"מרחב תמרון" להנצחת הסכסוך: מנהרות, הרתעה ורווחי מלחמה

ובכן, עכשיו זה רשמי: מנהרות זה הצנטריפוגות החדשות. "יכולת שיגור" – זה כבר פאסה. במשך שנים נופף מולנו נתניהו באיום האיראני, ובוקר בהיר אחד קמנו ו… פוף: נעלם האיום. לפחות נעלם מנאומיו של ראש הממשלה. אז הגיעה שעתה הגדולה של "יכולת השיגור" של רקטות לישראל – בידי חיזבאללה והחמאס. היכולת הזאת קיבלה ממדים שטניים בהסברה הישראלית והצדיקה כל עוול ופשע נגד אלפי אזרחים חפים מפשע בלבנון ובעזה. אבל גם הלימון הזה נסחט עד תום, ובינינו – בלי תוצאות מרשימות: יכולת השיגור של חיזבאללה וחמאס רק משתפרת ממבצע למבצע. או אז נקראו אל הדגל המנהרות על שלל צאצאיהן: מנהרות הברחה, מנהרות טרור, מנהרות נפץ, מנהרות שיגור, ולאחרונה – מנהרות התקפיות.

זה הסדין האדום החדש, והציבור הישראלי – סתגלן וקל למידה כתמיד – שש להסתער גם עליו בחימה שפוכה. ההסתערות סוחפת-כל, רב-ערוצית, אינטנסיבית ומענגת כל כך, עד שנשכח הלקח העקבי מן ההסתערויות הקודמות: מאחורי הסדין האדום יש אוויר ריק.

זאת דינמיקה מרתקת; קיראו את הפוסט המצוין של דני בר-און, שמעלה את כל השאלות הנכונות. אני רוצה להמשיך ולשאול על המנהרות, שנייה לפני שהן הופכות לפרה קדושה שאין לפצות פה מולה.

נקודת ההתחלה שלי היא פוסט נרחב שכתבתי לפני שנתיים וחצי על יחידת יהל"ם של חיל ההנדסה ומעלליה ב"עופרת יצוקה" ועד ימינו. חלק אחד באותו פוסט התייחס למאמצים הרבים שצה"ל משקיע, הן טכנולוגית והן מבצעית, בהכשרת היחידה הזאת ל"לוחמת מנהרות". אני מדגיש את הביטוי "לוחמת מנהרות", להבדיל מ"איתור מנהרות" או "השמדת מנהרות", שהם במוקד העניין בעת הזאת. זה לא אותו דבר, למרות שבסוף ניווכח שהמסקנות בשני המקרים אינן שונות מהותית.

כך כתבתי אז:

הדוגמאות הבולטות בעידן המודרני הן המנהרות שחפרו הסינים בראנזוהאנג נגד היפנים במלחמת סין-יפן השנייה, והמנהרות שחפר הוייטקונג נגד האמריקנים במלחמת וייטנאם. בשני המקרים נקלעו האמפריות למלחמת התשה מתסכלת מול אויב חמקמק ששלט בשטח הרבה יותר טוב מהם והסב להם אבידות כבדות באמצעות מילכוד והנחת מטענים נסתרים. על מחוז קוּ-צ'י בוייטנאם, שהוייטקונג חפר ורישת מתחתיו עיר תת-קרקעית שלמה, הסתער הצבא האמריקני כמה פעמים. במבצע קרימפ (ינואר 1966) הומטרו על קו-צ'י 30 טון פצצות ושוגרו לשם 8,000 חיילים; במבצע סידר פולז (ינואר 1967) תקפו את קו-צ'י 30 אלף חיילים אמריקניים; ב-1969 שוב הופצץ כל המחוז בהפצצות שטיח כבדות. בסופו של דבר האמריקנים לא יכלו ללוחמי המנהרות של קו-צ'י, ואלה ניצחו במלחמה.

המתכננים והמפקדים של יחידת יהל"ם יודעים את כל זה, מן הסתם. בלי ספק הם חושבים שאצלנו זה יהיה אחרת. לנו יש טכנולוגיה מתקדמת (שולחים רובוט מצלמה למנהרה ורק אז יורדים אליה!); לנו יש תורת לחימה מסודרת; חומרי נפץ חדשניים; וכן הלאה והלאה. אני מניח שבכל דור ודור, האמפריה שניצבה מול לוחמי המנהרות אמרה לעצמה: אצלנו זה יהיה אחרת. אנחנו מתקדמים יותר, חכמים יותר.

ובכל דור ודור, לוחמי המנהרות אמרו לעצמם: לנו אין ברירה. זאת האדמה שלנו. עכשיו אנחנו מתחתיה, אבל בסופו של דבר הכובש יוותר ויעזוב אותה. אז נעלה שוב למעלה.

מה צה"ל מחפש מתחת לאדמה בדרום לבנון ובעזה? יש שם כבר אלפי מנהרות, תשתית מסודרת להעברת סחורות ותחמושת. הן עובדה קיימת; שום כוח צבאי שבעולם לא ימחק אותן. האם צה"ל מתכנן הפצצות שטיח מסיביות על כל השטח המיושב בעזה? כדאי שנדע על זה מראש. לכל היותר ניתן לפוצץ חלקים מבודדים של כמה מנהרות, טיפה בים. אין סיכוי להגיע לכל מאגרי התחמושת שחבויים שם, וכל עוד מתקיימות המגבלות על הכנסת חומרי גלם לעזה, ובעיקר המגבלות על ייצוא סחורות ממנה, יש צורך אזרחי אמיתי, ולא רק צבאי, להמשיך להפעיל אותן. החיים חזקים יותר מהכל.

כן, המנהרות משמשות להתעצמות צבאית. בשפת התעמולה הרשמית בישראל, צבירה מטורפת של נשק נקראת "בניין כוח" כשהיא בצד שלנו, ו"הברחת נשק" כשהיא בצד שלהם. זה סכסוך מזוין, לא? מה מצפים שם במטכ"ל, שהפלסטינים יבריחו דרך המנהרות חוברות תשבצים ופונפונים מצמר – בזמן שישראל מתחמשת עד לשיניה בעוד ועוד ועוד ועוד מערכות נשק שעלויותיהן ורמת ההרס שהן ממיטות עולות על כל דמיון?

ככה זה בסכסוך מזוין. האויב מתחמש, מתאמן, ומטמין מארבים. יש לנו בעיה עם זה? אולי הגיע הזמן להתחיל לשקול דרכים לא-אלימות להפסקת האלימות. כל עוד הסכסוך אלים, אפשר להפסיק להזדעזע כל יום מחדש מכך שהאויב שוקד על הצטיידות בנשק.

הדברים האלה נכונים גם כיום. הפונקציה העיקרית של המנהרות בעזה היא הברחת סחורות ונשק לתוך הרצועה. הניסיון הישראלי למגר את התופעה הזאת נועד לכישלון מהסיבות שמניתי לפני שנתיים וחצי, ואכן, בימים אלה מתברר עד כמה ישראל היתה רחוקה מהשגת היעד הזה.

אבל משהו התחדש, וצריך להתייחס גם אליו. אלה המנהרות ה"התקפיות", או חוצות הגדר, שדרכן ניסו וגם הצליחו לוחמי חמאס להתגנב אל שטח יישובים ישראליים במטרה לבצע שם פיגועים. האפשרות הזאת מעוררת חלחלה, באופן מובן, והדעה הרווחת היא שיש לעשות הכל על מנת לאתר ולהשמיד אותן בהקדם האפשרי.

לפני שאכנס לעובי הקורה, רצוי להבחין כבר עכשיו שההסברה הישראלית לא מבזבזת רגע, ולמעשה הפכה את קיומן של המנהרות חוצות הגדר לעילה הכמעט בלעדית של המבצע. בשעה זו הפרשנים כבר מגדירים את מטרת המבצע כ"חיסול המנהרות". כך מבצרים קונצנזוס תוך כדי תנועה, וכך גם גוזרים אלם על כל מי שמעז לפקפק בו. שכן מה נעשה כשנגלה שגם היעד החדש שהוגדר למבצע אינו בר-השגה, כמו כל היעדים של המבצעים הקודמים בעזה?

אה, כן . נגדיר יעד חדש ונצא לעוד מבצע. בזה אין לי ספק. לעת עתה אני רוצה להתרכז ב"חיסול המנהרות".

המנהרות בעזה

לישראל יש "בעיה" עם המנהרות כבר… לא תאמינו, משנת 1990. שני עשורים וחצי. במרוצת השנים, ובמיוחד לאחר הטלת המצור על עזה, הפכו המנהרות למרכיב מרכזי בכלכלה ובהתעצמות הצבאית של הרצועה. בשיאן, היו בעזה כ-1,200 מנהרות, רובן לכיוון סיני. בשנים האחרונות הכריז המשטר המצרי מלחמת חורמה עליהן והרס את רובן. בישראל מעריכים כיום את מספר המנהרות בעזה בעשרות רבות. זהו מערך מבוצר שנבנה בהשראת רשת המנהרות של החיזבאללה בדרום לבנון. הוא מאורגן ונשלט מלמעלה כפרוייקט צבאי לכל דבר.

בימים האחרונים עולה לכותרות שוב ושוב "המחדל": העובדה שלאחר שנים של התראות וגם של בחינת חלופות, משרד הביטחון טרם הצליח למצוא פיתרון טכנולוגי לבעיית הזיהוי המוקדם של מנהרות. שורה של מומחים בגיאופיסיקה מתייצבים בתקשורת, כולם חכמים וחלקם גם מספיק חכמים כדי להחזיק במניות שיזנקו פלאים עם מתן הזיכיון למערכת איתור המנהרות, וכולם מפנים אצבע מאשימה ל"גרירת הרגליים" של משרד הביטחון. האמת היא שהאתגר הטכנולוגי אינו פשוט בכלל; הרעיונות נעים בין הנחת סיבים אופטיים תת-קרקעיים, מכ"מים גיאולוגיים, מדידות גרביטציה, "האזנה" סייסמית, ומגיעים לכדי כרייה של תעלה באורך 70 ק"מ מסביב לרצועה והטמנת מכ"מים בתוכה.

העלויות, בכל מקרה, מגיעות למיליארדי שקלים.

מה שחשוב הוא שאין בנמצא אף מערכת גיאופיסית לאיתור המנהרות בעזה, שלא לדבר על מערכת שניתן כבר להכניסה לשימוש מבצעי בזמן הקרוב. המשמעות היא שבשנתיים הקרובות, לכל הפחות, צה"ל ימשיך להתבסס על השיטה הקיימת – מודיעין ותצפיות. כפי שראינו במבצע הנוכחי וגם כפי שעולה מעדויות של פועלים שהשתתפו בכריית מנהרות, השיטה הזאת לא עובדת. קל מאד להסוות את העבודה על מנהרה, קל להסוות את פתחי הכניסה והיציאה, והפלסטינים כבר רכשו מומחיות בנושא.

הבעיה החמורה יותר היא שגם אם המאמצים שמרכזת עכשיו מערכת הביטחון ישאו פרי בקרוב, גם אם תקציבי הענק שהמדינה עומדת להשקיע ב"כיפת ברזל נגד מנהרות" יתגשמו בדמות מערכת יעילה – בעית המנהרות לא תיפתר. ועל זה לא מדברים. זה טאבו.

קצב בניית המנהרות

עד לימים האחרונים, על פי הדיווחים, צה"ל חשף 31 מנהרות התקפיות והשמיד 11 מהן. כמה מנהרות כאלה יש? על פי הערכה גסה, עשרות. איתורן והשמדתן יסמנו, כך נראה, את תום השלב הקרקעי של "צוק איתן". זה ייקח זמן. ישראל תכריז על "השגת היעדים" ותיסוג.

ומה יקרה אז? כמובן, צה"ל יתחיל לחדש את מלאי הפצצות והטילים שלו, והחמאס יתחיל לחפור מחדש את המנהרות. ככה זה בין אויבים: הצדדים מנצלים כל דקה להתעצמות צבאית.

כמה זמן לוקח לבנות מנהרת נשק? על פי ההערכה הזאת (5 פועלים, 12 מטרים ליום) – שלושה חודשים. על פי הערכה אחרת (20 מטרים ליום) – אפילו פחות. בואו נניח תקופת התאוששות קצרה בעזה, ליקוק פצעים, לפני תחילת העבודות. בהערכה מאד מתונה אפשר להניח שמנהרות הנשק יושלמו תוך חצי שנה מסוף "צוק איתן".

כל המנהרות. ואולי יותר. כוח אדם הרי לא חסר ברצועה. וחומרי גלם? כפי שעמותת "גישה" חוזרת ומציינת, המצור הישראלי וההגבלות על הכנסת חומרי בנייה לא מנעו את בניית המנהרות; הן רק פגעו בשוק האזרחי. מי שמשלה את עצמו ש"עצירת המנהרות" תהיה חלק מתנאי הפסקת האש שתתגבש מוטב לו שיתפכח כבר עכשיו. כשם שישראל לא תפרק טייסת אף-16 ולא תוותר על 3.1 מיליארד דולר סיוע בטחוני מארה"ב כחלק מהפסקת האש, גם החמאס לא יוותר על זכותו לשקם את יכולת ההרתעה הצבאית שלו. מפקד יהל"ם לשעבר מודה במובן מאליו: "הם יחזרו לחפור בכל מצב".

בתוך חצי שנה לצה"ל עדיין לא תהיה טכנולוגיה לאיתור מנהרות. אבל השאלה היותר קריטית היא דרך הטיפול במנהרות שכן יאותרו. קציני צבא כבר הבהירו במהלך המבצע הנוכחי ש"לא ניתן להתמודד עם איום המנהרות בהפצצות מן האוויר". השמדת המנהרות ההתקפיות היתה למעשה העילה המבצעית לפלישה הקרקעית. פצצה שמוטלת ממטוס יכולה להשמיד את פיר הכניסה והיציאה של המנהרה אבל לא את כל אורכה. לשם כך יש צורך בחיילים שייכנסו פנימה.

מסקנה: תוך חצי שנה לכל היותר יימחקו "השגי" מבצע "צוק איתן" ותתחדש העילה לפלישה קרקעית לעזה.

הנה שוב תמצית הטיעון. (1) ברוב המקרים, צה"ל אינו יכול לאתר בזמן אמת בנייה של מנהרות נשק; (2) גם לו היה יכול, קצב הבנייה וזמינות המשאבים ברצועה הם כאלה שיבטיחו את חידושן של עשרות מנהרות בתקופה של חודשים ספורים עד חצי שנה; (3) הדרך היחידה להשמיד מנהרה היא באמצעות פלישה קרקעית לעזה (על כל הנלווה אליה – טבח אזרחים חפים מפשע וכו'); (4) על כן, מבצע "צוק איתן" ייכשל בהשגת יעדיו, כמו קודמיו, ורק יסלול את הדרך לסיבוב הבא.

צה"ל לא יפלוש לעזה בעוד חצי שנה. אבל היו סמוכים ובטוחים שהדיבורים על "שחיקת ההרתעה" ו"הפרת ההבנות" מצד החמאס כבר יתחילו לטפטף בחודשים הקרובים ויהפכו למבול תעמולתי בסוף פרק הזמן הזה. דעת הקהל תוכן, המחסנים יתמלאו, ותקציב הביטחון שוב ינגוס ברעבתנות בכל מה שטעון תיקון בחברה כאן. ישראלים צדקנים ימשיכו להטיח בזעם ש"החמאס מבזבז את כל הכסף שלו על בניית מנהרות במקום על שיפור תנאי החיים ברצועה", ובאותה נשימה יהנהנו בצייתנות כשמשרד הביטחון ישאב תקציבים נוספים מן השירותים החברתיים, כשהחינוך האפור ישגשג, בתי החולים יקרסו והדיור הציבורי ישבוק חיים. הסימטריה הגרוטסקית תחמוק מן העין. ובכל זאת יש הבדל אחד, לטובת תושבי עזה: אותם אף אחד לא שואל, השלטון הרודני של החמאס מוחץ את האופוזיציה וכך יכול לגזול כספי ציבור ללא חשש מחאה. אצלנו, "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", הציבור מתנדב מרצונו החופשי להיעקד על מזבח הביטחון.

והפוליטיקאים? אלה ימתינו לשעת הכושר. פיגוע טרור. סימני אחדות פלסטינית. לחץ מדיני בלתי נסבל. ואז הם יתנו את פקודת האש. התקשורת, כמו תמיד, תעמוד בצד ותריע ל"יכולת האיפוק" ו"שיקול הדעת" של ראש הממשלה.

טכנולוגיות לניהול סכסוך

המנהרות ההתקפיות הן אכן איום אמיתי על חייהם של תושבי הדרום. בסוף השבוע דווח שחרדת המנהרות הניסה 85% מתושבי היישובים שצמודים לגדר. זהו איום שיש להסירו. אבל אין דרך צבאית להסיר את האיום הזה – אפילו לא לטווח של חצי שנה. כל מה שניתן לעשות הוא להקיז דם ומשאבי עתק בפעולות שתוצאותיהן נשחקות עד דק בתוך חודשים ספורים.

את זה צריך לומר ביושר, ואת זה אף אחד במערכת הפוליטית לא יעז לומר. כיוון שהמשמעות של אמירה כזאת היא שיש מגבלות על האפקטיביות של הכוח הצבאי הישראלי (מעבר למגבלות המוסריות, נישה של "סמולנים" שנובחים בזמן שהשיירה עוברת). ויש בעיות מדיניות שאין להן פיתרון צבאי. שוב, אוקסימורון תודעתי עבור ההנהגה הישראלית ורוב הציבור.

הבעיה רחבה יותר ומקיפה מגוון שלם של טכנולוגיות צבאיות שנכנסו לשימוש בישראל כתחליף לחשיבה מדינית. זה התחיל בחומת ההפרדה ומגוון כלי השליטה והניטור שעוטפים אותה, והמשיך בשימוש הגובר והולך במל"טים ורובוטים אחרים ללחימה מול האויב, והגיע עד מערכת "כיפת ברזל". הלוגיקה תמיד אותה לוגיקה: מינימום חיכוך עם האויב, מקסימום שליטה והרג, והכי חשוב: "מרחב נשימה" או "מרחב תמרון" לפוליטיקאים.

שימו לב כמה פעמים חזר הביטוי הזה בתקשורת כשדובר בשבחי "כיפת ברזל"; שימו לב גם שהמרחב המדובר אינו חל על היישובים הצמודים לגדר, עליהם "כיפת ברזל" איננה מסוגלת להגן. אמור מעתה: אפשר לנשום עוד קצת כי תושבי המרכז מוגנים, לא כי תושבי גוש אשכול מוגנים.

ולשם מה דרושה הנשימה הנוספת? מה ישראל עושה בזמן התמרון ש"כיפת ברזל" מספקת לה? שוב, שאלות שאינן נשאלות. אף כי התשובה די ברורה: מסלימים את הסיבוב הנוכחי ומתכוננים לסיבוב הבא. כך יוצא, פרדקוסלית, שמערכת הגנתית לכאורה כמו "כיפת ברזל" הופכת לאביזר התקפי בארסנל הישראלי. הצלחתה הפנומנלית להוריד את רמת הנפגעים בעורף הישראלי כמעט לאפס מחקה ממשוואת הכוחות הפוליטית גורם אחד, רב עוצמה, שתמיד לחץ על הפוליטיקאים לסיים את עסקי הדמים שלהם במהירות האפשרית: מחאת הקורבנות בצד הישראלי וזעקת ההורים השכולים. מי שמכיר את הסטורית המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה ונגד השהייה ברצועת הביטחון יודע שמדובר בגורם משמעותי. ככל שהאבידות בצד הישראלי מתמעטות יותר מעימות לעימות, כך יש לדרג המדיני יותר "מרחב תמרון" להמשיך בלחימה ולזרוע הרס רב יותר בצד הפלסטיני. האבידות שם הרי לא יוציאו את הישראלים אל הרחוב.

אם נחזור לחומת ההפרדה, גם היא, לכאורה, חסכה בחיי אדם בטווח המיידי והורידה דרמטית את כמות הפיגועים בתוך ישראל. אבל במקביל היא יצרה מציאות איומה עבור מאות אלפי פלסטינים שנושלו מאדמתם, או נותקו ממקורות פרנסתם, או מבני משפחותיהם, והפכו להיות "תושבים ארעיים" על אדמתם מימים ימימה. כל אלה הם "נזקים אגביים" בעיניים ישראליות, אך הם חוזרים אלינו כבומרנג כל הזמן בצורות שונות: פיגועים מזדמנים, מהומות המוניות, הקצנה בדרכי המחאה הפלסטיניות, בידוד מדיני ועוד.

(קריאות מהקהל: "אז מה, היית מעדיף בלי חומת הפרדה? בלי "כיפת ברזל"? היית מעדיף שכולנו נתפוצץ פה בשביל הצדק שלך?" לא. בכלל לא. אבל חכו עם זה רגע).

הבעיה היא מושגית

הבעיה נעוצה במושגים שבהם ישראל מנסחת לעצמה את הסכסוך עם הפלסטינים. המושג הבסיסי הוא שליטה, וממנו נגזרות כל האסטרטגיות. הרעיון שחייבים לשלוט בפלסטינים, הן בגדה המערבית והן בעזה, כל הזמן ובכל תחומי החיים, אינו מרפה מן ההנהגה הישראלית ומחלחל עד לאחרון הפקידים במנהל האזרחי. כשזאת מסגרת ההתייחסות, נותרות על השולחן רק שאלות תועלתניות: האם מנגנון א' יעיל יותר או פחות ממנגנון ב' בשימור השליטה הישראלית?

אכן, אם השליטה בפלסטינים היא חזות הכל, חומת ההפרדה ו"כיפת ברזל" הם פתרונות מצוינים. שניהם מבטיחים מינימום פגיעות בנפש בצד הישראלי תוך כדי הענקת "מרחב תמרון" לדרג המדיני והצבאי, שמנצלים אותו להעמקת השליטה בפלסטינים. הנקודה העיוורת של ישראל בסיפור הזה הוא שדינמיקת השליטה והניהול הטכנולוגי של הסכסוך רק מעמיקים את האיבה ההדדית ואף את חוסר היכולת להבין את הצד השני. הישראלים ב-2014 כל כך רחוקים מעולמו של הפלסטיני, כל כך מנותקים מן היומיום שלו – ושוב, תודה לתקשורת על ההתעלמות העקבית מן המתרחש בעזה כשלא יורים ממנה טילים – שכל דבר שיגידו להם על הפלסטינים ייקלט על נקלה. מן הצד השני, הפלסטינים שסופגים את נחת זרועה של טכנולוגית הכיבוש הולכים ומאבדים תקווה שאי פעם ישראל תיאות להגיע איתם להסדר שמבוסס על כבוד ושוויון הדדי. נסו למשל לדבר אל ליבם של תושבי שכונת א-שוג'אעיה, שחיל האוויר הפציץ אותה ב-120 פצצות של טון במשך שבוע או פחות. נסו להגיד להם שבעצם רוב הישראלים רוצים לחיות בשלום.

שמעתם נכון. 120 פצצות של טון כל אחת על שכונת מגורים מאוכלסת בצפיפות, שתושביה חוזרים ואומרים – אך אין מי שיקשיב בצד הישראלי – שאין להם לאן להתפנות. וזה רק מה שהיה לפני הכניסה הקרקעית לשכונה. עיצמו את עיניכם לכמה שניות ודמיינו איך תיראה השכונה שאתם גרים בה אחרי 120 פצצות טון מן האוויר.

מכירים את הפתגם החכם, "כשיש לך רק פטיש ביד, כל בעיה נראית כמו מסמר"? תחשבו לבד מי כאן המשל לישראל, מי לצה"ל ומי לעזה. דוקטרינת ה"שליטה בכל מחיר" גובה מחיר עצום מן החברה הישראלית, אבל ההבט המבהיל ביותר שלה הוא יכולת ההנצחה העצמית. הפתרונות שהיא מציעה יוצרים מציאות שמחייבת עוד ועוד פתרונות מסוג כזה. אם הניתוח שהצגתי כאן לפרוייקט ביעור המנהרות הוא נכון – מדובר בפרוייקט שנועד לכישלון. הדבקות בו פירושה עוד ועוד תקיפות הרסניות בעזה, עוד ועוד זרעי איבה ופורענות לדורות ההמשך. הזרעים האלה ינביטו, בלי ספק, שיטות לוחמה מתוחכמות ואכזריות יותר מצד החמאס, ואלה יצריכו שוב פתרונות צבאיים יצירתיים מצד ישראל. ככל שהכדור מתגלגל, נשללות ביתר תוקף כל האופציות שאינן צבאיות, ולצידן אפילו אופציות צבאיות מתונות הופכות בלתי רלבנטיות.

כך פועל הגיון ההסלמה. הוא נראה בלתי נמנע מבפנים (גם אוגרים שרצים בלי הפסק על גלגל בכלוב חושבים, מן הסתם, שאם יפסיקו הם יספגו חבטות כאלה נוראיות שזה לא משתלם). מי שלכוד בו לא יכול לדמיין פתרון שאינו מנוסח במונחי העימות העכשוויים. הם יורים טילים? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא מערכת הגנה מטילים. הם חופרים מנהרות? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא הקמת יחידות צבאיות שמתמחות בלוחמת מנהרות. כל צעד נראה טבעי, כל מסקנה מתחייבת.

רק התוצאה הסופית, משום מה, מצטיירת כאבסורד מוחלט.

בואו נדבר על… המממ… הרווחים

טכנולוגיית ניהול הסכסוך היא עסק גדול, ויש בו הרבה כסף. לישראלים לא נעים לדבר על הכסף הזה; קצת כמו לחטט בחשבון הבנק הפרטי של מנתח לב שמציל חיים מדי יום ביומו. אבל עסקים גדולים וכסף גדול הם משתתפים בלתי נמנעים במשחק הפוליטי, ומי שרוצה להבין אותו עד תום לא יכול להרשות לעצמו להתעלם מהם. העובדה ש"כיפת ברזל" מצילה חיים לא סותרת את העובדה שיש לא מעט גורמים שמרוויחים ממנה יפה מאד, וככל שהשימוש המבצעי בה מתרחב – כך הם מרוויחים יותר.

מערכת "כיפת ברזל", למי שלא יודע, חיה ונושמת על כספים אמריקאיים – תקציב ייעודי להגנה מפני טילים שמתווסף לסיוע הבטחוני הרגיל (האחרון עומד על 3.1 מיליארד דולר לשנה). עד היום מימנה ארה"ב את "כיפת ברזל" ביותר ממיליארד דולר, ואת כלל הפרוייקטים להגנה מפני טילים (כולל החץ ו"שרביט קסמים") ביותר משני מיליארד דולר. רק לפני 10 ימים אישר הסנאט תוספת של 351 מיליון דולר ל"כיפת ברזל"; לא יצא שבוע, ושר ההגנה האמריקאי ביקש מהקונגרס תוספת נוספת, של 225 מיליון דולר, למלא את המחסור שנוצר בעקבות מבצע "צוק איתן".

במלים אחרות, "כיפת ברזל" היא פרוייקט אמריקני-ישראלי משותף. אמריקה נותנת את הכסף, ישראל את הפיתוח והניסיון המבצעי. הכספים הגדולים שזורמים מוושינגגטון לרפא"ל ולאלביט מלמדים הרבה יותר על האינטרס האמריקני במזרח התיכון מכל הצהרה חלולה של מזכיר המדינה. האם יש לארה"ב אינטרס לחולל מהפך במזרח התיכון – מהפך כזה שיהפוך את "כיפת ברזל" היקרה (כל סוללה עולה בין 50-60 מיליון דולר, כל טיל מיירט כ-100 אלף דולר) למיותרת? זה כמו לשאול האם יש למישהו אינטרס לזרוק במתכוון הון עתק לפח הזבל (עוד על השאלות שמעורר הסיוע האמריקני לישראל, ראו כאן).

יצרניות הנשק הישראליות מתפרנסות יפה מן הסכסוך. הרווחים באים בשתי קומות. בקומה ראשונה – המכירות לצה"ל. בקומה השניה – המכירות לצבאות זרים, שמתבססות על התוצאות המוכחות ב"שדה הניסויים" שנקרא רצועת עזה. אין פרסום יעיל כמו טבילת אש אמיתית. אבל הסיפור רחב הרבה יותר ואי אפשר לגעת אפילו בקצה קצהו כאן. נתח עצום של ענף ההיי-טק הישראלי תורם במישרין או בעקיפין לטכנולוגיות ניהול הסכסוך. קיראו את מאמרו מאיר העיניים של יותם פלדמן בנושא. המרוויחים הגדולים הם כמובן בעלי המניות, אבל סכומי העתק מחלחלים מטה ולמעשה מפרנסים עשרות אלפי משפחות בישראל. גם זאת עובדה שראוי להישיר אליה מבט כאשר משמיעים את התלונות השגרתיות על ה"הפסדים למשק" בזמן מלחמה: כשאתה מפסיד, מישהו אחר מרוויח. כלים שלובים. יש להניח שישראלים רבים שמרוויחים את לחמם מתרומה הנדסית או חישובית לטכנולוגיות ניהול הסכסוך הישראלי תופסים את עצמם, בשעות שאחר העבודה, כאנשים מתונים ושוחרי שלום. חומת ההפרדה, כידוע, עוברת גם בתוך הנפש.

המטרה שלי בהצפת כל העובדות האלה היא פשוטה. אין כאן בכלל טענה שהחברה הישראלית, או לפחות חלקים ממנה, שוקדים על קונספירציה זדונית להנצחת הסכסוך על מנת להמשיך ולשלשל מזומנים לכיסם. הדברים כמעט אף פעם לא עובדים כך, אלא באורח פרוזאי יותר, שכבר מרקס תיאר בתמציתיות: ההוויה קובעת את ההכרה. אם הוויתך ממוקדת בעשייה שמשרתת את הכיבוש, אם עבודתך מייצרת נכסים רעיוניים או חומריים שבזכותם ניתן להמשיך בו בקלות יתירה ובאפס נפגעים בצידנו – סביר מאד להניח שההוויה הזאת עומדת מעבר לכל ספק בעיניך; היא מוצדקת לא פחות מזריחת השמש ושקיעתה. וכך לא יעלה על דעתך לפעול באופן שיחתור תחת ההוויה הזאת, יערער עליה וינסה לשבש אותה. אנשים, קהילות וקולקטיבים פועלים קודם כל לשימור עצמי ולהמשכיות. כך הם פועלים; מה הם אומרים – זה פחות חשוב.

וכך, מסלול מדיני שפירושו חיתוך דרסטי בהוצאות הביטחון; שפירושו הוצאת טכנולוגיות יקרות משימוש שוטף; שפירושו הסטת משאבים לאומית מהשקעה בטכנולוגיות של ניטור ושליטה לכיוונים אחרים לגמרי – פירושו גם, בד בבד, מסלול מדיני ששומט את הקרקע מתחת לפרנסתם של עשרות אלפי ישראלים (ובמשתמע, בטחונם הכלכלי של מאות אלפי נפשות). אי אפשר לאותם אנשים לתמוך במסלול כזה באופן פעיל (ולא רק הצהרתי), אי אפשר להם לשתף פעולה עם עתיד שגוזר עליהם חרדה כלכלית. כמו שעמירה הס כתבה פעם, "שלום לא משתלם".

במלכוד הזה ישנם כל היסודות של טרגדיה: גורל אובדני ידוע מראש, וחוסר מודעות גמור של הגיבור לתפקידו שלו בהגשמת אותו גורל. מול עינינו, בשעה זו, מתחלף הגיבור של "כיפת ברזל" ואת מקומו תופס הגיבור של "איתור מנהרות". מיטב המוחות בתעשייה הישראלית כבר שוקדים על "הפיתרון" המיוחל; אותו פיתרון שיחולל את הבעיה שיורשיהם ייאלצו לפתור, כך הלאה והלאה והלאה.

אי אפשר בלי לסיים ב"אז מה אתה מציע?"

השאלה הזאת היא מוקש שרבים בשמאל עלו עליו ועקבותיהם לא נודעו. המוקש הוא לא בעצם הלגיטימיות של השאלה; אין לגיטימית ממנה. המוקש הוא במה שבא אחרי התשובה הראשונה, והשניה, והשלישית, ואז מתברר שבעצם השואל פוסל מראש כל תשובה אפשרית ואינו פתוח לשכנוע.

לכן, כדאי מראש להיפרד באדיבות מכל מי שסבור שאסור בשום פנים ואופן לדבר עם החמאס כי (מחק את המיותר): אמנת החמאס קוראת להשמדת כל היהודים / המוסלמים אף פעם לא יקבלו אותנו כאן / אי אפשר לסמוך על הסכמים עם ערבים / שמעתי אתמול נאום אנטישמי של אימאם מזוקן בדיר אל-בלח / תראה תראה מה הם שרים בקליפ הזה / וכו'.

השורות הבאות אינן מיועדות לאנשים מן הסוג הזה. הן מיועדות לישראלים שמוכנים להניח שלצד אנשי חמאס פנאטים יש גם פרגמטיים. ממש כשם שלצד פוליטיקאים, אנשי דת וציבור ישראלים, שמצהירים בגלוי על רצונם לבצע טיהור אתני או רצח עם בעזה, ישנם גם אחרים.

בעצם כל שנדרש ממך להכיר בו הוא שבעזה חיים אנשים לא כל כך שונים ממך. גם הם רוצים לחיות בשקט ולא להיות מופגזים כל הזמן. גם הם רוצים לאהוב וליצור ולטייל וליהנות מסרט או שיר טוב. וגם הם מוכנים לעמוד במילתם אם יקבלו בתמורה את מה שהם צריכים.

על כן התשובה לשאלה "אז מה אתה מציע?" פשוטה מאד, טריוויאלית (אולי לכן היא נדמית כתרמית לקנאי הימין): לדבר, להקשיב, ולחתום על הסכם. הנה כמה אנשים שאומרים את מה שאמרתי עם קצת יותר מילים ונימוקים (כאן, כאן, כאן וכאן). קיראו אותם. הנה מומחה רציני שטוען מזה שנים שצריך ואפשר לחתום על הסכם עם החמאס. הסכם יכול להיות כל דבר מהפסקת אש זמנית, דרך רגיעה שמתחדשת מדי כמה חודשים, ועד להסכם שלום מלא. כל האופציות פתוחות, אין טעם להתחייב עכשיו על אף אחת מהן, ולכן הדרישה להיכנס לפרטים בשלב הזה – כשמניין הגופות בעזה עולה כל הזמן – היא עוד מוקש חביב על הימין, שיש לעקוף.

שנים של התניה יצרו בישראלים פרנויה מטורפת מ"הפרת הסכמים" בידי הערבים. לפרנויה הזאת אין על מה לסמוך: שום צד ערבי להסכם שלום עם ישראל לא הפר אותו בפעולה לוחמתית. הסכם אוסלו, רק נזכיר, הופר בלי סוף בידי שני הצדדים, וממילא לא היה חוזה שלום שוויוני בין שתי ישויות מדיניות עצמאיות. בכל זאת הישראלי שואל: ואם הם יפרו את ההסכם?

נו, ואם הם יפרו? בוא נשאל אחרת. ואם המצרים יפרו את הסכם השלום שחתמנו איתם? מה נעשה? התשובה היא כמובן – איזו הפרה, על איזה רקע, מה הסיכון לאזרחי ישראל מן ההפרה, וכדומה. אם המצרים יתחילו לירות מחר על תל אביב, אין לי ספק שבתוך דקות ספורות חיל האוויר הישראלי יפגיז את קהיר. אם החמאס יעשה כך, גם הוא יספוג פעולת תגמול. הפעולה הזאת חייבת להיות פרופורציולית להפרה, ובניגוד למבצעים הרצחניים של ישראל בעזה בשנים האחרונות – היא תיהנה מלגיטימציה חובקת עולם (לא רק של נשיא ארה"ב, ספקית הנשק, אלא של כלל האומות). ואת השואל החרדתי צריך לשאול גם זאת: האם המצב הנוכחי, ללא הסכם שלום, מגן עליך יותר מאשר מצב שבו יהיה הסכם שלום? כנגד התקפי האמנזיה במהלך הדיון תמיד כדאי לשלוף את הדיאגרמה הזאת. בסופו של דבר, יגיח השד הקדמון – "אין מה לחתום איתם על הסכמים, הם לא יקיימו אותם", מה שמסווג בדיעבד את השואל בקטגוריה שמראש אין טעם להתווכח איתה.

רוב הישראלים חבולים נפשית, מוכי פרנויה. אני לא אומר את זה בציניות. גם הם קורבנות של אינדוקטרינציה; הטרור החמאסי זרע את הספק, אבל התעמולה הישראלית השקתה וטיפחה אותו ליער עבות שאין ממנו מוצא. אי אפשר להתמודד עם תסביכים נפשיים כאלה בדרך של טיעון רציונלי. יש מן הסתם דרכים אחרות, של ריפוי או אמפתיה. אני לא נוגע בהן כאן, ומראש מגביל את עצמי, במודע, אל המיעוט שבכל זאת פתוח לטיעונים רציונליים.

המיעוט הזה יכול להשכיל מתזכורת שסיפק לנו השבוע יונתן מנדל, תזכורת לקיומו של זרם פרגמטי בהנהגת החמאס:

"בשנת 1997, עשר שנים לאחר הקמתה [של תנועת החמאס, ע"ל], הציע לישראל מנהיג התנועה, השייח' אחמד יאסין, הסכם הפסקת אש (הודנה) ל-30 שנה. ההצעה הועברה מירדן, דרך המלך חוסיין, ומעולם לא נענתה. כשנתיים לאחר מכאן, הציע יאסין שוב הפסקת אש למשך 20 שנה בתמורה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' שבירתה מזרח ירושלים. ההצעה לא נענתה. לפי תחקיר של העיתונאי שלומי אלדר, 7 שנים לאחר מכן, בשנת 2006, העביר ראש הלשכה המדינית של חמאס חאלד משעל הצעה נוספת: הודנה בת 25 שנה בתמורה לסיום הכיבוש בגדה ובעזה. ההצעה לא נענתה. אחמד יוסף, יועצו המדיני של איסמעיל הנייה, אמר באותה השנה שתמורת סיום הכיבוש חמאס יהיה מוכן גם להפסקת אש של 60 שנה, ושהדורות הבאים שיגדלו יהיו אלו שיחתמו על הסכם השלום. ההצעה לא נענתה. בשנת 2007 העביר אותו יוסף הצעה להפסקת אש בלתי-מוגבלת תמורת שחרור כל האסירים הפלסטיניים ונסיגה לקווי 67'. ההצעה לא נענתה. בשנת 2014, לפני כשבועיים, ולפני הכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה, הגיעה הצעה נוספת להפסקת אש לתקופה של 10 שנים. לראשונה, ההצעה לא כללה כתנאי נסיגה של ישראל לקווי 67' ושחרור כל האסירים הפלסטיניים, אלא רק את נירמול החיים ברצועה לרבות יציאה לדיג במרחק 10 ק"מ מהחוף, הבטחת פיקוח בינלאומי במעבר רפיח, ושחרור האסירים ששוחררו לפני שלוש שנים בעסקת שליט. גם להצעה זו ישראל לא נענתה".

והמנהרות? ו"כיפת ברזל"?

עם כל הביקורת שהשמעתי נגד מערכת "כיפת ברזל" ונגד המאמץ להשמיד מנהרות התקפיות, אני כמובן לא מציע להפסיק אותם כעת. הטראגיות של המצב הישראלי, כמו שציינתי, הוא שההנהגה המדינית-בטחונית ממלכדת את הציבור אל מצבים שבהם אין מנוס מפתרונות כאלה. במצבי הנוכחי, איני יכול להתנגד ל"כיפת ברזל", מערכת מצילת חיים שאולי גם הצילה את חיי שלי. איני יכול גם להתנגד למאמצים לאתר את כל המנהרות ההתקפיות ולאפשר לתושבי עוטף עזה חיים נורמליים.

הטענה שלי היתה ששני הפתרונות האלה, כל כמה שנכפו עלינו במצב הנוכחי, מנציחים ומקצינים מציאות של סבבי אלימות בלתי פוסקים. השקט שהם קונים בטווח הקצר יוצא בהפסד כללי בטווח הארוך – הפסד משני צידי הגדר, ובטווח שבעצם אינו ארוך כל כך (תדירות העימותים בעזה נעה בין שנתיים לשלוש). הם שוללים מאיתנו גם את היכולת לדמיין את האלטרנטיבה.

והאלטרנטיבה הזאת מסוגלת להגן עלינו הרבה יותר טוב. אלטרנטיבה של הסכם חתום בין שני צדדים שווים, עצמאיים, מבלי שצד אחד כופה על השני שום מנגנון שליטה ופיקוח, היא אלטרנטיבה ששני הצדדים יעשו ככל יכולתם לשמר ולקיים – כנגד יסודות לוחמניים בצד שלהם. בתרחיש הזה ישראל לומדת לחיות עם קיומם של מחסני נשק שאין לה שליטה על היקפם בעזה – ממש כפי שהיא למדה לחיות עם קיומם של מחסני נשק שאין לה שליטה על היקפם במצרים ובלבנון. ישראל לומדת לחיות גם עם מנהרות תקיפה, שאין לה יכולת אמיתית להשמיד עד תומן, ממש כפי שהפלסטינים לומדים לחיות עם מטוסי אף-16 שישראל מסוגלת להזניק תוך דקות אל מעל ראשם ושקוטלים משפחות שלמות בהרף עין.

בקצרה: ישראל לומדת לחיות תחת איום קבוע של שכן חמוש, כפי שאותו שכן למד לחיות תחת האיום של צה"ל – הגוף הכי חמוש וקטלני במזרח התיכון. אני אצטט את שאלתו של דני בר-און: "האם העובדה שחמאס החליט להפעיל עכשיו את המנהרות, שהיו מוכנות מבעוד מועד תקופה ארוכה, מלמדת כי חמאס אינו מונהג על ידי אנשים מטורפים שפועלים לפי דחפיהם האיסלאמיסטיים הקיצוניים, אלא דווקא מחזיק שלל כלים ומפעיל אותם באופן מושכל, בזמן המתאים לו – בדומה לישראל?"

ישראל תיאלץ, במוקדם או במאוחר, להיפרד מן הפנטזיה המטורפת הזאת, כאילו היא יכולה לשלוט ברמת החימוש של שכניה ובכך להפחית את האיום על תושביה. מסתבר שעם כל מבצעי הראווה של לכידת ספינות הנשק, הצליח החמאס לצבור טילים ארוכי-טווח מתחת לעיניים הבולשות-תמיד של המודיעין הישראלי. על חיזבאללה עדיף שלא נתחיל אפילו לדבר. מדינה מוטרפת-ביטחון והתעצמות צבאית כמו ישראל אינה יכולה לצאת מכליה עם כל משלוח טילים שמגיע לידיים ערביות. היא צריכה להתבגר ולהבין שהרתעה אמיתית משיגים בדרכים מדיניות (שוב שכחתם? הנה הדיאגרמה לשירותכם).

חמאס יפסיק לירות עלינו טילים ולהסתנן לישובינו תת-קרקעית לא מפני שהוא יחשוש שנשטח עוד שכונה בעזה או נבצע עוד טבח בתגובה. לא, לא, את כל זה אנחנו עושים ללא רחם, והוא ממשיך להילחם. חמאס יפסיק להילחם בנו אם הוא יבין שנצירת האש מועילה לו יותר מן השימוש בה: אם ההסכם שבידיו יבטיח לו נכסים חיוניים שיישמטו מידיו ברגע שיתחיל לירות. כרגע, ללא כל נכסים פוליטיים – אין לו סיבה להפסיק.

וכן, את המצור צריך להסיר עכשיו. באופן מוחלט.

* * *

ביום ה-17 למבצע "צוק איתן" עמד מספר ההרוגים הפלסטיניים על 848, על פי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני, מתוכם 208 ילדים ו-82 נשים. לפי נתוני המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, 81.5% אחוז מהם אזרחים לא מעורבים. הפוסט הזה נכתב ממש בשעה שבית חולים בבית-חאנון היה נתון תחת הפגזה ישראלית.

[עדכון מבוקר ה-26 ליולי: כבר 940 הרוגים]

ראוי להפנות זרקור אל הנזק העצום שהסבה המתקפה הישראלית למתקנים רפואיים, אמבולנסים וצוותים רפואיים בעזה. מרפאה אחת ו-14 אמבולנסים נהרסו כליל, 8 בתי חולים ו-7 מרפאות נפגעו בהפגזות ישירות וניזוקו קשות. 5 אנשי צוות רפואי נהרגו מאש צה"ל. ככל הידוע לי, צה"ל לא סיפק ולו הצדקה קונקרטית אחת לתקיפה של מתקן רפואי או אמבולנס מעבר לאמירה הכללית בדבר "מגן אנושי". לאמירה הזאת יש להתייחס כמסך עשן כל עוד לא הוכח אחרת, וזאת על רקע ספין בית החולים "אל-ופאא" (כאן וכאן אצלי וגם ב"עין השביעית"). קשה לחשוב על הוכחה בהירה יותר לאפסות הגמורה של חיי פלסטינים בעיניים הישראליות – עיניים שמצויידות בטכנולוגיה האופטית המשוכללת בעולם – מאשר הקלות הבלתי נסבלת של שיגור פגז אל בניין מלא פצועים וחולים.

* * *

[הערה: בעוד יומיים, ב-28 ליולי, אני טס לאירוע אקדמי שנקבע כבר לפני שנה ונופל דווקא בימים האלה. במשך 10 ימים לא אעקוב ברציפות אחרי הבלוג ולכן התגובות ייסגרו זמנית. אין צורך לומר שאני יוצא בלב כבד, ומרגיש כאילו אני טורק טלפון באמצע שיחה דחופה במיוחד. העבודה על הבלוג בשבועיים האחרונים אומנם התישה אותי אבל גם, באופן מוזר אולי, עודדה אותי במקצת. הדיאלוג עם המגיבים, כל כמה שהיה מתוח ומתסכל לפרקים, שירת נאמנה את המטרות שהבלוג הזה הציב לעצמו. תודה במיוחד לכל התורמים לבלוג].