תגית: משפט בינלאומי

[שימו לב – עלתה גרסה מוקלטת של הפוסט כאן ועלתה גרסה מתורגמת לאנגלית כאן]

הביטו בשתי התמונות האלה. הן צולמו באותו יום, ה-21 באוקטובר 2024. מימין רואים שיירת עקורים, למעשה נשים וילדים, שצולמה במחנה ג'בליה ההרוס. הגברים (מעל גיל 16) בנפרד, מרימים דגל לבן ואת תעודות הזהות שלהם. הם בדרך החוצה. משמאל רואים את מחנה הסוכות שהקימה תנועת "נחלה" סמוך לקיבוץ בארי, כהכנה להתיישבות יהודית בעזה, אירוע שהתכבד ב-21 שרים וח"כים מן הימין. הם בדרך פנימה.

התמונות האלה מספרות חלק גדול מן הסיפור, בעיקר את סופו המסתמן והולך. סדרת אירועים מהירה מאד בשלושת השבועות האחרונים, שעדיין נמצאת בעיצומה ופרטיה מאיימים כבר להישכח, אם בכלל חדרו לתודעה, הובילה אל הנקודה המפחידה הזאת. את הסיפור אפשר להתחיל בכל נקודה לאורך ההיסטוריה, בנכבה, בנכסה, ב"אזור הסייג" בנגב – הרי הן כל כך דומות. עקורים פלסטינים עם מיטלטליהם, רעבים ופצועים ותשושים, ולמולם – מתיישבים יהודים צוהלים, מתקדשים אל האדמה החדשה ששוטחה ופונתה עבורם. מתחטאים.

אני אתחיל אותו מן ההיסטוריה הקרובה מאד, מתכנית האלופים.

תכנית האלופים, טייק 1

תכנית האלופים פשוטה מאד. מטרתה – ניקוי צפון רצועת עזה, מציר נצרים ועד לגבול, מכל האוכלוסיה הפלסטינית שבו. על פי הערכת התכנית, מדובר בכ-300 אלף תושבים, אף כי בתקשורת העולמית דובר על מספר שיכול להגיע ל-400 אלף תושבים. שלב א' של התכנית: צה"ל מודיע לכל תושבי המובלעת שיש להם שבוע להתפנות דרומה, דרך שני צירים "הומניטריים". שלב ב': בתום שבוע, צה"ל מכריז על המובלעת שטח צבאי סגור. כל מי שעדיין נמצא בה נחשב מחבל חמאס, שיכול לבחור בין כניעה למוות. מצור מוחלט מוטל על המובלעת, במטרה ליצור לחץ של רעב ומשבר בריאותי שהנצורים לא יוכלו לעמוד בו לאורך זמן. "הרעבה או השמדה", הסביר ראש מרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב, פרופ' עוזי רבי.

התכנית מדגישה כי מתן התראה מראש לאוכלוסיה להתפנות מבטיח עמידה בדרישות המשפט ההומניטרי הבינלאומי. זהו השקר הראשון (שהתקשורת כמובן לא ניסתה אפילו להפריך, בהיותה שבויה של מערכת הביטחון). ראשית, מתן התרעה מוקדמת לא מבטל את מעמדם המוגן של אזרחים בלתי מעורבים ואיננו בגדר היתר לכוחות הלוחמים לפגוע בהם (הפרוטוקול הראשון של אמנת ג'נבה, סעיף 57). שנית, מצור צבאי אינו מבטל את החובה להעביר סיוע הומניטרי לאזרחים מוגנים (סעיף 70).

השקר השני בתכנית היה מובלע בזהות היוזם שלה – גיורא איילנד. מתחת לאנינות הצידוקים המשפטיים, שמבחינים בין הרעבה מוצדקת של כוחות לוחמים לבין דאגה לאזרחים בלתי מעורבים, ביעבע אותו גנרל צמא-דם, שמתחילת המלחמה תבע מעל כל במה אפשרית להעניש קולקטיבית את כל אוכלוסיית עזה, לנהוג בה כמו בגרמניה הנאצית, ואם אפשר, גם לעודד שם מגפות. כך הוא טירטר במשך 10 חודשים, עד שבאוגוסט 2024 הבין שנקרתה לפניו הזדמנות – לערוך פיילוט של תכנית ההשמדה בצפון עזה. בעצה אחת עם כמה יועצי צללים (נשוב אליהם בסוף הפוסט) נעטפה התכנית בגלימת כזבים של "המשפט הבינלאומי", שוגרה למערכת הפוליטית ולתקשורת – והשאר הוא ג'נוסייד, כמו שאומרים.

התקשורת והפוליטיקאים עשו מה שהם עושים תמיד: ריכזו מאמצים בהסחת דעת. "חלקים מן התכנית כבר מיושמים", סיפרו גורמים בטחוניים עלומי שם לאתר "פוליטיקו". שר הביטחון גלנט מיהר להכחיש: אנחנו לא מרעיבים את צפון עזה, התכנית לא מיושמת. אבל חיילים בשטח חשפו את הבלוף: "המפקדים אומרים בגלוי שתוכנית איילנד מקודמת על ידי צה"ל… המטרה היא לתת דד־ליין לתושבים שגרים מצפון לאזור נצרים לעבור לדרום הרצועה. אחרי התאריך, כל מי שיהיה בצפון ייחשב לאויב וייהרג."

המציאות מפחידה עוד יותר. כפי שנראה מיד, האירועים שמתרחשים בצפון רצועת עזה מתחילת אוקטובר אינם תואמים את מתווה תכנית האלופים אלא גרסה אפלה וברוטלית יותר. אפשר כמעט לומר שהתכנית והעיסוק האינטנסיבי בה מאפשרים לכל הצדדים שלא להיחשף ולא להתייחס למה שבפועל קורה כאילו "במסגרת" התכנית, אבל בפועל, מחוץ לגבולותיה, וזאת בשני הבטים. ההיבט החשוב, המיידי, הוא פרימת הרסן ההומניטרי המינימלי שהיה קבוע בתכנית (שבוע החסד לפינוי האוכלוסיה). ההיבט השני, בטווח הרחוק יותר, הוא מטרתו האמיתית של פינוי צפון הרצועה, שהוסוותה כהכרח בטחוני, אך בפועל פיעמה בה מן הרגע הראשון רוח הטרנספר-לצורך-התנחלות. על כך בסוף הפוסט.

האסון בצפון הרצועה

ב-17 באוקטובר, ב-5 אחר הצהריים, שיגר מסעב אבו תוהה קריאה לעזרה ל-30 אלף עוקביו בטוויטר. "הטנקים והחיילים צרים על ביתם של קרובי משפחתי. הם יורים על קומת הקרקע. יש שם יותר מ-30 נפשות. אנא עזרו".

https://twitter.com/MosabAbuToha/status/1846914259986391468

למחרת בבוקר, קריאה שניה. "הצבא הפציץ אותם. יש פצועים מתחת להריסות, הם מדברים עם צוותי ההצלה בטלפון. אנא עזרו, אף אחד לא עוזר להם."

https://twitter.com/MosabAbuToha/status/1847164574648201352

ב-18 באוקטובר ב-5 אחר הצהריים, 24 שעות אחרי הקריאה הראשונה, הגיעה ההודעה המרה: הצבא הרג את כולם. ילדים, נשים, קשישים. "אף אחד לא עשה כלום להציל אותם".

https://twitter.com/MosabAbuToha/status/1847276685215101146

חוסר האונים הזה הידהד אצלי מאד חזק את חוסר האונים של הנצורים במיגוניות ב-7 באוקטובר, ששיוועו לעזרה, וזו לא באה. אין אימה גדולה מן הידיעה שגורלך נחרץ ואין מושיע, ועכשיו זה עניין של דקות או שעות עד שתפרח נשמתך, בירי או בחנק.

אבו תוהה ודאי נקרע עוד יותר בגלל הריחוק. הוא משורר עזתי, שנמלט בעור שיניו מן התופת בעזה בנובמבר 2023, הודות לקשריו במערב. שוב ושוב, כמו העיתונאים הפלסטינים שמדווחים מעזה, הוא קם בבוקר ומתחיל להיאבק נגד אדישות העולם, נגד המצפון הקהוי והעיניים היגעות של צופי החדשות במערב. "העולם ויתר עלינו", כתב לאחר מכן. האם מישהו שומע בכלל את הזעקה?

האם הדברים מתרחשים? קחו לדוגמה את התקרית המסוימת הזאת. לפחות 32 בני משפחתו המורחבת של אבו תוהה נהרגו בהפצצה הזאת של חיל האוויר בג'בליה. היא לא גירדה אפילו את תשומת הלב של התקשורת הישראלית. האירוע לא דווח אפילו כ"חיסול מחבלים". לא קרה. כפי שתראו מיד, היו עוד הרבה אירועים כאלה.

צריך לדבר על מה שקורה בצפון עזה, ולדבר בדחיפות, כי האסון שם מתגלגל בקצב מאד מהיר, וצירוף הנסיבות של הזמן הנוכחי מסמן שהנורא מכל, השמדה של אלפי בני אדם שנצורים במובלעת הזאת, כבר איננה מן הנמנע. לקרוא לזה "תכנית האלופים" זאת הטעיה, מסיבות שאעמוד עליהן בהמשך. לפני הכל, יש מחסור במידע אמין, אבל גם המידע הלא רב שקיים מושתק. מעט מאד ממה שתקראו כאן חילחל לחדשות בישראל.

מה קורה בצפון הרצועה?

הנתונים הבאים לוקטו ממקורות שונים – כלי תקשורת מערביים, ארגונים הומניטריים, סוכנויות האו"ם, ומעט העיתונאים שעדיין פעילים בצפון הרצועה (אחרי שניים במיוחד אני ממליץ לעקוב – אנאס אל-שריף וחוסאם שאבת). שום דבר כאן לא מגיע מן החמאס, מדוברי החמאס או מכלי תקשורת שמסונף לחמאס. אשר לנתוני ההרוגים שמגיעים ממשרד הבריאות בשליטת החמאס – אמינותם אושרה שוב ושוב בידי גורמים נייטרלים, חוקרים וכלי תקשורת רציניים. המחקר האחרון והמפורט ביותר, של airwars, מגיע למסקנה דומה. בספטמבר פירסם משרד הבריאות הפלסטיני רשימה של 34 אלף הרוגים מזוהים לפי גיל, מין ומספר זהות. יותר מ-8,000 הרוגים עדיין אינם מזוהים ורבים אחרים עדיין קבורים בהריסות. מכחישי המספרים מבקשים להסיח את דעתנו מן הזוועות, שאינן תלויות בדיוק מספרי אבסולוטי; אין סיבה לשתף איתם פעולה. אני גם יודע שרוב הישראלים מעדיפים את "החדשות" שלהם ארוזות יפה עם חותמת דו"צ עליהן. מעט מאד אוזניים ועיניים בישראל עדיין פנויות להקשיב ולראות מה באמת מחולל צה"ל בצפון הרצועה ("אלה שקרים. אה, זאת האמת? היא לא מעניינת"). יהי כך.

ב-5 באוקטובר החלה מתקפה עזה על צפון הרצועה – חיל האוויר, ארטילריה, ובהמשך, כניסה קרקעית של כוחות אוגדה 162. תושבי בית חאנון, בית להיה וג'בליה הצטוו לעקור דרומה, לאזור המואסי, דרך שני צירים "הומניטריים". על פי ההערכות (שאינן מדוייקות, כיוון שברצועה יש כל הזמן ניוד אוכלוסין), בצפון הרצועה שוהים בין 250 ל-400 אלף איש. ישראל הציגה את המהלך כפירוק מחודש של תשתיות החמאס שהתמקמו שוב באזור, והכנה לאפשרות שישראל תיקח על עצמה את האחריות לרכישת הסיוע ההומניטרי, שינועו וחלוקתו ברצועה (במילים אחרות, חזרת המנהל האזרחי). העילה הראשונה היתה חלקית בלבד, והשניה שימשה כמסך עשן, כפי שעוד נראה.

מן הצד הפלסטיני, הכל נראה שונה מאד. מן היום הראשון למבצע, דווח על עשרות פצועים והרוגים מקרב העקורים, בעיקר באזור ג'בליה. ובהדרגה נחשפו הזוועות (הנה דיווח נרחב של אל-ג'זירה, מן ה-13 לאוקטובר). צה"ל פיזר חביות נפץ ושיטח מאות בתים; חיילים תיעדו את עצמים מעלים באש בניינים שלמים.

תוך ימים ספורים ג'בליה נראתה כמו חיזיון אפוקליפטי של סוף העולם.

https://twitter.com/i/status/1845136886790054098

שקר הפינוי ההומניטרי

בניגוד למצג שצה"ל יצר, כאילו תושבי צפון הרצועה חופשיים לנוע דרומה ולצאת מאזור הסכנה, עדויות התושבים ציירו תמונה מבהילה – מי שמנסה להתפנות, מי שרק יוצא מביתו – נורה בידי צלפים או רחפנים של צה"ל, כפי שאישר צוות "רופאים ללא גבולות" בג'בליה. יותר מכך, צוותי חילוץ שניסו להציל אנשים שנורו בידי צלפים – נורו גם הם. ב-9 באוקטובר צלפי צה"ל כיוונו ופגעו בילדה הזאת, רחפני צה"ל כיוונו ופגע והרגו גם נושאי דגל לבן. "רחפני קוודקופטר טסים נמוך מעל הרחובות, ויורים על כל מה שזז", העיד תושב ג'בליה, "צלפים מוצבים על הגגות, ומכוונים על כל מי שמנסה לצאת. בו בזמן, חיילים וטנקים נכנסו לתוך המחנה, כשהם משמידים בתים ומשטחים כבישים ושדות". סרטון מחריד במיוחד שהופץ ב-19 באוקטובר מראה ילד בצפון הרצועה שנפצע מירי צלפים, שוכב ומנופף לעזרה. לאט לאט קרבים אליו צעירים, אף אחד מהם לא חמוש, כדי לבדוק את מצבו. כשמתקבצים שם בערך 12 איש, פוגע בחבורה טיל.

זאת המציאות שבתוכה נדרשו תושבי הרצועה, מותשים ומורעבים, לפסוע אל "האזור ההומניטרי".

כיוון שהמדיניות של צה"ל היתה בפועל ברוטלית הרבה יותר מכפי שאפשר להציג בפומבי, התגייסה מערכת התעמולה בשלל נימוקים מדוע תושבי צפון הרצועה נמנעים מלהתפנות. בתוך כך נקלעה לסתירות עצמיות מגוחכות, כשהופצה הידיעה כאילו החמאס "מכה במקלות" את מי שמנסה להתפנות. אם אכן החמאס מנע מן התושבים להתפנות, איך אפשר להמשיך לטעון ש"מי שבוחר לא להתפנות הוא מחבל שדינו מיתה"? מי שהקשיב לתושבים (לכך נדרש מאמץ עוקף-תקשורת ישראלית) שמעו שוב ושוב את אותה קריאה נואשת: אנחנו לא יכולים להתפנות, צה"ל יורה עלינו. ב-20 באוקטובר פירסם צה"ל תמונה של שיירת עקורים תחת כותרת שנוסחה כמו תחזית מזג אוויר מפוהקת: "נמשכת תנועת התושבים הפלסטינים מאזור ג'בליה שבצפון הרצועה. עד כה התפנו מהאזור יותר מ-5,000 פלסטינים." נמשכת, התפנו, שפה סבילה ומאלחשת. חדי-העין הבחינו שכל הראשים בשיירה עטופים: זאת שיירת נשים וילדים. איפה הגברים? נלקחו, אין לדעת לאן. אולי עוד נשמע על קורותיהם במתקני המעצר הישראלים עוד כמה חודשים. הנשים והילדים פשוט גורשו בכוח, לא "התפנו".

כזכור, בתכנית האלופים הוקצב לאוכלוסיה האזרחית שבוע להתפנות לפני שהאזור יוכרז שטח צבאי סגור. בפועל, לא היה שבוע כזה. מן הרגע הראשון צה"ל התייחס לצפון הרצועה כשטח צבאי שכל תנועה בו גוררת אש קטלנית. זהו ההיבט הראשון שבו תכנית האלופים משמשת כליא-ברק שמסיט את המבט והביקורת ממציאות הרבה יותר ברוטלית ממה שמוצע בה.

הרעבה מן היום הראשון

הכיתור של צפון הרצועה לווה בחסימה מוחלטת של כניסת מזון ותרופות, והסתמן כמדיניות הרעבה מכוונת. על פי תכנית המזון של האו"ם, ההרעבה למעשה החלה ב-1 באוקטובר, כלומר 5 ימים לפני המבצע הצבאי. הדברים קיבלו אישור רשמי, במשתמע, מן הדרישה האמריקאית מישראל, ב-15 באוקטובר, להתיר כניסת סיוע לצפון הרצועה בתוך 30 יום, או שמשלוחי הנשק לישראל ייעצרו. משמע, לא נכנס סיוע לפני כן. תקופת החסד של 30 יום בדרישה הזאת עוררה גיחוך; שר החוץ של האיחוד האירופי הזכיר שבתוך 30 יום אלפי אנשים עלולים למות מרעב. חשיפה של "פוליטיקו" חיזקה את הרושם (הלא-מפתיע) שכמו "איומים" קודמים בעבר, גם האיום הנוכחי של וושינגטון הוא מחווה טקסית חלולה לצרכי הרגעת המצפון של ליברלים מאותגרי-עובדות: עוד באוגוסט, בפגישה פנימית בין נציגת הממשל לבין ארגוני סיוע, הבהירה הנציגה שארה"ב לא תעצור משלוחי נשק לישראל כאמצעי ללחוץ עליה בעניין ההומינטרי. לעניין הפרת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, סיפקה הנציגה את התשובה החותכת: "הכללים לא חלים על ישראל". It takes one to know one.

ב-10 באוקטובר הפגיזה ישראל את מחסן הקמח היחידי בצפון עזה. לא דווח לפני או אחרי שבין כיכרות הלחם הסתתרו טרוריסטים של חמאס. הפגזת מחסן קמח היא דוגמת בית ספר לפשע מלחמה ונדבך משמעותי בקייס נגד ישראל לרצח עם. ב-14 באוקטובר צה"ל הפגיז מרכז חלוקת מזון של האו"ם בג'בליה, והרג 10 אנשים. ב-19 באוקטובר ישראל חיסלה ארבעה מהנדסים ועובדים של אוקספאם שהיו בדרכם לתיקון תשתיות מים בכפר חוזעה (בדרום מזרח הרצועה, ועדיין רלוונטי למדיניות ההרעבה והצמאה).

כל סוכנויות הסיוע מזהירות במילים החריפות ביותר מפני האסון המתגלגל, מתריעות כי אין ביכולתן למלא את תפקידן הבסיסי בתנאים הבלתי אפשריים שישראל יצרה בצפון עזה. דו"ח חדש של ה-IPC על מצב הרעב בעזה חוזה "תוצאות קטסטרופליות" לתת-התזונה החמורה, במיוחד בצפון הרצועה.

ב-16 באוקטובר דווח בתקשורת הישראלית שבעקבות הלחץ האמריקאי הוכנסו 100 משאיות סיוע לצפון עזה. אנאס אל-שריף וחוסאם שאבת דיווחו שניהם: שקרים. המשאיות הועברו לדרום. ב-19 באוקטובר סוכנויות האו"ם עדיין דיווחו ש"אין סימנים לכך שישראל מנסה להגדיל משמעותית את הסיוע לאזור". שימו לב – אנחנו כבר מדברים על מצור של מזון למשך כמעט שלושה שבועות. בימים האחרונים נראה שנכנסות משאיות, אבל קשה מאד לדעת כמה, כשאין שום הוכחות מצולמות (תמונות של משאיות עומדות בתור במחסום ארז אינן מוכיחות כלום; הן עומדות שם שבועות ארוכים). ההסברה הישראלית חוגגת על דיווחים שהחמאס "משתלט" על משאיות הסיוע (מה לעשות, החמאס עדיין שולט בשרידי המנגנונים האזרחיים) ועל חמולות ש"בוזזות" סיוע – כאילו לישראל אין יד ורגל באנרכיה שהשתררה בעזה המושמדת; כאילו שרעב קיצוני לא מוביל בהכרח לביזה ושוד; את זה שאנשים יעשו הכל בשביל אוכל אנחנו כבר יודעים מן הספרים של פרימו לוי. ישראל פשוט לא תופסת שבקצה כל טענת הסברה שלה נמצא וו מעוקל שמחזיר חלק נכבד מהאשמה אליה.

הרס שיטתי של שרידי מערכת הבריאות

מאות ההרוגים והפצועים במהלך השבועיים האחרונים זורמים לשלושת בתי החולים היחידים בצפון רצועת עזה: האינדונזי (בית להיה), אל-עוודה (ג'בליה) וכמאל עדואן (בית להיה). למעשה, בתי החולים כבר לא מסוגלים לספק טיפול רפואי לכמויות הנפגעים האלה, ומאכלסים כעת עשרות בודדות של פצועים במצב קשה. דיווחים של "רופאים ללא גבולות" (שצה"ל הרג את אחד מעובדיהם) ושל האו"ם מגדירים את המצב כ"מסכן-חיים" באופן מיידי.

כבר בימים הראשונים של המבצע, צה"ל הורה לשלושת בתי החולים להתפנות בתוך 24 שעות, אחרת כל מי שבתוכם ייתפס או ימות. לא בדיוק "שבוע החסד" שתכנית האלופים מעניקה. ביה"ח כמאל עדואן וסביבתו הופגזו בידי צה"ל כבר בתחילת המבצע וגם בהמשכו. אספקת הדלק נקטעה, מה שגורם להפסקות חשמל ומעמיד בסיכון מיידי חולי טיפול נמרץ ותינוקות באינקובטורים. מעדותו המפורטת של מנהל בית החולים עולה מחוייבות בלתי ניתנת לשבירה לחייהם של החולים האנושים, שאין שום יכולת לפנותם. הוא והצוות יישארו איתם עד הרגע האחרון.

ב-18 באוקטובר, צה"ל הפציץ את ביה"ח האינדונזי ואת בי"ח אל-עוודה. כתוצאה מנפילת החשמל בביה"ח האינדונזי, שני חולים מתו. למחרת, ביה"ח האינדונזי פסק מלתפקד. בדיווחים דובר על 40 מאושפזים בסך הכל, מה שנותן מושג על הפער העצום בין הצרכים ליכולת של מערכת הבריאות בצפון עזה. זו הסיבה שפציעות קלות מסתיימות לא פעם במוות (בייסורים), שכן אין לצוותים הרפואיים משאבים לטפל בהן.

ישראל כמובן מפלילה כל בית וסמטה בעזה – הכל רוחש ושורץ טרוריסטים, הכל מטרה לגיטימית. ומה יהיה התירוץ לכך שנאסרה כניסתם של שישה ארגוני סיוע רפואי, שעובדים עם ארגון הבריאות העולמי, לתוך עזה? סברה שנתקלתי בה, ונראית לי הגיונית לחלוטין, היא שמדובר בצעד ענישה נקמני נגד אותם ארגונים שמטעמם הגיעו הרופאים המערביים לעזה, שלאחר מכן פירסמו מכתבים ועדויות על ירי צלפים בילדים. הנקמנות הזאת כלפי השליח שבסך הכל מוסר עדות אופיינית מאד למערכת הביטחון הישראלית. זכורה עוד ההכרזה המגוחכת של שר הביטחון גנץ על 6 ארגוני זכויות אדם פלסטינים כ"ארגוני טרור", הכרזה שלא נשענה על שום ראיה משכנעת ועילתה האמיתית היתה הבושה שעושים לישראל הדו"חות שמפיקים אותם ארגונים. ואכן המדינות האירופאיות התורמות להן ביקשו ראיות, לא קיבלו, ובסוף לא השתכנעו מן העמדה הישראלית. הגיון הכיבוש פועל כך תמיד: הענש את מי שחושף את פשעיך במקום את הפושעים. הקורבנות תמיד יהיו הפלסטינים.

על פי ארגון הבריאות העולמי, בשבועיים הראשונים של אוקטובר ישראל התירה את כניסתה של משלחת יחידה לצפון הרצועה מתוך 54 משלחות שביקשו להיכנס, ופנייתן נדחתה, עוכבה או הוכשלה. איך קוראים למדיניות כזאת, של מניעה כמעט גורפת של סיוע רפואי לאוכלוסיה תחת תנאי רעב ומלחמה איומים? ועדת האו"ם שהגישה את הדו"ח שלה ב-10 באוקטובר סיכמה זאת כך: "ישראל נקטה במדיניות מתואמת להריסת מערכת הבריאות בעזה כחלק ממתקפה רחבה יותר על עזה, ותוך כדי ביצוע פשעי מלחמה ופשע נגד האנושות של השמדה באמצעות מתקפות בלתי פוסקות ומכוונות על צוותים ומתקנים רפואיים."

מעשי טבח מדי יום ביומו

ליתר דיוק, מדי לילה. חיל האוויר מפציץ בלילה. הקורבנות ישנים, קשה יותר לפנות פצועים, הבלאגן מטורף.

בשבוע החולף בלבד, כמעט מדי לילה, קטל חיל האוויר הישראלי משפחות שלמות בבתיהן. הנה האירועים המרכזיים, וככל הנראה היו גם אחרים שנשמטו מן הרשימה הזאת.

14 באוקטובר: צה"ל חיסל משפחה בת 11 נפשות באזור אל-פלוג'ה במחנה ג'בליה ואת הרופא שהגיע לטפל בה.

17 באוקטובר: צה"ל חיסל 22 איש במחנה עקורים בבית הספר אבו חוסיין במחנה ג'בליה.

19 באוקטובר: צה"ל חיסל 33 איש בשלושה בתים, בהם 21 נשים, במחנה ג'בליה.

20 באוקטובר – צה"ל חיסל 87 איש (לפחות) בשיטוח של כמה בנייני מגורים בבית להיה.

האירועים האלה כמעט שאינם מדווחים בתקשורת הישראלית, ודאי לא בהיקף הראוי או מתוך ניסיון להבין את ההיגיון המבצעי שמאחורי הרג כל כך מסיבי. אבל גם התקשורת הזרה מתקשה לסקר אותם, והסיבה מובנת. ישראל אינה מאפשרת לעיתונאים זרים להיכנס לעזה. אלה שישנם שם הולכים ואוזלים, פשוטו כמשמעו: 123 נהרגו בידי צה"ל מאז ה-7 באוקטובר לפי נתוני "הוועד להגנה על עיתונאים", נתון שיא ב-32 שנות פעילות הארגון. במהלך המבצע הנוכחי בצפון עזה, מל"ט של צה"ל הרג צלם ופצע עיתונאי של רשת "אל-אקצא" בשעה שסיקרו את המצור על ג'בליה, ורחפן צה"לי ירה באיש מצלמה של אל-ג'זירה, שכתוצאה מכך שותק בכל גופו ונכנס לתרדמת. צה"ל גם דאג לדלל את הדיווחים מאזורי ההשמדה באמצעות השבתת שירותי תקשורת ואינטרנט, כפי שפלסטינים דיווחו ב-18 באוקטובר.

את מי משרת האיפול התקשורתי ההדוק הזה? מי מרוויח ממנו, מי שאוכף אותו או מי שמנסה לפרוץ אותו? התשובה ברורה. מה יש לישראל להפסיד מפתיחת הגבולות לעיתונות העולמית? שוב, התשובה ברורה. היא תפסיד את השליטה הבלעדית שלה בנרטיב. והנרטיב של ההסברה הישראלית, מן הרגע הראשון, היה פימפום של חוסר אמון מוחלט בכל דיווח שמגיע ממקור לא צה"לי בעזה. הנרטיב הוא שאין אמת. משסולקו נציגי הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט והבי-בי-סי מן הרצועה, משנותרו שם רק נציגי אל-ג'זירה ורשתות ערביות ועיתונאים פלסטינים מקומיים – קל להסברה לטעון שהדיווחים "מוטים", שהם תעמולה של החמאס וכו'. ההסברה הישראלית היא כמו אב משפחה חמום-מוח שצורח על כל מי שמעז לחלוק עליו, ואז הוא מתיישב לארוחה ורוטן "למה כולם שותקים?".

https://twitter.com/Mahmoud_Bassam8/status/1847305949641609365

הציבור הישראלי מוגן ומבודד שבעתיים מן הזוועות שמתרחשות בשמו. במהלך השנה האחרונה פורסמו לא מעט תחקירים בעולם על פשעי מלחמה חמורים שכוחות צה"ל ביצעו ברחבי עזה. השטף האדיר של ההרוגים כמו מחק אותם מן התודעה. האירועים האלה קדמו להשמדה הנוכחית בצפון הרצועה, ואני מזכיר אותם כאן משתי סיבות. ראשית, מי שנחשף להם וקרא את הפרטים לא יכול להיות מופתע מן המתרחש כעת בג'בליה ובבית להיה. שנית, הם מלמדים דבר או שניים על הניתוק המוחלט של התקשורת והציבור הישראלי ממה שחיילינו הטובים עשו ועושים וימשיכו לעשות שם, כל עוד לא ייעצרו.

פברואר: תחקיר אינטרספט על הוצאה להורג של "שליח" של צה"ל בשיפא.

פברואר: תחקיר סקיי ניוז על חיסול של זוג הורים מול עיני ילדיהם.

פברואר: תחקיר סי-אן-אן על השמדת משפחה בפצצה של טון, ללא כל מטרה צבאית באזור.

מרץ: תחקיר וושינגטון פוסט על חיסול שני עיתונאים כיוון שתיעדו ברחפן הפצצה של צה"ל.

אפריל: תחקיר HRW על הפצצת בניין מגורים שקטלה 106 תושבים, מחציתם ילדים.

אפריל: תחקיר בלינגקאט על מסע ההרס של גדוד הנדסה קרבית 8219 ברחבי הרצועה.

מאי: אוסף עדויות ודיווחים שהעליתי בבלוג על הוצאות להורג של אזרחים לא חמושים בידי רחפנים.

יוני: תחקיר הניישן על הוצאה להורג של 11 גברים לעיני משפחותיהם.

ספטמבר: תחקיר הניו-יורק טיימס על חיסול משפחה בת 7 נפשות בידי צלפים, בזה אחר זה.

אוקטובר: תחקיר העיתונאי העצמאי יונס טיראווי על יחידת הצלפים "רפאים", שתיעדה את עצמה מוציאה להורג אזרחים לא חמושים, כולל קשישים וילדים.

אוקטובר: תחקיר הניו-יורק טיימס על השימוש השגרתי של כוחות צה"ל בעצירים פלסטינים כמגן אנושי במשימות מסכנות חיים.

אוקטובר: תחקיר דרופסייט על מסע ההרס של גדוד הנדסה קרבית 749 ברחבי הרצועה.

על כל אלה אפשר להוסיף את מצבור העדויות של רופאים וצוותי סיוע רפואי, מיד ראשונה, על פגיעות ראש וחזה של ילדים מירי צלפים:

אפריל: תחקיר הגרדיאן על בסיס עדויותיהם של 9 רופאים.

יולי: מכתב 45 רופאים לנשיא ביידן.

אוקטובר: עדויות 65 רופאים מהניו-יורק טיימס.

אני עוצר כאן, כי נושא הפוסט הוא לא פשעי המלחמה כולה, אלא הפשעים שמתרחשים בשבועיים האחרונים בצפון הרצועה והסכנה האיומה שמסתמנת בחודשים הקרובים.

מאחורי ואחרי "תכנית האלופים"

מן הרגע הראשון, העילה המבצעית לתכנית דרסטית כל כך היתה מפוקפקת. איילנד דיבר על "5,000 מחבלים" שמסתתרים בצפון הרצועה. אבל מי שעוקב אחרי המהלכים, מגלה שלא היו כמעט היתקלויות עם אנשי חמאס. צה"ל מתפאר שחיסל "מאות מחבלים" – כרגיל ללא פרטים, ללא שמות או זיהוי אתרים. רק יניב קובוביץ' העז לבטא את הפיקפוק: "מפקדים בשטח ששוחחו עם "הארץ" מספרים כי ההחלטה לעבור לפעול בצפון הרצועה התקבלה בלא דיון מעמיק, ונראה שהמהלך נועד בעיקר כדי ללחוץ על אוכלוסיית עזה… אוגדה 162, שהושארה בדרום הרצועה, התבקשה להתכונן לפשיטה נרחבת בג'באליה שבצפונה – למרות שלא היה מידע מודיעיני שהצדיק זאת… בנוסף, בין בכירי מערכת הביטחון לא היתה תמימות דעים בנוגע לנחיצות המהלך, ובצה"ל ובשב"כ היו מי שחשבו שהוא עשוי לסכן חיי חטופים. מקורות ששוחחו עם "הארץ" העידו כי החיילים שנכנסו לג'באליה לא נתקלו במחבלים פנים אל פנים."

ובכן, מה המוטיבציה האמיתית מאחורי התכנית? אתם כבר יכולים לנחש. בשעה שאני כותב את המילים האלה, הקימו מאות ישראלים "עיר סוכות" סמוך לקיבוצים רעים ובארי, תחת הקריאה "נערכים להתיישבות בעזה". 21 שרים וחברי כנסת מן הליכוד ומן הציונות הדתית מכבדים את האירוע בנוכחותם, והחזון מדבר על "הקמתה מחדש של העיר עזה כעיר עברית, טכנולוגית, ירוקה ומאחדת את כל חלקי החברה הישראלית." (מה שנכון – מאז ומעולם ישראלים התאחדו סביב גירוש ועקירה של פלסטינים). זהו המשך ישיר לאירוע החגיגי בבנייני האומה בינואר השנה ("כובשים ומיישבים את חבל עזה)", בהשתתפות אלפים, שבו נכחו לא פחות מ-27 חברי קואליציה. פרופורציונלית לתמיכה ציבורית, משמעות הדבר שכמעט כל ישראלי אחד מארבעה תומך ב"ניקוי" הרצועה מפלסטינים ויישובה ביהודים.

תנועת "נחלה" של דניאלה וייס כבר ערוכה עם התכניות, שישה גרעיני התיישבות, 700 משפחות מחכות בתור, וכל מה שחסר זו שעת כושר. רגע אחד של הסטת תשומת הלב הלאומית (לצפון, לגדה, לאיראן, לא חסר), רגע אחד של נחישות, של "הכרעה" סמוטריצ'ית, והיתד ייתקע מעבר לגבול. יקראו לו "מאחז צבאי" או "חווה חקלאית", יקרצו ימינה ויתפתלו שמאלה, כל אלה פרטים מוכרים ויגעים, הצבא הרי לא יפקיר אותם, אלה טובי בנינו, הצבא הרי בשר מבשרם. והשיבה היה תהיה.

חדי העין ידעו זאת מן השבוע הראשון למלחמה: בשעה שרוב הישראלים עדיין עיכלו את גודל השבר, הציונות הדתית פרשה מפות ותקעה בהן סיכות התיישבות. הפצע של "ההתנתקות" הרי עדיין היה פתוח, זהו פצע פתוח במכוון, הרי לא נתנו לו להגליד אף פעם, טראומה שנחייתה ולובתה והונחלה מחדש שנה אחרי שנה, שפיעפעה את רעליה אל פורום קהלת ואל שורה שלמה של פוליטיקאים חדורי-שנאה ותאוות-נקם בלתי נדלית בימין. היה זה גילגול מחודש של תבנית יסוד ישראלית – ליבוי במקום ריפוי, מעגל תאוצה של סבל וזעם – שהתממשה לפני הכל בתעשיית השואה, הקורבנות שלא יכולים עוד לחטוא כי קורבנותם הקדושה מציבה אותם מעבר לטוב ולרע, והם קורבנות תמיד, מ"גבולות אושוויץ" של אבא אבן, דרך הדמוניזציה הנאצית של ערפאת בנאומי בגין, "שואה בחדר האטום", ועד למה שנעמי קליין כינתה "הפיכת הטראומה של ה-7 באוקטובר לכלי נשק".

ואורית סטרוק, כמובן, ידעה זאת לפני כולם, כשחזתה, במאי 2023: "על עזה – אני  לא חושבת שעם ישראל נמצא שם כרגע מבחינה תודעתית, ולכן זה לא יקרה לא היום ולא מחר בבוקר. בהסתכלות ארוכת טווח – אני מניחה שלא תהיה ברירה אלא לעשות את זה. זה יקרה כשעם ישראל יבשיל את זה, ולדאבוני הרב זה יעלה לנו במחיר דמים." עד כמה זה היה "לדאבונה" קשה לדעת, שכן אותה סטרוק, בעיצומה של המלחמה, התמוגגה מן הגאות בהתנחלויות בגדה (שהיתה קשורה הדוקות למה שמתרחש בעזה) ותיארה אותה כ"תקופה של נס".

מה הקשר בין קדירת המשיחיות הגדושה הזאת לתכנית האלופים? הנה הקשר. השבוע חשף עמרי מניב שהאלופים שקידמו את התכנית הם בעיקר "פרזנטורים", ושהרוח החיה מאחוריה הוא ארגון הימין "צו 9". למי שלא זוכר, מדובר בארגון מציתי המשאיות שהתחרפן מעצם הרעיון שהחוק הבינלאומי מחייב את ישראל לאפשר מעבר של סיוע הומניטרי לעזה; חיבור טבעי לגיורא איילנד. מייסד הארגון, שלמה שריד, זכה בעקבות כך שארה"ב תטיל עליו סנקציות אישיות. על פי החשיפה של מניב, שריד הוא שיצר את הקשר בין איילנד ל"פורום המפקדים במילואים", שהתייצב מאחורי התכנית. בין מייסדי הפורום גם אלוף (מיל.) גבי סיבוני, ממכון משגב. מכון משגב קם על חורבות "המכון לאסטרטגיה ציונית", שמאחוריו עומד – הופה, מי היה יכול לראות את זה בא? – פורום קהלת.

בקהלת שיכללו במשך שנים את היכולת להשפיע דרמטית על סדר היום הציבורי בישראל דרך זרועות ותת-שלוחות שפועלות תחת שמות תמימים למראה, לפעמים תוך שחוקריו מכחישים כל קשר אליו. שלמה שריד ממש מצטט את ספר ההפעלה של הפורום כשהוא מסביר בשיחת זום פנימית של חברי "צו 9": "פיצחנו פה איזושהי אסטרטגיה, לקחת נושא ליבה, שנוי במחלוקת, ודווקא כשגופים אזרחיים באים ומציעים את הפיתרון ומגיעים לתוך הממשלה מצדדים שונים. הגענו מימין והגענו משמאל." איילנד היה מודע לכך ששריד ושחברים בפורום המפקדים במילואים חותרים לחידוש ההתנחלות בעזה, אבל הוא מכחיש שהתכנית שלו נועדה להכשרתה; כך נשמעת הכחשה של אידיוט שימושי. כמו כל מפקד טוב בפיקוד המרכז, ששולחים אותו לאבטח הילולת מתנחלים בקבר יוסף או לחסום את היציאות מכפר קדום וכפר ביתא, הוא ימשיך לטעון שהפתרונות שלו הם "בטחוניים" ואין בהם ולו שמץ של תמיכה בסדר היום המתנחלי. "זה לא פוליטי", מסבירים לנו שוב ושוב כל אותם חמורים של המשיח, והוא בינתיים צוהל על גבם ומדי פעם מזיל דמעה על "מחיר הדמים".

הגענו לקצה שכבות התרמית של תכנית האלופים. ואלו הן:

– התכנית כלשונה היא כבר פשע מלחמה, בניגוד למוצהר
– צה"ל לא סיפק מרווח זמן "הומניטרי" לפינוי בלתי מעורבים
– אין פרופורציה בין ההצדקה הצבאית המפוקפקת לבין התכנית הדרסטית
– אופק התוצאות של התכנית אינו צבאי אלא מדיני – חידוש ההתנחלות בעזה

מבט קדימה

מה ייצא מן הקדירה המבעבעת הזאת? שימו לב מה יש בה כבר:

– מצור הרמטי על מאות אלפי תושבים  
– הצדקה צבאית מפוקפקת
– ירי מכוון על מי שמנסה להימלט
– טבח יומיומי מן האוויר במשפחות שלמות
– הרעבה והצמאה
– הרס תשתיות הבריאות והוצאת בתי חולים מכלל פעולה
– מניעת כניסה של סיוע רפואי
– שיטוח שכונות מגורים שלמות
– איפול תקשורתי
– תכניות מפורשות ליישוב מחדש

איך קוראים לזה? בצפון עזה קוראים למה שעובר עליהם "השמדה". מבחינתם זה לא כל כך משנה אם ההשמדה היא יעד בפני עצמו או שלב בדרך לתפיסת אדמותיהם בידי יהודים. לפני כחודש תהה מירון רפופורט איך תתגלגל תכנית האלופים: האם באמת נחזה בהשמדה המונית של מאות אלפי עזתים, גופותיהם מתגוללות ברחובות באין אוסף, או שמא הם ימותו לאיטם, ברעב ומחלות? האם ארה"ב, או בתי הדין בהאג, יעצרו את צה"ל לפני ביצוע הפשע המחריד? רפופורט כבר הבין שהפלסטינים לא יתפנו "בתוך שבוע". אם כך, מה יעלה בגורלם?

אני רוצה להוסיף היבט קודר לתמונה. ארה"ב הולכת לבחירות בעוד שבועיים. בתנאי התיקו הצמוד בין טראמפ להאריס, הדיון הציבורי על פשעי ישראל בעזה מסורס עוד יותר מן הרגיל. אם טראמפ הולך לנצח, ההנהגה הישראלית יכולה לנשום לרווחה לחלוטין. הבריון עם הפרעת הקשב לא יעצור את ישראל משום תכנית, ברוטלית ככל שתהיה, ולו רק משום שלא ברור לו עד הסוף מה ההבדל בין עזה לישראל. האריס, מצידה, לא תסתכן בישורת האחרונה בשום הצהרה חריפה, לצד זה או אחר; לבטח לא תסכן את הקול היהודי הדמוקרטי בהצבת אולטימטום אמיתי לישראל, ולמעשה היא כבר אמרה זאת. הכלל הבדוק אומר שככל שמועד הבחירות קרב, כך אמירות המועמדים נעשות חלולות יותר. ואחרי הבחירות? שום דבר לא בוער. הנשיא/ה החדש/ה לומד/ת את המצב. "אנחנו עוקבים מקרוב" אחרי המתרחש בעזה ו"עובדים עם בעלי בריתנו" לקראת פיתרון של המצב "הטראגי" הזה.

לאירופה אין מנופי השפעה לטווח מיידי על ישראל, וממילא הסתירות הפנימיות בתוך האיחוד האירופי – בראש ובראשונה, התמיכה הנחרצת של גרמניה בישראל – מסכלות כל צעד דרסטי בכיוון הרצוי. בהאג כמו בהאג, טחנות הצדק טוחנות לאט. רק מוושינגטון תצמח הישועה, אבל וושינגטון מיום ליום עסוקה יותר בהתבטאות השערורייתית האחרונה של טראמפ. מכונת הרעל של הימין האמריקאי (בתגבור אילון מאסק) כבר נכנסת להילוך גבוה בייצור דיסאינפורמציה וחדשות סרק והתוצאה הבלתי נמנעת תהיה ששוב, לאף אחד לא יהיה אכפת מפלסטינים שנקברים בערימות.

כל זה מעניק לישראל "חלון הזדמנויות" של חודש-חודשיים, שבמהלכם תוכל אף להעצים את מבצע ההשמדה בצפון עזה. ככל שאני רואה – שום דבר לא יעצור אותה בתקופה הזאת (וספק אם גם אחרי). זאת ועוד, האש בצפון ובלבנון גם היא פועלת כמסך עשן ביחס לעזה ולגדה המערבית. כמה פלסטינים ישראל תשמיד בתקופה הזאת בצפון עזה?

נכון ל-22 באוקטובר, ישראל הרגה במובלעת צפון עזה כ-640 פלסטינים מתחילת המבצע – ממוצע של כ-45 איש כל יום. זה לא נשמע הרבה ביחס למספרים שהכרנו במהלך השנה הזאת אבל צריך לזכור שבמובלעת חיה רק חמישית מאוכלוסיית הרצועה. פרופורציונלית, אם כן, הדבר שקול להרג של 225 עזתים ביום. אלה כבר מספרי השיא שנרשמו בחודשיים הראשונים של המלחמה, כשחיל האוויר הישראלי קטל בהפצצות מסיביות 250 איש כל יום. אין פלא אפוא שתושבי צפון עזה אומרים שהשבועות האחרונים היו הקשים ביותר מתחילת המלחמה. ביממה האחרונה לפני שהפוסט הזה פורסם, צה"ל הרג כ-70 איש בצפון הרצועה.

ובכל זאת, קשה להאמין שבקצב של 45 ביום, אפילו 100 ביום, ישראל תתקדם בשיטתיות להשמדת כל 400 אלף התושבים שבצפון הרצועה; זה ייקח יותר מ-10 שנים. אם נהדוף מעלינו את אפשרות הקצה, של השמדה המונית באמצעים שלא ראינו עד כה, הכיוון שאליו הולכת ישראל מסתמן כדרך ביניים בין השמדה לטרנספר. הרושם הזה מתחזק בימים האחרונים ממש, כשצה"ל החל לפרסם צילומים של שיירות עקורים שעושות דרכן דרומה. כאן שוב המציאות והנרטיב הישראלי התפצלו מהר מאד, ולכן חשוב לומר את האמת.

האמת היא שצה"ל החל לפנות בכוח כמה מקלטי עקורים ולאלץ אותם, תחת איומי רובים, לעקור דרומה. ערוץ התעמולה "כאן" פירסם צילומי רחפן של השיירה תחת הכותרת "עזתים עוזבים את ג'בליה". הם "עוזבים" כמו שתושבי ליד ואל-מג'דל ומנשייה "עזבו" ב-1948. התושבים עצמם מעידים: "מי שלא מיישם את ההוראות, יורים בו". ככה, נשים וילדים בשיירה אחת, גברים מעל גיל 16 בהרמת תעודות זהות, עקירה כפויה שמצלמות הצד העוקר לעתים נדירות בלבד מתעדות באופן ישיר. שנים אחר יכתבו בספרי ההיסטוריה: הם עזבו מרצונם.

ממש באותן שעות שהטלוויזיה הישראלית שידרה תמונות של "העזיבה" הרגועה הזאת, עיתונאי דיווח על הפצצה נוספת של מקלט עקורים, באותו מחנה ג'בליה, שממנה נהרגו 10 אנשים ונפצעו 30. עדות של פרמדיקית ששהתה במקום חושפת את הזוועה: מל"ט כרז מן האוויר לשוכני המתחם לעזוב אותו, ואחרי 10 דקות בלבד, בטרם הספיקו האנשים לצאת, המקום הופגז. במקביל, ומיד לאחר יציאת העקורים מבתי הספר/מקלטים, צה"ל מעלה את המבנים האלה באש.

התמונה מתחילה להתבהר. תכנית האלופים היא לא רק תרמית אלא גם פלופ מבצעי. האוכלוסיה שקיבלה איומים, מעשה שטן, לא נאותה להתפנות מרצונה אל פגזים וקליעים מתעופפים. גם על סף מוות, אדם יעדיף את הסבל המוכר על פני האימה הלא מוכרת (רק מי בצה"ל מסוגל לדמיין את מחשבתו של פלסטיני כ"אדם"?). הרמזים לא חיכו שבוע, אלא החלו לנחות מן הרגע הראשון. ההשמדה היתה שלב ההפחדה, שלב הטרור, הדרך של צה"ל לשכנע את תושבי צפון הרצועה להתפנות "מרצון". רק שגם זה לא הספיק. או-אז נשלחו כוחות רגליים אל מקלטי העקורים והכריחו אותם, בקנים שלופים, לצאת החוצה ולהתחיל לצעוד דרומה (אחרי שהגברים הופרדו ונלקחו לחקירה או מעצר).

כל הסימנים מראים שישראל לא מתכננת לתת לעקורים לחזור. במובן הזה, ההשמדה בצפון עזה שונה מכל מה שראינו קודם לכן. צה"ל באמת דואג לשרוף ולהרוס ולשטח כל מבנה אחרי יציאת הפלסטינים – ולפעמים גם על ראשם. בימים האחרונים פורסם (על כורחי עלה בי חיוך מר כשקראתי את הכותרת) ש"בארה"ב ובאירופה חושדים שישראל פועלת לדחיקת הפלסטינים מצפון הרצועה". חושדים. פה חשדתי. מעניין מתי ייפול האסימון.

כמה זמן זה ייקח? קשה לנבא היכן בדיוק תתמקם נקודת הממוצע בין כוח העמידה של הצפון-עזתים, מכסת ההרוגים היומית המירבית שצה"ל מקציב לעצמו משיקוליו הוא והתגובה הבינלאומית. דיווח מן היממה האחרונה לפני פרסם הפוסט מציין שהעקורים אינם מתמקמים מדרום לציר נצרים אלא בפאתי העיר עזה; הם חוששים כי אם ייצאו את תחומי המובלעת, כבר לא יוכלו לשוב אליה. אם צה"ל יגרש אותם גם משם, זו תהיה ראייה נוספת לכך שלא שיקולים מבצעיים מנחים את מבצע הטיהור של צפון עזה.

בקצב הנוכחי, מכל מקום, ההשמדה והטרנספר יכולים להימשך, זה לצד זה, עוד שבועות רבים.

מה נותר לנו לעשות?

לא הרבה. ואנחנו בעצמנו לא הרבה. אבל את המעט שאפשר, צריך.

נתחיל במה שאין צורך או טעם לעשות. חידלו להתייחס לקריאות מן היציע, לרעש הרקע הבלתי פוסק של הסחת הדעת הפנים-ציונית: "אבל אמנת החמאס!", "אבל איראן!", "אבל הם ברברים!". דבר מזה לא רלוונטי לנוכח רצח עם (המילים אינם נזרקות בחופזה, הנה לכם ארבעה היסטוריונים ישראלים שהגיעו למסקנה הזאת, והם מומחים גדולים ממני). איך בדיוק טבח ה-7 באוקטובר מצדיק שריפת בתי ספר ומאפיות? מה הקשר בין אמנת החמאס למניעת כניסה של ציוד רפואי שמתגלגלת למוות סיטוני של פצועים? הדיון נגמר לפני שהוא התחיל. הלאה.

התעלמו מן הקריקטורה הנקראת "אופוזיציה". ה"אלטרנטיבה" שהיא מציעה משתרעת בין "היפרדות" שמשאירה לישראל חופש פעולה ביטחוני מוחלט בשטחים והחייאה של "האופציה הירדנית" (יאיר גולן) לבין "כיבוש אסטרטגי" בעזה ובלבנון (רונן צור). עד כאן הבדיחה שנקראת "אלטרנטיבה מדינית לימין" בפוליטיקה הישראלית. ושוב: הקשקוש הבלתי פוסק על הסדרים מדיניים משוכללים, רב מפלסיים ומולטי-לטרליים, משרת מטרה עיקרית אחת: בריחה מן המציאות המדממת. סירוב להתמודד עם מעשינו שלנו והשלכותיהם על המציאות הזאת, סירוב לקחת אחריות על האסון, שגם אם החמאס תרם לו נכבדות, עדיין תרומתנו כבדה יותר. ובעיקר, סירוב לראות בפלסטינים בני אדם ממש כמונו ולא פסולת אדם. בשעות הרבות שביליתי בקריאת עדויות מעזה, אחת התופעות שזיעזעה אותי אישית יותר מכל, אף כי תוצאותיה לא תמיד היו מחרידות כמו פשעים אחרים, היתה האופן שבו חיילי צה"ל מעיזים (מלשון איסוף העיזים בעדר) את הפלסטינים מנקודה לנקודה. כמו עדר חיות, הצלפים והרחפנים מזנבים בהם, יורים אש חיה במי שממאן לזוז או מתעכב, או משגרים התראת פינוי ומייד מפציצים את האנשים שלא הספיקו לברוח. דה-הומניזציה כזאת היא טריגר שואתי מוכר מסצינות של "העמסת יהודים" על קרונות בקר.

דרגת הדה-הומניזציה של האדם הפלסטיני במרחב השיח הישראלי הגיעה לידי כך שכמעט אין לנו שותפי שיח בתוכו. את זה צריך להבין, להפנים, ולהוציא מסקנות. לבטח אין טעם לקונן על כך בלי סוף או לנסות להתדפק על דלתות אטומות כמו לב.

לנו נותר לסרב למלחמת ההשמדה ולשתף פעולה עם כל ארגון או תנועה בעולם שמבקשים לעצור אותה.

שקר עשיתי בנפשי, וחסד איתכם הקוראים, כשכתבתי שוב ושוב "ישראל חיסלה" או "צה"ל הפציץ" . הייתי צריך לכתוב "בן דוד שלך חיסל", "החבר שלך מהתיכון הפציץ", "הקולגה שלך כיוון וצלף". וכך הלאה. מסכת הפשעים שנפרשה כאן איננה ערטילאית כל כך, חלק עצום מן הציבור הישראלי נוטל בה חלק, וכידוע לנו החל מן הימים הראשונים, מאות ואלפים מהם גם מתעדים את עצמם תוך כדי מעשה, ורבים אחרים קוראים להשמדה בגלוי. אבל הרוב לא זחוח ומפורש כל כך; הרוב פשוט מתגייס למאות ימי מילואים "כי צריך להגן על המדינה", הולך ומבצע פשעים מבלי דעת, מחצי דעת, מדעת מושתקת ורמוסה. ויש עוד אלף סיבות ותירוצים, אבל שוב, כל הסיבות והתירוצים מתפוררים מול 16 אלף ילדים מתים, מתוכם יותר מ-3,000 בני פחות מ-5, מזוהים בשמם ובמספרי הזהות שלהם. והם מתפוררים מול ההשמדה של כל התשתיות האזרחיות, שאין ולא יכולה להיות לה תכלית צבאית טהורה.

כך שכולנו נושאים באחריות, מי יותר ומי פחות. תנועת הסירוב כבר כאן, היא נעורה מאוחר מדי ולאט מדי, ועדיין, היא זקוקה לכל עידוד ותמיכה והגברה שאפשר לתת לה. הקונצנזוס סביב מלחמת ההשמדה מרעיל את החברה הישראלית ומשחיר את עתידה כל כך, שגם כיסים קטנים של התנגדות יכולים להפיץ כוח עמידה ותקווה במי שלא נסחף בטירוף.

ונוכל גם לחפש שותפי מאבק בחו"ל. מנוף הלחץ הקריטי, כפי שכבר הזכרתי, הוא צינור אספקת הנשק האמריקאי. במלחמה הזאת הצינור הזה פעל בקצב חסר תקדים והיה מעורב בפשעי מלחמה רבים מאד (הנה תחקיר מאד יסודי בעניין). אבל עוד משהו היה חסר תקדים: לראשונה הצינור קצת התכווץ, ולו באופן זמני, כשמשלוח של 1,800 פצצות טון הושהה לפני הכניסה לרפיח. זו טיפה בים, אבל זו טיפה מעוררת תקווה, והיא לא היתה באה לעולם לולא לחץ מתמשך של גופי חברה אזרחית על נציגיהם בממסד הדמוקרטי, לחץ שבסופו של דבר פיעפע אל הבית הלבן. עצומות, מכתבים לחברי קונגרס, פרסום עדויות, מפגשים עם קולגות בארה"ב שבהם תספרו להם על האמת בעזה ובישראל – כל דרך להטות את דעת הקהל נגד התמיכה האוטומטית בישראל מבורכת. הזירה הזאת שורצת כרישים – אנטישמים מצד אחד, ו"מהנדסי אנטישמיות" מטעם ההסברה הציונית מצד שני – אבל מי שעיניו בראשו יידע להישמר מאלה כמו מאלה.

המאבק לעצירת מלחמת ההשמדה והטרנספר בעזה ובמיוחד בצפון הרצועה הוא קודם כל מאבק אנושי, למען החיים, הן של העזתים והן של הישראלים, ולמען אפשרות עקרונית להצמיח חיים מתישהו באדמה הזאת, הספוגה דם ואיבה לדורות קדימה. אין פטריוטי ממנו.

בשעה שאני כותב את המילים האלה הולכים ומתחוורים פרטי הזוועה בשכונת רימאל בעזה (בלילה שבין ה-15 ל-16 במאי): 33 אנשים נקברו חיים מתחת לשורת בתים שצה"ל שיטח מן האוויר. יש נשים, ילדים ותינוקות ביניהם, אך עדיין אין נתונים מדויקים. זו האחרונה בסדרת תקיפות שהותירו אחריהן עשרות הרוגים "בלתי מעורבים" בעגה הצבאית-תקשורתית – גברים, נשים, זקנים וילדים שטיל מכוון היטב קיפד את חייהם. על פי רוב, ללא אזהרה מראש. עוד קווים בשורת "הנזק האגבי" התופחת של מבצע "שומר החומות".

נכון לעכשיו: 188 הרוגים, מתוכם 33 נשים ו-55 ילדים. אלה הם בלתי מעורבים ודאיים, ועליהם יתווספו רבים מבין הגברים, אחרי שיתבהרו הפרטים. כמו בכל מבצע של ישראל בעזה ב-13 השנים האחרונות, אחוז הבלתי מעורבים יהיה גבוה ממחצית, בסבירות גבוהה שיהיה גבוה מ-60%.

כמו תמיד, מכונת ההסברה הישראלית משומנת ומוכנה לפעולה. סיסמאותיה רצות מקצה הארץ עד קצה, במתקפת ההסברה הישראלית בחו"ל, ונישאות על כל פה: החל מראש הממשלה וכלה באחרון הטוקבטקיסטים. יש משהו מבהיל באחידות המוחלטת הזאת של התירוצים הישראלים, עד רמת הניסוח המילולי המדויק. מנטרות שכולנו למדנו לשנן מינקות וכעת נפלטות לנו באורח אוטומטי לחלוטין, עם או בלי קשר למציאות.

בלי קשר.

אחרי שנים רבות, רבות מדי, שטענות ההסברה האלה מוטחות בי ובכל מי שמעז למתוח ביקורת, החלטתי לעשות מעשה ולרכז אותן בפוסט אחד: לרכז ולהגיב עניינית, עובדתית, מוסרית.

למי הפוסט הזה מיועד? שתי קבוצות. האחת, החשובה יותר, היא השבט הישראלי המצטמק שנותרה בו עוד יכולת לראות בפלסטינים בני אדם ולא חיות דו-רגליות. נקרא להם, תמימים וטועים. הם תמימים משום שאינם מקבלים את תמונת הזוועה האמיתית של מעשי צה"ל בעזה, אלא רק דרך פילטרים תעמולתיים. הם טועים משום שכל הדיון על הלגיטימיות של פעולות אלה מוצג להם בצורה מעוותת לחלוטין. התקווה הצנועה היא שאם וכאשר ייחשפו לתמונה האמיתית, ולחשיבה יותר הגונה ומסודרת בנושא, תמיכתם המוצקה בפשעי צה"ל תתערער. כמה מונים התמימים והטועים? אל תתפסו אותי במילה אופטימית מדי. ככל הנראה הם מיעוט. יהי כך, נדבר אל המיעוט.

הקבוצה השניה, מיעוט זעיר עוד יותר, הם אנשים שכבר מחזיקים בידיעות ובדעות דומות לשלי, וחשים צורך לגייס טיעונים סדורים יותר בסערת הוויכוחים הפוליטיים. הנה, קחו והשתמשו.

למי הפוסט הזה לא מיועד? חשוב מאד. הוא לא מיועד למי שלא רואה בעיה אמיתית בכך שיותר ממחצית האנשים שישראל הורגת בעזה (באופן סדרתי, בכל סבב דמים) הם אזרחים בלתי מעורבים. מי שלפעמים, על דרך השעשוע, נכנס לדיונים כאלה רק כדי להשחיל ברגע הנכון "אז איפה פה הבעיה, בעצם?", סרקזם אדונים בגרוש. לכם אין מה לחפש כאן. אל תיכנסו ואל תיתממו. חלק מהותי מן הדיון המוסרי הוא ליבון העובדות; אין כל טעם בהתפלפלות מוסרית תלושה מן המציאות. אך עבור לא מעט ישראלים – שיעורם כנראה עולה על זה של התמימים והטועים – ליבון העובדות כשלעצמו הוא התפלפלות מיותרת. מה זה חשוב מי וכמה נהרגו – זה הגיע להם. זו אשמת החמאס.

אין לי שיג ושיח עם אנשים מסוג זה, ולכן אני שוב מבקש מהם לא להגיב כאן ומכם, הקוראים המתעניינים באמת, לא להשחית את זמנכם בוויכוח איתם. יש מגבלות אינהרנטיות לדיונים פוליטיים אפקטיביים וכדאי לדעת אותן מראש; כשלים חינוכיים של עשרות שנים לא יבואו על תיקונם בזכות "טיעון מנצח" באינטרנט.

ההסברה הישראלית נבנית כמו סולם מוסרי בן 5 שלבים. בכל פעם ששלב אחד קורס, המסבירים צונחים מטה אל השלב שמתחתיו, מתאזנים עליו כהרף עין, וממהרים להציג אותו כמופת, ההבדל בה"א-הידיעה בינינו לבין הפלסטינים. המסלול שלנו אפוא מתחיל למעלה ומסתיים למטה, עמוק בתחתית.

1. צה"ל לא הורג חפים מפשע/ילדים; אלה שיגורים כושלים של החמאס שנופלים בתוך הרצועה.

זאת טענה שדובר צה"ל שתל בתקשורת ביום השני למבצע: "פלסטינים משתמשים בנפגעים הרבים מהרקטות שנופלות ברצועה כדי לחזק נרטיב שישראל פוגעת בילדים". צה"ל טען אז ששליש מהרקטות של חמאס נופלות בשטח הרצועה והן שגורמות לנפגעים הרבים בעזה, כולל 6 ילדים. ריח תעמולתי עז נדף מן הטענה הזאת. למותר לציין שצה"ל הוא צד בסכסוך; כפי שאין לסמוך על דיווחי הזרוע הצבאית של החמאס בכל הנוגע לנפגעים, כך גם אין לסמוך על דו"צ. כשישכך האבק וייחקרו האירועים בידי ארגוני זכויות האדם, ויתפרסמו הדו"חות עוד כמה חודשים (אבל מי יקרא אותם? בטח לא מי שנצמד לגרסת צה"ל), יתברר שאם היו בכלל ילדים עזתים שנהרגו מרקטות של החמאס, מספרם היה זניח. התחייבות שלי.

כך או כך, הטענה הזאת הושמעה בשלב ראשוני ללחימה, כאשר מספר הרקטות מעזה עמד על 200 בלבד. מאז היא מתגלגלת שוב ושוב באתרי החדשות וברשתות החברתיות בישראל, אף כי צה"ל נמנע מלחזור עליה. התמונות מעזה כבר לא מאפשרות להחזיק בטענה מגוחכת כזאת – שום רקטה של החמאס לא מסוגלת למחוק בניינים שלמים. במקביל, ההסברה הישראלית כבר עברה לשלבים הבאים (הורגים חפים מפשע וילדים, אבל…); איכשהו חלק מהישראלים עדיין תקועים בטענה שאף גורם רשמי אינו מחזיק בה יותר.

ואחרי כל זה: אם זה עושה לכם טוב להפחית 6 ילדים ממניין הילדים שצה"ל הרג (כרגע עומד על 55) הדיון הזה כנראה לא נוגע לכם.

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

2. צה"ל הורג חפים מפשע רק בגלל שחוליות ירי של החמאס מסתתרות בבתים של אזרחים ויורות משם.

סוס הקרבות הוותיק של ההסברה הישראלית, שאילץ ארגוני זכויות אדם להיכנס לעובי הקורה. דו"ח של HRW שיחזר 19 אירועים ב"עופרת יצוקה" שבהם צה"ל הרג 53 אזרחים; באף אחד מהם לא נכחו לוחמים של החמאס באזור בשעת ביצוע התקיפה. דו"ח של אמנסטי על התנהלות הצדדים ב"צוק איתן" מצא עדויות לכך שהחמאס ביצע שיגורים ספורים מתוך מתחמים אזרחיים (בית חולים וכנסייה), אך במקביל ציין שלא היו ראיות לכמות העצומה של ההאשמות האלה מן הצד הישראלי. מקרה אחד שתוחקר בבלוג הזה היה ההפגזה של בית החולים השיקומי "אל-ופאא" בשכונת א-שוג'אעיה ביולי 2014; שום ירי לא בוצע משם, ולמעשה צה"ל נסוג מגרסתו בהמשך. יחד עם זאת, חוקרי אמנסטי מצאו עדויות לירי של רקטות מאזורי מגורים. השאלה אם צה"ל מגביל את עצמו לתקיפת אתרים כאלה או לא.

רחוק מכך. למעשה, רטוריקת ההפללה של צה"ל תמיד כללית ומעורפלת מספיק כדי שיהיה ניתן להבין ממנה ש"המבנה שימש את החמאס" באופן כלשהו. מה זה שימש? הדפיסו שם עלונים? ישנו? אכלו? קיימו חיי משפחה? הישראלים אינם חוקרים במופלא מהם.

בנק המטרות של צה"ל כולל תמיד גם מרכזי תקשורת ערבים שממוקמים בעזה. הרעיון הוא להשמיד מקורות אינפורמציה שעלולים לערער על הנרטיב הישראלי. בין זה לבין פעולה לוחמתית מוכרת בדין הבינלאומי אין כל קשר. ב-15 במאי השמיד צה"ל בניין התקשורת אל-ג'לאא, ששכנו בו משרדים של אל-ג'זירה, בי-בי-סי ואיי-פי. מפיקים באל-ג'זירה צייצו חצי שעה לפני שהושמד הבניין, כי קיבלו הוראה מצה"ל להתפנות (כן, היה אפשר לחסל גם אותם; אתם רומזים שצה"ל מוסרי כי הוא לא מחסל עיתונאים?). הנה, צה"ל עצמו מודה במעשיו שהוא לא רק תוקף מטרות שהחמאס יורה מהן או מסתתר בהן. דובר צה"ל נימק את התקיפה בכך שלחמאס ולגי'האד האיסלאמי היו "נכסים צבאיים" בבניין. שימו לב, שופרות: צה"ל מנמיך כל הזמן את רף ההפללה. אין טעם להחזיק בטענה שחמאס יורה מכל בניין שצה"ל מפציץ. מה זה "נכסים צבאיים"? צה"ל שוכר עשרות משרדים לצד רואי חשבון ועורכי דין, חברות עסקיות, חלק גדול מהם בלב תל אביב, מסביב לקריה, ברחובות הארבעה, חשמונאים, קרליבך ועוד. האם זה הופך אותם למטרות לגיטימיות לרקטות של החמאס? על פי ההיגיון הצה"לי, התשובה חיובית.

גם מגדל הנאדי בן ה-13 קומות שהושמד ב-12 במאי – בניין המגורים הגדול בעזה – איכלס דירות מגורים ומשרדים רבים. מה הפליל אותו? כל מה שנמסר הוא שהוא "שימש את מפקדי חמאס". שוב, לא נטען בשום מקום שבוצע ממנו ירי. אם כך, כל מבנה בישראל שקציני צה"ל עושים בו שימוש – מרפאה, משרד רישום, קצין העיר, דירת מגורים – גם היא יעד לגיטימי. צה"ל גם הפציץ את סניפי הבנקים המרכזיים ברצועה כי "הם משמשים את החמאס". האם יש בנק בישראל שלא מקיים קשרים עם צה"ל? (הבנקים בישראל לא מממנים טרור, אתם אומרים? את זה עוד צריך לראות בהמשך. לעת עתה תרדו מן העץ של "יורים רק על אתרים שמהם החמאס יורה").

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

3. צה"ל הורג חפים מפשע רק בגלל שהחמאס משתמש בדירות לידם או בבניין המגורים שלהם.

האומנם?

במהלך מבצע "צוק איתן" צה"ל החריב 18,000 יחידות דיור והותיר 100 אלף איש חסרי בית. אין שום סבירות בטענה שכל אלה שימשו כאתרי שיגור או משרדים של החמאס. ארגון "בצלם" חקר ותיעד 70 אירועים שבהם הופצצו בתי משפחות על יושביהן; 606 איש נהרגו בהם, יותר מ-70% מהם פחות מ-18, מעל גיל 60 או נשים. "בצלם" כתב כך על קריטריון ההפללה המפוקפק של צה"ל:

"במהלך הלחימה התקיף הצבא עשרות בתי מגורים של פעילי חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שנתפסו כמטרות צבאיות לגיטימיות. גורמים רשמיים – בהם הפרקליט הצבאי הראשי ודובר צה"ל – ניסו לטעון כי מדובר ב"תשתיות מבצעיות", "תשתיות פיקוד ושליטה של הארגון" או "תשתיות טרור. אכן, בתי מגורים של פעילים בחמאס או בארגונים אחרים יכולים להוות מטרות צבאיות לגיטימיות, אולם, המבחן שנקבע במשפט ההומניטארי הבינלאומי להיותו של מבנה "מטרה צבאית" הוא כפול: עליו לתרום תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית והפגיעה בו חייבת להעניק יתרון צבאי מובהק לצד המתקיף. בניגוד לכך, אף גורם רשמי לא טען כי קיים קשר בין בית מגורים שהותקף לבין פעילות צבאית כלשהי שנעשתה בו (הדגשה שלי, ע"ל), ובמקום זאת הם הסתפקו בפירוט מעורבותם של בעלי הבתים בפעילות נגד ישראל בהווה ובעבר או בתיאור פעילות שיכולה להסתכם בשיחת טלפון או בפגישה, שאותן ניתן לקיים מכל מקום."

נחזור למבצע "שומר החומות": מה היתה העילה המבצעית להחריב את בית משפחת אל-טנאני בבית חאנון ב-13 במאי ובתוך כך להרוג אב, אם בהריון וארבעה ילדים? צה"ל אפילו לא רמז שהיתה שם פעילות מבצעית. למה קטל צה"ל את משפחות אבו-חטאב ואל-חדידי במחנה א-שאטי, 2 נשים ו-8 ילדים? גם כאן לא דווח על שום פעילות מבצעית (ודאי שלא ירי). כשנשאל מדוע לא קיבלו יושבי הבית בא-שאטי אזהרה מראש, דובר צה"ל הסביר: "אנו משתדלים להזהיר בלי שהאזהרה תבריח את היעד שאנו רוצים לתקוף ולכן לא תמיד אנו מזהירים." ובכן, לא הזהרתם, וגם לא פגעתם; רק נשים וילדים נהרגו בהפצצה הזאת – פעולה שכולה "נזק אגבי" ואין בה ולו בדל חיסול מוצדק. הטייסים שמשחררים את הטיל גם הם יודעים שלא היתה אזהרה מראש. הם אומנו לא להרהר יותר מדי על ההשלכות, תוצרים של שחיקה הדרגתית ועקבית בקוד המוסרי המהולל של חיל האוויר.

זהו כבר רף הפללה מאד נמוך – להפציץ בית כי מפקד צבאי ישן ואוכל בו. בלילה של ה-15 במאי צה"ל תקף שורה של בתי מגורים של מפקדי חמאס (למשל, מפקד גדוד זייתון). הישראלים הורגלו לקטלג את הפעולות האלה כ"סיכולים ממוקדים", מגירה נפרדת לגמרי באונה המוסרית המצטמקת, הפטורה לכאורה ממגבלות משפטיות שחלות על תקיפת אתרים צבאיים. אבל זה ישראבלוף מקומי; בשום מקום בחוק או בעולם האבחנה הזאת אינה תקפה, ואפילו בג"ץ, שהכשיר את הסיכולים הממוקדים, קבע כי חלה עליהם המגבלה המוכרת של אבחנה בין יעד תקיפה צבאי לגורמים אזרחיים (וכמובן שהותיר על כנה את אמתלת ה"מידתיות", קוף המחט שדרכו אפשר גם להשחיל פצצות של טון).

מנגד, ירי על ביתו הפרטי של מפקד אוגדת עזה או ראש פיקוד דרום ייחשב, בצדק, פשע מלחמה. חפים מפשע ייהרגו בהכרח, ואף ישראלי לא יקבל את הטענה שעצם מגוריו של הקצין במקום הופכת אותו ליעד לגיטימי.

[אבל החמאס הוא "ארגון טרור" אתם טוענים, וצה"ל לא? ובכן, זאת אמורה להיות מסקנה של הדיון ההשוואתי הזה, לא הנחת המבוקש שלו. אם צה"ל והחמאס מתנערים באופן דומה מאחריותם לחיי אזרחים חפים מפשע, הצידוק הפריווילגי של צה"ל נשען על הנחה שזה עתה הופרכה].

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

4. צה"ל הורג חפים מפשע רק כ"נזק אגבי", לא בכוונה כמו החמאס. כוונת הזדון היא שצובעת את המעשה כטרור ולא אקט לוחמתי לגיטימי.

למען הסדר הטוב, נזכיר שפה ושם נחשפים מקרים שחיילים ביצעו ירי מכוון על בתי אזרחים בעזה – לצורך נקמה, העלאת מורל, כבוד היחידה וכו'. אלה מעשי טרור לכל דבר ועניין, למרות שהם נקברים ביחידה והאחראים אף פעם אינם נענשים. יחד עם זאת, נכון הדבר שאין לצה"ל מדיניות אש רשמית שמטרתה לפגוע באזרחים לא מעורבים, והראיה נוהל "הקש בגג". לו היתה מדיניות כזאת, היינו רואים מספרים גבוהים הרבה יותר של הרוגים.

אבל כמה זה מהותי?

האם הכוונה היא הגביע הקדוש שמבחין בין טוהר הנשק הצה"לי לטרור החמאסי? האם זהו ההבדל שעושה הבדל? גם זה סוס קרבות ותיק בשדות התעמולה. אבל גם הוא, למרבה הצער, אוויר ריק, שכן במצבים של ידיעת ודאית של התוצאות הצפויות, הכוונה מאבדת מחשיבותה.

דוגמה פשוטה. אני באיחור מטורף לפגישה מאד חשובה, אולי פגישה שתשנה את חיי. אני דוהר במכונית ברחובות העיר כדי לא לאחר לפגישה. כיוון שאני נחוש להגיע בזמן, אני לא עוצר ברמזורים אדומים. אני כמובן יודע שזה עלול להסתיים בתאונה קטלנית. ואכן, בשלב כלשהו אני טס באדום דרך צומת שאם ובת חוצות אותה ברגל, מתנגש בהן בעוצמה והן נהרגות.

האם זה משנה שלא התכוונתי להרוג אותן, שאפילו לא ידעתי מי הן, או שהן יהיו שם דווקא באותו רגע? האם אחריותי למותן, אשמתי המוסרית וגם הפלילית, פחות כבדות כי לא התכוונתי לרצוח אותן? כמובן שיש הבדל בין המטרה שהדריכה אותי (לא לאחר לפגישה חשובה) לבין המטרה שמדריכה את טייסי חיל האוויר (סיכול טרור). אך תוכן המטרה כשלעצמו אינו רלוונטי לשאלה שעל הפרק, שכן לא המטרה נקראת כאן להצדיק את מעשה ההריגה, אלא עצם היותו "בלתי מכוון" – ואחת היא מה היתה הכוונה המקורית. למעשה, אחריות הטייס כבדה יותר במקרים רבים, שכן הוא מקבל מודיעין מדויק על מספרם וזהותם של הנוכחים במבנה שהוא משמיד, שלא כמו הנהג שדוהר דרך מעבר חצייה.

גם המוסר הטבעי וגם החוק הפלילי וגם המשפט הבינלאומי מכירים בכך שידיעה מראש של התוצאות הצפויות מטילה על הפושע אחריות מוסרית כאילו התכוון למעשיו. במשפט הפלילי קוראים לזה "הלכת הצפיוּת" ובמשפט הבינלאומי היא מופיעה בסעיף 51 בפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה (תת סעיף 5ב). הקולב הזה שבו נתלים ישראלים כה רבים במאמץ נואש לשמר את האבחנה בין החמאס לצה"ל – נעוץ באוויר הריק. מי שזוכר את סערת דו"ח גולדסטון אחרי מבצע "עופרת יצוקה", התגובה הישראלית לדו"ח ו"ההכאה על חטא" המאוחרת של גולדסטון עצמו – יזכור ש"הכוונה מראש" עמדה במרכז אותה סערה. במידה רבה, זה היה ספין להסחת הדעת מן הממצאים הקשים של הדו"ח; את הפרשה כולה ניתחתי כאן בזמנו (הדיון המפורט ביותר בבלוג בנושא "כוונה" מול "ידיעה מראש").

התקיפות של צה"ל בעזה במהלך המבצע הנוכחי, ולמעשה גם התבטאויות רשמיות של ישראל, מעידות על כך שבתקיפות מבצעיות רבות מאד "הנזק האגבי" ידוע מראש ונלקח בחשבון. לא רק במקרים ספציפיים אלא גם כחוקיות סטטיסטית. נביט למשל בשיעור הילדים שנהרגים במבצעים של צה"ל בעזה ב-13 השנים האחרונות:

"עופרת יצוקה": 25% (344/1391)
"עמוד ענן": 19% (32/167)
"צוק איתן": 24% (526/2202)
"שומר החומות"  (עד לפרסום הפוסט): 29% (55/188)

מאז "עופרת יצוקה" חלפו 13 שנות קידמה בטכנולוגיה הצבאית, במהלכן שמענו שוב ושוב על שיפורים דרסטיים ב"דיוק הכירורגי" של הטילים שצה"ל משגר לעזה, שחוסכים בחיי אדם וכו' וכו'. אבל הנתונים היבשים מראים אחרת, אם לא להיפך. אחוז הילדים ההרוגים נשאר די קבוע, סביב 20% ומעלה – עם או בלי כניסה קרקעית, אם המבצע נמשך שבוע או חודש, ובלי קשר לכמות הנפגעים בצד הישראלי.

זה לא מפתיע. אחוז החפים מפשע שצה"ל הורג הוא נגזרת הכרחית של הפצצת שכונות אזרחיות צפופות ("זאת אשמתנו שהם חיים בצפיפות?", יגלגלו עיניים הישראלים. האמת שקצת כן, כי עזה היא כלא שאין לצאת ממנו, וגם אם לא, צפיפות האוכלוסין שם אינה פוטרת את צה"ל משמירה על חיי אזרחים, אלא להיפך, מטילה עליו מגבלות נוספות).

כל שיפור היפותטי שאולי היה בדיוק הכירורגי של החימוש הצה"לי, קוזז מול האגרסיביות הצומחת של מדיניות האש (שניזונה, מצידה, מן האשליה שכעת אפשר להפעיל כוח אש גדול יותר בקרב אוכלוסיה אזרחית). אכן, אחרי מבצע "עמוד ענן" חזיתי ש"ככל שיתבצר מעמדו של "הדיוק הכירורגי" בהסברה הישראלית ובדימוי העצמי של הציבור, כך יגדל גם שיעור הנפגעים האזרחים בצד הפלסטיני."

הנתונים האלה ידועים מראש, והם מונחים לפני מקבלי ההחלטות לפני כל מבצע צבאי בעזה. גם הטייסים יודעים אותם לפני שהם משחררים את הטילים על בתי מגורים. הנה, אם כן, הידיעה הוודאית מראש, שמעמידה אותם באותה קומה מוסרית שפלה של משגרי הטילים של החמאס. יהיה מי שיתעקש להציב כוונת הרג בזדון במדרגה מוסרית נמוכה יותר מאשר אדישות להרג. אבל זו פסיכולוגיזציה של העניין המוסרי כשלעצמו; לי אין חפץ בדיון השוואתי על מה עובר בראשו של פעיל החמאס או הטייס הישראלי בשעה שהם שולחים חפים מפשע אל מותם. אני מניח שגם את הקורבנות זה לא מעניין.

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

5. צה"ל הורג חפים מפשע בידיעה מראש, אבל לפחות מתחקר את עצמו ומעניש את האחראים על פשעי מלחמה.

פחח. טוב, זה יהיה קצר.

צה"ל אינו חוקר כהלכה חשדות לפשעי מלחמה, ואין בחוק הישראלי כלים להטלת אחריות לפשעים כאלה על הפיקוד הצבאי הבכיר או הדרג המדינה. ועדת טירקל המליצה לתקן את המצב הזה אך כמובן שהמלצותיה מעלות אבק על המדף. חוקרי "בצלם" וארגונים אחרים העלו כמות אדירה של ממצאים לפשעי מלחמה שביצעו כוחות צה"ל במבצעים בעזה, אך דומה שהצבא טרוד יותר בענישת חיילים על ביזה מאשר על הרג ילדים. בבלוג הזה תועדו אירועים מחרידים שאירעו במהלך המבצעים האלה, כמו השמדת כפר חוזאעה ב"צוק איתן" וטבח משפחת סמוני ב"עופרת יצוקה", שהסתיים בסגירת התיק. תנו לי שם של קצין אחד שנגזר עליו עונש מאסר בגלל שהרג ילדים חפים מפשע בעזה. אין אפילו אחד.

לא, צה"ל אינו מתחקר באמת פשעי מלחמה של עצמו (איזה צבא עושה כך?), לו היה מתחקר היה גם מעניש מדי פעם, ואז לא היינו רואים את הפשעים האלה חוזרים על עצמם שוב ושוב. לשם כך דרוש גוף חיצוני, אך ודאי שהגוף הזה לא יכול להיות חלק מן המשטר ששלח את צה"ל לבצע את הפשעים. אם כך, מוטב להניח לבדיה הזאת להתפורר במחסן המיתוסים הלאומי.

* * *

אחרי שירדו מצדיקי הפשעים בסולם המוסרי שלב אחר שלב, עד לתחתיתו, הם עלולים  להטיח בך את נשק יום הדין: "אז מה אתה מציע?"

הלו, הלו. איך הגענו מדיון על הלגיטימיות של פעולות צה"ל בעזה לשאלה מה עידן מציע? כלומר, עם כל הכבוד לעידן הקטן, מה זה נוגע בכלל לשאלה אם לגיטימי להפציץ ילדים בידיעה מראש?

אתם רומזים שבגלל שלי או למישהו אחר אין מה להציע (דווקא יש, אבל בואו נשתף פעולה עם המהלך לכמה שניות) אז זה לגיטימי? מותר להרוג ילדים חפים מפשע כי לא עולה בדעתנו שום פיתרון אחר??

הישראלים חייבים להבין ששום מצוקה פוליטית או אסטרגית לא תצדיק את פשעיהם בעזה. זה לא מעניין כלב מת ובטח לא עשרות ילדים מתים שקשה לכם לחשוב על פיתרון אחר חוץ מלהרוג אותם. הכל כאן הפוך. את האיסור האבסולוטי על המוות המחריד הזה צריך להציב כנקודת מוצא לחשיבה אסטרטגית מחודשת: מה אפשר לעשות מול עזה מבלי להפעיל את צה"ל כארגון טרור – כפי שאנו עושים שוב ושוב? חשיבה כזאת תפתח בהכרח אופציות שנעולות עמוק עמוק בירכתי ההכרה הישראלית.

באופן עקרוני, אני מתעקש להימנע מדיון תיאורטי על "מה אתה מציע" בשעה שעשן מיתמר מעל בתים הרוסים בעזה וגופות הילדים נערמות. כל מה שצריך עכשיו זה להפסיק להרוג. ולהיצמד לציווי הזה מספיק חזק כדי שהוא ישמור עלינו מספיק זמן, וימנע את הסבב הבא. רק אז אפשר יהיה להתחיל לחשוב בראש קצת יותר צלול, נקי מאזעקות הטילים ומהנדסת הפחד, איך נחלצים מן המילכוד של עזה. הרי השאלה הזאת ישנה מאד, הפתרונות כבר הוצעו בעבר (משני הצדדים). "עופרת יצוקה" פרצה בגלל שישראל לא הסכימה להאריך את הסכם הרגיעה, בניגוד לחמאס (אני יודע, חלקכם נדים באי-אמון; תקראו את הכרוניקה בקישור). בבלוג הזה הקדשתי לא מעט מילים ל"מה אפשר לעשות?", אבל ברור שלא זה הזמן לחזור עליהן, כשהעזתים וגם הישראלים מלקקים את פצעיהם. כעת האוזניים חסומות. אלה מחשבות ליום שאחרי.

אל היום הזה צריך לגשת בעיניים פקוחות ולהודות: אין כל הבדל מוסרי בין חמאס לצה"ל, והאזרחים משני צידי הגבול הם בני-ערובה של משטרים שטרור הוא לחם חוקם, וחיי אדם זולים מאד בעיניהם. הישראלים יודעים יפה להפנות אצבע מאשימה לפלסטינים ואינם מפקפקים כמעט בצידקת הנהגתם. כך הם מבטיחים שמה שהיה הוא שיהיה. רטוריקת הזיכוי העצמי שלנו אינה מותירה מקום להתבוננות אמיתית באחריותנו לפשעים חמורים ונוראיים שנעשים בשמנו, אם לא בידינו ממש. וכל עוד לא תהיה התבוננות שכזאת, לא תהיה נטילת אחריות וגם לא ייפרץ הכלוב – הפיזי של הפלסטינים, והמנטלי של הישראלים – שבתוכו כולנו לכודים, דוהרים במקום כבר שנים על גלגל הריצה.

[הפוסט הופיע בתרגום לאנגלית בבלוג של מוריאל רוטמן-זכר]

[פוסט ארוך, לא לבליעה בביס אחד; קיראו בחלקים]

הקדמה

בדיוק לפני 45 שנים, בינואר 1972, התרחשו אירועים דרמטיים באזור שנקרא "פתחת רפיח" – הפינה הצפון-מזרחית של חצי האי-סיני, שמשתרעת לאורך חוף הים התיכון, דרומית-מערבית לרפיח. במבצע חשאי ומזורז, גירש צה"ל אלפי בדואים מאדמתם והרס את בתיהם; על פי ההערכות, בין 6,000-20,000 איש. בחודשים הבאים דחפורי הצבא רמסו את כל המטעים החקלאיים של הבדואים והכינו את הקרקע (בתיאום עם הסוכנות היהודית) להתיישבות יהודית: מושבים, קיבוצים, ולבסוף העיר שנתנה לאזור את שמו החדש – חבל ימית.

הכל היה סודי; כל כך סודי, שגם הרמטכ"ל וגם מתאם הפעולות בשטחים לא ידעו על כך בזמן אמת. העיתונים לא דיווחו דבר. ובכל זאת דלפו ידיעות – דרך חברי קיבוצים בשטח הישראלי, שעמדו בקשרי ידידות עם הבדואים שגורשו. התחילו לטפטף עדויות. היתה גם עתירה לבג"ץ. המדינה הציגה את הגירוש ככורח בטחוני (ליצור חיץ יהודי בין מצרים לרצועת עזה), הציבור וגם השופטים בלעו את האמתלה ללא פקפוקים רבים. בטחוני או לא בטחוני, תנופת ההתיישבות בסיני היתה בשיאה ואף אחד לא התכוון לקלקל את חגיגות ההתפשטות בגלל כמה בדואים שנושלו מאדמתם.

פרשת פתחת רפיח הסעירה את חוגי השמאל למשך שנה-שנתיים. ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים וקברה את הסיפור הזה, כמו רבים אחרים, מתחת לערימה של חול ושכול. זה מה שעושות מלחמות ישראל: איתחול חברתי, חזרה לנקודת אפס. המרוויחים הם תמיד המנצחים; חשבונות העבר, פשעי העבר, נמחים. רק הקורבנות נושאים את צלקות הזיכרון.

על פתחת רפיח ידעתי רק במעורפל. נחשפתי אליה במהלך השנים כשהצצתי בכתבות עיתונות משנות ה-70' המוקדמות. כבר באמצע שנות ה-70' השם הוחלף ב"חבל ימית", צעד ראשון להשכחת הבדואים; בשנות ה-80' נכרך האזור ב"טראומה" הראשונה של פינוי יהודים מהתנחלויות, צעד שני וסופי. אין פלא אם כך שבישראל של 2017 לרוב האזרחים אין שמץ של מושג מה קרה שם; חור בזיכרון הקולקטיבי, לא חור יחידי, אבל עדיין משמעותי בגודלו. והרי לא מדובר בפרה-הסטוריה. חלק מהאנשים המעורבים עדיין חיים. יותר מכך: הפרשה עצמה נושאת לקחים מאלפים להווה. יש בה, כמו בכמוסה מרוכזת, מאפיינים שנפרשו לאורך השנים בכל מפעל ההתנחלויות וגם במאמצי הדחיקה וההרחקה של הבדואים ממרחבי הנגב והגדה המערבית.

המפגש המחודש שלי עם הפרשה התרחש לפני כחצי שנה, כשקראתי את מאמרם של דוד קרצמר וגרשום גורנברג, פוליטיקה, משפט וההליך השיפוטי: המקרה של בג"ץ והשטחים ("משפט וממשל", יוני 2016, כרך י"ז, 1-2, עמ' 249-343). זהו מאמר אקדמי רחב-יריעה שמסתיר בתוכו סקופ עיתונאי: חשיפה ראשונה של דו"ח ועדת החקירה שמינה הרמטכ"ל דוד אלעזר מיד אחרי האירועים בפתחת רפיח. הוועדה ראיינה את כל הקצינים הישראלים המעורבים (הבדואים לא רואיינו) והגישה מסקנות, שהוסתרו מהציבור. זאת ועוד, המסקנות גם לא נחשפו בפני בית המשפט העליון בשבתו בעתירת הבדואים נגד גירושם. קרצמר וגורנברג מראים כיצד הוליך הצבא שולל את בית המשפט ויצר מצג שווא שעמד בסתירה לדו"ח הסודי. המאמר שלהם מנתח את הדינמיקה של ההטעיה שהמדינה נוקטת מול בג"ץ בתיקים פוליטיים – בין אם בהסתרת חומרים רלוונטיים ובין אם בהצגת נימוקים כוזבים לעמדתה. חשוב לציין ששופטי בג"ץ בתיקים הנדונים התמסרו ברצון להטעיות האלה. בהמשך נראה שלא מדובר בחריגים.

מכל מקום, אותי עניינה בעיקר פרשת פתחת רפיח, שאותה חקר לעומק העיתונאי וההסטוריון גרשום גורנברג. גורנברג כבר פירסם ספר על התהוות מפעל ההתנחלויות הישראלי ובמהלך העבודה עליו נתקל שוב ושוב בסירוב של ארכיון צה"ל לחשוף מסמכים סודיים שקשורים לראשית ההתנחלויות. אחרי פניה לבג"ץ, הצליח לשים את ידיו על דו"ח ועדת החקירה בפרשת פתחת רפיח. הסיפור שדלה ממנו ומשאר מקורותיו מרתק, ולמיטב ידיעתי מעולם לא פורסם בעיתונות הישראלית.

את שלד העלילה של המאמר הנוכחי, אם כן, אני שואל ממחקרו המקיף של גורנברג ומן המאמר שלו עם קרצמר. עליהם הוספתי בעיקר מקורות מעיתונות התקופה, שנותנים תמונה רחבה יותר של העיסוק בפרשה – צבאית, ציבורית ופוליטית, וכמה מסמכים מארכיון "עקבות". בפתחת רפיח נוצק לראשונה התקדים המשפטי לגירוש בדואים מאדמתם לצורך התיישבות יהודית במקום; כמו באום אל-חיראן, רק שהקורבנות מנו אלפים ולא מאות. הסיפור כולו הושתק ואז צונזר חלקית ואז סולף בהתאם לאינטרסים השלטוניים; הוא מספק מעבדה מצוינת לחקירת האופן שבו המשטר "מטפל" באמת ובסוכניה.

גילגוליה של האמת בתרבות של שקר; זה העניין שהדריך אותי בהסתעפויות העלילה ובקישורים לפרשות נוספות, חלקן מימינו ממש, שבכולן מערכת ההצדקות למעשי נבלה נשענת לא רק על אידאולוגיה חמסנית – וזה כבר ידוע וברור – אלא גם על שקרים וסודות, שמפעפעים בכל דרגי השלטון, עד לציבור הרחב. הפרספקטיבה הזאת תסביר את המתודולוגיה המעורבת של המאמר: תיאור הסטורי שמשובץ בקפיצות לתקופות מאוחרות יותר וגם להווה, וחזרה אחורה. המבט הרוחבי, החיתוכים וההשוואות בין סיטואציות שלכאורה אין קשר ביניהן, מאפשרים להבחין בחוקיות קבועה. מה שעולה מן החומר התיעודי הוא שהסודיות וההסתרה הן מרכיב של קבע במפעל ההתנחלויות והפשעים הנלווים אליו. אין שום חשיבות למי מחזיק בשלטון (שמאל או ימין), מי מתמודד עם הפרות החוק (צבא או בג"ץ) ומי מעבד את רסיסי המידע לנראטיב (פוליטיקאים, תקשורת, או הציבור בכלל). כולם בורחים מן האמת.

כך התגבשה כאן במשך השנים מה שאפשר לכנות "תורת האי-ידיעה הציונית": תורה שבעל-פה שקובעת מה מותר לדעת ומה אסור, מה כדאי לדעת ומה לא, מה מומלץ לדעת בקריצה, בחצי עצימת-עין, בהסטת מבט, ומה אפשר אולי לדעת מבלי להאמין, לדעת ואז לשכוח, לדעת ולא לדעת שיודעים. אלף אלפי גוונים של אי-ידיעה רקח כאן המשטר, בשיתוף פעולה מלא של בתי המשפט וכלי התקשורת: אנחנו רק צריכים לבחור ביניהם.

ראשית ההתנחלות: שקרנות כמדיניות

ב-10 ביוני 1967, בתום מלחמת ששת הימים, מצאה עצמה ישראל שולטת על שטח הגדול פי 3 משטחה, הכולל את רמת הגולן, הגדה המערבית, רצועת עזה וחצי האי סיני. אווירת הקץ הקודרת ששררה לפני המלחמה התחלפה באחת באופוריה, שאליה נלוותה תאוות סיפוח יוקדת. תוך חודשים ספורים, במחצית השניה של 1967, הונחו היסודות למדיניות ההתיישבות היהודית מעבר לקו הירוק: בקדחתנות, בחשאיות, וללא כל ניסיון לאמוד את המשמעות המדינית של ההתפשטות הטריטוריאלית.

החלטות הממשלה מאותה תקופה מלמדות כיצד הדחף ההתנחלותי גובר על כל שיקול רציונלי אחר. ב-19 ליוני 1967 מתקבלת ההחלטה לספח את כל שטחי "מזרח ירושלים" – כותרת מטעה לסיפוח של 70 אלף דונם שכללו לא רק את מזרח העיר אלא גם 28 כפרים בגדה המערבית. באוגוסט מגבש דיין את "תכנית חמשת האגרופים" – הקמת חמישה ריכוזים על גב ההר מאזור ג'נין בצפון ועד אזור חברון בדרום, המבוססים על מחנות צבאיים במרכזם ויישובים אזרחיים סביבם. בהתייעצות עם גרעין כפר עציון בראשות חנן פורת, מרחיב דיין את תכניתו גם לגוש עציון. למעשה, ההתנחלות הראשונה היתה דווקא קיבוץ מרום גולן, שהוקם ברמת הגולן ביולי 1967, וקדם להתנחלות כפר עציון, שעלתה על הקרקע בספטמבר 1967. הדעה המקובלת היא שרה"מ אשכול נגרר אחרי חבורתו של פורת שלא הותירה לו ברירה; בפועל, המחקר ההסטורי גילה כי אשכול עצמו, כבר ביולי 1967, תיכנן להשיב את מתיישבי כפר עציון, ואלה התפרצו לדלת פתוחה. גם סיפור "השיבה" לכפר שננטש ב-1948 הוא מיתוס בעיקרו; גוש עציון בימינו יושב על שטחים גדולים פי 7 מגוש עציון המקורי, גידול שנעוץ בשילוב בין תפיסת שטחים צבאית, הכרזה על אדמות מדינה והשתלטות פיראטית על קרקעות פלסטיניות פרטיות.

השר בלי תיק, ישראל גלילי, היה יועץ הצללים של אשכול ומי שבמידה רבה עיצב את מדיניות ההתנחלות של ישראל באותן שנים, יחד עם יגאל אלון ומשה דיין. אפשר לומר שגלילי היה האב הרוחני של זאב (זמביש) חבר; חשאי, יעיל, ולא בררן בענייני חוקיות. באוגוסט 1968 הוא כותב לרה"מ בטון נוזף על רקע הידיעות בעיתונות על אודות פעולות הממשלה בשטחים: "המצב המדיני עודנו מחייב זהירות והתאפקות בכל הנוגע לפרסום מופלג של פרטים על היוזמות ההתיישבותיות בשטחים החדשים… יש להימנע ממתן עילה חוזרת ונשנית לטיפול עיתונאי בנושא. נא דאג לכך שאנשי משרדך ינהגו בזהירות הנדרשת" (אדוני הארץ, עקיבא אלדר ועדית זרטל, 2004, הוצאת דביר, עמ' 26).

מה פשר החשאיות? ובכן, ההנהגה ידעה בבירור שהיא מפירה את החוק הבינלאומי. בספטמבר 1967 חיבר היועץ המשפטי של משרד החוץ, תיאודור מירון, חוות דעת סודית ביותר שנשלחה ליועץ המדיני של ראש הממשלה, בנושא מעמד ההתנחלויות מצד החוק הבינלאומי; את חוות הדעת ביקש ראש הממשלה על רקע התכניות הקורמות עור וגידים להתנחלויות בשטחים. למה סודית ביותר? ברור שעצם האי-חוקיות של ההתנחלויות איננה סוד למי שמכיר את המשפט הבינלאומי. מה שהיה צריך לשמור בסוד הוא את העובדה שהממשלה מתעניינת בסוגיה הזאת, בודקת אותה – ואז פועלת במודע בניגוד לחוק. מופעי הסודיות האלה יחזרו עוד הרבה פעמים בהמשך (שימו לב להדגשות בטקסט).

תיאודור מירון, שלימים הפך למשפטן בעל שם עולמי ונשיא בית המשפט הפלילי הבינלאומי ליוגוסלוויה לשעבר, קבע בחוות דעתו באופן חד משמעי שהתנחלויות אזרחיות אסורות בהחלט:

"האיסור הוא איפוא קטגורי ואיננו מותנה במניעי ההעברה או מטרותיה והוא נועד למנוע התיישבות בשטח כבוש של בני המדינה הכובשת. אם יוחלט על צעדים להתיישבות יהודית בשטחים המוחזקים נראה לי, איפוא, כי חיוני שההתיישבות תיעשה על-ידי גופים צבאיים ולא אזרחיים. חשוב גם, לדעתי, שהתיישבות זאת תהיה במסגרת מחנות ותישא מבחינה חיצונית אופי זמני ולא של קבע. אף אם מיישבים צבא ולא אזרחים, חייבים מבחינת המשפט הבינלאומי להתחשב בשאלת הבעלות על הקרקעות אותן מיישבים."

אותו מירון גם קבע בחוות דעת נוספת, במרץ 1968, שהריסת בתים וגירוש אוכלוסיה בשטח הכבוש אסורים גם הם על פי החוק הבינלאומי וכל ניסיונות התירוץ שלהם בידי שלטונות ישראל לא יצלחו. בהמשך נראה כי פעולות הצבא בפתחת רפיח בתחילת 1972 עמדו בסתירה ישירה לחוות הדעת האלה, וגם בכך יש כדי להסביר את הניסיון להסתירן מעין הציבור.

עם זאת, מירון השאיר להנהגה קצה חוט קריטי ביחס להתיישבות בשטחים: "התיישבות צבאית". לתומו חשב ודאי שאי אפשר לטעות בין מחנה צבאי זמני להתיישבות קבע אזרחית, ולכן גם אי אפשר להטעות. היו אלה אכן ימי התום של המשפטנים. אבל אשכול זיהה יפה את הסדק שדרכו אפשר יהיה להשחיל עוד ועוד התנחלויות. ביום העלייה לקרקע של התנחלות כפר עציון, ה-27 בספטמבר 1967, 9 ימים בלבד אחרי שהתקבלה חוות הדעת הראשונה של מירון והוסקו ממנה המסקנות הנכונות, ניתנה הוראה צבאית סודית, שקבעה כי הקשר בין כפר עציון לנח"ל הוא "'כיסוי' לצורכי המערכה המדינית", אך "אין כוונה לנקוט בצעדים מעשיים, על ידי צה"ל, למימוש 'כיסוי' זה". כפי שמציין גרשום גורנברג, זאת היתה תרמית בפקודה, שנועדה להסתיר עבירה על החוק הבינלאומי.

תקופת ההיסוסים היתה קצרה, לא יותר מ-5 חודשים. בנובמבר 1967 פנה אשכול ליו"ר ההסתדרות הציונית וביקש שהמחלקה להתיישבות תסייע בהקמת התנחלויות חדשות – במימון ממשלתי. בכך ניתן האות לאסטרטגיה ארוכת שנים – הממשלה מפעילה מסלול "עוקף ממשלה" כדי להרחיב את ההתנחלויות, לפעמים בניגוד למדיניותה המוצהרת (אשכול היה אשף ההתבטאויות הסותרות בעניין). במהלך 1968 עלו עוד כ-20 "היאחזויות" על הקרקע (רובן במסווה צבאי שהוסר לאחר התבססות היישוב). מסמך דיפלומטי ממרץ 1969, שנחשף לפני מספר חודשים, מסלק כל אי-בהירות בנוגע למדיניות כפל הלשון הישראלית. המסמך נכתב בידי סמנכ"ל משרד החוץ ונשלח אל שר החוץ, אבא אבן. הפקיד רם-הדרג מביע דאגה מכך שמתנחלי גוש עציון, בלהטם המשיחי, עלולים לפרסם ברבים שהתיישבותם במקום איננה בגדר מחנה צבאי ושמטרותיה אחרות לגמרי. הוא דורש להפעיל את הצנזורה על ידיעות עיתונאיות שמגלות את ייעודה האזרחי של ההתנחלות:

"חששנו היה שגורמים אזרחיים, ובפרט גורמים הקשורים בתוכנית הקמת הישיבה על האדמות התפוסות, יביאו לפרסומת מיותרת ומסוכנת שהרי היא תסתור את מטרות התפיסה כפי שהן מוגדרות בצו… על תפיסה לצרכי צבא אפשר להגן בנקל מבחינה משפטית. מפעלים אזרחיים הם עניין אחר לגמרי."

הנה שוב בפנינו מסמך רשמי שמעיד: יש לשקר, האמת מזיקה לענייננו. וראוי לשים לב: האמת קלה, כמעט אוטומטית. השקר דורש מאמץ ותחזוקה מתמדת. הנה עוד מסמך סודי, מיולי 1970, ובו מסכמים שר הביטחון דיין, מתאם הפעולות בשטחים, תא"ל שלמה גזית, מפקד אזור יהודה ושומרון ואחרים, כי בניית 250 יחידות הדיור לטובת מתנחלי קרית ארבע "תוצג כחלק מן הבנייה לצרכי צה"ל" – תרמית שגורה באותם ימים, לדברי גזית. ולקינוח, דיון בוועדת חוץ וביטחון (סודי כמובן) כבר בספטמבר 1967, שבו שר החוץ, אבא אבן, מסביר באריכות את להטוטי הדיפלומטיה הישראלית בסבך היוזמות המדיניות, שתכליתם אחת: להציג לאומות העולם פנים שוחרות שלום תוך כדי בלימה נחרצת של כל יוזמה שעלולה, חס וחלילה, להבשיל לפיוס עם העולם הערבי וויתור על השטחים הכבושים; שיעור מאלף בצביעות דיפלומטית.

תכניות ההתיישבות בפתחת רפיח: 1968-1971

באשר לרצועת עזה, כבר באמצע 1968 קבע אחד מאבות תנועת ההתנחלות, יגאל אלון (סגן רה"מ של לוי אשכול), כי "קיימת חשיבות בטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה" (יישובי גוש קטיף הראשונים הוקמו רק ב-1973). ההיגיון ה"בטחוני" היה יצירת חיץ התיישבותי בין מצרים לבין רצועת החוף. אותו היגיון גם הכתיב התפשטות דרומה מעזה, לכיוון רפיח, בשטח שכונה פתחת רפיח.

ב-31 באוקטובר קיבלה הממשלה החלטה סודית: "גבול בטוח בין ישראל ומצרים מחייב שינויים בגבול הבינלאומי לשעבר, לרבות – כמובן מאליו – השארת רצועת עזה בתחומי ישראל, המשך השליטה הישראלית בשארם אל שייך תוך רציפות טריטוריאלית עם מדינת ישראל, והסדרי בטחון חיוניים אחרים." גם כאשר נשקל, ולבסוף נדחה, הרעיון להעביר את השליטה ברצועת עזה לידי הירדנים (ובכך להיפטר מבעית הפליטים), התעקש אלון לשמור את החיץ של פתחת רפיח בידי ישראל. בספטמבר 1968 הציג דיין לראש הממשלה אשכול רשימת אתרים להתנחלויות חדשות, ביניהם גם פתחת רפיח.

התכניות נכנסו לשלב מעשי כבר באוקטובר 1968. מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית הכינה תכנית לשלושה מושבים בפתחת רפיח וליישוב גדול נוסף, שחלקו יוקם על אדמה שתועבר לידי המדינה בתפיסה צבאית מידי הבדואים, תמורת פיצוי כספי. נציגי המחלקה סיירו בשטח עם דיין ועל מפקד נפת ח'אן יונס הוטל לאתר את הקרקע המתאימה. הפרקליט הצבאי הראשי התבקש לבדוק את אפשרות הפקעת השטח במידת הצורך.

הנקודה שראויה כאן לציון היא שהיוזמה להקמת היישובים לא באה מן הצבא כמענה לצורך בטחוני, אלא מן האגף האקטיביסטי בממשלה (דיין, אלון וגלילי) ומן הסוכנות היהודית. יתירה מזאת, התכנית שהכינה הסוכנות דיברה על ארבעה יישובים, מתוכם היאחזות נח"ל אחת. משמע, שלושה יישובים תוכננו כיישובים אזרחיים מרגע הקמתם.

בינואר 1969 אומר דיין את הדברים הבוטים האלה על פתחת רפיח בישיבת ממשלה:

"אני רוצה לומר שעלינו קודם כל לסלק את הבדואים מהשטח הזה, לעלות עם טרקטור ולעקור את כל מטעי השקדים, ואחר כך להגיע לפשרה לגבי המחיר. כי אני חושש שאם לא נעשה זאת, גם 10 מיליון לירות לא יספיקו אחר כך. אם מחליטים לעשות זאת לצרכים צבאיים, צריך להגיד: אנו מקימים כאן עמדה צבאית. צריך לחרוש את הקרקע, לעקור את המטעים ולעזור להם להסתדר במקום אחר. היום זה קל יותר מאשר בעוד שנה. אני גם רואה את השעה הזאת כשרה לדבר זה, כל זמן שיש שם טרור, משליכים רימונים ומניחים מוקשים, והבדואים מעורבים בזה."

זהו שיעור מאלף במשחק בין גילוי לב להסתרה. דיין אינו מסתיר את רצונו העז לסלק את הבדואים מן השטח. אבל הוא כן מסתיר את המניע – התנחלות כמטרה בפני עצמה. לכן הוא אומר "אם מחליטים לעשות זאת לצרכים צבאיים", במקום לומר בפשטות: יש צרכים צבאיים. מדובר ב"החלטה" שתוביל להכרזה ("צריך להגיד"), כלומר, מהלך תעמולתי. ושימו לב לאזהרה שלו: יש לנצל את שעת הכושר, "כל זמן שיש שם טרור". ומה שנרמז הוא: אם חלילה יחדל הטרור, לא נוכל עוד להיתלות בו כשנקים התנחלויות בפתחה. החשש של דיין התאמת חלקית: יישובי הפתחה הוקמו דווקא משדעך הטרור, אבל זה כמובן לא עיכב את ההתנחלות. שיקולי הביטחון ממילא היו איצטלה.

היאחזות הנח"ל דקלה עלתה על הקרקע ביוני 1969; ב-1971 היא אוזרחה, תחת מעטה של סודיות. באוגוסט 1969 אלון מצהיר על הכוונה להקים יישובים נוספים בפתחת רפיח; עצם ההתנחלות כבר איננו סוד, אך הטעמים עדיין מוצגים כצורך בטחוני. באוקטובר 1970 העיתונים מדווחים על "חבל התיישבות חדש" בשם פתחת רפיח (רק ב-1973 תוקם העיר ימית שתגדיר מחדש את האזור כ"חבל ימית"). פרט מעניין בדיווח: בין הפועלים בהתנחלויות גם בדואים מן האזור, ש"היו קורבנות של מעשי טרור של המחבלים, שהטמינו מוקשים בשבילי המדבר". אם כך, לפחות בסוף 1970 העיתונות עדיין יודעת להבחין בין גורמי הטרור בחצי האי סיני לבין התושבים הבדואים. ההבחנה הזאת לא תאריך ימים, שכן ההצדקה לגירוש ההמוני של הבדואים, 15 חודשים לאחר מכן, תישען על הצגתם כסוכני טרור בעצמם.

בסוף 1970 נשלמת הקמתו של מושב עובדים בפתחת רפיח ובינואר 1971 הוא עולה על הקרקע כיישוב אזרחי לכל דבר. אבל עיקר הפעולות בשטח באותה שנה אינן נחשפות לציבור, מסיבות שיתבהרו מיד. המידע על אודותיהן מתבסס על הדו"ח הסודי של ועדת החקירה בראשות אהרון יריב, שהוזכר בתחילת הדברים.

הגירוש: ינואר 1972

ביוני 1971 פנו נציגי הסוכנות היהודית לפיקוד הדרום בבקשה להזיז מזרחה גדר שחוצה שטחים שיועדו להתיישבות בפתחה, מדרום לכביש עזה-אל עריש. זאת נקודה חשובה: היוזמה הראשונית הגיעה מגופי ההתיישבות ולא מן הצבא. במקרה הנוכחי, הצבא פעל כקבלן של הסוכנות, שביקשה לגדר מחדש את שטחי ההתיישבות העתידית.

ב-12 בינואר ערך אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, סיור לאימות אחרון של גבולות השטח המגודר. יומיים לאחר מכן, ב-14 לינואר, החל הגידור; במקביל גורשו תושבי השטח הבדואים. בעדות שמסר לוועדת יריב, טען מפקד אזור עזה וצפון סיני, תא"ל יצחק פונדק, כי ידע מראש על הגידור אבל לא ידע על הכוונה לפנות בכוח בדואים מן השטח. באופן תמוה, מפקד נפת חאן יונס, סא"ל נסים קזז, הכפוף לפונדק, דווקא ידע על הכוונה הזאת. בעדותו לוועדה אמר כי "יש בכוונת הממשל לפנות את השטח לצורך הרחבת ההתיישבות היהודית". יתירה מזאת, שיח' סולימן עודה אבו חילו משבט שריטין שפונה סיפר לקצין בודק שסא"ל קזז אמר כי הוראת הפינוי הגיעה משר הביטחון. אם לא די בכל זה, מתאם הפעולות בשטחים, תא"ל שלמה גזית, העיד כי לא ידע לא על הגידור ולא על הפינוי, עד אשר קיבל תלונה מן הצלב האדום בסוף ינואר, ואז אומנם יזם בדיקה משלו. על פי עדותו העצמית בספרו משנת 1999 (פתאים במלכודת – 30 שנות מדיניות ישראל בשטחים), הוא התפטר מתפקידו בעקבות גירוש הבדואים.

אם ממצאי ועדת יריב אמינים, התמונה שמצטיירת היא זאת. יוזמת ההתנחלות מדרום לכביש עזה-אל עריש הגיעה מן הסוכנות היהודית. בסוד העניין היו שניים בלבד: שר הביטחון דיין, שממילא דחף ליישוב פתחת רפיח מזה שנתיים, ואלוף פיקוד הדרום שרון. היוזמה הוסתרה ממפקד האזור, תא"ל פונדק, וממתאם הפעולות בשטחים, תא"ל גזית, אף כי ייתכן שתא"ל פונדק העדיף שלא לעסוק בשאלה מה ייעשה עם הבדואים שיסרבו להתפנות תמורת פיצויים. כך או כך, מפקד נפת חאן יונס, סא"ל קזז, הבין דבר מתוך דבר מבלי לקבל פקודת פינוי מפורשת. לבסוף, תזמון הפעולה אולי לא היה מקרי: בינואר 1972 התחלף הרמטכ"ל בר לב בדוד אלעזר. גם הרמטכ"ל החדש לא ידע מראש על פינוי הבדואים מפתחת רפיח. הפינוי נשמר בסוד מפני רוב שרשרת הפיקוד בצה"ל.

ה"פינוי" היה גירוש לכל דבר. ב-14 בינואר, בין 1,000 ל-2,000 בדואים מדרום לכביש עזה-אל עריש הצטוו לפנות בו ביום את נחלתם ובתיהם ולצאת מחוץ לשטח שגודר; אחרי תחינות והפצרות ניתנה ארכה של 3 ימים. ב-19 בינואר סייר שר הביטחון בשטח שמצפון לכביש עזה אל-עריש, במטרה מוצהרת להכין גירוש נוסף של בדואים מקרקע שיועדה לעיר יהודית באזור דקלה. למחרת הסיור כבר הוציא תא"ל גזית הוראה להכין תכנית לגידור השטח. מפקד האזור, תא"ל פונדק, אישר מפורשות לפנות את הבדואים (תמורת פיצוי כספי). בין ה-29 בינואר ל-4 בפברואר גורשו כך כ-5,000 בדואים משבט ארמילאת, על פי דו"ח הוועדה, מנחלתם ובתיהם. הוועדה גם מצאה שמפקד נפת חאן יונס, סא"ל קזז, איים על הבדואים שאם לא יתפנו יישלחו אליהם "רוכבי הגמלים" (יחידת הגששים של פיקוד דרום).

אחד המשתתפים בפעולות הגידור היה חייל צעיר בשם אהוד בנאי. לימים הנציח את האירוע בשירו "כל הזמן באוויר" בשורות האלה: "בטירונות לקחו אותנו לצפון סיני ופקדו עלינו לבנות גדר ומהר / הבדואים ברחו החוצה למדבר ואני ברחתי פנימה." הבריחה פנימה היא טקטיקה ישראלית נפוצה, עוד אביזר בארגז הכלים של תורת האי-ידיעה.

מנגד, עדויות של חברי קיבוצים שסיירו בשטחים שגודרו סיפרו על בולדוזרים שדורסים מטעים, בקתות של בדואים ובורות מים. העיתונים היו מגוייסים לחלוטין לתעמולה הרשמית: ישראל ה"נדיבה" הציעה פינוי ופיצוי כספי, הבדואים הסכימו ברצון, וגם קיבלו רשות להמשיך לעבד את אדמותיהם המגודרות. שמחה וצהלה. בין השורות בכל זאת מתגנבת האמת: רוב הבדואים סירבו לפיצוי שכן לא ויתרו על זכויותיהם בקרקעות, ובאוגוסט 1972 בולדוזרים של צה"ל רומסים את גידולי החקלאות בשדות הבדואים הנטושים. למעשה המדינה לא הציעה לבדואים פיצויים על הקרקע שגורשו ממנה אלא רק על שטחי העיבוד החקלאי; הנחת המוצא, כאן כתמיד, היתה שלבדואי אין זכויות מקרקעין קבועות, ואין זה משנה אם הוא ומשפחתו ישבו במשך דורות במקום.

אשר לפיצויים, כתב עודד ליפשיץ, חבר קיבוץ ניר-עוז שליווה את הבדואים במאבקם: "למפונים הוקם כפר ברצועה והוקצו להם שטחים ומים למשקי עזר. זה היה חריג חיובי, למרות שזו היתה תוכנית רמייה, שנועדה ליצור רושם מטעה, שהעוול כאילו תוקן. רק עשירית מהמפונים זכו לבתים, שהיו בקתות עלובות, הפיצוי הכספי היה סמלי ומכסות המים והקרקע היו מגוחכות." שלוש שנים לאחר מכן, ב-1975, עדיין עקרו בולדוזרים ישראלים מטעי פירות של הבדואים, כדי להכשיר שטחי עיבוד להתנחלות-קיבוץ סופה, וגם הרסו מסגד של הבדואים.

במהלך פברואר-מרץ 1972 סייר ליפשיץ באתרי ההרס בפתחת רפיח יחד עם אשתו, יוכבד, וחברים נוספים. הצילומים הופצו בעלונים פנימיים וגם ב"על המשמר", אך לא זכו לתפוצה נרחבת. הנה כמה מן התמונות האלה, שקיבלתי מידי עודד ליפשיץ; את כולן צילמה יוכבד ליפשיץ.

 

 

 

 

מסקנות ועדת החקירה בראשות אלוף אהרון יריב

ועדת יריב התמקדה במתחים הפנימיים בין קציני המטה של פיקוד הדרום ואזור עזה וצפון סיני וכלל לא גבתה עדויות מן הבדואים שגורשו. ובכל זאת, גם אליה הסתנן שביב מידע על טיבו האכזרי של ה"פינוי". במכתב שהתקבל מעוזר מפקד אזור עזה וצפון סיני, אל"מ בן ציון מיטיב, נאמר שתיאורי השייח'ים על הפינוי היו "מזעזעים", ושהוא ומפקד האזור (תא"ל פונדק) נדהמו לשומעם.

במסקנות הוועדה נקבע מפורשות שמטרת הגידור-גירוש היתה התיישבותית: "פעולת אלוף הפיקוד נעשתה בעקבות פניית הסוכנות היהודית להרחבת משבצת שדות ובמגמה לסייע להתיישבות באזור". חשוב לשים לב לכך שהוועדה אינה מזכירה, ולו במילה, כל עילה בטחונית למעשה. אין איזכור לטרור או למסתננים, ולאורך כל הדו"ח מוצגים הבדואים שפונו כאוכלוסיה סבילה לחלוטין.

חקירת הוועדה העלתה שהגידור בשטח הדרומי חרג בהרבה מגבולות צו התפיסה המקורי. על הטעות הזאת שילם קמ"ט נכסים במפקדת אזור עזה וצפון סיני, אזרח עובד צה"ל, בפיטורין. האם תוקנה הטעות והותר לבדואים לשוב לשטח שלא אושר לתפיסה צבאית? אל תצחיקו את הצבא. במרץ 1972, 4 ימים לאחר הגשת דו"ח הוועדה, הוצאו צווי תפיסה חדשים לכל השטח שגודר – בלשון ימינו המכובסת, "הסדרה". כל ערבי יודע: כשהיהודי טועה זה לטובתו, ובכלל, מי שכותב את החוקים לא יכול לטעות בטווח הארוך.

מסקנות הוועדה הוסתרו מן הציבור ואף מחברי הכנסת (על כך בהמשך); אפשר ללמוד הרבה על החשיבות הזניחה שיוחסה להן מן הגודל והניסוח של הידיעה מצד שמאל. מן הפרסום הלקוני בעיתונות השתמע שהפסול היחיד שנמצא היה באופן קבלת ההחלטות ו"אופן ביצוע הפעולות". דווח על צעדי ענישה מינימליים: "צעדים" נגד עובד צה"ל (הוא פוטר), שני קצינים ננזפו (שרון היה אחד מהם) וקצין נוסף הועבר מתפקידו. בעיתונות כתבו רק שהקצינים "חרגו מסמכות". הרקע והסיבות לפעולות "הגידור" הוסתרו.

הנה כי כן, בתוך שבועיים ימים גירש צה"ל לפחות 6,000 בדואים, גברים נשים וטף, מאדמתם ומשדותיהם, הרס את בתיהם ומנע מהם לשוב, אף כי לא נשקפה שום סכנה בטחונית מנוכחתם במקום. כך על פי ועדת חקירה רשמית של צה"ל; על פי הבדואים עצמם, מספר המגורשים הגיע ל-20 אלף. לא היה כדבר הזה עד אז וגם לא מאז, ובכל זאת, רוב היהודים בישראל לא שמעו דבר וחצי דבר על פרשת פתחת רפיח. בורות היא כוח, ידע הוא סכנה.

העילה היחידה לגירוש היתה גזענית: קברניטי ההתנחלות חמדו את אדמות הבדואים. אני אומר "גזענית" משום שמדיניות התיישבות בלתי גזענית לא היתה רואה שום סתירה בין ישיבתם של הבדואים בקרקע לבין הקמת יישובים יהודיים לצידם. ההתעקשות לסלק את תושבי הארץ הערבים כתנאי להתיישבות יהודית, ולו גם ערבים שקיימו יחסי ידידות עם שכניהם היהודים – חושפת את הפן הגזעני האינהרנטי של הפרוייקט הציוני.

אבל זו האמת כפשוטה. ה"אמת" כהסטוריה, כנראטיב ומיתוס, היתה שונה בתכלית. הגירוש הוצג כצורך בטחוני, מתוך הבנה צופה-פני-עתיד שרק איצטלה כזאת תכשיר אותו בעיני הציבור ובעיקר, בעיני בית המשפט. כבר באפריל 1972 נזרע הנראטיב החדש, בהחלטת ממשלה שקבעה: "על יסוד שיקולים בטחוניים, הבדואים לא יורשו לחזור לשטחים שמתוכם פונו". ובחודש יוני מכריזה ראש הממשלה, גולדה מאיר, בתשובה לשאלה על פתחת רפיח: "בטחון ישראל אינו לוקסוס. אם צריך לפנות שטח למען בטחוננו – חובה לעשות זאת." זה היה שקר גס. עם קצת מאמץ, גם מי שלא נחשף לדו"ח הסודי של ועדת החקירה, היה יכול להבין זאת.

דרכה של האמת להסתנן החוצה, והשלטון לפעמים מדבר בשני קולות. חמישה ימים בלבד אחרי הצהרת גולדה, דיין משיב לשאילתה בכנסת ומאשר שגידור פתחת רפיח "לא היה חיוני מטעמי בטחון". למעשה, כבר במאי מגלה דיין, בישיבה של סיעת המערך בכנסת, כי הפינוי נעשה שלא בהוראת הרמטכ"ל (משמע, ללא צורך בטחוני חיוני). דיין הכחיש את העילה המשוערת לפינוי – התנחלות יהודית – אבל זה היה מסך עשן; זכרו את דבריו שנתיים קודם לכן בישיבת ממשלה ("עלינו קודם כל לסלק את הבדואים מהשטח הזה").

עיתונאי בעל יושרה בשם נחום ברנע (השמועות אומרות שאדם בעל שם זהה עדיין כותב בעיתונות העברית, אך אין קשר בין השניים) הצביע על התרמית במלים ברורות:

"בחמש השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים, בהן שנים קשות מאד וגדושות פעילות חבלנית, לא הפכה מדינת ישראל אף אזור ערבי אחד ל"ערבריין", כלומר, לריק מערבים. היו לנו בעיות בבקעת הירדן, ובעיות חמורות יותר במחנות הפליטים בעזה. אף על פי כן, ככל שידיעתי מגעת, התאפקנו. יתר על כן, גירוש הבדואים מפתחת רפיח בוצע בתקופה שקטה יחסית, ואיננו יכול להתכסות אפילו בנימוקים של פעולת תגמול, הרתעה או נקם. כשם שצה"ל משלים איכשהו עם נוכחותם של 400 אלף ערבים ברצועה, יכול היה להתגבר גם על תושבי הפתחה, בלא להזדקק לאמצעי כפיה. גירוש המוני אינו פיתרון".

[ברנע טעה בעניין הראשוניות: ה"ערבריין" הראשון הוכרז בבקעת הירדן מיד אחרי המלחמה, ביולי 1967. אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, הכריז על רצועה לאורך גבול ירדן כשטח צבאי סגור (צו 151), שבהמשך נתחם בגדר המערכת. עד שנות ה-80' עמדו האדמות בשממונן, ואז הועברו לרשות ההסתדרות הציונית, שהחכירה אותן ליישובי הבקעה היהודים. יותר מ-5,000 דונם מן השטחים האלה היו קרקעות פלסטיניות פרטיות, שבעליהן גורשו מהן. עוד על מערכת הגזל הזאת – כאן].

ומי יעבד את השדות בהתנחלויות הגזל? הנגזלים כמובן, בשכר עבדים

האמת היא שהבדואים הורשו גם הורשו לחזור לשטחים שמתוכם פונו, מאות מהם חזרו, אך הפעם כפועלים בשדות של ההתנחלויות – כלומר, השדות שזה עתה נגזלו מהם. המפעל הציוני אף פעם לא בחל בעבודה ערבית, והצורך בעבודה זולה תמיד גבר על "שיקולי ביטחון" למיניהם. המיידיות של המהפך הזה במעמדם של המגורשים – מ"סיכון בטחוני" אתמול, לידיים עובדות היום – לא נעלמה מעיניהם של עיתונאים אחדים. אבל בלהט הבנייה והעשייה, גם הפירכה הזאת נשכחה בנקל. מצב דומה שורר גם היום בהתנחלויות חקלאיות כגון אלה שבבקעת הירדן, שמכניסות לשטחן אלפי פועלים פלסטינים באישורים מיוחדים, בתנאי עבודה מזעזעים.

כן, הניצול הזה התחיל כבר אז. חודשיים בלבד אחרי הגירוש, נחום ברנע דיווח ב"דבר" שהפועלים הערבים בהתנחלויות הפתחה משתכרים שליש ממשכורתם של פועלים ערבים בתחומי הקו הירוק. זאת, כך הסביר הממשל הצבאי, כדי שהמתנחלים המעסיקים לא "יפשטו את הרגל". "ציניות לשמה", מסכם ברנע. בספטמבר 1973 דיין עוד ניסה להגביל עבודת ערבים בהתנחלויות, אבל חקלאי פתחת רפיח סיכלו את היוזמה. וגם כאן, בטיסה קדימה של 43 שנה, כאילו דבר לא השתנה: יוזמה של "הבית היהודי" ב-2015 להחיל את חוקי העבודה הישראליים בשטחים נגנזה, "כי מתנחלים בבקעה הפעילו על בנט לחצים כבדים לבלום את קידום החוק. בפגישה עם בנט אמרו נציגי החקלאים כי העלויות שיתווספו להעסקת פלסטינים במשקים החקלאיים צפויות להביא אותם לפשיטת רגל." ובמה נבחר – לפשוט את רגלו של המתנחל, או לפשוט את עורו של הפועל? משרדי "קו לעובד" עמוסים בתיעוד של עשרות מקרים שבהם מעסיקים ישראלים עוברים על חוקי העבודה בשטחים, ללא מורא אכיפה וענישה, רק כדי "לא לפשוט את הרגל". אזורי התעשייה על קו התפר הם חממות של ניצול עובדים פלסטינים.

עיתונאי אחר גילה שבהתנחלות שדות שבפתחה מועסקים פועלים על אדמה שהיתה שלהם, לפני הגירוש. המתנחלים מתרצים: הערבים מרוויחים מזה, מה אתם רוצים, שלא יעבדו, שירעבו, שיהיו חסרי עבודה? הקיבוצניק "מתרעם" שאין גובים ממנו ביטוח לאומי, למקרה שהפועל נפצע או חולה. האם היה מעלה על דעתו שאחרי יותר מ-40 שנה, מדינת ישראל למדה לגבות ממשכורתם של הפלסטינים, נתיני הכיבוש, דמי מחלה, אבל עדיין לא למדה להחזיר להם אותם בשעת הצורך?

והסיפור הזה על נדיבותו של הכובש, נו, הוא מלווה אותנו משחר ימי ההתנחלות. בימינו מדובר כבר בעמדה רשמית שמייצגת את המדינה בבג"ץ: הפלסטינים יוצאים נשכרים מהפקעת אדמותיהם כי האדון היהודי מואיל לספק להם פרנסה על אדמתם (בשכר רעב, ללא תנאים סוציאליים, וכל זאת במקום מעסיק פלסטיני שהיה יכול להשתמש בקרקע המקורית ללא כל גזל, וממנו היו הפועלים נשכרים הרבה יותר, וגם המיסים היו מועברים לרשות הפלסטינית ולא למדינה הכובשת, אבל מה כל זה חשוב). לקינוח תימצא גם הכתבה האוריינטליסטית הבלתי נמנעת: בקרב הבדואים שפונו "האווירה רוגעת", "הפרנסה מצויה", השיח' "שופע סמכות, אינו מרים קולו בתלונות", שלא כאביו וכיתר בני שבטו, הוא "לבוש אירופית", והבדואים מסכמים: "אנחנו אוהבים את העבודה שלנו ומבסוטים מן היהודים". שם הכתב, אגב, הוא ישראל הראל.

הסתרה, צנזורה, שקרים וסודות

אי אפשר להבין את מה שקרה בפתחת רפיח בפרט, ואת צמיחתן ושגשוגן של ההתנחלויות בכלל, מבלי להכיר בכך שמדובר בפרוייקט המושתת על שקרים והסתרות. ואין מדובר כאן בקריצות חביבות או בסילופים מינוריים של המציאות. תרבות השקר נטועה עמוק בלב הפרוייקט הזה, ואי אפשר לדמיין אותו בכלל בלעדיה. הנקודה הזאת אינה זוכה כמעט להכרה ולדיון רציני בשיח הפוליטי הישראלי, שכן השיח הזה מניח, כמובן מאליו, שהעימות המרכזי בחברה הישראלית הוא בין שתי אידאולוגיות מנוגדות – ולא בין שתי גישות שונות למקומה של האמת בפוליטיקה. על פי התפיסה הזאת, היתה זאת האידאולוגיה של גוש אמונים, מעל הכל, שחוללה את מציאות הכיבוש והאפרטהייד בעשורים האחרונים.

מדובר בתפיסה מעוותת, מסיבות רבות שחלקן נדונו בהרחבה בבלוג הזה (בעיקר, היבט הניצול הכלכלי שחוצה את מחנות הימין-שמאל), אבל סיבה מהותית נוספת היא זאת: פעולותיו של מחנה אחד – מחנה ההתנחלות – בהכרח מושתתות על תרבות של שקר והסתרה, ופעולותיו של המחנה השני מושתתות על חתירה למיצוי האמת (ושוב, אין כאן קשר לימין ושמאל). בסוף המאמר אחזור לעניין הזה ואציע כמה סיבות להשתרשות של תרבות השקר הזאת, אבל לפני כן מן הראוי להוכיח את קיומה, ברמה העובדתית.

נחזור אם כן לפרשת הגירוש מפתחת רפיח. כפי שניתן היה להבין מן הדברים עד כה – האירועים עצמם מעולם לא דווחו בעיתונות הישראלית, שכן הצנזורה הצבאית חסמה כל ניסיון כזה. שימו לב לידיעה הזערורית משמאל – כך דיווח "ידיעות אחרונות" ב-8 במרץ 1972 על האירועים, ב-26 מילים בלבד. אין פינוי, אין גירוש, וצה"ל "מאפשר" לבדואים להמשיך לעבד את אדמותיהם. באותו זמן עצמו היו יכולים קוראי "לה-מונד" בצרפת לדעת הרבה יותר על מה שהתרחש מכתבה של אמנון קפליוק שפורסמה בצרפת (קפליוק סייר בפתחה ודיווח ממראה עיניים).

כשהושמעה ביקורת על התנהלות הצבא, מיהר שר הביטחון לתקוף את המבקרים בטיעון המנצח: הם לא יודעים את העובדות (אבל הם התחילו לדעת, כי הסתננו עדויות; על כך בהמשך). הם לא היו יכולים לדעת כי הוא לא הרשה להם לדעת. מכאן לא קשה להסיק שמניעת הפרסום נועדה למנוע מראש ביקורת על מה שהקברניטים הבינו, ובצדק, שעלול לעורר מחאה ציבורית ואולי בינלאומית. נשמע מוכר?

לא רק הציבור מודר; אפילו ועדת חוץ וביטחון של הכנסת מודרה, ארבעה חודשים ויותר אחרי האירועים, וחבריה לא הצליחו לשמוע מפי נציגי הצבא מה קרה בפתחה. במאי 1972 סיכם נחום ברנע את ממדי ההסתרה שאפפה את הפרשה:

"[הממשלה] נתנה יד למנוע ממסגרות מוסמכות אחרות, כוועדת החוץ והביטחון, ומהציבור הרחב, לדעת מה באמת קרה שם. עד היום אסורים בידיעה ובפרסום ממצאיו של האלוף החוקר, לפיהם החליט הרמטכ"ל לנזוף בשני הקצינים הבכירים… אפילו מספר הבדואים שגורשו נאסר לפרסום, כל שכן שמות הקצינים הבכירים, שפעולות אחרות שלהם – שנויות פחות במחלוקת – דווקא פירסמו את שמם מעזה ועד ברוקלין [הכוונה כאן לאלוף אריאל שרון, ע.ל.]."

ברנע גם תוהה מדוע לא יתוקנו החריגות שמצאה ועדת החקירה בהשבת הבדואים המגורשים לאדמתם, וכיצד מתיישבת חומרת המעשה עם קולת העונשים – נזיפות לשני קצינים בכירים בלבד. שאלות במקומן שלא ממש היה אפשרי לדון בהן באופן מושכל בתנאי חוסר הידיעה הקיצוני שכפתה מערכת הביטחון. עיתונאי אחר, אהרון גבע, מונה את כל השאלות הפתוחות עדיין ומגיע למבוי סתום: "ולפתע אתה עומד וידיך רפות. קצינים פועלים על דעת עצמם, מתעלמים מן החוק, פוגעים באלפים ונענשים בנזיפה, אין מחזירים לנפגעים שלא כחוק את זכויותיהם, ופיקוח הכנסת אינו קיים. אתה תוהה ואינך מבין: היכן זה קרה? במדינת ישראל?".

ידיך רפות כשאין מענה לשאלותיך. ידיך רפות כשהאמת מושתקת או מוחרשת בסאון של תעמולה. ואני רוצה להדגיש את העניין הזה שוב ושוב: רק באמצעות ההסתרה והשקר הצליח מחנה ההתנחלות (שראשיתו כידוע בברית הלא-קדושה בין חסידי הרב קוק לבין אנשי "אחדות העבודה" ורפ"י) לקבוע עובדות כה מרשימות בשטח, בזמן כה קצר. כדי לגרש אלפי בדואים מנחלתם ולהרוס את בתיהם היה חשוב שהרמטכ"ל לא יידע, ושמפקד האזור לא יידע, ושהעיתונות תשתוק, ושהכנסת לא תוכל לפקח. נכון, הלהט המשיחי של חסידי קוק והדחף ההתיישבותי של בכירי תנועת העבודה היו מתקיימים בין כה וכה, גם תחת תרבות מנוגדת, של שקיפות ציבורית מלאה לפעולות השלטון. אבל לא היה בידם להגיע להשגים כבירים כאלה בתרבות כזאת, ועל כן לא יכלו להרשות לעצמם לפעול בגלוי, והם בחרו להטמיע בעצמם ובהדרגה בפוליטיקה הישראלית כולה, מן הרגע הראשון, נורמות של שקר ודו-פרצופיות, עד שאלה הפכו לטבע שני.

בתרבות השקר הזאת נפגשו, בלחיצת ידיים לבבית, המנהיגים ומקבלי ההחלטות מצד אחד, והמתנחלים "פורעי החוק" מצד שני. היה זה דיין שהסתיר מן הרמטכ"ל את הסיורים המקדימים בפתחה לסימון הקרקעות להתנחלות. היה זה אלוף הפיקוד שרון שהסתיר ממתאם הפעולות בשטחים את פקודת הגידור. מה הפלא, אם כך, שמראשיתם בוצעו מהלכי ה"עלייה על הקרקע" בגניבה, באישון ליל, כמו בתקופת "חומה ומגדל"? השקר כאן איננו בגדר שיטת פעולה של המורדים במלכות אלא דרך המלך של המלכות עצמה.

בתרבות של שקר, גם אם אתה במקרה בצד התמים, שלא שיקר או לא ידע על השקר, מרגע שנחשפת אליו, הכל מצפים ממך ליישר קו: לגבות את השקר, ולפחות לא לחשוף אותו. לא ידעת שהבדואים גורשו? הכי טוב. גילית את זה מאוחר? הכי חשוב שתדקלם שזה נעשה מסיבות בטחוניות. ידוע לך שהסיבות לא היו בטחוניות ובעצם המטרה היתה ליישב יהודים על הקרקע הגזולה? גם תדקלם. עם הזמן תאמין בשקר בעצמך.

לא כולם ששו לשחק את המשחק הזה. מעניין שדווקא חסידי ההתנחלות נעו בחוסר נחת לשמע הגרסה הרשמית, והעדיפו את האמת הקשה. העיתונאי בעל השם האירוני להפליא דני צדקוני כתב כך ב"דבר", באפריל 1972:

"מי שמודע למגמות תכנון האב של אזור עזה וצפון סיני יודע, שהגידורים לא נעשו רק כדי להילחם במחבלים, אלא גם כדי להבטיח את בעלות השלטונות על אדמות המדינה ולאפשר לממשלה להשתמש בהן… פיקוד הדרום של צה"ל מסוגל היה להשתלט, מבחינה טקטית, על המצב הבטחוני בפתחה גם בלי ש"יופקעו" 150 אלף דונם; כי לעומת המצב הבטחוני בעזה, הפתחה היא כמעט גן עדן בטחוני…

"לצורך הגינות הוויכוח יש לדעת כי הבדואים שפונו מ"אדמות המדינה" – כביכול פלשו אליהן רק באחרונה – יושבים עליהן דורות. בתים שנבנו לפני קום המדינה, כמו בתיו של השיח' אל חילו, הם עדות לכך. מי שאינו בור בגיאוגרפיה או אתנוגרפיה יכול לדעת, שהשטחים אצל הבדואים, גם אם אין להם קושאנים עליהם (אינני יודע אם לנו יש), מתוחמים ב"חזקות" ובגבולות שבטיים… כיוון שאני בעד רוב יהודי בארץ ישראל, אני מודה שאני מוכן להיות בלתי הומני ולנשל את ערביי ארימאלת מאדמתם – זו המציאות האכזרית ביחסי העמים. אך לטפוח לעצמי על השכם לאחר המעשה ולהתעלם מהעוול שגרמתי – זו צביעות".

הדברים הנכוחים של צדקוני רלוונטיים מאד גם בימינו לשאלת הבעלות הבדואית על קרקעות הכפרים הלא מוכרים בנגב. למעשה, הכרתו בבעלות הזאת מטרימה את טענותיהם של ארגוני זכויות אדם ומומחים המזוהים עם השמאל בימינו. מי יתננו גזלנים ישרי לב כצדקוני בימינו; יותר מכל הוא מזכיר לי את סמוטריץ', שעדיף אלפי מונים על ז'אנר המתנחלים-ומכחישים (פרס, פואד, ברק). ואפילוג קומי לעניין הזה: שנתיים וחצי אחרי, בדצמבר 1974, צדקוני כבר שוכח את האמת של עצמו ומדקלם את "הסיבות הבטחוניות". זה כוחה של תעמולה רציפה ועיקשת – שהיא משכיחה את האמת גם ממי שיודע אותה.

"שוברי השתיקה": המחאה בקיבוץ הארצי

לא כולם שתקו. היו שגילו, בזמן אמת, מה מתרחש. והקימו קול, ונאבקו לצד הבדואים, במשך שנים, להשבת זכויותיהם. זאת קרן של אור בסיפור האפל הזה של פתחת רפיח וגם אותה צריך לספר; גם משום המופת המצפוני, וגם משום הלקח הפוליטי שטמון בסערה שאותם שוברי שתיקה חוללו.

הידיעות הראשונות חילחלו דרך אנשי מילואים מקיבוצי הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) שחזרו משירות בסיני וסיפרו על גירוש הבדואים והרס בתיהם. חברי קיבוצים מנירים, ניר עוז וכרם שלום עמדו בקשרי ידידות עם הבדואים בפתחת רפיח עוד מלפני קום המדינה, ועל כן לא הבינו באיזו עילה התנכלה מדינת ישראל לשכניהם. משלחת מקיבוץ נירים יצאה לשטח וחזרה עם עדות מצולמת של בתי בטון הרוסים ובארות שנסתמו. "התושבים פונו באכזריות תוך שימוש בזחל"מים וציוד מיכני", דווח בחוזר שהפיצו חברי ניר-עוז למזכירי קיבוצים אחרים כבר בסוף פברואר 1972, כלומר, חודש לאחר הגירוש.

ב-8 במרץ 1972 נערך כנס חירום בניר-עוז, בהשתתפות יותר מ-250 חברים מהקיבוץ הארצי, שבו נשמעו עדויות על "מעשים קולוניאליים" של צה"ל בפתחה. מן הכנס יצאה קריאה דחופה לחקירת האירועים ודרישה מהנהגת מפ"ם לפעול לעצירת תכניות ההתנחלות ותיקון העוול. מכאן ואילך התגלגלה תגובת שרשרת טיפוסית בפוליטיקה הישראלית: ביקורת ונזיפות על עצם פתיחת הדיון, משבר "בתוך המחנה", קריאות לסדר והשמצות אישיות.

בהתנחלות דקלה שבפתחה התקיים כנס נגדי של צעירי בית"ר, בתמיכת "החוג לשלמות הארץ" במערך. דוברי הכנס "דחו בשאט נפש את ניסיונות ההתנכלות של מפ"ם ותנועת השומר הצעיר למפעלי ההתנחלות ברצועת עזה ובפתחת רפיח". בתוך מפ"ם נוצר קרע בין האגף השמאלי, צעירי השומר הצעיר שהתנגדו להתנחלויות בפתחה וזכו לתמיכת מאיר יערי, לבין ההנהגה של יעקב חזן, שהתייצבה מאחורי מדיניות הממשלה באלף התפתלויות מביכות. זה לא עזר. גולדה נזפה בהנהגת מפ"ם הסוררת. חברי ניר-עוז, שפוצצו את הפרשה, כונו "בוגדים בזויים". דיין זעם על דוד שחם, עורך שבועון המפלגה, על מאמר ביקורתי.

"משבר במפ"ם", "גולדה נזפה"; מי שקורא את מבול הכתבות מאותה תקופה אינו יכול להימנע מהרושם ש"פרשת פתחת רפיח" בכלל התחילה מויכוח פנימי בישיבות ההנהלה של מפ"ם ואין לה כל קשר לבדואים שנושלו מאדמתם. המהירות שבה מתורגם עוול כלפי ערבים לפולמוס פנים-יהודי תמיד מפליאה.

בכל ההמולה הזאת מתבלטים כמה אנשי מצפון עקשנים, חברי קיבוץ שלא נשאו בשום תפקיד רשמי, ובכל זאת לא הפסיקו "להציק" להנהגה ולציבור ולהזכיר את העוול שנעשה בפתחה. שניים מהם היו עודד ליפשיץ מניר-עוז ומוטי כנען מכרם-שלום. ליפשיץ היה ממארגני הכנס בניר-עוז ובמרץ 1972 גם פירסם מאמר נוקב על הגירוש; קיראו אותו. במלים פשוטות ומשכנעות הוא מסביר שהבעיה בגירוש היא מוסרית ולא טקטית; שהוויכוח צריך להיות לא רק על הגירוש אלא על עצם הלגיטימיות של התנחלויות בשטח כבוש; ושלהנהגה אין בעצם שום תשובות לשאלות הקשות. "כמה פליטים-בשנית אפשר ליצור", הוא שואל, "תמיד נמצא את הערבים מעברה השני של כל גדר ביטחון, ומאחורי כל שרשרת יישובים שנקים. חבל להתלבט כיצד לחיות בלי ערבים. יש ללמוד איך לחיות איתם".

היו גם מעשים, לא רק דיבורים. "הקמנו מעין "פיתחה טורס", כתב ליפשיץ, והזמנו עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי שמאל וחברי קיבוצים, תנועות מחאה ותנועות נוער לסיורים מודרכים בשטח, כדי שיראו במו עיניהם את ההרס וייפגשו את המגורשים. צילמנו תמונות, הפצנו חומר הסברה ויצאנו למסע הרצאות מקיף. זה עבד ובגדול." הנה כי כן, "שוברים שתיקה" לא המציאו כלום. הסולידריות היהודית-ערבית נמשכה גם אחרי כשלון העתירה לבג"ץ (שעליה ידובר מיד). ביולי 1973 מכינה הקבוצה של ליפשיץ וכנען כנס מחאה נוסף. הם מדווחים לעיתונים על הקשחת היחס של הצבא לבדואים בפתחה: שעות הכניסה לשטחי העיבוד צומצמו מ-14 ל-8 ביממה, הצבא מציק להם בחיפושים ובדיקות, והעיקר – השלטונות מפעילים לחצים ואיומים על הבדואים שימכרו את הקרקעות שטרם הופקעו.

הכנס השני בניר-עוז נערך לאחר שלושה חודשים, ועמד בסימן רדיקליזציה. 500 משתתפים הגיעו מ-20 קיבוצים של הקיבוץ הארצי, וכן 10 שייח'ים מאזור פתחת רפיח. אחד השייח'ים סיפר שזומן לשיחה עם המושל הצבאי, וזה ציווה על שבטו להתפנות בתוך מספר ימים מאדמתם, ולא – יובאו חיילים דרוזים שעלולים להרוג אותו. דוברים יהודים קראו לחדול מדיבורים ולעבור למעשים. בין ההצעות: לחבל במנועי הטרקטורים שיגיעו לפנות את הבדואים המסרבים למכור את אדמתם, להישכב מתחת לגלגליהם, ולפתוח בשביתת רעב. ההחלטה שהתקבלה, למורת רוחה של הנהגת הקיבוץ הארצי, קראה "לכל הקיבוצים שהשתתפו בכינוס ניר-עוז לצאת לשטח כדי למנוע את הנישול, במידה שיימשך".

אין לדעת איזו להבה היה יכול להצית הזיק הזה של מרי אזרחי. כנס ניר-עוז התקיים ב-4 באוקטובר 1973. יומיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים; אבק הקרבות, מאות ההרוגים ואלפי הפצועים, קברו את מחאת הקיבוץ הארצי, כפי שקרה גם למחאת הפנתרים השחורים. "פתחת רפיח" הפכה ל"חבל ימית", והבדואים נשכחו מלב. ב-1975 גובשה תכנית לגרש עוד קהילה בדואית, של כ-800 נפשות, מאבו שינאר, ששכן בין העיר ימית לבין חוף הים, וזאת "כדי למנוע אי נעימות לתושבים שיילכו לרחוץ בים". ליפשיץ וכנען התריעו ומחו כנגדה, ועל פי זכרון הדברים שכתב ליפשיץ במלאת 30 שנה לגירוש, התערבותם סיכלה את התכנית. חשוב לציין שלפעילי השומר הצעיר המצפוניים האלה לא היה גיבוי. למעשה, הקיבוץ הארצי ב-1975 בחן אפשרות להקים התנחלות בפתחת רפיח – "לבל יפסיד משהו בחלוקת שלל הקרקעות והתקציבים", כתב בלעג בעז עברון. הצעירים סיכלו את היוזמה.

בשמאל הישראלי שהתגבש אחרי שנות אוסלו, שהזרים אל תוכו קולות חדשים – מזרחים, פריפריה, נשים ולהט"בים – הפכו הקיבוצים למעין סמל מעורר איבה של פריבלגיות מדושנות. השמאל החברתי החדש הביט בחשדנות, שלא לומר בציניות, בשמאלנים עמוסי פריבלגיות ש"מוחים" נגד הממסד. לכן חשוב למקם במדוייק, הסטורית וחברתית, את מחאת הקיבוץ הארצי נגד הנישול בפתחת רפיח. כן, הקיבוצים נהנו מפריבלגיות, אלה עובדות הסטוריות: תמיכה ממסדית, הקצאות מים וקרקע, גישה ישירה למוקדי כוח ותקשורת (כמה קל היה לעודד ליפשיץ ליזום כתבה בעיתון המפלגתי).

אבל במאבק פוליטי השאלה החשובה היא לא למי משותפי המאבק יש פריבלגיות ולמי אין (כי פריבלגיות הן משהו שאתה נולד אליו, לא בוחר בו); השאלה היא האם מי שיש לו פריבלגיות עושה איתן מעשה מוסרי; האם הוא רותם אותן למאבק צודק למען מי שאין לו פריבלגיות. כל מי שמכיר את ההסטוריה של מאבקים לצדק חברתי וזכויות אדם ברחבי העולם יודע שאין דרך אחרת לנצח בהם: החזקים משלבים ידיים עם החלשים, וביחד פותחים סדק בחומת הפריבלגיות. כך נאבקו לבנים באפרטהייד באפריקה ובאפליה הגזעית באמריקה, וכך נרתמו עורכי דין ובעלי הון לארגוני עובדים שנאבקו על שכר מינימום ושעות מנוחה. חשבו לרגע על כל הפריבלגיות של נועם חומסקי: גבר לבן, פרופסור מכובד במוסד אקדמי מהולל, בעל הון אינטלקטואלי עצום. חשבו כיצד הוא רתם את כל הנכסים האלה למען פעילותו הפוליטית החובקת עולם. ועכשו שאלו את עצמכם האם היה זה נבון לומר לו לשבת ולשתוק בפינה כי הוא פריבלגי. מוטב שתשאלו לא את עצמכם אלא את אלפי האקטיביסטים בכל רחבי העולם שפעילותו של האיש הזה רוממה ודחפה הלאה.

משום מה נראה שהתובנה הבסיסית הזאת נעדרת אצל פעילים חברתיים מסויימים אצלנו, שפוסלים על הסף כל אקט של מחאה, ולו גם התרסה נגד החוק, שמגיע מצד הפריבלגים.

בנקודת הזמן המדוברת כאן, 4 וחצי שנים אחרי מלחמת ששת הימים, בשיאה של אופורית ההתנחלות הישראלית, שעתם של הגנרלים הנערצים שנדמו כנפילים – עמידתם העיקשת של קומץ חברי קיבוצים נגד מפלגתם, נגד ממשלתם, נגדם צבאם – ראויה להערכה, ולזיכרון, וללימוד ושינון: כך הופכים פריבלגיות לקורנס פוליטי מהדהד. נכון, הקיבוץ הארצי בכללותו השתתף בביזה הכללית של קרקעות הבדואים בנגב המערבי בשנות ה-50'. האם העובדה הזאת הופכת את מחאת צעירי ניר-עוז, 20 שנה לאחר מכן, ל"צביעות"? ואולי אותם צעירים פשוט לא חפצו להנציח את העוול שירשו מאבותיהם, והחליטו: עד כאן לגזל? האם היו אמורים לשתוק נוכח הגזל שמתרחש מול עיניהם, ברכושם של בדואים שהיו ביחסי ידידות איתם – רק כדי "לא להיות צבועים"?

זהו, כמובן, "טיעון שייח' מוניס" המוכר של הימין, שנועד להשתיק כל מחאה נגד התנחלויות מעבר לקו הירוק, אשר אינה מוחה, באותה נשימה, נגד תוצאות הנכבה. אבל זהו משחק במוסרנות, לא במוסר, ותפקידו היחידי הוא לעקר את המחאה הפוליטית, לא לחדד אותה (והוא גם מבלבל בין אשמה לאחריות, נושא נפרד).

איפה עומדים היום חברי הקיבוצים של השומר הצעיר? ובכן, די אם נאמר שלא רק שאבד להם הדחף לפתוח את אוזניו של כלל הציבור אלא שהם מתעקשים לאטום את אוזניהם שלהם לנוכח אמיתות לא נעימות. הזמנים השתנו.

אלמלא הקימו אז ליפשיץ וחבריו קול צעקה – הנבלה הזאת היתה עוברת בשתיקה גמורה. לא העיתונים ולא הפוליטיקאים היו דשים בה, הצבא לא היה חוקר דבר, וכמעט ודאי הדבר שדיין ושרון היו רואים כי טוב – וממשיכים במסעות הטרנספר שלהם עוד ועוד, באין מפרע.

באו כמה פריבלגים והפריעו. מגיעה להם תודה, לכל הפחות.

העתירה לבג"ץ נגד הפינוי ודחייתה

הדיון בבית המשפט העליון זימן, לכאורה, הזדמנות לחשוף, באמצעות עדויות ותצהירים, את האמת אודות האירועים בפתחת רפיח. בפועל, היה זה עוד מופע של הסתרה, שאליו התמסרו הן המדינה והן השופטים, ויש בו כדי לקדם אותנו עוד צעד אל לב תורת האי-ידיעה הציונית.

באוגוסט 1972 הגישו 9 שייח'ים מן הפתחה, בייצוגו של עו"ד חיים הולצמן, שתי עתירות (שבהמשך אוחדו) נגד הגירושים מדרום ומצפון לכביש עזה-אל-עריש בינואר באותה שנה. מאמרם של קרצמר וגורנברג מנתח ביסודיות את הדיונים בבית המשפט ובשורות הבאות אסכם את עיקר ממצאיו. טענותיהם המשפטיות של העותרים היו שהגירוש נעשה ללא סמכות חוקית, שמניעת שובם הייתה שרירותית ונעשתה ללא סמכות, שלא היו שיקולים צבאיים שחייבו את הגירוש ואין שיקולים צבאיים המונעים את שובם, ושהגירוש נוגד את סעיף 46 לאמנת ז'נבה הרביעית. בעתירות לא נטען מפורשות כי הגירוש נעשה כדי לפנות שטחים להתנחלות יהודית, אך טענה זו עלתה בהמשך הדיונים. כמו כן, מספר הבדואים שנעקרו, על פי העתירה, היה 20 אלף נפש ולא רק בסביבות 6,000-7,000, כפי שעלה מדו"ח ועדת יריב. עודד ליפשיץ, שליווה את הפרשה לכל אורכה, מעריך את מספר המגורשים ב-14 אלף.

תשובת המדינה התבססה על תצהירים שכתב ראש אג"מ, אלוף ישראל טל. מדוע אלוף טל, שלא היה מעורב בפרשה, ולא אלוף שרון, שהיה אחראי עליו ישירות? קרצמר וגורנברג משערים שאולי מישהו בפרקליטות חשש ששרון עלול לחשוף את מה שעומד מאחורי הקו הרשמי של הצבא.

הקו הרשמי היה, כמובן, שגירוש הבדואים נבע משיקולים בטחוניים טהורים. אלוף טל קבע בתצהיר שלו שפתחת רפיח הפכה לחממה של טרור – בין ביוזמה ובין בסיוע של תושבי האזור: מיקוש דרכים, ירי על כלי רכב, חבלה במבנים ומתקנים, ומתן מסתור לאנשי מודיעין מצרי. טל כתב:

"אלוף פיקוד הדרום הגיע לכלל מסקנה כי כדי להשתלט על הפעילות החבלנית העוינת באיזור רצועת עזה וצפון סיני, וכדי להבטיח את הסדר והשלום הציבורי באיזור רצועת עזה וצפון סיני, חיוני הוא לבודד את רצועת עזה ממקורות אספקת הנשק והתחמושת המצויים באיזור סיני, ולנתק את דרכי הגישה מאיזור סיני לאיזור רצועת עזה… החזרת התושבים שפונו מהאזור, כולם או מקצתם, תגרום להרעת המצב הבטחוני ברצועת עזה ועלולה לגרום להתלקחות מחודשת של פעולות החבלה באזור או מתוכו."

נו, מול עמדה נחרצת כל כך, שמגיעה עד כדי איום בפגיעה בנפשות, שופטי בג"ץ לא היו יכולים להתקומם. כלל ידוע בבית המשפט הישראלי שאין השופטים חולקים על הערכות מצב צבאיות.

כדרך אגב נעיר שההגיון הצבאי עצמו של "יצירת חיץ" אזרחי כאמצעי הגנה הוא רעיון עיוועים. יישובי הפתחה שהוקמו עד אוקטובר 1973 לא הועילו במאום לבלימת הפלישה המצרית. יתר על כן, יישובי גוש קטיף בתוך רצועת עזה, שהוקמו על בסיס נימוקים "בטחוניים" דומים, הפכו במרוצת השנים בעצמם לנטל בטחוני עצום, שגבה את חייהם של עשרות ישראלים, עד שממשלת ימין נאלצה לפנותם. זהו דפוס בומרנג קבוע בהרפתקאות הפלישה הישראלית מעבר לגבול: יישובי החיץ, רצועת הביטחון, המאחזים – כולם הופכים ליעדי טרור בפני עצמם, במקום "להגן" על העורף. במוקדם או במאוחר הם מפונים; דמם של הקורבנות שנפלו כדי להחזיק בטריטוריה הזאת, המוקפת אוכלוסיה ערבית עוינת, נשפך לשווא.

בכל מקרה, התצהיר של טל עמד בסתירה גמורה לדו"ח ועדת החקירה של אלוף אהרון יריב, שנכתב מיד אחרי האירועים בפתחה. טל מציג את המאבק בטרור כיסוד החלטתו של אלוף הפיקוד שרון. אך בעדותו של שרון עצמו בוועדת יריב, אין שום זכר לטרור. שרון העיד כי "לאור הצורך להקים יישוב נוסף בפתחת רפיח הורה פיקוד הדרום לממש הפקעה שבוצעה בזמנו ולא מומשה בשלמותה". זאת ועוד, צו ההפקעה המקורי (שעל פיו כביכול פעל שרון) היה מצומצם בהרבה מן השטח שגודר, כפי שמצאה הוועדה, כך שמעדות שרון עלה, כי לא היתה מניעה להשיב בדואים לשטחים שגודרו בטעות.

שרון גם הסביר לוועדה שלא עדכן את מתאם הפעולות גזית על הפעולות כיוון  שהפיקוד "רק יזם פעולה התיישבותית", בשעה שההוראות מחייבות לעדכן את מתאם הפעולות בשטחים רק "בנושאים הקשורים בפעילות בטחונית ובהטלת סנקציות". משמע: הפעולה ההתיישבותית לא היתה קשורה בפעילות בטחונית.

מתחילים להבין למה המדינה לא ביקשה משרון לכתוב את תצהיר התשובה לבג"ץ?

האדם היחידי שהתייצב הן בפני ועדת החקירה והן בפני בית המשפט היה סא"ל נסים קזז, מפקד נפת ח'אן יונס. כזכור, בפני הוועדה אישר קזז שמטרת הפינוי היתה להכין את הקרקע להתיישבות יהודית. וראה זה פלא, בתצהיר שהגיש לבג"ץ מטעם המדינה לא מוזכר הטעם ההתיישבותי ובמקומו ניתן רק הטעם הבטחוני – מניעת פעילות חבלנית. מפקדו של קזז, תא"ל יצחק פונדק, לא הגיש תצהיר לבג"ץ על אף שהיה בין המשיבים. הסיבה לכך, טוענים קרצמר וגורנברג, היא שהוא לא ידע על כוונת הפינוי והסתייג ממנה, כפי שעלה בעדותו בוועדת יריב.

לכל אורך הדיונים, דבקה המדינה בנימוקים בטחוניים טהורים, ואילו העותרים ניסו לקעקע אותם. כך למשל, הצביעו על הירידה באירועי הטרור דווקא סמוך לפעולת הגירוש ועל ריחוקם הגיאוגרפי מאזור הגירוש. עו"ד הולצמן רמז כי "מטעמים כמוסים" בוצע הפינוי ונמנעת החזרת הבדואים לשטחם. כשנשאל בידי השופטים לכוונתו, אישר שמדובר בתכניות ההתיישבות בפתחה.

בג"ץ דחה את עתירת הבדואים. בראש צוות השופטים ישב משה לנדוי ולצידו ישבו אלפרד ויתקון ויצחק קיסטר. בית המשפט לא איפשר לעותרים לחקור את כותבי התצהירים או לבקש תצהירים נוספים שעשויים לשנות את התמונה שהוצגה בפניו. היתה זו החלטה גורלית ששיחקה לידי המדינה, כותבים קרצמר וגורנברג: בבג"ץ אלון מורה, רק 6 שנים מאוחר יותר, התקבלה עמדת העותרים שמניעי התפיסה הצבאית היו התיישבותיים ולא בטחוניים רק על סמך שאלון שהוגש לאחד מכותבי התצהירים, ששימש מעין חקירה בכתב שלו. אבל בפרשת פתחת רפיח, בית המשפט לא רצה לדעת יותר ממה שהציגה בפניו המדינה.

הדבקות באי-ידיעה עולה בבירור מהחלטתו של השופט לנדוי שלא לבקש לראות את דו"ח ועדת יריב, שהוזכר במהלך הדיונים כמה פעמים. הדו"ח הזה, שהוגש לרמטכ"ל והביא לנזיפה בשני קצינים והעברה מתפקיד של קצין נוסף, סיפר סיפור שונה לחלוטין מן הסיפור של המדינה בבג"ץ. כפי שתואר קודם לכן, כל העדים שראיינה הוועדה אמרו שגירוש הבדואים נועד לפנות שטחים להתיישבות יהודית. היוזמה, כזכור, הגיעה מן הסוכנות היהודית. אף עד לא הזכיר פעילות חבלנית שבוצעה בשטח הפתחה או מתוכה. הייתכן שקציני צבא הסתירו טעמים בטחוניים מפני ועדת חקירה צבאית וחשפו אותם רק בפני בית משפט אזרחי?

מדוע לא ביקש בית המשפט לראות את דו"ח יריב? כי המדינה טענה שהדו"ח עסק רק בדרכי הביצוע של הפינוי ולא בסיבותיו. זאת היתה הטעיה, ובית המשפט האמין –  רצה להאמין – למדינה. למעשה, בית המשפט הותיר בידי המדינה את שיקול הדעת השיפוטי: שהיא תחליט בשביל השופטים מה רלוונטי ומה לא. זאת כמובן פריבלגיה של המדינה, אף פעם לא יסכים בית המשפט להתפרק כך מסמכותו בפני עותר אזרחי. המדינה עושה שימוש נרחב בפריבלגיה הזאת, למשל בקביעה שחומר הראיות יהיה חסוי גם מפני נאשמים בעבירות בטחוניות.

לו היו השופטים נחשפים לדו"ח, לסתירות בינו לבין תצהיר האלוף טל, לסתירות בין גרסת אל"מ קזז בבית המשפט לגרסתו בוועדה – היו אולי משתכנעים שאכן עמדו שיקולים לא צבאיים בהוראה לגרש אלפי בדואים מאדמתם. בית המשפט לא הסתפק בהימנעות מדרישה לראות את הדו"ח. הוא גם מנע, באופן אקטיבי, מנציג העותרים לחקור את אלוף טל על תצהירו. למעשה, תנאי הדיון במשפט לא הותירו שום סיכוי לעמדה שמערערת על גרסת המדינה.

עז הפיתוי להרהר בהסטוריה אלטרנטיבית. בג"ץ אלון מורה הדרמטי ביטל את תפיסת 5,000 דונם מאדמות הכפר רוג'יב לטובת הקמת אלון מורה משהשתכנע כי לא צרכים צבאיים עמדו מאחורי ההפקעה. שוו בנפשכם שבג"ץ פתחת רפיח היה מסתיים כמו בג"ץ אלון מורה – לו חשפה המדינה את דו"ח יריב, לו התעקשו השופטים להגיע לחקר האמת במקום להסתפק באמון עיוור במדינה (זה לא מופרך בכלל; שניים מן השופטים בבג"ץ פתחת רפיח, לנדוי וויתקון, ישבו גם בבג"ץ אלון מורה, ושם פסקו ההיפך). או-אז היתה בטלה ההפקעה, הבדואים היו חוזרים לשטחם, וכל פרוייקט חבל ימית היה נבלם באיבו. איך היתה נראית הפוליטיקה הישראלית ללא "טראומת ימית"? איך היה נתפס פינוי גוש קטיף ללא התקדים הזה? יסיק כל אחד את מסקנותיו.

על כל פנים, שופטים שאינם רוצים לדעת ישבו בכל צומת מכריע של פרוייקט נישול הפלסטינים מן הארץ. שופטים שהרכיבו סכים מצידי עיניהם, פן חלילה תחרוג "הידיעה השיפוטית" שלהם מעבר לתלם הצר שסימנה להם המדינה; שופטים שבמחי כמה מלים מהוקצעות הפכו אשליה נאיבית בדבר "שוויון" ללא הבדל גזע ועם לעובדה שרירה וקיימת; שופטים כאלה היו הרבה.

אזכיר רק שתי דוגמאות. כשאישר בג"ץ את החפירות הארכיאולוגיות בחניון גבעתי בסילואן, נצמדו השופטים לטענה המיתממת של רשות העתיקות כאילו מדובר בחפירות הצלה בלבד ואין לדעת מה יעלה בגורל האתר – בשעה שהיה ידוע היטב שאלע"ד, שעמדה מאחורי החפירה, כבר תכננה במקום את "מתחם קדם" המפלצתי על חלקת השטח הציבורי האחרונה שנותרה לתושבי סילואן. בגלגול עיניים מתחסד חתמה השופטת עדנה ארבל את פסק דינה: "יובהר למעלה מכל ספק כי אין בחוות דעתי כל היתר או הכשר לביצוע כל עבודה שמעבר לחפירות הארכיאולוגיות במקרקעין ולא ניתן לה היתר כדין." ובכן, שופטת נכבדה, הגיע הזמן לפקוח את עינייך העצומות, כי במו ידייך הכשרת גם הכשרת את המפלצת הזאת, שתקום על גבם של תושבי סילואן. כך טענו העותרים ואת דחית אותם בביטול.

דוגמה שניה: במהלך המאבק המשפטי המייגע של תושבי אום אל-חיראן נגד הכוונה להרוס את כפרם ולבנות תחתיו יישוב יהודי (מאבק שבסופו נכשל), הם הגיעו לדיון בערר שהוגש למועצה הארצית לתכנון ובנייה. אחת מטענותיהם היתה שהיישוב המיועד יהיה ליהודים בלבד ולכן לא תהיה להם אפשרות להתגורר בו. הדברים היו כבר אז ברורים לחלוטין, שכן גרעין היישוב המיועד, חירן, התבסס על אוכלוסיה דתית לאומית שפעלה לאור הציווי "והורשתם אותה וישבתם בה" – בוודאי לא ציווי שחל על בדואים. ואף על פי כן, נשיאת ההרכב דחתה את הערר והוסיפה "כי אם יוכח שאכן יוקם במקום יישוב יהודי הדבר מהווה מבחינתה בעיה רצינית". ועל כך כבר כתבתי – אכן בעיה רצינית, אבל למרבה המזל – בעיה של הבדואים, לא של השופטת. זו עטתה על עצמה גלימה של בורות מרצון (כאילו אין כוונה להקים במקום יישוב יהודי בלבד, כאילו הסלסול הלשוני "בעיה רצינית" יהווה מכשול משפטי בפני המנשלים), וכך סללה את דרכו של חירן, יישוב הטרנספר, אל הקרקע.

דברים שרואים מחוץ לכתלי בית המשפט

קל לשופטים לאטום אוזניהם ולעצום עיניהם לנוכח ידיעות שמגיחות אל המרחב הציבורי אך אינן מובאות אל מול אפם בחלל בית המשפט. ברצותם, קל להם גם לא להבין דבר מתוך דבר ולהסתפק בפשוטו של טקסט. מה שמשפטנים קוראים "ידיעה שיפוטית" – אותן עובדות שהן "נחלת הכלל" ומותר לשופט להביאן בחשבון גם אם לא נכללו בחומר הראיות – הוא מושג גמיש למדי; ודאי שאין הכרח לשופט לכלול בו מידע שסותר את עמדת המדינה.

הנה פיסת מידע כזאת, שכנראה לא היתה ידועה לשופטים. במהלך הגירוש עצמו, ב-30 בינואר 1972, קיים מתאם הפעולות בשטחים, תא"ל שלמה גזית, פגישה עם יחיאל אדמוני, מנכ"ל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, בנושא העיר הישראלית שתוקם בסמוך לרפיח. אלה היו התכניות ליישוב ימית שדיין קידם עוד לפני אישור הממשלה. גזית אומנם טען לפני ועדת יריב שלא ידע על הגירוש, אך מאליה עולה התהייה: בשעה שסקר את תכניות ימית, מה בדיוק חשב לעצמו שיעלה בגורלם של הבדואים המתגוררים בשטחים שיועדו לעיר?

מן הישיבה הזאת יצא צוות תכנון שהפיק חוברת חזון לימית. על פי התכנון, תוקם עיר בהיקף של עד רבע מיליון תושבים עם נמל מים עמוקים. דבר החוברת – שנכתבה עוד לפני שהממשלה בכלל אישרה הקמת עיר כזאת! – הודלף לעיתונות באוקטובר 1972. שר האוצר ספיר תקף את התכנית בחריפות וטען כי עיר בסיני היא בזבוז כסף ומכשול לשלום. דיין התעקש על התכנית ובסוף ידו היתה על העליונה. ימית הוקמה ב-1973, אך קצרים היו ימיה, וב-1982 פונתה, כמו כל התנחלויות פיתחת רפיח. לפני הפינוי היו בה 625 משפחות בלבד. על אף התמריצים הממשלתיים, הישראלים לא נהרו באלפיהם לימית.

התבטאויותיו של דיין בכנסת, שנה לפני פסיקת בג"ץ, שמו ללעג את האמתלה הבטחונית. הן היו פומביות, העותרים הציגו אותן בבית המשפט – ובכל זאת לא נכללו ב"ידיעה השיפוטית". המחלוקת בין ספיר לדיין על הקמת עיר בפתחת רפיח סוקרה בהרחבה בעיתונות; גם היא לא הצליחה לחדור את חומות "הידיעה השיפוטית". במפגן מרשים של בורות מרצון, השופטים הצליחו לצלוח את 15 החודשים שבין האירועים בפתחה ועד לפסק הדין, מבלי שתתערער אמונתם המוצקה ב"טעמי הבטחון החיוניים" שעמדו מאחורי הגירוש.

עמוס קינן, בקטע סאטירי מזהיר מיוני 1972, תיאר ישיבת גנרלים דמיונית ב-1977 (5 שנים בעתיד), שבה מסביר האלוף פ.מ. מרגליות: "גידור פתחת רפיח ונישול הבדואים בשעתו לא היו כלל וכלל הכרח בטחוני. לצה"ל לא היתה צפויה כל סכנה מן הבדואים, והם לא יכלו לסכן את התעשייה האווירית וכמו כן את תעשיית השימורים והטקסטיל. לאמיתו של דבר, היתה זו יוזמה פרטית של מפקד מקומי, שפעל מתוך שיקולים פוליטיים." הקטע ממשיך בתירוצים שיינתנו לכיבוש קהיר, כווית ובחריין. רק שהסאטירה פיגרה אחרי המציאות. כבר ב-1968 היה ברור שמדינת ישראל לוטשת עיניה לפתחת רפיח, למטרות התנחלות, ולא דובר ב"מפקד מקומי", אלא בהנהגה.

חייו ומותו הקצרים של חבל ימית

מדינת ישראל הסתערה על חצי האי סיני כאילו אין מחר וכאילו לא יהיה שלום אף פעם. בתוך 7 שנים בלבד, בין 1971-1978, הוקמו בסיני לא פחות מ-21 יישובים, מתוכם 16 בפתחה. ב-1978 עצמה, כשחרב הפינוי כבר הונפה מעל חבל ימית והוקפא התיכנון של יישובים נוספים, עלו על הקרקע עוד שני יישובים, תלמי יוסף ופריאל. הם שרדו בקושי שנה. במרץ 1979, כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, נגזר דינו של כל חבל ימית. ספק אם היה פרוייקט ממלכתי מופרך כל כך בתולדות המדינה: השקעות עצומות בתשתיות מים וחשמל לקצוות הארץ, תמריצים עצומים למאות מתנחלים (הם נקראו "מתיישבים"), תכנון של עיר לרבע מיליון נפש – וכל זה שרד בקושי עשור. מצעד איוולת מזורז ואכזרי.

עד 1982 פונו כל היישובים. דחפורים הרסו את כל המבנים. שלח אותם שר הביטחון, אריאל שרון, כנראה הפוליטיקאי הישראלי היחידי שעל שמו רשומה הריסה כפולה של אותו אזור עצמו, פעם כנגד ערבים ופעם כנגד יהודים.

הפינוי של ימית עצמה נחרת בזיכרון הציבורי כאירוע "טראומתי", עם תמונות של צעירים הנאחזים בכוח בבתיהם (ביניהם גם צחי הנגבי הצעיר), מודל שאומץ בהתלהבות בידי נוער הגבעות שנים אחרי כן. סביב הההתנחלות בחבל ימית התפתחה, בזמן אמת וביתר שאת לאחר הפינוי, מיתולוגיה שלמה של חלוציות, רוח חופשית, חופים ושיער מתבדר ברוח, תמימות וראשוניות. המיתולוגיה הזאת ממשיכה לפרנס אתרים באינטרנט, ספרי זכרונות, כנסים ושירים.

אבל כל התום והיופי הזה, כמו כל פרק אחר בסיפור הזה, ישב על בסיס רקוב: בסיס של נישול של אלפי בדואים מאדמתם, רק כדי לפנות אותה לחלוציות המתרוננת של היהודים. הכל נשכח באחת; העיתונים הפסיקו לדבר על הפצע המכוער של "פתחת רפיח" והחלו לחגוג כל מבנה טרומי או יציקת בטון חדשה ב"חבל ימית". כל זה קרה כל כך מהר שאפילו הכינוי "פתחת רפיח" בוּער מן השפה, ולא הוזכר עוד, לא הוא ולא תושביו המקוריים.

האם ידעו המתנחלים מי היו תושבי האזור המקוריים? ודאי שידעו. מה שהיה גלוי לעיניהם של חברי ניר-עוז היה גלוי גם לעיניהם של חברי דקלה. הם ראו את השדות הרמוסים בידי הבולדוזרים של צה"ל. הם גם העסיקו את הבדואים כפועלי יום, וכפי שתואר למעלה, אפילו הזילו דמעות תנין על תנאי ההעסקה המשפילים שהם עצמם הציעו לבדואים. ובכן, ידעו ולא רצו לדעת; ידעו ושכחו; ידעו עד דלא ידע. גם הם תרמו את חלקם לתורת האי-ידיעה הציונית, ואי-ידיעתם הרצונית העניקה ריח דוחה במיוחד לתעשיית הנוסטלגיה שצמחה סביב הגעגועים לחבל ימית. יאמר מי שיאמר שגם מתנחלי ימית היו קורבן לציניות של פוליטיקאים תאבי התפשטות קולוניאלית. כן, הם היו, וצער העקירה שלהם היה אמיתי. אבל גם צערם של הבדואים שנעקרו היה אמיתי, ואולי אף עז יותר, שכן הם ישבו במקום מדורי דורות ולא רק שנים ספורות. ואף אדם אינו מתנער מאחריותו רק מעצם היותו קורבן. מתנחלי ימית הגיעו ביודעין לשטח גזול, שתושביו עברו טרנספר. רוב מתנחלי הגדה המערבית עברו לשטח גזול שתושביו לא עברו טרנספר (עדיין), ומן הבחינה הזאת, הם טובים מקודמיהם.

ומה קרה בסוף עם הבדואים והפתחה שחזרה לשליטת מצרים? הנה הדברים שכתב עודד ליפשיץ מקיבוץ ניר-עוז ב-2002:

"ב-82', ערב הפינוי, מתנגדי הנסיגה מסיני טענו שהמדבר יחזור לפתחה אחרי שישראל הפריחה אותה. שנה לאחר מכן נסענו דורי, אשתי ואני לפתחה המצרית. הבדואים, שקיבלו אותנו בחום ובשמחה, חזרו לאדמתם וממשלת מצרים סייעה להם לבנות לעצמם בתים גדולים ומרווחים. אימת הבולדוזרים הוסרה וכל השטחים עובדו וניטעו מחדש.

חלף עוד עשור עד לביקור הנוכחי. השטח התמלא כליל בבתים ובמטעים. הוקמו שם עשרות מרכזים כפריים ובכל אחד מהם יש בית ספר ומרפאה. חזרו אלינו שמות ששכחנו: צומת מסורה, שהפכה למעין עיירה ובה שוק אזורי, ג'וז אבו-רעד באזור אל מדפונה, שבו הוקמה, לא להאמין, מרפאה גדולה ונאה לבריאות האישה.

תעלת המים הענקית מהנילוס לצפון סיני הגיעה מזמן למבואות אל עריש והפריחה בדרכה שטחי מדבר נרחבים. צינור עב קוטר שיושלם בקרוב יוצא מקצה התעלה ויספק מי שתייה בשפע לאל-עריש, שהפכה לכרך ובו כ-700 אלף תושבים, לרפיח ולבדואים בכפרי הפתחה .הבדואים בישראל, שהיא עשירה לאין ערוך ממצרים, יכולים רק לחלום על סיוע ופיתוח כמו זה שקיבלו הבדואים בפתחה מממשלתם."

אקורד הסיום: גירוש שלישי

את פתחת רפיח וגירוש הבדואים ממנה זוכרים כיום מעטים בישראל. חדי הזיכרון אולי זוכרים שבעצם היו שני גירושים, כפי שתואר בדו"ח ועדת יריב: בגירוש הראשון, ב-14 בפברואר 1972, גורשו בין 1000-2000 איש מן השטח שמדרום לכביש עזה-אל עריש. ב-29 בינואר גורשו עוד 5,000 איש מן השטח שמצפון לכביש (שיועד לעיר ימית); המספרים האמיתיים, כאמור, כנראה גבוהים הרבה יותר.

אבל היה גם גירוש שלישי, שעליו ידעו בודדים בלבד.

ב-20 בפברואר 1972 ערך צה"ל תרגיל ענק בסיני להעברת אוגדה משוריינת על מכשול מים גדול – תרגיל "עוז". לצורך התרגיל יצר הצבא אגם מלאכותי באזור אבו עגילה, 45 ק"מ דרומית-מזרחית לאל-עריש. בתרגיל נכחו הרמטכ"ל דדו, שר הביטחון דיין וראש הממשלה מאיר. מה שלא הם ולא אלפי החיילים שהשתתפו בתרגיל ידעו היה ששבועות ספורים קודם לכן – כלומר, באותו זמן שגורש שבט הארמילאת מפתחת רפיח – הורה אלוף הפיקוד שרון לפנות את שטחי התרגיל מכ-3,000 בדואים שהתגוררו שם. הפינוי התבצע בחיפזון ובעיצומה של מכת קור חורפית. הבדואים לא הספיקו לקחת עימם את כל רכושם. הם צעדו בלילה בטמפרטורה של אפס מעלות. הקור והעייפות במהלך אותו לילה גבו את חייהם של 40 איש, מתוכם 28 ילדים.

הסיפור המזעזע הזה נשמר בסוד עשרות שנים. מי שתיעד את האירועים היה ד"ר יצחק ביילי, חוקר החברה הבדואית, שבאותו זמן גם שירת כקצין בממשל הצבאי. ביילי ניסה לברר עם קצינים בממשל ומהם שמע ששרון מעוניין שהשטח ישמש להתיישבות יהודית. מכר ותיק: פינוי לצורך התנחלות באמתלה צבאית. הוא גם דיווח למתאם הפעולות בשטחים, תא"ל גזית, אך זה לא עשה דבר בעניין. הבדואים לא הורשו לחזור לאדמתם גם אחרי התרגיל. בסופו של דבר ביילי התערב אצל הרמטכ"ל דדו, וזה הורה לשרון להחזיר את הבדואים.

ביילי ניסה לפרסם את הסיפור בעיתונות אך הדבר לא עלה בידו; הן סודיות התרגיל והן המבוכה שנגרמה באותו זמן ממש בפתחת רפיח, ונדונה בבית המשפט העליון, סיכלו כל אפשרות לחשוף את הגירוש השלישי, שבשונה מקודמיו, גבה את חייהם של עשרות אנשים. הפרשה נחשפה רק לפני שנתיים בספרו הביוגרפי של דייויד לנדאו על אריאל שרון.

צה"ל לא חקר, ואף קצין לא ננזף או נענש. למה? כי הסיפור לא דלף החוצה. אם אין מחאה, אין פשע. זו אי-ידיעה וזה שכרה.

לטאטא את הבדואים, שגרה ישראלית

זה המקום להזכיר שמשחר ימיה נאבקה מדינת ישראל בבדואים וראתה בהם נטע זר שיש לגדר ולתחום, במקרה הטוב, או לטאטא הצידה, במקרה הרע. יותר מפעם אחת טיאטאה המדינה את אותו שבט בדואי מאתר אחד למשנהו, ואז שוב פעם, ולבסוף פשוט הכריזה עליו כעל "פולש בלתי חוקי"; ציניות גמורה, שכן המדינה היא שפלשה לאדמות הבדואים וחמדה אותן לעצמה.

בשנות ה-50' ריכזה ממשלת ישראל את את הבדואים שנותרו בנגב – כ-11,000 איש, שמינית מאוכלוסית הבדואים טרם הנכבה, שרובה הגדול גורש לעזה ולירדן – בשטח של 5% בלבד משטחי הנגב, מצפון מזרח לבאר-שבע, שכונה "אזור הסייג". השטחים שמחוצה לו הוגדרו שטחים צבאיים סגורים ונאסר על הבדואים לחזור אליהם, אבל במקביל הוקמו מושבים וקיבוצים יהודיים בשטחים שהתפנו. על הביזה הממלכתית הזאת בחבל הבשור כתב דן גזית בפוסט אורח בבלוג לפני 3 וחצי שנים (ראו גם "נוודים בעל כורחם", דו"ח עדאלה, 2010; "עיון מחודש בהלכת "הנגב המת": זכויות קניין במרחב הבדואי", משפט וממשל 2012, אורן יפתחאל, סנדי קדר ואחמד אמארה, עמ' 7-147).

במהלך השנים הצטמק אזור הסייג בכרבע משטחו, 235 אלף דונם שהופקעו בידי ממשלות ישראל, לצורך הקמת יישובים יהודיים, מחנות צבא וגם לצורך הקמת עיירות בדואיות שבהן התכוון השלטון לרכז את האוכלוסיה הכפרית. שבע העיירות האלה ועוד 11 יישובים כפריים הם היישובים הבדואים המוכרים היחידים. כלל שטח השיפוט שלהם – כ-135 אלף דונם. זהו 1% בלבד משטחה הכולל של נפת באר שבע, ש-31% מתושביה (192 אלף איש) הם בדואים. מחצית מאוכלוסית הבדואים בנגב מתגוררת בכ-40 יישובים לא מוכרים. האדמות שברשותם מהוות 2.7% בלבד משטח הנגב.

1% מהשטח ל-31% מהאוכלוסיה. במשך עשרות שנים, זה המקסימום שהסכימה מדינת ישראל להקצות לאוכלוסיה הבדואית. במקביל, מקפידים תועמלני השלטון ועיתונאים בורים להפיץ שקרים על "השתלטות הבדואים על קרקעות הנגב", כאילו יש לבדואים אפשרות לבנות באופן חוקי במקום מושבם. מאות ואלפי בדואים ניסו להשיב לעצמם בדרך חוקית מקצת מן האדמות שנגזלו מהן במרוצת השנים. סך כל תביעות הקרקע שלהם – 5.4% משטח הנגב. גם זה כנראה יותר מדי, וכך באו לעולם ועדת גולדברג, ומתווה פראוור, ושלל התכניות לצמצום שטחי המחיה של הבדואים (עוד נתונים – כאן).

טיפין-טיפין דוחקת המדינה את הבדואים מאדמותיהם ומושיבה תחתם יהודים. המקרה הבוטה ביותר, שזכה לפני שנתיים לחותמת בג"ץ, הוא הריסתם של הכפרים אום אל-חיראן ועתיר לטובת היישוב הדתי-לאומי חירן ויער יתיר; גם כאן לא פסחה קדחת העיברוּת על ההורסים ומוחקים. את הכפר הבדואי אום אל-חיר, הצמוד להתנחלות כרמל, מנסה המנהל האזרחי למחות מעל המפה שוב ושוב. שבטי הג'האלין והכעאבנה שפרושים במרחב בין ירושלים למישור אדומים מיועדים כולם ל"פינוי", על מנת להכשיר את השטח לתכנית E1 הידועה לשמצה. בני כפר אחד נבעטו מהנגב ב-1948, ב-1980 נבעטו מן השטח שיועד להתנחלות כפר אדומים, נבעטו שוב לוואדי קלט, נבעטו שוב כדי לפנות שטח להתנחלות מצפה יריחו, וכעת, 4 ק"מ ממצפה יריחו, המנהל האזרחי שוב בועט בהם הלאה, אף על פי שהוא עצמו העבירם למיקום הנוכחי. קהילות בדואים דומות, כולן חיות בתנאי עוני מרוד, נאבקות בציפורניים במשך שנים נגד הגירוש ממרחב E1.

תכניות הגירוש משטח E1 מתכסות בשמות נאים כמו "ריכוז אוכלוסין" אבל גם הן מסתכמות במערכה נוספת על ייהוד המרחב. ניסיון ראשוני לזרוק את בני הג'האלין למזבלה, פשוטו כמשמעו, לא עלה יפה. מאז החל המנהל האזרחי לגלגל תכנית להקמת עיירה בדואית מצפון ליריחו, רמת נועימה, עבור כ-20 אלף איש משבטי רשאיידה, כעאבנה וג’האלין. כנהוג, אף נציג מהנתינים עצמם לא הוזמן להשתתף בגיבוש התכנית, שמתעלמת מן ההבדלים בין שלושת השבטים, ולא מקצה שטחים לעדרים או למרעה. גם מבחינה תעסוקתית, מדובר באסון. לעת עתה התכנית תקועה בשל עתירות לבג"ץ, אבל ניסיון העבר מלמד שבג"ץ מערים לכל היותר מכשולים טכניים ואינו חולק על עצם ההיגיון התכנוני (ובשורה התחתונה, הגזעני) ששורר בשטח C  בגדה; להיפך, בג"ץ העניק לו חותמת כשרות. המחסום האחרון, אחרי בג"ץ, הוא הממשל האמריקאי, אבל כללי המשחק השתנו בממשל טראמפ, ובהחלט מתקבל על הדעת שהבנייה ב-E1, אשר הוקפאה מאז ממשל בוש השני, תקבל אור ירוק. חוק הסיפוח כבר מוכן ורק מחכה לשעת כושר.

אם תאושר תכנית רמת נועימה, הגירוש משטחי E1 יהיה שידור חוזר של הגירוש מפתחת רפיח. קו ישר יחבר את פתחת רפיח, אום אל-חיראן ו-E1. להבדיל מ-1972, שבה עוד היה אפשר להסתיר מעשים כאלה מן הציבור, כיום אי אפשר; יותר מדי עיניים ומצלמות בינלאומיות מכוונות לשטח C. על כן תנקוט המדינה במסלול השקר, לא במסלול ההסתרה, כדי להצדיק את העוול ("פלישה לאדמות מדינה", "בניה לא חוקית", וכדומה). הציבור הישראלי יבלע כל הבל. קולות סוררים, דוגמת חברי הקיבוץ הארצי לפני 45 שנים, לא יישמעו.

פרשת עקרבה

נחזור לשנות ה-70' המוקדמות. היה זה תור הזהב של הטריק המלוכלך בארגז הכלים של הכיבוש – תפיסה צבאית של קרקעות ערביות והפיכתן להתנחלויות יהודיות, לא צבאיות ולא בטיח. ממש במקביל לגירוש בפתחת רפיח התחוללה פרשה מכוערת אחרת בכפר עקרבה שבשומרון, שנדונה בבלוג לפני כשנתיים. ישראל חמדה את אדמות הכפר הפוריות. לאחר שנכשל המנהל האזרחי בניסיון לרוכשן, הוצא צו תפיסה צבאית ל-5,000 דונם ששימשו לחקלאות אינטנסיבית. השטח גודר בסוף ינואר 1972 – זמן עמוס למגדרים של צה"ל, בגדה ובסיני. בינתיים הבשילו הגידולים, למורת רוחם של השלטונות. בצעד חסר תקדים, השמידו מטוסי ריסוס של צה"ל 2,000 דונם תבואה של תושבי עקרבה.

גם הסיפור הזה הושתק ודלף (דרך עיתונות זרה) רק ביולי 1972. פרץ משבר גדול בשמאל, ושוב, כמו בפתחת רפיח, התברר שהכרזות "בטחוניות" לחוד ומציאות התנחלותית לחוד. על קרקעות עקרבה הוקמה התנחלות נח"ל גיתית, במבצע חשאי, שעליו ניצח אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי. ההתנחלות, שאוזרחה אחרי שנתיים, יושבת על 3,200 דונם אדמה פרטית שנגזלה מכפר עקרבה. לאחרונה פורסם שמחצבה ישראלית נטושה בשטח הזה תופעל מחדש, תוספת לשוד המחצבות בגדה המערבית.

בפתחת רפיח ובעקרבה פעלה שיטה זהה. הצעד הראשון היה סימון המטרה: התנחלות מעבר לקו הירוק. מי סימן? נצי המערך – דיין, פרס, אלון וגלילי. הסיבה לא היתה כלכלית או משיחית, אף כי נוח היה למנהיגים לרתום לצידם מניעים כאלה. היא היתה, בפשטות, האינרציה הציונית העמוקה ביותר, האינסטינקטיבית, של כיבוש והפרחת השממה. ואם ה"שממה" אינה שוממה – ובכן, יש לעשותה שוממה: דחפורים ומטוסי ריסוס יהפכו ארץ שאינה בתולה לארץ בתולה. נהרוס ונשמיד ונקבל לוח חלק משלנו. אחר כך נטביל את הגזל בשמו החדש; הלאה רפיח ועקרבה, פנו דרך לימית וגיתית.

ומי יבצע? אלופים תאבי כיבוש, ששים אל הנישול: שרון וגנדי. ואם תתפלק להם "חריגה מסמכות", קריצה קריצה, לא נורא, זה בעצם מה שאנחנו אוהבים בהם, צברים חסרי-מעצורים שכמותם: היכולת להוציא אל הפועל תאוות אסורות בלי סנטימנטים. הם ישקרו שפעלו באישור, קריצה, ואנחנו נשקר שפעלו מאחורי גבנו, עוד קריצה (כל כך הרבה פעמים פעל שרון לכאורה "מאחורי גבם" של מפקדיו, כל כך הרבה נו-נו-נו הופרחו לעברו, ובאורח פלא, כל זה רק דחף אותו גבוה יותר בדרגות הפיקוד – מה שמלמד על רוח צה"ל יותר מאשר על רוח שרון).

וכדי שכל מסכת הפשעים הזאת תתגלגל כסדרה, האמת חייבת להיבעט הצידה, ואת מקומה יתפסו השתיקה במקרה הטוב, והשקר במקרה הרע.

הסטוריה של שקרים

העובדה ההסטורית שמזדקרת שוב ושוב מימיו הראשונים של פרוייקט ההתנחלות הישראלי היא שהוא היה מושתת על הסתרה, סילוף ושקרים; מה שנצרב בזיכרון הלאומי, אם בכלל נצרב משהו, שונה מאד מן האמת ההסטורית, וזאת לא משום שכחה טבעית אלא משום השכחה מכוונת. זאת עובדה רבת עניין שטעונה הסבר. היא מסיטה את מוקד העימות בחברה הישראלית מפולמוס פסבדו-פוליטי, בין שני "מחנות" שכביכול דוגלים באידאולוגיות הפוכות (האירועים שתוארו כאן, כולם תחת שלטון "השמאל", מפריכים את התפיסה הזאת בנקל), אל עימות שונה לחלוטין, פוליטי הרבה יותר: העימות בין תרבות השקר לתרבות האמת; בין צבא ההסתרה לבין גרילת החשיפה. והיא גם מעוררת שאלות רחבות יותר על תפקידה של האמת במציאות הפוליטית.

פרשת פתחת רפיח כולה התנהלה במחשכים. שרים לא ידעו, הרמטכ"ל לא ידע, קצינים בכירים לא ידעו. משדלפו כמה פרטים, הצנזורה מיהרה לקבור אותם שוב הרחק מעין הציבור. "חקירה" פנים-צה"לית הסתיימה במסקנות שהוסתרו מהציבור כיוון שסתרו את עמדת המערכת הרשמית. דיונים בבית המשפט הסתמכו על פערי מידע מתוך אמון עיוור במערכת הביטחון. וזמן קצר לאחר ה"פרשה", הקרקעות וגם ההסטוריה נכתבו מחדש – חבל ימית בא לעולם, נושא בכנפיו חלוציות ותום של התחלה מבראשית.

השיבה לגוש עציון היתה יוזמה ממשלתית סודית ולא "היגררות" אחר מתנחלים משיחיים. ההשתלטות על אדמות עקרבה התכסתה במניעים צבאיים שהתגלו כוזבים. מערכת הביטחון ומשרד החוץ באותם שנים מגבשים תרבות שתוטמע היטב לשנים ארוכות: שפה אחת במסמכים פנימיים, שפה הפוכה בחוץ. האמת על גירוש הערבים, על המניעים ל"פינוי" שטחים עבור התיישבות יהודית מוכחשת נמרצות – בעיתונות, בבתי המשפט, בדיפלומטיה בינלאומית. השקר על אודות "צרכים בטחוניים", "סרבנות השלום" הערבית, מטופח במקביל בזירה הציבורית. ההנחיות המפורשות הן לעשות הכל כדי להיראות כמי שחותר לשלום אך לוודא ששום הצעת פיוס לא תבשיל.

זהו עיקרון אסטרטגי של מדיניות ישראל לניהול הסיכסוך עם הפלסטינים. בימים הראשונים של מבצע "צוק איתן" ניתחתי אותו בפרוטרוט תחת הסיסמה – "לוודא שאין פרטנר". יש בעיקרון הזה כדי להסביר יפה את תיזמונם של סבבי האלימות בעזה, אבל שורשיו נעוצים עוד ב"טוב שארם בלי שלום" של דיין.

מה זה אומר על הכיבוש הישראלי בגדה, על פרוייקט ההתנחלות, על מציאות האפרטהייד שנוצרה בשטחים? מה זה אומר, שחלק הכרחי מבניית כל המפעל העצום הזה היה הטמעה של תרבות שקר בכל דרגי השלטון, תרבות השתקה באמצעי התקשורת, תרבות של עצימת עיניים ברשות השופטת, תרבות של בורות מרצון של הציבור הרחב?

מה זה אומר, שהאידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה, שהלאומנות הישראלית על כל ענפיה, אינן יכולות להכריע את הוויכוח על הארץ הזאת ללא תרבות השקר? שאת תקציבי העתק של החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית היה צריך להעביר "מתחת לשולחן"? שכמעט כל עסקאות הנדל"ן של תנועת "אמנה" לרכישת אדמות פרטיות מפלסטינים הן מזויפות? שאת המטרה האמיתית מאחורי "חוק הכניסה והאזרחות" – דילול דמוגרפי של האוכלוסיה הערבית – יש צורך להסתיר מהציבור ומבית המשפט? שהמדינה מממנת ומגבה את פעולות "תג מחיר" אבל מקפידה לטשטש עקבות? שבתחילת 2017 נמצאים 700 פלסטינים בבתי כלא ישראלים במעצר מנהלי – כלומר, יושבים בכלא חודשים ואף שנים מבלי לדעת במה הם נאשמים, מהו חומר הראיות, ואיך אפשר להתגונן בפניו? מה זה אומר, שהסתרה היא תנאי הכרחי להרשעה?

מה זה אומר, שכל קצין צה"ל שמזהה מצלמה של פעילי זכויות אדם המופנית כלפיו ממהר לחסום את העדשה, לאיים על הצלם, לשבור את המצלמה, למחוק את התיעוד?

על הבלתי-נסבלות של האמת

דבר אחד לפחות זה אומר: שהשמועות על מותה של האמת היו מוקדמות מדי. מערכת כל כך מסועפת שמשקיעה כל כך הרבה מאמץ בהסתרת האמת מפני כל כך הרבה אנשים, לאורך כל כך הרבה שנים – לא היתה מתקיימת אלמלא היתה לאמת חשיבות עליונה; לא רק בעיניה, אלא בעיקר בעיני מי שבוחן אותה. האירוניה היא שדווקא הפושעים ומעגלי התמיכה שלהם מתייחסים לאמת ברצינות רבה הרבה יותר מאשר אגפים מסויימים בשמאל, ספק מיואשים ספק מפונקים, שמעדיפים להתכרבל בהגיגים על "פוסט-אמת" המתחזים לאבחנות סוציולוגיות בעודם לא יותר ממצב נפשי.

וזה רק הולך ומקצין, הפאניקה הזאת מפני האמת. הפאניקה מן המצלמות של "בצלם", הפאניקה ממפגש של תיכוניסטים עם "שוברים שתיקה". הפאניקה מקצינה כי השקרים הקצינו, הפער בין המציאות להזיה הקולקטיבית גדל והולך כל הזמן. יריעת השקרים נמתחת עוד ועוד, בקושי מכסה פינה אחת וכבר הפינה האחרת מציצה, מעשה שטן, חורצת לשון לאור יום. קראו את מאמרו של אמנון קפליוק מדצמבר 1975, "הכועסים על הראי", העוסק בדיוק במתח הזה בין ידיעת האמת לרצון להסתירה – מתח שנפרק בהטלת האשמה על "הראי" (= מי שדובר ומדווח אמת).

ההבדלים בין השקרים של 1972 ואלה של 2017 הם בסגנון אבל לא במהות. כיום מתנהל מצוד של ממש אחרי האמת ודובריה. מנהלים אותו תעמולנים בשכר ומרצון שתובעים לעצמם חזקה על אמת בדיונית, שתפרו לצרכיהם. שימו לב: זהו לא מצב של אדישות כלפי האבחנה בין אמת לשקר, עובדה לבדיה. להיפך: הבדיה תובעת לה מעמד של "אמת" בדיוק משום שהיא מכירה בעליונות הקוגניטיבית של המעמד הזה בתודעתו של הציבור. אלמלא המעמד המיוחס הזה, לא היו טורחים סוכני התעמולה להציג את גרסתם כעדיפה על מה שמציגים ארגוני זכויות אדם.

המחשבות האלה מחזירות אותי אל דברים שכתבה ארנדט על אמת ופוליטיקה, שתרגמתי בעבר בבלוג:

"רק כאשר קהילה שלמה פוצחת באמירת שקר עקרונית, ולא רק ביחס לעניין ספציפי, הופכת אמירת האמת, חופשיה מסילופים של אינטרסים וכוח, לגורם פוליטי ראשון במעלה. בשעה שכולם משקרים על כל עניין בעל חשיבות, או-אז מתחיל אומר האמת, בין אם הוא יודע זאת או לא, לפעול; הוא מכניס גם את עצמו אל הקלחת הפוליטית, כיוון שאם ישרוד (מה שלא סביר), הוא התחיל לצעוד לקראת שינוי העולם. אך במצב הזה, הוא שוב ימצא את עצמו מהר מאד בנחיתות מרגיזה… כיוון שהשקרן יכול לעצב בחופשיות את "העובדות" שלו כך שיתאימו לרווח או להנאת הקהל שלו, או אפילו רק לציפיותיו, רוב הסיכויים שהוא יהיה משכנע יותר מדובר האמת. למעשה, החזות האמינה תעמוד לצידו. הסבריו יישמעו הגיוניים יותר, כיוון שהיסוד הבלתי-צפוי – תכונה בסיסית של כל אירוע אמיתי – נעדר מהם, לרווחת המאזינים… המציאות, לעתים קרובות למדי, מתנגשת עם השכל הישר לא פחות משהיא פוגמת ברווחים או בהנאה."

"המאמץ העיקרי, הן של המרמים והן של הציבור המרומה, יופנה לשמר את הדימוי התעמולתי ללא רבב. הדימוי הזה, יותר משנשקפת לו סכנה מן האויב ומאינטרסים עויינים באמת, מאויים על ידי אותם יחידים בתוך הקבוצה שהצליחו להתנער מן הכישוף שלה ומתעקשים לדבר על עובדות או אירועים שאינם הולמים את הדימוי. ההסטוריה בת זמננו מלאה בדוגמאות של דוברי אמת עובדתית שנתפסו כמסוכנים ואף עויינים יותר מיריבים אמיתיים… מבחינה פוליטית, האמנות המודרנית של הונאה עצמית הופכת, על פי רוב, סוגיה חיצונית לסוגיה פנימית, כך שעימות בינלאומי או בין-קהילתי חוזר כבומרנג אל תוך הזירה הפנימית."

ארנדט מזהירה מפני תופעה שמוכרת לנו היטב:

"כששקרים מחליפים באופן עקבי ומוחלט את האמת העובדתית, התוצאה איננה שהשקר מתקבל כעת כאמת והאמת מוקעת כשקר, אלא שעצם יכולתנו להתמצא בעולם הממשי – וקטגורית ה"אמת מול שקר" היא אחד הכלים המנטליים שמאפשרים אותה – יכולת זו נהרסת".

אבל – וזה אבל חשוב – זו אזהרה ולא נבואה. ארנדט לא באמת האמינה שעולם המושתת על שקר יכול לשרוד לאורך זמן. על כן המאבק על חשיפת האמת ושימורה, הפצתה בציבור, הוא בעל חשיבות עליונה. כן, התיעוד הוא אחת המשימות הנעלות של השמאל בזמננו, אפורה ועמלנית ככל שתהיה. עתיד הדמוקרטיה, מזכיר לנו אדוארד סנודן, תלוי ביכולתנו לשבור קודים של שתיקה; הייתי אומר, לבגוד ב"רעות" ולכונן מחדש סולידריות עם הקורבנות – שתמיד מכירים את האמת הפוליטית טוב יותר מאיתנו. ארנדט מסיימת בטון אופטימי וגם אני רוצה לעשות כך, להיאחז באופיה החולף של השררה:

"השררה מעצם טבעה לעולם לא תוכל להעמיד תחליף ליציבות המוצקה של המציאות העובדתית, שחורגת משליטתנו ברגע שהפכה לעבר. העובדות מבססות את עצמן מתוקף עקשנותן, ובאופן משונה מתקיימות בהן, זו לצד זו, שבריריות ועמידות גדולה – אותה אי-הפיכות שהיא סימן ההכר של כל פעולה אנושית. בעקשנותן, העובדות גוברות על השררה; הן ארעיות פחות מתצורות של שררה, שצומחות מהתארגנות אנושית לצורך מטרה מסוימת ונעלמות עם השגת המטרה או כשלונה. אופיה החולף הופך את השררה למכשיר מאד לא מהימן להשיג קביעות כלשהי, ועל כן, לא רק האמת והעובדות אינן בטוחות בידיה אלא גם הלא-אמת והלא-עובדות."

ישראל גירשה ומגרשת ערבים כל שנותיה; הנכבה לא הסתיימה ב-1948. היא משקרת פעם אחת כשהיא מסתירה את מעשי הגירוש ופעם שניה, כשהם נחשפים, כשהיא מתרצת אותם בצרכי ביטחון. היא משקרת פעם אחת כשהיא מסתירה מעשי התנחלויות ופעם שניה כשהיא מציגה אותם כ"חזרה לקרקע יהודית" או "שימוש בקרקעות מדינה לא מנוצלות". פחות או יותר ישראל משקרת בכל היבט שקשור לפרוייקט הקולוניאלי של ייהוד שטחי הנגב, הגליל, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים.

למערכת השקרים הזאת שותפים רבים בכל שדרות החברה – משופטי בית המשפט העליון ועד למפעילי הדחפורים בכפרים הלא מוכרים בנגב. חלקם בורים מבחירה, חלקם מעצלות. אבל האמת העקשנית, הארורה הזאת, עדיין עומדת במרייה, אינה מתכלה.

ויש כאן גם בדל תקווה. אם אי אפשר להם לכיבוש ולאפרטהייד להתקיים בתנאים של שקיפות וכבוד לאמת, אם כל מרצם מוקדש לטשטוש עקבות ולטיפוח נראטיבים כוזבים – אז די ברור מה התפקיד שלנו, לא? ודי ברור שלא חל שום פיחות בחשיבות התפקיד הזה; להיפך. המיואשים מלגלגים: מה חשובה האמת, הכל משחקי כוח ושליטה. אבל המיואשים בעצמם מנותקים מן האמת ההסטורית: שיכורי הכוח והשליטה מייחסים משמעות עצומה לאמת, אחרת לא היו נלחמים נגדה עד חורמה. האם משטר האפליה האתני בישראל היה יכול להגיע לאן שהגיע מתוך התנהלות שקופה והודאה ברורה במחיר האנושי שגובים פשעיו? האם יוכל להמשיך לשרוד ואף לשגשג תחת אור השמש העזה של האמת הפומבית?

יש רק דרך אחת לדעת.

* * *

 

[* תודה לעודד ליפשיץ מקיבוץ ניר-עוז]

כיצד השתלטה מדינת ישראל על משאבי האבן הטבעית בגדה המערבית וריסקה את הענף הרווחי ביותר בכלכלה הפלסטינית

פשיטת עונשין

ב-17 במרץ השנה יצאו שני צעירים פלסטינים מן הכפר בית פאג'ר, 10 ק"מ דרומית לבית לחם, לכיוון צומת אריאל. כשהגיעו לצומת תקפו חיילת ישראלית בדקירות סכין; החיילת נפצעה באורח בינוני עד קשה, ושני הצעירים חוסלו בידי חיילים שאיבטחו את הצומת.

האירוע הזה דווח בתקשורת הישראלית. מה שלא דווח הוא שכחלק מחבילת העונשין, ארבעה ימים מאוחר יותר, פשט צה"ל על 35 מחצבות פלסטיניות במרחב בית פאג'ר והשבית אותן מפעילות. הצבא החרים ציוד בשווי מיליוני דולרים, ולמעשה הוציא ממעגל התעסוקה כ-3,500 פועלים פלסטיניים. מפעיל באגר פלסטיני שהשבית את הכלי שלו כדי למנוע את החרמתו, הוכה נמרצות בקתות הרובים של החיילים. שגרה.

בניגוד לפעמים קודמות, הציוד המוחרם לא הוחזר לאחר תשלום קנס. המנהל האזרחי החליט שהפעם זה סופי. בעלי המחצבות נדרשו לשלם תמלוגים רטרואקטיביים עבור 3 השנים האחרונות, ולהתחייב שלא לפתוח יותר את המחצבות.

הצעד הדרמטי הזה לכאורה לא קשור כלל לפיגוע. מה הקשר בין מאבק בטרור לבין מחצבות? אך תושבי בית פאג'ר משוכנעים שהעיתוי לא היה מקרי. כך מלמד ניסיון העבר. מן הצד הישראלי מוכר היטב הדפוס הזה – "התעמרות בחסות המאבק בטרור" – שבו מנצלות רשויות הצבא את הזעם הציבורי כדי להוציא לפועל תכניות מגירה מכאיבות במיוחד. למותר לציין שלא רק צדק אין כאן אלא גם לא תועלת. בחודשים האחרונים בית פאג'ר רותחת ומוציאה מקרבה עוד ועוד חוליות חמושות. האם יש קשר בין זה לבין שבירת ענף המחצבות בידי ישראל? שאלות שלא שואלים.

הפשיטה הזאת על המחצבות הפלסטיניות הועלמה מדיווחי החדשות בישראל, אבל אפשר היה לקרוא עליה בדיווח של HRW. חודשיים קודם לכן פירסם הארגון דו"ח נרחב, "כיבוש בע"מ", שמתאר את שלל הדרכים הכלכליות והעסקיות שבהן פועל הכיבוש הישראלי. ניצול משאבי האבן הטבעית ופעילות המחצבות, הישראליות והפלסטיניות, זוכים לפרק נפרד באותו דו"ח, שעוד נשוב אליו. גם הדו"ח הזה לא זכה להתייחסות בתקשורת הישראלית.

שווה להתעכב על הנקודה הזאת לרגע. דיווחי החדשות בישראל התעלמו הן מן הפשיטה על המחצבות והן מן הדו"ח הדרמטי של HRW. על בית פאג'ר תשמעו רק בהקשר של "חוליות טרור". גורל המחצבות הוזכר בשני מקומות בלבד – טור דעה ב-ynet וטור דעה ב"הארץ". שני כותבי הטורים הם נציגי HRW. מה זה אומר? ראשית, זה אומר שעורכי החדשות לא רואים צורך לסקר פשיטה של צה"ל שסוגרת 35 מחצבות פלסטיניות ופוגעת בפרנסתם של 3,500 פועלים; שנית, זה אומר שדו"ח מקיף על ההשקעות הבינלאומיות בשטחים לא מעניין אותם; והכי חמור, זה אומר שהנושא נתפס בעיניהם בסך הכל כ"דעה" של תמהונים מארגוני זכויות אדם ולא כעובדות קשות מן המציאות של חיינו. המיסגור הזה מסביר מדוע הדיווחים צללו כאבן במים עמוקים. ונשאלת השאלה האם בעתיד גם ה"חסד" הזה יישלל, וארגוני זכויות אדם ייאלצו לקנות שטחי פרסום כדי להביא את העובדות הלא נוחות מן השטחים לידיעת הציבור.

למה מחרים צה"ל ציוד חציבה פלסטיני? השאלה הזאת קשורה הדוקות לשאלה אחרת – מה עושות המחצבות הישראליות בשטחי הגדה המערבית? רק אם נבין את הקשר בין צמצום הפעילות הכלכלית של הפלסטינים לבין הרחבת הפעילות הכלכלית בהתנחלויות, נוכל להבין את משמעותם ארוכת הטווח של תהליכי העומק שמתרחשים שם בשנים האחרונות, הרחק מעין הציבור. ואי אפשר יהיה להבין אותם מבלי להבין את התפקיד המרכזי של מערכת החוק הכפולה שבשטחים, ליהודים ולערבים.

המחצבות הפלסטיניות: לא יכולות להיות חוקיות

ענף האבן מרכזי בכלכלה הפלסטינית. לפי איגוד השיש והאבן הפלסטיני, התעשייה תורמת 250 מיליון דולר בשנה לתוצר המקומי הגולמי. זהו ענף הייצוא המוביל של הפלסטינים – 17% מכלל הייצוא – ותוצריו משווקים ל-60 מדינות. הענף מספק בין 15 ל-20 אלף משרות.

כ-80% מכוח העבודה בבית פאג'ר מועסקים בתעשיית האבן, המקיפה 150 מפעלים ו-40 מחצבות באזור. רוב המפעלים נמצאים בשטח B, אבל המחצבות נמצאות בשטח C, בשליטה ישראלית מוחלטת. אין מנוס מכך. שטח B, כפי שהוגדר בהסכמי אוסלו, מכיל את האזורים הכפריים שסמוכים לערים הפלסטיניות הגדולות (שטח A). גבולות השטח שורטטו כך שתחמו את כל השטח הבנוי בנקודת הזמן של 1995. כל עתודות השטח – לבנייה, לחקלאות, לפיתוח – נותרו בשטח C, כ-60% מהגדה. שטחי A ו-B אינם רציפים, ויוצרים 166 מובלעות בגדה המערבית. שטח C היה אמור להימסר לידי הפלסטינים בשנת 2000, אך ישראל מעולם לא התכוונה למלא את חלקה בהסכם. בפועל, היא עושה הכל כדי לספח את השטח הזה ולסלק ממנו את תושביו הפלסטינים.

איפה היו המחצבות הפלסטיניות? רובן בשטח C, כמובן. לא מקובל להקים מחצבה באמצע עיר או כפר, וכל השטחים הפתוחים נכללו בשטח C. מרבית המחצבות הפלסטיניות כבר פעלו כששטח C הוכרז. הוא פלש אליהן, לא הן אליו. ועוד נקודה חשובה: הן הוקמו על קרקע פרטית. המלחמה של ישראל בהן איננה נסובה על בעלות הקרקע אלא על רשיונות עבודה. ישראל אינה מאפשרת שום פיתוח פלסטיני בשטח C – שום תכניות מתאר, שאיבת מים, סלילת כבישים, הקמת חממות. כלום. (ועל כן היתה זו חוצפה מדהימה מצידו של הנשיא ריבלין לדחוק באיחוד האירופי "לקדם פיתוח תשתיות, גז, חשמל, מים, ביוב ודיור" בשטחים). המצב כיום הוא שאף אחת מ-40 המחצבות שבאזור בית פאג'ר איננה פועלת ברשיון. רובן מושבתות מעבודה, מקצתן פועלות נגד החוק. על פי הערכת הבנק הלאומי מן השנה שעברה, בכל שנה מפסיד המשק הפלסטיני 241 מיליון דולר בשל מגבלות הכרייה בשטח C שמטילה ישראל. במקביל, המשק הישראלי מרוויח 82 מיליון דולר בשנה מן הכרייה הקולוניאלית באותו שטח.

תחקיר HRW משרטט את התהליך שהביא למצב האבסורדי הזה. עד שנת 1994 נהג המנהל האזרחי בהתאם להגדרת התפקיד שלו – הסדרת העניינים האזרחיים של האוכלוסיה הכבושה – והעניק רשיונות למחצבות הפלסטיניות, תחת פיקוחו. מאז 1994 – כלומר, סמוך לחתימת הסכמי אוסלו – חדל המנהל להעניק רשיונות למחצבות חדשות. במקביל, המשיכו להתרבות המחצבות הישראליות בשטחים באותה תקופה. מנגנון האפרטהייד, אם כן, צמח באופן אורגני מהסכמי אוסלו (עניין שהשמאל הממלכתי בישראל עדיין מתכחש לו).

בין השנים 1994-2012 המשיך המנהל האזרחי לחדש רשיונות קיימים למחצבות הפלסטיניות. אבל ב-2012 גם זה פסק, כך שבשנים האחרונות כל ענף המחצבות הפלסטיניות בשטחים הפך בעל כורחו לבלתי חוקי. הנה כך הופכים, במחי החלטה שרירותית, ללא כל הצדקה, אלפי פועלים ובעלי עסקים ומפעלים לעבריינים. החוק עצמו לא השתנה; המחצבות לא זזו ממקומן. כל מה שהשתנה הוא החשק של הפריץ לאפשר לנתיניו קיום בכבוד. בכל השנים האלה, כוחות חמושים של המנהל האזרחי פולשים באופן סדיר למחצבות, מחרימים ציוד יקר באלפי דולרים, משביתים את הפעילות ומחוללים נזקים כלכליים עקיפים אדירים (ביטולי חוזים לקניינים, ספקי מים, משאיות תובלה וכד'). בעלי אחת המחצבות העיד שהמנהל האזרחי החרים את הציוד שלו ארבע פעמים. בפעם האחרונה הושת עליו קנס של 110 אלף ש"ח. לשם כך נאלץ למכור מחצית מהציוד שברשותו.

כשאתה הריבון, זה עד כדי כך קל.

אחת התוצאות המכוונות של ההשבתה הכפויה הזאת היא מעבר של פועלים פלסטיניים, שאיבדו את מקור פרנסתם במחצבות הפלסטיניות, למחצבות הישראליות החדשות שנפתחו. זה הסיפור האמיתי מאחורי "השגשוג הכלכלי" שמרעיף הכיבוש על הנתינים, מיתוס נלעג מבית היוצר של שמעון פרס וכנופית "השלום הכלכלי". אכן, כששוללים מן המשק הפלסטיני כל אפשרות לפיתוח עצמי ומקצצים את כנפיו בלי הרף, הפועלים נוהרים למי שכן יכול לספק פרנסה – אזורי התעשייה הישראלים והמחצבות. "אם הייתי יכול למצוא עבודה בבית פאג'ר", אמר אחד הפועלים לתחקירני HRW, "הייתי עוזב את ההתנחלות מחר בבוקר". אבל מה הוא מבין; ראש איגוד המחצבות בהתאחדות התעשיינים קבע ש"ענף המחצבות הישראליות בשטחים טוב לפלסטינים." הוא כמובן מבין טוב יותר מן הפלסטינים מה טוב להם. תוצאה נוספת של השבתת המחצבות בשטח C היא הגברת הלחץ נוסף על המחצבות בשטחי A ו-B, הסמוכות לשכונות מגורים ומחוללות נזקים בריאותיים כבדים בקרב התושבים הפלסטינים.

המציאות הזאת לא מעניינת את התקשורת הישראלית, שנוהגת לצייר את שטח C (אם בכלל הוא חוצה את סף תודעתה) כאזור הפקר שבו הפלסטינים משתוללים ככל העולה על רוחם. בכתבה דוחה במיוחד משנת 2010, דיווח אוהד חמו מערוץ 2 על מחצבה "פיראטית" של פלסטינים בלב גוש עציון (ולא, נניח, התנחלות פיראטית בלב אוכלוסיה פלסטינית). השדרן דני קושמרו הטעים: "הנזק לנוף בלתי הפיך" (כאילו הנזק שמחוללות מחצבות ישראליות הפיך). טביעות אצבעותיה הגסות של עמותת "רגבים" ניכרות בכתבת התעמולה הזאת, ואכן, אנשיה מתראיינים שם ומספרים שמשפחת פשע פלסטינית השתלטה על אדמת המדינה הזאת בשנת 1989 ומאז גדלה המחצבה לשטח של "יותר מאלף דונם".

האמת שונה לחלוטין. נתחיל בגוש עציון, שבו "חודש" היישוב היהודי ב-1967. המיתוס הזה משמיט פרט פעוט – שטחו של הגוש ההסטורי היה רק כ-15% משטחי גוש עציון הנוכחי, שישראל מתכננת לספח בהסכם הקבע. כל השאר נלקח בכוח (צווים צבאיים, הכרזה על אדמות מדינה). בשנות ה-80' הכריזה ישראל על 920 דונם מאדמות בית פאג'ר כאדמות מדינה באמצעות השיטה הנבזית הרגילה, שמתבססת על טענת אי-עיבוד הקרקע. המחצבה המתוארת בכתבה החלה לפעול על קרקע פלסטינית פרטית בשטח B ובהדרגה התפשטה מזרחה גם לשטחים שישראל הכריזה עליהם בעלות. "רגבים" עתרה לבג"ץ בדרישה לסגור את המחצבה, אך בג"ץ אישר בפסיקתו את החלטת המנהל האזרחי להסדיר את הפעלתה ברשיון. נושא "הפלישה לקרקעות מדינה" כלל לא הוזכר בפסק הדין.

את כתבת התעמולה הזאת הכין אוהד חמו, עיתונאי שבהזדמנות אחרת קונן על כך ש"הפכנו להיות אומה הרבה יותר שונאת, גזענית ובורה. לא מכירים את האחר, והוא גם לא מעניין אותנו." האם הוא מבין בכלל את תפקידן של כתבות כאלה ביצירת המציאות שלכאורה כל כך מצערת אותו? זאת שאלה כללית לגמרי. האם הישראלים המקוננים מודעים לחלקם ביצירת המציאות שעליה הם מקוננים?

כדאי גם לשים לב כיצד עמותות וגורמים בימין המתנחלי מגייסים רטוריקה "ירוקה" של שמירת הסביבה כדי לחתור תחת הלגיטימיות של המחצבות הפלסטיניות. בתחקיר של שושנה גבאי מלפני חצי שנה נחשפה פעילותו של "הפורום לישראל ירוקה", שם תמים שמאחוריו מסתתר גלעד אך, אותו גלעד אך שהקים את "עד כאן", ארגון שמתמחה בהכפשות נטולות בסיס של פעילי שמאל. אותו פורום ירוק – למעשה פורום חאקי, שכן חבריו אינם אנשי מקצוע בתחום הסביבה אלא יוצאי מערכת הביטחון – עקב אחרי מחצבות פלסטיניות "פיראטיות" (המילה "פיראטי" מככבת שם תמיד, תפקידה מן הסתם להעלות על הדעת פושעים שתומי-עין שבוזזים ברשעות עוברי אורח תמימים) והזין את התקשורת ב"תחקירים" שתרומתם העיקרית היתה לחזק את האסוציאציה האוטומטית בין "פלסטינים" ל"עבריינים". מיותר לומר שבשום מקום בתחקירים האלה לא מוזכרת העובדה הפשוטה שישראל חיסלה כל אפשרות חוקית לפלסטינים לחצוב אבן מאדמתם הילידית. הפורום כבר הצליח לסגור מחצבה פלסטינית אחת אחרי פנייה למנהל האזרחי ולפני כחודש עתר לבג"ץ בדרישה לסגור עוד ארבע מחצבות, עתירה שנדחתה על הסף.

כדי לאזן במשהו את הרטוריקה הירוקה כדאי להזכיר שישראל היא זו שמפירה את החוק הבינלאומי בכך שהיא מעבירה עוד ועוד חומרי פסולת לאתרי הטמנה בשטחים, מקימה שם אזורי תעשייה מזהמים ומזרימה שפכים מהתנחלויות לכפרים פלסטיניים. מדובר בעסקה סיבובית במעמד צד אחד: לגרוף מהשטחים את המשאבים הרווחיים שלהם, ולזרוק לשם את הזבל. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על החציבה הישראלית בשטחי הגדה.

המחצבות הישראליות בשטחים: רווח על גבי רווח על גבי רווח

עוד לפני שנתאר את היקף פעילות החציבה הישראלית בשטחים, צריך לומר מלכתחילה שפעילות זו אסורה בתכלית על פי המשפט הבינלאומי. סעיף 55 בתקנות האג (1907) קובע שהמדינה הכובשת תיחשב כנאמן (ולא כבעלים) של כל הנכסים ומשאבי הציבור בשטח הכבוש. השימוש היחידי המותר בהם הוא "הנאת שימוש" (usufruct), שמוגדר כשימוש שאינו פוגע או מכלה את הנכס. בפרשנות המקובלת, סעיף זה חל גם על משאבי טבע ומחצבים (ראו ציטוטים נרחבים מן הפסיקה והספרות המשפטית בנושא בעתירת "יש דין"). באופן כללי, האמנה מתירה שימוש מצומצם בלבד במשאבי השטח הכבוש וזאת רק לצורך מאמץ מלחמתי ובמסגרתו. מותר להניח שחציבת חצץ לצורך בניית שכונה חדשה בעפולה או אשקלון איננה צורך מלחמתי שכזה.

ובכן, הכל לא חוקי, מראש ומלכתחילה. ובכל זאת, הכל שריר וקיים.

הסיפור מתחיל זמן קצר אחרי 1967. כבר בשבועות הראשונים לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים הבינו קברניטי המדינה שיחד עם השטחים העצומים שנכבשו בסיני, בגדה ובגולן, הגיעה גם נדוניה מכובדת – משאבי טבע אדירים. בסוף יולי 1967 הוחל בקידוח בארות מים בגוש עציון ובלטרון, ובאוגוסט כבר נשלחו לסיני מומחים לסקור בארות נפט, מכרות פחם ומינרלים.

הזרז להקמת המחצבות הישראליות היה פתיחת השוק לחומרי הבנייה הזולים שהגיעו מן המחצבות הפלסטיניות בשטחים שנכבשו. כך מסכם זאת שי פוגלמן בכתבה מ-2010:

"בעקבות סגירת שתי מחצבות בגליל, שלא הצליחו לעמוד בתחרות, ובלחץ כמה חברי כנסת, קבעה הממשלה בדצמבר 68' היטל מיוחד על חומרי בנייה המובאים מהשטחים. כשהחלה פעילותן של החברות הישראליות באזור ב-72', בוטל ההיטל בשם השוויון, כדי לא להקשות עליהן את התחרות עם המחצבות שבתוך ישראל. "

ביטוי יפה, "בשם השוויון". תחילה, בשם השוויון, הקשו על המחצבות הפלסטיניות לשווק את תוצרתן לישראל. לאחר מכן, בשם אותו שוויון שהחל לפגוע ברווחיהן של המחצבות הישראליות הראשונות בשטחים, ביטלו את ההיטל. מאחורי כל מכה או לטיפה שמקבל המשק הפלסטיני עומדת תמיד שורת הרווח של המשק הישראלי. ועוד אפשר לראות כאן גילום ראשוני של הדילמה הישראלית הקבועה ביחס לשטחים: איך לקפח את הילידים מבלי לקפח את המתנחלים, ואיך לצ'פר את המתנחלים מבלי לצ'פר את הילידים. זו דילמה מאתגרת שכן בשפה המשפטית המקובלת לא ניתן להבחין בין יהודים וערבים סתם, ואבחנה הגיאוגרפית, למצער, אין. דילמות דומות צצו בשנים האחרונות ביחס להחלת חוקי העבודה הישראלים בשטחים. 50 שנה, והאפרטהייד עדיין נע באי-נוחות במחלצותיו המשפטיות.

המחצבות הישראליות בשטחים נהנו במשך שנים ארוכות מצמיחה והרחבת פעילותן הרחק מעיני המחוקק. ב-2008 היו 8 מחצבות ישראליות בשטחים; הן הפיקו כ-12 מיליון טון חצץ לשנה, ש-74% מהם שווקו אל תוך הקו הירוק (בניגוד לחוק הבינלאומי). ב-2011 כבר יש 11 מחצבות, ושיעור הגזל – התפוקה המועברת לתוך הקו הירוק – מגיע ל-94%. ב-2014 ירד מספרן ל-9 מחצבות. בעקבות פסיקת בג"ץ ב-2011, לא מאושרת יותר הקמת מחצבות ישראליות חדשות בשטחים, אך אלה הקיימות יכולות להתרחב ואף עושות כך באופן פיראטי (ראו בהמשך).

במשך השנים קטן חלקו היחסי של החצץ הישראלי בשוק הפלסטיני, בשל ההוראה של הרשות הפלסטינית להימנע ככל האפשר מהישענות על כלכלת ההתנחלויות. זה גורם מכביד נוסף שכן התוצרת הישראלית, שמופקת באמצעים טכנולוגיים משוכללים, זולה יותר מן הפלסטינית, עתירת העבודה. נוסף על כך ישראל אינה מתירה לפלסטינים להפיק חצץ בפיצוצים אלא רק בריסוק, תהליך יקר יותר.

המחצבות הישראליות בשטחים מספקות כ-20% מכלל צריכת חומרי הבנייה בישראל. מחקר שערך מנהל מקרקעי ישראל (דו"ח ועדת בלניקוב) בשנה שעברה קבע כי "לולא פעילות המחצבות ביו"ש היה הענף נקלע כבר לפני שנים למשבר של חוסר בהיצע, אשר לו השלכות חמורות אף מעבר לעליית המחירים (כגון פגיעה ביכולת להוציא אל הפועל מקצת מהפרויקטים בתחום הבניה ו/או התשתית בהיעדר חומרי גלם מספיקים)." במילים פשוטות, שוק הבנייה בישראל תלוי מאד באספקה רציפה של חומרי גלם לבניין מן השטחים.

זאת נקודה קריטית להבנת הנושא עצמו בפרט והאחיזה הישראלית בשטחים בכלל: נסיגה מן השטחים וויתור על משאבי הטבע שלהם יפגעו באינטרסים כלכליים רבי עוצמה של שחקנים מרכזיים במשק הישראלי. האינטרס הברור של בעלי המחצבות חברות הבנייה והקבלנים, הוא להמשיך ליהנות מקרן השפע של השטחים כל עוד אפשר. נתח השוק שהם מגלגלים מוערך ב-320 מיליון שקל בשנה. על פי הערכת החוקרים של ממ"י, בשטחים יש עוד עתודות של 120 מיליון טון אבן לשוק הישראלי. השמאל הישראלי, ששקוע בשיח "היפרדות" ובדיונים אינסופיים על ערכים וחזון, אף פעם לא הבין את המימד החומרי, הקולוניאלי לגמרי, שחורץ את גורל השטחים.

התועלת שמפיק המשק הישראלי מן המחצבות שבשטחים נובעות לא רק מעצם הגדלת ההיצע. המיקום שלהן במרכז (בין צפון לדרום) הארץ הוא יתרון חשוב. חלק ניכר בעלות הסופית של חומרי בניין הוא ההובלה. רוב המחצבות בתוך הקו הירוק נמצאות בגליל או בנגב. חצץ שמגיע משם אל מרכז הארץ יכול להיות יקר פי 2 מחצץ שמגיע מן הגדה המערבית. לכל התנודות האלה יש השפעה מכרעת על המשק הישראלי. פרוייקטים גדולים לתשתית, מדד תשומות הבנייה שמשפיע על מחירי הדיור – כל אלה מושפעים ממחיר חומר הגלם שמגיע מן המחצבות. ענף הדיור בישראל, שנמצא במשבר מתמשך, נהנה למעשה מתנאים נוחים במיוחד הודות לגזל המתמשך של חומרי הבניין מן השטחים. אלמלא הם, המשבר היה חמור הרבה יותר.

ולבסוף, יש גם רווח סביבתי. כמו פסולת, מחצבות הן מפגע סביבתי רציני, ולכן, בדיוק כמו פסולת, ישראל מעדיפה להדוף אותן אל מעבר לקו הירוק, ארץ ההפקר שרוב תושביה ממילא נטולי זכויות פוליטיות, לא כל שכן זכויות לנשום ולשתות אוויר ומים נקיים. מנהל תחום תכנון בחברה להגנת הטבע בישראל, איתמר בן דוד, הסביר זאת כך: "הופתעתי מן החלק הגדול (של חומרי הבנייה) שמגיע לישראל מן הגדה המערבית. סיבה אחת היא בבירור שתקנות התכנון וההערכות הסביבתיות בגדה המערבית הן פחות נוקשות מאשר בישראל. בישראל, אף אחד לא רוצה מחצבה ליד קרקע מגורים שבבעלותו." מבקר המדינה מצא ב-2013 שהמנהל האזרחי אינו מפקח על שיקום מחצבות ישראליות נטושות בשטח C, "המהוות מפגע אקולוגי וסביבתי חמור". למעשה, אין על מה לפקח כיוון שמעבר לקו הירוק אין מקור תקציבי לשיקום סביבתי של מחצבות "גמורות", כפי שיש בתוך הקו הירוק (מפעילי המחצבות עצמם אחראים לשיקום).

על המפעלים הישראלים המזהמים בשטחים כתבתי כאן בהרחבה. הגדה המערבית היא עדיין גן עדן למזהמי סביבה שחפצים לחמוק מנחת זרוען של הרשויות; רק כמחצית מחוקי הסביבה הישראלים תקפים בשטחים, ורמת האכיפה ממילא נמוכה עד לא קיימת (נושא ששב ועולה בדו"חות מבקר המדינה).

מצפצפים על החוק

כידוע, "שלטון החוק" בשטחים הוא מושג חמקמק ונזיל. אף על פי כן, בתוך הערבוביה המשפטית שנוצרה בשטחים מסתמנים כמה דפוסים קבועים. אחד מהם הוא הכלל שאומר שעבריינים לא עוצרים באדום, לא בקו הירוק, וגם לא בסוג החוק המופר. מפעלים ישראלים בשטחים מפרים דרך קבע לא רק את החוק הבינלאומי אלא גם את החוק הישראלי. לפעמים המחוקק טורח "לתקן בדיעבד" את החוק כדי שיכשיר את השרץ, לפעמים הוא משאיר את השרץ כמות שהוא, שנתרגל אליו ונחשוב שהוא חוקי. מצב כזה שורר באזור התעשייה "ניצני שלום", בהעסקת ילדים בלתי חוקית בהתנחלויות הבקעה, וגם בענף המחצבות.

לפני שנגיע לעתירת "יש דין", שהתבססה על אי-חוקיות המחצבות הישראליות בשטחים לפי המשפט הבינלאומי, נזכיר את הפרות החוק הישראלי.

ב-1998 מצאה ועדה של משרד הביטחון (ועדת ורדי-גדרון) בור שחיתות ענק בתחום חלוקת הזכיונות להפעלת מחצבות ישראליות בשטחים. בין השאר התגלו עדויות פליליות ל"דלת מסתובבת" מתפקידי רישוי במנהל (שאחראים על מתן זכיונות כרייה) לתפקידים בכירים בחברות הכרייה שזכו בזכיונות. ב-2008 פוטר מתפקידו מנהל בכיר ביחידת הפיקוח של המנהל האזרחי, שסייע בהקמת מחצבה פרטית בהתנחלות כוכב השחר, שבה היו לאשתו מניות. 7 שנים אחרי ועדת ורדי-גדרון, מבקר המדינה מצא שהמנהל לא טיפל כראוי בממצאי הוועדה. לא נפלתם מהכסא. למה כל זה קורה? כי המחצבות הישראליות מקבלות רישוי מהמנהל האזרחי ללא מכרז. איך זה? כי חוק המכרזים הישראלי לא חל בשטחי הגדה המערבית.

פטנט לא רע, האפרטהייד.

הלאה. דו"ח מבקר המדינה משנת 2005 חשף שוד מאורגן שביצע אוצר המדינה בכספים פלסטיניים. מאז חתימת הסכמי אוסלו, העבירה המדינה לקופתה מאות מליוני שקלים מגביית אגרות והיטלים בשטחי הגדה המערבית. חלק ניכר מהם היה תמלוגים על הפקת חצץ ואבן ממחצבות פלסטיניות וישראליות. לעתים הגיע גובה המסים ל-80 מיליון שקל בשנה. המסים האלה, שנגבים בשטח כבוש, צריכים היו להישמר בקופת המנהל האזרחי, שאמון על תקצוב עבודות תשתית ציבוריות בשטחים, שמפירותיהן נהנית האוכלוסיה הכבושה. בפועל, הכסף זרם ישירות למדינת ישראל מבלי שמישהו דאג לפצות את המנהל. כך בדיוק גם עבד השוד המאורגן של כספי הביטוח הלאומי של הפועלים הפלסטינים שחשף "קו לעובד" ב-2010 (יותר מ-8 מיליארד שקל): כספים שנוכו ממשכורות הפועלים והיו אמורים לעמוד לרשותם (קצבת זקנה, קצבת נכות, דמי אבטלה) "נבלעו" באוצר המדינה. את הפוסט שכתבתי על השוד ההוא אפשר לקרוא כאחיו התאום של הפוסט הנוכחי.

איך התאפשר שוד התמלוגים? טריק מלוכלך שרק גזע האדונים יכול להמציא. הסכמי אוסלו קבעו שבתום 5 שנים (כלומר, בשנת 2000) יעבור שטח C לידי הפלסטינים ואיתו יעבור מן העולם המנהל האזרחי. כידוע, שטח C נשאר בידי ישראל, המנהל האזרחי נשאר על כנו והתמקצע עוד יותר בתפקידו העיקרי – ניכוש וטאטוא כל זכר לבנייה פלסטינית בשטח C – אבל מבחינת מערכת המיסוי בגדה – המנהל האזרחי התפוגג לו באוויר. כך הגיעו תמלוגים מן השטחים לכיס האוצר הישראלי. כלומר, כדי להימנע מהשקעה לטובת תושבי השטחים הפלסטינים, ישראל הקפידה לחסל באופן נומינלי את המנהל האזרחי, ככתוב בהסכם אוסלו, ובאותו זמן ממש הקפידה להתעלם מהתחייבותה להחזיר את שטח C (שבשטחו נגבו המיסים) לידי בעליו האמיתיים. לא רק אכלנו את העוגה והשארנו אותה שלמה, גם שלשלנו לכיסנו מס מן האופים.

כמקובל בדו"חות של מבקר המדינה, במיוחד אלה שנוגעים לשטחים, גם זה נזרק לפח. ב-2010 פורסם שהשוד המאורגן ממשיך ללא הפרעה, על אף מחאותיהם הקלושות של אנשי הפרקליטות הצבאית. משפטן שישב באחת הישיבות שבהן נדון דו"ח המבקר תיאר את תהליך העבודה שלהן כ"אבסורדי ומגוחך":

"בהתחלה, לקחנו כפשוטו את דרישת החוק. חיפשנו מה היו השקעות המדינה בשנים האחרונות בשטחים, שאפשר יהיה לתייג אותן כהשקעות למען האוכלוסייה המקומית. הרעיון היה לקזז אותן אל מול התמלוגים שלא הגיעו לקופת המנהל האזרחי. נדהמנו מדרישת אנשי המנהל ומשרד הביטחון להכניס לקטגוריה הזאת את חומת ההפרדה, בניית מחוז ש"י של המשטרה, הוצאות הצבא השוטפות ועוד שלל פעילויות שבינן לבין רווחת הציבור הפלסטיני בשטחים אין שום קשר. בהמשך, היו מי שדרשו להכניס לחשבון גם את הכבישים העוקפים ותשתיות נוספות שנבנו לרווחת המתנחלים."

לא בדקתי מה המצב היום אבל אין לי ספק שאף אחד לא טרח להחזיר את תמלוגי המחצבות שנגנבו לתקציב המנהל האזרחי, לא כל שכן להפנותם לרווחת האוכלוסיה הפלסטינית.

בתמלוגים שאמורים להגיע למנהל האזרחי אפשר לעשות עוד שימושים יצירתיים. למשל, להעביר אותם ישירות לתקציבי התנחלויות. המקרה של התנחלות בית חגי מאלף. בשנת 1991 קיבלה ההתנחלות – שהוקמה על קרקע פלסטינית פרטית שנתפסה ל"צרכים צבאיים" – מידי החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית מתנה חלומית: זיכיון למשך 49 שנה לכריית אבן במחצבה שנמצאת 22 ק"מ (!) מן היישוב. בפועל, אין לתושבי ההתנחלות קשר עם המחצבה, שמופעלת בידי חברת "מדן". ב-2010 רק תושב אחד בהתנחלות עבד במחצבה; שאר העובדים היו פלסטינים מדהריה. אבל בהתאם לזיכיון, חברת "מדן" מעבירה לבית חגי תמלוגים על כל טון חצץ שמופק במחצבה. מדובר ביותר ממיליון שקל בשנה, כ-80% מהכנסות ההתנחלות, ועל פי ההערכה, מקור פרנסתם של כמחצית מתושביה.

ובקצרה: מתנחלים שיושבו בקרקע שנגזלה מפלסטינים נהנים מתמלוגים על משאב טבעי שגם הוא נגזל מפלסטינים. כך עובד משק קולוניאלי.

לפני חצי שנה פורסם שבין השנים 2009-2014 הרחיבו המחצבות הישראליות את שטחי הכרייה שלהן בשטחים ב-500 דונם. הכל לא חוקי כמובן. בחלק מן המקרים, בוצעה פלישה לקרקעות פרטיות של פלסטינים. גם מחצבת בית חגי היתה חלק מן החגיגה הזאת.

מתנחלי בית חגי נהנים מכל העולמות: גם חיים על חשבון תמלוגים ממשאב שלא השקיעו בו שום מאמץ או עבודה, וגם מרוחקים קילומטרים רבים מן האבק והכיעור הסביבתי של המחצבה. לעומתם, גורלם של מתנחלי נעלה וניל"י לא שפר עליהם כך. אלה התבשרו בתחילת שנות האלפיים שבסמוך להם עומדת לקום מחצבה חדשה ("נטוף") שתפגע קשות באיכות חייהם. בניסיון למנוע את הדבר עתרו לבג"ץ, ובין שאר הנימוקים לפסילת התכנית להקים את המחצבה טענו – אתם מחזיקים חזק? – שאין לישראל סמכות להקים מחצבות לשימושה בשטח כבוש. כן כן, אותו סעיף 55 לתקנות האג. היה זה פליק-פלאק מדהים לאחור: מתנחלים שבעצם ישיבתם בשטח הכבוש מפרים את החוק הבינלאומי (סעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית) מסתמכים על החוק הבינלאומי בדרישתם לסעד משפטי.

בית המשפט דחה את העתירה, ופסיקתו שופכת אור חיוני על מערך האינטרסים האמיתי בשטחים. יהודים לפני ערבים, זה ברור, אבל גם רווחים ועסקים לפני איכות חיים. כשפוטנציאל הניצול הכלכלי של משאבי הגדה מתנגש עם איכות החיים של תושביה, ולו גם תושביה היהודים – הניצול הכלכלי גובר. החוק עומד לצידם של המתנחלים כשהם משרתים את ההון אבל לא כשהם מתנגדים לו. גם זה מאפיין קולוניאלי מובהק.

לבסוף, נזכיר עוד צד שמרוויח מן האבן הפלסטינית – תאגידים בינלאומיים. דו"ח HRW מספר על מחצבת נחל רבה שהוקמה על אדמות הכפר א-זאוויה ב-1983. ב-2004 נקבע תוואי גדר ההפרדה ממזרח למחצבה, כדי לחבר אותה ישירות לשטח ישראל; בו בזמן, הגדר חוצצת בין הכפר הפלסטיני לקרקע שנלקחה ממנו. המחצבה עברה מידיים אוסטרליות לבריטיות וכעת היא בידי תאגיד היידלברג הגרמני, שמפעיל בישראל את חברת "הנסון ישראל". התאגיד משלם מיליוני שקלים בשנה תמלוגים למנהל האזרחי וכן מסים מוניציפליים למועצה האזורית שומרון. הנה כך תומך השוק הגלובלי בפרוייקט ההתנחלויות, לפעמים מאותן מדינות אירופיות ששולחות אוהלים וציוד הומניטרי לעניים המרודים שישראל מגרשת שוב ושוב משטח C.

את כל הרקע העובדתי הזה חשוב לדעת כשבאים להבין את עתירת "יש דין" נגד הפעלת המחצבות הישראליות בשטחים ואת פסיקת בג"ץ המחפירה שבאה בעקבותיה.

עתירת "יש דין" ופסיקת בג"ץ

בסוף שנת 2008 פנה ארגון "יש דין" למנהל האזרחי בדרישה להפסיק את הכרייה הישראלית בשטחי הגדה המערבית. "מכיוון שפעולת הכרייה מנוגדת למשפט הבין לאומי", טען הארגון, "ובוודאי כאשר מוטבי תוצרי הכרייה הם אזרחי ישראל וחברות ישראליות, ולא האזרחים המוגנים אשר משאבי הטבע שייכים להם – מדובר הלכה למעשה בביזה של שטח כבוש." המנהל כמובן לא התרגש. על כן עתר "יש דין" לבג"ץ במרץ 2009 (העתירה המלאה נמצאת כאן).

זאת היתה נקודת מפנה מסוימת, שכן מיד לאחר העתירה ועוד בטרם התקבלה פסיקת בג"ץ, הודיעה המדינה כי לא תקים יותר מחצבות חדשות בשטחים. באותה נשימה, טענה המדינה שמדובר בסוגיה מדינית שאין לבית המשפט עילה להתערב בה. במקביל, נערכה המדינה לצמצום הכרייה בשטחים במקרה שבג"ץ יפסול לרעתה. מסמך מדיניות שהוכן לבקשת משרד הפנים פירט שורה של חלופות לאבן מן השטחים (כרייה תת-קרקעית, מיחזור של 90% מפסולת הבניין וכד'). ניתוק ענף הבנייה בישראל מן המשאב הפלסטיני, סיכם המסמך, מחייב רפורמות משמעותיות, אבל הוא אפשרי.

כל זה לא היה נחוץ, שכן בג"ץ דחה את העתירה בדצמבר 2011 (לפסיקה המלאה, ראו כאן). נימוקי הדחייה היו: 1) העותרים התעלמו מכך שהמדינה התירה במשך עשרות שנים את פעולת המחצבות והזכויות שנגזרות ממנה; 2) החציבה בשטחים (נזכיר – עד 12 מיליון טון בשנה, ש-94% מהם מועברים לשטח ישראל) איננה מגיעה לכדי הריסה או דלדול של המשאב, ובפרט שהמדינה התחייבה שלא לפתוח מחצבות חדשות; 3) יש לקחת בחשבון את המצב של "כיבוש מתמשך" ואי אפשר להקפיא את הפיתוח הכלכלי עד סוף הכיבוש; 4) המחצבות מספקות פרנסה לעובדים פלסטינים ומשלמות תמלוגים למנהל האזרחי, שמשקיע כספים לרווחתם של הפלסטינים.

נימוקים (1) ו-(3), בניכוי המחלצות המשפטיות, מסתכמים באמירה פשוטה: פשע שנמשך זמן כה רב, מלבין כשלג. שהרי מה עניין ה"התמשכות" כאן? האם חלה התיישנות על זכות הקניין שלך במצב שבו הגזלן מחזיק בנכסיך במשך 40 שנה? המדינה עצמה נתלית באי-פקיעתה של זכות הקניין, אפילו אחרי 70 שנה, כשהיא מגרשת מבתיהם תושבים פלסטינים בשיח' ג'ראח ובסילואן. ואלה אפילו לא גזלו את הקרקע שעליה בנו אלא קיבלו אותה כדין מן השלטון הירדני. כמובן, זכויות קניין שאינן פוקעות שייכות ליהודים.

יתירה מזאת, מאלף לראות כיצד הכיבוש הופך, בתיק המחצבות, ל"מצב מתמשך" שמצריך גמישות משפטית. זאת בניגוד לתיקים רבים אחרים, שבהם המדינה דווקא מנפנפת בהיותו של הכיבוש "מצב זמני" בבואה להגן על מעשי נבלה שונים ומשונים, ובית המשפט משתכנע בנקל שאכן, מדובר רק ב"תפיסה לוחמתית" זמנית (כבר כמעט בן 50 הילד, ועדיין "זמני"). כך למשל הוכשר תוואי "גדר ההפרדה" שפלש מעבר לקו הירוק בנקודות רבות לאורכו. בג"ץ אומנם כפה תיקונים מסויימים בתוואי, בשם המידתיות, אך לא ראה בעצם הפלישה לטריטוריה הפלסטינית אקט לא לגיטימי כשלעצמו (כפי שפסק בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג) – בדיוק מנימוקי הצורך של תפיסה לוחמתית.

ובכן, מה חושב בית המשפט העליון: הכיבוש זמני או לא זמני? תלוי מה מועיל לנו. כדי להצדיק פגיעה במרקם החיים של האוכלוסיה הנכבשת, אפשר להגדיר את הכיבוש כ"זמני". כדי להדוף פגיעה באינטרסים כלכליים של הכובש, אפשר להגדיר אותו כ"מתמשך". החוק הוא מה שהחזק מגדיר כחוק.

נימוק (2) – החציבה אינה מדלדלת את משאבי האבן וממילא המדינה התחייבה שלא להקים מחצבות חדשות – תלוש מן המציאות. על פי הערכות המדינה עצמה המחצבות בשטחים ימצו את עצמן בתוך 20-30 שנה. מה זה אם לא דלדול? סעיף 55 לתקנות האג מאפשר לכובש לנהל ולעשות שימוש מוגבל בנכסים שהיו קיימים לפני כניסתו לשטח; הפיכתן של המחצבות הישראליות, שהוקמו אחרי 1967, לחלק אינטגרלי מן המשאב הקיים בשטח, היא אקרובטיקה מילולית. וכפי שהעיר אייל גרוס, אם אין כל בעיה חוקית בהפעלת המחצבות הישראליות בשטחים, למה התחייבה המדינה לא להקים חדשות? מה מבדיל בין 11 המחצבות החוקיות-לכאורה כיום לבין המחצבות הלא-חוקיות שהקמתן נמנעה?

ולבסוף, נימוק (3) בדבר התועלת שמפיקים הפלסטינים מן המחצבות הישראליות הוא התגלמות הציניות הקולוניאלית הטיפוסית. כפי שתואר בהרחבה בחלקו הראשון של הפוסט, ישראל עושה כל שביכולתה כדי לצמצם, לרושש ולבסוף לחסל את ענף המחצבות הפלסטיני. זאת במקביל לשורה ארוכה של מגבלות פיתוח, בנייה ומסחר שגובות מן המשק הפלסטיני מיליארדי דולרים בשנה. משבר התעסוקה המתמשך במשק הפלסטיני נעוץ בכיבוש, ורק הרעב ללחם דוחף את הפלסטינים ללכת לעבוד בעסקים ומפעלים בהתנחלויות שתפקידם להעמיק את הכיבוש. בידה האחת – לא, ברגלה האחת – ישראל רומסת את הפיתוח הכלכלי של הפלסטינים, בידה השניה זורקת להם פירורי תעסוקה, ובין לבין מתבשמת בגדלות הנפש שלה כלפי הנייטיבז. הגישה המחליאה הזאת, מסתבר, לא פוסחת גם על שופטי בג"ץ הנכבדים.

את פסיקת בג"ץ סיכמה יפה קלרה אונגר: "אם לא ניתן לשנות את המציאות, אם המציאות חורגת ממה שמתיר המשפט הבינלאומי, הרי שבמקום לשנות את המציאות, מתבקש להרחיב (ללא הכר) את פרשנות הדין הבינלאומי."

לבג"ץ המחצבות יש השלכות מרחיקות לכת. בהיבט העקרוני, פסק הדין אינו מצטמצם לפעולות כרייה ועל כן ניתן להבינו כהיתר גורף למדינה הכובשת, ישראל, לעשות שימוש מכלה במשאבי השטח הכבוש. אם מחר יתגלה מרבץ יהלומים או אורניום ליד חברון, בית המשפט לא ימנע מחברות ישראליות להפיק ממנו את מירב הרווחים. האם פירוש הדבר שנזקה של העתירה היה רב מתועלתה? האם היא הביאה לעולם גושפנקה רשמית לביזת אוצרות הטבע של השטחים?

לא. צריך לזכור שהרשויות בישראל אינן מחכות לאישור בית המשפט; הן בוזזות את השטחים כל הזמן, מאז יוני 1967. הרשויות לכל היותר מרסנות עצמן במידה כלשהי בעקבות התערבות בית המשפט. ואומנם כאן החליטה המדינה שלא להקים עוד מחצבות חדשות בשטחים – הישג משמעותי שלא היה מתגשם לולא העתירה של "יש דין". ישראל בוזזת באופן רשמי את מקורות המים של הפלסטינים, לכאורה על פי הסכם אוסלו, אך בפועל כהנצחה של הסדר שהוגבל ל-5 שנים בלבד והיה אמור לפקוע לפני 16 שנה. המנהל האזרחי הורס, דרך קבע, בארות מים ומחרים מכליות מים, ובכל קיץ מקצץ במכסות המים של הפלסטינים.

במלים אחרות, בג"ץ לכל הפחות נותן סעד מינורי לפלסטינים, ולכל היותר נותן חותמת רשמית לעוולות מתמשכות, שמתקיימות איתו או בלעדיו. אבל דווקא החותמת הרשמית הזאת חשובה למאבק נגד האפרטהייד המשפטי שבשטחים; היא מציפה לפני השטח את האנומליה החריפה שגלומה בשליטה הישראלית על שתי אוכלוסיות נפרדות באמצעות שתי מערכות חוק שונות. בג"ץ המחצבות פירסם ברבים את קלונה של ישראל, העושה מאמצים עליונים להסתיר ולהסביר ולשכתב את הקלון הזה.

ייתכן שלפסיקת בג"ץ היה חלק בהחלטות של חברת הביטוח הנורבגית KLP וקרן הפנסיה הדנית FPA Pension, בשנה האחרונה, למשוך את השקעותיהן מתאגיד היידלברג (שהוזכר לעיל) ומחברת CEMEX המקסיקנית, שמפעילים מחצבות בשטחים. חברת KLP ביקשה הסברים מן התאגידים האלה לפני החלטתה, והם, ממש כמו המשיבים בעתירת "יש דין", הציגו לראווה את התועלת שמפיקים העובדים הפלסטינים במחצבות. KLP לא התרשמה וציינה כי חומרי הגלם שמופקים, הרווחים ממכירתם והמיסים מועברים לישראל ולא לרווחת האוכלוסייה הפלסטינית המקומית. לא קשה לדמיין את היועצים המשפטיים של החברה יושבים וקוראים את פסיקת בג"ץ, ועל בסיס אותה מסכת עובדתית ממש, מסיקים את המסקנה ההפוכה מזו שהסיקו השופטים הישראלים.

הלחץ עבד: ביוני 2015 מכרה CEMEX את חלקה במחצבת יתיר (אף כי היא עדיין מושקעת בשלושה מפעלים בהתנחלויות) .לפני שלושה חודשים פורסם שהיידלברג שוקלת מחדש את השקעותיה במחצבת "נחל רבה". אחת האפשרויות שנשקלות היא לא לחדש את רישיון הכרייה במחצבה הישראלית ולהשקיע במקומה במחצבה פלסטינית בשטח B.

ולכן, שוב, תודה לבג"ץ.

אחרי בג"ץ המחצבות

בשל השלכותיו מרחיקות הלכת של בג"ץ המחצבות, הגיש ארגון "יש דין" בקשה לדיון חוזר בהרכב מורחב, וצירף לבקשה חוות דעת מאת מספר מומחים למשפט בינלאומי. אלה קבעו שפסיקת בג"ץ עומדת בסתירה למגבלות שמטיל המשפט הבינלאומי על הכוח הכובש ואפילו בסתירה לפסיקות קודמות של בית המשפט העליון. המומחים לא מצאו כל בסיס לפרשנות המרחיבה שנקט בג"ץ ביחס ל"זמניות", ביחס ל"שימוש מכלה" וכד'.

ביולי 2012 דחה השופט אליעזר ריבלין את הבקשה. סוף פסוק.

מן הצד השני, אפשר לסמוך על הרשויות ועל חברות הכרייה בישראל שיסחטו עד תום את ההיתר שקיבלו מבג"ץ להמשיך בפעילותם. למה להקים מחצבות חדשות, בעצם, כשאפשר להרחיב את הקיימות (עם או בלי אישור)? בימים אלה מנהלת חברת שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ, מפעילת מחצבת נטוף בשטחים, מאבק משפטי נגד המנהל האזרחי והתנחלות גיתית. "שפיר" רוצה "להחיות" את מחצבת ורד שבשטח השיפוט של גיתית, שאותה חדלה להפעיל בשנת 2004. גיתית מעוניינת למסור את רישיון החציבה לחברה אחרת. המנהל האזרחי מתנגד גם הוא למתן רישיון החידוש ל"שפיר", שכבר מפעילה מחצבה אחת באזור, כדי לעודד תחרות (על ריכוזיות היתר בענף המחצבות בישראל, ראו כאן).

מן הדיון המשפטי עולה שבית המשפט כלל לא פיקפק בחוקיות של חידוש הרישיון למחצבת ורד, אף כי מחצבה זו לא היתה פעילה כשניתן בג"ץ "יש דין" ועל כן יש בסיס לראות בה מחצבה חדשה. בסך הכל בית המשפט מפנים כאן את "רוח המפקד" שנושבת מכיוון הרשויות. דו"ח ועדת בלניקוב מן השנה שעברה מבאר כיצד אפשר למתוח את גבולות הפסיקה הזאת לטובת בעלי העניין: "נקבעו קריטריונים לאישור פתיחת מוקדי חציבה חדשים למחצבות הישראליות הקיימות, הן בתוך תכנית מאושרת, והן תוך הרחבת מחצבה קיימת, וזאת רק במקום שימצא כי המחצבה מיצתה את פוטנציאל החציבה במוקדי החציבה הקיימים, תוך הקפדה יתרה על התכליות שצוינו בפסיקת בג"ץ." מן הניסוח הזה אפשר להבין שהדרך לחידוש הכרייה במחצבת ורד כבר סלולה.

כרגיל, הדרך סלולה על חשבון הפלסטינים. הנה ההקשר הפוליטי שנמחק לגמרי מן הדיון המשפטי. מחצבת ורד בפרט, והתנחלות גיתית בכלל, הם תוצר של מעשה גזל הסטורי שנעשה בקרקעות הכפר הפלסטיני עקרבה בתחילת שנות ה-70'. על ההסטוריה של הנישול וההתעמרות בכפר הזה כתבתי באריכות בעבר – כיצד רוססו והושמדו יבוליו, כיצד נתפסה הקרקע "לצרכים צבאיים" ומייד הוקמה עליה התנחלות גיתית, כיצד הוכרז שטח אש 904 כדי לגרש את התושבים מן השטחים החקלאיים שלהם, וכיצד מתנחלים כהניסטים יורדים מגבעות איתמר-יצהר-תפוח למרר את חייהם באופן קבוע. אל כל המסכת הזאת אפשר כעת להוסיף גם את הניצול של אדמות הכפר להקמת מחצבה ישראלית, שרווחיה יעברו לידיים ישראליות, ושהדיונים על גורלה עוברים הרבה מעל ראשיהם של בעלי הקרקע המקוריים.

סיכום הדברים: מדינת ישראל מנהלת מלחמת חורמה במחצבות הפלסטיניות בשטח C, במטרה ברורה לסגור את כולן; שודדת את המחצבות בקנסות כבדים; שודדת את המשאב הפלסטיני העיקרי לצרכי המשק הישראלי; מנצלת את הואקום המשפטי והאכיפתי בשטחים כדי לחלק זכיונות חציבה למקורבים ללא מכרז; שודדת את תמלוגי המחצבות לאוצר המדינה במקום להפנותם לרווחת האוכלוסיה המקומית; מעניקה לכל זה מעטפת לגיטימיות בג"צית; ולקינוח – מתלוננת שהפלסטינים חוצבים בניגוד לחוק ומזהמים את הסביבה.

איפה אתם בכל זה?

הפוסט הזה הוא לא על חבורה עלומה של נוכלים שמשחקים בגורלנו. הוא גם לא על מתנחלים קנאים, שופטים אטומים ואנשי עסקים חמדנים. נוח לכם אולי לחשוב שהוא על "אחרים" כאלה, שמרחק בטוח מפריד בינם לבינכם. אבל בעצם, הפוסט הזה הוא על כולנו.

מי מרוויח מתעשיית המחצבות הישראליות בשטחים? קודם כל, החברות שמפעילות אותן – הנה כאן הרשימה המלאה. אחדות מהן, כמו שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ, נמצאות בראש הפירמידה של ענף הבנייה בישראל, ושולטות על מפעלים, מחצבות, ופרוייקטים עצומים של תשתיות. אלפי ישראלים, אולי עשרות אלפים, מועסקים בחברות האלה ובשותפותיהן. במחצבת יתיר שותף קיבוץ כפר גלעדי (50% מהמניות). שמעתם טוב, קיבוץ מרוויח מפרוייקט ההתנחלות. הוא לא היחיד כמובן; למשל קיבוץ גינוסר, למשל כל קיבוצי בקעת הירדן.

בבחירות לכנסת האחרונה בכפר גלעדי, 77% מן הקולות ניתנו למפלגות השמאל – המחנה הציוני ומרצ. רק 7% מן הקולות ניתנו למפלגות הימין (הליכוד, הבית היהודי וישראל ביתנו). הנה לכם הדיסוננס הקוגניטיבי של הציבור הישראלי כולו, בזעיר אנפין. על הנייר, בהכרזות כלפי חוץ, בשיחות הסלון וגם בקלפי – הרוב תומך בנסיגה מהשטחים (ובקיבוצים, רוב מכריע). בפועל, בהתנהלות היומיומית, בבחירות הכלכליות ובהשקעות הפיננסיות – אותו רוב עושה הכל כדי להדק את האחיזה בשטחים ולסחוט מהם כל רווח אפשרי. תגידו לו שהוא לא רוצה שלום והוא יזדעק; מה פתאום, אנחנו מצביעים לשמאל. תצביעו על הסתירה בין המלים למעשים, והוא לא יבין מה הקשר.

האתגר הכי חשוב של כל תנועת מחאה שמאלית בישראל, וגם הכי קשה, הוא להעיר את האזרחים מתרדמתם הפוליטית; לחשוף את הבסיס העמוק של התרדמה הזאת – הכחשת הקשר בין האמירה למעשה, הרחקת האני מאזורי אחריות ואשמה; ולהוביל אותם בתהליך של התבגרות אל קיום פוליטי מודע, נוטל אחריות ואקטיבי.

מה עושים עם האחריות? זהו כבר השלב הבא, והוא פתוח להרבה אפשרויות. כשכתבתי על תעשיית הנשק הישראלית ושותפותה לפשעים ברחבי תבל, ניסיתי קודם כל לגרום לכל מי שמעורב בה להתחיל לחשוב ברצינות על חלקו בפשעים האלה. על המעורבות העמוקה של קבלני בניין וכל מי שנעזר בהם (כלומר, כולנו) בהעמקת פרוייקט ההתנחלות כתבתי כבר לפני שנים. הדילמות אותן דילמות; כיום רק רואים אותן באור עז יותר, והמחיר ברור יותר. גם מחיר ההתעלמות.

הדברים האלה גם מקרינים על תכניות שלום לטווח ארוך יותר. הסחורה החמה של השמאל בשנה האחרונה היא יוזמת "שתי מדינות מולדת אחת", שמדגישה את "הזיקה ההסטורית, הדתית והתרבותית העמוקה" של שני העמים לכל חלקי הארץ. לצד האהדה הבסיסית שיש בי כלפי הרעיונות המכוננים של יוזמות כאלה, אני מוצא צדק רב בדברי המבקרים שמצביעים על משקל היתר שמקבלים בה מושגים כמו "מולדת" ו"שוויון" על חשבון דאגה קונקרטית לצדק ופיצויים. אי אפשר לדבר על שלום לפני שמדברים על צדק, והפלסטינים כבר ראו ובלעו יותר מדי "מסמכי חזון" שמתקשטים בראשון ומצניעים את השני.

גם להזכיר "מנגנון פיצויים" מבלי להתחייב על מה ואיך יפוצה הצד שקופח ונושל ורושש – זה לא מספיק. השוד המתמשך של האבן הפלסטינית, יותר מ-10 מיליון טון אבן שחוצים את הקו הירוק ממזרח למערב מדי שנה, הוא נקודת פתיחה מצוינת לדיון נחוץ, לא מיופיף, על פיצויים. האם מישהו חושב שהפלסטינים יסכימו למחוק מזכרונם את השוד הזה ולצעוד איתנו אל האופק בשילוב ידיים? להתחבק כך בלב חפץ עם שודדים? האם מדינת ישראל מסוגלת בכלל להחזיר לעם הפלסטיני פיצויים בסדר הגודל של המשאבים שנגזלו ממנו במשך עשרות שנים – קרקעות פוריות לחקלאות, מי תהום יקרים, אבן טבעית לבנייה? האם החוב העצום הזה ישולם במלואו או בחלקו? מי בדיוק יחליט על כך? האם ישראלים בעלי כוונות טובות יכולים להחליט עבור כל כך הרבה פלסטינים על מה ראוי להם לוותר ועל מה לא? ואם אין להם סמכות כזאת, מהי סמכותם לשכנע את הצד הישראלי שיש פרטנר פלסטיני שיהיה מוכן למחוק את החוב הכלכלי האדיר הזה רק בשביל הסיכוי "לפתוח דף חדש"?

אולי יש תשובות טובות לשאלות האלה. הנקודה שלי היא שאסור לדחות אותן למועד לא ידוע ("גורל ההתנחלויות ייקבע בהסדר הקבע" – זוכרים את הבולשיט הזה?). העיסוק במנגנון הפיצויים הכלכלי הוא דחוף וחיוני בדיוק בגלל שבממדים אחרים של הסכסוך – קורבנות הדמים, הכפרים והשכונות שנמחקו בנכבה – אין כל אפשרות פיצוי מעשית. הישראלים לא יחזירו לחיים את ההרוגים הפלסטינים, הפלסטינים לא יחזירו לחיים את ההרוגים הישראלים. הכפרים שנהרסו ב-1948 וב-1967 לא יקומו לתחייה. ההשלמה עם כל האובדן הזה, שאין עליו נחמה ואין עליו פיצויים, קשה דיה. על כן חשוב כל כך לדבר ביושר על החוב שכן אפשר להחזיר – כל טוב הארץ שהכובש ינק מן הקולוניה. החוב הזה מוטל על הצד המנצל במשוואה.

* * *

מכבש הניצול גובר מיום ליום. שגשוג המחצבות הישראליות בשטחים בא על חשבון דעיכת המחצבות הפלסטיניות, שהמנהל האזרחי סוגר בזו אחר זו. ביקור שערכו תחקירני HRW לפני חודשים ספורים בשטח C העלה שאין כמעט פעילות במחצבות הפלסטיניות. הפועלים נוהרים בעל כורחם למפעלים הישראלים. העבודה הזולה פלסטינית, הקרקע פלסטינית, משאב האבן פלסטיני, וגם חלק משוק הקנייה הוא פלסטיני; רק הרווחים ישראלים. ויש אישור בג"ץ.

[תודה לדרור אטקס]

הקדמה

בשטחי הגדה המערבית, יודע כל דרדק, שורר כאוס משפטי. זה לצד זה מסתופפים שם, ולעתים קרובות מתגוששים, מקטעים מן החוק העות'ומני, החוק הירדני, המשפט הישראלי ותחיקת ביטחון של המפקד הצבאי. מבחינת השליט הישראלי, הכאוס הזה משתלם. הוא מייצר מסך של עמימות שבחסותו השתרר בשטחים, הלכה למעשה, משטר אפרטהייד. זכויות אדם ואזרח בסיסיות שמהן נהנה כל מתנחל נשללות משכנו הפלסטיני בעילות שונות ומשונות. אחד התחומים שבהם האי-שוויון צף לפני השטח ואף טופל בערכאות המשפטיות הוא תחולתם של חוקי העבודה הישראלים בשטחי הגדה המערבית. בבלוג הזה פורסמו שני פוסטים נרחבים על כך, הראשון עסק (בין השאר) בניצול עובדים פלסטינים באזור התעשייה "ניצני שלום" והשני בניצול עבודת ילדים פלסטינים בבקעת הירדן. ניצול הילדים התאפשר לא רק בגלל היעדר אכיפה (בעיה כרונית בשטחים) אלא בגלל היעדר בסיס חוקי לאכיפה: חוקי עבודת הנוער ובטיחות בעבודה מעולם לא הורחבו מעבר לקו הירוק.

והנה, בחודש דצמבר האחרון הניח ח"כ יריב לוין, תיקון לחוק עבודת הנוער על שולחן הכנסת. התיקון מבקש להחיל את הוראות החוק גם על מעסיקים ישראלים בשטחי הגדה המערבית. אם יתקבל התיקון, רבים מן העיוותים שתוארו כאן, להלכה לפחות, יוכלו להוות בסיס לתביעה בבית משפט ישראלי. ילדים-פועלים בבקעת הירדן יוכלו להודות לח"כ לוין על שאיפשר להם לקבל סעד משפטי הוגן.

כשרואים מי הצטרף להצעת החוק של לוין (הח"כים סטרוק, אילטוב, שקד, פייגלין, קלפה, יוגב, מועלם-רפאלי), אפשר לנחש שלא זכויותיהם של קטינים פלסטינים עמדו לנגד עיניהם, אלא זכויותיהם של קטינים יהודים בהתנחלויות. אבל אין להכחיש שמתוך שלא לשמה אפשר להגיע לשמה.

ההצעה של לוין היא חלק מתהליך שמתעצם והולך בשנים האחרונות, שזכה לכינוי "סיפוח משפטי" של השטחים. בקואליציה הנוכחית, וגם בממשלה, יש ייצוג נכבד לתומכיו: כל חברי הבית היהודי והאגף הלאומני בליכוד (לוין-דנון-חוטובולי-אלקין-רגב-אקוניס). מאחורי הקלעים, התהליך כבר בעיצומו. כשיושלמו מהלכיו העיקריים, יישמעו קולות המחאה הצפויים מן האופוזיציה. במקרה הזה, הם גם יישענו על עמדתה של האליטה המשפטית – המאוחדת בהתנגדות נחרצת לסיפוח המשפטי. זאת תהיה טעות פוליטית חמורה, והפוסט הזה הוא ניסיון להסביר מדוע. לפני שאגיע לטיעון, צריך לומר כמה מילות רקע על המצב המשפטי הסבוך בשטחי הגדה המערבית.

המשפט בשטחים

[מקור: "שלטון אחד, שתי מערכות חוק", דו"ח האגודה לזכויות האזרח, אוקטובר 2014]

בשטחי הגדה המערבית מתקיים משטר כלאיים משפטי. לכאורה, סמכויות החקיקה באזור, שישראל לא החילה בו את ריבונותה, מסורות למפקד הצבאי (אלוף פיקוד המרכז). ואומנם, התושבים הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית כפופים לדין הצבאי, שחלקו נחקק בידי שלטונות הצבא וחלקו משמר את הדין הירדני ששרר באזור לפני הכיבוש. גם בשטחי A, שלכאורה מצויים בסמכותה המלאה של הרשות הפלסטינית, יש לישראל סמכויות שיפוט בעברות ביטחון ובעבירות גניבת רכב. בשטחי B ו-C חלה תחיקת הביטחון במלואה. דו"ח האגודה מונה שורה ארוכה של תחומים – הדין הפלילי, דיני מעצרים, זכויות להליך הוגן, זכויות קטינים, דיני תעבורה, חופש ביטוי ועוד ועוד – שבהם כפופים הפלסטינים בשטחים, אבל לא המתנחלים, לדין הצבאי, ועל כן זכויותיהם מצומצמות הרבה יותר.

מנגד, המתנחלים נהנים מ"חבילה" משפטית אחרת לגמרי. ראשית, הדין הפלילי הישראלי וכן 17 חוקים מרכזיים נוספים (כניסה לישראל, ביטוח בריאות ממלכתי, מס הכנסה, בחירות לכנסת ועוד) הוחלו באופן אקס-טריטוריאלי ופרסונלי על המתיישבים היהודים בשטחים (החוק מגדירם "זכאי חוק השבות" – כלומר, אפילו אזרחות ישראלית אינה תנאי להשתייך לקבוצה הפריבלגית). שנית, המפקד הצבאי הרחיב בצווים צבאיים את תחולתם של חוקים ישראלים רבים לשטחי ההתנחלויות, למשל, חוקי ניהול הרשויות המקומיות והאזוריות, בתי משפט מקומיים שמוסמכים לשפוט על פי החוק הישראלי בדיני רווחה, עבודה, תכנון ובניה ועוד. שלישית, בתי המשפט הישראלים נוקטים יוזמה עצמאית ומדי פעם מרחיבים את תחולתו של הדין הישראלי לגדה המערבית (תוצר לוואי של כך הוא הרחבת ההגנות המשפטיות גם לפלסטינים, כפי שנראה מיד). רביעית, בית המשפט העליון קבע שחוקי יסוד חלים גם על מתנחלים, אף כי תחולתם על פלסטינים איננה מובנת מאליה ולמעשה בתי המשפט הצבאיים אינם מכירים בה. את המערכת המתוחכמת הזאת ניתן לסכם במשפט הממצה של פרופ' אמנון רובינשטיין: מבחינת המתנחלים, "הממשל הצבאי אינו אלא שלט, דרכו פועלים החוק והממשל הישראלים".

סיפוח משפטי זוחל

בשנים האחרונות גילו נציגי המתנחלים בכנסת, פעם אחר פעם, שהחוק הישראלי לא חל באופן אוטומטי על ציבור הבוחרים שלהם, ובמעשה הטלאים שמרכיב את מערכת החוק הדו-ראשית ששוררת בשטחים, יש לאקונות לא מעטות.

כך גילתה ח"כ (לשעבר) אורית סטרוק שנשים מתנחלות חשופות לפיטורין בתקופת ההריון; מיהרה והציעה להחיל את חוק עבודת נשים גם בשטחים. מתנחלת בבית"ר עלית גילתה לתדהמתה שלמשרד התמ"ת "אין סמכות לאכוף חוק אי-תשלום דמי חופשה מעבר לקו הירוק" (תדהמה שהפלסטינים יכולים רק להתקנא בה). מתנחלים אחרים גילו, שוב לתדהמתם, שחוקי סביבה רבים אינם חלים מעבר לקו הירוק (ספרו את זה לתושבי טולכרם, שלמדו את זה על בשרם מזה 30 שנה), ודרשו גם הם להרחיב אותם לשטחים.

וכאן קורה דבר מוזר. למרות שהצעות החוק של לוין וסטרוק חלות במפורש גם על עובדים פלסטינים, ולכאורה ישדרגו את מעמדם המשפטי בסכסוכי עבודה, הן נתקלו בחזית סירוב אחידה – הן במערכת המשפטית והן במפלגות המרכז והשמאל – להוציא שתי ח"כיות, מרב מיכאלי ופנינה תמנו שטה, שתמכו בהצעה של סטרוק. היועץ המשפטי וינשטיין התנגד לחוק סטרוק בנימוק ש"יש לו השלכות במישור המשפט הבינלאומי". ציפי לבני ויעקב פרי טענו שמדובר ב"ניסיון לספח את השטחים משפטית ולפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל". ח"כ חנין, על אף מחויבותו העמוקה לחקיקה סביבתית, אמר שהוא "מתנגד עקרונית להחלת כל חוק ישראלי מעבר לקו הירוק". למעשה, ההתנגדות הגיעה עד ראש הממשלה, שבחר בדרך הישנה והטובה של הרחבת חוק עבודת נשים באמצעות צו אלוף במקום בחקיקה ראשית. למעשה ישראל עומדת להרחיב את כל דיני העבודה לשטחים באמצעות תחיקת ביטחון, תהליך שנמצא בעבודת מטה כבר כמה שנים.

הפולמוס ניצת שוב לאחרונה עת הורחבו לשטחים ההגנות של הדין הפלילי הישראלי, שוב בצו אלוף, בחריג בולט אחד: תיקון "שי דרומי", שמנקה מאחריות פלילית אדם שהודף פורץ לביתו או לעסקו, לא הורחב. הסיבה היא שהגנה זו היתה מאפשרת לפלסטינים להדוף התקפות מתנחלים על בתיהם מבלי לשאת באחריות פלילית. לכך בוודאי לא התכוון המחוקק הגזעני שבסך הכל רצה לסייע למתנחלים שהסתבכו בפלילים, לא לפלסטינים. בכל זאת, ההגנות החדשות בהחלט משופרות ביחס להגנות הקודמות (שהיו תערובת של החוק הירדני, תקנות בריטיות לשעת חירום וצווי אלוף הפיקוד). ושוב, בשמאל נרשמה חמיצות: "התיקונים נקודתיים" (עו"ד תמר פלדמן), "המשמעות הצהרתית" (אייל גרוס), ובעיקר, מוחים בשמאל, מדובר במסיכת איפור על פניו המכוערות של הכיבוש. עדיף בלעדיה.

בואו נעשה סדר. הסיפוח המשפטי מגיע בכמה גרסאות, ואלה הן:

1. אפרטהייד זקוף-ראש – הרחבת ריבונות. זוהי חקיקה ראשית שחלה במפורש רק על מתנחלים ולא על פלסטינים. כזכור, מדינת ישראל כבר קבעה ש-17 חוקים מרכזיים שלה יחולו באופן סלקטיבי, על בסיס אתני, בשטחי הגדה.
2. אפרטהייד לא מוצהר – הרחבה צבאית. אלה הם חוקי הכנסת שמורחבים (תוך התאמות) באמצעות צו אלוף (תחיקת ביטחון) אך ורק לתושבי ההתנחלויות. בנובמבר 2014 הגישה ח"כ סטרוק הצעת חוק שלפיה כל חקיקה עתידית של הכנסת תורחב אוטומטית באמצעות צו אלוף לתושבי ההתנחלויות. ההצעה נפלה בעקבות התנגדותו של היועץ המשפטי לממשלה. החודש הוגשה ההצעה שוב בידי הח"כים מגל וסמוטריץ'.
3. משפט שוויוני – הרחבת ריבונות. זוהי חקיקה ראשית שתחול באופן לא סלקטיבי על כל תושבי הגדה המערבית, יהודים או ערבים. ככל הידוע לי, אין כיום חוקים כאלה, אבל מתוך דבריהם של דוברי הימין שדוגלים בסיפוח מלא של הגדה, ניתן להבין שחקיקה שוויונית כזאת תהיה חלק טבעי מהתהליך.
4. משפט שוויוני – הרחבה צבאית או פסיקתית. אלה הם חוקי כנסת שמורחבים באמצעות צו אלוף או בפסיקות של בתי משפט ישראלים לכל תושבי הגדה המערבית, במקרה שהמתנחלים לא נהנו מהם קודם לכן, או רק לפלסטינים, אם המתנחלים כבר חסו תחת החוק הישראלי. למשל, צווי אלוף שמרחיבים את ההגנות של הדין הפלילי לפלסטינים בשטחים, את חוק עבודת נשים ועוד. במסלול הפסיקתי הדוגמה הבולטת ביותר היא בג"ץ "קו לעובד", שהשווה את תנאי השכר וזכויות העובדים של פלסטינים המועסקים בידי ישראלים לאלה של עובדים ישראלים.

הקונצנזוס בקרב האליטה המשפטית והשמאל בישראל מתנגד לכל האופציות האלה, בסדר יורד של עוצמה. למעשה, כל מהלך (שיוזמתו בכנסת או בממשלה) לשלוח את זרוע החקיקה הישראלית אל מעבר לקו הירוק נתקל בהתנגדות עקרונית של המחנה הזה. ההתנגדות הזאת תמוהה, לפחות ביחס לאופציות (3) ו-(4) (בהמשך אטען שהיא אפילו תמוהה ביחס לאופציות (1) ו-(2)). מה עומד מאחוריה?

טיעוני השמאל והאליטה המשפטית נגד סיפוח משפטי

למרות ההתנגדות הגורפת לסיפוח משפטי, לא קל למצוא טיעונים סדורים נגדו. אמירות מבטלות כמו "אלה תיקונים נקודתיים בלבד" מוטב שלא ייאמרו. מה שנראה נקודתי מן הפקולטה למשפטים או ממשרד ממוזג בתל אביב יכול להיות שינוי גורלי בחייו של נתין פלסטיני. אני מציע לכל מי שממעיט בחשיבותו של המאבק המשפטי הסיזיפי, ההולך בקטנות, להרחיב את החוק הישראלי לשטחים, לפנות אל כל אותם עובדים פלסטיניים שבעקבות בג"ץ "קו לעובד" הדרמטי החלו לתבוע מעסיקים ישראלים על הפרת זכויותיהם;  לתבוע, וגם לזכות בדין. אני מציע להתוודע לסיפור מעורר ההשראה של מחצבת "סלעית", מאבק העובדים המאורגן הראשון בגדה המערבית, שהוביל ארגון העובדים "מען"; סיפור שלא היה מתאפשר לולא הורחבו דיני העבודה הישראלים לשטחים. גם בבקעת הירדן הצליח עובד פלסטיני, הודות לאותו בג"ץ, לתבוע ולזכות בזכויותיו מידי מתנחל ממושב רועי, ובימים אלה מתנהל מאבק דומה באזור התעשיה "ניצני שלום". הניצחונות במאבקים האלה נדירים, לכאורה טיפה בים, אבל אין לשמאל השגים גדולים מהם.

מאבקים פוליטיים משמעותיים הם בדרך כלל אפורים, רבי-יגע, נטולי תהילה. כולנו רוצים שהכיבוש והאפרטהייד יסתיימו, ולכל אחד מאיתנו חזון אוטופי משלו איך ייראה היום שאחרי. אבל מחויבות אמיתית לצדק ושוויון היא, מעל הכל, מחויבות לאנשים אמיתיים, שחיים כאן ועכשיו. אין לנו זכות מוסרית להקריב את זכויותיהם הבסיסיות של קורבנות המשטר הישראלי בשמו של חזון שמי יודע אם יתממש בימי חייהם. לעתים קורה שפולמוס אקדמי או משפטי משתבלל בתוך עצמו ובתוך כך מותיר מאחור את הקורבנות שעליהם הוא נסוב. כדאי לעצור ולחשוב אם זה לא מה שקרה בשיח סביב הסיפוח המשפטי.

הצגה עקרונית יותר של ההתנגדות לסיפוח המשפטי של השטחים אפשר למצוא בעתירות לבג"ץ. לצורך הדיון השתמשתי בעתירה של "גוש שלום" נגד הכשרתו של רדיו המתנחלים "גלי ישראל". הפרשה בקצרה: בשנת 2007 הכריז משרד התקשורת על הכוונה להקים תחנת רדיו אזורית להתנחלויות. בעקבות כך עתרה תנועת "גוש שלום" לבג"ץ וטענה שאין למדינת ישראל סמכות לעשות זאת בשטח הנתון לשליטה צבאית. מדינת ישראל הגיבה בהקמת "הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש", גוף רגולטורי שהוסמך לפעול בשטחים שבהם הרשות השניה איננה יכולה לפעול. זהו בדיוק התעלול המשפטי שנקטה המדינה כאשר רצתה להכשיר את מכללת אריאל שלא בדרך המלך העוברת במל"ג: היא הקימה את "מל"ג יו"ש". טענת העותרים שמדובר באותה גברת בשינוי אדרת נדחתה, והתחנה עלתה לאוויר באירוע השקה חגיגי בנוכחותו של שר התקשורת דאז, משה כחלון.

אני מצטט מתוך כתב העתירה של עו"ד גבי לסקי ועו"ד סמדר בן נתן את הטיעון העקרוני:

"מגמתו של אופן פעולה זה, של רתימת רשויות אזרחיות ישראליות על ידי הדרג הצבאי וללא חקיקה של הכנסת שתאשר זאת (שכן יהיה מדובר בסיפוח דה פקטו),  היא "נירמול" חייהם של היהודים בשטחים הכבושים, כאילו הם חיים ממש בתוך שטחה של מדינת ישראל, המבקשת לטשטש את ההבדל בין החיים במדינה ריבונית לבין החיים בשטח כבוש הנתון תחת ממשל צבאי. החלטה מסוג זה יכולה להתקבל רק על ידי הריבון האמיתי של מדינת ישראל, הכנסת, אשר לא קיבלה החלטה מעין זו, ומובן כי על בית המשפט הנכבד להישמר מלקבל החלטה אשר תכשיר סיפוח משפטי זוחל של השטחים הכבושים. מדובר מבחינה משפטית בהכשרה רטרואקטיבית של פעילויות נעדרות סמכות לחלוטין, המביאות לטשטוש המציאות הפוליטית והמשפטית באזור, תוך מתן סמכות רטרואקטיבית מחד לרשות סטטוטורית ישראלית לפעול בשטחים ומאידך למפקד הצבאי להורות לגופים שהוקמו בחוק ע"י הכנסת לפעול בהתאם לתחיקת הביטחון."

אין לי שום מחלוקת עם טענת האי-סמכות. השאלה היחידה שלי היא: למה זה חשוב? למה זה הפך להיות הטיעון המרכזי של השמאל נגד הסיפוח המשפטי? איך בדיוק התנגדות להרחבת החוק הישראלי לשטחים מגינה על קורבנות משטר האפרטהייד? אני מזכיר שוב, שהגנה כזאת היא הרציונל העליון שאמור להכתיב את מאבקי השמאל. "בזבוז" משאבים על מטרות אחרות אינו אסור, כמובן, אבל רובץ עליו נטל הוכחה כבד.

עניינה של העתירה המדוברת היה ניסיון למנוע מהמתנחלים הקמת רדיו משלהם, כשהדגש בה היה על אי-חוקיות המהלך. אבל תפיסה לגליסטית כזאת של מדיניות ישראל בשטחים מחמיצה את העיקר: החוק עצמו שכוננה ישראל בשטחים – מעשה טלאים שכבר מזמן אינו "תפיסה לוחמתית זמנית" ושנועד להיטיב עם המתנחלים ולא להגן על זכויות האוכלוסיה הכבושה – פסול מיסודו ואין לו שום עיגון בדין הבינלאומי. מטרתו של החוק הזה תמיד היתה להכשיר את פרוייקט ההתנחלות ונישול הפלסטינים, לא לרסן אותם. ואומנם, האופן שבו הסתיימה הפרשה מוכיח זאת יפה: המדינה שינתה את "החוק", יצרה יישות משפטית חדשה בשם "הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש" – ובזה הסתיים העניין. גם מבחינת בית המשפט הסתיים כאן העניין: הכל חוקי.

קשה לטעון שבמקרה הזה קופחו זכויותיהם של פלסטינים. נכון, אלה מעולם לא יזכו לתחנת רדיו משלהם באישורו של המנהל האזרחי. אבל הם לא יזכו בה בין אם המתנחלים יקבלו תחנה משלהם ובין אם לאו. כך שהחלת החוק הישראלי על מתנחלים לא מקפחת כאן את הפלסטינים; אלה מקופחים בין כה ובין כה. ההבדל היחידי הוא שלפני הרחבת החוק, הקיפוח שלהם סמוי יותר מן העין, ואחריו – הוא גלוי. והנה, כאן דווקא נעוץ הטיעון בעד הרחבת החוק הישראלי לשטחים. במשך שנים רבות נוקטות הרשויות בפרקטיקות מפלות נגד הפלסטינים, פרקטיקות שאינן מעוגנות בחקיקה. ואולם מרגע שחקיקה ישראלית מורחבת לשטחים, ולו רק לטובתם של מתנחלים, האפליה מקבלת מעמד רשמי.

ובאפטרהייד רשמי תמיד קל יותר להיאבק מאשר באפרטהייד לא רשמי. זכרו את פרשת ההפרדה בקווי האוטובוסים בגדה.

אני חוזר לארבע אופציות ההרחבה שדוברו כאן, ומתרכז בשתיים מהן: האופציה השניה, "אפרטהייד לא מוצהר – הרחבה צבאית", והאופציה הרביעית, "משפט שוויוני – הרחבה צבאית או פסיקתית". אם המחוקק נוקט באופציה (4), הריהו מיטיב עם הפלסטינים ומאפשר להם לתבוע את זכויותיהם בבתי משפט ישראלים. אם הוא נוקט באופציה (2), הוא מתעלם מן הפלסטינים ומשווה את המתנחלים לאזרחים שבתחומי הקו הירוק. בתוך כך, הוא מעניק גושפנקה רשמית לפרקטיקות גזעניות ומפרסם את עצמו כמשטר אפרטהייד גלוי. האפשרות הראשונה חייבת לזכות בתמיכתם של כל מי שחפצים להקל על סבלם הממשי של קורבנות המשטר הישראלי; האפשרות השנייה חייבת לזכות בתמיכתם של כל מי שנאבקים לקלף את הדימוי הנאור מעל פניו האמיתיות של משטר זה ולהביא לקיצו. אף אחת משתיהן אינה כרוכה בקיפוח נוסף של קורבנות המשטר.

אז למה אתם מתנגדים? האם העובדה שאתם נמצאים באותו צד של המתרס עם ראש הממשלה, שמתנגד גם הוא לסיפוח משפטי, לא מדליקה אצלכם נורה אדומה? האם לא ברור שהתנגדות "המבוגרים האחראים" שבשלטון לסיפוח המשפטי משקפת את הבנתם שסיפוח כזה יערער את הסטטוס-קוו החיוני להישרדותם ולהישרדות משטר האימים ששורר בגדה?

מה לשמאל ולהישרדות הזאת?

במחוזות האבסורד

ההתנגדות של השמאל לסיפוח המשפטי גולשת לפעמים לאבסורד. להצעת החוק של סטרוק, שמוחזרה בידי מגל וסמוטריץ', להחיל אוטומטית בהתנחלויות כל חקיקה ישראלית חדשה, הגיב הפרשן המשפטי יובל יועז בזעזוע לא מוסתר. מדוע? שמשום שעד כה "ישראל הרשמית יכולה להמשיך לומר לעצמה ולעולם, כי השטחים לא סופחו וכי ישראל אינה מקיימת משטר של אפרטהייד." הצעת החוק הזאת, מתריע יועז, תחרב את הכל. "כבר היום שורר בשטחים משטר בעל מאפיינים של אפרטהייד, שמשמעותו דין נפרד לאוכלוסיות נפרדות. חקיקת 'חוק הנורמות' של סטרוק, שתחול על ישראלים בלבד, תעמיק מאפיינים אלה, תיצור מצג של סיפוח משפטי, ותעורר שוב את ההאשמות המשוות את הציונות לגזענות. זו תהיה בכייה לדורות."

הבנתם את הבעיה? יש משטר אפרטהייד, זה ידוע. יש גם מצג שווא (שכרוך ברמייה עצמית), לפיו אין אפרטהייד. הצעת סטרוק תחשוף את הפער הזה, תיצור "מצג של סיפוח משפטי" (הפרשן בילבל את עצמו; המצג הוא של אין-אפרטהייד, הסיפוח המשפטי דווקא יקרע אותו לגזרים), וזו תהיה "בכיה לדורות".

לא לאפרטהייד הקיים קורא יועז בכיה לדורות (כבר שני דורות, 48 שנים וסופו מי ישורנו), לא למצג השווא שמאפשר לישראלים וגם לבני בריתם המתמעטים והולכים להעמיד פנים שאין אפרטהייד הוא קורא בכיה לדורות. רק ההצעה לחשוף את השקר הממאיר הזה – היא בעיניו בכיה לדורות. האם לשכת נתניהו הכתיבה את המאמר הזה? האם יובל יועז הוא שם עט של יועז הנדל? לא ולא, פשוט נגלה לנו כאן נוף האבסורד הסכיזופרני של האליטה המשפטית, זו שמרבה לדבר על צדק ושוויון אבל בשעת המבחן רותמת את המשפט לא אליהם אלא דווקא לתעמולת השלטון.

הקונצנזוס הזה חוצה גבולות. בתחילת הפוסט הזכרתי את עבודת הילדים הפלסטינים בבקעה, שעליה כתבתי בעקבות  דו"ח HRW. גם מחברי הדו"ח המטלטל הזה נקלעים לפרדוקס. אחרי שהם מונים בקפדנות רבה את כל האפליות שסובלים מהם עובדים פלסטינים בשטחים לעומת עובדים יהודים בתחומי ישראל, הם קובעים מפורשות שאין בכל זה סיבה להמליץ על הרחבת תחום השיפוט של ישראל לשטח הגדה, שכן מהלך כזה יעמוד בניגוד לחוק הבינלאומי.

הא. אבל רגע, כמעט כל מה שישראל עושה בשטחים עומד בניגוד לחוק הבינלאומי. לעזאזל, כל מתנחל מצוי, כל קצין זוטר בשומרון או בבקעה, עושה לפחות 6 דברים לא חוקיים (על פי החוק הבינלאומי) לפני ארוחת הבוקר. הסיפוח המשפטי הזוחל של השטחים כבר מתרחש שנים רבות; הוא בבחינת קישוט, מוזיקת רקע לתהליכים החשובים באמת: הפקעת אדמות, הרס סיטוני של בתים, גירוש קהילות, ירי חי על מפגינים, מעצרים פוליטיים, ענישה קולקטיבית, ועוד ועוד. אלה מתרחשים בין אם החוק מתיר אותם ובין אם לאו. כל מי שהתעמק בזכויות אדם בשטחים יודע זאת: השלטון קובע מדיניות, החוק מסתגל אליה. השלטון מסמן מטרה, החוק כבר ימצא דרך לירות אליה. לפעמים החוק מפגר אחרי השלטון; המדינה נוקטת בצעדים "לא חוקיים" לכאורה. אבל אל דאגה: המדינה תכשיר את העבירות בדיעבד. ככלות הכל, למדינה יש זכות ראשונים בקביעת החוק. המאחז הלא-חוקי יוכשר, הפקעת האדמות תוצדק בצורך בטחוני, העינויים יחסו תחת "הגנת הצורך". החוק ימרק כל עוון. זה תפקידו.

בשנים האחרונות מנהל הימין מאבק עיקש להכשיר את כל המאחזים הבלתי חוקיים, והנושא גם קיבל דחיפה בהסכמים הקואלציוניים של הממשלה הנוכחית. תגובת הרפלקס של השמאל למאבק הזה היא כמובן לזעוק ולמחות. עמדתי שלי תמיד היתה הפוכה ומאז שכתבתי את הדברים האלה רק התחזקה.

"אם שלטון החוק בשטחים הוא בדיחה, נשאלת השאלה האם עדיף לצחוק ממנה בסתר או בקול רם. רוב השנים, רוב הישראלים העדיפו לצחוק בסתר. אנשי המילואים שהיו שם, הזדעזעו ממה שראו (אבל חזרו במילואים הבאים, "כי אין ברירה"), העיתונאים שסיקרו את המשפטים בבתי הדין הצבאיים, הפוליטיקאים שאילצו אנשי צבא להתיישר לפי תכתיביהם – כולם הכירו את הבדיחה היטב, אבל לא העזו לצחוק בגלוי. לא נעים, הגויים רואים ומצלמים.

על שיתוף הפעולה הרקוב הזה מערער השמאל האקטיביסטי של העשור האחרון: בילעין-נעלין, שיח-ג'ראח, סילואן, נבי-סאלח, בקעת הירדן, משטי הסולידריות, תנועת ISM. הרעיון פשוט: להראות לכל העולם – כולל לישראלים שעדיין מסרבים להכיר בכך – את הבדיחה.

ולצחוק ממנה בקול רם. די להעמדת הפנים.

פשעים גלויים, גזענות מפורשת, אפרטהייד מעוגן בחוק – בכל אלה קל הרבה יותר להיאבק מאשר בסבך ביורוקרטי שתוצאותיו זהות אבל הוא אפוף ברטוריקה משפטית "נייטרלית", אפילו ליברלית. קל יותר להיאבק, כי קשה יותר להתכחש לעוול. קל יותר להיאבק, כי כל כמה שנסביר לאנשים שהפוליטיקה נקבעת במעשים ולא במלים, הם עדיין ייתנו למלים עדיפות בקביעת הדימויים הפוליטיים שלהם. ואם המלים של הכיבוש כבר הופכות לבלתי נסבלות – מלים כמו "הסדרה" או "אדמה פרטית" – אז הכיבוש עצמו הופך לבלתי נסבל…

נתניהו ממשיך לזגזג משני צידי הגבול. אבל הדנונים והאלקינים הם כבר סיפור אחר לגמרי. הם רוצים את האדנות שלהם חקוקה בסלע, מעוגנת בחוק. דה יורה ולא דה פקטו.

ועל כך יש להודות להם. הם מוציאים את הכביסה המלוכלכת של ישראל החוצה, מפרסמים את הטינופת של האפרטהייד בראש חוצות. לא פעם ולא פעמיים נדמה לי שהם ענף יצירתי במיוחד של השמאל האקטיביסטי, שאמון על אותן שיטות פעולה בדיוק. חוק "הסדרת" המאחזים, אם יאושר, ייתן סוף סוף גושפנקה רשמית למדיניות שקטה וערמומית בת עשרות שנים: הפקעת קרקע פרטית מידי פלסטינים והעברתה ליהודים. כמה נאבקו נגד המדיניות הזאת כשהיא נבלעה בתוך אלף ניסוחים משפטיים עקלקלים? מתי מעט. כמה ייאבקו נגדה כשהיא תהפוך לחוק אפרטהייד רשמי? הרבה יותר. גם בארץ וגם בעולם. לכן זה חוק טוב, חוק מצוין למתנגדי הכיבוש. לו הייתם יהודים במדינה אנטישמית שנוהגת בכם אפליה פרקטית בכל הבט של החיים, האם לא הייתם מעדיפים שהאפליה הזאת תיוודע לכל העולם כמות שהיא? האם יש דרך יעילה יותר לפרסם את דבר האפליה מאשר להפוך אותה לחוק מדינה רשמי?"

שוויון על הניר, קיפוח בשטח

ישנה עוד התנגדות משמעותית לסיפוח המשפטי שאני לא רוצה להמעיט בערכה. משפטנים שמעורים באופן מעשי באופן שבו מחילים בתי המשפט הצבאיים את החוק הישראלי טוענים שמאחורי מראית העין של שוויון פורמלי (בין זכויות פלסטינים ליהודים) מסתתרת אותה מציאות עגומה של אפליה וקיפוח. במאמר חשוב על ההשלכות הבלתי נראות של תהליך "מיזוג" שתי מערכות המשפט, מעלה סמדר בן-נתן את הנקודות הבאות:

1. השופטים הצבאיים שמיישמים בפסיקתם את תהליך המיזוג הם חברי הקהילה המשפטית הישראלית, ופועלים כך כדי לקבל לגיטימציה ממנה ולא מהאוכלוסיה הפלסטינית אותה הם שופטים.
2. ישראל מפירה את עקרון הנגישות לחוק: צווים צבאיים קיימים בתרגום לערבית אך לא נגישים באינטרנט או בפרסומים מסחריים, תיקוני החקיקה התכופים ואפילו פסקי הדין אינם מתורגמים לערבית.
3. עורכי הדין הפלסטינים שמייצגים את הנאשמים (רק מיעוט מיוצג בידי עורכי דין ישראלים) לא הוכשרו בשיטת המשפט הישראלית אלא בשיטה הירדנית והפלסטינית. הם נאלצים לפעול בתוך מערכת שאינם בקיאים בה, ושקהילתם לא היתה שותפה בעיצוב הנורמות השיפוטיות שלה.
4. על פי המשפט ההומניטרי הבין-לאומי, הריבון הצבאי רשאי לחוקק אך ורק הוראות שהכרחיות למילוי חובותיו. בכל השאר, עליו לאמץ את הדין המקומי, ולא "לייבא" את מערכת המשפט של המדינה הכובשת. במקרים רבים, אין הצדקה למיזוג המשפטי שכן הדין המקומי (הפלסטיני) או הבין-לאומי – הנגישים לפלסטינים הרבה יותר מן המשפט הישראלי – מבטיחים את אותן זכויות בדיוק.
5. מיזוג מערכות המשפט מוביל לסיפוח דה-פקטו שפוטר את הריבון מסיפוח רשמי, אשר היה מחייבו להעניק זכויות אזרחיות מלאות לפלסטינים.

הטיעונים האלה אומנם מציירים תמונה יותר מורכבת מ"כן סיפוח או לא סיפוח", אבל לא מטים את הכף באופן ניכר. באשר לטיעון (1), אין בו עילה להתנגדות פוליטית למהלך הסיפוח המשפטי; כוונות שונות (ואף מפוקפקות) יכולות להביא לתוצאות רצויות. את התועלת של הסיפוח המשפטי יש לבחון לגופה, בלי קשר לגורמי המוטיבציה של השופטים הצבאיים. טיעון (2) נראה לי טכני בעיקרו, אף כי אני לא מזלזל בו. במהלך השנים חל שיפור בנגישות החוק הצבאי לדוברי ערבית, ובהחלט ייתכן שדווקא הרחבת הייצוג המשפטי של פלסטינים לתחומים נוספים שאליהם חודר המשפט הישראלי בשטחים תאלץ את המערכת, ולו רק כדי להמשיך לתפקד, להגביר את הנגשת החוק בערבית.

טיעונים (3) ו-(4) הם טיעונים מהותיים. בן-נתן לא טוענת שהשופטים הצבאיים נשענים על חלקים בלתי ראויים של המשפט הישראלי. לא, הם דווקא מחילים עוד ועוד נורמות מתחום זכויות האדם (כמו בתחום עילות מעצר וחקירת קטינים). גם כאן, הפלסטינים אינם יוצאים נפסדים ממהלך המיזוג; לכל היותר, הם זוכים לגירסה מדוללת שלו (ביחס לאזרחי ישראל) ובכל מקרה היו יכולים לזכות בה מכוח הדין המקומי שלהם. הנקודה הזאת חשובה משום שחרף כל ההסתייגויות, הסיפוח המשפטי איננו מוצג כגורם שהרע את מצבם של הפלסטינים. לכל היותר, הוא מיושם באופן כזה שאינו מאפשר להם למצות את יתרונותיו. אחרי עשרות שנים של אינטראקציה הדדית, מערכות המשפט בישראל ובשטחים לא הולכות להיפרד; השופטים הצבאיים לא יעברו בעתיד הנראה לעין השתלמויות בחוק הפלסטיני או הירדני. מוטב לכן להתרכז בפוטנציאל הפוליטי שגלום בסיפוח המשפטי.

הטיעון האחרון, טיעון (5), מניח במובלע שאין קשר בין הסיפוח המשפטי לאיזרוח מלא. אבל כאן בדיוק נתונה המציאות בשטחים, ודינמיקת הסיפוח, לפרשנויות חלופיות. תרחיש לא בלתי-סביר בכלל דווקא יכול לראות בתוצרי הסיפוח המשפטי – הגנות רחבות יותר ויותר על זכויות הפלסטינים – פלטפורמה פוליטית אפקטיבית יותר לתביעה של שוויון אזרחי מלא. עבדים גמורים אינם יכולים לחולל מהפכה (קשה לחולל מהפכות כשאתה מעביר את יומך במלחמת הישרדות אינסופית ומנוסה מפני מגפו של השליט), אבל עבדים למחצה אולי כן יכולים. זאת אמת נושנה שתקפה בכל זירה של מאבק פוליטי.

תביעה כזאת יכולה להיענות באחת משתי דרכים – שלילה נחרצת מצד הריבון והכרתו בצורך בהיפרדות אמיתית, או דווקא קבלה ואישור של התהליך ההסטורי שיצר מדינה אחת דה-פקטו בין הירדן לים.

לא, זה לא לניניזם

טרוניה קבועה נגד השמאל הרדיקלי הוא שדחיקת הקץ שלו מבשרת פורענות לאזורנו, שהוא מייחל לדם ואש ותמרות עשן, כי רק מתוכם, לשיטתו, יצמח העולם החדש והנועז. אני לא שותף לא לטרוניה ולא לפנטזיה. האמירה "ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב" איננה תופסת במקרה הנוכחי משום שכבר עכשיו רע לתפארת, ואין בהצעה לקבל בברכה את הסיפוח המשפטי משום הרעה ממשית. למען האמת, הבחירה בין ארבע האופציות ששורטטו למעלה אינה מעלה ואינה מורידה מבחינת תנאי הקיום הקשים של רוב הנתינים הפלסטינים בשטחים. ירצו היהודים לצ'פר את אחיהם בהתנחלויות – יצ'פרו; ירצו על הדרך (או אולי ייאלצו מחמת מראית העין) לצ'פר גם באופן שוויוני את הפלסטינים – תפאדל. הפלסטינים רק ירוויחו. ישברו היהודים את הראש האם לעשות זאת בחקיקה ראשית או צבאית? מה אכפת לפלסטיני. כך או כך, האפטרהייד שריר וקיים. הפקעת האדמות תימשך, אדמות המדינה ימשיכו להיות מחולקות ליהודים בלבד, מי התהום ינוצלו באופן לא שוויוני, וכמו שבג"ץ המשוקץ אישר לאחרונה, סמכויות התכנון יישארו בלעדית בידי עם האדונים. גם הסמכות להפעיל כוח, הפלישות החמושות באישון ליל, המעצרים המנהליים, כל אלה יימשכו באין מפריע.

מכל בחינה שהיא, ישראל תמשיך להחזיק בשטחים ולנצל את משאביהם לטובתה, תוך שמירה על פער כוחות אבסולוטי לטובתה. הסיפוח המשפטי לא ישנה דבר במציאות לרעת הפלסטינים, אבל יכול בהחלט לשפר, באופן מקומי, את זכויותיהם בבתי המשפט בישראל. אלא שברמת הדימוי, האופן שבו נתפסת ישראל בעולם, יש בו פוטנציאל מבורך לערעור שקרי ההסברה וזירוז ההבנה הבינלאומית שפניה של ישראל להנצחת הסכסוך ולא לפתרונו.

נראה כי בשמאל המשפטי יש מי שחוששים מן האפקט התדמיתי הכוזב של השיפור המקומי שטמון באופציות (3) ו-(4). החשש הוא כזה: ישראל תחיל בשטחים באופן שוויוני חוקים מבודדים (דיני עבודה, הגנות פליליות) רק כדי שנציגי ההסברה שלה יוכלו "להפריך" את "שקר האפרטהייד". בנוסף, נשמעת האזהרה שהאימוץ של נורמות משפטיות מישראל בבתי המשפט הצבאיים הוא מן השפה ולחוץ, קליפה ריקה שאין בה תוכן ושכל מטרתה היא שדרוג תדמיתי. זאת למשל המסקנה של דו"ח "בצלם" האחרון, "עצור עד שלא הוכחה חפותו", שמראה כיצד חוק המעצרים הישראלי, שלכאורה אומץ בשטחים, רוקן מתוכנו. שופטים צבאיים מאשרים אוטומטית מעצר עד תום ההליכים – הליך חריג בתחומי ישראל – ובכך מאלצים למעשה את מרבית הנאשמים לחתום על עסקאות טיעון (ניהול משפט הוכחות, תחת מעצר, לוקח זמן רב יותר מעונש המאסר שצפוי להם במסגרת העסקה).

החשש הזה נראה לי מופרז. האפקט התדמיתי, במידה שקיים, מוגבל לעולמם הצר של אנשי הפרקליטות הצבאית. כמו "הצבא הכי מוסרי בעולם", גם "שוויון זכויות ללא הבדל גזע ודת" איננה אלא מנטרה שמזמררים זה לזה קברניטי המדינה והצבא; מחוץ למעגל הפנטזיה שלהם, אף אחד לא קונה את הבלוף. ככל שהפערים בין ההגנות המשפטיות שזוכים להם פלסטינים לעומת אלו שזוכים להם יהודים ממשיכים להתקיים במציאות, מאמצי ההסברה להכחישם יישארו מגוחכים. די יהיה בדיווחים השוטפים על הרס הקהילות בבקעת הירדן, על אטימת בורות המים, על השחתת מטעי הזיתים ההמונית, על הפקעת האדמות בחסות חומת ההפרדה, על מעצרי הקטינים וההתעללות בהם, וכל שאר מוראות הכיבוש והאפרטהייד – די יהיה בכל אלה להאפיל על כל ניסיון פאתטי של ישראל לטעון שהפלסטינים נהנים משוויון אזרחי בשטחים.

ונניח לרגע, רק לצורך הדיון, ובאופן בלתי סביר, שהסיפוח המשפטי בגרסתו השוויונית לא יישאר שולי אלא דווקא יילך ויעמיק (הנה שתי תחזיות נאיביות, מן הצד הליברלי של המפה הפוליטית). תוצאה בלתי נמנעת שלו תהיה הצפתם של בתי משפט ישראלים בעוד ועוד תיקים שבהם פלסטינים תובעים לעצמם את הזכויות החדשות שהעניק להם המחוקק. בתי המשפט ייאלצו להחליט. וככל שיושווה מעמדם של הפלסטינים בעוד ועוד תחומי חיים, כך תזדקר יותר לעין האפליה בתחומים שבהם נותר על כנו האי-שוויון. המתח הזה יהפוך בלתי נסבל ויתבע פיתרון; הוא יכרסם במערכת מבפנים. מה שלא יחליטו השופטים – המאבק הפלסטיני ייצא נשכר. יפרשו את החוק כלשונו ויפסקו באורח שוויוני – התובעים הפלסטינים ירוויחו (אבל ההסברה הישראלית עדיין תאכל חצץ בניסיונה להסביר מדוע זכויות עובדים כן וזכויות קרקע לא). יפרשו את החוק "ברוח האפרטהייד" – יספקו תחמושת חיונית למאבק באפרטהייד.

סיכויים וסיכונים

כאן מתעוררות שתי שאלות. האחת, מה עומד אם כך מאחורי ההתנגדות הגורפת של הממסד המשפטי בכלל, והאגף השמאלי שלו בפרט, לסיפוח המשפטי? השנייה, מדוע הימין הקיצוני חותר בעקשנות כזאת למצב, שעל פי הניתוח הנוכחי, רק יזרז את מפלתו?

באשר לשאלה הראשונה, אני מעדיף להימנע מספקולציות, ואציין עניין בסיסי פשוט: כל גילדה מקצועית מייצרת אתוס של נאמנות פנימית, והגילדה המשפטית איננה שונה מאחרות. ברירת המחדל של משפטן תהיה להגן על החוק בתור שכזה ולא לתמוך באופן גלוי בהפרתו. סיפוח משפטי, כאמור, עומד בסתירה גלויה לדין הבינלאומי, ואפשר להבין מדוע משפטנים שמגייסים לצידם, באורח קבע, את הוראות הדין הבינלאומי, לא יכולים באותה נשימה לצפצף עליו. אפשר גם להבין מדוע אנשים שכל תודעתם הפוליטית נוצקה בדמות הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" ממשיכים לדבוק בה על אף שאבד עליה הכלח במציאות של היום, ומגלים עוינות לכל מהלך שחושף את קלונה. רכבת האפטהייד חלפה על פניהם בסערה ומזה שנות דור הם אפופים באבק של בלבול ומבוכה.

ובכן, ברוך שלא עשני משפטן. בשלב הזה כבר צריך להיות ברור ששאלת הסיפוח המשפטי של השטחים איננה שאלה משפטית אלא פוליטית, ועל כן, אין דעתם של המשפטנים בעלת משקל יותר מכל דעה אחרת בנושא.

גם באשר למה שעובר לתגרני הימין בראש אין לי עניין בספקולציות, ואסתפק בהערה שכוחה תמיד יפה: לא רק רשעות יש כאן, אלא גם איוולת. הימין האידאולוגי בישראל מונע בלהט משיחי כה עז ובלתי מתפשר, שאין להתפלא אם בוחן המציאות שלו לקוי באזורים מסוימים. כנגד כל "הישג" הסטורי של הימין הזה – וחלילה אין לזלזל בהשגיו – ניתן להציג הפסד הסטורי לא פחות, שגבה מאזרחי ישראל מחיר כבד. כך שמה שנראה מבחוץ כאסטרטגיה ימנית שמשרתת את האינטרסים של השמאל, לא נראה כך מתוך הימין עצמו. ומה שנתפס בעינינו כהפסד, לעתים קרובות נתפס שם כהישג, אם בכלל נותנים עליו את הדעת.

אותי מעניין המאבק של השמאל: צמצום הפגיעה בחייהם של הפלסטינים, וזירוז קיצו של משטר האפרטהייד. אלה המטרות, ולאורן בלבד אני בוחן את הסיפוח המשפטי. מתוך הפרספקטיבה הזאת, נראה לי שהדרך הכפולה עליה כתבתי בפוסט על הכשרת המאחזים עודנה הדרך הנכונה:

"ארגוני השמאל, ובכללם אלה שלוקחים על עצמם לייצג משפטית לקוחות פלסטיניים, צריכים להתייחס לבג"ץ באותו אופורטוניזם שמתייחסים אליו בריוני הימין: לחלץ ממנו את מקסימום הרווח האפשרי, ולתקוף אותו בלי סנטימנטים כשאינו מספק את הסחורה. לכן, אין סתירה בין תמיכה משמאל בחקיקת אפרטהייד כדוגמת חוק "ההסדרה" … לבין המשך התמיכה במאבקים המשפטיים של קורבנות הכיבוש (מאבקים שפה ושם מצליחים לחלץ קצת צדק לפלסטינים). את השיטה צריך להפיל, אבל כל עוד היא שולטת בחיינו, יש לנצל כל סדק והזדמנות להטות אותה לטובת קורבנותיה."

הדיון הרציני על הסיכויים והסיכונים שבסיפוח המשפטי עוד לא באמת התחיל בשמאל. הוא כמובן נוגע בחלוקות יסודיות יותר בשמאל, בין אלה שסלידתם מן המציאות הנוכחית כל כך עמוקה עד שאינה מאפשרת להם למנף אותה למטרות פוליטיות, לבין אלה שאינם נרתעים לטבול את ידיהם ברפש כדי לקדם את החזון. הפוסט הזה לא מתיימר לומר את המילה האחרונה בוויכוח הזה, ואפשר שהמציאות עוד תטפח על פניי. מה שנראה לי נחוץ בכל תרחיש שהוא הוא רענון יסודי של קטגוריות המחשבה השגורות ביחס הפרדה המשפטית בין ישראל לגדה. מסיבות ברורות, הממסד המשפטי הצבאי מאמץ עוד ועוד סממנים של "שוויון" בין החקיקה והשפיטה הצבאית לזו שבישראל. מסיבות פחות ברורת, האליטה המשפטית והשמאל מאוחדים בדעה שמהלך כזה "יטשטש" את האפטרהייד האמיתי ושנזקו (התדמיתי) רב מרווחו (בשיפור זכויותיהם של הפלסטינים). שתי ההנחות האחרונות טעונות בדיקה חוזרת, ומתוכה עשויה להסתמן דרך שלישית: תמיכה אינסטרומנטלית בסיפוח המשפטי במטרה לערער את שלטון האפרטהייד מבפנים, בשילוב ידיים עם המאבק החיצוני להפלתו.

הסיפוח המשפטי כבר כאן. על פי כל הסימנים, קומנדו שקד-לוין-אלקין-סמוטריץ' ילחץ ביתר שאת להרחיב אותו עוד ועוד; אל תבנו על נתניהו ווינשטיין שיעמדו בפרץ. אל תבנו עליהם – כי הסיפוח המשפטי הוא טוב. הוא טוב לפלסטינים (כשהוא שוויוני) והוא טוב למאבק באפרטהייד (כשהוא גזעני). הוא כנראה לא טוב לחלום שתי המדינות, אבל עם יד על הלב – מה שקבר את החלום הזה הוא המציאות הבלתי-הפיכה שחוללה ישראל בשטחים, מאות אלפי המתנחלים ומילארדי השקלים שהושקעו שם – ולא מהלכי חקיקה יצירתיים שהיהודים משתעשעים בהם לאחר 50 שנות כיבוש. בהתנהלות נבונה ובחשיבה פוליטית ארוכת-טווח, הסיפוח המשפטי של השטחים עוד עשוי להתגלות כמנוף הארכימדי של תחילת הקץ של הכיבוש.

[תודה לסמדר בן-נתן ולאמיר פז-פוקס על הערותיהם המאירות]

עדות ראשונה:

"אני מרסס חומר הדברה מתרמיל גב. הבוסים שלנו אומרים לנו להיזהר, אבל לא נותנים לנו מסכות, כפפות, או לבוש אחר. היתה לי פריחה על הידיים, העיניים צרבו לי, והקאתי אחרי הריסוס. הבוסים אומרים לנו ללכת הביתה עד שנרגיש טוב יותר". (ע', בן 16, פועל בהתנחלות תומר)

על פי תקנות בטיחות בעבודה שנחקקו בישראל ב-1992, עבודה עם חומרי הדברה אסורה לילדים מתחת גיל 18. ישראל לא החילה את התקנות האלה בשטחים.

עדות שניה:

"במאי 2013 התעלפתי חמש פעמים, יום אחרי יום, בזמן שעבדתי בחממת הפלפלים. ביום הראשון הקבלן לקח אותי הביתה. כשזה קרה למחרת, הלכתי לבד. ביום השלישי שזה קרה, הלכתי הביתה ואז לבית חולים ביריחו. נתנו לי כדורים נגד כאב ראש ואמרו לי שזאת מכת חום. אחרי חמש פעמים פיטרו אותי. ביום השישי הלכתי למעסיק חדש. קיבלתי זריקות לחודש… לעזור לי עם מכת החום. הייתי מתעלף ל-2-3 דקות. כשבחוץ יש 40 מעלות, בתוך החממה זה 50 מעלות או יותר בזמן הקיץ, ואז רוב הילדים עובדים, כי אין בית ספר". (מ', בן 16, פועל במושב תומר)

על פי תקנות בטיחות בעבודה שנחקקו בישראל ב-1995, עבודה בטמפרטורה מעל 40 מעלות אסורה לילדים מתחת גיל 18. ישראל לא החילה את התקנות האלה בשטחים.

עדות שלישית:

"מי שנפצע בעבודה צריך לחכות עד סוף היום שהוואן יאסוף אותו… עובד אחד חתך את האצבע שלו בתאונה. הדביקו לו אותה חזרה ונתנו לו לחכות עד סוף יום העבודה… אם אתה נפצע, אתה לא מקבל שום משכורת על השעות שהחסרת". (ח', בן 15, פועל במושב פצאל)

על פי חוק הביטוח הלאומי, עובד שאיבד את כושר העבודה כתוצאה מתאונת עבודה, זכאי לדמי פגיעה בגובה של 75% ממשכורתו, לתקופה של עד 13 שבועות. ישראל לא החילה את חוק הביטוח הלאומי על פלסטינים בשטחים.

* * *

העדויות האלה לקוחות מדו"ח קשה לקריאה של ארגון Ripe for Abuse ,HRW (בשלים לניצול), שהתפרסם לפני כשבועיים (כאן הנוסח המלא). כצפוי, התקשורת הישראלית עברה עליו בשתיקה כמעט רועמת: איזכור יחיד בעברית היה ב-nrg, ואיזכור נוסף היה במהדורת "הארץ" באנגלית. בשני המקומות הובאה כלשונה ידיעה של סוכנות "אי-פי". אף אחד בתקשורת הישראלית לא חשב ששווה אולי לשלוח כתב לבקעה ולבדוק מיד ראשונה את הממצאים המרעישים שבדו"ח. מדובר בסך הכל בחצר האחורית שלנו, שהגויים ישחיתו עליה זמן. אנחנו בעניין של משחקי קואליציה.

גם אתרי השמאל פסחו על הדו"ח ברובם (להוציא "מחסום ווטש" ומק"י), על אף שמדובר בנושא שמתלכדות בו כל העוולות שנגדן נאבק השמאל – כיבוש, נישול קרקעות, ניצול עובדים, ובמיוחד – ניצול ילדים. הדו"ח פורש את סיפורם של מאות ילדים שמועסקים בתנאי עבדות בהתנחלויות של בקעת הירדן. הילדים פלסטינים, המעסיקים יהודים. אלה אינם רואים את אלה, בהבדל מכריע אחד: הילדים מכירים בקיומם של המעסיקים היהודים, אבל אלה אינם מכירים בקיומם של הילדים. כך מתאפשר הניצול הקיצוני שיתואר בהמשך; אוכלוסיה שקיומה מוכחש ממילא אינה נושאת בזכויות כלשהן, בריאותיות או כספיות.

הדו"ח של HRW מתבסס על ראיונות עם 38 ילדים-פועלים שמועסקים בהתנחלויות, וכן ראיונות עם בני משפחותיהם, מורים ומנהלי בתי ספר, עורכי דין ופעילים קהילתיים. הישראלי הממוצע, שלרוב אין לו מושג על הדברים שמתרחשים בשמו בבקעת הירדן, ממילא יסרב לדון בממצאי הדו"ח הזה ויפטור אותו כעוד נדבך בתעמולה אנטישמית; אדם כזה מוטב גם שלא יגיב כאן (אך נזכור תמיד בזכות מי ומה הוא יכול להתבוסס בבורותו). מי שבכל זאת מתעניין במציאות החיים הזאת של אלפי משפחות בבקעת הירדן, יכול ללמוד עוד. למשל, שנושא ההעסקה הנצלנית של ילדים בעבודות חקלאיות מפרכות וגם מסוכנות בהתנחלויות הבקעה נחקר וסוקר בשנים האחרונות – הכל באנגלית – לא מעט. הנה דו"ח של מרכז הפיתוח הפלסטיני "מעאן" משנת 2013, כתבה של דליה חתוכה באל-ג'זירה מאותה שנה, תחקיר נרחב של מאט סורוסקו ב-World Policy Institute, על הכפר זבידאת שעשרות מתושביו וילדיו עובדים בהתנחלות ארגמן, וכתבה של דינה אלמוטי ב"דיילי ביסט". בסרטון הבא מתראיינים ילדים-פועלים, הוריהם ואנשי חינוך, ומתארים את הרקע הכלכלי הקשה, כמו גם רפיונה של מערכת החינוך, שעל הרקע שלהם צמחה התופעה.

כל הדיווחים האלה מלווים בעבודת שטח וראיונות שאין כמעט למצוא בתקשורת הישראלית. גם דו"ח HRW, שהושתק בישראל, קיבל כיסוי ב"טלגרף", "ניו-יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", ועוד. הישראלים יודעים על המתרחש בחצר האחורית שלהם פחות ממה שיודע צרכן התקשורת בעולם. למשמעות של הנקודה הזאת אחזור בסוף הדברים.

השיטה

מספר הפלסטינים שמועסקים בחקלאות בהתנחלויות הבקעה נע בין 10,000 ל-20,000, תלוי בעונה. מתוכם מגיע מספר הילדים לכ-1,000 בעונת השיא. יום העבודה שלהם מתחיל מוקדם, בסביבות 5:30 בבוקר, ונמשך עד אחרי הצהריים. בעונת השיא ילדים עובדים 12 שעות ביום, שישה או שבעה ימים בשבוע. המשכורת הממוצעת ליום עבודה של 8 שעות היא 75 ש"ח. לשם השוואה, שכר המינימום לעובדים מתחת גיל 18 בישראל עמד על כ-135 ש"ח ליום (עד לאפריל 2015); הילדים הפלסטינים, אם כך, משתכרים בממוצע קצת יותר ממחצית משכר המינימום לגילם. הפסיקה הישראלית כבר החילה את חוק שכר המינימום על פועלים בשטחים לפני 8 שנים, והממשלה הקודמת גם החליטה על כך באופן רשמי, אבל לא נראה שיש למישהו כוונה לאכוף את החוק במערב הפרוע של בקעת הירדן.

הבעיה מתחילה עוד קודם. ישראל חתמה על אמנת האו"ם לזכויות הילד שאוסרת על כל ניצול כלכלי של ילדים והעסקתם בעבודה שחושפת אותם לסיכונים ומרחיקה אותם מחינוך חובה. ישראל גם חתומה על אמנות במסגרת ארגון העבודה הבינלאומי שקובעות את גיל המינימום להעסקת ילדים על 15 ואוסרות על עבודה בסיכון מתחת לגיל 18. אסור גם להעסיק ילדים בשעות הלימודים. כל המגבלות האלה מעוגנות בחוק הישראלי, אבל את מתנחלי הבקעה ואת מפקחי משרד הכלכלה כל זה לא מעניין. מתוך 38 הילדים שרואיינו לדו"ח, 20 היו מתחת לגיל 15. העובד הצעיר ביותר במשרה מלאה היה בן 13 והצעיר ביותר במשרה חלקית היה בן 11.

חלק מן הילדים מתגוררים בכפרים שסמוכים להתנחלויות, אבל חלקם מגיעים מרחוק. פעיל "קו לעובד" שביקר בכפר עוג'ה, מצפון ליריחו, מצא שם מחסן ובו 17 תושבים מהכפר יאמון שליד שכם, בהם 5 ילדים. הילדים האלה, שהתנתקו ממשפחתם כדי להתפרנס, השתכרו 60 שקל ליום, אבל קבלן העבודה גבה מהם 10 שקלים עבור כל לינת לילה ו-5 שקלים עבור דמי הסעה להתנחלויות. 45 שקלים נטו ליום.

קבלני העבודה הם חוליית מפתח בשרשרת הניצול. המתנחל לא בא במגע ישיר עם הפועלים. הוא שוכר קבלן פלסטיני, ("וואסית" בערבית), תמורת 75-100 ש"ח ליום. הקבלן גובה דמי הסעה והוצאות אחרות מן הפועלים, בסכום של 15-25 ש"ח ליום מפועל. אין שום חוזה העסקה, שום ניירת כובלת שאפשר להציג בערכאות משפטיות. התשלום במזומן (אף פועל שרואיין לדו"ח לא ראה תלוש משכורת). היעדר המסמכים מבטיח שהפועל לא יתבע את זכויותיו בבית משפט (גם אם מדובר בדיני העבודה המעטים שהורחבו לשטחים), כיוון שלעולם לא יוכל לעגן את טענותיו במסמכים.

הקבלנים מעידים שמי שדורש שכר מינימום  או פיצויים – מפוטר. רוב סכסוכי העבודה הם על רקע דרישת כספי פיצויים ולא שכר מינימום. זאת משום שמי שדורש שכר מינימום מסתכן בפיטורין, בעוד שמי שדורש פיצויים כבר איבד את עבודתו. יש גם "רשימות שחורות" של פלסטינים שניסו לתבוע מעסיקים מתנחלים בבית משפט אחרי תאונות וכדומה. לא הם ולא בני משפחתם יוכלו למצוא תעסוקה שכן הקבלנים חולקים את הרשימות זה עם זה. לכך מצטרפת פרקטיקה מוכרת של מתנחלים בעלי עסקים: להפעיל את זרועות הביטחון נגד עובדים "בעייתיים" ולשלול את היתרי העבודה שלהם במצג שווא של "מניעה בטחונית".

בקצרה, הפועלים כבולים.

נזקים בריאותיים לילדים

גורמי הסיכון שאליהם נחשפים הילדים-פועלים בבקעה, כפי שעולה מן העדויות בתחילת הפוסט, הם שונים ומגוונים: עבודה עם חומרי הדברה כימיים, נשיאת משאות כבדים, עבודה בטמפרטורות גבוהות במיוחד, שימוש במכשירי חיתוך מסוכנים, סכנת נפילה מעצי תמר, עקיצות עקרבים והכשות נחשים בשדות, וכדומה. הסכנות מובילות לתאונות, והילדים מספרים עליהן. רק שני ילדים שרואיינו בדו"ח העידו שניתנו להם אמצעי מגן נגד חומרים כימיים. הילדים מדווחים על הקאות, סחרחורות, בחילות, צריבה בעיניים, פריחות בעור, כאבי גב, חתכים ושריטות, התעלפויות ומכות חום.

אחד הקבלנים העיד: "ענבים צריכים אלזודף, למשל. להרבה אנשים מתקלף העור בפנים בעונה של הענבים". על פי הדו"ח, אלזודף הוצא משימוש באיחוד האירופי ב-2008 בשל נזקיו הבריאותיים. יש גם עדויות על שימוש באנדוסולפן, חומר שהרשויות בארה"ב הורו לחדול משימוש בו, כיוון שמחקרים הוכיחו קשר בינו לבין עיכוב בהתפתחות המינית של ילדים. הילדים נושאים לעתים ארגזים או משאות שמשקלם מגיע ל-20 ק"ג. על פי החוק בישראל, אסור להעסיק ילדים בעבודה שדורשת נשיאת משא שמשקלו עולה על 12.5 ק"ג.

החוק הישראלי שמחייב מעסיקים לשלם ביטוח לאומי וימי מחלה לעובדים חל גם בהתנחלויות, אבל אף פועל שרואיין לדו"ח לא קיבל תשלומים כאלה. ב-2013 ערך מרכז הפיתוח "מעאן" סקר בקרב 41 פועלים מ-20 התנחלויות בבקעה. 12 מהם נפצעו במהלך העבודה. רק שניים קיבלו פיצויים או ימי מחלה מן המעסיק או הקבלן.

בקעת הירדן: גן עדן למעסיקים נצלנים

ניצול הילדים, עד כדי פגיעה בבריאותם, הוא חלק מתמונה רחבה יותר של הפקרה מוחלטת של העובדים הפלסטינים בהתנחלויות הבקעה, וזאת, בתורה, גם היא חלק מן התכנית הכוללת לרישוש וגירוש האוכלוסיה הילידית מן הבקעה, שנפרשה בבלוג הזה בשני פוסטים נרחבים.

דו"חות מבקר המדינה מתארים באופן שגרתי מציאות בלתי משתנה של הימנעות הרשויות – קמ"ט תעסוקה במנהל האזרחי, משרדי הפנים והכלכלה – מאכיפת דיני העבודה בקרב פועלים פלסטינים בשטחים. למעשה, נציגי הממשלה גם הודו בכך. בשתי תגובות שונות, האחת שניתנה ב-2010 והשנייה ב-2014, הבטיחו נציגי משרד התמ"ת/כלכלה שהם עדיין עובדים על זה. אל תעצרו את נשימתכם.

דו"ח של "קו לעובד" מ-2012 תיאר בפרוטרוט את כל ממדי הניצול של העובדים הפלסטינים בשטחים – שכר נמוך בהרבה משכר המינימום, ללא כל תנאים סוציאליים והפרשות כנדרש בחוק, הימנעות מתיעוד כתוב של חוזי העסקה, התנערות מאחריות באמצעות העסקה קבלנית, צעדי עונשין קיצוניים נגד התארגנויות עובדים, חשיפה לחומרים מסוכנים והתעלמות מתקנות בטיחות בעבודה, שלילת פיצויי מחלה ותאונה, ועוד. הדו"ח מייחד גם פרק מיוחד לתנאים הקשים במיוחד בעבודה החקלאית בבקעת הירדן, בעקבות כתבה נרחבת על "עבדות התמרים" בבקעה. עוד על המחיר האנושי שעומד מאחורי תמרי המג'הול החביבים עליכם כל כך – בסרטון הבא.

זהו מעגל קסמים: ככל שתנאי העבודה מופקרים יותר, כך מתרבות תאונות העבודה. ככל שהן מתרבות, כך קטן האינטרס של מתנחלי הבקעה לקחת אחריות ולפצות את העובדים הפצועים. וככל שנמשכת עצימת העין של השלטונות, ההזנחה הפושעת הזאת יכולה להימשך באין מפרע – על גבם השבור של הפועלים הפלסטינים.

לפני שנה בדיוק פורסם תחקיר של טלי חרותי-סובר ב"דה-מרקר" על – אין מילה אחרת – העבדים הפלסטינים בבקעת הירדן. גיבור הכתבה, ג'מאל פוקהה מעין אל-בידא שבצפון הבקעה, בן 54, עבד במשך 3 שנים, 7 ימים בשבוע, כשומר מטע בננות. משך משמרת יומית היה 16 שעות (מ-2 בצהריים עד 6 בבוקר), ועליה היה מקבל 100 שקלים, 6.25 שקלים לשעה. כלומר, רבע משכר המינימום הקבוע בחוק, שמאז שנת 2007, בעקבות בג"ץ "גבעת זאב", הוחל גם בשטחים. מי שאחראי לחרפה הזאת, תתפלאו אולי לגלות, היה דווקא קיבוץ "כשר", שנמצא בתחומי הקו הירוק – קיבוץ גינוסר. גינוסר חוכר אדמות בצפון הבקעה מהתנחלות שדמות מחולה. מי ששילם לפוקהה – בחבילת שטרות, ללא כל תלוש שכר – היה מנהל הענף של קיבוץ גינוסר. עד כמה אכפת למנהל הזה מן הזכויות של עובדיו אפשר להתרשם מדבריו הגלויים למצלמה.

בדיקה נוספת מגלה עוד שכבת ניצול מתחת לזו הנראית לעין. אדמות מטע הבננות הן אדמות שהופקעו מעין אל-בידא בסוף שנות ה-70' כיוון שבעליהן הוכרזו "נפקדים". במקביל, התייבשו המעיינות הטבעיים של הכפר בשל קידוח "ברדלה" של חברת "מקורות", ומאז מקבל הכפר כמויות הולכות וקטנות של מים בצינורות של "מקורות". הסיפור בתמצית, איפוא: האדמה נגזלה, המים יובשו, וכעת מועסקים תושבי הכפר בתנאי עבדות במטע שניטע על אדמתם ונהנה מן המים שהיו שלהם. קולוניאליזם בכמוסה אחת מרוכזת.

[בהערת שוליים אפשר להצביע על הזיקה העמוקה הזאת, הלא-מקרית בכלל, בין קיבוץ גינוסר, מקום הולדתו של מפקד הפלמ"ח ואיש תנועת העבודה, יגאל אלון, לבין התנחלויות הבקעה, שהוא ותנועתו טיפחו בשקדנות רבה. ועוד אפשר להצביע על התמימות במחשבה שפרקטיקות קולוניאליות כמו גריפת רווחים מהעסקת עבדים נטולי זכויות אינן זולגות לתחומי הקו הירוק ומזהמות את כל שוק העבודה הישראלי].

בדיון בוועדת העבודה של הכנסת שנערך זמן קצר לאחר מכן, שוב צפה בעיית היעדר האכיפה של חוקי העבודה הישראליים בשטחים. נציגי משרד הכלכלה הבטיחו גדולות ונצורות, דובר על הגשת דיני עבודה שיורחבו בצו אלוף לשטחים, אבל ניסיון העבר מוכיח שאלה דיבורי סרק: עם או בלי חקיקה, כשהרשויות אינן חפצות לאכוף, זכויות העובדים הפקר, ולראיה הדברים שכותב מדי שנה מבקר המדינה בנושא, ללא כל השפעה. סקר שנערך לפני שנתיים וחצי העלה שאכיפת זכויות עובדים – מניעת הלנת שכר, הפרשה לפנסיה ותשלום שעות נוספות – בשטחי הגדה מפגרת בעשרות אחוזים מאחורי האכיפה בתחומי הקו הירוק.

תזכורת: מנגנוני הגירוש והניצול בבקעה

ישראלי מן השורה שקורא על ילדים שנשלחים לעבודה במקום לבית הספר מן הסתם שואל את עצמו לפני הכל – איפה ההורים? למה הם אינם דואגים לילדיהם? שאלות כאלה – תמימות או מיתממות – יכולות להישאל רק מנקודת המבט של מי שאינו מסוגל לדמיין את עומק המצוקה והייאוש שנקלעה אליו האוכלוסיה הפלסטינית בבקעת הירדן. לכן צריך לומר כמה מילים על תנאי הקיום הבסיסיים באזור; לתיאור נרחב, ראו את שני הפוסטים האלה.

נתונים בסיסיים: שטח הבקעה הוא 30% מכלל שטח הגדה, ו-88% ממנה מוגדרים שטח C –  שבו אין לרשות הפלסטינית שום סמכויות. כ-86% מאוכלוסיית הבקעה הם פלסטינים, 60 אלף נפש, לעומת 9,500 יהודים. בשטח C שבבקעה חיים כ-18 אלף פלסטינים, הפזורים ב-68 קהילות. חייהם הם גיהנום, באדיבות המנהל האזרחי, צה"ל, ההתנחלויות, ובתי המשפט הישראלים.

למרות שהם מהווים כמעט 90% מתושבי הבקעה, הפלסטינים מודרים מ-94% משטחה (כך זה נראה על המפה). 90% מן השטח מוקצים למועצות האזוריות של ההתנחלויות היהודיות – שטחים עצומים כל כך, שהולידו תופעה של החכרת אדמות חקלאיות בידי מתנחלים לפלסטינים, בניגוד לחוק האפרטהייד של הסוכנות היהודית. כ-45% משטח הבקעה מוגדרים "שטח צבאי סגור", אף כי שטחי האימונים בפועל קטנים בהרבה. בשנה האחרונה נחשף שגם הפטנט הזה נרתם לפרוייקט הגירוש (של פלסטינים) וההתנחלות (של יהודים): שטחי אש מוכרזים באזורים שהמדינה רוצה לגרש מהם פלסטינים ומבוטלים באזורים שהמדינה רוצה ליישב בהם יהודים.

ישראל מפעילה שתי תכניות מתאר בבקעה – ישראלית בת זמננו, ומנדטורית, מלפני 70 שנה. תכנית המתאר המנדטורית מגדירה כמעט את כל שטח הבקעה (למעט העיר יריחו) כאזור חקלאי שאפשרות הבנייה בו מוגבלת מאד. תכנית המתאר הישראלית היא "לא-תכנית" – אין לה קיום סטטוטורי, היא פרקטיקה טהורה. הפרקטיקה הזאת מאפשרת בנייה נרחבת באזורים חקלאיים, ולמעשה, גם ללא תכניות מאושרות. התכנית המנדטורית כמובן חלה על פלסטינים, הישראלית חלה על מתנחלים.

שלל ההמצאות האלה ואחרות הופכות כל בנייה פלסטינית בבקעה לבלתי חוקית – החל מדיר חדש לעזים, חפירת בור מים, הצבת לוחות סולאריים וכדומה. הכל נהרס בשיטתיות; הדחפורים של המנהל האזרחי אינם פוסקים מן המלאכה הקדושה ולו לרגע, ומותירים אחריהם מאות משפחות ללא קורת גג מדי שנה.

שלטונות ישראל אינם רואים בעין יפה את הפיזור הטבעי של קהילות הפלסטינים – חלקם הגדול בדואים רועי צאן – בכל רחבי הבקעה, שטח שכל ממשלות ישראל מצהירות שלעולם לא ייסגו ממנו. את אלה שלא הצליחה לגרש או להרעיב עד מוות, אם כן, מתכננת המדינה לרכז בשתי עיירות – תלת נויעמה (מצפון ליריחו) ופסאייל (בצפון הבקעה). כנהוג מול הילידים, אף נציג של הפלסטינים לא היה מעורב בתכניות, שאינן מתחשבות לא בשטחי הרעייה שדרושים להם ולא במבנה החמולתי שלהם. אין פלא שהם מתנגדים לתכניות.

האפליה הקיצונית לא מסתיימת בהקצאת קרקעות אלא מתבטאת גם בהקצאת מים. בקעת הירדן עשירה במי תהום, אבל הקידוחים הרבים של חברת "מקורות" באזור משרתים את המתנחלים, לא את הפלסטינים. אלה צריכים להישען על מעינות עתיקים שחלקם כבר יבשו, ואחרים בדרך להתייבש בשל קידוחים סמוכים של "מקורות". לפלסטינים אסור לבצע קידוחים חדשים בבקעה ללא הסכמת ישראל, כך קבעו הסכמי הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית; האישורים המעטים שניתנים מגבילים את עומק הבארות הפלסטיניות ל-150 מטר, בעוד שהבארות של ישראל מגיעות לעומק של מאות מטרים. התוצאה של כל זה היא שמתנחל בהתנחלות כמו רועי צורך בממוצע 431 ליטר ליום (ללא מים לחקלאות, שמעלים את הצריכה מעל לאלף ליטר ליום), ואילו בקהילת רועים פלסטינית כמו אל-חדידייה הסמוכה מסתפקים ב-20 ליטר ליום, חמישית מהמינימום לנפש לפי ארגון הבריאות העולמי, וכמות שמוגדרת "על סף אסון הומאניטרי". מפעם לפעם ממשלת ישראל גם מגדילה את הקצאות המים למתנחלי הבקעה כי באמת, למה לא, בשבילם יש מים בשפע, וכפי שמציין ראש המועצה האזורית בגאווה, "כמעט בכל יישוב יש בריכה". מנגד, המנהל האזרחי מפרק צינורות ומחרים מכליות מים של קהילות פלסטיניות.

וכך הנוסע בכבישי הבקעה יכול לראות, זה לצד זה, יישובים פורחים ומוריקים, שמטעיהם פרושים מלוא כל העין, וממש בסמוך להם מקבצי בקתות עלובים, ללא כל צמחיה, שביניהם פזורים מכלי מים שהובאו מרחוק (הוצאות על מים יכולות להגיע למחצית מן ההוצאה החודשית בקהילות האלה; הייבוש הופך לרישוש).

ועוד לא אמרנו דבר על מגבלות התנועה הדרקוניות, שאינן מאפשרות למי שרכבו אינו רשום כשייך לתושב הבקעה להיכנס אליה, ועוד חסימות פנימיות שמשבשות לחלוטין את חיי היומיום, המסחר וקשרי המשפחה של תושבי הבקעה. לפני שנה וחצי חישב הבנק העולמי שמשטר המגבלות שהנהיגה ישראל בשטח C עולה לפלסטינים 3.4 מיליארד דולר בשנה, מתוכם 704 מיליון דולר בגין המגבלות על מים וקרקע. הדו"ח מציין את הפוטנציאל העצום שטמון בפיתוח חקלאי של בקעת הירדן, פוטנציאל שישראל חוסמת לחלוטין. נתון בולט בדו"ח מצביע על כך שמאמצע שנות ה-90' ועד ל-2011 הוכפל מספר העובדים הפלסטינים בחקלאות, אבל במקביל ירד הפריון בענף פי שתיים; כלומר, הפלסטינים הופכים בהדרגה מעם שחי על ייצור חקלאי לעם שחי על אספקת כוח עבודה זול לחקלאות ההתנחלויות (עוד על כך בדו"ח "כרם נבות").

זאת התשובה – עדיין בראשי פרקים, ללא פירוט רב – לשאלה "למה ההורים של הילדים האלה שולחים אותם לעבוד בהתנחלויות?".

בשביל מה ללכת לבית ספר?

עוד תשובה, מיידית מאד, היא שישראל עושה ככל יכולתה להקשות על החינוך הסדיר של ילדי הבקעה. זרוע ההרס של המנהל האזרחי אינה חסה על בתי ספר, ולו הקטנים והמאולתרים ביותר. בין 2003-2007 צה"ל הרס את בית הספר בג'יפתליק 7 פעמים, ב-2010 צה"ל הרס בית ספר בח'רבת טאנא, צווי הריסה הוצאו נגד בית הספר בכע'בנה, בפסאייל, נגד אוהל שמשמש כבית ספר בעין אל-חילווה, והשנה הוצא צו הריסה לבית ספר שנבנה מלבני בוץ, בסיוע של מתנדבים בינלאומיים בכפר סאמרה. החינוך של הילדים האלה, כך נראה, ימשיך להתרכז במגלצ'ה העצובה הזאת.

כתוצאה מהמדיניות הזאת, יותר ויותר ילדים מוצאים את עצמם בכפרים ללא כל מוסד חינוכי, או עם מוסד חינוכי שבנייתו הופסקה לפני שהושלם. הצורך ליסוע באוטובוסים מרחקים ניכרים מדי בוקר, בדרכי עפר משובשות, והעיכובים הבלתי נמנעים במחסומים – כל אלה גורמים לכך שרבים מתייאשים ומוותרים על בית ספר. בדו"ח HRW מצוטט מורה בבית ספר בפסאייל, שמספר כי בכיתה א' בבית ספרו יש 42 תלמידים, אבל בכיתה ט' רק 9 תלמידים. "הקבלנים באים ומשכנעים אותם לעזוב", הוא מסביר, בעיקר בסביבות גיל 14. בהתחלה הם יוצאים לעבוד באופן חלקי, בעיקר בסופי שבוע (המורים יודעים מיד מי הילדים האלה – הם נרדמים בכתה). ואז הם נוטשים את בית הספר לגמרי ועוברים לעבוד יום שלם.

גם אם יש בית ספר קרוב – אין סיבה משכנעת ללכת אליו. הילדים שרואיינו בדו"ח מספרים שיש להם אחים גדולים שגמרו תיכון ואפילו תואר ראשון, ובכל זאת עובדים בהתנחלויות; השכלה תיכונית או גבוהה היא חסרת ערך באזור שאין בו שום פיתוח אורבני, שום אפשרויות תעסוקה מכניסות, ושהניידות של תושביו אליו ומחוצה לו מוגבלת באופן כה חמור. מרואיין אחד, בן 18, שהפסיק ללמוד בגיל 10, סיכם בפשטות: "אז מה אם יש לך השכלה, בכל מקרה תעבוד בשביל ההתנחלויות".

מרבית הילדים האלה נקלטים בחממות ובמטעי התמרים של התנחלויות הבקעה. הסיבה שהם אינם עובדים במפעלים ישראלים פשוטה: הכניסה לאזורי התעשייה בהתנחלויות מותנית בהצגת תעודת זהות, ושם דווקא יש הקפדה על האיסור להעסיק קטינים. בשדות הפתוחים, לעומת זאת, אין שום בקרה – לא של המעסיק המתנחל, לא של המנהל האזרחי ולא של פקחי משרד הכלכלה. ארץ הפקר, ללא חוק ומוסר.

האמת שיש חוק, אבל למי אכפת

תזכורת: התנחלויות הבקעה נמצאות כולן בשטח C. לרשות הפלסטינית אין שום סמכויות אכיפה בשטח הזה. מערכת החוקים הרלבנטית ליחסי העבודה בין מעסיקים יהודים לעובדים פלסטינים בשטח זה יונקת משלושה מקורות: אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן; חוקי העבודה הישראלים שהורחבו בצווי אלוף לשטחי הגדה המערבית; וחוקי העבודה הירדניים, שמכסים את כל מה שלא מכוסה בצווי האלוף (למאמר מקיף בנושא, ראו כאן).

העסקת הילדים בבקעה מהווה הפרה ברורה ורב ממדית של כל החוקים האלה. גיל המינימום להעסקת ילדים הוא 15 – אבל בהתנחלויות עובדים ועבדו ילדים החל מגיל 10. החוק אוסר להעסיק ילדים כל עוד הם תחת חינוך חובה – אבל הילדים בבקעה מועסקים כבר אז; החוק אוסר לחשוף ילדים עובדים לחומרים מסוכנים, למאמצים פיזיים גבוהים, למכונות מסוכנות ולטמפרטורות קיצוניות – וכל אלה מהווים חלק משגרת העבודה של הילדים שעובדים בהתנחלויות הבקעה. כך קובעות אמנת האו"ם לזכויות הילד ואמנות של ארגון העבודה הבינלאומי שישראל חתומה עליהן, וכך גם קובע חוק עבודת הנוער הישראלי. חוק עבודת הנוער אומנם לא הוחל על עובדים פלסטינים למעסיקים ישראלים בשטחים, אבל במקרה כזה, כזכור, חל החוק הירדני – וגם הוא מכיל את אותם איסורים. ולבסוף, חוק שכר מינימום והזכויות הנלוות, שהורחב לשטחים ב-2007, מופר באופן שיטתי בבקעה: ילדים וגם בוגרים פלסטינים משתכרים לעתים לא יותר מרבע משכר המינימום.

אחריותם של מתנחלי הבקעה למערכת הנצלנית הזאת, לצפצוף המתמשך על החוק, היא ישירה וכבדה. הבלוג הזה אומנם מתרכז בעוולות ומחדלים של השלטון, אבל חשוב להבין שאלמלא בחרו המתנחלים להעסיק ילדים דרך קבלנים פלסטינים, אלמלא היו תאבי רווח קל, אלמלא ליבם היה גס כל כך במצבם הבריאותי של עובדיהם – כל זה לא היה אפשרי. בעל חממת פלפלים שמשלם 70 ש"ח ליום עבודה, שלא מספק כפפות ומסכות מגן, שלא משלם פיצויים – לא יכול להיתמם ולומר "לא ידעתי". אומנם גם הקבלן הפלסטיני נושא באחריות, אבל הדבר לא פוטר את המעסיק מאחריותו, ובית המשפט הישראלי אף נדרש לכך ופסק ברוח זו לפני 5 שנים.

מנין יבוא עזרם של הילדים? משרד הכלכלה הכריז בחגיגיות כי "לא ירפה מהדחיפות והחשיבות של נושא זה ( = אכיפת חוקי העבודה) ככל שיידרש", אך אלה הצהרות חלולות. שר הכלכלה היוצא, נפתלי בנט, כבר הבהיר שלפי דעתו התארגנות של עובדים במקום עבודתם היא "כישלון של המנכ"ל". הוא ודאי יודע שעובדים שאינם מאורגנים – על אחת כמה וכמה עובדים מוחלשים כמו הפלסטינים בבקעת הירדן – אינם יכולים להשיג דבר ממעסיק שרואה מול עיניו רק את שורת הרווח. כשמועצת יש"ע, כור מחצבתו של בנט, מעלה על נס את הבקעה כ"סיפור הצלחה ישראלי", הקשר הסיבתי מתחוור: תוציא מינימום כסף על העובדים, תוודא שהם לא יתארגנו, תעסיק ילדים בתנאי עולם שלישי – וכך תמקסם רווחים.

"סיפור ההצלחה הישראלי" הזה, כמו רבים אחרים, נבנה מאסונם של אחרים. יש קווי דמיון בינו לבין הסיפור של אזור התעשייה "ניצני שלום" הסמוך לטולכרם, שסופר כאן בהרחבה; גם שם חברו תאוות בצע של מעסיקים ישראלים, אוזלת יד והעלמת עין שלטונית ארוכת שנים, והפקרה טוטאלית של העובדים לסיכונים בריאותיים. ההבדל העיקרי הוא שבמקרה הנוכחי – ילדים-פועלים בבקעת הירדן – האדנות הישראלית רומסת אוכלוסיה פגיעה באופן מיוחד. למרות שהבלטתי כאן את הצד המשפטי, את שיתוף הפעולה העברייני של המתנחלים בבקעה עם רשויות ה(אי-)אכיפה, הצד השפל והמכוער של ההעסקה הנצלנית בבקעה אינו נזקק למשענת משפטית; הוא מספיק מקומם גם בלעדיה. אדם הגון צריך לדעת שמקומו של ילד בן 14 בבית ספר, שאין גוזלים את ילדותו לשם עשיית רווחים, שאין רומסים נפשות רכות בסחיבת ארגזים וריסוס מטעים 8 שעות ביממה. אדם הגון צריך לבער פשעים כאלה מן החצר הפרטית שלו, ולא להיבנות מהם.

ומה אומרים על כל זה מתנחלי הבקעה?

"זה שקר מחריד. אין שום הצדקה להעסיק ילדים, לא רק מוסרית ומשפטית אלא גם כלכלית". (ראש המועצה האזורית בקעת הירדן, דוד אלחייני, עושה סדר בשיקולים)

"אלה שקרים ומצגי שווא. חקלאי בקעת הירדן אינם מעסיקים ילדים… הדו"ח של ווטש שם לו מטרה אחת: להוציא את דיבתה של מדינת ישראל רעה ולהשחיר פניה בעולם".(אלחייני מסביר על מה כן צריך לדבר ועל מה לא)

דוד אלחייני הוא חייל נאמן בצבא ההסברה הישראלי. כמו מפקדיו, הוא קודם כל תוקף את השליח, ובתוך כך מקווה שהמסר יישכח. לדבריו, אף ילד פלסטיני לא מועסק בהתנחלויות הבקעה. להד"ם. הכל שקרים ומצגי שווא של עוכרי ישראל. לצידו של אלחייני עומדים גופי הסברה בחו"ל שתקפו את הדו"ח מכל זווית אפשרית – למעט זווית העובדות (ה"פגם" העיקרי בדו"ח, לטענתם, הוא שהוא מתבסס על עדויות של פלסטינים, ומן המפורסמות שאלה אינם כשירים לעדות).

אם כך, מדובר בקונספירציה קולוסאלית ממש בהיקפה. שקרים ומצגי שווא הם כל הראיונות בדו"ח HRW, עם עשרות ילדים ומבוגרים שמעידים על התופעה; שקרים ומצגי שווא הם הראיונות המצולמים עם ילדים-פועלים, חברי מועצות מקומיות ואנשי חינוך בבקעה; שקרים ומצגי שווא הוא דו"ח של מרכז הפיתוח הפלסטיני "מעאן"; שקרים ומצגי שווא הם שלושה תחקירים עיתונאיים נפרדים על העסקת ילדים פלסטינים, גם הם עם ראיונות שטח, משלושה אתרים שונים בבקעה; ולבסוף, שקרים ומצגי שווא הוא דו"ח "קו לעובד" משנת 2012, שמציין כי "כ-10,000 פלסטינים עובדים ללא היתר בהתנחלויות, רובם מועסקים בבקעת הירדן בעונות הגידוד והקטיף, לרבות ילדים מגיל 12 ומעלה" (עמ' 30, הדגשה שלי). גם הצילום הזה, מן הסתם, הוא פטה מורגנה.

אולי לא צריך להיטפל לאלחייני, אדם שהאמת אינה נר לרגליו. אחרי הכל, הוא גם טען שמאז הסכמי אוסלו, אושרו לפלסטינים 54 קידוחי מים בבקעה וליהודים אף אחד ושלאף כפר פלסטיני בבקעה לא חסרים מים (!) (על מנגנוני האפליה בהקצאת המים, שמקורם בהסכמי אוסלו, ובפעולתה של ועדת המים המשותפת, אפשר לקרוא כאן, כאן, כאן וכאן). בסך הכל, הכחשת העובדות היא דרך חיים בבקעה. כשנחשף שמתנחלי הבקעה מחכירים אלפי דונמים לחקלאים פלסטינים, אמר בתגובה יו"ר הוועדה החקלאית של המועצה האזורית, צבי אבנר, ש"מדובר בחריגים ולא בתופעה". חקלאי הבקעה מכריזים בכל הזדמנות שלא גזלו את האדמה מאיש ורק הגיעו להפריח את השממה, אבל העובדה היא שאלפי דונמים של קרקע פלסטינית פרטית נגזלו מבעליהם בבקעה והועברו לידי ההתנחלויות (שכיום מעסיקות את צאצאי הבעלים האמיתיים של הקרקע במשכורות רעב). התנחלות גיתית, שחנכה ברוב טקס ופוליטיקאים שכונה חדשה לפני יותר משנה, יושבת על 3,200 דונם של קרקע פרטית פלסטינית שנגזלה מכפר עקרבה. מותג התמרים המצליח "זורגניקה" של אילה סמית מהתנחלות חמרה חייב את קיומו לקרקע שנגזלה מבעלים פלסטינים פרטיים.

כך זה נמשך ונמשך. המתנחלים לא ידעו כלום וממשיכים לא לדעת כלום; רק בחקלאות הם מבינים, לא בפוליטיקה. אבל דבר אחד הם כן מבינים בפוליטיקה, ודואגים להשמיע אותו בכל הזדמנות: את הבקעה חייבים לשמור בריבונות ישראלית. כי שטח שנגזל לא יוחזר. זה בוודאי נוח לא להבין פוליטיקה כשאתה נהנה מפירותיה אבל להבין אותה היטב כשהיא מעמידה את נכסיך בסכנה. זה בוודאי נוח לגלגל את האחריות למעלה (לממשלה, לסוכנות היהודית) כשמדובר בהשתלטות על קרקעות פרטיות, ולגלגל אותה למטה (לקבלני העבודה הפלסטינים) כשמדובר בהעסקת ילדים נגד החוק.

למעשה, המעסיקים היהודים בשטחים מתנדנדים בין שני קטביה של דילמה מזוהמת: או שהם מצהירים שחוק אחד חל בשטחים, ליהודים וערבים, ואז עליהם לשקר ולהכחיש עובדות שמתועדות בהרחבה; או שהם מתנערים מיומרת השוויון, פוטרים עצמם מחובות חוקיות כלפי עובדיהם הפלסטינים (הנה, מתנחל מרועי באמת טען כך בבית משפט, והפסיד), ואז מודים במובלע שבשטחים שורר אפרטהייד. אין דרך אמצעית.

ההכחשה היא דרך חיים בבקעה. ראש המועצה אלחייני הזדרז לבקר ביקור הזדהות בכפר זבידאת אחרי פעולת "תג מחיר" ולגנות בחריפות את מבצעיה: "הם משתדלים ורוצים להרוס את מרקם החיים המצוין בן עשרות שנים שבנינו בין האוכלוסייה הפלסטינית והישראלית בבקעת הירדן. יש בינינו מרקם חיים של כבוד והערכה הדדית." תשאלו את תושבי זבידאת על "הכבוד וההערכה ההדדית" האלה. תתחילו אולי בתושב הכפר שעבד בגיל 14 בהתנחלות ארגמן – שם גר דוד אלחייני – נפל ונלכד תחת טרקטור, נחבל קשות, ונזקק לניתוח ואשפוז בבית חולים. תשאלו אותו אם במסגרת "הכבוד וההערכה" שרחש לו המעסיק היהודי הוא גם דאג לטיפול הרפואי בו (הוא לא). והאם גם טענתו (המבוססת) של ראש הכפר לפני כמה שנים, ש"ישראל היתה רוצה שנחדל להתקיים", היא חלק מ"מרקם החיים המצויין" בבקעה? יכול להיות שכשאלחייני מדבר על "מרקם חיים מצויין" הוא בסך הכל מתכוון לשגרה בלתי-מופרעת ביחסי האדונים-עבדים בין שתי האוכלוסיות בבקעה, יחסים שפעולות מצערות כמו הצתת מכוניות וריסוס כתובות רק מאיימות לשבש?

מתנחלי הבקעה חיים בלה לה לנד, אבל למרבה הצער מרבית הישראלים נמצאים באותו לימבו עמום של ספק-בורות ספק-הכחשה ביחס לבקעת הירדן. סקר דעת קהל שערכה האגודה לזכויות האזרח לפני 4 שנים גילה בורות בממדים מבהילים: כשני שליש (64%) מהמשיבים לא ידעו שבקעת הירדן היא שטח כבוש שאיננו בריבונות ישראלית. כחמישית (19%) לא ידעו מה מעמדה של הבקעה; רק 18% מהמשיבים ידעו שמדובר בשטח כבוש. 57% מהמשיבים החזיקו בדעות מוטעות לגבי הרכב האוכלוסיה בבקעה: 10% חשבו שרק ישראלים מתגוררים בבקעה, 35% חשבו שרוב האוכלוסיה ישראלי, ו-12% חשבו שיש כמות שווה של ישראלים ופלסטינים. רק 17% ידעו שרוב האוכלוסיה בבקעה פלסטינית (כ-86%).

האם בורות פוליטית היא יתרון או חיסרון? תלוי כמובן מי שואל ומי מרוויח מהתשובות. בהתבטאות חושפנית מלפני כשנה, אמר ראש המועצה האזורית, דוד אלחייני: "אנשים לא מחזיקים מאתנו מתנחלים. סקר של מינה צמח שהזמנו בעבר הראה ש-80% מהציבור לא יודע שהבקעה זה מעבר לקו הירוק". 80% או 64%, מה שברור זה שאלחייני רושם את הנתון הזה כהישג תעמולתי. אפשר ממש לדמיין את פרצופו הזורח: תראו מה זה, שנים קדחנו לישראלים בראש שאנחנו בקונצנזוס, שאנחנו לא "קיצונים", שאנחנו בכלל מתנועת העבודה – וזה עבד! הם אפילו לא יודעים שהכל חרטא ושום דבר לא חוקי. כבוד!

כדאי להתעכב שניה על הנקודה הזאת. כדאי לחשוב לרגע מה זה אומר, שההצלחה של המחנה הפוליטי הדומיננטי בישראל מושתתת, בין השאר, על שקרים והסתרת האמת; מה זה אומר, שהוא יודע את זה ושוקד על זה; ומה זה אומר על תפקיד השמאל ועל טיבו של הדיון הפוליטי בארץ. לפחות דבר אחד ברור: מה זה אומר על התקשורת. כתבות ענק על "הקשיים" שניצבים בפני התנחלויות הבקעה (תמיד מזדנבת בהם הנימה הפולנית, "אבל אנחנו לא דורשים דבר מן המדינה, רק שיתנו לנו לחיות"), מיקרופון פתוח לחקלאים שצריכת המים היומית שלהם היתה יכולה לקיים כפר שלם במשך שבוע – וכל זה בלי לומר מילה על הילדים חסרי השם שמסתובבים במטעים ובחממות – זה לא עיתונות, זה בדיחה עצובה.

מה צפוי בעתיד?

בחודש דצמבר האחרון הניח טורבו החקיקה הימנית, ח"כ יריב לוין, תיקון לחוק עבודת הנוער על שולחן הכנסת. התיקון מבקש להחיל את הוראות החוק גם על מעסיקים ישראלים בשטחי הגדה המערבית. אם יתקבל התיקון, רבים מן העיוותים שתוארו בפוסט הזה, להלכה לפחות, יוכלו להוות בסיס לתביעה בבית משפט ישראלי. ילדים-פועלים בבקעת הירדן יוכלו להודות לח"כ לוין על שאיפשר להם לקבל סעד משפטי הוגן.

האומנם? כשרואים מי הצטרף להצעת החוק של לוין (הח"כים סטרוק, אילטוב, שקד, פייגלין, קלפה, יוגב, מועלם-רפאלי), אפשר לנחש שלא זכויותיהם של קטינים פלסטינים עמדו לנגד עיניהם, אלא זכויותיהם של קטינים יהודים בהתנחלויות. זהו תהליך שמתעצם והולך בשנים האחרונות, שזכה לכינוי "סיפוח משפטי" של השטחים. המערכת המשפטית ומומחים לזכויות אדם מסתייגים ומזהירים ממנו; אני חושב שהם טועים. אבל הנושא הזה ראוי לדיון בפני עצמו ולפיכך אקדיש לו פוסט נפרד בקרוב.

ישראלים שמזדעזעים ממדיניותה של המדינה בבקעת הירדן וממעשיהם של המתנחלים רוקעים עכשיו ברגליהם ושואלים מה לעשות. זאת שאלה מצוינת, אבל אדם צריך להפנות אותה קודם כל אל עצמו, ורק אחרי שבחן את עצמו ביושר והגיע למסקנה שהוא באמת מוכן לעשות, וגם לספוג מחיר. הבלוג הזה נמנע בדרך כלל מהטפה לפעולות כיוון שהמנדט העיקרי שלו, כפי שאני רואה זאת, הוא בייצור ידע פוליטי אלטרנטיבי, ובגיבושה של תודעה פוליטית בקרב ציבור רדום ו/או אפוף-תעמולה. השמאל האקטיביסטי רוחש ארגונים ויוזמות וכל אחד מוזמן לבחור לו את נתיב הפעולה שמתאים לו. אני לא כאן כדי לפסול או להמליץ. בכל זאת אני מרשה לעצמי לומר מילה או שתיים לסיום על יוזמות החרם למיניהן. אלה מילים של פיכחון, לא של תוכחה, ואני מקווה שגם יובנו כך.

החרם הבינלאומי על מוצרי ההתנחלויות כבר רשם לעצמו הישגים נכבדים. חקלאי הבקעה ספגו את המכה הכבדה בשנת 2013, אז ירד הייצוא  אצלם ב-14%, הפסד של 29 מיליון דולר. החקלאים מתלוננים, זה ברור; מה שהם לא מספרים לכם ושומרים בסוד, זה שהמדינה מפצה אותם על ההפסדים, נוהל קבוע במשרד הכלכלה. יש שורה שלמה של חוקים ותקנות כאלה, "חוק נזקי החרם" קראתי להן, שמענישות את אזרחי ישראל פעמיים: פעם אחת בהשקעה בלתי מוצדקת מעבר לקו הירוק, ופעם שניה בפיצוי העסקים שנפגעו מהחרם.

בכל מקרה, החבר'ה בבקעה לא פראיירים, וכשהבינו שאירופה מפנה להם כתף קרה, החלו לשווק את תוצרתם לרוסיה, הודו וסין. זה פחות רווחי, אבל בסך הכל הם שורדים יפה. ממדינות שמצב זכויות האדם בהן גרוע כמו בישראל או יותר לא נשקפת סכנת חרם.

מה לגבי חרם מקומי? גם אם כל השמאל הישראלי יפסיק מחר לקנות כל תוצרת חקלאית מהבקעה, זה בקושי יגרד להם פרומיל של פרומיל מהרווחים. ממילא רק 20% מתוצרת הבקעה מיועדת לשוק המקומי, והשאר ליצוא. אני כמובן לא מתנגד לחרם כזה; באופן אישי יש לי בחילה מהמחשבה שעל שולחני יעלו ירקות ופירות שספוגים בזיעת ילדים מנוצלים וסובסדו בכספי. אבל אני מודע לכך שזהו אקט היגייני בעיקרו, שהשפעתו הפוליטית מזערית. תומכי החרם מצביעים על האפקט הפסיכולוגי ולא רק הכלכלי שלו, וזה נכון, ועדיין נראה לי שלא זה מה שישבור את חקלאי הבקעה. לתוצרת שלהם (ובעיקר לתמרי המג'הול) יש תמיד ביקוש בחו"ל. מכאן נובע שצריך לחשוב הלאה. אולי על חרם שניוני, כזה שחל על כל מי שסוחר עם התנחלויות הבקעה (חקלאים צריכים ארגזים, וציוד מכני, וציוד קרור, ועוד ועוד); אולי נחוץ פרסום בנוסח תחקיר "מולד", והפעם על צינורות המימון הממשלתיים הנסתרים שמאפשרים את קיומן של התנחלויות הבקעה.

אין לי פתרונות קסם, וכמו שאמרתי, אלה נושאים ל"מתקדמים". הפוסט הזה מיועד בעיקרו ל"מתחילים" – אלה שעדיין לא יודעים, או לא מבינים, את היקף הגזל והניצול שמדינת ישראל ומתנחליה גובים מתושבי הבקעה. חתירה לשינוי תודעה כזה כבר מוקעת בישראל של היום כבגידה. בישראל של היום, מי שמפר את החוק הבינלאומי, את אמנת האו"ם לזכויות הילד ואת חוק שכר מינימום, מי שמרושש קהילות שלמות ובכך מאלץ את ילדיהן לצאת לעבודה בגיל בית ספר, מי שמסכן את בריאותם של הילדים האלה ומנצל את חוסר הישע המוחלט שלהם מול מערכת החוק הישראלית – פטור מכל עונש. לעומתו, מי שרק קורא לא לקנות מוצרים מאותו גזלן מפר חוק – הוא דווקא מסתכן בהעמדה לדין (תחת "חוק החרם").

לעת עתה נסתפק בכך שכל ישראלי הגון יידע, וגם יפעל לאור הידיעה, שהתנחלויות הבקעה הן מחוץ לתחום. לא צריך לפחד. ואלה שמותיהן:

אבנת, אלמוג, ארגמן, בית הערבה, בקעות, גיתית, גילגל, ורד יריחו, חמדת, חמרה, ייט"ב, יפית, מבואות יריחו, מחולה, מכורה, מצפה שלם, משואה, משכיות, נעמה, נערן, נתיב הגדוד, פצאל, קליה, רועי, רותם, שדמות מחולה, תומר.

[העבודה על הפוסט הזה לקחה שעות רבות; תרומות לבלוג יתקבלו בהכרת תודה]

חוזאעה (כתיב חלופי "חוזעה", "חיזעה" או "אח'זעה") הוא כפר בחלק הדרומי של רצועת עזה, ממזרח לחאן יונס, 500 מטר מגדר המערכת. מעברה השני של הגדר נמצא קיבוץ ניר עוז. בכפר יותר מ-10,000 תושבים (לפי ההערכה המירבית, 14,000) שעוסקים בעיקר בחקלאות.

היה. היה כפר. היו תושבים. עכשיו הכל עיי חורבות, מעשה ידי צה"ל. מדינת ישראל מחתה את המקום הזה מעל האדמה. עשרות ואולי מאות מן התושבים נקברו בהריסות. זה קרה לפני פחות מחודש, כלומר, לפני עידן ועידנים, ובטווח יריקה מן הגבול, כלומר, מעבר להרי החושך.

עכשיו שקט בחוזאעה. דממת מוות.

כאן אפשר לראות תמונה של חוזאעה, "לפני ואחרי", וכאן צילום פנורמה של 360 מעלות של תוצאות ההרס.

היו כל כך הרבה אירועים מחרידים במהלך מבצע "צוק איתן", כל כך הרבה משפחות שנקטלו ברפיח ובחאן יונס ובאשוג'אעיה, שלכאורה אין סיבה מיוחדת לקרב זכוכית מגדלת דווקא לכפר חוזאעה. טבח הוא טבח, בכל מקום. בכל זאת בחרתי להתמקד במה שעבר על הכפר הזה משתי סיבות עיקריות. ראשית, רוב האירועים שהתרחשו בו עברו מתחת לרדאר של התקשורת הישראלית, שגם כך סיקרה את הצד הפלסטיני באופן שטחי להחריד. שנית, העדויות של תושבי הכפר מצביעות על פשעי מלחמה ברורים, גם לפי הגדרת צה"ל (ירי על נושאי דגל לבן, שימוש בתושבים כמגן אנושי, וירי על צוותים רפואיים). כך או כך, מבט מקרוב על זירה אחת ברצועה יכול ללמד לא מעט על אופי האירועים בזירות אחרות, ולכל הפחות עשוי להבהיר עד כמה רחוקה הגרסה הרשמית שנלעסת לנו בידי כלי התקשורת מן המציאות בשטח.

ייאמר מיד: היתה לחימה בחוזאעה. היו שם תשתיות של החמאס, מאגרי רקטות וגם כמה פירים של מנהרות. זה כמובן לא צריך להפתיע אף אחד. כפי שצה"ל מרכז כוחות מצידה המזרחי של גדר המערכת, כך החמאס ריכז כוחות מצידה המערבי. אבל, וזה אבל גדול מאד, במקביל ללחימה היו גם כמה אלפי אזרחים במקום. ומכל העדויות שהצטברו מצטיירת תמונה ברורה, גם היא לא חדשה: צה"ל לא ספר את האזרחים. צה"ל הפעיל עוצמת אש אדירה במרחב שבו שהו מאות משפחות; יותר מכך, חיילי צה"ל בגזרה ירו ביודעין יותר מפעם אחת על אזרחים ועל צוותים רפואיים. מה עבר להם בראש – אין לדעת. מה עבר להם בקנה – אפשר גם אפשר לדעת. המסקנה היחידה היא שתושבי חוזאעה כולם הופללו מראש כלוחמי חמאס שדמם מופקר.

הטיעון השחוק עד דק ש"החמאס אחראי להרג התושבים שבקרבם פעל" אינו מחזיק מים, וכבר לאה העט מלדוש בו. למי שמעוניין בתשובה מסודרת, הנה הדברים המדוייקים שכתב "בצלם"; אין לי מה להוסיף עליהם.

התמונה שהוצגה לחיילים היא גם זו שהוקרנה בתקשורת. כמו שצה"ל לא ראה את האזרחים שהיו שם, גם התקשורת לא ראתה אותם. בכתבה שעוררה הדים רבים ליווה אלון בן דוד את כוחות גבעתי בפעילותם בחוזאעה, ימים ספורים אחרי ההפגזות הכבדות. הכתבה ארוכה ומפורטת ושווה צפייה. הכתב מראיין מפקדים וחיילים שמספרים על הלחימה בכפר, מצלם אמל"ח שנתפס ופירי מנהרות, וכמובן לא שוכח להעביר ד"שים מצולמים הביתה.

הכתבה הזאת מדהימה מכמה בחינות. נתחיל בתזכורת: אלון בן דוד לא נכנס לרצועת עזה כעיתונאי. לעיתונאים ישראלים אסור להיכנס לרצועת עזה. הוא נכנס כנספח של כוח צבאי שאותו הוא מצלם, מראיין ולמעשה מדברר. מה שבן דוד ראה בחוזאעה לא חרג מגבולות המסגרת של חלון הג'יפ שבו הסיעו אותו מנקודה לנקודה. הכתבה, אם כן, איננה טקסט עיתונאי, אלא טקסט יחצ"ני.

מה יש בטקסט הזה? יש "היתקלויות" למכביר, משפטים שגדושים ב"מינהור" ו"טיהור", ולא מעט זחיחות של מנצחים. עאלק מנצחים. לא יזיק להזכיר שמן הבחינה הצבאית הטהורה ההישג הישראלי בחוזאעה, כמו בזירות אחרות, הוא די גמדי. מאחורי כל הרהב על עוז הרוח ואומץ הלב של לוחמי צה"ל מסתתרת העובדה הפשוטה שצה"ל דאג לכתוש היטב היטב כל תא שטח – מן האוויר, ואז בארטליריה – לפני שהוא העז לשלוח לשם כוחות רגליים. שיקול דעת אולי היה שם (אף כי טקטי לחלוטין, חף ממגע מוסרי) אבל אומץ לב? אם יש קשר כלשהו בין אומץ לב לבין הנכונות להסתכן, אין ספק מיהו הצד האמיץ יותר במערכה הזאת.

ומה אין בכתבה של אלון בן דוד? כמובן, אין פלסטינים. 18 דקות תמימות סורקת המצלמה את הרחובות החרבים של חוזאעה ולא מצליחה לקלוט אפילו תושב מקומי אחד. לא חי, לא פצוע ולא מת. אנחנו שומעים בלי סוף שחוליית צה"ל "טיהרה" את האתר הזה ואת האתר ההוא, ואף פעם לא מקבלים תמונה אמיתית של משמעות הטיהור הזה: מי נפגע, כמה נפגעו, האם כולם היו לוחמי חמאס?

נאדה. סיקור שצבוע כולו בחאקי. ושוב, אין כאן שום חידוש; כך פועלת התקשורת הישראלית גם בימי שגרה, לא כל שכן בימי לחימה. זו בסך הכל דוגמה אחת, ייצוגית להפליא, למערכת התעמולה הבולעת-כל שפועלת בישראל, מערכת שכלי התקשורת המרכזיים מתמסרים לה בלב חפץ. ב"צוק איתן" קיבלנו תזכורת מהדהדת עד כמה התקשורת בארץ משרתת את בעלי הכוח והשררה; ההסתרה של ממדי הפשעים של צה"ל ברצועת עזה משאירה את הציבור במצב של בורות מתמדת ומונעת ממנו להבין את גורמי העומק להתקוממות הפלסטינית. כך היא מלבה את אש הסכסוך ולמעשה חותרת תחת האינטרס הקיומי של אזרחי ישראל. כפי שכתבתי בהקשר אחר, התקשורת היא חלק מהבעיה, לא חלק מהפיתרון. מותר וגם מומלץ להשקיף באדישות על "חשבון הנפש" שהיא עורכת עם עצמה, טקסי התמרקות תקופתיים שלא מותירים כל חותם בתשדירי התעמולה שנקראים אצלנו "חדשות". מותר וגם מומלץ לעבור הלאה.

הנושא של הפוסט הזה הוא מה שקרה בחוזאעה. להבדיל מצרכן התקשורת הישראלי, הצרכן הבינלאומי יכול היה לדעת, והרבה, כמעט בזמן אמיתי, על המתרחש בכפר. מטבע הדברים, כמעט כל המקורות ששימשו אותי בתחקיר הם מקורות זרים – ארגוני זכויות אדם וכלי תקשורת. המקורות מוכרים וחלקם אף מצוטטים לא פעם בתקשורת הישראלית, והעדים שמרואיינים מזדהים בשמם המלא. אין לי ספק שהעובדה שהם פלסטינים הופכת כל מילה שיוצאת מפיהם למפוקפקת בעיני מרבית הישראלים; כך אני עצמי חש ביחס להודעות דובר צה"ל או דובר החמאס, אבל לא ביחס לאזרחים – בין אם ישראלים ובין אם פלסטינים. וכאשר העדויות מתלכדות, אני נוטה להאמין להן.

העדויות שתקראו בהמשך אכן מתלכדות זו עם זו; הן גם מזכירות, באופן כמעט מבהיל, עדויות קודמות שנשמעו במהלך "עופרת יצוקה". העיתונאים והתחקירנים שגבו אותן אומנם אינם מכריזים בכל הזדמנות ש"קודם כל אנחנו ישראלים, אחר כך עיתונאים". אבל יש להם יתרון מובהק אחד על פני הקולגות שלהם בישראל: הם היו בעזה, הם צעדו בין החורבות, הריחו את הבשר הנרקב, דיברו עם ניצולים ופצועים, והעבירו תמונה חיה מן השטח. זאת להבדיל מן האין-עיתונאים שכותבים אצלנו על האין-פשעים שצה"ל מבצע באין-עזה.

האירועים בכפר חוזאעה בין התאריכים 21.7-25.7

צה"ל החל להפגיז את השכונה ב-21 ליולי. אזהרות ניתנו לתושבים לפני כן, ואומנם רוב האוכלוסיה נטשה את האזור עד אז, אבל רבים נשארו. על פי הערכה אחת, כ-3,000 תושבים עדיין שהו בכפר בשעה שהחלה ההפגזה. הסיבות לכך ידועות ואין טעם לחזור עליהן בהרחבה; באינספור ראיונות שנתנו העזתים במהלך המבצע הם הסבירו שלא היה מקום בטוח בעזה שאליו אפשר היה להתפנות. במקרה של חוזאעה ניתנה הוכחה מצמררת לציניות החלולה שמאחורי ה"אזהרות" של צה"ל. משפחת אל-נג'אר שנמלטה מן הקרבות בחוזאעה מצאה מקלט בבניין בן ארבע קומות בחאן יונס. אבל שם השיגם טיל של חיל האוויר והרג 20 נפשות מן המשפחה, בהם 11 ילדים ו-4 נשים. התקרית הזאת זכתה בקושי לאזכור שולי בחדשות בישראל. שלושה ימים מאוחר יותר הפציץ חיל האוויר עוד בניין בחאן יונס וקבר בו חיים 35 איש – ההפגזה הקטלנית ביותר על מבנה מגורים אחד בשנים האחרונות בעזה, על פי "בצלם". לפחות 60 משפחות נמחו כך במהלך "צוק איתן" (היכנסו לקישור לקבל מושג על זהות ההרוגים).

הדיווחים השונים שזרמו מחוזאעה הצביעו מיד על טבח. אלפי תושבים מצאו עצמם נתונים להפגזות כבדות במשך כמה ימים רצופים. בזרם הדיווחים חוזרים ונשנים אזכורים של פעולות צה"ל שעל פניו נראות כפשעי מלחמה. ביניהן: ירי צלפים על אזרחים, ירי על צוותים רפואיים, ירי על אזרחים שהניפו דגל לבן, שימוש באזרחים כמגן אנושי, וגם רמזים על מעשי הוצאה להורג בירי מטווח אפס. אחת העדויות המזעזעות ביותר היתה של מחמוד איסמעיל, תושב חוזאעה שנלכד בתופת הזאת וצייץ שורה של עדכונים במהלכה. הנה העדות בשלמותה, כפי שקובצה ותורגמה באתר "שיחה מקומית":

"ח'וזאעה הלכה. הבתים שלנו הופגזו מלמעלה, הבתים של כל אנשי ח'וזאעה, והאנשים נפגעו ודיממו עד מוות בזמן שחיכו לעזרה.

צפיתי מחלון חדרי במשך שעות רבות בכל שלבי מותו של נער בן עשרים.

הבית ששהיתי בו עם עוד חמישים גברים, תינוק ואישה, הופגז. אינני יודע מה עלה בגורלם של האחרים שהיו איתי, אבל אני יודע שהנעליים שלי היו מלאות בדם. ניצלנו את העשן והאבק שעלה מההפגזה וברחנו הביתה, אבל אחרי שלוש דקות נורו לעבר הבית שלנו שלוש פצצות, הבית עלה באש, ואני נפגעתי פגיעה קלה.

שוב יצאנו לרחוב, מזועזעים ממראות ההפגזות, ההרס והחורבן. ניסינו ללכת לכיוון היציאה מהעיר, אבל ההליקופטרים פתחו באש לכיוונינו ומנעו זאת מאיתנו. אל מול עיניי נפל תינוק קטן. אמו החזיקה אותו ביד אחת וביד השנייה הרימה דגל לבן. אחרי שנפל היא כרכה אותו בדגל הלבן והמשיכה ללכת עם שאר ילדיה. פחד.

בדרך שהלכנו בה מצאנו את גופות דודי ובנו מושלכות בשולי הרחוב, ליד ביתם. במקום אחר בן דודתי נרצח בעת שניסה להציל את אחיו הפצוע שהיה על הכביש. שניהם מתו. גם גופותיהם היו מוטלות אחת מעל השנייה ברחוב. הירי היה אקראי, אין שום דבר בעולם שישכנע אותי אחרת.

אדם אחד, שהיה פצוע מירי בירך שלו, הלך איתי שני קילומטרים עד לאזור עם עזרה ראשונה, וכשהגיע לשם התחיל לצעוק ולהגיד: "אלוהים יבוא בחשבון עם ישראל ומצרים והצלב האדום!"

רופא אחד ישנו בעיר, כמאל אבו רג'ילה, שעשה מאמצים כבירים כדי לטפל בכל הנפגעים שהגיעו למרפאה שלו, למרות חוסר האונים הכבד ודלילות האמצעים, אחרי שהמרפאה שלו הופגזה ואבא שלו נרצח בהפגזה.

הצבא הישראלי השתמש בכעשר משפחות כמגן אנושי נגד אש החמאס. כל המשפחות שבתיהן נשלטו על ידי הצבא לא הורשו לעזוב, או לחפש מחסה.

שכונת ח'וזאעה ללא חשמל כבר 60 שעות. מיכלי המים שעל גגות הבתים היו יעד להתקפות הצבא, והילדים שאיתנו בכו עד אובדן הכרה מרוב צימאון. כל המוות וההרס האלה היו מנת חלקם של 3,000 אנשי ח'וזאעה שנותרו מאחור, אחרי ששבעים אחוז מהתושבים ברחו לילה לפני הטבח.

עדיין יש גופות ברחובות, עדיין יש נפגעים שמחכים להפוך לגופות, עדיין יש אנשים תקועים שלא מצליחים לצאת. הסיטואציה היא איומה וטרגית, ולהסביר את הטבח שקרה במילים יבזה את ממדי האסון. אני ומשפחתי ניצלנו בנס, אין לי שמץ של מושג איך ולמה."

מכל הזוועות האלה, משום מה, השורה שלא מרפה ממני היא "הילדים שאיתנו בכו עד אובדן הכרה מרוב צימאון".

צה"ל ירה על שיירות אזרחים, כולל מי שהניפו דגל לבן

איסמעיל לא בדה דבר מליבו. עדים נוספים תיארו בדיוק את אותם אירועים וגם תחקירנים שהגיעו למקום ציירו תמונה דומה. הנה שורת מקרים שתועדו במקורות שונים.

העדות היחידה שהסתננה לעיתונות הישראלית הגיע דרך כתבה של עיתונאי ערבי ב"מעריב":

"תושבי המקום מספרים על "הוצאות להורג ברחובות", כפי שמספר סמעאן א-נג'אר (25), שחזר ומצא שלא נותר לו בית. "ניצלתי בנס, אך ישנם מאות אזרחים שגופותיהם נמצאות מתחת להריסות", הוא סיפר. "ריח המוות נודף מכל מקום, לאחר שכל הגופות נמצאות בריקבון מתקדם". לדבריו, מי שניצל ממוות מהפגזות מת מרעב וצמא. "חוזאעה הפכה לעיירת רפאים", הסביר. "כל מי שניסה להימלט, הופגז על ידי הטנקים".

בשעה 6 בבוקר ב-23 לחודש, על פי תחקיר HRW, דפקו חיילי צה"ל על דלת בניין שבו הצטופפו יותר מ-100 תושבים. הראשון שיצא החוצה, ידיו מורמות, היה שהיד אל-נג'אר. הוא נורה מיד ונפגע קשות בלסתו. האנשים שבתוך הבית שאלו את החיילים מדוע הם ירו בו, ואלה השיבו שעליהם לפשוט את בגדיהם לפני שהם יוצאים.

בבוקר ה-23 לחודש נאספו מאות מתושבי הכפר ששרדו את ההפגזה והחלו צועדים אל היציאה ממנו כשהם מניפים דגלים לבנים. במהרה נתקלו בטנקים ישראלים. מספרת אסמה אבו-ארג'לה: "הכדור הראשון פגע במישהו שדחף את אחותו בכיסא גלגלים. כשהם התחילו לירות, נפלנו זה על זה בערבוביה בניסיון להימלט. הילדה בכיסא הגלגלים נותרה מאחור". ואיל אבו-ארג'לה (בת אחותה) סיפרה גם היא על הירי לעבר הקבוצה שדחפה נכים בכסאות גלגלים: "היו פצועים על האדמה ולא יכולנו להציל אותם, הם ירו בכל מה זז". לאחר 10 ימים התגלתה גופתה של גדיר אבו-ארג'לה בת ה-16 במרחק של 20 מטרים מכיסא הגלגלים, משוסעת לגזרים.

אחר הצהריים שיחרר הצבא קבוצת צעירים שנעצרה קודם לכן והורה לה ללכת. הקבוצה התקרבה למסגד תאווהיד שבמזרח הכפר ואז נפתחה עליהם אש; צעיר אחד נהרג והשני נפצע. לא היתה זו הפעם היחידה שתושבים שצייתו להוראות יחידה אחת של צה"ל מצאו עצמם תחת אש קטלנית של יחידה אחרת. בעדות נוספת שמופיעה בתחקיר HRW מסופר על מוחמד אל-נג'אר, שנורה בשעה שצעד עם קבוצת אנשים, לאחר שצה"ל פינה אותם בבהילות מביתם. הוא מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן.

עדיין באותו יום, פאתן קדייח וששת ילדיה ברחו מן הפגזים מבית אחד למשנהו. באחת הפעמים נחת פגז על הבית שבו הסתתרו. בנה בן ה-7 זינק החוצה בבהלה, ואז נחת פגז נוסף. פאתן יצאה החוצה וראתה את גופתו. בלית ברירה נאלצה לעזוב אותו שם ולהציל את עצמה ואת חמשת הילדים האחרים.

עוד קבוצת אנשים, כ-30 נפשות במספר, נמלטה מבית אחד למשנהו. בבוקרו של ה-25 ביולי פגע פגז בבית שבו הסתתרו והרג ילד בן 5 ושני מבוגרים בני 62 ו-70. יממה לאחר מכן שוגר טיל לעבר קבוצה אחרת של תושבים שצעדה הרחק מאזור הקרבות; גם הקבוצה הזאת עברה קודם לכן על פני כוחות צה"ל בדגלים לבנים מונפים. שהדי יוסוף אל-נג'אר, בן 22, נהרג מן הירי.

הנה עדותו של אבו עלי קדאייל; שימו לב שהיא מאשרת גם את דיווחו של מוחמד איסמעיל שהובא למעלה על השימוש בתושבים כמגן אנושי לחיילי צה"ל.

"כשהצלב האדום אמר לנו שאמבולנסים מחכים בכניסה המערבית לכפר, בערך אלף איש מיהרו לצאת מבתיהם, שבחלקם השתמשו הכוחות הישראליים כמקומות מסתור. תוך כדי המנוסה האנשים הופתעו לגלות שהאמבולנסים לא שם. בזמן שחיכינו נחת עלינו מטר של פגזי טנקים. אני ראיתי את בני המשפחה שלי מתים מול עיניי, אחדים מהם נקרעו לגזרים. ראמי, איברהים, אליה, חאג' עבד מתו… היינו חייבים להשאיר אותם מאחור".

התושבים מספרים גם על צלפים ישראלים שירו בכל מי שיצא החוצה. על פי עדות אחת, קבוצה של 17 תושבים הונחתה לצעוד לעבר מחסה בטוח יותר, אך בדרכם ירו עליהם צלפים; ארבעה תושבים נהרגו מירי בראשם. חייל הנדסה ישראלי העיד (בעילום שם) שהוא וחבריו ירו על פלסטינית זקנה שהתקדמה לעברם כיוון שהוראות צה"ל חייבו אותם לחשוד בכל פלסטיני. היא נפצעה, המשיכה לזחול, ואז ירו עליה שוב והרגוה.

צה"ל ירה על צוותים רפואיים 

תושבי חוזאעה היו נתונים להפגזות אינטנסיביות במשך יותר משתי יממות בטרם התיר צה"ל לצוותי רפואה להיכנס לכפר ולחלץ פצועים. ארבעה רכבי פינוי הורשו ב-24 בחודש להיכנס לפאתי הכפר למשך שעה בלבד.

זה היה רחוק מלהספיק. תושבי הכפר לא חדלו מלקרוא לעזרה לכל מי שהיו יכולים. קבוצה של קשישים בני למעלה מ-70 פנתה ל"רופאים לזכויות אדם", אך ידם קצרה מלהושיע. בבוקר המחרת, ניסה אמבולנס של בית החולים האירופאי בחאן יונס להיכנס לחוזאעה, ונהדף ארבע פעמים. ב-25 לחודש נורה למוות מתנדב של הצלב האדום בניסיונו לטפל בפצועים בכפר. מתנדבים אחרים שחשו לעזרתו ספגו מיד יריות.

דו"ח של אמנסטי שפורסם ב-7 לאוגוסט מרכז עדויות רבות לכך שצה"ל ירה במתכוון על אמבולנסים וצוותי חילוץ בעזה (טיל, ועוד טיל, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שהאמבולנס נשרף כליל). כ-20 פרמדיקים ואנשי חילוץ נהרגו כך ולמעלה מ-80 רופאים, אחיות ואנשי חילוץ נפצעו במהלך המבצע.

המשמעות של כל זה, בחוזאעה, היתה שאנשים הופקרו לגסיסה איטית עד מוות. נציגת הסהר האדום הפלסטיני דיווחה כי ב-28 לחודש הצליחו סוף סוף אנשיהם להיכנס לחוזאעה. הם מצאו שם 17 גופות, ש"חלקם מתו בהמתנה לפינוי".

צה"ל השתמש בתושבי חוזאעה כמגן אנושי

קודם לכן הובאו שתי עדויות (של מחמוד איסמעיל ושל אבו עלי קדאייל) על כך שצה"ל השתמש בתושבי הכפר כמגן אנושי. במהלך הלחימה בכפר פלשו חיילי צה"ל לבתים פרטיים והפכו אותם למוצבים צבאיים, בשעה שיושביהם המקוריים עדיין נמצאים שם. הם גם צעדו ברחובות מאחורי אזרחים ששימשו להם מגן אנושי.

על פי עדותו של מוחמד חליל אל-נג'אר, בולדוזר מחץ את קיר המטבח שלו ומיד אחריו פלשו אל הבית, שבו התגוררו 14 בני משפחה, עשרות חיילי צה"ל (חלקם עוטים מסכות). הם שהו בבית ארבע שעות. לאחר מכן הוציאו את המשפחה החוצה וצעדו מאחוריה ברחובות חוזאעה, עד ששחררו אותה בהוראה לצאת מהכפר.

העדות המפורטת של רמדאן מוחמד קאדיח ניתנה לארגון זכויות האדם "יורומיד". הוא מספר כיצד השתלטו חיילים על ביתו ב-25 לחודש, ירו למוות באביו בן ה-65 מטווח של מטר, הפשיטו כמה מבני הבית וקשרו את ידיהם, ואז העמידו אותם לראווה בחלונות הבית. הקדישו לעדות המזעזעת הזאת ארבע דקות מזמנכם.

עדכון: ב-21 לאוגוסט פרסם הארגון הבינלאומי להגנה על ילדים (DCI) עדות מפורטת של אחמד אבו-ראידה, בן 17 משכונת חוזאעה, על התעללויות שעבר בשבי חיילי צה"ל בין ה-23 ל-27 ביולי, לרבות השימוש בו כמגן אנושי. בראיון איתו מספר אבו-ראידה שהחיילים שהחזיקו בו שלחו אותו לחפש פתחי מנהרות בתוך בתים בחוזאעה. משלא מצא דבר, היכו אותו באגרופים ובקסדות, כך שוב ושוב, במשך חמישה ימים שלאורכם כמעט דבר לא בא אל פיו.

העדויות האלה על השימוש שצה"ל עשה באזרחים פלסטינים כמגן אנושי מנקבות את הבלון התעמולתי החבוט ביותר של ישראל, כאילו החמאס הפך את כל 1.8 מיליון הנפשות בעזה למגן אנושי ללוחמיו. זאת עוד מבלי שנדרשנו לעובדה הפשוטה שגם צה"ל ממקם כמה מן הבסיסים הרגישים ביותר שלו בלב אוכלוסיה אזרחית.

תזכורת מ"עופרת יצוקה"

ירי מכוון על אזרחים, כולל מי שמניף דגל לבן, אינו תופעה חדשה, וכך גם שימוש בפלסטינים כמגן אנושי. ב"עופרת יצוקה" תועדו כמה מקרים כאלה. אחד מהם, קשה להאמין, היה על אותה משפחת אל-נג'אר בחוזאעה; ארבעה מבני המשפחה נהרגו כך בינואר 2009. תיק החקירה בעניין נסגר. בעקבות תקרית אחרת של ירי על נושאי דגל לבן, שנחקרה בדו"ח גולדסטון, נשפט והורשע חייל גבעתי. חייהן של האשה ובתה שהוא קיפד עלו לו במחיר 45 ימי מאסר בלבד.

שימוש בפלסטינים כמגן אנושי היה שכיח ב"עופרת יצוקה", כפי שתועד בדו"ח "חשופים" של הוועד הציבורי נגד עינויים ושל ארגון "עדאלה". תיק שנפתח נגד שני חיילי גבעתי על שימוש בילד פלסטיני כמגן אנושי הסתיים בהורדה בדרגה ושלושה חודשי מאסר על תנאי בלבד. השופטים נימקו את קלות העונש ב"השלכות הלוואי של ההרשעה בעבירה הנושאת רישום פלילי על תחילת חייהם האזרחיים" של החיילים.

הזלזול הגמור הזה של רשויות החוק בישראל בדיני הלוחמה של המשפט הבינלאומי, ובחייהם של אזרחים חפים מפשע בעזה, העביר מסר ברור לכל המפקדים בצה"ל. אפשר לירות על אזרחים, כולל נושאי דגל לבן, ואפשר להשתמש בהם כמגן אנושי. הסיכוי שתיתפס קלוש, הסיכוי שהתקרית תצוף בדו"ח חקירה בינלאומי גם הוא קלוש, והסיכוי שתקבל על עונש משמעותי בבית דין צבאי הוא כבר לגמרי אפסי.

אירועי חוזאעה, אם כן, אינם חריג אלא כלל בדוק שכבר עובד שנים. גם אם הם יגיעו לבתי הדין הצבאיים, אין שום סיבה להניח שהדבר ישפיע על התנהלות צה"ל כלפי האוכלוסיה האזרחית בסיבוב הבא בעזה.

חשדות להוצאות להורג

שתי עדויות שהגיחו מחוזאעה מתארות אירועים חמורים במיוחד, שנראים על פניהם כהוצאות להורג בידי כוחות צה"ל. שתיהן מצדיקות חקירה בינלאומית נמרצת שתרד לחקר הדברים.

חמדאן אל-נג'אר סיפר ל-Middle East Eye ש-15 גברים צעירים נלקחו מבתיהם והושמו באזיקים בחדר אמבטיה אחד: "הם הוצאו להורג, ירייה בראש מטווח אפס. מצאנו את הגופות שלהם עם הידיים אזוקות מאחור, בתנוחת כריעה על הרצפה".

הדיווח השני, של כתב ה-Daily Beast ג'סי רוזנפלד, מפורט יותר. רוזנפלד הגיע לחוזאעה ב-31 ליולי, וסמוך לאזור חזית הקרב הוא ראה ערימת אפודים מפורקים של לוחמי חמאס. צעקות מבית סמוך מושכות את תשומת ליבו. כשהוא מתקרב הוא חש בבירור בריח בשר מרקיב. גופות חצי-רקובות וחצי-שרופות, בלתי ניתנות לזיהוי, נגררות החוצה. המקומיים מספרים לו שבחדר האמבטיה נמצאה ערימה של שש גופות, אחת על השניה, מסודרות בפינה. הוא מתאר את מה שראו עיניו:

"דם ופיסות בשר התקרשו על רצפת חדר האמבטיה. הקירות ספוגים בדם ומנוקבים בהמון חורי כדורים, שנראים כאילו נורו מנשק אוטומטי בגובה המותניים. חלק מחורי הכדורים מסודרים בשורה, כאילו הרובה ריסס את מטרותיו לרוחב. יש גם כתמי פיח על האריחים, שמרמזים על כך שהגופות נשרפו או שהיה פיצוץ קטן. כמה אריחים נשרו מן הקיר. הבית מלא בתרמילים של כדורים של רובי סער. בתחתיתם יש סימון של תע"ש."

הכתב זהיר, לא מוציא מסקנות נחרצות. הוא מעלה אפשרויות – הוצאה להורג של משת"פים בידי החמאס, או חייל ישראלי שדעתו השתבשה וירה למוות באסירים. כך או כך, הוצאה להורג היתה שם, והאפשרות שחיילי צה"ל ביצעו זאת איננה מטורפת כלל ועיקר. כבר היו דברים מעולם.

מח"ט גבעתי הוא גבעתי וגבעתי היא צה"ל וצה"ל הוא עם ישראל

מי שהוביל את מתקפת צה"ל בחוזאעה היה מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר. אותו וינטר שדירבן את חייליו בהתחייבות ל"ה' אלוקי ישראל" ש"אנו עומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך"; אותו וינטר שהפעיל את "נוהל חניבעל" ברפיח לאחר חטיפתו של סגן הדר גולדין, מהלך כתישה ברוטלי בכל האזור שקטל יותר מ-130 אזרחים חפים מפשע.

וחשוב מכל: זהו אותו וינטר שהפיקוד העליון בצה"ל המשיך וממשיך לתת גיבוי לכל דבריו ומעשיו. אל"מ עופר וינטר איננו "עשב שוטה", כפי שמרבית הפרשנים מעדיפים לקוות, ממש כשם שמתנחלי יצהר אינם כאלה. מלחמת החורמה שלו ב"מנאצי השם" היא שיקוף מדויק של הגישה העקרונית בצה"ל כלפי הפלסטינים כיישות קולקטיבית; המעטפת הרליגיוזית אינה מעלה ואינה מורידה, בחישוב האחרון.

כפר חוזאעה של וינטר הוא חירבת חיזעה של ס. יזהר. 65 שנה מפרידות בין השתיים, שהן אחד. אבל גם אלף שנים לא יצליחו לסגור את הפער המוסרי. חירבת חיזעה של ס. יזהר, שבה "רק" נעשה מעשה גירוש ולא טבח המוני, עמדה לאורך שנים כתזכורת לחרפת ישראל. בחוזאעה של וינטר, שבה נטבחו עשרות חפים מפשע לאור יום, התרחש, לדעתו, נס אלוהי, לא פחות: הערפל הכבד שכיסה את הלוחמים היה "ענני כבוד" שהגנו עליהם. זו היא תפארת ישראל החדשה, מרחק שנות אור מן החרפה הנשכחת ההיא.

למה לספר את סיפורה של חוזאעה?

לפני שאתן את התשובה הפרטית שלי אקדים ואומר שהשאלה עצמה לא ממש חשובה. הסיפור קיים, העדויות קיימות, והקיום שלהם חזק יותר, עצמאי יותר ונוקב יותר מכל סיבה שיכולה להיות לעצם חשיפתם. יעשה כל אחד מה שהוא מבין איתם; בלי ספק המעשים שתוארו כאן יעוררו בקוראים שונים תגובות שונות; בלי ספק קוראים רבים יוציאו מהם מסקנות שונות לגמרי משלי. גם זה לא הופך את הסיפור למיותר; להיפך, זה רק יחדד את ההבנה של כל אחד ואחד איפה הוא עומד ביחס למבצע "צוק איתן".

דעתי שלי היא שיש לספר את סיפורה של חוזאעה (ושל אשוג'אעיה, ושל חאן יונס, ושל רפיח ושל בית חאנון) קודם כל כי יש לספר את האמת. הכרת האמת היא ערך בפני עצמו, שאינו נכפף לאינסטרומנטליות המשוערת של האמת. במלים אחרות, ראוי לכל אדם, ובפרט לאדם בעל תודעה פוליטית, לדעת לאשורן את העובדות הנוגעות לבטחונו האישי, לאחריותה של ההנהגה כלפיו ולאמצעים שהיא נוקטת כדי לממש אחריות זו. קשה לי לחשוב על היבט אחד בסיפור של חוזאעה שאינו רלבנטי לשאלות האלה.

אין לי ספק שלחלק גדול מן הישראלים אין מושג כיצד פעל צה"ל מול האוכלוסיה האזרחית ברצועת עזה במהלך המבצע. העובדות שהובאו כאן יהיו להם חדשות. אין לי גם ספק שבתוך אותם ישראלים יש לא מעטים שלא רואים כל בעיה – מוסרית או פוליטית – בעובדות האלה. שיבושם להם, אין לי שיג ושיח איתם. עדיין יהיו אחרים שהעובדות האלה אולי יזעזעו אותם, וטוב שכך (ומוטב מאוחר מאשר אף פעם). מה יעשו עם הזעזוע הזה בסיבוב הדמים הבא בעזה – זאת כבר שאלה שהם צריכים להפנות לעצמם. ויהיה כמובן אותו מגזר מוזר ומרתק, "המצדיקים ומשתיקים": אלה מצדיקים מראש כל פעולה שצה"ל נקט או עשוי לנקוט בעתיד, ובאותה נשימה יילחמו בחמת זעם בכל מי שמנסה לחשוף את אותן פעולות לאור היום. העובדות מוצדקות – אבל אסור לדבר עליהן! (כי זה משרת את האויב לדעת מה שעוללנו לו? כי זה מחליש אותנו לדעת מה שבעצם אין סיבה לפקפק במוסריות שלו? ההיגיון נבצר מבינתי). מול אלה אין מה לעשות חוץ מלשוב ולדבר באותן עובדות אסורות-בדיבור ולהציג את התמונות האסורות-בצפייה.

מעבר לסיבה התודעתית, הקודמת לכל, ישנה עוד סיבה לדבר על הפשעים שבוצעו בחוזאעה, וצריך לומר אותה במישרין: על הפושעים לעמוד לדין. הניסיון מלמד שאין דרך אחרת למנוע את פשעי העתיד. מי שירו על אזרחים תמימים שהניפו דגל לבן, מי שמנעו טיפול רפואי חיוני ממאות פצועים שגססו בשטח – חייבים לתת את הדין. לא משום הנקמה, אלא משום קדושת החיים – חיי הקורבנות הפוטנציאליים בסיבוב הבא. על פי כל הסימנים, הסיבוב הזה יגיע בקרוב, והוא יגבה את ליטרת הבשר שלו, החף מפשע. כל מי שמבין, ששפך הדם הנוראי הזה – הן של פלסטינים והן של ישראלים – מיותר, חייב לעשות כל שביכולתו כדי למנוע או לפחות לצמצם אותו בעתיד. ואחת הדרכים האפקטיביות ביותר לרסן את הברוטליות של הכוח הצבאי הישראלי היא לגבות מחיר ממי שעושה בו שימוש מופקר.

בקטן, ממש בקטן, יש הצלחות מקומיות. לא רבים שמו לב שצה"ל לא עשה שימוש בפגזי זרחן לבן בעימות הנוכחי. זה לא מקרה; הם הוצאו משימוש בדיוק משום שחשיפת התוצאות המחרידות שלהם בזירה הבינלאומית גבתה מחיר תדמיתי כבד מדי עבור צה"ל. אין לי ספק שלא מפקד אחד ולא שניים סיננו בתיסכול במהלך "צוק איתן": "לעזאזל, זרחן לבן היה עכשיו ממסך את הכוח שלי טיפ-טופ". אכן, האיסורים שמטיל המשפט ההומניטרי הבינלאומי על הכוחות הלוחמים מכבידים עליהם ולפעמים מחייבים אותם ליטול סיכונים שלא היו נוטלים אלמלא האיסורים. זה באמת לא נוח ודי מעיק להתחשב בחיי האזרחים שנקלעו לאש הקרב, אבל זה אולי הקו האחרון שמפריד בין צבא לוחם לארגון טרור. צה"ל, מיותר לציין, חצה אותו מזמן.

ובכל זאת, בלי השימוש בזרחן לבן, כוחות צה"ל נאלצו להשתמש בשיטות מיסוך אחרות (ביניהן, כזכור, "ענני הכבוד" של אל"מ וינטר). כך נחסכו חיים של רבים, ונמנעו פציעות איומות של חומר שממשיך לבעור בתוך הגוף ימים ארוכים אחרי הפגיעה. כל מי שנטל חלק במאבק נגד השימוש בנשק הזה בעזה יכול להתברך בהישג הצנוע הזה, נחמת עניים ועדיין נחמה: לפחות לא שרפנו הפעם אזרחים בזרחן. את התהליך המנטלי הזה אפשר וצריך גם להתניע מראש ולא רק בדיעבד, כלפי המתקפות שעוד ינחתו על עזה. את מכונת המלחמה הישראלית צריך לרסן; לרסן במידה כזאת, שהפעלתה תתחיל להשתלם פחות מאשר נקיטת יוזמות חלופיות, לא-אלימות, להשבת השקט בגבול הדרום.

החיילים שכבר התחילו לדבר עוד ימשיכו; צפו לשיטפון עדויות של "שוברים שתיקה" בחודשים הקרובים. העדויות והתמונות מעזה ימשיכו לזרום בתקשורת העולמית ומדי פעם לטפטף לכיווננו. היו סמוכים ובטוחים שכלי התקשורת המרכזיים יעמדו כחומה בצורה כנגד החומרים האלה, אבל הם יסתננו בכל זאת דרך המדיה האלטרנטיבית. אתם יכולים לקחת חלק פעיל בהפצתם, מעשה לא נטול-סיכון באקלים הרודפני של ישראל כיום אבל בעל חשיבות עליונה לסיכוי שספינת המלחמה הישראלית תשנה אי פעם את נתיבה האסוני.

עם מי לשתף פעולה? אפשר כמובן לשתף פעולה עם רשויות החקירה של צה"ל, אבל כדאי לוותר מראש על כל ציפייה שאלו יובילו לחשבון נפש אמיתי בצבא. לפני שנתיים פרסמתי כאן תחקיר נרחב על הטבח שביצעו כוחות גבעתי במשפחת סמוני שבשכונת זיתון במהלך "עופרת יצוקה". הראיות לפשע המלחמה ההוא היו מוצקות וברורות כשמש, ובכל זאת העניין כולו הסתיים בסגירת התיק נגד המח"ט, אילן מלכא. כך כתבתי אז:

"מי צריך חקירות מצ"ח של פשעי מלחמה? אף אחד – חוץ ממי שרוצה להלבין אותם. את החקירות האלה צריך להוציא מידי הצבא. כל עוד הן בידיו, הן ישמשו לטיוח, מירוק, ובעיקר – סילוק עיכובים מיותרים במסלול הקידום של קצינים בכירים… היחס השכיח של חיילים כלפי מפקדיהם הוא יחס של לויאליות והערצה. החייל תופס את החקירה כניסיון לשבור את הלויאליות הזאת… זהו איפה השיח הכפול של חקירת מצ"ח. ברובד הגלוי, החיילים אינם משתפים פעולה, הם שותקים ומסרבים להפליל את מפקדיהם. ברובד הסמוי, הם דווקא משתפים פעולה לגמרי עם הציפייה הסמויה של המערכת לנקות את המפקדים מכל רבב אשמה. בתנאים כאלה, כאמור, עדיף כבר לא לקיים חקירה."

קידומו של מלכא, כיום תת-אלוף, לא ממש נפגע וכיום הוא משמש ראש מטה פיקוד מרכז. אם אירועי שכונת זיתון בינואר 2009 לא הובילו אפילו להרשעה אחת בצה"ל (על מה כן הרשיעו? על גניבת כרטיס אשראי מפלסטיני, זה באמת חמור הרבה יותר מטבח), אין לצפות שחקירת מצ"ח של אירועי חוזאעה ביולי 2014, שהיו הרבה יותר מפוזרים בזמן ובמרחב, תסתיים אחרת. מאז פורסמו אומנם מסקנות ועדת טירקל, שהמליצו בלשון מעורפלת על "חיזוק הפיקוח האזרחי על חקירת פשעי מלחמה בצבא", אבל בהרכב הנוכחי של הקואליציה והממשלה, אין שום סיכוי שאפילו ההמלצה החלבית הזאת תתורגם למדיניות מעשית.

על כן, מה שהיה הוא שיהיה: צה"ל ימשיך לפשוע ולטייח. העובדה הזאת מטילה על ישראלים הגונים את החובה לשתף פעולה עם כל גורם אחר שעושה מאמץ אמיתי להגיע לחקר האמת: בצלם, HRW, אמנסטי, ועדת האו"ם שכבר הוקמה. כל אלה יוקעו כמובן מראש כמשתפי פעולה של החמאס; זכרו רק שהמוקיעים לא ינקפו אצבע מצידם לברר מה באמת קרה בעזה. הם ישאירו לאחרים את המלאכה המפרכת של איסוף העדויות והראיות, ויסתפקו במאגר הסיסמאות המצומק של דובר צה"ל ולשכת ראש הממשלה.

מולם אפשר להעמיד את האמת. ולאמת יש כוח מטהר.

 ספירת גופות: נכון לשעה זאת, משרד הבריאות הפלסטיני מדווח על 167 הרוגים ו-1,001 פצועים בעזה. מתוך ההרוגים, 34 ילדים ו-27 נשים, שהם 36%. על פי הערכת האו"ם האחרונה, מלפני יומיים, 77% מההרוגים אינם מעורבים בלחימה, כלומר, קורבנות חפים מפשע. על פי הערכת המרכז הפלסטיני לזכויות אדם מאתמול, 82% מההרוגים חפים מפשע. ההערכה האחרונה מהיום, של ארגון זכויות האדם אל-מזאן, היא ש-75% מההרוגים אינם מעורבים. מי שעובר על רשימת התקיפות הישראליות יכול לראות שרבות מהן פוגעות במעגל של קרובים או שכנים מסביב ל"מטרה". מכאן ניתן להסיק, בסבירות גבוהה, ששיעור החפים מפשע שייהרגו במבצע הזה יעלה על 50%.

מכל מקום, הדגל השחור התנוסס מעל "צוק איתן" מן הרגע הראשון, וממשיך להתנוסס כעת, ולו רק מעל לגופותיהם של 34 הילדים שהזוועה הזאת קיפדה את חייהם.

המשבר ההומניטארי בעזה כבר בעיצומו. למעלה מ-800 בתים נהרסו כליל או חלקית. שתי בארות מים וצינור נפגעו בתקיפת צה"ל ויצאו מכלל שימוש; 100 אלף תושבים נותקו מאספקת מים. גם כך, 90% ממי השתיה בעזה אינם ראויים לשתיה. בעקבות אזהרת צה"ל לתושבי צפון הרצועה, יש נהירה המונית של תושבים אל מתקני אונר"א; הדיווח האחרון מדבר על 17,000 מבקשי מחסה. הצפיפות הנוראה הזאת תוליד עוד אסונות משלה.

* * *

"הם עושים הכל כדי שנתקוף היכן שיש אזרחים. כל מטרה עוברת מעגל רב של מאשרים כדי לוודא שאין טעויות. לעתים אנו נאלצים לבטל גיחות כדי לא לפגוע בבלתי מעורבים. יש יותר הקפדה אצלנו בנושא הזה מאשר בדין הבינלאומי. אנחנו משלמים על זה מחיר כבד, אבל יודעים שאנו הצבא המוסרי בעולם". (מפקד טייסת אף-15 בראיון ל"מעריב")

* * *

הנה כמה דוגמאות רלבנטיות ל"מחיר הכבד" שאנחנו משלמים, סליחה, שהעזתים משלמים, על כך שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם:

מעון שיקומי לנכים בג'בליה הופצץ; 3 חולים ואחות נהרגו.

בית מחסה למוגבלים בבית להיה הופצץ; שתי חוסות נהרגו.

אב ובנו נמלטו מביתם לאחר ששכן קיבל אזהרה לפני הפצצה. בעודם ממתינים מתחת לעץ במרחק מה מן הבית, פגע בהם טיל והרגם.

טיל פגע ברכב של מועצת אל-בורייג', הרג את שני העובדים שבו וגם ילד בן 9 שעמד בסמוך.

טיל החריב לחלוטין את ביתו של מנהל בית החולים שיפא.

ההפגזה על ביתו של מפקד משטרת עזה, תייסיר אל בטאש, היתה הקטלנית ביותר עד כה. אל בטאש עצמו נפצע קשה, וחוץ ממנו נהרגו 21 אנשים, חלקם מתפללים ממסגד סמוך.

* * *

ביממה האחרונה הועלה חשד חדש, חריג בחומרתו, ביחס לתקיפה הישראלית. רופאי בית החולים שיפה דיווחו כי הם נתקלו בסוגי פציעות שאופייניות לפצצות Dense Inert Metal Explosive) DIME) אצל 62 פצועים, דיווח שקיבל חיזוק מעדותו של רופא נורווגי השוהה במקום. אלה עדיין בגדר דיווחים לא מאומתים אבל אין לזלזל בהם. פצצות DIME פותחו על ידי חיל האוויר האמריקני לשימוש באזורים מאוכלסים בצפיפות; הרעיון המקורי היה לחולל מקסימום נזק במינימום נפח, אך מה שהתקבל בפועל הוא נשק שפגיעתו כה ברוטלית עד שמעמדו המשפטי שנוי במחלוקת. הפצצה מתפוצצת בגובה הקרקע ומחוללת נזק עצום ברדיוס קטן של מטרים ספורים. סימני הפגיעה האופיניים: קטיעה תרמית חדה של אברים ללא הימצאות רסיסים כלשהם; ריסוק רקמות וסימני כוויה; העור של הקורבן מנוקב ומתכסה באבקה; והחמור מכל – הפצצה מפזרת טונגסטן, חומר קרצינוגני (מחולל סרטן).

ניתן היה לפטור את הידיעה הזאת כתעמולה פלסטינית ותו לא, אלמלא הראיות לכך שישראל, ככל הנראה, כבר השתמשה בפצצות DIME בעזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה". רופאים מקומיים וגם מומחים בינלאומיים שהגיעו לבחון את סוגי הפציעות הלא מוכרות האלה הגיעו למסקנה שהן ככל הנראה נגרמו מפצצות DIME (ראו דיווחים בעברית כאן וכאן, ובאנגלית כאן, כאן וכאן). צה"ל בזמנו לא אישר ולא הכחיש את החשדות, וכך יעשה מן הסתם גם הפעם. על כן נחוצה בדחיפות בדיקה של גורמים בינלאומיים נייטרליים. רק נזכיר שב"עופרת יצוקה" צה"ל הכחיש בתוקף שימוש בנשק זרחן נגד אזרחים ובסופו של דבר נאלץ להודות בכך נוכח העדויות המוחצות.

יירוט מהיר של תגובות סרק

1. "למה אתה מראה תמונה כל כך חד-צדדית? למה אתה לא מדבר על הפשעים שהחמאס מבצע?". סליחה, כמה בדיוק אתם מקבלים מן התמונה ה"חד-צדדית" הזאת בכלי התקשורת המרכזיים? אתם ממש מרגישים מוצפים כל הזמן בתמונות זוועה מעזה, בנתונים קשים לעיכול, שזה כבר יוצא לכם מכל החורים? כי אני מרגיש בדיוק להיפך. אני מרגיש שהתמונה בתקשורת היא סופר חד-צדדית, ומן הראוי לתקן אותה קצת, לפחות קצת, מן הכיוון השני. ואני מזכיר בהכנעה שהבלוג הזה הוא טיפה בים והשפעתו ממש אפסית ביחס להשפעה של כלי התקשורת על דעת הקהל ואיך שהיא תופסת את העימות הזה. על כן נראה לי שהכעס כאן הוא לא על החד-צדדיות כשלעצמה, אלא על עצם ההתעקשות לדבר על החרפה המוסרית הזאת שדבוקה לפרצוף של הצבא "הכי מוסרי בעולם".

על פשעי החמאס אתם שומעים כל הזמן, מכל כיוון. כן, ירי טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית הוא פשע מלחמה נתעב. כן, החמאס מספסר בחיי התושבים בעזה. אבל לא, זה לא ענייני לתת לכם עוד מאותו דבר; זה לא ענייני למחות כנגד פעולות שאין לי שום יכולת להשפיע עליהן; ובעיקר, זה לא ענייני להתנער מן הפשעים שנעשים בשמי, ובכספי המיסים שלי, באמתלה העלובה שגם הצד השני פושע.

ובינתיים, רק נזכיר, הפשעים שלנו חוללו סבל עצום-ממדים ביחס למה שחוללו הפשעים של החמאס.

2. "אז מה אתה מציע? שנשב בחיבוק ידיים ולא נעשה כלום?". צריך עצבי ברזל כדי להתמודד בפעם האלף עם התגובה הפבלובית הזאת. אז נגיד זאת במתינות, לאט לאט. מי שבאמת רוצה בהסדר, ובאמת מבקש להגן על חיי האזרחים שלו, ינסה למצות כל סיכוי להידברות, ויימנע מכל מהלך שעלול לשבש את הפיוס. ישראל יכולה אולי, פעם אחת, להקשיב באמת לדרישות החמאס. הדרישה המרכזית, כבר שנים ארוכות, היא להסיר את המצור מעזה. לא בשוליים ולא בקטנה, אלא לגמרי. הדרישות הבאות נוגעות לשחרור אסירים. את המצור אפשר להסיר מיידית, תוך התחייבות הדדית לנצירת אש לתקופה מוגבלת (תהדיאה), שלאחריה יבחן כל צד את אמינות הצד השני וימשיך משם. כמובן שכל הזמן הזה יצווחו הקיצונים משני הצדדים – "הם רוצים לזרוק אותנו לים!" – אבל קיצונים כאלה תמיד צווחו כשישראל נכנסה למו"מ מדיני עם שכנותיה, ומנהיגים כמו בגין ורבין ידעו להתעלם מהם. עכשיו כמובן עולה הטענה ש"החמאס אינו פרטנר אמין" אבל זו טענה מעגלית, שכן אף ממשלה ישראלית לא ניסתה את האמינות הזאת דרך הסכמים חתומים.

ומה שכן ניסינו, ודפקנו את הראש שוב ושוב בקיר, לא בדיוק עבד.

את הוויכוח הזה אפשר להמשיך בלי סוף – הישראלים מתמחים בדיונים על מה שאי אפשר ודי מתקשים בדיונים על מה שכן אפשר – אבל אני אעצור אותו כאן מסיבה עקרונית. אין שום חשיבות לשאלת ההסדר העתידי עם עזה בנקודת הזמן הנוכחית. עכשיו, בשעות אלה, כשצה"ל מפגיז אזרחים חפים מפשע, זה לא מעניין כלב מת בחוצות סג'עיה אם נסיר תחילה את המצור היבשתי (החלקי) או את המצור הימי והאווירי (המוחלטים), אם נשחרר אסירים במכה או בטפטוף, אם נכיר בממשלת האחדות פלסטינית או לא. עכשיו צריך פשוט לקום ולצעוק "די!". מערך התעמולה וההסתרה עובד מצוין גם מבלי שנעזור לו בהסטת המבט מן ההווה המדמם אל העתיד ההיפותטי. אין תשובה אפשרית בעולם לשאלה "אז מה אתה מציע שנעשה בעזה?" שיכולה להצדיק ערימה של 34 ילדים מתים. ולכן השאלה עצמה איננה מוסרית. גם אם לא היתה לי תשובה – ויש לי – עדיין אני עומד על כך שרצח של חפים מפשע לא יכול להיות תחליף לתשובה.

ומרגע זה ואילך, שתי השאלות האלה ירדו מסדר היום של הבלוג הזה.

* * *

(כותרת הפוסט, אגב, לקוחה משבחים שחלק קצין בכיר לצה"ל על כך שהוא לא רוצח מן האוויר את כל תושבי שכונת סג'עיה).

חידה: אם אנחנו כל כך צודקים, אם כל אחת ואחת מהתקיפות האוויריות על עזה היא צוק איתן של מוסריות, אם כל זה מגיע לתושבי עזה – אז למה מסתירים מאיתנו את הנתונים? למה לא מגלים לנו את מה שכל העולם יכול לגלות בלחיצת כפתור?

לכאורה דמוקרטיה, בפועל פראבדה. כך נראית התקשורת הישראלית בארבעת הימים האחרונים. אף אחד לא מופתע – לפחות כל מי שהיה כאן ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן". והניסיון מוכיח: ההשתקה עובדת. הישראלים באמת לא יודעים מה קורה, ומכאן אפשר ללמוד שהם גם אינם ממהרים לברר. טוב להם לא לדעת.

מה שמחזיר אותנו לחידה: למה מסתירים? למה מי שצודק מתעקש לעצום עיניים?

במצבים כאלה, המעט שהישראלים ההגונים יכולים לעשות הוא לדבר אמת. לדווח, להפיץ, לצמצם במעט את מעטה הבורות והאטימות. בזמנים כאלה, התיעוד הוא המשימה הדחופה ביותר של השמאל.

* * *

הערת אזהרה: אם המציאות בעזה לא מעניינת אותך, אל תמשיך לקרוא. גם אל תטרח להסביר לי למה היא לא מעניינת אותך; אנשים שלא מתעניינים בעובדות לא מעניינים אותי. אם תמונות "קשות" של סבל בצד השני הן למעלה מיכולת הספיגה שלך (ומה שיופיע בהמשך הוא באמת רך וענוג לעומת מה שרץ ברשת) – אל תמשיך להסתכל. ואם אתה חושב שהסיפור האמיתי הוא השליח (השמאל) ולא המסר, גם אז, חסוך לעצמך את הטירחה.

* * *

בעזה מתרחש בימים האחרונים טבח. אפשר כבר להשתמש במילה הזאת בלי מרכאות, בלי זהירות, כי הנתונים הקשים כבר לא יתהפכו.

נכון לסופו של היום הרביעי למבצע, נמנו 105 הרוגים ו-785 פצועים בעזה. זה יותר מפי שתיים מכמות ההרוגים בארבעת הימים הראשונים של "עמוד ענן". אבל הנתון המדהים הוא שיעורם הגבוה של לא מעורבים (מה שקוראים אצלנו בטעות "אזרחים" – אף כי אין לתושבי עזה כל אזרחות). הדיווח האחרון של האו"ם דיבר על 58 מתוך 80, והדיווח האחרון של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם דיבר על 73 מתוך 86. כלומר, שיעור החפים מפשע שנהרגו נע בין 72%-84%. כמעט מחצית מההרוגים הם נשים וילדים. לשם השוואה, בארבעת הימים הראשונים, ה"עדינים" של "עמוד ענן", שיעור הפגיעה בחפים מפשע היה 35%.

ובכן, שוב טבח ישראלי בעזה, והפעם מהיר ואכזרי יותר מתמיד.

הנזק לרכוש כבר נאמד באלפי בתים. כמו בעבר, ישראל לא חסה על מרפאות ובתי חולים, שדווקא עכשיו נחוצים לתושבי עזה יותר מתמיד. בית החולים האירופי בחאן יונס הופגז ו-17 איש ששהו בו נפצעו. תקרות הגבס במחלקת טיפול נמרץ, במחלקת הילדים, בכניסה לבית החולים ובחדר ההמתנה קרסו. גם מרפאה של ארגון המתנדבים PMRS  ניזוקה קשות בהפגזה בחאן יונס. כמו כן, מרפאה של הסהר האדום בג'בליה הופגזה; 15 אנשי צוות נפצעו ושני אמבולנסים הושבתו. בית החולים אל-וופא ספג כבר טילי אזהרה ונמצא על הכוונת.

* * *

העובדות הבסיסיות האלה אינן ידועות לרוב צרכני התקשורת הישראלית; זו מלעיטה אותם בעוד תמונות של ילדים מציירים בממ"ד, אזרחים נושאים עיניהם ליירוט בשמים, וחוסכת מהם כל מראה לא נעים מן הצד השני. העובדה שרק קוראי "הארץ" בכלל מקבלים עדכונים שוטפים על כמות ההרוגים בצד השני מוכיחה שהתקשורת הישראלית ברובה פועלת כסניף של דובר צה"ל.

* * *

ישראל נוקטת מדיניות ענישה מסוג חדש: לא רק מתקנים צבאיים או כאלה שחשודים בהסתרת אמצעי לחימה, אלא סתם בתי מגורים של מפקדים צבאיים בחמאס. מעניין מי המוח המבריק שהגה את הרעיון; הראו לי מח"ט בצה"ל שהיה "מפנים את המסר" אחרי שהחמאס היה מצליח להפגיז את ביתו על יושביו. בלי ספק הוא היה פורש מיד מצה"ל ומצטרף לשורות "לוחמים לשלום" או "פרופיל חדש".

אלו פשעי מלחמה לכל דבר. ושוב, הישראלים בקושי שמעו עליהם.

מקרה אחד שחילחל לתקשורת היה רציחתם של 8 בני משפחת כווארע בחאן יונס, כ"עונש" על קרבתם המשפחתית לעודא כווארע, פעיל חמאס. ב-8 ליולי, צה"ל הפעיל על הבית נוהל "הקש בגג" – טיל קל שמשוגר לגג הבניין ומתריע מפני הפגזתו – בשעה 14:50, ובשעה 15:00 נורה על הבית טיל ממטוס אף-16. שישה ילדים היו בין ההרוגים. בני הבית בחרו לא להתפנות על אף האזהרה, דבר שנקלט בצילומי המל"ט (אם כך, מושך בכתפיו הישראלי הממוצע, דמם בראשם, כולל בראשם של סיראג' ובאסם בני ה-8 וה-10). צה"ל טען שכבר לא ניתן היה להסיט את הטיל ממסלולו. זאת טענה מפוקפקת, שממנה משתמע שלוקח לטיל 10 דקות מרגע שיגורו מהמטוס ועד פגיעתו ביעד. המסקנה המסתמנת היא שמישהו לחץ על כפתור קטלני בעודו יודע שהלחיצה הזאת תמית חפים מפשע.

תקרית שניה אירעה בבית חאנון ב-8 ליולי. ביתו של פעיל הג'יהאד האיסלאמי חאפז חמד הופצץ (ללא הזהרה) לפני חצות, כשבני הבית הלכו לישון; חוץ מחמד נהרגו עוד 5 אנשים, בהם נערה בת 16.

ב-9 ביולי בשעות אחר הצהריים חצה טיל ישראלי לשנים בית משפחה במחנה הפליטים מגאזי, הרג את סאלח נוואסרה (23), אשתו ההרה עישה, ושני אחייניו, נידאל בן ה-4 ומוחמד, תינוק בן שנתיים. ראשו של מוחמד נערף ונמצא מאוחר יותר בחצר.

ב-10 ביולי ב-1:25 אחרי חצות פגע טיל במשפחת אל חאג' בחאן יונס, הרג את יאסיר אל-חאג', פעיל חמאס, וגם את אביו מוחמד (58), שני אחיו סעיד (17) וטאריק (19) ואת אחותו אסמה (22) (ראו עדות השכן). שתי קרובות משפחה צעירות נוספות נהרגו ואח נוסף (עומר, בן 20) ככל הנראה נקבר תחת ההריסות.

ב-10 ביולי ב-11:30, ישבו 9 פלסטינים בבית קפה בחוף חאן יונס וצפו במשחק חצי הגמר של המונדיאל בין ארגנטינה להולנד. טיל ישראלי חדר בקלות דרך סככת הקש של בית הקפה, והרג במקום 7 אנשים: מוחמד פוואנה, האחים אחמד וסולימן אסטל (בני 16 ו-18), בן דודם מוסה (16), האחים מוחמד ואיברהים גנאן (בני 24 ו-25), והאחים חמדי ואברהים סוואלה (בני 20 ו-28).

* * *

פרשנים ופוליטיקאים ישראלים מתחרים זה בזה בשבחים שהם חולקים ל"איפוק" של הדרג המדיני, ל"ריסון" מעורר ההערצה של חיל האוויר, וכמובן, ל"דיוק הכירורגי" של הפגיעות. עולם הבדיון הזה יכול להמשיך להתקיים רק משום שהוא לא מעומת עם העובדות המדממות מעזה; והוא לא מעומת כיוון שהזרוע הציבורית שאמונה על הדיווח, התקשורת, מועלת בתפקידה. אם יש דוגמה מצוינת לבגידה בזמן מלחמה, זאת היא. פה ושם מבצבץ מסר אחר, מסר שהושמע ללוחמים ולא היה אמור להגיע לאוזנינו; מין מלים משונות על "אויב שמנאץ את שם אלוקים". אלה יטואטאו מהר מתחת לשטיח, ואת מקומן ישוב ויתפוס שיח הריסון, האיפוק, הכירורגיה. מה שמחזיר אותנו לחידה: אם הכל כל כך טוב ונכון – למה מסתירים מאיתנו את האמת? למה חבר כנסת יוצא מכליו כשהוא מעומת עם העובדות ודורש (!) מן הטלוויזיה להפסיק לדווח עליהן?

(עקב התראת תגובות נאצה, התגובות יועברו לאישור לפני פרסומן)

[פוסט ארוך, לקחת אוויר ולקרוא בהפסקות]

טקסט ופשרו

"האימונים הנערכים בשטחי האש, ובכלל זה בשטח אש 918, תורמים תרומה משמעותית להכשרת חיילי צה"ל לפעילות שהם מבצעים בין היתר באזור יהודה ושומרון, וכן למוכנותו של צה"ל לתרחישים מבצעיים שונים שעשויים להשפיע על בטחון האיזור". (מתוך תשובת המדינה לעתירות נגד צווי הפינוי שהוצאו לכאלף תושבי הכפרים והמערות בדרום הר חברון, 29.7.2013, סעיף 158).

המדינה דורשת לגרש את תושבי הכפרים הפלסטיניים שאדמתם הוכרזה "שטח אש 918". המדינה פורשת שלל נימוקים לדרישתה זו. המדינה נסמכת על דיני התפיסה הלוחמתית במשפט הבינלאומי. המדינה טוענת: כן, כמובן שהצבא זקוק לשטחים האלה. הוא זקוק להם כדי להתאמן ולהתכונן לתרחישים מבצעיים שיכולים להתעורר ממש בשטח הכבוש עצמו! ומהם התרחישים המבצעיים שעלולים להיווצר ביהודה ושומרון? מן הסתם, התנגדות פלסטינית לנוכחות כוחות הכיבוש: תקיפה של חיילי צה"ל או התנחלויות. לכך צריך להתכונן, ולכן צריך להפקיע את שטח האש, ולכן צריך לגרש משם את תושביו.

עכשיו לאט יותר. הצבא כבש את השטחים ומנהיג שם משטר אפליה דורסני מזה 46 שנים. האוכלוסיה המקומית מתקוממת ומבצעת פעולות התנגדות. כדי להתמודד באופן נאות עם הפעולות האלה, יש להפקיע עוד שטחים כבושים ולגרש עוד תושבים פלסטיניים. ובקצרה: הצבא בעצם נוכחותו מחולל את הצורך הצבאי ששוב מצדיק את העמקת הדיכוי והנישול, ואלה מצידם רק יעצימו את ההתנגדות הפלסטינית. ואז, כמובן, יווצר צורך צבאי דחוק יותר להכביד את העול.

הרי לכם הגיון הכיבוש על רגל אחת. היה אפשר כמובן לשבור את מעגל הקסמים הזה באמצעות ניטרול הסיבה הראשונית – ביטול הכיבוש והאפליה. אבל אז מה היה על כל תפיסת הבטחון, ותחושת האדנות, ותעשיות הבטחון, והתקציבים, ומקהלת הדמגוגים שגורסים שהסיבה הראשונית היא אחרת לגמרי, לא קשורה בכלל לכיבוש, ואמנת החמאס והאנטישמיות והתכניות הזדוניות של תושבי המערות בהר חברון להשמיד את מדינת ישראל באמצעות טילים של, אההממ, גללי עזים עטופים ביריעות ברזנט.

תשובת המדינה: יולי 2013

תשובת המדינה לעתירות ניתנה לפני שבועיים, והיא מלאה מכמנים מסמרי-שיער כגון זה. היא רק השלב האחרון במאבק המשפטי למניעת התכנית לניקוי שטח אש 918 מפלסטינים, חלק מן התכנית הכוללת יותר לטיהור האתני של שטח C. בנובמבר 1999 כבר חוו תושבי הכפרים באזור טרנספר המוני: בתיהם ורכושם של 700 תושבים נהרסו בפעולה ברוטלית של המנהל האזרחי. כיום מתכוונת המדינה להשלים את המהלך בגירוש של למעלה מ-1,000 פלסטינים באזור.

במהלך השנים הציגה המדינה שלל נימוקים מרתקים ומאלפים מדוע יש לסלק את תושבי הכפרים מאדמתם; עוד נחזור אליהם. בתשובה האחרונה מוכיח השלטון הישראלי שהוא קשוב לרוח הזמן ואף מתאים אליו את נימוקי הגירוש. רוח הזמן היא רוח הקיצוצים בתקציב, ובמיוחד כולם לוטשים עין לתקציב הביטחון. על כן מתריעה המדינה: שטח אש 918 חוסך כסף! הנה כך:

"קרבת שטח האש לבסיס האימונים מאפשרת חיסכון במשאב היקר ביותר בתחום האימונים בצה"ל – משאב הזמן. קרבה זו מאפשרת גם חיסכון משמעותי בכסף, בשים לב לעלויות הגבוהות הכרוכות בהובלת מאות לוחמים, ציוד וכלי רכב לאימונים בשטח אש מרוחק… משמעות ביטולו של שטח האש (918) הינה שהיחידות אשר מגיעות להכשרה בבא"ח נח"ל ייאלצו להתאמן בשטחי אש מרוחקים מהבא"ח, דבר שיפגע באופן משמעותי ביעילות האימונים, יהא כרוך בעלויות כספיות גבוהות ביותר וכן יגרום לאבדן זמן אימונים יקר" (סעיפים 108-109).

תודו שמול הנימוק המוחץ הזה כל ההתנגדויות קורסות. מי ייקח על עצמו לנפח עוד את תקציב הביטחון? אם צריך להעיף אלף פלסטינים קיבינימאט כדי לחסוך בהוצאות הובלה לצה"ל – אז אין ברירה. חיסכון הוא צו השעה, וגם שוכני המערות בדרום הר חברון נדרשים להדק חגורה. איכשהו פיספסו עו"ד ענר הלמן ועו"ד יצחק ברט מפרקליטות המדינה, שחיברו את תשובת המדינה לעתירות, את הסעיף המדויק בדיני התפיסה הלוחמתית שמתיר לכוח הכובש לגרש אוכלוסיות מקומיות משיקולי התייעלות תקציבית. אבל אל דאגה, העותרים שוב יעתרו, המדינה שוב תשיב, והשמיים הם הגבול לדמיון המשפטי.

בין השורות נשמטה העובדה הפעוטה שבסיס האימונים של הנח"ל בתל-ערד, הממוקם בקרבה כה נוחה לשטח אש 918, הוקם ב-1993 – 13 שנים לאחר הכרזת שטח האש. כלומר, השטח הוכרז כשטח אש הרבה לפני הרציונל-בדיעבד שניתן לו עם הקמת בסיס הנח"ל. המדינה היא שבחרה להקים את הבסיס היכן שבחרה, ובכך הטילה על עצמה מגבלה גיאוגרפית שכעת – הפלסטינים נדרשים לשאת במחירה.

אם כך, מדוע בכלל הוכרז שטח אש 918? שאלה מעניינת שנחזור אליה בסוף. במיוחד היא מעניינת לאור העובדה שצה"ל לא עשה בו כמעט שימוש במשך 20 שנים, כפי שמעידים הפלסטינים שמתגוררים באזור ושהיו אמורים להיפגע מן האימונים בו. בשנת 2004 תחקירן "בצלם" הגיע אל שטח האש והתקשר לרשויות הצבא "לתאם את כניסתו". הקצין שהשיב לו אמר שבמקום מתבצעים אימונים אינטנסיביים ושהכניסה תסכן את חייו. התשובה הזאת היתה דמיונית – השטח היה שומם.

זאת כנראה הסיבה שמתנחלי חוות מעון לא חששו להקים את המאחז שלהם בתוך שטח אש 918, ביוני 1997. במשך שנתיים וחצי לא הדאיגה ישיבתם של מתנחלי החווה בתוך "שטח אש" אף אחד בצמרת צה"ל; שם כנראה יודעים שדרכם של כדורים ופגזים תועים לפגוע בפלסטינים ולא ביהודים. בסוף 1999 פונתה חוות מעון במסגרת עסקה מפוקפקת עם מועצת יש"ע, ושוב, לא מטעמי בטיחות (לנקודה הזאת נחזור בסוף). לפני כן, באפריל 1998, פירסם "הארץ" כי המנהל האזרחי "הסתפק במגעים עם ההתנחלות ולא פנה עדיין לבית המשפט. כיוון שבשטח האש מתנהלים אימונים לעיתים רחוקות בלבד, לא ראו במערכת הביטחון צורך דחוף בפינוי המבנה." במקרה של הפלסטינים, כמובן, הצורך בפינוי היה דחוף הרבה יותר.

חוות מעון, אגב, שרירה וקיימת. המנהל האזרחי הורס בה מדי פעם בית או קרוואן, אבל מניח לבריונים להישאר במקום. בסך הכל יש להם עבודה חשובה – להטיל טרור על שכניהם הפלסטינים ועל פעילי זכויות אדם.

הרקע בקצרה

[לפרטים נוספים, ראו כאן, כאן וכאן].

שטח אש 918 משתרע על פני 33 אלף דונם ומכיל 12 כפרים פלסטיניים (הקרויים בערבית "ח'ירבה", שמשמעו כפר קטן), בהם חיים כ-1,300 איש. על פי נתוני האו"ם (OCHA), בכלל שטחי האש של שטח C חיים כ-5,000 פלסטינים. תושבי הכפרים בשטח אש 918 מתגוררים ברובם במערות טבעיות שמשמשות גם כדירים לצאן; בחלק מהכפרים נבנו בתים מאבן לא מסותתת. עיקר פרנסתם של התושבים על חקלאות ורעיית צאן; סקר שנערך ב-2005 העלה ש-88% מהם נולדו במערות. כשליש מן השטח מצוי בבעלות פלסטינית פרטית. על פי המחקר ההסטורי והאתנוגרפי, הנוכחות הפלסטינית במקום מקורה בראשית המאה ה-19. באזור אין תשתיות חשמל או מים ותושביו חיים בדלות קיצונית, שממשיכה להדהים מבקרים במקום.

בפי הפלסטינים נקרא האזור "מסאפר יטא". למרבית תושביו יש קרובי משפחה בעיירה יטא, וחלקם גם מחזיקים בה בנכסים (עובדה שעומדת להם לרועץ, כפי שיבואר מיד). כיוון שישראל לא מתירה שום פיתוח באזור, חייבים תושבי המערות להישען על שירותי יטא בכל תחומי החיים – חינוך, בריאות וכדומה. מראה שגרתי באזור הוא שיירת ילדים שצועדת שעה ארוכה לבית הספר ביטא, בליווי מתנדבים בינלאומיים שמגנים עליהם מהתנכלויות מתנחלים.

הסטורית ההתנגשויות של התושבים עם השלטון החלה בסוף שנת 1999. אף כי שטח אש 918 הוכרז עוד ב-1980, השלטונות לא עשו בו שום שימוש לפינוי האוכלוסיה הפלסטינית. ב-16 לנובמבר 1999, בעקבות חלוקת צווי פינוי למרבית תושבי האזור, גירש הצבא 700 תושבים והרס את בתיהם. האירוע הטראומטי ההוא עומד ברקע החשש האמיתי מאד של תושבי מסאפר יטא מגירוש דומה או חמור ממנו בעתיד הקרוב.

תעצרו שניה ותחשבו מה עשיתם בנובמבר 1999. אני בדיוק סיימתי דוקטורט וחזרתי ארצה. אני מניח שבשעה שטרחתי לארגן לי משרד קטן ונחמד וקניתי גם תמונה לקיר, הצבא השליך 700 איש מביתם והפקיר אותם לישון מתחת כיפת השמיים עם שרידי רכושם הדל. לפעמים קשה להאמין כמה בנאלי כאן הרשע.

המאבק המשפטי

בתוך זמן קצר הוגשו שתי עתירות לבג"ץ נגד הפינויים (באמצעות האגודה לזכויות האזרח ועו"ד שלמה לקר). במרץ 2000 הוציא בג"ץ צו ביניים שקיבל את בקשת העותרים והורה להשיב את הסטטוס קוו על כנו. על אף הפסיקה, התיר המנהל האזרחי רק לעותרים עצמם ולא לכלל המגורשים לשוב לבתיהם. במהלך השנים הבאות נעשו נסיונות גישור שלא צלחו, משום שהמדינה הציעה לעותרים שטחים מצומצמים בהרבה מאלה שהיו ברשותם ובנוסף לא מתאימים לאורח חייהם. הליכי הגישור הופסקו ב-2005, ובמהלך השנים מאז עשו הרשויות יד אחת עם פורעי ההתנחלויות למרר את חייהם של הפלסטינים באזור.

הצבא מחרים כלי רכב וטרקטורים של פלסטינים ("אסור ליסוע בשטח אש"), הורס ואוטם בורות מים, מוציא צווי הריסה על בתי ספר, לוחות סולאריים ואפילו גרוטאות רכב שמשמשות לאחסון, ומנחית במסוקים רעולי פנים שפושטים על הכפרים ומטילים אימה על סביבותיהם. אלימות המתנחלים כלפי התושבים הפלסטיניים היא מעשה של יום ביומו, לעתים קרובות הפורעים פועלים תחת השגחתם של חיילים שצופים מרחוק ולא מתערבים; על אכיפת חוק משטרתית אין מה לדבר. ממצפה יאיר, אביגיל, חוות מעון וסוסיא יוצאים רעולי הפנים לשרוף עצי זית, להכות רועים פלסטיניים (לעתים עד אובדן הכרה), להרעיל בארות בפגרי עופות ולהרוג עזים. הרשת מלאה בדיווחים האלה, עשרות על עשרות; תושבי דרום הר חברון הם שק חבטות ובעיטות לבריוני המאחזים, הכל בברכתם השקטה של השלטונות, בהעלמת עין של החיילים בשטח. דרום הר חברון הוא האשה המוכה שכל הישראלים היפים מסתירים בבית כשהם יוצאים החוצה. וכמו לא מעט גברים מכים, גם השלטון הישראלי מצדיק את מעשיו בטענה שהוא בעצם פועל לטובת הפלסטינים:

"קיום שמירת החוק עומד מעל הכל. צר לנו על הניסיונות הבלתי פוסקים של גורמים בעלי אינטרס ועניין להפר את החוק, ואנו נמשיך לפעול תוך שילוב מאמצים לסייע לאוכלוסייה ביהודה ושומרון בתחום החינוך, התשתיות והרווחה, כל זאת במסגרת החוק".

סמויה יותר מן העין היא האלימות המשפטית, אך היא זו שמאפשרת את האלימות הפיזית. למעשה, גרירת הרגליים של המדינה, במשך 13 שנים, עד לתשובתה לעתירות ב-2012, סיפקה לצבא מרחב פעולה מוגן מביקורת שיפוטית. בחסות המצב "הזמני", עד להתבררות העתירות, ניתן להתעלל ככל שרוצים באוכלוסיה המקומית; כל עוד לא מפנים אותה פיזית מהשטח, צו הביניים של בג"ץ אדיש לגורלה. גם על השותפות-בשתיקה הזאת של בג"ץ במסכת ההתעללויות בתושבי הר חברון יש לתת את הדעת.

הדפוס הזה מוכר גם מהתנהלות המדינה מול הבדואים בנגב. בזמן שתביעות קרקע תלויות ועומדות בבתי המשפט (עוד משנות ה70'!), השלטון הורס בתים ורכוש דרך שגרה, כאילו ההכרעה כבר ניתנה ובית המשפט פסק שהעותרים פלשו לקרקע לא להם. ההליכים המשפטיים האינסופיים מעניקים עלה תאנה של דין הוגן בשעה שהמדינה כבר החליטה, בפועל, שהשטח שייך לה.

ביולי 2012 חלה תזוזה בזירה המשפטית. שר הבטחון אהוד ברק מסר סוף סוף תשובה לבג"ץ, לפיה הצבא יהרוס 8 מתוך 12 הכפרים שבשטח אש 918 (בפועל, רק 2 כפרים מאוכלסים, טובא ומופקרא, יוותרו על כנם). 1,000 התושבים המגורשים אמורים לעבור ליטא, שם (על פי המדינה) מגורי הקבע האמיתיים שלהם. המדינה הסכימה להתיר למגורשים גישה מוגבלת לאדמותיהם – בשבתות ובחגי ישראל, ובנוסף לשתי תקופות של חודש כל אחת במהלך השנה. המשמעות היא למעשה חיסול רעיית הצאן ופגיעה קשה באפשרות לעבד את האדמה באופן רציף באזור.

בעקבות המצב החדש, בג"ץ הורה על מחיקת העתירות המקוריות מבלי להכריע בעניין. בינואר השנה הוגשו העתירות המחודשות בשמם של 108 תושבי הכפרים המיועדים להריסה, ובג"ץ הוציא צו ביניים ארעי המורה למדינה להימנע מפינויים עד לקבלת החלטה בעתירות. 6 ימים בלבד לאחר מכן, בסמיכות חשודה להוצאת הצו, החל הצבא להתאמן בשדות ובשטחי מרעה של תושבי האזור, תוך ירי בקרבתם. קשה להימנע מהמחשבה שצה"ל אותת לתושבים: ימיכם ספורים, צו הביניים של בג"ץ לא יגן עליכם.

תזכורת: מי שגירש 700 מתושבי הכפרים בדרום הר חברון בנובמבר 1999 היה ראש הממשלה ושר הביטחון, אהוד ברק. מי שהחליט לגרש עוד אלף מהם ביולי 2012 היה שוב שר הביטחון אהוד ברק. למי ששכח, ברק נבחר ליו"ר מפלגת העבודה. פרוייקט הטיהור האתני של שטח אש 918, אם כן, הוא פרוייקט-המחמד של מפלגת העבודה, שכנראה מביטה כעת בעיניים כלות כיצד גורפת ממשלת הימין את תהילת הגירוש.

לעתירה בינואר צורפה חוות דעת של שלושה מומחים למשפט בינלאומי. חוות הדעת קובעת כי העברת אוכלוסיה מוגנת בשטח כבוש אסורה באופן מוחלט (סעיף 49 לאמנת ז'נבה הרביעית, המוכרת כמשפט מנהגי גם בישראל):"האיסור הוא מוחלט ללא חריגים והוא אינו מותנה בתושבות קבע של התושבים במקום". הנקודה הזאת קריטית להמשך. החוק מתיר רק פינוי זמני של אוכלוסיה מוגנת, וזאת או לשם הגנה על בטחונה או לצורך צבאי דחוף, ומטיל על הריבון את האחריות להשבת האוכלוסיה לביתה עם הסתיימות הצורך. חוות הדעת מזהירה כי פינוי התושבים הפלסטיניים משטח אש 918 יהווה עילה מוצדקת לפנייה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

וביולי 2013, לפני שבועיים, ניתנה סוף סוף תשובת המדינה בעתירות המחודשות, אותה תשובה שבה פתחנו את הרשימה. משלל התרגילים והתעלולים המשפטיים ששלפה המדינה מן הכיס, אני רוצה להתמקד כעת בטענה המרכזית, שלפיה תושבי הכפרים בשטח אש 918 הם "תושבים עונתיים" בלבד ואינם יכולים להיחשב תושבי קבע.

תאמרו: למה בכלל להתמודד עם הטענות המופרכות של המדינה? הרי המטרה הסופית שלה ידועה מראש, מה כל ההתפלשות הזאת בפרטים המייגעים של הדיון המשפטי? ובכן, הפרטים חשובים בשני הבטים. בהבט המשפטי הטהור הם חשובים כי עליהם נשענת העתירה וכל עוד קיים סיכוי, דל ככל שיהיה, לעצור את האסון הזה באמצעות התערבות נדירה של בג"ץ, אין לזלזל בו. שמאלני-כורסא שכבר "ראו את הכל" ומזלזלים בכל מה שהוא פחות מהפיכה טוטאלית, מעולם, כנראה, לא עמדו לאבד את קורת גגם; על כן אין להם זכות להמעיט בערכה של פעולה שעשויה להציל אחרים מגורל כזה.

אבל יש גם חשיבות ציבורית ופוליטית לחשיפת פרטי הדיון המשפטי, ובאופן מיוחד הצהרות המדינה מול עתירות התושבים. רק כך יכול האזרח לעמוד על עומק ההסתרה והטכסיסנות שנוקט השלטון שלו, שנבחר על ידו ומשתמש בכספי המיסים שלו, כדי לגרש מעל אדמתם מאות פלסטינים שאין בליבם שום כוונת זדון וכל מבוקשם הוא להמשיך לחיות על האדמה שממנה הם ואבות אבותיהם הוציאו את לחמם.

בשורות הבאות ננבור בשיח השקרי והמיתמם הזה של השלטון; אני מציע לקורא/ת לעצור מפעם לפעם ולשאול את עצמו/ה מה אומר השיח הזה על מערכת המשפט הישראלית; מה אומרת העובדה שניתן לשרבט הבלים מופרכים כאלה, בשיא הרצינות וכובד הראש, הן בפרקליטות המדינה והן בדיונים בבג"ץ, על עומק ההשחתה שפשתה בחוגי השלטון הישראלי, על מנטליות האפרטהייד כטבע שני שאין מהרהרים עוד אחריה.

האומנם לא תושבי קבע?

נזכיר מיד שהשאלה הזאת לא רלבנטית. העברת אוכלוסיה בשטח כבוש (בתוכו או מחוצה לו) אסורה בלי קשר לשאלה מהו מקום מושבה הקבוע. לשון החוק קובעת בפשטות "בית" ואיננה מגבילה אותו למגורי קבע (קטגוריה בעלת חשיבות בנסיבות אחרות). אבל כיוון שהדיון המשפטי עדיין לא הסתיים, אין לדעת אם בית המשפט יאמץ את ההשקפה הזאת או את עמדת המדינה. על סמך מה קובעת המדינה שלא מדובר בתושבי קבע?

1. המדינה טוענת שבספרו של יעקב חבקוק על מערות דרום הר חברון אין עדויות על מגורי קבע בשטח. אבל הציטוטים מתוך הספר מוכיחים ההפך. חבקוק מדבר על 100-200 משפחות שגרו בקביעות בשטח; הוא מדבר על כך שחלק מהח'ירבאות ששימשו למגורים זמניים לתושבי יטא הפכו במרוצת הזמן ליישובי קבע בעלי אוכלוסיה "המונה מאות אנשים". בשנת 2000 כתב פרופ' גדעון קרסל, מדריכו של יעקב חבקוק, לאגודה לזכויות האזרח את הדברים הבאים:

"המערות שהיו תחילה משכן עונתי לחלק מהמשפחות שרעו עדרים בקרבתן בחורף, אוכלסו במרוצת השנים על-ידי כמה מאותן משפחות, באופן קבוע. כלומר, גם אם למשפחות המורחבות של תושבי המערות הנ"ל יש קרובי משפחה הגרים בבתים בכפרים הסמוכים למערות, אין משמע כי גם להן זכות שימוש בבתים שבכפרים הנ"ל. ראוי אפוא להכיר, כי המערות הן בתיהם ומרכז חייהם ולאפשר שובם לשכון בהן."

2. המדינה טוענת שכתובתם במרשם האוכלוסין של תושבי הכפרים היא יטא. זה טיעון שבלולי מופלא: כמובן שכתובתם היא יטא ולא מופקרא או ג'ינבה או כל אחד מ-12 הכפרים שבשטח האש, כי כל אלה אינם מוכרים ואינם חוקיים להשקפת המדינה. הכתובת היחידה שניתן לרשום למי שנולד במערות דרום הר חברון היא כתובת של יישוב מוכר. בכל מקרה, כתובת רשמית איננה מבחן סופי למגורי קבע, כפי שהמשפט הישראלי אומנם מכיר.

3. המדינה טוענת שהעותרים שוהים בשטח האש רק בעונות הגשם והאביב, לצורך זריעת שדות ורעיית צאן. באיזו תקופה מדובר? על פי ספרו של יעקב חבקוק שהמדינה מצטטת (סעיף 14), מדובר בחודשים אוקטובר-נובמבר, עם הגשם הראשון, ועד שלהי אפריל וראשית מאי. בתשובת המדינה לעתירות המקוריות ב-1999 הצהירה המדינה עצמה כי קיימת נוכחות באזור מחודשים נובמבר-דצמבר ועד למאי-יוני (סעיף 65). מה שהמדינה מכנה, אם כן, "חודשים ספורים בכל שנה", מתמתח על לפחות 6-7 חודשים מדי שנה. מה הופך את מחצית השנה שביטא ל"מגורי קבע" ואת מחצית השנה (או יותר) שבמערות ל"מגורים עונתיים"?  גם לשיטתה של המדינה, משך שהותם של התושבים באזור איננו בגדר "חודשים ספורים".

4. המדינה טוענת שבבעלות חלק מן העותרים בתים ביטא ועל כן הם אינם יכולים להיות תושבי קבע בכפרים. על כך צריך להשיב שגם בבעלותו של ראש הממשלה נתניהו בית פרטי בקיסריה ולכן הוא אינו יכול להיחשב תושב קבע בביתו שבירושלים (אף כי הוא מגיע לקיסריה רק בחלק מסופי השבוע). המדינה מגדילה לעשות (סעיף 86) ומנפנפת מול בית המשפט בצילום הבית ביטא של אביו של אחד העותרים, כדי להוכיח שהעותר עצמו תושב קבע של יטא. מדהים. פעם גם צילמו אותי ליד הבית של סבתא שלי בחדרה, אבל איכשהו הצלחתי מאז להשתמט מתשלום הארנונה עליו.

5. המדינה טוענת כי ח'ירבות מרכז וג'ינבה שוכנות בתוך אתרים ארכיאולוגים מוכרזים, ועל כן "ודאי שלא היו בהן מגורי קבע כדין בתקופה הנדונה" (סעיף 32). כלומר, אם זה לא חוקי, זה לא קיים. תפיסה כזאת יכולה להוביל למהפך מרענן ביחס לעשרות המאחזים הלא חוקיים בשטחי הגדה המערבית: לא חוקיים – לא קיימים.

6. המדינה טוענת שעד לשנת 1993 התקיימו בשטח אש 918 אימונים של חיל האוויר (סעיף 36): "מובן מאליו, שהעובדה שבשטח האש התקיימו אימוני תקיפה מהאוויר מלמדת שלא היו אז מגורים קבועים במקום". עוד WTF לרשימה. כדי לגרש את התושבים משטח האש, טוענים שהם מעולם לא התגוררו שם בקביעות; כדי להוכיח שהם מעולם לא התגוררו שם בקביעות, מציגים כראייה את העובדה ש… מדובר בשטח אש. אם יש במעגל הלוגי הזאת עובדה אחת ראויה לציון, היא שצה"ל מתאמן בשטחי מחייה של פלסטינים. זה לא חדש, כלי הרכב הצבאיים שרומסים גידולים חקלאיים והירי סמוך או ממש בתוך הכפרים משרתים את אותה מטרה בדיוק שמשרתים ההליכים המשפטיים: הברחה וגירוש.

7. המדינה טוענת שמבחן תושבות הקבע חל רק על מי שהתגורר באיזור קודם להכרזתו כשטח אש ב-1980. זאת בשעה שהמדינה עצמה גררה רגליים ונמנעה במשך 13 שנים להשיב לעתירות הראשונות, ולאחר שנים ארוכות שבהן לא נעשה כל שימוש צבאי בשטח. בפועל, המדינה מודה שהגירוש ב-1999 לא הבחין בין תושבי קבע לתושבי ארעי. מבחינת המדינה, הזמן עצר מלכת: גם אם כיום יש בשטח האש פלסטינים שיושבים בו קבע במשך 33 השנים האחרונות, יש לפנות אותם משום שלפני כן לא היה אף תושב קבע באזור. האבסורד גלוי לעין: אנחנו נדרשים להאמין שעצם הכרזת שטח האש עודדה וזירזה מאות פלסטינים להתיישב בו באופן קבוע. נזכיר: מדובר בתושבי מערות עניים מרודים, לא בכוח 17 של הפת"ח.

8. המדינה מתעלמת במופגן מכך שבהווה מרבית תושבי הכפרים המיועדים לגירוש הם תושבי קבע. למען הסר ספק, הנה תיעוד מן השנים האחרונות של תקריות שאירעו בחודשי הקיץ, יוני-אוגוסט, שבהם – לפי גרסת המדינה – נוטשים התושבים את האזור וחוזרים לבתי הקבע שלהם ביטא:

יולי 2009: מתנחלים מאביגיל תקפו שני רועי צאן מח'ירבת שועב אל-בוטום, זרקו עליהם אבנים והרגו כבשה אחת.

יולי 2011: כ-30 מתנחלים מסוסיא ומצפה יאיר תקפו שלושה רועי צאן מג'ינבה וגנבו מהם מצלמות וטלפונים ניידים.

יולי 2012: נרשמו כ-10 תקיפות של מתנחלים נגד רועי צאן וילדים פלסטינים ומתנדבים בינלאומיים בשטח אש 918.

אוגוסט 2012: שני מתנחלים רעולי פנים ממצפה יאיר תקפו בתער ומקלות רועה צאן בן 67 מביר אל עיד. הכפר ביר אל עיד ננטש בהדרגה על ידי תושביו בשל התנכלויות בלתי פוסקות של מתנחלים.

יולי 2013: מתנחלים רעולי פנים ממצפה יאיר תקפו רועה צאן מח'ירבת אל-מרכז והיכו אותו באבן בראשו. התיק נסגר בעילת "עבריין לא נודע".

עכשיו המדינה זוקפת גבות תמהות. מה בכלל עושים רועי הצאן האלה בשטח אש 918 בחודשי הקיץ הלוהטים? הם הלא "תושבי קבע" של יטא, שנמצאים בכפרים רק בחודשי החורף והאביב! אהה, המדינה נדה בראשה בתוכחה, הם בוודאי מתגנבים לשם דווקא בחודשי הקיץ; הם בוודאי חוטפים מכות ממתנחלים דווקא בחודשי הקיץ; הם יעשו כל דבר, המנוולים האלה, דווקא בחודשי הקיץ – כדי להוכיח שהם תושבי קבע באזור. אין גבול לנכלוליות הפלסטינית.

התכנית המדינית מאחורי שטח אש 918

הנה כי כן, שמונה תעלולים משפטיים, שמונה יריקות בפרצופו של השכל הישר והמוסר הבסיסי, שמטרתן הבלתי מוצהרת אחת היא; שמונה דרכים לאיית "טרנספר". משקרס מגדל הקלפים המשפטי ונחשפה הכוונה המדינית מאחוריו, אפשר לשאול שאלות לגבי ההקשר הפוליטי הרחב יותר של המהלך הנוכחי.

נחזור לחוות מעון. המאחז הזה הוקם ביוני 1997, בתוך שטח האש שמתנהלים בו "אימונים אינטנסיביים". שנתיים וחצי לקח לשלטונות לפנות את החווה (ונזכיר – הפינוי לא הושלם מעולם, החווה קיימת וממשיכה לפרוע בשכניה). ב-10 לנובמבר 1999 היא פונתה, בעקבות הסכם בין שר הביטחון אהוד ברק ומועצת יש"ע. 6 ימים בלבד לאחר מכן, ב-16 לנובמבר, יצא לדרך מבצע הגירוש של 700 תושבי כפרים פלסטיניים בשטח האש. זאת לאחר שהצבא "סבל" את נוכחותם שם במשך קרוב ל-20 שנה. צירוף מקרים?

עיתון "הארץ" פירסם, ב-18 לנובמבר 1999, שפינוי חוות מעון נכרך יחד עם גירוש הפלסטינים בסיכום של ברק עם מועצת יש"ע (דו"ח "בצלם", "כבשת הרש", 2000, עמ' 9). הגיון האפרטהייד הישראלי גזר גזירה שווה בין כמה מתנחלים אלימים שפלשו לאזור שנתיים וחצי לפני כן, תוך הפרת החוק הישראלי והבינלאומי, ובין 700 פלסטינים שמשפחותיהם ישבו באזור מן המאה ה-19. ה"סימטריה" הזאת איפשרה למבצע הגירוש, שהמתין במגירות מאז 1980, לצאת אל הפועל.

הסיפור הזה מציג את פורעי המאחזים בתור מה שהם – שלוחי השלטון, מדעת או שלא מדעת. בעוד שהפורעים מוכרים לעצמם ולתקשורת דימוי אנרכיסטי של מי שכופרים בלגיטימיות השלטון הישראלי, בפועל נוכחותם בשטח היא אחד ממנופי הלחץ האפקטיביים ביותר שמפעיל השלטון על האוכלוסיה הפלסטינית. ב"עסקת מעון" הקריבה מועצת יש"ע (לטווח קצר בלבד) כמה קרוואנים וקיבלה בתמורה אלפי דונמים נקיים מפלסטינים. תמונות הפינוי האלים של חוות מעון ששטפו את התקשורת טשטשו את העובדה הבסיסית הזאת – הן החייל והן המתנחל שהוא גורר בכוח על הארץ בעצם צועדים יחדיו על גופם של פלאחים פלסטיניים.

דו"ח "בצלם" מוסר עוד פרטים על ההקשר המדיני של הכרזת שטח אש 918. בפברואר 2000 פורסם כי "מערכת הביטחון ממליצה להותיר בריבונות ישראלית: […] הגוש המזרחי של יישובי הר חברון (סוסיה, מעון, כרמל, עם חיבור דרומה לכיוון בקעת ערד)." זהו האזור שהוכרז שטח אש 918. באותו חודש נפגשה משלחת סופרים (דוד גרוסמן, דליה רביקוביץ', ס. יזהר וחיים גורי) עם אלוף פיקוד המרכז, משה יעלון, למחות על גירוש הפלסטינים (המחשבה על יעלון ורביקוביץ' באותו חדר מעוררת בי חלחלה). יעלון אמר להם כי ישראל נמצאת כרגע לפני הסדר הקבע ולפני השרטוט של קווי הגבול הסופיים, ויש אינטרס ישראלי שהאזור ישאר בשטחה. הרי לכם גילוי לב נדיר (שמאז לא חזר על עצמו, למרבה הצער): לא צורכי אימונים ולא בטיח; תאוות התפשטות, זה הכל. 13 שנים מאוחר יותר, אותו יעלון יהיה שר ביטחון שעומד לסגור את מה שהשאיר פתוח אז, בגירוש שני, מסיבי יותר, של תושבי האזור.

כוונות הסיפוח האלה קיבלו ביטוי מפורש בתוואי הגדר בדרום הגדה המערבית, שאושר באוקטובר 2003. על פי התוואי המקורי, הורחקה הגדר בין 5-8 ק"מ צפונית לקו הירוק (העובר ממערב למזרח), לאורך כביש 317, וכך סופחו לישראל 170 אלף דונם. שטח אש 918 היה כלול כולו באזור המסופח, מדרום לתוואי הגדר. בפברואר 2005, בעקבות בג"ץ בית-סוריכ, תוקן התוואי כך שרובו הוצמד לקו הירוק, עם כמה חריגות להכללת התנחלויות אשכולות, סנסנה ומצדות יהודה. אבל המדינה לא ויתרה, והקימה מעקה בטון בגובה 82 ס"מ לאורך 41 ק"מ של כביש 317, כמו לשחזר את תוואי הגדר המקורי שנפסל; החציצה הזאת ניתקה בפועל את תושבי הכפרים בשטח האש מעיירת האם יטא. גם התעלול הזה נפל בבג"ץ, וגדר הבטון פורקה לבסוף באוגוסט 2007. הסקירה הקצרה הזאת מלמדת עד כמה חשוב למדינה להמשיך לשלוט באזור שמדרום-מזרח ליטא ולרוקנו מאוכלוסיה פלסטינית.

"פסיכוזת הטריז" משני עברי הקו הירוק

ההתעקשות ארוכת השנים הזאת של מדינת ישראל לגרש את כל תושבי דרום הר חברון ראויה לציון במיוחד לאור העובדה שמדובר באחד האזורים הרגישים בגדה המערבית, עם ניראות גבוהה בארץ ובעולם. כמעט כל ארגוני זכויות האדם הישראליים פועלים במקום באינטנסיביות ואף מעורבים בהגשת עתירות בשם התושבים; מתנדבים בינלאומיים שוהים באופן קבוע באזור; סופרים ומשפטנים נרתמים למען המאבק, והאיחוד האירופי גם הוא מתנגד לתכנית הגירוש. מערות דרום הר חברון נמצאות כבר יותר מעשור תחת העדשה (אף כי הן בגדר שמועה רחוקה עבור ישראלים רבים), ובכל זאת – ממשלות ישראל לא מרפות. ממשלה יוצאת וממשלה באה, עתירה יוצאת ובאה, הצבא הורס והתושבים חוזרים – וחרב הגירוש עדיין מתנפנפת. עוד שבועיים, ב-2 לספטמבר, יתקיים דיון ראשון בבג"ץ על העתירות ועל תשובת המדינה שנפרשה כאן בהרחבה. דיון ראשון במהות העניין, אחרי 16 שנים של סחבת.

מהתעקשות המדינה על מעשה כה אכזרי, שהשלכותיו האנושיות חמורות כל כך, ותוצאותיו המדיניות ידרדרו באופן ניכר את יחסי החוץ של ישראל עם אירופה, אני למד שני דברים. אחד, ששטח אש 918 חיוני מאד בתפיסת ההתנחלות הישראלית (נזכיר כי הנימוק הצבאי – "צורכי אימונים" – משמש כאן מסך עשן). שתיים, שאין מקום לשאננות. מי שמשליך את יהבו על שיקול דעתם של הקברניטים, שברגע האחרון יסוגו בהם לנוכח המחיר המדיני הכבד של הגירוש, עלול להתבדות. כבר אמרנו בעבר, במצבים דומים: את זה הם לא יעזו לעשות, על זה העולם לא ישתוק. הם העזו, והעולם המהם קצת, ושתק.

תפיסת ההתנחלות הישראלית נותרה כשהיתה: הפרד (בין טריטוריות פלסטיניות) וגזול (כמה שיותר טריטוריה ליהודים). כך בא לעולם שטח C  וכך גם נראית מפת "המדינה הפלסטינית" – אוסף מנותק של קרעי קרקע.

שטח אש 918 נפרש מצפון לקו הירוק. מצפון-מערב לו – רצועת ההתנחלויות והמאחזים שמכתרת את יטא (מעון, כרמל, סוסיא, אביגיל, מצפה יאיר, מצדות יהודה) ומבתרת אותה מחברון. מדרום לו – בקעת ערד. בבקעה מתגוררים כ-8,000 בדואים. בכל דרום הר חברון מתגוררים יותר מ-4,000 פלסטינים. שטח האש תקוע בתווך ביניהם.

מתחילים להבין? לפנינו מימוש נוסף של "דוקטרינת הטריז", וליתר דיוק, "פסיכוזת הטריז", לפיה אסור להניח לערבים, ובמיוחד לא לבדואים, ליצור "רצף טריטוריאלי" שמכיל יותר מ-10,000 נפש, כי אז הם עלולים… אהממ… להקים אוטונומיה מיליטנטית חמושה ולכבוש את כל ארץ ישראל מידי היהודים. הרפלכס הציוני הזה, למיטב הבנתי, עומד מאחורי ההתעקשות של ממשלות ישראל לנקות את שטח אש 918 מערבים. ושימו לב שפסיכוזת הטריז איננה מכירה בקו הירוק או בכל הבדל שהוא באוכלוסיה הערבית: מבחינתה, כל הבדואים במרחב שמערד ועד חברון הם ישות עוינת אחת (לא משנה שמדובר בשבטים נפרדים בעלי הסטוריה מאד שונה), שיש לבתר ולקצץ ולדלל ולגרש.

חיזוק לפרשנות הזאת נמצא במה שמתרחש בדיוק מדרום לשטח אש 918 (ולקו הירוק), באזור בקעת ערד. שם הולכת ונרקמת המפלצת התכנונית הידועה בשם "תכנית מבואות ערד" (עליה כתבתי כבר בפוסט על אום אלחיראן), שבמסגרתה יקומו 10 יישובים קהילתיים בכל האזור שבין קו ערד-צומת שוקת בדרום ועד הקו הירוק בצפון. התכנית הזאת נתקלה בהתנגדות עזה של כל גורמי התכנון בארץ. דו"ח של מחקר המרכז והמידע של הכנסת גילה כי כבר כעת מתוכננות ביישובי הנגב הקיימים יותר מ-30 אלף דירות (מתוכן יותר משליש צמודות קרקע), כך שאין כל מחסור בדיור באזור. למעשה, הקמת יחידת דיור ביישוב חדש עולה פי 3 מהקמתה ביישוב קיים. תחשיב של המשרד להגנת הסביבה העלה כי דחיית הקמתם של היישובים החדשים תחסוך כמיליארד וחצי ש"ח, כסף שאפשר יהיה להשקיע בהסדרת היישובים הבדואים וחיזוק היישובים הקיימים. הדו"ח ממשיך לפרט שורה ארוכה של התנגדויות לתכנית – של מבקר המדינה, המשרד להגנת הסביבה, החברה להגנת הטבע וראשי מועצות מקומיות בנגב – ומצביע על כך שלא התקיים שום דיון רציני באלטרנטיבות להקמת היישובים החדשים. גם תושבי ערד והדרום בעצמם מבינים שמישהו מנסה לקדם אג'נדה פוליטית על חשבונם.

אם שטח אש 918 הוא טריז, תכנית "מבואות ערד" היא מגה-טריז. בעתירה שהוגשה לפני שנה לבג"ץ נחשף כי התכנית תביא לפינויים של 5 יישובים בדואים (עתיר אום אלחיראן, תל ערד, אל-חומרה, סעוורה, אל-באט) שבהם מתגוררים כ-8,000 איש; התכנית הממשלתית מנפנפת אותם כ"פזורה בדואית דלילה". לא מיותר להזכיר שתושבי אום אלחיראן ותל ערד הוזזו למיקומם הנוכחי בשנות ה-50' לטובת הקמת יישובים יהודיים; עכשיו הם שוב מפריעים ליהודים. הוגי תכנית "מבואות ערד" אפילו לא טרחו להסוות את העילה הטרנספריסטית שמאחוריה. מנכ"ל החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית, ירון בן עזרא, הסביר: "מטרת התוכנית היא לתפוס את יתרת השטח האחרונה ובכך למנוע המשך פלישת הבדואים לאדמות הלאום שנותרו, ולמנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד, בואכה דימונה וירוחם וכל המרחב הכלוא ביניהם לבין באר שבע".

"למנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד".  שימו לב למחיקת הקו הירוק. כך גם מתבטא סגן ראש ערד: "הרצף הטריטוריאלי בין באר שבע לים המלח יישמר". שטח אש 918, אם כן, הוא לאוכלוסית דרום הר חברון מה שתכנית "מבואות ערד" היא לאוכלוסית בקעת ערד: בעיטה החוצה. ההבדל בין הכלים התכנוניים – הכרזת שטח אש לעומת תכנית מתאר – הוא טפל לחלוטין, בהינתן המטרה המשותפת. לוקח זמן לראות ולהבין את זה, כי הורגלנו במשך שנים לחשוב על המרחב הגיאוגרפי של הארץ כחצוי לשני חלקים נפרדים לחלוטין, לאורך הקו הירוק. עד כדי כך הורגלנו, שקשה אפילו למצוא מפה שמציגה את כל המידע הרלבנטי ביחידה גיאוגרפית אחת – היישובים היהודים והערביים ושטחי האש משני עברי הקו הירוק. הפרגמנטציה התודעתית הזאת, כמובן, משרתת יפה את השלטון, כיוון שהיא מנציחה את פער הידע לטובתו. אזרחים שאופק ראייתם חסום, שרואים לכל היותר רק חלק מן התמונה, הם אזרחים סבילים יותר, נוחים ללישה.

אם התמונה הזאת נכונה, הרי שהשערתו של ארז צפדיה, לפיה ישראל מכינה יישובים במבואות ערד לקליטת המתנחלים שיפונו מדרום הר חברון, היא בגדר משאלת-לב נאיבית. מקרה גוש קטיף לא יחזור על עצמו; מי שמגורשים (ולא מפונים), מי שמקום מושבם ידוע אבל המקום אליו ייאלצו לנדוד אינו ידוע – הם ערבים בלבד.

לסיום, נקודה למחשבה: מי שהגיש את תכנית "מבואות ערד" לאישור הממשלה ב-2011 היה השר לעניינים אסטרטגיים, הוא-הוא אלוף פיקוד המרכז בשנת 2000, שהצהיר על הכוונה לספח את שטח אש 918 לישראל, הוא-הוא שר הביטחון ב-2013, שדוחף קדימה את תכנית הגירוש של כ-1,000 מתושבי דרום הר חברון: משה יעלון. הכל מתחבר.

* **

עניין אחר: השבוע יורטה הצעת החוק לקבורת הדיור הציבורי בישראל, הודות להתנגדותה של ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, שסחפה אחריה את סיעת ישראל ביתנו, וזכתה לשיתוף פעולה מפתיע (רב הנסתר על הגלוי) של שרת המשפטים, ציפי לבני. זה לא קורה לי כל יום – להשתתף במאבק ציבורי שמוכתר בהצלחה. התשואות מגיעות לצוות הדיור הציבורי, שפעילותו הנמרצת מאחורי ולפני הקלעים אחראית להישג הזה, וראויה לשמש מודל לשאר הארגונים במחאה החברתית.