להמשיך בפעילותם. למה להקים מחצבות חדשות, בעצם, כשאפשר להרחיב את הקיימות (עם או בלי אישור)? בימים אלה מנהלת חברת שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ, מפעילת מחצבת נטוף בשטחים, מאבק משפטי נגד המנהל האזרחי והתנחלות גיתית. "שפיר" רוצה "להחיות" את מחצבת ורד שבשטח השיפוט של גיתית, שאותה חדלה להפעיל בשנת 2004. גיתית מעוניינת למסור את רישיון החציבה לחברה אחרת. המנהל האזרחי מתנגד גם הוא למתן רישיון החידוש ל"שפיר", שכבר מפעילה מחצבה אחת באזור, כדי לעודד תחרות (על ריכוזיות היתר בענף המחצבות בישראל, ראו כאן).

מן הדיון המשפטי עולה שבית המשפט כלל לא פיקפק בחוקיות של חידוש הרישיון למחצבת ורד, אף כי מחצבה זו לא היתה פעילה כשניתן בג"ץ "יש דין" ועל כן יש בסיס לראות בה מחצבה חדשה. בסך הכל בית המשפט מפנים כאן את "רוח המפקד" שנושבת מכיוון הרשויות. דו"ח ועדת בלניקוב מן השנה שעברה מבאר כיצד אפשר למתוח את גבולות הפסיקה הזאת לטובת בעלי העניין: "נקבעו קריטריונים לאישור פתיחת מוקדי חציבה חדשים למחצבות הישראליות הקיימות, הן בתוך תכנית מאושרת, והן תוך הרחבת מחצבה קיימת, וזאת רק במקום שימצא כי המחצבה מיצתה את פוטנציאל החציבה במוקדי החציבה הקיימים, תוך הקפדה יתרה על התכליות שצוינו בפסיקת בג"ץ." מן הניסוח הזה אפשר להבין שהדרך לחידוש הכרייה במחצבת ורד כבר סלולה.

כרגיל, הדרך סלולה על חשבון הפלסטינים. הנה ההקשר הפוליטי שנמחק לגמרי מן הדיון המשפטי. מחצבת ורד בפרט, והתנחלות גיתית בכלל, הם תוצר של מעשה גזל הסטורי שנעשה בקרקעות הכפר הפלסטיני עקרבה בתחילת שנות ה-70'. על ההסטוריה של הנישול וההתעמרות בכפר הזה כתבתי באריכות בעבר – כיצד רוססו והושמדו יבוליו, כיצד נתפסה הקרקע "לצרכים צבאיים" ומייד הוקמה עליה התנחלות גיתית, כיצד הוכרז שטח אש 904 כדי לגרש את התושבים מן השטחים החקלאיים שלהם, וכיצד מתנחלים כהניסטים יורדים מגבעות איתמר-יצהר-תפוח למרר את חייהם באופן קבוע. אל כל המסכת הזאת אפשר כעת להוסיף גם את הניצול של אדמות הכפר להקמת מחצבה ישראלית, שרווחיה יעברו לידיים ישראליות, ושהדיונים על גורלה עוברים הרבה מעל ראשיהם של בעלי הקרקע המקוריים.

סיכום הדברים: מדינת ישראל מנהלת מלחמת חורמה במחצבות הפלסטיניות בשטח C, במטרה ברורה לסגור את כולן; שודדת את המחצבות בקנסות כבדים; שודדת את המשאב הפלסטיני העיקרי לצרכי המשק הישראלי; מנצלת את הואקום המשפטי והאכיפתי בשטחים כדי לחלק זכיונות חציבה למקורבים ללא מכרז; שודדת את תמלוגי המחצבות לאוצר המדינה במקום להפנותם לרווחת האוכלוסיה המקומית; מעניקה לכל זה מעטפת לגיטימיות בג"צית; ולקינוח – מתלוננת שהפלסטינים חוצבים בניגוד לחוק ומזהמים את הסביבה.

איפה אתם בכל זה?

הפוסט הזה הוא לא על חבורה עלומה של נוכלים שמשחקים בגורלנו. הוא גם לא על מתנחלים קנאים, שופטים אטומים ואנשי עסקים חמדנים. נוח לכם אולי לחשוב שהוא על "אחרים" כאלה, שמרחק בטוח מפריד בינם לבינכם. אבל בעצם, הפוסט הזה הוא על כולנו.

מי מרוויח מתעשיית המחצבות הישראליות בשטחים? קודם כל, החברות שמפעילות אותן – הנה כאן הרשימה המלאה. אחדות מהן, כמו שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ, נמצאות בראש הפירמידה של ענף הבנייה בישראל, ושולטות על מפעלים, מחצבות, ופרוייקטים עצומים של תשתיות. אלפי ישראלים, אולי עשרות אלפים, מועסקים בחברות האלה ובשותפותיהן. במחצבת יתיר שותף קיבוץ כפר גלעדי (50% מהמניות). שמעתם טוב, קיבוץ מרוויח מפרוייקט ההתנחלות. הוא לא היחיד כמובן; למשל קיבוץ גינוסר, למשל כל קיבוצי בקעת הירדן.

בבחירות לכנסת האחרונה בכפר גלעדי, 77% מן הקולות ניתנו למפלגות השמאל – המחנה הציוני ומרצ. רק 7% מן הקולות ניתנו למפלגות הימין (הליכוד, הבית היהודי וישראל ביתנו). הנה לכם הדיסוננס הקוגניטיבי של הציבור הישראלי כולו, בזעיר אנפין. על הנייר, בהכרזות כלפי חוץ, בשיחות הסלון וגם בקלפי – הרוב תומך בנסיגה מהשטחים (ובקיבוצים, רוב מכריע). בפועל, בהתנהלות היומיומית, בבחירות הכלכליות ובהשקעות הפיננסיות – אותו רוב עושה הכל כדי להדק את האחיזה בשטחים ולסחוט מהם כל רווח אפשרי. תגידו לו שהוא לא רוצה שלום והוא יזדעק; מה פתאום, אנחנו מצביעים לשמאל. תצביעו על הסתירה בין המלים למעשים, והוא לא יבין מה הקשר.

האתגר הכי חשוב של כל תנועת מחאה שמאלית בישראל, וגם הכי קשה, הוא להעיר את האזרחים מתרדמתם הפוליטית; לחשוף את הבסיס העמוק של התרדמה הזאת – הכחשת הקשר בין האמירה למעשה, הרחקת האני מאזורי אחריות ואשמה; ולהוביל אותם בתהליך של התבגרות אל קיום פוליטי מודע, נוטל אחריות ואקטיבי.

מה עושים עם האחריות? זהו כבר השלב הבא, והוא פתוח להרבה אפשרויות. כשכתבתי על תעשיית הנשק הישראלית ושותפותה לפשעים ברחבי תבל, ניסיתי קודם כל לגרום לכל מי שמעורב בה להתחיל לחשוב ברצינות על חלקו בפשעים האלה. על המעורבות העמוקה של קבלני בניין וכל מי שנעזר בהם (כלומר, כולנו) בהעמקת פרוייקט ההתנחלות כתבתי כבר לפני שנים. הדילמות אותן דילמות; כיום רק רואים אותן באור עז יותר, והמחיר ברור יותר. גם מחיר ההתעלמות.

הדברים האלה גם מקרינים על תכניות שלום לטווח ארוך יותר. הסחורה החמה של השמאל בשנה האחרונה היא יוזמת "שתי מדינות מולדת אחת", שמדגישה את "הזיקה ההסטורית, הדתית והתרבותית העמוקה" של שני העמים לכל חלקי הארץ. לצד האהדה הבסיסית שיש בי כלפי הרעיונות המכוננים של יוזמות כאלה, אני מוצא צדק רב בדברי המבקרים שמצביעים על משקל היתר שמקבלים בה מושגים כמו "מולדת" ו"שוויון" על חשבון דאגה קונקרטית לצדק ופיצויים. אי אפשר לדבר על שלום לפני שמדברים על צדק, והפלסטינים כבר ראו ובלעו יותר מדי "מסמכי חזון" שמתקשטים בראשון ומצניעים את השני.

גם להזכיר "מנגנון פיצויים" מבלי להתחייב על מה ואיך יפוצה הצד שקופח ונושל ורושש – זה לא מספיק. השוד המתמשך של האבן הפלסטינית, יותר מ-10 מיליון טון אבן שחוצים את הקו הירוק ממזרח למערב מדי שנה, הוא נקודת פתיחה מצוינת לדיון נחוץ, לא מיופיף, על פיצויים. האם מישהו חושב שהפלסטינים יסכימו למחוק מזכרונם את השוד הזה ולצעוד איתנו אל האופק בשילוב ידיים? להתחבק כך בלב חפץ עם שודדים? האם מדינת ישראל מסוגלת בכלל להחזיר לעם הפלסטיני פיצויים בסדר הגודל של המשאבים שנגזלו ממנו במשך עשרות שנים – קרקעות פוריות לחקלאות, מי תהום יקרים, אבן טבעית לבנייה? האם החוב העצום הזה ישולם במלואו או בחלקו? מי בדיוק יחליט על כך? האם ישראלים בעלי כוונות טובות יכולים להחליט עבור כל כך הרבה פלסטינים על מה ראוי להם לוותר ועל מה לא? ואם אין להם סמכות כזאת, מהי סמכותם לשכנע את הצד הישראלי שיש פרטנר פלסטיני שיהיה מוכן למחוק את החוב הכלכלי האדיר הזה רק בשביל הסיכוי "לפתוח דף חדש"?

אולי יש תשובות טובות לשאלות האלה. הנקודה שלי היא שאסור לדחות אותן למועד לא ידוע ("גורל ההתנחלויות ייקבע בהסדר הקבע" – זוכרים את הבולשיט הזה?). העיסוק במנגנון הפיצויים הכלכלי הוא דחוף וחיוני בדיוק בגלל שבממדים אחרים של הסכסוך – קורבנות הדמים, הכפרים והשכונות שנמחקו בנכבה – אין כל אפשרות פיצוי מעשית. הישראלים לא יחזירו לחיים את ההרוגים הפלסטינים, הפלסטינים לא יחזירו לחיים את ההרוגים הישראלים. הכפרים שנהרסו ב-1948 וב-1967 לא יקומו לתחייה. ההשלמה עם כל האובדן הזה, שאין עליו נחמה ואין עליו פיצויים, קשה דיה. על כן חשוב כל כך לדבר ביושר על החוב שכן אפשר להחזיר – כל טוב הארץ שהכובש ינק מן הקולוניה. החוב הזה מוטל על הצד המנצל במשוואה.

* * *

מכבש הניצול גובר מיום ליום. שגשוג המחצבות הישראליות בשטחים בא על חשבון דעיכת המחצבות הפלסטיניות, שהמנהל האזרחי סוגר בזו אחר זו. ביקור שערכו תחקירני HRW לפני חודשים ספורים בשטח C העלה שאין כמעט פעילות במחצבות הפלסטיניות. הפועלים נוהרים בעל כורחם למפעלים הישראלים. העבודה הזולה פלסטינית, הקרקע פלסטינית, משאב האבן פלסטיני, וגם חלק משוק הקנייה הוא פלסטיני; רק הרווחים ישראלים. ויש אישור בג"ץ.

[תודה לדרור אטקס]