Skip to content
12 בינואר 2013 / עידן לנדו

שקרים ומחסומים: שגשוג כלכלי על כידוני הצבא בבקעת הירדן

רקע: הפוסט הנוכחי סוקר את ההתפתחויות בבקעת הירדן בחודשים האחרונים, וכן נתונים דרמטיים שנחשפו לאחרונה על השליטה בקרקעות הבקעה. כדי להבין את הרקע לכל הדברים האלה, כדאי לקרוא את הפוסט המקיף יותר שכתבתי לפני שנה וחצי: גירוש, ייבוש, רישוש: בדרך אל בקעת ירדן נקייה מערבים.

* * *

פינוי מביתך זה דבר שתמיד חשוב לתרגל

ישנם דברים שמתרחשים הרחק מעבר לתודעתם של הישראלים, על אף שהם מתרחשים קרוב מאד אליהם. למשל, שורר בשטח מצב נתון במשך שנים; הציבור לא יודע על כך דבר. השלטון מודיע שהמצב מבוטל; הציבור לא יודע על כך. אבל בעצם מתברר שהשלטון שיקר ושהמצב ממשיך להתקיים; שוב, הציבור לא יודע.

במצב של בורות כל כך קיצונית, של חסך כל כך עמוק במידע בסיסי, כל ניסיון לדבר על תכניות מדיניות או חזון ארוך-טווח הוא ניסיון סרק. במצב כזה, המשימה הדחופה ביותר היא קודם כל להנכיח את המידע בתודעה הציבורית, לגאול אותו מן הנשייה התקשורתית. כך קורה שפעילים או ארגונים בשמאל מוצאים עצמם אנוסים למלא את התפקיד שלכאורה היה מוטל על התקשורת במדינה דמוקרטית – תיעוד המציאות.

יש בישראל אזור אחד, ענק בשטחו, שמתרחשים בו מעשים אלימים מדי יום ביומו; ששוררת בו מדיניות קבע גזענית לחלוטין; שכל זרועות השלטון מעורבות בהנצחת המדיניות הזו ובטיפוחה; ובכל זאת, העניין של התקשורת בו (ולכן, גם של הציבור) שואף לאפס. קוראים לאזור הזה בקעת הירדן.

בקעת הירדן היא החצר האחורית של הכיבוש הישראלי בשטחים. אולי משום שהיא מתקיימת תחת איפול תקשורתי קבוע (להוציא דיווחים ארעיים על נסיונות פיגוע במחסומים), אולי משום שפחות מחמישית מהיהודים בישראל בכלל מודעים לכך שהבקעה היא שטח כבוש – מרשה לעצמה ישראל להתעלל באוכלוסיה הפלסטינית המידלדלת והולכת של האזור הזה באכזריות שאין דומה לה באזורים אחרים. בשנת 2011 הרסה ישראל כ-200 מבנים פלסטיניים בבקעה ועקרה מביתם 430 איש. המבנים הם לא חוקיים, כמובן, כי ישראל אינה מאפשרת כל בנייה פלסטינית בבקעה; 94% משטח הבקעה הם מחוץ לתחום לפלסטינים (אף כי הם מהווים כ-85% מאוכלוסית האזור).

על שלל הדרכים האלה – גזל קרקעות, ייבוש מקורות מים, הריסת כפרים שלמים, העסקת פלסטינים בתנאי עבדות, ומשטר המחסומים הדרקוני – כתבתי פוסט מקיף לפני שנה וחצי. מומלץ להיזכר בעובדות שנפרשו שם, שכן לא חל בהן כל שינוי מהותי מאז. אבל תמיד יש חידושים ודרכים יצירתיות נוספות להתעלל בתושבי הבקעה. בחודשיים האחרונים צה"ל מקיים תרגילי אש מסיביים בצפון הבקעה. לרגל התרגיל, חולקו צווי פינוי זמניים לכ-100 משפחות באזור אל-מליח, מקהילות ראס אל אחמר, חומסה, חירבת ראס, אבזיק, חירבת יארזה ואל-בוריג'. המשפחות, שמנו כאלף איש, צוו לפנות את בתיהן ב-11 בנובמבר  משעה מוקדמת בבוקר ועד הערב. בראס אל אחמר צוו חלק מהמשפחות לפנות את ביתן מדי יום, במשך 3 שבועות, בין השעות 6 בבוקר ל-6 בערב. בתאריכים 9-10 לדצמבר פונה כל כפר חומסה מיושביו, בשעות היום, לצורך תרגיל צבאי.

תושבי אל מליח מפנים את בתיהם לטובת תרגיל צבאי, 9 בנובמבר 2012. צילום: איימן נובאנה

תושבי אל-מליח מפנים את בתיהם לטובת תרגיל צבאי, 9 בנובמבר 2012. צילום: איימן נובאנה

עד לאחרונה היה מדובר רק בפינויים לשעות היום. אבל לפני 10 ימים, ב-2 לינואר, פונו כל תושבי אזור אל-מליח, מהשעה 4 אחה"צ ועד ל-2 וחצי בצהריים למחרת. על פי סוכנות "מען", גם הפעם היה מדובר בכאלף איש. פעילות "מחסום ווטש" נתקלו ב"מחנה זמני" של מאות אנשים לצדי הכביש המוליך למחסום תיאסיר: "ילדים, זקנים, חולים, נאלצו לבלות את הלילה הקפוא (בבקעה, הלילות הבהירים מאד מאד קרים) תחת כיפת השמיים, כשהם ישנים על עגלות או בארגז המשאיות, וכל מה שמגן עליהם מצינת הליל הוא איזו יריעת ניילון עלובה."

את התושבים צריך לפנות כי הם מתגוררים בשטחי אש. או שמא, שטחי האש הוכרזו כדי לפנות את התושבים. תיכף נברר את העניין הזה. מכל מקום, בכירים בצבא מאשרים ש"בכוונת צה"ל להשתמש במבנים לא חוקיים שנבנו שם לצורכי התרגיל." מצוקת שטחי האש של צה"ל אכן נוגעת ללב וכל פטריוט ישראלי יסכים שאם צריך לבחור בין מטרות אימונים לבין מגורי משפחות אז אין ברירה – שהמשפחות יתחפפו. הרי לא יעלה על הדעת להפסיק להתאמן. בסך הכל, צריך להודות, זה די נוח: שטח בנוי הוא שטח בנוי, וערבים הם ערבים. המודל הזה הוא לא חדש, למעשה הוא כבר פועל ביפו, שם הסביר אחד המפקדים לתושב השכונה "שזה אימון לוחמה בשטח בנוי ושהם מעדיפים את עג'מי כי יש שם ערבים."

מה שקצת מטריד בעניין הזה הוא שמעולם לא נשמע על פינוי משפחות יהודיות שהתנחלו בשטחי אש. כך למשל יכולים מתנחלי גבעה 777, מאחז של איתמר, לגור בתוך שטח אש ש"סגור לערבים בלבד". ועוד דוגמה, גם היא מ"מחסום ווטש": "ממול לאדמות המעובדות של התנחלות רועי היו אדמות מרעה פלסטיניות, שכמו רבות אחרות הוצב עליהן לפני 3 שנים שלט בטון "שטח אש!!! הכניסה אסורה!". אלא שבינתיים חמדו אנשי רועי את האדמות, גידרו את השטח ונטעו בו גפן. היום עומד לו כרם יהודי, היחיד שלידו ניצב שלט "'שטח אש'…".

"וידבר אחאב אל נבות לאמור, תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי קרוב הוא אצל ביתי" (מלכים א', כ"א, ב').

מטעי תמרים של התנחלות בתוך שטח אש בצפון ים המלח. צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס

מטעי תמרים של התנחלות בתוך שטח אש בצפון ים המלח. צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס

האמת על "שטחי האש" שונה מאד ממה שצה"ל מציג. רק במאי 2009 החל הצבא לפזר לוחות בטון ברחבי הבקעה שעליהם מוכרז "שטח אש", בעיקר סמוך לקהילות בדואיות (אל פארסייה, חרבת טאנא, אל חדידייה). כהרף עין הפכו תושבי אותן קהילות, ששורשיהן באזור מגיעים עד למאה ה-19, ל"פולשים" על אדמתם. את סיפורה של חרבת טאנא פרשתי בהרחבה בפוסט מיוני 2011; הסיפור מייצג את התמונה כולה.

אחרי שצה"ל גומר לירות ועוזב, הוא משאיר מתנות לתושבים: נפלי תחמושת חיה. ב-20 לדצמבר התפוצץ נפל תחמושת שצה"ל הותיר אחריו באזור אל-מליח ופצע אנושות ילדה פלסטינית בת 12. גם זו שיטה להבריח אוכלוסיה לא רצויה. בכפר אל-עקאבה שבצפון הבקעה נהרגו במרוצת השנים 6 תושבים ונפצעו כ-40 מנפלי תחמושת של צה"ל. הצבא עורך שם תרגילים, ממש בין  הבתים, בלי לטרוח לפנות תושבים. עם השנים עזבו רוב התושבים את הכפר, שראשיתו בתחילת המאה ה-20, הרבה לפני שצה"ל ושטחי האש שלו באו לעולם.

דבר מאירועי השבועות האחרונים בבקעה לא דווח בתקשורת הישראלית. לא הפינוי הכפוי של מאות נפשות, לא השארתן בלילות כפור ללא כל מחסה, לא השימוש בבתיהם כיעדי הסתערות וירי, לא הילדה שנפצעה מנפל התחמושת. ואל נא תיאחזו בתקופת בחירות; גם בלי בחירות, האירועים האלה אינם מדווחים. בדיוק משום כך הם יכולים להתנהל באין מפרע.

בעצם היה דיווח אחד על התרגיל הצבאי בבקעה – באתר פז"ם. הוא נפתח בחגיגיות: "את גבעות בקעת הירדן הזהובות כבשו בשבוע שעבר לוחמי גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, בפעם הראשונה עבור החטיבה מזה מספר שנים." אחרי שורת קילוסים ליכולות המבצעיות של צה"ל, חוזרת הכתבה ל"גבעות המוזהבות": "את גבעותיה מלאות הסלעים של הבקעה, צבאו הלוחמים (העילגות במקור, ע.ל.), כל פלוגה בתחומה – פלוגת הסיור, פלוגת ההנדסה ופלוגת ה"עורב", והסתערו לפי תפקידיהם אל עבר המבנים הנטושים, אשר באותה העת דימו בתי מחבלים, כשמטרתם לטהרם במקצועיות וביעילות."

המבנים הנטושים. דימו. מחבלים. לטהר. במקצועיות.

אף מילה על הסיבה שהמבנים נטושים. לא פלא, איפוא, שהתושבים שנאלצו לנטוש את המבנים רואים בכל תרגיל כזה עוד ניסיון לגרש אותם לצמיתות מאדמתם. הם גם מכירים אולי אוכלוסיות בדואיות אחרות, בשטח ישראל, שגורשו מעל אדמתן באמתלה של "תרגיל צבאי" ומחכות כבר יותר מ-60 שנה שהתרגיל יסתיים. תושבי הקהילות הקטנות בבקעה ספגו כבר עשרות הריסות וגירושים, והעובדה שישראל מבצעת בשטחי C טרנספר שקט כבר קיבלה גושפנקה רשמית. ההתעללויות הבלתי פוסקות אכן הופכות את חיי הפלסטינים בבקעה לבלתי נסבלים ואוכלוסייתם נעשית דלילה יותר ויותר. השימוש באמתלת האימונים לטיהור אתני אינו מוגבל לבקעה; לפני חצי שנה הורה שר הביטחון ברק להרוס 8 כפרים פלסטיניים בדרום הר חברון באמתלה שהם פלשו לשטחי אימונים של צה"ל. למעשה מדובר בקהילות עם רצף התיישבותי שמגיע עד תחילת המאה ה-19, כפי שמתועד גם במחקר שיצא בהוצאת משרד הביטחון. צה"ל טוען שהשטחים דרושים לו לצורך "שמירה על כשירות הכוחות" – אבל המשפט הבינלאומי אינו מתיר להפקיע קרקע כבושה למטרות צבאיות כלליות כגון זו. תושבי הכפרים האלה, כ-1,500 נפשות, עומדים בפני סכנת גירוש מיידית.

בוא נשים מחסומים מיותרים ואז נבטל אותם. כאילו נבטל.

נחזור להתחלה: הדברים שמחוץ לתודעה הישראלית. ארבעה מחסומים צבאיים תוחמים את בקעת הירדן וחולשים על התנועה אליה וממנה: תיאסיר, חמרה (בקעות), מעלה אפרים וייט"ב. המחסומים הפעילים ברציפות הם תיאסיר וחמרה; מחסום מעלה אפרים מאויש לפרקים ומחסום ייט"ב אינו פעיל. במרכז הבקעה, מול הכניסה להתנחלות רועי, הציב צה"ל "מחסום פנימי", שער גוכיה, ממזרח לכביש אלון. זהו שער ברזל שחוסם את דרך העפר היחידה שמקשרת בין מזרח הבקעה למערבה בין תיאסיר בצפון וחמרה בדרום; לאורך כל כביש אלון הקים הצבא סוללות עפר גבוהות למניעת מעבר פלסטינים, זולת בשער הזה. השער הוקם לבקשת הצלב האדום, והוא משרת את תושבי הכפרים הבדואים חומסה ואל-חדידייה. הצבא פותח וסוגר אותו באופן שרירותי.

סוללות העפר ממערב לכביש אלון החוסמות מעבר כלי רכב בין מחסומי חמרה ותיאסיר. צילום: "מחסום ווטש"

סוללות העפר ממערב לכביש אלון החוסמות מעבר כלי רכב מזרחה. צילום: "מחסום ווטש"

מגבלות התנועה במחסומים עמדו על כנן משנת 2001 והוחרפו ביתר שאת ב-2005. עיקרן – איסור כניסת כלי רכב פלסטיניים לכל שטחי הבקעה אם הנהג איננו תושב הבקעה שעל שמו רשום הרכב. המגבלות האלה מיררו את חייהם של עשרות אלפי פלסטינים בבקעה, בהם קהילות בדואיות קטנות ומבודדות, שכל עורקי החיים והמסחר שלהם מחוברים לגב ההר. כך למשל כלי רכב הרשומים על שם מועצה מקומית (ולא על שם תושב הבקעה) לא הורשו לעבור במחסומים, בעלי קרקעות בבקעה שמתגוררים בכפרים ממערב למחסומים לא הורשו להיכנס לאדמותיהם, קרובי משפחה מדרגה ראשונה לא יכלו להיכנס לבקעה, וכדומה.

המגבלות הללו מעולם לא שירתו שום מטרה בטחונית. הבקעה היתה ועודנה האזור השקט ביותר מבחינת פעילות הטרור הפלסטיני; מחסומי הצבא ממילא היו פנימיים לגדה, ולא מנעו כניסת פלסטינים לישראל; לשטח הבקעה עצמה ממילא ניתן היה להיכנס דרך הכניסה הדרומית ליריחו; והחשוב מכל, כל אותה עת ניתנו אישורי כניסה לאלפי פועלים פלסטיניים, שהועסקו בהתנחלויות היהודיות (כשזה מגיע לתזרים המזומנים, כל אמתלות הביטחון נזרקות לעזאזל, או למעשה, מתהפכות כדי לשרת אותו).

המטרה האמיתית של המחסומים היתה ניתוק הבקעה ממרחב המחיה הפלסטיני, הפעלת חנק כלכלי ודילולה מאוכלוסיה פלסטינית, על מנת להקל על הסיפוח העתידי שלה למדינת ישראל.

והנה, לחץ בינלאומי ואולי גם הנידנודים הבלתי פוסקים של האגודה לזכויות האזרח הובילו בסוף, כך נדמה, למפנה חד בעמדה הישראלית. לפני שלושה חודשים הודיע צה"ל  שיסיר את מגבלות התנועה אל ומתוך בקעת הירדן. ההודעה הדרמטית הזאת עברה בדממה תקשורתית כמעט מוחלטת (למעט דיווח של עמירה הס ב"הארץ"); כפי שאמרנו – הציבור לא ידע על המצב, וגם לא על ביטולו.

בפוסט שכתבתי אז על ההתפתחות הזאת ציינתי שהשינוי במדיניות מוכיח ביתר שאת את השרירותיות הבלתי נסבלת של משטר המחסומים הפנימיים בגדה המערבית, שהפך לחלק מן המובן מאליו של השליטה הישראלית בשטחים; מובן מאליו שאין מהרהרים אחריו, אמצעי שליטה לשם שליטה, שאין בינו לבין "ביטחון" ולא כלום. החלטת הצבא לבטל את מחסומי הבקעה לא נומקה – ממש כשם שמציאותם של המחסומים מעולם לא נומקה.

אבל לבי, לב שמאלני מצולק ספקות ופכחונות, ניבא רע. וכך סיימתי את הפוסט ההוא:

"נחש הספק הרע שוב הרים ראשו והזכיר נשכחות: בסרט הזה כבר היינו. אחרי פנייתה הראשונה של האגודה לזכויות האזרח בנושא מגבלות התנועה בבקעת הירדן, הבטיח שר הביטחון, עמיר פרץ, שהמגבלות יוסרו. זה היה באפריל 2007. זאת היתה הבטחת סרק; בפועל, חלו הקלות מזעריות בלבד (ניתנו אישורי כניסה רגליים לתושבי "חוץ", המגבלות על תנועת כלי רכב נותרו בעינן), מה שחייב פנייה מחודשת ב-2011. גם ההחלטה ההיא מלפני 5 שנים מוכיחה שמעולם לא היתה עילה ביטחונית ממשית להתעללות הזאת בתושבי הבקעה; והעובדה שאף אחד לא טרח ליישם אותה אז מלמדת שהשלטון הישראלי, מעצם מהותו, לא מאפשר לפלסטינים חיים נורמליים מרצונו החופשי, ועושה זאת רק תחת לחץ חיצוני, תדמיתי או משפטי.

האם גורלה של ההחלטה מהשבוע יהיה שונה? נשאל זאת כך: האם ישנם עוד מספיק אזרחים ישראלים בעלי מצפון שידרשו מהצבא לקיים סוף סוף את החלטות משרד הביטחון, לבטל את האפרטהייד בבקעת הירדן, ולנקוט דין אחד כלפי יהודים ופלסטינים – חופש תנועה לכולם? כמו שהבנתם, לבד זה לא יקרה. לבד לא קורה כאן כלום."

מחסום תיאסיר. צילום: יערה דבש

מחסום תיאסיר. צילום: יערה דבש

והרי עדכון טרי מהשטח: באמת לא קרה כלום. אף אחד מהמחסומים בבקעה לא הוסר. בחלקם שונו תקנות הכניסה והיציאה באופן חלקי; בחלקם בוטלו הבדיקות הגופניות, ואז הוחזרו. אבל המחסומים עומדים על כנם, וכך גם חסימות העפר הפנימיות. לציבור הישראלי אין מושג מכל זה, כמו שאין לו מושג על שאר הדברים שמתרחשים בבקעה, וכמו שאין לו מושג שצה"ל ממשיך להפיץ שקרים כשנוח לו.

אבל מי שרוצה, יכול לדעת. הדיווחים הרצופים של פעילות "מחסום ווטש" המסורות מספקים את המידע שהעיתונות מזמן טרקה עליו את הדלת. הנה סיכום אירועים קצר משלושת החודשים שחלפו מאז ש"הוסרו" המחסומים בבקעה.

יומיים לאחר הודעת צה"ל – עסקים כרגיל בתיאסיר וחמרה: אין כניסה למי שאינו תושב הבקעה. שבועיים אחרי ההודעה – עדיין עסקים כרגיל, תורים ארוכים בחמרה. ב-5 לנובמבר – תקנות חדשות בחמרה (פלסטינים ישראליים מורשים להיכנס לבקעה אך לא לצאת ממנה!); בתיאסיר הוסרו המגבלות רק על כניסה לבקעה. ב-19 לנובמבר חיילים עדיין עורכים בדיקות גופניות על העוברים מערבה בחמרה. ב-29 לנובמבר, אולי לרגל ההכרזה באו"ם, פתאום מחסום מעלה אפרים מאויש גם הוא, תורים ארוכים בהמתנה. במחסום תיאסיר חזרו למשטר הקודם, כאילו לא היתה שום החלטה: רק תושבי הבקעה בעלי הרכב מורשים להיכנס. לרגל ביקור "מחסום-ווטש", החליט המפקד לסגור את המחסום (!). בגוכיה הצבא עקר את שער הברזל ונראים עקבות טנקים. כשהצבא צריך לעבור, פתאום אין "סכנה בטחונית". המחסום נטוש והפלסטינים עוברים חופשי. גם מחסום חמרה מאויש. ב-3 לדצמבר תיאסיר וחמרה מאוישים, ויש גם פלסטינים שמעוכבים לבדיקת שב"כ. על פי עדות הפלסטינים, יום קודם לכן היה מחסום תיאסיר (שעומד על מקומו כבר חודש וחצי בסתירה להודעת צה"ל) – סגור. ב-17 לדצמבר מחסום מעלה אפרים שוב מאויש ונערכות בו בדיקות. מחסום חמרה מאויש גם הוא. שער גוכיה (שהיה פרוץ במשך חודש וחצי לנוחיות הטנקים של צה"ל) הוקם מחדש. השער סגור, ולידו שלט שאוסר כניסה ממערב. גם בתיאסיר יש שלט כזה, שוב נחסמת כניסת תושבי הגדה לבקעה. ב-19 לדצמבר – חידוש מסעיר במחסום תיאסיר: יושבי הרכבים אינם מצווים לרדת ולגשת ברגל אל המחסום, ומותר להם לעבור בו כשהם ישובים ברכבם. בחמרה, לעומת זאת, עדיין מתבצעות בדיקות גופניות. ב-3 לינואר עדיין מתבצעות בדיקות שגרתיות בתיאסיר ובחמרה.

עד כאן "הסרת מחסומים" והשקרים של צה"ל.

דילול אוכלוסין וחקלאות שלחין

זה המקום לשאול שוב: מה מטרתם האמיתית של המחסומים האלה, מטרה שגוברת על כל "הנחיה" או "הצהרה" חולפת? אולי נחבר אל השאלה הזאת את השאלה הקודמת: מה המטרה האמיתית של הפינויים התכופים של קהילות הבדואים? מעבר לדילול האוכלוסיה הפלסטינית בבקעה, מדינת ישראל וגורמים מרכזיים במשק לוטשים עיניים חמדניות לפוטנציאל הפיתוח הכלכלי העצום של האזור הזה. השפע במי תהום, הפוריות של הקרקע ותנאי ההבשלה המוקדמת של הגידולים החקלאיים הם יתרונות כלכליים ברורים. והם הוכרו ככאלה, מראשיתה של ההתנחלות הישראלית בבקעה (ב-1968 עלו על הקרקע שתי ההתנחלויות הראשונות בבקעה, מחולה וקלי"ה).

עם תום מלחמת ששת הימים, ביולי 1967, הוציא האלוף עוזי נרקיס שני צווים צבאיים: צו מס' 150, שהסדיר את השמירה וההגנה על נכסי הנפקדים בבקעת הירדן, וצו מס' 151, שבאותה נשימה ממש הכריז על אדמות הבקעה שטח צבאי סגור, כלומר, מנע מבעלי הקרקעות הפלסטיניים ה"נפקדים" להגיע לאדמתם ולממש את בעלותם עליה. האדמה, יש לציין, שימשה מזה דורות לגידולים חקלאיים בשל פוריותה וקרבתה למקורות מים. הרציונל מאחורי ההכרזה על שטח עצום כל כך כשטח צבאי סגור היתה לאפשר לצבא לסכל נסיונות הסתננות של פלסטינים חמושים מירדן. מאז ועד היום הסתננויות האלה הפכו לנחלת העבר, נחתם חוזה שלום עם ירדן, אבל האדמה הפלסטינית עדיין מוגדרת שטח צבאי סגור.

צו מס' 151 לסגירת אזור הבקעה ממערב לירדן, נובמבר 1967.

צו מס' 151 לסגירת אזור הבקעה ממערב לירדן, נובמבר 1967.

עד שנות ה-80' עמדו הקרקעות המופקעות, שזכו לכינוי "רצועת 151", בשממונן. אז החליטה מדינת ישראל לעודד את מתנחלי הבקעה לעבד את האדמות האלה, כסוג של חיץ בטחוני על גבול הירדן. המדינה העבירה את האדמה להסתדרות הציונית וזו החכירה אותה לחקלאים היהודים בבקעה.

כמו שאתם רואים, מאז ועד היום אדמות הפלסטינים שימשו יפה את ההתנחלויות היהודיות.

מטעי תמרים בקעה

מה היקף הגזל? עד לאחרונה לא ידענו. דו"ח מבקר המדינה מ-2005 דיבר על אלפי דונמים של קרקעות פרטיות פלסטיניות כאלה שהועברו להתיישבות יהודית בבקעת הירדן. מיפוי של נתוני המנהל האזרחי שערך חוקר ההתנחלויות דרור אטקס, אשר טרם פורסם רשמית, מעלה שכ-55 אלף דונם מכלל השטח שנכלא בין הגדר לבין הירדן נמצאים בבעלות פלסטינית פרטית. כל הקרקע הפרטית הזאת, נזכיר, חסומה בכניסה לבעליה הפלסטיניים.

השוד הממלכתי הזה היה ידוע לכל. בגילוי נדיר של יושרה מקצועית כתב היועץ המשפטי של המנהל האזרחי בשנת 1997:

"הממונה אינו אלא נאמן השומר על הנכס, פן ייפגע בזמן שהבעלים נעדר מן האזור… פועל יוצא הכרחי ממעמדו המצומצם של הממונה הוא איסור על מכירת 'נכס נטוש' שהוא מקרקעין, הואיל ומכר כאמור אינו מתיישב עם חובת השמירה על הנכס… למעשה, אל לו לממונה לעשות כל עסקה לגבי הנכס שתעמוד בניגוד לחובת השמירה האמורה, ובמיוחד לחובתו להשיב את הנכס לבעלים עם חזרתו לאזור." (ההדגשה במקור).

לפני קצת יותר משבוע חשף "הארץ" שמתנחלי הבקעה מעבדים יותר מ-5,000 דונם של קרקעות פרטיות פלסטיניות ברצועת 151 (שהם כ-60% מכלל האדמות המעובדות שם), רובן לצורך מטעי תמרים. ההסתדרות הציונית, שבזכותה התאפשר שוד הקרקעות העצום הזה, הסבירה: "ההרשאה לעבודות חקלאיות ניתנה רק ביחס לקרקעות מדינה וקרקעות נפקדים, שהן אדמות השייכות לפלסטינים שנמלטו ב-1967 ולא שבו אליהן."

זה מעניין, בייחוד המלים "לא שבו אליהן". השטח, כזכור, הוכרז שטח צבאי סגור. כלומר, היה מי שווידא שבעלי הקרקעות המקוריים לא ישובו אליהן – צה"ל. צה"ל תיפקד כ"נאמן השומר על הנכס" – רק שהוא שמר עליו עבור הגנבים, לא עבור הבעלים החוקיים. ב-1987 הורה אלוף פיקוד המרכז, עמרם מצנע, למנוע כניסת פלסטינים לאזור. מצנע, כידוע, הוא עוד חבר במסדר הגנרלים שהתפכחו מאוחר מדי, לבטח מאוחר מדי בשביל הפלסטינים שנושלו מאדמתם הודות לצווים שחתם עליהם.

תצלום האוויר הזה, של אזור אל-פסאיל, נותן מושג חזותי מאד ברור על זהותם של בעלי הקרקעות ברצועת 151. מקרא קצר: הקו הסגול הכפול – גבול השטח הצבאי הסגור ("רצועת 151"). הקו הירוק: הגבול עם ירדן. שטחי תכלת: אדמות מדינה. שטחים אדמדמים: אדמות פלסטיניות פרטיות. שטחים מתוחמים בקווים אדומים: חלקות מעובדות בידי מתנחלים. כל נתוני הבעלות על הקרקע שאובים מרישומי המנהל האזרחי.

רצועת 151 באזור אל-פסאיל. מקור: דרור אטקס

עכשיו בואו נרד לקרקע ונתוודע קצת לנפשות הפועלות.

תמרי "זורגניקה"

תכירו: אילה סמית. מקצוע: מגדלת תמרים אורגניים בבקעת הירדן, בעלת המותג "זורגניקה". יישוב: התנחלות חמרה. נחלה: 1,000 דונם בגאון הירדן, ב"מובלעת זרזיר" הנמצאת בתוך רצועת 151. תחביבים: העברת קורסים בסיינטולוגיה לשכנים הפלסטינים (לא בדיחה). טירדות: "יש לנו בעיה ענקית עם המכס על הייצוא לאירופה. מבחינת האיחוד האירופי, פה זה השטחים הכבושים."

מבחינת אילה סמית, לעומת זאת, "לא היה פה כלום לפני שהגענו", ולכן היא גם משתוממת על החלטתה של "מרקס אנד ספנסר" לנתק את קשרי המסחר עם תמרי "זורגניקה".

לאילה סמית יש קשיי ראייה. היא למשל לא רואה את הסיבה לכך שהיא אינה מעסיקה פלסטינים במטעים שלה: אסור להם להיכנס לשטח צבאי סגור. היא לא רואה שום בעיה עם כך שליהודים דווקא מותר להיכנס לשטח הזה, נניח אם בא להם לקבל סיור מודרך עם בעלה במטעי התמרים. היא לא רואה את האבסורד במשפט "אנחנו חותרים ליצור הזדמנויות לכולם בקרב הקהילות שלנו, לקדם סובלנות, הגינות ואכפתיות, ולפרוץ מחסומי חברה, דת וגזע", שמופיע באתר חברת "זורגניקה".

בעיית הראייה הכי חמורה של אילה סמית, כמובן, היא שהיא לא רואה את שכניה הפלסטינים. כלומר, היא חושבת שהיא רואה אותם ואפילו דואגת להם, אבל היא לא מסוגלת לראות אותם כבני אדם שווים לה, כאלה שיכולות להיות להם זכויות על הקרקע בבקעה. למעשה, יש להם זכויות על הקרקע שלה.

אילה סמית מעולם לא הצליחה לראות שחלק הארי של מטע התמרים שלה ננטע על אדמה פלסטינית פרטית. היא לא יודעת שהיא גזלנית בשליחות המדינה. הנה תצלום האוויר של מובלעת זרזיר. המטעים של סמית מתוחמים בקווים האדומים; כולם, פרט לקצה הצפוני, נמצאים על אדמות פלסטיניות פרטיות, על פי נתוני המנהל האזרחי.

מובלעת זרזיר. מקור: דרור אטקס

והנה עוד עובדה מופלאה: מובלעת זרזיר היא גם שמורת טבע. אז ככה: מתנחלת בבקעה מחזיקה ב-1,000 דונם מטעי תמרים (ועוד היד נטויה) בתוך שמורת טבע שהיא גם שטח צבאי סגור. תשאלו: איך זה מטעים פרטיים בתוך שמורת טבע? תשאלו: איך זה שמורת טבע בשטח צבאי סגור? תשאלו: איך זה שרק לבעלי המטעים יש את המפתחות לשערים בגדר המערכת שמובילים לתוך השמורה?

ואני שואל: איפה אתם חיים, בדנמרק? מדובר פה על המזרח הפרוע של מדינת ישראל, ארץ ההפקר שבה כל מה שנראה חסר פשר מבחוץ מציית להיגיון פנימי עמוק ושיטתי: נישול הפלסטינים מאדמתם וממשאביה. גם החוק אינו אלא משרת נרצע של היגיון הנישול. בכל רחבי הבקעה פזורים שטחים "דו-שימושיים", שטחים שהמדינה חוסמת בפני התושבים הפלסטיניים בשתי דרכים נפרדות; מה שבטוח בטוח (עוד על השיטה – בדו"ח בצלם (מאי 2011), "נישול וניצול: מדיניות ישראל באזור בקעת הירדן וצפון ים המלח").

אילה סמית היא רק משל; הנמשל הוא שוד קרקעות ורווחים כלכליים פוטנציאליים של מיליוני דולרים מכיסם של חקלאים פלסטיניים (תשובה טובה לשאלה המיתממת "למה הפלסטינים לא מפתחים כלכלה עצמאית" היא: ישראל שודדת את משאביהם היקרים ביותר). המתנחלים היהודים בבקעה מסתגרים בעיקשות בבועה של בורות. לנוכח עובדות כמו אלה שהוצגו כאן, הם מנפנפים בטענה ש"ההסתדרות הציונית החכירה לנו את האדמות". זה נכון טכנית; שרשרת הגזל החלה במדינה, עברה להסתדרות הציונית והסתיימה במתנחלי הבקעה. אבל זה כמובן לא פוטר אותם מידיעת העובדות או משותפות לפשע; הם-הם מי שקוצר רווחים מן הפשע, מנציח אותו ומגדיל את ממדיו כל העת, ומרחיק את האפשרות להתפייס אי פעם עם קורבנותיו. בורות-מרצון היא סוג של מומחיות ישראלית ואינה דבר חדש בבקעה. כשנחשפה, לפני שנים ספורות, תופעת "עבדי התמרים" במטעי הבקעה (מערבית לרצועת 151), גילגלו המתנחלים עיניים והשתוממו מאד – אם לא הכחישו נמרצות – שדברים מזעזעים כאלה מתרחשים ממש מתחת לאפם, במטעים הרווחיים-להפליא שלהם.

ענף התמרים אכן רווחי מאד. בשנים האחרונות הוא נהנה מצמיחה שנתית של 10%. 60% מהתמרים בישראל מגיעים מבקעת הירדן, ולמעלה מ-80% מן התמרים שגדלים בבקעה מופנים לייצוא. הרווחים הנאים קובעים את העובדות בשטח: מדי שנה ניטעים בבקעה 1,000 דונם מטעי תמרים. התמרים זוללים מים, ולכן מפעיל הלובי החקלאי לחצים כבדים להקצאות קרקע ומים חריגות בנדיבותן, לחצים שאכן נושאים פרי.

מעט מאד ישראלים חושבים על כל זה כשהם שולחים את ידם אל שקית התמרים בסופרמרקט, שהגיעה מפצאל או מחמרה; קשה לחצוץ בין הישראלי לבין המג'הול שלו. גם באירופה עדיין מתקשים להיפרד מתמרי הבקעה. ובכל זאת, טובה ידיעה מבורות, והידיעה כמה ניצול ועיוות דין נדרשו כדי לדשן את גידולי התמרים המשגשגים של בקעת הירדן היא ידיעה מרה וכואבת מאד.

אדמה פלסטינית: חטוף מכל הבא ליד

אחרי מלחמת ששת הימים וגלי הפליטים הפלסטיניים שנמלטו או גורשו מן הגדה המערבית לירדן, הגו פקידי המנהל האזרחי שיטות יצירתיות למנוע תביעות משפטיות מצד בעלי הקרקעות שבהם. המנהל הכין רשימת סודית של "מנועי כניסה מסיבות בטחוניות". חטאם היחיד של אותם בישי-מזל היה בעלותם על קרקע בבקעה שהוקצתה ליהודים, בהיעדרם. הנה דוגמה חיה לאינסטרומנטליות של השיח הבטחוני במימוש אינטרסים קולוניאליים טהורים. הרשימה הזאת כונתה "רשימת המאה", אף כי בסופו של דבר היו רשומים בה יותר מ-2,000 שמות. רק בסוף שנת 2004, בעקבות התערבות מבקר המדינה, בוטלה הרשימה.

מקור: "הארץ"

קיבוץ מירב והקרקעות המסופחות. מקור: "הארץ"

חמדנות הקרקעות בבקעה עוברת כל גבול – כולל את הקו הירוק. לפני קצת יותר משנה נודע שקיבוץ מירב קיבל לידיו לא פחות מ-1,200 דונם אדמות מצפון הבקעה, שגם הן היו בבעלות פלסטינית פרטית לפני 1967. הקרקעות למעשה מרוחקות כ-5 ק"מ מן הקיבוץ, ותוואי גדר ההפרדה במקום מתנתק מן הקו הירוק, מקיף את הקרקע הגזולה, ושוב חוזר אל הקו הירוק. זהו מקרה יחיד (מתועד) שבו נמסרה קרקע פלסטינית לרשותו של יישוב יהודי בתחומי הקו הירוק. לחלק מן הבעלים המקוריים של האדמות ניתנו אדמות "נפקדים" כפיצוי; רק שאותם "נפקדים" שבו מאוחר יותר לתבוע את אדמתם, וכך עברה קללת הנישול מיד ליד בקרב החקלאים הפלסטיניים.

נזכיר: מדובר כאן בפליטי 67', לא בפליטי 48'. האירועים המדוברים לא התרחשו לפני קום המדינה אלא בימי חייהם של חלק ניכר מקוראי הבלוג הזה. גם מי שמסרב בכל תוקף לשמוע על הנכבה לא יכול להסב את מבטו כשמדובר על תוצאות הגירוש של מלחמת ששת הימים.

גזל הקרקעות בבקעת הירדן עומד כמובן בהפרה ברורה של החוק הבינלאומי, ואכן, גורמים משפטיים בישראל, כולל מבקר המדינה, ציינו זאת. אבל מנגד, גורמים חזקים לא פחות דחפו וממשיכים לדחוף להרחבת ההתנחלויות בבקעה. הגורם המיישב המרכזי הוא התנועה הקיבוצית, ששולחת את טובי בניה להתנחל על אדמות הפלסטינים בבקעה. למעשה, בימים אלה ממש עולה על הקרקע התנחלות קיבוצית חדשה בבקעת הירדן, בשקט-בשקט וללא כל כיסוי תקשורתי, זולת הדיווחים השוטפים של פעילות "מחסום-ווטש" העירניות: אגף המשימות של התנועה הקיבוצית, בראשות יואל מרשק, מכשיר את "מחנה גדי" הנטוש (בין אל-עג'אג' וג'יפתליק) כפנימית נוער, זאת אחרי שנכשלה יוזמתו להקים במקום "התיישבות בודדים". מרשק קנה לו שם של "שמאלן" בזכות הסיוע שהוא מגיש לחקלאים פלסטיניים במסיק הזיתים; ככל הנראה לא עולה על דעתו שעוד לפני כל מחווה הומאניטרית, המעשה ההגון הפשוט כלפי חקלאים פלסטיניים הוא להפסיק להתנחל על אדמתם הפרטית.

מרשק נימק את יוזמות ההתנחלות של התנועה הקיבוצית בבקעה "במטרה לשמר את אדמות המדינה בידי יהודים ולהעניק ביטחון למתיישבים הנמצאים במקום, בשליחות המדינה והתנועה הקיבוצית." קשה לחשוב על ניסוח הולם יותר לטשטוש הגבולות הגמור בין האקט הבטחוני, האקט החקלאי והאקט הטרנספריסטי הפשוט ("בידי יהודים"). כדאי גם לשים לב לשקר הנוח כאילו כל אדמות הקיבוצים בבקעת הירדן הן אדמות מדינה ולא אדמות פרטיות פלסטיניות (וזאת אפילו מבלי להיכנס לתעלולים המשפטיים בהכרזת אדמות מדינה בשטחים).

אבל ההערה של מרשק פותחת פתח לדיון מעניין: מי משרת את מי בשטחים – הצבא את המתנחלים או המתנחלים את הצבא? המתנחלים משרתים את הצבא במידה שהם ונכסיהם מייצרים תעסוקה ומשימות בטחוניות למכביר. כשמדובר בהתנחלויות של גוש אמונים, הדעה המקובלת היא שהצבא מצידו משרת את אידאולוגית ארץ ישראל השלמה. אבל כשמדובר בהתנחלויות קיבוצים ומושבים – איזו אידאולוגיה משרת הצבא?

התשובה היא שהוא משרת את האידאולוגיה של זמננו: אידאולוגית הכסף והרווח.

צה"ל פורשׂ רשת ביטחון להון

אם כבר עולה בקעת הירדן לכותרות, זה בשני הקשרים. האחד, נסיונות פיגוע (כמעט תמיד – נגד החיילים במחסום, מה שמוכיח שהמחסומים מייצרים טרור), והשני – השערות והדלפות בדבר מעמדה בהסדר הקבע עם הפלסטינים. זהו טקס פולחני קבוע, וכולם ממלאים בו את תפקידם בצייתנות, ממשלה אחר ממשלה. נפתח סבב שיחות עם הפלסטינים; נושא הגבול המזרחי עולה לדיון, הנציגים הישראלים מציגים עמדה מעורפלת; מתנחלי הבקעה, שעוקבים בדריכות, נעמדים על רגליהם האחוריות; אישיות פוליטית בכירה נשלחת ל"סיור בבקעה", במהלכה היא משחררת הכרזות מאיימות-מרגיעות, בנוסח "מדינת ישראל לעולם לא תיסוג מבקעת הירדן"; וכולם נרגעים, עד הסבב הבא.

רק לפני שנה, בשיחות עם הפלסטינים בעמאן, הודלף שישראל דרשה נוכחות צבאית על הירדן ללא ריבונות בבקעה; מיד לאחר מכן ההדלפה הוכחשה. זה הספיק; מחול השדים הרגיל יצא לדרכו, ושוב נדחקו והועלמו מסדר היום הציבורי השאלות המהותיות. מותר לחשוד שגם בין מתנחלי הבקעה יש כאלה שנושמים לרווחה בכל פעם שעולה האפשרות "לסגת מבקעת הירדן"; הם הרי יודעים שמדובר במסך עשן, שמאחוריו הם יכולים להקים עוד חממה ולטעת עוד מטע, בעידודה הנמרץ של הממשלה. כל ממשלה שהיא.

הברברת על הריבונות העתידית בבקעה מסיחה את הדעת מן המציאות העכשווית שם. כשיד אחת משרטטת מפות, היד השניה פנויה להפקיע אדמות. ישנם אפילו מי שמוכנים לסלוח לאפרטהייד היהודי שבבקעה בשמה של איזו אוטופיה הזויה שתתממש בעתיד הרחוק – "במילא נספח את הבקעה, זה ידוע, אז למה לדאוג?". או אולי דווקא להיפך: "במילא ניסוג משם, זה ידוע, אז למה לדאוג?". זהו הלך מחשבה שרק עם של אדונים יכול להחזיק בו בטבעיות. שהרי אין שום קשר בין ריבונות לזכויות אדם וזכויות אזרח; כל ריבון מחוייב לשמור על זכויות הנתונים לשליטתו באופן שוויוני, בלי קשר לזיקתם האתנית. כבר 45 שנה שתושבי הבקעה סובלים תחת מגף הכיבוש הישראלי, וב-7 השנים האחרונות הם נתונים למדיניות אכזרית של נישול, רישוש וייבוש. שום הסדר מדיני עתידי, אם יבוא, לא מצדיק את המדיניות הזאת. בין אם יהפכו הפלסטינים בבקעה לאזרחים שווי זכויות ובין אם תיכון שם ריבונות פלסטינית, כרגע מדובר ב-80 אלף איש שישראל יורדת לחייהם על בסיס יומיומי. לא נראה שהם מעניינים אף מפלגת שמאל בישראל, עדות נוספת לנתק בין השמאל המפלגתי לבין הסוגיות שאמורות להעסיק אותו.

חוט מקשר אחד עובר בכל הפרשיות שנסקרו כאן, והוא תפקידו המעוות, הפרברטי, של צה"ל כמי שמבטיח את האינטרסים הכלכליים של התנחלויות הבקעה. כל משטר המחסומים המופרך מיועד לעודד ולזרז את נטישתם של תושבי הבקעה הפלסטיניים; כמה פעמים יכול אדם פלסטיני לראות את ביתו נהרס, להתפנות שוב ושוב מביתו לטובת תרגילי צבא בכפר שלו, לקנות מים במחיר גבוה פי 3 ממה שמשלמים שכניו היהודים, לראות בעיניים כלות את המטעים הפורחים בהתנחלויות על אדמתו הפרטית, להתעכב שעות במחסום פנימי בבקעה בלי כל היגיון או הסבר – עד שיישבר ויהגר למקום אחר? דילול האוכלוסיה הפלסטינית משרת את התפשטות ההתנחלויות: עוד קרקע פנויה, ופחות סיכוי שיימצא באזור הבעלים החוקיים של הקרקע, שעלול עוד להטריח את הרשויות בתביעה משפטית.

רצועת 151 שעל גאון הירדן היא שטח עצום, כ-170 אלף דונם, פורה במיוחד, שמוגדר שטח צבאי סגור (בסך הכל, כ-56% משטח הבקעה מוגדרים כך); כף רגל פלסטינית לא יכולה לדרוך שם, למרות שכשליש מן השטח הזה רשום בטאבו כקרקע פלסטינית פרטית. באין מפרע, המתנחלים נוטעים שם עוד ועוד דונמים של תמרים וקוצרים רווחים נאים, כל זה בחסות השמירה ההדוקה של צה"ל. למעשה, קיבלו מתנחלי הבקעה סידור אבטחה חלומי, שכל בעל מטע או פרדס בתחומי הקו הירוק יתקנא בו: הגנה הקפית רצופה על הגידולים שלהם, חינם אין כסף. המפתחות לגדר שוכנים לבטח בכיסם.

הרווחיות העצומה של גידולי התמרים, השוק העולמי למזון אורגני הגדל כל הזמן, מבטיחים שלא רק המתנחלים אלא גם מערך שלם של שינוע, שיווק וייצוא מרוויח מהמשך הישיבה בבקעה. זהו המנגנון המוכר של רווחי הכיבוש, שמתפזרים בכל אגפי החברה הישראלית, משני צידי הקו הירוק, ושמים ללעג את האמונה התמימה כאילו "כולנו מפסידים מהכיבוש". המעורבות הגדלה והולכת של הצבא כרשת הביטחון הפיננסית של פרוייקט ההתנחלויות רק מבהירה עד כמה חזקה אחיזת-הצבתות ההדדית הזאת, בין כלכלת ההתנחלויות לכלכלת הביטחון: כל מטע חדש בבקעה מצדיק עוד כוחות שיטור ואבטחה, שמצדיקים עוד תוספת לתקציב הביטחון, שמאפשרת עוד צמיחה בכלכלת הביטחון, כלומר עוד תעסוקה ורווח לאזרחי ישראל; וכל תוספת למערך השיטור והאבטחה מאפשרת עוד בטחונות להון הכלכלי שמושקע בהתנחלויות, ולכן עוד צמיחה בכלכלת ההתנחלויות, ועוד פיזור רווחים בין יותר ויותר ישראלים.

מעטים מאד בפוליטיקה הישראלית מודעים לחוזקו של הקשר הגורדי הזה, ומעטים עוד יותר מעזים בכלל לקרוא עליו תיגר. אבל זהו המסד האמיתי של הכיבוש, הסיבה העמוקה לכך שהפך ממצב זמני למצב קבע, ועל כן התרתו של הקשר הזה היא המשימה העליונה של כל שוחרי השלום והשוויון בישראל.

[תודה מיוחדת לפעילות "מחסום ווטש" על ריכוז המידע על מחסומי הבקעה ולדרור אטקס על ריכוז נתוני הקרקעות ברצועת 151]

54 תגובות

להגיב
  1. ליברטריאן / ינו 12 2013 10:24

    כשקראתי "כדאי לקרוא את הפוסט המקיף יותר" חשבתי שאני עומד בפני רשומה קצרה. במקום זה קיבלתי תמונה ברורה, יסודית ומקיפה. אני לא יודע אם זה מקובל לכתוב זאת כאן בתגובות, אבל השתמשתי בכפתור הצהוב שלך למעלה. תמחוק את התגובה אם לדעתך היא לא במקום.

  2. עידן לנדו / ינו 12 2013 10:32

    תודה, ליברטריאן. הפוסט הקודם אכן היה מקיף יותר, מה שלא מכווץ את הנוכחי. שמתחילים לנבור בבקעת הירדן, אין לזה סוף.

  3. נטליה / ינו 12 2013 10:58

    כמה אנשים שאני מכירה עושים מילואים בבקעה, מעבר לקו הירוק, כמאבטחים של קיבוצים למשל, בלי להיות מודעים לכך שמדובר בשטח כבוש. כשאני חושפת את זה לפניהם, הם בהלם – מה באמת? לא יכול להיות, אבל זו בקעת הירדן! מדי פעם מבליח מחסום בזכרונם. אבל אפילו דמעות תנין אין שם. הם יוצאים מהשוק די מהר. כולם שמאלנים בעיני עצמם, כמובן.

  4. eytan lerner / ינו 12 2013 12:10

    עידן תודה רבה על הטלטלה של שבת בבוקר. פוסט עמוק ומשובח מריר ומפוכח. אני חושב שהמצב הזה לא הולך להשתנות כל כך מהר אם בכלל. כמו שכתבת האחיזה היא אחיזת קבע ואפילו אם היו מתחילים לראות נכחם, הפירוק של מצב כזה כולל האריגה של ההתנחלויות אל תוך השטחים נראה כמעט בלתי אפשרי. אם נוסיף לכך את כל האינטרסים לשימור והעמקת השליטה אנחנו מסתכלים על משהו שייקח עשרות אם לא יותר שנים של תהליך.

  5. עמית / ינו 12 2013 12:29

    פוסט מעולה.
    את המאמר הזה בתוספת "חמש מצלמות שבורות" צריך לחלק בתיבות הדואר בישראלֿמטעם ועדת הבחירות המרכזית הבעיה היא שלפחות שבע מתוך עשר "ערכות מציאות" כאלו יסיימו את חייהן הקצרים בפח.

  6. חיה כאן / ינו 12 2013 14:34

    כולכם צודקים בתנאי אחד: שמאה אחוז מכם יילכו להצביע. לצערי בקרב השמאל והמרכז יש יותר משתמטי-הצבעה מאשר בימין, שלא לדבר על ההתנחלויות ועל החרדים, שם למעלה ממאה אחוז מצביעים.

  7. אלי אמינוב / ינו 12 2013 15:25

    מאמר מצוין, מדויק ומפורט אלא שלי נראה שכאשר אתה מנסה למצוא הבדלים בין התנחלות גוש אמונים ואלה של התנועה הקיבוצית, אתה ממשיך את האגדה שאי אפשר להשוות את שני הדברים, בגלל האידאולוגיה השונה שכל אחת מהקבוצות הללו מחזיקה בה. לצערי ראוי לבחון את הדברים במעשיותם, כמו שאמר אותו האיש "בפירותיהם תכירום". אלה וגם אלה ממשיכים את התאווה הציונית ל"גאולת הקרקע", כלומר להעברת אדמות פלסטין לידי היהודים. הציונות היא במהותה תנועה קולוניאלית ששמה לה כמטרה מרכזית להפריד את היהודים מן האחרים ולרכזם פה. ומכיוון שגם כאן היו ויש אחרים הרי שיש לסלקם. הקיבוצים היו הראשונים שנהגו לקיים מסגרות חד אתניות בשם… הסוציאליזם. אידאולוגיה זו שמשה להם להקמת מושבות אפרטהייד כביכול לא בשל הלאומיות אלא בשם היותם כביכול חברת העתיד בעוד הערבים נמצאים בשלב היסטורי מפגר ולכן אינם יכולים אפילו להבין את הקבוצה ה"סוציאליסטית". ממשיכיהם של אלה הם המתנחלים שעושים זאת בשם אללה, מיתולוגיה יהודית והנאה חומרית אך הם באמת רק ממשיכים את "גאולת הקרקע" ובאמת אין צורך להבדיל ביניהם כמנהג השמאל הציוני שהוא כמובן שמאל קולוניאלי. בכל חברה יש חלוקה גסה לשני אגפים לפחות שהשמאל הוא אחד מהם. כך היה גם בחברת האפרטהייד של דרום אפריקה ואם נרצה להרחיק גם התנועה הנאציונלסוציאליסטית בגרמניה עד ליל הסכינים הארוכות. אינני רוצה להרחיב בעניין אך הניסיון של דרום אפריקה מוכיח כי שמאל קולוניאלי איננו מסוגל לנצח במאבק על שינוי חברתי והוא מתגייס אליו רק כאשר עם הילידים יוצא למאבק. .

  8. עידן לנדו / ינו 12 2013 15:32

    אלי, ההבדלים בין גוש אמונים והתנועה הקיבוצית הם אמיתיים, גם אם שטחיים. מדובר בתודעה פוליטית שונה מאד, בייחוד במימד הלאומי-דתי. זה לא סותר בכלל את דבריך, שהפרקטיקה הקולוניאלית זהה.

    הרשה לי לצטט את עצמי, מפוסט קודם (כאן: https://idanlandau.com/2011/02/19/investing-in-the-occupation/)

    "כאשר מבקרים מבית ומחוץ משווים את מפעל ההתנחלויות הישראלי בשטחים לקולוניאליזם, נשמעות כמה התנגדויות מוכרות. המתנגדים להשוואה טוענים שההתנחלות ביהודה ושומרון שונה, באופן יסודי, מהתפשטות קולוניאלית טיפוסית, וזאת משני טעמים. ראשית, העם המתפשט, הכובש, למעשה חוזר לנחלת אבותיו, כלומר, מחזיר לעצמו נכסים ששייכים לו מלכתחילה. שנית, המטרה של ההתפשטות איננה ניצול משאבים בקולוניה אלא התבססות האוכלוסיה המתנחלת בשטחה.

    חשוב לראות שההתנגדויות האלה מניחות שבעיקרו של דבר, קולוניאליזם הוא אידאולוגיה ולא פרקטיקה; מערך של השקפות ומוטיבציות, ולא מערך של מנגנונים כלכליים ופיננסיים. אך כאן כמובן נעוצה המחלוקת. מי שבוחר להתמקד במנגנונים הביורוקרטיים והכלכליים שמפעיל הכוח הכובש בשטח הכבוש, בלי קשר למעטפת האידאולוגית שמצדיקה אותם – אינו יכול שלא להבחין בקווי הדמיון הבולטים בין ההתנחלויות להתפשטות קולוניאלית.

    לפחות שלושה מרכיבים עיקריים של הקולוניאליזם מתקיימים בשליטה הישראלית בשטחים. אחד, ניצול כלכלי של משאבי הטבע בשטח הכבוש לטובת "מדינת האם" ולא לטובת תושביו; שניים, ניצול כוח העבודה הזול, נטול הזכויות, בשטח הכבוש; שלוש, ניצול השוק השבוי של השטח הכבוש לטובתם של יצואנים ויבואנים ממדינת האם.

    אומנם כן, האינטרסים הכלכליים הממשיים שעמדו מאחורי המדינות הקולוניאליות תמיד עמדו בצילם של רעיונות נשגבים – "תירבות הפראים", "הפצת הבשורה הנוצרית", ולאחרונה, "הפצת החופש והדמוקרטיה" – אבל אלה היו, על פי רוב, "מבני-על" בעלי פונקציה תעמולתית-פסיכולוגית בעיקרה. החל ממטעי התה הבריטיים בהודו, דרך מכרות היהלומים של בלגיה בקונגו, ועד לבארות הנפט האמריקניות בעיראק – הקולוניאליזם תמיד גילם ביסודו תאוות בצע משולחת רסן של סוחרים, תאגידים וממשלות.

    ובעניין הזה, ישראל אינה יוצאת דופן. את הדברים האלה כדאי לזכור משום שהם נוטים להיבלע ולהישכח בתוך המלל הרב על "אידאולוגיה משיחית", "פנאטיות דתית", "גזענות יהודית" וכיוב'. כל אלה אומנם קיימים, ובעיקר בשולי הימין האידאולוגי. אבל לא משם צמח מפעל ההתנחלויות ובעיקר, לא בזכותם הוא ממשיך להתפשט ולפרוח. המפעל הזה צמח מליבה של מפלגת העבודה (בעיקר מזרם "אחדות העבודה" שבתוכה), ולאורך כל הדרך, מאחורי גבם של חנן פורת ומשה לוינגר, עמדו קבלנים ובעלי הון שספרו ערימות של שטרות מרשרשים."

  9. רפי חייט / ינו 12 2013 15:36

    תודה על המאמר החשוב. חשוב להוסיף כי במעשי הנבלה הללו בבקעת הירדן התחיל המערך ב-1967. הנה קטע מספר חדש על מדיניות ממשלת אשכול לאחר מלחמת ששת הימים (הספר נקרא The Bride and the Dowry: Israel, Jordan, and the Palestinians in the Aftermath of the June 1967 War וכתב אותו אבי רז,פרופסור באוקספורד). הקטע, בעמ' 185-186, עוסק בדברים שאירעו בסוף 67 וראשית 68:
    The plans to settle Jews in the Jordan Valley made the Arab population of the area unwelcome. A well to supply water for the settlement of Meholah was drilled with the full knowledge that it would adversely affect half a dozen wells and springs used by two neighboring Palestinian villages, Bardalah and Tall al- Bayda. A steadily increasing decline in the output of these villages’ water sources began within two years. In early December the Israeli army removed the non-nomadic Bedouin tribe al- Nusayrat from its small village of mud huts and tents near Jericho. Between 150 and 300 members of the tribe, mostly able- bodied men, crossed to the East Bank. Israel cited security reasons for the removal of the Bedouins and claimed that those who had left the West Bank did so voluntarily. The Palestinians and the Jordanians insisted that the men were trucked to the Allenby Bridge and expelled at gunpoint. A British diplomat concluded that the Israeli action was part of a policy of creating a cordon sanitaire along the Jordan River. In his opinion, so was the destruction the previous month of al- Jiftlik, a small town of 6,000 a few miles north of the Damya Bridge. It appears, however, that these actions were not unrelated to Israel’s settlement ambitions.
    A British diplomat concluded that the Israeli action was part of a policy of creating a cordon sanitaire along the Jordan River. In his opinion, so was the destruction the previous month of al- Jiftlik, a small town of 6,000 a few miles north of the Damya Bridge. It appears, however, that these actions were not unrelated to Israel’s settlement ambitions. The town of al-Jiftlik was built after the 1948 War by Palestinian refugees who earned their living by tilling the fertile farmland in the Jordan Valley. Most of al- Jiftlik’s residents fled to the East during or immediately after the fighting in June, but between 50 and 100 families stayed. In early November 1967 the Israeli army entirely demolished the 800 dwellings of the town. Rendered homeless and prevented by the army from returning to work their fields, they found shelter in a nearby village. In less than a month this village and other “abandoned” villages in the region were bulldozed, too. The official Israeli explanation was that the empty houses were a hazard to security and to health: they served as centers for guerrilla infiltrators from Jordan, affording them cover and storage for weapons; and that they were breeding places for rats and disease. But a letter to Premier Eshkol, dated 18 September – seven weeks before al-Jiftlik was leveled— reveals that at the army’s request the Settlement Department of the Jewish Agency was examining the feasibility of establishing two settlements in the al- Jiftlik area.

  10. עידן לנדו / ינו 12 2013 16:10

    תודה, רפי. זה מזכיר מאד את גרוש הבדואים מהנגב בשנים שאחרי 48', איך ניצלו את האווירה הפוסט-מלחמתית לסיים את מה שנשאר "פתוח".

  11. Dehed / ינו 12 2013 22:18

    בקעת הירדן והחודשים הספורים ב 2004 בהם עמדתי במחסום והתעמרתי בפלשתינים (הי! זה היה רק בשביל הביטחון!) עמדו במוקד ההתפכחות האישית שלי מהזהות הלאומית הציונית שהחזקתי בה. אחרי 5 שנים, כשדפנה ברק ארז הטיחה בפני (היו שם עוד כמה אנשים, אבל זה הרגיש כמו האשמה ישירה) בשיעור משפט חוקתי את העקרונות המשפטיים שפעלתי מטעמם הרגשתי כל כך מרומה ופתי. לקח עוד קצת זמן עד שהבנתי שהדרך היחידה להסביר את זה היא שרציתי להיות עליון, רציתי להיות אלים, ורציתי להיות הריבון השרירותי והכל יכול. ההכשרה המפורטת והפורנוגרפית שעברתי על השואה עשתה את שלה, וידעתי בדיוק מה התפקיד שלי במחזה הזה, כולל תחושת השליחות והנעלות המוסרית, כולל ההבנה שאין ברירה אחרת ושחובה עלי דווקא להיות במקום בו עושים את העבודה המלוכלכת, כמו חייל אס אס טוב.

  12. אריאל / ינו 13 2013 03:47

    מזעזע ומטלטל. רק הפריע לי המשפט: "נסיונות פיגוע (כמעט תמיד – נגד החיילים במחסום, מה שמוכיח שהמחסומים מייצרים טרור)". זה קצת כמו לומר שנשים מייצרות אונס או שהצד המרוח של הטוסט מייצר רצפה. אני לא מערער בנכונות הטענה, אבל ההיקש הלוגי מכך שנסיונות הפיגוע מכוונים בעיקר כלפי מחסומים לכך שהמחסומים הם הסיבה לפיגוע איננו, לדעתי, תקף.
    הייתכן שלא הבנתי את כוונתך שם?

  13. אריאל / ינו 13 2013 03:53

    האם, אגב, אין קשר למכס הגבוה המוטל על תמרים? כשתפוח אחד רקוב כל החבית רקובה.
    ראה כתבה כאן: http://www.nrg.co.il/online/16/ART2/061/203.html
    (שווה לו רק בשביל תמונת האילוסטרציה של קטיף התמרים…)

  14. גדי / ינו 13 2013 09:28

    פוסט מצוין. אפשר היה להוסיף (תמיד אפשר היה להוסיף…) בנוגע לשוד המים, כי הוא מרכיב דרמטי בסיפור בבקעה. היחס בין כלכלת מים רופפת לניצול פראי הוא מרכיב קולוניאלי מובהק.

    ואולי עוד משהו: קק"ל מילאה תפקיד חלוצי של ממש בהכשרת כל הבקעה לניצול החל מסוף שנות השבעים.

  15. עידן לנדו / ינו 13 2013 09:58

    אריאל: פלסטיני שתוקף עם סכין חיילים במחסום כנראה הגיע בכוונה לעשות את זה. זה לא היקש לוגי, זה פרשנות סבירה. הנקודה החשובה, שאולי הוחמצה כאן (אבל גם מודגשת בפוסט הקודם) היא שמטרתם העיקרית של מחסומי הבקעה היא לא לסנן את העוברים מערבה, אל תוך ישראל, אלא את אלה העוברים מזרחה, אל תוך הבקעה. כלומר, לא הגנה על אוכלוסית גוש דן או ירושלים, אלא פיקוח קפדני על כמות הפלסטינים שחיה בבקעה.

    גדי: נושא המים גדול מאד, וזכה לניתוח מאד מפורט בפוסט מלפני שנה וחצי.

  16. דורית / ינו 13 2013 10:15

    מניעת הזכות הבסיסית לתנועה חופשית ממקום למקום איננה דבר של מה בכך, והיא מקוממת לא רק בהיבט המעשי שלה – דהיינו הפרעה קשה יומיומית ומתמשכת לאפשרות לקיים שגרת חיים, אלא גם בהיותה ממתגת את אלה שהיא נלקחת מהם כאוייבים, כאנשים חסרי זכויות בסיסיות, כמחבלים בפוטנציה וכדומה.
    המחסומים שישראל מציבה בפני ילידי הארץ הזאת , כדי להגן על מתנחלים שזה מקרוב באו, הפכו לאחד מסמלי הכיבוש הקשים והשנואים היותר, המממשים את חווית האפרטהייד באופן יומיומי, ומהווים נקודת החיכוך השכיחה ביותר בין העם הפלסטיני הכבוש, ובין נציגי העם הכובש – חיילים חמושים המכוונים את נשקם אל מול חייך, חיי ילדיך והוריך.
    וכאן שאלתי לאריאל שבתגובתו מביא השוואה לאמירה כי המחסומים מייצרים פיגועים לבין האשמת נאנסת: האם יש מקום להשוואה כזו?
    האמנם יש כשל לוגי בהבנה שמחסום שבברוטליות מהותית ומעשית לעיתים, מונע ממך לחיות את חייך במינימום ההכרחי לניהול סביר כל שהוא של חייך, יגרום לך לנסות ולפגוע בו כמיטב יכולתך?

  17. Dehed / ינו 13 2013 10:36

    בתשובה לאריאל: כמי שעמד במחסום בבקעה, ההשוואה לאישה נאנסת היא מקוממת. כולם רגילים כאן להסתכל על החייל במחסום כאל קורבן, מה שלא לגמרי מוטעה, אך הוא קורבן כפי שחיילי אס אס צעירים היו קורבנות של המשטר הנאצי, ויש לי תחושה שלא היית משווה חייל אס אס שהותקף ע"י שבוי לאישה שנאנסה.

  18. גדי / ינו 13 2013 10:53

    חזרתי בינתיים לקרוא את הדו"ח הקודם – אכן. תודה!

  19. ido2267 / ינו 13 2013 13:47

    בואו ונניח שכל ערבי הוא מחבל שונא יהודים במהותו ורק רוצה לרצוח אותנו. במצב כזה יש להציב לאותו מנוול כמה שפחות מטרות ולהגן על כל יהודי מהמחבלים המסוכנים. מכאן שברור שאין להציב ישוב אזרחי בלב איזור עוין . כלומר שאם אני שונא ערבים שחושד בהם ומתעב אותם הייתי צריך להיות הראשון שיזדעק נגד הקמת.ישובים אזרחיים שיקלו על מלאכתו של המחבל. מה ההגיון בהצבת גן ילדים באיזור עוין? לחסוך למרצחים את הטירחה להגיע עד ירושלים?
    אותו הגיון נכון גם לגבי הצבא. הרי דבר בסיסי הוא שחייל מתגלה כמה שפחות לעיני האויב, לא מציב את עצמו כמטרה ומסתווה כמה שאפשר. כך שהצבת מחסום שאיננו מיועד לסכל פיגועים פרושה סיכון החיילים שם ללא שום צורך צבאי. לגבי לבנון והחיזבאללה (ויסלחו לי הקיצוניים שמהווים את הרוב פה נראה) בהחלט טפשר להשתמש במשל הנאנסת. ישראל יצאה מלבנון וכל חילוקי דעות עם החיזבאללה אפשא היה ליישב ללא אלימות לגבי הבקעה -לפי מה שכתוב פה – אין שום דמיון לנאנסת.

  20. ארך אפיים / ינו 14 2013 07:16

    פנטסטי. וכאן יש משהו ש"דוקר את העין ופוצע את הלב" באופן שמשאיר מאחור הבדלים "אידאולוגיים".

    ולשאלת ההבדלים בין ציונות לקולוניאליזם, אני מסכים עם מה שאתה אומר לגבי המניעים מול הפרקטיקה, אבל לדעתי יש מונח מתאים בהרבה, ומגונה לא פחות, שמתאר בצורה מושלמת גם את המניעים וגם את הפרקטיקה. המושג הוא expansionism (לא יודע איך מתרגמים את זה לעברית). בכל הקשר מחוץ לציונות ,משתמשים ב"קולוניאליזם" לתאר פעילות של מעצמה בשטח שמרוחק מגבולותיה. אף אחד לא קורא לכיבוש צ'כוסלובקיה ופולין בידי היטלר "קולוניאליזם", כנ"ל לגבי סרביה בקוסובו או אפילו לגבי סין בטיבט.

  21. אורי זקהם / ינו 14 2013 09:20

    תודה רבה על הרשימה המעולה אך המדכאת.
    הסיפור על מגדלת הצמרים היה יכול להיות נורא מצחיק אא"כ היה כל כך מנוול.
    ובקשר למרשק – הוא אותו יורים ובוכים ישן. זכורה לי פעילות של תעאיוש ע"ה שהוא בא אלינו – מן הסתם נשלח ע"י השב"כ ושאל למה אנחנו לא מתאמים עם הצבא. דרעק.

  22. עידן לנדו / ינו 14 2013 10:00

    ארך אפיים, תודה. מונחים הם כמובן נזילים וגמישים ולאף אחד אין בעלות עליהם. אני כידוע מדיר רגליי מויכוחים טרמינולוגיים, מסיבות עקרוניות שפעם כתבתי עליהן:
    https://idanlandau.com/2011/04/22/against-definition/

    expansionism זה אכן המונח שחומסקי משתמש בו. מצד שני, יש לא מעט דמיון בין הביורקרטיה של הכיבוש לביורוקרטיות קולוניאליות. הספר של יעל ברדה, שיצא לאור לאחרונה, מנתח את זה בפירוט רב. הנה מאמר ביקורת עליו שפורש את שלל האופציות התיאורטיות:

    http://www.haokets.org/2013/01/04/%D7%94%D7%91%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A9-%D7%95%D7%99%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%A8-%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%92%D7%99%D7%9D/#sdendnote4sym

    אני חייב לומר שהתיאורטיזציה של המדיניות הישראלית בשטחים מעניינת אותי רק במידה שהיא מיתרגמת לאקטיביזם פוליטי; התפלפלות לשם התפלפלות היא חסרת טעם בעיני, ובמקרה של הכיבוש הישראלי בשטחים, נודף ממנה גם ריח לא נעים של אסקפיזם.

  23. ארך אפיים / ינו 14 2013 11:06

    גם אני לא חסיד גדול של פלפול לשמו, ואפילו לו של אחיו הנפוץ ממנו, פלפול שבא מהצורך הפסיכולוגי להגן על קבוצות וסמלים שלמתפלפל יש בהם השקעה רגשית ("ציונות" או "סוציאליזם" או "יהדות" או "ישראל" או כל דבר אחר) (גילוי נאות, גם אני אשם מדי פעם בפלפול מהסוג השני). אבל אני מניח שאנחנו מסכימים שאקטיביזם פוליטי אפקטיבי דורש ניתוח נכון של המציאות. יש ויכוח מייגע ומשעמם על מה הסכסוך הזה "באמת". סכסוך בין תנועה קולוניאלית לעם יליד? סכסוך דתי? סכסוך בין תנועות לאומיות? מאבק בין יהודים לאנטישמים שרוצים לכלותנו? במובן אחד יש לדיון הזה חשיבות מכרעת – כל אחד מהמונחים האלה מביא איתו גוף סדור יותר או פחות של הנחות לגבי מה שנדרש כדי להשיג פתרון, ומההנחות האלה נגזר כיוון הפעילות שנדרשת כדי לסיים את הסכסוך. בכל אחת מהאפשרויות שמניתי יש מידה כזו או אחרת של אמת (לא אותה מידה, כמובן), והשאלה היא מה אפשר לקחת מכל אחת מהן. הראשונה והאחרונה ("קולוניאליזם" ו"אנטישמיות") מסוכנות, כיון שקל לגזור מהן שהפתרון היחידי לסכסוך היא תבוסה מוחלטת של אחד הצדדים. אני מניח שתסכים אתי שגם אם למניעים אין חשיבות מבחינת השיפוט המוסרי שיש לאחוז בו לגבי הפרקטיקה הציונית, הרי שהם (המניעים) חשובים מאד לגבי הדרך לפתרון. בשיח האנטי-ציוני נפוצות שתי טענות סותרות, האחת היא שהציונים הם פרנואידים שבנו להם דמות מומצאת של הערבי המסוכן, והשניה שאכן היהודים בארץ בסכנה מצד הפלסטינים, אבל זה המצב הנכון והראוי, וכל מה שיבוא על ראשם של הקולוניאליסטים מגיע להם מעצם היותם קולוניאליסטים, וזו חוצפה מצדם לדרוש "ביטחון". ניתוח כזה מרחיק את הפתרון, לא מקרב אותו.

    טוב, כבר בירברתי יותר מדי, ובנושא שהוא אוף טופיק על גבי אוף טופיק, אז עדיף שאעצור כאן 🙂

  24. יעל / ינו 14 2013 11:39

    פוסט חזק ביותר. פוקח עיניים ומצער. תודה.

    ושאלה מעשית, ונא לא לצחוק עלי- האם כל התמרים הישראליים מיוצרים בבקעה? ובאופן כללי יותר האם יש איזושהי רשימה היכנשהו, או אתר המפרטים את המפעלים, המגדלים או החברות הממוקמים בגדה או בשטחים? אני יודעת שפעם מישהו הפיץ רשימה כזו, אבל זה היה מזמן ולא בדיוק שמרתי את זה. תודה מראש.

    פרט לכך, אתה מוזמן לקרוא את השיר הבא שחיברתי די מזמן, בעת שנושא המהגרים מאפריקה והאלימות האופפת אותם עלו לכותרות. התחיל כחוויה טריוויאלית ביתית והתגלה כהזדמנות להתבוננות בסכי העיניים אותם אני חובשת לעיניי מדי יום ביומו.
    http://mealellet.blogspot.co.il/#!/2012/06/blog-post_25.html
    מקוה שתהנה, יעל

  25. עידן לנדו / ינו 14 2013 11:52

    תודה, יעל. כמו שמצוין בפוסט, 60% מהתוצרת המקומית מגיעה מהבקעה. לגבי החברות והמפעלים, יש כמה מקורות. אחד זה whoprofits:
    http://www.whoprofits.org/s?text=dates&title=&vid_4=All&vid_2=All&vid_5=All&vid_7=All&vid_3=All&field_rev_hid_value%5Bmin%5D=All&field_rev_hid_value%5Bmax%5D=All&traded=All&revenues=

    הבעיה שהמשווקים עובדים גם עם מגדלי תמרים שבבקעה וגם עם כאלה שבקו הירוק. למיטב ידיעתי כמעט כל ההתנחלויות בבקעה מגדלות תמרים. לכן את צריכה פשוט לבדוק מאיזה מקום מגיעים התמרים. לרשימת ההתנחלויות בבקעה:
    http://www.jordanvalley.org.il/?categoryId=37310

    זה כמובן לא מסתיים בתמרים. יש גם תבלינים וירקות אחרים.

  26. יעל / ינו 14 2013 12:40

    תודה על התגובה המהירה!

  27. יעל / ינו 14 2013 12:51

    עיינתי באתר והערה לי: אם מקימי האתר רוצים לעורר את המודעות למתרחש בקרב הישראלים דוברי העברית- כלומר, אלה שעשויים גם לעשות משהו בנדון בין אם בהצבעה ובין אם בהתנהלות צרכנית מודעת- מן הראוי שהתחקירים השונים יפורסמו בעברית. כפי שזה היום, האתר נראה כמשרת מבית את התעמולה האנטי-ישראלית, ובכך חוטא לייעודו.

  28. עידן לנדו / ינו 14 2013 13:18

    יעל, יש גירסה אנגלית וגירסה עברית. הנה העברית:
    http://www.whoprofits.org/content/%D7%97%D7%A7%D7%A8-%D7%AA%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A9

    ייעודו של האתר המדובר הזה הוא לא רק לעורר חרם צרכני ישראלי-פנימי, אלא בעיקר להביא לידיעת חברות בחו"ל עם מי יש להן עסק. זה כבר עובד יפה מאד, בפוסט הזכרתי את מרקס את ספנסר ויש גם מפעל "אהבה" שסופג הפסדים. הכל בזכות אתרים באנגלית, לא בעברית.

    כל ארגוני זכויות האדם פועלים בזירה הבינלאומית, וטוב שכך. את הכביסה המלוכלכת הישראלית צריך להוציא החוצה כדי לרתום את כל שוחרי השלום והצדק לפתרון הסכסוך. מסתבר שאי אפשר לסמוך על הגרעין המידלדל של השמאל הישראלי שיזיז את הדברים לבדו. הרבה שנים השמאל הזה שיתף פעולה עם סוכני הכיבוש ואיבד את כוח ההתנגדות שלו.

    את ההצלחה של המאבק העממי בבילעין, את העובדה שישראל עושה הרבה פחות ממה שהיא מפנטזת במזרח ירושלים – אפשר לזקוף ישירות למעורבות הבינלאומית במאבקים האלה. עם כל הכבוד לעברית, ויש כבוד, בחזית הזאת אנחנו לא לבד.

    תמיד יהיו תועמלנים אנטישמים שישתמשו בחומרים האלה. זה נימוק מאד גרוע לשמור עליהם בסוד, בעברית. קודם כל – האנטישמים יכולים למצוא מי שיתרגם להם. ושנית – הם ימצאו אמתלות בכל מקרה. הנאמנות שלי, בתור מי שמתנגד לאפרטהייד הישראלי, היא למאבק נגדו, ולא לדימוי הנאור של ישראל.

  29. אלי אמינוב / ינו 14 2013 17:30

    עידן שלום ותודה על הערותיך. אכן קולוניאליזם איננו אידאולוגיה פרכסיס מובהק שמלווה כמובן באידאולוגיה ואין זה משנה אם היא מיתולוגית או מתיימרת להיטיב עם ילידי המקום. יש כמה סוגים של קולוניאליזם והבולטים ביניהם הם הזן המנצל והזן המנשל. אלג'יריה הצרפתית למשל היתה קולוניית נישול כמו החלק של פלסטין ההיסטורית עליו השתלטה התנועה הציונית, קודם בשיטת "עוד דונם ועוד עז" שהיתה בעיקרה קניית אדמות מאפנדים ונישול האריסים או האיכרים שעבדו את האדמות. הציונות "הפועלית" לא היתה מעוניינת בניצול הפלסטינים אלא בסילוקם עד החלטת החלוקה ב1947, שאז פתחה בטיהור אתני המוני. לעומת זאת השטחים שנכבשו ב1967 הפכי לתערובת של שתי הצורות של הקולוניאליזם, ניצול ובצידו נישול. חלק זה מאד דומה למשטר ששרר בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, אם כי חוקי הקרקע וחוקי האזרחות במדינת ישראל הקטנה היוו את הבסיס למשטר אפרטהייד.

  30. עידן לנדו / ינו 14 2013 17:44

    אלי, אני רק אעיר שצורות הנישול הנוכחי בשטחי הגדה המערבית, מארג סבוך של פרקטיקות משפטיות, תחבורתיות, מוניציפליות, אכיפתיות וכו' – הוא הרבה יותר נורא בעיני מאשר הגירושים הצבאיים חד-וחלק של השנים 1947-1953 (בערך) שהיו כולם ספיחים של מלחמת העצמאות, ועדיין חסו תחת האשליה של מלחמה בין שתי קהילות על אותה פיסת קרקע, ובעיקר, נהגו ובוצעו בידי מתי מעט. כיום מדובר בזיהום מוסרי שאלפים רבים של ישראלים נוטלים בו חלק.

  31. חיים ו. / ינו 14 2013 20:26

    שאלה,
    האם העובדה שישנו צו האוסר כניסת אדם מסויים לשטח כלשהו, מונעת מאותו אדם או שליחו החוקי לטעון לטובת בעלותו על אותו השטח בבית המשפט? אני שואל משום שההנחה הזו מובלעת בטקסט וראויה לבירור.

  32. דור / ינו 14 2013 21:29

    אני לא רוצה להשמע בור או לאומן, אני לא (לאומן), אבל בלי חלק מהמעשים הנ"ל (עד כמה שנוראים), לפחות בשנים הראשונות למדינה, בעצם לא היינו פה, ו/או שלא הייתה לנו מדינה בכלל, לא כך?

    גילויי נאות, הייתי פעיל ואני מעורב בפעילותיה של עמותת זוכרות. אבל עדיין קשה לי לענות לאנשים שאומרים דברים בסיגנון; "בלי הנכבה לא הייתה לנו מדינה". אז הם מכירים בנכבה ובחלקנו בה (חלק מחבריי) ועדיין…

  33. אלי אמינוב / ינו 14 2013 21:59

    לדור: יותר נכון לומר כי בלי מדינה (יהודית) לא הייתה לנו נכבה.הנהגת הישוב היהודי לא הסכימה לרעיון הנכון של מדינה אחת גם לאומה הראשונית וגם למתנחלים היהודים. בפלסטין ההיסטורית היו שליש יהודים ושני שליש ערבים. לו הייתה כוונת האו"ם לעזור לתושבי אותה ארץ לזכות בעצמאות הרי שבמקום לקבל את דעת ההנהגה היהודית שהייתה כאמור הנהגת מיעוט, היה האו"ם דואג לערוך משאל עם הרי יכולנו לחיות היום במדינה חילונית דמוקרטית ללא הפצע המדמם המשליך על האזור כולו.

  34. עידן לנדו / ינו 14 2013 22:21

    חיים: לא נראה לי שההנחה הזאת מובלעת. מה שאולי מובלע זה שהטרנספר השקט בבקעה – והוא עובד, מספר הפלסטינים הולך וקטן כל הזמן – מביא בין השאר לכך שגם בעלי קרקעות חוקיים מוותרים על החיים שם ועוברים למקום אחר (או לגדה או לירדן). ואנחנו יודעים יפה מאד איך מתבצעת הכרזה על אדמת מדינה – אם כך וכך שנים השטח לא עובד וכו'. משם הדרך קצרה להעברת הנחלה לידיים יהודיות (מעולם לא קרה שאדמות מדינה הוקצו לפלסטינים).

    בדו"ח בצלם שאני מצטט יש תיעוד של יותר ממקרה אחד של קהילות חקלאיות בבקעה. מספר חודשים בשנה הם עוברים להר, וחוזרים לאחר מכן להתגורר בבקעה (רוב השנה), בהתאם למחזורים החקלאיים. זה אורח חיים מסורתי בן מאות שנים. פקידי המנהל התלבשו על הקהילות האלה וטענו בבית משפט שלא מדובר ב"יושבי קבע", ולכן אין להם חזקה באדמות. לא משנה שהם בנו שם בתי קבע ואפילו בית ספר, שהם מעבדים את האדמות עשרות שנים. בית המשפט כמובן קיבל את עמדת המדינה.

    דור: שמע, אני לא נכנס כאן לחשבון של 1948. דיון הסטורי חשוב, בלי ספק, אבל מה שלא תהיה עמדתך בנוגע אליו, קשה לי לראות איך היא תצדיק את מה שישראל מעוללת בימים אלה בבקעה.

  35. חיים ו. / ינו 14 2013 22:40

    "אחרי מלחמת ששת הימים וגלי הפליטים הפלסטיניים שנמלטו או גורשו מן הגדה המערבית לירדן, הגו פקידי המנהל האזרחי שיטות יצירתיות למנוע תביעות משפטיות מצד בעלי הקרקעות שבהם. המנהל הכין רשימת סודית של "מנועי כניסה מסיבות בטחוניות". חטאם היחיד של אותם בישי-מזל היה בעלותם על קרקע בבקעה שהוקצתה ליהודים, בהיעדרם. הנה דוגמה חיה לאינסטרומנטליות של השיח הבטחוני במימוש אינטרסים קולוניאליים טהורים. הרשימה הזאת כונתה "רשימת המאה", אף כי בסופו של דבר היו רשומים בה יותר מ-2,000 שמות. רק בסוף שנת 2004, בעקבות התערבות מבקר המדינה, בוטלה הרשימה."

    כאן היא מובלעת.

  36. יעל / ינו 14 2013 23:03

    מעניין איך שאני דוקא הרגשתי עם האתר האנגלי כאילו הדברים בסוד. מין מגלומניות פרטית המזכירה במקצת את אותו הזבוב שאמר לשור בעייפות "כמה חרשנו!". נו.
    באשר לתדמיתה של ישראל- דבריי לא כוונו ע"מ להגן עליה (כי אני לא פטריוטית עד כדי כך), אלא רק לציין כי האתר עשוי להתפש בעיניים ישראליות כיצרן שליליות מועד, ולו בשל הבחירה לפרסם רק באנגלית. אבל הנה, יש להם גם אתר עברי, כך שכל שנותר לי הוא לעיין בו ולאחל לך המשך שבוע מצוין.

  37. ido2267 / ינו 14 2013 23:38

    אני דווקא כן אענה לדור (ואולי גם לאלי אמינוב).
    ישנו עקרון בישראל שנקרא עקרון הסופרמרקט: פעם לפני הרבה שנים העמידה גברת זלמנוביץ' עגלה מלאה כל טוב ליד הקופה ועמדה לשלם כשנזכרה לפתע ששכחה את שמן הקנולה. מיהרה הגברת תוך כדי נפנופי ידיים והתנצלויות למדף השמן, הביאה שמן קנולה וכולם הבינו ולא מחו כי הרי מדובר במקרה נקודתי של שיכחה. היום כשתיכנס לסופרמרקט תוכל לראות אנשים שמציבים עגלות חצי מלאות בתור לקופה ואז הולכים להם לטייל בין מדפי הסופרמרקט ושרק יעיז מישהו להזיז את העגלה שלהם מהמקום (ראיתי פעם כמעט מכות בגלל דבר כזה) כי הרי היא תופסת את התור במקומם.
    דוגמה אחרת: באו אנשי השב"כ לבית המשפט והסבירו שיש להם סייענים שנמצאים תדיר בבניין הממשל הצבאי. אם אחד העצורים יראה במקרה סייען כזה מדבר בידידותיות עם איש שב"כ גורלו של הסייען ושל כל משפחתו נחרץ וחייבים להגן על אלו שמסייעים לבטחון המדינה. התרשם בג"ץ כראוי והתיר לשב"כ לכסות את עיניהם של עצורים למען בטחון הסייענים ומשפחותיהם. כיום יושב עציר בחדר סגור, אין אף אחד חוץ ממנו והחוקר היהודי בחדר אבל עדיין יש שק על ראשו כי הרי בג"ץ אישר אז מותר נכון? זה שלא מדובר כאן באמצעי להגנה על סייענים אלא סתם אמצעי לחץ? אמרנו כבר שיש אישור ודי להיות נודניקים.
    המסקנה – אפשר להתווכח עם מעשה מסוים הוא מוצדק בנסיבות קיצוניות (למשל הקמת המדינה, מלחמת קיום עם הגב אל הקיר או ששכחנו להוסיף את השמן לעגלה שכבר עומדת בתור). הבעיה היא שבמדינה שלנו הופכים כל מקרה חריג שאירע בתנאים הקיצוניים ביותר לכלל שמותר לנהוג לפיו באופן יומיומי כי הרי עשינו את זה פעם אז כנראה שזה בסדר.

  38. עידן לנדו / ינו 15 2013 08:14

    אהה, חיים. הכוונה כאן היא שאדם שבכלל לא יכול להיכנס לשטח הגדה יתקשה מאד לנהל הליך משפטי נגד מדינת ישראל בבתי המשפט שלה. לא כתבתי שיש מניעה חוקית להגיש תביעה. אבל אם נחשוב בהגינות, האם אתה היית מנהל תביעת מקרקעין נגד מדינת ישראל כשאתה חי מחוץ לגבולותיה? על אחת כמה וכמה אם הבית משפט הוא צבאי, והאדם הוא ערבי. לא כן? גם ככה סיכויי ההצלחה אפסיים.

    אבל שים לב איך הפכת כאן את היוצרות. במקום לשאול האם בכלל לגיטימי שהמדינה תשתמש בכלי הדרקוני של "מנוע בטחונית" כדי לצמצם תביעות מקרקעין (שיסכנו את ייהוד המרחב בבקעה) – מדיניות נבזית שאפילו מבקר המדינה גינה – אתה שואל האם נגרע משהו מיכולתו המעשית של המנוע-בטחונית להגיש תביעה על אדמתו.

    זה כמו שתספר לי שהמדינה שללה לך את רשיון הנהיגה על סמך עדות שקר של אדם הרוצה להפלילך, ואני אגיב על כך: "אבל מה הבעיה, אתה עדיין יכול לנסוע ברכב שמישהו אחר נוהג בו, ויש גם תחבורה ציבורית", מבלי שאתייחס במילה לעוול שנעשה לך.

  39. עידן לנדו / ינו 15 2013 08:15

    עדו: משל שמן הקנולה ייכנס לפנתיאון של הבלוג.

  40. ארך אפיים / ינו 15 2013 14:22

    זאת בדיוק הטענה של אלן דרשוביץ לגבי עינויים. במקום להתווכח האם עינויים זה בסדר במקרים קיצוניים (ותמיד מישהו יתאר לך פצצת אטום שהוחבאה בלב מנהטן, והאיש היחיד שיודע איפה היא יושב מולך בחדר החקירות וצוחק לך בפנים), צריך ליצור נהלים שיבטיחו ששימוש בעינויים יתרחש אך ורק במקרים קיצוניים באמת.

  41. ארך אפיים / ינו 15 2013 14:52

    אלי: ההתנגדות למדינה אחת "גם לאומה הראשונית וגם למתנחלים היהודים" היתה משותפת לשני הצדדים. אם היתה הסכמה פלסטינית-ערבית להמשך ההגירה היהודית במסגרת של מדינה אחת, לא מן הנמנע שההנהגה הציונית היתה מקבלת את זה (והיה כידוע לך מיעוט חשוב בתנועה הציונית שהתנגד למדינה יהודית). סביר להניח שאם האו"ם היה עורך משאל עם, אז האופציה של "לחיות היום במדינה חילונית דמוקרטית ללא הפצע המדמם" לא היתה קיימת לגבי רובנו, כי רובנו צאצאים של מהגרים שהגיעו אחרי 48.

    וכמו שעידן אומר, כל זה לא משנה היום. מה שחשוב בדוגמא של בקעת הירדן זה שהיא כל כך קיצונית (גם אם לא יוצאת דופן). לא משנה מה אתה חושב על מדינה אחת או שתיים, ועל קדושתו של הקו הירוק, או אפילו על הציונות וההסטוריה של הסכסוך, העוול זועק לשמיים.

  42. מוטי שם טוב / ינו 16 2013 16:55

    מאמר חזק.

    אמפטיה,רגישות,התחשבות,אלו מעולם לא היו צדדים חזקים במנגנון "השלטוני" הצבאי.המצב בשטח משתנה ואפשר לומר שזה די דומה למחיר המים.דבר ראשון מעלים את המחיר,יוצרים מנגנון מפלצתי של תאגידים תמנוניים ושמנוניים ולאחר מכן אומרים,שאין כל אפשרות לסגת לאחור.מי שמביט לאחור הוא נציב מלח.עושים תיקונים קוסמטיים,אבל מקבלים את המציאות ואת העוול כהוויתם ושינוי מערכות או שידוד מערכות הוא בלתי אפשרי מבחינת הבירוקרטיה.קל מאוד לעשות עוול.קשה לתקן אותו,בייחוד כאשר גם לא רוצים לתקן אותו או לא רוצים לראות אותו.

    בינינו,לממשלה שמוכנה להקריב רבים מאיתנו על מזבח "הביטחון" ולא ממש מגלה איכפתיות מהמוני ישראלים,שמשועבדים לשכר דירה או למשכנתא דרקונית ואינספור הוצאות אחרות,לממשלה כזאת ולכל הכפופים להוראותיה ברמות כאלו או אחרות,אין ממש כל מוטיבציה להתחשב בכמה בדואים ופלסטינאים חסרי כל שמתרוצצים להם "בין הרגליים",בשטחים,"שהאידיאולוגיה" של אותה ממשלה ואותן מפלגות התומכות בה,מחשיבה כשטח אסטרטגי מהמעלה הראשונה.

    למה הדבר דומה?הקרבה של זכויות אדם למען אסטרטגיה זה לא דבר שאיננו מכירים מההיסטוריה.סטלין הקריב המוני אנשים ברוסיה של שנות ה-30 למען רפורמות שמבחינתו היו חשובות יותר מכל דבר אחר.כאשר רואים רק רעיון או רק אידיאה או רק תוכנית מגירה או "תוכנית חומש",או אז,הגורם האנושי הולך לאיבוד.יהודים,בניגוד למה שכמה מתנחלים פנאטיים היו רוצים להאמין בו,שמשתלטים על אדמות לא להם(בניגוד גמור למצב שאתה מתאר),לא מפנים כל כך מהר.אנו רואים זאת שוב ושוב,בייחוד בשנים האחרונות.מגלים מורך לב,והאידיאולוגיה תומכת במורך הלב הזה,שאינו מוסרי.במקום שנדרש אומץ,מתאמצים מאוד להיות רפי ידיים ובמקום שנדרשת חמלה,מחמשים את חמומי המוח ונותנים להם לגיטימציה שלטונית תוך קריצות ועצימות עין.

    בתכלס,עומק אסטרטגי אינו דבר שהכרחי כבר בטכנולוגיה של ימינו כדי לשמר יתתרונות איכותיים של הגנה.ברמת העיקרון,למעשה,אין למדינת ישראל שום עומק אסטרטגי ואת מה שנדמה לה שיש לה,היא תאבד אם תוותר על "נפשה".
    לאומניות היא לא תחילת הסוף.היא למעשה הסוף.היא תמיד באה עם הרס,עם תמיד באה עם פנאטיות,היא תמיד הולכת יד ביד עם פגיעה בזכויות אנוש בסיסיות של בני אדם,היא תמיד באה עם חוסר גמישות וקיבעון,היא תמיד באה עם עיוורון מוסרי,שמשמעותו מוות.מוות של הנפש.

    אפרופו כל הדברים האלו,ראיתי לא מזמן סרטון טלוויזיה מעורר השראה עם ברטראנד ראסל והדברים שהוא אומר שם
    ביו היתר,חשובים בעצם לכל אדם.לשאול את מי מעניין הבדואים של בקעת הירדן,זה כמו בעצם לשאול,את מי מעניינים הדברים של ברטראנד ראסל בשבח האהבה ובגנות השנאה.מי שמעניין אותו דברים מהסוג הזה והם נר לעיניו או לרגליו,מגלה בסופו של דבר את האמת,או את העובדות,שמנסים להסתירן או לייפותן בדרכים שונות.המציאות מכוונת אותו אל מקורות המים.ואלו בדרך כלל מים מתוקים,לא בורות שופכין.

    ראסל מדבר על כך גם בראיון הזה והמסר בסוף הראיון הוא ברור וחד,חד מאוד,מאוד חד.אין כל חידה שצריך לפענח.הדברים פשוטים מאוד.יש רק לחפש את העובדות ולשפוט בהתאם לרגש ולבהתאם לשכל.(לא אידיאולוגיה,לא איווי כזה או אחר)פשוט מאוד שילוב הרמוני ביו אמפטיה לתבונה.

    http://www.openculture.com/2012/08/face_to_face_with_bertrand_russell_love_is_wise_hatred_is_foolish.html

  43. קורא קבוע / ינו 17 2013 12:54

    זו כתבה מצוינת, כרגיל. כשאני קורא בבלוג הזה אני מבין כמה חסר לי עיסוק תקשורתי טוב, מקצועי, מגובה, חוקר ואחראי. אני מודה לך מאד על הכתיבה של תחקירים מעמיקים וחשובים שכאלה, וגם אני השתמשתי בכפתור הצהוב לתרומה (תודה למגיב שהזכיר לי אותו). אמנם לא הרבה, אבל כמה שמתאים ליכולת שלי.

    אתמול ישבתי עם חברים והזכרתי את הבלוג – קיבלת תגובות אוהדות גם מהם (חלק מכירים, חלק שמחו לשמוע).

    לצערי רק מעט מהם באמת רוצים לקרוא לעומק תחקירים מנומקים ומגובים, והרוב רוצים 5 שורות עם תמונה צבעונית ואת הפואנטה בבקשה. נו, לפחות אי אפשר לטעון שלא הוצע להם.

  44. עידן לנדו / ינו 17 2013 14:41

    תודה רבה, קורא קבוע. אני יכול להבין שלא כל אחד רוצה או יכול להתפנות לקרוא מאמרים ארוכים. לכן אני מקבל בברכה כל "מערכת הפצה" של תכני הבלוג הזה. אם מישהו קורא ומשתכנע, הוא מוזמן להעלות לבלוג/לפייסבוק שלו תקציר-פואנטה (ולקחת את התמונה הצבעונית מהפוסט – לזה אני תמיד דואג!). שהעצלנים יקראו את התקציר, ואם הוא יסקרן אותם, שייכנסו לקישור.

  45. anitatreger@gmail.com / יונ 24 2013 13:32

    קשה להאמין, וכואב שאנחנו העם היהודי"הנאור" עושה דברים כאלו שאיש כמעט לא יודע עליהם

  46. עידן לנדו / יונ 25 2013 14:56

    פרסום מהיום: כמה נתונים מדהימים על עומק הדיסאינפורמציה בציבור (וקצת סימנים מעודדים להשפעה של עובדות על עמדות פוליטיות):
    http://rhr.org.il/heb/2013/06/12822/

  47. אורית / אוק 27 2015 20:57

    הזמנתי תמרים אורגניים במשלוח השבועי. עשיתי גוגל על זורגניקה – והגעתי לפוסט שלך. איך אני עומדת לבלוע את התמרים האלו ולהאכיל את התינוק שלי בהם אחרי מה שקראתי…?
    "זורגניקה – תמרים בריאים מאדמה מאושרת…מתוך תפיסה של איזון והרמוניה עם הטבע והסביבה…כי אנחנו מאמינים כשאוהבים את האדמה – היא אוהבת בחזרה. "
    להקיא.

  48. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / פבר 12 2017 14:42

    אני לא יודע מהיכן להתחיל להגיב על גבב שקרים שכזה ,אבל על נתון אחד אני חייב להגיב. הכרם של רועי על אדמות מרעה פלסטיני . שטח זה ניטע בשנת 1985 במטע אבוקדו ומעולפ לא היה אדמת מרעה מכיוון שההסתדרות הציונית ניקתה את המשולש על מנת לטעת מטע נסיוני . בשיחות עם מכובדי טמון וטובס מאז הוברר שמעולם לא השתמשו בשטח הנ"ל. לא לפני שלוש שנים כי אם מאז 1979 היה שטח מעליו שטח אש ונזקים רבים נעשו ע"י הצבא כמו נסיעה עם טנקים על הגדר ועוד .אילו לא היתי אני זה ששתל את המטע אז יכול להיות שהיתי מאמין לשאר החצאי אמיתות ושקרים שכתבתה כמו 1000 איש 10 משפחות .לא מסתדר לי, לא ציינת שהמשפחות הם לא תושבי המקום כי אם משפחות מטמון ,טובס ועקרבניה, שבאים עם עדריהם ונודדים למרעה בכל רחבי הבקעה, לא בתי מגורים כי אם אוהלי ומבניים ארעיים .חלקם ממומנים ע"י ארגונים על מנת להשאר בשטח ולעורר אנשים בעלי שנאה לציונות וליהודים . אתה כותב מתנחלי רועי וזה טוב כי אבי שהגיע ב1921 היה מתנחל בכרמל והנה בנו מתנחל בבקעה מה ההבדל?

  49. עידן לנדו / פבר 12 2017 15:12

    אנונימי,

    יש קוד אתי לבלוג הזה. תיכנס אליו מצד שמאל למעלה. תזדהה בשמך המלא האמיתי אם אתה רוצה לזכות בתגובה.

    שנית, כל טענה עובדתית בפוסט מעוגנת בקישורים ואסמכתאות. אם יש לך גישה למסמכים שסותרים את הנתונים שהובאו כאן, נשמח לראות אותם. עדויות שמיעה וראייה אישיות מתקבלות כאן בחשד, במיוחד מבעלי עניין.

  50. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / פבר 12 2017 15:15

    * * * תגובת נאצה נמחקה * * *

  51. ido2267 / פבר 12 2017 15:38

    לא ממש הבנתי. נניח שההסתדרות 'ניקתה' את השטח מה זה מוכיח? השיטה שלפיה מגדירים שטח כלשהו כשטח אש ואחרי כמה שנים (כשהוא הפך לשומם כי אי אפשר לעבד אותו) מכריזים עליו כעל 'שטח נטוש' היא בדיוק מה שקרה בעמונה, גבעת האולפנה ובתי דריינוף.
    עוד נושא הוא אורח החיים של ערביי הבקעה. מדובר באורח חיים מסורתי שהנדידה היא חלק ממנו (תשאל את מי שמבין בגידול צאן, כשהטלאים קטנים הם צריכים לאכול גבעולים שרק נבטו וככל שהם גדלים הם יכולים לאכול עשב גבוה יותר ויותר). ובהחלט ייתכן שהחמולות שאתה מתאר נדדו בשטח הזה ולא התיישבו בו קבע. זה לא הופך את השטח לפחות שייך להם רק כי לישראלים גלותיים יש בעיה להבין סגנון חיים של ילידי המקום שחיים כמו בני ישראל של ימי בית שני.

  52. יניב / יונ 23 2017 08:32

    קראתי את הכתבה עד שהגעתי לתמונה עם התמרים עם שלט האדום שלא קשור בכלל לשטחי אש ותמונה עם אישה שסוחבת שק כולשהו שלא ברור מה הכוונה בתמונה ואז הבנתי שכנראה מדובר בכותב דמגוג,. עוד פייק ניוז שהחברה שקוראים פה מספותיהם הנוחות במרכז נוהרים אחרי הכותב כמו עדר כבשים תועות.

  53. ido2267 / יונ 23 2017 15:40

    הופה! איך עלית על לנדו!
    יש תמונה שנועדה להמחשה והיא לא שטח אש אז אפשר לזרוק כל מה שכתוב פה לפח ולצעוק "פייק ניוז, פייק ניוז" בקול גדול.
    אגב, אתה יכול ללכת לבדוק בעצמך. קצת יותר קשה אבל תוקיע את השקרים של לנדו לעיני כל

  54. עידן לנדו / יונ 23 2017 16:40

    יניב הדקדקן,

    כנס לכאן, עמ' 36, ואז תחזור אל הכבשים התועות להדריך אותם אל האור.

    http://www.btselem.org/download/201105_dispossession_and_exploitation_heb.pdf

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: