Skip to content
17 במרץ 2017 / עידן לנדו

על התפקיד הציבורי של האקדמאים בעת הזאת

[דברים בערב לזכרו של יהודה אלקנה באוניברסיטת תל אביב, 16.3.2017]

הנושא שהוצע לי היה "התפקיד הציבורי של האקדמיה", נושא שהעסיק רבות את יהודה אלקנה ואפשר לומר שהיה אחד מעמודי התווך של מחשבתו ועשייתו לאורך כל חייו האקדמיים. מיד ביקשתי לשנות את "האקדמיה" ל"אקדמאים" ולהוסיף את הדגש "בעת הזאת". תיכף אסביר מדוע.

את יהודה הכרתי כסטודנט בתכנית הבין-תחומית, בשנים 1991-1994. כמו כל סטודנט ששהה במחיצתו, הוא השפיע עלי עמוקות. אני זוכר בעיקר איך התרשמתי מן הסקרנות העצומה שלו; איך הוא ידע בשתיים-שלוש שאלות למפות מיד את בן שיחו, את מה שמעניין אותו, וגם את מה שצריך לעניין אותו; ואיך הוא מן הרגע הראשון נתן לך תחושה מאד מעצימה שאתה יכול לעשות הכל, אם רק תנסה. תחושה קצת מפחידה, למען האמת. מאוחר יותר קראתי באחת ההרצאות שלו שכך נהג גם במינויים אקדמיים: תמיד נתן קרדיט לפני שהיה לו כיסוי. "כך משיגים את התוצאות הטובות ביותר", הוא אמר, "אף אחד לא רוצה לאכזב". יהודה נודע בשיטות הניהול הלא-קונבנציונאליות שלו וביכולת שלו ליצור סביבות מפרות להפליא לעבודה אקדמית מקורית, מעין חממות לגידול ידע. כמי שתמיד התעניין בהשפעת ההקשר החברתי על גידול הידע המדעי, הוא ידע גם ליצור את ההקשר הנכון לחבורות סטודנטים או חוקרים, לאפשר את האינטרקציות שמהן יצמחו תובנות חדשות.

ההיבט הזה אצל יהודה מעניין אותי במיוחד היום: הזיקה ההדוקה בין הרעיונות התיאורטיים שלו כסוציולוג של הידע, לבין הפרקטיקה שלו כמנהל; ההבנה העמוקה שאין ערך לתיאוריה ללא פרקטיקה ואין טעם בפרקטיקה שאינה מונחית בידי תיאוריה. אני הולך להשתמש בהבנה הזאת כסוג של מורה דרך בדקות הקרובות, כשאדבר על הקשר בין ערכי האקדמאים לבין ההתנהגות שלהם בין כתלי האקדמיה.

לפני שאתחיל אני רוצה להבחין בין "אקדמאים" לבין "אינטלקטואלים", ואז להניח בצד את "האינטלקטואלים", מושג טעון מדי, נפוח מדי, שאין לי צורך בו. מי הם האינטלקטואלים? כפי שאני תופס אותם, לא מדובר במעמד או בקבוצה לכידה בכל מובן שהוא. אלה הם האנשים שנושאים ומובילים את הכוחות היצירתיים בחברה, מנסחי התובנות המקוריות, המערערים על המובן מאליו, הקוראים תיגר על הסטטוס קוו. הם נמצאים בכל שדרות החברה – באמנות ובתקשורת, בהוראה ובוועדי עובדים, בתכניות שיקום אסירים ובמעגלי נשים חרדיות – ולא רק באקדמיה. אחד האינטלקטואלים הבולטים בישראל היום הוא עורך דין בכלל, ברק כהן. ולהיפך: יש הרבה לא אינטלקטואלים באקדמיה, זה ברור.

אני לא אדבר כאן על "תפקיד האינטלקטואלים". האינטלקטואלים, כפי שהגדרתי אותם כעת, מבינים היטב את תפקידם גם בלעדיי. לעומתם, אקדמאים זאת קטגוריה מובחנת, קלה להגדרה: כל מי שמועסק כסגל אקדמי. לצורך הדיון אני אתרכז בחלק המיוחס של המעמד הזה: סגל אקדמי בכיר מן המניין באוניברסיטאות. אלה שמשרתם ומשכורתם מוגנים מספיק כדי להקנות להם חופש ויכולת להתמודד ברצינות עם "תפקיד ציבורי" שחורג ממה שמתחייב מחוזה ההעסקה שלהם.

למה לדבר על "תפקיד האקדמאים" ולא על "תפקיד האקדמיה"? כי "אקדמיה" היא שם עצם מופשט, הכללה גורפת שאיננה יכולה להיחשב כסוכן (agent) מוסרי. גרוע מכך, האקדמיה מכילה בתוכה סתירות מובנות בין גורמים מנוגדי-אינטרסים; אי אפשר לדבר על "התפקיד" שלה יותר משאפשר לדבר על "התפקיד" של סוכני הביטוח או "התפקיד" של בני גיל 40 בחברה. הנטייה להחיל שיח מוסרי על שמות עצם מופשטים מזיקה משתי סיבות. אחת, היא טופלת על אינדיבידואלים חפים מפשע אשמה קולקטיבית. שתיים, היא פוטרת אינדיבידואלים שכן נושאים באחריות מחשבון מוסרי אישי ("המרצה דיבר על התפקיד הציבורי של האקדמיה, אבל אני לא 'אקדמיה', מה אכפת לי").

ועכשיו לתוספת של "בעת הזאת"; למה להדגיש שהתפקיד המדובר הוא בעת הזאת? כי תפקיד ציבורי הוא פונקציה פוליטית וככזה תמיד תלוי הקשר וזמן. מה שהיה תפקיד האקדמאים לפני 30 שנה אינו בהכרח תפקידם היום. דיון עקרוני בתפקיד האקדמאים, שאיננו נוגע בכאן ובעכשיו, והיה יכול להתקיים באותה מידה באוניברסיטת הומבולדט בברלין או באוקספורד באנגליה, הוא בגדר אסקפיזם. גם בו אין לי עניין. אז כן, ישנם תפקידים קבועים, חשובים מאד, שממלאים האקדמאים בחברה, וכולנו מכירים אותם ומדקלמים אותם מתוך שינה: פיתוח חשיבה ביקורתית, השרשת תרבות דיון שמבוססת על עובדות, ראיות וטיעונים, פלורליזם רעיוני, ספקנות וחתירה לאמת. נסכם ונאמר: מורשת הנאורות. תמיד חשוב, היום יותר מתמיד. אבל גם על המובן מאליו הזה לא התכוונתי לדבר.

אני רוצה לדבר על השותפות בפועל של האקדמאים במנגנונים של דיכוי או ניצול, בעלי השלכות חברתיות או פוליטיות מאד חמורות. השותפות הזאת על פי רוב היא שקופה ואיננה מכוונת (להוציא את מי שנמצא במעגל הפנימי ביותר), ובכל זאת, היא ממשית ואפקטיבית. האקדמיה מעניקה רשת של תמיכה ולגיטימציה למנגנונים האלה, והחוטים של הרשת הם אני ואתם. צריך להתעכב על תיאור הרשת הזאת, לעשות לה קונקרטיזציה. זה נחוץ במיוחד בסביבה אקדמית, שנטייתה הטבעית היא לעשות תיאורטיזציה של המציאות. אני מבקש להחזיר אתכם אל הקונקרטי של סביבת העבודה שלכם. ולצורך הדיון אני אתרכז בשלושה מופעים של שיתוף פעולה עם מנגנונים מחוללי-עוול: מחקר בטחוני-צבאי בין כתלי האקדמיה, ארכיאולוגיה בשירות אידאולוגיה התנחלותית, והעסקה קבלנית באוניברסיטה. יש כמובן אחרים, אבל אלה הם הבולטים לדעתי.

"מחקר צבאי-בטחוני"

באוניברסיטת תל אביב הוקם לפני שנתיים "מרכז סייבר" שעוסק בכריית נתונים, אבטחה והצפנה, כנושאים אקדמיים לכאורה. הוא ממשיך את סדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון, שמטרתה המוצהרת היא לקשר בין חוקרים, פוליטיקאים, אנשי צבא וחברות סייבר שחולקים חיבה משותפת לצעצועי מלחמה. שניהם הצטרפו למכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), שפועל מזה שנים כגוף אקדמי במסגרת האוניברסיטה. בפועל, מדובר בפלטפורמה לגנרלים בדימוס לכתוב "פייפרז" שמשקפים ובו בזמן מעצבים את מדיניות הביטחון הישראלית. מי שיציץ בפייפרז האלה לא ימצא מאמרים מדעיים נורמליים – העלאת היפותזות, איסוף נתונים אמפירי, ניתוח שיטתי של הממצאים, מסקנות תיאורטיות – אלא פחות או יותר ניירות עמדה שתחומים בספקטרום המאד מצומצם שקביל אצל יוצאי מערכת הביטחון. זו בעצם שלוחה של גופי המודיעין שנהנית מכל התקציבים והיוקרה של גוף אקדמי אזרחי. כנסים לא חסר שם.

באוניברסיטת חיפה פועל המרכז האסטרטגי הימי, גוף פסבדו-אקדמי שעילת הקמתו הברורה היתה להעניק מעטפת של לגיטימציה אקדמית לפרוייקט האבטחה הימית השאפתני שישראל מתכננת במי הים התיכון, על מנת להגן על אסדות גז מרוחקות. הפרוייקט הזה עצמו שנוי במחלוקת עצומה (מדוע המדינה מממנת אבטחה למיזמים פרטיים?) וכידוע כרוכות בו פרשיות שחיתות מסמרות שיער, כמו העסקה לרכישת ספינות מגן שמגינות על מתקני גז שלא הוקמו וספק אם יוקמו.

שוב, מי שתמה מה כל כך פסול בכל זה, צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה: האם תפקיד האקדמאים להצדיק את מערכות השלטון או לאתגר אותן? כאשר דוקטרינת הביטחון השלטת כאן מזה כמה עשורים כל כך צרה ומצומצמת, כל כך מרוכזת בתחשיבי "הרתעה" ו"התעצמות" ו"בניין כוח", ומושגים כמו פיוס ודו-קיום והבנה תרבותית עמוקה של הצד השני כל כך זרים לה – האם מה שהיא צריכה, מה שהחברה הישראלית צריכה – זה עוד פייפרז שיבצרו אותה, עוד כנסים שבהם יוצגו לראווה כלי המשחית החדשים, שיודעים יפה מאד לחסוך בחיי אדם בצד שלנו, אבל רק בצד שלנו? האם הלחץ של הדרג הצבאי על מקבלי ההחלטות לא מספיק חזק, שיש צורך לתגבר אותו גם במכונים צבאיים-למחצה, מתוך החברה האזרחית?

למותר לציין שכל האוניברסיטאות מציעות לאנשי מערכת הביטחון מלגות לימודים מלאות, תכניות לימודים מקוצרות ומוכוונות היטב לצרכי הצבא, שאינן עולות בקנה אחד עם מצוינות אקדמית. בישראל זה מובן מאליו שיוצאי מערכת הביטחון מקבלים יחס מועדף בכל אשר יפנו; אבל תפקיד האקדמיה, תפקיד האקדמאים, הוא להעמיד בסימן שאלה את המובן מאליו. האם אין די בהטבות הכלכליות והתעסוקתיות של עצם השירות הבטחוני? האם יש הצדקה להעמיס על תקציב המדינה אפליה נוספת לטובת המערכת הבטחונית שגם כך יונקת משאבי ענק אשר היו יכולים להיות מופנים למטרות חברתיות לא פחות ראויות, לצמצום פערים וכד'? שאלות דומות מתעוררות ביחס למעורבות הגדלה והולכת של הצבא בתכנים החינוכיים בבתי הספר התיכוניים. החברה הישראלית משוועת לתהליכי דה-מיליטריזציה, והאקדמיה יכולה להיות נושאת הלפיד – אם מספיק אנשים יתעוררו ויתחילו לשאול שאלות.

אפשר ללמוד עוד על מידת ההזדהות של האוניברסיטאות עם הצבא מגיליון חורף 2008 של TAU Review, שיצא בעיצומה של המתקפה הקטלנית על אוכלוסית עזה, "עופרת יצוקה", שבה הרג צה"ל מאות תושבים חפים מפשע ברצועה. עמוד השער הכריז: "להגנת האומה", וכתבת השער שלו חשפה מקצת מ-55 – 55! – מחקרים שמשרד הביטחון מימן באותו זמן באוניברסיטה. כל זה בעיצומה של מתקפה שגבתה את חייהם של מאות אזרחים חפים מפשע. המחקרים האלה מתנהלים בחשאיות גמורה, בחדרים סגורים, ללא ידיעת הסביבה (הסביבה זה אנחנו; אנחנו מעדיפים לא לדעת), ומובן מאליו שתוצאותיהם אינן מפורסמות בגלוי. בפועל, האוניברסיטה מאחסנת, תומכת ומעודדת פעילות אנטי אקדמית בין כתליה.

חלק מן הפרוייקטים האלה הם הגנתיים במובהק ולכאורה אין בהם פסול מוסרי (אף כי יש מקום לשאול מה לאקדמיה ולפעילות כזאת), אבל חלק ניכר עוסק בפיתוח אמצעי לחימה עבור צה"ל. בין חוגי ההנדסה והמחשבים באוניברסיטאות לבין תעשיות הביטחון, כמו רפא"ל ואלביט, מתקיימים קשרי גומלין הדוקים, העברת כוח אדם, הכשרה ומימון. בכיר ברפא"ל הגדיר זאת כך: "יש קשרים סימביוטיים ביננו לבין הטכניון. 70% מהמהנדסים ברפא"ל הם בוגרי הטכניון. הקשר ביננו לאקדמיה הוא חובה." בטכניון פיתחו עבור צה"ל גירסה רובוטית, לא מאויישת, של דחפור ה-D9 ששימש להרס מבנים מסיבי בעזה, "נחש רובוטי" ללחימה "בין הריסות ובחללים צרים", ועוד שלל אמצעי לחימה שונים. תאמינו או לא, הטכניון גם מציע קורס הכשרה לסוחרי נשק, כדי שחס וחלילה המעטפת האקדמית לא תנטוש את קציני צה"ל כשהם פורשים "לעשות לביתם". הטכניון מוביל בתחום הזה אבל חוגים טכנולוגיים בכל האוניברסיטאות מעורבים כל הזמן בפרוייקטים צבאיים. באוניברסיטת בר אילן פיתחו רובוט פטרולים, באוניברסיטת בן גוריון פיתחו מיקרו-רובוט לצילום בתוך בתים חשודים ורובוט "טפסן" לשימוש צבאי, ומכון רקח לפיזיקה גרעינית באוניברסיטה העברית היה נתון למעקב והאזנות של סוכנות הביון הבריטית. מעניין למה.

הדוגמאות האלה הן באמת רק קצה המזלג. רוב האקדמאים הישראלים אינם מודעים להן, ומי שיודע, מעדיף לא לדעת ולא לשאול. זאת הרי מומחיות ישראלית, לשלוט בטווח הידיעה ולצמצם אותה באמצעות רצון נחוש. הנה קושיה לפילוסופים שבקהל: כיצד מתערערת בנפש הישראלית האבחנה הקלאסית בין ידיעה לרצייה, בין הקוגניטיבי לקונאטיבי?

אתם יודעים מי באמת יודע? תומכי החרם האקדמי בחו"ל. הם יודעים, כי הם ערכו תחקירים והוציאו פרסומים על שיתוף הפעולה הנרחב של האקדמיה הישראלית עם זרועות הביטחון. מי שעובר על הפרסומים האלה יכול להתרשם שבניגוד לתעמולה הרשמית אצלנו, אין שם בדיות ושקרים. הכל מתבסס על פרסומים רשמיים של האוניברסיטאות בארץ, הכל ממוסמך. אני לא תומך בחרם האקדמי, ותיכף אסביר למה. אבל בניגוד אולי לעמדה המקובלת באקדמיה בארץ, אני לא רואה שום פגם מוסרי עקרוני בחרם הזה; לא מבחינת "החופש האקדמי" (לישראל, שחירבה לחלוטין את המערכת האקדמית הפלסטינית בגדה המערבית, אין שום זכות דיבור בעניין) ולא מבחינת ה"ענישה הקולקטיבית" (גם מי שמחרים תוצרת התנחלויות נוקט בענישה קולקטיבית). אני לא תומך בחרם האקדמי כי אני חושש שהוא לא אפקטיבי, וגם משום שיש לטעמי משהו לא קוהרנטי ולא היגייני באדם שמתפרנס ממערכת שהוא קורא להחרים אותה. בזאת בערך מסתכם העניין שלי בנושא החרם האקדמי, שמונח לפתחם של אקדמאים בחו"ל ולא לפתחי. אני רוצה לחזור לשאלה הראשונית והקריטית: לא מה יכולים או צריכים לעשות אקדמאים בחו"ל כדי לעצור את משטר האפרטהייד המתעצם והולך בישראל, אלא מה יכולים וצריכים לעשות אקדמאים בישראל בעניין.

ובכן, מה אפשר לעשות בעניין שיתוף הפעולה עם הממסד הבטחוני-צבאי? בראש ובראשונה – לא לתרום לו. לא לקחת בו חלק ולא להתמסר לו בשוויון נפש שכזה. להיות מודעים. אני מניח שרבים בחדר הזה חושבים שכל זה לא נוגע להם, מתנהל בפקולטות אחרות, אף אחד לא מתייעץ איתם בנושא וכו'. אבל הדברים לא כל כך פשוטים. אנחנו יודעים היטב שגם בפקולטה למדעי הרוח מתנהלים מחקרים במימון משרד הביטחון. אנחנו יודעים היטב שחברי סגל מפקולטות שונות יושבים זה לצד זה בוועדות אוניברסיטאיות, כותבים ביחד דו"חות, מתכננים ביחד תקציבים. בקיצור: כולנו רקמה אנושית אחת גדולה, לא? ונשאלת השאלה, האם כל אחד מאיתנו עושה לפחות את המינימום כדי לא לסייע להתפשטות הנגע הזה, שמשחית הן את התפיסה הציבורית של נושאי הביטחון והן את שליחותה המחקרית של האקדמיה?

לא צריך לעלות על בריקדות. לא צריך להסתכן בפיטורין. אקדמאים אינם ששים למלא את תפקידם הציבורי מתוך חששות מוגזמים לקריירה שלהם. אבל אנחנו עדיין לא בטורקיה, וכל עוד ניתן לנו חופש הפעולה והביטוי הנרחב הזה – אני מכוון כאן בעיקר לדרגים הגבוהים, הבטוחים, פרופסורים עם קביעות – הימנעות משימוש בו היא בחירה פוליטית לא פחות משימוש בו. וכדאי תמיד לזכור שאתם לא לבד. יש באקדמיה הרבה אנשים הגונים שחוששים לפתוח את הפה. לו ידעו שהם רבים, שהם יכולים להתאחד ולהציב קווים אדומים באופן תקיף ונחרץ, היו מופתעים כמה כוח ממשי יש בידם.

ארכיאולוגיה בשירות ההתנחלות

בכל רחבי הגדה המערבית משתמש המנהל האזרחי במכשיר של "הכרזה על אתר ארכיאולוגי" כאמצעי להפקעת אדמות ומעיינות מן הפלסטינים והעברתם לשליטת מתנחלים. ארכיאולוגים מאוניברסיטת תל אביב מנהלים במשך שנים ארוכות חפירות בשכונת סילואן ובמנהרות הכותל. החפירות האלה ממומנות על ידי עמותות ימין, כמו אלע"ד, שלפעמים גם משלמות משכורת לארכיאולוגים, דרך רשות העתיקות, שמשמשת כאיש קש. החפירות בסילואן הם חלק מפרוייקט התנחלותי מובהק לייהוד המרחב בעיר העתיקה ומסביבה, ועמדו במוקד של אינספור עתירות משפטיות. הן הפקיעו את מעט השטחים הציבוריים בסילואן מן התושבים, וחוללו נזקים לבתים בשכונת ואדי חילווה. חלקן בוצע ללא היתר, שכן אלע"ד מקבלת נכסי ציבור ללא מכרזים ופועלת ללא פיקוח. תחת הכסות של "חפירות הצלה" אלע"ד הקימה עיר תת-קרקעית שלמה בין סילואן לכותל המערבי, בשיתוף פעולה מלא של האקדמיה הישראלית, למרות שמסמכים פנימיים מלמדים שכל המעורבים יודעים שהפרוייקט מתנהל בניגוד גמור לכללי העבודה המקובלים בארכיאולוגיה. אבל הם ממשיכים לשתף פעולה. ארכיאולוגים מפמפמים את מיתוס "עיר דוד" הקדומה על בסיס ממצאים מאד קלושים, אבל יודעים היטב בסתר ליבם שהקשר בין המחקר שלהם לבין מיזמי התיירות המפלצתיים של אלע"ד, כמו מתחם קדם שיוקם על גבי אתר ארכיאולוגי, הוא שקרי לחלוטין.

ארכיאולוגים מאוניברסיטת תל אביב חופרים גם באתרים אחרים בשטחים, כמו תל שילה, ומוציאים מהם ממצאים, תוך הפרה של החוק הבינלאומי. ארכיאולוגים ישראלים פועלים באתר נבי סמואל שהופקע מחזקתם של תושבי הכפר הפלסטיני במקום, ומאז התושבים נתונים בו למשטר מגבלות דרקוני, חיים בתוך כלוב, עם אפס אישורי בנייה או פיתוח. הארכיאולוגים הישראלים אינם פועלים בתמימות ומודעים היטב לבעייתיות שבפעילותם. בדיון משפטי די מוזר שהתנהל לפני מספר חודשים, תבעו ארגוני שמאל מן המנהל האזרחי לחשוף את שמות הארכיאולוגים הישראליים שמנהלים חפירות בשטחים. המדינה טענה שחשיפת השמות עלולה לחשוף את החוקרים לחרם אקדמי ולפגוע בעתידם המקצועי. בית המשפט, לא תופתעו, קיבל את עמדת המדינה ודחה את העתירה.

האתר הארכיאולוגי בנבי סמואל הוקם על בתי פלסטינים שגורשו ב-1971; ה"עתיקות" הן שרידי הבתים על בסיס הלניסטי, בלי קשר לתקופת שמואל הנביא. צילום: "עמק שווה".

הנה כי כן, אנשי אקדמיה שאמורים להיות אמונים על ערכים של שקיפות המחקר ופומביותו, מסתתרים כאחרוני הפושעים מאחורי גלימתו האפלה של הכובש. עמדת המדינה, אגב, לא צריכה להפתיע אף אחד. ישראל כבר הבינה שיש מחיר אקדמי לפעילותה בשטחים. אחת הדרכים שהיא מתמודדת עם החרם הזה היא פיצוי מוגבר לחוקרי אוניברסיטת אריאל, אשר אינם יכולים להגיש בקשות לקרנות מחקר בינלאומיות. כך ייסדה ישראל קרן "מענקי חרם", ייעודית לחוקרים המוחרמים. זהו מעין קנס מסדר שני על כלל הציבור, מעל ומעבר לקנס הכלכלי הכבד שכרוך בתחזוקת ההתנחלויות. חוקרים באקדמיה אולי לא אחראים למדיניות הזאת, אבל הם נהנים ממנה, וגם על זה צריך לתת את הדעת.

העסקה קבלנית או פוגענית באקדמיה

בשנת 2012 הגיע לשיאו מאבק הסגל הזוטר באוניברסיטאות, שכלל מתרגלים, תלמידי מחקר ומורים מן החוץ. 4 שנים קודם לכן התקיימה שביתה הסטורית, בת 3 חודשים, של הסגל האקדמי הבכיר, שהסתיימה בניצחון מרשים. מאז אותה שביתה, במשך 4 שנים, ניסה הסגל הזוטר, ללא הצלחה, להדביק את הישגי הסגל הבכיר. להגיד שהזוטרים קיבלו כתף קרה מצד הבכירים באקדמיה יהיה לשון המעטה.

למרות יחסם הקר של ועדי הסגל הבכיר, היו גם קולות אחרים. בתחילת מרץ 2012, לפני חידוש השביתה של הסגל האקדמי הזוטר, ניסה הפורום להגנת ההשכלה הציבורית – ארגון שהוקם בידי אנשי סגל בכיר במטרה ברורה לעצור את מגמות ההפרטה והניצול באקדמיה – להחתים חברי סגל בכיר על עצומת תמיכה במאבק הסגל הזוטר. ועדי הסגל האקדמי הבכיר סירבו להפיץ את העצומה באמצעות רשימות התפוצה שלהם. שימו לב: לא זו בלבד שהם נמנעו מלתמוך במאבק הצודק מאין כמוהו של עמיתיהם הזוטרים, הם סירבו אפילו לאפשר ליוזמה עצמאית של חברי סגל, ללא כל מעמד רשמי, להגיע אל חברי הסגל. בשל הקושי להפיץ את העצומה, לאחר כשבועיים חתמו עליה רק 148 מתוך כ-4,500 חברי סגל בכיר באוניברסיטאות. לסגל האקדמי הבכיר היתה כבר הסטוריה של התנכרות למאבקי הזוטרים ממנו באקדמיה, אבל זאת בהחלט היתה נקודת שפל.

הסכמי הסגל הזוטר ב-2012 שיפרו לאין ערוך את מצבם של המורים מן החוץ באוניברסיטאות, שרבים מהם הועברו למעמד "עמית הוראה" עם זכויות סוציאליות ואקדמיות משופרות. למרות זאת, כ-8% מסגל האוניברסיטאות הוא עדיין במעמד נטול הזכויות של מורה מן החוץ.

מנגד, המצב במכללות הציבוריות עדיין בכי רע: כשני-שליש מן הסגל האקדמי שם הוא מורים מן החוץ, שמפוטרים מדי סמסטר או שניים, ללא צבירת ותק, משכורת קיץ או תנאים סוציאליים. על רקע האפליה הזאת בהשוואה לאוניברסיטאות מנהלים ארגוני הסגל במכללות מאבקים מול האוצר בשנים האחרונות, כולל שביתות. גם כאן לא נשמע קולם של אלה היושבים בפסגת הפריבלגיות של המערכת האקדמית – הסגל הבכיר באוניברסיטאות. כשאני אומר "לא נשמע" אני מתכוון לגופים היציגים, ועדי הסגל, ולא ליוזמות פרטיות של אקדמאים שוחרי טוב. קשה להבין את זה, אלא אם כן הפנמנו כבר כל כך עמוק את פילוסופית ההפרד ומשול, שלפיה חיזוק המכללות יבוא על חשבון החלשת האוניברסיטאות. בדיוק ההפך, מכללות חזקות רק יעלו את רמת ההכשרה של אותם אקדמאים שירצו להמשיך אחר כך בלימודי מחקר באוניברסיטה. זה מצב קלאסי של "כולם מרוויחים". לכל מערכת החינוך – מן הגנים ועד לאוניברסיטאות – יש אותם אינטרסים. פיצול המאבקים הוא ניצחון מהדהד של עידן ההפרטה והניאו-ליברליזם.

אחד המאבקים המתוקשרים ביותר בשנים האחרונות, וגם הצודקים ביותר, הוא נגד העסקה קבלנית ונצלנית של עובדות הניקיון באוניברסיטאות. אתם יודעים, הנשים השקופות האלה שמנקות את המשרדים והשירותים שלכם. יש מאבק כזה באוניברסיטת תל אביב, יש באוניברסיטת חיפה, יש באוניברסיטה העברית. על מה הן נאבקות? למשל, על מנוחה של חצי שעה במשך היום שלא תנוכה מן המשכורת. היה על זה מאבק רציני, ו"ניצחון גדול". לכם מנכים מהמשכורת את הפסקת הצהריים? ברור שלא. אתם לא עובדי קבלן. הן נאבקות גם על עצם הזכות להיאבק – כי חברת הקבלן עלולה לפטר את מי שמרימה את הראש. הן בעיקר נאבקות להשיג העסקה ישירה ולא להיבעט כארגזים מדי שנה מקבלן אחד למשנהו. באחד המכרזים לעובדות ניקיון ציינה האוניברסיטה שיינתן משקל של 80% לשיקול עד כמה זולה ההעסקה ורק 1% לרקורד של הקבלן בשמירה על זכויות העובדים. האוניברסיטה זה אנחנו.

המאבק הארוך, הנחוש והמתסכל ביותר הוא זה של עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון. שנה אחרי שנה, כ-150 עובדות ניקיון מוצאות את עצמן מול אותה חומה בצורה – קבלן ש"שוכח" לשלם ימי מחלה ואז האוניברסיטה מחליפה אותו באחר, היעדר תנאים סוציאליים ואפס ביטחון תעסוקתי, וסירוב של ההנהלה להחיל עליהן את הסכם עובדי הקבלן שחתמה ההסתדרות עם הממשלה. נשיאת האוניברסיטה, רבקה כרמי, הבהירה שעובדות ניקיון אינן ב"ליבה" של האוניברסיטה, וכל עוד לא יכפה זאת עליה החוק, לא תעסיק אותן ישירות. אם ה"ליבה" של האוניברסיטה היא מחקר והוראה, אפשר גם לטעון שכל אגף המנהלה, עד לדרג הנשיאה, איננו ב"ליבה" ולכן ראוי לעבור להעסקה קבלנית.

לא חייבים לחכות שהחוק יכריח אותנו לעשות את הדבר ההגון. במכון ויצמן, מכון ון ליר ובמכללת תל חי עברו להעסקה ישירה של עובדות הניקיון, ובקרוב גם במכללת אורנים. כן, זה קצת יקר יותר (אף כי שבטווח הארוך לא בטוח שההפסד בתשלום לעובדות לא יוצא ברווח החיסכון במנגנוני פיקוח על חברות הקבלן), אבל זהו לקח כללי מכלכלת השוק: אנשים הם לא סחורות, ויחס אנושי עולה כסף. עניין מצער.

מי שעומד לצידן של עובדות הניקיון במאבקים האלה הם בעיקר הסטודנטים, לא אנשי הסגל האקדמי, אף שככל הידוע לי, כולם מלכלכים את השירותים באותה מידה. שוב, יש יחידי סגולה שנרתמים באופן פרטי, אך עד כה ועד הסגל של אוניברסיטת חיפה קיבל החלטה שתומכת במאבק עובדות הניקיון. סולידריות עם דרגים נמוכים יותר זה לא בשבילנו. אני מודה שגם אני לא הייתי פעיל מדי, מעבר להזדהות מרחוק. אני לא גאה בזה. ההתעלמות ממאבק עובדות הניקיון הוא תעודת עניות לאקדמאים בישראל, וכששואלים אותי על "מהו התפקיד הציבורי של האקדמיה" אני קודם כל רוצה לדעת מהו הדיוקן האנושי של האקדמאים. אין לי ספק שקמפיין רחב ותקיף של הסגל האקדמי הבכיר למען העסקה ישירה של עובדות הניקיון יהיה פעולה פוליטית רבת משמעות הרבה יותר מחתימה על עוד עצומה נגד "סכנה לחופש הביטוי"; פעולה של סולידריות אמיתית, עם סיכויי הצלחה גבוהים, שגם תתקן במשהו את הדימוי השאנן והזחוח של האקדמיה.

באשר למאבקי הסגל הזוטר, וגם מאבקים תקופתיים של ארגוני הסטודנטים נגד העלאת שכר הלימוד, ראוי לשקול צעדים אמיצים יותר. למשל, שביתת סולידריות. החוק הישראלי אינו מתיר שביתת סולידריות של יותר מכמה שעות, שלא כמו החוק במדינות אירופיות רבות. אבל אני לא צריך להסביר לקהל הזה מה ההבדל בין חוק לצדק, וגם לא להזכיר שיש בארץ מגזרים שמפרים את החוק פעם אחר פעם, בהעלמת עין של השלטונות. יהיה מרענן לראות פעם אחת מגזר מפר את החוק, או לפחות מותח אותו עד קצה, בשם מטרה צודקת ולא מנוולת.

על הקושי להכיר בעוולות קרובים

שמתם לב שבקושי אמרתי מילה על אוניברסיטת אריאל. וכלום על אסא כשר וקוד הצנזורה שלו. המקרים האלה שקופים מדי, ההזניה של האקדמיה כל כך בוטה וגלויה שלא קשה לגייס נגדם התנגדות גורפת; במקרה של אוניברסיטת אריאל זה קל שבעתיים כי היה גיבוי מוחלט למחאה מצד ראשי האוניברסיטאות. במקרה של אסא כשר זה גם קל כי מדובר במגבלה פוליטית על חופש הביטוי, עניין שקרוב מאד לליבם של אקדמאים, לפעמים אפילו קרוב מזכויות אדם בסיסיות יותר שקיומן מובן מאליו בחיים המוגנים של רובנו. אבל קשה יותר להתנגד לדברים שמתרחשים בסביבה הכי קרובה לנו. "כדי לראות את מה שמתחת לאף", כתב ג'ורג' אורוול, "נדרש מאבק מתמיד". אני כאן להזכיר את מה שנמצא מתחת לאף, לא את מה שנמצא מתחת לפנס. אני כאן כדי לדבר לא על העיוותים הגלויים לעין, לא על פני השטח, אלא על מאות ואלפי הזיקות שבעומק המערכת, מאות ואלפי האופנים שבהם מערכות של כוח וניצול ושררה מפעפעות אל המערכת האקדמית, מכפיפות אותה לצרכיהן, גורסות ולועסות ואז פולטות את הפסולת, וכל זאת תוך הקפדה על גינונים אקדמיים מושלמים – סימפוזיונים חגיגיים, פייפרז, כתבי עת, הרבה ביבליוגרפיה.

קל לדבר על אסא כשר. קשה יותר לדבר על יצחק בן ישראל. אבל התופעה שמייצג בן ישראל חמורה ומסוכנת הרבה יותר מזו שמייצג כשר. לא רק לאקדמיה, אלא לחברה בכללותה.

פופוליסטים נוהגים לתקוף את האקדמיה הישראלית בהאשמה הקבועה שהיא "צבועה", שהיא מטיפה לערכים שהיא עצמה אינה עומדת בהם. אני לא שותף להאשמה הזאת, ולו בגלל הסירוב שלי לדבר על "האקדמיה" כעל שם עצם מופשט. מעבר לכך, לא כל מקרה של עיוורון מוסרי נעוץ בצביעות. כן, חשוב שאקדמאים ישראלים ישמיעו קולם נגד עוולות כלליות בחברה; לא בגלל שיש להם גישה פריבלגית לאיזשהו מצפן מוסרי נעלה, אלא משום שלעתים קרובות יש ברשותם ידע מאד רלוונטי לוויכוחים פוליטיים בוערים. חובתם האזרחית למחות נגד עוולות איננה גדולה מחובתו של כל אזרח אחר. אבל בה בעת חשוב לא פחות שהם יביטו פנימה, אל תוך הקמפוסים, אל סביבת העבודה המיידית שלהם, וידרשו מעצמם את אותו תיקון שהם דורשים מן החברה בכללותה.

לפני 17 שנה פרסם פרופ' אריאל רובינשטיין מאמר פורץ-דרך שהפנה לראשונה את תשומת הלב האקדמית ל"שקופים" שבקמפוס – עובדי הקבלן למיניהם. את קריאתו לשים קץ לניצול המחפיר הזה נימק במילים האלה: "אין כל משמעות, מוסרית או ציבורית, לכל הקריאות לתיקון העולם והחברה הישראלית שאנו משמיעים, אם איננו יכולים לפתוח בתיקון נמרץ של מה שטעון תיקון בתוך החצרות שלנו." ולסיום הוא כתב: "על שאלה אחת אינני יודע את התשובה. האם אנחנו באמת רוצים?". השאלה הזאת עדיין מהדהדת, כאן בחדר הזה ובכל הקמפוסים בישראל.

חיים מוסריים נמדדים תמיד במידת המאמץ שהיחיד מקדיש לסגירת הפער בין הצהרותיו למעשיו. מאמץ כזה מצד האקדמאים הוא מטרה ראויה כשלעצמה, בלי קשר לתועלת המשוערת שתצמח ממנו. יש להניח שהתייצבות לצד המורים מן החוץ ועובדות הניקיון תקנה לאקדמאים כמה נקודות זכות חשובות בדימויים הציבורי; מנגד, ביקורת על השעבוד של האקדמיה לממסד הבטחוני לא תוסיף לפופולריות של אף אחד; במוקדם או במאוחר, יקראו לך "בוגד". ומה בכך? תפקידם הציבורי של האקדמאים איננו לגרוף כיבודים ותשואות חן. בעניין הזה יהודה צדק. האם הוא גם צדק באופטימיות שלו, באמונה שיש בכוחם של האקדמאים להוביל לשינוי חברתי אמיתי? אני בוחר להשאיר גם את השאלה הזאת פתוחה.

32 תגובות

להגיב
  1. נת / מרץ 17 2017 08:36

    הי,
    "הסכמי הסגל הזוטר ב-2012 שיפרו לעין ערוך" – צריך לתקן ל"אין ערוך".
    אתה יכול למחוק את התגובה הזו לאחר מכן…
    תודה על הדברים המעניינים מאוד.

  2. עידן לנדו / מרץ 17 2017 08:50

    תוקן, תודה.

  3. אשר שחם / מרץ 17 2017 12:26

    מה באמת קורה עם התקנון הזה שבנט הזמין אצל אסא כשר?

  4. אלמוג לוין / מרץ 17 2017 13:59

    תודה על עוד מאמר מדוייק וצודק.
    הערה קטנה: לא השתכנעתי (גם לא ניסית לשכנע, רק טענת) שהחרם האקדמי הוא לא אפקטיבי. אולי זה דיון שראוי להרחיב בנפרד, דעתך מעניינת ובטח רלוונטית יותר משלי (שאיני באקדמיה). יש משהו לא קוהרנטי והגייני באדם שמתפרנס ממערכת שהוא קורא להחרים אותה – נכון. אבל יש דברים יותר גרועים מלהיות לא מאה אחוז קוהרנטי והגייני. בנוסף, אני חושבת שיש הבדל בין "לא תומך" ו"לא קורא".

  5. עידן לנדו / מרץ 17 2017 14:48

    תודה, אלמוג. לגבי ההיגיינה – איש ואיש והסטנדרטים שלו. לי אישית יש בעיה עם עמדה כזאת שגובלת בחוסר יושרה.

    כן, לא ניסיתי לשכנע בעניין האפקטיביות. אני חושב שכל פעולה פוליטית חייבת להישקל אל מול אלטרנטיבות וגם לנוכח סיכויי הצלחתה. יש הנחה בסיסית בשיח על החרם האקדמי, כאילו האקדמיה בישראל כל כך תיפגע ותינזק, שהיא תקים קול צעקה נוראי, והרשויות יתעשתו, ויקחו את המצוקה הזאת ברצינות, ויבינו סוף סוף שחייבים להפסיק את הכיבוש וכו'. אבל כל תגובת השרשרת המשוערת הזאת מופרכת. ממה שאני רואה, לא רק שהאקדמיה לא מזיזה הרבה למקבלי ההחלטות, אלא הם דווקא יהיו מאד מרוצים מכך שהיא תיחלש, ותידרדר, ותאבד את מעט ההשפעה שעוד יש לה. ובניסוח אחר: אותם כוחות חשוכים בחברה הישראלית שחוגגים את הרחבת הכיבוש/אפרטהייד גם יחגגו את אסונה של האקדמיה.

    והסיפא: כן, יש הבדל. אני לא קורא לחרם, מהסיבות שהזכרתי, אבל זה לא אומר שאני מתנגד לו. פשוט חושב שעמדתי לא רלוונטית כל כך לפעולה פוליטית שנוגעת לאקדמאים בחו"ל. את מרצי הפוליטי אני מפנה לפעולות שאני וחבריי כן יכולים לנקוט בהן.

  6. Eyal / מרץ 17 2017 15:15

    מאמר נפלא. קונקרטיזציה מעולה ומדוקדקת. גם האבחנות בין אינטלקטואלים, אקדמיה ואקדמאים, ובין צביעות ועיוורונות ראויים לשבח. אני תולה על הקיר!

    ורק כדי לתרום משהו נוסף, לא כדי להוריד מאלו, אולי רק לסבך אותם, אומר שאני לא בטוח שלאקדמיה או אקדמאים יש תפקיד כלשהו העומד בפני עצמו. שהרי אם היה כזה, כל מה שהיה צריך זה להציג אותו, לא להתווכח עליו, או על חלקם של סוכנים כאלה ואחרים בחברה. כל דיון על תפקיד האקדמאים – תפקידו שלו הוא להבנות "תפקיד" כזה לעצמם, מתוך אינטרסים שניטשה היה מאוד ברור לגביהם. להניח תפקיד כזה כרוך בהשקפהאליטיסטית, ובהסוואה של האינטרסים של הסוכנים שהאידיאולוגיה והפרקטיקה שלהם מתיימרים לייצג את האינטרסים של כלל החברה.

    נקודה חשובה פחות: חלק מההנחות שהוצגו כאן, למשל על הקריאות לשיפור חברתי, אינן בהכרח מנת חלקם המקצועית של אקדמאים מחוץ למדעי החברה והרוח (לדוגמה: בוטניסטים, חוקרי חלל, או מתמטיקאים). כלומר, יש כאן ערבוב מסוים שנובע מנקודת המבט שאליה אנחנו חשופים יותר.

    שיגעון של טקסט, בקונטקסט עצוב.

  7. פרופסור למדעי הטבע / מרץ 17 2017 17:00

    תודה עידן על טקסט מעניין.

    כחבר סגל בתחומי מדעי הטבע קל לי מאד להסכים לגבי שתי הנקודות האחרונות. לגבי העניין הראשון יש לי דילמה קבועה – צה"ל משרת מטרות הרבה מעבר לכיבוש ולאינטרסים בעיתיים, ובהן ההגנה הפשוטה על החיים שלנו כאן. אני סולד מהכיבוש אבל כן חושב שיש מי שישמח שלא נהיה כאן.לי קשה מאד להכריע בעניין הזה ולכן יש כספים שאני נוגע בהם וכאלו שלא – החלטות אד הוק. אשמח לשמוע מה דעתך.

    והערה קטנה לתיקון – מכון רקח הוא מכון לפיזיקה ולא לפיזיקה גרעינית. פיזיקה גרעינית למיטב ידעתי היא לא תחום מחקר מרכזי במכון כבר זמן רב.

    אני קורא אותך בהתמדה אך לא הגבתי עד היום. מקווה שתמשיך בעבודתך החשובה.

  8. עידן לנדו / מרץ 17 2017 17:11

    איל: תודה, מסכים עם שתי הנקודות. ברוח אבידנית: "תפקיד" הוא מה שאני קובע אותו כתפקיד, לאחר שאני כותב אותו כתפקיד. (אני, ואתה, וכל אחד אחר).

    פרופסור: אנא תזדהה, כנהוג כאן. להערתך, המאמר לא עוסק בתפקידים של צה"ל (על כך יש לי לא מעט פוסטים אחרים) אלא על תפקיד האקדמאים. לעניות דעתי תפקידם לא לסייע למערכת הביטחון שגם כך כוחה עצום ורב ומאפיל על חיינו. והתמקדתי בשני הבטים: כתיבת "פייפרז" לביצור אסטרטגית השלטון, ופיתוח אמצעי לחימה, ובפרט כאלה שמשרתים את המשך השליטה באוכלוסיה הפלסטינית (תוך רתימת מיטב הטכנולוגיה המודרנית). אם על כך אתה מסכים אתי, דייני. זה כבר רוב ההשקעה והכסף. אפשר להמשיך ולהתדיין לגבי פרוייקטים הגנתיים, אבל גם הם, לטעמי, מוטב שיישארו מחוץ לתחומי הקמפוס וייערכו במתקנים של צה"ל. יש לו את הכסף, שיקנה גם את מי שמוכן לשתף איתו פעולה. כרגע הנוכחות הצבאית בקמפוסים מכתימה גם אותי וגם אחרים שמתנגדים לעניין מיסודו, ומשחיתה את המערכת, שלא עושה את האבחנות הנדרשות האלה וספק אם היא יכולה.

    רקח: אם זאת לא פיזיקה גרעינית שחוקרים שם, אז מעניין אותי שבעתיים מה בדיוק הם עושים שמעניין את המודיעין הבריטי. אשמח לקבל מידע מוכמן בערוץ חשאי!

  9. Hedva Isachar / מרץ 17 2017 17:50

    מדוייק, נוקב, מעולה. מקווה שגם ישפיע. תודה רבה.

  10. מיכל פנט פלג / מרץ 17 2017 18:51

    מאמר חשוב. מקווה שהוא ישפיע על חברי סגל אקדמי בכיר שמשתפים פעולה ומספקים לגיטימציה לעוולות שונות של הממשלה – בעיקר בכל הנוגע לצה"ל ולכיבוש. נראה שאוניברסיטת ת"א "מצטיינת" בשיתוף פעולה עם גופי הביטחון למיניהם, מעניקה תארים אקדמיים בכירים לגנרלים בדימוס ומקימה לכבודם מכוני מחקר בתמורה לתקציבים נאים שהיא מקבלת ממערכת הביטחון.

  11. yaelhever / מרץ 17 2017 19:26

    יישר כוח על דברים נוקבים וחשובים!

  12. ארנה בן-נפתלי / מרץ 17 2017 19:58

    תודה רבה, עידן.

  13. דוד / מרץ 18 2017 16:11

    ראיתי את הכותרת, קראתי את הפתיח, התרשמתי מהדיוק בהגדרת "העת הזו", צירוף מלים שנשמע בנאלי אבל מקפל הרבה משמעות שראוי להאיר. אחרי כל אלה, כמעט התפקעתי מסקרנות. איזה תפקיד הסטורי היינו באמת רוצים שהאקדמאים ימלאו בעת הזו?
    אנחנו בעידן (no pun intended ) מרתק ומפחיד שבו בינה מלאכותית הופכת מציאות, תרבות הצריכה מגיעה למימדי דת, הגלובליזציה יוצרת כוחות חדשים, על-מדינתיים, עידן שבו הישגי הנאורות יצרו דינמיקה שמאיימת לאיין את הנאורות ורוב אלה שנהנים מפירותיה לא מבינים כלל את שורשיה, עידן שבו ההומניזם הגיע לרמת מימוש שבה הוא עלול לכלות את עצמו ולאבד את כל הישגיו לטובת תרבויות שמרניות וכוחניות… וזה באמת קצה הקרחון. צומת הסטורית, ללא שום ספק. לא בטוח שאקדמאים יכולים לעשות משהו, אבל לבטח הם צריכים.

    טוב, עשיתי page down וגיליתי במה האקדמאים צריכים לעסוק בימים אלה.
    אקיבוש.
    אני פורש לי בשקט לעכל את ההפתעה.

  14. עידן לנדו / מרץ 18 2017 16:20

    דוד, יש קוד אתי לבלוג (תעיין מצד שמאל למעלה) – ביקורת עניינית צריכה להתייחס לתוכן הכתוב ולא לתוכן מה ש*לא* כתוב. תגובה נוספת ברוח דומה תימחק. גם ההתחסדות הקבועה אחריה – "אז ככה נראה "חופש הביטוי" של השמאל, מוחקים ביקורת, אה???" – תימחק. אפס סובלנות להטרלות.

  15. yaelhever / מרץ 18 2017 17:08

    תגובתו של דוד עוררה בי הרהורים. עידן, מאלפים וקונקרטיים וחשובים וטוב שנאמרו. אבל באמת אפשר להוסיף עליהם דברים נוספים, אולי פחות קונקרטיים אבל חשובים לא פחות.
    תפקיד האקדמאיות להילחם בנגעים קיימים ולהציע פתרונות חדשים. האוניברסיטה איבדה את העקרונות ש"כולנו מכירים אותם ומדקלמים אותם מתוך שינה: פיתוח חשיבה ביקורתית, השרשת תרבות דיון שמבוססת על עובדות, ראיות וטיעונים, פלורליזם רעיוני, ספקנות וחתירה לאמת. נסכם ונאמר: מורשת הנאורות", לטובת אינטרסים צרים של מעטות. תפקיד האקדמאיות הוא להשיב את העקרונות הללו ולהשיב את האוניברסיטה/האקדמיה אל הדרך הזאת. ותפקידן להילחם בפגעי המשטר, להצביע עליהם ולהציע דרכים חלופות. שהרי בעת הזאת פשטה הדמוקרטיה את הרגל. ותפקידן להילחם בקאפיטליזם ובמיליטריזם. כלומר: חופש, שוויון, אחווה. מופשט מדי? תבחן כל אחת מהן כל אירוע אקדמי לפי סרגל זה: מינויים, קידומים, כנסים, פרסומים, מלגות, פרסים, טקסים, תוכניות לימוד, שליחויות, אורחות, תארים, ביבליוגרפיה, ועוד ועוד. הסרגל קיים לגבי כל אירוע כזה. אני מכירה כל-כך הרבה אירועים בהם נזנח הסרגל לטובת אינטרסים מכוערים, אבל אני יכולה גם למנות כמה שמות של א/נשים הפועלות לפיו (ואף משלמות מחיר כבד על כך). אתה, עידן, אחד הא/נשים הללו. יישר כוח.

  16. imdfl / מרץ 18 2017 17:17

    ראשית, תודה על שלא מחקת. באמת.
    שנית, זכותך למחוק ואין פה שום קשר לשמאל, ימין או חופש ביטוי.
    שלישית, התכוונתי לכל מה שכתבתי ולהבנתי אין בזה שמץ הטרלה. אני חושב שכאשר הפתיח עוסק בהגדרת אקדמאים ותפקידם בעת הזו, יש גם יש מקום (בדיוק הגון בכלל, לא רק בבלוג המסוים הזה) להשיג על הפער בין ההגדרות לבין מה שנבנה עליהן. אפשר להתווכח על פרשנות המציאות שלך, אבל הטענות שלך לא נגועות בחוסר קוהרנטיות או חוסר כנות. הביקורת שלי היא על הבחירה בנקודות האלה, כאשר המסגרת היא "תפקיד האקדמאים בעת הזו". לא הכרתי את יהודה אלקנה טוב כמוך; עדיין, על סמך מה שאני זוכר, אני מאמין שהוא היה מתפלץ מהפרובינציאליות שיש בתוכן שיצקת לתשובה שלך.

  17. עידן לנדו / מרץ 18 2017 20:41

    דוד,

    גם עכשיו לא התייחסת לתוכן הפוסט, זה לא מוסיף לך נקודות. האשמת הפרובינציאליות תמוהה למדי, שכן הפוסט לא מתרכז ב"אקיבוש", כהגדרתך. מחקר בטחוני-צבאי בין כתלי האקדמיה הוא רעה חולה של כל הממסדים האקדמיים בעולם, בין אם הם משרתים כיבוש או לא. בארץ הוא משרת את הכיבוש וזאת סיבה מצוינת לדבר עליו; שהרי הכיבוש מטיל את צילו הכבד על כל הבטי חיינו, ולשים אותו בסוגרים לטובת ה"גלובליזציה" וה"הומניזם" ושאר ההפשטות שרמזת אליהן בתגובתך – זהו האסקפיזם שעליו דיברתי: לדבר על האקדמיה הישראלית כאילו אנחנו בשוודיה. לא תודה.

    והעסקה קבלנית, שליש מהפוסט הזה – קשורה לכיבוש? בקיצור, באת, נבחת, ברחת.

    בוא נעצור כאן. אני מבין שלא בא לך לדבר על תוכן הפוסט. זכותך. גם השיחה הזאת הופכת לא רלוונטית לנושא הפוסט, ואין לי עניין להיגרר אליה. זכותי.

  18. עידן לנדו / מרץ 18 2017 21:22

    דוד, כמו שאמרתי, אתה מוזמן לכתוב על הנושאים שבוערים בנפשך במקום אחר. אני מבין שהבלוג הזה עוסק לדעתך באזוטריה אימפוטנטית. סבבה. מה שלא ברור זה למה אתה שש להידחק אליה במקום לפרוש את משנתך בזירות אחרות שלא נגועות בתחלואים שלי. מוזר.

  19. חמוטל צמיר / מרץ 18 2017 22:53

    הי עידן, פוסט מעולה וחשוב. בקשר לסעיף הראשון: בפיסקה האחרונה אתה מציע כיוון קונקרטי-יחסית לפעולה – להתאחד ולהציב קווים אדומים. אתה יכול להיות קצת יותר קונקרטי?

  20. עידן לנדו / מרץ 18 2017 23:10

    חמוטל,

    נתחיל מהקל אל הכבד. אפשר לנסות להניע מהלך של ועד הסגל בשיתוף עם אגודת הסטודנטים – להשבית את הקמפוס עד שההנהלה תיעתר ותחזיר את עובדות הניקיון להעסקה ישירה. נדמה לי שאחרי כל השנים האלה של מאבקים בפרופיל נמוך שלא הזיזו לאיש, יש מקום לשבור את הכלים.

    ארכיאולוגיה: להציף את השמות של מי שחוקר ומוציא ממצאים מהשטחים. לארגן מפגשים ומחאות בנושא. לא "סימפוזיונים" חלילה, ולא עוד כרך מאמרים. לארגן מרד פנימי בתוך קהילת הארכיאולוגים נגד הקבוצה שמוציאה להם שם של גזלנים קולוניאלים. להפריע בכנסים שלהם (כמו שכבר קרה בכנסים של "עיר דוד").

    ביטחון-צבא: כאן זה קשה הרבה יותר כי מדובר בהרבה מאד כסף שנכנס לאוניברסיטה. בשלב ראשון הייתי שמח לראות יותר מודעות ודיון בנושאים האלה בתוך תחומי הקמפוס, בסנאט וכו'. במקביל להנכיח את התוצרים האלימים של המחקר הזה – בהפגנות מחאה.

    יש מן הסתם עוד דרכים ורעיונות. אני לא פעיל שטח ולכן אני לא רוצה להפריח רעיונות בלי כיסוי. כמו שאני כותב לעתים קרובות, התפקיד של הבלוג הזה הוא בבניית בסיס ידע פוליטי והנעה לפעולה, אבל הוא לא יכול להחליף אקטיביזם אמיתי.

  21. דן / מרץ 19 2017 08:45

    טקסט חשוב ומדוייק.
    אני מכיר את התופעה מעולם האמנות והאקדמיה לאמנות. את העלמת העין, ההסכמה לשתף פעולה וכמובן כשמדובר בקרנות או בכספים גם גדולי ההומניסטים (בעיני עצמם) שוכחים את הקו המוסרי שלהם.
    מקרה מהתקופה האחרונה שהרתיח אותי לחלוטין היה הכרזה של ביבי וחבל התלייה בבצלאל. עולם האמנות געש ורעש – זוהי פגיעה גסה בחופש הביטוי האמנותי שלנו! כנסים והפגנות התרחשו בכל בתי הספר לאמנות.
    אין ספק שמדובר במטרה נעלה, רק עובדה קטנה אחת נעלמה מהכותרות ומן המאבק והיא שמדובר בעבודה של סטודנטית ערביה.
    וכך קרה שמחאה צודקת ונכונה הצליחה לפספס במלואה את הטרגדיה הפלסטינאית ולדרוס ברגל גסה את הציבור המדוכא ביותר בישראל.

  22. איילת בן-ישי / מרץ 19 2017 08:56

    פוסט מצוין וחשוב. רק תיקון אחד והערה אחת.

    התיקון: באוניברסיטת חיפה קיבל ארגון הסגל הבכיר החלטת תמיכה במאבק להעסקה ישירה של עובדות הניקיון (מאבק שמובל על ידי הסטודנטים). ההחלטה התקבלה פה אחד.

    ההערה (שעם המורכבות שלה אני מתלבטת באופן קבוע) היא על כך שכדי להוציא מן הכורח אל הפועל הרבה מן הדברים האלה, עלינו לא רק לצאת בהצהרות וקריאות לקרב אלא להשתתף עמוק בעשיה האקדמית/מנהלית המבאסת. עלינו להשתתף בועדות, ללכת לפגישות – הרבה פעמים עם אנשים ועל נושאים שלא ממש אנחנו רוצים בהם ו/או מעניינים אותנו – כדי להיות שם בדיוק באלף הצמתים הקטנים שבו העוולות נעשות. רק כך נוכל ללמוד איך באמת הדברים עובדים, להתריע עליהם ולנסות לשנות אותם במקומות שהם קורים: להצביע נגד תכניות לימוד מסוימות, להיאבק על תקנים במקום העסקה קבלנית של מרצים, לוודא שנציבות ההטרדות המיניות באוניברסיטה מודעת לבעיות המיוחדות שיש לעובדות מנהליות ו/או ערביות במוסד ועוד כהנה.

    למען הסר הספק, זו לא טענת "עדיף להתגייס ולהיות מוסריים במחסום מאשר לסרב" – אני תומכת גדולה בסירוב. אני כאן מדברת על לקיחת אחריות שלנו כמרצים ומרצות (בייחוד עם קביעות) על המהלכים שנעשים בשמנו ו(לכאורה) למעננו ושימוש בפריווילגיות הרבות והמגוונות שלנו למען המוחלשים מאתנו במערכת (המוחלשים מאתנו ע"י המערכת, ובין השאר על ידינו אנו).

  23. עידן לנדו / מרץ 19 2017 10:07

    תודה דן ואיילת.

    איילת: תודה על המידע, עדכנתי בפוסט. אני רוצה רק לחדד ש"החלטה" זה חשוב אבל כל עוד אין בצידה שוט, אין בה הרבה תועלת. דוגמה אישית: לפני כמה שנים הסתכסכתי עם הנהלת אונ' בן גוריון, שהחליטה לנכות לי מהמשכורת את תקופת ישיבתי בכלא הצבאי (בגין סרבנות). לכולם היה ברור שמדובר בענישה פוליטית, ואכן, ועד הסגל קיבל "החלטה", ושלח "מכתב" להנהלה, בדרישה לבטל את הסנקציה הזאת, כולל מילים מאד חריפות על הפרת התקנון האקדמי. נו, ומה יצא מזה? כלום. הוועד כנראה חשש להעמיד במבחן אמיתי את הצהרתו. מנהלים בכלל ונשיאי אוניברסיטאות בפרט לא מתרגשים מהצהרות. אקדמאים, שמילותיהם אמנותם, נוטים לשכוח את זה (ולכן מרבים לעסוק בהפצת "עצומות" וכו', פעילות סרק ברוב המקרים).

    מסכים לגמרי לגבי הכורח המבאס להשתתף בעבודה המנהלתית, אבל כאן מטרתי היתה רק להעיר את אלה שכבר שם ואולי לא רואים בזה כורח מבאס אלא שליחות חשובה.

  24. עדי / מרץ 20 2017 09:04

    מצוין, טוב שפעם אחת נאמרים כל הדברים האלה בצורה ברורה, יסודית וממצה. הכעס שלי על האקדמיה, בדיוק בגלל הדברים שאתה כותב, חי אצלי כבר שנים. אני מתוסכלת בגלל חוסר היכולת לעשות משהו.
    רק חבל לי שלא ידעתי על הערב הזה. הייתי תלמידה של יהודה אלקנה בין 1984-88, אהבתי והערכתי אותו מאוד ובעיקר, אף שלא הצלחתי לגמור את הדוקטורט למדתי ממנו הרבה מאוד.

  25. עדי / מרץ 20 2017 09:09

    שכחתי לשאול: יש לי אפשרות לשתף את הפוסט הזה בפייסבוק? לא שזה עוזר למשהו, אבל אולי כמה אנשים בכל זאת ישימו לב.

  26. עידן לנדו / מרץ 20 2017 10:55

    תודה, עדי. ברור שאפשר, יש כפתור "שתף" מתחת לטקסט.

  27. אליהו / מרץ 21 2017 12:14

    תודה עידן על דברים נכונים וחשובים כרגיל. התלבטתי עם להגיב לעניין החרם שהוא שולי כאן ונוכח חדשות הבוקר החלטתי שכן.

    ראשית, אני לא חושב שיש שום דבר "לא הגייני" באקדמאי שקורא להחרים את המוסד שבו הוא עובד. ככל שידוע לי מדיניות החרם הוא עניין מוסדי, לא אישי ונוגע לסוג פעילות קונקרטי: שיתופי פעולה בינלאומיים (מוסדיים). כלומר אותו אקדמאי קורא להגביל חלק מהפעילות של המוסד שלו. מחיר קטן על עוול גדול. זה אכן "לא הגייני" אם מרצה מארגן כנס בינלאומי בישראל ותוך כדי כך פועל להחרמתה, אבל קשה לי להאמין שיש מקרה כזה, אולי בשוליים.

    שנית, הקריאה אכן מונחת לפתחם של אקדמאים ישראלים. היא מונחת בשלל צורות וגוונים, מחוקרים "מערביים" ששואלים את עמיתיהם הישראלים לדעתם, האם עליהם להחרים את האקדמיה הישראלית ועד חוקרים פלסטינים (ואחרים) שמבקשים מעמיתיהם הישראלים להצטרף אליהם. ההצטרפות הזו, ככל שאני יודע, מעודדת וחשובה לחברי התנועה.

    האם החרם הוא אפקטיבי? סביר להניח שהוא נדון לכישלון לפחות בזמן הקרוב, כמו שכל פעילות למען זכויות אדם "בעת הזאת" נדונה לכישלון בעולם שרוב מנהיגיו בכלל לא מכירים בקיומו של המושג. ועם זאת, אנחנו לא באמת יודעים מה אפקטיבי ומה לא ולפעמים אנחנו עושים דברים כי הם פשוט הדבר הנכון. אני מתקשה לחשוב שיש לנו מחלוקת בעניין הזה, במיוחד מאחר שציינת כאן את ברק כהן, שמהווה דוגמה מצוינת להליכה עם הראש בקיר שאת תוצאותיה (כפי שמלמדת הפעילות שלו) קשה לחזות.

  28. עידן לנדו / מרץ 21 2017 13:46

    אליהו,

    תודה. באמת גם אני לא רוצה להיסחב לדיון הזה, כי מראשיתו אני סבור – בניגוד לך – שהוא דילמה לאקדמאים בחו"ל ולא לנו, והתעסקות אינטנסיבית מדי בדילמות של אחרים כבר הפכה להתמחות ישראלית שנזקה ידוע ומוכר – העלמת עין מדילמות שדחוף יותר להכריע בהן ולפעול. עם כל הכבוד למה "מעודד" מחרימים מחו"ל, מדובר בגורם מאד מינורי, ובאמת שלא חשוב לי לעשות להם נעים עם ההחלטה שלהם. הרפרנט הרלוונטי של המחרימים מחו"ל הוא אקדמאים פלסטינים והחברה האזרחית הפלסטינית; הסולידריות היא איתם.

    ההפרדה בין "מוסדי" ל"אישי" יפה בתיאוריה וקשה מאד ליישום, ודוגמאות יש למכביר (כבר ראיתי מחרימים נקרעים בין הצורך לכתוב מכתב המלצה לקולגה בישראל לבין תמיכתם בחרם). קו הגבול מאד סובייקטיבי. חלק חשוב מהצלחת הקריירה האקדמית שלי ושלך הוא שגשוג האקדמיה שבתוכה אנו פועלים. לחתור תחתיה ועדיין לדרוש את מירב התמיכה (קרנות, סיוע מרשויות האוניברסיטה וכו') זה חוסר אינגריטי. זאת עמדתי האישית אבל אני לא נוזף באף אחד ולא "מחרים" מחרימים וכו'. העניין כולו באמת לא חשוב, לדעתי.

  29. חמוטל צמיר / מרץ 21 2017 16:52

    הי עידן, תודה על התגובה. הכל נכון. האמת היא שאני התכוונתי בשאלתי בעיקר לסוגיה של שיתוף הפעולה של האוניברסיטאות עם הצבא… זה נראה לי נושא שלא רק שאין כמעט פעילות בעניינו, אלא אפילו הידע עליו "סמוי מן העין" ומושתק.

  30. גיל ב' / מרץ 24 2017 22:58

    זה מזכיר לי אירוע משירותי הצבאי כמתכנת בממר"מ בשנות השמונים. הזמנו תוכנה כלשהי מחברה אמריקאית וזו סירבה לספק את התוכנה עד שנתחייב שהיא לא תשמש כחלק מתוכנית "מלחמת הכוכבים" של רייגן. אני זוכר שאז זה שעשע אותי אבל כעת אני חושב שזו דוגמא לצעד מינורי ופשוט למה שקראת לו למעלה.

  31. עידן לנדו / מרץ 24 2017 23:03

    גיל,

    כן, על זה אני מדבר כל הזמן. ספציפית על אחריותם של עובדים בתעשיות הסייבר וההייטק, שעבודתם משרתת גם פשעים נוראים של משטרי אימה, כתבתי בפוסט על סחר הנשק עם ברזיל (פוסט ארוך, אבל הקטע הרלוונטי הזה קצר ומופיע לקראת סופו):
    https://idanlandau.com/2016/02/04/technologies-of-oppression-between-israel-and-brazil/

  32. אסתר בן חור / מרץ 29 2017 18:08

    שלום עידן
    מאז ש"גיליתי" אותך אני קוראת בקביעות את הפוסטים והמאמרים שלך
    אפשר לשלוח לך צק עבור טירחתך ותרומתך? (מעדיפה צק על פני כרטיס אשראי)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: