המבצע לזלילת התקציב האזרחי
כמה עמוק הבור התקציבי ש"צוק איתן" פער מתחת לרגלינו ולמה המנהיגים לא ישאו באחריות הפוליטית ליצירתו (התשובה בסוף הפוסט)
השגים, השגים, השגים
נניח לפרשנים להתקוטט ביניהם האם "צוק איתן" הוא רק "מבצע לא מוצלח" (רביב דרוקר), "כישלון אסטרטגי מהדהד" (בן כספית) או "לא סתם מפלה – מפולת" (אמיר אורן). 90% מהלהג התקשורתי מוקדש, כתמיד, למובן מאליו. המבצע לא מיגר את החמאס ולא ניתץ את האחדות הפלסטינית, תקוות השווא של ההנהגה הישראלית, אלא דווקא להיפך: החמאס הפך ל"בר-שיח מדיני" והאחדות הפלסטינית הפכה לעובדה מדינית קיימת שלאורה ייחתם כל הסדר מדיני עתידי. פירוז הרצועה וחיסול המנהרות לא יהיו חלק משום הסכם כזה, בי נשבעתי.
כל זה היה צפוי מראש ובאמת נותר רק לתהות אם הדרך להכיר באמיתות הבלתי נמנעות האלה היתה חייבת להיסלל על גופותיהם של מאות קורבנות שווא ונפשותיהם הפגועות-לצמיתות של ניצולים רבים נוספים, משני צידי הגבול. ישראל לומדת בדרך הקשה מכל את מגבלות הכוח.
קצת פחות צפויה מראש היתה התבוסה המוראלית והמוסרית שנחלה ישראל, הן בזירה הפנימית והן בזירה החיצונית. הנטישה ההמונית של יישובי עוטף עזה, ההתגייסות המאוחרת מדי של המדינה לעזרתם, הסימון הקולקטיבי של ערביי ישראל כאויבי העם, וכמובן, הכותרת הדוחקת הצידה את כל השאר: הצניחה בתמיכת הציבור בנתניהו, מ-82% בתחילת המבצע עד ל-38% בסופו. ומבחוץ: התגברות האנטישמיות, הפגנות ענק נגד ישראל' הגינוי החריף מפי ניצולי שואה ומשפחותיהם, קרע בין ישראל ומדינות דרום אמריקה, והתרחבות פעולות החרם: האיחוד האירופי אוסר ייבוא מוצרי חלב מההתנחלויות, ממשלת סקוטלנד קוראת לחרם על ההתנחלויות, אלפי מרצים ומאות אלפי סטודנטים בארה"ב ובקנדה מצטרפים לתנועת ה-BDS, זינוק בהורדת אפליקצית החרם, קרן הפנסיה הענקית מהולנד ABP שוקלת למשוך השקעותיה מישראל (בעקבות הקרן הגדולה בהולנד), בלגיה ממליצה לסוחריה לסמן מוצרים מהתנחלויות, רשת כלבו בריטית מחרימה מוצרי התנחלויות, החרם התרבותי מתגבר, ועוד ועוד.
עד כאן ההשגים של מבצע "צוק איתן". וטוב לגלות שהנוער לוקח אותם אל ליבו, מתחזק במוטיבציה שלו להתגייס לצה"ל, ומצהיר – כך אחד מכל שני בני 17-18 – שהוא מסכים עם האמרה "טוב למות בעד ארצנו" (ובעד השגים כאלה, טוב כפליים).
נעבור עכשיו להשגים המשמעותיים יותר של "צוק איתן", שאת השפעתם ארוכת-הטווח נרגיש על בשרנו בשנים הקרובות.
הבור התקציבי
השבוע פורסם שהממשלה תבצע קיצוץ רוחבי של 1.5 מיליארד שקל בתקציב המדינה כדי לממן את "כל הוצאות מבצע 'צוק איתן' כבר בשנה הנוכחית". הקיצוץ הזה מתווסף ל-600 מיליון שקל שכבר הועברו במהלך המבצע למשרד הביטחון. הקיצוץ יהיה בגובה של 2% מתקציבי המשרדים השונים – חוץ ממשרד הביטחון, כמובן. על פי הפירסום האחרון, הקיצוץ ייעשה ב"בסיס התקציב", כלומר, בחלק הקבוע שלו. המשמעות היא קיצוץ רב-שנתי, ללא תאריך תפוגה, שפשוט מגדיל את נתח הביטחון בעוגה הלאומית באופן קבוע. תקציב משרד החינוך יקוצץ לצמיתות ב-480 מיליון שקל, תקציב פיתוח התחבורה ב-243 מיליון שקל, תקציב ההשכלה הגבוהה ב-175 מיליון שקל, ותקציב הרשויות המקומיות – ב-69 מיליון שקל.
באוצר מדברים על הגדלת יעד הגירעון בשנה הבאה ל-3.5% מהתוצר, רמה שבנק ישראל מתנגד לה בתוקף. אבל גם כך – הדיבורים על "הכלה" של עלויות "צוק איתן" בתקציב הנוכחי הם זריית חול בעיני הציבור, שמטרתה ברורה: להרגיע את כולנו שהכל סבבה, ואף אחד לא ירגיש בכיסו או בבטנו או בקורת-גגו את המחיר הכבד שגבה המבצע מישראל. את האשליה הזאת – ללכת עם ולהרגיש בלי, לשפוך אלפי טונות של פצצות ומאות טילי יירוט ואלפי ימי מילואים ושעות טיסה, מבלי לחטוף מכה כלכלית אנושה – את האשליה הזאת צריך לנפץ.
על פי הערכות בנק ישראל שהותאמו למערכה בת חודש פחות או יותר, עלויות המבצע עמדו על 5 מיליארד שקל – יותר מפי 3 מהקיצוץ הרוחבי שבישרו לנו שיממן את "כל" הוצאות המבצע, וזאת כבר תת-הערכה מפני שהלחימה נמשכה כ-3 שבועות מעבר למצופה. עם תום הלחימה התבררו מספרים ריאליסטיים יותר. מערכת הביטחון העריכה שעלויות המבצע היו 9 מיליארד שקל, ומלבדן היא דורשת תוספת של 11 מיליארד שקל בתקציב 2015 כדי להתמודד עם כל האתגרים החדשים. תוספת כזאת תקפיץ את תקציב הביטחון ל-70 מיליארד שקל, 17% מתקציב המדינה הכולל. האוצר, כהרגלו, מכריז בלהט "לא יקום ולא יהיה"; אבל היו סמוכים ובטוחים שיקום וגם יהיה; מדובר ב"פארסה, ההצגה המטופשת" של תקציב הביטחון, כפי שקרא לה שאול אמסטרדמסקי (הנה טיול ארכיוני מאלף למתעמקים). כך נוגס הביטחון מאז ומעולם בתקציבים האזרחיים, ואין עוצר בעדו. אחרי מלחמת לבנון השנייה קיבל צה"ל יותר מ-8 מיליארד שקל לכיסוי הוצאותיו. אל תצפו שהוא יקבל פחות הפעם.
מקור: "דה מרקר"
ניסיון העבר מוכיח שדרישות הביטחון משתנות רק בכיוון אחד; לפני שהספקת לעכל את ההלם הקודם, ההלם החדש מכה בך. ואומנם, אם חשבנו שמשרד הביטחון דורש בסך הכל תוספת של 20 מיליארד שקלים בשנה וקצת שנשארו עד סוף 2015, חלפו כמה ימים והתבשרנו שהדרישה קפצה ב-10 מיליארד שקל (על חשבון תקציב 2016), ועומדת כעת על תוספת של 30 מיליארד שקל.
מקור: "כלכליסט"
השאלה הגדולה היא – מאיפה יגיע הכסף?
לפיד כבר הכריז, קבל עם ועדה, מאיפה לא: לא יועלו מסים. ההצהרה הזאת ניתנה באופן כה מופגן ובומבסטי, שיהיה קשה לסגת ממנה. לא שאני מחזיק מהאמינות של שר האוצר; להיפך. אבל במקרה הנוכחי יש ללפיד סיבות סמויות לעמוד במילתו, לאו דווקא "הבטחתו לבוחר" שלא להעלות מסים. נגיע אליהן מיד. בכל מקרה, ההצהרה הזאת לא הפריעה למשרד האוצר, בעצם הימים האלה, להעלות את המס על הפחם לייצור חשמל. המס הזה צפוי להכניס לקופת המדינה 1.6 מיליארד שקל – כולם, עד האחרון שלהם, יגולגלו על הציבור בצורת העלאת תעריפי החשמל ב-6.7%. מסתבר שבכל זאת יש דרך להעלות מסים בזמן שלא מעלים מסים. כתב "כלכליסט" מסכם: "חברת החשמל "אדישה" לעניין זה, ומשמשת למעשה כצינור לגביית מסים מהציבור: האוצר מעלה את המס, חברת החשמל מקבלת כיסוי בתעריף והציבור מזדרז לשלם את החשבון."
אני מניח שבאוצר לא שוקטים על השמרים; גם הסכום הזה ייבלע ברובו בחור שנפער בהכנסות המדינה ממיסים כתוצאה מ"צוק איתן" – יותר ממילארד שקל. עוד מיליארד שקל יילך על פיצוי עסקים על נזקים עקיפים מן המבצע (הנזק הישיר עומד על 50 מיליון שקל).
זה המקום להזכיר שבזמן שהעורף הישראלי תוזז ממרחב מוגן אחד למשנהו (במקרה הטוב) וספג אבידות בנפש וברכוש (במקרה הרע), המערכת המשומנת של שוד כספי הציבור, או בכינויה המוכר יותר "המדיניות הכלכלית", המשיכה לעבוד כבימי שגרה. האוצר הסיט סכום של 55 מיליון שקל שיועד לחידוש מלאי הדירות בדיור הציבורי בתל אביב לטובת השבחת הקרקע (במחירי השוק); ועדת הכספים אישרה עוד העברה חוץ-תקציבית להתנחלויות, בגובה 20 מיליון שקל (ההסבר: "שעות פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, העצמת נוער, גיבוש ולכידות בקהילה, וכדומה"), כחלק מדיל מסריח, שתמורתו "הבית היהודי" – שיאנית הפעילות האנטי-חברתית במושב הקיץ של הכנסת – תתמוך בחוק מע"מ 0% של לפיד; וממש ביום הראשון של המבצע, בשקט בשקט, מחקה המדינה לתע"ש חובות בסך 3.14 מיליארד שקל במסגרת תכנית ההפרטה של החברה. בתרגום לעברית פשוטה: הממשלה העבירה סכום עתק מכספי המסים שלכם למפעל בטחוני כושל כדי לאפשר לו להמשיך לייצר נשק תחת ניהול פרטי.
רשימת התכניות והצעדים האנטי-חברתיים שבוצעו במהלך "צוק איתן", הרחק מעין הציבור, היא עוד ארוכה; קיראו אותה אצל אור-לי ברלב.
הצעדים האלה מבשרים את הבאות; אם בזמן שנופלים טילים האוצר לא בוחל בקיצוץ תקציבים אזרחיים, אין סיבה להניח שהוא יחדול מכך בימים שקטים.
איך יתמלא הבור התקציבי?
כאמור, על הפרק מונחת תוספת תקציבית של 30 מיליארד שקל למשרד הביטחון, ועוד כמה מיליארדים שהפסיד אוצר המדינה כתוצאה מן המבצע. מסים לא יעלו, ככל הנראה, חרף המלצת בנק ישראל. הקיצוץ הרוחבי שהוחלט עליו השבוע בקושי יכסה 5% מן הבור התקציבי.
מה שמחזיר אותנו לשאלה הבסיסית: מאיפה יקחו את הכסף?
לא נשארו עוד אפשרויות: עוד קיצוצים, כואבים הרבה יותר, בתקציבים האזרחיים. על פי התחייבות הממשלה, תקציב 2015 אמור לגדול ב-8 מיליארד שקל בלבד לעומת תקציב 2014. זה 12 מיליארד שקל פחות מדרישת משרד הביטחון; ובתרחיש האופטימי ביותר, זה עדיין בין 5-10 מיליארד שקל פחות ממה שהוא יקבל אחרי כל המסחרה.
המשמעות ברורה: לא רק שלא יישאר פירור לתקציבים האזרחיים ב-2015, יהיה בהם קיצוץ חד. במה יקצצו? הנה השערותיו של שאול אמסטרדמסקי:
"לפרויקטים לא יישאר כסף. למשל, לא בהכרח יהיה די תקציב בשביל כל הרכבות שתוכננו להיסלל בשביל לקצר לכם את הפקקים בבוקר ובשביל לקרב את הפריפריה למרכז, ולא בהכרח יהיה די תקציב בשביל להפעיל את כל מרכזי חלוקת המתדון לנרקומנים בשביל להוריד את רמת הפשיעה, או שלא יהיה די תקציב בשביל להפעיל תוכניות מיוחדות לנוער בסיכון או לנוער מנותק, או שלא יהיה די תקציב בשביל לפתוח את כל מרכזי ההכשרות המקצועיות שתוכננו עבור עובדים מבוגרים שפוטרו ולא מצליחים לחזור לשוק העבודה או עבור עשרות אלפי החרדים שאמורים להצטרף בקרוב לשוק העבודה כתוצאה מחוק השוויון בנטל מבלי שיש להם את ההכשרה המתאימה לכך. ואלה סתם דוגמאות אקראיות."
והנה עוד כמה מועמדים לקיצוץ, ככל הנראה מתוך שיחות לא פורמליות עם אנשי האוצר: "תקציבי התחבורה, החינוך והבריאות (ועדת גרמן) עתירי ההוצאות הם מועמדים עיקריים לקיצוץ. השקעה בתשתיות, כמו כביש הכניסה לירושלים (1.5 מיליארד שקל), רציפי הרכבת והרכבת הקלה, תידחה."
המשמעות הפוליטית של כל זה היא עצירה ואולי אף הסגה לאחור של התהליך שהחל בקיץ 2011 – שינוי סדרי העדיפויות בהקצאת המשאבים הציבוריים לטובת מטרות שכלל הציבור, ובפרט השכבות החלשות, נהנה מהן: שירותי חינוך ציבורי זולים ואיכותיים, שיקום הרפואה הציבורית, ריסון שוק הדירות, חידוש הדיור הציבורי ויצירת דיור בר-השגה, ועוד. כל אלה יטואטאו מסדר היום הציבורי בחסות הצורך הנצחי לפרנס את מכונת המלחמה. ישראל תשקע עמוק יותר למחוזות האי-שוויון והמצוקה החברתית. לא שיש עוד הרבה לשקוע – כבר כיום ישראל מדורגת לפני אחרונה ברמת ההוצאה הציבורית האזרחית.
מקור: בנק ישראל, באמצעות הבלוג של שאול אמסטרדמסקי
את הגרף העגום הזה אפשר לפרוט לפרוטות. בישראל שיעור העוני הגבוה ביותר ב-OECD אחרי מקסיקו; ישראל בפיסגת ה- OECD ברמת הצפיפות בכיתות הלימוד; ההוצאה הציבורית על חינוך יורדת בעקביות בישראל בשעה שהיא עולה ב-OECD; והיחס בין הוצאה ציבורית לפרטית על בריאות הוא הנמוך ביותר בישראל מכל מדינות ה-OECD. במהלך העשור הקודם ירד בעקביות משקל ההוצאה הציבורית בישראל לעומת עליתו ב-OECD. כל המגמות האסוניות האלה, שלמעשה מגדירות את ישראל כחברת עולם שלישי ולא כחברת OECD, אינן מספיקות, ככל הנראה, למילטון פרידמנים המקומיים. אלה ממליצים, לא פחות, על ניצול "מצב המשבר של המלחמה" להניע בזריזות רפורמות לצמצום ההוצאה הציבורית "המנופחת" בישראל. נעמי קליין קראה לזה "דוקטרינת ההלם".
והפתרון המסתמן הוא…
קחו בור תקציבי של 20 מיליארד שקל, תכניות מגירה לקיצוצים דרסטיים בתקציבים האזרחיים, שר אוצר שמתעקש לא להעלות מסים, ומתעקש על העברת חוק אנטי-חברתי, מול התנגדות כל הגורמים המקצועיים, שעלותו 3 מיליארד שקל לשנה; הוסיפו לכל אלה מעמד ביניים חבול, מותש ומרושש, גדוש בזעם על המפלגות ששוב הפרו את הבטחתן, ערבבו היטב… ומה קיבלתם?
נכון. פיזור הכנסת והקדמת בחירות.
איך? פשוט מאד. על פי כל הסימנים, אין לקואליציה הנוכחית סיכוי להעביר את התקציב המסתמן לשנת 2015. התקציב הזה הולך להיות אחד התקציבים הכי אנטי-אזרחיים ואנטי-חברתיים שראינו בשנים האחרונות. ההתנגדות דווקא לא תבוא מסיעות קטנות; בשנים עברו היה זה תפקידן המסורתי של הסיעות החרדיות להתנגד לקיצוצים חברתיים. אבל אלה כבר אינן בקואליציה, והדבר האחרון שמעניין את "הבית היהודי" זה צדק חברתי. לא ולא, התקציב לא יעבור כי המפלגה המרכזית שאחראית להעבירו – "יש עתיד" – בעצם איננה מעוניינת להעבירו. התקציב הזה פירושו סטירת לחי לכל הבוחרים של המפלגה; פירושו הודאה מפורשת שלפיד וחבר מרעיו ביזבזו באופן מחפיר את האשראי הציבורי העצום שעל גבו נישאו אל השלטון. ולכן הדבר האחרון שלפיד רוצה לעשות, הדימוי שממנו הוא בורח כמו מאש, הוא להיות שר האוצר שמגיש לממשלה הצעת תקציב שתקבור עמוק יותר את מעמד הביניים בחיים שבהם… המממ… אין עתיד.
הפיצוץ הקואלציוני, על כן, הוא בלתי נמנע. למעשה, מתקן ההשהיה שלו כבר החל לתקתק: זהו חוק מע"מ 0%, שבאורח מסתורי לחלוטין הפך "ייהרג ובל יעבור" עבור לפיד, עד כדי איום בפרישה מהקואליציה אם החוק לא יעבור. בציניות מסוימת, אם כן, אפשר לשער שלפיד שועט עם הראש אל הקיר כשהוא מייחל להתנגשות ולא לפתרון; אם לא על חוק המע"מ, על משהו אחר. אחרי תקופה ארוכה של צניחה בסקרים, התקציב המתוכנן ל-2015 עלול להיות המסמר האחרון בארונה של "יש עתיד".
את ניצני הניתוח הזה תוכלו לקרוא אצל צבי זרחיה; אני רק יותר נחרץ ומפורש במקומות שבהם הוא מעדיף להישאר מרומז. אבל מה שזרחיה ועמיתיו לא אומרים זה שההתפתחויות האלה הן בעצם חלק משיטה שלטונית שהולכת ומשתרשת בישראל.
[עדכון מה-13.9: הסימנים לפרישה מתחזקים: "לפיד מכניס את עצמו במתכוון למבוי סתום כדי שיוכל להצדיק את פרישתו מהקואליציה"]
השיטה: קצץ באזרחים, פרוש מהקואליציה, פתח דף חלק
הממשלה הנוכחית אמורה לכהן עד מרץ 2017. אם יוקדמו הבחירות, הן יתקיימו באמצע השנה הבאה – שנתיים וקצת מתחילת כהונתה של ממשלת נתניהו השלישית. על פי הניתוח שהוצג כאן, הרקע לפירוק הקואליציה יהיה הצורך להציג לציבור תקציב אנטי-חברתי קיצוני, שאף מפלגה בקואליציה לא תרצה להצטייר כמי שתומכת בו. במובן הזה, פיזור הכנסת והקדמת הבחירות הם פיתרון מושלם לבעיה: התקציב המקולל יעבור, כתפוד לוהט, לידיה של הממשלה הבאה. זו, מצידה, גם אם הרכבה הפוליטי יהיה דומה מאד לזה של הממשלה הנוכחית, תוכל להצהיר בגלגול עיניים חסוד שהיא "ירשה מקודמותיה" את החובה הבלתי נעימה להטיל על הציבור גזירות כלכליות קשות. היא תמשיך ותסביר לנו שמגיעה לה "תקופת חסד", שבה היא תנקה את השולחן מן התקלות והשיבושים הנוראיים של כל הממשלות שקדמו לה. רק לאחר תקופת החסד הזאת היא תוכל באמת ובתמים ליישם את המדיניות הנפלאה שבזכותה נבחרה לשלטון – חלוקה צודקת ושוויונית יותר של ההון הציבורי, שיקום השירותים החברתיים ושאר מליצות ריקות.
אלא מאי? עד שתידרש אותה ממשלה ליישם את המדיניות הנפלאה הזאת בפועל, יקרו מן הסתם תקלות "בלתי צפויות" חדשות, וכולן, היו בטוחים בכך, מתחום והביעות והזוועה הבטחוניים: התלקחות מחודשת של האיום האיראני, פלישת כוחות דאע"ש לירדן, איום טילים מחודש של החיזבאללה, ובכלות כל הקיצין והרעיונות, תמיד אפשר לשלוף את שק האיגרוף הישן והטוב: עוד מבצע בעזה, "להרתיע את החמאס", אבל הפעם באמת באופן סופי ומוחלט.
נו, והתקלות הבטחוניות האלה יגררו בעקביהן, בלי ספק, הוצאות עצומות על טילים ושעות טיסה וימי מילואים וחידוש מחסני תחמושת ופתרונות טכנולוגיים חדשים, וכו' וכו'. בור תקציבי, גניזת כל התכניות הנפלאות לצמצום האי-שוויון, שרטוט זריז של קיצוצים דרסטיים נוספים בתקציבים האזרחיים, חתירה למשבר קואליציוני, פיזור הכנסת, בחירות מוקדמות.
וחוזר חלילה.
חשבתם שאני מדבר על העתיד? טעות. זה כבר קרה. הכנסת הקודמת פוזרה בדיוק על הרקע הזה: אי-יכולתה של ממשלת נתניהו השניה להעביר את תקציב 2013. על התקציב ההוא הכבידו, בל נשכח, עלות של 3 מיליארד שקל למבצע "עמוד ענן", ועוד 11 מיליארד שקל שהושקעו בתכנית העיוועים של נתניהו וברק לתקוף את איראן. למותר לציין שכל שקל מן המילארדים האלה היה שקל שבוזבז לשווא, אבל יחד הם חפרו בור מכובד מאד בתקציב המדינה; בור שאף אחד לא חלם לקחת עליו אחריות.
הכנסת שקדמה לה, היא הכנסת ה-17, פוזרה גם היא טרם זמנה. לכאורה הרקע לכך היה התפטרותו של ראש הממשלה אולמרט וכשלונה של יורשתו, ציפי לבני, להרכיב קואליציה חדשה. אבל בפועל, הכישלון הזה נבע מאותה שוקת שבורה בתקציב המדינה, שלא איפשרה ללבני לעמוד בדרישות השותפות הקואליציוניות (דרישות שהיו ברובן חברתיות); ממשלת אולמרט, כזכור, השאירה בור תקציבי של 8.2 מיליארד שקל, עלות מלחמת לבנון השניה. כך או כך, הגזירות שתוכננו לתקציב 2009 הוקפאו הודות להקדמת הבחירות וגולגלו הלאה, אל הממשלה הבאה.
דמו לעצמכם מכונית שמידרדרת במדרון תלול. בנקודה מסוימת קופץ עליה מכונאי, ותוך כדי הידרדרותה מתעסק לה באחד הבלמים ומשבית אותו. מיד אחר כך הוא קופץ החוצה ומביט בצער כיצד המכונית ממשיכה להידרדר מטה, במהירות גדלה והולכת. זמן קצר לאחר מכן, בנקודה נמוכה יותר במדרון, קופץ על המכונית עוד מכונאי (פרצופו, משום מה, מוכר לנוסעי המכונית, אך הם לא מצליחים להיזכר מאיפה, בכל הרעש והאימה של ההידרדרות). גם הוא משבש את פעולתו של בלם אחד, וקופץ החוצה. המכונית ממשיכה להידרדר, עוברת מידיו של מכונאי אחד למשנהו, עד שהיא חופשיה להתרסק אל התחתית ללא בלמים.
כך פועלת השיטה השלטונית בישראל. יותם פלדמן כבר כתב בצדק שהמבצעים בעזה הפכו ל"חלק מפעולת המעיים של המדינה". המבצעים התקופתיים האלה, על עלויותיהם התופחות והולכות, משולבים בפעולת מעיים נוספת של המדינה: בליעה של התקציבים האזרחיים בבטן העצומה של תקציב הביטחון. ולבסוף, פעולת המעיים האחרונה: גיהוק ההתנערות האגבית, פיזור הכנסת והקדמת הבחירות.
ובתמצית: ממשלות ישראל בעשור האחרון נבחרות על בסיס הבטחות לצמצום הפערים החברתיים. חרף זאת, עם כניסתן לתפקיד הן מחוללות-משתתפות-נגררות למבצעים צבאיים שגובים מיליארדי שקלים מתקציב המדינה. כדי לאזן את ההוצאות האלה, אותן ממשלות חייבות לקצץ באופן דרסטי בהוצאה האזרחית, בסתירה גמורה למצע שבזכותו נבחרו. ובכדי שלא להתייצב מול הבוחר ברגע ההכרעה הזה, הן נמנעות מהעברת התקציב האכזרי ומפזרות את הכנסת. התקציב עובר לממשלה הבאה, שתאשר אותו באמתלה שנגזר עליה לתקן את טעויות הממשלה הקודמת. כך, אף ממשלה אינה נושאת באחריות לגזירות הכלכליות שהיא המיטה על הציבור: מה שהיא מבצעת, לא היא החליטה, ומה שהיא מחליטה – לא היא תבצע. ממשלת ישראל לעולם "מכבה שריפות" של הממשלה הקודמת ומבעירה שריפות לממשלה הבאה.
לשבור את השיטה
אם כל זה נשמע מייאש ופטאלי, דינמיקה עיוורת ואכזרית שאינה ניתנת לעצירה, זה רק משום שהרגלנו את עצמנו להיות הצופים הסבילים במחזה האימים הזה. אנחנו הנוסעים במכונית המידרדרת במדרון, אבל מעולם לא עלה על דעתנו לסלק בבעיטה את המכונאי לפני שהוא מחבל לנו בבלמים. יותר מכך: גם לא עלה על דעתנו למנוע מן המכונאי לעלות שוב על אותה מכונית שבבלמיה חיבל רק לפני שנתיים או שלוש. אם יש צד אשם בכל הסיפור הזה הוא לא הפוליטיקאים, שאין לצפות מהם לשום דבר שלא נכפו לעשותו, אלא הציבור: אנחנו הרדומים, אנחנו המבליגים, אנחנו ההולכים שפוף.
ההבנה שנחוצה בישראל פוליטיקה אחרת, לגמרי אחרת, נבטה כבר במחאה של קיץ 2011. ההבנה שפוליטיקה אחרת לא צמחה מאותה מחאה היא כבר נחלת הכלל. אבל הניתוח של הכישלון, ניתוח כן וישר, עודנו רחוק ממוקדי המחאה. יש כמה נקודות לאורך שרשרת המהלכים הפוליטיים שמטיחה אותנו שוב ושוב אל הקרשים, ובכל אחת מהן אפשר לתקוע טריז. אבל החוליה הקריטית, זו שסביבה סובב כל המנגנון, היא גודלו המפלצתי של תקציב הביטחון והכפפתן של כל ההוצאות האזרחיות למרותו. בפרה הקדושה הזאת, לצערי, נושאי הדגל של המחאה החברתית לא העזו לגעת, וגם אלה שהעזו לגעת, לא העזו להרחיק לכת ולעשות את הצעד היחידי שיחלץ אותנו מן הלופ הזה: לשחוט אותה.
בדיוק לפני שלוש שנים, בחלוף שלושה שבועות לפרוץ המחאה החברתית, כתבתי כך:
"במוקדם או במאוחר ייאלצו מנהיגי המחאה החברתית להצביע על מקורות המימון שבעזרתם תיבנה כאן מחדש מדינת רווחה. תקציב הביטחון, שמרושש את כולנו, יהיה מרכיב מרכזי בהם (לצד מיסוי פרוגרסיבי יותר). מישהו שם יצטרך להזיע ולהסביר שגם ביקורת על התקציב המנופח הזה היא "לא פוליטית". המחאה החברתית נמצאת על מסלול התנגשות עם מערכת הביטחון. כדאי להתכונן מראש גם לדברים שאין אומץ להודות בהם בפומבי."
בניגוד ללהג התבוסתני ששולט בתקשורת, אני חושב שמחאת קיץ 2011 חוללה שינויים עצומים בחברה. אחד מהם היה צמיחתם והתבססותם של ארגוני חברה אזרחית רבים שעוסקים יומם ולילה בביקורת ואיתגור של מערכות השלטון, מנקודת מבט אזרחית-שוויונית. כך בתחום הדיור הציבורי, בתחום הפיקוח על הכנסת, יוזמות של הורים במערכת החינוך, פיתוח מדיה אלטרנטיבית עם סדר יום אזרחי ועוד. ועדיין, מה שחסר לי בשלל היוזמות הברוכות האלה הוא אותו מסלול התנגשות: אמירה ברורה ועקבית שישראל חייבת לרדת מן העץ הבטחוני המופרך שהיא מטפסת עליו בקדחתנות מאז יום היווסדה, והבנה שרק מהלך כזה, מכוח חוק כלים שלובים, יאפשר לסדר היום האזרחי לזקוף את ראשו בגאון. כל עוד ימשיך מחול השדים הבטחוני, לא יהיה תקציב לחיים. כן, המשמעות היא צמצום ניכר בהתעצמות הצבאית של צה"ל. כן, המשמעות היא תפיסה בטחונית שונה בתכלית, שמשליכה את יהבה על הסדרים מדיניים ולא על פנטזיות שליטה טכנולוגית בלתי-מוגבלת. יש סיבות מצוינות, שאינן קשורות לצדק חברתי, שמחייבות מהפך רדיקלי כזה בתפיסת הביטחון. וכן, בישראל של ימינו צריך אומץ כדי לקרוא תיגר על מולך הביטחון (ולא רק על "הפנסיות השמנות" בצה"ל). אבל עד שלא נעשה זאת, לא נהיה ראויים למורשת המאבקים לשוויון וצדק חברתי שבשמה אנו נשבעים.
לא למות טיפש 
או שיקבלו החלטה ממש אמיצה של לגליזציה ומיסוי מריחואנה, בסגנון אורוגוואי. חצי מהאוכלוסיה פה ממילא צורכת חומרים ירודים ויקרים באופן לא חוקי, והחיים פה בהחלט מספיקים כדי ליצור פוסט טראומה, אחת ההתוויות למתן מריחואנה. לא רק שיזרום הון עתק לקופת האוצר, הוא גם ישולם בחפץ לב, בניגוד לשאר המסים שמשולמים פה בחירוק שיניים.
Protestors block and delay Israeli ships up and down US West Coast-
http://www.bdsmovement.net/2014/protestors-block-and-delay-israeli-ships-up-and-down-us-west-coast-12584?utm_source=feedburner&utm_medium=feed&utm_campaign=Feed%3A+bdsmovement+%28Palestinian+BDS+National+Committee%29
מבטיח לקרוא.
עידן, קודם כל, אני מעדיף להימנע מן השיקול הכלכלי ולהתמקד בחיי האדם שנפגעו ונקטעו בחודשיים האחרונים.
זה שמדינת ישראל היא מירוץ חימוש ארוך, זה כבר ידוע לכל. זה שמערכת הביטחון עושה מה שבראש שלה, ובכל פעם שסוגרים בעדהּ דלת היא דואגת להשתחל דרך החלון הוא מהמפורסמות. זה שהמלחמה תמיד היתה טובה לבעלי ההון
הגדולים ומזיקה לבעלי עסקים קטנים– זה גם כן נחלת הכלל. המלחמה אינה טובה, האדם אינו תבוני. אם היה תבוני הסכם
קלוג-בראיינד (Kellog-Briand Pact) שאתמול מלאו לו 86 שנים היה הופך כבר מזמן נחלת הכלל. במקום זה קיבל המין האנושי מאז סדרה של מלחמות עזות, השמדות עמים, פיתוח מואץ של נפש גרעיני-כימי- ביולוגי, ארגוני טרור, צבאות המתאמנים ברצח אזרחים, והיד עוד נטויה.
מי שבחר בחבורת הפירומאנים שבירושלים ממילא אף פעם לא יימחה ולא יתלונן, וקרוב לוודאי שייתן לה, אם ייחסר, אשראי לקנות עוד חפיסות גפרורים, או טילים, כמה שצריך.
לא פעם נדמה שישראל היא מערכת ביטחון המנסה להתנהל (להתחזות) כמדינה. חלקים ניכרים של האזרחים כלל לא מעוניינים להיות אזרחים. אם ייצטרכו, הם יעבדו בפרך כדי לכלכל את מערכת הביטחון גם מאה שנה.
צריך להיות נשק גרעיני-כימי-ביולוגי. לא כמו שנכתב.
אוהבת. מאוד אוהבת את הפוסט הזה. ואת קודמיו. ואני רוצה להוסיף ולהשלים: צריך להחליף דיסקט, טוב, כבר אין דיסקטים. צריך לשנות את דרך החשיבה:
– משרד הביטחון צריך להיקרא משרד הפיוס והצמיחה. משאביו יופנו לכך. פיוס וצמיחה נותנים הרבה יותר ביטחון ממטוסי קרב.
– כל עוד מתחמש הצבא הוא חייב להתעדכן, להמציא ולייצר, לקנות ולמכור נשק. אלה מצריכים מלחמה לניסוי כלים ולשיווק התוצרת. עצם קיומו של הצבא מצריך קיום מצב מלחמה מתמיד במזרח התיכון. זהו, כמובן, גם האינטרס של ארה"ב. רק יציאה ממעגל החימוש (כן, כן, תוך קבלת הסיכון ש"הם ישמידו את ישרעל") תאפשר יציאה ממעגל המלחמה (היזומה, פעם אחר פעם, בידי האינטרס זה של משרד הביטחון), תאפשר רווחה אזרחית וביטחון.
– אסור להצביע! כל הצבעה היא תמיכה במערכת הקיימת ושיתוף פעולה עם המלחמה הבאה (בקרוב) ועם דריסת האזרחות. המערכת הפוליטית ושיטת השלטון צריכות להתחלף לגמרי. לא במהפכה. אלא בהצמחת ארגונים עממיים-חברתיים חלופיים, ללא מתן תמיכה למערכת הדורסנית הקיימת. אם אחוזי ההצבעה ירדו ל-40% בבחירות הבאות, יהיה זה הכיוון לשינוי. הצבעה לא/נשים הראויות המעטות שיש בכנסת (אין הצבעה להן בכלל, אלא למפלגות, לקואליציות ולשינויים בהרכב, שממיסים וממסמסים את הכוונה המקורית) מובילה, בהכרח, לקבלת הכולירות שממוטטות עלינו אסון אחר אסון.
– התנגדות אישית. כמו שיש סירוב להתחתן או להתחתן ברבנות, יש לסרב גם לצבא. בכל דרך אפשרית. ולהתנגד לכיבוש ולהתנחלויות. בכל דרך אפשרית. ולהתנגד לקפיטליזם. בכל דרך אפשרית (החרמת הסופרמרקטים, למשל. זה קשה. אפילו אני לא עומדת בכך. אבל צריך). החרמת טקסים ממלכתיים וסמלי המדינה. בכל דרך אפשרית.
– יצירת דרכים חלופיות. מציאת אלטרנטיבות. התארגנויות חברתיות וסביבתיות.
ככל שתגדל ההתארגנות החברתית ותקטן התמיכה בממסד – יחול שינוי. לא ביום אחד, אלא בהלוך הרוח. לא בבחירות הקרובות, אבל הזעזוע של 40% הצבעה ישנה את המערך הפוליטי כבר בבחירות שלאחריהן. אני אישית חושבת שבחירות, בכלל, הן חרטה. בכל העולם. לאט לאט תתגבש חלופה ראויה יותר, שתיצור חברה שוויונית וראויה. חברה כזו אינה יכולה להתבסס על מטוסי קרב. בהגדרה.
ראוי גם לבדוק את ההנחה המובלעת ברוב הדיון הזה בתקשורת, ונראה לי שגם כאן, שגרעון או חוב ממשלתי הם דבר נורא ואיום שמוכרחים לטפל בו בכל מחיר, אחרת יתחיל הארמגדון. אני מסכים כמובן שצריך להקטין את התקציב הבטחוני בכל מקרה, אבל הוא לא האויב העיקרי של מדינת הרווחה, אלא האויב הוא האובססיה של העשורים האחרונים עם גרעונות, שאיננה מיוחדת לישראל. פעם לפני שבאו המילטון פרידמנים בשנות ה70, האורתודוכסיה השלטת בקרב כלכלנים הייתה שהוצאות ממשלתיות הן כלי הכרחי לניהול משברים כלכליים וכשלי שוק (אז עדיין לא שלטה הדוגמה שהשוק לא יכול לטעות), מה שנקרא היום כלכלה קיינסיאנית. הרעיון הוא נורא פשוט- כשיש משבר כלכלי, הדבר הנכון לעשות הוא להגדיל את ההוצאות הממשלתיות ולהשתמש בכסף כדי לתמרץ את הכלכלה, למשל ע"י השקעה בתשתיות, יצירת מקומות עבודה, קצבאות וכו', כדי להביא את הכלכלה חזרה לצמיחה שתכסה את החוב מעצמו ללא צורך בקיצוצים (כשהכלכלה מתאוששת גדלות ההכנסות ממיסים וקטנות ההוצאות כי אנשים צריכים פחות קצבאות וכו'). אין שום היגיון כלכלי ברעיון שחובות וגרעונות הם רעים כשלעצמם, כי מדינה היא לא משק בית פרטי, ויש לה הרבה מאוד כלים לטפל בחובות שאין לאנשים פרטיים – יצירת כסף, הדפסת אג"ח, העלאת מיסים, והעיקר "הגדלת העוגה" ע"י מדיניות פיסקאלית נכונה. אין שום היגיון כלכלי ברעיון שצריך לקצץ בתקציב כדי להקטין את הגרעון בזמן מיתון, כי המיתון *הוא* שגורם לגרעון, וקיצוצים במדינת הרווחה מעמיקים את המיתון ומחמירים את הבעיה שהם אמורים לפתור. הסיבה שמדברים על מדיניות פיסקאלית "אחראית" היא אידאולוגית, כי זהו תירוץ מצוין שמשפיע על המון אנשים (אפילו בשמאל) כדי לפרק את מדינת הרווחה, אבל אין מאחוריה שום היגיון כלכלי.
המדיניות הבטחונית של ישראל היא כמובן קטסטרופה פוליטית וחרפה מוסרית, אבל אם נתמקד רגע בהיבט הכלכלי הטהור, הוצאות בטחוניות הן לא בהכרח דבר רע מבחינה כלכלית אלא להפך, הם יוצרים מקומות עבודה ומגבירים את היצור. מספיק להזכר במלחמת העולם השנייה שהוציאה את ארה"ב מהשפל של שנות ה30, למרות החובות האדירים שארה"ב צברה בגלל המלחמה. שלא תבין אותי לא נכון, אני באופן קטגורי נגד שימוש במלחמה כדי להשיג רווח כלכלי, אבל הנקודה היא שאנחנו לא צריכים להתווכח עם הימין דווקא על הנקודה הזאת, ויכולים להסכים איתו לשם הדיון שתקציב הבטחון הוא הכרחי, אבל מה שאני טוען הוא שלא נובע מכך אוטומטית שאנחנו מוכרחים לקחת את הכסף ממקום אחר כדי לשלם על ההוצאות הבטחוניות, זה לא הכרח כלכלי אלא החלטה פוליטית ואידאולוגית. ולכן אני חושב שהשמאל הישראלי חייב לדבר קודם כל על התפיסה הכלכלית האנטי חברתית שעומדת בבסיס כל הדיון הזה, לפני שהוא נכנס לוויכוח האם צריך לשחוט או לא את הפרה הבטחונית, כי בוא נודה באמת, רוב האנשים לא יהיו מוכנים לגעת בה.
ועוד משהו- מבחינת האיזון בתקציב, החוב של ישראל פר תוצר הוא קטן מהממוצע בין מדינות הOECD, והגרעון השנתי (בין אם הוא יהיה 2% או 3.5%) הוא אחד הנמוכים בOECD. צריך לעלות את השאלה על מה הפאניקה במשרד האוצר סביב הגרעון של 3.5%, כשביפן הוא 8.7%, בארה"ב 7.3%, בבריטניה 5.8% ובצרפת 4.3%. עד כמה שידוע לי, המדינות האלו עדיין לא התפוצצו ולא פשוט את הרגל, אז מה בכלל המשמעות של המספרים שמשרד האוצר מנפנף בהם?
נתוני חוב לאומי של מדינות-
http://countryeconomy.com/national-debt
וגרעונות-
http://countryeconomy.com/deficit
פפנר, תודה.
אני לא כלכלן אבל גם אני הצלחתי להבין שיעד גרעון נמוך תלוי מאד באידאולוגיה ניאו-ליברלית. הטיעון של החבר'ה האלה הוא שגם אם גרעון גבוה זה טוב לישראל מבחינה פנימית (בתקופות מסוימות), זה אסון מבחינה חיצונית כי זה משפיע על דירוג האשראי וה"אמינות" של המשק הישראלי וכו' וכו'. אולי גם את המיתוס הזה אפשר לפרק, אבל לי אין כלים לכך.
לגבי הנקודה השניה שלך אני לא מסכים שמותר ואפילו יש לנו זמן לדחות את הדיון על היקף תקציב הביטחון. אין דבר דחוף יותר לדעתי. הכיוון שאתה מציע מסוכן כי הוא יאפשר שיחזור של המצב הקיים, רק בתנאי גרעון גדול יותר. נניח שנגיע לגרעון של 7%, כמו שאתה ממליץ. אבל עדיין החלק של הביטחון מן העוגה הלאומית יהיה עצום. זה כמובן יסמן לאנשי משרד הביטחון שאפשר להגדיל את התיאבון ולדרוש עוד ועוד צעצועים יקרים. במלים פשוטות – מי יערוב לך שחלק הארי של הרווח שתקבל מהגדלת הגירעון ילך למטרות החברתיות הנכונות ולא, שוב פעם, לבאר ללא תחתית של הביטחון? לא פתרת כלום כך. במוקדם או במאוחר נצטרך לרסן את המפלצת הזאת. עדיף מוקדם על מאוחר, אלה דיני נפשות.
שועי,
"עידן, קודם כל, אני מעדיף להימנע מן השיקול הכלכלי ולהתמקד בחיי האדם שנפגעו ונקטעו בחודשיים האחרונים."
נו, כמו שאתה מכיר את הבלוג הזה, האחד לא בא על חשבון השני.
אבל אעיר רק שהניגוד הזה בין ה"פרקטי" ל"מוסרי" הוא במקרים רבות אשליה כוזבת. מה שמוגדר "פרקטי" (חיסכון בהוצאות ביטחון) הוא למעשה מוסרי לעילא ולעילא; הן מבחינת ריסון האלימות הצבאית הישראלית (שתצמצם פגיעה בפלסטינים) והן מבחינת הפנית תקציבים למצוקות החברתיות של אזרחי ישראל. כסף פה או כסף שם – תמיד זה מיתרגם לעניינים מוסריים. אולי הכשלון הגדול של השמאל הוא שהוא מעולם לא הצליח להראות ששני הטיעונים האלה, המוסרי והפרקטי, בעצם מתלכדים, ומבטיחים את טובתם של כלל תושבי הארץ הזאת.
מדויק ורהוט כרגיל
כתבתי שני פוסטים ברוח זו, אך מזוית קצת אחרת
למעוניינים:
תודה
תודה, איל. אהבתי את הפוסט על הסיקרט. אני חולק על הגדרת הפיכתו של החמאס לשותף מדיני כ"כישלון מהדהד" – זה שיח חמאסופובי שמשרת בסופו של דבר את סרבנות ההסדר הישראלית. חמאס הוא פרטנר והיה כך גם לפני המבצע. חבל שכל כך הרבה אנשים נהרגו כדי להבהיר את הנקודה הזאת. עד שנבין אותה אולי יהיה מאוחר מדי וברצועה ישלטו הג'יהאד ודאע"ש.
מובן מאליו שלא יהיה שקט בדרום ללא הסדרה מדינית ישירה מול החמאס. לכן, ישראלי פטריוטי צריך לעודד את חיזוק החמאס, בבחינת יישות מדינית, ולא לחבל בו. ישראלי פטריוטי צריך גם להתנגד לטרוריזם של החמאס, כמו גם לטרוריזם של צה"ל.
לגבי דירוג האשראי, התשובה הקצרה היא שמדינה בעלת כלכלה יציבה וצומחת זוכה לדירוג אשראי גבוה, ככה שמדיניות פיסקאלית פרו-חברתית נבונה תטפל גם בבעיה הזאת. הנתונים של קנדה למשל מאוד דומים לישראל- החוב הלאומי ל2013 היה 89% והגרעון 3%, ועם זאת קנדה הייתה בעשרייה הפותחת של המדינות בעלות דירוג האשראי הגבוה ביותר בעולם (כנ"ל הולנד).
לגבי הנקודה השנייה- אני מסכים בהחלט. אבל הדרך הנכונה לטפל בתקציב הבטחון המנופח היא פוליטית, לא כלכלית. אתה לא יכול לבוא לימין ולהגיד לו שצריך לקצץ בבטחון מבלי לאתגר את התפיסה הפוליטית שרואה הכרח קיומי במלחמה בלתי פוסקת. אני לא חושב שאתה תשכנע הרבה אנשים לקצץ בבטחון על סמך טיעונים כלכליים פרגמטיים, וזה כמובן למה השמאל חייב להמשיך לדבר על הכיבוש ולא רק להתמקד במימד הכלכלי. אתה צודק אבל שאף אחד לא יכול לערוב לכך שכל הכסף לא ילך לבטחון, זה למה כמו שאמרת אנחנו צריכים פוליטיקה אחרת, אולי מישהו כמו שלי יחימוביץ שיתעקש להשקיע בחברה ולעזאזל הגרעונות. אבל אתה לא תלך בישראל רחוק עם התפיסה שצריך לממן את מדינת הרווחה על חשבון הצבא. הנקודה היא שאפשר להשאיר את הצבא, וזה לא סותר רווחה. אבל מה שנכון הוא שהכסף חייב לבוא מאיפושהו, ואתה לא יכול לנפח את הגרעון דרך הגדלת התקציב הצבאי ולקרא לזה "תמריץ" לכלכלה, כי הצבא לא יכול להחזיק את עצמו ללא בסיס איתן של הכלכלה האזרחית.
שמע, אהבתי. למדתי. הבנתי.
אני צופה ומקשיב ולומד כבר שנים (אפילו עוד לפני המחאה החברתית) את המצב בארץ וזה מתסכל אותי ברמות. אני מאוד רוצה לעשות משהו בעניין, אבל זה יצטרך לחכות עד שאני אסיים את מילוי חובתי בגיוס לצה"ל, הגוף הגדול שגורם הרבה מאוד בלאגן.
אני מסכים בגדול עם מה שכתבת על המחאה אבל אני רוצה להיות יותר ספציפי. למחאה הזאת לא היה שום סיכוי מלכתחילה כי יוזמיה החליטו שהם לא מתעסקים בפוליטיקה. אולי זאת הבעיה האמיתית שתוקעת כאן כל מהלך חשוב וכל נסיון לשינוי. בגלל הרצון הזה 'לא ללכלך את הידיים' דהיינו לא לעצבן אף אחד באמת, לא לנקוט עמדה לא נעימה לא היות האויב של אף אחד (אף אחד נחשב זאת אומרת, חרדים וערבים זה בסדר) אנחנו תמיד נתקעים עם ד"ש התורנית: מפלגת המרכז, שינוי, הגמלאים, יש עתיד – עכשיו כחלון כבר תופר חליפה.
מי שרוצה לעשות שינוי חברתי אמיתי במדינה צריך להבין שאין מנוס מלהיות 'פוליטי'. אתה רוצה צדק חברתי? זה לא הולך עם דיכוי של עם אחר בשטחים. אתה רוצה כסף לשכבות החלשות? זה לא הולך עם התנחלות של שני קראוונים שכביש פרטי נסלל אליה וחיילי מילואים שומרים עליה על חשבון הברון. אתה רוצה חינוך? בריאות? כלכלה בריאה? אתה צריך לנקוט עמדה ולהיפרד בצער מאנשים נחמדים מאד, שוחרי טוב ומלאי אהבת ישראל שפשוט פועלים כדי להרוס את כל זה בין אם ביודעין ובין אם לאו.
עדו, גם אני מסכים בגדול עם מה שכתבת. אבל שנינו יודעים שהקינה על "פיספוס המחאה" ליוותה אותה מן היום הראשון, ושמספר הטקסטים שנכתבו על "למה המחאה כושלת", בידי אנשים מבחוץ שלא נטלו חלק פעיל במחאה, השתווה ואף עלה על מספר הטקסטים שנכתבו בתוך המחאה, בידי אנשים שאשכרה עשו משהו.
לא נעיר שדים מרבצם. הסיפור הזה מורכב מדי. אני דווקא יכול לדמיין תרחיש (שלא קרה) שבו המחאה נצמדת לקווים החברתיים שלה, בלי לומר מילה נגד ההתנחלויות, אבל כן נכנסת חזק בתקציב הביטחון, ואז אולי ממריאה לכלל מחאה אזרחית אמיתית, ורק בשלב השני מתחילה "להכיל" את הפלסטינים. זה לא קרה אבל זה היה יכול לקרות, ואם היה קורה, כולנו היינו מברכים על כך. מה שכן קרה והיה מרגש היה שיתוף אמיתי של פלסטינים ישראלים – ביפו, בלוד ובנצרת – כתף אל כתף עם יהודים.
כולנו למדנו ממה שקרה. נקווה שהסיבוב הבא יהיה מוצלח יותר.
תודה, תענוג לקרוא.
אני רק שאלה- איפה בעולם סלקו בבעיטה את המכונאי לפני שהוא חיבל בבלמים?
נחום: הנה דוגמה מעוררת השראה מבולגריה, לפני פחות מחודש:
https://www.opendemocracy.net/can-europe-make-it/nikolay-nikolov/how-long-does-it-take-to-overcome-antidemocratic-regime-lessons-f
הציבור פשוט הכריח ממשלה שמכרה אותו לאוליגרך להתפטר. הפרטים בקישור, אני מדביק כאן רק כמה מילות סיכום מהמאמר הארוך הזה:
The protest movement, over the last year, showed, above all that elections are not equivalent to democracy. They are a vital institution, but the process does not end there; especially in a regime where democracy is by far not the only game in town and the regime lacks legitimacy and consolidation. But what did change is the people’s faith in the role of citizens in the political process. Even though Oresharski’s government formed a majority, the protests showed that without the support of citizens, a painful process of political stalemate becomes the norm.
What follows from this is the realization that being political does not mean being a politician; that not all power rests within the institution of the National Assembly and not all behind the scenes deals remind unspoken. The velocity of the public outrage broke through the fog and demanded transparency, leading the increasingly isolated political elite without a façade to hide behind – from then it was the classic domino effect – the Socialist, Peevski, the Movement of Rights and Freedoms, Vassilev, Oresharski, Putin.
But most importantly, as all these myths constructed so carefully over the last 14 years – ‘politicians have all the power’, ‘nothing has changed in the last 25 years’, ‘democracy has failed’, ‘Russia is good, the EU is bad’, ‘the protests are paid for and serve oligarchic interests’ – crumbled. The truth behind them was shattered – the public no longer has any faith in the media outlets, polling agencies, politicians, and journalists who are now know to be a part of this system. This means that what has been achieved over the last year is critical thinking – people are thinking for themselves, doubting the official discourse, debating, reading.
As a result, the quintessential value of having faith in the power of the democratic regime is being restored. The protests successfully restored the citizen as the core political subject in Bulgaria –it is their vote, their voice that can force change, regardless of the elite decision-making process that occurs. And this is very important for a country which has had such a tormented transition to democracy.
> The protest movement, over the last year, showed, above all that elections are not equivalent to democracy. They are a vital institution
להיפך – בחירות הן מוסד אנטי דמוקרטי. על פי טבען בחירות מציבות בשלטון את עושי דברם של בעלי העוצמה. תנועת מחאה פרו-דמוקרטית חייבת להתחיל מדחיית רעיון הבחירות. הרעיון שאפשר למנות חברי אליטה למשרות בעלות הכוח באמצעות בחירות ואח"כ לתקן את זה באמצעות הפגנות ענק או צורות אחרות של השתתפות המונים הוא טעות אסטרטגית קריטית.
האלטרנטיבה הדמוקרטית לבחירות היא סורטיציה – מינוי בעלי המשרות הפוליטיות (הכנסת, לדוגמא) כמדגם מייצג של האוכלוסיה. https://en.wikipedia.org/wiki/Sortition
אגב, ב-2011 גם אמרו שאפשר לקבל השראה מאיסלנד. ראה: http://studiotendra.com/2013/03/29/icelands-crowd-sourced-constitution-is-dead
יופי, יורם, הוא שאמרתי: יש חלופות! עכשיו רק צריך לקדם אותן! אגב, עד למהפכה הקלוקלת של הבחירה הישירה בראש הממשלה (איציק מרדכי היה מועמד, זוכרות?), ראש ממשלה יכול היה להיבחר ל-2 קדנציות בלבד, כמו בארה"ב. זה הוחל מאז לוי אשכול נפטר באמצע הקדנציה השלישית. הבחירות האחרונות הוקדמו גם כדי שנתניהו יוכל לקבל קדנציה שלישית. זה איפשר לו לעשות מלחמת רצח עם שנייה. יש סיכוי נכבד שהוא ייבחר גם לקדנציה רביעית ולמלחמת רצח עם שלישית מטעמו. לזה אתן קוראות דמוקרטיה? יש לזכור, דמוקרטיה לא צריכה להיות שיטת ממשל, אלא חזון: שוויון זכויות לכול, טובת האזרחיות לפני טובת ההון-שלטון. מה כאן לא ברור?
לעידן,
מאיר (את העיניים) ומחשיך (את הנפש) כרגיל.
ללא עשייה פוליטית לא יתחולל כאן שום דבר טוב זה כבר ברור, נדמה לי, לכולנו. אז איך הופכים את התובנות האלה לעשייה פוליטית?..
אולי באמצעות חוגי בית, שיתרבו עוד ועוד, עד שיגיעו גם לחוגים שלא קוראים את המאמרים שלך? הרי ללא "כמות" לא תעזור ה"איכות" הכי איכותית בעולם.
נכון שכל אחד מאיתנו עושה הכי טוב שהוא יכול – אולם קרב והולך הרגע שבו ללא התגייסות מאסיבית ינצחו כוחות האופל.
חוגי בית עכשיו!..
והנה, מספרים ראשונים של הקיצוץ יוצאים החוצה. אני מדגיש ראשונים, זה רק הקיצוץ הרוחבי שהוחלט עליו השבוע. שימו לב שעל פי ההצעה, הקיצוץ אינו חד-פעמי אלא קבוע – כלומר, לאורך שנים, ללא תאריך ביטול. אולי זאת בכלל היתה מטרת המבצע?
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3639537,00.html
"מאחר שמדובר בקיצוץ בבסיס התקציב, הוא יהיה תקף גם בשנים הבאות – אף שנעשה "לשם מימון עלויות מבצע צוק איתן והשלכותיו". כך למשל, תקציב משרד החינוך יקוצץ לצמיתות ב-480 מיליון שקל, תקציב פיתוח התחבורה – ב-243 מיליון שקל, תקציב ההשכלה הגבוהה – ב-175 מיליון שקל, ותקציב הרשויות המקומיות – ב-69 מיליון שקל."
הממשלה, בדומה לטייקונים וחייבים אחרים, עושה ״תספורת״ לחוב שלה, אלא שבניגוד לטייקון שמגלח מחובו הכספי לציבור, הממשלה מגלחת מחובת הנאמנות שלה לציבור.
שנים של שליטה בתודעת הציבור (קשרי הון-שלטון-עיתון והאג׳נדה הכלכלית חברתית של רוה״מ המכהן) דיכאו את הקריאה שקמה במחאת 2011 לשינוי סדרי העדיפויות וצדק חלוקתי.
לארה״ב יש אינטרס
לבעלי ההון יש אינטרס
למדינה יש אינטרס
וזו הסיבה היחידה שאנחנו נלחמים…
נו באמת?!
לא צריך להיות גאון אלא רק להתבונן טיפה אחורה למהלך ההיסטוריה
בשביל להבין שחייבת להיות מדינה ליהודים- כי תמיד ניסו להשמיד אותנו ושום דבר לא יישתנה מאז.
האיום על חיינו הוא חי ואמיתי עוד הרבה לפני שהיה ארהב שליטי הון או ישראל.
הצבא השואב כסף הזה לא נוצר סתם בגלל יהודונים שנהנים לשחק בפיו פיו, ולגנוב לך את כל הכסף, אלא מתוך צורך, שגם הקונספירטורים הכי גדולים לא יכולים להמציא לו אינטרסים זדוניים, כי הרי הם עוד לא נולדו כשהצורך של היהודים בצבא נולד.
אתה מוקף במדינות ערב שנשלטת לרוב ע״י חברה מאוד קיצונית שרוצה להרוג את כל מי שלא כמוה ובעיקר את היהודים, זה אומנם הזוי- אבל לא חדש, אי אפשר להתכחש לזה אלא אם כן אתה עיוור, האיום מקיף והקיף אותנו, עם או בלי הכיבוש, ובלי כיבוש אין מדינה, לא קיימת מדינה בעולם שנוצרה בלי כיבוש כלשהו, גם בטבע אגב, זה לא הופך את זה מוסרי- וכן יש לשאוף לאבולוציה בדרך האדם, אבל זה כבר קרה וטוב שזה קרה כי אחרת היית עכשיו איפושהו בעולם נרדף ללא שום הגנה בגלל שסבתא שלך לא אכלה חזיר.
זה לא נגמר: הבוקר התווספו 10 מיליארד שקל לדרישות משהב"ט. כרגע הסך הכל עומד על 30 מיליארד. עד החגים, בשעה טובה, נחצה את ה-50 מיליארד. מתחיל להתחוור שיותר משתקציב הביטחון שירת את "צוק איתן", "צוק איתן" שירת אותו.
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3639550,00.html
הרבה ממה שתיארת כתמיכה מורלית ומוסרית של ישראל:
"הפגנות ענק נגד ישראל' הגינוי החריף מפי ניצולי שואה ומשפחותיהם, קרע בין ישראל ומדינות דרום אמריקה, והתרחבות פעולות החרם: האיחוד האירופי אוסר ייבוא מוצרי חלב מההתנחלויות, ממשלת סקוטלנד קוראת לחרם על ההתנחלויות, אלפי מרצים ומאות אלפי סטודנטים בארה"ב ובקנדה מצטרפים לתנועת ה-BDS, זינוק בהורדת אפליקצית החרם, קרן הפנסיה הענקית מהולנד ABP שוקלת למשוך השקעותיה מישראל (בעקבות הקרן הגדולה בהולנד), בלגיה ממליצה לסוחריה לסמן מוצרים מהתנחלויות, רשת כלבו בריטית מחרימה מוצרי התנחלויות, החרם התרבותי מתגבר, ועוד ועוד."
הם באופן אירוני הישגים של ישראל. מנופי לחץ חיצוניים לשינוי כיוון הם לחלוטין לטובת ישראל, במיוחד בהיעדר מנופי לחץ פנימיים.
*כתמיכה מורלית = כתבוסה מורלית
אלה, הכל תלוי כמובן בזווית הראייה. הייתי אומר שאלמלא הביאה ישראל את עצמה למצב האומלל הזה, הרשימה הזאת היתה גם בגדר תבוסה מוסרית לאנשים כמוך; אנשים שעד לפני XX שנים (הציבי מה שתרצי במקום XX) עוד האמינו שיש בכוחה של ישראל להשתנות מבפנים.
רוב קוראי הבלוג הם עדיין כאלה, ותופסים את מה שקרה כאן כתבוסה מוסרית. זה במקרה הטוב. במקרה הרע הם אדישים.
בקיצור, מה שאת קוראת "באופן אירוני", אני קורא "באופן טראגי".
כשהקרדיט מגיע הוא מגיע.. לא זוכרת לפני כמה שנים "התהפכתי" אבל זה לחלוטין בזכות הבלוג הזה.
אמנם באופן טרגי, אבל לאחרונה כמעט כל מה שמוצג בתקשורת כהפסד של ישראל הוא ניצחון של תושבי ישראל, ולהיפך. וכל שונאי ישראל בעולם (עם החרמות והביקורת) הם בעצם ידידי אמת לישראל ואויבי ממשלות הימין בלבד (גם אם הם לא יודעים את זה)
הייתי אפילו מוסיף חלילה וחס, ככה בין כל הפרות הקדושות שטיהרת כאן, את זה שההוצאה התקציבית הגדולה ביורת של מדינת ישראל, הסיבה לעוני הציבור, ולעוני הממשלה, הוא חוסר הריבונות של המדינה שמתבטא ב60 מליאררד שקלים בשנה הוצאה על ריבית על עצם קיום המשק השקלי…שהוא מדיום מסחר פרטי לטובת רווח פרטי…. בכסף שהיינו חוסכים על ריבית לאומית רק שנה אחת היינו פותרים את רוב בעיות החברה. בכסף שהיינו חוסכים על ריבית לשנתיים היינו מאיצים את המשק לגדילה ברת קיימא אמיתית..בשלוש שנים..כבר היינו נהיים קאטר או לוב.. ואז כמובן היו מפגיזים אותנו
עידן, הטקסט היה נהדר.
אבל יש לי שאלה פרקטית.
לאילו ארגונים או מפלגות אתה מציע לי להתעניין בהם ואולי להתנדב בהם על מנת למנוע מהרכב ליפול לתהום?
אנונימי, קשה לענות על שאלה כזאת במסגרת הזאת. יש רשימת גופים וארגונים שאני יכול להדביק כאן אבל כיוון שאין לי מושג מי אתה ומה אתה, מה היכולות שלך, הנטיות שלך, מגבלות הזמן או המשאבים – הרשימה הזאת לא תועיל כל כך. שומרי הגחלת של המחאה הם "חדר מצב", והם גם בקשר רצוף עם כל הארגונים על התמחויותיהם השונות. אולי תתחיל שם:
https://www.facebook.com/j14live
על כל כמה הרוגים עזתים ימות ישראלי אחד מהקיצוצים המאסיביים ברווחה, בחינוך, בבריאות ובתחבורה. (אל נקמות הופיע, מה שנקרא.)
מאמר תגובה קצר שכתבתי למאמר הנפלא שלך:
http://lohemetzedek.blogspot.co.il/2014/09/blog-post_3.html
תודה רבה, רבקה.
תוגה רבה על הפוסט.
בהקשר של התקציבים רציתי להביא לתשומת לבך את התחקיר החדש של מכון מולד בנוגע לתקציב החטיבה להתיישבות. ההשוואות שעושים שם בין תקציבים להתנחלויות לעומת תקציבים לפריפריה מחזקים את כל מה שאתה אומר בפוסט.
http://www.molad.org/articles/%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%94-%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA
עדכון מה-13.9: הסימנים לפרישה מתחזקים: "לפיד מכניס את עצמו במתכוון למבוי סתום כדי שיוכל להצדיק את פרישתו מהקואליציה".
http://www.haaretz.co.il/news/politi/1.2432445
יש בפוסט הזה 2 שגיאות:
1. הבחירות שנחזו והנה הן מגיעות כלל אינן ביוזמת יש עתיד, אלא ביוזמת נתניהו. הן אינן על רקע תקציבי – התקציב שהועמד, בהשוואה לתקציבי עבר, הוא תקציב ישראלי נורמטיבי עם חריגה אחת: משמעותית פחות גזירות חברתיות בהשוואה לתקציבי עבר. הבחירות האלה הן על רקע אחר לגמרי – הפוטש שכמעט ובוצע לנתניהו על ידי אביגדור ליברמן (נתניהו אומנם האשים אחרים בנסיון הפוטש, אבל מי שניסה לגנוב לו את הממשלה היה ליברמן) והתובנה של נתניהו שהשלטון שלו מונח על כרעי תרנגולת.
2. תקציב הביטחון הישראלי כשיעור מהתוצר איננו תמיד גדל. כל מה שצריך לעשות הוא להשוות את שיעור התקציב (וגובהו) בשנות ה-70', לשיעורו בשנות ה-90'. נכון, זה לא קרה בזכות הקטנת תקציב הביטחון, אלא בזכות הגדלת התוצר, אבל עובדתית, מאז שנות ה-90 התרחש תהליך שבו שיעור תקציב הביטחון כחלק מהתוצר הולך וקטן מדי שנה. מאז אמצע העשור הקודם ירד למערכת הביטחון האסימון והיא הבינה שבעצם העוגה מספיק גדולה כדי שהיא תוכל להתמודד על נתח גדול יותר. והיא עושה את זה. צריך לזכור שחלק מהמאבק הזה כלל איננו קשור לביטחון במובן "הטהור" אלא לשיקום או לשכר.
גיל, אני לא נוהג להמשיך דיונים בפוסטים מן העבר. לגבי הנקודה הראשונה שלך – יש התייחסויות בתגובות בפוסט האחרון. הסברי ה"חתרנות" הם הסברי אד-הוק שלא תופסים את הדפוס הקבוע בממשלות האחרונות.
לגבי הנקודה השניה, יש תיעוד למכביר על הצמיחה המטורפת בתקציב הביטחון בשנים האחרונות. זה בא על חשבון תקציבים אזרחיים. למשל:
http://www.themarker.com/news/1.2473565
אף תקציב אחר לא צמח ב-25% מדי שנה.
בהחלט יכול להיות ששניכם צודקים. נניח שבשנות השבעים תקציב הביטחון תפס אחוז מסוים מהתוצר. נניח שזה היה מוצדק אז: מצרים נלחמת בנו על התעלה, סוריה מתכננת להחזיר לידיה את הגולן ומירדן לא מגיע שום טלפון לגבי הסכם שלום. אכן חיים קשים.
מאז מצרים וירדן חתמו על הסכם שלום וסוריה קרועה במלחמת אזרחים. המחשבה שתקציב הביטחון צריך לחזור לגודלו בשנות השבעים היא מגוחכת. אולי לכן איראן כל כך מעניינת את המנהיגים שלנו. כי זהו התירוץ היחידי להחזיק צבא כזה גדול. בדיוק כפי שישראל הייתה התירוץ של המדינות הערביות שסביבה.