Skip to content
30 באפריל 2015 / עידן לנדו

ילדוּת בשירות ההתנחלות: עבודת ילדים בבקעת הירדן

עדות ראשונה:

"אני מרסס חומר הדברה מתרמיל גב. הבוסים שלנו אומרים לנו להיזהר, אבל לא נותנים לנו מסכות, כפפות, או לבוש אחר. היתה לי פריחה על הידיים, העיניים צרבו לי, והקאתי אחרי הריסוס. הבוסים אומרים לנו ללכת הביתה עד שנרגיש טוב יותר". (ע', בן 16, פועל בהתנחלות תומר)

על פי תקנות בטיחות בעבודה שנחקקו בישראל ב-1992, עבודה עם חומרי הדברה אסורה לילדים מתחת גיל 18. ישראל לא החילה את התקנות האלה בשטחים.

עדות שניה:

"במאי 2013 התעלפתי חמש פעמים, יום אחרי יום, בזמן שעבדתי בחממת הפלפלים. ביום הראשון הקבלן לקח אותי הביתה. כשזה קרה למחרת, הלכתי לבד. ביום השלישי שזה קרה, הלכתי הביתה ואז לבית חולים ביריחו. נתנו לי כדורים נגד כאב ראש ואמרו לי שזאת מכת חום. אחרי חמש פעמים פיטרו אותי. ביום השישי הלכתי למעסיק חדש. קיבלתי זריקות לחודש… לעזור לי עם מכת החום. הייתי מתעלף ל-2-3 דקות. כשבחוץ יש 40 מעלות, בתוך החממה זה 50 מעלות או יותר בזמן הקיץ, ואז רוב הילדים עובדים, כי אין בית ספר". (מ', בן 16, פועל במושב תומר)

על פי תקנות בטיחות בעבודה שנחקקו בישראל ב-1995, עבודה בטמפרטורה מעל 40 מעלות אסורה לילדים מתחת גיל 18. ישראל לא החילה את התקנות האלה בשטחים.

עדות שלישית:

"מי שנפצע בעבודה צריך לחכות עד סוף היום שהוואן יאסוף אותו… עובד אחד חתך את האצבע שלו בתאונה. הדביקו לו אותה חזרה ונתנו לו לחכות עד סוף יום העבודה… אם אתה נפצע, אתה לא מקבל שום משכורת על השעות שהחסרת". (ח', בן 15, פועל במושב פצאל)

על פי חוק הביטוח הלאומי, עובד שאיבד את כושר העבודה כתוצאה מתאונת עבודה, זכאי לדמי פגיעה בגובה של 75% ממשכורתו, לתקופה של עד 13 שבועות. ישראל לא החילה את חוק הביטוח הלאומי על פלסטינים בשטחים.

* * *

העדויות האלה לקוחות מדו"ח קשה לקריאה של ארגון Ripe for Abuse ,HRW (בשלים לניצול), שהתפרסם לפני כשבועיים (כאן הנוסח המלא). כצפוי, התקשורת הישראלית עברה עליו בשתיקה כמעט רועמת: איזכור יחיד בעברית היה ב-nrg, ואיזכור נוסף היה במהדורת "הארץ" באנגלית. בשני המקומות הובאה כלשונה ידיעה של סוכנות "אי-פי". אף אחד בתקשורת הישראלית לא חשב ששווה אולי לשלוח כתב לבקעה ולבדוק מיד ראשונה את הממצאים המרעישים שבדו"ח. מדובר בסך הכל בחצר האחורית שלנו, שהגויים ישחיתו עליה זמן. אנחנו בעניין של משחקי קואליציה.

גם אתרי השמאל פסחו על הדו"ח ברובם (להוציא "מחסום ווטש" ומק"י), על אף שמדובר בנושא שמתלכדות בו כל העוולות שנגדן נאבק השמאל – כיבוש, נישול קרקעות, ניצול עובדים, ובמיוחד – ניצול ילדים. הדו"ח פורש את סיפורם של מאות ילדים שמועסקים בתנאי עבדות בהתנחלויות של בקעת הירדן. הילדים פלסטינים, המעסיקים יהודים. אלה אינם רואים את אלה, בהבדל מכריע אחד: הילדים מכירים בקיומם של המעסיקים היהודים, אבל אלה אינם מכירים בקיומם של הילדים. כך מתאפשר הניצול הקיצוני שיתואר בהמשך; אוכלוסיה שקיומה מוכחש ממילא אינה נושאת בזכויות כלשהן, בריאותיות או כספיות.

הדו"ח של HRW מתבסס על ראיונות עם 38 ילדים-פועלים שמועסקים בהתנחלויות, וכן ראיונות עם בני משפחותיהם, מורים ומנהלי בתי ספר, עורכי דין ופעילים קהילתיים. הישראלי הממוצע, שלרוב אין לו מושג על הדברים שמתרחשים בשמו בבקעת הירדן, ממילא יסרב לדון בממצאי הדו"ח הזה ויפטור אותו כעוד נדבך בתעמולה אנטישמית; אדם כזה מוטב גם שלא יגיב כאן (אך נזכור תמיד בזכות מי ומה הוא יכול להתבוסס בבורותו). מי שבכל זאת מתעניין במציאות החיים הזאת של אלפי משפחות בבקעת הירדן, יכול ללמוד עוד. למשל, שנושא ההעסקה הנצלנית של ילדים בעבודות חקלאיות מפרכות וגם מסוכנות בהתנחלויות הבקעה נחקר וסוקר בשנים האחרונות – הכל באנגלית – לא מעט. הנה דו"ח של מרכז הפיתוח הפלסטיני "מעאן" משנת 2013, כתבה של דליה חתוכה באל-ג'זירה מאותה שנה, תחקיר נרחב של מאט סורוסקו ב-World Policy Institute, על הכפר זבידאת שעשרות מתושביו וילדיו עובדים בהתנחלות ארגמן, וכתבה של דינה אלמוטי ב"דיילי ביסט". בסרטון הבא מתראיינים ילדים-פועלים, הוריהם ואנשי חינוך, ומתארים את הרקע הכלכלי הקשה, כמו גם רפיונה של מערכת החינוך, שעל הרקע שלהם צמחה התופעה.

כל הדיווחים האלה מלווים בעבודת שטח וראיונות שאין כמעט למצוא בתקשורת הישראלית. גם דו"ח HRW, שהושתק בישראל, קיבל כיסוי ב"טלגרף", "ניו-יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", ועוד. הישראלים יודעים על המתרחש בחצר האחורית שלהם פחות ממה שיודע צרכן התקשורת בעולם. למשמעות של הנקודה הזאת אחזור בסוף הדברים.

השיטה

מספר הפלסטינים שמועסקים בחקלאות בהתנחלויות הבקעה נע בין 10,000 ל-20,000, תלוי בעונה. מתוכם מגיע מספר הילדים לכ-1,000 בעונת השיא. יום העבודה שלהם מתחיל מוקדם, בסביבות 5:30 בבוקר, ונמשך עד אחרי הצהריים. בעונת השיא ילדים עובדים 12 שעות ביום, שישה או שבעה ימים בשבוע. המשכורת הממוצעת ליום עבודה של 8 שעות היא 75 ש"ח. לשם השוואה, שכר המינימום לעובדים מתחת גיל 18 בישראל עמד על כ-135 ש"ח ליום (עד לאפריל 2015); הילדים הפלסטינים, אם כך, משתכרים בממוצע קצת יותר ממחצית משכר המינימום לגילם. הפסיקה הישראלית כבר החילה את חוק שכר המינימום על פועלים בשטחים לפני 8 שנים, והממשלה הקודמת גם החליטה על כך באופן רשמי, אבל לא נראה שיש למישהו כוונה לאכוף את החוק במערב הפרוע של בקעת הירדן.

הבעיה מתחילה עוד קודם. ישראל חתמה על אמנת האו"ם לזכויות הילד שאוסרת על כל ניצול כלכלי של ילדים והעסקתם בעבודה שחושפת אותם לסיכונים ומרחיקה אותם מחינוך חובה. ישראל גם חתומה על אמנות במסגרת ארגון העבודה הבינלאומי שקובעות את גיל המינימום להעסקת ילדים על 15 ואוסרות על עבודה בסיכון מתחת לגיל 18. אסור גם להעסיק ילדים בשעות הלימודים. כל המגבלות האלה מעוגנות בחוק הישראלי, אבל את מתנחלי הבקעה ואת מפקחי משרד הכלכלה כל זה לא מעניין. מתוך 38 הילדים שרואיינו לדו"ח, 20 היו מתחת לגיל 15. העובד הצעיר ביותר במשרה מלאה היה בן 13 והצעיר ביותר במשרה חלקית היה בן 11.

חלק מן הילדים מתגוררים בכפרים שסמוכים להתנחלויות, אבל חלקם מגיעים מרחוק. פעיל "קו לעובד" שביקר בכפר עוג'ה, מצפון ליריחו, מצא שם מחסן ובו 17 תושבים מהכפר יאמון שליד שכם, בהם 5 ילדים. הילדים האלה, שהתנתקו ממשפחתם כדי להתפרנס, השתכרו 60 שקל ליום, אבל קבלן העבודה גבה מהם 10 שקלים עבור כל לינת לילה ו-5 שקלים עבור דמי הסעה להתנחלויות. 45 שקלים נטו ליום.

קבלני העבודה הם חוליית מפתח בשרשרת הניצול. המתנחל לא בא במגע ישיר עם הפועלים. הוא שוכר קבלן פלסטיני, ("וואסית" בערבית), תמורת 75-100 ש"ח ליום. הקבלן גובה דמי הסעה והוצאות אחרות מן הפועלים, בסכום של 15-25 ש"ח ליום מפועל. אין שום חוזה העסקה, שום ניירת כובלת שאפשר להציג בערכאות משפטיות. התשלום במזומן (אף פועל שרואיין לדו"ח לא ראה תלוש משכורת). היעדר המסמכים מבטיח שהפועל לא יתבע את זכויותיו בבית משפט (גם אם מדובר בדיני העבודה המעטים שהורחבו לשטחים), כיוון שלעולם לא יוכל לעגן את טענותיו במסמכים.

הקבלנים מעידים שמי שדורש שכר מינימום  או פיצויים – מפוטר. רוב סכסוכי העבודה הם על רקע דרישת כספי פיצויים ולא שכר מינימום. זאת משום שמי שדורש שכר מינימום מסתכן בפיטורין, בעוד שמי שדורש פיצויים כבר איבד את עבודתו. יש גם "רשימות שחורות" של פלסטינים שניסו לתבוע מעסיקים מתנחלים בבית משפט אחרי תאונות וכדומה. לא הם ולא בני משפחתם יוכלו למצוא תעסוקה שכן הקבלנים חולקים את הרשימות זה עם זה. לכך מצטרפת פרקטיקה מוכרת של מתנחלים בעלי עסקים: להפעיל את זרועות הביטחון נגד עובדים "בעייתיים" ולשלול את היתרי העבודה שלהם במצג שווא של "מניעה בטחונית".

בקצרה, הפועלים כבולים.

נזקים בריאותיים לילדים

גורמי הסיכון שאליהם נחשפים הילדים-פועלים בבקעה, כפי שעולה מן העדויות בתחילת הפוסט, הם שונים ומגוונים: עבודה עם חומרי הדברה כימיים, נשיאת משאות כבדים, עבודה בטמפרטורות גבוהות במיוחד, שימוש במכשירי חיתוך מסוכנים, סכנת נפילה מעצי תמר, עקיצות עקרבים והכשות נחשים בשדות, וכדומה. הסכנות מובילות לתאונות, והילדים מספרים עליהן. רק שני ילדים שרואיינו בדו"ח העידו שניתנו להם אמצעי מגן נגד חומרים כימיים. הילדים מדווחים על הקאות, סחרחורות, בחילות, צריבה בעיניים, פריחות בעור, כאבי גב, חתכים ושריטות, התעלפויות ומכות חום.

אחד הקבלנים העיד: "ענבים צריכים אלזודף, למשל. להרבה אנשים מתקלף העור בפנים בעונה של הענבים". על פי הדו"ח, אלזודף הוצא משימוש באיחוד האירופי ב-2008 בשל נזקיו הבריאותיים. יש גם עדויות על שימוש באנדוסולפן, חומר שהרשויות בארה"ב הורו לחדול משימוש בו, כיוון שמחקרים הוכיחו קשר בינו לבין עיכוב בהתפתחות המינית של ילדים. הילדים נושאים לעתים ארגזים או משאות שמשקלם מגיע ל-20 ק"ג. על פי החוק בישראל, אסור להעסיק ילדים בעבודה שדורשת נשיאת משא שמשקלו עולה על 12.5 ק"ג.

החוק הישראלי שמחייב מעסיקים לשלם ביטוח לאומי וימי מחלה לעובדים חל גם בהתנחלויות, אבל אף פועל שרואיין לדו"ח לא קיבל תשלומים כאלה. ב-2013 ערך מרכז הפיתוח "מעאן" סקר בקרב 41 פועלים מ-20 התנחלויות בבקעה. 12 מהם נפצעו במהלך העבודה. רק שניים קיבלו פיצויים או ימי מחלה מן המעסיק או הקבלן.

בקעת הירדן: גן עדן למעסיקים נצלנים

ניצול הילדים, עד כדי פגיעה בבריאותם, הוא חלק מתמונה רחבה יותר של הפקרה מוחלטת של העובדים הפלסטינים בהתנחלויות הבקעה, וזאת, בתורה, גם היא חלק מן התכנית הכוללת לרישוש וגירוש האוכלוסיה הילידית מן הבקעה, שנפרשה בבלוג הזה בשני פוסטים נרחבים.

דו"חות מבקר המדינה מתארים באופן שגרתי מציאות בלתי משתנה של הימנעות הרשויות – קמ"ט תעסוקה במנהל האזרחי, משרדי הפנים והכלכלה – מאכיפת דיני העבודה בקרב פועלים פלסטינים בשטחים. למעשה, נציגי הממשלה גם הודו בכך. בשתי תגובות שונות, האחת שניתנה ב-2010 והשנייה ב-2014, הבטיחו נציגי משרד התמ"ת/כלכלה שהם עדיין עובדים על זה. אל תעצרו את נשימתכם.

דו"ח של "קו לעובד" מ-2012 תיאר בפרוטרוט את כל ממדי הניצול של העובדים הפלסטינים בשטחים – שכר נמוך בהרבה משכר המינימום, ללא כל תנאים סוציאליים והפרשות כנדרש בחוק, הימנעות מתיעוד כתוב של חוזי העסקה, התנערות מאחריות באמצעות העסקה קבלנית, צעדי עונשין קיצוניים נגד התארגנויות עובדים, חשיפה לחומרים מסוכנים והתעלמות מתקנות בטיחות בעבודה, שלילת פיצויי מחלה ותאונה, ועוד. הדו"ח מייחד גם פרק מיוחד לתנאים הקשים במיוחד בעבודה החקלאית בבקעת הירדן, בעקבות כתבה נרחבת על "עבדות התמרים" בבקעה. עוד על המחיר האנושי שעומד מאחורי תמרי המג'הול החביבים עליכם כל כך – בסרטון הבא.

זהו מעגל קסמים: ככל שתנאי העבודה מופקרים יותר, כך מתרבות תאונות העבודה. ככל שהן מתרבות, כך קטן האינטרס של מתנחלי הבקעה לקחת אחריות ולפצות את העובדים הפצועים. וככל שנמשכת עצימת העין של השלטונות, ההזנחה הפושעת הזאת יכולה להימשך באין מפרע – על גבם השבור של הפועלים הפלסטינים.

לפני שנה בדיוק פורסם תחקיר של טלי חרותי-סובר ב"דה-מרקר" על – אין מילה אחרת – העבדים הפלסטינים בבקעת הירדן. גיבור הכתבה, ג'מאל פוקהה מעין אל-בידא שבצפון הבקעה, בן 54, עבד במשך 3 שנים, 7 ימים בשבוע, כשומר מטע בננות. משך משמרת יומית היה 16 שעות (מ-2 בצהריים עד 6 בבוקר), ועליה היה מקבל 100 שקלים, 6.25 שקלים לשעה. כלומר, רבע משכר המינימום הקבוע בחוק, שמאז שנת 2007, בעקבות בג"ץ "גבעת זאב", הוחל גם בשטחים. מי שאחראי לחרפה הזאת, תתפלאו אולי לגלות, היה דווקא קיבוץ "כשר", שנמצא בתחומי הקו הירוק – קיבוץ גינוסר. גינוסר חוכר אדמות בצפון הבקעה מהתנחלות שדמות מחולה. מי ששילם לפוקהה – בחבילת שטרות, ללא כל תלוש שכר – היה מנהל הענף של קיבוץ גינוסר. עד כמה אכפת למנהל הזה מן הזכויות של עובדיו אפשר להתרשם מדבריו הגלויים למצלמה.

בדיקה נוספת מגלה עוד שכבת ניצול מתחת לזו הנראית לעין. אדמות מטע הבננות הן אדמות שהופקעו מעין אל-בידא בסוף שנות ה-70' כיוון שבעליהן הוכרזו "נפקדים". במקביל, התייבשו המעיינות הטבעיים של הכפר בשל קידוח "ברדלה" של חברת "מקורות", ומאז מקבל הכפר כמויות הולכות וקטנות של מים בצינורות של "מקורות". הסיפור בתמצית, איפוא: האדמה נגזלה, המים יובשו, וכעת מועסקים תושבי הכפר בתנאי עבדות במטע שניטע על אדמתם ונהנה מן המים שהיו שלהם. קולוניאליזם בכמוסה אחת מרוכזת.

[בהערת שוליים אפשר להצביע על הזיקה העמוקה הזאת, הלא-מקרית בכלל, בין קיבוץ גינוסר, מקום הולדתו של מפקד הפלמ"ח ואיש תנועת העבודה, יגאל אלון, לבין התנחלויות הבקעה, שהוא ותנועתו טיפחו בשקדנות רבה. ועוד אפשר להצביע על התמימות במחשבה שפרקטיקות קולוניאליות כמו גריפת רווחים מהעסקת עבדים נטולי זכויות אינן זולגות לתחומי הקו הירוק ומזהמות את כל שוק העבודה הישראלי].

בדיון בוועדת העבודה של הכנסת שנערך זמן קצר לאחר מכן, שוב צפה בעיית היעדר האכיפה של חוקי העבודה הישראליים בשטחים. נציגי משרד הכלכלה הבטיחו גדולות ונצורות, דובר על הגשת דיני עבודה שיורחבו בצו אלוף לשטחים, אבל ניסיון העבר מוכיח שאלה דיבורי סרק: עם או בלי חקיקה, כשהרשויות אינן חפצות לאכוף, זכויות העובדים הפקר, ולראיה הדברים שכותב מדי שנה מבקר המדינה בנושא, ללא כל השפעה. סקר שנערך לפני שנתיים וחצי העלה שאכיפת זכויות עובדים – מניעת הלנת שכר, הפרשה לפנסיה ותשלום שעות נוספות – בשטחי הגדה מפגרת בעשרות אחוזים מאחורי האכיפה בתחומי הקו הירוק.

תזכורת: מנגנוני הגירוש והניצול בבקעה

ישראלי מן השורה שקורא על ילדים שנשלחים לעבודה במקום לבית הספר מן הסתם שואל את עצמו לפני הכל – איפה ההורים? למה הם אינם דואגים לילדיהם? שאלות כאלה – תמימות או מיתממות – יכולות להישאל רק מנקודת המבט של מי שאינו מסוגל לדמיין את עומק המצוקה והייאוש שנקלעה אליו האוכלוסיה הפלסטינית בבקעת הירדן. לכן צריך לומר כמה מילים על תנאי הקיום הבסיסיים באזור; לתיאור נרחב, ראו את שני הפוסטים האלה.

נתונים בסיסיים: שטח הבקעה הוא 30% מכלל שטח הגדה, ו-88% ממנה מוגדרים שטח C –  שבו אין לרשות הפלסטינית שום סמכויות. כ-86% מאוכלוסיית הבקעה הם פלסטינים, 60 אלף נפש, לעומת 9,500 יהודים. בשטח C שבבקעה חיים כ-18 אלף פלסטינים, הפזורים ב-68 קהילות. חייהם הם גיהנום, באדיבות המנהל האזרחי, צה"ל, ההתנחלויות, ובתי המשפט הישראלים.

למרות שהם מהווים כמעט 90% מתושבי הבקעה, הפלסטינים מודרים מ-94% משטחה (כך זה נראה על המפה). 90% מן השטח מוקצים למועצות האזוריות של ההתנחלויות היהודיות – שטחים עצומים כל כך, שהולידו תופעה של החכרת אדמות חקלאיות בידי מתנחלים לפלסטינים, בניגוד לחוק האפרטהייד של הסוכנות היהודית. כ-45% משטח הבקעה מוגדרים "שטח צבאי סגור", אף כי שטחי האימונים בפועל קטנים בהרבה. בשנה האחרונה נחשף שגם הפטנט הזה נרתם לפרוייקט הגירוש (של פלסטינים) וההתנחלות (של יהודים): שטחי אש מוכרזים באזורים שהמדינה רוצה לגרש מהם פלסטינים ומבוטלים באזורים שהמדינה רוצה ליישב בהם יהודים.

ישראל מפעילה שתי תכניות מתאר בבקעה – ישראלית בת זמננו, ומנדטורית, מלפני 70 שנה. תכנית המתאר המנדטורית מגדירה כמעט את כל שטח הבקעה (למעט העיר יריחו) כאזור חקלאי שאפשרות הבנייה בו מוגבלת מאד. תכנית המתאר הישראלית היא "לא-תכנית" – אין לה קיום סטטוטורי, היא פרקטיקה טהורה. הפרקטיקה הזאת מאפשרת בנייה נרחבת באזורים חקלאיים, ולמעשה, גם ללא תכניות מאושרות. התכנית המנדטורית כמובן חלה על פלסטינים, הישראלית חלה על מתנחלים.

שלל ההמצאות האלה ואחרות הופכות כל בנייה פלסטינית בבקעה לבלתי חוקית – החל מדיר חדש לעזים, חפירת בור מים, הצבת לוחות סולאריים וכדומה. הכל נהרס בשיטתיות; הדחפורים של המנהל האזרחי אינם פוסקים מן המלאכה הקדושה ולו לרגע, ומותירים אחריהם מאות משפחות ללא קורת גג מדי שנה.

שלטונות ישראל אינם רואים בעין יפה את הפיזור הטבעי של קהילות הפלסטינים – חלקם הגדול בדואים רועי צאן – בכל רחבי הבקעה, שטח שכל ממשלות ישראל מצהירות שלעולם לא ייסגו ממנו. את אלה שלא הצליחה לגרש או להרעיב עד מוות, אם כן, מתכננת המדינה לרכז בשתי עיירות – תלת נויעמה (מצפון ליריחו) ופסאייל (בצפון הבקעה). כנהוג מול הילידים, אף נציג של הפלסטינים לא היה מעורב בתכניות, שאינן מתחשבות לא בשטחי הרעייה שדרושים להם ולא במבנה החמולתי שלהם. אין פלא שהם מתנגדים לתכניות.

האפליה הקיצונית לא מסתיימת בהקצאת קרקעות אלא מתבטאת גם בהקצאת מים. בקעת הירדן עשירה במי תהום, אבל הקידוחים הרבים של חברת "מקורות" באזור משרתים את המתנחלים, לא את הפלסטינים. אלה צריכים להישען על מעינות עתיקים שחלקם כבר יבשו, ואחרים בדרך להתייבש בשל קידוחים סמוכים של "מקורות". לפלסטינים אסור לבצע קידוחים חדשים בבקעה ללא הסכמת ישראל, כך קבעו הסכמי הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית; האישורים המעטים שניתנים מגבילים את עומק הבארות הפלסטיניות ל-150 מטר, בעוד שהבארות של ישראל מגיעות לעומק של מאות מטרים. התוצאה של כל זה היא שמתנחל בהתנחלות כמו רועי צורך בממוצע 431 ליטר ליום (ללא מים לחקלאות, שמעלים את הצריכה מעל לאלף ליטר ליום), ואילו בקהילת רועים פלסטינית כמו אל-חדידייה הסמוכה מסתפקים ב-20 ליטר ליום, חמישית מהמינימום לנפש לפי ארגון הבריאות העולמי, וכמות שמוגדרת "על סף אסון הומאניטרי". מפעם לפעם ממשלת ישראל גם מגדילה את הקצאות המים למתנחלי הבקעה כי באמת, למה לא, בשבילם יש מים בשפע, וכפי שמציין ראש המועצה האזורית בגאווה, "כמעט בכל יישוב יש בריכה". מנגד, המנהל האזרחי מפרק צינורות ומחרים מכליות מים של קהילות פלסטיניות.

וכך הנוסע בכבישי הבקעה יכול לראות, זה לצד זה, יישובים פורחים ומוריקים, שמטעיהם פרושים מלוא כל העין, וממש בסמוך להם מקבצי בקתות עלובים, ללא כל צמחיה, שביניהם פזורים מכלי מים שהובאו מרחוק (הוצאות על מים יכולות להגיע למחצית מן ההוצאה החודשית בקהילות האלה; הייבוש הופך לרישוש).

ועוד לא אמרנו דבר על מגבלות התנועה הדרקוניות, שאינן מאפשרות למי שרכבו אינו רשום כשייך לתושב הבקעה להיכנס אליה, ועוד חסימות פנימיות שמשבשות לחלוטין את חיי היומיום, המסחר וקשרי המשפחה של תושבי הבקעה. לפני שנה וחצי חישב הבנק העולמי שמשטר המגבלות שהנהיגה ישראל בשטח C עולה לפלסטינים 3.4 מיליארד דולר בשנה, מתוכם 704 מיליון דולר בגין המגבלות על מים וקרקע. הדו"ח מציין את הפוטנציאל העצום שטמון בפיתוח חקלאי של בקעת הירדן, פוטנציאל שישראל חוסמת לחלוטין. נתון בולט בדו"ח מצביע על כך שמאמצע שנות ה-90' ועד ל-2011 הוכפל מספר העובדים הפלסטינים בחקלאות, אבל במקביל ירד הפריון בענף פי שתיים; כלומר, הפלסטינים הופכים בהדרגה מעם שחי על ייצור חקלאי לעם שחי על אספקת כוח עבודה זול לחקלאות ההתנחלויות (עוד על כך בדו"ח "כרם נבות").

זאת התשובה – עדיין בראשי פרקים, ללא פירוט רב – לשאלה "למה ההורים של הילדים האלה שולחים אותם לעבוד בהתנחלויות?".

בשביל מה ללכת לבית ספר?

עוד תשובה, מיידית מאד, היא שישראל עושה ככל יכולתה להקשות על החינוך הסדיר של ילדי הבקעה. זרוע ההרס של המנהל האזרחי אינה חסה על בתי ספר, ולו הקטנים והמאולתרים ביותר. בין 2003-2007 צה"ל הרס את בית הספר בג'יפתליק 7 פעמים, ב-2010 צה"ל הרס בית ספר בח'רבת טאנא, צווי הריסה הוצאו נגד בית הספר בכע'בנה, בפסאייל, נגד אוהל שמשמש כבית ספר בעין אל-חילווה, והשנה הוצא צו הריסה לבית ספר שנבנה מלבני בוץ, בסיוע של מתנדבים בינלאומיים בכפר סאמרה. החינוך של הילדים האלה, כך נראה, ימשיך להתרכז במגלצ'ה העצובה הזאת.

ילדים בכפר סאמרה; מעל בית הספר בכפר מרחף צו הריסה. צילום: אחמד אל-באז/אקטיבסטילס

כתוצאה מהמדיניות הזאת, יותר ויותר ילדים מוצאים את עצמם בכפרים ללא כל מוסד חינוכי, או עם מוסד חינוכי שבנייתו הופסקה לפני שהושלם. הצורך ליסוע באוטובוסים מרחקים ניכרים מדי בוקר, בדרכי עפר משובשות, והעיכובים הבלתי נמנעים במחסומים – כל אלה גורמים לכך שרבים מתייאשים ומוותרים על בית ספר. בדו"ח HRW מצוטט מורה בבית ספר בפסאייל, שמספר כי בכיתה א' בבית ספרו יש 42 תלמידים, אבל בכיתה ט' רק 9 תלמידים. "הקבלנים באים ומשכנעים אותם לעזוב", הוא מסביר, בעיקר בסביבות גיל 14. בהתחלה הם יוצאים לעבוד באופן חלקי, בעיקר בסופי שבוע (המורים יודעים מיד מי הילדים האלה – הם נרדמים בכתה). ואז הם נוטשים את בית הספר לגמרי ועוברים לעבוד יום שלם.

גם אם יש בית ספר קרוב – אין סיבה משכנעת ללכת אליו. הילדים שרואיינו בדו"ח מספרים שיש להם אחים גדולים שגמרו תיכון ואפילו תואר ראשון, ובכל זאת עובדים בהתנחלויות; השכלה תיכונית או גבוהה היא חסרת ערך באזור שאין בו שום פיתוח אורבני, שום אפשרויות תעסוקה מכניסות, ושהניידות של תושביו אליו ומחוצה לו מוגבלת באופן כה חמור. מרואיין אחד, בן 18, שהפסיק ללמוד בגיל 10, סיכם בפשטות: "אז מה אם יש לך השכלה, בכל מקרה תעבוד בשביל ההתנחלויות".

מרבית הילדים האלה נקלטים בחממות ובמטעי התמרים של התנחלויות הבקעה. הסיבה שהם אינם עובדים במפעלים ישראלים פשוטה: הכניסה לאזורי התעשייה בהתנחלויות מותנית בהצגת תעודת זהות, ושם דווקא יש הקפדה על האיסור להעסיק קטינים. בשדות הפתוחים, לעומת זאת, אין שום בקרה – לא של המעסיק המתנחל, לא של המנהל האזרחי ולא של פקחי משרד הכלכלה. ארץ הפקר, ללא חוק ומוסר.

האמת שיש חוק, אבל למי אכפת

תזכורת: התנחלויות הבקעה נמצאות כולן בשטח C. לרשות הפלסטינית אין שום סמכויות אכיפה בשטח הזה. מערכת החוקים הרלבנטית ליחסי העבודה בין מעסיקים יהודים לעובדים פלסטינים בשטח זה יונקת משלושה מקורות: אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן; חוקי העבודה הישראלים שהורחבו בצווי אלוף לשטחי הגדה המערבית; וחוקי העבודה הירדניים, שמכסים את כל מה שלא מכוסה בצווי האלוף (למאמר מקיף בנושא, ראו כאן).

העסקת הילדים בבקעה מהווה הפרה ברורה ורב ממדית של כל החוקים האלה. גיל המינימום להעסקת ילדים הוא 15 – אבל בהתנחלויות עובדים ועבדו ילדים החל מגיל 10. החוק אוסר להעסיק ילדים כל עוד הם תחת חינוך חובה – אבל הילדים בבקעה מועסקים כבר אז; החוק אוסר לחשוף ילדים עובדים לחומרים מסוכנים, למאמצים פיזיים גבוהים, למכונות מסוכנות ולטמפרטורות קיצוניות – וכל אלה מהווים חלק משגרת העבודה של הילדים שעובדים בהתנחלויות הבקעה. כך קובעות אמנת האו"ם לזכויות הילד ואמנות של ארגון העבודה הבינלאומי שישראל חתומה עליהן, וכך גם קובע חוק עבודת הנוער הישראלי. חוק עבודת הנוער אומנם לא הוחל על עובדים פלסטינים למעסיקים ישראלים בשטחים, אבל במקרה כזה, כזכור, חל החוק הירדני – וגם הוא מכיל את אותם איסורים. ולבסוף, חוק שכר מינימום והזכויות הנלוות, שהורחב לשטחים ב-2007, מופר באופן שיטתי בבקעה: ילדים וגם בוגרים פלסטינים משתכרים לעתים לא יותר מרבע משכר המינימום.

אחריותם של מתנחלי הבקעה למערכת הנצלנית הזאת, לצפצוף המתמשך על החוק, היא ישירה וכבדה. הבלוג הזה אומנם מתרכז בעוולות ומחדלים של השלטון, אבל חשוב להבין שאלמלא בחרו המתנחלים להעסיק ילדים דרך קבלנים פלסטינים, אלמלא היו תאבי רווח קל, אלמלא ליבם היה גס כל כך במצבם הבריאותי של עובדיהם – כל זה לא היה אפשרי. בעל חממת פלפלים שמשלם 70 ש"ח ליום עבודה, שלא מספק כפפות ומסכות מגן, שלא משלם פיצויים – לא יכול להיתמם ולומר "לא ידעתי". אומנם גם הקבלן הפלסטיני נושא באחריות, אבל הדבר לא פוטר את המעסיק מאחריותו, ובית המשפט הישראלי אף נדרש לכך ופסק ברוח זו לפני 5 שנים.

מנין יבוא עזרם של הילדים? משרד הכלכלה הכריז בחגיגיות כי "לא ירפה מהדחיפות והחשיבות של נושא זה ( = אכיפת חוקי העבודה) ככל שיידרש", אך אלה הצהרות חלולות. שר הכלכלה היוצא, נפתלי בנט, כבר הבהיר שלפי דעתו התארגנות של עובדים במקום עבודתם היא "כישלון של המנכ"ל". הוא ודאי יודע שעובדים שאינם מאורגנים – על אחת כמה וכמה עובדים מוחלשים כמו הפלסטינים בבקעת הירדן – אינם יכולים להשיג דבר ממעסיק שרואה מול עיניו רק את שורת הרווח. כשמועצת יש"ע, כור מחצבתו של בנט, מעלה על נס את הבקעה כ"סיפור הצלחה ישראלי", הקשר הסיבתי מתחוור: תוציא מינימום כסף על העובדים, תוודא שהם לא יתארגנו, תעסיק ילדים בתנאי עולם שלישי – וכך תמקסם רווחים.

"סיפור ההצלחה הישראלי" הזה, כמו רבים אחרים, נבנה מאסונם של אחרים. יש קווי דמיון בינו לבין הסיפור של אזור התעשייה "ניצני שלום" הסמוך לטולכרם, שסופר כאן בהרחבה; גם שם חברו תאוות בצע של מעסיקים ישראלים, אוזלת יד והעלמת עין שלטונית ארוכת שנים, והפקרה טוטאלית של העובדים לסיכונים בריאותיים. ההבדל העיקרי הוא שבמקרה הנוכחי – ילדים-פועלים בבקעת הירדן – האדנות הישראלית רומסת אוכלוסיה פגיעה באופן מיוחד. למרות שהבלטתי כאן את הצד המשפטי, את שיתוף הפעולה העברייני של המתנחלים בבקעה עם רשויות ה(אי-)אכיפה, הצד השפל והמכוער של ההעסקה הנצלנית בבקעה אינו נזקק למשענת משפטית; הוא מספיק מקומם גם בלעדיה. אדם הגון צריך לדעת שמקומו של ילד בן 14 בבית ספר, שאין גוזלים את ילדותו לשם עשיית רווחים, שאין רומסים נפשות רכות בסחיבת ארגזים וריסוס מטעים 8 שעות ביממה. אדם הגון צריך לבער פשעים כאלה מן החצר הפרטית שלו, ולא להיבנות מהם.

ומה אומרים על כל זה מתנחלי הבקעה?

"זה שקר מחריד. אין שום הצדקה להעסיק ילדים, לא רק מוסרית ומשפטית אלא גם כלכלית". (ראש המועצה האזורית בקעת הירדן, דוד אלחייני, עושה סדר בשיקולים)

"אלה שקרים ומצגי שווא. חקלאי בקעת הירדן אינם מעסיקים ילדים… הדו"ח של ווטש שם לו מטרה אחת: להוציא את דיבתה של מדינת ישראל רעה ולהשחיר פניה בעולם".(אלחייני מסביר על מה כן צריך לדבר ועל מה לא)

דוד אלחייני הוא חייל נאמן בצבא ההסברה הישראלי. כמו מפקדיו, הוא קודם כל תוקף את השליח, ובתוך כך מקווה שהמסר יישכח. לדבריו, אף ילד פלסטיני לא מועסק בהתנחלויות הבקעה. להד"ם. הכל שקרים ומצגי שווא של עוכרי ישראל. לצידו של אלחייני עומדים גופי הסברה בחו"ל שתקפו את הדו"ח מכל זווית אפשרית – למעט זווית העובדות (ה"פגם" העיקרי בדו"ח, לטענתם, הוא שהוא מתבסס על עדויות של פלסטינים, ומן המפורסמות שאלה אינם כשירים לעדות).

אם כך, מדובר בקונספירציה קולוסאלית ממש בהיקפה. שקרים ומצגי שווא הם כל הראיונות בדו"ח HRW, עם עשרות ילדים ומבוגרים שמעידים על התופעה; שקרים ומצגי שווא הם הראיונות המצולמים עם ילדים-פועלים, חברי מועצות מקומיות ואנשי חינוך בבקעה; שקרים ומצגי שווא הוא דו"ח של מרכז הפיתוח הפלסטיני "מעאן"; שקרים ומצגי שווא הם שלושה תחקירים עיתונאיים נפרדים על העסקת ילדים פלסטינים, גם הם עם ראיונות שטח, משלושה אתרים שונים בבקעה; ולבסוף, שקרים ומצגי שווא הוא דו"ח "קו לעובד" משנת 2012, שמציין כי "כ-10,000 פלסטינים עובדים ללא היתר בהתנחלויות, רובם מועסקים בבקעת הירדן בעונות הגידוד והקטיף, לרבות ילדים מגיל 12 ומעלה" (עמ' 30, הדגשה שלי). גם הצילום הזה, מן הסתם, הוא פטה מורגנה.

ילדים פלסטינים עובדים בשדה בצל של התנחלות תומר, ינואר 2015. צילום: עודד בלילטי,

ילדים פלסטינים עובדים בשדה בצל של התנחלות תומר, ינואר 2015. צילום: עודד בלילטי, "אי-פי"

אולי לא צריך להיטפל לאלחייני, אדם שהאמת אינה נר לרגליו. אחרי הכל, הוא גם טען שמאז הסכמי אוסלו, אושרו לפלסטינים 54 קידוחי מים בבקעה וליהודים אף אחד ושלאף כפר פלסטיני בבקעה לא חסרים מים (!) (על מנגנוני האפליה בהקצאת המים, שמקורם בהסכמי אוסלו, ובפעולתה של ועדת המים המשותפת, אפשר לקרוא כאן, כאן, כאן וכאן). בסך הכל, הכחשת העובדות היא דרך חיים בבקעה. כשנחשף שמתנחלי הבקעה מחכירים אלפי דונמים לחקלאים פלסטינים, אמר בתגובה יו"ר הוועדה החקלאית של המועצה האזורית, צבי אבנר, ש"מדובר בחריגים ולא בתופעה". חקלאי הבקעה מכריזים בכל הזדמנות שלא גזלו את האדמה מאיש ורק הגיעו להפריח את השממה, אבל העובדה היא שאלפי דונמים של קרקע פלסטינית פרטית נגזלו מבעליהם בבקעה והועברו לידי ההתנחלויות (שכיום מעסיקות את צאצאי הבעלים האמיתיים של הקרקע במשכורות רעב). התנחלות גיתית, שחנכה ברוב טקס ופוליטיקאים שכונה חדשה לפני יותר משנה, יושבת על 3,200 דונם של קרקע פרטית פלסטינית שנגזלה מכפר עקרבה. מותג התמרים המצליח "זורגניקה" של אילה סמית מהתנחלות חמרה חייב את קיומו לקרקע שנגזלה מבעלים פלסטינים פרטיים.

כך זה נמשך ונמשך. המתנחלים לא ידעו כלום וממשיכים לא לדעת כלום; רק בחקלאות הם מבינים, לא בפוליטיקה. אבל דבר אחד הם כן מבינים בפוליטיקה, ודואגים להשמיע אותו בכל הזדמנות: את הבקעה חייבים לשמור בריבונות ישראלית. כי שטח שנגזל לא יוחזר. זה בוודאי נוח לא להבין פוליטיקה כשאתה נהנה מפירותיה אבל להבין אותה היטב כשהיא מעמידה את נכסיך בסכנה. זה בוודאי נוח לגלגל את האחריות למעלה (לממשלה, לסוכנות היהודית) כשמדובר בהשתלטות על קרקעות פרטיות, ולגלגל אותה למטה (לקבלני העבודה הפלסטינים) כשמדובר בהעסקת ילדים נגד החוק.

למעשה, המעסיקים היהודים בשטחים מתנדנדים בין שני קטביה של דילמה מזוהמת: או שהם מצהירים שחוק אחד חל בשטחים, ליהודים וערבים, ואז עליהם לשקר ולהכחיש עובדות שמתועדות בהרחבה; או שהם מתנערים מיומרת השוויון, פוטרים עצמם מחובות חוקיות כלפי עובדיהם הפלסטינים (הנה, מתנחל מרועי באמת טען כך בבית משפט, והפסיד), ואז מודים במובלע שבשטחים שורר אפרטהייד. אין דרך אמצעית.

ההכחשה היא דרך חיים בבקעה. ראש המועצה אלחייני הזדרז לבקר ביקור הזדהות בכפר זבידאת אחרי פעולת "תג מחיר" ולגנות בחריפות את מבצעיה: "הם משתדלים ורוצים להרוס את מרקם החיים המצוין בן עשרות שנים שבנינו בין האוכלוסייה הפלסטינית והישראלית בבקעת הירדן. יש בינינו מרקם חיים של כבוד והערכה הדדית." תשאלו את תושבי זבידאת על "הכבוד וההערכה ההדדית" האלה. תתחילו אולי בתושב הכפר שעבד בגיל 14 בהתנחלות ארגמן – שם גר דוד אלחייני – נפל ונלכד תחת טרקטור, נחבל קשות, ונזקק לניתוח ואשפוז בבית חולים. תשאלו אותו אם במסגרת "הכבוד וההערכה" שרחש לו המעסיק היהודי הוא גם דאג לטיפול הרפואי בו (הוא לא). והאם גם טענתו (המבוססת) של ראש הכפר לפני כמה שנים, ש"ישראל היתה רוצה שנחדל להתקיים", היא חלק מ"מרקם החיים המצויין" בבקעה? יכול להיות שכשאלחייני מדבר על "מרקם חיים מצויין" הוא בסך הכל מתכוון לשגרה בלתי-מופרעת ביחסי האדונים-עבדים בין שתי האוכלוסיות בבקעה, יחסים שפעולות מצערות כמו הצתת מכוניות וריסוס כתובות רק מאיימות לשבש?

מתנחלי הבקעה חיים בלה לה לנד, אבל למרבה הצער מרבית הישראלים נמצאים באותו לימבו עמום של ספק-בורות ספק-הכחשה ביחס לבקעת הירדן. סקר דעת קהל שערכה האגודה לזכויות האזרח לפני 4 שנים גילה בורות בממדים מבהילים: כשני שליש (64%) מהמשיבים לא ידעו שבקעת הירדן היא שטח כבוש שאיננו בריבונות ישראלית. כחמישית (19%) לא ידעו מה מעמדה של הבקעה; רק 18% מהמשיבים ידעו שמדובר בשטח כבוש. 57% מהמשיבים החזיקו בדעות מוטעות לגבי הרכב האוכלוסיה בבקעה: 10% חשבו שרק ישראלים מתגוררים בבקעה, 35% חשבו שרוב האוכלוסיה ישראלי, ו-12% חשבו שיש כמות שווה של ישראלים ופלסטינים. רק 17% ידעו שרוב האוכלוסיה בבקעה פלסטינית (כ-86%).

האם בורות פוליטית היא יתרון או חיסרון? תלוי כמובן מי שואל ומי מרוויח מהתשובות. בהתבטאות חושפנית מלפני כשנה, אמר ראש המועצה האזורית, דוד אלחייני: "אנשים לא מחזיקים מאתנו מתנחלים. סקר של מינה צמח שהזמנו בעבר הראה ש-80% מהציבור לא יודע שהבקעה זה מעבר לקו הירוק". 80% או 64%, מה שברור זה שאלחייני רושם את הנתון הזה כהישג תעמולתי. אפשר ממש לדמיין את פרצופו הזורח: תראו מה זה, שנים קדחנו לישראלים בראש שאנחנו בקונצנזוס, שאנחנו לא "קיצונים", שאנחנו בכלל מתנועת העבודה – וזה עבד! הם אפילו לא יודעים שהכל חרטא ושום דבר לא חוקי. כבוד!

כדאי להתעכב שניה על הנקודה הזאת. כדאי לחשוב לרגע מה זה אומר, שההצלחה של המחנה הפוליטי הדומיננטי בישראל מושתתת, בין השאר, על שקרים והסתרת האמת; מה זה אומר, שהוא יודע את זה ושוקד על זה; ומה זה אומר על תפקיד השמאל ועל טיבו של הדיון הפוליטי בארץ. לפחות דבר אחד ברור: מה זה אומר על התקשורת. כתבות ענק על "הקשיים" שניצבים בפני התנחלויות הבקעה (תמיד מזדנבת בהם הנימה הפולנית, "אבל אנחנו לא דורשים דבר מן המדינה, רק שיתנו לנו לחיות"), מיקרופון פתוח לחקלאים שצריכת המים היומית שלהם היתה יכולה לקיים כפר שלם במשך שבוע – וכל זה בלי לומר מילה על הילדים חסרי השם שמסתובבים במטעים ובחממות – זה לא עיתונות, זה בדיחה עצובה.

מה צפוי בעתיד?

בחודש דצמבר האחרון הניח טורבו החקיקה הימנית, ח"כ יריב לוין, תיקון לחוק עבודת הנוער על שולחן הכנסת. התיקון מבקש להחיל את הוראות החוק גם על מעסיקים ישראלים בשטחי הגדה המערבית. אם יתקבל התיקון, רבים מן העיוותים שתוארו בפוסט הזה, להלכה לפחות, יוכלו להוות בסיס לתביעה בבית משפט ישראלי. ילדים-פועלים בבקעת הירדן יוכלו להודות לח"כ לוין על שאיפשר להם לקבל סעד משפטי הוגן.

האומנם? כשרואים מי הצטרף להצעת החוק של לוין (הח"כים סטרוק, אילטוב, שקד, פייגלין, קלפה, יוגב, מועלם-רפאלי), אפשר לנחש שלא זכויותיהם של קטינים פלסטינים עמדו לנגד עיניהם, אלא זכויותיהם של קטינים יהודים בהתנחלויות. זהו תהליך שמתעצם והולך בשנים האחרונות, שזכה לכינוי "סיפוח משפטי" של השטחים. המערכת המשפטית ומומחים לזכויות אדם מסתייגים ומזהירים ממנו; אני חושב שהם טועים. אבל הנושא הזה ראוי לדיון בפני עצמו ולפיכך אקדיש לו פוסט נפרד בקרוב.

ישראלים שמזדעזעים ממדיניותה של המדינה בבקעת הירדן וממעשיהם של המתנחלים רוקעים עכשיו ברגליהם ושואלים מה לעשות. זאת שאלה מצוינת, אבל אדם צריך להפנות אותה קודם כל אל עצמו, ורק אחרי שבחן את עצמו ביושר והגיע למסקנה שהוא באמת מוכן לעשות, וגם לספוג מחיר. הבלוג הזה נמנע בדרך כלל מהטפה לפעולות כיוון שהמנדט העיקרי שלו, כפי שאני רואה זאת, הוא בייצור ידע פוליטי אלטרנטיבי, ובגיבושה של תודעה פוליטית בקרב ציבור רדום ו/או אפוף-תעמולה. השמאל האקטיביסטי רוחש ארגונים ויוזמות וכל אחד מוזמן לבחור לו את נתיב הפעולה שמתאים לו. אני לא כאן כדי לפסול או להמליץ. בכל זאת אני מרשה לעצמי לומר מילה או שתיים לסיום על יוזמות החרם למיניהן. אלה מילים של פיכחון, לא של תוכחה, ואני מקווה שגם יובנו כך.

החרם הבינלאומי על מוצרי ההתנחלויות כבר רשם לעצמו הישגים נכבדים. חקלאי הבקעה ספגו את המכה הכבדה בשנת 2013, אז ירד הייצוא  אצלם ב-14%, הפסד של 29 מיליון דולר. החקלאים מתלוננים, זה ברור; מה שהם לא מספרים לכם ושומרים בסוד, זה שהמדינה מפצה אותם על ההפסדים, נוהל קבוע במשרד הכלכלה. יש שורה שלמה של חוקים ותקנות כאלה, "חוק נזקי החרם" קראתי להן, שמענישות את אזרחי ישראל פעמיים: פעם אחת בהשקעה בלתי מוצדקת מעבר לקו הירוק, ופעם שניה בפיצוי העסקים שנפגעו מהחרם.

בכל מקרה, החבר'ה בבקעה לא פראיירים, וכשהבינו שאירופה מפנה להם כתף קרה, החלו לשווק את תוצרתם לרוסיה, הודו וסין. זה פחות רווחי, אבל בסך הכל הם שורדים יפה. ממדינות שמצב זכויות האדם בהן גרוע כמו בישראל או יותר לא נשקפת סכנת חרם.

מה לגבי חרם מקומי? גם אם כל השמאל הישראלי יפסיק מחר לקנות כל תוצרת חקלאית מהבקעה, זה בקושי יגרד להם פרומיל של פרומיל מהרווחים. ממילא רק 20% מתוצרת הבקעה מיועדת לשוק המקומי, והשאר ליצוא. אני כמובן לא מתנגד לחרם כזה; באופן אישי יש לי בחילה מהמחשבה שעל שולחני יעלו ירקות ופירות שספוגים בזיעת ילדים מנוצלים וסובסדו בכספי. אבל אני מודע לכך שזהו אקט היגייני בעיקרו, שהשפעתו הפוליטית מזערית. תומכי החרם מצביעים על האפקט הפסיכולוגי ולא רק הכלכלי שלו, וזה נכון, ועדיין נראה לי שלא זה מה שישבור את חקלאי הבקעה. לתוצרת שלהם (ובעיקר לתמרי המג'הול) יש תמיד ביקוש בחו"ל. מכאן נובע שצריך לחשוב הלאה. אולי על חרם שניוני, כזה שחל על כל מי שסוחר עם התנחלויות הבקעה (חקלאים צריכים ארגזים, וציוד מכני, וציוד קרור, ועוד ועוד); אולי נחוץ פרסום בנוסח תחקיר "מולד", והפעם על צינורות המימון הממשלתיים הנסתרים שמאפשרים את קיומן של התנחלויות הבקעה.

אין לי פתרונות קסם, וכמו שאמרתי, אלה נושאים ל"מתקדמים". הפוסט הזה מיועד בעיקרו ל"מתחילים" – אלה שעדיין לא יודעים, או לא מבינים, את היקף הגזל והניצול שמדינת ישראל ומתנחליה גובים מתושבי הבקעה. חתירה לשינוי תודעה כזה כבר מוקעת בישראל של היום כבגידה. בישראל של היום, מי שמפר את החוק הבינלאומי, את אמנת האו"ם לזכויות הילד ואת חוק שכר מינימום, מי שמרושש קהילות שלמות ובכך מאלץ את ילדיהן לצאת לעבודה בגיל בית ספר, מי שמסכן את בריאותם של הילדים האלה ומנצל את חוסר הישע המוחלט שלהם מול מערכת החוק הישראלית – פטור מכל עונש. לעומתו, מי שרק קורא לא לקנות מוצרים מאותו גזלן מפר חוק – הוא דווקא מסתכן בהעמדה לדין (תחת "חוק החרם").

לעת עתה נסתפק בכך שכל ישראלי הגון יידע, וגם יפעל לאור הידיעה, שהתנחלויות הבקעה הן מחוץ לתחום. לא צריך לפחד. ואלה שמותיהן:

אבנת, אלמוג, ארגמן, בית הערבה, בקעות, גיתית, גילגל, ורד יריחו, חמדת, חמרה, ייט"ב, יפית, מבואות יריחו, מחולה, מכורה, מצפה שלם, משואה, משכיות, נעמה, נערן, נתיב הגדוד, פצאל, קליה, רועי, רותם, שדמות מחולה, תומר.

[העבודה על הפוסט הזה לקחה שעות רבות; תרומות לבלוג יתקבלו בהכרת תודה]

47 תגובות

להגיב
  1. יוסףה מקיטון / אפר 30 2015 10:32

    יש כל כך מעט עיתונאים/ות בתקשורת הישראלית בעברית. אלו שעושות עבודה טובה – מפוטרות. אלה שלא משתתפים בתעמולה – נדחקים לשוליים. למזלנו יש אותך, ואת אישתון ועוד מעטות-מעטים פה ושם.

  2. Yosef Cohen / אפר 30 2015 10:34

    אולי בהיעדר אכיפה כדאי למצוא דרך להפעיל את הסנקציה הפלילית שבחוק שכר מינימום. עד שנה מאסר
    https://www.google.co.il/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=2&ved=0CCMQFjAB&url=http%3A%2F%2Fwww.nevo.co.il%2Flaw_word%2Flaw01%2FP222K11_001.doc&ei=4dlBVY7NL47raP7KgNgC&usg=AFQjCNE7i7NuczgEdMm3_zwgRU2zUEEGtg&bvm=bv.92189499,d.d2s&cad=rjt

  3. רותי תובל / אפר 30 2015 11:45

    אשתדל להפיץ את הפוסט שלך ככל יכולתי. רותי ממחסום ווטש.

  4. Amir Paz-Fuchs / אפר 30 2015 11:57

    הנקודה הקריטית היא מעורבותם של קבלני העבודה הפלסטיניים. אחרי פרשת קו לעובד, יעל רונן כתבנו מאמר ובו הערכנו, בין השאר, שקבלנים פלסטיניים ייכנסו לתמונה כדי ליצור חיץ בין המתנחלים לבין הפועלים ובכך למנוע את ההחלה של חוקי העבודה הישראלים על הפלסטינים (קרי – הם לא עובדים עבור "ישראלים", ואז חוקי העבודה הישראליים אמורים לחול, לפי קו לעובד; אלא זה חוזה העסקה בין פלסטיניים לבין פלסטיניים, בשטחים, ואז אין סיבה להחיל את דיני העבודה הישראליים).

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / אפר 30 2015 15:08

    ישר כח.
    אני שמח שאתה מנצל את הכישורם שלך למען המלחמה באוולות. תמשיך להיות קולם של אלה שאין להם קול או שקולם לא נשמע.
    אני מחכה לפגישת המחזור הבאה או להזדמנות אחרת לפגוש אותך ,
    בהוקרה, אבי אלגום

  6. עודד / אפר 30 2015 15:28

    כמו בהרבה מקרים קודמים – כתבת-תחקיר חשובה מאוד, מסוג נדיר ביותר בתקשורת הישראלית ( זו הכתובה וזו המשודרת; הצהובונית, ואפילו זו המיועדת 'לאנשים החושבים'). עידן לנדו קורא להגברת עירנותו של הציבור היהודי בישראל ל'חצר האחורית' ; קריאה משמעותית מאוד, שאחריה נאלץ הכותב להודות, כנראה בלב כבד, שהקונסנזוס הישראלי המרכזי ממילא בונה את עצמו על הכחשה, ועיניו לא יופנו לשום חצר אחורית. אכן, לא הגיעה לאוזני שמועה כלשהי על עירנות יתר ועל פעילות של ממש גם מצד 'השמאל הציוני' . תגובה מעשית, משפיעה, מצד המעגלים האכפתיים המצומקים? על אופציות אלה ועל שבריריותן אפשר ללמוד, איכשהו, גם בין השורות וברמזים, לקראת סוף המאמר, ואולי די לחכימא ברמיזא, אלא שבמציאות שלנו היום, להיות 'חכימא' הוא דבר סבוך, מתסכל ומאיים כשלעצמו.

    ובכן – ראשית לכל – הפצת המידע , עד כמה שאפשר. דא עקא: הביטוי הידוע 'ידע הוא כוח' יפה , כמובן; הוא
    הוכיח את עצמו לא פעם במהלך ההיסטוריה, אך לא תמיד. באמת לא תמיד. ובריאליה הפוליטית שלנו – גם כשהידע כבר נגיש ונקלט, ודאי שאינו מבטיח כוח פוליטי בעל תוקף. ואולי העניין הוא בעיקרו כוח אישי, תודעתי, מצפוני, עם כך וכך הכרעות 'קטנות' של יום-יום: איש לחשבון עולמו ( כדבריו של ביאליק).

  7. עידן לנדו / אפר 30 2015 16:01

    טלי חרותי-סובר העלתה כתבה בעקבות הפוסט:
    http://www.themarker.com/career/1.2625963

  8. Avi Yehoudai / אפר 30 2015 16:31

    היה דיווח של הדו"ח ברשת ב' ,נדמה לי, ובו דחה דוד אלחייני את הממצאים וטען שאין כלל עבודת ילדים פלסטינים בבקעת הירדן.

  9. Avi Yehoudai / אפר 30 2015 16:32

    כל הכבוד על הבלוגים המושקעים שלך

  10. yuliyoga / אפר 30 2015 20:42

    לקרוא ולבכות…

    תרמתי בהכרת תודה על עבודתך המצוינת.

    אני כל פעם נדהמת מחדש על היכולת שלך להציג את העובדות מבלי להתלכלך במלחמה מילולית…

    תודה עידן ויישר כח!

    חלי קוצובייבסקי

  11. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / אפר 30 2015 21:04

    אני פשוט מבועתת מהפוסט הזה. קראתי אותו בעוד ילדי השבעים והמפונקים משחקים להם על השטיח, והרגשתי ממש בחילה פיזית למקרא הסבל הנורא של הילדים, האטימות והאכזריות של המתנחלים, וההכחשה הנתעבת של הפוליטיקאים.

  12. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / אפר 30 2015 21:17

    מראינים שקרנים מדופלמים, ואז באים בטענות למתנחלים. כתבה מגמתית , מסולפת , טוב, מה אפשר לצפות מהשמאל

  13. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / אפר 30 2015 22:18

    קראתי ונדהמתי כשנוסעים בבקעה אכן יש פער גדול בין הישובים היהודיים לעליבות של גיבוב המבנים בכפרים של הפלסטינאים. עד שקראתי את המאמר המטלטל לא חשבתי מהי הסיבה להבדלים הגדולים. תודה שפקחת את עיני. אשתף חברים בידע. עירית פטאל

  14. Avi Yehoudai / מאי 1 2015 09:55

    בדקת את העובדות שאתה קורא למראיינים "שקרנים מדופלמים"?

  15. יונתן / מאי 1 2015 10:54

    שלום עידן,

    תודה רבה על כך שאתה מנסה להפיץ מידע על ניצול ועוולות שנעשות כאן לידנו.

    לדעתי פתרון אפשרי שלא ציינת הוא לנסות להעלות את הנושאים האלו בפני תושבי הבקעה הישראלים בנושא זה. כוונתי היא לתושבים עצמם, האנשים שחיים שם, לא להנהגות היישובים. אני מניח שיש ביניהם לא מעטים שאינם תומכים בעושק וניצול ופגיעה בילדים. אם תרצה עזרה בכך, אשמח לעזור.

    כל טוב,

    יונתן, רחובות

  16. עידן לנדו / מאי 1 2015 11:17

    יונתן,

    מגיב מס' 7 בכתבה ש"דה-מרקר" העלו בעקבות הפוסט (http://www.themarker.com/career/1.2625963) הזדהה כתושב תומר, ובהתייחסו להכחשות הנמרצות של דוד אלחייני, קבע בקצרה: "ראש המועצה משקר".

    אני כמובן לא יודע אם המגיב עצמו דובר אמת או לא, ואם הוא תושב הבקעה או לא. אבל אני נוטה להאמין שתופעה כל כך רחבה, במשך שנים לא מעטות, לא יכולה להישמר בסוד. אני מהמר שרוב מתנחלי הבקעה יתנו תשובה בנוסח: באמת שלא ידענו, אבל אנחנו לא מתעסקים עם פועלים, זה הקבלנים מביאים אותם. ואין לנו דרך לשלוט על כך.

    אז קודם כל, לא נראה לי שהם לא יודעים. ושנית, מה שהם בטח יודעים, כי זה כסף שיוצא להם מהכיס, זה שהפועלים מקבלים משכורות רעב, ללא תלושים וללא שום תנאים סוציאליים. אתה לא תגלה להם שום דבר חדש אם תגיד להם שהם מפירים את כל חוקי העבודה הישראליים. לכן נראה לי שאתה נאיבי פעמיים: ראשית, במחשבה שהם לא מודעים לתופעה. ושנית, במחשבה שהמודעות תעורר בהם תחושת אשמה כל כך כבדה שהם מיד ישנסו מותניים ויתחילו להעסיק רק פועלים בוגרים, עם תלושי משכורת ועם שכר מינימום והכל.

    לא זה ולא זה יקרה מרצונם הטוב של המתנחלים. זה לא קורה גם בקו הירוק – מעסיקים לא מתנדבים לעמוד בחובותיהם החוקיות, הם עושים כך רק מאימת החוק. וכשאין אכיפה, אין חשש להפר אותו. על כל בעל עסק מצפוני שמסכים לחתוך רווחים לטובת זכויות עובדים, יש 20 שלא שוקלים את זה אפילו.

    וכמובן שכל הדיון הזה לא יכול להסתיים בדיני עבודה וחייב לקחת בחשבון את ממדי הניצול האחרים, העמוקים יותר – גזל הקרקעות והמים של הפלסטינים. כאן כבר לא תקבל שום אוזן קשבת בקרב המתנחלים, הם בטוחים בצדקתם ובתומתם. מערכת יעילה מאד של תעמולה, שפעלה כאן עשרות שנים, עיצבה אותם כך. פוסט אחד, או אפילו חמישה פוסטים של "עוכר ישראל" כמוני לא יזיזו כלום.

    לכן אני לא חושב שהם כתובת בכלל לשינוי פוליטי. אגב, זאת מסקנה לגמרי כללית שתופסת במקרים אחרים לגמרי. מאבק לצדק חברתי או פוליטי לא יכול להיות מכוון כלפי המגזר שקוצר את פירותיו של האי-שוויון. מחאת הדיור לא תשיג כלום מהפגנות מול ביתם של תשובה ואקירוב. הכתובת שלנו הם שליחי ציבור, פוליטיקאים, התקשורת, כל מי שיש לו אינטרס לשמוע. אני מדגיש – "אינטרס" ולא "הזדהות מוסרית". בפוליטיקה מפעילים לחצים באמצעות זיהוי אינטרסים. העובדה שהאינטרס שלי (ואולי שלך) נעוץ בהשקפה מוסרית מסוימת לא הופכת את הזיקה הזאת לנחלת הכלל. כידוע לנו, ההיפך הוא הנכון.

  17. יונתן / מאי 1 2015 12:19

    תודה רבה על ההתייחסות.
    אגב, האם במקרה אתה מכיר את תנאי ההעסקה והתשלום הנפוצים בעבודות דומות בתוך תחומי הקו הירוק? בנוסף, האם אתה מכיר אנשים שמעורים בתחום של חקלאות וכלכלה בארץ שידעו להסביר את הצד הכלכלי של הנושא מנקודת המבט של החקלאי?
    תודה,
    יונתן

  18. עידן לנדו / מאי 1 2015 13:11

    יונתן, יש קישור בפוסט לסקר שמשווה את האכיפה של דיני העבודה משני צידי הקו הירוק. כל השאר, לא חקרתי.

  19. רחל / מאי 1 2015 15:06

    אולי יש טעם לגשת עם זה לבג"ץ?

  20. עידן לנדו / מאי 1 2015 16:20

    רחל,

    הדרך לבג"ץ עוברת דרך ערכאות נמוכות יותר. וכל עוד אין מסמכים שמעידים בכלל על קשר תעסוקתי כלשהו בין הילדים למתנחלים – אי אפשר לעשות כלום.

  21. Amir Paz-Fuchs / מאי 1 2015 18:27

    תודה על ההפנייה הכפולה – למאמר שלנו ולפסק הדין האמור. בהחלט מעניין – מדובר במקרה בו בית הדין החליט שההעסקה הקבלנית היא, למעשה, פיקטיבית, ובעצם ה"ראיס" הוא עושה דברו של המתנחל, או לפחות באופן חלקי (לכן – מעסיקים במשותף). הפיתרון של מעסיקים במקרה הזה (ועל זה יש לי מאמר אחר…) הוא להרחיק את עצמם עוד יותר מהקבלן-הראיס, כדי שלא יראו שהם בעצם שולטים ביחסי העבודה.

  22. Amir Paz-Fuchs / מאי 1 2015 18:30

    והנה משהו שזוגתי שלחה לי וביקשה שאעביר לך, כסוג של הוקרה כללית למפעלך (הבלוג), וגם באופן ספציפי לפוסט הזה. אני התרגשתי…

  23. רועי / מאי 1 2015 19:55

    עידן שלום,
    שני רועי ממושב תומר המופיע אצלך בכתבה (אולי מוכר לך יותר כהתנחלות תומר – לטענתך).
    בעקבות הכתבה שלך, המגובה בשלל עדויות (מופרכות יותר או פחות) החלטנו לעשות מעשה כדי לשפר
    את המצב.
    החלטנו כי מעתה בחופשים או בזמני בית הספר לא יועסקו ילדים או נערים כטענתך.
    כל אלו יוכלו מעתה לעבוד בשטחי הרשות אצל מעסיקים פלשתינים המשלמים כ20 ש"ח ליום עבודה וידועים
    בהקפדתם על נהלי שמירה על בריאות העובד וחוקי עבודת הנוער.

    תודה לך
    מאנשי בקעת הירדן

    נ.ב. למד מעט גאוגרפיה כדי לטעון את טענותיך בעקביות.
    תומר ופצאל הינם מושבים סמוכים לכן לא יכול להיות שאחד הוא מושב ואחד התנחלות.

    שבת שלום לך ולשאר אנשי הסזון.

  24. Amir Paz-Fuchs / מאי 1 2015 20:28

    רועי – שכנעתי אותי. מצלצל לי מוכר הטיעון שלך.

    Living in slavery is better than starving to death
    In circumstances of extreme poverty, living in slavery may be the least bad available option.
    http://www.bbc.co.uk/ethics/slavery/ethics/justifications.shtml

  25. שושנה גבאי / מאי 1 2015 21:17

    תבורך עידו לנדו על תרומתך שלא תסולא בפז לעיתונות בישראל. עכשיו מתבררת זהותו של האיש הרזה שמחזיק את האיש השמן עליו מדבר נתניהו. מדובר למעשה בילדים רזים ופלסטינים.

  26. עידן לנדו / מאי 1 2015 22:47

    סרטון מרגש, אמיר. הו, האופטימיות. תאר לך שבארץ היו מראים את תמונות הילדים מהבקעה. היה צריך להוסיף כפתור שלישי – "גבה מס אצילות נפש" (הילד מהבקעה משלם לך אחוז ממשכורתו תמורת הסכמתך לקנות את הפלפלים שהוא קטף).

  27. דוד / מאי 2 2015 00:48

    היי היום פעם ראשונה נחשפתי לבלוג שלך והתביישתי בהיותי ישראלי או יותר נכון בבורותי חשפתי בפניי את מימדי הניצול שהייתה לי בחילה תמיד הגדרתי את עצמי כשמאל הגדרתי את עצמי כאדם חושב שיודע על היחסים המפוקפקים של מפלגת העבודה עם הקיבוצים והמושבים ועל הצביעות שלהם וזרמתי איתם כי אמרתי לעצמי שהם עדיפים על הימין הקיצוני ההזוי שמתחיל לאבד שליטה ועוד יביא עלינו אסון שקרב ובא בקצב הזה כמו שעון שוויצרי, וגם תמיד הסתכלתי על עמותות כמו שלום עכשיו או בצלם כשמאל קיצוני ושהם הזויים מדי מסתבר שטעיתי , המאמר הזה פשוט זיעזע אותי אני מודה לך על חשיפת האמת אני רק חושב אם יגיע יום שמאמרים מקיפים כאלו יגיעו לעיתונות המיינסטרים או שיש עובדות שפשוט אנשים מעדיפים להדחיק ושלא יספרו להם אחח אני חי בפנטזיות בטח יקראו לך אנטישמי בתודה והערכה

  28. עידן לנדו / מאי 2 2015 08:54

    תודה, דוד.

    יש ויכוח קבוע בשמאל (אני מדבר כרגע על השמאל ה"הזוי") על השאלה "בשביל מה ומי לטרוח?". המיואשים אומרים שגם אם אנשים יידעו, במילא לא אכפת להם. אחרים, בהם גם אני, אומרים שאולי לחלק לא אכפת, אבל לחלק אחר כן. תגובה כמו שלך מאשרת לי שאני עדיין לא לגמרי הזוי.

    מצד שני, את ה"טלטלה" שלך צריך להפיץ, למנף, לתרגם למשמעות פוליטית. תעשה איתה משהו. רק אז אני אדע באמת שגם אני עשיתי משהו. בניגוד לכתבות מגזין בערוץ 2, המטרה שלי לא מסתיימת בחוויה הרגשית של הקורא; היא רק מתחילה שם.

  29. שובו של גוי ואבוי / מאי 2 2015 12:46

    עידן היקר,
    כעוקב אדוק אחרי העבודה המפורטת, הממוסמכת, המושקעת, ההיסטורית (לא פחות ולא יותר), נטולת הציניות, הרגישה והמדוייקת שלך, אני רוצה להודות לך וגם בשם רבים אחרים שקוראים את המחקרים שלך (כולל כאלה שאני מעביר אליהם וחושף אותם פעם אחר פעם לבלוג) – המון אנשים מחזקים אותך (כקוראים סמויים או מגיבים) על התרומה שלך להצבת המראה הגלויה כמות שהיא.

    האמת סופה לזרוח כאור השמש אפילו אם מעונן עכשיו….

  30. אלמוג לוין / מאי 2 2015 17:31

    אני תוהה, רועי, אם תומר אינה התנחלות לדבריך, אם יש מקום שכן יחשב בעיניך התנחלות. כי בעקבות תגובתך הלכתי והסתכלתי במפה, בחושבי שאולי זה משהו גבולי וניתן לויכוח. זה, אה, לא ממש. אז לדעתך יש התנחלויות, אבל לא תומר? או אין התנחלויות בכלל? או שהיותו של יישוב התנחלות או לא, לא נקבעת לפי המיקום הגאוגרפי שלו אלא סנטימנטים מסויימים של תושביו? או לפי משהו אחר?

  31. נטליה / מאי 2 2015 18:04

    עידן – מתנצלת מראש על סטייה קלה מתוכן הפוסט, אבל נראה לי שזה קצת קשור לדברים שכתבת לגבי "האם בקעת הירדן נתפסת כחלק מהשטחים".

    אלמוג, רבים מתושבי בקעת הירדן – בחלקיה שנכבשו ב-1967, כמובן – לא נתפסים בעיני עצמם כמתנחלים. זה קשור בעיקר לזה שיישוביהם הוקמו כחלק מ"תכנית אלון" מיד אחרי המלחמה, יענו אם העבודה הייתה אחראית על זה, ואם הם לא דתיים, ואם הם חיץ בטחוני + ייעוד חקלאי, איך זה התנחלות? עד היום יש לאמונת-היותם-לא-מתנחלים הד בהצבעה שלהם. אמנם ניכרת הטיה לליכוד במערכות הבחירות האחרונות, אבל בתומר ופצאל, למשל, העבודה ויש-עתיד קיבלו אחוזים יפים מאוד גם בבחירות האחרונות, אחוזים שהעבודה ויש-עתיד יכולים לחלום לקבל בגוש עציון, שאין מנהיג של העבודה שיהין לדבר עליו כאזור שיוחזר אי פעם לפלסטינים. יש בבקעה גם מספר היאחזויות נח"ל, שגרעיניהן הם גלגול של התארגנויות של הנוער העובד והלומד, ואפשר להניח איך זה תורם לדימוי העצמי כלא-התנחלות. אפשר לומר שבקעת-הירדן היא מעין מטאפורה לתודעה הפוליטית הישראלית, שמצליחה, למרות משטר ההפרדה, למרות הכיבוש הארוך ביותר אחרי מלחמת העולם השנייה, להכריז על עצמה השכם וערב כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

  32. עידן לנדו / מאי 2 2015 18:27

    נטליה – לא סטייה בכלל. קשור מאד, תודה. גם מה שאלמוג כתבה קשור.

    ההערה הלא-חכמה של רועי התייחסה לכך שבפוסט כתבתי במקום אחד "מושב תומר", ו"מושב פצאל", ובמקום אחר "התנחלות תומר", אבל לא "התנחלות פצאל". רק שרועי לא קרא כנראה עד הסוף ולא ראה ששני היישובים מופיעים ברשימת ההתנחלויות בבקעה. אין שום הבדל ביניהם. הבעיה היא לא הגיאוגרפיה שלי, אלא הבנת הנקרא שלו.

    וגם השם "רועי", אגב, הוא שם של התנחלות בבקעה.

  33. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / מאי 3 2015 00:45

    שאלה קטנה לי לאור הדברים שנכתבו כאן – האם הבעיה היא בעצם הניצול של אותם פועלים (וילדים בפרט), או במעורבות ישראל בניצול הזה? מצד אחד, בהתחשב במצב זכויות העובדים במדינות השכנות, אי-השוויוניות בחברה בהן ומוכנותם של הקבלנים הפלסטינאים לקחת חלק בניצול, ספק רב שמצבם של העובדים המוזכרים במאמר ישתפר באם ישראל תפסיק לקחת חלק בניצול הזה. מצד שני, החלת חוקי התעסוקה והביטוח הלאומי הישראליים על יו"ש ואכיפתם אולי תשפר את מצבם של אותם עובדים, אבל גם תעמיק את השליטה הישראלית בשטחים (שהרי יש להניח שמצב העובדים שמועסקים אצל מעסיקים פלסטיניים אינו טוב יותר משל אלו המועסקים אצל מעסיקים ישראלים, אחרת הם לא היו באים לעבוד אצלם, ולכן צעדים לשיפור מצבם של העובדים ידרשו בהכרח את החלת החוקים הללו על כלל המעסיקים בשטחים שבשליטה ישראלית). מהו, אם כן, הרע במיעוטו?

  34. עידן לנדו / מאי 3 2015 09:52

    אנונימי, אנא תזדהה.

    ראשית, על מעסיקים ועל הרשויות חלות חובות חוקיות בלי קשר להשערות מה עדיף לפועלים. יש חובות חוקיות שכבר היום מופרות, והן מפורטות בפוסט. גיל מינימום (אמנות בינ"ל), שכר מינימום וכו'. שום תירוץ בנוסח "עדיף להם אצלנו" לא יכול לפטור את הצד שלנו מקיום החוק.

    שנית, מצב התעסוקה בבקעה גרוע מאד – גם מהסיבות שפורטו בפוסט. אין עבודה בשוק הפלסטיני, ולכן מגיעים להתנחלויות. כך שאין כל השוואה בכלל. האמירה שלך "אחרת לא היו באים לעבוד אצלם" מניחה שיש שוק פלסטיני מפותח שיש בו אופציות. אבל אין כזה, ושוב, האשמה היא בשלטון הישראלי. זה קצת ציני לומר שעדיף להם אצל מעסיקים ישראלים כשהסיבה העמוקה לכך שאין מעסיקים פלסטינים היא שישראל רוששה את הבקעה.

    לגבי החלת החוק הישראלי בשטחים – רמזתי לכך בסוף הפוסט. נושא בפני עצמו שיטופל בקרוב.

  35. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / מאי 3 2015 10:50

    שמי נתן. אני המגיב ממקודם. עמך הסליחה, אבל אני מעדיף להסתפק בהזדהות המוגבלת הזו כרגע.

    אני לא מדבר על תירוצים. למעסיקים הישראלים בהתנחלויות אין שום תירוץ מוסרי שלא לנהוג בהגינות כלפי עובדיהם – ועם זאת, קצת תמוהה בעיני הדרישה להצמדות לחוק בעוד שעיקר הטענה שלך היא מוסרית ולא משפטית. אם הטענה היא שמצבם של הפועלים הפלסטיניים עגום, הרי שאי-אפשר להסתפק בדרישה לתיקון המצב בו מעסיקיהם עוברים על החוק באם התיקון הזה ירע איכשהו את מצבם של הפועלים. עם עקרונות לא הולכים למכולת, משהו שנראה לי שאותם פלסטינים יודעים הרבה יותר טוב ממך וממני. ואם הטענה בשורה התחתונה היא שהמעסיקים הישראלים עוברים על החוק ויש לתקן את המצב הזה, הרי שיש כאן שימוש ציני בסבלם של אותם פועלים על מנת לקדם מטרה שלא תמעיט את הסבל הזה לכשעצמה.

    בנוגע לאפשרויות התעסוקה של הפלסטינים, הרי שאם יש 2.5 מליון פלסטינים ביו"ש ניתן להניח שיש כמעט מליון גברים בגילאי עבודה מביניהם. בחקלאות בבקעה מועסקים, לדבריך, 10,000 עד 20,000 איש. אני לא יודע נתונים מדוייקים, אבל אני בספק רב שכמות המועסקים הפלסטינים באזורי התעשייה הישראלים ביו"ש עולה על מספר דומה. מה עם כל השאר? האם הם מובטלים, והאם האבטלה הזו נובעת בשלמותה מהמדיניות הישראלית בשטחים? ואם הם אינם מובטלים, מהם תנאי העסקתם? השאלות הללו מאוד רלוונטיות אם מצב הפועלים הוא הבעיה העיקרית ולא העובדה שהמעסיקים הישראלים עוברים על החוק.

  36. עידן לנדו / מאי 3 2015 12:06

    נתן, אני לא מתייחס לחלק השני של שאלתך כדי להיצמד לעניין. אתה גם יכול לברר את הנתונים בעצמך. בבקעה יש בעיות ספציפיות שכדאי להתרכז בהן.

    "באם התיקון הזה ירע איכשהו את מצבם של הפועלים". אין שום אינדיקציה שהוא ירע. להיפך. מאז בג"ץ גבעת זאב, נחלו "מען" ו"קו לעובד" כמה הצלחות מרשימות בהגנה על זכויות עובדים פלסטינים בבתי משפט ישראלים. זה היה קשה – בעיקר החלק של ארגון העובדים – אבל זה השתלם, והם יהיו הראשונים להעיד על כך. הם – הארגונים והפועלים. דבריהם אמינים עלי יותר מכל אחד אחר.

    חוקי העבודה שהורחבו לשטחים יכולים לשמש כלי משפטי מצוין לצמצום סבל אנושי מאד קונקרטי. אנשים שפוטרו בלי פיצויים קיבלו אותם, מקומות עבודה ששללו שכר מינימום נאלצו לשלם אותו. כל זה מוכיח שהמסלול המשפטי במקרה הזה גם יעיל וגם מוסרי.

    אני כמובן האחרון שיגן על המשפט באופן עיוור; הבלוג הזה מלא פוסטים על האופן שבו מערכת המשפט גם משמשת להכשיר כל עוול בשטחים. זה לא משנה את הנקודה הנוכחית, שביחסי העבודה, זה כלי יעיל.

    אתה אולי שוב רומז לאיזה עתיד מעורפל שבו החלת החוקים האלה "תעמיק את השליטה הישראלית בשטחים". חה. השליטה כבר עמוקה מאין כמוה; החלת החוקים רק תיתן גושפנקה משפטית למדיניות בפועל, שלעתים קרובות לא נזקקת לכסות המשפטית ועושה ככל העולה על רוחה. האם זה טוב או רע – כמו שאמרתי, שאלה שאני דוחה לפוסט עתידי. אבל באמת שאין לה השלכה ישירה על "עומק השליטה".

  37. עידן לנדו / מאי 3 2015 13:17

    פרסום מן היום: כ-2,000 בתים בהתנחלויות נבנו על קרקעות פרטיות של פלסטינים.
    http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2627344

    יותר מרבע (530 בתים) בהתנחלות הדגל, הגדולה בשטחים, מקום מושבם של ראשי יש"ע – עפרה.

    אלה נתונים של "רגבים", עמותת ימין שיש לה רקורד מאד בעייתי (למשל בסוסיא) של פרסומים לא נכונים בכיוון ההפוך (פלסטינים ש"השתלטו" על אדמות מדינה). אבל כשהפרסום למעשה מפליל את הצד שלהם, יש לו אמינות גבוהה יותר. לגבי עפרה הדברים ידועים:
    http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1475244

    הם כמובן חותרים להכשיר את הגזל (באמצעות ח"כ סמוטריץ').

  38. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / מאי 3 2015 13:22

    כן, אני מדבר על ההשלכות לטווח הבינוני-ארוך. אין לי ספק שבמישור המיידי, החלת חוקי העבודה ואכיפתם על המעסיקים הישראלים ביו"ש ובבקעה יעזרו לפתור את הבעיות שהעלת כאן – אבל מה יקרה הלאה? צעד של אכיפת חוקי העבודה על אותם מעסיקים עשוי לתרום להפסקת העסקתם של הפועלים הפלסטינים (כי אם המעסיקים יידרשו לשלם להם כחוק כנראה שהם יעדיפו להעסיק גורמים אחרים שנתפסים כפחות "מסוכנים" בפוטנציה, למשל עובדים זרים), אך לא ליציאתה של ישראל מהשטחים (שכן האינטרס הכלכלי של אותם מעסיקים הוא רק רכיב פעוט בשיקולים שהביאו למצב הנוכחי). אינני אומר שזה בהכרח יקרה, אלא רק שזה עשוי לקרות – ולכן לכל הפחות זה מצריך דיון ובדיקה, כי *אם* זה יקרה, הרי שפגעת במקום לעזור.

    ובנוגע להעמקת השליטה, אכן השליטה עמוקה גם כך אבל אין זה אומר שהיא לא תוכל להעמיק עוד יותר. החלת חוק הביטוח הלאומי על המועסקים ביו"ש ובבקעה, למשל, תביא למצב שבו אדם המקבל קצבה כלשהי (נניח לאחר תאונת עבודה) יהיה תלוי בישראל, באופן שיצור עבורו אינטרס אישי לפעול נגד נסיגה ישראלית מוחלטת שתנתק אותו מהכנסה חיונית זו. מצבו האישי ישתפר לעומת המצב הקיים (בו הוא לא יקבל דבר אם ייפצע), אבל מצבו "הלאומי" יוחמר. ראה, כדוגמה, את תגובתם של תושבי המשולש להצעה לפיה במסגרת הסכם עתידי אזורם יסופח לפלסטין והגבול יועתק מערבה מהם. שוב, אינני טוען שהטיעון הזה אמור למנוע את מה שאתה קורא לעשות, אני רק אומר שזה לא נכון לדעתי להשאיר את ההשלכות הללו, גם אם הן בגדר אפשרות בלבד, מחוץ לדיון.

  39. עידן לנדו / מאי 3 2015 13:32

    הטיעון הראשון שלך לא תופס. עובדים זרים – לא פלסטינים – לא יקלו על המעסיקים. אם החוק הישראלי מוחל בשטחים, הוא לא יבדיל בין פלסטיני לבין תאילנדי. אני לא רואה איך זה יגרום להם להפסיק להעסיק פלסטינים. ושוב, הדברים האלה כבר קרו – שביתות של עובדים פלסטינים במפעלים באזורי התעשייה – והתוצאה שלהם לא היתה פיטורים המוניים וייבוא עובדים זרים במקומם, אלא המעסיקים נכנעו, בחירוק שיניים, ונתנו את הזכויות ההכרחיות. לכן אני מבקש לא להפריח ספקולציות במקום שכבר נצבר ניסיון.

    מה יחליט הפלסטיני – נגד או בעד נסיגה – זאת בעיה שלו, לא שלך. לא מתפקידנו לקבוע להם איך ייראה העתיד הפוליטי שלהם. פלסטינים רבים נואשו כבר מפתרון שתי המדינות – הודות למצב הבלתי הפיך שישראל יצרה בשטחים – ולכן אינטגרציה מוגברת עם הישראלים דווקא כן משרתת את האינטרס שלהם, לקראת מדינה דו לאומית. שוב, על זה הם יחליטו בשביל עצמם, לא אנחנו. בדיוק כמו שתושבי מזרח ירושלים נמצאים במעמד ביניים. הם לא רוצים שילוב פוליטי אבל כן שוויון זכויות אזרחי מלא. לא הם הביאו את הסתירה הזאת על עצמם; ישראל בישלה את זה.

    כן, הדיון חשוב, אבל אני מעדיף לא להיכנס אליו כעת מעבר לדברים האלה. לא כי אני מתחמק, אלא כי אני שומר על מסגרת שתשרת את מטרת הפוסט.

  40. רחל / מאי 4 2015 11:26

    עידן, תודה על העבודה העיתונאית הרצינית שלך. שאלה נוספת: האם קו לעובד או מען מנסים לטפל בעניין משפטית?
    ועוד שאלה: האם עכשיו שהרשות הפלסטינית תתקבל לבית הדין הבינלאומי היא יכולה לנסות לפתוח בהליכים משפטיים נגד התופעות האלה של דיכוי אזרחים חמור שמבצעת ישראל?

  41. עידן לנדו / מאי 4 2015 11:57

    רחל,

    שאלתך הראשונה: צריך לשאול אותם. ככל הידוע לי, לא. אחד המגיבים שאל את זה קודם. זה לא כזה פשוט – רואים עוול, רצים לבית משפט. יש הרבה עבודת הכנה, ארגון של העובדים, הצגת דרישות מסודרת. אני מדגיש שכל עוד אין ניירת (חוזי העסקה), אין שום דרך לתבוע. השלב הראשוני, אם כך, הוא לא משפטי, אלא הפעלת לחץ על המעסיק להתחיל להוציא תלושי משכורת. למה לו להסכים? הוא יסכים רק אם העובדים יוכלו לממש את איומם ולעזוב בלי שיהיה לו תחליף. אנחנו עוד רחוקים מכך.

    שאלתך השניה: אני לא מומחה, אבל נראה לי שכן, כי ישראל חתומה על אמנות בינלאומיות שהיא מפרה בבקעה.

  42. מנחם / מאי 4 2015 17:59

    לא הייתי מעיר בנוקדנות לולא שבת והדגשת זאת ולולא זה היה כ"כ רחוק מהמצב, אבל ע"פ איזה קריטריון עפרה היא "הגדולה בהתנחלויות"? לדעתי היא משתרכת בקצה העשירייה השנייה בערך.

  43. עידן לנדו / מאי 4 2015 18:17

    לא "שבתי והדגשתי", זאת היתה הערה שולית בתגובות ולא בפוסט.

    מדובר על שטח (ההקשר היה קרקעות פלסטיניות), לא על אוכלוסיה. עפרה באמת לא הכי גדולה – אבל שניה רק לאריאל בשטחה. המידע כאן, ב"טבלת מידע":
    http://peacenow.org.il/content/%D7%A8%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%97%D7%96%D7%99%D7%9D

  44. רם כהן / מאי 4 2015 22:34

    קראתי את הפוסט הזה וככל שהתמדתי בקריאה הרגשתי שאני נושם בעצמי את אדי הריסוס שהילדים נושמים בעבודתם בשדות ובמטעים.

    ככל שהמשכתי לקרוא הצטמקתי עוד ועוד עד שרציתי להתאדות מהעולם.

    בשלב מסוים הפסקתי. הרגשתי שנגמר לי האוויר.

    אני לא יודע אם אוכל לחזור לשם ולקרוא עד תום, אני מבין עוד יותר שאני נחוש יותר להילחם בכיבוש על נגזרותיו הרעים והפושעים. ויחד עם זאת, במדינה שלנו, בזו שלא ברור אם בחרנו לחיות בה, אלא בעיקר נולדנו לתוכה, האטימות והרשעות מנצחים וחובה להמשיך ולהציף את הדברים.

  45. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / נוב 8 2015 11:14

    תודה על הכתבה החשובה הזאת.
    יש לי הערה אחת כלפי השורות האחרונות – ואני שם רגע בצד את המילה התנחלויות – במטעים של קיבוץ נערן לא מועסקים ילדים ונוער, והעובדים שם מועסקים בתנאי העסקה של המשק הישראלי (גובה שכר, זוכויות עובדים וכו') – מתוך תפיסה של חברי וחברות הקיבוץ. שווה לבדוק את העניין בטרם כתבה כזו עלולה להכתים את שמם ופועלם.

  46. יעקב / פבר 4 2016 21:38

    לעידן, קראתי את כל הכתוב לעיל ויש לי מס' הערות והארות אליך. אני מסתובב הרבה בבקעה ולעיתים גם עובד בה בחקלאות וצר לי אבל נעשה פה עוול גדול לחלק מהיישובים בבקעה.
    1. יש יישובים שבכלל לא מעסיקים פלסטיניים, יש יישובים כפי שנאמר לעיל שמעסיקים עם תנאים, הכי קל להכליל את כולם בסל אחד.
    2. לא ראיתי מעולם! ילדים פלסטיניים שעובדים בבקעה, ואני מסתובב בשטח. לא כותב כתבות לא מבוססות, או גרוע מכך מבוססות על גורמים עויינים כגון סוכנות ידיעות מען והארץ באנגלית. (וד"א כן, מי שמקבל מימון ממדינות זרות על מנת להפוך את המדינה מבפנים ולהשפיע על אופי המדינה(עוד לא דיברתי על הפגיעה החמורה שהם גורמים למדינה) אני לא אקבל את העדויות שלו, חבל שזה לא ברור לכל ישראלי באשר הוא)
    3. אני מסכים שיש בעיה קשה של תעסוקת פלסטינים בבקעה, השכר שהם מקבלים הוא מתחת לכל ביקורת וראוי שזה ישונה לכל הפחות לשכר המינימום הישראלי.
    4. כשישראלי באיו"ש יוכל לבנות כמו שהפלסטינים בונים, בשיטת חומה ומגדל- בואו נבנה ואח"כ אולי אם יהיה למדינה ביצים וכוח להתעסק איתנו אז יהרסו, אז יהיה אפשר לדבר על הריסות, כרגע המדינה הורסת ליהודים הרבה יותר מאשר לערבים.
    5. הנ"ל הוא שיטה סדורה על מנת לנשל יהודים מאדמתם ולטעת בהם פחד מלחיות פה, וקורה גם בתוך שטחי ישראל מי שמעניין אותו מוזמן לאתרים של עמותות כגון רגבים והשומר החדש. שתבינו מה באמת קורה במדינה ולאו דווקא באיו"ש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: