Skip to content
6 באוקטובר 2012 / עידן לנדו

מותו של הפרינט

(מחווה משפחתית)

* * *

מהו "הפרינט" שנוטה למות, שאולי כבר מת מזמן? שכירים בעיתונות המוסדית, מערכות העיתונים המוסדיות, והעיתון המודפס עצמו. מי ראוי לאמפתיה ומי לא? אל מה נתגעגע ואל מה לא?

1. כל שכיר שמאבד את פרנסתו באופן פתאומי ראוי לאמפתיה. משבר הפרינט איננו משבר בלעדי של העיתונאים, למרות שהם תופסים את חלון הראווה שלו. ישנם עובדי דפוס, עובדי הפצה, גרפיקאים, צלמים ועוד. העיתונאים אינם ראויים ליחס מיוחד; כוחות השוק שרומסים אותם, היעדרו של ארגון עובדים חזק וסולידרי – אלה תחלואים של כל שוק העבודה הישראלי. הפריבלגיה של העיתונאים היא שהם מחזיקים ביכולת הבלעדית להרעיש עולמות על האסון הפרטי שלהם. ועדיין – זכותם להתפרנס בכבוד, זכותם לתבוע פנסיה יציבה.

2. בפרספקטיבה הסטורית, לעיתונות המוסדית יש רקורד מחפיר בסיקור מאבקי עובדים – רקורד שנע בין התעלמות מופגנת לעוינות פופוליסטית. כשהעובדים הסוציאליים סירבו לחדול משביתתם כיוון שהאוצר לא התכוון לאכוף את הסכם השכר עימם, עיתון "הארץ" דיווח: "למרות ההתקדמות במו"מ, שביתת העובדים הסוציאליים נמשכת" (במקום: "האוצר ממשיך להתנער מאחריותו לעובדים הסוציאליים"); כאשר עובדי רכבת ישראל פתחו בשביתה במחאה על תכניות ההפרטה של הנהלת הרכבת, עיתון "מעריב" ציטט את ההנהלה ש"אין כל תכניות הפרטה" וש"לא ייקלטו עובדי קבלן חדשים" (במקום: "הנהלת הרכבת משקרת לגבי תכניותיה"), והתלונן על "הכאוס" בלוח הזמנים של הרכבת. אם הציבור כעת מביט בעין צוננת במאבקי ההישרדות של עובדי הפרינט – הסיבות מובנות לגמרי. נותר רק לקוות שלקח כלשהו יילמד מכך ומפוטרי העיתונות החדשים לא יתגייסו בעתיד, שוב, לגופים שמצפצפים בגלוי על זכויות עובדים ומאבקי שכר. סולידריות היא עניין דו-צדדי.

3. מערכות העיתונים המוסדיות יעברו מן העולם, מזהירים אותנו. נו, טוב; שיעברו. המערכות האלה חוללו שמות במקצוע העיתונות בעשרים השנים האחרונות. הן אחראיות, באופן בלעדי, לירידת קרנה של השליחות הקדושה הזאת. הן שהפכו את העיתונאים לשופרות השלטון; הן שהציגו תעמולה כעובדות ועובדות כ"גרסאות"; הן שחיבלו ביכולתו של הציבור להבחין בין אמת לשקר, הן שאילפו אותו לדרוש עוד ועוד ממה שעושה לו נעים בגב על חשבון מה שעושה איתו צדק; הן שהפכו את הפוליטיקה מזירה של התגוששות בין רעיונות ואינטרסים למלודרמה מופרכת של גיבורי-על ונבלים; הן שהטביעו את המציאות בקשקשת אינסופית של פרשנים והגיגנים.

העיתונות האמיתית מתה מזמן בחיבוק הדוב של המערכות המוסדיות. אך נכון וצודק יהיה שהמערכות האלה ישאו בתוצאות מעלליהן וינפחו את נשמתן.

4. יש אומנם פה ושם איים של איכות בעיתונות המוסדית; אבל הם מוקפים באוקיאנוס עצום של הבל ורעות-רוח. האם מוצדק להציל את האוקיאנוס בשמם של האיים הבודדים האלה? לא. האיים האלה שרדו למרות ולא בזכות המערכות המוסדיות. האיים האלה – עיתונאים מסורים לדיווח אמיתי ואמיץ, עורכים שאינם מעוותים את המסר של הטקסט – שוחים נגד הזרם, לפעמים מתחת לפני המים, שלא יבחינו בהם, שלא ישתיקו גם אותם, כמו שהשתיקו אחרים שכבר נפלטו החוצה. לא, אותם מנגנונים שבמשך שנים השתינו בקשת על מיטב העיתונאים, שדחקו לשוליים את העבודה העיתונאית המשובחת ביותר – לא יכולים לנפנף בה עכשיו מול מצפוננו כעילת קיומם, הבלם האחרון בפני התפרקותם. רוצח הוריו לא יכול לבקש רחמים מבית המשפט בטענה "יתום אני".

5. אף אחד לא יודע בדיוק איך ייראה שוק התקשורת העתידי. השינויים דרמטיים, ומתרחשים מול עינינו. מי שרוצה לעשות עיתונות טובה, מי שרוצה לקרוא אותה – מפתחים וימשיכו לפתח דרכים יצירתיות חדשות לעשות זאת. אין שום סיבה להניח שהיצמדות עיקשת למודל העבש של ה"פרינט" תבטיח את עתיד מקצוע העיתונות. אם לשפוט על סמך מה שהתרחש עד כה, המודל הזה הפך לבית הקברות ההמוני של המקצוע, והעתיד היחידי שהוא הבטיח היה זה של בעלי הון.

6. מצד שני, אין שום סיבה לנאיביות הפוכה, שלפיה שחרור מתלות בבעלי הון יבטיח עיתונות אחרת ואיכותית. עיתון האינטרנט העצמאי "מגהפון" מוכיח שאפשר לעשות הכל אותו דבר – עיתונות מיינסטרימית, קונצנזואלית, מפוהקת – גם במתכונת של קואופרטיב. עיתונאים שהתחנכו בתוך השיטה הקיימת לא ממהרים לפרוק מעליהם כל עול; כמו העבדים בסרט "מנדרליי" של פון טרייר, הם מעדיפים את השלשלאות הישנות והמוכרות על פני החירות המאיימת והלא מוכרת.

7. יש בארץ הרבה עיתונאים מצויינים. באמת שיש. יש גם קהל מעורב שצמא לעיתונות אמיתית: חוקרת, לא מתחנפת, קוראת תיגר. הפוסט הקודם שלי, על שוד הגז הישראלי, הפך בתוך שבוע לאחד הנצפים ביותר בתולדות הבלוג, למרות אורכו המונומנטלי. ישראלים שלא מוצאים עיתונות רצינית בפרינט מחפשים אותה בבלוגים. אבל בלוגים ופייסבוק לעולם לא יוכלו להחליף דיווח עיתונאי אמין וישיר מן השטח. הבעיה של העיתונאים המצויינים והקהל המעורב היא לא הפרינט ולא האינטרנט, או התחרות המדומה שביניהם. הבעיה היא שאין ביניהם חיבור מערכתי, עם בסיס פיננסי אמין, שמסוגל לספק לשני הצדדים את מה שהם מחפשים: קשר יציב.

להמציא את הקשר הזה ולמסד אותו – זאת צוואתו של הפרינט, מנוחתו עדן.  

79 תגובות

להגיב
  1. yigal laviv / אוק 6 2012 09:54

    הפרינט לא מת,הוא רק משנה צורה.הטלויזיה לא הרגה את הקולנוע או את הרדיו. הרדיו לא הרג את התקשורת המודפסת.כך גם הספרות המקוונת לא תהרוג את הספרות המודפסת. עתוני דפוס שיידע לשנות את המודל שלהם ישרדו.הוול סטריט זורנאל או הגארדיאן או הניו יורק טיימס ישרדו.גם הלה מונד.בכל מקום בו יש מספר קוראים פוטנציאלי שמאפשר זאת,זה יקרה.הניו יורק טיימס ממשיך לספק בתשלום בדפוס ל-1.2 מיליון מנויים מתוך אוכלוסיה של 7 מיליון בניו יורק עצמה.אוכלוסיית ישראל היא באותו גודל.

  2. טל א. / אוק 6 2012 10:05

    חבל שאתה מזכיר את הארץ בנשימה אחת עם צהובונים אחרים. הרי הארץ סירב להיכנע לתכתיבי בעלי ההון ושילם על כך בירידה דרמטית בהכנסות מפרסומת, בייחוד מאז המחאה החברתית ופרסומיו של העיתון נגד העושק של חברות הסלולר.
    כל יוצא שאתה מברך על מותו של עיתון שניסה לעמוד בסטנדרטים שאתה מציב פה

    לעניין ועד עובדי הרכבת, כל עיתון יחטא לאמת פה ושם (ספק אם הייתה שם אג'נדה נסתרת), באופן כולל קשה לומר שהארץ לא מראה סולידריות.

  3. עידן לנדו / אוק 6 2012 10:18

    "הארץ" צועד בראש צעדת הקלון – העיתון ששבר ראשון את העבודה המאורגנת של העיתונאים, שפיטר את רותי סיני בדיוק על הרקע הזה, שמסקר באיבה כל מאבק עובדים; העיתון האחרון שראוי לסולידריות של ציבור השכירים. ה"תמיכה" של דה מרקר במחאה החברתית היתה אד-הוק לחלוטין – זה התחבר לו עם המאבק בריכוזיות. אבל מהר מאד גם מנהיגי המאבק הבינו שמדובר בחזית בודדת ולא בתמיכה אמיתית במטרות הרחבות יותר (איפה הארץ עומד בנושא הדיור הציבורי? ברור, הוא נגד; איפה הוא עומד בנושא החינוך הפרטי, הרפואה הפרטית? במקרה הטוב שותק, במקרה הרע מהלל, בשם ה"תחרותיות").

    זאת ועוד, "הארץ" חוטא בדיוק כמו ה"צהובונים", כלשונך, בהזניית הסטנדרטים העיתונאיים. עיתונאים כמו יוסי ורטר ועמוס הראל – לכאורה המכובדים והרציניים שבעיתון – הם הולכי-רכיל, לקטני אנקדוטות; עליהם דיברתי כשכתבתי על אלה שהפכו את הפוליטיקה למלודרמה מופרכת. העובדה שב"הארץ" הכתיבה הזאת מתגנדרת בשפה נמלצת ומסובכת לא הופכת אותה לעיתונות.

  4. Mati Shemoelof / אוק 6 2012 12:08

    היי עידן, כדאי אולי גם להוסיף את המחקר של קבוצת "זהות ומעמד" ממכון ון ליר שעסק בסיקור שביתות בתקשורת הישראלית, שפורסם בכתב העת האקדמי של "סוציולוגיה ישראלית"

    http://matityaho.com/2010/07/23/%D7%AA%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%91%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%A2%D7%9C-%D7%A1%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%AA%D7%99%D7%9D/

  5. עידן לנדו / אוק 6 2012 12:24

    תודה רבה, מתי.

  6. אבי / אוק 6 2012 12:57

    אתה אשם בדיוק באותם הדברים שנגדם אתה יוצא. מדוע "האוצר ממשיך להתנער מאחריותו לעובדים הסוציאליים" הינו כותרת יותר טובה מהכותרת שניתנה בהארץ? רק כי זה מתאים לדעתך?
    לדעתי אם היו נותנים את הכותרת שלך כי או אז זה היה עוות המציאות ופרשנות במקום עובדות.
    הפרשנות הזו יכולה להיות בסדר גמור אבל לא ככותרת בבעמודי החדשות אלא כפוליציסטיקה.

  7. David Palma / אוק 6 2012 13:05

    היי עידן, נחמד לפגוש את הדוקרנים שלך שוב בסביבה.
    אם בכל פעם שתנוח אתה מבטיח לשוב ולנפק פוסטים
    כמו השניים האחרונים, אז לך תנוח. זה שווה את זה…

  8. אהוד עין-גיל / אוק 6 2012 13:15

    לא אכנס כאן לדיון באיכות העבודה העיתונאית ב"הארץ" או בכלי תקשורת אחרים. אני רוצה להתמקד במשפט אחד: "אם הציבור כעת מביט בעין צוננת במאבקי ההישרדות של עובדי הפרינט – הסיבות מובנות לגמרי". עובדי הפרינט?

    אנחנו בוועד עיתונאי הארץ מייצגים עובדים במערכות הבאות: מערכת "הארץ" – עיתון מודפס ואתר אינטרנט; מערכת TheMarker – עיתון מודפס ואתר אינטרנט; מהדורה אנגלית – עיתון מודפס ואתר אינטרנט; ומהדורות דיגיטליות שנמצאות כרגע בתחילת דרכן. מאבק ההישרדות הוא של כולנו, לא רק של עובדי ה"פרינט".

    ואיזו מין עבודה עיתונאית עומדת מאחורי הקביעה ש"הציבור" מביט במאבקנו "בעין צוננת". האם ביררת אצל חברי וחברות הוועד אילו תגובות קיבלנו מ"הציבור" במשך המאבק ולאחר השביתה של יום רביעי? האם ביררת במערכת הארץ, אולי אצל ההנהלה? האם יצאת אל "השטח" ושאלת לדעתם של פועלים – נניח ועד עובדי פניציה, או ועד עובדי הרכבת? (אני מאמין, לזכותך, שאתה לפחות – בניגוד לרבים אחרים בציבור – רואה בהם חלק מ"הציבור" גם כשהם שובתים ומשבשים את החיים לחלקים אחרים ב"ציבור").

    נכון, הנהלת הארץ שברה ראשונה את העבודה המאורגנת של העיתונאים, אבל היא גם ההנהלה הראשונה שהכירה בהתאגדות המחודשת של העיתונאים שלה, וזה חמש שנים אנחנו – הוועד והאיגוד המקצועי שלנו (אגודת העיתונאים) – פעלנו כציבור העיתונאים המאוגד היחיד בעיתונו הכתובה. ועם כל המאבקים שעברו עלינו בשנים אלה – עמוס שוקן לא ניסה לערער על הלגיטימיות של הוועד ועל זכותו להגן על זכויות העובדים, וגם לא התנקם בחברי ועד בגלל פעילותם זו.

    וחבל שאינך מעריך את העובדה שעיתונאי הארץ יכולים למתוח ביקורת ולצאת למערכה נגד בעלי אינטרסים של הון ושלטון, גם אם זה פגע ופוגע כלכלית בעיתון, ואינך משקלל חופש זה במערכת הטיעונים שלך.

  9. עידן לנדו / אוק 6 2012 13:29

    אהוד, תודה על התגובה. נדמה לי שאתה יורה בכיוון הלא נכון.

    מילה ממה שאמרתי לא כוונה נגד ועד העיתונאים. מטרת הביקורת היתה מערכות העיתונים. מה זה מערכת? אתה יודע טוב ממני – צירוף של פונקציונרים והלכי רוח, נורמות לא כתובות ותכתיבים מפורשים. בכלל לא התייחסתי למאבק של ועד העיתונאים ב"הארץ". ואם מצאתי נקודות זכות בגסיסתו של הפרינט, ודאי שהתאגדות עובדים אינה אחת מהן.

    הרושם שלי הוא שהציבור לא ממש מתרגש מהצרות בבית מעריב או בשוקן. אין לי שום סקרים לצדי; גם לך אין סקרים לצידך.

    על כך שעיתונאי הארץ יוצאים נגד אינטרסים של הון ושלטון לא מגיע להם פרס העיתונות; זה מובן מאליו. העובדה שאתה רואה בזה דבר ראוי לציון היא עדות עצובה למצב העיתונות.

  10. נטליה / אוק 6 2012 13:31

    מישהו יודע עד כמה להורדת מחירי המודעות של המגזר הציבורי (ומחירי מודעות בכלל) על-ידי "ישראל היום" היה חלק בקריסה של "הארץ" ו"מעריב"? או שזה היה פשוט המסמר האחרון בארון המתים?

    ולמה אין לשמאל איזה אדלסון? אולי מישהו שקיבל הון משפחתי בירושה ויש לו יצרים אדיפליים? חייב להיות כזה.

  11. עידן לנדו / אוק 6 2012 13:31

    אבי: אין כותרת שאיננה פרשנות. הפרשנות במקרה הספציפי הזה ברורה לגמרי: הסכם שכר שלא עומד מאחוריו מנגנון אכיפה הוא זריית חול בעיניים. תפקיד העיתון לומר זאת ברורות, כי חלק מתפקיד העיתון הוא להגן על האינטרס הציבורי.

    דודו: רוב תודות…

  12. אהוד עין-גיל / אוק 6 2012 13:42

    עידן, לא התכוונתי לעובדה שעיתונאי הארץ מותחים ביקורת על אינטרסים של הון ושלטון, ועל כך באמת לא מגיע להם פרס (זו עבודתם העיתונאית, והם מקבלים עליה שכר). התכוונתי לעובדה שהמו"ל והנהלת הארץ מאפשרים לנו לעשות זאת בלי להתערב, גם במחיר אובדן הכנסות מפרסומת או מביטולי מנויים – ולצערנו זו לא התנהלות מקובלת בתקשורת הישראלית.

  13. goliath / אוק 6 2012 13:45

    אני חבר בוועד העיתונאים של "הארץ". אנחנו מנסים להילחם כרגע נגד פיטורים של גרפיקאים, משכתבים, עורכים, כתבים וצלמים. אתה חושב שאנחנו צריכים להפסיק? אתה חושב שעדיף שיזרקו מפיקה בת חמישים לרחוב?

    אתה אומר לאהוד עין גיל שהוא יורה בכיוון הלא נכון – אבל נדמה לי שמי שמפספס כאן זה אתה. גם הבנקים עשקו את הציבור, למה אתה לא תוקף את הוועדים שם? אגב, אני לא זוכר שראיתי את האקדמיה הישראלית ניצבת בחזית המאבקים החברתיים בשנים האחרונות. איך היית מרגיש אם במאבק הסגל הזוטר מישהו היה כותב פוסט וטוען שהמרצים לא היו סולידריים עם שאר העובדים – אז שיילכו להזדיין עכשיו? על אותו בסיס אתה יכול לתקוף את ועד הרכבת – שעמד מנגד בזמן מאבק העובדים הסוציאליים, או כל שאר הוועדים במשק, שעמדו מנגד בזמן שההסתדרות הדיחה בכוחניות את גילה אדרעי. אבל באופן אישי אני לא חושב שגישה כזו תסייע רבות בקידום זכויות העובדים

  14. עידן לנדו / אוק 6 2012 14:00

    גוליית,

    מעניין שאתה מזכיר את הסגל הזוטר ואיך הייתי מרגיש אם מישהו היה כותב פוסט וטוען שהמרצים לא היו סולידריים איתו אז "שיילכו להזדיין עכשיו". הייתי מרגיש דז'ה-וו עז מאד, כי זה בדיוק מה שכתבתי בזמנו:
    https://idanlandau.com/2009/04/23/%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99-%D7%A9%D7%9C%D7%A0%D7%95-%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%92%D7%96%D7%99%D7%9D-%D7%9B%D7%97%D7%95/

    עד כאן נאה דורש ונאה מקיים.

    לגבי שאלתך – מאיפה הבאת את זה? אני אמרתי להפסיק את המאבק? הנקודה הראשונה בפוסט מביעה תמיכה גמורה בזכויות העובדים של העיתונאים. כל מהלך שמטרתו להגן על הזכויות האלה הוא מבורך. אולי אתה כל כך הרבה זמן במערכת שאתה לא מסוגל להבחין בין מה שמגיע לך, על פי חוק (או לפחות, על פי צדק סוציאלי), לבין מה שטוב למצב העיתונות בכללה. טוב מאד שתקבלו את כל המגיע לכם, עד הפרוטה האחרונה; רע מאד אם העיתונות תמשיך להתנהל כפי שהיא מתנהלת עד כה. איפה פה הסתירה?

    הנקודה האחרונה שלך היא דמגוגיה; למה אתה לא תוקף את X ואת Y. קודם כל, הבלוג הזה כל הזמן תוקף. קצת קשה לתקוף את כולם, יש הרבה חארות. שנית, החרא של השכנים לא מנקה את האסלה שלך. בעניין העובדים הסוציאליים כתבתי; בעניין מורי היל"ה כתבתי; וגם בעניין הסגל האקדמי הזוטר. אני כותב על מה שאני יכול, בכפוף לגבולות ההבנה שלי. בתקשורת אני קצת מבין, והנושא קרוב ללבי, אז אני כותב. שאני אתחיל להתחשבן איתך על מה אתה כותב ועל מה אתה לא כותב בבלוג שלך? אתה עושה עבודה מצוינת, די לי בכך.

  15. goliath / אוק 6 2012 14:20

    זה לא התקפה אישית על העמדות שלך, אתה לא צריך להתגונן. אני מצביע כאן על נטייה לנקוט עמדה שהיא בעיני צדקנית. שים לב שגם לחברי הסגל הזוטר אתה כותב "טעינו", ואילו את העיתונאים אתה מאשים בבגידה בתפקידם… יחי ההבדל הקטן.

    אם אתה רוצה לבקר את התקשורת, זה כמובן לגיטימי לחלוטין, אבל בין זה לבין מאבק העובדים שמתנהל כרגע ב"הארץ" (וגם ב"מעריב") אין דבר וחצי דבר. ב"ישראל היום" ממשיכים להתנהל כרגיל, ועד כמה שידוע לי גם רשת פוקס לא נמצאת בקשיים. אלה שני נושאים שונים לחלוטין. ברור שאין ביניהם סתירה – כי הם לא קשורים אחד לשני. אז למה אתה כורך אותם ביחד?

    כאמור, על סמך אותן הטענות שאתה מעלה נגד עיתונאים אפשר לכתוב שאין סיבה מיוחדת להביע סולידריות עם עובדי פלאפון, אחרי שחברות הסלולר עשקו אותנו כל השנים. כנ"ל לגבי הבנקים וכמעט כל קבוצת עובדים במשק. אני פשוט לא מבין את הטיעון הזה. גם לי יש המון ביקורת על ההתנהלות של מעריב (וגם הארץ, אבל פחות) – ועדיין הגעתי להפגנת העיתונאים שאירגן הוועד כדי להביע סולידריות עם המאבק. ממה שהבנתי מהפוסט שלך, קשה לך להרגיש אמפתיה כלפי העיתונאים אחרי ש(לפי דעתך) הם לא מילאו את תפקידם כראוי. לי אין שום בעיה כזאת, ואני חושב שגישה כזאת פוגעת באפשרות לשיתוף פעולה בין קבוצות שונות של עובדים. אבל זאת רק עמדתי האישית, מתוך הניסיון הפרטי שלי בהתארגנויות עובדים

  16. עידן לנדו / אוק 6 2012 14:31

    לא התגוננתי, ניסיתי להבהיר. להפנות אותך שוב, ועכשיו שוב, לסעיף הראשון בפוסט. משום מה אתה לא מאמין לו.

    זכותך לראות את המתרחש עכשיו רק דרך הפריזמה של מאבק העיתונאים; אתה חלק מזה, זה טבעי. זכותי, למעשה חובתי כבלוגר עצמאי, לראות אותו בהקשר רחב יותר של שקיעת הפרינט. בתוקף כך אני מכניס למשוואה עוד גורמים שלך נוח כרגע להניח אותם בצד – למשל, חלקם המכריע של כותבי ועורכי העיתונות הכתובה בהזניית הסטנדרטים של המקצוע. הפוסט רק מאזכר את זה בתימצות, אבל מי שקורא את הבלוג יכול להיכנס לתגית "מכונת התעמולה" ולראות דוגמאות למכביר.

    ודאי שיש קשר, הנושאים לא "שונים לחלוטין". הפוסט גם מדבר על זה. הנהלות עיתונים שבזו באופן עקבי למאבקי עובדים ולזכויות עובדים עכשיו מפעילות את אותו יחס כלפי עובדיהן שלהן. אין קשר? עיתונאים שחונכו לשרת את האינטרסים של בעלי ההון עכשיו נזרקים לכלבים בידי אותם בעלי הון; אין קשר? ולהערכתי, עיתונים שהתנכרו למאבקים חברתיים בעבר (עד לקיץ 2011) עכשיו קוצרים את פרי ההתנכרות הזה.

    אני מבין שאתם עכשיו בתנועה, במאבק הישרדות, לא בא לכם טוב כל החשבון נפש הזה. אוקיי, תעברו הלאה. התפקיד שלי זה לא לדברר אותכם.

    אני אגיד זאת שוב, ואני אומר זאת בכנות: הדרישות של העיתונאים מוצדקות. אבל הניתוק ביניהן לבין התחלואים העמוקים יותר של ענף העיתונות הוא נאיביות במקרה הטוב, היתממות במקרה הרע.

  17. goliath / אוק 6 2012 14:43

    מכיוון שאתה לא עיתונאי, לא היית מגדיר את מה שאתה עושה כ"חשבון נפש". אף אחד גם לא ביקש ממך לדברר אותנו. אתה חושב באמת שהעיתונים קוצרים את מחיר ההתנגדות למחאה החברתית? שזה מה שקורה כאן? שזאת הבעיה של העיתונות? אתה לא רציני…

    אגב, בשנת 2009 ניהלנו מאבק אחר נגד תוכנית קיצוצים אחרת, ובמסגרתו העיתון "שילם" לנו בשטחי פרסום חינם בעמודי החדשות, אותם "תרמנו" לארגונים כמו "כוח לעובדים", "אחותי" ועוד.

    אני ממש לא רואה את המאבק דרך הפריזמה של העיתונאי, ואשמח אם תפסיק לנסות למסגר את ההשקפה "הצרה" שלי לעומת ההשקפה "הרחבה" שלך. זה ממש לא המצב. ברור שמאבק העיתונאים קשור לשקיעת הפרינט – אבל שקיעת הפרינט לא קשורה למה שאתה מגדיר כ"הזנייה של הסטנדרט העיתונאי". אני חולק על הניתוח התיאורטי שלך: משבר העיתונות הוא כלל עולמי, ולא קשור רק לישראל. הסיטואציה בישראל גם שונה מהותית, כי חלק גדול מהבעיה היתה הכניסה של שלדון אדלסון לענף. זה גם קשור לעוד סוגיות כמו מחירי הפרסום הנמוכים בדיגיטל והדומיננטיות של גוגל ופייסבוק, ועוד. בקיצור, הקישור שאתה עושה בין שני הנושאים רופף מאוד (בעיני). אבל הי, זאת רק דעתי האישית

  18. עידן לנדו / אוק 6 2012 14:51

    טוב שיש משבר גלובלי להיתלות בו.

    ולמה שלדון אדלסון נכנס בעיתוי שהוא נכנס? ומי בדיוק הכין את הקרקע? מי יצר ביקוש לסוג העיתונות שהוא סיפק? מה, הוא יצר קהל חדש יש מאין? ומה קרה בכלל קודם לכן, במאבקים בין מעריב לידיעות שדירדרו את הענף עוד ועוד למטה?

    שקיעת הפרינט קשורה כמובן לעוד הרבה מאד גורמים. לא על כולם דיברתי, כי כזה אני – מתעקש לדבר על מה שבאחריות שלנו ובשליטה שלנו ("אנחנו" – הקהילה המורחבת שלי). קוראים לזה כתיבה פוליטית.

  19. אבי / אוק 6 2012 15:46

    אז מה עידן מה שאתה אומר בעצם הוא שהעיתונאים אשמים במצבם בעצם?
    שוב עולה ממעמקים התיאורייה המרקסיסטית העבשה…. אתה מבין את זה גוליית, זה אתה ושכמותך שהתנכרתם לציבור כל השנים ושיתפתם פעולה עם "בעלי ההון" שהופכים לנגד עיננו לשטן החדש ישן של המאה ה-21, שאשמים במצבכם.
    אז גוליית תתבייש לך ששיתפת פעולה עם "בעלי ההון "הללו. שירתת כל השנים את האג'נדה שלהם ועכשיו אתה אוכל את הדייסה שבישלת. מגיע לך.
    אז מה אם שוקן נותן לעיתונאים שלו חופש עיתונאי שבשום כלי תקשורת מאז קום המדינה אף אחד לא קיבל. זה תפקידו.
    אז מה עם שוקן- "בעל ההון" מאפשר לעיתונאים את הבמה לרתום את עצמם למאבקים שרק פוגעים בעיתון ובכושר שרידותו. הוא הרי חייב לעשות את זה.
    ואתם העיתונאים מה עשיתם עם כלי התקשורת שלכם? יכולתם להשמיץ את האוצר, את הממשלה,
    את "בעלי ההון" ובמקום זה התנכרתם למציאות האמיתית תוך יצירת כותרות שיקיריות.
    איך פספסתם הזדמנות?

    איזה כיף זה להיות באקדמיה ולביט על העולם ממעוף הציפור. שם גם משהו שפשט רגל ממזמן, לעולם לא ימות.
    תמיד הממשלה וכולנו בסוף נשלם את החשבון.

  20. אור / אוק 6 2012 16:38

    והשאלה הכי חשובה: איזה עיתון הילד מרסק שם למעלה בוידאו? הארץ?

  21. נטליה / אוק 6 2012 17:53

    עידן, למקרא הויכוח בינך לגולית –

    לא הבנתי את הקשר הסיבתי (אם הצבעת על כזה) בין הבגידה של העיתונאים במקצוע, לבין שקיעת הפרינט. הרי אם כותבים רק מה שעושה נעים בגב לכולם, לבעלי ההון ולאזרחים כאחד (אזרחים = ציוניים במקרה של ישראל), אז לכאורה זה היה אמור להביא לתוצאה הפוכה משקיעה. אני בטוחה שאתה לא מכוון לקשר סיבתי מוסרי. אז מה הקשר? כמו שיש בסיס של קוראים שיעריך עיתון איכותי אינטרנטי עתידי, שיקום או לא יקום, בטוח שיש גם יש בסיס של קוראים שיעריך את הכותרות המתחנפות של העיתונים דהיום, לא?

  22. Yair Tarchitsky / אוק 6 2012 17:54

    מסכים עם רוב הביקורת. השאלה היא מה הלאה… הנה הצעה

    https://www.facebook.com/itonut

    http://itonaim.org.il/?p=1057

  23. נטליה / אוק 6 2012 17:57

    אני חושבת שתת-שאלה של זה היא – האם לדעתך השקיעה של הפרינט קשורה בהתאכזרות מערכות העיתונים המבוססות לעובדיהן? האם המערכות הללו יכולות שלא לפטר עכשיו עובדים, ועושות זאת מתוך אכזריות קפיליסטית מן המנין? או שבאמת ההנהלות הללו פשוט חייבות לעשות את זה?

    השאלה היא בעצם – מהו המשבר ב"מעריב" ו"הארץ", משבר של הנהלות מושחתות, או משבר של קופה ריקה? אם זה משבר של קופה ריקה, אני לא מבינה את הקשר הסיבתי מהשאלה הקודמת. אם זה משבר של הנהלות מושחתות, אני מבינה – העיתונאים לא סיקרו באמפתיה משברים דומים בארגונים אחרים, ועכשיו עושים להם את אותו דבר.

  24. עידן לנדו / אוק 6 2012 20:00

    אבי: אם יש לך התייחסות עניינית – אשמח לשמוע. סרקאזם בגרוש משעמם אותי.

    אור: או, סוף סוף מתייחסים לחמוד שלי. הוא כמובן מתחרע על "הארץ". נדמה לי שזה היה משהו של שטרסלר שהביא לו את הסעיף.

  25. עידן לנדו / אוק 6 2012 21:00

    נטליה,

    אוקיי, אני ארחיב קצת. למען הסר ספק, אומר בהתחלה שהבלוג של גוליית הוא אחד הבלוגים הכי טובים ומושקעים ברשת העברית. הוויכוח איתו לגמרי ענייני ונוגע לקשר, או היעדר הקשר כביכול, בין המאבק הנוכחי לבין שקיעת הפרינט.

    לפני בערך 20 שנה, כשעוד הייתי עורך צעיר וטרי בדסק של ידיעות, המהלך הגדול של הטבלואידיזציה היה בעיצומו. הרעיון המנחה, שהמשיך להנחות במשך שנים, היה: בוא נכה את הטלוויזיה במגרש שלה. בוא נביא יותר בידור, עם כותרות יותר צבעוניות, ויותר דרמה. בוא נוותר על תוכן וניתן סאונדבייטס. בוא נשקיע יותר בפרשנים, פחות ברפורטרים. לייף סטייל, מגזינים חגיגיים לערב חג, כתבות נוסטלגיה, מורשת קרב, פולחן דביק ומעורר גועל של "השבט הישראלי ועיסוקו בפופיק של עצמו", פחות ופחות חדשות חוץ, פחות ופחות דיווחים מהשטחים. כל הסלט המוכר.

    הרעיון הזה היה דפוק, כמובן: להכות את הטלוויזיה במגרש שלה? להיות יותר מרגש ויותר דרמטי מדימויים חזותיים שמתחלפים בתזזית? מישהו שם קרא את התמונה לא נכון. במקום להשקיע במקום שהטלוויזיה חלשה בו – הדיווח המפורט, התחקיר המעמיק – השקיעו איפה שהכישלון היה ברור. אנשים הפסיקו לצרוך חדשות מהעיתונים; בניגוד למיתוס המוכר, זה לא קרה בגלל האינטרנט, זה קרה הרבה לפני. אנשים עברו לטלוויזיה, כי העיתונים לא הציעו שום ערך מוסף, ובטלוויזיה הכל נראה הרבה יותר סקסי.

    משם הכל הידרדר. ואז כמובן מגיעה שאלת הביצה והתרנגולת (שאת שאלת בעצמך): אם אנשים רוצים רק חנופה וקיטש כל היום, איך אני בכלל מצפה שהעיתונות תשרוד מבלי להציע להם את הסחורה הירודה הזאת? אבל הנחת היסוד כאן מופרכת. בכלל, יש לי סלידה עמוקה מאוסף המיתוסים הזה שעליו בנויה "האישיות של העורך הטיפוסי" (זה שבלי לצאת ממשרד שלו בתל אביב יכול לנחש, כמכשף, את הלכי הרוח בעיירה הנידחת ביותר בארץ). אין דבר כזה, "אנשים רוצים". יש הרבה סוגי אנשים, כל סוג רוצה משהו אחר, ולמעשה, כל סוג רוצה דברים שונים בזמנים שונים. חלק ניכר מהרציות הן הבניות שהתקשורת יצרה בעצמה; חלק אחר הוא דווקא ריאקציה נגדה.

    מהניסיון המוגבל שלי בעולם התקשורת וגם בעולם הבלוגים – יש תמיד עניין רב בסוג העיתונות שאליו אני חותר. מספיק עניין כדי להפוך אותה לעסק כלכלי סביר. ברור שיש גם עניין בטראש; זה לא סותר. להפך, מי שביטל את העיתונות הרצינית לטובת הטראש בסופו של דבר מוצא את עצמו בפשיטת רגל.

    אגב, "הארץ" לא ממותג כעיתון טראש, אבל כמו שכבר חזרתי כאן כמה פעמים, ההילה של עיתון רציני שאופפת אותו לא נשענת על בסיס מוצק. בתחום החברתי הוא כנראה העיתון הרגרסיבי ביותר בארץ (אוקיי, אחרי "גלובס"). בתחום הבטחוני אין לו שום עדיפות על עיתונים אחרים (כל הכתבים הצבאיים בארץ מדברים בקול אחד); הפרשן הבטחוני הביקורתי ביותר בארץ, אלכס פישמן, כותב ב"ידיעות". בתחום הפטפטת הפוליטית שוב, אין הבדל. ל"הארץ" יש יתרון אמיתי בסיקור (מצטמצם והולך) של האירועים בשטחים, הודות לעמירה הס האחת והיחידה, וגם בנושאים כלכליים מסוימים (אף כי "כלכליסט" סוגר את הפערים). יש כמובן הרבה רטוריקה של זכויות אדם וחופש דת וכד'.

    על השאלה השניה שלך – הסיבות הספציפיות למשבר הפיננסי במעריב ובהארץ – אין לי תשובות מוסמכות. אני יכול לומר רק שדיברתי, לגמרי במקרה (אירוע משפחתי), עם בכיר במעריב, חבר בוועד, שאמר באופן ברור שהמשבר במעריב הוא תוצאה של שחיתות בממדי עתק (גניבת כספים בידי הבכירים). לגבי הארץ – אני לא יודע. אבל שוב, משבר הפרינט לא התחיל בשבוע שעבר ולא התחיל דווקא בעיתונים האלה. זה תהליך ארוך ועקבי. ומה שניסיתי להצביע עליו הוא חלקם של העיתונים עצמם – ספציפית, המערכות – בירידת קרנה של העיתונות. ועוד: המאבק הנוכחי מוצדק כל עוד הוא מאבק למען זכויות עובדים; הוא לא מוצדק במידה שהוא מבקש להנציח מערכת שקברה את העיתונות האיכותית. את זה גוליית לא רוצה להבין.

    האם מצבם הכלכלי של העיתונים היה טוב יותר אלמלא היזנו את המקצוע? אנשים מתוך המערכת יגחכו על הרעיון הזה. אני אומר – מאד יכול להיות שכן. אף אחד לא ניסה את זה. ברירת המחדל בשנים האחרונות היתה תמיד זאת: למכור = למכור את נשמתך. יש מספיק דוגמאות בעולם לעיתונות רצינית שמקיימת את עצמה כלכלית (נתנו כאן כמה דוגמאות). אני מקווה שגם כאן זה יקרה. למי שלא שם לב, הפוסט הזה נכתב מתוך חרדה גדולה.

  26. אלמוג לוין / אוק 6 2012 21:20

    אני ממליצה לחמוד להתעלם משטרסלר; אני עושה את זה כבר שנים בהצלחה רבה.

  27. עידן לנדו / אוק 6 2012 21:29

    כן, אלמוג, אנחנו עובדים איתו עכשיו על הבלגה. הבעיה שאחרי שטרסלר יש עוד את ארי שביט. כבר הרחקנו את כל החפצים השבירים.

    אפרופו תקשורת אלטרנטיבית, הנה דוגמה עכשווית: http://j14.org.il/articles/37230

  28. שוֹעִי / אוק 6 2012 21:53

    הי עידן, קודם כל כמי שלא קורא עיתונים (או קורא אחת להרבה מאוד זמן) משום שהבין את ביטול הזמן, שבקריאת נראטיבים
    המותנים בעמדותיהם הכלכליות-פוליטיות-בטחוניות של בעלי המניות בעיתון ומן העסקות הקטנות של שמור לי ואשמור לך הנרקמות בין מערכות העיתונים ובין משרדי יח"צ, אני בעיקר מצטער עבור המפוטרים/ות ובני משפחותיהם שייצטרכו להתארגן מחדש.
    ממשבר ה"פרינט" הזה, לדעתי, המרוויח הגדול הוא שלדון אדלסון, שכעת נותר רק לדמיין מה יקרה כאשר הוא ועוד כמה יהודים רפובלקנים-אמריקנים ייקנו כמה הוצאות ספרים, וינחו את המערכות לפרסם ספרות "ישראלית" בלבד (כלומר פרו-ציונית, פרו-ביטחונית, וקפיטליסטית ניאו-ליברלית-שמרנית). אם אתה שואל אותי דנידין הרואה ואינו נראה,חבורת הספורטאים הצעירים וחסמב"ה, שתמיד נלחמו בערבים אכזריים ונטולי צורת אדם, הולכת לחזור בגדול. עם פרסומת כל עשרה עמודים. ויחלקו אותם חינם בככרות מרכזיות, כדי שלילדים יהיה מה לקרוא. והוריהם העסוקים (שהריי איננו אוכלי-חינם) יברכו על כך שהילדים קוראים ספרות-איכותית מאחורי גבם, בשעה שהם עושים לפרנסתם ומנסים להחזיק את הראש מעל לקו העוני.

  29. goliath / אוק 6 2012 22:20

    תודה על הפרח והקוץ… אבל אני עדיין דבק בעמדה שלי: מדובר בשני מאבקים נפרדים. את המאבק למען זכויות עובדים אני מנהל במסגרת ועד העובדים בעיתון. את המאבק למען עיתון טובה ומעמיקה יותר אני מנהל כל יום במערכת, ובשניהם אני לפעמים מפסיד ולפעמים מנצח (בוא לא ניכנס למינונים)….

    אגב, עיתון הארץ בכלל לא נמצא במשבר פיננסי. מדובר בהיערכות של ההנהלה לקראת העתיד, בהתבסס על התחזית להמשך הירידה בהכנסות ממנויים ומפרסום. אין שום איום מיידי על קיומו כגוף עצמאי. במעריב, כפי שציינת, זה סיפור אחר לגמרי: שם צריך חקירה משטרתית. זה משהו שחורג ממאבק עובדים.

    מה שמפריע לי בפוסט הוא העיתוי שלו: ברור שיש מקום מוצדק למדי לביקורת על התקשורת, כמו גם על הסגל הזוטר. אבל אני לא הייתי מתמקד בביקורת הזאת בזמן המאבק של הסגל הזוטר, אלא מבכר להביע סולידריות. אגב, כחלק מהדיון שמתנהל במסגרת מאבק העובדים עולות גם הבעיות והביקורת שאתה מעלה כאן, אבל זה דיון לטווח ארוך יותר, וכרגע אנחנו מנסים למנוע את הפיטורים של חברינו….

  30. עידן לנדו / אוק 6 2012 22:30

    סבבה. ההבדל בינינו, כאמור, שאני לא חבר בועד העובדים של שום עיתון. יש לי בלוג אחד ולא שניים, ובו אני שוטח את כל העמדות שלי, בלי הפרדות טקטיות נוחות. ואני ממש לא חושב שהפוסט הזה מחבל במאבק לזכויות העובדים. כמו שאנחנו יודעים, רוב העובדים שנמצאים בסכנת פיטורים מעולם לא היו בעמדת כוח מספיק רצינית כדי להיות אחראים לתחלואי העיתונות שעליהם כתבתי.

    והבדל חשוב יותר: אתה חושב שאפשר לנהל את המאבק על דמות העיתונות מבפנים. אני חושב שזאת מלחמת העבר (עיין ערך עיתון "חדשות", החלום ושברו), וחייבים לאתגר את המערכת מבחוץ, על ידי פיתוח מודלים אלטרנטיביים. שוב – המיקום וההוויה (של כל אחד מאיתנו) קובעים את התודעה. כתבתי בדיוק על זה ממש בלהט ימי המחאה: https://idanlandau.com/2011/09/08/public-says-goodbye-to-media/

  31. אלעד ליבמן / אוק 6 2012 22:31

    היי עידן,
    אין לי מחלוקת אמיתית איתך לגבי הכתוב, אבל אני נוטה שלא להסכים לקביעה לפיה מערכות העיתונים "הן שהפכו את הפוליטיקה מזירה של התגוששות בין רעיונות ואינטרסים למלודרמה מופרכת של גיבורי-על ונבלים", ואין זאת שאני ממהר להגן על שמם של יוסי ורטר ועמוס הראל (אף על פי שאני מכבד את תפקידם של "הולכי רכיל ומלקטי אנקדוטות" כלשונך בחשיפת טפח מן האופן בו החלטות באמת מתקבלות במסדרונות השלטון). פוליטיקה היא אולי זירת התגוששות בין רעיונות, ערכים ואינטרסים, אבל כתוצאה מכך היא זירת התגוששות בין אנשים. ולא סתם אנשים, אלא אנשים תאבי כבוד ושלטון מן הזן שנמשך אל השררה, צמא לה, ומוכן לשלם את המחיר, כל מחיר, על מנת להשיגה. פוליטיקה שהיא זירת התגוששות בין טיפוסים שכאלה היא כמעט תמיד "מלודרמה מופרכת" בזכות עצמה, וכל פשעם של היוסי ורטרים של העולם הוא העיסוק באספקט הזה, האנושי, של הפוליטיקה (והרי יותר החלטות מתקבלות בגלל סיבות פרסונליות כאלה ואחרות מאשר בגלל אידאולוגיה או ערכים, והאינטרסים הפרסונליים תמיד גוברים על האינטרסים של קבוצות הייצוג השונות). גם לזה יש מקום, גם אם בהחלט לא על חשבון כתבות תחקיר מעמיקות מהסוג שהעיתונות הכתובה אמורה לספק, אבל לא עושה כן, לא מספיק, בכל אופן – על זה אני בטח לא אתווכח.

  32. עידן לנדו / אוק 6 2012 22:44

    אלעד, הכל שאלה של מינון. כותבים כמו יוסי ורטר, סימה קדמון ולמרבה הצער גם נחום ברנע, הם ציניקנים גמורים שגם מחנכים דורות של ישראלים לציניות גמורה ביחס לפוליטיקאים שלהם. אתה קורא פרשנויות באורך הגלות על "איך ברק הכניס לביבי" ו"איך ביבי לימד לקח את ליברמן" – אשכרה, סיפורים מהגנון. אבל כמו שתחקירים אמיתיים מראים – מאחורי האיש תמיד ניצבים אינטרסים. לפעמים הם גלויים לו, לפעמים אפילו סמויים ממנו, אבל תמיד תמיד יש שם אינטרסים. זה לא רק סבך של יצרים.

    הפסיכולוגיזציה של הפוליטיקה מעוורת את הציבור; היא לא מאפשרת לו להבחין בקבוע מאחורי החולף, במגמות האמיתיות של המדיניות, שנקבעות על פי אינטרסים של כוח והון, ושעבורן הפרצוף או הטמפרמנט של הפוליטיקאי המתחלף-תדיר חשוב כקליפת השום. הפסיכולוגיזציה הזאת גם יוצרת מראית-עין כוזבת של עימותים ודיונים "נוקבים" במקום ששוררת בו הסכמה מקיר לקיר. טווח האופציות המדיניות שמשתרע בין ברק לבין ביבי דק כחוט השערה; על החוט הזה מרקדים כל הורטרים-קדמונים-ברנעים, כאילו מדובר בפולמוס אינטלקטואלי חריף. התוצאה של כל זה היא שאלטרנטיבות אמיתיות לטווח המצומצם-להחריד של ההנהגה לא מגיעות בכלל לתודעתו של הציבור, שמולעט כל הזמן בעימותי-סרק. כשאתה עסוק כל היום בשאלה האם נכון היה לסגת מעזה אחרי 17 או אחרי 20 ימי לחימה (והאם אשכנזי וגלנט רצו "להשפיל" את ברק או להיפך), לא יעלה על דעתך לשאול האם בכלל היה מוצדק לפלוש אליה.

    ככה הופכים אזרחים לעדר שחושב וצועק בקול אחד בלבד. וגם על זה אני לא מסוגל לסלוח לעיתונות.

    הנה דיוקן של פרשנות כזאת, שפעם העליתי על הכתב: https://idanlandau.com/2010/08/26/the-empathic-commentator/

  33. goliath / אוק 6 2012 22:48

    אני די בטוח שהייתי מחזיק באותן עמדות לא משנה איפה הייתי עומד. ההוויה קובעת את התודעה, אבל לא באופן מוחלט. פשוט אחרי ההוויה יותר נוח לעקוב.

    עובדים אחרים לא היו בעמדה לרפא את תחלואי העיתונות, אבל אולי הם היו בעמדה להתריע על העושק של הבנקים, על הגזל של חברות הסלולר או כל עניין אחר. המדינה גם פוגעת במערכת הבריאות הציבורית – האם זאת אשמת הרופאים? בזמן המאבק שלהם עלו אותן טענות – שהם דואגים יותר לשכר שלהם מאשר לצפיפות בבתי החולים. זה לא היה נראה לי רציני אז, וזה לא נראה לי רציני עכשיו.

    ההבחנה שאתה מדבר עליה היא לא אבחנה טקטית, היא אבחנה אובייקטיבית – העיתונות לא נקלעה למשבר בגלל הרדידות שלה, לא משנה איך תסובב את זה. ידיעות אחרונות עוד מצליח להסתדר, וכנ"ל לגבי צהובונים בבריטניה ובמקומות אחרים. הניתוח שלך מוטעה, זה לא קשור לטקטיקה או אידיאולוגיה. רשת פוקס פורחת, בזמן שסי אן אן מתמוטטת… אבל שוב, זאת דעתי האישית, ואני עדיין נהנה לקרוא את הבלוג ומתרשם בכל פעם מחדש מהלהט…

    חג שמח

  34. עפרה / אוק 6 2012 23:42

    רק הערה אחת עידן. כמי שקראה כל מילה בפוסט בן 12 אלף המילים שלך על הגא: רוב העובדות שעליהן היה מבוסס הניתוח היו מבוססות על חומרים שפורסמו בתקשורת, בעיקר ב"דה מארקר". הנה עוד סיבה לתמוך במאבק העתונאים. כן, העתונאים, כי עם כל האמפטיה לשאר עובדי אמצעי התקשורת: לגרפיקאים, מפיצים ומדפיסים יש לפחות סיכוי למצוא מקומות עבודה חלופיים. אמצעי תקשורת חלופיים כבר לא יהיו. לא לפני שמישהו ימצא מודל עסקי שיאפשר לאנשים להתפרנס מהפצת מידע.
    ועוד משהו. כל מילת ביקורת שלך על העתונות הישראלית מוצדקת.. כי העתונות הזאת משקפת יפה את החברה שבה היא פועלת – חברה שמשקרת עצמה לדעת מבוקר עד ערב.. אבל זה בעצם מה שעתונות אמורה להיות לא? מראה המשקפת את מה שיש. כשלא תהיה עוד עתונות כתובה מקצועית, אפילו לא נדע איך באמת החברה שבה אחנו חיים נראית ומה היא חושבת.

  35. עידן / אוק 7 2012 00:43

    עידן אהלן.
    כמי שעוקב מהצהריים אחרי הבלוג והתגובות אליו רציתי לבקש ממך להביא דוגמא לעיתון ישראלי מסחרי בעבר או בהווה שעונה לדעתך על הקריטוריונים של עיתונות שממלאת את תפקידה, כפי שאתה מבין אותו, כראוי. האם ידענו אי פעם עיתון שכזה?

  36. שיקו / אוק 7 2012 03:23

    מגפון מתקיים על אפס תקציב והרבה פעמים יוצא נגד התקשורת הממוסדת עצמה או נגד ההון ושלטון ותופעות רקובות אחרות. נכון שלפעמים הכתבות וכותרות לא מתעדכנות כל 10 דקות כמו בווינט אבל זה מובן במערכת מתנדבת. בכל מקרה מגפון וטובי פולק תמיד מזמינים אנשים לכתוב ולהציע תכנים והם הרבה יותר נגישים מווינט ונרג' וכאלה. גם הרעיון של ארגון העיתונאים הוא בעצם להקים מגפון 2.

  37. אלעד ליבמן / אוק 7 2012 05:19

    שלום שוב,

    אני מסכים בהחלט, הכל שאלה של מינון. אני רק טוען שהדינמיקה אישית (אינפנטילית ומביכה ככל שתהיה) גם היא חושפת משהו לגבי אותה מכניקה היולית של אינטרסים שחורצת גורלות וקובעת מדיניות ומה לא, וגם, ואני בטוח שאתה תסכים איתי, יש המון מקריות וחוסר מחשבה באופן שבו דברים מתנהלים בצמרת השלטון. נראה לי שיש ערך תקשורתי בחשיפת טיב היחסים הרגעיים בין האנשים הרגעיים, כי הם אלו שמקבלים את ההחלטות עכשיו. ואם המניע להחלטות רעות ולהתנהלויות שהן איוולת במובן הטוכמני של המושג – נגד השכל הישר ונגד האינטרסים של עצמך – הוא פרסונלי, אני הייתי רוצה לדעת מזה.

    ובכלל, יש פה דואליות מעניינת – מאחורי כל אותם פוליטיקאים ברי חלוף מסתתרים אינטרסים של כוח והון, אבל כאשר מדברים על מוסדות ועל כוח ועל הון, אסור לשכוח שבסוף מדובר באנשים, אנשים שכורתים בריתות ומתווכים בין אג'נדות ובין אינטרסים, ולפעמים הסכמים יכולים להתפורר כי אדם א' לא בוטח באדם ב', תאגידי ענק יכולים לקרוס בגלל מלחמת גוג ומגוג בתוך הדירקטוריון, וכן הלאה וכן הלאה. בסוף ה-"הון" זה שלדון אדלסון ונוחי דנקנר ויצחק תשובה, וה-"שלטון" זה ביבי נתניהו, אהוד ברק, אביגדור ליברמן ואלי ישי. ונכון שהם נישאים על כנפיהם של כוחות ואינטרסים שונים ומשונים, שחלקם גלויים להם וחלקם נסתרים אף מהם, אבל בסוף הם השגרירים, באי הכוח של האינטרסים האלו אל העולם, האנשים שמלאכתם אמורה להיות הניהול התקין של המדינה הזאת ודאגה לאינטרסים של כלל הציבור, והם מועלים בתפקידם יום אחר יום. אנחנו, הציבור, בוחרים אותם, לא את הכוחות שמאחוריהם. אפשר לטעון שכל זה בעצם תיאטרון ותו לא, שלא שם נקבעים באמת הדברים, אבל אני לא אוחז בדעה הזאת (עדיין).

    אתה צודק במאת האחוזים כשאתה אומר שטווח הפעולה המדיני בין נתניהו לברק הוא זניח, אבל אני לא חושב שהעיסוק העיתונאי במריבות חצר בית הספר שלהם (או כל סאגת ברק-אשכנזי שטימאה את עמודי העיתונים במשך חודשים ועדיין מסרבת להיעלם מהדיון הציבורי) הוא מה שדחק החוצה מן השיח את שאר האפשרויות, אני חושב שאלו תהליכים שקרו במקביל ומאותן הסיבות. הצטמצמות השיח הפוליטי בישראל וקמילתה של המפה הפוליטית עצמה הם שני תהליכים משלימים ומקבילים, וגם אם העיתונות לא מילאה את תפקידה די הצורך, אני חושב שפשעה פחות חמור מכפי שאתה מציג אותו. כהערה שולית לחלוטין, אני מוצא את זה משעשע שמבחינת אנשים מסוימים כל העיתונות היומית בישראל היא רפש חד-קולי ופופוליסטי, ואילו מבחינת אחרים, נניח קוראי "ישראל היום", ברור שכל שאר העיתונות (ובטח עיתון "הארץ") היא תעמולה שמאלנית משולחת רסן. אין דבר כזה דיווח אובייקטיבי כשם שאין דבר כזה קורא אובייקטיבי, אנשים תמיד תופסים את העולם דרך המשקפיים האידיאולוגיות שלהם. גם זה עניין של אינטרסים, בסופו של דבר.

    משהו רלוונטי – דיוויד סיימון, עיתונאי לשעבר והיוצר (הכביר) של הסדרה הטובה בכל הזמנים, The Wire, בא ל-UC Berkeley לדבר על The Wire, ולמעשה מדבר על הא ועל דא ובעיקר על עיתונות, טלוויזיה ומה שביניהם, ומעלה הרבה נקודות שרלוונטיות להפליא לנושא הפוסט (בגדול, מעילתה של העיתונות בתפקידה בארה"ב, בגידתה של ארה"ב במעמד התחתון שלה וכו'):

  38. עמירם ברוטמן / אוק 7 2012 06:35

    מבנה העיתונות מאז הרסט ופוליצר ועד העידן הדיגיטלי לא ממש השתנה. ואין ביטחון ששינוי המבנה הטכני ישנה את השפעת התקשורת על המודעות. אדלסוונים כנראה ישלטו גם בשוק הזה. מה עוד שתמיד היו הרבה אנשים שכתבו בעיתונים ומעט מאוד עיתונאים. אופטימיות תמיד טובה. תמיד יש אנשים שקונים לוטו בשביל התקווה, ותמיד יש את המעטים שזוכים בפיס. כך שהלוואי והאפשרות לחיבור בין עיתונאים לבין בסיס פיננסי יתגשם, למרות הסיכויים

  39. עידן לנדו / אוק 7 2012 07:34

    טוב, גם צריך לישון באמצע… אני אגיב רק בקצרה לאחרונים.

    גוליית: האנלוגיה למערכת הבריאות לא מוצדקת. תפקידה של המדינה לתחזק מערכת בריאות ציבורית טובה ואיכותית; בהחלט לא תפקידה לדאוג לאיזון התקציבי של משפחת שוקן או מוזס. אלה עסקים פרטיים, אבל יש להם שליחות ציבורית (אגב, למיטב ידיעתי "ידיעות" בהפסדים ומצליח לשרוד בגלל נכסים אחרים, העיתון הרי עומד לפטר). אולי מישהו יסיק מכל המשבר הזה שאין עתיד לעיתונות הרצינית בידיים פרטיות (וצריך לעבור לקואופרטיבים); אולי. בכל מקרה, על הנהלות העיתונים מוטלת אחריות כבדה הרבה יותר להידרדרות של הענף מאשר על רופאי בתי החולים. לא שאין שם בעיות אחרות (ראינו בשביתת המשתלמים…).

    עפרה: זה עלה בפוסט ההוא וגם כתבתי מפורשות שמצב העיתונות הכלכלית הרבה יותר טוב. אבל ניסוי המחשבה שלך הוא לא ניסוי מבוקר – כי אין לך מושג מה היתה רמת הביצועים של העיתונות הזאת בקונסטלציה אלטרנטיבית – שבה היא היתה משוחררת מכבלי ההון. הרבה יותר טוב, לא? ההערה השניה שלך מוזרה. בגלל שהחברה הישראלית כל הזמן משקרת לעצמה תפקיד העיתונות גם לשקר? הבלוג הזה עוסק לא מעט בשקרים של התקשורת. המטרה של כולנו היא תקשורת דוברת אמת ואמינה. אני עומד מאחורי הפוסט – כיום מדובר באיים בודדים.

    עידן: לא היה עיתון כזה לאורך זמן, אבל היו לא מעט פרקים בחייהם של עיתונים שמילאו את התפקיד יפה. "חדשות" היה כזה לפני שהפך למקומון. "כל העיר" היה כזה למרות שהיה מקומון. גם ל"ידיעות" היתה תקופת תחקירים מפוארת, במוסף 7 ימים. בסך הכל מסתובבים היום בארץ הרבה עיתונים מצויינים, חלקם עובדים בתנאים שלא מאפשרים להם להתבטא, חלקם נפלטו כי המערכת לא יכלה להכיל אותם (מירון רפופורט, עיתונאי דגול לדעתי, והעובדה שהעיתונים לא נלחמים עליו היא לבדה מוכיחה את טענותיי). אפשר לעשות שני עיתונים מצוינים עם כל אלה, לא אחד.

    אלעד: לעיתונות יש חלק מכריע בצמצום השיח הציבורי; גם לפוליטיקאים יש חלק בזה. קשה לי לחשוב על עוד שותפים לפשע. חלקה של התקשורת הופך גלוי לגמרי כשאתה שומע בבוקר קולגה לעבודה, או סתם אנשים בתחנת אוטובוס או ברכבת, מדקלמים לך נוסחאות ששמעת רק אתמול מפי "הפרשן הבכיר" בעיתון או בטלוויזיה, ועושים את זה בלהט פולמי כאילו חשבו על הגאונות הזאת בעצמם. כולם טוחנים את הלשלשת הזאת עד זרא.

  40. אבי גרפינקל / אוק 7 2012 08:56

    זה פשוט לא נכון לטעון שהארץ מזדהה עם המחאה החברתית רק בהקשר של התחרותיות. למשל, לא נכון לטעון שהארץ תומך ברפואה פרטית, כפי שרמזת. ראה סדרת כתבותיה הארוכות של רוני לינדר גנץ מפני כשבועיים פלוס טור של גיא רולניק ביום שישי, בגנות הסיבוב שעושות עלינו חברות הביטוח הרפואי הפרטיות ובגנות התיירות הרפואית. כך למשל גם במאבק של הארץ ודה מרקר נגד שכר הבכירים והמנהלים. או בפרויקט המיוחד של נסיעה של כמה כתבים למדינות סקנדינביה וגרמניה וייבוא מודלים כלכליים-חברתיים משם שנעשה לפני פחות משנה. או הבמה הנרחבת והשבחים שמקבלת שלי יחימוביץ' בעיתון. או פעולתו ארוכת השנים של הכתב לענייני עבודה חיים ביאור. אלה דוגמאות חלקיות בלבד. חוץ מזה, אם ההקשר הוא הצער או אי הצער על מותו של הפרינט, לא כדאי למדוד את הצער הזה רק לפי התאמה של העיתון לדעות הכותב. סליחה על הקלישאה, אבל האמת כולה אינה נמצאת בידיו של אדם אחד, וכך גם לא הצדק. כל גישה אחרת עלולה להוביל לעמדות בטוחות מדי בעצמן, אפילו טוטליטריות, ולהצרה של חופש הביטוי והדיון הציבורי.

  41. עידן לנדו / אוק 7 2012 09:38

    אבי,

    לא אתייחס לכל הנקודות שלך, כל אחת דורשת עיון השוואתי ארוך (ולא דגימות, כפי שזרקת כאן). רק לנושא גיא רולניק, שאיכשהו התמתג כדובר מרכזי של המחאה בעיני חלקים בציבור, למרות שהאג'נדה שלו (שמקרינה על דה מרקר) מאד מובחנת. אז הנה ציטוטים נבחרים, באמת שיש עשרות כאלה, הבנאדם לא הפסיק לכתוב על "המסר של המחאה" – מסר שרק הוא כנראה השכיל להבין, ועשרות האלפים שיצאו לרחובות (ועדיין מחזיקים את המחאה בחיים) פשוט פיספסו, דפוקים שכאלה.

    11.8.11: http://www.themarker.com/markerweek/1.681452
    "מיהם הבלתי מחוברים? הם כל אלה שאינם מחוברים – אלה שמחוברים לעטין ממשלתי או פרטי בתנאי שכר, פנסיה והטבות העולים משמעותית על המקובל במשק, שאין מעליהם את חרב הפיטורים והם חלק מקבוצה חזקה שזוכה ליחס מיוחד ממקבלי ההחלטות." (למי שלא הבין – רולניק מתעב ביטחון תעסוקתי).

    6.11.11
    http://www.themarker.com/magazine/1.1559441
    4. "בחינה מחודשת של תהליכי ההפרטה תוך עצירה של הפרטות השירותים החברתיים ותשתיות המדינה". חבל שראשי המחאה מיהרו לבטל את דו"ח טרכטנברג שקרא בדיוק לעשות בחינה של הדרך שבה הממשלה מפריטה בישראל. דו"ח טרכטנברג גם הרים את דגל הפחתת יוקר המחיה והציע דרכים להתמודד עמו. ראשי המחאה תקפו וביטלו אותו במקום לאמץ את החלקים שבו הדומים רעיונית לכיוונים שלהם".
    (תרגום: גיא רולניק תומך בהמשך ההפרטה של שירותים ציבוריים ונוזף בראשי המחאה שאינם חושבים כמוהו)

    4.5.12
    http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.1700267
    "ראשי המחאה המצטרפים עכשיו לפוליטיקה לא הבינו את תפקידם ההיסטורי ואת הפופולריות שלהם: הם לא נועדו להיות עוד קול, עוד מפלגה, עוד דעה בסופרמרקט החברתי. כאלה לא חסרים בכנסת ובממשלה.
    תפקידם היה להתחיל להוביל שינוי בתפישות, בערנות, במודעות, בהשתתפות של הציבור הישראלי. תפקידם היה לשנות את הציבור – ולא את הפוליטיקה. כי סדר הדברים הנכון הוא שהציבור ישנה את תפישותיו – ולאחר מכן הפוליטיקה תשתנה.
    ועדת הכלכלה של הכנסת דחתה השבוע את הדיון בעניין פתיחת השמים לתחרות, רפורמה שאמורה להכניס תחרות לשוק התעופה הישראלי, להוריד מחירים, לאפשר כניסת שחקנים נוספים ולתת זריקת מרץ הן לענף התיירות והן לעסקים שנשענים על פעילות בינלאומית."
    (שימו לב למעבר החד, המופרך, בין מטרות המחאה לבין פתיחת השמיים לתחרות).

    20.7.12
    http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.1781485
    "הכישלון הגדול של המחאה החברתית הישראלית הוא שהניגון העיקרי שעולה ממנה הוא הגדלת תקציבים. איש במחאה לא מדבר על בורות השומן האדירים במשק, על האפקטיביות הנמוכה של השירות הציבורי ועל הצורך למשוך אליו כוח אדם איכותי, לשמר אותו וליצור בו תרבות ארגונית של גאווה מקצועית וביצועים גבוהים."
    (תרגום: גיא רולניק מפטר את המחאה; הכישלון הגדול שלה הוא שהאג'נדה שלה סוציאל-דמוקרטית, ולא דה-מרקרית).

    בסוף שרבטת משהו על טוטליטריות והצרת חופש ביטוי. זה נחמד, להאשים בטוטליטריות בלוגרים ואתרי מדיה אלטרנטיביים, שאין מאחוריהם שום הון ושום אינטרס מסחרי ושום קשר לשלטון, אבל להניח שההתנהלות של העיתונות המוסדית איננה, כשלעצמה, גובלת בטוטליטריות. אפרופו טוטליטריות, סיפרתי בעבר ואזכיר שוב שבמשך שנים לא הצלחתי להכניס אף מאמר דעה ל"הארץ", אפילו לא טרחו להחזיר תשובות. העיתונות המוסדית היא מועדון סגור של אנשים שחושבים אותו דבר ומדברים אותו דבר ועל פי רוב יש להם גם אותו צבע ואותו מגדר.

    ובסוף יוצא שמי שקורא תיגר על זה עלול להוביל לטוטליטריות. ואללה יופי.

  42. אבי גרפינקל / אוק 7 2012 10:18

    עידן,
    קודם כל הרשה לי למחות על הבחירה שלך להשתמש בפעלים "זרקת" ו"שרבטת". עולה ממנה הרבה התנשאות בלתי מוצדקת, שאולי גורמת לכמה מהקוראים שלך למחוא לך כפיים בסגנון פופוליטיקה ("ראיתם איך הוא הכניס לו?"), אבל הזמנה ועידוד לדיון שוויוני ומכבד אין בה. אני, אגב, הקפדתי להשתמש בטון אחר, אולי פרט למלה "טוטליטריות", שגם לגביה התלבטתי ומיד אנמק למה החלטתי לבחור בה בסופו של דבר, למרות המימד החריף והסיסמתי שבה.
    הסתפקתי ב"דגימות", כפי שקראת לזה, משום שאחרי הכל מדובר בטוקבק, ולא בפוסט שלי. עם זאת, הקפדתי להביא דוגמאות (גם מ"דגימות" נודף ריח של זלזול קל) לא אנקדוטליות: בחרתי בסדרת כתבות שער ארוכות (בנושא הבריאות), בפוליטיקאית חברתית שמופיעה השכם והערב מעל דפי דה מרקר (יחימוביץ'), מטור שישי של רולניק (שגם אתה לא מתווכח על מרכזיותו בדה מרקר) ובאזכור עבודתו רבת השנים של כתב כמו חיים ביאור. כאמור, מדובר בדוגמאות חלקיות (למשל, גם על עניין הגז – החביב עליך כל כך – נכתב בהרחבה ובביקורתיות בדה מרקר, ובפירוטש לא רק מההיבט של התחרותיות).
    כל הדוגמאות שהבאת מרולניק מוכרות לי היטב, אך אינן רלוונטיות. בשום מקום לא טענתי שדעותיו זהות או חופפות לחלוטין לדעות מנהיגי המחאה (לא שהן מונוליתיות).
    השאלה היא, כפי שכבר כתבתי, היא האם צריך לתמוך רק בעיתון שדעותיו זהות לחלוטין לאלה שלך. ייחסתי סכנת גלישה לטוטליטריות רק למי שתומך בגישה כזאת, ורק בגלל תמיכתו זו, כיניתי בשם טוטליטרי. בניגוד למה שכתבת, לא האשמתי בטוטליטריות בלוגרים ואתרי מדיה אלטרנטיביים. דווקא בגלל חריפות המלה, הקפדתי לסייג ולכתוב "עלול להוביל" לטוטליטריות. מפעלותיו האחרים (והברוכים) של אדם או אתר שתומכים בגישה שמוצאת מקום רק לעמדתם שלהם אינם רלוונטיים לצורך העניין.
    לגבי עמוד הדעות של הארץ: הוא במקרה נערך על ידי ידידי אלון עידן, שעמדותיו זהות לשלך גם בענייני כלכלה וחברה וגם בענייני ביטחון. במסגרת זו הוא מפרסם שם מאמרי דעה של יהודה שנהב, זאב שטרנהל, דמיטרי שומסקי, גדעון לוי, עמירה הס ורבים אחרים. אינני יודע מדוע הוא דחה את מאמריך, אבל קשה לי להאמין שזה בגלל שהם היו "שמאלניים" מדי בשבילו.

  43. חיה כאן / אוק 7 2012 10:35

    לעידן לנדו, תודה מקרב לב על הפוסט שלך, על התגובות לפוסט שלך, על התשובות המפורטות והמכבדות שלך למגיבים, על רוחב הדעת ועל האופטימיות. כי מי שמצליח לכתוב בלהט כזה בתוך מציאות כזאת הוא אדם. אופטימי.
    רק הערה קטנטנה, בתוך המציאות הזאת בכל זאת יש לעשות מעט יותר חסד עם הארץ. צדיק (אמנם בערבון מוגבל) יחיד בסדום עיתונאי.

  44. עידן לנדו / אוק 7 2012 10:37

    אבי,

    אין כאן שום עניין אישי, לא מולך ולא מול אלון עידן. איתו לא היה לי שום שיג ושיח, אני מדבר על תקופה עתיקה ממש, אני הפסקתי לחזר אחרי עיתונים כבר לפני שנים. נתתי דוגמה בסך הכל למונוליטיות של עיתון הארץ, שמשום מה נעלמת מעיניך. דברים שרואים מכאן. אגב, זה גם לא אישי נגד הארץ, מעריב מונוליטי אפילו יותר.

    הבעיה עם העיתונות – כנראה שעיקר הפוסט חמק ממך – היא לא בדעות שכן או לא מובעות בה, אלא בהזניית הסטנדרטים המקצועיים, הפיכת אי-אמת לאמת והצגת אמת כ"גירסה". ועוד ועוד – פירטתי בפוסט וגם בתגובות. ההיצמדות שלך לעניין "דעות כמו שלי או לא כמו שלי" היא פעולת הסחה.

    הדוגמאות מרולניק רלבנטיות מאד לטענה שלך שדה מרקר מזדהה עם המחאה ולא רק בהבט המאבק בריכוזיות. ככל שאני רואה – זה הסדין האדום שלו. לא מעניין אותו כלום חוץ מזה ומ"ייעול השירות הציבורי" (לעזאזל, על איזה שירות הוא מדבר, הכל כמעט הופרט, ומה שעוד לא הופרט, יובש בכוונה, כדי שיהיה לא יעיל, ואז יפריטו גם אותו).

    אנא אל תחלק ציונים לסגנוני. עצם איזכור המילה "טוטליטריות", עם או בלי סייגים לגליסטיים מעודנים, בהקשר של ביקורת של מיעוט מבוטל (אני) על רוב דורסני (העיתונות המוסדית), חרג מגבולות הטעם הטוב והיה מפגן מסליד של אלימות – אלימות האדון; במקרה הזה, קול אדוניו.

  45. עידן לנדו / אוק 7 2012 11:27

    עוד הערה כללית, שאולי ראויה לפוסט נפרד.

    אני סולד משבטים. תמיד סלדתי. אפשר לקרוא פוסטים לא מעטים בבלוג הזה לאור העמדה הזאת. זה לא קל, כי הישראליות מקדשת שבטים. השבט היהודי מעל הכל, השבט האשכנזי, שבט משרתי המילואים, שבט אליטת ההון-שלטון, שבט ("חונטת") הביטחון, שבט "אנו באנו ארצה", שבט ערוץ 2 ושבט הברנג'ה, שבט הפטפטת האקדמית העקרה.

    קבוצת שוקן היא סוג של שבט. התגובות הדפנסיביות של עיתונאי שוקן בפוסט הזה, סגירת השורות האוטומטית-מדי מלמדת על כך. סביב קבוצת שוקן יש שבט מורחב יותר – "שבט-קוראי-מעריצי-חרדי-"הארץ". נו, אתם יודעים, אלה שנאנחים אחרי כל שיחת קיטורים ביום שישי: "אבל קראת את רוזנבלום? אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. מזל שעוד נשאר "הארץ"…".

    אני נגעל מזה. סליחה. באמת שסליחה.

    התשתית של כל שבט היא מערך מסובך ומסועף של רגישויות ודעות ששומר על לכידות השבט. כדי לשמור על הלכידות – חלק ניכר מן הרגישויות האלה חייב להישאר לא מודע. מודעות גוררת ביקורת, ביקורת מפוררת שבטים. כל זה מובן מאליו ולא מסעיר.

    הצורך של אנשים בהשתייכות לשבט מקובל עלי (בחירוק שיניים, אבל מקובל). אני לא מתקומם עד שהשבטיות הזאת תובעת ממני לוותר על צלילות הראייה שלי; אני לא מוחה עד שהשבט דורש ממני לשמור על הכביסה המלוכלכת בפנים כי בסך הכל, כולנו חלק מהשבט, וחם ונעים בפנים, ואוי ואבוי לנו אם הוא יתפרק ואז ניאלץ להתערבב בשבטים אחרים, טפו טפו טפו.

    טוב לי ככה. תקברו אותי מחוץ לגדר. עד אז, בואו נסכים שאנחנו לא מסכימים.

  46. Ruthy Lachman Paul / אוק 7 2012 12:41

    עידן שלום רב,
    נושא השבטים הוא נכון לא רק לישראלים אבל זה נכון לרוב בני האדם להיות שייך.
    הלו, גם להיות מאוגד או איגודי זה שבטי.
    וזאת אינטרפרטציה בלי להסתכל על ההגדרה העברית או האובסטרית.

    בעידן של היום שלמחאה ואינטרנט יש מקום כבוד יותר מהנייר. מה השאלה למי ולאיזה כיס אתה או אחרים כאן נכנסים.
    אם אתה או אני הינו הבעלים של העיתון הזה ואינך פתוח ומראה את תחזיות הכלכלית שהמומחים החשביים נתנו לך למה העובדים נכנים לרמת ההתגוננות ולכלי השביתה.
    מתי פעם אחרונה ראית עובד עיתון או בכלל עובד אחר מכניס יד לכיס ונותן לבעלים בבקשה המשך להריץ את העיתון?!
    מתוך אמונה כי אתה משקיע בעתידך.

    מתי פעם אחרונה מי מכל השכירים האז לחשוב שהוא או היא מוכנים ללכת בדרך אחראית לנהל עסק עם עובדים ולהיות בעל אחריות.

    למה אתה או אתם חושבים שרק בעל העסק צריך להכניס כסף לכיס?

    אולי באמת צריך לסגור את העסק כי הוא מיעוד רק לבעלים השכירים לא באמת שותפים הם רק אוהבים לחלוב!

  47. אבי גרפינקל / אוק 7 2012 12:45

    עידן,
    ברור שאין פה עניין אישי, ודאי שלא מולי – פשוט כי אנחנו לא מכירים. לא טענתי אחרת.
    רוב הכותבים הרדיקליים והביקורתיים שהזכרתי כותבים בעמודי הדעות של הארץ הרבה לפני תקופתו של אלון עידן, כך שמי שלא פסל את רשימותיהם אז בשל דעותיהם, לא פסל את רשימותיך בשל הדעות שהובעו בה. ויש כמובן גם כותבים חתרנים נוספים מהתקופה הזאת ומהתקופה העתיקה – יצחק לאור, טניה ריינהרט, חיים ברעם ובאמת עוד רבים וטובים.
    אין להאשים את עמודי הדעות של הארץ, שמשתרעים מישראל הראל לעמירה הס, במונולוטיות.
    עיקר הפוסט לא חמק ממני. תאמין או לא, אני מסוגל לקרוא עברית. פשוט בחרתי להתייחס לחלק אחר בפוסט, שעליו חזרת גם בתגובתך האחרונה, והיא הטענה השגויה שאת רולניק מעניינות רק תחרותיות ושיפור השירות הציבורי. את רולניק, ואת דה מרקר בכללו, מעניינים גם דברים נוספים. למשל, שהמדינה תקבל תמלוגים גבוהים יותר על הגז, או שחוקי העבודה ושכר המינימום ייאכפו (וכן בדוגמאות נוספות שהבאתי ולא אחזור עליהן כאן).
    אני מזדהה מאוד עם הקריאה שלך "אנא אל תחלק ציונים לסגנוני" – אבל מבקש ממך להחיל אותה גם על עצמך. כשאתה קורא להערות שלי "שרבוט" או "זריקה" אתה מחלק להן ציונים. מתן ציונים יכול להיות עניין דו סטרי.
    עניין הציונים שחילקת לי אינו עניין של עלבון אישי. האגו שלי כבר עמד בעלבונות גדולים בהרבה, ואם הייתי חושש לו, הייתי כותב בשם בדוי. מה שמטריד אותי הוא סוג הדיון. במקום שמשה סנה כתב לעצמו "טיעון חלש – לצעוק", עושה רושם שאתה כותב לעצמך "טיעון חלש, לעקוץ". כך קורה שכשיש לך טיעון חלש אתה עוקץ ("שרבוט" וכו') וחוסך לעצמך את הצורך להתמודד עם הטיעון לגופו, בצורה מנומקת ועניינית. כך שמי שנוקט בפעולות הסחה הוא אתה, לא אני. זוהי טקטיקת הדרה או הפחדה, הבה ננסה להעליב או לזלזל במי שחלק עליי, ומכאן עוד היבט של מה שכיניתי טוטליטריות.
    ואפרופו השימוש במלה זאת: אילו הייתי חושב שאתה באמת מרגיש נתון תחת "מפגן מסליד של אלימות" הייתי מצטער על כך מאוד, אבל איכשהו – קשה לי להאמין שאתה כל כך עדין ורגיש.
    ועוד עניין טכני: ניסיתי להצמיד את התגובה שלי לתגובתך, אך הצלחתי להוסיף אותה רק בסוף השרשור.

  48. עידן לנדו / אוק 7 2012 13:29

    המילה שיצאה תחת ידך ביחס אלי, "טוטליטריות", היתה שרבוט; ללא מחשבה על האבסורד שבה. היא אלימה בלי קשר לשאלה האם נפגעתי או לא, והיא שגרמה לי להיות עוקצני, לא להיפך (בלבלת את הסדר הסיבתי כאן). מעולם לא השתמשתי במילה כזאת ביחס לבני-פלוגתה שלי. כל השאר – אנו סובבים במעגלים.

    אין אצלי שרשורים לתגובות כי אני מוצא שאחרי 2-3 כאלה הטור נעשה צר ובלתי קריא.

  49. אורן שדה / אוק 7 2012 13:48

    מסכים

  50. avigarfinkel / אוק 7 2012 16:04

    כל מה שכתבתי הוא שגישה שתומכת בהישרדותם של עיתונים רק בתנאי שהם מביעים עמדות זהות לתומך, עלולה להוביל לטוטליטריות. אין פה פרשנות חריגה של טוטליטריות, שאחד ממאפייניה הוא קבלה של דעה אחת בלבד במרחב הציבורי. ודאי שאין פה "אבסורד" או "אלימות מסלידה".

  51. עידן לנדו / אוק 7 2012 19:24

    מסכים אתך לגמרי, אבי. רק אין לי מושג מי דוגל בגישה כזאת. אני? השמצה גסה. כאמור, כל עניין "דעות ועמדות" לא רלבנטי לביקורת שלי על העיתונות. ה"עמדה" היחידה שדרשתי מן העיתונות היא לדווח אמת, את כל האמת, ולייצג את האינטרס הציבורי. זה לא ממש עמדה, זה הגדרת המקצוע ואני מניח שאין בינינו מחלוקת עליה. לכן הניסיון לייחס לי דרישה שהעיתונות תשקף דעות שלי היה ניסיון נואל. באמת.

  52. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / אוק 7 2012 19:56

    כשאתה ככשאתה כותב שלא מוצדק להציל את האוקיינוס בזכות איים נדירים של מצוינות בסעיף ארבע וכשבאחת התגובות הראשונות אתה מציין שהארץ עומד בראש רשימת הקלון, אז כן – עולה מזה שלא תצטער. על סגירת העיתון.

  53. עידן לנדו / אוק 7 2012 20:30

    אנונימי, אנא תזדהה, כנהוג בבלוג הזה.

    ודאי שלא הייתי רוצה שהארץ ייסגר מחר בבוקר. כל עוד אין תחליף אמיתי לעיתונות המוסדית – בעיקר ברמת הדיווח החדשותי נטו, על כל הקשקשת מסביב הייתי מוותר – רק משוגע ייחל לסופה. הפוסט הזה מביט רחוק יותר, ומייחל לעתיד עיתונאי שונה לחלוטין, שבו מודל הפרינט מוחלף בתקשורת מבוזרת, שחייבת דין וחשבון רק לציבור האזרחים. וכבר יש התחלות בכיוון.

  54. avigarfinkel / אוק 7 2012 22:47

    עידן, בתגובתך הראשונה, לגולש (שאינו אני) אשר טען כי יוצא שאתה מברך על מותו של עיתון הארץ, כתבת: ""הארץ" צועד בראש צעדת הקלון… [זהו העיתון] שמסקר באיבה כל מאבק עובדים… ה"תמיכה" של דה מרקר במחאה החברתית היתה אד-הוק לחלוטין – זה התחבר לו עם המאבק בריכוזיות. אבל מהר מאד גם מנהיגי המאבק הבינו שמדובר בחזית בודדת ולא בתמיכה אמיתית במטרות הרחבות יותר (איפה הארץ עומד בנושא הדיור הציבורי? ברור, הוא נגד; איפה הוא עומד בנושא החינוך הפרטי, הרפואה הפרטית? במקרה הטוב שותק, במקרה הרע מהלל, בשם ה"תחרותיות")".
    מכאן הטענה שלי שאתה שופט את השאלה האם יש לתמוך בהישרדותו של עיתון מסוים גם לפי השאלה עד כמה הוא משקף את העמדות שלך.

  55. עידן לנדו / אוק 8 2012 07:11

    תודה אבי שהשמטת, ברוב עורמה, את הדוגמה שגם נתתי, כולל לינק מ"הארץ", שממנה מתבהרת כוונתי לאשורה. בדוגמה הזאת "הארץ" נתן כותרת משוחדת בעליל נגד העובדים הסוציאליים, בעוד שמי שקורא את הידיעה מבין שסירובם להצעת האוצר היה ברור לחלוטין (אתה היית חותם על הסכם שכר בלי מנגנון אכיפה?). מן הכותרת משתמע בבירור שיש התקדמות במו"מ והצד הסרבני הוא העובדים הסוציאליים. המילה "התקדמות" היא מילה מטעה מאד, שמשקפת את הנראטיב של האוצר (והארץ, וכנראה גם שלך) ולא את הנראטיב של העובדים.

    מה שעובר מתחת לרדאר שלך ושל רבים אחרים ככותרת נייטרלית הוא למעשה כותרת שמצדדת לחלוטין באוצר ועוינת את מאבק העובדים; מכאן אני למד שאתה הוא זה שמעוניין בהישרדותו של עיתון שתומך בדעותיך שלך.

    האינטרס הציבורי הוא להגן על זכויות שכירים שהמדינה מקפחת. עכשיו, או שאתה לא מסכים אתי שמטרת העיתונות להגן על האינטרס הציבורי (כלומר, להשקפתך מטרתה רק לעשות רווחים או להגן על האינטרס של בעליה), או שאתה לא מסכים אתי שזכויות עובדים נכללות באינטרס הציבורי. אני נותן לך קרדיט ומדלג על האפשרות הראשונה. רק שהאפשרות השניה היא מדרון חלקלק מאד, הלא כן? שהרי אז גם האינטרס של מפוטרי "הארץ" לא צריך לעניין בשיט את קוראי העיתונות. וגם האינטרס של עובדי הקבלן (נושא מרכזי במחאה החברתית), ועוד ועוד.

    קצת מדהים אותי לשמוע ממישהו שעובד בעיתונות עמדה נאיבית כזאת, שמניחה שעיתונים לא מחדירים, על כל צעד ושעל, הנחות אידאולוגיות בבחירת החומרים המסוקרים, בניסוח הכותרות ובהצבתן, וכו'. העובדה שכל כותרת ב"הארץ" נושאת מאחוריה מטען אידאולוגי היא כנראה שקופה בעיניך. ואם לא שקופה – היא לא מפריעה. מפריע לך רק שאני מבקר את האידאולוגיה הזאת. וכל האידאולוגיות פסולות בפניך, כי אתה באמת מאמין שיש כזה דבר, עיתונות נייטרלית.

    אם האוצר יורק בפרצוף של קבוצת עובדים, והעיתון בוחר להבליט שהשביתה נמשכת ולהצניע את הסיבה לכך – זאת עיתונות מגוייסת. רק שאתה כל כך רגיל לזה שאתה לא רואה איך היא מגוייסת נגדך. בשבילך זה "נייטרלי".

    זה כמו שוק חופשי, לא? כוחות השוק "נייטרליים". איכשהו תמיד זה מתחרבש וגוזר אומללות על רבים כל כך.

  56. avigarfinkel / אוק 8 2012 07:59

    עידן, לא השמטתי "ברוב עורמה" שום דבר. בסך הכל ציטטתי את החלקים שמוכיחים בבירור שאתה מתייחס לזכאות הישרדותו של "הארץ" לפי עמדותיו כגון בדבריך "איפה הוא [הארץ] עומד בנושא הדיור הציבורי והחינוך הפרטי? הוא נגד". כדי לסמן את העובדה שהציטוט מדבריך היה חלקי, השתמשתי בשלוש נקודות, כנהוג.

    בנוסף לכך, ציינתי בפירוש שהשאלה אם לתמוך בעיתון מוכתבת אצלך "גם" (כלומר, לא רק) מעמדותיו.

    מתי כתבתי שהכותרת בעניין העובדים הסוציאליים היא כותרת נייטרלית? אתה זה שמייחס לי עמדות שמעולם לא טענתי שאני מחזיק בהן, גם לא ברמז. אתה מוזמן להביא אפילו ציטוט אחד מדבריי שיראה אחרת. למיטב זיכרוני, לא התייחסתי לעניין העובדים הסוציאליים או לכותרת ההיא כלל.

    במקרה, בעניין העובדים הסוציאליים אני תומך לחלוטין בעמדת העובדים. בין השאר משום שקראתי לא מעט רשימות בדה מרקר שתמכו בהם והציגו בצורה מפורטת את שכרם ואת תנאי העסקתם המבישים, וכן רשימות דעה שתמכו בעמדתם.

    אבל אפילו אם הארץ היה כותב – בניגוד לעמדתי – רק נגד העובדים, הייתי תומך בהישרדותו של העיתון. כפי שלמשל אני מצטער על סגירתו של כתב העת "תכלת", על אף שאני חושב על ההתנחלויות ועל הכיבוש בדיוק מה שאתה חושב.

    לא ברור לי איפה כתבתי שהאינטרס הציבורי אינו כולל הגנה על זכויות עובדים או שתפקיד העיתונות אינו לשרת את האינטרס הציבורי. שוב, אתה מוזמן להביא ציטוט מדבריי שיראה ההפך.

    לא ברור לי איפה כתבתי שעיתונים אינם מחדירים הנחות אידיאולוגיות בבחירת החומרים המסוקרים, וגם לא היכן כתבתי שיש דבר כזה עיתונות נייטרלית. גם כאן אתה מוזמן להביא ציטוט משלי שבו כתבתי אחרת.

    אתה שוב ושוב מייחס לי עמדות שאינני מחזיק בהן ואז תוקף אותי בגינן – טקטיקת איש הקש הישנה והרעה. אולי אתה חושב שההגנה הכי טובה היא ההתקפה, ובכך אתה מתחמק מהצורך להתגונן מפני הציטוטים המפורשים שהבאתי לפיהם אתה מפקפק בנחיצות הישרדותו של הארץ גם בגלל עמדותיו בנושאים שונים, שהן שונות מהעמדות שלך.

  57. עידן לנדו / אוק 8 2012 08:17

    הארץ ושאר העיתונים, אבל בייחוד הארץ, עוין מאבקי עובדים. דוגמת העובדים הסוציאליים ניתנה כי היא מן הזמן האחרון; יש מאבקי עובדים שבכלל לא מגיעים לדפי הארץ, לא מעניינים אותו. אני מפנה אותך למחקר שמתי שמואלוף קישר אליו בתגובות למעלה; מה שכל קורא עיתונים בעל מודעות חברתית יודע עכשיו קיבל ביסוס מחקרי.

    אוקיי, אז אתה מסכים שהארץ מחדיר אידאולוגיה אנטי-עובדים ואנטי-עבודה מאורגנת. בכך הוא מועל באינטרס הציבורי. וזה רק הבט אחד; הזכרתי עוד רבים, והבלוג מלא דוגמאות מפורטות. על הרקע הזה, טענתי, הפרינט שוקע, ויש רק לקוות שהוא יוחלף בתקשורת קצת יותר הגונה, יותר אזרחית, פחות נרצעת לנראטיב של ההון-שלטון. תקשורת כזאת תהפוך עיתונים כמו הארץ למיותרים, ועת העתיד הזה הפוסט מדבר. לא על מחר בבוקר. אין שום סיבה להיות מאושר מהפרינט, שום סיבה להיאחז במודל הזה כמופת של עיתונות, אפילו לא כעיתונות סבירה.

    מכל דבריך אני מבין שאתה תומך בהישרדותו מכוח האינרציה, לא בגלל שיש לך דברים נהדרים לומר עליו. כל ההשערות שלי בדבר עמדותיך ניסו להבין על מה בכלל מתבססת ההתנגדות שלך לפוסט הזה (כי אתה לא בדיוק עוזר).

    חזרנו לנקודת ההתחלה: מה בפוסט הזה הצדיק את ההאשמה הגרוטסקית שאני רוצה לראות רק עיתונים שתומכים בדעות שלי (כבר הבנו ש"דעות" כאן זה אמירת אמת וייצוג האינטרס הציבורי, מתברר שאין מחלוקת בינינו), עד כדי "טוטליטריות"? ומה המטרה של התגובות הארכניות האלה – להשכיח ממני ומאחרים את העובדה שעדיין לא נמצא בדל אחיזה לטענה הזאת בפוסט?

    עייפת אותי, ולא מהסיבות החשובות.

  58. איתמר / אוק 8 2012 09:43

    פוסט באותו הנושא – אין סיבה להזיל דמעה על מותם של עלוני השמאל. http://itamars.wordpress.com/2012/10/08/leftpress/

  59. עידן לנדו / אוק 8 2012 10:03

    אוי לנו מידידים כמוך, איתמר.

  60. איתמר / אוק 8 2012 10:10

    למה ככה? יהיה ממש משעמם עם כולם יהיה באותן הדעות.

  61. שחר כרמל / אוק 8 2012 11:11

    איתמר, הלכתי לקישור שלך וקראתי את הפוסט. לא בא לי להגיב שם, משונה להגיב לרשימה הפושרת והמשעממת שלך לאחר קריאה בבלוג הזה של עידן, המלא מכל טוב רשימות עמוקות ומושקעות, הדורשות רצינות בקריאתן ובתגובה עליהן. לפיכך אגיב לך פה: קח את הבדיקה שלך על נבויי הימין והשמאל כמה עשרות שנים אחורה, היזכר במה שאמר לייבוביץ' אחרי '67 ובדוק מה ממה שאמר קרה.

  62. איתמר / אוק 8 2012 11:42

    סליחה על ההצפה, אבל רצה הגורל והביא לנו דוגמה טרייה מהיום:
    ברגעים אלה ממש יש לחימה בגזרת הדרום. מאז הבוקר נורו מעבר ל 50 רקטות ופצצות לעבר ישראל. עד כאן העובדות, אותן אפשר לדווח בכמה דרכים בהתאם לעמדתך הפוליטית.
    אם אני הייתי עורך, אז היו כותרות בסגנון :"אוזלת היד של ממשלת הליכוד, עשרות רקטות ללא תגובה הולמת" או "איך מופז מעיז להוציא את פרצופו מהדלת, לאחר שהבטיח שההתנתקות תשפר את המצב הביטחוני?" או "הזרועה הצבאית של איראן ממשיכה לתקוף בדרום".
    עורך פרו ערבי, היה מנסה לקשר בין ההתקפות של צה"ל אתמול לירי של היום ומצייר תמונה מזויפת של סיבה ומסובב – כאילו צה"ל גרם להתקפות על ישראל.
    אתה מכיר את כלי התקשורת האלו, כמו אל ג'זירה או מעריב.
    http://wp.me/pZujs-ry

  63. עידן לנדו / אוק 8 2012 14:45

    איתמר, קח את הפרובוקציות שלך מכאן למקום אחר. אני לא מנהל דיונים כאלה על רגל אחת. על סבבי ההסלמה בדרום כתבתי יותר מפעם אחת, ואכן, לא באופן השטחי שמוצג אצלך. אתה ואחרים מוזמנים לקרוא בקישורים הבאים. אני רק מזהיר – לא להכניס את הדיון הזה לכאן. מי שלא הגיב בזמן ובמקום הראויים – שיחכה בסבלנות להזדמנות הבאה ולא יסחוב את הפוסט הנוכחי לחילופי ססמאות פופוליסטיים.

    https://idanlandau.com/2010/01/08/%D7%98%D7%99%D7%9C%D6%B5%D7%99-%D7%98%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%9D-2/

    https://idanlandau.com/2011/03/27/escalation-deterrence-cycl/

    https://idanlandau.com/2012/03/11/good-assassination-too-bad-for-citizens/

  64. עידן לנדו / אוק 8 2012 20:07

    באיחור קל (לוויכוח שלי עם אבי גרפינקל) גיליתי מאמר מצוין של מתן קמינר שמתמקד בדיוק בנקודה שלי – החפיפה החלקית מאד, שלא לומר שולית, בין מטרות המחאה החברתית לאג'נדה של דה-מרקר:
    http://www.haokets.org/2012/08/16/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%93%D7%94-%D7%9E%D7%90%D7%A8%D7%A7%D7%A8/

  65. אייל שדה לביא / אוק 8 2012 20:58

    עידן,

    אני – בשונה מחלק מידידי העיתונאים שהגיבו כאן, ושאני מכיר ומוקיר – דווקא מסכים אתך שלאורך שנים רבות העיתונות הישראלית אכן סגדה לממשלה ולגורמי כוח אחרים בחברה ובמשק, ובכך גם פגמה בתפקידה. אכן אין זה סוד גדול, ולא מעט נכתב על כך. גם אני עצמי כתבתי על הקשר המשחית בין הון שלטון עיתון (http://wp.me/p125OD-156), ויאמר לזכות אותה עיתונות כתובה שאתה מקדים להספיד – שהטור פורסם גם בפרינט, בעיתון "הארץ", וגם באינטרנט, באתר של העיתון.

    האמת חייבת להאמר: התקשורת נוטה להתכופף בפני השלטונות. באקלים הלאומני, מיליטריסטי, גזעני, פטריוטי הישראלי התופעה היא מקור גאווה גלויה (ואנטי דמוקרטית) של כלי תקשורת רבים; אחרים לא מעיזים להטיל ספק בהגמוניה. אך אין זו תופעה ישראלית בלבד: בארה"ב העיתונות מפמפמת מבצעים צבאיים לאומיים ובאזורים עירוניים עצומים יש עיתון אחד בלבד; באירופה אילי עיתונות שולטים בגופי תקשורת מרובי ערוצים ומדיות.

    אך הסיבה להעדר המאבק בקשרים משחיתים אלה, לדעתי, היא קטנה הרבה יותר משחושבים – ולכן כה קשה לשינוי. האדם הבודד. האדם הבודד, כשהוא מתמקם מול המערכת, וחושב לעצמו, האם אני רוצה להעז לצאת נגד? למה לי? שאני אסכן את עצמי? הכתב, התחקירנית, הצלם, העורכת, המו"ל, הספרן, הגרפיקאי, אשת הארכיון, איש הדפוס וכו' – לכולם יש תלונות, מי יותר מי פחות. לכולם יש הצעות ייעול, מחשבות מעוף, פנטזיות, עקרונות. אך רוב רובם מחליטים שלא לסכן את הפרנסה, המעמד, הביטחון, ומחליטים שאין זה מתפקידם, או שמוצאים הסברים רציונליים למצב הקיים, או שפשוט בולעים, מקטרים בשיחות מסדרון וממשיכים הלאה. לרוב, כי השיטה הכלכלית-חברתית התנתה אותם לפעול כך, אך זה נושא לפוסט אחר.

    אתה, עידן, בוודאי מכיר זאת. כי אין זאת הבעיה של התקשורת בלבד. ובכך אני מסכים עם כמה מהעיתונאים שהגיבו כאן. להאשים את העיתונאים בהתקרנפות זה צעד פופוליסטי.
    הבט סביבך, עידן, בשדה האקדמיה. כפי שאמרתי באחת אספות העובדים של "הארץ", התקשורת היא קודם כל אוסף של אנשים חכמים, אינטלגנטיים ובעלי יכולות עצומות. האקדמיה היא עוד יותר. אנשים בעלי יכולות מוכחות, עמדה, מעמד חברתי ובינלאומי, כבוד ויוקרה ו(נגיד) גם כסף. פה בישראל גם זה לא בהכרח, אבל זה רק מחזק את דברי.

    האם קבוצה זו של אנשים חזקים יוצאים נגד שחיתויות? האם הם יוצאים לקרבות על "השליחות הקדושה" שלהם, כפי שאתה כותב על העיתונות. תרשה לי להציג את עמדתי בעניין: מתוך עשרה אנשי אקדמיה אחד הוא צדיק, ואני לארג'. האם אני אומר, לפיכך, ש"המערכות האלה חוללו שמות במקצוע האקדמיה"… או ש"הן אחראיות, באופן בלעדי, לירידת קרנה של השליחות הקדושה הזאת. הן שהפכו את האוניברסיטאות לשופרות השלטון"?

    המחלקה שאתה חלק ממנה, אם אני מבין נכון, עומדת בפני טלטלה. גורמים פוליטיים שמו לעצמם למטרה לחסלה מטעמים אנטי דמוקרטיים, אנטי אקדמיים, פוליטיים ואנטי מוסריים. האם אני טוען שכפי שחבריך בחוגי הפוליטיקה והחברה לא פעלו להילחם בשחיתות הציבורית או להיכנס בפועל לפוליטיקה, או שחבריך במחלקות המדעים המדויקים לא יוצאים להילחם מלחמת חורמה במערכת חינוך מיושנת ומנוונת, או חבריך אנשי מדעי הרוח שאינם נלחמים לשקם את המוסר הקלוקל בחברה בה אנו חיים – אזי הגיע זמן לחסל את האקדמיה?

  66. עידן לנדו / אוק 8 2012 21:18

    תודה, אייל. קודם כל, צפירת הרגעה: המחלקה שאני עובד בה לא עומדת בפני שום טלטלה. ספק אם מישהו מהמלשינונים של "אם תרצו" שרד אי פעם שיעור בלשנות עד הסוף.

    נדמה לי שיש אי הבנה מסוימת, אולי חלקה באשמתי, כי הפוסט הזה היה תמציתי יחסית (ריחמתי על הקוראים אחרי הפוסט הקודם). כשהצבתי סוג של כתב אישום מול העיתונות, לא פירטתי בדיוק מי נושא באחריות. זאת היתה טענה כוללנית. כשפורטים אותה לפרוטות, ברור שלא כל נושאי התפקידים חולקים בנטל האחריות למצב הבזיוני של העיתונות. הזכרתי את זה גם בתגובה האחרונה שלי לגוליית.

    כמו בכל מערכת הירארכית – גודל האחריות פרופורציונלי לדרגה שלך בארגון. במירב האשמה נושאים, לדעתי, המו"לים, העורכים הראשיים ועורכי המשנה (האחראים על המוספים); לצידם נמצא את פרשני-העל, נוסח ברנע/ורטר; קצת מתחתם עורכי חדשות בכירים, ולמטה כתבים, כשגם בקרב הכתבים, כידוע, יש דרגות של בכירות.

    כמו שאתה רואה, לדעתי למערכות העיתונים (ולאו דווקא לכתבים) היה חלק מכריע בדירדור הסטנדרטים המקצועיים של המקצוע.

    כשאתה מדבר על האדם הבודד, אתה מוציא מחוץ לתמונה פקטור חשוב: מיהו האדם הבודד הזה? ראש דסק חדשות ב"הארץ" או כתב כלכלי שרק אתמול הצטרף לעיתון? הראשון משפיע הרבה יותר על הקו של העיתון מהשני. לכן הראשון נושא באחריות כבדה הרבה יותר. יותר מכך: ככל שאתה גבוה יותר בהירארכיה, כך יש עליך פחות לחצים, גלויים או סמויים, "להתיישר" לפי איזה קונצנזוס פחדני. ולכן, אם אתה בכל זאת מתיישר – אתה עושה זאת יותר מבחירה ופחות מאילוץ. ושוב – דרגת האוטונומיה שלך בבחירה גוררת גם דרגת אחריות ואשמה מקבילה.

    שכל אחד שעובד במערכת יעשה את החשבון שלו. אני, כשעבדתי בדסק ידיעות לפני 20 שנה, חשתי באופן ברור מאד איך אני מתיישר לפי תכתיבים גלויים או סמויים של "מה מותר לומר ואיך אומרים", וכולם באופן לא מפתיע היו תכתיבים ששירתו את מוקדי הכוח ולא את הציבור. התחלתי גם להבחין מתי אני מכופף את היושרה וההגינות של הדיווח העיתונאי גם בלי שמישהו הכריח אותי. מי שעבד במערכת עיתון – מכיר.

    למה כל האנשים הטובים, כפי שכינית אותם, לא יוצאים נגד המערכת? נו, שאלה קלאסית בתיאוריה הפוליטית. כי הם מבודדים (חוזים אישיים, הפרד ומשול), כי הם נמנעים מלדבר על זה, כי על פי רוב לחזקים באמת לא אכפת, ובקיצור קשה מאד לשנות מבפנים.

    מה שמוביל למסקנה שלי: השינוי יבוא מבחוץ. טלטלה של מודל הפרינט באמצעות אלטרנטיבות אמיתיות. אני לא דרשתי מאף עיתונאי לזנוח משרה ופרנסה ולעלות על בריקדות. קודם כל – שתהיה פרנסה. אני בכלל לא כתבתי לעיתונאים כאן (למרות שהם הגיבו) אלא לציבור שאכפת לו מהתקשורת, וגם לאנשי מדיה שאינם חלק מהעיתונות המוסדית. משם יבואו סוכני השינוי, לא מתוך העיתונות המוסדית.

  67. אייל שדה לביא / אוק 8 2012 22:32

    עדיין מוקדם להספיד. עדיין הטענה שהמנגנון הפוליטי מסאב ומשחית אינה מביאה לטענה שהפרינט אשם בכך או איבד את תפקידו.

    בגדול, מדובר כאן בשינוי של המודל – לא של התוכן – ותו לא. זה מחייב שינויים עמוקים. אבל לא הספדים.

    כמו בתעשיית המוזיקה, או המחשבים – המודלים הכלכליים, הטכנולוגיות, השיטות משתנות. צריכת התכנים רק גדלה.

    ובמקביל, בלוגים כמו שלך ושלי ושל אחרים שמגיבים כאן, עשויים להרחיב את הדבר הזה שקוראים לו תקשורת.

  68. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / אוק 9 2012 18:20

    אפשר רק לקוות ששינוי מודל הפרינט יביא איתו את דעיכת יחסי הציבור כפי שאנו מכירים אותם היום. העיתונות נכבשה על ידי יח"צנים ותועמלנים (מחקרית, בין 30-40% מהמידע המתפרסם הוא יח"צ, בכלכלה קרוב ל 70-80%) וראוי שהמודלים הבאים יצליחו להתגבר על המחלה הזו.

  69. עדי מרקוזה-הס / אוק 10 2012 14:40

    עידן, אני מעריצה את הסבלנות שלך; וכמובן גם את החריפות וכשרון הניסוח שלך. מבחינתי, כל מלה שכתבת בפוסט קולעת בול. אתה גם הראשון שכותב (או שמזדמן לי לקרוא) את מה שאני חושבת כבר שנים על התפקיד המכוער שהתקשורת מילאה וממלאת בכל הקשור למאבקי עובדים. אין ספק שהעתונאים, ברדיו ובפרינט גרמו נזק אדיר בכך שתמיד, אבל תמיד, הציגו את העובדים הנאבקים על זכויותיהם כאילו הם "הרעים", כאילו רק הם אשמים בכך שאין טיסות, שלא מפנים את האשפה או שהחולים בבתי החולים לא מקבלים טיפול הולם. יוצאי דופן מעטים היו עובדים במפעל כמו פרי גליל, שכולם הבינו שהם נורא מסכנים ושהמחאה שלהם לא הפריעה לאף אחד לטוס.
    למרות כל זאת, כמובן שיהיה רע מאוד, כבר עכשו רע מאוד, בלי עיתונות ראויה לשמה. אולי באמת הכיוון של עיתונים כקואופרטיב יצליח להניב משהו.
    עדי

  70. אלעד דקר / אוק 10 2012 22:32

    לגבי השאלה "ולמה שלדון אדלסון נכנס בעיתוי שהוא נכנס?", לפי דעתי התשובה היא קודם כל כי הציבור הפך למספיק "דן מרגליתי" כדי לאהוב עיתון כזה. את מה שבישראל היום עושים כל הכותבים, דן מרגלית עשה שנים לפניהם בכל העיתונים שהוא עבד בהם.

  71. אלעד דקר / אוק 10 2012 22:56

    סליחה מכולם, הבנתי שרק החלפתי שאלה אחת באחרת, ובכן לגבי השאלה למה הציבור הפך ל"דן מרגליתי". לפי דעתי התשובה היא כשלון אוסלו (כלומר הכשלון של הסכם אוסלו לקבע את הכיבוש לנצח) וכישלון ההתנתקות (כלומר כישלון ההתנתקות לגרום לעזתים להסכים עם היותם אסירים בכלא הגדול בעולם לנצח).
    והזווית של העיתונות פה היא שאם העיתונות היתה כבר בתחילת שנות התשעים מדווחת בהרחבה על כך שהכיבוש בעצם לא נגמר אלא רק שינה צורה אז אולי באמת הציבור לא היה הופך ל"דן מרגליתי" ועיתון כמו ישראל היום לא היה יוצא לאור בכלל.
    אבל הנקודה העוד יותר חשובה היא שברגע שאתה הופך ל"דן מרגליתי" בנושא אחד אתה הופך ל"דן מרגליתי" בכל נושא אפשרי ולכן הסיקור של העיתונות את כל הנושאים התדרדר לאן שהתדרדר.

  72. עדי מרקוזה-הס / אוק 11 2012 09:57

    לעידן: משהו טרי מיום חמישי, 11 באוקטובר: הרשימה של גדעון לוי על השקר הנורא שהופץ, אמנם לפרק זמן קצר מאוד, על אביו, על-ידי כתבן-אינטרנט חסר אחריות כלשהו (אתר רוטר; לא מכירה). עידן, עד עכשו הייתי אתך בכל מלה. מה אפשר לעשות, לדעתך, עם סוגיית העמידה האחראית מאחורי עובדות פשוטות כגון זו (שאביו של לוי לא שיתף פעולה עם הנאצים כפי שניסה מנוול כלשהו לומר). אני מנחשת חלק מהתשובה שלך. תאמר שגם העיתונים הקיימים לא נזהרים יתר על המידה בכתיבת האמת. כשמדובר, למשל, במידע על תכנית השלום הסעודית שישראל התעלמה ממנה (אני מסתמכת על עקיבא אלדר כמובן), אתה צודק. העיתונים סתם לא מפרסמים את דבר קיומה ומפרסמים דברים הפוכים, ובכך הם שותפים לחטא השקר. אבל נראה לי שעיתון פרינט לא ידפיס, גם היום, ידיעה ספציפית על אדם או מוסד או גוף כלשהו, בלי לוודא תחילה שהיא אמיתית. ובאינטרנט זה קורה כל הזמן. אז איך מתמודדים עם זה?
    לאבי גרפינקל משהו בשולי הדברים: ביקורת הלשון מבית המדרש של הפוליטיקלי קורקט תרמה ותורמת תרומה עצומה לדלדול הדיון האינטלקטואלי בכל תחום שתיגע בו. ממתי "לשרבט" זה ביטוי מתנשא? מה קרה לחופש הביטוי ועושר השימוש הלשוני בפעלים ובשמות תואר כדי להביע רעיונות, דעות, מסרים, ביקורת וכל דבר אחר עלי אדמות? בארצות הברית, אי אפשר להגיד על אדם שהוא תוקפני, כי זו מלה גסה אז אומרים עליו – confrontational – זה נראה לך סביר, הסרבול הזה? אין בעיות – problems יש רק issues. מרוב כביסה, השפה מאבדת את יכולתה לומר משהו בכלל. לא יזיק להתנער קצת מהדבר הזה, להתחיל להתייחס לתוכן הדברים לגופו, לטיעונים ולדוגמאות, ולהפסיק לצנזר כל מלה שהיא קצת "לא נחמדה".
    עדי

  73. עידן לנדו / אוק 11 2012 10:29

    עדי, ניחשת נכון. הפרינט כשלעצמו לא מבטיח אמינות עיתונאית. כזכור, גם דר שטירמר היה בפרינט.

    העיתונים בישראל מפרסמים שקרים מדי יום ביומו. רובם המכריע של השקרים אינם פוגעים בשמו הטוב של איש (מחשש הדיבה), ולכן גדעון לוי לא כל כך נזעק לתקוף אותם. הידיעה על אביו היתה כמובן נבזית, אבל כשכל התקשורת הישראלית, כולל הארץ, מדקלמת שקר של דובר צה"ל, לפיו מתקפת מחבלים ליד אילת תוכננה ושוגרה מעזה (מי שקרא את הבלוג יודע במה דברים אמורים), מה ש"מצדיק" תגובה אלימה ותגובת-נגד (28 קורבנות חינם בסך הכל) – זה הרבה יותר חמור. והכל על בסיס שקרים של צה"ל שהפרינט מפרסם בלי קמצוץ ביקורת.

    האינטרנט מלא זבל. באמת חבל שאתרים לא עומדים לתביעות דיבה כמו עיתונים, אבל נדמה לי שזה כבר מתחיל להשתנות. פסיקה מהשנה האחרונה מבהירה איפה עובר הגבול:
    http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/120212_Who_is_a_newspaper.aspx
    והנה תביעה שכן צלחה:
    http://www.what2do.co.il/%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%9F-%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7-%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%A8%D7%A2-%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%98-%D7%A4%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D/

    בכל מקרה, המדיום לא קובע את רמת האמינות; את זה קובעת הרמה המקצועית של העיתונאים שמאחורי המדיום. נכון להיום, הדבר היחידי שהמדיום קובע זה את רמת השיעבוד לבעלי הון ולתפיסות מעוותות לחלוטין של "מה מוכר". ושם הפרינט כושל בגדול.

    גדעון לוי הוא משומרי הסף של שבט שוקן (זה הדדי, השבט שומר עליו כמו על קמע), אי אפשר לצפות ממנו לתפיסה אחרת.

  74. עמירם ברוטמן / אוק 11 2012 11:45

    פעם הרב ישעיהו רוטר ז"ל נפגש עם עיתונאים בחיפה, ושם תקפו אותו כאשר אמר שהוא מפרסם כל דבר. אחד העיתונאים (לא מזכיר שמות כי לא ביקשתי את רשות), שאל אותו אם יפרסם שיר הלל על היטלר. לא זכורה תשובת הרב, אבל התשובה כבר הייתה בשאלה

  75. עדי מרקוזה-הס / אוק 11 2012 16:13

    עידן, נראה לי שהשתכנעתי באופן כללי. מה שנובע מדבריך, ומהמצב, זה שצריך להימצא אמצעי חוקי למנוע או להקשות על הפצת דיבה באינטרנט, אם כי ברור לי שטכנית זה יהיה קשה. ובקשר לשקרים בעיתונות, אין ויכוח: השקרים של דובר צה"ל מופצים ללא שום ביקורת מינימלית והעם ממשיך לשיר את הפזמון על "הצבא המוסרי ביותר העולם".

    בהקשר של מה שמתפרסם ומה שלא מתפרסם בעיתונות, יש לי קוריוז קטן. לפני כשנתיים שאלתי עיתונאי ותיק מאוד, האם נכון הדבר שבעיתון מסוים, מוכר היטב, היתה נהוגה, על-פי השמועה, לאורך השנים צנזורה סמויה שהפעילו העורכים-הבעלים בעיקר כדי למנוע פגיעה באינטרסים שונים שלהם, או סתם כדי לא לעצבן את הקוראים. הוא דחה את הטענה בשאט נפש ואמר שמי שטען את זה הוא בוודאי עיתונאי מתוסכל שלא הדפיסו כל מיני ידיעות שלו. שאלתי, אז מה הקריטריון להחלטה מה לפרסם, ועל כך ענה לי ללא היסוס, בטענה שהוא מצטט את עורכו דאז, "כל מה שחשוב, יש בו ענין לציבור, וכמובן עם עדיפות לבלעדיות על הידיעה". אני מזכירה: מדובר בעיתונאי ותיק מאוד שעדיין כותב, אם כי עבר מעיתונו הקודם לאחר. מאחר שניהלתי אתו שיחה ידידותית, לא שאלתי אותו את השאלה המתבקשת "ומי קובע מה חשוב ובמה יש ענין לציבור?" אבל חשבתי בלבי על הלוגו של הניו יורק טיימס "כל דבר הראוי לדפוס" – צנוע פי אלף, לא מתיימר לבחור מה חשוב ומה מעניין; אם כי אין לי אשליות, בוודאי גם שם לא תמיד התפרסמה כל האמת הטהורה בשלמותה, אבל בכל זאת… אני תוהה אם אותו עיתונאי ותיק ובקיא ידע שהניו יורק טיימס חטף צו מניעה מפרקליט המדינה של ארה"ב בגלל הפרסום הראשוני של מסמכי הפנטגון בהדלפת דניאל אלסברג – ושהוושינגטון פוסט המשיך בפרסום למרות שלא היתה לו בלעדיות ואפילו לא ראשוניות, ולמרות האיום המרחף בצו מניעה, וכל זאת רק בשם העיקרון של זכות הציבור לדעת. בישראל, נדמה שהציבור חרד מאוד לשמור על זכותו לא לדעת, או לדעת רק קצת, רק את מה שלא ממש מטריד.

  76. עידן לנדו / אוק 11 2012 16:45

    כן. הסיום של דברייך הזכיר לי שפעם עוד הייתי מתבדח על כך:
    https://idanlandau.com/2010/04/28/freedom-of-expression-poll/

  77. עדי מרקוזה-הס / אוק 11 2012 18:05

    כן, זה כבר מזמן לא מצחיק. כתבתי משהו על יחס העיתונות לענת קם, תוכל לקרוא בקרוב. בעיקר התפעלתי מהקביעה הנחרצת של נחום ברנע בעיתונו, שענת קם אינה דניאל אלסברג. מי יכול להתווכח אתו?

  78. עמירם ברוטמן / אוק 12 2012 17:47

    לעדי מרקזה הס

    על יכולות הניתוח של עיתונאים מובילים . במוניטין- חפוז אתמול.

    יקום מקביל
    בניתוח פוליטי על קדנציית נתניהו האחרונה, טוען ארי שביט שגוש השמאל- מרכז לא עשה למעשה בחודשים האחרונים דבר על מנת להחליף את גוש הימין. בין המפלגות האלה הוא מונה את 'קדימה', ה'עצמאות', ו'העבודה' ולפיד שמצליח למכור את עצמו בלי סחורה אידיאולוגית או מעשית. לקרוא ל'קדימה', ל'עצמאות' או למפלגת 'העבודה' מפלגות שמאל מרכז- זה לחיות בקיום מקביל. מדובר במפלגות ששלטו בשנים האחרונות והובילו את הקו הכלכלי- מדיני, שבתקופתן ההתנחלות התרחבה בדיוק כמו הפערים החברתיים. שביט לא מבדיל בין הציפוי לבין התוכן, בין הרווח של המוכר לקש שמקבל הקונה.

  79. עידן לנדו / אוק 12 2012 20:00

    נאה דרשת, עמירם. לגבי ארי שביט – אני ממליץ על הגישה של הבן שלי, בסרטון.

    רק המחשבה על הררי גבבת הבחירות שהעיתונים ילעיטו אותנו בה בחודשים הקרובים מעוררת בי קבס. כל הנושאים החשובים יידחקו הצידה מפני הקרקס הזה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: