Skip to content
20 במאי 2016 / עידן לנדו

חשיפת פשעים היא אקט של התנגדות פוליטית / אדוארד סנודן

הקדמה

באוקטובר 2015 פירסם אתר התחקירים/חשיפות The Intercept סדרה של 8 מאמרים בשם "מסמכי המל"טים". הסדרה התבססה על חומר סודי שהודלף מתכניות החיסולים האוויריים של צבא ארה"ב באפגניסטן, תימן וסומליה. על פי המידע שהודלף, ושהוסתר במשך שנים ארוכות מן הציבור האמריקני, החיסולים התבססו על מודיעין קלוש וגבו את חייהם של מאות אזרחים חפים מפשע, עד כדי שיעור של 9 מתוך 10 הרוגים בתקופות מסוימות. הסדרה הזאת שימשה בסיס לספר The Assassination Complex, מאת ג'רמי סקהיל וצוות האתר, שיצא לאור לפני כחודש בהוצאת "סיימון ושוסטר".

האתר The Intercept הוקם בתחילת 2014 כפלטפורמה לפרסום מסמכים נוספים שהדליף אדוארד סנודן לגלן גרינוולד, עיתונאי ה"גארדיאן". גרינוולד עזב את ה”גרדיאן” במטרה להקדיש את עבודתו לסוג החשיפות הזה, והיה אחד ממקימי The Intercept. כיום האתר מהווה מגדלור של עיתונות חוקרת אמיצה, חסרת מורא, בשלל נושאים של מדיניות צבאית וציבורית.

גרינוולד כתב את אחרית הדבר לספר The Assassination Complex. את פתח הדבר כתב אדוארד סנודן, שאין צורך להציגו. נגד סנודן עומדים אישומים בארה"ב על מסירת מסמכים סודיים (של ה-NSA) לידי גורמים לא מוסמכים, ובשנתיים האחרונות הוא מצא מקלט במקום בלתי ידוע ברוסיה. פתח הדבר שכתב לספר הוא למעשה הטקסט המקיף הראשון שהוא פירסם מאז המעשה שלו שטילטל את ממשלות המערב. זהו שילוב של אני מאמין פוליטי, ניתוח נוקב של מערכות כוח ושלטון, וקריאה מוסרית מהדהדת לאנשי-סוד שמחפים על פשעי הממסד לקום ולעשות מעשה.

המאמר של סנודן פורסם באתר The Intercept בתחילת החודש ומיד לאחר שקראתי אותו חשבתי שהוא חייב להופיע גם בעברית. אחרי שבועיים של נדנודים עקשניים הצלחתי לשכנע את אנשי השיווק של "סיימון ושוסטר" שלא ייגרם להם שום נזק כלכלי או תדמיתי מפרסום המאמר בתרגום לעברית בבלוג הנידח שלי. הסיטואציות שסנודן מתאר, מתוך גופי המודיעין האמריקאיים, והדילמות המוסריות שהוא מציב, רלבנטיות מאד גם לישראל. יחד עם זאת, קיימים גם הבדלים. על אלה הוספתי כמה מילות סיום משלי.

שתי הערות תרגום: המושג המרכזי של whistleblowing, שמופיע גם בכותרת המאמר, מתורגם תדיר לעברית כ"חשיפת שחיתות", אך למעשה המובן שלו בשיח הפוליטי האמריקאי עמוק יותר, וכרוך באקט אמיץ של יציאה נגד ממסד רב-כוח שעושה הכל כדי להשתיק את הביקורת. בהקשר הנוכחי, של גופי מודיעין וצבא שמפעילים כוח לא מרוסן נגד אזרחים תמימים, מה שהממסד חותר להסתיר זה לא סתם שחיתות אלא פשעים שמגיעים לידי רצח. על כן העדפתי את התרגום "חשיפת פשעים". ולעניין המילה government, שמציינת גם "ממשלה" וגם "שלטון", תרגמתי כך או כך לפי ההקשר.

המאמר של סנודן מצטרף לילקוט התרגומים "אנטי-מלחמה" של הבלוג.

* * *

חשיפת פשעים היא לא רק הדלפה; היא אקט של התנגדות פוליטית / אדוארד סנודן

"חיכיתי 40 שנה למישהו כמוך". אלה היו המלים הראשונות שאמר לי דניאל אלסברג כשנפגשנו בשנה שעברה. דן ואני חשנו קרבה מיידית; שנינו ידענו מה פירוש הדבר לסכן כה הרבה – ולהשתנות באופן בלתי הפיך – בעקבות חשיפת אמיתות סודיות.

אחד האתגרים של חושף הפשעים הוא לחיות עם הידיעה שאנשים ממשיכים לשבת ליד אותם שולחנות, ממש כפי שאתה ישבת, באותה יחידה, בכל רחבי הסוכנות, ורואים מה שאתה ראית, ועוברים על כך בשתיקה, ללא כל התנגדות או מחאה. הם לומדים לחיות לא רק עם אי-אמת, אלא עם אי-אמת בלתי נחוצה, אי-אמת מסוכנת, אי-אמת משחיתה. זו טרגדיה כפולה: מה שמתחיל כאסטרטגית הישרדות מסתיים בפגיעה באדם שעליו היא נועדה לשמור ובצמצום הדמוקרטיה שבשמה הוצדק הקורבן.

אבל שלא כמו אלסברג, אני לא הייתי צריך לחכות 40 שנה כדי לחזות באזרחים אחרים שוברים את השתיקה עם מסמכים סודיים. אלסברג העביר את מסמכי הפנטגון ל"ניו יורק טיימס" ולעיתונים אחרים ב-1971; צ'לסי (אז בראדלי) מאנינג העבירה לויקיליקס את יומני המלחמה של עירק ואפגניסטן ואת התכתובות הדיפלומטיות ב-2010. אני יצאתי החוצה ב-2013. עכשיו אנחנו ב-2016, ועוד אדם בעל אומץ ומצפון סיפק את המסמכים הדרמטיים שפורסמו כעת כ-The Assassination Complex, "מערך הרצח", הספר החדש של ג'רמי סקהיל וצוות "אינטרספט" (המסמכים פורסמו במקור ב-15 באוקטובר 2015 כ"מסמכי המל"טים").

לנגד עינינו מתכווץ פרק הזמן שבו מדיניות נפסדת יכולה להיחבא בצללים, מתכווצת מסגרת הזמן שבמהלכה פעילויות בלתי חוקתיות יכולות להתנהל בטרם תיחשפנה בידי אנשי מצפון. ולהתכווצות הזאת יש השלכות מעבר לכותרות המיידיות; היא מאפשרת לאנשים בארץ הזאת להתוודע אל פעולות הרות-גורל של הממשלה, לא בדרך של תיעוד הסטורי אלא באופן שמאפשר פעולה ישירה דרך הצבעה בקלפי – במלים אחרות, בדרך שמעצימה אוכלוסייה של אזרחים מושכלים בהגנתם על אותה דמוקרטיה ש"סודות מדינה" היו אמורים, באופן רשמי, לחזק. כשאני רואה אנשים פרטיים שמצליחים להוציא את המידע אל האור, אני נמלא תקווה שלא לעד נידרש לרסן את הפעולות הלא-חוקיות של ממשלתנו כדרך שגרה, לעקור מן השורש הפרת חוק רשמית דרך קבע, כמי שמכסח דשא (מעניין שכך גם החלו לכנות מבצעי חיסול מרחוק, "לקצור את הדשא").

אקט בודד של חשיפת פשעים לא ישנה את המציאות שבה חלקים ניכרים של השלטון פועלים מתחת לפני המים, מתחת לקו הראייה של הציבור. הפעילויות החשאיות האלה יימשכו, חרף הרפורמות. אבל מבצעי הפעולות הללו חייבים עכשיו לחיות בפחד שאם יש להם חלק במעשים הנוגדים את רוחה של החברה  – אם אפילו אזרח בודד חש דחף לעצור את מכונת האי-צדק הזאת – הם יהיו עלולים לתת את הדין. החוט שעליו תלוי השלטון התקין הוא אותו שוויון בפני החוק, שכן הפחד היחידי של מי שמפעיל את המכונה הוא שהיא תופעל נגדו.

יש תקווה בעתיד, כשחשיפות בודדות, יוצאות דופן, יובילו לתרבות קולקטיבית של נשיאה באחריות בקרב קהילת המודיעין. זה יהיה צעד משמעותי לקראת הפתרון של בעיה שימיה כימי השלטון שלנו.

לא כל ההדלפות דומות, וגם לא כל המדליפים. הגנרל דייויד פטראוס, למשל, סיפק למאהבת הסמויה שלו, שגם נהנתה ממעמדה ככותבת הביוגרפיה שלו, מידע כל כך סודי שלא ניתן היה לסווג אותו, כולל שמות של סוכנים חשאיים ומחשבותיו הפרטיות של הנשיא על נושאים בעלי חשיבות אסטרטגית. פטראוס לא הואשם בכל עבירה, כפי שמשרד המשפטים המליץ בתחילה, ותחת זאת התאפשר לו להודות בהתנהגות לא נאותה (נגזרו עליו שנתיים מאסר על תנאי וקנס כספי, ע.ל.). לו חייל פשוט היה מסלק ערימה של מחברות בסיווג גבוה ומעניק אותן לחברתו רק כדי לזכות בחיוך, גורלו היה עשרות שנים בכלא, ולא שרשרת של עדויות אופי מאת קברניטים רמי-דרג (השוו אצלנו את הטיפול בחיילת ענת קם לטיפול בגנרלים שהדליפו והחזיקו במידע סודי בניגוד לחוק, ע.ל.).

יש הדלפות מאושרות ויש גילויים מותרים. לעתים רחוקות פקיד ממשל בכיר מבקש במפורש מאחד מעובדיו להדליף שם של סוכנת סי.אי.איי כדי לנקום בבעלה, כפי שקרה כנראה עם ואלרי פליים. באותה מידה זה נדיר שיחלוף חודש מבלי שפקיד בכיר כלשהו יחשוף מידע מוגן שמשרת אג'נדה פוליטית של מפלגה כלשהי, מידע שבלי ספק "מזיק לביטחון הלאומי" תחת ההגדרות המשפטיות.

אפשר לראות את הדינמיקה הזאת בבירור בדיווח על "שיחת הוועידה של יום הדין" של אל-קאעידה, שבו פקידי מודיעין, שרצו כנראה לנפח את איום הטרור ולהסיט את הביקורת על המעקבים ההמוניים, גילו לאתר אינטרנט ניאו-קונסרבטיבי תיאור מפורט להדהים של שיחות מיורטות, כולל מיקום המשתתפים ותוכן מדויק של הדיונים. אם להאמין לטענות הפקידים, הם "שרפו" לבלי שוב דרך ייחודית לאסוף מידע על התכניות והכוונות המדויקות של מנהיגי הטרוריסטים רק למען רווח פוליטי קצר-מועד בחדשות. אף אחד אפילו לא ננזף על הסיפור שעלה לנו ביכולת לצותת למה שהוצג כקו החם של אל-קאעידה.

אם מה שעומד על הפרק הוא לא פוטנציאל ההיזק או החריגה מסמכות, מה מבחין בין חשיפה מותרת לחשיפה אסורה?

התשובה היא – שליטה. הדלפה היא קבילה אם איננה נתפסת כאיום, קריאת תיגר על הזכויות הבלעדיות של הממסד. אבל אם לכל החלקים הנפרדים של הממסד – לא רק הראש אלא גם הידיים והרגליים, כל חלק בגוף – מוקנית הזכות לדון בעניינים הרלבנטיים, זהו כבר איום קיומי על המונופול הפוליטי המודרני על השליטה במידע, בפרט אם מדובר בחשיפה של עוולות, מעשי הונאה ופעילות בלתי חוקית. אם אין בידך להבטיח שרק אתה יכול לעשות שימוש בזרימת המידע הנשלט, אז הצטברות כל העובדות שהס מלהזכירן נראית יותר ויותר כמו עול ולא נכס.

אדוארד סנודן

אדוארד סנודן

חשיפות שבאמת חורגות מסמכות הן בהכרח אקטים של התנגדות, אם לא נעשו לצורך תקשורתי בלבד, להחמיא לדימוי או למוניטין הציבורי של מוסד מסוים. זה לא אומר שמקורן תמיד בדרג העובדים הנמוך. לפעמים האדם שיוזם את החשיפה נמצא בפסגת העוצמה. אלסברג היה בדרג הגבוה ביותר; הוא דיווח לשר ההגנה. אתה לא יכול להגיע גבוה יותר, אלא אם כן אתה בעצמך שר ההגנה. כשאתה פקיד רם-דרג כל כך, אין לך תמריץ לחשוף סודות לטובת הציבור, כיוון שממילא יש לך את היכולת לעצב את המדיניות ישירות.

בקצה הנגדי של הספקטרום נמצאת מאנינג, חיילת זוטרה, קרוב מאד לתחתית ההירארכיה. אני הייתי באמצע מסלול הקריירה המקצועית. ישבתי לשולחן אחד עם קצין המידע הראשי של הסי.אי.איי, ודיווחתי לו ולקצין הטכנולוגיה הראשי בזמן שהם הכריזו "אנחנו מנסים לאסוף הכל ולשמור הכל לתמיד", וכולם עדיין חשבו שזאת ססמת עסקים חמודה. באותו זמן תכננתי את המערכת שתשמש אותם לעשות בדיוק את הדבר הזה. לא דיווחתי לקובעי המדיניות, לשר ההגנה, אלא לצד המבצעי, למנהל הטכנולוגי של סוכנות הביטחון הלאומית. פשעים ממלכתיים יכולים לגרום לאנשים מבפנים, מכל דרג שהוא, לחשוף מידע, גם במחיר סיכון אישי גבוה, כל עוד הם משוכנעים שחובתם לעשות כך.

להגיע אל האנשים האלה, לעזור להם להבין שנאמנותם העליונה כמשרתי ציבור היא לציבור ולא לשלטון – זהו האתגר. זהו שינוי משמעותי בתרבות החשיבה של עובדי ממשלה בימינו.

טענתי שהנסיבות בוחרות את חושפי הפשעים. זה לא קורה בגלל מי שאתה או בגלל הרקע שלך. מה שקובע זה לְמה נחשפת, לְמה היית עד. בנקודה הזאת מתעוררת השאלה: האם אתה מאמין בכנות שיש ביכולתך לתקן את המצב, להשפיע על המדיניות? לא הייתי מעודד אנשים לחשוף מידע, או אפילו פשעים, אם הם לא מאמינים שתהיה בכך תועלת, שכן העיתוי הנכון עשוי להיות נדיר ממש כמו הנכונות לפעול.

זהו פשוט שיקול אסטרטגי מעשי. חושפי פשעים הם חריגים סטטיסטיים; על מנת שיהיו אפקטיביים ככוח פוליטי, עליהם להעצים ככל האפשר את התועלת הציבורית שניתן למצות מן הזרע הנדיר הזה. כשאני שקלתי את ההחלטה שלי, הגעתי לכלל הבנה כיצד שיקול אסטרטגי אחד, כמו הציווי המוסרי ליצור הזדמנות לבלימת מגמה גלובלית שכבר הרחיקה לכת יותר מדי, עשוי לגבור על שיקול אסטרטגי אחר, כמו הצורך להמתין עד חודש לפני הבחירות הפנימיות. הייתי ממוקד במה שראו עיני ובתחושתי הבלתי מעורערת שהשלטון, שבו האמנתי כל חיי, היה מעורב במעשה רמייה כה אדיר.

בבסיס התהליך הזה נמצאת ההבנה שחשיפת פשעים היא אירוע של רדיקליזציה; וב"רדיקלי" אני לא מתכוון ל"קיצוני", אלא למובן המקורי של radix, מן השורש. בשלב כלשהו אתה תופס שאינך יכול פשוט להמשיך להזיז אותיות על נייר ולקוות לטוב. אתה לא יכול פשוט לדווח לממונה עליך, כפי שאני ניסיתי לעשות, כיוון שממונים מטבעם נעשים קצרי-רוח. הם חושבים על הסיכון המבני לקריירה שלהם. הם חוששים "לטלטל את הסירה" ושייצא להם "מוניטין". אין תמריצים לחולל רפורמה משמעותית. ביסודו של דבר, שינויים בחברה הפתוחה מתקדמים מלמטה למעלה.

כחבר בקהילת המודיעין, עשית כבר הרבה ויתורים למען עבודתך. כבלת את עצמך בשמחה לאיסורים דרקוניים. אתה עובר בדיקות פוליגרף מרצון; אתה מספר לממשלה הכל על חייך. אתה מוותר על הרבה זכויות משום שאתה מאמין שמשימתך כה נכונה וצודקת שיש בה כדי להצדיק אפילו את הקרבת מה שקדוש לך. המטרה היא מטרה נעלה.

ולנוכח ראיות שהשלטון חותר תחת החוקה, ורומס את האידאלים שאתה מאמין בהם בלהט – לא בשוליים, לא בזוטות, אלא כתוצאה מהותית של השיטה – אתה חייב להחליט. כשאתה רואה שהתכנית או המדיניות סותרות את השבועות והחובות שנשבעת לחברה שלך ולעצמך, אז אין דרך לפייס בין השבועה והחובה הזאת לבין השיטה. למי מהן נאמנותך גדולה יותר?

אחת העובדות הבולטות בגילויים של השנים האחרונות, ובקצב המואץ שלהם, היא שהם התרחשו בתקופה  שבה אמריקה היא "מעצמת-על ללא עוררין". יש לנו כיום את המכונה הצבאית הגדולה ביותר בהסטוריה העולמית, והיא נשענת על מערכת פוליטית שנוטה יותר ויותר לאשר שימוש בכוח בכל עילה אפשרית. כיום העילה היא טרור, אבל זה לא מפני שהמנהיגים שלנו מודאגים כל כך מטרור או חושבים שהוא מהווה איום קיומי על החברה שלנו. הם מכירים בכך שגם אם היינו סופגים התקפות 9/11 מדי שנה, עדיין יותר אנשים היו מתים מתאונות רכב או מהתקפי לב, ובכל זאת איננו רואים השקעה דומה של משאבים לטיפול באיומים החמורים יותר האלה.

לאמיתו של דבר, אנחנו חיים במציאות שבה ישנו מעמד פוליטי אשר חש מחויב לחסן את עצמו כנגד האשמות בחולשה. הפוליטיקאים שלנו פוחדים מן הפוליטיקה של הטרור – מן ההאשמה שאינם מתייחסים לטרור ברצינות – יותר מאשר מן הפשע עצמו.

התוצאה היא שהגענו ליכולות שאין דומה להן, משוחררות מכבלי הדרג המדיני. פיתחנו תלות במה שנועד להיות במקורו מחסום של מוצא אחרון: בתי המשפט. לאחר שהשופטים הבינו שהחלטותיהם נטענות כעת בחשיבות פוליטית גדולה הרבה יותר מן המתוכנן, הם עשו מאמצים כבירים בתקופה שלאחר 9/11 להימנע מביקורת על החוקים או הפעולות של הרשות המבצעת בכל הקשור לביטחון הלאומי. הם גם נמנעו מלהציב תקדימים מגבילים, ולו גם ראויים לחלוטין, שהיו עלולים לרסן את השלטון למשך עשרות שנים בעתיד. המשמעות היא שהמוסד הכי חזק שהאנושות אי פעם ידעה הוא גם המוסד הכי פחות מרוסן. אבל אותו מוסד מעולם לא יועד לפעול באופן כזה; להיפך, הוא יוסד על הרעיון המפורש של איזונים ובלמים. הדחף המייסד שלנו היה לומר: "על אף כוחנו הרב, אנו מרוסנים מרצון".

כשאתה נכנס לתפקידך במטה הסי.אי.איי, אתה מרים יד ונשבע – לא לממשלה, לא לסוכנות, לא לחשאיות. אתה נשבע אמונים לחוקה (השוו את "שבועת האמונים לצה"ל", שתובעת צייתנות מוחלטת למוסדות, לא לערכים, ע.ל.). וישנו החיכוך הזה, היריבות הגואה בין החובות והערכים שעליהם דורשת ממך הממשלה להצהיר, לבין הפעילויות הממשיות שהיא דורשת ממך ליטול בהן חלק.

הגילויים הנוכחיים על תכנית ההרג של ממשל אובמה חושפים שחלק כלשהו באופי האמריקאי מוטרד מאד מהפעלת כוח ללא כל רסן וביקורת. ואין דוגמה ברורה יותר להפעלת כוח בלתי מרוסנת מאשר מי שנוטל לעצמו את הזכות להוציא אדם להורג מחוץ לשדה הקרב וללא כל מעורבות של הליך משפטי.

על פי ההבנה המסורתית ביחס לפעילות הצבא, אין להטיל מגבלות משפטיות מראש על הפעלת כוח קטלני בשדה הקרב. כשצבאות יורים זה על זה, אין מקום לשופט בשדה הקרב. אבל עכשיו השלטון החליט – ללא שיתוף הציבור, ללא ידיעתנו והסכמתנו – ששדה הקרב הוא בכל מקום. מי שאינו מהווה איום מיידי בשום מובן ממשי מוגדר מחדש, תוך עיוות של השפה, כמי שתואם להגדרה הזאת.

הפגנה נגד תקיפות המל"טים האמריקאיות בפשוואר, פקיסטן, אפריל 2011. צילום: רויטרס

הפגנה נגד תקיפות המל"טים האמריקאיות בפשוואר, פקיסטן, אפריל 2011. צילום: רויטרס

באופן בלתי נמנע, העיוות המושגי מוצא את דרכו הביתה, יד ביד עם הטכנולוגיה שמאפשרת לפקידים להפיץ אשליות נוחות על חיסולים כירורגיים ומעקב בלתי פולשני. קחו למשל את הגביע הקדוש של "התמדת מל"טים", יכולת שארה"ב חותרת אליה כבר עשרות שנים. היעד הוא לפרוש מערך של מל"טים סולאריים, שמסוגלים לשוטט באוויר במשך שבועות מבלי לנחות. ברגע שזה מתאפשר, ומצמידים לתחתית המל"ט כל סוג נפוץ של מתקן לקליטת אותות, שמנטר, ללא מיצמוץ, את כתובות הרשת השונות של כל מחשב נייד, סמארטפון ואייפוד, אפשר לדעת לא רק איזה מכשיר נמצא באיזו עיר, אלא גם באיזו דירה מתגורר כל מכשיר, לאן הוא הולך בשעות מסוימות, ובאיזה מסלול. ברגע שיודעים את המכשירים, יודעים את בעליהם. כשעושים את בכמה ערים במקביל, מתקבל מעקב אחרי אוכלוסיות שלמות, ולא רק אחרי אנשים מסוימים.

תוך שהן מנצלות את הצורך המודרני להישאר מחובר כל הזמן, ממשלות מסוגלות להפחית מערכנו עד כדי חיות מתוייגות, בהבדל העיקרי שאנחנו שילמנו על התגיות והן מונחות בכיס שלנו. זה נשמע כמו פרנויה דמיונית, אבל כל כך קל ליישם את זה ברמה הטכנית שאני לא מסוגל לדמיין עתיד שבו לא ינסו זאת. בתחילה זה יוגבל לאזורי מלחמה, בהתאם לנוהג שלנו, אבל טכנולוגיות מעקב נוטות לעקוב אחרינו גם הביתה.

כאן מתגלה הסוג הייחודי של הלאומנות האמריקאית שלנו כחרב פיפיות. אנחנו מתחנכים כיחידי סגולה, חושבים שאנחנו האומה הנעלה, שייעודה למשול באחרות. הסכנה היא שאנשים מסוימים באמת יאמינו בכך, וחלקם יצפו שהתגלמותה של הזהות הלאומית – כלומר, השלטון שלנו – יתאים את עצמו לחזון הזה.

כוח בלתי מרוסן הוא הרבה דברים, אבל אמריקאי הוא לא. במובן הזה, חשיפה של פשעים נעשית יותר ויותר לאקט של התנגדות פוליטית. חושף הפשעים מפעיל את האזעקה ומפנה את הזרקור, וממשיך את מורשתם של אמריקאים כמו פול רביר.

אותם אנשים שעומדים מאחורי החשיפות האלה עברו טלטלה כה עזה בעקבות מה שראו, שהם מוכנים לסכן את חירותם וחייהם. הם יודעים שאנחנו, העם, זה הבלם החזק והאמין ביותר כנגד הכוח של השלטון. מי שממוקם בדרגי השלטון הגבוהים ביותר – עומדים לרשותו יכולת פעולה יוצאת דופן, משאבי ענק, נגישות עצומה למוקדי השפעה, ומונופול על אלימות. אבל בחשבון האחרון, יש רק נתון חשוב אחד: האזרח הפרטי.

ויש יותר מאיתנו מאשר מהם.

תרגום: עידן לנדו

From THE ASSASSINATION COMPLEX by Jeremy Scahill. Copyright © 2016 by First Look Media Works, Inc. Reprinted by permission of Simon & Schuster, Inc. All rights reserved.

* * *

מילות סיום

עד כמה המאמר של סנודן רלבנטי לישראל של ימינו? לפרקים נדמה שהוא נכתב על ישראל. המשפט המהדהד מכל אולי הוא זה: "אנחנו מתחנכים כיחידי סגולה, חושבים שאנחנו האומה הנעלה, שייעודה למשול באחרות. הסכנה היא שאנשים מסוימים באמת יאמינו בכך, וחלקם יצפו שהתגלמותה של הזהות הלאומית – כלומר, השלטון שלנו – יתאים את עצמו לחזון הזה." ספק אם סנודן באמת חושב שזאת רק "סכנה" או כבר מציאות חיינו. בישראל, כמו באמריקה.

גם אצלנו, גופי הצבא והמודיעין פועלים תחת מעטה חשאיות כבד. גם אצלנו, המעטה הזה מנוצל לביצוע פשעים נגד אזרחים חפים מפשע. רק שאצלנו הפשעים מתבצעים במרחק של קילומטרים ספורים ולא אלפי קילומטרים מהבית. ישראל היא מפעילת המל"טים המסיבית ביותר בעולם אחרי ארה"ב (ויצרנית המל"טים המובילה בעולם). הליכי האישור של החיסולים מן האוויר, הסטטיסטיקה האמיתית על שיעור האזרחים החפים מפשע שנהרגו או נפצעו ברצועת עזה – אינם ידועים לציבור ואינם נושא לדיון ציבורי. הנתונים שמפורסמים שונים כל כך מנתונים של ארגוני זכויות אדם ושל האו"ם, עד שיש להתייחס אליהם כתעמולה צבאית.

ישראל מכרה ועדיין מוכרת כלי נשק למשטרים שמעורבים ברצח עם ובפשעים נגד האנושות. חברות סייבר ישראליות מספקות מערכות מעקב שמשמשות לרדיפת מתנגדי משטר ודיכוי פוליטי. מעגלי הסוד של המצויים בעסקים הרקובים האלה כוללים מאות, אולי אלפי אזרחים ישראלים. כל אחד מהם נוצר בליבו סוד מושחת; כל אחד מהם נשבע אמונים למאזן הרווחים, לטכנולוגיה, ל"יחסי החוץ" – על חשבון החובה המוסרית הפשוטה לא להפיץ הרג וסבל בעולם. הם שומרי הסף של תעשיית המוות; שיגשוגה נבנה משתיקתם.

בישראל, כמו באמריקה, יש צורך דחוף במדליפים, חושפי פשעים, מטלטלי סירות. מדובר כאן על משהו רדיקלי הרבה יותר מ"שוברים שתיקה" – גוף שאינו אוסף ראיות קבילות לביצוע פשעים וממילא מגיש את כל פרסומיו לאישור הצנזורה. מה שנחוץ הוא גילוי מתוך המערכת של דו"חות מבצעיים מסווגים, החלטות ותכתובות, חוזים ותשלומים, בדומה לחומר שפורסם ב-The Intercept.

חשיפה כזאת עלולה לגבות מחיר אישי כבד, אך לא חייבת. סנודן נחשף מרצונו, ושאר המקורות שמזינים את ויקיליקס ואת The Intercept באופן קבוע לא נחשפו מעולם; צ'לסי (ברדלי) מאנינג, שנחשפה והועמדה לדין, היא היוצאת מן הכלל. הקפדה על אנונימיות במסירת החומר, ומסירתו לגורם המתאים, יכולות להגן על שלומו של המדליפ/ה. כל עוד אין בארץ אתר שמתמחה בפרסום וטיפול בחומרים כאלה, אפשר פשוט להעביר אותם לחו"ל. אבל מה הבעיה, בעצם, להקים אתר כזה, ולו גם אד-הוק, בניהול מקומי?

למי נאמנותך גדולה יותר, שואל סנודן, לחוקה או לשיטה? לאידאליסטים האמריקאים, התשובה ברורה. אבל מה התשובה הישראלית? חוקה אין, וסט ערכים דמוקרטי ומוסרי כבר מזמן איננו חלק מן החינוך שמקבל האזרח הישראלי בבית הספר, ברחוב או בבית המשפט. כשסנודן מדבר על "מעשים הנוגדים את רוחה של החברה", הוא יודע למה הוא מתכוון ב"רוחה של החברה" האמריקאית. לא עולה על דעתו – כך אני מקווה – לפקפק בקיומה של רוח זו, באיתנותה. ורק משום שהוא חש את מלוא עוצמתה בגבו, הוא מרשה לעצמו לעמוד מול החברה הזאת, ש"בגדה" ברוחה המקורית, ולהשמיע לה דברי תוכחה.

אבל המוכיח בשער בישראל, בזמן הזה, האם יש לו רוח כזאת בגבו? האם יש "מצפון חברתי" שהוא יכול לעורר, להפציר ולדחוק בו שיחזור לעשתונותיו? השאלה הזאת נותרת פתוחה; למיואשים הייתי מייעץ לחשוב מדוע מושקעים כל הזמן מאמצים אדירים בהסתרה, הכחשה ו"הסברה" (ולא רק כלפי חוץ) – אם אין מצפון חברתי ואין פקפוקים ואין בושה.

כך או כך, אין בספקות הללו כדי כדי לגרוע מן הצורך הדחוף במדליפים, חושפי פשעים ומטלטלי סירות. כי עוול הוא עוול ופשע הוא פשע ומספיק מצפון יחיד בעולם לומר זאת.

"מנקודת המבט של הפוליטיקה", כתבה חנה ארנדט, "האמת נושאת אופי רודני. על כן רודנים שונאים אותה, ובצדק פוחדים מתחרות עם עוצמתה השתלטנית שאין למשול בה… המאמץ העיקרי, הן של המרמים והן של הציבור המרומה, יופנה לשמר את הדימוי התעמולתי ללא רבב. הדימוי הזה, יותר משנשקפת לו סכנה מן האויב ומאינטרסים עויינים באמת, מאויים על ידי אותם יחידים בתוך הקבוצה שהצליחו להתנער מן הכישוף שלה ומתעקשים לדבר על עובדות או אירועים שאינם הולמים את הדימוי." בחשבון האחרון, סיכמה ארנדט, "בעקשנותן, העובדות גוברות על השררה".

21 תגובות

להגיב
  1. Yael / מאי 20 2016 15:27

    תודה רבה עידן. מחשבה על תרגום whistleblowing: אולי בתרבות הישראלית אפשר לקרוא לזה "הנפת דגל שחור", שנושא חלק מהמשמעויות הנוספות של מצפון ופקודות בלתי חוקיות בעליל.

  2. עידן לנדו / מאי 20 2016 15:33

    תודה יעל. נדמה לי שבהקשר הישראלי מי שמניף את הדגל השחור הוא בית המשפט (כך השתרש הביטוי); ההנפה היא ההכרזה הרשמית שמדובר בפשע. החושף הבודד מסוגו של סנודן כבר לא יכול לסמוך על בית המשפט, ונותר לו לפנות רק לדעת הקהל.

  3. ujanissary / מאי 20 2016 17:11

    אינטל וגוגל, פייסבוק ואפל עסוקים בפיתוח תוכנה וחומרה שתעסוק במעקב, איסוף וניתוח נתונים תחת הסיסמא השדופה ״בינה מלאכותית״ וכביכול למען המטרה הקדושה של מה שמכונה ״שוק חופשי״ לכאורה. כל זאת כמובן בעידוד מכונת המלחמה האמריקאית הגובה כמעט כשליש מכספו של משלם המיסים. אינטל ופייסבוק הודיעו פומבית על כוונתם לפתח את שוק המל״טים האזרחי ככיוון טכנולוגי חדש. אזרחי? הרי דארפא מינתה מהנדסים ומנהלים מעמק הסיליקון לדרגת יועצים ומקבלי החלטות במנגנון פיתוח אמל״ח. הקונגרס האמריקאי שרטט מפת דרכים ל-2035 הצופה שכמחצית הכוח הלוחם של ארה״ב יורכב ממערכות נשק בלתי מאוישות. מיותר לציין שכישרונותיה ונסיונה העשיר של הסטרטאפ ניישן מהמזרח התיכון מהווים צלע בלתי נפרדת מהמצולע. לא לשאוו מעניק הממשל האמריקאי ביליוני דולרים מדי שנה לישראל, השותפה הבכירה אם לא היזמית העיקרית של טכנולוגית האמל״ח. האסון הרובץ לפיתחנו עושה צחוק מעיקרון הפרדת הרשויות, החוקה ושאר הירקות של תקופת הנאורות. טמטום האוכלוסיה דרך תעמולה והסתרת מידע והכפפת החינוך לטכנולוגיה מעודדת את המגמה המתוחכמת הזאת ומאפשרת לפלוטוקרטיות לשלוט בנעימים. הדאגה היא שקריסת הקפיטליזם בצפי הזה נראית יותר כזחילה אל נקודת אל-חזור.

  4. עידן לנדו / מאי 20 2016 17:25

    ujanissary, הכל נכון. אוסיף רק שמזל"טים אזרחיים כבר פועלים בישראל ומעוררים לא מעט דאגה. כתבתי עליהם (עם קישורים) בפוסט הגדול על סחר הנשק עם ברזיל. וכדאי לדייק, הכסף שהממשל "מעניק" לישראל – הסיוע הצבאי – חוזר ברובו (75%) לתעשיות האמריקאיות. זה בעצם מיסוי עקיף של האזרח האמריקאי שנועד לרצות את תעשיות הנשק הרעבתניות באמריקה (על הדרך מוסיפים אבק שריפה למזרח התיכון, למה לא). מה שנשאר בארץ משמש לפיתוח טכנולוגיות שישראל מתחייבת לחלוק עם האמריקאים.

  5. ujanissary / מאי 20 2016 18:03

    רב תודות על ההכתבה שלך שדנה במקבילויות בין הפאבלות בברזיל לעזה.
    אמנם כך, תנאי ההשקעה של הפנטגון ברפא"ל ושו"ת נועדו לשרת את הצד האוחז בחוטים. למרות זאת יצא לי לשמוע מהנדסים ישראלים ואמריקאים מתרברבים על כך בגאווה. דבר המלמד על יחסי הפטרון-ווסל המתאימים יותר לפאודליזם מאשר לעידן הנאור. כמובן שמכנים זאת גם כאן כמו שם, "שותפות ערכית," או "הידידות בין שני העמים" וכולי — כאשר בעצם זו עסקה מלוכלכת ומניפולטיבית של האליטות והנגזרות הדתיות שלהן.

  6. עידן לנדו / מאי 20 2016 18:07

    עוד מה-Intercept של היום, קשור מאד לנושא, על מה חושב השלטון באמת על תפקיד העיתונות:
    https://theintercept.com/2016/05/20/pentagon-official-once-told-morley-safer-that-reporters-who-believe-the-government-are-stupid/

  7. ujanissary / מאי 20 2016 18:36

    אני מוצא מכנה משותף רחב בין המאמץ לפתח מכוניות ללא נהג (במקום להשקיע בתחבורה ציבורית) ואפליקציות המשרתות פלטפורמות ניצול כמו אובר ודידי הסינית, שאפל השקיעה בה לאחרונה כ-2 מיליארד דולר. הכול מתנקז בסופו של דבר אל הערוץ הטכנולוגי העוסק בניטור. לא נראה לי שאנחנו (ובעיקר בני הטפשעשרה שלא יודעים ספר מהו) מעריכים מספיק את הסיכונים המוכלים באפליקציות של הציוד האלקטרוני הנייד שבידינו. זה לא טריביאלי ליזום ולייצר תנועות התנגדות לתרבות הזאת. נראה שהבעיה מושרשת בכלכלת השוק. בואו נקווה שמה שהתחיל עם ברני סנדרס יכול לגדול כי קלינטון וטראמפ הם חלק מהבעיה.

  8. אלמוג לוין / מאי 20 2016 18:57

    תודה רבה על התרגום עידן.
    לי כל הזמן נדמה שמאמצי ההסתרה של השלטון הישראלי כמעט מיותרים כי גם כשהידיעה מתגלה, לאף אחד לא אכפת, הציבור ממהר להמציא הצדקות מופרכות למעשי השלטון, ותוך שבועות ספורים הסיפור נשכח. אפילו נדמה לי שכבר התווכחנו על זה בתגובות לפוסט אחר שלך מתישהו. לא הסכמת איתי ואני מקוה שאתה צודק.

  9. עידן לנדו / מאי 20 2016 19:14

    אלמוג,

    הקצינים האלה שרצים לכסות את המצלמה "אל תצלם, אל תצלם!";
    הפאניקה סביב "שוברים שתיקה", שאפילו לא מפלילים אף אחד;
    הכעס הקבוע כלפי כתבות של עמירה הס – כולל מצד "קולגות";
    המאמצים המשפטיים הבלתי פוסקים של כנופית לוין-שקד להצר את צעדיהם של ארגוני זכויות אדם שבסך הכל מדווחים עובדות;
    המנטרה הבלתי פוסקת, "הצבא הכי מוסרי בעולם";
    כל הטירוף סביב פרשת אלאור עזריה;
    וכן הלאה והלאה.

    כך לא מתנהגת חברה אדישה. פסיכולוג היה אומר שכך מתנהגת חברה במשבר פסיכוטי, שכבר לא יכולה להכיל את המתחים בתוכה.

  10. ujanissary / מאי 20 2016 19:48

    לגמרי לא אדישה! יש שיטענו שזה סינדרום השואה

  11. קים / מאי 20 2016 21:02

    תודה רבה עידן.

  12. יוסףה מקיטון / מאי 20 2016 22:21

    טקסט מאד מענין ותודה על התרגום. גם לא ידעתי על הספר קודם. רק הערה אחת חשובה: על צ'לסי מנינג יש לכתוב בלשון נקבה, ואת שמה הקודם לשים בסוגריים, אם בכלל מזכירים אותו, לא את שמה הנוכחי. אלו כללי הכתיבה הבסיסיים על אנשים טרנסג'נדרים כפי שנוסחו במדריך לכתיבה על אנשים טרנסג'נדרים שחולק לעיתונאים בשם אירגונים להט"בים שונים, וכך גם נכון. גם בויקיפדיה נוהגים כך, ובצדק. אשה טרנסית היא אשה והכתיבה עליה ראוי שתהיה בלשון נקבה, ובשמה הנוכחי.

  13. עידן לנדו / מאי 20 2016 23:26

    יוסףה,

    אוקיי, תיקנתי. תודה. התלבטתי בזה (באנגלית הכותב כמובן פטור מהתלבטות כזאת) כי ההדלפה נעשתה לפני הכרזת הטרנסיות ושינוי השם. אבל כיוון שמאנינג עצמה הבהירה שתמיד היתה אשה, אולי לא הייתי צריך להתלבט.

  14. יוסףה מקיטון / מאי 21 2016 09:37

    תודה, עידן 3>
    תתפלא כמה זיעת מקלדת ורוגז צריך לבזבז בשביל להגיע למינימום הזה של כתיבה מכבדת בווי-נט או כלי תקשורת גדול אחר. זה מאד נעים ויפה שתיקנת מייד. אני מקווה שסנודן משתמש בשם צ'לסי ולא בשם הקודם.

    מחשבות נוספות בעקבות הפוסט נודדות כמובן לכיוונו של ג'ון קרוסמן (לשעבר מרדכי ואנונו), הפשע שהוא חשף והמחיר שהוא שילם (וגם הוא שינה את שמו!). הכליאה המחרידה שלו, בבידוד, והתנאים המגבילים המוגזמים בכוונה המושתים עליו היום מצביעים על ההיסטריה המוסדית להעניש באופן ראוותני, כמו מלך שתולה פושע בככר העיר, על מנת להרתיע חושפי פשעים אחרים, וגם כדי לנקום ולהדגים את כוחו של הריבון. מזל שהיום יש אינטרנט שמאפשר חשיפה אנונימית (אם יודעות איך להשתמש נכון בכלים הנכונים! זה ידע שחסר להרבה מאד חושפי פשעים פוטנציאלים). ואם כך למה שלא אקשר למדריכים ידידותיים לאנונימיות ברשת: https://securityinabox.org/en האתר מתורגם לשפות רבות, כולל ערבית, לצערי לא כולל עברית (עדיין?).
    ובהצלחה למי שהחליט/ה לחשוף פשעי שלטון!

  15. A / מאי 21 2016 13:09

    סנואדן עשה מעשה אמיץ, ואתה עושה מעשה אמיץ כשאתה כותב כאן את הבלוג הזה (גם השימוש שלך במידע שכולו ברשות הציבור וניסוחו בדרך קוהרנטית הוא כלי להפצת האמת)… לצערי הרב, המעטים שמעוניינים במידע הזה, כאן או בארה"ב או (כנראה) בכל מקום אחר בעולם, הם אלו שכבר נמצאים במחנה שלך. הם אותם 2-3% מהאוכלוסיה אשר מעוניינים להפעיל את האיבר הזניח הזה שנמצא בין האזניים שלהם, ולהגיע לאמת שלהם ולא לאמת המוכתבת להם.

    השאר פשוט לא מעוניינים. זה לא משנה מה תכתוב והיכן. זה לא משנה איזה מידע יהיה מצוי בידך. האמת מוכתבת להם על ידי הרבי, הטלוויזיה, הרדיו, המפלגה, הקומיסר, הגורו, ראש המשפחה, או ראש השבט, המדינה… והם יאמצו אותה לחיקם בכל מחיר ויצאו עם האמת הזו למלחמה. ושם בשדה הקרב כשיריחו את הבשר החרוך, ואזניהם יכאבו לנוכח הפגזים, הם יפעילו את המנגון האהוב עליהם, ראציונאליזציה, ויהפכו בחטף מבשר-תותחים לגיבורים בעיניי עצמם.

    האם אתה כותב את הבלוג כי אתה חושב שתוכל לשנות סדרי עולם? גם סנואדן מציין שפעולה אחת של אדם אחד לא תעצור את המכונה אבל הוא מחוייב לזה ברמה המוסרית, האם אתה חושב כמוהו? האם החברה יכולה לעשות את הדבר הנכון במציאות של דמוקרטיה שכזו?

    A

  16. עידן לנדו / מאי 21 2016 15:57

    A,

    כדי לא להיכנס כל פעם מחדש לשאלה "למה אני כותב" (שאלה לא מאד חשובה; לא פתחתי בלוג כדי לדבר על למה פתחתי בלוג), כתבתי טקסט מקיף על כתיבה פוליטית (יש קישור למעלה משמאל) שעונה על הזאת ואחרות. כבר בן 7 שנים ולא התיישן. מלבד זאת תגובות שאני מקבל באופן פרטי מאשרות שלדברים יש השפעה כלשהי על מהלכים של אנשים.

  17. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / מאי 22 2016 20:02

    תודה רבה. חשוב ופוקח עיניים.
    התפאורה הטכנולוגית משתנה, אבל הניסיון המתמיד לרכז המון מידע בידי מעטים ולאפשר להם לשלוט בהמון- כחוט השני במהלך ההיסטוריה. זו תובנה שכל כך קשה להכיל אותה, כל כך הרבה מנגנונים מופעלים כדי לאמר "אבל אולי זה אחרת?" "לא ייתכן שכל כלי התקשורת וכו'…".

    והכתיבה שלך נותנת לזה כוח נגד. אז שוב תודה.

  18. yoni / מאי 24 2016 05:26

    עידן, תודה על התרגום וההערות! הנה דוגמא נוספת לטקסט יפה, בן 70 כמעט, על התנגדות. פה ההתנגדות, למתן דוקטור של כבוד להארי טרומן, נושאת אופי לגמרי אחר. היא לא גבתה מחיר גבוה במיוחד מהכותבת (פילוספית ידועה) שהמשיכה ללמד באוקספורד אחר כך, אבל בכל זאת, העובדה שהיא דאגה לפרסם את המנשר הזה בכוחות עצמה, והטעונים שלה שם קשורים לנכתב למעלה. הם במיוחד רלבנטיים לכל אלו שמייצרים צידוקים להתקפות הפושעות שלנו בעזה (שלגמרי מתגמדות מול הזוועה של הירושימה ונגאסקי…). לא נורא קשור אבל שווה קריאה.
    http://www.ifac.univ-nantes.fr/IMG/pdf/Anscombe-truman.pdf

  19. עידן לנדו / מאי 24 2016 12:50

    תודה רבה, יוני, לא הכרתי, אקרא בהקדם.

  20. 1984 / יונ 9 2016 11:50

    איזה בחור ערכי מבריק!!! זו כתבה שצריכה להתפרסם בכל סוגי העיתונות מכל הקשת הפוליטית. וכמובן שזה רלוונטי גם לישראל. רלוונטי לאנושות כולה. כל מקום בו נוצרת היררכיה שמתווה דרך ומדיניות ויש לה משאבים שמושקעים למימושם. אדווארד סנודן גיבור תרבות. וזו עדיין לגמרי שאלה פתוחה אם דבריו יצליחו להגיע ליותר ויותר אנשים ולתת משקל ומותם בהתנהגותם.

  21. נבוכדנצר / יול 17 2016 01:11

    לנו אין חוקה, ואין אתוס של חירות, אבל בעצם אולי יש לנו, ואולי סנודן ישראלי היה מצטט את התורה?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: