Skip to content
3 בדצמבר 2016 / עידן לנדו

בגנות הרעוּת

עבריינות מין איננה מעידה חד-פעמית. מדובר בגברים שנוקטים במשך שנים, דרך שגרה, יחס כוחני ומבזה כלפי נשים שבסביבתם, לעתים קרובות תוך ניצול יחסי מרות. זהו דפוס התנהגותי חוזר. הדפוס הזה מתאפשר הודות לדפוס סביבתי חוזר: העלמת עין של חברים קרובים. יש להדגיש "חברים" שכן קרובי המשפחה הם לעתים קרובות האחרונים לדעת. ובכל זאת, בכל פעם שמקרה כזה נחשף ועדויות ההטרדה נערמות בזו אחר זו, בשלב כלשהו נשמעת האמירה "כולם ידעו". ידעו ושתקו. אני רוצה לדבר על השתיקה הזאת.

על משה איבגי:
"כל מי שהיה על הסט יודע שזה קיים. ההפקה ידעה מזה. אף אחד שם לא הופתע. כולם על הסט, עשרות אנשים, ידעו שאיבגי סוטה. ואף אחד לא עשה עם זה שום דבר."

על עמנואל רוזן:
"כולם ידעו, שתקו והשתיקו."

על אלון קסטיאל:
"כל החברים שלו שהעלימו עין."
"אני מכיר המון סיפורים עליו מרחוק."

על ניסן סלומינסקי:
"זה מקרה קלאסי של כולם יודעים אבל אף אחד לא יכול לעשות כלום."
"הדבר הכי ידוע במשכן."

השיח הציבורי סביב הטרדות מיניות מתרכז כמובן בזכותה הבסיסית של האשה על גופה ועל בחירותיה. הסברה שכזאת מכוונת, מן הסתם, למנוע מגברים מבולבלים לחצות את הקו האדום ולסמן להם בבירור איפה הוא עובר. אבל כיוון שהיא מתרכזת בעבריינים הפוטנציאליים, היא מחמיצה את ההקשר שבו עבריינות מין פועלת ומשגשגת: העלמת העין הסלחנית של הסביבה. מי שחותרת לשינוי חברתי מהותי אינה יכולה להרשות לעצמה לדבר רק אל העבריינים; היא חייבת לדבר גם על הסביבה התומכת בהם. לשם כך יש לפרק את הלב הפועם של השוביניזם הישראלי: האחווה הגברית, הידועה יותר בכינויה הרומנטי, הרעוּת.

מהי אותה רעות? מהו אותו קשר עז בין גברים שגורם להם להתעלם מן הצדדים האפלים של חבריהם? לא סתם מפגמי אישיות מובנים, אלא מהתנהגות בריונית חוזרת ונשנית, התנהגות שנצפית דווקא בסיטואציות החברתיות שבהן החברותא הגברית פורחת? האם גבר שמעלים עין מחבר קרוב שמטריד מינית בחורה מול עיניו סולח לו כי זה "בין חברים"? האם הוא סולח לו כי הוא יודע בתוך תוכו שהוא יזדקק לסליחה דומה בעתיד מן המטריד? האם זו יד רוחצת יד? או שמא פחדנות גרידא?

האם הגבר שצופה בסצינה של הטרדה מינית מצליח לראות בתוכה את האשה, את הקורבן? או שמא הוא רק רואה את החבר המטריד? את השתקפותו שלו? האם הוא שוקל להתערב, או אולי להתעמת עם החבר מאוחר יותר? האם הוא עסוק באפקט שיהיה לעימות על יחסיו עם החבר יותר מאשר באפקט שהיה להטרדה על הקורבן?

הרעות והשלכותיה על השיפוט המוסרי מעוררת שאלות דומות בכל מקרה שבו חבר קרוב חוצה קו אדום. בישראל זה קורה כל יום כמובן – מעבר לקו הירוק. חיילים שבאים במגע עם פלסטינים מפעילים כוח פוגעני כלפי חפים מפשע כל הזמן: במחסומים, בפלישות פתע לבתים, בפיזור הפגנות. פשעים קטנים וגדולים מתבצעים "על הדרך". יש שששים אל ההדק, יש שסולדים ממנו. את כולם אופף קשר של שתיקה; כשחוזרים הביתה, לא מדברים על מה שהיה. הרעות סוכרת את פיהם. הזעם הנוראי על ארגון "שוברים שתיקה" נובע מכך יותר מן הכל: הם חיללו את הרעות, "המקודשת בדם".

יש רעות בין חברים קרובים; יש רעות בין חיילים ביחידה; יש רעות בין בני אותה עדה, אותה דת, אותו עם. הדחף השבטי מפעפע כל הזמן, בכל הרמות. מיתולוגיה ישראלית שלמה נכרכת במושג הרעות: אחוות הלוחמים, "שיר הרעות" הקאנוני של חיים גורי, הצ'יזבטים ו"ילקוט הכזבים", תרבות ההנצחה, מפגשי המילואים, הדאחקות והגירבוצים, השירה בציבור, הביטוי השתלטני "אחי", "כל ישראל ערבים זה לזה", חבורות התרמילאים בחו"ל, האימוץ האגבי של גוף ראשון רבים בעיתונות, סימון חוזר ונשנה של "אנחנו" מול "הם", עמישראל לנצח נצחים.

אחווה גברית מסוכנת. צילום: ראובן קסטרו

אחווה גברית מסוכנת. צילום: ראובן קסטרו

במקום לנתח את הרעות במילותי שלי, אני מעדיף לצטט כאן בהרחבה קטעים מספרו המופתי של סבסטיאן הפנר, "סיפור של גרמני 1914-1933" (הוצאת חרגול, 2002). כן, שוב הדוגמה הנאצית שאין לחמוק ממנה. לא משום שיש מקום להשוואה בין עברייני מין לרוצחי אס-אס; אלא משום שיש טעם בהבנת מנגנון הרעות המכסה על פשעי אלה כאלה. הפנר הצעיר כתב את ספרו בשנות העשרים המוקדמות שלו, ואז גנז אותו; ב-1938 עזב את גרמניה, שבה לא זיהה יותר את מולדתו. הספר התגלה רק בשנת 2000 וערכו הייחודי הוכר מיד: עדות מיד ראשונה של גרמני, בשנים שבהן התנועה הנאצית צוברת יותר ויותר כוח ועדיין איננה בשלטון, כיצד הולכות ונסוגות, הולכות וקורסות, הגנות החברה האזרחית בפני הברבריות. ברגישות יוצאת דופן, לא אחת נבואית, הפנר הבחין בשינויי ההתנהגות מסביבו, במבטים המופנים הצידה נוכח אי-צדק גובר והולך, בהתיישרות של אנשים "הגונים" עם רוח הזמן הרעה. אין עמוד בספר שאינו רלוונטי לימינו.

מקום מיוחד בתהליך הזה תופסת הרעות, שהפנר מקפיד לציינה במרכאות, ה"רעות", ובכך מסמן אותה כיותר מרגש ספונטני – תוצר של הנדסה חברתית מכוונת, טוטם תרבותי שהשפעתו הרעילה אינה יודעת שובע.

הפנר השתתף במחנה אימונים צבאי במשך 6 שבועות, ואחריו שב למסלול לימודי המשפט שלו. החוויה הזאת הספיקה לו כדי לזכך תובנות חריפות על הרעות. וכך הוא כותב (עמ' 185-190, תרגום: שולמית וולקוב):

"במשך היום היתה הרעות הצלה. בלי ספק: אפשר להפיק מין אושר ב"מחנה" כזה, האושר שברעות. היה זה אושר לרוץ יחד בוקר על המגרש, לעמוד יחד עירומים תחת ברז המים החמים במקלחת, להתחלק בחבילות שקיבלנו פעם זה ופעם זה מן הבית, לשאת יחד באחריות לאיזה תעלול, לעזור זה לזה ולתמוך זה בזה באלף דברים קטנים, לסמוך אחד על השני ללא תנאי בענייני היומיום, לנהל קרבות של ילדים וקטטות, להיות האחד בדיוק כמו השני, להשתכשך בזרם הרחב, הנושא אותך בקלות ובבטחה – זרם של קרבה ואמון… מי יכחיש שיש בכך אושר? מי יכחיש שיש משהו בטבע האנושי שנכסף לזה, משהו שאיננו בא בדרך כלל על סיפוקו בחיי היומיום, בחיים האזרחיים?

אני מכל מקום לא יכול להכחיש זאת. ואף על פי כן אני יודע, ואני טוען זאת במלוא הרצינות, שאושר זה עצמו, תחושת ה"רעות" הזאת עצמה, יכולה להיעשות אמצעי מהנוראים ביותר לביטול האנושיות – ובידי הנאצים זה אכן מה שהיתה. זה היה כוח המשיכה העיקרי, הפתיון הגדול של הנאצים. בשיקוי הרעות הזה הנאצים השקו את הגרמנים שנכספו אליו כל כך, עד שהתבלעה דעתם. הם הפכו אותם בכל מקום ל"חברים", והרגילו אותם מינקות לסם המשכר הזה; בהיטלר-יוגנד, בס"א, בצבא, באלפי מחנות וארגונים. כך גזלו מהם משהו שאין לו תחליף, ושעל חסרונו לא יפצה שום אושר שברעות.

הרעות קשורה למלחמה. כמו האלכוהול, גם היא מעין שיקוי ניחומים למי שנתון בתנאים בלתי אנושיים. היא הופכת את הבלתי נסבל לנסבל; תומכת בך מול המוות, הזוהמה והאומללות… אין לשכוח על אילו נקודות מפתח פועלת ה"רעות" את פעולתה המשכרת… אם לפתוח בעיקר, ה"רעות" משתקת לחלוטין את חוש הביקורת האישי, הן במובן האזרחי והן – מה שחמור עוד יותר – במובן הדתי… גרוע מזה: הרעות פוטרת אדם מן האחריות לחייו בפני אלוהיו ובפני מצפונו. הוא עושה מה שעושים כולם. אין לו ברירה, אין לו זמן להרהר… מצפונו הוא "החברים" ומובטחת לו כפרה שלמה כל עוד ימשיך לעשות מה שכולם עושים.

מדהים היה להיווכח איך ה"רעות" משחיתה באופן פעיל את כל היסודות של אינדיווידואליות וציביליזציה. התחום החשוב ביותר של חיי הפרט שאותו התקשתה הרעות להסדיר באופן מלא היתה האהבה. אך גם נגדה יש לרעות נשק: הבדיחות הגסות. כל ערב, אחרי כיבוי אורות, התחיל סבב הבדיחות הגסות. אלה שייכות לסדר-יום ההכרחי של כל רעות גברית, ואין דבר טיפשי יותר מהדעה, המקובלת על סופרים אחדים, שזו תשובה למיניות מודחקת, תחליף לסיפוק מיני ומה לא. לבדיחות האלה אין שום השפעה מינית או מגרה; להיפך, מטרתן היא להפוך את האהבה לעניין דוחה ככל האפשר, לקרב אותה לתחום העיכול, ולהציג אותה כנושא לבדיחות. הגברים, המדקלמים כאן חרוזים של בית-בושת ומשתמשים במלים גסות לחלקי גוף של נשים, מתכחשים כליל לכך שהיו מסוגלים פעם לרגשי חיבה או אהבה, שפעם ביקשו לראות עצמם נאים וראויים לאהבה, ושפעם קראו לאותם חלקי גוף נשיים במילות חיבה מתוקות…

מי שלא ציית לדבר הרעות, במיוחד מי ש"עשה את עצמו", "הלשין" או גילה קצת יותר עצמיות ממה שנחשב מותר בחברותא, עמד למשפט ההמון ובלילה נענש כהוגן… רואים שזה עניין שטני ממש, מסוכן עד מאד, אותה אחווה גברית מהוללת כל כך, מקסימה ובלתי מזיקה. הנאצים ידעו היטב מה הם עושים כשכפו אותה כאורח-חיים על עם שלם. והגרמנים, הלוקים ממילא ביכולת לחיות חיים פרטיים ולחוות אושר אישי, היו מוכנים, באורח מזוויע ממש, לאמץ אותה ברצון ובהתלהבות. הם העדיפו את הפרי הרעיל, המזין והזמין כל כך, הנוטף כולו מיץ, של צוותא גסה, שאין בה כל חופש בחירה, על פירותיה הזכים, הנישאים אל-על והמדיפים ניחוחות טובים כל כך של החירות…"

בגרמניה של אז, בישראל של היום, ובכל סיטואציה של אחווה גברית, אבחנותיו של הפנר מדוייקות. הקשר העמוק בין ביזוי נשים ללאומנות – נכון (זוכרים את ענתות?); השתקת חוש הביקורת – נכון; סימון הבוגדים והמלשינים, קשר השתיקה – נכון; והידיעה של המושכים בחוטים איך להפעיל את קסמי הרעות על גברים צעירים, תאבי הרפתקאות – גם נכון. מחקר שערך צה"ל בקרב לוחמים אחרי מבצע "עופרת יצוקה" העלה שגורם המוטיבציה החזק ביותר בקרבם היה "החברים במחלקה ובפלוגה". בכל עדות של שובר שתיקה, בכל שיחה אגבית עם חייל צה"ל בסדיר או במילואים שצצים בה לבטים ואולי חרטות על מעשים שנעשו בשירות, שב ועולה גורם הרעות: לא יכולתי להלשין על חברים שלי, מה יכולתי לעשות? כך בדיוק איבחן הפנר: הרעות גוזלת מן הפרט לא רק את האוטונומיה הממשית שלו אלא גם את התחושה הפנימית שהוא ריבון לבחירותיו. בחסותה, האחריות מתגלגלת מן הפרט אל הקולקטיב, כלומר, אל אף אחד. זאת גם הדינמיקה של אונס קבוצתי, סיטואציה שבה המחויבות לנורמות של הקבוצה מאפילה על כל שיקול אנושי אחר.

אכן, אנחנו נכספים לרעות. אכן, מי שמפר את קוד השתיקה משלם מחיר חברתי; נשללים ממנו העונג והסיפוק שבהשתייכות לאחוות הגברים. אין להמעיט ערך באובדן הרגשי הזה (ובכלל, מוטב ללוחמי זכויות אדם תמיד להכיר ברווחים הנפשיים שמקנות העמדות המנוגדות להם). יחד עם זאת, אין לשכוח שאמירת הלאו מכוננת זיקות חדשות תחת הישנות. על אקט הסרבנות כתבתי בזמנו: "הסרבן שאיבד את מקומו במעגל הסולידאריות הצבאית יכול להתנחם בידיעה שהחלטתו קושרת אותו אל קהילה סולידאריות לא פחות, קהילת הסרבנים." כך גם מי שמתנער מן המטריד מינית, ואף מגנה אותו בגלוי: הוא מכונן סולידריות עם קורבנות התקיפה, ועם כל מי שמבקש/ת למנוע את התקיפה הבאה. סולידריות אנושית שנובעת מבחירה עשויה להיות מעצימה ומספקת לא פחות מסולידריות שאליה הושלכת בתוקף מינך או קבוצתך האתנית בלבד.

עוד אחווה גברית מסוכנת. צילום: פלאש 90

עוד אחווה גברית מסוכנת. צילום: פלאש 90

אני חוזר לתחילת הדברים: תיקון פוליטי אמיתי, טיפול שורש מוסרי, חייב להפנות את הזרקור לא רק אל העבריין אלא ביתר שאת אל החברה הסובבת אותו, ובפרט אל החברה הקרובה; אל חוג החברים שאחוזים יחדיו בדבק הרעות ובגללה, בשמה, באשמתה – מגוננים על העבריין וממילא מוחלים לו. בחברה הישראלית הולכים ונפרמים מנגנוני האחריות האישית ואת מקומם כובשים קולקטיבים ספונטניים או מהונדסים – אספסופי לינצ'ים, טרולים אנונימיים ברשת, אבל גם – וכאן אתה או את נכנסים לתמונה – אזרחים שכובשים פניהם בקרקע ומעדיפים לא לראות ולא לדעת.

כשכתבתי על סוחרי הנשק ויצואני הסייבר ההתקפי הישראלי למשטרים רודניים, כתבתי גם על המשת"פים השותקים במשרדי ההיי-טק. כשכתבתי על גזל המחצבות הפלסטיניות, כתבתי גם על המשת"פים השותקים בענף הבנייה הישראלי; כשכתבתי על מאבקו של אדוארד סנודן להפיל את חומות השתיקה סביב גופי המודיעין רבי העוצמה השולטים בחיינו, כתבתי גם על המשת"פים השותקים של יחידת 8200 והשב"כ וכל סוכני הניטור והבילוש. וכן, בכל הזירות האלה פועלות אחוות של גברים. זה לא מקרה.

הדברים קשורים ומזינים זה את זה. היכולת לא לראות את מה שנמצא מול אפך היא יכולת נרכשת, שמשוכללת בעמל רב (כך גם היכולת ההפוכה). מי שמתרגל אותה היטב בזירת ההטרדות המיניות לא יתקשה לתרגל אותה בזירת פשעי המלחמה. מנגנון ההדחקה כבר קיים, הנפש כבר מורגלת בהסטה ומיסגור של הזוועה, בהרחקת המבט, טשטוש העקבות, מחיקת האחריות האישית. לעתים נדמה שככל שהישראלי מפגין "מעורבות" גבוהה יותר בפוליטיקה ובסוגיות של "נכון" ו"לא נכון", ככל שצעקותיו רמות יותר – כך הוא מרחיק את עצמו יותר מן העניין שעל הפרק. כשפיך מלא "גינויים" לפוליטיקאים, קל לשכוח את חלקך בעוול.

על הדברים החשובים באמת, אנחנו שותקים. הפשעים שנעשים ממש לידנו, בחדר הסמוך, אינם נוגעים בנו. אין מה להתבשם בתופעות כמו "שוברים שתיקה" או ריבוי העדויות שיוצאות לאור על תקיפות מיניות; אלה הם בבחינת צלילים חנוקים שחמקו מבעד לשכבה עבה של שתיקה והסתרה. חברה שאל כל פשע כזה שנחשף בה נלווה הכיתוב "כולם ידעו ושתקו" היא חברה חולה. מעגלים-מעגלים של שתיקה, סודות של זוועה מאחורי סבר-פנים נינוח ורגוע. אלה הם פנינו. הרעות, שיקוי הניחומים, היא הפרי הרעיל שפושה בכל. "הרעות נשאנוך בלי מילים", אומר השיר, "אפורה עקשנית ושותקת". הגיע זמן מילים, די לשתיקה.

58 תגובות

להגיב
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / דצמ 3 2016 10:03

    יןצא מן הכלל, תרתי משמע. תודה.

  2. רבקה ברוט / דצמ 3 2016 10:12

    חיבור מופתי.
    תודה

  3. Ofra Danon / דצמ 3 2016 10:40

    כל מה שאתה מפרסם בבלוג הזה, חשוב לי כל כך.

  4. מיכל פנט פלג / דצמ 3 2016 10:55

    מאמר חשוב שמתייחס בעיקר לרעות גברית אבל תופעה דומה אפשר למצוא גם אצל נשים, בתחומים אחרים. לדוגמא: השבוע כתבתי הערה בגנות השנאה והגזסענות בקבוצת What'up של חבורה. 2 גברים הגיבו "איש באמונתו יחיה" כאילו גזענות ושנאה הן אמונות. אמש נפגשנו כל החבורה ושלוש נשים נגשו אלי ואמרו בלחישה שהן מזדהות עם ההערה שלי אבל הן לא העיזו לפרסם את ההזדהות שלהם.
    נשים לא מעיזות להיות אסרטיביות ולשאת בתוצאה – בדחיה כלשהי מצד חבורת הגברים.

  5. einatfishbain / דצמ 3 2016 11:05

    טקסט מופלא. טוב שחזרת

    Sent from my iPhone

    >

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / דצמ 3 2016 11:28

    כל מילה בסלע. תבורך.

  7. יוסףה מקיטון / דצמ 3 2016 11:35

    מיכל, יכול להיות שלנשים יש מחירים יותר קשים לשלם על הבעת דעתן בפומבי? עצם זה שניגשו אלייך בפרטי ואמרו את הדברים לך (ואת סומנת כיוצאת מהכלל במקרה זה) כבר מעידה שהן לא רואות עצמן חלק מה"רעות" וששתיקתן היתה שתיקה אחרת, אמנם גם היא נובעת ממשטר השתקה הקשור ברעות, והוא המרשה רק לקולות גבריים להישמע בציבור ובפומבי ולנשים מתיר רק לדבר בלחש ובפרטי, בבית, באישי ולא בפוליטי.

    עידן, הניתוח מועיל עד מאד ומדוייק להכאיב, וניתן ליישום (לדעתי) גם במסגרות הרואות עצמן או שרואים בהן כלא-גבריות (למשל הטרדות מיניות בקהילה הגאה). כמובן בראש ובראשונה חשוב מאין כמוהו להבנת ההתנהלות הלאומית-גזענית-ציונית המסלימה עוד ועוד. מפה שהיא ממש הצעה לשימוש מיידי, לתחום של הרוע והרעות. תודה.

  8. איתמר / דצמ 3 2016 11:54

    אני לא חושב שהאחווה הגברית הישראלית, שלכאורה התגבשה בבסיסי הטירונות של צה״ל ולאחר מכן במהלך השירות הסדיר ובשירות המילואים (ובמה שנתפס כהמשכם הטבעי – הטיולים למזרח או לדרום אמריקה), שונה באופן מהותי מהאחווה הגברית האמריקנית/הרוסית/האיטלקית/הספרדית/ההודית/המצרית/הפלסטינית/האוסטרלית וכו׳.
    זו התמודדות מול מבני כוח חברתיים עתיקי יומין שקדמו אפילו לגרמניה הנאצית (מי היה מאמין) ואנו נמצאים רק בראשיתו של תהליך לערעור יסודותיהם.
    פעמים רבות השתיקה (בהקשריה האזרחיים היומיומיים, מנותקת מההוויה הצבאית ומאזורי הכיבוש) היא גם תוצאה של אי הבנה, של מבוכה, של תחושת חוסר אונים, של נקודת מבט שרואה רק חלק מהתמונה, אפילו של חמלה (פגומה כמובן).
    רוב הזמן השתיקה הזו לא מבטאת רשע, זדון, הזדהות או נכונות לשתף פעולה עם פשע.

  9. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / דצמ 3 2016 12:39

    טוב שאתה קיים

  10. Nili Osherov / דצמ 3 2016 12:48

    תודה לך על התמודדות בערעור מנומק ומומחש היטב, לגבי התפיסה הערכית של מושג "הרעות" הכל כך קונפורמיסטי ומוחלט.

  11. עידן לנדו / דצמ 3 2016 13:04

    איתמר, לא אמרתי שהיא שונה. אדם קרוב אצל קהילתו. ולא ייחסתי לשתיקה "זדון", רק שותפות מלאה באחריות.

  12. הדר / דצמ 3 2016 13:48

    ראשית, תודה על טקסט מעולה ומרתק. שנית. הייתי גם מעלה את השאלה: מה קורה כשחבר טוב שלך נמצא עובד על צו מוסרי כלשהו, או הפוך – מה היית רוצה כשיהיה כשאתה, מול חבר טוב שלך, נמצא מועד מוסרית. זאת שאלה חשובה ומעניינת. כי להיות חבר, באמת, פירושו לא להיות בעמדת שופט ולא בעמדת מבקר. זאת המשמעות העמוקה של המילה חבר, בעיני. במקרה כזה צריך למצוא את הדרך להתנהל בשני כיוונים במקביל: לא לשתף פעולה עם הדרך שהחבר בחר בה אבל גם לא לנטוש אותו ולהפנות לו גב. כי לאף אחד לא מגיע להיות בודד ומוקע מהחברה האנושית. גם לא לגרוע ברוצחים. ואולי את המלאכה של הוקעת אותו אדם בפומבי כן צריך להשאיר לאנשים שזה מתפקידם כאנשי ציבור שמתבקים להביע עמדה, או לאנשים הפחות קרובים או הקרובים קרבה פחות אינטימית לאדם שפשע . וגם: יש להבחין בין חברות בין אנשים לבין הידבקות לקולקטיב, לחבורה, לכיתה, לעם למדינה ואפילו למשפחה. בין יחסים בין אישיים עם אדם קרוב, לבין נאמנות לחבר'ה. "רעות" במובן השני, היא אכן, כל מה שכתבת בחיבור המקסים הזה.

  13. עידן לנדו / דצמ 3 2016 13:59

    הדר,

    אין תשובות עקרוניות לשאלה שלך כי אין מצבים עקרוניים; יש רק מצבים ספציפיים, כל אחד וייחודו. הטקסט הנוכחי קודם כל קורא להפר את קשר השתיקה. משם ואילך, זה תלוי בך. הרי יש הרבה מדרגות לרוע.

    ראית את חבר שלך מטריד מינית קלות, פעם אחת? אולי אין מה לעשות סיפור. כמה פעמים? אולי צריך להעיר לו. הוא מפעיל כוח פיזי? להתערב. ידוע לך שהוא גם אנס? משטרה. שום שופט ושום מבקר. שים (או שימי?) לב: גם הימנעות מעמדת שיפוט או בקרה היא סוג של שיפוט או בקרה. כשאת/ה ממלא/ת את תפקיד החבר/ה הטוב/ה, את/ה גם משתתפת בלגיטימציה לפשע הבא שלו. לא חייבים "לנטוש" את החבר מיד. להיפך, צריך לנצל את החברות כדי לעזור לו. לעבוד איתו ולא נגדו. ולראות תמיד את הקורבן, זה תמיד משולש שלך-החבר-הקורבן. למצוא את האיזון.

    אני לא רואה גבול חד שעובר בין "חברים" לבין ח'ברה, או קולקטיב, כיתה, עם וכו'. אותו עיקרון. ההבדל הוא שיש לנו אחריות גדולה יותר ככל שהעוול קרוב אלינו יותר וככל שיש ביכולתנו באמת למנוע או לצמצם אותו. קשה לך להפסיק את סחר הנשק עם דרום-סודאן? אוקיי, אולי תתחיל/י בזה שתפסיקי להסתחבק עם מישהו שאתמול השאיר בחורה שיכורה ובוכה בדירה.

  14. nina ramon / דצמ 3 2016 14:04

    ניתוח חד כתער ומדוייק. תודה

  15. עירית / דצמ 3 2016 14:57

    תודה על ההארות. ואם להתחייס למשהו אחד: אכן הסרבן יכול להתמך על ידי קבוצת הסרבנים. עם זאת כמה נחמה מציעה זאת לעומת הבטחות , האשמות וההתלהמויות האינסופיות שתטיח בו החברה ? חיי האינדיוידואליסט נידונו למידה לא מבוטלת של בדידות. ואם כבר דיברת על המענה הרגשי שיש לרעות, היא מציעה סוג מסויים של שקט (אם נוציא מהכלל את גרמניה , שהיא מקרה חריג). גם רבים מאנשים המודעים , החושבים והחומלים יוותרו על נקיטת עמדה בשביל אותו שקט. האינדיווידואליסטים משלמים מחיר לא פשוט באורח חיים שהם בוחרים, ולכן הם מעטים.

  16. עידן לנדו / דצמ 3 2016 15:16

    עירית,

    ההצעה שלי היתה לא לראות בסרבן אינדיבידואליסט אלא חלק מקהילה אלטרנטיבית – קטנה הרבה יותר מן הקונצנזוס, אכן – שמעניקה תמיכה רגשית במאבק הקשה מול ההשמצות של הרוב. אני לא משלה את עצמי שיש בכך נחמה גדולה מאד. מצד שני, אני בטוח שחיי שקר בחיקו של הרוב – ללכת עם הזרם נגד המצפון שלך – גם הם גובים מחיר לא מבוטל. כמו תמיד, החשבון האחרון הוא של עצמך מול המראה. אני כאן רק בתפקיד המראה.

  17. ענת הופמן / דצמ 3 2016 15:17

    מאמר מטלטל ומרגש.אתה מוזמן לאתר עוד 100 דוגמאות מצמררות בדו”ח ” גזענות ומגדר בישראל” מה אם ערבי היה יוצא עם אחותך?
    הוצאת המרכז הרפורמי לדת ומדינה 2014.אני רוצה בכל זאת לשאול על רעות שמחזקת מאבק צודק ,שמכבדת את ההבדלים בין חברותיה,שנותנת כח והשראה לאמונה ולתקוה לתיקון עולם.אני חושבת על הרעות בין חברות קבוצת נשות הכותל.אורתודוכסיות,רפורמיות,קונסרבטיביות,
    חילוניות שנלחמות כבר 28 שנים למען שוויון מגדרי באתר הכותל.

  18. קורא נאמן / דצמ 3 2016 15:32

    התגעגעתי לכתיבה שלך, תודה!

  19. רויטל / דצמ 3 2016 15:50

    מופתי וחשוב כתמיד. הלוואי שאפשר היה להדביק את הטקסט הזה על כל דבר במרחב שיהיה מול עיני כולם כל הזמן. אבל זה הרי הענין – גם אם יהיה מודבק בכל, ואולי הוא בעצם כבר שם, מי ירצה לראות?
    השאלה הגדולה, מהי הדרך, אם יש, לריפוי הרעות הזו.

    אני חושבת שיצירת הסולידריות החלופית שהזכרת, אחוות לוחמי האור והחופש, אחוות השואפים לתיקון כולם, לצדק ולהכרה בטבענו הילדותי.

    ממשיכים.
    אחייניתי הגאונה אמרה לי, כשהייתה רק בת 17, ואני הייתי ברגע של יאוש: תמיד צריך להמשיך. גם אם לא נעצור את הפאשיזם, אולי בזכות כל מה שנעשה הוא יימשך רק 3 שנים ולא 5, או 5 ולא 10, או רק 5000 אנשים ירצחו או מעונו בגללו ולא 6000, או 20000 ולא 20001. לא משנה, בכל מקרה העשייה עושה משהו טוב יותר ביחס למה שהיה יכול להיות.
    גאונה. חשוב לזכור.
    הכתיבה שלך מעוררת ומניעה פנימית.
    היא צריכה להיות נוכחת ככל האפשר.
    תודה 🙏✌

  20. רויטל / דצמ 3 2016 15:53

    תיקון טעויות…. צ"ל טבענו האחדותי….
    ואחכ – יעונו בגללו…

  21. nevos / דצמ 3 2016 16:59

    נהנתי מהניתוח הכואב

  22. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / דצמ 3 2016 17:13

    (שוב) תודה, עידן.

  23. קים / דצמ 3 2016 17:14

    תודה עידן.

  24. עידו / דצמ 3 2016 18:05

    מעניין, אתה טוען שצריך לבקר את הסביבה הקרובה של עבריין המין, אני בעד אבל מה זה אומר על השמאלנים ששתקו שנים שלאור הנאור הטריד כל בחורה ברדיוס מטר? קשטו את עצמכם לפני שאת קושטים אחרים.

  25. עידן לנדו / דצמ 3 2016 18:08

    עידו,

    אני מבין שנורא מתחשק לך להיכנס ב"שמאלנים" אבל אולי לא ידוע לך – לא מדובר בקבוצה הומוגנית. המקרה של לאור מורכב יותר, כי היו מקומות שפיטרו אותו בגלל התלונות. ובסופו של דבר מי שפוצץ את זה היתה קבוצת שמאלנים קטנה ברשת – כולל אני. יש תיעוד. בכל מקרה, השתיקה סביבו היא תעודת עניות. אני באופן אישי מעולם לא הסתובבתי בקרבתו.

  26. עידו / דצמ 3 2016 18:12

    אנשי רוח שתומכים באנשי רוח מטרידים. והפעם: תומכי יצחק לאור – רשימה מתעדכנת (נשמח לעדכונים):
    בני ציפר, סופר ועורך "ספרות ותרבות" בעיתון הארץ; נוית בראל, משוררת ועורכת ב"ידיעות ספרים"; סיגל נאור פרלמן, משוררת; סיגל בן יאיר, משוררת; מאיר ויזלטיר, משורר; עודד וולקשטיין, עורך ומתרגם; חיים לוסקי, אמן ומרצה; נילי מירסקי, מתרגמת; יובל אלבשן, סופר ו"פעיל חברתי"; חדוה הרכבי, משוררת; טלי לטוביצקי, משוררת; עופרי אילני, חוקר היסטוריה ומייסד האתר "ארץ האמורי"; חנוך מרמרי, עיתונאי ועורך, לשעבר העורך הראשי של עיתון הארץ; תמי ישראלי, עורכת ומנהלת המגמה למו"לות באוניברסיטת בן גוריון; גליה יהב, אוצרת ומבקרת תרבות; יאיר גרבוז, צייר; ירון לונדון, סופר ועיתונאי; הלית ישורון, עורכת ומתרגמת; ענת מטר, ד"ר לפילוסופיה, פעילת שמאל ותיקה ובולטת; מיה סלע, מבקרת ספרות; דן מירון, פרופסור לספרות, זוכה פרס ישראל (ואיש אלים שהיכה את אשתו); מורן שריר.

    ואתם פוצצתם את זה רק אחרי פוסט שמישהי יצאה נגדו בבירור , לפני זה וגם אחרי זה התעלמו ממעשיו.

  27. עידן לנדו / דצמ 3 2016 18:24

    עידו, אני לא מדבר בשם "השמאל" לדורותיו. יש לך בעיה עם מישהו מהרשימה הזאת? פנה אליהם ישירות (קצת בעיה עם גליה יהב). הרשת מלאה עכשיו ב"חשבון נפש" של הציונות הדתית על ריבוי מקרי ההטרדות המיניות שם, ובעיקר על ההשתקה האגרסיבית. לא נראה לי שיש כאן צדיקים בסיפור הזה. אז תרד מלשון "אתם" אם אתה לא רוצה שאתחיל להאשים אותך בכל החטאים שביצעו אנשים שקוראים להם "עידו".

    אני מדבר על עצמי. לא היה לי מידע מכלי ראשון על מעלליו של לאור עד שיצאה העדות של אשכר, ואז פעלתי בפומבי. יש הבדל בין "שמועות" לבין מידע מכלי ראשון. הפוסט הזה מדבר על מעגל החברים הקרוב שיש לו מידע מכלי ראשון ובכל זאת לא פועל. אני את לאור לא פגשתי מעולם. עכשיו לך תדרוש הסברים מאחרים.

    אגב, התגובה שלך מסגירה את אותו הלך רוח קולקטיביסטי שנגדו יוצא הפוסט. אין "אחריות קולקטיבית" של השמאל או של הימין או של הדתיים. הם לא ימחלו על חטאיך, אבל אתה גם לא תואשם בחטאיהם. בשביל להבין את זה צריך קצת להתבגר משיח המחנות השגרתי.

  28. yaelhever / דצמ 3 2016 19:34

    פוסט חד ונוקב, אבל הייתי מרחיבה בנקודה עקרונית. ערכים, עקרונות מוסריים, הם דבר נזיל. מעשים טובים או רעים הם תלויי קונטקסט והשקפה. פעמים רבות השתיקה היא בשל כך שלא ברור אם המעשה הוא בגדר הסביר או רע. כאישה, עברתי הטרדות מיניות רבות, חלקן מסכת ודפוס. גם לתוקף וגם לנתקפת הגבולות לא תמיד היו הגבולות ברורים. זו עיקר הבעיה בהטרדה או בתקיפה מינית. את מחייכת והוא ניגש, זו לא האנס שמזנק מן החשכה (בדרך כלל זה לא המקרה), והנה נחצה הגבול… או שלא? היום במבט אחורה אני מבינה שנחצה. אבל בזמן נתון את מבולבלת. וכך הוא הכיבוש. וכזהו הצבא וכזוהי המלחמה: את חושבת שאת צודקת ועושה מה שאומרות לך והנה עברת את הגבול. הבעיה היא לא קצב או בוכריס או ארי שביט. הבעיה היא שזה קורה ומקבל לגיטימציה כל הזמן. בספרות. בקולנוע. בתנ"ך. במשפחה. בעבודה. בסופרמרקט. ברחוב. הנה דיברת על אצילותן של "שוברות שתיקה". כן, הן מכות על חטא ועדיפות בכך על המכחישות, לעצמן ולזולתן. אבל יש להן שתיקה לשבור. הן עשו מה שהן מתוודות עליו. בחלק מהמקרים הן רוצחות. באחרות הן כובשות אטומות. אבל החברה מקבלת אותן כאצילות. למשל יגאל עמיר. הוא רצח רק איש אחד ונקרא רוצח. כמה א/נשים רצח קורבנו, רבין? אבל רבין לא נקרא רוצח, אלא יש ללמד את מורשתו. למשל פרס. כמה טוב שהחליף את קצב והחזיר את הכבוד למוסד הנשיאות. אבל קצב "רק" אנס כ-10 נשים ואילו פרס רצח מאות, אם לא אלפים, גירען את המזרח התיכון ורצח את המילה "שלום". אם מסתכלות כך על התמונה – מסתובבים בינינו אנסים ורוצחים בכל מקום. לא אלאור עזריה, אלא הגיס והשכן והקולגה בעבודה.

  29. עידן לנדו / דצמ 3 2016 19:40

    יעל, אני מסכים בגדול. ביחס לנקודה הראשונה אין לי מה להוסיף. לא לי להכריע עבור אישה אם היא הוטרדה או לא, ואיפה עובר הקו האדום שלה. הנקודה שלי היתה שכמתבונן מן הצד, מרגע שהאישה הבהירה שהקו נחצה ואני יודע את זה (ויודע שהמטריד התעלם מן המסר) – איזו חובה מוטלת עלי?

    לגבי רוצחים בתפקיד, ברור שאת קלונם צריך לפרסם ברבים, ובבלוג הזה השתדלתי לעשות כך, בזמן אמת. שם הבעיה קשה יותר – לגרום לסובבים אותם להבין שהם פושעים.

  30. יעל / דצמ 3 2016 20:33

    תודה עידן. לפני כשנה ביקרתי חברה וטיילנו ליד ביתה שבצפון. עבר לידנו זקן שהיה בעברו ראש המועצה באותו ישוב גדול וכיום הוא פנסיונר מן המניין. וכך, עודנו עומדות ברחוב ומדברות, הוא, קשיש כבן 80, התקרב, התחיל לפטפט עמנו ונעמד קרוב מדי אלי. התרחקתי והוא התקרב, התרחקתי שוב והוא התקרב שוב ואף החזיק במרפקי. ואז היא אמרה לו: "הי תפסיק! אתה לא מתבייש? למה אתה מתקרב אליה ככה? אתה גבר ואסור לך לעשות את זה." האיש התחיל להתווכח אך מהר מאד נשא רגליו וברח. אני נותרתי שם המומה. היה ברור שזו דרכו של האיש מימים ימימה ושהוא זכה תמיד להגנת הציבור, או לפחות להעלמת עינו (כפי שעשיתי אני ממש). ריח של כח ישן נדף מכל הסיפור, נושא עמו את אותו "מה את עושה ענין?" המוטמע בי כל כך חזק עד שהפניתי אותו כנגד זו שיצאה להגנתי.

    זה- מצד הקורבן. ומהצד השני? החלפתי מורה בביה"ס. נכנסתי לכתות ושמעתי כיצד מדברות המנהלת והמחנכות לתלמידים. זה היה מזעזע. האלימות כדרך ניהול הכרחית במערכת היא אחד מהנושאים הראשיים הנלמדים במערכת החינוך, ומגיל אפס, דרך אגב. האם הערתי להן או להורי התלמידים? האם מישהו אומר משהו? לא, אנחנו שותקים כי מה, אנחנו טובים יותר? לא. והרי קשה כל כך ל"השליט משמעת" בכתה, כדי ל"העביר" שיעור וכיוצא באלה נימוקים מנימוקים שונים. כל העסק עקום.

    מה אני באה לומר? שבאמת מדובר בתהליך של חינוך עצמי לחיים של אומץ ונקיון כפיים, ולפעמים לוקח הרבה זמן להבין בכלל מה הולך ומה ניתן וראוי לעשות כשנתקלים במצבים כאלה. תודה רבה שוב.

  31. Eli Zweig / דצמ 3 2016 22:03

    אם אתה חושב שמדובר באחווה גברית , תקרא עוד פעם את השיח במדיה .
    רק כרגע יצאתי מקבוצה שבה מישהי פרסמה מסר של "נמאס כבר מהבוכריס הזה ",. שמונה תגובות התפרסמו : 7 נשים הסכימו איתה -ואני .

  32. עידן לנדו / דצמ 3 2016 22:11

    אלי, מקור האלימות הוא בגברים והאחווה הגברית עומדת בלב השיח הזה. זה לא אומר שאין נשים "שבויות" שמשכפלות את השעבוד שלהן עצמן – תופעה מוכרת בכל סיטואציה של ניצול (משת"פים, מוכתרים בכפרים, מילת נשים שמונצחת בידי נשים מבוגרות וכו'). יש גם נשים עטופות מכף רגל ועד ראש בבורקה שיילחמו עד טיפת דמן האחרונה להישאר עטופות ומדוכאות. נשות הטליבאן בבית שמש "בוחרות" כך. ילדות קטנות "בוחרות" להרעיב את עצמן עד אנורקסיה.

    בוא נטפל בשורש הבעיה קודם לפני שנפיל אותה על קורבנות נוספים, אוקיי?

  33. עירית / דצמ 4 2016 00:52

    תודה על התשובה. אם כך נראה לי שאני לא מבינה את המשפט : "סולידריות אנושית שנובעת מבחירה עשויה להיות מעצימה ומספקת לא פחות מסולידריות שאליה הושלכת בתוקף מינך או קבוצתך האתנית בלבד." אשמח אם תסביר. ובכל מקרה, הבחירות שאדם עושה בחייו בסופו של דבר נובעות מהצורך להניח את הראש על הכר ולישון בשקט (כמו שמישהו פעם אמר : שהזמן בין הכיבוי של האור וההרדמות יהיה כמה שיותר קצר..) אנשים שהמצפון שלהם פעיל יותר יבחרו בלנקוט עמדה, בעוד שאנשים שאצלם הוא יותר רדום ישתלבו באחוות הרעות. בנוסף , נראה שהמשפט האחרון בתגובה שלך הוא תיאור מאוד הולם לתעשייה שלך: אכן זו כתיבה שמציגה מראה מהמון אספקטים של הקיום האנושי, ונראה שלא רק לי היא מאוד משמעותית אלא גם לעוד הרבה אנשים. תודה שחזרת

  34. דני גבע / דצמ 4 2016 01:30

    אתה מעלה כאן תמונה של לפיד וסלומינסקי וכותב ליד התמונה "אחווה גברית מסוכנת".
    האם ידוע לך שלפיד ידע על מעשיו הנלוזים של סלומינסקי ושתק.. (?)
    ואם לא זה המצב, האם לא נכון לקבוע כי עשית מעשה לא הגון כשהעלית תמונה זו ובכך, הלכה למעשה, הכפשת את לפיד על לא עוול בכפו.

  35. עידן לנדו / דצמ 4 2016 07:42

    עירית,

    כן, גם הבחירה לשחות נגד הזרם מספקת צורך כלשהו בשקט נפשי. אבל אם אפשר לשחות בקבוצה קטנה נגד הזרם, ולא רק לבד, זה מאד משמעותי. והרבה פעמים נשים וגברים שנמצאים בצומת בחירה, בין המצפון לבין הרדמתו, חוששים לבחור במצפון בגלל תחושת בדידות נוראית. הם צריכים לדעת שהם לא לבד, ואת הבשורה הזאת כולנו צריכים להפיץ.

  36. oritarif / דצמ 4 2016 09:11

    חיבור נהדר.
    שופך אור, בין היתר, גם על ילדותי ונעורי בקיבוץ. שם "לא להיות יוצא דופן" היה ערך עליון שהכשיר שתיקות רבות.

  37. אמיר / דצמ 4 2016 10:05

    תודה רבה!
    בהקשר הזה אולי יהיה מעניין להסתכל בדיון של חנה ארנדט במושג "האחווה." האחווה היא הדבק שמחבר אנשים שנחדקים אל מחוץ לעולם. אצל ארנדט מדובר בפליטים ודמויות שוליים אחרות שעוזרות אחת לשנייה בלי קשר למשמעויות הפוליטיות של העזרה. האחווה, ארנדט אומרת, נקנית תמיד באובדן של עולם (=הוא המקום בו מתרחשת הפעולה הפוליטית ובו מתקיימת החברה). והנה אתה מתאר אחווה מסוג אחר. לא מדובר פה בפליטים שנדחקים אל מחוץ לעשייה החברתית, אלא אנשים בעלי כוח שמשתמשים באי-פוליטיקה ובאי- הפעולה לטובתם. אנשים שדוחקים את הדיון אל מחוץ למרחב הציבורי – למקום שבו שומרים אמונים- לא משנה מה.
    את האחווה, ארנדט דורשת להחליף בחברות. אלה הם היחסים בהם אנשים מדברים זה עם זה במרחב הציבורי. אלה היחסים הדרושים לפעולה הפוליטית.
    אולי ארנדט יכולה להעניק ביסוס תיאורטי יותר מעמיק לסוגיה שאתה מטפל בה כאן.
    כל זה נידון בנאום הפרס שקיבלה ארנדט לרגל קבלת פרס לסינג בהאמבורג בשנת 1959, כלומר פרס שקיבלה מאותה הארץ ממנה נאלצה לגלות. ההרצאה נקראת "On Humanity in Dark Times"

  38. רוויטל מדר / דצמ 4 2016 11:18

    תודה רבה על הטקסט החשוב והיפה הזה. ישנו עוד אספקט לרעות הנוראית הזאת, מחיר נוסף שנשים משלמות עליה והיא הדרתן הכפולה. כי באקדמיה למשל, שתיקתו של גבר אחד, בעיקר זוטר, ביחס למעלליו של מרצה ממש יכולה להיות בעלת מחירים ביחס לתחרות שתעמוד לו ולגברים אחרים ביום מן הימים, כי כל אחד מהגברים האלה שמטרידים באקדמיה הם גברים שמדירים נשים מהמרחב האקדמי, ובמקום שבו כל כך הרבה מתחרות על כל כך מעט משרות, זה ממש צמצום של שורות התחרות. כך שאין שום יכולת לשתוק מול המעשים האלה, או אפילו רק לא להתייחס אליהם (כי אני לא חושבת שלכולם יש את הכוחות להשמיע קול, אבל אני כן מצפה לאפס שיתוף פעולה עם פוגענים על כל צורותיהם) מאפשרת בעצם רק לאותם גברים ליהנות ממה שיש לאותו מרצה לחלק

  39. עידן לנדו / דצמ 4 2016 12:21

    אמיר,
    יש הרבה רעיונות ומעט מילים… כך קורה שאותה מילה משמשת למובנים הפוכים. את הבלבול אפשר לסלק אם נתרכז במהות. ארנדט וגם אני הקטן מבקשים להשיב למרחב הציבורי את כבודו ובעיקר את שקיפותו. הרעות של בעלי הכוח וגם האחווה של הפליטים נמצאות מחוץ למרחב הציבורי הכללי; זהו סוד עוצמתה של הראשונה וסוד חולשתה של השניה. המרחב הציבורי הוא המשווה הגדול, אליו צריך לחדור.

    רויטל,
    אני מכיר את התופעה הזאת מתחומים אחרים ולדעתי יש פה מעין היזון חוזר. בסביבה גברית-בעיקר למטריד הפוטנציאלי יהיו פחות עכבות לממש את כוונותיו מאשר בסביבה מאוזנת מגדרית. וכך יוצא שככל שהסביבה יותר נשלטת בידי גברים כך גדל הסיכוי להתנהגויות שירחיקו נשים וינציחו את הדומיננטיות הגברית. למזלי בתחום שלי (בלשנות גנרטיבית) יש בארץ שוויון מלא ובעצם עדיפות מספרית לנשים (בכל הרמות, מן הפרופסוריות ועד לסטודנטיות). יש לכך סיבות מעניינות, לא קשורות לדיון.

  40. קרן / דצמ 4 2016 12:32

    אני מוצאת את הרעות הזו בכל מקום והיא תמיד מתעלמת מקורבנות (נשים וילדים) ומהעדר אתיקה והיא תמיד מונעת משותפות של כוח וסטטוס. זה קורה בעולם העסקים ובפוליטיקה (בחירתו של טראמפ), זה קורה במערכת הביטחון והמשפט, זה קורה בעולם הרפואה, וזה קורה כמובן באקדמיה ובעולם המדע שאליהם השתייכתי הרבה שנים. עד סוף ימיי לא אצליח להבין איך נאמנותם של כל כך הרבה גברים היא בראש ובראשונה לגברים אחרים ולא לנשים שבחייהם, לאמהות שגידלו אותם, לנשים שמטפחות ושומרות עליהם, לבנות שמודרכות על ידם, לאחיות שצועדות לצידם. איך זה שבין גברים האופן שבו גבר נוהג בנשים הוא לא קריטריון אם לעבוד איתו, אם להעסיק אותו, אם לתמוך בו, אם להתחבר איתו.

  41. עידן לנדו / דצמ 4 2016 12:37
  42. לוגי / דצמ 4 2016 19:14

    האם יש סיבה מיוחדת לכך שסלומיאנסקי ולפיד באותה תמונה ? אם כן, אז ראוי להבהיר בדיוק את ההקשר, ובמיוחד בנושא המאמר. ואם לא, הרי שהתצלום הזה 'מלכלך' את יאיר לפיד ללא סיבה עניינית.

  43. דני גבע / דצמ 4 2016 19:48

    חבל שאתה לא מתייחס לשאלה האתית החשובה והיא העובדה שהעלית תמונה של לפיד וסלומינסקי, אם מותר לי לנחש, בלי שידוע לך אם לפיד יודע ודבר וחצי דבר על הנושא. אני מציע לך לחשוב על זה ברצינות ואם ההשערה שלי נכונה, להתנצל ולהוריד את התמונה. לא שזה משנה משהו אבל אני מתנגד חריף ללפיד, ממש לא מעריך אותו, ורואה פגם מהותי בכך שמפלגתו איננה מפלגה דמוקרטית אבל התמונה הזו היא ממש לא לעניין וככל הנראה יש בה פגם מוסרי מהותי.

  44. עידן לנדו / דצמ 4 2016 20:19

    לכל המציקים,

    גנץ ומגל לא הפריעו לכם, למרות שמי יודע אם גנץ ידע שמגל מטריד מינית? ובקיצור – מה קשור?

    האחווה הגברית של הפוליטיקאים הישראלים לא צריכה הסברים מיותרים והיא שרירה וקיימת בלי קשר להטרדות. סלומינסקי מייצג מגזר חזירי במיוחד וגם הפגין יחס מיזוגני מובהק כלפי ח"כ סתיו שפיר בוועדת הכספים; את הרעות שלו הוא שומר לחטיבה היהודית להתיישבות. לפיד מייצג אתנוצנטריות יהודית דוחה במיוחד, שמתחנפת ללאומנים דרך ביזוי הערבים ("הזועביז"), משמיצה בלי סוף שוברי שתיקה למיניהם ומשתיקה כל ביקורת על ה"אנחנו" הישראלי. הוא דוגמה מצויינת לתוצאות המזעזעות של העמדת הרעות כבסיס לאג'נדה פוליטית.

    והחיוכים בין השניים האלה הם אחווה גברית מסוכנת בריבוע. עכשיו לכו להתלונן עלי לוועדת האתיקה של האינטרנט.

  45. יעל ברדה / דצמ 5 2016 01:04

    כן בדיוק בדיוק. אני בוכה מול הטקסט שלך שעה תמימה. הוא כל כל מדוייק שהוא הציף זכרונות של מופעי רעות אחד.אני שונאת את הרעות הזאת מאז כיתה ח אחרי יום שלישי אחד בשבט מודיעין של הצופים כשהתעמרו ילדי בית חינוך בחבורה קטנה של ילדות שבאו מגילה ולא חזרו לעמק המצלבה. חלק מהאנשים ששתקו באותו היום הפכו לנשות ואנשי אקדמיה ותקשורת.
    שתיים. זה הזכיר לי, שגרתי ברח ההסתדרות ליד המדרחוב בירושלים לפני עשרים שנה. היה חודש אחד שבו כמעט כל יום בדרך לעבודה באחת המסעדות הייתי עוברת ליד מגבניקים בכיכר ציון שהיו מתאכזרים לילדי המציתים, פלסטינים בני עשר או פחות שהיו מוכרים מציתים בבתי הקפה. וכל יום הייתי אומרת להם, למה אתם נותנים לחבר שלכם להיות בנזונה? וחלק קיללו אותי וחלק ענו משהו והכי מפחידים היו אלו שלא אמרו כלום והסתכלו במבט ריק כזה של שנאה.
    שלוש. הכי מפחיד זה לא סוג הרעות של שבט מודיעין או המגבניקים, אלא זאת של האקדמיה.
    מה אנחנו עושות? אחרי הבכי, הפוסט הזה עושה אומץ.

  46. עידן לנדו / דצמ 5 2016 07:33

    תודה, יעל. גם לי יש זכרונות כאלה, כואבים מכדי לפרט. לפעמים גם גברים לא מוצאים את עצמם באחווה הגברית. הזכרונות האלה הם המנוע הרגשי של העשייה הפוליטית של רבים מאיתנו.

  47. דן / דצמ 5 2016 09:15

    מאמר חשוב, נכון ומדויק.
    לדעתי יש להרחיב עוד על מושג הרעות גם בקונטקסט המשפחתי והחברתי שמעבר לצבא. יש לרעות מאפיינים מעניינים (ואף אבסורדיים) בחברה הישראלית היום. מבנה המשפחה בישראל (כפי שאני חוויתי אותו) נגוע אף הוא במאפיינים של רעות. הן במשפחה והן בפלוגה יש צורך ביוצא מן הכלל, במוקצה או בוגד, על מנת להגדיר את גבולות הקבוצה ואת החוקים הפועלים בה. מבחינה זו הרעות כבר אינה בהכרח רעות גברית קלאסית וגם לנשים יש חלק מכונן פעיל ולא קורבני בהגדרת קבוצת הרעות. מתווספת לכך גם ההשפעה הגלובלית והמוסר האוניברסלי כפי שהם נתפסים בחברה הישראלית כיום. מחאת הטנקיסטיות היא דוגמה לכך: בעוד שקהלני, שמייצג את הצבא הישן ואת קבוצת הרעות הקלאסית, מתנגד לנשים בשריון ׳כיוון שהחוויות הקשות יפגעו ברגש האמהי שלהן׳, המתנגדים לו טוענים בשם ״המוסר האוניברסלי״ שנשים יכולות לדכא אוכלוסיה אזרחית בדיוק כמו גברים. גם הקבלה היחסית של השיח הקווירי בחברה הישראלית משפיעה על הרעות ונשים שבעבר היו ׳ניצודות׳ יכולות היום להכנס לתפקיד ה׳צייד׳ ולהתקבל אל קבוצת הרעות הגברית.

  48. עידן לנדו / דצמ 5 2016 10:05

    דן, צודק לגמרי.

    התלבטתי אם לכלול במאמר גם מקרים של אסימילציה נשית של הרעות הגברית ובסוף ויתרתי; גם כי אין לי הכרות מבפנים וגם כי התמונה שם יותר מורכבת. אני מזהה שני סוגים כאלה. נשים חזקות ופריבלגיות שממרום מעמדן יכולות לזלזל ואף לבוז לנשים מוחלשות, ולהצטרף בחדווה אל האחווה הגברית. ובקיצור: עירית לינור. לחילופין, נשים שעברו אינדוקטרינציה כל כך אגרסיבית מגיל צעיר שנהפכו בעצמן לתועמלניות של המערכת שמדכאת אותן, אם לא המבצעות בפועל (מנשות הטליבן ועד לפעילות "הבית היהודי" שהשתלחו בחגית גיבור מוריה). ויש עוד וריאציות לרוב, אנחנו חברה שבטית שמתעסקת באובססיביות בהגדרת קבוצות זהות והדרת "שונים" מתוכן. כולם משתתפים בחגיגה.

  49. yaelhever / דצמ 5 2016 10:53

    ראיתי סרט. "12 הנועזים". מתוך ויקיפדיה: "עלילת הסרט מתרחשת מספר חודשים בטרם פלישת בעלות הברית לנורמנדי. מייג'ור ג'ון רייזמן (לי מרווין), קצין ה-OSS מגייס חבורת חיילים בצבא ארצות הברית שנידונו למוות למשימת פשיטה נועזת. על הכוח בפיקודו הוטל לצנוח לצרפת הכבושה ולהסתנן בחשאי לטירה שבה מתקיים משחק מלחמה בנוכחות קצינים בכירים בוורמאכט ולהרוג כמה שיותר מהם, במטרה לפגוע בשליטת הצבא הגרמני על נורמנדי. בתמורה יזכו האסירים בחנינה."
    הקצין מאמן אותם ויוצר מהם קבוצה מלוכדת. למסיבת הסיום של האימונים הוא מביא להם משאית מלאה בזונות. כן כן.
    בסצנת השיא בסרט נמלטים כל הקצינים ונשותיהם למרתף. גיבורינו נועלים אותם שם. הניצודים מצטופפים תחת פתחי האוורור בבהלה ובחיפוש אוויר. גיבורינו שופכים נפט רב דרך פתחי האוורור לתוך המרתף. הניצודים צועקים באימה. ואם לא די בכך, זורקים הגיבורים גם רימונים רבים לתוך פתחי האוורור. הסרט מ-67. לצופות ברור שכך צריך להיות וממתינות לפיצוץ הגדול, שקורה לבסוף. אבל כמה מהצופות ציינו לעצמן שזו תמונת ראי של תאי הגזים?

  50. עודד אסף / דצמ 7 2016 06:42

    ברוך השב לכתיבה ב'לא למות טיפש'! 'רעות', 'שבטיות', שוביניזם (על כל שלוחותיו), 'נאמנות/פטריוטיות', מיליטריזם – מפלצת אחת בעלת ראשים רבים. ייתכן שמדובר בתבנית-עומק ביו-פסיכולוגית (לא רק בחברות אנושיות אלא גם בין בעלי חיים אחרים), אבל קבלתה של תבנית כזאת כגזירה-משמיים והיסחפות לתוכה ואיתה אינן צריכות לחייב מי שחושב שאפשר וצריך להעמיד דפוסי תרבות גם מול – וכנגד – ה"טבע כשלעצמו". ומי שחשב כך ופעל כך במהלך ההיסטוריה (נביאים מסוימים, פילוסופים ביוון העתיקה, הוגים מסוימים בימי הביניים וכמובן בימי הרנסאנס,אנשי ההומניזם והנאורות, אבות הסוציאליזם, גלים-גלים של התקוממויות נגד הרוע ונגד 'אחוות השבט' במהלך המאה העשרים) – מצא עצמו, כך או אחרת, במוקדם או במאוחר, במיעוט. גם היום. אבל ,כזכור, סיזיפוס לא פסק מעבודתו הסיזיפית, והוא מופת אדיר של אנושיות ( להבדיל מסתם 'אנושות').

    כשבכך מדובר,יש כמובן הבדלים בין מסורות ותרבויות בעולמנו, ויש גם אופנות וגלים, עולים ושוקעים ולא צפויים בהכרח.
    ובל נשכח שבהוויה (הכלכלית-חברתית) יש אלמנטים המשפיעים בחוזקה, בהקשרים ספציפיים, על התודעה. גל ענקי, עכור, של 'שבטיות' דורסנית מאפיין עכשיו חלקים גדולים מאוד של האנושות, בהוויה שוללת-ודאות ושוללת ביטחון, ועם זאת פועלים כוחות-נגד שאינם דווקא מיעוט שואף-לאפס אלא רצועה רחבה למדי של אידיאלים אנושיים -מוסריים. סיזיפי לגמרי? אולי כן, אולי רק במידת-מה, אבל לדידי – הכרחי. וזוהי התקווה. לצערי, כך-וכך שורשים שבטיים, מחניקים, במסורות הדת והקהילה ביהדות, ויחד איתם כמה שורשים חזקים במורשת הציונית, ויחד עם כל אלה – תשתית ישראלית
    אופיינית של שוביניזם, טשטוש מכוון של עצמיות, 'רעות' תלותית (זוכרים כמה מטוריו הביקורתיים של עמוס קינן, כבר בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל?), מיליטריזם , ניאו-דתיות/חרדיות, כל זה יצר פלונטר בתרבות שבה אנו חיים ופועלים, וספק רב אם יהיה קל להתיר אותו, אם בכלל . וכוחות-הנגד כאן הם באמת רצועה דקיקה ושברירית, מיעוט שואף-לאפס, מזולזל, מאוים, נדחק שוב ושוב לעמדת התנצלות או שתיקה. ובכל זאת, אני נזכר שוב ושוב בכותרת החשובה שהעיתונאי-האקטיבסט היהודי ארנוני נתן לכתב-העת שלו בארצות הברית, בשנות הששים: Minority of One – כן, גם זה, ודווקא זה, ואפילו זה.

  51. nachum / דצמ 7 2016 14:40

    טוב שחזרת !

  52. דן / דצמ 9 2016 23:17

    תהייה שעלתה לי בעקבות המאמר שלך ובעקבות חלק ניכר מן התגובות היא האם חברה צודקת או הומנית יותר היא בכלל אפשרית. אני לא גר בארץ ואינני חווה את המליטריזם והשבטיות הישראליים על בשרי. אולם גם כאן בחברה שאין בה צבא, האינדיווידואליזם הוא ערך עליון ויש השקעה נרחבת בתרבות ובאמנות אנשים נוטים להתגודד בקבוצות וללכת בעוורון אחרי מנהיגים דומיננטים בעלי נטיות זדוניות.
    ויחד עם זאת התחושה שלי היא שהחיים כאן קלים יותר. גם עבורי כזר (שאינו נושא באחריות על הרוע המקומי), אך גם עבור המקומיים. הרעות נשמרת בגבולות הקבוצה הקטנה והיא אינה מקבלת משקל וכח של אמת אבסולוטית.
    אני לא מאמין שהאנשים כאן טובים יותר או פחות מאלו שבישראל, אך נראה שמערכת האיזונים והבלמים שקיימת כאן מצליחה (נכון להיום) לשמור על הפרט מפני ההמון.

  53. עופר / דצמ 12 2016 20:30

    יפה, חזק, מדוייק ומרשים. כל הכבוד עידן תמיד שווה לחכות.
    כשאני מדבר עם אנשים על מות העיתונות אני מדבר על שני עיתונאים שעדיין פועלים פה, ואתה אחד מהם.

  54. תומר / דצמ 16 2016 00:43

    ניתוח מעניין מאוד. עם חלקו הראשון אני מסכים בלב שלם, אך לדעתי יש טעם לפגם בהשוואה בין "הרעות הגברית" לבין "הרעות הצבאית". הרעות הצבאית היא תוצר של עמידה קבוצתית בפני "אויב" המהווה "סכנה" (המושגים במרכאות כי אותו אויב יכול להיות אמיתי ויכול להיות תוצר של תעמולה, וכך גם הסכנה שכביכול נשקפת ממנו), ונראה לי שאך טבעי שבמצב "סכנה" שכזה הפרטים בקבוצה שאמורה להתמודד עם אותה "סכנה" ישאפו לכך שהקבוצה תהיה מגובשת ככל האפשר – הרי אם עלי להלחם, אני מעדיף לעשות זאת לצידם של אנשים שניתן לסמוך עליהם (אינני טוען כנגד הסכנות הנובעות מהגישה הזו, אותן הטבת לפרט, אלא רק שההתנהגות הזו נובעת ממנגנון הגנתי בסיסי). לעומת זאת, כשמדובר בגברים מול נשים, אין "אויב" ואין "סכנה" – והגם שהסימפטומים דומים, כיצד ניתן להשוות בין בעיות שמקורן שונה?

  55. עידן לנדו / דצמ 16 2016 07:24

    תומר,

    אתה מתעלם מן המשמעות הקריטית של המרכאות סביב "סכנה", ואני לא.

    ראשית, ב-30 השנים האחרונות, כל העימותים הצבאיים של ישראל הם כאלה שאחוז החיילים שנתונים בהם בסכנה פוטנציאלית הוא מזערי. מדובר רק על כוחות חי"ר שנכנסים לשטח אויב. כידוע לנו, זה כמעט כבר לא קורה. קודם מפציצים ומשטיחים מהאוויר ובארטילריה, ורק אז, אם בכלל, נכנסים החי"ר. חיילי שריון, תותחנים, חיל אוויר, חילות מסייעים וכו' – לא מוצאים עצמם בשום סיכון. צה"ל מנהל מלחמות בשלט רחוק והמגמה הזאת מתגברת כל הזמן. אין כמעט הרוגים, אין פצועים. כל הנזק עבר לצד השני (בהשוואה למלחמת יום הכיפורים, למשל).

    למרות זאת, כל ההכשרה הצבאית של כל החיילים הפטורים מסיכון האלה בנויה על "הרעות", והדברים נמשכים גם אחרי השירות הצבאי. זה כבר אמור לגרום לך לחשוד שהרעות איננה כלי לגיבוש סולידריות אלא מטרה בפני עצמה.

    הטענה הזאת מתחזקת במחקרים פסיכולוגיים – ציטטתי רק אחד, יש הרבה – שמראים כי המוטיבציה העיקרית לצאת לקרב היא לא "הסכנה" מן האויב אלא הרעות עצמה – תחושת המחוייבות לחבריך לנשק. אם כך, מאמצעי לכאורה זה הפך למטרה בפני עצמה. אתה יוצא להגן על הרעות! כל זה כמובן משרת היטב את השלטון שמעדיף להשאיר את המטרות האמיתיות של הלחימה מעורפלות ככל האפשר.

    ואחרי כל זה צריך לומר שגם במקרים הנדירים שבהם יש הצדקה הישרדותית לחיזוק הרעות – נגיד, בחפירות של מלחמת העולם הראשונה – נזקיה שנמנו כאן אינם פחותים מיתרונותיה. במקרה הישראלי, עולים עליהם בהרבה.

    בכל מקרה, דבק הרעות שגובש בצבא לא מתפוגג לו עם תום השירות אלא ממשיך להתגבש בקהילות גבריות אחרות – מקומות עבודה, אוהדי קבוצות כדורגל, תרמילאים בחו"ל וכד'. זה בכלל לא חשוב מאיפה הוא בא; חשובות התוצאות ההרסניות שלו.

  56. תומר / דצמ 16 2016 09:06

    עידן, אינני חולק על דבר מאלו שכתבת כאן בתגובתך, אלא שלדעתי הדברים הללו רק מחזקים את שטענתי בדבר הבעיתיות שבהשוואה: בצבא, אותה "רעות" מטופחת בקפידה כמטרה בפני עצמה, תוך שימוש ביצר ההשרדות הקולקטיבי למטרה הזו. היכן המקבילה לכך ביחסים בין המינים?

    בנוסף, באם "דבק הרעות" הזה ייחודי לגברים (תוך שנעשה שימוש בביזוי נשים, כמתואר בטקסט שהבאת), הייתי מצפה שיחידות מעורבות יהיו מלוכדות פחות מיחידות על טהרת הגברים. אתה מכיר מחקרים בנושא?

  57. עידן לנדו / דצמ 16 2016 11:34

    תומר, הרעות מטופחת כמטרה בפני עצמה, בצבא ובמשרד ובאקדמיה. הנשים נפגעות מכך בכל מקום. אם אתה לא רואה את ההקבלה, קצרה ידי.

    לדעתי יחידות מעורבות עדיין טריות מדי מכדי שיהיו מחקרים עליהן. יותר מעניין יהיה לבדוק איך השירות ביחידות כאלה משפיע ו/או מרסן מיזוגניות לעתיד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: