תגית: דיכוי פוליטי

כותרת של ידיעה קטנה צדה את עיני: "השב"כ יאתר סטארט-אפים יחד עם אוניברסיטת תל אביב". אוקיי, פיהק השמאלן-שראה-הכל בתוכי, מה חדש כאן? הרי השב"כ ממנה ומסלק מנהלי בתי ספר ערביים וגם מפקח על פעילויות של תלמידים בתוכם. בכל זאת, התעקש השמאלן-שטרם-ראה-הכל בתוכי, מה פתאום אוניברסיטת תל אביב עוזרת לשב"כ לפתח טכנולוגיות ריגול ומעקב משוכללות יותר? "ליווי של מנטורים ויועצים מתחומים שונים מטעם האוניברסיטה והתעשייה"? קרן ההשקעות של אוניברסיטת תל-אביב, TAU Ventures תשקיע 50 אלף דולר בכל אחד מששת הסטארט-אפים שייבחרו ל"האצה" במסגרת תכנית בשם The Xcelerator? האם נפלתי לפרק מופרך במיוחד של אחת הסדרות של מארוול?

שב"כ ואוניברסיטה, אוניברסיטה ושב"כ. מה זה מזכיר לי?

* * *

האקדמיה למשפטים של פוטסדאם פעלה במשך 25 שנה בגרמניה, בשנים 1965-1990, ובמהלכן העניקה כ-400 תעודות דוקטור ועוד אלפי תעודות הסמכה למשפטים. בוגרי המוסד השתלבו היטב במערכת השלטונית של גרמניה. רק לאחר שנים החלו לצוץ אי-אלו תהיות. כגון, איך יכול להיות שעל עבודות דוקטורט רבות חתומים שניים, שלושה, ובמקרה אחד גם עשרה חוקרים? מה בדיוק נחקר, ומה התגלה בעבודות שכותרתן "על הגורמים הסבירים לפתולוגיה הפסיכולוגית של התשוקה לחצות בסתר את הגבול"? (הנה מבחר מן המחקרים הללו). ומדוע נשמרו אותן עבודות בסוד ומעולם לא פורסמו?

האקדמיה למשפטים של פוטסדאם, כפי שידע כל גרמני, נשלטה ונוהלה בידי השטאזי. בין כתליה הוכשרה העילית הביורוקרטית של שלטון האימים במזרח גרמניה בתקופת המלחמה הקרה. שם נצבר הידע המעשי והתיאורטי בכל הקשור לביטחון פנים, ריגול אחרי מתנגדי משטר, הסתננות לארגוני אופוזיציה פוליטית, שיטות מעקב, לוחמה פסיכולוגית, חקירת אסירים ושיטות עינויים. בימינו, אתר אוניברסיטת פוטסדאם מקפיד להתנער מן הגוף הזה, שהיה חלק אורגני ממנו במשך רבע מאה. איכשהו, פרנסי האוניברסיטה מבינים שריגול, דיכוי פוליטי וחשאיות לא משתלבים יפה כל כך עם ערכי השוויון והפתיחות של האקדמיה.

בישראל, לעומת זאת, שיתוף הפעולה בין האוניברסיטאות לבין הארגון שמופקד על ריגול פנימי אחרי מתנגדי המשטר אינו מוצנע; איש אינו חושב שיש כאן משהו להתבייש בו. להיפך.

* * *

כל כך גאים אצלנו בקשרים ההדוקים בין השב"כ לאקדמיה, שחוגגים אותם בפרהסיה. בשנת 2018 העניקה אוניברסיטת בר-אילן דוקטור לשם כבוד ליורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. יחסים חמים במיוחד שוררים בין אוניברסיטת תל-אביב לשב"כ, אולי משום שמטה השב"כ שוכן בסמוך לקמפוס.  עוד לפני שיתוף הפעולה שלהם בהאצת סטארט-אפים מחללי פרטיות, הזמינה אגודת ידידי האוניברסיטה את ראש השב"כ, נדב ארגמן, לנאום בפניה. כל האוניברסיטאות פותחות שעריהן בפני נציגי שב"כ שמגיעים ל"מפגשי קריירה" כמו היו חברות השמה בשירותו. "על שיתוף הפעולה הזה עם שירות הביטחון הכללי ראוי גם ראוי לקרוא לחרם אקדמי על האוניברסיטה ועל מוריה," כתבה אילנה המרמן, שנכחה באחד המפגשים האלה. "כל חושי האתיים והאסתטיים והאקדמיים — כבוגרת האוניברסיטה בעבר וכתלמידתה בהווה — אומרים לי שאסור למוסד אקדמי לשתף פעולה עם שירותים חשאיים בשום מקום, ועל אחת כמה וכמה במדינת ישראל, במקום שבו היא עומדת היום."

המערכת האקדמית בישראל כפופה לשב"כ בשלל דרכים, ומה שמדכדך היא העובדה שברוב המקרים מדובר בהכפפה עצמית, מרצון. לפני 15 שנה יזמו משרד הביטחון והאוניברסיטה העברית מסלול מקוצר לתואר ראשון עבור אנשי שב"כ, במתכונת שנוסתה כבר בעבר: 9 חודשי לימוד ערבית באולפן של השב"כ, 7 חודשי לימוד בקמפוס, והופ – תואר ראשון. היוזמה בסוף נפלה, אבל אל דאגה, גם כך מפנקות האוניברסיטאות את עובדי מערכת הביטחון במסלולים מקוצרים אל התואר האקדמי. האוניברסיטה העברית הגדילה לעשות והקימה מתחם צבאי לכל דבר בתוככי הקמפוס, עם גידור ומצלמות אבטחה ושומרים חמושים, עבור חיילי תכנית "חבצלות" של חיל המודיעין. מישהו מעלה על דעתו מגזר אחר שיכול ליהנות מלוקסוס כזה? מתחם לאמהות חד-הוריות בקמפוס בן-גוריון? מתחם לעולי אתיופיה בקמפוס תל אביב? (הנה הסבר מפורט יותר למה מתחמים צבאיים בתוך קמפוסים הם דבר בעייתי כל כך).

לסימביוזה ממושכת כל כך עם השב"כ יש השלכות בלתי נמנעות. בתקופת המחאה החברתית של 2011 תססו הקמפוסים מפעילות מחאה של סטודנטים, שדרשו טיפול יסודי בנסיקת מחירי הדיור ובעלויות שכר הלימוד. אוניברסיטת תל אביב שיגרה אז מכתב למרצים ובו ביקשה את עזרתם בזיהוי ובהסגרת סטודנטים מהחוגים שלהם (מה פתאום שטאזי), שמשתתפים בפעילויות מחאה בקמפוס; למכתב צורף סרטון וידאו שתיעד הפגנת סטודנטים, על מנת להקל על המרצים את מלאכת ההלשנה. הדרישה החצופה הזאת הזקיפה גבות רק מפני שקורבנותיה היו יהודים מן השורה. מן המפורסמות שבכל הקמפוסים מחלקות הביטחון מנהלות מעקב שוטף אחרי פעילים ערבים, בשטח וגם ברשתות החברתיות,  והדברים מגיעים לידי איומים והתנכלויות, הכל באישור ובעצימת עין של ההנהלה (מה פתאום שטאזי). להיות סטודנט ערבי בקמפוס אוניברסיטאי בישראל זה להיות תחת דיכוי פוליטי מתמיד; שקט ונסתר רוב הזמן, אך לא פעם גלוי וברוטלי, בדרך כלל בסינכרון עם מעגלי הטבח של צה"ל בעזה. אל תקשיבו לי, תקשיבו להם.

מה עוד עושות האוניברסיטאות בישראל עבור השב"כ? זוכרים את "מפגשי הקריירה" לבוגרי תואר ראשון? שם זה נראה עניין של בחירה; תרצה תבוא, לא תרצה לא תבוא. האמת היא שאף אחד לא שואל אתכם אם אתם מתאימים לשב"כ, זה הוא יחליט. האוניברסיטאות מעבירות לשב"כ רשימות עם שמות של בוגרים, מספרי זהות ודרכי יצירת קשר עימם. איך זה בדיוק מתיישב עם החוק להגנת הפרטיות? אה, זה פשוט: "החוק מחריג את השב"כ… ומאפשר לשב"כ 'לקבל מידע לצורך מילוי תפקידו', ובשב"כ מפרשים זאת גם כמידע שיסייע להם לגייס כוח אדם." כאן מתבקש לשאול האם "הפרשנות" הזאת סבירה, ואיך זה שהאוניברסיטאות אפילו לא ניסו לערער עליה בבית המשפט. זה מה שקורה, כנראה, כשמתחככים עם ראשי השב"כ ביותר מדי אירועים חברתיים.

יש עוד. הידעתם שבאוניברסיטאות בישראל מתקיימים מחקרים סודיים, בחסות ולמען השב"כ, שתוצאותיהם נשמרות במטה השב"כ ואינן פתוחות לעיון הציבור? שוב, לאט יותר: יש אנשים שמשתמשים במשאבי המחקר של האוניברסיטה במשך שנים, מקבלים ממנה את תואר הדוקטור על כל ההון הממשי והסימלי שנלווה אליו, מבלי להותיר אחריהם שום זכר מתועד, כיוון שכל עבודתם היא סוד מוחלט בהחלט? קראו למשל על הדוקטורט המסתורי שכתב יוצא השב"כ, ד"ר נחמן טל, באוניברסיטת חיפה, על "תמורות במדיניות הביטחון כלפי המיעוט הערבי 1967-1948", בחוג להסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה. עד כמה התהליך היה תהליך אקדמי מקובל? ובכן: "השב"כ קבע כמה תנאים מוקדמים. העבודה תוגדר 'חסויה'. כלומר, היא לא תפורסם לעיון הציבור הרחב… לקראת מועד בחינת העבודה הגישה האוניברסיטה לשב"כ רשימה של מועמדים לתפקיד השופטים. השב"כ פסל כמה מהם, ואחרים, שנמצאו בעלי הסיווג הביטחוני המתאים, אושרו."

ובכן: פלטפורמה לקידום טכנולוגיות מעקב וריגול; פלטפורמה לגיוס עובדים; פלטפורמה לפיקוח וריסון פוליטי של סטודנטים ערבים; פלטפורמה לכתיבת מחקרים סודיים לשימוש פנימי. אין ספק, האוניברסיטאות בישראל הן כלי חיוני בארסנל הכלים של השב"כ. זה לא נגמר שם, כמובן: שיתוף הפעולה של האוניברסיטאות עם הממסד הבטחוני והצבאי עמוק ורב-ממדי (הנה סקירה שלו מלפני כמה שנים בבלוג). אבל איכשהו, עם השב"כ הוא דוקר יותר את העין ואת הלב.

* * *

מסדרון צר שממנו נפתחים חדרים קטנים מזה ומזה, כל אחד מהם מציג פן אחר של הזוועה – כך נראה מוזיאון השטאזי בלייפציג. כשביקרתי שם לפני כמה שנים, הבחנתי באחד החדרים בשורה של צנצנות סגורות ובתוכן פיסות בד צהובות. אלה דוגמאות ל"מאגר הריחות" של השטאזי, הסבירה הכיתובית. סוכני השטאזי היו אוספים דגימות ריח מכתובות גרפיטי ומעלונים פוליטיים; אחר כך בחדרי החקירות היו שותלים פיסות בד במושבים של הנחקרים ואוספים דגימות ריח גם מהם. לבסוף היו משווים את הדגימות כדי "להפליל" את פעילי המחאה.

זאת דוגמה קטנה ואבסורדית למנגנון הריגול העצום שהקים השטאזי, שפלש עד למקומות האינטימיים ביותר של אזרחי גרמניה בכדי לבלוש אחרי "חתרנות פוליטית". חשיפת הארכיונים היא שהפכה את השטאזי למטבע לשון גלובלי – הביטוי הקיצוני ביותר של שלטון המבוסס על ריגול פנימי, על פיקוח הדוק מאין כמותו על כל פעולה ואמירה של כל אדם ואדם, שלטון שאין מילוט מעינו הפקוחה וממרתפיו החשוכים. על כן, ההשוואות הנרמזות כאן בין השב"כ לשטאזי עלולות לעורר התנגדות.

ישראל של ימינו איננה מזרח גרמניה של לפני 40 או 50 שנה. ההבדל העיקרי הוא שבמזרח גרמניה כולם היו חשודים, כל הזמן, בעוד שבישראל רוב היהודים שבין הים לירדן אינם נתונים למעקב ורדיפה יומיומיים. לעומת זאת, רוב הפלסטינים כן. ואם נדמה לכם שהשטאזי פלש למרחב הפרטי של קורבנותיו הרבה מעבר למה שהשב"כ עושה לקורבנותיו – תחשבו שנית. סוכני השטאזי היו מוריקים מקנאה לנוכח האמצעים הטכנולוגיים שנמצאים בידי השב"כ בימינו, אמצעים ששמים ללעג את דגימות הריח ואת "המצלמות הנסתרות" שלהם.

הצצה מבהילה ליכולות המעקב של השב"כ קיבלו הישראלים בשנתיים האחרונות, על רקע השימוש שנעשה בהן במסגרת המעקב אחרי נשאי קורונה פוטנציאלים. אז שמענו לראשונה על קיומו של "הכלי" – מאגר מידע מקיף על כל אזרחי ישראל, יהודים וערבים: כל השיחות, כל המיקומים, כל המסרים, כל הזמן. מבחינת הפלסטינים בשטחים, מדובר בחדשות ישנות: הם חיים את הפאנאופטיקון של ג'רמי בנת'ם כמציאות יומיומית: מעקב בלתי פוסק מדי יום ביומו. מצלמות זיהוי פנים של חברת Anyvision שפרושות ברחבי יו"ש, מערכת "זאב כחול" שאוגרת תצלומי פנים של פלסטינים שחיילים מעלים דרך אפליקציות, רחפנים של המנהל האזרחי, רחפנים של רבש"צים בהתנחלויות, ניטור קבוע של הרשתות החברתיות, ציתות של יחידת 8200 לשיחות פרטיות ודליית פרטים אישיים לצורך סחיטה עתידית (יכולת שהפכה גם לפרוייקט ייצוא משגשג), וכמובן, פריצה לטלפונים של פעילים פוליטיים, באדיבות NSO. יותר מרבע מכוח האדם של השב"כ הם אנשי טכנולוגיה, ושיעורם רק יעלה בעתיד. אוניברסיטת תל אביב, עם תכנית The Xcelerator שלה, יכולה לזקוף לזכותה את התעצמות מדינת המעקב של השב"כ. אומנם השארנו את כבר השטאזי מאחור, אבל תמיד יש למה לשאוף; אפשר גם להפוך לשינג'יאנג, למשל.

* * *

ברור לי שחלק ניכר, אולי רוב הישראלים, מושכים כתפיים לנוכח כל זה ומפטירים משהו בנוסח "טוב, כשחוטבים עצים עפים שבבים", או "המטרה מקדשת את האמצעים", או אולי להיט כל הזמנים "השב"כ מציל את החיים שלך ושל המשפחה שלך, תגיד תודה ותשתוק".

את השאלה האם ראוי שמדינה מודרנית תחזיק בשירות ביטחון חשאי אני מעדיף לדחות לפעם אחרת. לצורך הדיון, נניח שהתשובה חיובית; כך לפחות נהוג בכל מדינה מוכרת. לכן לא עצם קיומו של השב"כ עומד כאן לדיון, אלא רוחב ועומק השפעתו על החברה בישראל ובשטחים. האם המעבר ממדינה שיש לה שב"כ לשב"כ שיש לו מדינה מוצדק? בזמן שאתם מספרים לי איך השב"כ מציל את חיי כל יום, אני רואה ושומע איך הוא מתעלל בילדים, מביא עשרות אלפי פלסטינים למעצרי שווא שאינם מסתיימים במשפט (זוכרים את הכדורגלן שישב שלוש שנים בכלא, סתם?), פושט על בתים של משוררות ומביא למאסרן "בגין דברי הסתה", מפליל אזרחים ערבים באמצעות הודאות שווא שחולצו בכוח, משליט טרור בקמפוסים הפלסטיניים באמצעות מעצרי הפחדה ומאסרים ממושכים של פעילים פוליטיים (קרבה משפחתית לפעילי טרור מספיקה), סוחט פלסטינים במצבי משבר כדי לגייסם כמשת"פים (רוצה טיפול בסרטן? תלשין; רוצה אישור עבודה? תלשין), וזה באמת רק על קצה המזלג.

אתם אומרים שהשב"כ מצמצם את החשיפה שלנו לטרור; אני טוען שיש לו חלק גדול ביצירתו. השב"כ מסכל פיגועים שהוא טמן את זרעיהם. מנגנון הדיכוי הפוליטי-כלכלי העצום שיצרה ישראל בשטחים, בהנהגת השב"כ, על עשרות אלפי קורבנותיו החפים מפשע, שנפצעו או נהרגו או נאסרו או נסחטו רק בגלל היותם פלסטינים – המנגנון הזה הוא הבעיה. לא ההתנגדות אליו.

וכל מי שמקדם את המנגנון, מסייע לו לשכלל את יכולותיו הטכנולוגיות, מעניק לו גיבוי משפטי, עוזר לו לגייס עובדים, משיק כוסות קוקטייל מצטלצלות עם בכיריו, מפרסם כתבות יח"צ עבורו – כל אלה שותפים לפשע.

 

אלה ימים משונים מאד לדיפלומטיה האזורית. לכאורה, אנו נמצאים בתקופה חסרת-תקדים שבה חזית הסירוב הערבית נסדקת והולכת; מדינה אחר מדינה חותמת על הסכמי נורמליזציה עם ישראל, בחסות השושבין האמריקאי. מצד שני, פעמי השלום אינם חודרים אל הלב, והציבור מתבונן מרוחק, מסויג, במה שמצטייר כתיאטרון מבוים היטב של שני שליטים פופוליסטיים, אולי בסוף דרכם, שמותירים אחריהם אדמה חרוכה ואלפי קורבנות מגיפה. והציבור גם תמה איך זה שכל הדיבורים על שלום מתנקזים במוקדם או במאוחר לעסקאות נשק ומכירת מטוסי קרב קטלניים. זה מה שיביא שלום?

אני מאמין שהסנטימנט הציבורי מדויק; זהו אכן תיאטרון. מה שחסר בשיח הציבורי הוא נרטיב חלופי לכזבי השלום, נרטיב שיארגן באופן שונה את שרשרת האירועים הדרמטית בחודשים האחרונים. כמו תמיד, חלק ניכר מן העובדות הרלוונטיות מועלם לחלוטין מן הדיווחים, ומה שמדווח מקבל מיסגור תעמולתי ומסולף.

בתור התחלה, כדאי להיפטר מן המילה "שלום". גם "נורמליזציה" היא מילה אורווליאנית, אלא אם כן הכוונה היא שהתחמשות עד שינייך והיערכות למלחמה היא מצב נורמלי. אנו עדים לסדרה של בריתות צבאיות במשולש ארה"ב-ישראל-מדינות המפרץ (עם סודאן כשלוחה של האמירויות, על כך בהמשך), שמטרתן ברורה: העצמה צבאית של הכוחות המיועדים להשתתף בקואליציה נגד איראן. קטאר היא ככל הנראה הבאה בתור; הזמנת האף-35 שלה כבר על המדף.

ברקע עומדת ההסלמה מול איראן. ארה"ב של טראמפ חותרת בעקביות לביטול הסכם הגרעין אחרי שפרשה ממנו באופן חד-צדדי, בניגוד לעמדת שאר המעצמות. טראמפ גם הבהיר שהאופציה הצבאית על השולחן והטיל וטו על ניסיון חקיקה להגביל אותו בניהול מלחמה מול איראן. כל הסימנים מצביעים על כך שפניו של ממשל טראמפ להכרעה מהירה של איראן – בין אם בשדה הקרב ובין אם בהטלת סנקציות נוספות שייאכפו באמצעים צבאיים.

הדברים האלה נכתבים שבוע ימים בדיוק לפני הבחירות בארה"ב. חילופי ממשל עשויים לשנות חלק מן המגמות אך לא את כולן. ביידן יהיה מרוסן יותר בגישתו לאיראן, וכבר הצהיר שלא יסייע למלחמה שמנהלת סעודיה בתימן. מצד שני, שלא יהיה ספק: מדינות המפרץ הסוניות, וסעודיה בראשן, הן בנות ברית אמיצות של ארה"ב מזה 50 שנה, בזכות מאגרי הנפט שלהן. הברית האמיצה שטוו פומפאו וקושנר עם הסעודים והאמיראתים תהיה נכס לכל ממשל אמריקאי עתידי.   

כמובן, מדיניות החוץ האמריקאית היא, לפני הכל ומעבר לחלוקה השטחית בין רפובליקאים לדמוקרטים, ראש חץ של תעשיות הנשק. כך היה תמיד, וממשל טראמפ אינו שונה במאומה, למעט העובדה המבורכת שהוא פחות צבוע; העסקאות אינן מתחת לשולחן אלא על השולחן עצמו, למעשה השולחן הוא-הוא עסקה, השלום הוא "deal" ומשני צידי טראמפ, כמו גם מצדדיו של נתניהו, מחייכים בסיפוק בעלי המניות של לוקהיד-מרטין, NSO ועוד.

אפשר לפרק את רשימת המוטבים של "עסקי השלום" האזוריים לשלושה צירים:

• תעשיות הנשק
• חברות הסייבר
• תאגידי האנרגיה

תעשיות הנשק האמריקאיות מספקות יותר משליש מעסקות הנשק הבינלאומיות, ובשנתיים האחרונות רווחיהן זינקו בעשרות אחוזים הודות למכירות בהיקפים חסרי תקדים למדינות המפרץ והמזרח התיכון; מחצית מייצוא הנשק האמריקאי מופנית למזרח התיכון, ו-22% ממנו רק לערב הסעודית. חלק מן הנשק הזה "זולג" דווקא לאויבי ארה"ב כמו אל-קאעידה או מיליציות פרו-איראניות; אנליסטים תמימים מתייחסים לכך כאל באג מצער, במקום להבין שזהו פיצ'ר הכרחי במערכת שחייבת לתדלק את עצמה כל הזמן. ארה"ב חייבת להמשיך למכור נשק למדינות וגורמים עוינים זה לזה על מנת לפרנס את מירוץ החימוש, אחרת מעיין הרכש הצבאי ייבש. מטוסי האף-35 – הסוכריה האחרונה שהושלכה לארגז החול של הפעוטות הלוחמניים – הם רק החוליה האחרונה בשרשרת, לעת עתה.

[במאמר מוסגר: כל השיח הביקורתי-לכאורה סביב "בגידת נתניהו" – שכביכול אישר מכירת צוללות ומטוסים מתקדמים למדינות ערב – מדכא עד עפר. ההנחה הביטחוניסטית הנדושה היא שישראל חייבת תמיד לרכוש את הטכנולוגיה הצבאית המשוכללת ביותר, אחרת… אחרת מה? כאן נעצר הדיון ומושתק. שהרי יש אופציות לא פחות יעילות להשיג ביטחון ארוך טווח, רק שהן דורשות חשיבה מדינית לא-צבאית, לא-לעומתית, שוחרת פיוס והסדרים ששני הצדדים מרוויחים מהם. העיסוק האובססיבי בשאלה "למה אישרו להם אף-35?" משרת מטרה יחידה: למנוע כל דיון בשאלה "למה אנחנו בכלל צריכים אף-35"? זה דיון בתוך הלופ, לא מחוצה לו. כמו בכל תחרות פטריוטיות אחרת, גם בה השמאל מועד לכישלון].

גם ציר הסייבר הישראלי במדינות המפרץ כוסה בהרחבה – חברות כמו NSO, קנדירו, סלברייט ועוד מבצעות פרוייקטים רחבי-היקף של מעקב וציתות אחר מתנגדי משטר ברודנויות המפרץ. היחסים האלה התנהלו בחשאיות-למחצה עד לחתימת ההסכמים, וכעת הם יוצאים לאוויר הפתוח. השינוי הזה משמעותי שכן הוא מבטל את הצורך במסלולים עוקפים וחוסך הרבה תסבוכות ומבוכות לשחקנים בשוק עתיר-הממון הזה (כמו הפרשה הזאת למשל).

ציר האנרגיה נחשף רק לאחרונה, עם חדירתו של תאגיד הענק "שברון" למזרח התיכון, ברכישת "נובל אנרג'י", חדירה שהמתינה להסכמי הנורמליזציה בין מדינות המפרץ לישראל. כמו כן דווח על הסכם שנחתם בין קצא"א לאיחוד האמירויות על שינוע נפט דרך מפרץ אילת. אלו הן שתי התפתחויות דרמטיות, בעלות השלכות שליליות כבדות, הן כלכלית (על המשק הישראלי) והן סביבתית (על מפרץ אילת); הדיון הציבורי עליהן, עד כה, כמעט ולא קיים, ומי שרוצה ללמוד על הרקורד המפלצתי של "שברון" נגד פעילי סביבה צריך לחפש זאת באנגלית.

במקום סקירה נרחבת של שלושת הצירים האלה, החלטתי לספר את הסיפור שלהם דרך כותרות העיתונים בלבד. כל אחד מוזמן כמובן להיכנס לכתבות (בלחיצה על הכותרת) כדי לקבל מידע נוסף. אבל נדמה לי שהרצף הזה, כשלעצמו, כבר מספר סיפור מאד ברור ולכיד, שונה מאד מגן השושנים שפורח בטורי הפרשנות ובאולפני הטלוויזיה. לאחר רצף הכותרות, אוסיף כמה מילים על בני הברית של ישראל בגיאופוליטיקה המתהווה לנגד עינינו. התמונה שתצטייר צריכה לעורר התנגדות בכל אזרח ישראלי שוחר צדק ושלום.

הכותרות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מצרים-סעודיה-אמירויות: ציר הריאקציה הרצחני

סדרת ההסכמים שישראל חתמה עליהם באחרונה הופכת אותה לשותפה בציר המשטרים הכי דכאניים ואלימים במזרח התיכון. להחלטה כזאת יש השלכות כבדות שגם הן, כמובן, אינן נזכרות במילה בתקשורת. בנקודה זו אני כבר מזהה את השאלה שמבעבעת בחלק מן הקוראים: ומה לגבי רדיפת ההומואים על ידי החמאס? ומה עם השלטון בירדן? מה, רק עם דמוקרטיות ליברליות מותר לחתום הסכמים?

לא, לא ולא. אני אגיע לכל השאלות האלה, אבל בסוף. חשוב שהן יהיו בסוף, משום שהעלתן בשלב הראשוני שבו עדיין מנסים לדבר על העובדות, על כל העובדות, מטרתה אחת: להשתיק את הדיבור הזה. ואני מתעקש שחשוב לקיים את הדיון הפתוח על טיב המשטרים שישראל הסתפחה אליהם, חיוני לדעת מה קורה שם ואיך הם נתפסים בכלל העולם הערבי – בלי קשר לשאלה (שכן, גם אליה נגיע בסוף, אבל בצורה מושכלת יותר) האם נכון או לא נכון לחתום איתם על הסכמי נורמליזציה. חשוב לדעת מה האמירויות מעוללות בתימן לא פחות – וכנראה גם יותר – ממחיר סופ"ש במלון בדובאי. גם זה שיקול בשאלה האם לנרמל יחסים עם משטרים כאלה; העלמת השיקול הזה מן הדיון הציבורי מעקרת אותו מכל ערך.

מצרים. במצרים של גנרל אל-סיסי שורר שלטון טרור, שהחריף מאז הוכרז מצב חירום ללא הגבלה באפריל 2017: מעצרים המוניים, היעלמויות של פעילי אופוזיציה, ואלפי גזרי דין מוות, כולל לילדים, כך שמצרים כעת בעשירייה הראשונה בעולם בשיעור ההוצאות להורג. בחסות המלחמה של השלטון בדאע"ש בחצי האי סיני בוצעו פשעים מחרידים נגד האוכלוסיה הבדואית המקומית – רציחות, עינויים, הרס בתים סיטוני. הפגנות נגד המשטר מפוזרות ביד קשה ומארגניהן נשלחים למאסר. מאז 2017 נסגרו יותר מ-600 כלי תקשורת ואתרי זכויות אדם במצרים; ועוד ועוד.

סעודיה. שלטון הטרור של משפחת בית סעוד הוא דיקטטורה איסלמית שמדכאת נשים ולהט"בים באופן שגרתי. רק לפני שנה התאפשר לנשים בממלכה להוציא דרכון באופן עצמאי. סעודיה מובילה את הקואליציה שלוחמת נגד החות'ים בתימן מאז 2015, מלחמת דמים שגבתה כבר יותר מ-110 אלף קורבנות, רובם מידי הקואליציה, מתוכם כ-12 אלף אזרחים. פשעי מלחמה נגד אזרחים הם עניין יומיומי במלחמה הזאת, בתמיכה גלויה של ארה"ב.

איחוד האמירויות. יותר מ-90% מאוכלוסיית האמירויות הם מהגרי עבודה, שניצבים כלכלית וחברתית הרחק מתחת לשכבת המלוכה ואנשי העסקים האמירתיים. סדרה של תחקירים ודו"חות מן העשור האחרון תיעדו את תעשיית העבדים הזאת – המונח "עבדים" מופיע במקור, הוא לא שלי – שקבורה מתחת למלונות הנוצצים של דובאי. אופוזיציה פוליטית נדרסת ביד קשה, ובהצלחה מסחררת, הודות לטכנולוגיות מעקב ישראליות. האמירויות הן שותף בכיר בקואליציה נגד תימן, וכוחותיהם מבצעים שם מעצרים שרירותיים, עינויים וגם אונס. תושב כבוד באמירויות הוא מיודענו מוחמד דחלאן, איש עסקים ציני ומושחת שיש המנבאים את שובו לשטחים על כנפי הנורמליזציה (וכידוני האמירויות וארה"ב) כמחליפו של עבאס. דחלאן מספק יחידות של שכירי חרב לאמירויות בתימן ומשמש איש הקשר להשקעות העצומות של האמירויות בסרביה, ובכללן עסקאות נשק בשווי של מאות מיליוני דולרים; סרביה מתפקדת כתחנת ממסר חשאית לחלק מן הנשק, שחוזר סיבובית למזרח התיכון.

בחריין. בחריין היא אחת המדינות המבודדות בעולם עקב איסור מוחלט של השלטונות על תקשורת עצמאית במדינה. פעילי זכויות אדם נכלאים ומעונים דרך שגרה בבתי סוהר ידועים לשמצה, ואזרחותם של מאות מהם נשללה. אנסים פטורים מעונש בבחריין אם הם מתחתנים עם הקורבן. בחריין שותפה בקואליציה נגד תימן ורוכשת נשק מארה"ב במיליארדי דולרים. במדינה מופעל מערך מסועף של מעקב דיגיטלי פולשני נגד אזרחים הנחשדים בעמדות ביקורתיות; ישראל כמובן מספקת חלק ניכר מהטכנולוגיה.    

סודן. סודן עברה טלטלות רבות בעשור האחרון, מאוריינטציה איראנית, דרך אוריינטציה טורקית, ועד למעמדה הנוכחי – בפועל, מדינת חסות של האמירויות, שסיפקה יותר מ-10,000 שכירי חרב למלחמה המלוכלכת של האמירויות וסעודיה בתימן. באפריל 2019 הודח הרודן עומר אל-באשיר בהפיכה צבאית שמומנה ודורבנה בכסף אמיראתי. ההפיכה "רכבה" על מחאה עממית רחבת-היקף לדמוקרטיזציה של השלטון, אך בפועל כוננה תחת באשיר רודנות צבאית חדשה (בדיוק כמו שאל-סיסי עלה לשלטון במצרים), בהנהגת הגנרלים שפיקחו והוציאו לפועל את מעשי הזוועה של מיליציות הג'נג'וויד בדארפור; אלה חיסלו את שאריות המחאה בטבח חארטום ביוני 2019 – שנה בלבד לפני שהחלו בשיחות הנורמליזציה עם האמריקאים והישראלים. פרשנים ציינו כי התמיכה של סעודיה והאמירויות בסודן ניזונה גם מן החשש מפני התעוררות דמוקרטית בתוכן. רק קמצוץ מכל הפוליטיקה האפלה הזאת הסתנן לתקשורת הישראלית בחודשים האחרונים (זו בעיקר חוגגת על האפשרות לשגר בחזרה לסודן כמה מאות פליטים אומללים). אני ממליץ בחום על מאמרה של ענבל בן יהודה ב"עין השביעית" שממלא את החסר.  

הפלסטינים. זהו הפיל הנעלם שניצב באמצע החדר. אחת המטרות הברורות של "עסקת המאה" היתה להוריד מעל סדר היום האזורי את שאלה העצמאות הפלסטינית, ולהחליפה בסדר יום תאגידי-גלובלי, שבמסגרתו הפלסטינים ישמשו כוח עבודה זול ("מודרניזציה וקידמה", בעגה הקושנרית). שבירת חזית הסירוב הערבית לא שינתה באופן מהותי את העובדה שהסולידריות הכלל-ערבית עם העניין הפלסטיני היתה מאז ומעולם דגל רטורי נטול תוכן; אלא שעתה גם הדגל אופסן. שום דבר בנורמליזציות האלה אינו מקדם יחסים נורמליים עם שכנינו כאן, להיפך: המסר הכללי הוא שגם כמדינה כובשת ומשעבדת מזה יותר ממחצית המאה, ישראל היא חברה מכובדת במועדון העסקים הגלובלי. הישראלים מעדיפים שלא לדעת דבר על הדם הנוטף בחדריו האחוריים של אותו מועדון; אבל עדיין, מה לעשות, תקועים עם עם פלסטיני שתובע את חירותו ואדמתו. כדברי עו"ד מיכאל ספרד:

"ישראל מסתובבת בחוג הסילון כמו אותו ראש ארגון פשע הלבוש בטוב טעם ומריח מבושם יוקרתי, אבל כולם רואים את שיחות הטלפון העצבניות שהוא מנהל ואת האקדח שמבצבץ ממקטורנו, ויודעים שכספיו — כספי דמים הם. ישראל נאלצת להשקיע כל העת משאבים והון פוליטי בשימור ההתעלמות הבינלאומית מפשעיה, לעשות יד אחת עם מנהיגים רודניים ולטפח יחסים עם מדינות מצורעות. תחזוק הכיבוש והאפרטהייד מחייב אותנו בחברוּת בעולם התחתון הבינלאומי; הוא מצריך מאתנו לחיות חיי פשע."

לשאלת המוסר בדיפלומטיה

יש שיטה שטחית להחריד לנפנף החוצה את כל השיקולים האלה, והיא הולכת בערך כך. בשלב ראשון, אומר-קובע המגיב שאין מקום לשיקולי מוסר בפוליטיקה וממילא הכל ריאל-פוליטיק קר ומחושב; בשלב שני, הוא מצביע על כך שישראל חתמה בעבר הסכמים עם משטרים/יישויות לא דמוקרטיות בעליל (מצרים, ירדן, הרש"פ), ועל כן, על מה בכלל המהומה?

את התגובה הזאת צריך לפרק בשני צעדים זריזים. הטענה הראשונה מופרכת. ודאי וודאי שמוסר נכנס בדיפלומטיה בינלאומית כל הזמן: גם באופן מניעתי, כמו החלטות אמברגו על מדינות שמבצעות פשעי מלחמה – וגם באופן יוזם, כמו מימון שוטף לארגוני זכויות אדם. אפשר לטעון שגם המהלכים האלה אינם נפרשים באופן שוויוני בשל שיקולים "פוליטיים", אבל ברור שבהיעדר שיקולים מוסריים לחלוטין, החלטות כאלה לא היו באות לעולם. המלחמה נגד הנאצים או נגד רוצחים כמו פול פוט גם היא ניזונה משיקולי מוסר.

הטענה השניה מציירת "איש קש" שכביכול דורש להפעיל רק שיקולי מוסר בדיפלומטיה (ולכן, לכאורה, נקלע לבעיה כשמדובר בהסכמי השלום שישראל חתמה עם משטרים לא דמוקרטיים). אבל אף אחד לא באמת מחזיק בעמדה טהרנית ומטופשת כזאת. דיפלומטיה היא מעשה מרכבה מסובך שצריך לנווט בין שלל שיקולים, מוסריים ופרגמטיים, צבאיים וכלכליים, אנושיים וחברתיים, מן העבר ומן ההווה וגם מן העתיד הבלתי נודע. זאת ועוד, חתימת הסכמי שלום עם מדינות או ישויות אויבות הגובלות בישראל וכבר הקיזו את דמה בסבבי מלחמה קודמים היא לפני הכל צו מוסרי: את מלחמות העתיד צריך למנוע כדי להציל חיים. הצו הזה אינו נופל במשקלו ואולי עולה על השיקול של "אסור לתת לגיטימציה לשלטון שרודף להט"בים". ערב הסכם השלום עם מצרים השמאל כולו, עד אגפיו הקיצוניים ביותר, תמך בבגין ולא הלקה אותו בהאשמות מופרכות.

רק שהשלום עם מצרים רחוק מאד מן ההסכם שנחתם עם סודן. וכתבים מדיניים שמפנטזים את "משק כנפי ההסטוריה" משקרים לעצמם ולקהלם. כל ישראלי צריך לשאול את עצמו בכנות: את מי משרת ההסכם הזה, ובמי הוא פוגע? סודן נכנסה אליו בבירור כדי לחמוק מעול החובות העצומים שלה; היא עשתה זאת כמשטר בובות שמפעל מרחוק; מי שחתום על ההסכם הם פושעי מלחמה שקורבנותיהם מסתובבים בינינו, פליטים מסודאן; חלקם עלולים לשוב אל התופת שממנה נחלצו. ומה הרוויחה ישראל? קיצור של כמה שעות בטיסות לדרום אמריקה?

אה, כן, ביצור הציר האנטי-איראני. גם על זה צריך לדבר – מה פירוש הציר הזה, מי מחמם את העימות מול איראן ומי חפץ בהורדת גובה הלהבות; כמה מן העימות הזה פנימי למפרץ וכמה ממנו מיוצא בציניות למדינות חסות אזוריות? מי מתפרנס כלכלית או פוליטית מתידלוק המיתוס של המפלצת האיראנית; מי עשה מזה קריירה של עשרות שנים; מי הזהיר מן הגרעין האיראני, חזור והזהר זה 40 שנה ויותר, סומך על האמנזיה הישראלית המוכרת? כל אלה נושאים שאין להם סיכוי לקבל במה בשיח הישראלי.

"חגיגת השלום" של ממשלת נתניהו זוכה לרוח גבית מעוררת קבס בתקשורת. רפורטר מצוין כמו ברק רביד, מרגע שהוא חובש את כובע הפרשן, הופך לשופר נלעג של מסרים חלולים ומדווח בקדחתנות על כל אמירה תפלה של פקיד מצד זה או אחר כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים; אף התייחסות לשאלות בסיסיות כמו מי מרוויח ומי מפסיד מן ההסכמים, מה לציבור הישראלי והערבי ולדילים שנסגרים בין מיליארדרים ותאגידי נשק ואנרגיה, ומה המחיר האנושי של כל זה. וזה עוד עיתונאי "שמאלן".

ומחשבה עצובה אחת לסיכום. בהציבה את עצמה בחזית המשטרים הריאקציוניים והרצחניים ביותר במזרח התיכון, ישראל רק מלבה את להבות השנאה כלפיה באזור: לא בקרב המנהיגים המושחתים שאת נאמנותם היא קונה דרך השפעתה בוושינגטון, אלא בקרב הציבור הערבי בכללותו. הציבור הזה רואה ויודע ומבין היטב מי הם אויבי החופש והשוויון במשטרים שרומסים אותו, ומי מסייעים בביצור שלטון האימים שלהם – בפתיחת הדלת לעסקאות נשק, באספקת מערכות למעקב ולפריצה של מכשירים סלולאריים, בהתפחת כיסיהן של משפחות המלוכה המפרציות. והרי המנהיגים יודחו, כמו שזה קורה, ולא את כולם נוכל לשחד עד סוף הימים; גם הממשל האמריקני לא יפעל לאורך ימים כמשרד אינטרסים ישראלי.

הדברים מוכרים וידועים. חנה ארנדט היתה מן הראשונים שהצביעו על הקשר הגורדי, הבל-יינתק, בין מנהיגי הציונים לבין המעצמות שבחשו בפלשתינה – הרצל והסולטן הטורקי, וייצמן והבריטים, בן גוריון והנשיא טרומן – ותוצאותיו ההרסניות. "כעת גם הציונים אינם מכירים מכירים מקום טוב יותר מבחינה פוליטית משדולות בעלי השררה, ובסיס איתן יותר להסכמים משירותיהם הטובים כסוכנים של אינטרסים זרים", כתבה ב-1944 ("הציונות – בחינה מחדש"). עמדה זו התגלגלה אל הביקורת העקבית שהשמיע ארגון "מצפן" נגד הברית המזוהמת בין ממשלות ישראל, האימפריאליזם המערבי וה"ריאקציה הערבית" – משטרי הטרור שמחצו את ההתעוררות הדמוקרטית במזרח התיכון עם תום העידן הקולוניאלי.

ישראל יושבת בתוך העולם הערבי ואיתו עליה להתפייס; קודם כל עם העם הפלסטיני, אחר כך עם השאר. איזו מורשת מותירים נתניהו והסכמי הנורמליזציה שלו, עם אוליגרכיות מושחתות ואכזריות, לישראלים שיחיו כאן אחריו? איך יצמחו מהם פיוס והבנה בין הישראלים לבין עמי האזור שרואים, פעם אחר פעם, כיצד ישראל ניצבת לצד סוכני המוות והדיכוי, ואף פעם לא שוקלת, אפילו לא לרגע, להתייצב לצד המדוכאים (או לפחות לשבת בשקט בצד)?

"צעדת השיבה" אל גדר המערכת בעזה והתגובה הקטלנית של צה"ל למפגינים בלתי חמושים העלתה שוב את שאלת ההתנגדות הבלתי-אלימה לכיבוש. במסגרת השיח הפוליטי הישראלי מדובר בתופעה ביזארית: בני העם הכובש ממליצים על דרכי פעולה כאלה או אחרות לבני העם הנכבש כיצד להשתחרר מאחיזתם. מכאן ואילך הדיון נעשה עוד יותר תלוש, שכן רוב המשתתפים בו כלל אינם ערים להסטורית המאבק הפלסטיני ולאופיים של מאבקים אנטי קולוניאליים אחרים. על כך המאמר של ניב גורדון שלפניכם. אני ממליץ לקרוא בצמוד אליו את המאמר "גנדי, אייכה" של מקס אג'ל, שפורסם ב"מטעם" [עידן לנדו].

* * *

מאת ניב גורדון

במשך עשרות שנים הציונים האשימו את הפלסטינים בפרוייקט הקולוניאלי המתמשך של ישראל. "לו רק היה לפלסטינים מהטמה גנדי", הרבה ישראלים ליברלים טענו, "הכיבוש היה מגיע לקיצו".

אבל מי שרוצה באמת למצוא מהטמה גנדים פלסטינים יכול היה פשוט להתבונן בתמונות של המפגינים בליל יום שישי בערוצי החדשות. קרוב ל-30 אלף פלסטינים הצטרפו ל"צעדת השיבה" הבלתי אלימה, שהתכוונה להקים כמה מחנות אוהלים במרחק של מאות מטרים מן הגדר הצבאית המקיפה את רצועת עזה. מטרתם היתה למחות נגד כליאתם בבית הסוהר הפתוח הגדול בעולם, וגם נגד ההפקעה המסיבית של אדמת אבותיהם – ככלות הכל, כ-70% מאוכלוסיית עזה הם פליטי 1948 שמשפחותיהם החזיקו בקרקעות היכן שלימים קמה ישראל.

ממש באותה שעה שתושבי עזה צעדו לעבר הגדר הצבאית, ישבתי עם בני משפחתי בסדר פסח וקראנו את ההגדה, זו שמורה לנו כי "בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כלומר, בזמן שהחיילים ירו אש חיה במפגינים שקטים, התבקשו הוריהם של אותם חיילים לדמיין איך זה יהיה לחיות בעזה ומה יהיה נחוץ כדי להשתחרר משבי כזה. וכשמשפחתי המשיכה לשיר "לא יעבדו עוד בפרך, שלח את עמי", דיווחו אתרי החדשות שמספר ההרוגים הפלסטינים הגיע ל-17, ומאות נפצעו.

 

”על כן התבססה תגובת הממשל על העקרון לפיו סגירת חנויות והפגנת תלמידים דינן כדין הפרת הסדר הציבורי – ובהתאם לכך הוטל עוצר על כל עיר או איזור ביהודה ובשומרון בהם נערכו פעולות אלה.“ ("מעריב", נובמבר 1968)

 

ההאשמה שהפלסטינים חולקים באחריות לשעבודם ונישולם בידי ישראל משום שלא השכילו לאמץ דרכי התנגדות בלתי אלימות מתכחשת לפער העצום ביחסי הכוחות בין השולט לנשלט, אבל יותר מכך, עיוורת לחלוטין להסטוריה הפוליטית של מאבקים אנטי קולוניאליים, ובמיוחד המאבק הפלסטיני עצמו. היא מתעלמת לגמרי מן העובדה שהפרוייקט הקולוניאלי של ישראל התקיים ועודו מתקיים על בסיס אלימות שוחקת, ארוכת-טווח ורחבת-היקף. בניגוד למה שאולי מצטייר בתקשורת המערבית, הפלסטינים פיתחו מסורת עקבית וברורה של התנגדות בלתי אלימה. יתירה מכך, הדרישה לאמץ אידאולוגיה בלתי אלימה מוחקת לחלוטין את ההסטוריה של מאבקי שחרור לאומיים אחרים: מאלג'יר, דרך וייטנאם ועד לדרום אפריקה.

צעדת השיבה הבלתי אלימה של יום שישי והתגובה הישראלית אליה אינן חריגות על רקע ההסטוריה הארוכה של ההתנגדות הפלסטינית. המצעד תוזמן ליום האדמה, שמציין את אותו יום טראגי ב-1976 שבו כוחות ביטחון ישראליים הגיבו לשביתה כללית ומחאה המונית שאורגנו בידי האזרחים הפלסטינים של ישראל, אשר אדמותיהם הופקעו. באותה מחאה לא אלימה נהרגו שישה מפגינים ועוד מאה נפצעו בידי הצבא הישראלי.

בגדה המערבית וברצועת עזה הדברים תמיד היו גרועים הרבה יותר, כיוון שכל צורות המחאה הבלתי אלימה של הפלסטינים נאסרו מיד לאחר מלחמת ששת הימים. מפגשים פוליטיים, הנפת דגלים או סמלים לאומיים אחרים, פרסום והפצה של מאמרים או תמונות בעלי קונוטציות פוליטיות, ואפילו שירה או האזנה לשירים לאומניים – למותר לציין שגם ארגון שביתות והפגנות – היו בלתי חוקיים עד 1993 (וחלקם עדיין בלתי חוקיים בשטח C). כל ניסיון מחאה באחד מן הערוצים האלה נתקל בהכרח בתגובה אלימה.

שלושה חודשים בלבד לאחר מלחמת ששת הימים, הפלסטינים הצליחו לארגן שביתה כללית בבתי הספר בגדה המערבית: מורים סרבו להגיע לעבודה, הילדים יצאו לרחובות להפגין נגד הכיבוש, ובעלי חנויות רבים לא פתחו את עסקיהם. בתגובה לצעדים האלה של אי-ציות אזרחי, ישראל אכפה מדיניות משטרתית קשוחה: עוצר לילי, הגבלות על תנועה, ניתוק קווי טלפון, מעצר של מנהיגים, והתנכלות גוברת והולכת לאוכלוסיה. במובנים רבים, זה הפך לקוד הפעולה הישראלי כנגד המשך ההתנגדות הפלסטינית הבלתי אלימה.

למעשה, יש מעין אמנזיה חברתית עמוקה ביחס לתגובה הישראלית לטקטיקות נוסח גנדי. כשהפלסטינים נקטו בשביתות מסחר בגדה המערבית, הממשל הצבאי סגר עשרות בתי עסק "עד להודעה חדשה". כשהם ניסו לשחזר את שביתת התחבורה של מרטין לותר קינג, כוחות הביטחון שיתקו לחלוטין את צי האוטובוסים המקומי. יותר מכך: במהלך האינתיפאדה הראשונה הפלסטינים נקטו באסטרטגיות אי-ציות אזרחי המוניות, כמו שביתות מסחר, החרמת תוצרת ישראל, מרי מסים ומחאות יומיומיות נגד כוחות הכיבוש. ישראל הגיבה בהטלת עוצר, הגבלת חופש התנועה ומעצרים המוניים (אלה רק אחדים מן הצעדים האלימים שננקטו). בין השנים 1987-1994, למשל, השב"כ חקר יותר מ-23 אלף פלסטינים – אחד מכל מאה תושבים שחיים בגדה המערבית ובעזה. כיום אנו יודעים שרבים מהם עונו.

לפיכך, הטרגדיה של טבח פסח בעזה היא עוד אירוע ברצף הסטורי של התנגדות בלתי אלימה שנתקלה בדיכוי ובתגובה אלימה מצד ישראל.

דמו לעצמכם לרגע מה זה אומר לחיות בכלא פתוח, שנה אחר שנה. בואו נדמיין שאנחנו האסירים ושבכוחו של הסוהר להחליט איזה אוכל נאכל, מתי יהיה לנו חשמל, מתי נוכל לקבל טיפול רפואי מיוחד והאם יהיו לנו מספיק מים לשתות. בואו נדמיין גם שבכל פעם שאנו מתקרבים לגדר, אנחנו הופכים למטרות ירי של השומרים. איזה צורות של התנגדות לא אלימה נותרו לנו? האם הייתם מתקרבים בשלווה לא מאיימת לגדר? אלפי פלסטינים עשו זאת באומץ, ורבים שילמו את המחיר הקשה מכל.

עזה היא אומנם ייחודית במובנים רבים, אבל עמים ילידים מצאו את עצמם במהלך ההסטוריה במצבים דומים. האו"ם הכיר בכך כשאישר את "הלגיטימיות של מאבק העמים לשחרור משלטון זר וקולוניאלי ומשעבוד חיצוני, בכל האמצעים הקיימים, לרבות מאבק חמוש". גנדי עצמו חשב שבנסיבות מסויימות אלימות היא בחירה אסטרטגית הולמת. "אני אומנם מאמין", הוא כתב, "שכאשר הברירה היחידה היא בין פחדנות לאלימות, יש לבחור באלימות… לכן אני גם תומך באימוני נשק לאלה שמאמינים בדרך האלימות. הייתי מעדיף לראות את הודו עושה שימוש בנשק להגן על כבודה מאשר נהפכת, במורך לב, לצופה חסר ישע בחילול כבודה שלה".

אפשר אולי לייחל לתרחיש אחר – ואני בלי ספק מייחל לו – אבל האמת היא שאף פרוייקט קולוניאלי לא בא לקיצו מבלי שהנשלטים פעלו באלימות נגד מדכאיהם. לבקש שחרור או אפילו לדרוש אותו בזעם אף פעם לא עשו את העבודה.

האירוניה היא שזהו גם אחד מן הלקחים החשובים של סדר פסח. סיפור יציאת מצרים מתאר בפנינו כיצד משה פונה אל פרעה כמה פעמים בבקשה שישחרר את בני ישראל מן העבדות. אך פרעה, שוב ושוב, מסרב. רק לאחר שניתכה על המצרים אלימות מחרידה שולחו בני ישראל לחופשי.

כמובן שאף אחד מאיתנו אינו מייחל לכך. אבל כשבוחנים את תגובתה של ישראל לצעדה הפלסטינית הבלתי אלימה, מתברר שחובתנו הדחופה היא להפוך על ראשה את השאלה הציונית, וזאת בכדי למנוע שפך דם נוסף בעתיד. במקום לשאול מתי הפלסטינים יעמידו מתוכם מהטמה גנדי, עלינו לשאול מתי ישראל תעמיד מתוכה מנהיג שאינו תומך בשעבוד הפלסטינים באמצעות אלימות קטלנית? במלים אחרות, מתי ישראל תתנער סוף סוף מן האתוס הפרעוני ותבין שלפלסטינים יש זכות לחופש.

[המאמר הופיע לראשונה באל-ג'זירה באנגלית; תרגום – עידן לנדו]

למה אומרים בברזיל שישראל מייצאת את מודל עזה לשכונות העוני של ריו? מי מרוויח מזה? איזו חברה ישראלית רישתה את כל הרחובות הראשיים והאצטדיונים בריו באמצעי תצפית ומעקב? למה משרד החוץ מקדם מכירה של מערכות ציתות אלקטרוני לדיקטטורים שמשתמשים בהן לבצע רציחות פוליטיות וטיהורים אתניים? מה עובר בראשו של מהנדס ב"אלביט"? מה עובר בראשו של אזרח ברזילאי שהטכנולוגיה הישראלית מופנית נגדו? ואיך דני דיין קשור לכל זה?

הערה קצרה על פוסטים ארוכים

הפוסט הזה לא נכתב ביום ולא מיועד לקריאה ביום. הוא שייך לחטיבת התחקירים הארוכים בבלוג, שמטרתם איננה להגיב על אירועי השעה או "לנסח עמדה". מטרתם היא לייצר ידע פוליטי אלטרנטיבי, תנאי מקדים לכל ניסוח עמדה. את זה אי אפשר להשיג במסגרת של טקסט קצר. ידע פוליטי אלטרנטיבי נחוץ במקום שיש בו חלל, פער עצום בידיעה הציבורית, או במקום שגדוש בתעמולה שקרית; הפוסט הזה נע בין שתי האופציות הללו. כך או כך, כדי לבנות יש מאין, ויותר מכך, כדי לפרק קודם את השקר ולפנות מקום לאמת, צריך לעשות עבודה יסודית. מי שבונה מן היסודות נזקק ליותר לבנים, וליותר מלים, ממי שבונה מן הקומה התשיעית. כמובן שאת הידע הפוליטי החדש אפשר וכדאי גם לארוז במנות קטנות יותר, לצרכים ספציפיים. אבל זה יכול רק לבוא בשלב שני, כשהידע כבר קיים, באמצעות מתווכים. קודם כל הוא צריך להיות שם, במלואו, נגיש לאורך זמן, מזין ומפרנס את ידיעתו ואת דעתו של הציבור.

ידע פוליטי הוא גם עובדות אבל לא רק עובדות; הוא גם הקשר, אנכי (בזמן) ורוחבי (באנלוגיות, במושגים). וגם הנהרת ההקשר היא תהליך ארוך ומורכב. תקשורת הסאונד-בייטס מושתתת על הסתרת עובדות לא נעימות מצד אחד, וניתוק העובדות הגלויות מהקשרן, מצד שני. על כן התיישרות לפי צוויה היא התיישרות לצד הידע הפוליטי הקונצנזואלי. מה שנכנס במיטת הסדום שלה לא יכול לערער על הנחותיה, ומה שיכול לערער, לא נכנס. המילכוד הזה נפרץ סוף סוף, בתקשורת האלטרנטיבית ובבלוגים. אבל המחיר, לפעמים, הוא האורך. אני יכול רק להעיד שבין הפוסטים הנקראים ביותר בבלוג נמצאים כמה וכמה תחקירים ארוכים כאלה, שנעים בין 5,000 ל-10,000 מילה ולעתים אף יותר. זה סימן מעודד שיש ביקוש למוצר הזה; יש צמא לדעת.

אנא נסו לזכור זאת, והישארו עימנו (אבל תשתו קפה באמצע, ברזילאי אם אפשר).

ברזיל בוערת, המשטרה פולשת

חודש יוני 2013 היה החודש הסוער ביותר שידעה ברזיל בעשרים השנים האחרונות. זה התחיל במחאה ציבורית נגד העלאת מחירי התחבורה הציבורית, והתרחב במהרה לשורה של נושאים – הבזבוז העצום של כספי ציבור על ההכנות למונדיאל של 2014, שחיתות שלטונית, זכויות אינדיאנים, הזנחת השירותים החברתיים, עוני ואלימות משטרתית. רחובות הערים הגדולות הוצפו מפגינים, בריקדות בוערות, שכונות אוהלים. מיום ליום זרמו עוד ועוד אנשים החוצה. בריו דה ז'נרו התקיימה ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות ברזיל, בהשתתפות 3 מיליון איש. כאן אפשר לראות את התמונות הדרמטיות מאותה התקוממות עממית, כאן אפשר לקרוא את הכרונולוגיה שלה, מנקודת מבט אקטיביסטית, וכאן סיכום ממצה בעברית.

בעיצומה של אותה התקוממות, וככל הנראה בנקמה על שוטר שנהרג בידי שודדים, פלשה משטרת ברזיל לפאבלת מארה שבריו דה ז'נרו, שכונת פחונים עצומת ממדים שבה מצטופפים כ-130 אלף תושבים. השוטרים ירו גז מדמיע אל בתי התושבים וקרב היריות נמשך כל הלילה. בבוקר נספרו 13 הרוגים, חלקם לא מעורבים כלל באירועים (על המספרים המדויקים אין הסכמה). פלישות קטלניות כאלה היו גם לפני וגם אחרי; הן חלק משגרת החיים בפאבלות ושגרת הפעילות של המשטרה. בהצהרה שחוברה בידי עשרות ארגוני זכויות אדם בברזיל לאחר האירועים, נפרשת התמונה הרחבה יותר של "קרימינליזציה" של תושבי הפאבלות – עניים, שחורים, מתוסכלים – שמנוצלת בזמן הפגנות המוניות למסעות הרג של המשטרה.

כנהוג בפלישות לפאבלות, השוטרים נכנסו ברכבים ממוגנים, מעין משאיות נושאות חימוש, בעלות מראה מאיים, שמפזרות את הולכי הרגל באמצעות רמקול רועם. בברזיל קוראים להם caveirões, "גולגלות גדולות". עוד נחזור לגולגלות האלה ולמשמעותן. המשטרה שפועלת בפאבלות היא "משטרה צבאית", ושיטות הפעולה שלה מבוססות על תורת הלוחמה האורבנית שנהוגה בצבא. הקווירוס הם לכאורה עוד רכיב במיליטריזציה של יחסי המשטרה-אזרח שמתחזקת בהרבה מדינות בעולם, כולל ישראל, אבל בהקשר המסוים של ריו, הם סימנו נקודת מפנה דרמטית. כל כך דרמטית, שאמנסטי פירסם ב-2006 דו"ח המוקדש בלעדית למה שהם חוללו בפאבלות.

הדו"ח מתאר כיצד נהמת הקווירוס שחודר לסמטאות הצרות של הפאבלה משתקת את התושבים; את אפקט הטרור הפסיכולוגי שיוצר השילוב בין הפקודות שניתכות מן הרמקולים לירי שבוקע מתוך הרכב; את הטראומות שנצרבות בילדים; ולבסוף, כיצד דווקא הכלי שהכנסתו נומקה בצורך "להגן" על השוטרים יצר מירוץ חימוש זוטא בפאבלות, שבמהלכו השיגו כנופיות הפשע מטולי רימונים וכלי נשק יותר ויותר מאסיביים כדי לחדור את שריון הקווירוס. הרכב השנוא הזה זכה אפילו שיחברו עליו שיר מחאה אישי נגדו.

היה זה כוח משטרה מיוחד, BOPE, שביצע את הטבח בפאבלת מארה. הכוח הזה ידוע לשמצה בברוטליות שלו; גם עליו נרחיב בהמשך. בשלב הזה כדאי לספר לקורא הישראלי שקצינים של BOPE עברו אימונים בישראל ושחברות נשק ישראליות מכרו לו קווירוס בעידוד נמרץ של משרד הביטחון. זהו רק קצה הקרחון של שיתוף הפעולה הצבאי בין ישראל לברזיל, שאליו נגיע בחלקו השני של הפוסט. תחילה נערוך הכרות עם מציאות החיים הקשה של תושבי הפאבלות של ריו – הנפגעים הישירים משיתוף הפעולה הזה.

הסיפור כולו נעלם מעיני הישראלים כיוון שהתקשורת הישראלית לא אוהבת להתעסק בסחר נשק, ובטח שלא עולה על דעתה שיש חשיבות להצביע על פשעים שנעשים בנשק ישראלי ברחבי העולם. הדיווחים הלקוניים שמסתננים אליה על "המהומות" בברזיל מעוקרים מכל הקשר או מידע שעשוי לעורר בקורא הישראלי זיק של מחשבה או בחינה עצמית: האם מה שקורה שם דומה למה שקורה כאן? מי בתפקיד המשטרה, מי בתפקיד הפאבלות? איך נשק שנוסה בעזה נמכר בברזיל? מי מרוויח, ומי סופג את הבומרנג המדיני? כאמור, כל אלה שאלות שאין לשאול, אין בכלל מקום שמאפשר לשאול אותן. אין דיווח ואין דיון. כיוון שכך, התחקיר הזה מסתמך לא מעט על פרסומים זרים. למען הסר ספק: כל המידע שיובא כאן זמין במקורות גלויים באינטרנט (עסקאות הנשק והסייבר דווחו בעיתונות הכלכלית ובמגזינים לנושאי צבא וביטחון). אולי סוף סוף יהיה לו הד בישראל.

מפת דרכים קצרה: החלק הראשון של הפוסט מתאר את מציאות החיים בפאבלות של ריו, תחת טרור משטרתי נטול רסן; החלק השני מתחקה אחרי הקשרים ההדוקים בין תעשיות הנשק ובטחון המולדת הישראליות לבין משטרת ריו וצבא ברזיל; החלק השלישי מנתח את ההיבטים הפוליטיים והאסטרטגיים של הפיכתה של ישראל למעצמת ייצוא נשק, לרבות האופן שבו נתפס הסכסוך על הפלסטינים ודיוקנה המטריד של "אומת ההייטק" הישראלית.

הפאבלות של ריו: לכודים בין ברוני הסמים, המיליציות וכוחות המשטרה

19 מתוך 50 הערים המסוכנות בעולם נמצאות בברזיל, והערים הגדולות בה ממוקמות בפסגת טבלאות הרצח העולמיות. ב-2010 נרצחו 21 על כל 100 אלף איש, פי 3 מהממוצע העולמי. בריו לבדה עומד ממוצע הרצח השנתי על 6,000 איש לשנה, סדר גודל של אזור מלחמה. ברזיל סובלת גם מאי-שוויון קיצוני בהכנסות, מקום 13 בעולם במדד ג'יני. מעט מקומות מבליטים את שני הנגעים החברתיים האלה יותר בחדות מאשר ריו דה ז'נרו. בסמוך לחופי התיירות של קופאקבנה ואיפסמה נמצאות שכונות פאר, מקום משכנן של אחוזות מנקרות עיניים. ממש מעליהן, במורדות ההר, משתרעות הפאבלות של ריו – משכנות עוני צפופות, ערי שאנטי שהשלטונות הפקירו במשך עשרות שנים, ללא מערכות סניטציה או שירותי חינוך ובריאות מוסדרים. מקורן של הפאבלות במאה ה-19, אז התרכזו בהן עבדים לשעבר שלא היו להם זכויות קרקע. עד היום מרבית אוכלוסייתן שחורה, והמצוקה עוברת בהן מדור לדור.

בריו לבדה יש כאלף פאבלות, ביתם של מיליון וחצי איש, כ-14% מאוכלוסיית העיר. הפאבלות הן מעין שטח אקס-טריטוריאלי לשלטונות; הן נשלטות בפועל בידי כנופיות הסמים או מיליציות פארה-צבאיות, שמורכבות מאנשי צבא ומשטרה לשעבר, שחצו את הקווים והפכו לברוני פשע. השחיתות אינה יודעת גבולות. ידוע שמיליציות שוטרים כאלה מונעות בעד סוחרי סמים שרוצים להשתקם ולפתוח דף חדש לעזוב את "תפקידם", ומכריחות אותם להמשיך בהפצת הסם. רובם המכריע של סוחרי הסמים ימותו בקרב יריות לפני גיל 21.

מנהיגי הכנופיות והמיליציות גובים דמי חסות מבעלי עסקים ומציפים את השטח בסמים; מצד שני, הם גם "שומרי הסדר" בפועל, ואת פעולותיהם האלימות הם מרחיקים מחוץ לפאבלה. על פי ההערכה, חברים בכנופיות כ-35 אלף איש. זה פחות מ-2.5% מהאוכלוסיה. זהו נתון חשוב, משום שכפי שנראה בהמשך, הצבא ומשטרת ברזיל שפושטים על הפאבלות באופן שגרתי נוטים לטשטש את האבחנה בין אזרחים תמימים לפושעים, ופועלים תחת ההנחה שכל מי שנלכד במהלך הפשיטה הוא פושע בפוטנציה. זה בוודאי מזכיר דבר או שניים לקורא הישראלי.

"תכנית ההשקטה": שיקום או ניצול של הפאבלות?

במשך שנים ארוכות נקטה ממשלת ברזיל במדיניות של כוח, כוח, ורק כוח מול הפאבלות. מה שעמד לנגד עיני השלטונות היה שלטון כנופיות הפשע, ובו הן ניסו להכות שוב ושוב, באמצעות פלישות תקופתיות מלוות בקרבות עקובים מדם, כדוגמת זה שהובא בתחילת הפוסט. המצוקה החברתית, העוני והיעדר ההשכלה לא כל כך עניינו את מושל מדינת ריו; הפאבלות נתפסו כחית פרא שיש לאלף בכל האמצעים הדרושים. תפיסה דומה מאפיינת עד היום את שלטונות מדינת ישראל ביחס לכפרים הבלתי מוכרים של הבדואים בנגב. האחריות הממלכתית מולם מתמצה בהיבט אחד בלבד: אכיפה וענישה. מתכנון, מחינוך, מבריאות ותשתיות – המדינה מתנערת.

אבל בברזיל, אחרי שנים שבהן הגישה הכוחנית לא הביאה לשום תוצאות חיוביות, חל שינוי מסוים. בשנת 2008 הושקה תכנית "ההשקטה" (pacification), בפרופיל תקשורתי גבוה מאד בכל העולם. הרעיון הבסיסי בתכנית הוא כיבוש מחדש של הפאבלות מידי כנופיות הפשע והחזרתן לריבונות השלטון המרכזי. להבדיל מן המדיניות הקודמת, מבצעי הפלישה האלימים לא מסתיימים לאחר ימים ספורים בנטישה של הצבא. לאחר הכיבוש, מוצבים כוחות צבא ומשטרה קבועים בפאבלה (כוחות ה-UPP), והם אחראים להשיב את הסדר על כנו, לחדש את קשרי הקהילה עם המשטרה, ולהתחיל בשיקום השירותים החברתיים. כיום פרושות יחידות ה-UPP בפחות מ-40 פאבלות, כ-3% בסך הכל.

לפני הערכת הצלחתה או כשלונה של תכנית ההשקטה, חשוב להבין את ההקשר הפוליטי שבו היא באה לעולם, אחרי עשורים ארוכים של התעלמות כמעט מוחלטת מצד השלטונות. ההקשר הזה, שהשלטונות לא ניסו להסתיר, היה שני "מגה-אירועים" שעמדו להתקיים בריו: אליפות העולם בכדורגל ב-2014 והמשחקים האולימפיים ב-2016. הפאבלות הראשונות שנבחרו ליישום תכנית ההשקטה היו אלה שסמוכות לאזורי התיירות, לאתרי הספורט ולנתיבי התנועה אל שדה התעופה. לקראת המגה-אירועים, החלו השלטונות לפנות 35 אלף בתים בפאבלות לצורך בנייה מחדש. על פי נתונים עדכניים, כ-67 אלף איש כבר פונו מבתיהם מאז שנבחרה ריו לארח את המגה-אירועים. התוצאה היא דחיקה של העניים ביותר, כמו גם של כנופיות הפשע, אל הפאבלות המרוחקות יותר. בז'רגון הממשלתי, מדיניות כזאת נקראת "פיתוח".

הנהנים הראשיים מן "הפיתוח" שבישרה תכנית ההשקטה, חוץ מתיירי המונדיאל והאולימיפיאדה, ש"שמיכת בידוד" משטרתית חצצה בינם לבין הפאבלות, היו סוכני הנדל"ן. באזורים שעברו השקטה חלה זינוק בערך הקרקע שלווה בג'נטריפיקציה מואצת – "ג'נטריפיקציה באיומי אקדח", כפי שכינה זאת אתר אקטיביסטי אחד. בנק הפדרל ריזרב של ניו יורק העריך ב-2013 ש-15% מן העלייה בשווי הנדל"ן בריו בין השנים 2008-2012, עלייה בסך של 168%, נגזרה ישירות מתכנית ההשקטה בפאבלות. אחרי סוכני הנדל"ן דהרו העסקים. בכל הבוננזה הזאת נשכחה אוכלוסיה אחת: תושבי הפאבלות העניים והנזקקים מכל לסיוע. אלה,  שלא במפתיע, נזנחו מאחור.

מדדי הצמיחה המרשימים מסתירים גם את התהליך הזה: העניים שנדחקים החוצה מבתיהם בגלל נסיקת שכר הדירה – גידול של יותר מ-300% במהלך ההשקטה בפאבלת וידיגאל, למשל – נאלצים לפלוש למבנים נטושים או לאלתר מגורים בלתי חוקיים. כך יוצא שעבריינות הדיור גדלה גם היא, ומספקת לשלטונות עילה נוספת להפעיל אכיפה משטרתית אלימה בתוך הפאבלות. הדינמיקה הזאת – שבה המדינה הופכת את בן הארץ ל"פולש" בלתי חוקי על אדמתו – מוכרת היטב ביישובים הערביים בישראל ובגדה.

ומה בנוגע לרמת האלימות? תלוי איך מודדים. בשנים 2008-2012 אכן חלה ירידה דרסטית, של 65%, בשיעור הרציחות באזורים שנשלטו בידי ה-UPP (אף כי יש המצביעים על העלייה בשיעור ה"היעלמויות" באותה תקופה כהסבר האפשרי). אך משנת 2013 ועד להווה חל היפוך במגמה ושוב מסתמנת עלייה. המשטרה שוב הורגת צעירים בפאבלות, למעשה יש זינוק של 40% בשיעור מקרי ההרג בידי שוטרים. העילה לתכנית ההשקטה – אירוח המונדיאל והמשחקים האולימפיים – הפכה לעילת המחאה נגדה: במאי ויוני 2014 שטפו אלפי אזרחים את רחובות סאו פאולו וריו בזעם, נגד הבזבוז הבלתי נתפס של 11 מיליארד דולר על תשתיות המונדיאל, על נסיקת מחירי הדיור, על גירוש תושבי הפאבלות העניים; היה זה רגע נדיר בתולדות ברזיל שבו התקוממה אומת הכדורגל נגד FIFA והממסד שמכרו אותה לבעלי ההון.

אם מניחים בצד את המטרות הסמויות של תכנית ההשקטה – שדרוג הפרופיל הבינלאומי של ברזיל לקראת אירוח המגה-אירועים, סילוק אוכלוסיות בעייתיות ולא פוטוגניות מאזורי התיירות, ג'נטריפיקציה וגריפת הון נדל"ני – ומקשיבים לאופן שבו תושבי הפאבלות עצמם מסכמים את השינוי בשטח, מתקבלת תמונה עגומה של כישלון הולך ומעמיק. למה? כי ההבטחה החברתית לא קוימה, ומה שנותר מההשקטה הוא בעיקר ההשתלטות האלימה ו"מישטור" החיים בפאבלה. מנכ"לית של אחד מן הארגונים הקהילתיים בפאבלות סיכמה זאת כך: "הכריזו באוזנינו שבעקבות השיפור בביטחון יבוא שיפור בשירותים בסיסיים כמו בריאות, חינוך וסניטציה. אבל השירותים האלה לא התממשו. במקומם, הגיע המגזר הפרטי, למשל מתקיני צלחות הלווין, וזה העלה באופן דרסטי את מחירי השירותים הציבוריים".

אלימות המשטרה בפאבלות

צריך להבין איך נוהג השלטון הברזילאי בתושבי הפאבלות כשמדברים על אלימות שלטונית. צריך להבין עד כמה חייהם וגופם זולים בעיני לובשי המדים. הפער העצום הזה בין היחידות החמושות שפושטות על הפאבלות לבין האנשים החיים שם בדלות נוראית – ממש בסמיכות לבתי התענוגות של ברוני הסמים – מסביר, ככל הנראה, מדוע האחרונים נראים לראשונים כסוג נחות של בני אנוש, שאפשר ומותר לבצע בהם "הרג סדרתי", כהגדרת ה"אקונומיסט". גם כאן, האנלוגיה למפגש בין החייל הישראלי לבין תושב שכם או חברון אינה מופרכת.

הנה כמה נתונים מסמרי שיער על אלימות המשטרה בברזיל. על פי דו"ח HRW, בתקופה של 7 שנים בלבד, בין 2003-2009, הרגה המשטרה בסאו פאולו ובריו 11 אלף בני אדם. על פי נתונים רשמיים, בכל יממה הורגת משטרת ברזיל 6 אנשים. שנת השיא בריו היתה 2007, אז הרגה בה המשטרה 1,330 איש; ממוצע של כמעט ארבעה אנשים ביממה. סביר מאד שהנתונים האמיתיים גבוהים יותר. בשנים האחרונות מתגברת תופעת ה"היעלמויות" של צעירים מהפאבלות; ב-2012 נעלמו כך 6,000 איש בריו. במקרה אחד שתועד באופן מצמרר, הופללו שני שוטרים שחיסלו שני צעירים ואז "העלימו" אותם ביער מחוץ לעיר.

דו"ח מאוחר יותר של אמנסטי חקר את מקרי ההרג בידי שוטרים בריו והגיע למסקנה שבמקרים רבים מדובר בהוצאות להורג ללא משפט. בין השנים 2004-2015 הרגו שוטרי ריו יותר מ-5,000 איש. הדו"ח בדק פרטנית את 10 ההריגות שהתרחשו בפאבלה אקארי בשנת 2014; 9 מתוכן התבררו כהוצאה להורג ללא משפט (ירי ללא ניסיון מעצר, ירי אחרי שהמבוקש נכנע, וירי באדם נמלט). כמעט בכל המקרים שבהם המשטרה מפנה את הפצועים לבית החולים, הם "מוצאים את מותם" בדרך. לעתים קרובות פורצים השוטרים אל הפאבלה ברכב ממוגן ויורים לכל עבר, ירי אקראי שגם הורג ילדים. פגיעה או הרג של שוטר בידי חבר כנופיה בפאבלה מוציאה מן המשטרה את הרע ביותר. באחת מפלישות הנקם של שוטרי ה-UPP – האמונים, כזכור, על "השקטה" – הם טבחו ב-6 נערים בגילאים 10 עד 16, ולאחר מכן גם העלו בגאווה את התמונות ברשתות חברתיות.

אלפי תלונות מוגשות לשלטונות נגד ירי לא מוצדק של שוטרים. על פי מחקר אחד, 99.2% מהן נקברות בלא הליכים משפטיים. במלים אחרות, שוטרי ברזיל ואלה שבפאבלות באופן מיוחד פועלים תחת חסינות מוחלטת מפני הבאה לדין. בכל עימות שיתפתח, הם יכולים לטעון שירו בקורבן בשעה שהתנגד למעצר והמערכת תגבה אותם באופן מלא. האפליה המשפטית של הפאבלות מתבטאת גם בכך שהן האזור היחידי בברזיל שבו ניתן להוציא "צו חיפוש שכונתי", שמאפשר למשטרה לפרוץ לכל בית ובית ללא התרעה מוקדמת וללא צווי חיפוש פרטניים.

אי אפשר לסיים את הסיפור על אלימות השוטרים בלי לדבר על גזע. במדינה שבה מבחין השלטון בין חמישה גזעים – לבן, שחור, חום, צהוב וילידי – 79% מקורבנות הירי של המשטרה הם שחורים. הסיכוי של אדם שחור להיהרג בידי משטרת ברזיל גדול פי 2.5 משל אדם לבן. ברזיל עדיין כורעת תחת חטוטרת מבישה, מורשת העבדות הממושכת ביותר בעולם המערבי. בין 1501-1866 הביאו הפורטוגזים לברזיל כמעט 5 מיליון עבדים מאפריקה; הם היו הבסיס לתעשיות הסוכר והקפה, שעליהן נבנה העושר הכלכלי של המדינה, עד ימינו. ברזיל היתה המדינה המערבית האחרונה לאסור את העבדות בחוק, בשנת 1888, אבל גם כיום היא קיימת, ומפעם לפעם מתפרסמות ידיעות על כך שהשלטונות שחררו כמה מאות עבדים שהוחזקו בניגוד לחוק. על פי ההערכה, כ-50 אלף איש עדיין מוחזקים כעבדים בברזיל. במדינה שהתקיים בה מתאם כה הדוק בין גזע לעבדות ובין עבדות לנחיתות חברתית, אין להתפלא על תפיסות מושרשות שרואות בשחורים תתי-אדם. הניחו בידיהן של תפיסות כאלה רובי סער ורכבי משטרה מפלצתיים, והתוצאה הבלתי נמנעת תהיה "הרג סדרתי" של אוכלוסיה שחורה בפאבלות.

חוד החנית: כלבי המלחמה המקוללים

חוד החנית של האלימות המשטרתית הוא גדוד המבצעים המיוחדים של המשטרה, הידוע כ-BOPE, שהוזכר בתחילה. אלה הן יחידות שאומנו במיוחד ללוחמה אגרסיבית בשטח בנוי בשיטות צבאיות לחלוטין. ליחידה יצא מוניטין של "חוליות מוות", וכמו בכל חברה מיליטריסטית, היא נהנית מגלוריפיקציה ומעמד מיוחד בתרבות הפופולרית של ברזיל (סרטי קולנוע, משחקי מחשב, אביזרי ביגוד וכד'). שוטרי BOPE גאים בכך ש"ניקו" את הפאבלות מסמים, אף כי המציאות שונה בתכלית, כפי שתואר קודם; הפשיטות שלהם מלוות בנפגעים רבים, אך ה"השקטה" שבאה לאחר מכן אינה מבשרת תיקון חברתי. הסמל של BOPE הוא גולגולת שנעוצים בה שני רובים וחרב. זוכרים את "הגולגולת הגדולה", caveirão, כלי הרכב הממוגן שאיתו פולשים השוטרים לפאבלות? דמו בנפשכם כעת את "הגולגולת הגדולה", שעל צידה מוטבע בגדול סמל הגולגולת עם הרובים והחרב, דוהרת ברחובות הפאבלה ומרעימה ברמקול לכל עבר: "באנו לקחת את הנשמה שלכם".

לפני מספר שנים נכתב ספר בידי שני לוחמים לשעבר ביחידה, בשיתוף עם השר לביטחון פנים לשעבר בברזיל, ובו נחשפו כמה משיטות העבודה של BOPE. הכותבים מסבירים שהיחידה הוקמה כיחידה צבאית שמטרתה הראשונה היא פלישה וכיבוש שטח. ההמנון הבלתי רשמי ביחידה, שאותו שרים השוטרים במהלך האימונים, הוא טקסט רצחני ומבחיל. הנה כמה שורות: "אנשים בשחור / מה המשימה שלכם? / לפלוש לפאבלה / ולהשאיר את הגופות על הארץ…. אתם יודעים מי אני? / אני כלב המלחמה המקולל / אני מאומן להרוג / … אם תשאלו מאיפה באתי / ומהי משימתי / אני מבשר מוות וייאוש / וחורבן מוחלט … / הדם זורם קר בעורקיי / וקפא בתוך לבי / אין בנו לא רגשות / ולא חמלה". וכן הלאה והלאה.

האתוס של BOPE מושתת לא על אכיפה מונעת, אלא על אכיפה חסלנית. בחשוד יורים כדי להרוג, לא כדי להביאו לדין. בכך יש דמיון ברור למדיניות האש במבצעים של יחידות המסתערבים בצה"ל, שבשנה האחרונה הולכת ומשתלטת על כל יחידות הצבא. אבל מחברי הספר, בעלי ניסיון, מפיקים את הלקח הבא: "מדיניות הירי-כדי-להרוג שלא איפשרה לעבריינים להיכנע חוללה תוצאה פרדוקסלית: היא הגבירה את התנגדותם, כמו גם את עוצמת האלימות שהופנתה כלפי המשטרה." מסתבר שכוח רק מוליד עוד כוח.

כדרך אגב, מגלים מחברי הספר שמומחים מישראל הגיעו לריו לאמן את שוטרי BOPE. אחד מהם, ככל הנראה, היה אבי נרדיה, מומחה עולמי לקרב מגע ובעל חברה שמכשירה כוחות מיוחדים ברחבי העולם. BOPE נמנית עם לקוחותיו. על פי דיווח אחר שלא הצלחתי לאמת, קצינים של הימ"ם הישראלי ביקרו ביחידת BOPE בריו להחליף ידע מקצועי.

הקשר הישראלי של BOPE: חברת ISDS

אבל הקשר האמיץ עם BOPE  נזקף לזכותו של ישראלי אחר, רב פעלים ומעללים בדרום אמריקה ומרכזה. תכירו את לאו גלסר: ישראלי ממוצא ארגנטיני, בעל חברת האבטחה ISDSׁׁׁ) International Security Defence Systems), מותג בינלאומי בשירותי אבטחה למשטרים אפלים, מגה-אירועים והופעות של כוכבי פופ. יוסי מלמן הגדיר את גלסר "ממציא השיטה" של "הקשר הסימביוטי בין הרשויות בישראל לחברות הפרטיות לייעוץ ביטחוני":

"בישראל עובדת השיטה כך: משרד הביטחון, משרד החוץ או המוסד מקבלים בקשה לייעוץ ביטחוני או לאימון של יחידות צבא או שירותי ביטחון, משליט של מדינה, לרוב רודן. משום שהרשויות אינן יכולות, או אינן רוצות, לסייע ישירות לשליט, אך בקשתו בכל זאת חשובה להן לקידום אינטרסים ביטחוניים או מדיניים, הן פונות לחברה פרטית כדי שזאת תספק את השירות המבוקש."

מה שמשרד הביטחון הישראלי עושה כאן הוא מיקור חוץ של עסקים מלוכלכים. זהו מיקור חוץ מסדר שני, שכן מיקור החוץ הראשוני פועל מארה"ב לישראל. כיוון שהייצוא הבטחוני מארה"ב נתון לפיקוח חמור יותר של הקונגרס מאשר הייצוא הבטחוני הישראלי (שאינו כפוף כלל לרשות המחוקקת), מעדיפה וושינגטון לא פעם לנהל את עסקי הנשק המלוכלכים שלה דרך המתווך הישראלי; בין אם במכירת ציוד אמריקאי דרך ידיים ישראליות ובין אם במכירת טכנולוגיות שפותחו בארה"ב בדרך זו. המקרה המפורסם ביותר היה כמובן פרשת איראן-קונטראס.

ובכן, מה עושה מדינת ישראל שלא רוצה להיראות בפומבי כמי שסוחרת עם משטרים רודניים או מיליציות רצחניות? היא מעבירה את החוזים לחברות פרטיות. ברור שהכל עובר אישור של האגף לייצוא בטחוני (סיב"ט), שום דבר לא מתנהל מאחורי הגב; אבל למראית-עין, חברות הנשק שבבעלות המדינה אינן מטנפות את ידיהן בעסקאות המגונות. הדברים האלה גם אושרו בידי גורמים מתוך המערכת. ISDS החלה את פעילותה במרכז אמריקה. שורת תחקירים שפורסמה בשנות ה-80' חשפה כי מומחים ישראליים של ISDS אימנו חוליות מוות בשירות הטרור המדינתי בגוואטמלה, ניקרגואה והונדורס. גנרל ריוס מונט, שהשליט בגואטמלה שלטון דמים בתחילת שנות ה-80' ומאוחר יותר הורשע בפשעים נגד האנושות ומעשי רצח-עם נגד ילידים אינדיאנים, הצהיר בראיון עיתונאי שאנשיו הצליחו הודות לאימון בידי ישראלים. תיעוד מקיף של עסקי הנשק הישראליים במשטרים הרצחניים של מרכז אמריקה בשנות ה-80' אפשר למצוא כאן.

הנקודה החשובה לענייננו הוא ש-ISDS פעלה בסך הכל כשליח לדבר עבירה. על פי קרל פלהנדט, סוחר נשק של החברה שפעל בגואטמלה בשנות ה-80', "ממשלת ישראל שולטת ב-ISDS ושר הביטחון הוא מי שעל פיו יישק דבר".

ואומנם, גם על הקשר בין BOPE ל-ISDS פרש משרד הביטחון את חסותו. בשנת 2012 הציגה החברה בדוכן הישראלי שאירגן אגף סיב"ט בתערוכת הנשק הגדולה בדרום אמריקה, LAAD, את הרכב הממוגן החדש שפיתחה בשיתוף עם "FORT1 :"Global Shield. משטרת ריו בחנה אותו ולאחר מכרז קשוח, החליטה לרכוש 8 קווירוס מ-ISDS, מתוכם ארבעה מיועדים ל-BOPE. הדיווחים באתרי חדשות הביטחון מסבירים גם כיצד הותאם המתאר הטכני של ה-FORT1 במיוחד לצרכי הלחימה בפאבלות. ISDS זכתה במכרז לאחר שירדה ב-72% ממחיר ההצעה המקורית – הנחה חסרת תקדים, שהוסברה בהבטחה שקיבלה להיות שחקן האבטחה המרכזי באירועי המונדיאל ולאחר מכן האולימפיאדה. כדאי לשים לב לאופן המשתרג, חוצה הגבולות, של הטכנולוגיות הצבאיות, כמו גם לזיקות המשתרשרות מחוזה אחד למשנהו, מן הפאבלה אל האולימפיאדה וחוזר חלילה.

ISDS כבר מבוססת היטב בברזיל, יש לה אתר ברזילאי מסודר, ובעל החברה, לאו גלסר, בא ויוצא במסדרונות השלטון שם בחופשיות. הסרט "המעבדה" של יותם פלדמן משנת 2013 מייחד חמש דקות מאלפות לגלסר, בהן הוא מתלווה למסע העסקים שלו לברזיל, עד למפקדת BOPE. אם עדיין לא צפיתם, צפו עכשיו.

ודאי שמתם לב לשוט היפהפה (דקה 3:23) של גלסר שחוצה את המסך מימין לשמאל, מעליו מתנוסס סמל הגולגולת עם החרב והרובים של BOPE. קשה גם להחמיץ את היחסים האינטימיים שקשר גלסר עם אנשי היחידה, שמקבלת ממנו אימונים (בברזיל ובישראל), נשק וכלי רכב ממוגנים.

הקשיבו היטב לתובנות של סוחר הנשק הוותיק הזה. "שר הביטחון הוא לא רק עוסק במלחמות, הוא צריך גם לדאוג לתעשיות הבטחוניות. שיהיה פעילות, שיהיה מכירות". ואכן, שרי הבטחון תמיד דאגו היטב למכירות של ISDS, אף כי האמירה של גלסר קצת מיתממת, בנתקה את שני אפיקי הפעולה זה מזה כאילו אין ביניהם קשר. למעשה, שר הבטחון עוסק במלחמות בין השאר כיוון שהוא צריך לדאוג לתעשיות הבטחוניות. התעשיות והמלחמות מכלכלות זו את זו. התעשיות זקוקות למלחמה, זקוקות לניסויי האש ב"מעבדה" של עזה, כדי לשגשג.

הקשיבו לו גם כשהוא אומר, במהלך סיור בפאבלות (דקה 3:48), ש"במקומות כמו עזה, יש לנו אותו מצב כמו שלכם. יש לנו את אותה שיטה". כאן שוררת תמימות דעים בין סוחר הנשק הישראלי לבין תנועת BDS, שגרפה אליה כ-30 ארגוני זכויות אדם וחברה בברזיל במחאה על סחר הנשק עם ישראל. אחד הפעילים שם מסביר: "מה שרפא"ל, אלביט ו'גלובל שילד' עושות זה לייצא את הטקטיקות שנעשה בהן שימוש ברצועת עזה. הן לוקחות שכונות של עוני ושל זעם ויוצרות את עזה בפאבלות של ברזיל. המטרה של כל מי שרואה עצמו חלק מן החברה האזרחית היא שלא יהיו יותר עזות". גלסר מספר לנו, ואולי לעצמו, שהנשק הברוטלי שהוא מחדיר לפאבלות הוא תוצאה ולא סיבה להסלמה באלימות ובקטל האזרחים. אבל לנו יש ניסיון משלנו, עם שמונה מבצעים בעזה, כל אחד ברוטלי מקודמו, כל אחד וצעצועי המוות החדישים שהושקו בו, תוך הבטחה חגיגית שהפעם באמת נמגר סופית את החמאס. בינתיים הטילים של החמאס כבר מטווחים את גוש דן והמנהרות אל שטח ישראל שוקמו, כפי שנחזה כאן לפני שנה וחצי. מרוץ חימוש שמוביל לריסון האלימות הוא סתירה עצמית.

ועוד הקבלה אחרונה: כשגלסר נשאל על הקורבנות של משטרת ברזיל, הוא מעדיף לענות על סוחרי הסמים. "אם תהרוג אותו עם מקל או תהרוג אותו עם כדור בראש, מה ההבדל?". זאת נקודת המבט של הכוח הצבאי: הפושע מאפיל על כל הסביבה האזרחית שלו, ומתוך כך, מפליל אותה ללא אבחנה. אם הוא בן מוות – וזאת שאלה נפרדת, האם יש להוציאו להורג או להעמידו למשפט? לגלסר כנראה אין חיבוטי נפש כאן – אז חייו של כל מי שבסביבתו שווים כקליפת השום. זהו כמובן הגיון "הנזק האגבי" שהנחה את מדיניות האש במבצעי צה"ל בעזה.

באוקטובר 2014 זכתה חברת ISDS בחוזה יוקרתי מממשלת ברזיל לנהל את אבטחת האולימפיאדה שתתקיים בריו השנה, בתקציב של 2.2 מיליארד דולר. המוניטין האיום של החברה במרכז ודרום אמריקה – 30 שנה של חימוש ואימון רודנים וחוליות מוות – הביא את תנועת BDS לפתוח בקמפיין חרם ממוקד נגד ההתקשרות עם ISDS. במאי 2015 פרסמה התנועה הודעה שלפיה ביטלה ממשלת ברזיל את ההתקשרות עם ISDS. הידיעה הזאת לא פורסמה בתקשורת הישראלית ולמעשה לא זכתה לאישור רשמי חיצוני; האתר הברזילאי של החברה עדיין מציג אותה כספקית אבטחה של המשחקים האולימפיים, ובמרץ 2015 עדיין התראיין גלסר כמי שחוזה האבטחה השמן מונח בכיסו. כתבת התדמית הזאת הציגה אותו כ"נציג שלנו בריו 2016", מעין שגריר ישראלי שעושה לנו כבוד בחו"ל. כן, גלסר הוא נציג נאמן שלנו, דיוקן מדויק, אבל הכבוד ממנו והלאה. רק עיתונאי הבועה בארץ יכולים להציג את מאמן חוליות המוות באור יקרות כזה.

ישראל קנתה לעצמה ביושר שונאים רבים בחברה האזרחית בברזיל, וזו כמובן רק דוגמה אחת למה שקורה במדינה אחת. להשלכות המדיניות של השימוש בנשק ובטכנולוגיה ישראלים נגד אוכלוסיות נחשלות ומדוכאות ברחבי העולם אחזור בסוף המאמר.

הסחר הבטחוני עם ברזיל: בור בלי תחתית

החימוש והאימון ליחידת BOPE הם רק קצה הקרחון של היקף היחסים הבטחוניים של ישראל וברזיל. בשנות ה-2000 המוקדמות עיקר הנוכחות הבטחונית של ישראל בברזיל היתה של "אלביט" (ראו בהמשך). הרומן המשיך ללבלב בעידודו של נשיא המדינה, שמעון פרס, שהגיע לברזיל בנובמבר 2009 כדי לתת את ברכתו לעסקת מכירה של 14 מל"טים של התעשייה האווירית, בשווי של 350 מיליון דולר. שנה מאוחר יותר, בדצמבר 2010, חלה קפיצת מדרגה ביחסים: שר הביטחון, אהוד ברק, ושר המודיעין הברזילאי, חתמו על הסכם שיתוף פעולה בטחוני בין שתי המדינות. ההסכם הסיר את הסכר שבלם עד אז ייצוא טכנולוגיות מסווגות לברזיל ופתח בפני התעשיות הבטחוניות שוק ענק ורעב לנשק. פרס וברק, למי ששכח, היו עד לא מזמן מנהיגי "מחנה השלום" בישראל.

היקף הסחר הבטחוני עם ברזיל איננו נתון שהרשויות מפרסמות בגלוי (פנייתי לאגף סיב"ט לקבל נתונים רשמיים נענתה בשלילה). ב-2013 הוא הוערך ב-200 מיליון דולר לשנה וב-2014 הוא הוערך ב-250 מיליון דולר לשנה. הנתון האחרון נחשף בברזיל לדרישת חבר קונגרס, במהלך מבצע "צוק איתן", כשהצמרת הפוליטית במדינה החלה להבין מה המחיר האנושי של "בדיקת האיכות" שעובר הנשק הישראלי לפני שהוא מגיע אליהם. מכון שטוקהולם למחקרי שלום העריך שבין השנים 2005-2010 היתה ברזיל היבואנית החמישית בגודלה של נשק ישראלי. יש לשער שמאז היא טיפסה עוד למעלה; ב-2011 הגדיר אגף סיב"ט את ברזיל כ"מדינת יעד" וב-2012 "מדינת מפתח". סיב"ט מארגן את הדוכן הישראלי בתערוכת הנשק LAAD בריו, ומפיק חוברות נוצצות שמציגות את החידושים האחרונים של עשרות חברות נשק וביטחון מולדת (Homeland Security). כבר ב-2010 אירח מכון הייצוא הישראלי, בשיתוף משרד החוץ, משלחת של מומחים לאבטחת תעופה מברזיל והפגיש אותם עם נציגים של 30 חברות ישראליות שעוסקות בביטחון מולדת.

תערוכות הנשק הבינלאומיות הן מפגן מסחרר של wargasm. המצגות מהממות, המוזיקה עמוסת אדרנלין, הכל מעוצב כמו משחק מחשב סוחף ומלהיב. את המסך חותכות צדודיות חלקות של מטוסים, ברק הפלדה מנצנץ בשמש. כמובן שאין זכר למטרה האנושיות שכלפיהן מופנית כל העוצמה הזאת.

אין עוד ענף ייצוא של המשק הישראלי שזוכה לדחיפה, פריצת שווקים ומימון כל כך מסיביים של המדינה, באופן עקבי ובמשך עשרות שנים. גם זה סוד גלוי של שקר "השוק החופשי" – העסקים המשגשגים ביותר הם אלה שהמדינה מקדמת (תמיד – על חשבון אחרים).

עם הכספים באים הכיבודים. בסוף 2011 העניקה שגרירת ברזיל בישראל עיטור כבוד לאל"מ חני כספי, ראש המחלקה לקשרי חוץ בצה"ל, על "מאמציה לעשות שלום", כלומר, על תרומתה לחיזוק הקשרים הבטחוניים בין צה"ל לצבא ברזיל. "עשיית השלום" הזאת – מכירת קווירוס ומל"טים וחימוש אווירי ומערכות מעקב – היא המשך טבעי לתכנית "ההשקטה" בפאבלות, תפלצת לשון אורווליאנית שישראלים מכירים כמותה מהבית ("מבצע שלום הגליל", "רצועת בטחון", "קו התפר", "מרקם חיים" וכד').

צריך להתחיל ב"אלביט". "אלביט" היתה החברה הישראלית הראשונה שזיהתה את הפוטנציאל של שוק הביטחון הברזילאי וכבר בסוף שנות ה-90' חדרה אליו באמצעות חברות בת ושיתופי פעולה עסקיים. בשנת 2001 רכשה "אלביט" את השליטה בחברת AEL הברזילאית שמייצרת רכיבים לתעופה. בשנת 2010 רכשה "אלביט" עוד שתי חברות, ARES ו-PERISCOPIO, שמתמחות בייצור מערכות אלקטרוניקה לחילות היבשה. חוזי הענק שנחתמו עם חברות הבת של "אלביט" בברזיל זרמו בזה אחר זה. לכאורה, לא מדובר פה ב"ייצוא" בטחוני שכן הייצור והשירות מבוצעים בברזיל. בפועל, הידע, הטכנולוגיה והפיקוח הם של "אלביט", שמייצאת אותם דרך חברות הבת. גם הרווחים, כמובן. הנה רשימה חלקית של חוזי "אלביט" בברזיל ב-15 השנים האחרונות:

2001: חוזה של 230 מיליון דולר ביחד עם השותפה הברזילאית "אמברייר" להשבחת מטוסי 5-F של חיל האוויר הברזילאי.
2002: חוזה של 80 מיליון דולר לאספקת מערכות אוויוניקה למטוסי ALX של חיל האוויר הברזילאי.
2008: חוזה של 187 מיליון דולר לאספקת מערכות אוויוניקה למטוסי הקרב של אמברייר.
2011: חוזה של 260 מיליון דולר לאספקת צריחים בלתי מאוישים לרכבים קרביים ממוגנים.
2011: חוזה המשך של 83 מיליון דולר להשבחת מטוסי 5-F של חיל האוויר הברזילאי.
2013: חוזה (בשווי לא ידוע) לאספקת מערכות תצפית אלקטרו-אופטיות לאבטחת גבולות. זהו בדיוק סוג מערכות הניטור ש"אלביט" סיפקה לצה"ל להתקנה על חומת ההפרדה, שבגללן החרימה את "אלביט" שורת גופים פיננסיים בעולם – קרן הפנסיה הממשלתית של נורבגיה, קרן ההשקעות הגדולה בשבדיה, הבנק הגדול בגרמניה והבנק הגדול בדנמרק. הרכישה של ציוד שמשמש ל"ציד" פלסטינים במרחב התפר, על גדר שהוקמה בניגוד לחוק הבינלאומי, עוררה גם מחאה נוקבת בברזיל (ראו בהמשך).
2013: חוזה ראשוני של 20 מיליון דולר לפיתוח המיקרו-לווין הצבאי הראשון של ברזיל.
2014: חוזה של 106 מיליון דולר לשדרוג מטוסים של חיל הים הברזילאי.
2014: חוזה בשווי לא ידוע לאספקת 5,000 כוונות אופטיות לרובי סער של צבא ברזיל.
2015: חוזה של 2 מיליון דולר לאספקת ערכות הנחיית לייזר לפצצות אוויר.
2015: חוזה בשווי לא ידוע לאספקת מערכות התצוגה של מטוס הקרב החדש של ברזיל, גריפן.

בשנים 1994-2009 הגיע הקף הסחר של "אלביט" בברזיל ל-750 מיליון דולר. כל זה עוד לפני שאמרנו מילה אחת על מל"טים. אלה יזכו לדיון נפרד כיוון שהם, ממש כמו הקווירוס של ISDS, מופנים אל אוכלוסיה אזרחית בברזיל.

שורה של חברות ישראליות נוספות ייצאו נשק וטכנולוגיות מתקדמות לצבא ולמשטרת ברזיל באותה תקופה:

רפא"ל מכרה לחיל האוויר הברזילאי 200 טילי Python 4 בשנת 2002 וטילי דרבי ב-2006. שווי העסקאות לא דווח. במשך שנים ארוכות דישדשה רפא"ל מאחורי "אלביט" במכירות לברזיל. במטרה לשדרג את מעמדה לקראת חוזי האבטחה של המונדיאל והאולימפיאדה, רכשה החברה בשנת 2012 40% ממניות חברת האווירונאוטיקה הברזילאית GESPI. ב-2015 חתמה רפא"ל על עסקת ענק של 250 מיליון דולר עם חיל האוויר הברזילאי לאספקת חימוש אווירי למטוסי הקרב גריפן. כדרך אגב נציין שבשנת 2001 מכרה דרא"פ לברזיל טילי "דרבי", שפותחו בשיתוף פעולה בין רפא"ל לבין התעשייה האווירית של דרא"פ בתקופת האפרטהייד (שלהם, לא שלנו).

התעשייה האווירית (תע"א) חתמה בשנת 2013 על חוזה ענק של 250-400 מיליון דולר להסבת מטוסי בואינג 767 למטוסי תדלוק אווירי עבור חיל האוויר הברזילאי. באותה שנה חתמה חברת הבת של תע"א, אלתא מערכות, על הסכם שיתוף פעולה טכנולוגי עם חברת IACIT הברזילאית, שמתמחה בביטחון מולדת, מכ"מים וטכנולוגית מידע. שתי החברות כבר הקימו מרכז תחזוקת מכ"מים בברזיל. ב-2014 רכשה תע"א מניות מיעוט בחברה הברזילאית Avionics, וב-2015 החלה Avionics בפיתוח מל"ט מקומי, על בסיס מל"ט ה"הרון" של תע"א. שמו של המל"ט הברזילאי, אגב, הוא "צייד".

רובה הסער שמשמש את צבא ברזיל הוא "תבור" TAR-21. בשנת 2009 חתמה חברת "טאורוס" הברזילאית על חוזה העברת טכנולוגיה עם יצרנית התבור, "תעשיות נשק ישראליות" (IWI), לייצור ברשיון של הנשק הקל בברזיל.

זוכרים את הקווירוס שסיפקה ISDS ליחידת BOPE בריו? זאת היתה רק יריית הפתיחה של ייצוא רכבים ממוגנים למשטרות ברזיל. ב-2014 נחתם חוזה של 35.2 מיליון דולר בין משטרת סאו פאולו לבין חברות "פלסן" ו"קארמור" (לשעבר "התכוף") הישראליות. "פלסן" סיפקה 6 רכבים ממוגנים גדולים במיוחד (לנשיאת עד 24 לוחמים), במפרט שהותאם במיוחד למשטרה. "קארמור" סיפקה 8 רכבים מדגם "זאב" (המשמשים גם בצה"ל), מתוכם ארבעה מצוידים בזרנוקי מים ותותחי גז מדמיע לפיזור הפגנות. זאת דוגמה מובהקת של ייצוא אמצעים שנוסו בשטחים נגד האוכלוסיה הפלסטינית לשימוש בברזיל נגד אוכלוסיה אזרחית.

חברת "מגל מערכות ביטחון" הישראלית, שהקימה את גדר המערכת סביב עזה ומספקת מערכות התראה לגדר ההפרדה, היא דוגמה מובהקת לתעשייה ישראלית שמתפרנסת ומרוויחה מעסקי הכיבוש, המצור והפקעת האדמות. לא פלא אפוא שמעורבותה בשוק האבטחה הברזילאי, שבקרוב תתממש ברכישת חברה מקומית, מעוררת התנגדות עזה. חברת האבטחה "ריסקו" חתמה על חוזה של 2 מיליון דולר לאבטחת אצטדיון כדורגל בעיר קויאבה בברזיל.

חברת "ורינט" הישראלית מכרה ציוד מעקב – חיישנים, מצלמות, מערכות ניטור – לעיריית ריו, לעיריית סאו ברנרדו דה קמפו, ולבית הסוהר של מדינת ריו דה ז'נרו (על הגיהנום ששורר בבתי הסוהר בברזיל אפשר לקרוא כאן וכאן). חברת "נייס סיסטמז" סיפקה מערכות מעקב וניטור שנפרשו בכמה ערים גדולות בברזיל לקראת המונדיאל. עסקי המעקב והניטור הם עסקי "האח הגדול" של זמננו; ממשלות, עיריות וכל גורם בעל כוח יכול לרכוש את הטכנולוגיה ולהפעיל אותה נגד אזרחים תמימים.

שתי החברות ידועות כמי שנצמדות באדיקות לכלל העסקי "לכסף אין ריח", ואינן בוחלות בשום לקוח. ב-2014 פירסם ארגון Privacy International, שחוקר כיצד ממשלות וחברות היי-טק פולשות לפרטיותם של אזרחים ברחבי העולם, דו"ח על המשטרים הרודניים במרכז אסיה (טג'יקיסטאן, קירגיזסטאן, טורקמניסטאן, אוזבקיסטאן וקזחסטאן). בדו"ח כיכבו "ורינט" ו"נייס סיסטמז" כמי שסיפקו ואף הקימו מרכזי ניטור במדינות הללו, אשר ריגלו באמצעותם אחרי מתנגדי משטר. שנה לאחר מכן פרסם הארגון דו"ח על רדיפת מתנגדי משטר בידי ממשלת קולומביה; "ורינט" ו"נייס סיסטמז" סיפקו למשטרת קולומביה מערכות ליירוט שיחות טלפון מתעבורת הטלקומוניקציה, כל זאת "מחוץ למסגרת החוק". רק לאחרונה פורסם שישראל סיפקה לממשלת דרום סודן ציוד האזנה ליירוט שיחות שהופעל נגד מתנגדי המשטר; בדרום סודן, נזכיר, מתרחשים פשעים נגד האנושות מזה כמה שנים, והיא נתונה לסנקציות מצד ארה"ב ואמברגו צבאי מצד האיחוד האירופי. לא תתפלאו לגלות שגם את הטכנולוגיה הזאת סיפקה חברת "ורינט" לדרום סודן.

נוסף על כך, חברת "נייס סיסטמז" נחשפה בפרשת ה-NSA כמי שסיפקה (לצד חברת "נארוס", גם היא ישראלית) טכנולוגיות לציתות בלתי מובחן ובלתי חוקי (תכנית "פריזמה") עבור זרועות המודיעין האמריקני, ולממשלת דרום-אפריקה מערכות מעקב ששימשו לציתות לפעילים בקהילה הלהט"בית, אשר נרדפת בידי השלטונות במדינה. את "נייס סיסטמז" הקימו יוצאי יחידת 8200 של צה"ל, ואת הפרקטיקה של סחיטת אנשים על רקע נטייתם המינית למדו כבר שם. הצבא זה שיעור לכל החיים.

לפני שנה, אגב, רכשה "אלביט" את חטיבת הסייבר של "נייס סיסטמז". כעת אפשר לומר שדמם של מי-יודע-כמה פעילי זכויות אדם ברחבי העולם על ידיה של חברת הנשק ובטחון המולדת הגדולה ביותר בישראל.

עם רקורד כזה של בוז מהדהד לזכויות אדם, אין לצפות מהברזילאים לקדם בתשואות את חדירת "ורינט" ו"נייס סיסטמז" לארצם.

עסקאות המל"טים בין ישראל לברזיל

רקע כללי: ישראל היא יצואנית הנשק הגדולה בעולם ביחס לכלכלתה, ויצואנית המל"טים הגדולה בעולם באופן אבסולוטי. במשך 30 השנים האחרונות, 60% מייצוא המל"טים הכלל-עולמי הגיע מישראל. לפני 3 שנים היווה ייצוא המל"טים 10% מכלל הייצוא הבטחוני של ישראל, ממוצע של כ-600 מיליון דולר בשנה. כ-75% מן התוצרת הבטחונית בישראל מיועדת לייצוא; זה לא "צורך בטחוני", זה בעיקר ביזנס.

ארה"ב וישראל מנהלות את מלחמותיהן בעשור האחרון יותר ויותר באמצעות מל"טים חמושים שיורים לעבר "מטרות" חשודות בלב אוכלוסיה אזרחית. בסך הכל הרגה ארה"ב בתימן, סומליה ופקיסטן לפחות 2,500 איש בתקיפות מל"טים עד כה. מתוכם, לפחות 16% (ואפשר שעד כשליש) היו אזרחים בלתי מעורבים. זהותם של 70% מההרוגים אינה ידועה לממשל האמריקני; מתוך אלה שזהותם ידועה, למעלה ממחצית הם אזרחים חפים מפשע. במבצע "עופרת יצוקה" הרגה ישראל עשרות אזרחים חפים מפשע בעזה באמצעות ירי מל"טים מהאוויר. גם ב"צוק איתן" נהרגו עשרות משפחות מירי מל"טים ישראלים. את הנתונים האלה חשוב תמיד לזכור כשחברות הנשק וצבאות המערב מציגים לראווה את יכולות הביצוע המשוכללות, את הרזולוציה המדהימה, את הדיוק הכירורגי, של הדור האחרון של המל"טים. למעשה, אין ספק שצבאות שיש ברשותם מל"טים תוקפים מטרות בקרב אוכלוסיה אזרחית בתדירות הרבה יותר גבוהה מאשר היו תוקפים בלעדיהם. וכך יוצא שמלחמות המל"טים קוטלות הרבה יותר אזרחים. הדיון הציבורי והמוסרי על כך מתנהל כבר שנים בארה"ב; בארץ הוא עוד לא התחיל.

כניסת המל"טים לשדה הקרב העכשווי – שדה שאינו שדה אלא לוח מחשב, וקרב שאין בו קרב אלא הפגזה חד-צדדית מן האוויר – שינתה אותו לחלוטין. במקביל, היא גרפה לתוך מעגל האשמה המוסרית פלחים חדשים בשוק האזרחי. כדבריו של יותם פלדמן:

"בישראל מתקיים גיוס טוטאלי שונה. גיוס טוטאלי בסבבה, באווירת גוגל של אנטי-סמכותיות ותנופה יצירתית. התפשטות דוהרת ששואפת להרחיב את גבולות השוק כפי שהיא מרחיבה את גבולות האנושיות. הרוצחים החדשים של השלטון הישראלי לא בהכרח יושבים בקריה או במשרד הביטחון, אלא במתחמי ההייטק של הרצליה פיתוח, קריית אריה ופארק אלביט בחיפה. בכל פעם שעוברים מתחת לחלונות הפרספקס שלהם אפשר לדמיין את המהנדסים ישובים על כריות, מפתחים אפליקציה שמזמינה מונית או מזמינה טיל שמוחק מונית – ברווחים עצומים, ובנזק סביבתי מדוד – לא קטן מדי ולא גדול מדי."

בשנתיים האחרונות חלה ירידה משמעותית בהיקף הייצוא הבטחוני של ישראל – מ-7.5 מיליארד דולר ב-2012 ל-5.6 מיליארד דולר ב-2014. ב-2014 עקף לראשונה ייצוא הסייבר את הייצוא הבטחוני והגיע ל-6 מיליארד דולר, 10% מן השוק העולמי. פירוש אפשרי לכך הוא שישראל כבר לא ניהלה לוחמה צבאית בקנה מידה גדול מזה ארבעה עשורים, ועל כן לא יכולה למכור את חותמת ה-Combat Proven באופן אמין כבעבר. לעומת זאת, ישראל שולטת ומדכאת אוכלוסיה אזרחית עצומה כבר כמעט מחצית המאה, ובכך צברה ניסיון שאין לו מתחרים. למוצרי הסייבר האלה, שמבטיחים שליטה באוכלוסיות מרדניות, הביקוש רק הולך וגובר. אבל אולי עוד מוקדם לדעת: ב-2015 ירד ייצוא הסייבר ל-3.5 מיליארד דולר.

נעבור לברזיל. ב-2009 בוצעה עסקת המל"טים הראשונה בין ישראל לברזיל. התעשייה האווירית מכרה 14 מל"טים מסוג "הרון" למשטרה הפדרלית של ברזיל, בשווי של 350 מיליון דולר. היתה זו רכישה ראשונה לקראת פרוייקט האבטחה של המגה-אירועים – המונדיאל והאולימפיאדה – בברזיל. בדיווחים הוזכרו שני השושבינים הראשיים בעסקה: חברת ISDS (של לאו גלסר), שמעלליה תוארו לעיל, ונשיא המדינה, שמעון פרס. יש יופי פואטי מסוים, מסנוור בעוצמת האמת שבו, בעובדה שנשיא המדינה משלב ידיים עם מחמש ומאמן חוליות המוות של הונדורס וגוואטמלה – שני נערי הפוסטר של הייצוא הבטחוני מישראל בפעולת קומנדו משותפת.

ב-2011 חדרה "אלביט" לשוק המל"טים הברזילאי בעסקה למכירת "הרמס 450" לחיל האוויר הברזילאי. בשנים הבאות גבר שיתוף הפעולה של החברה עם חברות מקומיות במטרה לייצר מל"ט מקומי. ב-2014 נחתמה עסקה לאספקת "הרמס 900", ספינת הדגל של המל"טים הישראליים, לחיל האוויר הברזילאי, גם הוא לצורך אבטחת המגה-אירועים. שווי העסקה לא דווח.

פעילות המל"טים הישראלים בברזיל

מה יכול מל"ט כמו "הרמס 900" לעשות? למשל, הוא יכול לזהות פנים או לוחית רישוי מגובה של 9 קילומטר. ברזיל מובילה את השוק הדרום אמריקני ברכישה ופיתוח של מל"טים לכל מיני מטרות, המשך ישיר של ההשקעה האדירה שלה בהתעצמות צבאית מאז ימי הדיקטטורה הצבאית. הסיבה שכל כך הרבה חברות זרות, ובהן ישראליות, ממקמות את עסקיהן ומפעליהן בברזיל היא הרגולציה הרופפת בתחום התעופה במדינה.

מה שמטריד הוא שחלק ניכר מן המטרות הן הפגנות אזרחיות ואנשים שהשלטון סימן כחשודים; לא בכדי הועברו חלק מן המל"טים הישראלים לידי המשטרה ולא לידי הצבא הברזילאי, אף כי לאור הסקירה שלעיל, האבחנה הזאת הולכת ומאבדת ממשמעותה. שימו לב לדיווח הזה ב"בלומברג":

"בברזיל, ניתן תמריץ מחודש לצורך בביטחון במהלך שני אירועי הספורט הגדולים בעולם, כאשר מספר שיא של אנשים יצאו לרחובות ביוני האחרון, במהלך טורניר הפדרציות בכדורגל, למחות נגד שורה של החלטות, בהן בזבוז הכספים על הקמת איצטדיונים משוכללים".

מאחורי הקור הפיננסי הזה מסתתרת מציאות אבסורדית. כפי שתואר קודם לכן, הרשויות בברזיל השקיעו מיליארדי דולרים לקראת המגה-אירועים ופינו עשרות אלפי אנשים מבתיהם בסמוך לאצטדיונים. המחאות ההמוניות נגד צעדים אלה יצאו מכלל שליטה – ומכאן הצורך "הבטחוני" החדש, להשיב את השליטה בהמונים, בעזרת פיקוח המל"טים מלמעלה. כך עוול אחד – בזבוז אסטרונומי של כספי ציבור – מוליד מחאה ציבורית, שמולידה עוד עוול – בזבוז נוסף של כספי ציבור על מנת לרסן ולשלוט במחאה.

בלי קשר למגה-אירועים, אוכלוסיית הפאבלות היא הראשונה לטעום מן הטכנולוגיות החדישות. ב-2012 דווח שיחידת BOPE כבר מפעילה מל"טים קטנים מתוצרת מקומית במהלך הפלישות לפאבלות. ב-2014 דווח שמל"ט "הרון" ישראלי סייע בלכידת סוחר סמים בריו. מכך אפשר להסיק שנשק שנמכר לצבא ברזיל (עסקת ה"הרון" נחתמה מול חיל האוויר הברזילאי) מוצא את דרכו באופן טבעי לזירה האזרחית. כאן המקום לציין שלא מדובר ב"זליגה" אלא ביישומים מתוכננים היטב. בטקס הפתיחה של תערוכת הנשק ISDEF EXPO בשנת 2014, התפארה זיווה איגר, הממונה השקעות זרות ושיתוף פעולה תעשייתי במשרד הכלכלה, שישראל "לוקחת טכנולוגיה מהסקטור הצבאי ופשוט מיישמת אותה בסקטור האזרחי".

ההצטיידות במל"טים תמיד תוצג לציבור, בברזיל כמו בארצות אחרות, כצעד להשבת הביטחון האישי, שיאפשר לרשויות לאתר ולעצור במהירות פורעי חוק. בפועל, מרגע שהצעצוע המלהיב נמצא בידי השררה, אין שום מחסום על הפעלתו נגד אוכלוסיות רחבות ביותר. הגיון "המלחמה בטרור", שהושק ב-9/11, תמיד הצדיק הפללה המונית של כל מי שמצוי בסביבתו של החשוד. במקביל, הליכי המעצר והראיות וההבאה לדין קוצרו, לפעמים עד כדי חיסול מיידי בשטח; ממילא, כל הסביבה המופללת גם היא נושאת במחיר. בברזיל מבינים היטב שהמל"טים שנרכשו לאבטחת המגה-אירועים יישארו שם גם אחריהם. ביום שאחרי, הם יצטרפו למערכת אכיפת החוק ויבשרו גם בה תקופה חדשה, חשוכה יותר לזכויות הפרט. ברגע של כנות, הודה סגן הנשיא של AEL, חברת הבת של "אלביט" בברזיל: "זה לא רק בשביל אירועים כמו המונדיאל, הדברים האלה דרושים לצרכי היום-יום. משרדי בטחון פנים מחפשים עוד ועוד פתרונות".

מל"ט "הרמס 900" של "אלביט" ריחף מעל אצטדיון מרקנה בריו בזמן המונדיאל, ויפקח מגבוה גם על אירועי האולימפיאדה. גם מל"טים מסוג "הרון" של התעשייה האווירית פעלו במונדיאל. בעוד שבברזיל רבים רואים בפרקטיקה הצבאית הזאת, שפלשה לתחום האזרחי, חדירה גסה לפרטיות של מליוני אזרחים ותיירים, בישראל דווקא רואים בה עוד סיבה ל"גאווה ישראלית". תחת כותרות מופרכות כמו "צפו: המל"ט הישראלי תפס את הכוכב של ברצלונה" או "בעין ישראלית: מל"ט מככב במונדיאל בברזיל" מספרים לנו איך הטכנולוגיה הישראלית מצילה את מליוני הצופים מתהומות הפשע. "בשעה שעיניהם של מאות מיליוני אנשים בעולם כולו נשואות אל עבר המשחקים", אמר מנכ"ל התעשייה האווירית, יוסי וייס, "טוב לדעת שעינו הפקוחה של המל"ט משגיחה על העיר ריו וסביבותיה". כמובן, טוב יותר לדעת זאת כש-350 מיליון דולר מונחים בכיסך. וסביר להניח שבכלל לא טוב לדעת זאת כשאתה דייר בבית מתפורר בפאבלה מארה, שיוצא להפגין נגד הסיבוב הענק שפיפ"א והממשלה עשו על גבך.

זאת ועוד, העיתונות הישראלית צובעת את התמונה בצבעים עזים של מלחמת אור בחושך, כשהמל"טים הישראלים הם סוג של חרב לייזר מקודשת בידיהם של בני האור. גם העיתונות המקצועית, שלכאורה אמורה לסקר את מושאיה בעין מקצועית ובלתי משוחדת, נקראת כמו עלון שיווקי בוטה. כך דיווח אתר Israel Defense על מערכת תצפית קרקעית של "אלביט" שנוסתה לראשונה בקרנבל בעיר סלבדור. שמעתם טוב, הניסוי הראשוני היה על אוכלוסיה אזרחית רוקדת ושמחה:

"אלביט מערכות הדגימה לראשונה במהלך הקרנבל השנתי המסורתי בעיר סלבדור די באהיה שבברזיל את GroundEye, מערכת תצפית קרקעית המייצרת תמונת מודיעין של שטחים נרחבים בזמן אמיתי וברזולוציה גבוהה, שאפשרה לכוחות הביטחון להבטיח את שלומם וביטחונם של אלפי החוגגים בקרנבל… GroundEye מעניקה למפקדי הכוחות יכולת שליטה בזמן אמיתי על מספר רב של אירועים המתרחשים בו-זמנית, וכן יכולות תיעוד ותיחקור אירועים שלא נצפו בזמן אמיתי. בנוסף, המערכת מאפשרת סגירת אזורים בצורה וירטואלית (Safe Zones) ולהפיק התראות בזמן התרחשות אירועים חריגים ובכך משלימה ומעצימה את יכולת המעקב של המפעילים… המערכת שפעלה בקרנבל בסלבדור מיועדת ליישומים אזרחיים וצבאיים וביניהם הגנת גבולות, שליטה היקפית על תשתיות ואתרים קריטיים, מבצעים צבאיים, פרויקטי Safe City ואירועים המוניים גדולים."

האם "העין הישראלית" בסלבדור סיכלה פשעים חמורים? לא אומרים לנו. מה שברור, היא הרחיבה את טווח החשודים הפוטנציאלים, העמיקה את מאגר הפרצופים החשודים שברשות המשטרה, קלטה לא מעט אקטים אינטימיים שלא נועדו לעין הציבור, ובאופן כללי, הפכה גם את אירוע הקרנבל הפרוע והתוסס מטיבו לעוד מתחם גדור היטב שהשלטון מואיל בטובו להקצות לאוכלוסיה צמאה לפורקן.

האם מל"טים משטרתיים, שכרגע משמשים למעקב ופיקוח, יחומשו בעתיד ויחלו לירות לעבר אזרחים, ממש כמו המל"טים הצבאיים שמופעלים בפקיסטן ובעזה? המומחים מסכימים שהשאלה היא לא אם אלא מתי. למעשה, כבר בשנה האחרונה החלו משטרות ברחבי העולם לצייד מל"טים בנשק אל-הרג לפיזור הפגנות (כדורי פלפל, כדורי צבע, קרני לייזר מסנוורות, כדורי גומי). החברה הדרום-אפריקאית שמייצרת אותם נמצאת בשלבי מו"מ מתקדמים עם משטרת ריו לאספקת 10 מל"טים כאלה.

חדירת המזל"טים לשוק האזרחי היא עובדה מוגמרת. בישראל שוק המזל"טים פרוץ לחלוטין. כל אדם פרטי יכול לרכוש מזל"ט קטן מצויד במצלמה (הקרוי "רחפן"), להרים אותו לאוויר, ולהתחיל לצלם. רחפנים משמשים לאבטחה בשכונות פאר ובאתרי בנייה, לשיטור עירוני, לצילום חתונות, וסתם להצצה על בחורות משתזפות בחוף. רגולציה – אין. כוחות הביטחון משתמשים יותר ויותר במזל"טים, גם לצורך צילום הפגנות.

הנה תרחיש לא בלתי סביר. במוקדם או במאוחר תפרוץ אינתיפאדה בקרב ערביי ישראל. בנגב או בגליל, בגלל הריסת מסגד או הרג של מפגין – זה יקרה. המהומות יקיפו את רוב ערביי ישראל. בגלל הפיזור הגיאוגרפי, תשתמש המשטרה במזל"טים, ואולי גם במל"טים (שאינם זעירים) כדי לקבל תמונה של השטח בזמן אמת. כשיגיעו המפגינים אל גבול ישובים יהודים, ויגרמו נזק לרכוש, תעלה מאליה האופציה להפעיל נגדם מל"טים חמושים. תחילה – נשק אל-הרג. ובשלב מאוחר יותר, אולי בגל המהומות הבא, גם נשק שהורג. ההיגיון יהיה תמיד אותו היגיון. למה לסכן שוטרים במגע פנים אל פנים עם המון משתולל? יש כבר טכנולוגיה מדויקת, לירי בשלט רחוק. היא עבדה מצוין בעזה, עבדה מצוין בריו – אז למה לא בסכנין ובאל-עראקיב?

ההתנגדות בברזיל לסחר הבטחוני עם ישראל

עד כאן בחנו את השטח מנקודת המבט של כוחות השיטור והסוחרים, או אם תרצו, ממעוף המל"ט. אבל איך כל זה נראה מלמטה?

בואו ננסה לדמיין. אתה צעיר ברזילאי, בן 24, שמתגורר בפאבלת מארה. חי בדירה צפופה עם ההורים והאחים כי למי יש כסף לבנות דירה משלו וגם מזמן אין קרקע פנויה. החברים שלך מכורים לקראק, עובדים אצל סוחרי הסמים. כל שבוע נכנסים כוחות משטרה צבאית לפאבלה. בראש הטור – הקווירוס של ISDS ו"גלובל שילד", מודל FORT1 הישראלי. לפעמים, כשיש מהומות רציניות, מתגברים אותם חיילי צבא סדירים. בידיהם – נשק "תבור" שמיוצר בידע ישראלי. בשבוע שעבר נהרג החבר הטוב שלך מירי אקראי בפאבלה. אתה שבור. עכשיו מתכוננים למונדיאל, והממשלה רוצה להעיף את כל השכונה שלך לעזאזל. אתה יוצא להפגין ברחובות ריו, עם עוד מאות אלפים. הרחק מעליך מרחף מל"ט "הרון" של התעשייה האווירית. הוא כבר צילם אותך, והתמונה מועברת למטה המשטרה המרכזי. שם היא מוצלבת עם תמונות אחרות שצולמו בידי המצלמות של "נייס סיסטמז" הישראלית, הפרושות בכל העיר. עד מהרה יבואו לעצור אותך, עם או בלי "נזק אגבי". זה לא מסובך במדינה שלך, שמדורגת במקום הרביעי בעולם בשיעור הכליאה שבה. בבית הסוהר שאליו תושלך, בתור קינוח, יעקבו אחריך המצלמות של "ורינט" הישראלית.

לא צריך להיות אנטישמי כדי לחוש סלידה ושנאה כלפי המדינה שמייצרת את כל מערך הדיכוי הזה. מספיק להיות אזרח שוחר חירות ושוויון. אבל בעולם הדמיוני שחיים בו הישראלים, כל התנגדות לסחר הבטחוני עם ישראל תתויג מיידית כאנטישמיות.

למרות שבכתבות התדמית הישראליות מתראיינים רק פקידים ברזילאים אסירי תודה עד דמעות על הטכנולוגיה הגואלת שזכו בה הודות לגניוס היהודי, בברזיל יש התנגדות רחבת היקף לקשרים הצבאיים עם ישראל. תחקיר נרחב של "פיוז'ן" נותן קול לביקורת הפנימית בברזיל על הפיכת המדינה למעצמת מל"טים. התחקיר גם מגלה שבניגוד להצהרות רשמיות, אין שום חסם חוקי בברזיל על הפעלת טכנולוגית מל"טים נגד אזרחים. לאחר רכישת הענק של 14 מל"טי "הרון", חבר פוליטיקאי ממפלגת השלטון לתנועת המחאה נגד אלימות המשטרה שצמחה בפאבלות. הם מחו על שיתוף הפעולה של ממשלתם עם ישראל, "המפיקה רווחים עקיפים מן הכיבוש הבלתי חוקי של השטחים הפלסטינים".

פעילים פוליטיים בברזיל חוששים מאד מ"היום שאחרי" האולימפיאדה. כיצד יוטמע המערך העצום של כלי נשק, רכבים ממוגנים, מל"טים, מערכות תצפית ומעקב בקרב המשטרה והצבא, ואיך זה יעצב מחדש את יחסן אל האזרח? "אם אתה קונה מל"ט, אתה לא תחזיר אותו לקופסה", אומר פקיד בכיר בברזיל, והעיתונאי מסכם: "תרבות המעקב עוברת נורמליזציה, ומתוך הסוס הטרויאני של הספורט, מגיחה מציאות אורווליאנית חדשה".

תנועת BDS בברזיל היא הרבה יותר מקומץ פעילים פלסטיניים שמפגינים מחוץ לדוכן הישראלי בתערוכת הנשק LAAD. היא מאגדת עשרות ארגוני זכויות אדם, ארגוני עובדים וגופים בשמאל הפוליטי. תחת הלחץ המתמשך שלהם, עסקיה הפורחים של "אלביט" במדינה החלו לספוג נזקים: הסכמי שיתוף ידע עם אוניברסיטאות וחוזי ייצור (בכללם חוזה המיקרו-לווין) הוקפאו. הפעילים מחברים דו"חות מפורטים על המעורבות העמוקה של החברות הישראליות בכיבוש, בהקמת גדר ההפרדה, בהתקפות על עזה. כמי שקרא את הדו"חות ובדק את הטענות העובדתיות שם אחת לאחת, אני יכול לומר שהכל מבוסס על פרסומים רשמיים ושום דבר לא נבדה מן הלב.

הבעייתיות ביחסי ישראל-ברזיל גם לא נעלמה מעיניהם של פרשנים פוליטיים. אפשר לקרוא ברשת סקירות רציניות ומאלפות על שלל ההיבטים של היחסים האלה. למרבה הפליאה, דבר מזה לא חודר לתקשורת הישראלית. זו, כדרכה, ממלאת אוזניה ופיה מים בכל הקשור לקשרים הצבאיים עם מדינות זרות, ומסתפקת במעקב פנקסני אחר שווי העסקאות. בעצם, אין מה להתפלא. ייצוא בטחוני זה כסף גדול, זה מנוע צמיחה, זה מקומות עבודה. אף עיתונאי שפוי לא יתקע מקלות בגלגלים של החגיגה הזאת, בשמם של עקרונות נעלים או בשמה של ברזילאית ענייה שאיבדה את בניה בפלישה קטלנית לפאבלה בריו.

פרשת דני דיין: פוליטיקה גלויה ופוליטיקה סמויה

המציאות הזאת, של חוזים בשווי של מאות מליוני דולרים בין הצבא והמשטרה בברזיל לבין חברות שמתפרנסות יפה מתחזוקת הכיבוש בשטחים, מציאות של שימוש בטכנולוגיות הישראליות נגד אוכלוסיות מוחלשות ומודרות בברזיל – היא ההקשר לשערורייה-זוטא שפרצה בעקבות הסירוב של ממשלת ברזיל לאשר את מינויו של המתנחל דני דיין כשגריר ישראל בארצה. לא אנטישמיות, אלא מחאה אותנטית.

אבל כאן חייבים מיד להבחין בין החברה האזרחית לבין הממשלה בברזיל, אבחנה שגם אצלנו נוטים לטשטש. הביקורת על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים רווחת מאד בברזיל, ויש לה שלוחות גם בפרלמנט (מפלגות שמאל מסוימות דוגלות במוצהר ב-BDS). לאחרונה חתמו 200 אקדמאים במדינה על תמיכה בחרם אקדמי על ישראל. לתמיכה הזאת יש סיבות שונות, חלקן קשורות לניסיון של הברזילאים עצמם בחיים תחת דיקטטורה צבאית. כך או כך, המחאה נגד מינויו של דיין צמחה מלמטה למעלה, ויש בה כדי ללמד על עוצמתה של החברה האזרחית בברזיל (בישראל, למרבה הצער, הדינמיקה הפוכה: השלטון קובע את כיוון הרוח, הציבור מתיישר לפיה).

באוגוסט 2015, זמן קצר אחרי פרסום המינוי, פורסם בברזיל גילוי דעת שעליו חתמו 36 ארגוני שמאל וזכויות אדם, ובו הם תובעים מן הממשלה לדחות את המינוי. 40 דיפלומטים ברזילאים בדימוס הצטרפו לדרישה, וקבוצה של יותר מ-70 חברי פרלמנט פנו לשגריר ישראל הנוכחי בברזיל בבקשה להחליף את המינוי במועמד שמתגורר בתחומי הקו הירוק. זה בוודאי לא עזר לדעת שאביו של דני דיין היה שגריר ישראל בגואטמלה בתקופה שבה העניקה ישראל תמיכה צבאית לשלטונו הרצחני של ריוס מונט, שהוזכר קודם לכן.

על עוצמת ההתנגדות אפשר ללמוד מתקרית שאירעה במהלך המשבר המתגלגל הזה: חבר פרלמנט פופולרי במיוחד ממפלגת "סוציאליזם וחירות" של השמאל ביקר בכנס באוניברסיטה העברית בירושלים והביע עמדות פרו-ישראליות במהלך ביקורו. הדבר עורר סערה עזה במפלגה ומחוץ לה.

וכך נקלעה הצמרת הפוליטית בברזיל לדילמה. מצד אחד, הציבור מתקומם על המינוי. מצד שני – כל מה שכתוב למעלה: הקשרים הצבאים ההדוקים, חילופי הטכנולוגיות (כולל סעיפים סודיים), ההשקעות העצומות של חברות ישראליות בברזיל. למעשה, בעיצומו של המשבר הודה קצין צבא בכיר בברזיל שהמבוי הסתום "עלול לשבש העברת טכנולוגיה בין שתי המדינות… זה מצב מאד רגיש כיוון שהשותפות שלנו עם מפעלי היי-טק ישראלים היא עצומה".  שר הביטחון הקודם של ברזיל הרחיק לכת ואמר שארצו אינה יכולה להסתמך עוד כל כך הרבה על הטכנולוגיה הצבאית הישראלית. "הגיע הזמן שנצמצם את התלות שלנו בישראל", הוסיף.

אבל זה כמובן לא עלה על דעתו של אף אחד ברצינות – לא בצד הישראלי ולא בצד הברזילאי. עסקים משגשגים, שעמלו עליהם שנים, חוזים שמנים שמחכים להתממש, השקעות עתידיות – אינם דבר שמדינות משליכות מן החלון סתם כך בגלל שיקולים מוסריים. הפיתרון שמצאה ההנהגה הברזילאית לדילמה היה להעמיד פנים שהם לא שמעו כלום. במשך חודשים ארוכים נמנעה ממשלת ברזיל להתייחס להודעת המינוי. לאט לאט הבינו בירושלים את המסר: דיין לא יעבור, אבל היחסים המצויינים יישמרו. הברזילאים גם אותתו על גישתם החיובית עוד בתחילת המשבר בצעד שחמק מעיני רוב הפרשנים: בספטמבר 2015 הצביעה האסיפה הכללית של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית על הצעה להחיל פיקוח חיצוני על מתקני הגרעין של ישראל. ההצעה נדחתה ברוב של 61 נגד 43, עם 35 נמנעים. רבים הופתעו שברזיל היתה בין המדינות שנמנעו, ובכך סייעו לדחיית ההצעה. אבל ההפתעה אינה במקומה: אלה בדיוק הזירות שבהן האינטרסים האמיתיים של מדינות נחשפים, לא בהצהרות לתקשורת של שרי חוץ ודוברים ממשלתיים. ישראל וברזיל קשורות בעבותות של סחר בטחוני. גם הודו, אגב, לקוחת הנשק הגדולה ביותר של ישראל, נמנעה באותה הצבעה.

כך פעלה אפוא הפוליטיקה הסמויה במקביל, ומתחת לפני השטח של הפוליטיקה הגלויה. מינויו של דני דיין הוא קורבן קטן יחסית כשמה שעומד מנגד הוא חוזים של מיליוני דולרים עם "אלביט" ו"רפאל" והתעשייה האווירית. כשהמשחקים האולימפיים בפתח, באוגוסט הקרוב, ובהם טכנולוגיה ישראלית תהיה פרושה בכל רחבי הערים הגדולות, באצטדיונים ובאוויר שמעליהם, אף אחד בברזיליה ובירושלים לא באמת התכוון לשבור את הכלים. ההודעות הנזעמות, התרנגוליות, נועדו בעיקר לצרכי פנים ולתקשורת; כך גורפים אהדה רגעית, בעמידה "נחושה" על הכבוד הלאומי. באמצעות האקט הפומבי של דחיית המתנחל דיין, הממשלה המיליטריסטית בברזיליה מסווה ומכשירה את השותפות האמיתית שלה עם משטר האפרטהייד הישראלי. בסופו של דבר, גם בירושלים מבינים את זה, וחותרים לסיים את המשבר באקורד נמוך. הקורבן משתלם. "אלביט" חשובה יותר מדיין.

מתי החברה הישראלית תתחיל לשאול את עצמה שאלות?

עד כה הוציאה ברזיל על אבטחת המגה-אירועים קרוב למיליארד דולר. מגה-אירועים הפכו בשנים האחרונות לאבן שואבת ענקית של תעשיית בטחון המולדת, ובחסותם ממשלות מבצעות פשעים קולוסאליים נגד אוכלוסיות שקל לעקור ולגרש ממקומן. במאמר משנת 2009 של פיליפ בויל וקווין הגרטי הם מאפיינים את הדינמיקה השלטונית שצמחה סביב המגה-אירועים כ"ממשל מונע". מאז 9/11, השימוש בטכניקות צבאיות בהקשרים לא צבאיים הפך להיות "קומון סנס". בהכנות למגה-אירוע, מנסים להעריך את הסיכון להתקפת טרור. הסיכון הזה אינו באמת מדיד, ולכן מומחי הביטחון מתכוננים "לכל תרחיש אפשרי", בלי קשר לסבירותו. אבל זו סחרחורת שאין לה סוף, ולא גבול תקציבי, כי אין קץ לתרחישי האימה, וכל פיגוע טרור מעצב מחדש את מפת הסיכונים.  בויל והגרטי כותבים:

"הדינמיקה של ה"איבטוח" מובילה להרחבת הלגיטימציה למעקב, בלי קשר לשאלה אם קרה משהו רע. אם לא התממש האיום הבטחוני, המתכננים יכולים לקבוע בנחרצות שהצעדים המקיפים שננקטו 'עבדו'. אם האיום כן התממש, ניתן להסבירו בקלות באמצעות סדקים בלתי צפויים בתשתית, ואז למנף אותו לרמות גבוהות יותר של אבטחה באירוע הבא."

לישראל יש מעורבות עמוקה באבטחת מגה-אירועים, עוד לפני המונדיאל והאולימפיאדה בברזיל. בכל האולימפיאדות האחרונות – סידני, בייג'ין, אתונה – ריחפו מל"טים ישראלים ממעל. ב-2011 חתמה "מגל מערכות ביטחון" על חוזה של 35 מיליון דולר עם ממשלת גינאה המשוונית, לאבטחת אירועי גביע אפריקה לאומות בכדורגל. מה כל כך נורא בזה? אל"ף, שמגל ציידה את גדר ההפרדה (הבלתי חוקית, למי ששכח, מחוללת סיוט "משטר ההיתרים") באותן המערכות וניסתה אותן על פלסטינים; בי"ת, שבגינאה המשוונית שולטת אחת הדיקטטורות האכזריות בעולם. זה כמובן לא מנע מישראל לסחור איתה במיליוני דולרים וגם לאמן את המשמר הנשיאותי של הרודן תיאודורו אוביאנג.

העולם מלא עוולות ופשעים שישראל לא חוללה ולא היתה לה יד בהם. השאלה הפשוטה היא – מדוע היא חייבת להרוויח מהם? מדוע היא חייבת להשקיע את מיטב ההון האנושי והכלכלי שלה בהנצחת העוולות האלה?

ג'ימי ג'ונסון, אחד החוקרים המובילים של הייצוא הבטחוני מישראל, מסביר מדוע התאים הניסיון הישראלי לצרכים הברזילאיים כמו כפפה ליד:

"ישראל נושאת, לכל היותר, באחריות שולית מאד לאלימות המדינה בברזיל שכרוכה במונדיאל ובאולימפיאדה, וגם זאת רק ברמה הטקטית. ההיסטוריה המכוערת של אלימות מדינה בברזיל כלפי אוכלוסיות שנדחקו לשוליים קודמת לציונות. ישראל גם אינה ספקית הנשק והביטחון היחידה לצבא הברזילאי ולמשטרת ריו. ברזיל רוכשת נשק מכמה מדינות – שכולן, כמו ישראל, פיתחו את הטכנולוגיות שלהן לפחות חלקית על בסיס ניסיון באלימות – וצבא ברזיל רכש ניסיון נרחב בלוחמת מעברות עוני כאחד מכוחות הכיבוש בהאיטי. אבל אי אפשר להיות מופתע מכך שישראל היא ספקית נשק עיקרית בתקופה שברזיל מתכננת ליצור אזורים סטריליים עבור שעשועיה של האליטה הבינלאומית בזמן המונדיאל והאולימפיאדה.

מטרה עיקרית של הצבא הישראלי, הכוחות החמושים והמשטרה של ישראל, היא ליצור מרחבים סטריליים שבהם אזרחים ישראליים יכולים לנהל את ענייני היומיום שלהם מבלי לפגוש פלסטינים, ובמיוחד פלסטינים שנאבקים נגד המדיניות הישראלית. זה מוביל לטכנולוגיות דיכוי שאז מיוצאות לכל רחבי העולם. למרות שברזיל לא זקוקה לעזרה מישראל במאבקה באוכלוסיות מנושלות, היא עדיין יכולה לייבא ידע פרקטי. מה שמיוצא הוא עצם יחסי הכובש-נכבש בין הישראלים לפלסטינים, ובמידה לא מבוטלת הם שיניעו את אלימות המדינה לתמוך ב'ניקוי' ריו לקראת המונדיאל והאולימפיאדה."

והכלכלן שיר חבר מבהיר לאן הדברים מובילים: "ממשלות שמעוניינות לשלוט ולהכיל אוכלוסיות גדולות וחסרות מנוחה של עניים הפכו ללקוחות הגדולים ביותר של הנשק הישראלי: ברזיל, הודו ומקסיקו הן בין הלקוחות האלה".

שאלות קשות (לשאול מול המראה)

השאלות שצריך לשאול את עצמו כל ישראלי, ובמיוחד כל ישראלי שקשור לתעשיות הנשק ובטחון הפנים, הסייבר והמעקב, הן מאד פשוטות. אחת, האם אני שלם עם התפקיד הגלובלי הזה שישראל לקחה על עצמה? שתיים, האם אני שלם עם החלק שלי בתוכו?

שימו לב: אין כאן שאלת חוקיות בכלל. ככל הידוע לי, אף עסקת נשק שתוארה כאן לא עברה על החוק הישראלי או הבינלאומי. לכל היותר, במהלכים לרקימת העסקאות מאחורי הקלעים הועברו חבילות מזומנים שמנות מכיס אחד לכיס שני, "דמי תיווך" בלשון נקייה, או "פרשיית שוחד שמתפוצצת בפנים" בלשון פחות נקייה. צבא ברזיל לא מבצע פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות, ושום אמברגו לא הוטל על המדינה. אבל מה בכך? ראשית, חוקיות אינה ערובה למוסריות. ארה"ב הרגה 134 אלף אזרחים במלחמת עירק באופן חוקי למהדרין. ישראל הרגה באופן חוקי 1,200 איש במלחמת לבנון השנייה, רובם המכריע אזרחים, ועוד כ-2,300 אזרחים חפים מפשע בשלושה מבצעים בעזה. שום גוף בינלאומי בעל תוקף משפטי לא קבע שמעשי הטבח האלה היו לא חוקיים (ארגוני זכויות אדם, למרבה הצער, רק מפרשים את החוק, לא קובעים אותו).

על דרום סודן, שבה מתבצעים פשעים מחרידים מאז פרוץ מלחמת האזרחים בדצמבר 2013, עדיין לא הוטל אמברגו צבאי כולל בידי האו"ם. זה לא הופך את הסחר הבטחוני עמה, שישראל הודתה בו בעקיפין, למדיניות לגיטימית. להיפך, החרפה עמוקה יותר, שכן התנהלות המדינה מבהירה שבהיעדר שוט משפטי בינלאומי, ישראל תסכים לסחור גם עם השטן.

על כן, העובדה שאין מניעה משפטית לצייד את המשטרה הברוטלית בעולם בכלי משחית עבור פלישותיה הקטלניות לפאבלות של ריו, וגם לא תהיה מניעה כזאת – אינה מנקה במאום את ההחלטה המודעת להמשיך בסחר הזה ואף לתת לו רוח גבית ממלכתית. הכשר חוקי איננו הכשר מוסרי. ואם באמת אין שום בעיה מוסרית כאן, שאלו את עצמכם איך זה שהתקשורת הישראלית נמנעת באדיקות מלדווח על השימוש הנפשע שנעשה בנשק ובטכנולוגיות הישראליות בעולם? מדוע הידיעות על מכירות הנשק תמיד מתמקמות יפה בדיווחים על שוק ההון, עסקת ענק פה ונסיקת מניות שם, ואף פעם לא בדיווחים על המחאה הגוברת בעולם נגד "הייצוא של מודל עזה" בידי ישראל? מי שמצפונו אינו נוקף אותו לא טורח להסתיר צדדים לא נעימים של המציאות.

עוד צד לא נעים שחובה לדבר בו גלויות הוא המניעים הכלכליים שעומדים מאחורי המשך העימות המזויין עם הפלסטינים, ובאופן מיוחד, הפלישות התקופתיות לעזה. על כך נכתב כבר גם בבלוג הזה וגם במקומות אחרים. זיכרו את המשפט הזה של מנכ"ל אחת מתעשיות הנשק בארץ, שנאמר ממש בזמן שהטילים מעזה ואליה התעופפו באוויר: "אחרי כל מבצע מהסוג שמתקיים עכשיו בעזה, אנחנו רואים גידול במספר הלקוחות מחו"ל". וכתבת המגזין היוקרתי "דיפנס ניוז מוסיפה:

"עבור התעשיות הביטחוניות המערכה הזו היא כמו לשתות משקה אנרגיה חזק במיוחד – זה פשוט נותן להן תנופה אדירה קדימה. שדה הקרב הוא כמו תעודת כשרות מהדרין בכל הנוגע לשווקים הבינלאומיים. מה שהוכח בקרב – נמכר הרבה יותר טוב. מיד אחרי המבצע ואולי אפילו במהלכו נוחתות כאן כל מיני משלחות ממדינות שמעריכות את היכולות הטכנולוגיות של ישראל ומעוניינות לבחון את המוצרים החדשים."

מי שמסייר בתערוכות נשק בינלאומיות יכול לשמוע דברים דומים מנציגי המכירות של החברות הישראליות. מילות המפתח Combat Proven פותחות הרבה דלתות וכיסים. התפיסה הזאת מנחה לא רק משקיעים, אלא גם את הצבא עצמו. הנה דברים שאמר בשנה שעברה אל"מ אבנר בן זקן, ראש מחלקת ציוד לוגיסטי באגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה בצה"ל: "אם אני מפתח מוצר ורוצה לבחון אותו בשטח, אני רק צריך ללכת 5 או 10 ק"מ מהבסיס שלי, ואני יכול לראות מה קורה עם הציוד. אני מקבל פידבק, כך שזה מזרז ומיעל את תהליך הפיתוח." והנה דברים מפי מנכ"ל רפא"ל הקודם: "התפישה הבסיסית שכולנו מתנהלים לפיה היא שאנחנו נפתח ונמכור לצה"ל מוצרים באפס רווח, והניסיון שיצטבר בצה"ל יעזור לנו לשווק את המוצרים אחר כך בחו"ל."

כן, סוחרי נשק יאמרו למצלמה שהם היו שמחים אם היה שלום עולמי ולא היתה דרישה לסחורה שלהם. אבל זה נשמע קצת כמו סוחרי קוקאין שהיו שמחים לחיות בעולם בלי מכורים. אי אפשר להבין את תכיפות העימותים המזויינים בעולם העכשווי, את ההרג ההמוני באוכלוסיות אזרחיות, בלי לקחת בחשבון את טכנולוגיות ההרס המשתכללות-תדיר שמפיצות חברות הנשק. המשק הישראלי מתייחד בכך שהוא מפיץ בעולם לא רק טכנולוגיות שהורסות חיים אלא גם כאלה שהורסות פרטיות. בדרך עקיפה קצת יותר אך לא פחות נסלחת, מחללי הפרטיות מאפשרים למשטרים דכאניים לאתר ולעצור במהירות מתנגדים פוליטיים, ואז להרוס את חייהם. מהנדס האופטיקה של "אלביט" מרוחק מקורבנותיו רק צעד וחצי יותר מכימאי חומרי הנפץ של תע"ש; הראשון עשה מיקור-חוץ לפעולת הקטילה, השני לקח עליה אחריות. זה הכל.

אחד הטיעונים השחוקים שמושמעים הוא ש"כל המדינות חוטאות בייצור ובייצוא נשק, למה רק אנחנו צריכים להיות קדושים?", או בגרסה אחרת, "ממילא המנוולים ישיגו את כלי הנשק וההרס שלהם איכשהו, למה שלפחות לא נרוויח אנחנו מזה". הגרסה השנייה די עלובה; היא מוחלת לפושע בלי קשר למעשיו אלא רק בגלל שיש פשעים בעולם. אף אחד לא מיישם מוסר כזה בחייו הפרטיים, וגם לא בחיים הציבוריים. המחשבה שהיחסים בין מדינות שייכים לזירה שבה כללי המוסר הפשוט אינם תופסים היא זאת שטעונה הצדקה, ולא ברירת המחדל. וממילא היא שקרית בעצמה, אחרת לא היו בעולמנו מערכות משפט בינלאומי, החלטות על אמברגו צבאי ואף על התערבות חיצונית במקרים של השמדת עם ופשעים נגד האנושות.

הגרסה הראשונה של הטיעון אינה משכנעת גם היא משום שבכל דמוקרטיה (ואפילו ברוסיה) שמייצאת נשק וטכנולוגיות מעקב יש גופים אזרחיים שעוקבים, מתעדים ובעיקר מוחים נגד המדיניות הזאת. חלקם אף מצליחים להכניס שינויי חקיקה שמגבילים מאד את זמינות הסחורות האלה למשטרים אפלים. הציבור הישראלי אינו יכול לתלות את אדישותו באדישות העולם, כי העולם לא תמיד אדיש. ואם המאבק לא הצליח עדיין במקומות אחרים, איך זה בדיוק פוטר אותנו מן החובה להיאבק על דמותנו? איך זה פוטר אותנו מן הכלל הפשוט הזה – לא לסייע למעשי נבלה, לא לייעל שיטות הרג, לא לשכלל שיטות לציד אדם?

איך זה פוטר אותנו מן הכלל הנוסף – לא להתפרנס ולהתעשר מכל זה?

טיעון נוסף בזכות הייצוא הבטחוני מתרכז בתעסוקה: אלפי אנשים מועסקים בתעשיות הבטחוניות, ויותר מ-150 אלף משפחות מתפרנסות מהן בעקיפין. שר הביטחון יעלון אף הודה שיש קווי ייצור שלא סוגרים אותם משיקולים כאלה. רפא"ל מעסיקה 7,000 עובדים בתנאים חלומיים (לימודי דוקטורט בחו"ל חינם, שנת שבתון). מה יהיה על כל העובדים האלה?

הטיעון הזה, שמגייס לצידו רגישות חברתית, בעצם ערמומי מאד. כפי שראינו, הסיבה לגידול העצום בתעשיות הבטחוניות של ישראל, לכך שהן מעסיקות אלפי עובדים ומוכרות במאות מליוני דולרים, איננה נעוצה בכוח עליון מסתורי. זאת תוצאה של מדיניות ממשלתית ברורה: הזמנות ענק מצה"ל, קידום מכירות בחו"ל, פריצת שווקים באמצעים דיפלומטיים, ועוד. במלים אחרות: אותה מדינה שיצרה את התלות התעסוקתית בתעשיות הביטחון לא יכולה להציג את התלות הזאת כעילה להנצחתן. אלמלא נותבו כל כך הרבה צעירים בעלי רקע הנדסי – לעתים עוד לפני שסיימו תואר ראשון – אל התעשיות האלה, השיקול התעסוקתי לא היה מובלט. ובכן, כשם שניפחו את התעשיות, אפשר לכווץ אותן. לא בפיטורים המוניים, התהליך יהיה הדרגתי ולא שונה מכל תנודה בשוק ההייטק הדינמי. האנשים המוכשרים שבונים טילים ומערכות מעקב יוכלו לרתום את כשרונם גם לבניית מיכשור רפואי או מערכות ניטור אקלימיות. הרעיון שהדרך היחידה להתפרנס במקצוע שלך חייבת להסתיים בגופה ירויה או באדם מכווץ בתא כלא הוא רעיון עיוועים.

ההגנה האחרונה על הייצוא הבטחוני שאתייחס אליה כאן היא מבית היוצר של "אם אין אבחנה עקרונית, אז אין מחויבות מוסרית". דוגמאות יש למכביר. למשל: אם הכיבוש לא התחיל ב-1967, אלא ביום שבו הציוני הראשון הניח את כף רגלו בפלסטינה, אז אין דרך לפתור את הסכסוך, ולכן המשך משטר הפריבילגיות של היהודים לגיטימי. למשל: אם אין הבדל ממשי בין לוחם חמאס שאוחז נשק לבין האם שמאכילה אותו או הילדים שהוא מאכיל, כי כולם תומכים בו, אז כולם בני מוות. בהקשר של תעשיית הנשק ובטחון הפנים קל מאד לטשטש את גבול האחריות ולהיתמם: למה מהנדס הטילים של רפא"ל אשם יותר מאיש המחשבים שכתב את התוכנה למערכת ההנחיה של הטיל? או מהמתכנת שכתב את אחד הסקריפטים (או איך שלא קוראים להם) שנעשה בהם שימוש בתוכנה המלאה? למה בעצם לא להאשים את מי שהמציא את שפת התיכנות? את הטבח שמכין אוכל למהנדסים של רפא"ל? את מי שמילא להם דלק ברכב כדי שיגיעו לעבודה? את כל מי שאי פעם עזר להם?

מטרת התעלול הילדותי הזה היא למתוח אד אבסורדום את גבול האחריות המוסרית. לא כדי להטילה בסופו של דבר על מישהו, אלא להיפך – כדי שתפקע כליל, ובכך תזכה את כולם באופן מוחלט, מראש ובדיעבד, על כל מעשה שיוצא תחת ידיהם. התאווה לאבחנות עקרוניות, אם כן, היא מסיכה דקיקה שמאחוריה מסתתר מתכון לחיים א-מוסריים. בוויכוח הזה אין מנצחים, כי בחיים הממשיים אין אבחנות עקרוניות. כולנו קשורים זה לזה ברשתות מרובות ורב-ממדיות, ואין דרך אובייקטיבית למדידת ההשפעה של גורם אחד על כל גורם וגורם ברחבי הרשת.

אבל המסקנה הבוגרת מההבנה הזאת צריכה להיות שהחיפוש אחר אבחנות עקרוניות, ולא החיפוש אחר חיים מוסריים, הוא האיוולת כאן. ושוב, בסיטואציות יומיומיות אנחנו יודעים יפה להתנהל על בסיס אבחנות פרקטיות, ולא דורשים מעצמנו ומהזולת יותר מזה. אם נסעת על המדרכה באופניים מאחורי והפלת אותי, אני אאשים אותך ולא את יצרני המרצפות של המדרכה, לא את מתקן האופניים שעברת אצלו קודם, ולא את ההורים שלך שלימדו אותך לרכב. גם לא אקלע לדיון הזוי שבסופו אסיק כי אף אחד לא באמת אשם בהפלתי. הידע הטריוויאלי הזה איכשהו מתפוגג כשהדברים מגיעים לשיפוט מוסרי של אקטים פוליטיים. שמה החיבה לאבחנות עקרוניות, לטשטוש כל הבדל מעשי, אינה יודעת גבולות.

אם כך, מהנדס יקר ב"אלביט", איש שיווק בתעשייה האווירית, מנהל מוצר ב"ורינט": אל תסתכל סביבך, אל תחפש אשמים יותר או פחות. תביט במראה. אתה לא יודע למה משמש הרכיב שאתה מתכנן או מייצר? תשאל. אתה לא יודע עם איזה מדינות ומשטרים החברה שלך חותמת חוזים? תתעניין. זה לא קשה לגלות. נכון, נוח יותר להיות בורג במערכת, אבל אתה יכול להיות יותר מזה. אתה יכול להיות אדם.

תביט במראה, ותביט בתמונות מן הפאבלות של ריו, מבתי הסוהר של עשרות דיקטטורות ברחבי העולם, שמלאים בקורבנות הטכנולוגיה ששמך מתנוסס עליה, גאווה שכולה כחול-לבן. בעולם של ימינו, מנגנוני ההרג והשיעבוד מתגנבים ומחלחלים לכל אגפי החברה. במציאות הזאת לא צריך לעשות מעשים טובים, לא צריך להיות אמא תרזה, כדי לחיות חיים הגונים. מספיק לא לשתף פעולה עם מנגנוני הרשע. מספיק לעמוד על המשמר. שאל את עצמך, מדי יום, האם שותפותך ברשע – כולנו שותפים במידה זו או אחרת – היא מעבר להכרחי, מעבר לשליטתך, או שמא נשאבו לתוכה כבר מיטב משאביך, מיטב בחירותיך.

הבומרנג המדיני: בינאום הסכסוך עם הפלסטינים

הישראלים קובלים על כך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מושך כל כך הרבה תשומת לב עולמית, מעל ומעבר לסכסוכים אחרים, אכזריים הרבה יותר. חייבים לומר שיש אמת בתלונה הזאת, אבל לא הרבה אמת. מי שיוצא את גבולות הארץ ומתחיל לצרוך חדשות ממקורות זרים רואה שהפלא ופלא, הסכסוך שלנו די מתגמד שם. ובכל זאת, יש תשומת לב מיוחדת, במיוחד כלפי הפרות זכויות אדם שיטתיות שישראל נוקטת כבר חצי מאה. הסיבות לתשומת הלב הזאת מוכרות ולא ארחיב עליהן כאן: העניין הדתי בארץ הקודש, הדרישה של ישראל להיכנס כחברה בכל המועדונים האקסקלוסיביים של הדמוקרטיות המערביות, ועוד. בהקשר של הדיון הנוכחי, עולה סיבה נוספת, מטרידה מאד, שהציבור אינו מודע לה.

מי שהפך את הסכסוך עם הפלסטינים למכרה זהב כלכלי, מי שבנה משק שמנוע הצמיחה העיקרי שלו הן תעשיות הביטחון והסייבר, ייצוא הנשק וטכנולוגיות בטחון המולדת – היה ישראל עצמה. וכמו שכבר ראינו, סוד ההצלחה של הסיפור הזה לא נעלם מעיני העולם: לא מעיני הלקוחות ולא מעיני הקורבנות. הניסיון המבצעי שנרכש בהתמודדות ארוכת שנים עם אוכלוסיה אזרחית עוינת, בניהול קרבות באזורים אורבניים צפופים מול כוחות גרילה, באיסוף מודיעין משוכלל, באבטחת גדרות ובניטרול איומים מן האוויר – הניסיון הזה מגובש, נארז ומיוצא לחו"ל. ישראל "מייצאת את עזה" לממשלות שניצבות בפני אתגרים דומים של שליטה באוכלוסיה אזרחית מדוללת-משאבים ועוינת.

אם כך, ממש כשם שהעולם דוחף את אפו לישראל, היא דוחפת את אפה לכל מיני פינות בעולם. מי שמאפשר למדינות זרות להשתמש בטכנולוגיות שליטה והרג שנבדקו בעזה ובגדה, מכריז בכך שהנעשה בעזה ובגדה הפך להיות נחלת הכלל של הגלובוס כולו. לא רק לישראלים שוחרי שלום יש אינטרס בסיום הסכסוך המדמם; גם לתושבי הפאבלות בברזיל יש עכשיו אינטרס כזה, שכן רק סיום סופי ומוחלט של הסכסוך יעצור את הגידול המטורף בתעשיות הביטחון הישראליות; יסיר את תו האיכות Combat Proven ממוצריהן; ויצמצם באופן דרסטי את תפוצת הנשק הישראלי בעולם. כל עוד ממשיכה ישראל לייצא את "המומחיות" המקוללת שלה למשטרים מפוקפקים, כל עוד אוכלוסיות נחשלות סובלות מנחת ידה של המומחיות הזאת, הסכסוך הישראלי-פלסטיני ימשיך להעסיק את כל העולם. והציבור הישראלי יעמוד שוב ושוב בצד הלא נכון של ההיסטוריה: לצד רודנים צמאי דם ושירותי ביטחון ברוטליים, ונגד מיעוטים אתניים ואוכלוסיות עוני.

המדיניות הישראלית הזאת נשענת על כרעי תרנגולת. בכל אותן מדינות שמשתמשות בטכנולוגיות השליטה הישראליות מתהווה מתח הולך וגובר בין התמיכה הבלתי מסויגת של הממשלה בישראל – בהחלטות או"ם, בוועדות בינלאומיות, בביקורים דיפולומטיים – לבין המחאה העממית בקרב האוכלוסיה שנפגעת מן הטכנולוגיה הזאת, ובאופן טבעי מזדהה גם עם מצוקת הפלסטינים. מדיניות חוץ שמושתתת על התנכרות מוחלטת של הלקוח לקהל המצביעים שלו אינה מבשרת טובות.

מקרה טורקיה מאלף בהקשר הזה. ממעמד מוביל בין לקוחות הנשק הישראלי בשנות ה-90' עברה טורקיה צד והפסיקה כמעט לגמרי את הסחר הבטחוני עם ישראל. אירוע ה"מרמרה" היה בלי ספק נקודת מפנה אבל הדינמיקה העמוקה יותר קשורה למתח הבלתי נסבל בין ההזדהות עם העם הפלסטיני לבין ממסד בטחוני מנוכר שהמשיך לסחור במרץ עם המדינה שמדכאת את העם הפלסטיני. תהליך דומה עלול (או עשוי) לקרות גם בברזיל, שגם בה, כפי שראינו, גוברים והולכים קולות המחאה נגד הקשרים ההדוקים עם תעשיות הביטחון הישראליות. כך תלך ישראל ותידחק לזרועותיהם של משטרים יותר ויותר אפלים, שמחויבותם היחידה היא לרצוח כל את כל מתנגדיהם. בקרוב נֵיראה ברבים רק במחיצת "ידידים" מחוף השנהב וטורקמניסטן.

מצד שני, השמאל חייב להכיר בכך שהייצוא הבטחוני מספק לישראל רשת הגנה מדינית יעילה מאין כמותה, במיוחד במדינות שיש בהן רגישות לזכויות אדם. זוהי שוב הדיפלומטיה הסמויה שמכריעה את זו הגלויה. ממשלת שוויץ מוציאה בממוצע 34 מיליון דולר בשנה על סיוע הומניטרי לאוכלוסית עזה ולארגוני זכויות אדם פלסטיניים וישראלים; בשנה שעברה היא גם תרמה 15 אלף דולר למימון תערוכה של "שוברים שתיקה" בציריך, אירוע שהוציא מן הכלים את הימין הצעקני בישראל. זאת בדיוק היתה המטרה, והיא הושגה: שוויץ מצטיירת כמדינה שוחרת זכויות אדם שאינה חוששת להתעמת עם הלאומנות הישראלית. מה שנדחק הצידה ולא מוזכר בכלל זה ששוויץ היא לקוחה רצינית של תעשיות הנשק הישראליות. לפני חצי שנה היא חתמה עם "אלביט" על עסקה לאספקת מל"טים מסוג "הרמס 900", בשווי של 200 מיליון דולר. למה לא ראינו ביקורת של השמאל על העסקה הזאת כשם שרואים ביקורת של הימין על התרומה לארגוני זכויות האדם? אולי מפני שהשמאל עוד חי בעולם של אידאות ולא מבין איפה נחתכים העניינים בעולם הממשי. גם העובדה שמדובר בעסקה מול חברה פרטית ולא מול ממשלת ישראל מכשירה את השרץ: שר החוץ השוויצרי הגן כך על העסקה בפני ביקורת משמאל. הדברים מחזקים את ההערכה הקודמת שישראל משתמשת ביצרני הנשק הפרטיים כסוג של מיקור-חוץ כדי להרחיק ממנה ומלקוחותיה אש דיפלומטית. גם את הפרטת תע"ש – שככל הנראה תיבלע על-ידי "אלביט" – אפשר לראות באור הזה, מעבר לשיקולים הכלכליים.

הצביעות האירופית ביחס לישראל היא עניין לפעילי שמאל באירופה, לא לנו (והם אומנם פועלים); אותנו צריכה לעניין התוצאה המדינית: כל עוד תעשיות הנשק ובטחון המולדת ממנפות את הכיבוש והמבצעים בעזה לגריפת רווחי עתק בייצוא למדינות אירופה, אין כיסוי אמיתי להצהרות "התקיפות" של מנהיגי אותן מדינות נגד ישראל. להיפך, הן שותפות עקיפות לפשעים.

מכאן נובע שהכיבוש ותעשיות הנשק שלובים זה בזה לבלי הפרד; ושהמאבק נגד שניהם הוא מאבק אחד. פעילי שמאל שמקדישים את כל מרצם להגנה על זכויותיהם הנרמסות של פלסטינים צריכים להבין שהכיבוש איננו סתם עווית משיחית שלקחה בשבי "ישראל השפויה". הכיבוש הוא תוצר וגם מחולל של נדבך מרכזי בכלכלה של "ישראל השפויה". וחטיבת הסייבר של "אלביט" היא מחסום בפני שוויון וצדק לכלל האנשים בין הים לירדן לא פחות מן הבולדוזרים של המנהל האזרחי. בעבר כתבתי כאן על מסלול ההתנגשות הבלתי נמנע בין השאיפה לצדק חברתי לבין תקציב הביטחון, התנגשות מחויבת המציאות, שלצערי תנועות השמאל עדיין מתחמקות ממנה. אליה יש לצרף את ההתנגשות הבלתי נמנעת בין השאיפה לסיום הכיבוש לבין תעשיות הביטחון. ככל שנמהר להתמודד עם הסתירה המובנית בין השניים, כן ייטב.

לפני 80 שנה פורסם בארה"ב ספר בשם "מלחמה היא הונאה". הסופר היה סמדלי בטלר (1881-1940), מייג'ור ג'נרל (מקביל לדרגת אלוף) במארינס האמריקני, ששירת יותר מ-33 שנים באינספור קרבות וארצות, זכה ב-16 מדליות, ועד למותו היה החייל המעוטר ביותר בחיל. לאחר שפרש מהצבא, הפך בטלר לדובר נחרץ נגד תעשיית המלחמה האמריקנית. שלא כמו הגנרלים שלנו שהתפכחו מאוחר מדי, הקדיש בטלר את שארית חייו למאבק הירואי במיליטריזם האמריקני ולא חשש להתעמת עם הגופים החזקים ביותר. וכך הוא כתב:

"מלחמה היא הונאה. תמיד היתה כזאת. מעטים מרווחים, והרוב משלם. אבל יש דרך לעצור אותה. אי אפשר לסיים אותה בוועידות פירוז מנשק. אי אפשר לחסל אותה בדיוני שלום בז'נבה. ארגונים לא פרקטיים בעלי כוונות טובות לא יצליחו למחות אותה באמצעות החלטות. את המלחמה אפשר להכניע רק באמצעות שלילת הרווחים ממנה."

שננו היטב: רק באמצעות שלילת הרווחים.

סוף דבר

הסיפור של ברזיל הוא סיפור של מדינה אחת בלבד. כדי לפרוש במלואה את רשת הייצוא הבטחוני של ישראל לא מספיקה עבודה של בלוגר יחיד, עורך-דין הרואי וקומץ פעילות, שעובדים כולם בהתנדבות. זה פרוייקט למכון מחקר שלם. זה פרוייקט שצריך למשוך אליו אנשים מתוך התעשייה, "שוברי שתיקה" שיחשפו את הסודות הגדולים באמת, החוזים המלוכלכים, הדם שנוטף מן המצגות הנוצצות. זה פרוייקט שצריך לזעזע את כל מגזר ההייטק הישראלי ולעורר אותו לחשבון נפש נוקב.

הנשק זורם, מצלמות המעקב מגיעות ליעדן. זה קורה כל הזמן. מיאנמר עדיין נתונה תחת אמברגו צבאי אמריקאי ואירופי, כיוון שהחונטה הצבאית שם לא התפרקה מסמכויותיה הרודניות. אבל ישראל מוכרת לה נשק ומארחת בכבוד את הרמטכ"ל שלה. בבורונדי הולך ומתגלגל עוד רצח עם אפריקאי; ישראל מוכרת להם נשק. חברות הנשק הגדולות בישראל פותחות שותפויות עסקיות בהודו על פי המודל הברזילאי; כך נקבעת נוכחות קבע לטכנולוגיה הישראלית בעימותים הצבאיים והמשטרתיים במדינה, שכבר משתמשת בנשק ובידע ישראליים בדיכוי המרידות בקשמיר.

את מילות הסיום אני משאיר למייג'ור ג'נרל סמדלי בטלר:

"ביליתי 33 שנים וארבעה חודשים בשירות צבאי פעיל ובמשך אותה תקופה ביליתי את רוב זמני כבריון מיוחס עבור 'העסקים הגדולים', וול-סטריט והבנקאים. בקיצור, הייתי סחטן, גנגסטר בשירות הקפיטליזם. עזרתי להפוך את מקסיקו ובעיקר את טמפיקו בטוחה לאינטרס הנפט של אמריקה. עזרתי להפוך את האיטי וקובה למקום הולם לקצירת רווחים עבור 'נשיונל סיטי בנק'. סייעתי באונס של חצי תריסר רפובליקות במרכז אמריקה לטובת רווחי וול סטריט. עזרתי לנקות את ניקרגואה בשביל האינטרנשיונל בנק האוס של האחים בראון בין 1902-1912. הבאתי את האור לרפובליקה הדומיניקנית לטובת האינטרסים של תעשיית הסוכר האמריקנית ב-1916. עזרתי להפוך את הונדורס למקום מתאים לחברות הפרי האמריקניות ב-1903. בסין, ב-1927, הבטחתי את פעולתה הבלתי-מופרעת של 'סטנדרד אויל'. במבט לאחור, הייתי יכול לתת לאל-קאפונה כמה טיפים. פסגת השגיו היתה להפעיל את מנגנון הסחיטה שלו בשלושה רובעים של העיר. אני פעלתי בשלוש יבשות."

בזמנו של בטלר, הצבא פעל בעיקר בשליחות תאגידים אזרחיים. בימינו, הוא פועל בעיקר בשליחות תאגידי נשק. המרוויחים התחלפו, השיטה נשארה, וגם הקורבנות נשארו. האנשים עם החליפות עדיין גוזרים את עתידנו.

השאלה שבכותרת מבליעה שתי קדם-הנחות. ראשית, שהמדינה תומכת ב"תג מחיר". שנית, שהיא עושה זאת ביודעין ומתוך כוונה מסוימת. חלקו הראשון של הפוסט מוקדש לביסוס הטענה הראשונה (בהסתמך על תחקירים קיימים). חלקו השני מוקדש לביסוס הטענה השנייה. ובסוף הפוסט תבליח אולי התשובה.

המדינה מממנת את התשתית של "תג מחיר"

החלק הזה של הפוסט מסכם ממצאים משני תחקירים: התחקיר של שחר גינוסר ב"ידיעות אחרונות" מינואר 2012, ותחקיר "מולד" מאת ליאת שלזינגר, שפורסם השבוע (כאן התקציר). מי שכבר קרא ומכיר את התיעוד הזה, מוזמן לדלג עליו.

אחת הטעויות הנפוצות בתקשורת ובדעת הקהל בנוגע לפעולות "תג מחיר", טעות שלעתים מופצת במזיד ולפעמים בתום לב, היא שהן צמחו מלמטה, בקרב נוער הגבעות הפרוע ושלוח הרסן, ואולי אפילו מתוך עימות עם הנהגת יש"ע. זאת טעות שקל להפריך. אומנם תולדות ההתנחלויות ותנועת "גוש אמונים" רצופות באי-לגאליות מראשיתן, אבל "תג מחיר" כפי שהוא מוכר כיום נולד ברגע ובמקום מסויימים. הרקע היה ההתנתקות וההבנה בקרב המתנחלים שיש להיערך ליוזמות פינוי דומות בעתיד, על מנת לסכלן באופן מוחלט.

בתחילת 2008 נבחר גרשון מסיקה לראש המועצה האזורית שומרון, וזמן קצר לאחר מכן – כפי שהבטיח בקמפיין הבחירות שלו – הקים את "ועד מתיישבי שומרון", בראשות בני קצובר. במקביל הוקם "ועד מתיישבי בנימין", בראשות איציק שדמי (סא"ל במיל.), בתמיכתו של ראש מועצת בנימין, אבי רואה (כיום ראש מועצת יש"ע). שני הוועדים פעלו כשלוחות שטח של המועצות ובתיקצובן (כפי שנראה מיד), במטרה מוצהרת להתסיס את היחסים בין יהודים לערבים בגדה וליצור עומס בלתי נסבל על כוחות הביטחון. בינתיים התפטר מסיקה לאחר שהפך עד מדינה בפרשת השחיתות "יש"ע-ישראל-ביתנו", ואת מקומו תפס סגנו, יוסי דגן, שהיה ממקימי ועד המתיישבים שומרון. הוועד הזה, למי ששכח, היה אחראי לסרטון האנטישמי ביותר שהופק בידי גוף ממלכתי בישראל. דגן עצמו כעס על מפיקי הסרטון – ככל הנראה לא בשל תוכנו אלא בשל נזקו התדמיתי למועצה.

את הצורך בהקמתם של הוועדים, כארגוני צללים שפועלים בחסות המועצה אך לא באופן רשמי בשמה, הסביר יפה בני קצובר:

"מדובר בגוף שנוכחותו במפה הפוליטית חיונית והכרחית לאור הימצאותם של גופים דומים מהצד השני של המפה, במיוחד בהיותו מסוגל לבצע פעולות שאינן לרוחם של גורמים בממשלה או בממסד באופן כללי. מדובר בפעולות שהרשויות המקומיות ביהודה ושומרון ואפילו מועצת יש"ע נרתעות מלבצע מסיבות מובנות. חלק מהפעולות אינן ממוסדות לגמרי, ולפעמים הן אפילו מצויות בתחום האפור".

בואו ניכנס קצת לעוביו של "התחום האפור". להבדיל מיוזמות מקומיות בעבר, טווח הפעולות שיזמו הוועדים לא הוגבל לפגיעה ברכוש, וגם התנכלות לערבים קודמה בברכה, גם אם בקריצה. פעיל ימין ב"מטה המאבק ביצהר" הסביר בראיון ב-2008: "דרך תגובה נוספת היא כניסה לכפרים הערביים הסמוכים, ונקיטת פעולות הרס גם שם. אנחנו יודעים שהמשטרה סובלת מכוח אדם מצומצם, ואנחנו כאזרחים למופת רוצים לסייע לה בפעולה שבה התחילה, הטיפול בבנייה הלא חוקית באזור". מיהו המטה הזה? הכתבת מבהירה: "מטה המאבק שהתגבש ביצהר הוא חלק מתנועה רחבה יותר של מטות פעולה וועדי מתיישבים ברחבי יו"ש הקורמים בימים אלו עור וגידים. ועד מתיישבי בנימין קם ביוזמתו של איציק שדמי מנווה צוף, איש מטה 'חומש תחילה'. הוועד הוקם לאחר הבחירות האחרונות לראשות המועצה האזורית". אם כן, היוזמה הגיעה ישירות מן המועצה – גוף ממלכתי של מדינת ישראל.

אירועי "תג מחיר" בעקבות הריסת קרוואן ביצהר ביוני 2008 הובנו והוצגו בעלונים הפנימיים בהתנחלויות כשיטת העבודה של ועדי המתיישבים. המודעה הזאת של ועד מתיישבי שומרון מדווחת: "תוך כדי אירוע נחסמו צירים בסביבה ולאחר מכן פרצו שריפות רבות. זו דוגמה אמיתית שגבולות המאבק נקבעים ע"י התושבים".

שוב, צריך להיות ברור לגמרי ש"התושבים" שקובעים את "גבולות המאבק" אינם עשבים שוטים וסוררים אלא מנהיגים נבחרים שמתפרנסים מכספי ציבור. ראש ועד מתיישבי שומרון, בני קצובר, פירט באותה שנה את שיטות העבודה:

"אפשר לעמוד עם שלט ליד הצומת, אבל מי יודע, אולי השלט יעבור פתאום למרכז הכביש ויחסום אותו? אפשר גם להבעיר צמיגים. יש משהו יחסית חדש שאנחנו עושים, בו אנחנו יושבים ישיבות מחאה מול הבסיסים של החטיבות. לפעמים רק יושבים, לפעמים חוסמים את הדרך לעוברים ושבים, אבל זה רק כדי להעביר מסר. ואפשר גם לקיים צעדה לעבר כפר ערבי. את זה אני פחות ממליץ, אבל להיכנס לכפר ערבי זה גם אפשר".

קצובר פוטר בזלזול את שאלת הכתבת בנוגע לעימותים עם פלסטינים: "אני לא ממליץ להיכנס לכפרים ערביים. אם כל מה שעושים זה לפגוע בשמשות, אז עדיף לא לעשות את זה בכלל. זה לא שווה. מבחינת הכפר הערבי, זה לא יצר שום הרתעה".

גם ראש ועד מתיישבי בנימין, איציק שדמי, הבהיר שפני המאבק שהוא מוביל לעימותים אלימים. "אם אתה אלים ולא מתחשב ולא מנסה לשכנע, אלא פשוט מאלץ את השלטון לרדת עד לברכיים, אתה מצליח". לחיילי צה"ל המופקדים על פינוי מתנחלים התייחס במילים: "צריך להתייחס ליריב כאל פושע. נקודה. שודד שרוצה לעקור אותך מביתך ולמסור את היישוב שלך לרוצחים ורמאים". שדמי הוא גם כנראה מי שטבע באותה תקופה את המונח "תג מחיר". בקודים הפנימיים של בריוני הימין (למשל, בראיונות ובטקסטים של מאיר אטינגר) משמש במקביל המונח "ערבות הדדית", שמשמעותו זהה והוא נבדל מ"תג מחיר" רק בניחוח הנעים והמחבק שלו.

במאמר שכותרתו "ערבות הדדית. כן, יש המכנים זאת תג מחיר", שהופיע באתר הרשמי של ועד מתיישבי שומרון (ונמחק לאחרונה), משיב הוועד בקריצה המוכרת על השאלה "מה זה שייך לחסימת כבישים? מה זה שייך לפגיעה בערבים?" במלים האלה: "איננו שופטים ואיננו מגנים ולא מחלקים צל"שים… אנו מאמינים שגבולות המאבק רחבים".

גבולות המאבק רחבים. רק תזכורת: מי שקרא לציבור "לשנות את צורת המאבק" היו ועדי המתיישבים עצמם. הם לא היו הרועה שצופה מן הצד בבהלה בעדרו שנכנס לאמוק פראי. הם היו חיות הטרף שייללו ודקרו את העדר והובילו את השעטה. אומנם כן, במרחק בטוח מאחור ניצבו המועצות האזוריות שומרון ובנימין, שהקפידו "לגנות" את העשבים השוטים (כלומר, להחדיר לתקשורת את הגדרתם ככאלה) ולהרחיק עצמם מ"תג מחיר". כה חשוב היה להם הדימוי הממלכתי והנקי, עד שלאחר פרסום התחקיר של גינוסר ב"ידיעות אחרונות" פצחו המועצה האזורית שומרון והעומד בראשה, גרשון מסיקה, במסכת איומים שהגיעה לתביעת דיבה משפטית, אך זו כצפוי נמחקה שכן הקשרים ההדוקים בין המועצות לוועדי המתיישבים מתועדים בפירוט בנתוני רשם העמותות והלמ"ס (כפי שעלה בתחקיר "מולד").

כשם שהיה נוח למועצות להרחיק עצמן מן הוועדים בעין הציבור, כך היה נוח לוועדים להרחיק עצמם מן המועצות; משחק הדימויים הזה – ממסד מול אנטי-ממסד, משרדים מול שטח, פוליטיקאים מול אקטיביסטים – שירת יפה את שני הצדדים. כך בני קצובר, שמשכורתו כראש ועד מתיישבי שומרון שולמה בידי המועצה (רשות שלטונית של מדינת ישראל), היה יכול להכריז בלי להניד עפעף שהוא "איננו תלוי ואינו מחובר לממסד. לא יונק ממנו ולא מושפע ממנו". זה כמובן לא מנע ממנו להתפטר מתפקידו השנה, לנוכח הקיצוץ הצפוי בתקציב הוועד.

נער הפוסטר החדש של נוער הגבעות הוא מאיר אטינגר, שנעצר השבוע, בתגובת רפלכס של השב"כ וללא בסיס ראייתי מוצק (מכאן הצורך בצווים מנהליים, שמיד נגיע אליהם). אותו אטינגר היה חבר, לפני 3 שנים, ב"חמ"ל המאחזים" שאירגן את הפלישה לחטמ"ר אפרים ואסף מודיעין על תנועת כוחות צבא. זה מה שהציבור זוכר, אם בכלל, מאותה פרשה. מה שהוא שכח הוא שחלק מן "הריגול" בוצע בידי חברי כנסת (זאב אלקין ואורי אריאל), שתמכו בגלוי בשיבוש מהלכי הצבא בפינוי מאחזים.

הלקח כאן זהה: הממסד עצמו מכיל את היסודות "החתרניים". על "שלטון החוק" מופקדים "פושעים". המרכאות כאן מסמנות שהמשמעויות הרגילות של המונחים האלה, במציאות האבסורד הישראלית, חייבות להיות מושעות. אדם אינו יכול לחתור באמת נגד גוף שהוא שותף בו. אדם אינו יכול לייצג באמת את החוק שהוא מפר. הפוליטיקה של הכיבוש בישראל מאוכלסת בייצוגים סמליים שכאלה, פונקציות שיח מתעתעות שנועדו להסתיר את מהותן האמיתית. זהו לא עולם פוסטמודרני של מסיכות חלולות. להיפך, מאחורי המסיכות יש מהות מאיימת ומעוררת רתיעה, ומכאן בדיוק הצורך להסוותה. בשבתם באולפני הטלוויזיה, נינוחים ולא מתלהמים, בדברם בשבחי החוק והסדר, בדברי הגנאי שלהם כנגד "תג מחיר", הצליחו מנהיגי המתנחלים והפוליטיקאים של הימין לשכנע את רוב הציבור הישראלי שהם לא מה שהם באמת: כנופיה שמעולם לא בחלה להפר את החוק, לגזול רכוש או אדמות, לפגוע בחיילים ובתושבים פלסטיניים, כדי לממש את מטרתם העליונה: "לרשת את הארץ". פיקציית "קומץ פורעי החוק" שנטעה בתודעת הציבור היא ההצלחה הכבירה ביותר שלה, לצד הכיבוש הפיזי של הגדה המערבית.

מסלול הכסף

ועדי המתיישבים שאירגנו את פעולות "תג מחיר" לא רק הוקמו בידי המועצות האזוריות שומרון ובנימין. הם גם ממומנים באופן שוטף על ידם, עד היום, כפי שעולה מתחקירי גינוסר ו"מולד".

מדי שנה מקבלים שני הוועדים מאות אלפי שקלים מתקציב המועצה. בממוצע, 91% מתקציב ועד מתיישבי שומרון מגיעים מן המועצה האזורית. בשנים 2008-2013 הכספים האלה הסתכמו ב-6,548,167 ש"ח. תקציב המועצה, מצידו, ממומן בשיעור של 65% מכספי המדינה (במאמר מוסגר: הממוצע הארצי של השתתפות המדינה בתקציב המועצות האזוריות הוא 44%, כלומר, בשומרון מקבלים פי 1.5 מן הממוצע. אפשר להבין; בסך הכל מועצות אזוריות אחרות אינן צריכות לממן פעולות "תג מחיר" מכספי ציבור כפי שנהוג בשומרון). מכאן שחלקה היחסי של המדינה בתקציב של ועד מתיישבי שומרון בשנים האלה היה כ-4,256,308 ש"ח. זהו, כזכור, מה שקצובר הגדיר כגוף ש"לא תלוי ולא יונק מן הממסד".

בשנים 2011-2014 קיבל גם ועד מתיישבי בנימין מימון ציבורי דרך המועצה האזורית בנימין, בגובה של 3,830,000 ש"ח. תחקיר "מולד" אינו מפרט את חלק המדינה בכספים האלה אבל אפשר להניח שהוא אינו שונה מהותית מבשומרון. על פי ההערכה הזאת, סך כספי הציבור שהוזרמו לוועדי המתיישבים בשומרון ובבנימין מאז 2008 הגיע ל-7 מיליון ש"ח לפחות, ובשנים האחרונות הם מקבלים יחד מן המדינה בממוצע 1.3 מיליון מדי שנה.

נזכיר: כל פעילותם של ועדי המתיישבים מוקדשת למאבק בפינוי מאחזים, לשיבוש תנועת כוחות הביטחון וחסימת צמתים ולהטלת אימה על כפרים פלסטיניים. האגף הקיצוני של כל הפעילות הזאת יזם וחולל הצתות מסגדים ופעולות טרור רצחניות.

ובכן, עכשיו אתם יודעים: גם לפעולות תג מחיר יש תג מחיר. 1.3 מיליון ש"ח לשנה, ובהזדמנות זו, תודה לכל מי שמשלם מיסים במדינה. הכסף שלכם עובד.

תמיכת המדינה בפעילות בלתי חוקית ואף טרוריסטית בגדה המערבית אינה מתמצה באפיקים האלה, ובלי ספק יש מקום לעוד תחקירים על הדרכים העקלקלות שכספנו עושה את דרכו אל כל אותם "חתרנים" שיורקים בבוז על היד שמפרנסת אותם. לדוגמה, השבוע נחשף כי עמותת "חננו", העוסקת בייצוג משפטי של פעילי ימין, מעבירה מענקי תמיכה לטרוריסטים יהודים ולמשפחותיהם. העמותה אומנם נסמכת על תרומות מחו"ל אך נהנית מזיכויי מס לתורמים, כך שהציבור מסבסד את המענקים הללו.

מדינה יכולה לתמוך בטרור במגוון של דרכים. מלבד סיוע כספי ישיר, המדינה יכולה לשבת בחיבוק ידיים לנוכח פשיעה ופיגועי טרור של יהודים. למשל, לסגור 96% מתיקי החקירה בהשחתת עצי זיתים של פלסטינים, לסגור 85% מתיקי החקירה של עבירות מתנחלים נגד פלסטינים, להביט בשוויון נפש ב-44 מסגדים וכנסיות שהוצתו בשנים האחרונות מבלי להעמיד לדין איש, וכיוב'. כמו שזה נראה, רשויות המדינה הכריזו על "תג מחיר" פרויקט לאומי לשימור וטיפוח, ועל כן הן פועלות היכן שאפשר לסייע לו (במימון כספי או במתן תשתיות לפורעי חוק) ונמנעות מפעולה היכן שאפשר לעצור אותו (באכיפה ומיצוי הדין).

מעצרים מנהליים: תועבה ישנה-חדשה

המדיניות החדשה שהוכרז עליה השבוע – "הכלי הדרסטי" של יעלון – מאפשרת מעצרים מנהליים של פעילי ימין חשודים (זה כבר התחיל), צווי הרחקה מנהליים, הכרזה על התארגנויות כ"תאי טרור", ואולי גם הפעלת נוהל "פצצה מתקתקת" (כלומר, אישור לעינויים). בהמשך גם יופשר "חוק הטרור" שקידמה שרת המשפטים לשעבר, ציפי לבני, חוק שאמור להחליף את תקנות ההגנה לשעת חירום, אך כצפוי במדינת קסרקטין, במקום למחות את חרפת התקנות ההן שרומסות זכויות אדם בסיסיות, יבצר אותן בחקיקה ראשית.

לפני הדיון התועלתני, צריך להזכיר למי שעוד לא יודע, שמעצרים מנהליים הם שיקוץ ותועבה בספר החוקים הישראלי, שבחסותם רשאי השלטון לכופף ולרוקן מתוכן כל שלב ושלב בהליך המשפטי ההוגן. ארגוני זכויות האדם שוללים באופן עקבי את הכלי הזה (קיראו את הנימוקים כאן וכאן), ללא הבחנה בין עצורים ערבים או יהודים, וגם השבוע מחו נגד היוזמה החדשה (זה כמובן לא ייזקף לזכותם בפעם הבאה שתוטח ההאשמה שבשמאל דואגים רק לזכויות אדם של ערבים; מנגד, עמותת "חננו" הודיעה שהיא מתנגדת "באופן נמרץ לשימוש במעצרים וצווים מנהליים נגד יהודים". מיצאו את ההבדלים).

במשך שנים ארוכות הרגילו את הציבור הישראלי שזכויות אדם הן מעין "מותרות" שהמדינה ברוב טובה מעניקה לאזרחיה (ולא חלק אימננטי מהגדרת האנושיות, שקדמה למדינה); אין פלא איפוא שלא נשמע ציוץ כאשר המדינה מודיעה ש"נגמרה החגיגה", והיא לוקחת בחזרה את הצ'ופר הזה. אין פלא גם ש"המדינה" במקרה הזה גולמה בדמותה של ציפי לבני, הדחליל הליברלי של המרכז הפוליטי הישראלי – אותו גוש אטום ואדיש שיסור למרותו של כל מנהיג בעל עבר בטחוני / בלורית בלונדינית / מבטא אשכנזי.

מעצרים וצווי הרחקה מנהליים הם כלי פסול מעיקרו, ומדינה נאורה אמורה לחשוק שיניים ולהיאבק בחורשי רעתה – ולו גם המסוכנים ביותר – תוך דאגה אמיתית לזכותם הבסיסית למשפט הוגן, שלא לדבר על זכותם של האלפים הרבים החפים מפשע, שמבלים בכלא חודשים ושנים בגינו של הכלי הדרקוני הזה, מבלי שאי פעם נוהל נגדם משפט בבית דין. כן, מבאס להיות מדינת חוק ולא מאפיה, אבל ככה זה.

תשאלו: אז מה אתה מציע? ובכן, מי שבאמת היה חפץ להתמודד עם הטרור היהודי צריך היה להתחיל מן השורש. בתור התחלה – להפסיק לממן בכספי ציבור את הגופים שמעניקים לו מעטפת לוגיסטית (כלומר, ועדי המתיישבים בשומרון ובנימין); להפסיק להכשיר מאחזים לא חוקיים, להוריד אותם מעל הקרקע באופן סופי, לא לסלול אליהם כבישים ולא לחבר אותם למים וחשמל; להעניש חיילים וקצינים שעומדים מנגד בשעה שמתנחלים עושים שפטים בפלסטינים; ולא להעניק לפורעי חוק חיבוק ממלכתי מכל סוג שהוא. כל הצעדים האלה היו מועילים פי כמה ממעצר מנהלי של פעיל כלשהו, שממילא לא יירתע, כיוון שהוא יודע שאותה מערכת שעצרה אותו גם תיתן לו גב ותמיכה בכל מעלליו בעתיד.

אבל גם ברור כשמש שמדינת ישראל אינה מתכוונת לבצע אף אחד מן הצעדים המתבקשים האלה. אין כוח פוליטי שיכול כיום לכפות אותם על השלטון. ולכן מתגנדרת לה הממשלה בתכשיט המעצר המנהלי, ומקווה שנצנוציו של אלה יסמאו את עינינו מראות את ערוותם של גופי האכיפה.

למה גופי החקירה – ובראשם השב"כ – דבקים במעצר המנהלי? (הסיבות אינן זהות לאלה של הדרג הפוליטי, שיופיעו בהמשך). הסיבה הראשונה, המובנת מאליה, היא ההרגל. כשמתרגלים לטוב, קשה לעבור לפחות טוב. קל יותר להתמודד עם איום בטחוני באמצעות ענישה לא סלקטיבית. קל יותר להימנע מחקירה של נציגי ההגנה בבית משפט. קל יותר לשכנע שופט במעמד צד אחד בלבד. וכשהדברים מגיעים לשיטות החקירה – קל יותר לחלץ הודאות לפני שהעצור ראה עורך-דין, או באמצעות עינויים, מאשר לעמול בדרך הקשה על השגת ראיות מוצקות. הסיבה השניה שהשב"כ מעדיף מעצרים מנהליים היא שהם מאפשרים לו להמשיך לעבוד במחשכים. השבוע זה הוצג כך: "גורמי אכיפה רמי דרג מסבירים שהשב"כ יודע למפות את כל הפעילים וקשריהם השונים, אך מסרב בדרך כלל להביא את הראיות שבידיו לבתי משפט, כדי לא להסתכן באובדן מקורות מודיעין. לטענתם, עקב שיקולי עלות-תועלת מעדיף אף השב"כ לספוג תקריות מקומיות ולא לחשוף מקורות".

שימו לב: עקב "שיקולי עלות-תועלת" של השב"כ נמנע משפט הוגן מן החשודים. אני מניח ששיקולי עלות-תועלת כאלה יכולים להנחות כל חקירה משטרתית, של כל אזרח ישראלי. מדוע אם כן לעצור כאן? רשות המיסים או המועצה המקומית יכולות גם הן להפליל אותך בעבירה עלומה כלשהי, ומשיקולי עלות-תועלת לסרב לחשוף את ראיותיהן.

כמובן, אתה לא פלסטיני. זה לא יקרה לך. אבל אתה אולי פעיל ימין, וזה כבר קורה לך. ואתה אולי פעיל שמאל, וכנראה זה בדרך אליך. אל תזלזלו בשיקולי עלות-תועלת, בישראל הם כבר שימשו להצדקת טרנספר.

המדינה מלבה את "תג מחיר" (במסווה של אכיפה)

אבל הכלים המנהליים האלה – וכאן נכונה לכם אולי הפתעה מסוימת – אינם רק מגונים מוסרית. הם בבחינת חרב פיפיות שנזקה רב מתועלתה.

בדיווחים מן השבוע שעבר נאמר שהשב"כ והיועצים המשפטיים "סבורים שהכרזה על התארגנויות הימין הקיצוני כ"ארגוני טרור" תחזק את המסר ה"מכתים" ואת הגינוי העמוק לפעילותן". זה מעניין, כי רק לפני שנתיים נכתבה בפרקליטות חוות דעת שקבעה בדיוק להיפך: הכרזה על מבצעי "תג מחיר" כארגון טרור לא תועיל. שם הוסבר שלמבצעי "תג מחיר" אין מבנה ארגוני הירארכי, משרדים או תשתית קבועה כשל ארגוני טרור מוכרים, שניתן לטפל בהם באמצעות הגדרה כזאת. את תנועת השבשבת הזאת בהמלצות של "הדרגים המקצועיים" אין להבין אלא כהתיישרות זריזה עם "רוח המפקד", הלא הוא הדרג הפוליטי, אשר מסיבות שתיכף נעמוד עליהן, נחוש להפעיל את "החבילה המנהלית" נגד פורעי "תג מחיר", ובמיוחד נחוש שכל העולם יידע על כך.

הערכת הפרקליטות מלפני שנתיים היתה עוד מתונה; לא רק שאין בכלי הזה תועלת, יש בו נזק. אלא שהנזק, בעיניים תמימות של אזרח, עשוי להתגלות כרווח, בעיניים הציניות של הקברניטים.

נתחיל בשאלת תם: האם המעצרים המנהליים נגד פלסטינים שמרו על הישראלים או סיכנו אותם? לכאורה, המערכת תמיד תוכל להצביע על פעיל טרור מרכזי שלכידתו במעצר מנהלי מנעה פיגוע רב-נפגעים. אבל כנגד כל אחד כזה אפשר להצביע על מאות ואלפים אחרים שישבו במעצר מנהלי בלי לדעת אפילו על מה ולמה, שוחררו אחרי זמן רב (לעתים שנים ארוכות) עדיין בלי לדעת, וכל החוויה רק נטעה בתוכם רק איבה גדולה הרבה יותר למדינת ישראל; איבה שקל לרתום ולהפוך לפעילות טרור אמיתית.

מעצר מנהלי איננו מרתיע, ודאי שלא פעילי טרור שמחזיקים באידאולוגיה מוצקה. הטרוריסט שביצע את הפיגוע בקפה הילל (ספטמבר 2003) שוחרר ממעצר מנהלי 7 חודשים קודם לכן. סלאח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של החמאס בעזה, בילה בכלא הישראלי בסך הכל 14 שנים במעצר מנהלי. לפניהן, במהלכן וגם אחריהן, עד לחיסולו, לא פסק מלתכנן פיגועים. כמעט כל פעיל טרור פלסטיני בילה תקופה מחייו במעצר מנהלי בישראל. האמונה בצידקתו וביעילותו של מכשיר המעצר המנהלי היא אמונה עיוורת.

ולא רק ביחס לפלסטינים. גם פעילי הימין המשיחיים שמופיעים ברשימות השחורות של השב"כ לא בדיוק רועדים מפחד. להיפך, כדרכו של מיעוט פנאטי, כל חיזוק של תחושת הנרדפות שלהם רק מדרבן אותם להמשיך. די להביט בחיוכים מאוזן לאוזן של פעילי הימין המובאים להארכת מעצר כדי להבין זאת. התחושה הזאת מחלחלת מן ההנהגה. באוגוסט 2011 נפגש גרשון מסיקה עם פעילי "חמ"ל המאחזים" שהורחקו מיצהר בצווים מנהליים (עדות נוספת, אם יש צורך בכך, לחיבוק העז בין הממסד לעבריינים), ואמר שם כך:

"השב"כ עשה מעשה נבלה שלא יעשה, שמזכיר משטרים של העולם השלישי. כל כך בולט לעין הפער בין היחס של ההתיישבות שאנשיה מקבלים שוב ושוב צווי גירוש, בניגוד למתפרעים בבילעין שמתפרעים ופוגעים בחיילי צה"ל בכל שבוע ולא נעשה נגדם דבר. אני מדבר עם הדרגים במדינת ישראל, ויצהר נתפסת בעיניהם כראש החץ מבחינת האידיאולוגיה של ההתיישבות. צווי הגירוש הוצאו על ידי אנשים שמבקשים לפגוע בהתיישבות כולה דרך הפגיעה ביצהר. יש פה ביישוב הרבה חוסן וצריך לאסוף אותו על מנת שלא להישבר. כידוע, ככל שהצרה גדולה כך הישועה גדולה".

ככל שהצרה גדולה, כך הישועה גדולה. ככל שיענונו, כן נרבה וכן נפרוץ. זהו האתוס המתנחלי היסודי, מימי סבסטיה, עבור באלון-מורה ועד יצהר. אחרי צו ההרחקה הראשון שלו מן הגדה המערבית, מאיר אטינגר התקשה להסתיר את התלהבותו:

"אנחנו בעזרת השם זכינו מאז שקיבלנו את הצווים האחרונים לראות כמה יהודים איתנו. באיזה חום ואהבה אנחנו עטופים, כמה משלוחי מנות קיבלנו, טלפונים לחיזוק וסתם אהבה ואהדה מהחברים הקרובים והרחוקים. כמה יהודים טובים רוצים לעזור… אין ספק! רבים אשר איתנו מאשר איתם… הרי הם בעצמם לולי המשכורת השמנה, לא היו מתאמצים. אצלנו – רבים מקבלי צווי הרחקה בשלוש שנים האחרונות בלבד – 64!!! לא נירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא!".

אטינגר נוגע בנקודה בסיסית ואמיתית: אנשים מזדהים עם מי ש"המערכת" דורסת. זה נכון גם אם אין הזדהות עם ערכיהם (כשם שאני עומד לצידם של העצורים המנהליים מן הימין) וזה נכון פי כמה כאשר יש הזדהות. כך שהמעצרים המנהליים לא רק מפיחים אש בקרב העצורים עצמם, אלא גם מרחיבים את מעגל התמיכה בהם מעבר לגרעין האידאולוגי הקשה, עד לדרג הפוליטי ממש. כשפעיל "תג מחיר", בועז אלפרט, הורחק מיצהר בצו מנהלי לפני שנתיים, הגיעו לביתו השר אורי אריאל והח"כ לשעבר מיכאל בן ארי להביע תמיכה ועידוד. בחושיהם החדים הבינו שאת הביקור קל יותר להצדיק כמחאה על הצו המנהלי מאשר כתמיכה במעשיו של אלפרט. הנה כי כן, צווים מנהליים מאפשרים לפוליטיקאים לחבק בגלוי את פורעי הימין באופן שלא היה נתפס לגיטימי אלמלא הצווים.

שוב: ככל שהצרה גדולה, כך הישועה גדולה. ככל שיענונו, כן נרבה וכן נפרוץ. זהו מנגנון ההפעלה של הימין המשיחי. הוא יודע את זה, ההנהגה שלו יודעת (ומטפחת) את זה, השב"כ יודע את זה, וגם שר הביטחון יודע את זה.

אם כך, מדוע להפעיל צווים ומעצרים מנהליים נגד פעילי "תג מחיר"? כדי לקבל תוצאה הפוכה מהרצוי?

רגע, מה כאן בעצם הרצוי? ולמי?

קצת סדר

בואו נעשה רשימה קצרה של מה שכבר ידוע לנו.

1. כנופיות "תג מחיר" הוקמו ביוזמה מלמעלה, של הנהגת המתנחלים, במסגרת פעילותם של ועדי המתיישבים שומרון ובנימין.
2. ועדי המתיישבים ממומנים באופן שוטף בידי המועצות האזוריות שומרון ובנימין, בכספי מדינה, במיליוני שקלים. זהו מידע גלוי שמופיע בפרסומים רשמיים.
3. חברי כנסת של הימין מסייעים באופן גלוי לשיבוש מהלכי פינוי מאחזים, כלומר, מעבירים מידע מסווג לעבריינים.
4. הפעלת צווים ומעצרים מנהליים נגד עבריינים אידאולוגיים אינה מרתיעה אותם. להיפך, היא מלבה את אש המרי שבוערת בתוכם.

חברו את הנקודות. מה קיבלתם? המדינה תומכת בעבריינות אידאולוגית של הימין, ובעקיפין גם בטרור יהודי, ומחזקת אותם באופן פעיל.

עד כאן העובדות, טרם פרשנות. מי שקשה לו לבלוע אותן, יכול לחזור לאחור ולבדוק איפה טעינו. מי שכבר מקבל אותן בעל כורחו, מחויב לתת להן פשר.

למה המדינה תומכת ב"תג מחיר"?

הנה שלוש פרשנויות אפשריות:

א. אין ידיעה: ההנהגה הפוליטית לא מודעת לתמיכה בתשתיות "תג מחיר". הכספים עוברים בחשאי, ללא אישורים; השב"כ רוצה אבל לא מסוגל ללכוד את האשמים בהיעדר ראיות.

ב. אין הבנה: ההנהגה הפוליטית מודעת לתמיכה בתשתיות "תג מחיר", כולל הכספים. אבל היא באמת ובתמים נאבקת נגדו, וסבורה שהצעדים המנהליים יועילו בכך.

ג. אין תום לב: ההנהגה הפוליטית מודעת ומבינה את תמיכתה ב"תג מחיר", ופועלת כך משום שזה משרת אינטרסים פוליטיים מסוימים.

את פרשנות (א) אני דוחה כמופרכת לגמרי ואת (ב) כבלתי סבירה. לא יכול להיות שמידע שעיתונאים ותחקירנים שלפו בקלות מאתרי האינטרנט של ועדי היישובים, מדו"חות של עמותות או מן הלמ"ס לא ידוע לפוליטיקאים שאמונים על מימון הגופים האלה. הסיפור הזה נמשך כבר יותר מ-8 שנים, והתחקיר של שחר גינוסר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" פורסם לפני 3 וחצי שנים. "ידיעות אחרונות" זה לא אתר חדשות נידח. גם אם המופקדים על הכספים היו מזדעזעים מן הגילוי שהם מממנים פעילות עבריינית, היה להם זמן מאז לתקן. אבל כפי שתחקיר "מולד" מגלה השבוע, דבר לא השתנה.

ותשמעו סוד: דבר גם לא ישתנה. מדינת ישראל מממנת שלל פעילויות עברייניות מעבר לקו הירוק: הפקעת אדמות פרטיות והעברתן להתנחלויות, הטבות מס לבעלי מפעלים מפרי חוק, חיבור של מאחזים בלתי חוקיים לחשמל ומים, וכיוב'. התמיכה בטרור היהודי היא קצה הקרחון הבולט, הדוקר את העין יותר מן השאר, אך לא בהכרח החלק שאחראי למרבית העוול בשטחים. מכל מקום, הפעולות הללו ידועות לכל הנוגעים בדבר ואין הם יכולים לגלגל עיניים בפליאה לשמיים. למען האמת, הם כבר לא עושים זאת, חלפו ימי מפא"י המתחסדים, וטוב שכך.

פרשנות (ב) היא קו הבלימה המסורתי בפני מה שקרוי "תיאוריות קונספירציה". יותר משהיא משכנעת בפני עצמה, אנשים ידבקו בה משום שבהישמטה לתהום היא מותירה אותנו רק עם פרשנות (ג) ה"קונספירטיבית". אבל זאת כמובן הצדקה גרועה מאד (להאמין ב-ב' רק כדי שלא להאמין ב-ג'). למען היושר, צריך לקרוא לפרשנות (ב) לא "אין הבנה" אלא "אין שכל", או "כולם טיפשים". רק כך אפשר להסביר כיצד הפוליטיקאים ממשיכים לטפח ולהעצים כוחות שחותרים תחת אושיות החוק במדינה ואף מכריזים על כך בגלוי. אולי לא כולם מבינים הכל. אולי חבר כנסת טרי, שעוד לא הפנים את חוקי המשחק, יכול להאמין שיש ניגוד אינטרסים עמוק בין השלטון לבין "תג מחיר". אבל מי שבילה מספיק זמן בוועדות הכנסת ובמשרדי הממשלה כבר יודע להבחין בין הצגה למציאות. וככל שמשרתו רמה יותר, הוא מבין יותר.

מנכ"לים של משרדי הממשלה, שרי ממשלה, עיתונאים בכירים – כולם חלק מן המשחק. "מזדעזעים" לפי כללי הטקס מפעולות "תג מחיר", אבל יודעים היטב שהן מתאפשרות וממשיכות הודות לממסד: עצימת העין שלו (כך יודעים הרוב) או תמיכתו הפעילה (כך יודע מעגל ההנהגה הקרוב).

ההסבר הנותר, "אין תום לב", על אף התיוג ה"קונספירטיבי", הוא הפשוט והאפרורי מכולם. הוא מניח שעובדות שגלויות לעיתונאים ולפעילי ימין מזה שנים, ידועות גם למנהיגים. הוא מניח שהמנהיגים אינם מטומטמים שנותנים לקבוצה אידאולוגית אחת לסובב אותם בכחש כל הזמן. והוא מניח שכמו כל פוליטיקאי, פעולותיהם מונחות על-ידי אינטרסים. האינטרסים האלה אינם בהכרח עולים בקנה אחד עם טובתו של כלל הציבור, וזאת מן הטעם הפשוט שלא טובתו של כלל הציבור תשאיר את הפוליטיקאי בשלטון, אלא טובתו של מגזר מסוים, או מעמד מסוים, או אליטה מסוימת, או אוליגרכיה מסוימת. ועל כן המנהיג הנורמלי, הרגיל לחלוטין, יקריב דרך שגרה את האינטרסים של חלקים בציבור, או אפילו רוב הציבור, ובלבד שהדבר ישרת את האינטרס הפוליטי שלו ושל המחנה שלו.

כל זה טריביאלי, ובכל זאת רוב הישראלים מסרבים להוציא מכך את המסקנות המתבקשות. בהקשר אחר כתבתי על התופעה הזאת כך:

"תמיד ברגע המכריע – ייצאו מנהיגי ישראל בעיני הפרשנים והציבור בכללותו לכל היותר כאוסף לא-יוצלחים מבולבלים, שפשוט הכל מתחרבש להם בידיים. הם רוצים טוב, ברור שרק טוב הם רוצים, אבל תמיד בסוף יוצא קקה. מוזר שהקקה נופל על הראש שלנו, לא שלהם. אבל גם זה כנראה תוצאה של בלבול מכמיר לב, לא מחשבת זדון, חלילה.

אולי הגיע הזמן לצאת מהקיבעון הילדותי הזה? אולי הגיע הזמן להתייחס למנהיגות הישראלית – הן בדרג הצבאי והן במדיני – כאוסף אנשים שיודעים יפה מאד את מטרותיהם, ומתאימים את האמצעים למטרות? עד כמה נמשיך להיאחז בקוטב האיוולת של הדילמה הנצחית – "איוולת או רשעות"? האם מי שמתעקש כל הזמן לראות במנהיגיו איוולים איננו אוויל בעצמו?".

ולא יזיק להיזכר: קונספירציות לפעמים מתבררות כנכונות.

אז למה המדינה תומכת ב"תג מחיר"?

הגענו למשוכה האחרונה. יש תמיכה, ויש ידיעה, ויש הבנה של התוצאות. ובכל זאת – התמיכה נמשכת וגם מועצמת (באמצעות הצווים והמעצרים המנהליים). למה?

ההסבר שאציע לא ידהים כאן אף אחד. זהו אותו הסבר שהצעתי בניתוח האירועים שהובילו ל"צוק איתן", והוא מסתכם במוטו: צריך לוודא שאין פרטנר פלסטיני. לוודא שמאמצי הפיוס הפלסטיניים ייכשלו, לפרנס דרך קבע את אש הסכסוך, לשמור על להבות השנאה בגובה מספיק, לא נמוכות מדי ולא משתוללות מדי, לשמור על קובעת הדם מלאה דיה, שלא תיבש חלילה, לטרפד כל ניסיון למשא-ומתן אמיתי, לשמור על מראית-עין של "הידברות" במקביל למכסת ההרג החודשית, להוכיח לקנאים, לסוחרי הדם ולמוטרפי השנאה משני הצדדים שהם צודקים ואין עם מי לדבר וחיינו ימשיכו לנוע מפיגוע לדקירה, משריפת תינוק להצתת מסגד. ואכן, המסר עבר.

"תג מחיר" מתלבש על המטרה הזאת כמו כפפה על יד. היד שהשליכה לחדר את בקבוק התבערה איננה ידו של בני קצובר או של נתניהו, אבל כל שלושת האנשים האלה שותפים למטרה העליונה – לוודא שאין פרטנר פלסטיני. לא רק להוכיח, אלא גם להביא לכך במעשים. פורעי "תג מחיר" לא יצאו לשרוף תינוק בהוראה ישירה של מועצת יש"ע או של שר הביטחון (אף כי מוקדם מדי לשלול תרחיש "שמפניה" גם כאן), אבל כל שרשרת הפיקוד מכירה אותם היטב: מי הם, מה מניע אותם, ומה הם משיגים. וכיוון ששוררת תמימות דעים בין כולם על המטרה, משאירים המנהיגים לשטח לקבוע את האמצעים; "גבולות המאבק רחבים", כזכור.

כך ניתן להבין את פריחתו של טרור בחסות הממסד, טרור כשלוחת צללים של הממסד. ויש להודות שההתפתחות האחרונה, שימוש בצווים ומעצרים מנהליים כנגד הטרור היהודי (מה שכבר היה, בהיקף מצומצם) מועילה לשלטון פעמיים. פעם אחת כלפי פנים – בדירבון הפעילים ובחיזוק תדמיתם הנרדפת; ופעם אחת כלפי חוץ, בהוכיחה שממשלת ישראל אינה מקלה ראש בטרור, לא ולא. שהרי "תג מחיר" כבר הפך למטרד מדיני לא נעים: נזק תדמיתי בבירות אירופה, דו"ח חריף של מחלקת המדינה האמריקאית ואולי המטריד מכל בעיני נתניהו – גינוי של הלובי היהודי. הפרסום המופרז שהוענק ל"הורדת הכפפות" מול פורעי הימין, ההכרזות הבומבסטיות של יעלון ונתניהו, נועדו יותר מכל לאוזניים בחו"ל. אצלנו, על גבעות השומרון, הדברים באו כשמן בעצמות הפורעים.

מה תעשה עם הידיעה?

המדינה, שאמונה על יצירת החוק ואכיפתו – מפירה אותו. המדינה, שאמורה לרסן קבוצות חתרניות, מחרחרות אלימות – מסייעת להן. המדינה, שבינה לבינך שורר חוזה לא כתוב, ולפיו אתה תשמור על החוק ובתמורה המדינה תשמור עליך מפני הבזים לו – שברה את החוזה. עכשיו אתה יודע את זה. אתה רוצה לחזור אל הכעס המוכר, המנחם, על המופרעים של הימין, אבל אתה כבר יודע שהם לא העניין. המדינה היא העניין. היא שאחראית כלפיך, לא נוער הגבעות. היא רוצה שתמשיך לחשוב עליהם, לא עליה, אבל אתה כבר יודע שזאת פעולת הסחה, כדי שלא תחשוב עליה ועל מה שהיא עושה מאחורי גבך. אז עכשיו אתה יודע. ומה תעשה עם הידיעה?

 

חג חירות שמח ל-31 תושבי ח'ירבת עין כרזליה (בהם 16 קטינים) בצפון בקעת הירדן, שצה"ל החריב את כל המבנים בכפרם לפני חודש, זאת הפעם הרביעית, והפקיר אותם לסופות החורף, באמתלה שהם פלשו לשטח אש, אף כי במשך 30 שנה לא התקיימו בו אימונים, וממילא צה"ל לא נוגע במאחז הבלתי החוקי שהוקם בתוך שטח האש, בידי יהודים, שעושים עם הצבא יד אחת להתעמר בחקלאים פלסטיניים במרחב עקרבה.

חג חירות שמח לפועלים הפלסטיניים של בית הדפוס "פלפוט" בקרני שומרון, שהדפיסו מיליוני פתקי הצבעה למערכת בחירות שבה אין להם זכות להשתתף, עבור ישראלים שיחליטו במקומם על גורלם, ואילו הם, הפלסטינים, יסתפקו בבחירת מי שיפנה את אשפה מרחובותיהם.

חג חירות שמח למשפחת אבו-ריאלה מעזה, האבלה עדיין על תאופיק הדייג, שיצא עם סירתו לדוג לפני חודש, והקפיד שלא לחרוג מטווח 6 המיילים שצה"ל קבע לדייגי עזה, מגבלה שרק היא לבדה צימקה את ענף הדיג בעזה לכשליש מגודלו, יותר מ-6,000 דייגים פרשו מהמקצוע, ובכל זאת נורה למוות בידי כוח של חיל הים, מכיוון שסירתו נעה "מהר מדי", ירו והרגו ותיחקרו וטיהרו ועברו הלאה.

חג חירות שמח למשפחת מוהתאסב ולמשפחת אל-רחמן ולמשפחת דנדיס, תושבי רחוב השוהדא בחברון, שדלתות ביתם נעולות ומרותכות ומרפסותיהם מגודרות מכל עבר כיוון שמתנחלי חברון ממטירים עליהם אבנים דרך קבע, שבכל כניסה ויציאה מביתם עוברים דרך מחסום של צה"ל, שנאסר עליהם להזמין אורחים לביתם, כל זאת בחסות הצבא כבר יותר מ-20 שנה, העונש שקיבלו תושבי חברון על הטבח שביצע בהם גולדשטיין.

חג חירות שמח לאלפי הבדואים שבתיהם נהרסו בשנה החולפת (859 מבנים הרסה המדינה ב-2014), מתוכם יותר ממחצית ביישובים מוכרים, בתים שנבנו בלית ברירה ללא תכניות מתאר, שכן המדינה ההורסת היא גם המדינה המסרבת לתכנן, ובמיוחד לתושבי כפר אל-עראקיב, שנהרס ונבנה מחדש כבר 82 פעמים, לתושבי תל-ערד שהמדינה הרסה את מסגדם, ולעשרות הבדואים מכפר סעווה וממשפחת א-נבארי שבתיהם נהרסו בידי הדחפורים של רשות מינהל ישראל.

חג חירות שמח לכ-2,300 תושבי הכפר אל-ולאג'ה, בין בית-לחם לירושלים, שכנים לא רצויים להתנחלויות גילה והר גילה, שגדר ההפרדה זוחלת סביבם בעקביות עד שתקיפם 360 מעלות, לפרקים עוברת ממש בחצר הבתים, וגם פניה, פני יאנוס של אפרטהייד, אבן דקורטיבית ליהודים ובטון חשוף לערבים, גדר שניתקה את הכפר מיותר ממחצית אדמותיו החקלאיות ועתודות הקרקע לבנייה שלו, תוואי "בטחוני" בהכשר בג"ץ כמובן, שרמס גם את נוף הטראסות בן מאות השנים, ובאופן מופלא קיבל גם את תמיכת רשות הטבע והגנים, זאת שאמורה היתה להגן על הטראסות, אלא שהיא הכריזה על 1,000 דונם מקרקעות אל-ולאג'ה "גן לאומי" "לרווחת תושבי ירושלים", למעט תושבי הכפר כמובן, שישקיפו עליו מעברה השני של החומה, על רקע רעש הבולדוזרים של עיריית ירושלים שבאים להרוס, כמובן להרוס, עשרות בתים כבר, אין תכנית מתאר לאל-ולאג'ה, כמובן שהעירייה לא מתכננת, כמובן שהיא גם דוחה את תכניות התושבים, ממול לעומת זאת נמשכת הבנייה, קדחתנית כתמיד, בהתנחלות הר גילה, לרווחת תושבי ירושלים.

חג חירות שמח לתושבי הכפר הלא מוכר היחידי במרכז הארץ, דהמש, 800 איש שחרב הגירוש מרחפת מעליהם כבר יותר מעשור, ולאחרונה קרבה יותר ויותר, 800 איש בלי תשתית מים, כבישים, חשמל, מדרכות, בלי כלום, שלא גזלו את אדמתם מאיש, ורק המדינה מסרבת להכיר בקיומם, והרשויות המקומיות מסביבן יורקות עליהם בבוז, והם באים ויוצאים מבתי משפט כבר שנים, ובפיהם רק בקשה אחת, שייתנו להם לחיות כבני אדם על אדמתם.

חג חירות שמח לבני משפחת חיג'ו מסילואן, שנדחקו מחוץ לביתם בעורמתה המשפטית של עמותת הנישול אלע"ד, שבשנה האחרונה כובשת עוד ועוד מאחזים בלב הכפר הפלסטיני, בתמיכה מסיבית של המדינה.

חג חירות שמח לכ-1,500 פליטים ומבקשי המקלט המוחזקים במשך חודשים ארוכים במתקן הכליאה "חולות", שקפאו בו בחורף, שאינם רשאים לעזבו בלילה, שנמקים בו בחוסר מעש, שיודעים כי חבריהם ש"עזבו מרצון" לסודאן כבר נלכדו ועברו עינויים, ובכל זאת ישראל מסרבת להכיר בהם כפליטים, למעשה הכירה ב-0.07% בלבד מיוצאי אריתריאה ככאלה, בעוד שבשאר העולם מוכרים כפליטים 84% מהם, ומעכשיו הם צפויים לגירוש בכפייה, ובכל זאת הם תולים בנו עיניים כלות, וזוכרים מה שאנחנו שכחנו על יציאה מעבדות לחירות.

חג חירות שמח לכ-500 הפועלים הפלסטיניים באזור התעשייה "ניצני שלום" ליד טולכרם, צמיתים מודרניים הנתונים בצבת שבין מעסיקים חמדנים ונטולי מעצורים ושלטון שהתנער מחובותיו, משתכרים אל צרור נקוב ונושמים אדי אמוניה ונפצעים ללא ציוד מגן ונבעטים החוצה ללא פיצויים, הפנים האמיתיות של "השלום הכלכלי" בחזון אוסלו.

חג חירות שמח לכ-450 עצירים מנהליים פלסטיניים בישראל, אנשים שכלואים חודשים ואף שנים בלי לראות את כתב האישום נגדם או את חומר הראיות, ביניהם 26 חברי המועצה המחוקקת הפלסטינית (אסירים פוליטיים פר אקסלנס), אנשים שהמערכת וגם הציבור הישראלי ויתרו מזמן אף על מראית עין מינימלית של עשיית צדק איתם, שהשב"כ מענה דרך שיגרה ללא מורא חקירה והעמדה לדין, ובכלל זה ילדים בני 13 ו-14, וכשמתחשק לצבא, הוא יכול גם להכפיל את מספרם בגל מעצרים סיטוני, בן לילה, "עד תום ההליכים" או עד שימות שובת הרעב הראשון.

חג חירות שמח לג'נא אבו ג'בר, בת שנתיים וחצי, ויאמן אבו ג'בר, בן שלוש וחצי, ששרדו הפצצה ישראלית (ללא כל הזהרה) על ביתם באל-בורייג' בעזה לפני חצי שנה, אבל איבדו את הוריהם, את אחותם בת ה-4, ועוד 14 בני משפחה, ויש לפניהם עוד שנים ארוכות לצפות שצה"ל יחקור כיצד ולמה הפכו ליתומים בגיל כה צעיר, הם ועוד עשרות ילדים כמותם, אבל הוא לא יחקור.

חג חירות שמח ל-250 תושבי הכפר נבי סמואל, הסגור מכל עבריו בידי הצבא הישראלי, כלוב לערבים רק קילומטר משכונות היהודים בירושלים, שרשות הטבע והגנים הכריזה על שטחו וסביבותיו "גן לאומי", אפס אישורי בנייה ואפס פיתוח כבר עשרות שנים, כל דיר נהרס, כל מיכל מים מוחרם, ומעבר למחסום – אתר ארכיאולוגי משגשג להנאת היהודים, גם הוא על חורבות בתיהם של תושבי הכפר.

וכמו לפני 6 שנים, חג חירות שמח לכל מי שהמדינה, תודה לאל, עדיין לא שמה בכלא, אבל הוא או היא חיים בכלא פנימי, וטרם התנערו מן האיסורים והחרמות שכובלים כל אדם אל המוכר מדי והצפוי מדי והמובן מאליו, וטרם פתחו עליהם באש ויצאו לדרך חדשה.

כשאדם קם / דוד אבידן

כשאדם קם בבוקר אדם לובש
את מכנסיו ופותח מיד באש
על מטתו ועל מרפסתו ועל ספריו
ועל אלומות המים הדולקות אחריו
אדם מנומנם קם בבוקר ולא חושש
ללבוש מכנסיים ולפתוח מיד באש

 

[ציורים: פרנסיס בייקון]

אתמול נגזרה על סעיד נפאע, לשעבר ח"כ במפלגת בל"ד, שנת מאסר בפועל, בעוון ביקור במדינת אויב ומגע עם סוכן זר. בשנת 2007 יצא נפאע בראש משלחת של כ-300 אנשי דת דרוזים לסוריה, במטרה לבקר אתרי דת ובני משפחה. במהלך הביקור הוא נפגש עם טלאל נאג'י, סגן מזכ"ל החזית העממית (הוא "הסוכן הזר"). בטיעונים לעונש נכתב: "הנזק כתוצאה מפגישה של אדם כזה עם בכיר בארגון מחבלים הינו בוודאי כבד מאד".

בוודאי כבד מאד. בלי ספק כבד מאד. נפאע למעשה הצטרף לשורה ארוכה של אנשי ציבור ופוליטיקאים ישראלים ששילמו בחירותם על חציית הקווים ל"מדינות אויב" ותעוזתם להיפגש עם "סוכנים זרים". הנה רשימה הסטורית קצרה.

1. ספטמבר 1977: ראש המוסד, יצחק חופי, ושר החוץ משה דיין, נפגשו במרוקו עם חסן תוהאמי, סגן ראש הממשלה של מדינת האויב מצרים. השיחות החשאיות הכינו את הקרקע להסכם השלום עם מצרים.
   בשובם ארצה, נשפטו חופי ודיין ונכנסו לשנת מאסר בכלא.

2. אוגוסט 1986: יועץ ראש הממשלה לענייני טרור, עמירם ניר, נפגש בפריז עם ד"ר חסן רוחאני, סגן יו"ר הפרלמנט של מדינת האויב איראן ומזכיר הוועדה לביטחון לאומי בטהרן. הפגישה נועדה לחזק את הקשר עם מתנגדי חומייני באיראן.
   בשובו ארצה, נשפט ניר ונכנס לשנת מאסר בכלא.

3. אפריל 1987: שר החוץ, שמעון פרס, ומנכ"ל משרדו, יוסי ביילין, נפגשו בלונדון עם מנהיג מדינת האויב ירדן, המלך חוסיין, וחתמו איתו על "הסכם לונדון". ההסכם טורפד בידי ראש הממשלה יצחק שמיר. המגעים האלה היו חוליה אחרונה בשרשרת הסטורית ארוכה של פגישות חשאיות של מנהיגי ישראל – בן גוריון, גולדה מאיר ועוד – עם בית המלוכה הירדני.
   בשובם ארצה, נשפטו פרס וביילין ונכנסו לשנת מאסר בכלא.

4. אוגוסט 1987: שר האנרגיה, משה שחל, נפגש עם ניזאר חמדון, שגריר מדינת האויב עיראק בוושינגטון, על רקע מלחמת איראן-עיראק והצטננות היחסים בין ישראל לאיראן.
   עם שובו ארצה, נשפט שחל ונכנס לשנת מאסר בכלא.

5. נובמבר 2007: שר הביטחון, אהוד ברק, נפגש בוושינגטון עם פייסל אל-מקדאד, שר החוץ של מדינת האויב סוריה.
   בשובו ארצה, נשפט ברק ונכנס לשנת מאסר בכלא.

6. אוגוסט 2010: נציג ישראלי רשמי נפגש עם נציג אויב ישראל, איש החמאס עומאר עבד אל-ראזק, לשעבר שר האוצר בממשלת איסמעיל הנייה. הפגישה החשאית נערכה בנתניה ונידונו בה עסקת שליט וירי הרקטות לישראל.
   בצאתו מן הפגישה, נשפט הנציג הישראלי ונכנס לשנת מאסר בכלא.

דבר השופטים

אני קורא את גזר הדין ומתקשה להבין במה פשע נפאע. עצם הנסיעה לסוריה? דרוזים ישראלים חוצים את מעבר קונייטרה לתוך סוריה דרך שגרה. פוליטיקאים ואנשי-סוד ישראלים פוקדים את בירות ערב במשך עשרות שנים. על כן האישום בדבר "ביקור בארץ אויב" הוא קשקוש בלבוש. ואיזה "מגע" בדיוק קיים נפאע עם "הסוכן הזר", טלאל נאג'י מהחזית העממית? ברור לכל שהמפגש הזה לא היה עילת הנסיעה; נפאע יצא בראש משלחת של 300 דרוזים לביקור דתי ומשפחתי. המדינה גם אינה טוענת שיש בידה ראיות להעברת מידע רגיש או סודי לידי נאג'י. שימו לב ללשון הנפתלת של השופטים, שכל מטרתה לעמעם ולטשטש את היעדרן של כל ראיות מפלילות נגד נפאע:

"דומה כי נסיבות המקרה שלפנינו מגלמות בצורה מובהקת סוג מפגש, אשר מאפייניו מהווים בפועל סיכון לביטחון המדינה או לכל הפחות דבר העשוי להביא לפגיעה כזו. הכוונה היא לסיכון ביטחון המדינה הנובע מפגישה של אישיות ישראלית בכירה מאוד, נבחר ציבור, בעל נגישות מירבית למידע – עם בכיר בארגון טרור".

"מגלמות בצורה מובהקת סוג מפגש". כלומר, ההפללה היא על בסיס סוג המפגש שקיים נפאע, ולא על בסיס המפגש הקונקרטי. "לכל הפחות דבר העשוי להביא לפגיעה כזו" – ולא, בפשטות, מפגש שהביא לפגיעה כזו.

גזר הדין הזה הוא תועבה משפטית. הוא עצמו תועבה והוא שייך לסוג של תועבה משפטית מוכרת – חריצת דין גזענית נגד ערבים באשר הם ערבים. לא דוגמה בודדת, ולא מהיום.

והאמת היא

והאמת היא שנפאע חטף רק כי הוא ערבי. וחטף חזק במיוחד משתי סיבות: ראשית כל, הוא חבר בל"ד, מפלגה שהשלטון הישראלי שם לו למטרה למחוק ולרסק באמצעות רדיפה פוליטית של מנהיגיה, עד חורמה (זוכרים את עומר סעיד?). ובאתנוקרטיה כמו באתנוקרטיה – גם בית המחוקקים וגם הרשות השופטת מתיישרים לפי קו השלטון (לאחר גזר הדין הכריז ח"כ יריב לוין: "עכשיו תורה של ח"כ חנין זועבי לשלם את המחיר על בגידתה"). ושנית, נפאע הוא דרוזי, ו"ככזה הוא צריך להיות 'ציוני טוב'", כמו שכותב הרב אליהו קאופמן, "כי כך 'חינכו' את הדרוזים".

אז הנה, גם זה קרה, והשמים לא נפלו. ישראלי נכנס לכלא לשנה שלמה רק כי העז לדבר עם האויב. המדינה נוהמת: אני מדברת עם האויבים, לא אתה. ובטח שלא מדברים עם האויב בשפה שלו. רק בעברית מותר. ובכלל, די כבר עם כל הערבית הזאת.

וגם זה לא קרה: אף ציוץ מחאה לא נשמע ב"שמאל" הישראלי. שנה בכלא על מפגש עם האויב? ח"כ לשעבר? ערבי?

פחחח. אנחנו ציונים טובים, ולעזאזל נימלר.

* * *

[למען הסר ספק: תמיכתו של סעיד נפאע במשטר של הקצב מדמשק היא נתעבת, ולפחות בעיניי, מסוכנת מבחינה פוליטית הרבה יותר מפגישותיו עם פלסטינים בסוריה. אבל גם היא – חירוק שיניים דמוקרטי – חוסה תחת חופש הביטוי, ואין בה כדי להצדיק את רדיפתו].

לפני 3 ימים נכנס כוח צה"ל לכפר קדום, וכדרכו מדי יום שישי, החל לירות גז מדמיע בתוככי הכפר, כדי למנוע מן התושבים לצאת להפגנה השבועית. שני מפגינים נפצעו מרימוני גז שנורו בכינון ישיר, פרקטיקה לא חוקית שכבר הרגה מפגינים בעבר.

אבל הפעם נרשם שיא חדש: צה"ל ירה רימוני גז (בכינון ישיר, על פי עדויות מהמקום) לתוך מסגד הכפר, בשעה שהתפללו בו כ-300 איש. זקנים וילדים ששהו בפנים נחנקו ונמלטו החוצה, לקבל טיפול. הידיעה הזאת לא הופיעה בשום כלי תקשורת ישראלי: 3 ימים חלפו, וכנראה שהתקשורת כבר סיכמה בינה לבינה שאין עניין לציבור (היהודי) במתקפת גז מדמיע על מתפללים (ערבים) בתוך מסגד. גם את הסרטון הזה לא ראיתם באף אתר תקשורת ישראלי (להוציא הטלוויזיה החברתית).

מזה שנתיים מנהל כפר קדום, המונה כ-3,500 נפש, מאבק עיקש נגד שלטונות הכיבוש. ב-2003 נחסם כביש היציאה הראשי של הכפר, שמוביל לעיר המחוז שכם, וכך הפכה נסיעה קצרה של 13 ק"מ לנסיעה ארוכה, בדרכים עקלקלות, של 38 ק"מ. הכביש נחסם כי התנחלות קדומים הסמוכה התפשטה והתפשטה עד שבלעה אותו. כבר 4,000 דונם משטחי כפר קדום הופקעו לטובת ההתנחלות, ועוד 11 אלף דונם נחסמו לשימוש שלא בהיתר הצבא.

בדומה לנבי סאלח, שם השתלטה התנחלות חלמיש הסמוכה לכפר על מעיין השייך לו, גם העימות בכפר קדום הוא בין פלסטינים למתנחלים שגוזלים את נכסיהם; הצבא משמש מיליציה שמגנה על הבוזזים. וכמו בנבי סאלח, הצבא מוריד את הכפפות ופועל בברוטליות ללא מעצורים: משסה כלבים במפגינים, תוקף באלות עיתונאים שמתעדים את מעשי הצבא, מפזר תמונות של "נערים מבוקשים" ("אנחנו הצבא, דיר באלכ, אנחנו נתפוס אותך אם נראה אותך או נבוא לבית"). במשך השנתיים האלה נעצרו קרוב ל-150 תושבים בכפר. הכל כדי להכשיר את התרחבות קדומים, בדרכים שתוזמרו בידי ראשי המועצה בעצמם. בשנה שעברה בלבד, אגב, הוגדל שטח השיפוט של קדומים ב-1,010 דונם.

גז על מתפללים? הכל מותר. אפשר לוותר מראש על תגובת צה"ל (שאף אחד לא טרח לבקש, כאמור, אין עניין לציבור): המפגינים "הסתתרו" בתוך המסגד. זוכרים? ההיגיון הזה לא חס גם על ילדים בבית ספר.

"כבר כשהייתי צעיר החלטתי שאני אחליט מי מעליב אותי. לא כל אחד יכול להעליב אותי. לו הייתי נותן לזה העלבונות היו הורגים אותי… להיות נעלב גוזל ממך המון זמן ולמה לבזבז זמן על עלבונות?"

[נשיא המדינה, שמעון פרס, בראיון לא-רלבנטי לנושא הפוסט]

* * *

תמיד חשבתי שפרס הוא באמת מעל לכל עלבון. הדיגניטי הפולני הזה – אני אחליט מי מעליב אותי! עצם האפשרות שמישהו יעליב אותו – היא העלבון. ולא שלא ניסו. שותפו לדרך במשך עשרות שנים מכנה אותו "חתרן בלתי נלאה" – והוא בסדר גמור עם זה; מאות חברי מפלגה שואגים מולו "כן, אתה לוזר" – והאיש שומר על פאסון. הבלגים רוצים לתבוע אותו על פשעי מלחמה במבצע "ענבי זעם" (113 אזרחים לבנוניים הופגזו למוות תחת פיקודו; "אנו מאד מצטערים אך איננו מתנצלים", היה החידוד התורן שלו אז) – ולא מזיז לו כלום.

אפילו אני ניסיתי פעם להעליב את פרס. שום כלום. האיש לא מגיב, פוקר פייס. אדישות מבזלת יצוקה.

אבל מסתבר שלכל אחד יש נקודות תורפה. ומה שמעליב את פרס יותר מכל דבר אחר הוא שלא באים להקשיב לנאומים שלו. את זה הוא פשוט לא יכול לסבול, משתולל מעלבון. אותי להחרים? אני משעמם?

ועוד ערבים.

זה קרה לפני שבוע. הפירסום הראשון היה בתקשורת הערבית, משם זה עבר למרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית ורק אז פורסם ב-ynet. שלושה סטודנטים במכללה להנדסה בירושלים קראו בפייסבוק לחבריהם להחרים נאום של הנשיא פרס שהתקיים במכללה. השלושה נעצרו ונחקרו בתחנת המשטרה "מוריה" שבשכונת תלפיות, בחשד ל"איומים, הסתה וגזענות". אחד מהם הובא לבית משפט השלום ונשלח למעצר בית של שבוע. השניים האחרים נשלחו למעצר בית של שבוע בלי שראו עורך דין או שופט.

כל הוויכוח הזה בפייסבוק מאד העליב את פרס; "פרס" במובן של מוסד הנשיאות, כמובן, שעל כבודו מופקדים סטודנטים נעלבים במכללות וגם קציני משטרה נעלבים בתלפיות. הסיפור שמכרו ליהודים היה ששלושת הסטודנטים "איימו" על סטודנטית כלשהי שלא תגיע למפגש עם פרס. הסיפור הזה כל כך מופרך שקשה להאמין שהכתב עצמו מאמין בו. סטודנט מאיים על סטודנטית שלא תגיע למפגש עם פרס (מה בדיוק היה טיבו של האיום – לא נמסר), וכל זה תחת דף פייסבוק רשמי של המכללה, שבו פורסם דבר האירוע?

אבל מה זה חשוב. מי יבדוק, למי אכפת.  עוד ידיעה על רדיפה פוליטית במסווה של שמירת חוק.

חיכיתי יום, חיכיתי יומיים, וסוף סוף קיבלתי את הצד של "הסטודנט המאיים", שהושם במעצר בית. כך מספר חליל ג'רה:

"היה ויכוח אינטנסיבי בעמוד הפייסבוק של הסטודנטים של שנה א’ במכללה – בין הסטודנטים שדחו את המדיניות של נוכחות חובה בנאום ואלו שתמכו בה. הדיון הסתובב סביב המחויובות של הסטודנטים להחלטות של המכללה, וסביב הרעיון שהמכללה לא צריכה להכריח את הסטודנטים להיות נוכחים בהרצאה של דמות פוליטית, פעולה זאת מנוגדת לחופש הביטוי של הסטודנטים. בקונטקסט הזה אני הבעתי את דעתי, בעיקרה שאני לא אהיה נוכח בהרצאה ושאני מציע לשאר הסטודנטים לעשות כמוני.”

אין מה לומר, סכנה מיידית לציבור. לאור העובדות הידועות מן המקרה, אני מציע בזאת להפסיק לדברר את כוחות הביטחון ולקרוא לעבירה בשמה – "העלבת הנשיא".

למפגש עם פרס, אגב, לא הגיע אף סטודנט ערבי, למרות שבהודעת המכללה הוכרז ש"הנוכחות חובה". אז להחרים מותר, אבל לקרוא לחרם אסור. מזכיר משהו, לא?

אני כמובן גם הייתי מחרים נאום של פרס במוסד האקדמי שלי. לא הייתי מפיץ קריאה כזאת בפייסבוק, אבל זה רק בגלל שאין לי פייסבוק. וגם בגלל שכל העניין משעמם עד מוות – נאום של פרס, דיונים בפייסבוק אם לבוא או לא לבוא.

מצד שני, כשפרס נואם, כל מיני שדים מגיחים מחביונם. אנשים יכולים להתפשט, ראשי מדינות קמים ועוזבים בכעס. אז אני יכול לגמרי להבין את חליל ג'רה, ראפת שעבאן והסטודנט השלישי שלא ננקב בשמו, שהעדיפו פשוט לא לבוא; לא להעמיד את עצמם במבחן, אשר חלילה אולי ייכשלו בו. תנו לפרס סטודנטים, הנדסה, תעשייה, והוא כבר יעשה מזה מטעמים ("ננוטכנולוגיה היתה קיימת גם בימי משה רבנו"). מה הם צריכים את זה, הסטודנטים. אולי יישברו תחת מטח המליצות הנבובות של כבוד הנשיא. אולי יתחילו פתאום לגעות בבכי באולם, אולי תיפלט להם איזו קללה עסיסית. עדיף להישאר בבית, חשבו.

טעות. פרס לא נעלב מכלום, חוץ מאנשים שנשארים בבית. עכשיו תישארו בבית שבוע, צו ריתוק. כי גם בית המשפט הישראלי נעלב בשמו של הנשיא ולא סלח לכם.

העבירה הנקראת "העלבת הנשיא", והעונשים שנקובים בצידה, מוכרים כמובן ממשטרים בעלי אופי, אהממ, אופי מסוים. תשאלו את הצעיר מקונגו שהושלך לכלא כיוון שהעליב את הנשיא ג'וזף קאבילה; את חבר הפרלמנט של זימבבואה שהועמד לדין על העלבת הנשיא רוברט מוגאבה; את הסטודנט האיראני שנכלא לשנה וספג מלקות כיוון שהעליב את הנשיא מחמוד אחמדינג'אד; את הזמר שהועמד למשפט בביילרוס על העלבת הנשיא אלכסנדר לוקשנקו; ואת תושב טג'יקיסטן שנשפט ל-6 שנות מאסר על העלבת הנשיא אמומאלי ראמון.

צא ולמד: כבודם של נשיאים – באיראן, זימבבואה או ישראל – נישא ורם, ופגיעתו מרה וכואבת. ובכל זאת יש חידוש כלשהו במקרה הישראלי. בשאר המשטרים בעלי האופי ה… אהממ, האופי המסוים, "העלבת הנשיא" היא שם קוד להתנגדות למשטר. על פי רוב, מי שמורשע בעבירה כזאת כבר סומן מראש כסיכון אידאולוגי בגין פעולותיו החתרניות. ואילו במכללה להנדסה בירושלים – מה עומד מאחורי "העלבת הנשיא"? שום כלום. מדינת ישראל יצרה בזאת קטגוריה חדשה של עבריינים אידאולוגיים – ערבים שלא אוהבים את פרס. יש להניח שבמהרה נחזה בקטגוריות פליליות נוספות, כגון יהודים שלא אוהבים את פרס ובהמשך גם ערבים שנושמים.

לפני סגירה: צילומים שהגיעו זה עתה מרחובות פיונגיאנג של מאות אזרחים קוריאניים שבורי-יגון, שמכים על חטא על כך שלא נכחו בנאום של פרס במכללה להנדסה בירושלים.

(שימו לב – מצד שמאל אפשר בלחיצה אחת לקבל עדכונים מעמוד הפייסבוק של הבלוג).

(פוסט ארוך, מעין המשך לפוסט הזה).

שוב חרב הגירוש מתנופפת מעל  סילואן

בני משפחת סומרין, תושבי שכונת סילואן, כבר החלו לארוז את חפציהם לקראת הפינוי מביתם, שנקבע ליום שני השבוע. ברגע האחרון הודיע הגורם המפנה – קק"ל – על דחיית רוע הגזירה. עוד מרווח נשימה קטן לבני המשפחה הזאת- 12 נפשות, בהן 5 ילדים, אשה בהריון וסב שנזקק לטיפול דיאליזה. כבר 5 שנים לא פונתה בכוח אף משפחה מסילואן; טחנות האי-צדק טוחנות לאט אבל בטוח. מכל מקום, תכניות פיתוח מרקיעות שחקים, פארקים תיירותיים ואתרי עתיקות – כולם על שטחים שכרגע מאוכלסים בפלסטינים – יש גם יש. רק הגירוש מתעכב.

רגע, מה לקק"ל ולנכסים מעבר לקו הירוק? שאלה טובה. נלך קצת אחורה. ביתה של משפחת סומרין הופקע ב-1991 מכוח החוק לנכסי נפקדים והועבר ל"הימנותא", חברת בת של הקרן הקיימת לישראל. בכתב התביעה שהגישה החברה לסילוק התושבים בשנת 2005 הועלה הטיעון המשפטי המעניין הזה: "השטח הוא בעל חשיבות היסטורית רבה לעם היהודי, בו נמצאו שרידים היסטוריים רבי משמעות בהם ארמון המלך דוד, קברי בית דוד, ניקבת השילוח."

אכן סיבה לגיטימית לסלק ערבים מאדמתם, מה עוד שביתם, מעשה שטן, ניצב בפתח הגן הלאומי "עיר דוד" שמפעילה אלע"ד בסילואן. נזכיר בעוונותינו (לא שזה רלבנטי) שעד היום לא התגלה שום שריד בחפירות "עיר דוד" שקשור למלכות דוד או שלמה. הקול בכתב התביעה הוא קול "הימנותא", אבל הידיים (וגם עורכי הדין) – ידי אלע"ד. "הימנותא" היא זרוע חשאית-למחצה של קק"ל המתמחה ברכישת קרקעות מעבר לקו הירוק – מה שאסור לקק"ל עצמה לעשות, על פי חוק. העברת הנכסים לרשות "הימנותא" הבטיחה שהם יגיעו לידיים יהודיות בלבד – מה שמכרז ממלכתי לא יכול להבטיח. בקק"ל ניסו להתנער מאחריות לפרשה (בכל זאת, התורמים של קק"ל זה לא התורמים של אלע"ד), אבל ללא הועיל: שמה של "הימנותא" מתנוסס על כל המסמכים המשפטיים, כולל צו הפינוי למשפחה.

החלתו של חוק נכסי נפקדים על נכסים במזרח ירושלים עומדת בניגוד לדעתם של רוב המשפטנים (כולל יועצים משפטיים לממשלה בעבר), אבל היועץ הנוכחי, יהודה וינשטיין, כנראה סומך את ידיו על הפרקטיקה המגונה הזאת. על המסלול המסריח הזה, שבו המדינה מנצחת על הפקעת נכסים, גירוש פלסטינים וייהוד שכונות במזרח ירושלים, והכל באמצעות קבלני משנה בדמות "הימנותא" ואלע"ד – אפשר לקרוא כאן.

הודות לפעילות מחאה נמרצת של "סולידריות שיח ג'ראח" ו"רבנים למען זכויות אדם", נחשף חלקה המביך של קק"ל במפעל הנישול וייהוד-מחדש של מזרח ירושלים. קק"ל מיהרה להשעות את פינוי בית סומרין. לקח ראשון: יש תוצאות לאקטיביזם! לקח שני, מפוכח יותר: לא לעולם חוסן. במוקדם או במאוחר תסתער שוב עמותת אלע"ד על הבית שתקוע כמו קוץ בגרונה, עם או בלי הכיסוי הציבורי של "הימנותא". יש בסילואן עוד שני בתים כאלה, הנמצאים בסכנת פינוי עקב הפקעה של האפוטרופוס על נכסי נפקדים. ועוד לא דיברנו על תכנית "גן המלך" (בתרגום לערבית: התכנית לגרש 100 נפשות משכונת אל-בוסתאן). בסילואן חיים בצל הגירוש, כל הזמן.

עוד רדיפות בסילואן

הסיבה לכתיבת הפוסט הנוכחי היתה שרציתי לבדוק מה התחדש בסילואן בשנה שחלפה מאז שכתבתי את המאמר הזה (הפרוייקט הגדול ביותר בתולדות הבלוג הזה, לפי שעה). למה אני ממשיך לחפור בסילואן, ובפרטנות כזאת? בסך הכל, על ספקטרום קורבנות הכיבוש, תושבי סילואן לא נמצאים בדרגה הנחותה ביותר. מדינת ישראל לא מרוששת ומצמיאה אותם, כמו את תושבי בקעת הירדן; הם אינם חשופים להצקות והשפלות קשות כמו תושבי חברון; ופעולות "תג מחיר", לפי שעה, לא הגיעו אל סף ביתם.

ובכל זאת, סילואן היא המעבדה הטובה ביותר, המזוקקת ביותר, להבנת מנגנוני הכיבוש והאפרטהייד הישראליים. שם הם מצטלבים ומתלכדים באופן העמוק ביותר, שם ניתן להתוודע אל שלל הפרקטיקות שבזכותן הפך "הכיבוש" ליקום בפני עצמו, עם הגיון ודינמיקה פנימיים. בסילואן תפגשו את שלטון החוק שהפך לשלטון השרירות, המשפט כמשפָח; את הריקוד המושחת שמנהלות זרועות שלטוניות עם עמותות פרטיות לצורך הלבנת פשעיהן; את החזון המשיחי לצד ההון המעורטל, הנדל"ני, החמדני; את הארכיאולוגיה שירדה לזנות מגוייסת; את העסקנות המוניציפלית במירעה; את מיזמי התיירות הגרנדיוזיים, את הבזבוז הלא-ייאמן של כספי ציבור; וגם תפגשו שם את דמותכם וצלמכם, עם ישראל שנוהר בהמוניו ומחבק אל לב הקונצנזוס את כל התועבה הזאת.

הריכוז הנדיר הזה של כל כך הרבה ממדים של ניצול והסתרה מצדיק את ההתייחסות המיוחדת לסילואן. כדי לפרק אותם אחד לאחד צריך סבלנות וגם קיבה עמידה. הקוראים מתבקשים להצטייד בשתיהן.

ובכן, מה התחדש השנה בסילואן? נפתחה "מנהרת המסתור", הוחל במהלכי חקיקה שיבצרו את שליטת אלע"ד בגן הלאומי "עיר דוד", והתחילו להתחוור הממדים האמיתיים של תכנית-העל ל"ירושלים של מטה", תכנית שקושרת את כל הקצוות וכל הגופים והעמותות שפעילים באזור. על כל אלה בהמשך. קודם נרחיב עוד על השגרה היומיומית בשכונה.

בסילואן יש מגוון עשיר של דרכי התנכלות לתושבים. אפשר לגרש אדם מביתו גם מבלי להפקיע את הבית – למשל, באמצעות צו הרחקה מנהלי של אלוף הפיקוד. כך נעשה לעדנאן ג'ית, פעיל פוליטי בכפר שמוחה נגד התכנית להרוס 22 בתים בשכונת אל-בוסתאן כחלק מפרוייקט "גן המלך" (שאולי בכלל לא היה שם). ג'ית ושני פעילים נוספים שהרשויות עוצרות ומשחררות באופן סדרתי, רק כדי להציק ולרפות את ידיהם, פנו השנה לאיחוד האירופי בבקשה שיעניק לג'ית מקלט מדיני באחת הקונסוליות במזרח ירושלים.

חשוב להזכיר: כל הפעילים הללו, שנאבקים נגד תכניות לגרשם מאדמתם, פועלים בדרכים לא אלימות, ואין כל ראיות מפלילות נגדם. בדיוק משום כך מפעילות נגדן הרשויות אמצעים דרקוניים, עוקפי-חוק, כמו מעצרים שרירותיים וצווי הרחקה מנהליים. מעניין שישראל מצהירה מעל כל במה אפשרית שמזרח ירושלים נמצאת תחת ריבונות ישראלית, ובו בזמן מפעילה בה צווים צבאיים כאילו היתה שטח כבוש – הכל לפי צרכי השעה.

בשנה החולפת נפרצו עוד סייגים ביחס השלטונות לילדי סילואן. מאות ילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית נעצרו ונחקרו בניגוד לחוק (הוצאה מן המיטה באישון לילה, איזוק, לקיחה לחקירה ללא נוכחות הורה ושימוש באלימות). למעשה "חוק הנוער", שאמור להגביל ולרסן את הטיפול הפלילי בקטינים בתחומי השיפוט של מדינת ישראל (ומזרח ירושלים, נזכיר, סופחה לישראל הריבונית) – הפך בסילואן לכלי ריק מתוכן.

בין לבין, שגרת החיים של תושבי סילואן תמיד כפופה לצרכי הפיתוח התיירותי של אתר "עיר דוד". במרץ השנה קבע בית המשפט העליון שעבודות הפיתוח בשכונת ואדי חילווה בסילואן נעשו ללא הליך תכנוני ובלי שיתופם של תושבי השכונה הפלסטינים. נדגיש שמדובר בעבודות פיתוח שנועדו רק לטובת פרוייקט החפירות של "עיר דוד"; בית המשפט לא עסק כלל בשאלה מדוע אין בסילואן תכנית מתאר ואין שום השקעה בתשתיות שנועדה לשפר את חיי התושבים הפלסטינים.

לא רק לחיות קשה בסילואן, אלא גם למות. תושבי הכפר שנהגו לקבור את מתיהם בבית הקברות העתיק באב אל-רחמה (בן כ-1,300 שנה) כבר לא יכולים לעשות זאת ללא עימות עם החוק. הוועד למניעת הרס עתיקות הר הבית (שעליו נמנים אנשי רוח כגון א"ב יהושע, חיים גורי ועוד) עתר השנה לבג"ץ למנוע קבורה במקום מחשש לפגיעה בעתיקות. מאז ואילך מסתכן מי שמבקש לקבור את קרוביו במקום במעצר.

 

 

לנוכח האצת פעילות ההתנחלות בשכונות במזרח העיר, גוברים כל הזמן החיכוכים בין התושבים הפלסטינים למתנחלים. כך גם תופח עוד ועוד מנגנון האבטחה שנדרש כדי למגן את המתנחלים. בשנה החולפת עלה תקציב האבטחה השנתי ב-40% והגיע ל-76 מליון ש"ח. בממוצע, עולה 3,160 ש"ח לאבטח כל מתנחל יהודי בשכונות מזרח ירושלים.

עולה למי? לכולנו. מדובר בכסף ציבורי, מתקציב משרד השיכון, שהולך למימון אבטחה פרטית. 3,160 ש"ח לחודש עבור מתנחל בודד. תזכרו את זה בפעם הבאה שאומרים לכם שאין מנין לקחת כסף למטרות חברתיות.

על שערוריית האבטחה הפרטית במזרח העיר (כולל האצבע הקלה שלה על ההדק) כבר כתבתי בפוסט הקודם. מדובר, לכאורה, בפעילות שאינה מעוגנת בחוק ואיננה בסמכות. השנה הגישו תושבי סילואן יחד עם האגודה לזכויות האזרח עתירה לבג"ץ שמבקשת להחזיר את האבטחה במזרח העיר לידי משטרת ישראל, כפי שאכן החליטה ממשלת ישראל בספטמבר 2006. בחודש שעבר בג"ץ הורה למדינה להשיב לעתירה.

אבל ההתפתחויות המדאיגות ביותר בשנה החולפת התרחשו לאו דווקא ברחובות סילואן אלא במסדרונות הכנסת. נחשול החקיקה הלאומנית-גזענית לא פסח על סילואן. למעשה, אפשר לומר ששתי הצעות חוק שמקודמות עכשיו בכנסת "נתפרו" במיוחד לפי מידתה ולפי דרישתה של עמותת אלע"ד – הכל כדי להסיר את מעט המכשולים החוקיים שעוד מונעים ממנה לעשות ככל העולה על רוחה בסילואן.

הפרטת הגן הלאומי "עיר דוד": ימין לאומני פוגש ימין כלכלי

הצעת החוק של ח"כ ישראל חסון, שעברה בקריאה טרומית ביולי השנה, מבקשת לחולל מהפכה של ממש בשליטה על הגנים הלאומיים בישראל. על פי ההצעה, המדינה תהיה רשאית להעביר את השליטה בגנים הלאומיים לגופים חיצוניים שבין מטרותיהם "הנצחת ערכים שיש להם חשיבות היסטורית, ארכיאולוגית, אדריכלית, טבעית או נופית." כיום החוק מאפשר למסור את השליטה רק ב"אתרים לאומיים", שהגדרתם מצומצמת מאד. התיקון שחסון מציע בעצם יאפשר להפריט את כל הגנים הלאומיים בישראל.

במה מדובר? תחזיקו חזק בכיסא. בישראל יש 115 גנים לאומיים, ביניהם מצדה, קיסריה, נחל אלכסנדר, תל מגידו, עין עבדת, בית גוברין וציפורי, שחולשים על מאות אלפי דונמים. תקציבה של רשות הטבע והגנים, שמנהלת את הגנים הלאומיים ושמורות הטבע בישראל, עומד על 350 מיליון שקל. הודות לאתרים מכניסים במיוחד, כמו מצדה ועתיקות קיסריה, הרשות היא גוף רווחי (ב-2010 רשמה הכנסות של 150 מיליון שקל). הצעת החוק הלקונית-להחריד של ישראל חסון (וחבריו עתניאל שנלר, יריב לוין, זבולון אורלב, דוד אזולאי וזאב אלקין) קובעת כי "הרשות מתקשה לתפעל לבדה את כל הגנים הלאומיים ברמה המניחה את הדעת", ולשם כך יש להוציא את ניהול הגנים מידיה. הקביעה הזאת חסרת שחר, נטולת סימוכין, וכפי שתיכף נראה – מסך עשן שנועד להסתיר את הכוונה האמיתית מאחורי החוק.

למרבה המזל, ח"כ חסון שייך כבר לדור חדש של מחוקקים, שאינם נוהגים להסתיר את כוונותיהם האמיתיות בעומק השרוול; זהו דור ה"אין בושה". אין לו בעיה להודות שמטרת החוק היא להכשיר את שליטתה של עמותת אלע"ד בגן הלאומי "עיר דוד", שליטה שנמסרה לידי העמותה בהליכים מפוקפקים ולכאורה גם בניגוד לפסיקת בג"ץ. לדברי חסון, "הדיון בנושא עיר דוד צריך להישאר במגרש הפוליטי. אבל ברגע שגופים עותרים לבג"ץ, הדיון הפוליטי נפרץ, ולכן נאלצתי להגיש הצעת החוק. לא צריך להציג את זה תחת האצטלה של דאגה לרשות הטבע והגנים".

צפירת הרגעה; תודה על ההבהרה. לרגע חששנו שמישהו מחמשת יוזמי החוק באמת דואג לרשות הטבע והגנים. אז נרגענו; הם לא דואגים.

הגוף שעתר לבג"ץ וממש לא הותיר לח"כ חסון ברירה אלא להפקיע, במכה אחת, את כל הגנים הלאומיים של ישראל מרשות הציבור, היה עמותת "עיר עמים". ביולי 2010 הגישה העמותה, העוקבת מקרוב אחר מהלכי עמותות הימין במזרח ירושלים, עתירה לבג"ץ לבטל את הסכם השליטה בגן הלאומי "עיר דוד" בין אלע"ד לבין רשות הטבע והגנים, המשרד להגנת הסביבה ועיריית ירושליים. העתירה אומרת את המובן מאליו: לא ייתכן שהשליטה ב-24 דונם באזור כל כך רגיש, ממש מתחת להר הבית, אזור בעל חשיבות ארכיאולוגית ודתית עצומה, תהיה נתונה בידי עמותה פרטית בעלת זיהוי אידאולוגי מובהק (אשר בא לידי ביטוי בהדרכות שמועברות באתר, כמו גם באג'נדה הארכיאולוגית שמקדמת העמותה).

קונצנזוס חריג בהיקפו של שלל גופים וארגונים יצא חוצץ נגד הצעת החוק של ח"כ חסון. החברה להגנת הטבע התריעה נגד הכפפת השיקול הציבורי של שמירה על הטבע לשיקולי רווח. עמותת "אדם טבע ודין" הזהירה מפני הפירצות בחוק ("מי יערוב לכך שהיזם שביקש להקים כפר נופש בחוף פלמחים, לא יקים עמותה סביבתית ובחסות חוק הגנים הלאומיים יממש את יוזמתו, בטענה שרק כך יוכל לתחזק כלכלית את הגן הלאומי פלמחים?"). ארכיאולוגים, אדריכלי שימור ומדריכי סיורים הגישו עצומת מחאה לשר להגנת הסביבה ולשרת התרבות והספורט: "חוק זה מניח תשתית לניכוס שרידי העבר של הארץ לטובת בעלי עניין המקורבים לשלטון… הארכיאולוגיה והמורשת התרבותית של ישראל הן נחלת כל אזרחי המדינה, ובעלות חשיבות תרבותית עולמית. אל לנו למסור נכסים אלה בידי מעטים המבקשים להפיק מהם רווח כלכלי ופוליטי."

אבל מי אלה המוחים? בסך הכל נציגי החברה האזרחית. ממתי ובאיזה עניין מייצגים חברי הכנסת את האינטרסים של החברה האזרחית? אחרי קיץ 2011, התשובה צריכה להיות ברורה. במשך כל הקיץ, זעקה והתקוממה החברה האזרחית בישראל – בעוד הכנסת בפגרה. אך חזרו הח"כים מהפגרה וחיש מהר התפנו לקדם חקיקה ש… שמה? שתיתן מענה לדרישות המחאה החברתית? לא, לא ממש. הח"כים שלנו עסוקים בעניינים בוערים הרבה יותר.

ובכן, רישמו לפניכם: הצעת החוק של ח"כ חסון עברה בקריאה טרומית עם 58 תומכים ו-10 מתנגדים. ואלה שמות הח"כים שמוכנים לזרוק לעזאזל (ובתנאי שיהיה זה עזאזל רווחי) את כל הגנים הלאומיים של ישראל, והכל כדי לשמור על "עיר דוד" בידי עמותת המתנחלים אלע"ד:

נינו אבסדזה, רוחמה אברהם, רחל אדטו, יואל חסון, ישראל חסון, רוברט טיבייב, מרינה סולודקין, גדעון עזרא, רונית תירוש, אריה אלדד, אורי אריאל, מיכאל בן ארי, יעקב כץ, אורי אורבך, זבולון אורלב, דניאל הרשקוביץ, יולי אדלשטיין, זאב אלקין, אופיר אקוניס, בני בגין, גילה גמליאל, דני דנון, ציפי חוטובלי, משה כחלון, חיים כץ, ישראל כץ, לימור לבנת, יריב לוין, לאה נס, גדעון סער, ציון פיניאן, יוסי פלד, איוב קרא, ראובן ריבלין, כרמל שאמה, סילבן שלום, ישראל אייכלר, מנחם מוזס, אורי מקלב, יצחק אהרונוביץ, רוברט אילטוב, עוזי לנדאו, סופה לנדבר, משה מטלון, אנסטסיה מיכאלי, אלכס מילר, חמד עמאר, פאינה קירשנבאום, דוד רותם, ליה שמטוב, דוד אזולאי, נסים זאב, אלי ישי, אמנון כהן, יצחק כהן, אברהם מיכאלי, יעקב מרגי, משולם נהרי.

שמתם לב להטיה קלה, איך נאמר, לצד ימין? כאן נחשפת הזיקה העמוקה בין הימין הלאומי לימין הכלכלי; האחד משרת את השני והשני את האחד. ככל שהאידאולוגיה השלטונית יותר לאומנית, כך נעשה מסובך יותר להוציא אותה לפועל באמצעות גופים ציבוריים שאמורים לשקף אינטרס ציבורי רחב, עיוור לאבחנות אתניות; על כן גובר האינטרס למסור את המלאכה לידי גופים פרטיים, שאינם חייבים דין וחשבון לכלל הציבור. ולהיפך: ככל שהשוק הפרטי נוגס עוד ועוד בנכסים ציבוריים, כך הולכים אינטרסים מגזריים ומשתלטים על סדר היום הלאומי; וכל עוד הכסף הגדול נמצא בימין (ותמיד הוא יהיה שם, ולא בשמאל), האינטרסים הללו יהיו ימניים גם הם.

וכך, כמו שהקונצנזוס נגד החוק חוצה גבולות, כך גם הקונצנזוס בעדו חוצה גבולות – זולת הגבול של המחנה הלאומני: הכהניסט מיכאל בן ארי, ה"חברתי" משה כחלון, שומר כבוד החוק רובי ריבלין, וכמובן, דני דנון הבלתי נלאה. כולם כולם מאוחדים בתשוקה עזה אחת – להיפטר מהעול המעיק של ניהול ציבורי נאות לגנים הלאומיים ולתת אור ירוק להמשך פרוייקט הייהוד של מזרח ירושלים (בלשון נקייה, "הפעילות החינוכית של אלע"ד").

אבל רגע. אולי אתם שואלים: למה כל כך חשוב למדינה שאלע"ד תמשיך לנהל את "עיר דוד"? מה יקרה אם הניהול ישוב לידי המדינה עצמה? בסך הכל פרוייקט ההתנחלות הוא בעיקרו ממלכתי ולא פרטי. למה דווקא ב"עיר דוד" נחוץ קבלן פרטי?

קשי הבנה אנחנו בשמאל. עוד לא מבינים את השיטה. מזל שיש ערוץ 7 ששואל את השאלות בשבילנו ומקבל עליהן תשובות. כך הסביר שם ישראל חסון את הרציונל לחוק:

"עוד הוא מוסיף ומציין שבמידה ואכן יילקח המקום מידי עמותת אלע"ד והמדינה תבצע במקום חפירות ארכיאולוגיות, עמותות כמו "שלום עכשיו" יצלמו את הדבר ויעבירו אותו למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג כחפירות של מדינה במקום כבוש, מהלך האסור על פי החוק הבינלאומי, ובכך יבקשו לסבך את מדינת ישראל באפיק נוסף."

עכשיו הבנו. גן לאומי או לא גן לאומי – את החפירות ב"עיר דוד" חייבים להסתיר מעין המצלמות, כי מדובר, כמה מביך, בהפרה של החוק הבינלאומי. ואם המדינה תנהל את החפירות, יחולו עליה חובות מצערות, כגון שקיפות ציבורית. נמסור נא את המלאכה לידי עמותה פרטית וחסל סדר צילומים ופומביות.

כך עובד מוח קרימינלי. צריך להמשיך להפר את החוק (הבינלאומי), אבל אסור שאף אחד יידע, אז כדי להסתיר את זה, נפר גם את החוק הישראלי (שאינו מסמיך את המדינה למסור גנים לאומיים לניהול פרטי). בעצם, בואו נשנה את החוק הישראלי. וזה רק בינתיים; יריב לוין וזאב אלקין כבר עובדים במרץ, מן הסתם, גם על שינוי החוק הבינלאומי.

 

 

התעצבנתם? יופי. עכשיו תעשו משהו עם העצבים שלכם. קודם תחתמו על העצומה לעצירת ההפרטה של הגנים הלאומיים. אבל זה לא מספיק. עם הח"כים שהעבירו את הצעת החוק השפלה הזאת ותמכו בה – תתחשבנו בכל דרך אפשרית.

ומה קורה עם העתירה של "עיר עמים", שחוללה את כל הביזיון החקיקתי הזה? בחודש שעבר פסק בג"ץ שההסכם בין רשות הטבע והגנים לבין אלע"ד הוא חוקי, אבל יש להכניס בו שינויים שיצמצמו את הסמכויות הנרחבות של אלע"ד. ההדרכות ב"עיר דוד" יוצאו מידי העמותה וכך גם גביית דמי הכניסה לאתר, תוסדר פתיחת האתר למבקרים בשבת, ולאלע"ד לא תהיה זכות וטו בוועדת ההיגוי שמנהלת את המקום. במרץ 2012 יוצג לציבור לראשונה הסכם גלוי בין רשות הטבע לגנים לבין אלע"ד, והעותרים, עמותת "עיר עמים", יקבלו טיוטה שלו להערות (כך מוסר עו"ד מיכאל ספרד). במלים אחרות: בג"ץ הכשיר את השרץ, אבל קבע שהוא חייב להיות פומבי.

מופתעים? אל תהיו. גם הארכיאולוג יוני מזרחי הופתע כשגילה על קיר בית המשפט העליון פסיפס יווני, אשר נחשף בחפירות סבסטיה בשומרון בשנת 1931. אם בית המשפט מתכבד בממצא ארכיאולוגי שנתפס בשטח כבוש, בניגוד לחוק הבינלאומי, מדוע שימצא פסול כלשהו בפעילות הארכיאולוגית והנדל"נית של אלע"ד מעבר לקו הירוק? נזכיר שהדיונים האלה בבג"ץ, שטרם הסתיימו, הם בגדר שידור חוזר של דיונים שהתקיימו כבר לפני עשור בבג"ץ סביב מסירת הניהול של "עיר דוד" לאלע"ד. בשנת 2000 קבע בג"ץ שהחוזה שחתם מנהל מקרקעי ישראל עם עמותת אלע"ד מבוטל כיוון שנעשה שלא כדין. ב-2001, בעקבות דיונים משפטיים ממושכים, הודיעה פרקליטות המדינה לבג"ץ כי ניהול הגן הוחזר לידי רשות הטבע והגנים. אבל – החלטות לחוד ומדיניות לחוד. למרות שבג"ץ ביטל את החוזה של מנהל מקרקעי ישראל עם אלע"ד, למרות שכבר נחתם חוזה מחודש עם רשות הטבע והגנים – העבירה הרשות, ביוזמתה החופשית, את ניהול הגן לידי אלע"ד ב-2002, מהלך שמבטא יותר מכל את שותפות האינטרסים בין הרשות לאלע"ד, מתחת למראית העין של המתח המובנה בין גוף מפקח ציבורי לעמותה פרטית.

והנה צימוק לסיום: נחשו מי עורך הדין שייצג את אלע"ד בבג"ץ בחודש שעבר? פרופ' דוד ליבאי. מה לאיש המתון ונשוא-הפנים הזה ולקדחת המשיחית של "עיר דוד"? השאלה לא במקום, כמובן, הוא בסך הכל עורך דין פרטי שרוצה להתפרנס. מעניין שאותו דוד ליבאי, בשבתו כשר המשפטים בממשלת רבין בשנת 1992, תמך במסקנות ועדת קלוגמן – אותה ועדה שחקרה את דרכי ההשתלטות של עמותות הימין על נכסים במזרח ירושלים. הוועדה הוקיעה בחריפות את דרכי העבודה של אלע"ד ושל הרשויות (הוגשו תצהירי בעלות כוזבים, לא נערכו מכרזים על הנכסים, בוועדה של משרד השיכון שהחליטה על החכרת הנכסים ישבו נציגי אלע"ד, ועוד כהנה וכהנה).

שר המשפטים ליבאי, אם כן, האמין שאלע"ד השתלטה שלא כדין על נכסי ערבים בסילואן. עורך הדין ליבאי, לעומתו, מגן בבג"ץ על זכותה של אלע"ד להמשיך ולשלוט על הגן הלאומי "עיר דוד" – אף שגם בתחומיו כלולים נכסים שאלע"ד הפקיעה מתושבי סילואן. מה יש לנו כאן? המחשה מרהיבה לאקרובטיקה האידאולוגית של פוליטיקאים ועורכי דין? דוגמה למתח הקבוע בין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרטי?

לא ולא. הסיפור של אלע"ד, מראשיתו, היה תמיד טנגו לשניים: העמותה יחד עם המדינה. המדינה שיתפה פעולה באופן מלא ויזום עם מהלכי אלע"ד בסילואן; תפקידה היה להשמיע ציוצי מחאה קלושים, מפעם לפעם, לצרכי הסברה. במילותיו של דורון שפילמן, מנכ"ל הפיתוח של אלע"ד: "אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל" (דו"ח עסקה אפלה בסילואן, עמ' 13). ליבאי השר וליבאי העו"ד מחזיקים באותן השקפות ופעלו שניהם לטובת הזרוע המבצעת של ההתנחלות בסילואן, עמותת אלע"ד. ההבדל ביניהם הוא קוסמטי – השר נזקק לפאסון של מנהל תקין, העו"ד פטור מכך.

בתנועת מלקחיים: קודם הגן הלאומי, אחר כך כל הארכיאולוגיה

המועצה לארכיאולוגיה היא הגוף האחראי העליון של הארכיאולוגים בישראל. המועצה, המורכבת מכ-30 חברים (מרביתם ארכיאולוגים ומקצתם נציגי ציבור), מייעצת לשר הממונה על רשות העתיקות. חבריה יושבים בוועדות שמוציאות רשיונות חפירה ומתוקף כך יש לה השפעה מכרעת על הנוף הארכיאולוגי בארץ – איפה יחפרו ואיפה לא, איפה ירכזו יותר משאבים ואיפה פחות.

בדצמבר 2010 מונה פרופ' רוני רייך ליו"ר המועצה, וצורפו אליה ד"ר איילת מזר וד"ר גבי ברקאי. המשותף להם: שלושתם קבלני ביצוע של אלע"ד. רייך (ביחד עם אלי שוקרון) מנהל כבר כ-15 שנה את החפירות באזור מעיין השילוח, בריכת השילוח, חניון גבעתי והמנהרות לכיוון הכותל. מזר חופרת במרכז המבקרים של "עיר דוד" ובמתחם הר הבית, צמוד לכביש העופל; ברקאי מנהל את פרוייקט סינון העפר מחפירות הר הבית מטעם עמותת אלע"ד.

איילת מזר תרמה רבות לפרוייקט הייהוד של חפירות אלע"ד. ממצאים שחשפה בעיר דוד הם שרידים, לטענתה, מימי נחמיה, וביצורים שחשפה בגן העופל היא מתארכת למלכות שלמה. שתי הטענות שנויות מאד במחלוקת בקהילה הארכיאולוגית, מה שלא מפריע לאלע"ד להציגן כעובדות הסטוריות באתרי המבקרים. לאחרונה הסתכסכה מזר עם אלע"ד סביב חפירת "בור ירמיהו" בצמוד לאתר שהיא חפרה בעבר – וזאת ללא הסכמתה. הסיום האירוני הזה של הרומן בין אלע"ד לבין הארכיאולוגית המסורה ביותר לאג'נדה האידאולוגית של העמותה מזכיר דפוס מוכר ביחסי מתנחלים-שלטון: אותו פקיד או שר שאך אתמול נישא על כפיים בזכות "תרומתו להתיישבות" ייזרק עד מהרה לכלבים על כל סטיה אידאולוגית קלה בתואנה שהוא "בגד בציבור המתנחלים". מזר מצטרפת כאן לשורה ארוכה של פוליטיקאים שהימין ההתנחלותי השתמש בהם וזרק לאחר שלא היה בהם עוד חפץ.

על מעלליו של פרופ' רייך (כולל הרטוריקה ה"מדעית-נייטרלית" שבה הם עטופים) כבר כתבתי בפוסט הקודם. המהלך הנוכחי, שהובילה שרת התרבות והספורט לימור לבנת, הופך למעשה את הגוף העליון של ענף הארכיאולוגיה בארץ למשת"פ של האידאולוגיה ההתנחלותית. אם יו"ר המועצה לארכיאולוגיה, שאמורה לפקח על תקינות ושקיפות המחקר המדעי בתחום, מבצע זה שנים חפירות בניגוד לסטנדרטים הבסיסיים בתחום ותוך פגיעה מתמשכת בבתים של האוכלוסיה המקומית (ראו כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן) – המקצוע בכללותו הופך לבדיחה; כמו, נניח, מינוי של יו"ר חברת "דרך ארץ", שהקימה ומפעילה את כביש 6, לתפקיד מנכ"ל החברה להגנת הטבע.

כאן לא תמו היוזמות של השרה לבנת. על פי החוק הקיים, יו"ר מועצת רשות העתיקות (הגוף ששולט בכל החפירות הארכיאולוגיות ואתרי העתיקות בארץ) חייב להיות חבר האקדמיה הלאומית למדעים. השבוע נודע שלבנת ניסתה בקיץ האחרון למנות לראשות המועצה חבר אקדמיה שהוא  מומחה לנוירולוגיה (!) במקצועו (מה לא ברור פה? חפירות, סינפסות, חרסים, היפוקמפוס – הכל קשור). אולי בגלל שהניסיון לא צלח, לבנת הגישה ביולי הצעת חוק שלפיה השר הממונה יוכל לבחור יו"ר למועצת רשות העתיקות שלא מתוך האקדמיה הלאומית למדעים, כראות עיניו, מה שכמובן פותח פתח למינויים פוליטיים. מבקרי החוק רואים בו ניסיון שקוף לטרפד את מינויו של המועמד המוביל לראשות המועצה של רשות העתיקות, פרופ' יורם צפריר, שמתח בעבר ביקורת על החפירות בסילואן ובאיזור הכותל. מכל מקום הצעת החוק מתיישבת יפה עם רוח החקיקה בכנסת הנוכחית, שדורסת באופן עקבי את האוטונומיה המקצועית של גופים ציבוריים באמצעות שליטה פוליטית במינוי בעלי התפקידים הבכירים שבהם. הדוגמה האחרונה, ואין צורך להכביר מלים, היא הצעת החוק לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים.

זוכרים את התגובה הנזעמת של ישראל – הקפאת התשלום לארגון – לאחר שאונסק"ו קיבל לשורותיו את הרשות הפלסטינית? בשנים האחרונות אונסק"ו עשה לא מעט צרות לישראל. יו"ר הוועדה למורשת עולמית בוועד הישראלי לאונסק"ו, פרופ' מייק טרנר, היה מי שהביא להכרת הארגון באתרי מורשת עולמית כמו מצדה, "העיר הלבנה" בתל אביב והגנים הבהאיים בחיפה. אבל לטרנר היו השגות מקצועיות קשות על הפרוייקטים שתוכננו לרחבת הכותל בירושלים, השגות שעיכבו את קידומם. אחרי עשר שנים בתפקיד, הוא הודח. למה אני מספר לכם את זה? כי מי שמונה למחליפו של טרנר הוא האדריכל אריה רחמימוב. ומי הוא רחמימוב? אדריכל הבית של עמותת אלע"ד, מי שתיכנן בין היתר את תכנית "גן המלך" (שבמסגרתה יוקם פארק תנ"כי בשכונת אל-בוסתאן בסילואן, ולצורך כך ייהרסו 22 בתים פלסטיניים ומשפחותיהם ייעקרו).

כך עובדת השיטה.

להשלמת התמונה, נזכיר שרק לאחרונה מונה מנכ"ל חדש לרשות הטבע והגנים – שאול גולדשטיין, ראש המועצה האזורית גוש עציון. חודש לפניו מונה בנצי ליברמן, ראש המועצה האזורית שומרון לשעבר, למנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל. כך עוברת השליטה בקרקעות מדינת ישראל – משאב לאומי קריטי – לידיהם של שני מתנחלים. מותר להניח שמנכ"ל רשות הטבע והגנים גולדשטיין יאיר פנים לשליחי עמותת אלע"ד כשאלה יבואו אליו עם תכנית הפיתוח הבאה ל"עיר דוד". אחרי הכל, בתווך יעמוד מתנחל נוסף, מעפרה: מנהל מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים, הלא הוא אביתר כהן. מה היה תפקידו הקודם של כהן? מנהל מרכז המבקרים של אלע"ד.

כך עובדת השיטה. עובדת מצוין.

הרפתקאות אלע"ד במנהרת המסתור

כפי שתיארתי בסוף הפוסט הקודם בנושא, סילואן היא רק אבן הפינה של תכנית-העל לכיתור העיר העתיקה במרחב "מיוהד" – שרשרת של תשעה גנים לאומיים, פארקים ואתרים ארכיאולוגיים, על שטחים שכיום, כמובן, מאוכלסים בתושבים פלסטיניים. התכנית הזאת, שגובשה בשיתוף פעולה של הממשלה עם עמותות הימין, נחשפה לפני שנתיים בדו"ח של "עיר עמים". לכשתושלם, ינותקו זו מזו השכונות הפלסטיניות ויסוכל סופית הסיכוי לפשרה טריטוריאלית בירושלים (משמע, יסוכל סופית הסיכוי לסיים את הסכסוך).

 

 

כדרכן של תכניות מסוג זה, השתיקה יפה להן. לא תתפסו אף שר או פקיד בכיר מדבר בגלוי על מה שעולה מתוך המסמכים והתכתובות (אבל מדי פעם דג רקק כזה או אחר לא יוכל להתאפק ויתן ראיון פזיז).

בשנה החולפת עשתה אלע"ד צעדים משמעותיים למימוש תכנית-העל, באמצעות סגירת הפער בין "עיר דוד" לבין מתחם הר הבית. לקראת חג סוכות השנה עיטרו את העיתונים מודעות ענק, שבישרו על פתיחתה לקהל של "מנהרת המסתור". העמותה הזמינה את הציבור הרחב לבוא ולצעוד במנהרה מן הגן הלאומי "עיר דוד" אל הכותל המערבי. על המודעה היו חתומים חברי המועצה הציבורית של אלע"ד, בינהם בין השאר אלי ויזל, אלעזר שטרן, יהורם גאון, צבי טל ושלמה אהרונישקי. השניים האחרונים (שופט עליון לשעבר ומפכ"ל המשטרה לשעבר) מייצגים היטב את שלטון החוק בישראל. לאורך השנים, עמותת אלע"ד השתלטה על נכסים בשכונת סילואן תוך זיוף תצהירים, שימוש בלתי כשר בחוק נכסי נפקדים (שאינו אמור לחול במזרח ירושלים), הפעלת סחיטה ואיומים על בעלי בתים באמצעות "קנסות" מוניציפליים, ולבסוף, קבלת חזקה על הגן הלאומי "עיר דוד" באופן שלמעשה עקף את הליך הערעור בבג"ץ (לפירוט מלא וקישורים, ראו כאן).

בדיעבד, כל הפרות החוק הבוטות האלה הוכשרו והולבנו בידי בתי המשפט ורשויות האכיפה. על כן יש צדק רב, וגם דיוק הסטורי, בעובדה ששופט עליון לשעבר ומפכ"ל משטרה לשעבר מכהנים בהנהלת אלע"ד ומזמינים את הציבור ליהנות מ"חוויה מרגשת" במנהרת המסתור.

נתעכב לרגע על סיפורה של אותה מנהרה, שמייצג, בזעיר אנפין, את האופי האידאולוגי המובהק של פעילות אלע"ד בסילואן, אופי שקובר תחתיו כל יומרה לאובייקטיביות מדעית בחפירות הארכיאולוגיות באתר. המנהרה עצמה היא קטע ממערכת ניקוז שנחשפה עוד במאה ה-19 בידי הארכיאולוג צ'רלס וורן. הקטע האחרון בה נחשף בנובמבר 2010 ותואר כתעלת מים שמשקפת (בניסוחו של פרופ' רוני רייך) את "הטיפול בדברים הבסיסיים". תוך שנה בלבד הפכו "הדברים הבסיסיים" האלה לחוד החנית של הפולחן הדתי בעיר. באוקטובר השנה, עם פתיחת תעלת המים לקהל, היא מותגה מחדש כ"מנהרת המסתור"; זאת בהסתמך על טקסט של יוסף בן מתיתיהו שמתאר כיצד הסתתרו ניצולי המרד בירושלים במנהרות המים ושם לכדו והרגו אותם הרומאים. לישראלים הצועדים במנהרה היום מוסבר שהם הולכים בדרכם של עולי הרגל לעיר.

הנה כך, בתמצית, מבשלים מיתוס מעובדות. תעלת ניקוז מים הופכת למנהרת מסתור וזו הופכת לדרך עולי הרגל. מסניטציה לקדוּשה בשני צעדים זריזים.

 

 

הקריין אומר: "לאחר אלפיים שנה, נפתחה התעלה ששימשה מנהרת מסתור מפני הרומאים" (אף מילה על על השימוש הבסיסי שלה – תעלת מים; הצופה התמים מבין שהתעלה נחפרה לצורך הסתתרות מהרומאים).

הקריין אומר: "המבקרים בגן הלאומי "עיר דוד" יוכלו מעתה ללכת בחלק מתוואי הרחוב הראשי שעלה מבריכת השילוח אל הר הבית, ממש כפי שעשו זאת עולי הרגל והמבקרים בירושלים לפני אלפיים שנה."

סליחה? ממש כפי? כלומר, עולי הרגל לפני אלפיים שנה הזדחלו להר הבית דרך תעלות מים? הקריין מעלים את ההבדל הפעוט – עולי הרגל לפני 2,000 שנה צעדו מעל הקרקע, בתוואי שכיום חסום, למרבה הצער, בבתי מגורים של פלסטינים.

הנה כך נבנה המיתוס (וכך עיתונאים נלהבים מטפחים אותו), כך יוצרים גשר מיתי בין העבר הקדום להווה, תוך דילוג אלגנטי על עובדות לא נעימות.

בין העובדות הלא נעימות שאלע"ד מדלגת עליהן נמצאים גם תושבי מזרח ירושלים הפלסטיניים. "מנהרת המסתור" היא חלק קטן ממערכת מסועפת של מנהרות ואולמות תת-קרקעיים שנחפרת במרץ מתחת לירושלים העתיקה. בפרוייקט הזה משתתפות הקרן למורשת הכותל (עמותה המנוהלת בידי משרד ראש הממשלה), רשות העתיקות, החברה הממשלתית לפיתוח מזרח ירושלים, ועמותות הימין אלע"ד ועטרת כוהנים. העמותות מגייסות את הכסף הגדול, הגופים הציבוריים מספקים את הלגיטימציה. מלבד מנהרת המסתור, משתרע פרוייקט החפירות על המנהרות ב"עיר דוד", מנהרות הכותל, מערת חזקיהו שמתחת לרובע המוסלמי, ומנהרה שנחפרת מתחת לבית הכנסת "אוהל יצחק" ברובע המוסלמי אל עבר מנהרות הכותל. תכנית-העל של כל החפירות האלה היא ליצור מרחב תת-קרקעי רציף ועצום, שבו יוכלו תיירים להיכנס למנהרות "עיר דוד" בצד אחד ולצאת ברובע המוסלמי בצד השני, "להתחבר" לעבר היהודי המפואר של האזור – וכל זאת בתוך חללי אבן מסותתים, מוארים ויפים, וכמובן בלי לראות אף אחד מתושבי האזור הערבים. הכסף לחפירות הרגישות האלה – כמעט כולו מתורמים פרטיים. ואם יש למישהו ספק לגבי המוטיבציה מאחורי החפירות, האם מדובר בעניין ארכיאולוגי אמיתי בהסטוריה הכוללת של המקום או שמא בפרוייקט אידאולוגי, בא רב הכותל ומסלק כל אי הבנה: "המטרה היא להגיע לבית שני."

מאחורי הפאתוס הלאומי, חשוב לזכור, מסתתרים אינטרסים כלכליים רבי כוח. מנהרות הכותל מושכות 750 אלף מבקרים בשנה; "עיר דוד" מושכת כחצי מיליון מבקרים. החיבור ביניהם ייצור סינרגיה שתהפוך, בלי ספק, לאתר התיירות המכניס ביותר בישראל. בין לבין, אפשר גם לפנק שרים ושועים באירועים פרטיים, סגורים לקהל; יום הולדת במנהרות הכותל – הנה דרך מקורית להרביץ בעשירי הארץ קצת הסטוריה של בית שני.

 

 

עמותת "עמק שווה" חיברה מסמך מקיף ויסודי על פרוייקט המנהרות והאולמות התת-קרקעיים בעיר העתיקה ובסילואן. אני מצטט חלק מן המסקנות משם:

"ההולך לאורכו של המסלול פטור מלראות את המציאות של ירושלים בעת הנוכחית. המסלול נועד ליצור חוויית ביקור בירושלים אחרת, מדומיינת, שבה שרידים בעיקר משתי תקופות: ממלכת יהודה וימי בית המקדש השני. שתי תקופות אלה מזוהות בנרטיב הישראלי בתור התקופות העיקריות שיש להן משמעות לעיצוב הזהות הישראלית ולעיצוב הקשר בין העם לארץ…

כך הולך ומתרחב תחום הכותל כדי לכלול בתוכו את כל הגבעה של ירושלים הקדומה ושכונת ואדי חילווה. רשות העתיקות ושולחיה – מתנחלי אלע"ד, הקרן למורשת הכותל ואחרים – עושים אפוא יד אחת כדי לרדד הן את ההיסטוריה היהודית והן את תולדות ירושלים. היהדות כולה נדחסת לתקופות הקצרות של ריבונות ישראלית-יהודית בירושלים, תוך התעלמות מכל מה שאינו כרוך בריבונות מדינית ובפולחן של קורבנות…

זאת ועוד, הסיפור המסופר על המנהרות משמש אמצעי הצדקה להתנחלות הישראלית בכפר סילוואן וברובע המוסלמי. המנהרות יוצרות עיר תת-קרקעית יהודית-ישראלית והופכת את השולטים בה, קרי המתנחלים הישראלים, למתיישבים, ואת המנותקים ממנה, קרי התושבים הפלסטינים, לזמניים ולא-שייכים…

מערכת המנהרות התת-קרקעיות יוצרות עיר נוספת, קדומה וטהורה, המתיימרת לייצג את ירושלים האמיתית, זו הקודמת לכל סכסוך ומנותקת ממנה. עיר תת-קרקעית זו מייתרת את העיר המעורבת הקיימת והופכת, בעיני הציבור הישראלי, את השליטה באגן ההיסטורי להכרחית, גם במחיר שלילת כל הסכם מדיני."

בחזרה לסילואן

באלע"ד לא נחים לרגע. בתחילת השנה פורסם שעיריית ירושלים תקציב מליון ש"ח להקמת "מוזיאון בית המעין" בשטח עיר דוד; עוד מליון ש"ח יגיעו ממשרד התיירות. הגורמים הרשמיים מכחישים כל מעורבות של אלע"ד בתכניות להקמת המוזיאון, אבל בפועל, כמו בכל תכנית בנייה או פיתוח בסילואן (הנה דוגמה מושחתת במיוחד) – הארנק התפוח של אלע"ד עומד מאחורי התכניות למוזיאון.

מאיפה מגיע הכסף של אלע"ד? שאלה טובה. בעבר פורסם כי העמותה קיבלה מיליוני שקלים מרווחי קזינו ביוון. על פי חוק העמותות, כל תרומה מעל 20,000 ש"ח חייבת להיות מזוהה, אך אלע"ד מסרבת לחשוף חלק ממקורותיה. ב-2007 שקל רשם העמותות לפרק את העמותה על רקע סירובה לחשוף את זהות התורמים לה. אלע"ד עמדה בסירובה, ודרשה להעניק חיסיון לתורמים; בתחילת 2008 נענה רשם העמותות לבקשתה. הנה עוד עדות (אם יש צורך בכך) להגנה והטיפוח המתמידים שזוכה להם אלע"ד מן השלטון. זהו אותו שלטון, נזכיר, שנזעק עכשיו לבער את "המימון הזר" של עמותות השמאל. למרות העובדה שאלע"ד מגייסת יותר כספים מ-7 עמותות השמאל הגדולות גם יחד, מקורות המימון שלה חסויים ולא נשקפת שום סכנה לעצירתם. כבר אמרנו: יש כסף אסור ויש כסף מותר.

חרף כל הפשעים שמבצעת מדינת ישראל נגד תושבי סילואן באמצעות שליחתה אלע"ד, הצליח אתר המבקרים של "עיר דוד" לחדור ללב הקונצנזוס ולדלג בקלילות מעל כל סממן של מחלוקת פוליטית; הצלחה מזהירה של יחסי ציבור, ללא ספק. "שבתות יהדות", סיורי קצינים, סיורי תלמידים באדיבות השר גדעון סער, וגם הופעות אמנים, כולל אמנים שמתנאים ב"רגישות חברתית". כל עוד ממשיך הציבור הישראלי להצביע ברגליו ולבקר ב"עיר דוד " בהמוניו, דבר לא יעצור את מנגנון האימים של אלע"ד מלהתרחב עוד ועוד. האם יש מה לעשות? דווקא יש, הן ברמה האישית והן ברמה הארגונית. דרכי המחאה שפתוחות בפני ישראלים רחבות ומגוונות יותר במזרח ירושלים מאשר בחלקים אחרים של השטחים הכבושים (ולראיה ההצלחה האחרונה); על כך כתבתי בסוף הפוסט הקודם על סילואן ולא אחזור על הדברים. אסיים רק באותן מילים שכתבתי אז, לפני שנה:

מי שינצח במאבק על סילואן, ינצח גם במאבק על הסיכוי להסדר שלום כולל (שכן לא יהיה הסדר כזה ללא פשרה בירושלים). אם מדינת ישראל וחברת הבת שלה, "אלע"ד", ינצחו – כל תושבי האזור, אזרחי ישראל ותושבי מזרח ירושלים, יפסידו. ניצחון ההתנחלות בסילואן יבשר גם את ניצחונה בשאר השכונות הערביות, ועלול לייצר מכשול בלתי-הפיך חדש בסכסוך, בנוסף על מכשול ההתנחלויות הגדולות. על סכנת העימות וההתלקחות, במרחק של 300 מטרים מהר הבית, אין צורך להכביר מלים. כל זה התחיל כבר לקרות, ועלול להגיע לכלל מיצוי, ללא שום שיתוף של הציבור הישראלי. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מדירה את האזרחים, באופן אנטי-דמוקרטי, מן ההחלטות הגורליות ביותר לעתידם. צריך לומר – האזרחים גם מדירים את עצמם. מה יעיר אותם? ומתי?

[הערה: אלע"ד כבר הגישה תביעות דיבה נגד "סולידריות שיח ג'ראח" ונגד "עיר עמים".  התיקון האחרון לחוק לשון הרע יאפשר לה גם לשפד בלוגרים. במקרה שלי, סכום התביעה יהיה כנראה בין 600 אלף למליון וחצי ש"ח; הכינו את הארנקים].