במורד הסולם המוסרי: 5 שלבים בקריסת ההסברה הישראלית

תודה על ניתוח מפורט ומחכים כרגיל.
לגבי 4: משה יעלון אמר את מה שכל שאר המדינאים והמפקדים היו מספיק חכמים לא להגיד במפורש: אחת המטרות של המאמץ הצבאי הישראלי היא ״לצרוב להם את התודעה״: להביא אותם למסקנה שהטרור לא משתלם. או במלים אחרות – הנזק האדיר לחיי אזרחים ולתשתיות אזרחיות הוא לא באג, הוא פיצ׳ר. האיזון הוא בין הרתעה והסברה.

תודה, מלאכת מחשבת עידן

ספציפית בעניין הבניין שבה שהתה סוכנות הידיעות איי.פי., ידוע לפחות מאז 2014 שהסוכנות הזו נותנת כיסוי לפעילות הלחימתית של חמאס. ראה כאן:
https://www.theatlantic.com/international/archive/2014/11/how-the-media-makes-the-israel-story/383262/

אני לא בטוח שעכשיו, כשילדים נהרגים, זה הזמן המתאים לדיון הזה, אבל שיהיה:
במקרה של עזה אני חושב שיש לישראל הרבה אחריות להיווצרות ההקשר הכללי שבמסגרתו מדי פעם מתלקחת הלחימה מול החמאס, וקשה לי להתעלם מההקשר הזה ומאחריותה של ישראל להיווצרותו כשאני מנסה לשפוט את האמצעים שישראל מפעילה מבחינה מוסרית.
אז בוא נעתיק לרגע את הדיון לחזבאללה:
אם מחר חזבאללה מתחיל לשגר טילים על ישראל, אני בספק אם לישראל יש דרך אפקטיבית להתגונן חוץ מלהתחיל לשגר פצצות על לבנון, עד שיימאס להם והם יסכימו להפסקת אש.
האם "לשגר פצצות על לבנון" (ואין הכוונה לפצצות מדויקות שפוגעות רק במי שמשגרים טילים) זה טרור? המממ, כן.
אבל האם זה אומר שזה טאבו מוחלט?
בהנחה שאין דרך אחרת למנוע או לצמצם מתקפת טילים של חזבאללה (אשמח כמובן לגלות שההנחה הזאת שגויה), זאת לא שאלה קלה עם תשובה ברורה, אפילו בלי להחשיב חיי ישראלים יותר (אם תהרוג אלף לבנונים וזה יגרום לחזבאללה להפסיק, כשהאלטרנטיבה היא להימנע מכך, לתת לחזבאללה להמשיך לירות טילים, ואז אלפיים ישראליים ימותו – האם זה לא מוצדק?).
זה קצת מדרדר אותנו לבעיית הקרונית ודברים כאלה, וזה מאוס.
אני מניח שאפשר לטעון שהשאלות האלה לא נוטות להתעורר במציאות, או שלרוב אפשר לעקוף אותן בעזרת טיפול בבעיות בהקשרים רחבים יותר.
אבל כשאני חושב על מלחמה עתידית עם חזבאללה הדילמה הזאת נשמעת לי די אקטואלית.
מה דעתך?

תודה רבה, עידן. אם אפשר רק תיקון קטן-גדול: במשפחות אל-חדידי ואל-חטב נרצחו 2 נשים ו-8 ילדות וילדים ולא להפך.

פוסט מצוין.
אני מציע את התרגיל המחשבתי הבא, בנוגע לנקודה 2: נניח שארגון כלשהו היה משתלט על התנחלות, לוקח את תושביה כבני ערובה, ויורה רקטות מתוכה. האם היה מעלה מישהו על דעתו להפציץ את ההתנחלות, תחת אותה טענה?
כדי לנטרל טיעון שמתבסס על הבחנה בין אזרחי ישראל וכאלה שאינם כן, נניח שארגון כלשהו משתלט על שגרירות ארה"ב, לוקח כבני ערובה את כל עובדיה, ויורה מתוכה. להפציץ? (כדי לסבך את העניין עוד יותר, צריך לקחת בחשבון את העובדה שישראל שולטת ישירות על עזה, כעל בית סוהר, כך שלא מדובר ב"מדינת אויב", אלא על תושבי מובלעת חסרי אזרחות).
נקודה נוספת היא הלגיטימיות של עצם היציאה למתקפה. כדי לדון, מלכתחילה, בשאלת ההצדקה לפגיעה בחפים מפשע כ"נזק אגבי" למטרות מוצדקות, ההנחה היא שיש הצדקה ליציאה למתקפה הנוכחית. מדהים לראות שגם אלו (אפילו בצד הימני של המפה) המאשימים ישירות את ביבי בהבערת האש בעיתוי המתאים לו פוליטית, לא יעלו על דעתם להתנגד לעצם קיומו של ה"מבצע". צריך לזכור שהאמתלה למתקפה לא הייתה שיגור מתמשך של רקטות לדרום, שהמתקפה מתיימרת לחסל (כפי שמנסים לפמפם בתקשורת), אלא של הארוע החד-פעמי של ירי על ירושלים.
בהקשר זה, נדמה לי שהאנלוגיה לנהג רכה מדי: היו לא מעט נהגים שנסעו ב-100 קמ"ש ולא פגעו באיש, אבל עדיין לא נבראה מתקפה צבאית על עזה שלא נהרגו בה מספר רב חפים מפשע. עצם היציאה למתקפה משמעותה החלטה שבעקבותיה ימותו חפים מפשע רבים, וכאן המקום להתייחס לשאלת התירוץ ליציאה למתקפה.

עדו, אני לא בטוח מה בדיוק אתה רוצה ממני. עידן כתב שהוא לא רוצה לעסוק בשאלה מה צריך לעשות עם עזה. זאת לא השאלה ששאלתי. שאלתי מה עמדתו ביחס לסוגייה עקרונית שדווקא פחות רלבנטית לעזה (בדיוק בגלל זה "נאלצתי" להעתיק את הדיון לחזבאללה).
(ובינינו, גם "אז מה צריך לעשות עם עזה?" זאת שאלה לגיטימית בתגובה לפוסט כזה, גם אם עידן כתב שהוא לא רוצה לעסוק בה. לא בטוח שצריך לקחת הצהרה כזו במלוא הרצינות, יכול להיות שהיא יותר בגדר אמצעי רטורי. תאר לך מישהו שקורא את הפוסט, משהו מתערער בו, ועכשיו תוהה בכנות מה צריך לעשות עם עזה – למה שלא ישאל? מקסימום עידן לא יענה לו, לא קרה כלום.)

הדבר הנורא הוא שהקול הזה לא נשמע לחלוטין, אבל לחלוטין, בציבור הישראלי. התקשורת ניצבת כחזית אחידה ומלוכדת, מכאן 11 דרך 12 ו-13 ועד ערוץ 20 מאחורי הצבא המוסרי בעולם ומלחמתנו הצודקת. מי יזמין אותך, עידן, להשמיע את הקול הזה בתוכנית רדיו או בפאנל טלוויזיה כלשהו? יזמינו, בטח, יחד עם עמירה הס שתשמיע את עדותה הבלתי מתלהמת החיה בקרב הפלסטינים הכבושים. כן בטח. ומה לעשות שזו הזירה היחידה שעדיין ניתן להשפיע בה על התודעה הישראלית…

עידן,

גם אם נניח שפעיל חמאס התגורר בכל אחד מהבתים שהופצצו, זה לכשעצמו לא היה הופך אותו למטרה צבאית תחת הדין הבינלאומי. זו גם הסיבה שבצלם ציין את העובדה שהדגשת: "אף גורם רשמי לא טען כי קיים קשר בין בית מגורים שהותקף לבין פעילות צבאית כלשהי שנעשתה בו." לכן, לא ברורה לי החשיבות של הצדקת הצבא אותה הזכרת עבור הקביעה האם הייתה מדיניות של פגיעה במטרות אזרחיות. גם אם נקבל את הצדקת הצבא, היא לא תבסס את היות הבית מטרה צבאית.

להבנתי אתה לא חולק על שתי עובדות קריטיות: 1. הבתים המדוברים הוגדרו כמטרה בדרגי קבלת ההחלטות 2. לא סופקו ראיות לפעילות צבאית/לוחמתית שהתנהלה מהם.

לאור זאת, לא ברור לי הסירוב שלך לראות בהם מטרות אזרחיות.

נ.ב. הציטוט שהבאתי מדוח גולדסטון התייחס למדיניות ולתכנון, לא ל"יוזמות מקומיות של דרגים נמוכים". גם כשגולדסטון כתב את מאמר הכניעה המביך שלו לוושינגטון פוסט הוא לא סיפק שום ראיות חדשות שסותרות את המסקנה הבאה (לא היו כאלה במסמך שהוא הסתמך עליו):

The operations were carefully planned in all their phases. Legal opinions and advice
were given throughout the planning stages and at certain operational levels during the
campaign. There were almost no mistakes made according to the Government of Israel.
It is in these circumstances that the Mission concludes that what occurred in just over three
weeks at the end of 2008 and the beginning of 2009 was a deliberately disproportionate
attack designed to punish, humiliate and terrorize a civilian population, radically diminish
its local economic capacity both to work and to provide for itself, and to force upon it an
ever increasing sense of dependency and vulnerability.
pp. 407-408

תודה, עידן.

אקדים ואומר, ראשית, שאני חושב שאתה עושה עבודה מדהימה בבלוג שלך; שנית, שאני מסכים עם הרוב הגדול של מה שכתבת בפוסט הנוכחי; ושלישית, שאתה לגמרי פטור מלהשיב, ולא איעלב – גם ככה אני יכול רק לדמיין כמה זמן אתה משקיע בכתיבה הזו. אני כותב לך עכשיו כי קשה לי לא לכתוב. אם תרצה לענות, מצוין. ואם לא, לא קרה כלום.

אינני חולק על העובדות, כמובן. גם על רוב רובו של הניתוח הנורמטיבי איני חולק. בכל זאת אני חולק על המסקנה ההשוואתית, לפיה "אין כל הבדל מוסרי בין חמאס לצה"ל". תיכף ניסיון לנימוקים, אבל לפני כן משהו אישי יותר. אנחנו (אתה ואני) גרים כאן. מגדלים כאן ילדים. מקשקשים בידידות עם הירקן, יושבים בישיבות אקדמיות עם קולגות, משלמים מיסים. גם מסרבים לפעמים, מבקרים כמובן, אבל מאוד חלק מהמקום הזה. אני חושב שתחושת הכובד המיוחדת שלי כאן נובעת מזה שלא ברור איך אפשר לעשות את כל הדברים האלה ובמקביל לאמץ את המסקנה שלך. אם כל האנשים האלה שאנחנו באינטראקציה יומיומית מיודדת או קולגיאלית או סתמית איתם נוראיים עד כדי כך, לא ברור לי מה המשחק שאנחנו משחקים. את זה אפשר לראות או כטעם לפקפק בכנותך (אתה לא באמת מאמין במסקנה ההשוואתית שלך), או כטעם לפקפק ברצינות נימוקיי (שמא אני מחפש מתחת לאדמה משהו שיאפשר לי להמשיך בחיי כאן, בלי קשר לטיבם של הטיעונים שאמצא שם), או קצת מזה וקצת מזה.
(ואולי אפשר גם לפטור אנשים רבים מאחריות, או לפחות מאחריות מלאה, ולראות בהם יותר קרבנות של נסיבות מכל דבר אחר. אני חושב שלעתים קרובות זו הגישה הנכונה. אבל גם לה יש מחירים, כמובן, ואולי גם גבולות.)

אוקי, נימוקים:
אני חושב ששתי הנקודות שבהן אני בכל זאת מוצא אפשרויות לחלוק עליך הן לעניין ההבחנה בין פגיעה מכוונת וצפויה, ולעניין "מה אתה מציע".

לגבי כוונה וצפייה, אפילו כתבתי כתיבה פילוסופית-אקדמית יותר (למשל, לפני חמש עשרה שנה, כאן: https://www.idi.org.il/books/5988). אף שהעמדה שלי ספקנית למדי לגבי חשיבותה של ההבחנה, אני חושב שאתה ממעיט במשקלה. אני לא חושב שהיא יכולה לעשות את כל העבודה שישראלים מסויימים מבקשים שתעשה, אבל אני חושב שיש לה משקל מסויים. דוגמאות קלאסיות מהספרות (ההבחנה בין strategic bomber and terrorist bomber, למשל) מראות שאנו נוטים לשפוט באופנים שונים גרימה מכוונת של נזק וגרימה של נזק צפוי גם כשהוא צפוי לחלוטין. אני חושב שהשאלות על הפסיכולוגיה של האנשים הרלבנטיים בכל זאת רלבנטיות (אם לא להצדקת הפעולה עצמה, ודאי לשיפוט האנשים הללו, ולכן גם לשאלת ההשוואה המוסרית בין צה"ל לחמאס, ובין רבים מהאנשים שיש לנו אינטראקציה יומיומית איתם לבין אנשי חמאס – לכן הדיון שלי מתחיל מריכוז תשומת הלב בטרוריסט "המעניין", כלומר זה שאינו רואה ערך חיובי בסבל והרג של קרבנותיו). מצד שני, אני גם חושב שההבנה הפסיכולוגית של ההבחנה הזו אינה הדרך היחידה להבינה. לא יודע כמה מעניין אותך להיכנס לדברים האלה, אבל יש על זה עוד בטקסטים האמורים.

לגבי "מה אתה מציע": אני שותף לרוב טענותיך כאן, ומוסיף עליהן. גם על זה כתבתי, גם במהלך צוק איתן (https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2385563), וגם – כמה מדכא – במהלך עופרת יצוקה (https://mishpatimonline.files.wordpress.com/2011/09/mishpatimonline0102.pdf). ברור שהשאלה על אילו חלופות אתה או אני מצליחים לחשוב לא משפיעה על השאלה האם מותר להרוג עוד ילד בעזה. גם ברור שהאתגר "מה אתה מציע" – כשהוא מגיע מהמדינה ומופנה כלפי מי שאין לו מטה, אין לו משאבים לייצר אפשרויות או לתכנן חלופות, וכולי – אינו אתגר רציני. ובודאי ברור שהוא מיושם ב double standard – נקודה שאני מדגיש במאמרון ההוא בהארץ: איש אצלנו לא שואל את השאלה המקבילה לגבי הצדקת הטרור הפלסטיני.
מה שאני בכל זאת מוטרד ממנו הוא אתגר קרוב. האתגר הזה הוא לא השאלה "מה אתה מציע" (מלווה בהנחה שאם אין לך הצעות אחרות אז הכל מוצדק), אלא הטענה שאין חלופות נוראיות פחות. לא "מה אתה מציע", אלא "אי אפשר להציע משהו פחות נורא". וכאן נכנסים כל השדים, שאני חשדן לגביהם, אבל שאיני בפוזיציה לפסול בבטחון מספיק. מחשבות על הרתעה (במאמר מעופרת יצוקה אני מרחיב מעט לגבי הרתעה, בכיוונים שונים), כולל לטווח רחוק, כולל כלפי צדדים שלישיים, וכולי. מחשבות על כך שגם אם ישראל אשמה (אפילו באופן בלעדי, אבל ודאי באופן חלקי משמעותי) בכך שהגענו למצב הנוכחי, בכל זאת ייתכן שזה לא מקעקע הצדקה של צעדים נוראיים עכשיו אם אין ברירה משמעותית, וכולי. זה הכח שאני בכל זאת מרגיש במחשבות מסוג "מה אתה מציע".
אני חושב – אבל לא בטוח – שהשיקול השני הזה גם הוא יכול ליצור הבחנה מסוימת בין חמאס ישראל.
כמובן, שיקולים כאלה פתוחים באופן מעורר חלחלה לניצול לרעה בידי מקבלי החלטות מושחתים מוסרית. ולגבי מידת האמון שיש לי במקבלי ההחלטות שלנו אינני חש צורך להרחיב. ושיקולים כאלה – שיקולים מסדר שני – חייבים להגביל את היכולת להיזקק לשיקולים מסוכנים שכאלה (מסדר ראשון) בשדה הפוליטי. אבל בכל זאת, השיקולים המסוכנים מסדר ראשון לא מאבדים את כל משקלם.

על כל פנים, שוב תודה,
דוד

עידן,
ההצדקה הפנימית של המערכת ברורה לי. אני רק לא מבין מדוע עליך לאמץ אותה כמו שהיא, בייחוד בעת הנסיון לקבוע האם הייתה מדיניות של פגיעה במטרות אזרחיות. בעצמך אמרת שזו "המשגה מעוותת." ידוע גם שהיא סותרת את ההגדרה החוקית המקובלת למטרה צבאית. אז מה זה משנה, לענינינו, מה המערכת מספרת לעצמה. כוונה ורציונליזציה אינן הינו הך. המערכת, ללא כל ספק, קבעה שבתי המשפחות הן מטרה ואין שום ראיות אובייקטיביות לכך שהמטרות שנקבעו הן צבאיות.
יגאל

תודה, עידן. רק שתי נקודות:
לגבי הרתעה. ה"משחק" האכזרי של הרתעה מורכב יותר. למשל, המשחק הזה משוחק לעתים קרובות לא רק נגד השחקן השני בהתפרצות אלימה ספציפית, אלא נגד הקהל. וכאן יש לטענת "השכונה הקשה" משקל מסוים – ייתכן בהחלט שמוניטין של מי שלא מוכנה לגרום נזקים איומים לאוכלוסיה אזרחית הוא מוניטין שישראל לא יכולה להרשות לעצמה, לאו דווקא בגלל חמאס, אלא בגלל, למשל, חיזבאללה. (אגב, אני חושב שהמורכבויות של משחק ההרתעה עובדות חזק גם בכיוון ההפוך – בחלק מהמקרים הפראיות והאכזריות של הפעולות הישראליות משדרות פגיעות-יתר, באופן שמקעקע הרתעה, ויחד איתה, מקעקע גם את השימוש בהרתעה כדרך להצדיק דברים נוראיים. אני מרחיב על זה מעט באחד הטקסטים שהזכרתי.)
ולגבי פסיכולוגיה מוסרית וכדומה: אני לא חושב רק שכעניין פסיכולוגי אנו נוטים להבחין (בחלק מהמקרים) בין כוונה וצפייה. אני מתייצב מאחורי הבחנות כאלה כעניין נורמטיבי (מסויג), ולא משום שאני חושב שהמעבר מפסיכולוגיה של המוסר למוסר קל מאוד. למעשה, אני מושקע בהכחשה של קלותו של המעבר. אבל זה מחייב דיונים במתודולוגיה של המוסר שאולי באמת עדיף להותיר לימים פחות עקובים מדם.

אתך תמיד ואני מברכת על כך שאתה לא מוותר ולא נרתע מאיומים. אני סומכת על המידע שאתה מביא, מפני שהוא תמיד מקושר לעדויות ולחקירות של אחרים. רק מקווה שתמשיך.

לא קשור ישירות לדיון אך מאחר שהעלת: "… זה פחות או יותר מה שכל ראשי השב"כ והמוסד לשעבר טוענים כבר שנים."…מישהו יכול להסביר את התופעה הזו שרק בדיעבד הם נזכרים לזעוק?

תודה עידן,
בהחלט דבר דבור על אופניו.
עניין אחד מטריד אותי: מהדיון יכול להשתמע כי הבעיה היא שיטת הפעולה שכתוצאה ממנה נהרגים חפים מפשע: אם היו פועלים בצורה אחרת בלי לפגוע באזרחים אולי אפשר היה להצדיק אותה ולא היינו עומדים באותה מדרגה עם החמס.
לדעתי הסיבה שאנחנו עומדים באותה מדרגה מוסרית היא באדישותנו המוחלטת לחיי אדם כאשר מתוך סיבות פוליטיות פנימיות חולפות (הרצון של ראש הממשלה לשמור על כסאו) מתחילים מלחמה בידיעה ברורה שהיא תעלה בחיי אדם. זה שאין בנמצא שום גורם בישראל (וגם בעזה) שרוצה ומסוגל לעצור את הדבר הנורא הזה היא הבעיה המרכזית שמצביעה על שחיות מוסרית עמוקה מאוד. גם אם היו נהרגים רק לוחמים משני הצדדים – הדבר לא היה מלבין את הפשע.

עידן,
תודה על התשובה המהירה.
לא התכוונתי לאסטרטגיה כלל, אני מדבר על השחיתות המוסרית של שני הצדדים או אפילו על אנטי-מוסריות שמאפיינת אתם. והרי גם הטעון שלך הוא טעון מוסרי המבסס את הדרישה להפסקת אש מידית על חוסר הצדקה מוסרית להרג האנשים. כך גם הטעון שלי.
ניתוח לא רע של שיתוף הפעולה בין נתניהו וחמס מעת אדם רז: https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9805591

עולה מדברייך כי במידה והמלחמה הייתה מתנהלת באופן שאינם נפגעים "חפים מפשע". ממש מפגש פנים מול פנים של החמאס וצהל. המלחמה הייתה מוסרית או מוסרית יותר.
שנית,
במידה ומספר הנפגעים בצד הישראלי היה גבוה או זהה למספר הנפגעים העזתים (היעדר כיפת ברזל) האם היית מפעיל את אותה הטרמינולוגיה במסה שכתבת ? האם הסולידריות שאתה מפגין היא כלפיי החלש יותר ? האם ישראל צריכה להצטער על נוכחות כיפת ברזל? כי זו מונעת את מותם של אלפים ובכך מונעת סימטריה שכה חשובה לך

פשוט מייאש לראות איך שהישראלים היהודים מקצינים יותר ויותר ימינה עם כל יום שעובר..
איך אפשר להתמודד עם חוסר האונים הזה, לצפות בפשעי מלחמה שישראל מבצעת בלי יכולת לשנות כלום?

כתבת:
נכון הדבר שאין לצה"ל מדיניות אש רשמית שמטרתה לפגוע באזרחים לא מעורבים, והראיה נוהל "הקש בגג". לו היתה מדיניות כזאת, היינו רואים מספרים גבוהים הרבה
יותר של הרוגים.
אבל סיימת ב:
יהיה מי שיתעקש להציב כוונת הרג בזדון במדרגה מוסרית נמוכה יותר מאשר אדישות להרג. אבל זו פסיכולוגיזציה של העניין המוסרי כשלעצמו; לי אין חפץ בדיון השוואתי על מה עובר בראשו של פעיל החמאס או הטייס הישראלי בשעה שהם שולחים חפים מפשע אל מותם. אני מניח שגם את הקורבנות זה לא מעניין.

אז זהו שאת כל הקורבנות שנחסכים בעזה, המוני הרוגים פוטנציאלים שנשארים בחיים רק בזכות ההבדל בין מדיניות צה"ל למדיניות חמאס ("לו היתה מדיניות כזאת, היינו רואים מספרים גבוהים הרבה יותר של הרוגים") זה מאוד מענין.

ככה שאיך שלא תהפוך את זה, צה"ל יוצא יותר מוסרי מחמאס.

בדיוק ליאון, השאלה היא מה האינטרס שלך ושל עידו להתפלפל בניסיון לייצר מראית עין של זהות מוסרית בין צהל לחמאס?

עידן שאלה לי אליך, במטותא: בעודי קורא את הטקסט הנפלא שלך עלו במוחי על אותם חברים וקרובי משפחה להם הייתי שמח לשלוח אותו, בתקווה שאולי יצליח לחדור את חומות הבערות והפחד. או אז חשבתי לעצמי: מה יכולה להיות תגובת הנגד היעילה ביותר כנגדך, מה שכמובן מוביל לשאלת השאלות, השאלה האפיסטמולוגית: איך אני יודעים את מה שאנחנו יודעים? אתה וודאי תענה שאתה מסתמך אך ורק על מקורות אמינים, למשל "אמנסטי" ו"בצלם" (כפי שאתה עושה בטקסט הנ"ל). או אז יאמר פלוני: שאפו עידן לנדו על הטקסט המשכנע והיסודי, ברם "בצלם" הוא–בעיני ובעיני רבים ארגון "אנטי-ישראלי" או "עוכר ישראל" ולפיכך לא אמין בעליל–ולמה שאשתכנע מנתונים שנאספו דווקא על-ידיו? אותו כנ"ל לאמנסטי ושלל הארגונים האחרים עליהם אתה מתבסס בטקסט. סה"כ טענה שאפשר…להבין מנין היא נובעת. במילים אחרות, אם בנסיון לשכנע אנשים בצדקת דרכנו עסקינן, זו נראית כנקודת התורפה המרכזית.
ולפיכך עושה רושם שעל-מנת לבסס את הטקסט שלעיל, מה שנדרש הוא טקסט מקדים–שמטרתו לשכנע את הלא-משוכנעים בנוגע לאמינות מידע כלשהו עליו ניתן לבסס את הדיון המדובר, כלומר, מבסס נקודת התחלה מוסכמת כלשהי.
אשמח לשמוע את תגובתך וכיצד ניתן להתגבר על המכשול המדובר.
תודה!

רועי,גם אם השמאל קטן מאד, זה עדיין לא אומר שהצדק לא איתם. ( להזכירך: היטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות)

כן. יתוש גייס את כל כוחותיו כדי להילחם בפיל. הוא תקף אותו בכל כוח עוקצו, ללא מעצורים, ללא שיקול דעת או לב. יתוש אינו מוסרי. למזלו של יתוש, הפיל מוסרי כל כך שלעולם לא ישתמש בכל כוחותיו העצומים כדי לדרוס את יתוש. הוא יודע שזה לא פייר, ובגלל שהוא פיל מוסרי, החליט בלבו לא להשתמש בכוחו העודף. אולי גם פחד מתגובת שאר החיות.
לגבי תופעת הלוואי – חשבת פעם שגם הצד השני חושש בדיוק כמוך? חשבת פעם שבעוד החשש שלך מדומיין, מבוסס על מעשי עבר ואינו בהקשר הנוכחי, החשש שלהם נובע ממעשים שנעשו ונעשים במציאות היומיומית שלהם? ואם חשבת כך – האם גם כאן אין סימטריה לדעתך?

אני שמעתי בימים האחרונים את הטיעון ההסברתי "הם אוהבים להיות כבושים".
אני באמת לא יודעת עד איזה תהומות ה"הסברה" הישראלית יכולה להגיע.

רפרפתי שוב על תוכן הדף, והתמונה המזוויעה של הגבר הנושא ילד הרוג.
היא הזכירה לי תמונה מהכפר כנא בלבנון (מלחמת לבנון הראשונה?) שבה יש (לפחות היו) הוכחות לכך שהסצנה של הרג הילדים/אזרחים שם היתה מבויימת [פוסט באנגלית של אדם שאינו ישראלי, ואולי אף איננו יהודי – שאכפת לו לחשוף שקרי של המחבלים].
אינני טוען שהתמונה מראה פגיעה מפוברקת, אבל צריך לזכור שיש הרבה שקרים בפרסומים של הערבים.
אני זוכר שהיה מקרה (באינתיפאדה השנייה?) שערבי טען שחיילים ירו על רכבו והבת שלו נהרגה מפגיעת כדור בראשה. החקירה של צה"ל הוכיחה שהיא לא נפגעה מחיילים (אולי אפילו לא היו חיילים באיזור), אלא נפגעה מפליטת כדור מאקדחו של אביה!
אני יודע להבדיל בין האבל של האב, לבין ההאשמה המפוברקת נגד ישראל.

אני אלך מהסוף להתחלה:
שלטון ישראל ברמת הגולן – שהיתה בסיס לתוקפנות מתמשכת נגד ישראל במשך 19 שנים שהסתימו בהתקפה על ישראל – הוא לא המקרה היחיד של שינוי גבולות שקרה בעולם *אחרי* WW2, והעובדה שמדברים באו"ם רק על ישראל היא ביטוי לאנטישמיות, שבחלקה אפילו לא מודעת, נגד ישראל.
השוואתך את ישראל לחמאס היא גם סוג של אנטישמיות: אבל אני יודע שאם הערבים יתקפו את מפקדות צה"ל בקריה בת"א, וייפגעו אזרחים בסביבה, לא יהיו גינויים באו"ם על-כך (וסביר שישראל לא תתלונן).
ישראל לא העבירה את אזרחיה לשטח "כבוש" – אלה היו האזרחים שרצו ליישב את ארץ-ישראל!
העובדה שהממשלה ניהלה את זה נובעת מכך שהיהודים מצייתים לחוק – לפחות יחסית לערבים ולבדווים המקימים 'ישובים לא-מוכרים' גם ביו"ש (בעזרת כספים אירופאים) וגם בתחומי הקו הירוק – ולכן הישובים הוקמו באישור הממשלה, ולא בדיוק בתכנונה (ואני מתנגד למאחזים הלא חוקיים). לכן קשה להגיד שהמתנחלים הם זרוע פסאודו-צבאית של מדינת ישראל. כמובן שאחד מתפקידיו של הצבא הוא להגן על אזרחים מפני פעולות טרור בכל מקום – וזה כולל גם הגנה על ערבים תמימים המותקפים ע"י מחבלים יהודים (משימה שעדיין איננה מתמלאת בצורה נאותה).
ישראל לא סיפחה את רוב השטחים, כי לא ברור כיצד תיפטר בעיית הערבים היושבים שם. להערכתי, אחרי עבדאללה ירדן תהפוך למדינה פלשטנית – ולא ברור שצריך שלוש מדינות פלשטיניות (עזה, שכם, ירדן). למיטב זכרוני לא הימין סיפח שטחים, אבל מפלגת העבודה ניסתה את הסכם אוסלו והתוצאה שלו היא לא רק טרור ברש"פ, אלא החינוך לטרור ברש"פ: ישראל איננה קיימת במפות, מהללים שאהידים, ומחנכים לגרש ולהרוג יהודים – הכל מופיע בספרי הלימוד שם (האם תקים איזשהו דף לנושא?). בני ה-10 של היום הם המנהיגים בעוד 30 שנה – אז איך יהיה שלום?
החלטת החלוקה כ"ט בנובמבר תש"ח בוטלה למחרת: כשהיהודים רקדו ברחובות משמחה, הערבים דחו את ההחלטה ויצאו לרצוח יהודים. אי-אפשר לחייב את הצד היהודי לקיים את ההחלטה כשהצד השני הפר אותה ברגע לידתה. מה שנשאר זו זכות היהודים ללהתיישב בכל שטח המנדט ממערב לירדן בגבולותיו המוכרים של המנדט.
השלטון הצבאי החל על ערביי השטחים (האם אתה יודע שהיה ממשל צבאי על ערביי ישראל עד כ-10 שנים אחרי הקמת המדינה?), הוא בעיקרו הגנה מפני הטרור הערבי שלא פסק במשך שנות קיומה של מדינתנו והיה גם קיים במשך כל שנות המנדט והתחיל כ-70 שנה קודם למנדט: הנרצח הראשון של הטרור הערבי בא"י, באתר הביטוח הלאומי הוא שלמה זלמן צורף (הסבא של יואל מוישה סלומוון) שנרצח בשנת 1851 בגלל פעולותיו לשיקום ביה"כ "חורבת רבי יהודה החסיד" ("החורבה" בעיר העתיקה), ואני דור שביעי בי-ם, צאצא שלו.
והמנדט הבריטי? מהרגע שהוקם רישמית הפר את כל התחייבויותיו כלפי היהודים: בזמנים רבים הגביל כניסת יהודים לארץ (אנחנו זוכרים רק את הספר הלבן שמנע כניסת פליטים מאירופה: לפני WW2 וגם במהלכה ואחריה) – אבל בכל התקופות האלה לא מנע כניסת ערבים (90% מערביי א"י הם צאצאי מהגרי עבודה שהגיעו *אחרי* הקמת המושבות הראשונות, בערך מ-1880). אבל יותר מכך: כשהערבים עשו פרעות ביהודים – 1920-1 – בגליל (טרומפלדור) ובירושלים, הבריטים הכניסו את זאב ז'בוטינסקי לכלא ב-1920, כי הוא אירגן את ההגנה על היהודים (וזה היה הגרעין שממנו קם אירגון "ההגנה").
יש עוד הרבה עוולות שגרם המנדט הבריטי ליהודים.
מספיק להיום

אתה עושה סמטוכה ממה שכתבתי:
בחוק הבין לאומי "איסור לקיחת שטחים בכח" מופנה כלפי התוקפן, לא כלפי המתגונן, והגולן אינו מקרה יחיד.
מאז הסכם אוסלו אין שלטון צבאי על רוב הערבים הנמצאים ביו"ש – ולצערי מדינת ישראל איננה מתמודדת עם הבניה הבלתי חוקית בשטחי C כמו גם בתחומי הקו הירוק, וערביי מזרח ירושלים, בחכמה או לא, הם תושבי מדינת ישראל.
בטענתך לגבי "החזרת השטחים לירדן" אתה מתעלם מטענתי המבוססת ששלטון ירדן ממערב לנהר הירדן היה לא חוקי, לפי הדין הבינלאומי (הם היו התוקפן במלחמת העצמאות).
בתקופה של כ-400 שנים – עד אמצע המאה ה-19, האוכלוסיה הלא יהודית בא"י ירדה במספרים מוחלטים (והיתה פחות מ-100 אלף איש), ורק האוכלוסיה היהודית גדלה (מקור: "אדמת מריבה" של שמואל כץ, המתבסס על מקורות רבים). רק דוגמה קטנה: ב-1800 היהודים היו רבע מאוכלוסיית העיר העתיקה, וב-1860 – מחצית.
האוכלוסיה הערבית בא"י גדלה רק בגלל פיתוח הארץ ע"י היהודים – "הגירת עבודה" – ובעיקר הקמת המושבות (ואז היתה הסיסמה "עבודה עברית", כדי לעודד העסקת פועלים עברים, והוקמה אגודת "השומר" להגנה מפני גנבים ושודדים – שמחדשת את פעילותה בשנים האחרונות, בגלל הפשיעה החקלאית). נכון שבמאה ה-19 היה רוב ערבי בא"י (שחלקם צאצאי יהודים שהתאסלמו ואיבדו את הקשר ליהדות), אבל רוב הישובים הערבים היו כפרים זעירים של משפחה יחידה או משפחות קטנות בודדות.
צריך לזכור שמאז שהוקם המנדט, הבריטים הפרו את כל התחייבויותיהם כלפי היהודים – כפי שקיבלו בכתב המנדט מ'חבר הלאומים', והדבר הבולט במיוחד היה ההגבלה על כניסת יהודים (במיוחד, אך לא רק) בתקופות שונות, שהמשמעותית ביותר היתה מאז 1933 ועד 1848 (אפשר רק לנחש כמה יהודים היו ניצלים מהשואה, אילו נתנו לפליטים יהודים להיכנס). דבר לא ידוע הוא שהמעפילים הראשונים הגיעו לארץ בשנת 1933 – עליית "אף על פי", שאורגנה ע"י הצה"ר בהנהגת ז'בוטינסקי, אבל הושכחה מההיסטוריה ע"י תנועת העבודה (בן-גוריון?) שכתבה את ההיסטוריה.