לא תיסע לארץ אויב ולא תדבר איתו בערבית
אתמול נגזרה על סעיד נפאע, לשעבר ח"כ במפלגת בל"ד, שנת מאסר בפועל, בעוון ביקור במדינת אויב ומגע עם סוכן זר. בשנת 2007 יצא נפאע בראש משלחת של כ-300 אנשי דת דרוזים לסוריה, במטרה לבקר אתרי דת ובני משפחה. במהלך הביקור הוא נפגש עם טלאל נאג'י, סגן מזכ"ל החזית העממית (הוא "הסוכן הזר"). בטיעונים לעונש נכתב: "הנזק כתוצאה מפגישה של אדם כזה עם בכיר בארגון מחבלים הינו בוודאי כבד מאד".
בוודאי כבד מאד. בלי ספק כבד מאד. נפאע למעשה הצטרף לשורה ארוכה של אנשי ציבור ופוליטיקאים ישראלים ששילמו בחירותם על חציית הקווים ל"מדינות אויב" ותעוזתם להיפגש עם "סוכנים זרים". הנה רשימה הסטורית קצרה.
- ספטמבר 1977: ראש המוסד, יצחק חופי, ושר החוץ משה דיין, נפגשו במרוקו עם חסן תוהאמי, סגן ראש הממשלה של מדינת האויב מצרים. השיחות החשאיות הכינו את הקרקע להסכם השלום עם מצרים.
בשובם ארצה, נשפטו חופי ודיין ונכנסו לשנת מאסר בכלא.
- אוגוסט 1986: יועץ ראש הממשלה לענייני טרור, עמירם ניר, נפגש בפריז עם ד"ר חסן רוחאני, סגן יו"ר הפרלמנט של מדינת האויב איראן ומזכיר הוועדה לביטחון לאומי בטהרן. הפגישה נועדה לחזק את הקשר עם מתנגדי חומייני באיראן.
בשובו ארצה, נשפט ניר ונכנס לשנת מאסר בכלא.
- אפריל 1987: שר החוץ, שמעון פרס, ומנכ"ל משרדו, יוסי ביילין, נפגשו בלונדון עם מנהיג מדינת האויב ירדן, המלך חוסיין, וחתמו איתו על "הסכם לונדון". ההסכם טורפד בידי ראש הממשלה יצחק שמיר. המגעים האלה היו חוליה אחרונה בשרשרת הסטורית ארוכה של פגישות חשאיות של מנהיגי ישראל – בן גוריון, גולדה מאיר ועוד – עם בית המלוכה הירדני.
בשובם ארצה, נשפטו פרס וביילין ונכנסו לשנת מאסר בכלא.
- אוגוסט 1987: שר האנרגיה, משה שחל, נפגש עם ניזאר חמדון, שגריר מדינת האויב עיראק בוושינגטון, על רקע מלחמת איראן-עיראק והצטננות היחסים בין ישראל לאיראן.
עם שובו ארצה, נשפט שחל ונכנס לשנת מאסר בכלא.
- נובמבר 2007: שר הביטחון, אהוד ברק, נפגש בוושינגטון עם פייסל אל-מקדאד, שר החוץ של מדינת האויב סוריה.
בשובו ארצה, נשפט ברק ונכנס לשנת מאסר בכלא.
- אוגוסט 2010: נציג ישראלי רשמי נפגש עם נציג אויב ישראל, איש החמאס עומאר עבד אל-ראזק, לשעבר שר האוצר בממשלת איסמעיל הנייה. הפגישה החשאית נערכה בנתניה ונידונו בה עסקת שליט וירי הרקטות לישראל.
בצאתו מן הפגישה, נשפט הנציג הישראלי ונכנס לשנת מאסר בכלא.
דבר השופטים
אני קורא את גזר הדין ומתקשה להבין במה פשע נפאע. עצם הנסיעה לסוריה? דרוזים ישראלים חוצים את מעבר קונייטרה לתוך סוריה דרך שגרה. פוליטיקאים ואנשי-סוד ישראלים פוקדים את בירות ערב במשך עשרות שנים. על כן האישום בדבר "ביקור בארץ אויב" הוא קשקוש בלבוש. ואיזה "מגע" בדיוק קיים נפאע עם "הסוכן הזר", טלאל נאג'י מהחזית העממית? ברור לכל שהמפגש הזה לא היה עילת הנסיעה; נפאע יצא בראש משלחת של 300 דרוזים לביקור דתי ומשפחתי. המדינה גם אינה טוענת שיש בידה ראיות להעברת מידע רגיש או סודי לידי נאג'י. שימו לב ללשון הנפתלת של השופטים, שכל מטרתה לעמעם ולטשטש את היעדרן של כל ראיות מפלילות נגד נפאע:
"דומה כי נסיבות המקרה שלפנינו מגלמות בצורה מובהקת סוג מפגש, אשר מאפייניו מהווים בפועל סיכון לביטחון המדינה או לכל הפחות דבר העשוי להביא לפגיעה כזו. הכוונה היא לסיכון ביטחון המדינה הנובע מפגישה של אישיות ישראלית בכירה מאוד, נבחר ציבור, בעל נגישות מירבית למידע – עם בכיר בארגון טרור".
"מגלמות בצורה מובהקת סוג מפגש". כלומר, ההפללה היא על בסיס סוג המפגש שקיים נפאע, ולא על בסיס המפגש הקונקרטי. "לכל הפחות דבר העשוי להביא לפגיעה כזו" – ולא, בפשטות, מפגש שהביא לפגיעה כזו.
גזר הדין הזה הוא תועבה משפטית. הוא עצמו תועבה והוא שייך לסוג של תועבה משפטית מוכרת – חריצת דין גזענית נגד ערבים באשר הם ערבים. לא דוגמה בודדת, ולא מהיום.
והאמת היא
והאמת היא שנפאע חטף רק כי הוא ערבי. וחטף חזק במיוחד משתי סיבות: ראשית כל, הוא חבר בל"ד, מפלגה שהשלטון הישראלי שם לו למטרה למחוק ולרסק באמצעות רדיפה פוליטית של מנהיגיה, עד חורמה (זוכרים את עומר סעיד?). ובאתנוקרטיה כמו באתנוקרטיה – גם בית המחוקקים וגם הרשות השופטת מתיישרים לפי קו השלטון (לאחר גזר הדין הכריז ח"כ יריב לוין: "עכשיו תורה של ח"כ חנין זועבי לשלם את המחיר על בגידתה"). ושנית, נפאע הוא דרוזי, ו"ככזה הוא צריך להיות 'ציוני טוב'", כמו שכותב הרב אליהו קאופמן, "כי כך 'חינכו' את הדרוזים".
אז הנה, גם זה קרה, והשמים לא נפלו. ישראלי נכנס לכלא לשנה שלמה רק כי העז לדבר עם האויב. המדינה נוהמת: אני מדברת עם האויבים, לא אתה. ובטח שלא מדברים עם האויב בשפה שלו. רק בעברית מותר. ובכלל, די כבר עם כל הערבית הזאת.
וגם זה לא קרה: אף ציוץ מחאה לא נשמע ב"שמאל" הישראלי. שנה בכלא על מפגש עם האויב? ח"כ לשעבר? ערבי?
פחחח. אנחנו ציונים טובים, ולעזאזל נימלר.
* * *
[למען הסר ספק: תמיכתו של סעיד נפאע במשטר של הקצב מדמשק היא נתעבת, ולפחות בעיניי, מסוכנת מבחינה פוליטית הרבה יותר מפגישותיו עם פלסטינים בסוריה. אבל גם היא – חירוק שיניים דמוקרטי – חוסה תחת חופש הביטוי, ואין בה כדי להצדיק את רדיפתו].
לא למות טיפש 
מן הסתם רוחו של החוק שאוסר על מפגש עם סוכן זר, היא לא לאסור על גורמים מהממשלה להפגש, בשם הממשלה באופן רשמי ולאחר שהוסמכו לכך, עם גורמי אויב. ההשוואה הזאת היא דמגוגיה.
הגורם הוא חבר כנסת, וראוי שיקפיד על החוק אפילו יותר מאזרח רגיל. החוק אוסר על מפגש עם "סוכנים זרים", לא רק מסירת מידע. בכיר בחזית העממית נכנס להגדרה הזאת היטב. ולכן הוא הולך לכלא לשנה.
לדעתי יש היגיון בחוק הזה, באותו אופן שיש היגיון בחוקי תנועה (אתה נענש על לשתות ולנהוג, לא רק על לשתות ולעשות תאונה). גם אם אין, אז שיפעל לביטול החוק, ולא יעשה מה שבא לו.
אין פה גזענות נגד ערבים, פשוט יש קשר סטטיסטי בין להיות ערבי לבין להפגש עם סוכן זר.
יותם,
כן, ועל כן "רוחו" של החוק, כדבריך, איננה לגיטימית. מי הסמיך את ביילין לדבר עם המלך חוסיין בשמי? כזכור לי, מאות אלפי ישראלים צעקו ברחובות "פושעי אוסלו לדין". זה לא היה בשמם. מנהיגים נוטלים לעצמם זכויות מסוימות ורק בדיעבד טורחים למצוא "הסמכה". מבחן השוויון בפני החוק לא בטל כאן; מה שמותר לברק ולביילין צריך להיות מותר גם לנפאע.
החוק נגד מפגש עם "סוכן זר" ניתן לפירוש גמיש מאד, כידוע. כשהמדינה חפצה היא אוכפת אותו וכשלא, אז לא. כשאין לו הצדקה בטחונית – וגם אתה לא טוען שהיתה כאן, וגם המדינה לא – הוא בבחינת כלי לרדיפה פוליטית.
הקשר הסטטיסטי שהזכרת הוא הוא גם לא רלבנטי וגם לא מבוסס. לא מרשיעים על סמך קשר סטטיסטי. והאנלוגיה לחוקי תנועה היא דמגוגיה זולה: יש קשר סיבתי מובהק בין שתיה לבין נהיגה מסוכנת. אין, ולא קיים אלא רק במוחם של גזענים קנאים, קשר סיבתי מובהק בין היות ערבי לבין פגיעה בבטחון המדינה.
מדינה פאשיסטית לא פחות מרוסיה של פוטין. את ח"כ מכהנת חנין זועבי מאשימים כי הפריעה לתפקודו של שוטר ואילו את מירי רגב ואביגדור ליברמן המסיתים בראש חוצות נגד הפלסתינאים , נגד ערביי ישראל ונגד מבקשי המקלט, איש לא מאשים. בושה!
הצורך להסיר ספקות מסויימים הוא מוזר בעיני. אני מניח שגם הקרבה בין, נאמר, פרס וביילין לבין הקצבים מוושינגטון היא נתעבת ונסבלת רק בתוך חירוק שיניים דמוקרטי. מדוע אין צורך להסיר את הספק הזה?
יורם, בתוך עמי אני יושב. חסכתי לעצמי התייחסויות להסחות-דעת צפויות. זה נקרא רפואה מונעת.
פר×פ' ×¢××× ××קר , ×× × ×××× ××××× ××× × ××ק×ר ×ת ×רצ×× ××××× × ×× ×××××ת . ××× ××× ××¦×¢×§× ××× ×ª××× ××××סת ××©× ×ש×××. ×××ª× ×©×× ×× ×ª××× ×××¢× ×× ×××¢×× ×× ×× ×× ××××× ×× ××©× × ×× ××× × ×¢×©×ª ××ר×× , ××××× × ××ª× ××, ×ר×××. ×ת×ר ××× ××× ×©×× ××× ×××× ××× ×××תר ש×××¨×ª× , ××× ×¨×××, ××× ××ק×××× ×ש××× ×××¢×× ×××ª× ×©×× ×©×ª× ×¦× ×ת ××××××ת ש×× ×צע×ק ×ת ×¦×¢×§×ª× ×©× ××× ×©××× ××××××ª× ×××ª× ×¡× ×צ××¨× ×¨×××× ×××× ×××××ת ×צפ×× ×××¨×ª× ××× ×¨×§ ××ש ש×××.××××§×¨× ××××××ת ××× ——————————————–
אבי, תגיב שוב, בעברית.
עידן – לרפואה הזו יש תופעות לוואי.
הגינוי הנוסחתי של אויבי ישראל והמערב (והשימוש במונחים כמו "קצב" ו"נתעב") מנציח את התחושה שמפעמת בלבבותיהם של הישראלים היהודים, כולל אלו שמחשיבים עצמם כחלק ממה שכינית "השמאל" הישראלי ש"גם אם אנחנו לא לגמרי בסדר אז ברור שאין מה להשוות בינינו לבין אויבינו הנבזיים".
יורם, אין לי בעיה לומר שאסד הוא קצב – אחד הגדולים בדורנו. הוא הרוויח את זה ביושר, וכשאני משתמש במלים כאלה – כאן כמו במקומות אחרים – אני מתבסס על מעשיו של האדם, ולא על ההשלכות הפוטנציאליות של השימוש שאני עושה במילה זו או אחרת על קהל מסוים. אני לא פוליטיקאי.
הגינוי גם אינו "נוסחתי" – בבלוג הזה כמעט אף פעם לא עשיתי שימוש במונח "קצב". כלומר, סיפחת אותי לתופעה שמעצבנת אותך אבל אני לא באמת חלק ממנה.
ולבסוף, האמירה בפוסט הזה ברורה לגמרי, כך נראה לי, ורק מאותגר-קריאה קיצוני יכול לפרש אותו כ"מחילה" על פשעי מדינת ישראל לאור פשעי אסד.
ההשוואה בין מגעים רשמיים של הממשלה לביקור אישי של אדם שלא הוסמך על ידי הממשלה מופרכת. הדבר דומה לעבריין תנועה שיצדיק את מעשיו בכך שניידת משטרה נסעה פעם במהירות 150 קמ"ש במרדף אחרי חשוד. האנלוגיה הרלוונטית היא מקרים כמו אייבי נתן, שדווקא אינו ערבי למיטב ידיעתי, ולמרות זאת נשפט על סעיף דומה ולתקופת מאסר דומה.
("למען הסר ספק": לא היה צריך לשפוט לא את זה ולא את זה.)
ההשוואה לא מופרכת, מיכל, כי החוק לא מבחין בין "מגעים רשמיים" לביקור אישי. אלה המנהיגים עצמם ששמים את עצמם מעל החוק. החוק עצמו חסר ערך; ודאי וודאי שצריך להיפגש עם אויבים, אחרת לא נתגבר על העוינות והאיבה אף פעם. המנהיגים יודעים זאת ולכן מפרים את החוק לפי ראות עיניהם; מה שפסול כאן זה שהם (במש"פיות של מערכת המשפט) שוללים את אותה זכות מאזרחים אחרים, ובאופן מיוחד מערבים. דווקא ערבים יכולים לגשר בינינו לבין העולם הערבי הרבה יותר טוב ממה שברק, פושע המלחמה, יכול.
ובאנלוגית התחבורה שלך: החוק לאיסור מפגשים עם סוכן זר איננו כמו החוק (הראוי) להגבלת מהירות אלא כמו החוק (המיותר) להדלקת אורות בכביש בינעירוני גם בקיץ וגם באור היום.
אני לא מתמצא בפשעיו של אסד אבל אני אופתע אם יתברר שהרוויח את התואר קצב ביושר רב יותר מקלינטון, בוש, או אובמה. ובכל זאת, כפי שאתה מעיד, אתה שומר את המונח "קצב" רק לאסד.
בהקשר של ההערה האגבית על נתעבותו של הקצב אסד, משמעותו של הפוסט היא שאתה תובע מישראל ומהשמאל הישראלי עמידה ברף מוסרי גבוה בהרבה מרמתם של אויבי ישראל (ובכללם נפאע). בהקשר הזה, התביעה שלך נתפסת כטהרנות. הישראלים צריכים לעמוד בסטנדרטים גבוהים גם כאשר הם מתמודדים עם אויבים שפלים.
גם בעיטה בתחת היא צעד קדימה.
תודה לך על שזיעזת את האדישות שבה קיבלתי את החדשות בדבר מאסרו הצפוי של הח"כ לשעבר.
סיפרתי לעצמי שכמו עזמי בשארה הוא סוג של בוגד.
עכשיו יש לי מחשבות כפירה לגבי בשארה.
יוצא מן הכלל היה אייבי נתן שלא היה מוכן להמיר קנס תמורת עיקרון. אבך זה היה לפני מיליון שנה. ומאז העולם השתנה, לפחות בקשר עם מצרים.
יורם, מה זאת הטהרנות הנוקדנית ומפצלת השערות הזאת? הוא דיבר על מישהו שנסע לסוריה, לא לארצות הברית (וגם לא הבנתי את הסתירה בדבריך – איך הוא גם *מקל* על השמאל וגם *מחמיר* אתו, בשתי התגובות העוקבות שלך?).
מעולם לא אמרתי שמרשיעים על סמך קשר סטטיסטי. פשוט טענתי שרוב מי שנוסע להפגש עם אנשים ממדינות אויב הם ערבים, ולכן הם גם מורשעים באותה העבירה יותר מיהודים. לי למשל, אין מה לחפש בסוריה, וכנראה יעצרו אותי אם אעבור את הגבול שם. זה הסבר הרבה יותר סביר ל"אפליה" שכביכול אתה מציג.
הטענה שגם גורמים רשמיים בממשלה צריכים לעמוד בפני אותו דין לא באמת מוכיחה אכיפה סלקטיבית פסולה. זה התעלמות מוחלטת מהנסיבות השונות בכל אחת מן הפגישות. וגם אם באמת יש חסר בנוסח החוק, זו לכל היותר ביקורת טכנית על לשון החוק (ואגב, אני עצלן מדי כדי לחפש ציטוט אבל לא אתפלא אם באמת יש התייחסות שם לכך).
אני מסכימה לכל דבריך, אבל אני לא מבינה למה לא העלית כאן את המקרה של עזמי בשארה. עזמי בשארה נרדף בשל אותם דברים. ולא, ענת הופמן, אין צורך להרהר שנית, הכנסת איבדה את אחד האנשים המצוינים שלה! בכלל, כשעולה האשמה בבגידה, בדרך כלל מעשי המאשימים חמורים ובוגדניים יותר ממעשי המואשמים. קחו את מקרה ענת קם, לדוגמא. מי כאן הבוגד, כלום לא מי שעשו את הדברים שענת קם ואורי בלאו חשפו? האשמת סעיד נפאע היא מעשה בוגדנות, שפוגעת בשלום אזרחיות ישרעל, כפי שהראית, עידן, בפוסטים על המלחמה הארורה. נתניהו, יעלון, גנץ, הם הבוגדים שפגעו בבטחונינו. שנת מאסר זה כלום על פשעי הבגידה והרצח (קצבות, אם תרצו) והחמס שלהם. קרנפות היא מילה רכה על מעשי הבוגדנות של המשפט בישראל. בגידתם בצדק, בחוק, בשוויון, בחירות, באזרחיות – אינה נסלחת.
יעל חבר.
א. עזמי בשארה הואשם בריגול לטובת החיזבאללה. הוא לא הורשע מעולם כי ברח מהארץ והסיפור הזה מסריח לשמיים (אם הוא באמת היה אשם איך נתנו לו לברוח בכזאת קלות?) אבל זה לא דומה כי הוא לא סתם הואשם בשיחה עם פעיל חיזבאללה אלא ממש בריגול.
ב. עזמי בשארה איש מצוין? בדיוק דוגמה לצביעות של אוהבי הצדק והמוסר. לא שונה מאנשי השמאל שתמכו בסטאלין כי ארה"ב (מה שנכון) עושה פשעים נוראיים. עזמי בשארה האמיץ, הפולמוסן, השנון והנוקב הפך לשלולית של חנופה מול הדיקטטור אסד ובכך הרס את כל ההערכה שהייתה לי אליו.
התגובות כאן משעשעות. (רפואה מונעת וכו')
עזמי בשארה היה עבורי מודל למבחן הפשיסטי של השמאל: כדי לזהות איש שמאל מקובל ככזה, יש להתבונן בו מתקרב לרודן רצחני. איש שמאל אמיתי ירים את ידיו, יפשק אותן, יתקדם מעט ויחבק את הנבל. מאז עלו בי ספקות לגבי כלליות המודל, אבל הוא בוודאי תקף לעזמי.
אורי אבנרי מספר ב"אויבי, אחי" שהוא לא עמד לדין על המפגש עם ערפאת בביירות בגלל סעיף בחוק שמחייב להוכיח שהמפגש נועד או יכל לפגוע בבטחון המדינה. הספר לא לידי כך שיכול להיות שחובת ההוכחה (ההפוכה) היא על הנאשם דווקא, אני לא בטוח. בכל אופן יש להניח שעל בסיס הסעיף הזה המדינה מצדיקה את ההבדלים שציינת.
סמולן, הסיבה שנחסמת בבלוג הזה היתה האובססיה שלך עם "סמולנים". לא פעם ולא פעמיים הבהרתי לך ש"מבחני היושרה" וצקצוקי הזעזוע שלך מן ה"סמולנים" לא מעניינים אותי וגם לא נחשבים בעיני דיון פוליטי – עילת קיומו של הבלוג. עד להודעה חדשה, אם כן, חזור נא לשדות המרעה האינסופיים של "בגידת הסמול" ברשת, מדובר הרי במאות אתרים שוקקי פעילות, והנח לבלוג הזה לעשות את שלו.
אנונימי, כמו האחרים, אתה לא מסביר מהו ההבדל שעושה הבדל כאן.
חובת ההוכחה על הנאשם? אם כן, כיצד יכול להוכיח ביילין שמגעיו עם הירדנים לא נועדו לפגוע בבטחון המדינה, ואילו נפאע אינו יכול? אני שוב מזכיר לך – מאות אלפי ישראלים משוכנעים שביילין כן פעל במטרה לפגוע בבטחון המדינה. הם טועים? אולי. אבל מדוע יש להתעלם מעמדתם יותר מאשר מעמדתו של כל מי שטוען שנפאע התכוון לפגוע בבטחון המדינה? גם כאן, חובת ההוכחה עליו (לדבריך), ולמה שנאמין לו פחות מאשר לביילין?
זה משחק מעושה. ברור לך שלא זה העניין. במקרה הספציפי הזה אין שום עדות למידע סודי כביכול שהועבר לידי איש החזית העממית. עצם המפגש נתפס כלא חוקי. ואני אומר – ממתי עצם המפגש עם אויב לא חוקי? עשרות מפגשים כאלה קרו וקורים כל הזמן. הקריטריון היחידי שמבדיל בין הכשר ללא-כשר כאן הוא חותמת השלטון: זה לרוחי, זה לא לרוחי.
זה לא עיקרון של חוק, זה עיקרון של שרירות הכוח. לקבל אותו כמובן מאליו זה לקבל שהמשטר בישראל לא דמוקרטי. זה מה שאתה ואחרים עושים – באיצטלה מגונה של לגאליות.
ממתי ממתי עצם המפגש עם אויב לא חוקי? מ-1977. לשון החוק: "מי שקיים ביודעין מגע עם סוכן חוץ ואין לו הסבר לכך, דינו – מאסר חמש-עשרה שנים." http://www.nevo.co.il/law_html/Law01/073_002.htm#Seif533
אני לא בקיא בפרטי המשפט, אבל ניתן לשער שנפאע, להבדיל מביילין ואבנרי, לא הצליח לספק הסבר שכזה. על כך שהעונש מופרך אין ויכוח.
תגובה שהתכוונתי להוסיף: "אגב, ראה לדוגמה את סעיף 97 בחוק: "מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם." גם כאן אינך מוצא הבדל בין פעילותם של פוליטיקאים לפעילותם של אזרחים?"
אחרי שהקלדתי הבנתי את הקושי הטמון בכך שנפאע הוא נבחר ציבור. אחשוב על כך עוד.
אנונימי, בשלב הזה כדאי שתזדהה. כך נהוג כאן.
אני בכלל לא נכנס כאן לעניין לשון החוק. העניין עקרוני, לא צריך להיות שום הבדל בין פוליטיקאים לפוליטיקאים בדימוס, לנבחר ציבור או לפעיל ציבור, זקן או ילד, ערבי או צ'רקסי. כולם שווים בפני החוק. רק מדינה חרדת-שלום כמו ישראל מערימה מכשולים על מי שרוצה להיפגש עם האויב. אין שום ערובה שמפגשים של פוליטיקאים מקדמים את השלום יותר ממפגשים של אזרחים. לפחות מול הפלסטינים, המציאות הוכיחה בדיוק ההפך.
ונקודה עקרונית נוספת: אין שום סיבה שחובת ההסבר/הוכחה תחול על האדם שבוחר להיפגש עם האויב. חזקת החפות עומדת לו (כשאדם יוצא עם נשק מביתו – אקט מסוכן יותר מפגישה עם פלסטינים, לדעתי – האם הוא צריך להוכיח שאין בכוונתו לרצוח מישהו? או שמא הרשויות שעוצרות אותו צריכות להוכיח כוונה כזאת?)
תבוא המדינה ותוכיח שהנפגש עם האויב סיכן את בטחון אזרחיה (מעדיף את זה על הביטוי הפשיסטי-משהו, "בטחון המדינה"). לא הוכיחה? שתתאפק. ושתרסן את מנגנוני החושך שלה.
כל זה אמור להיות מובן מאליו במשטר דמוקרטי. הצורך להסביר זאת מעורר דכדוך.
ראיתי בלווין את סרטם הנפלא של האחים טביאני "קיסר חייב למות". הסרט מספר על אסירים באגף השמור המעלים על הבמה את המחזה "יוליוס קיסר" של שייקספיר. ושוב עולה השאלה: מי כאן הבוגד? יוליוס שרומם את רומא, אך הפך לרודן או ברוטוס רעו שרוצח אותו למען רומא חופשית, או אנטוניו המסית את העם למלחמה במורדים שרצחו את יוליוס? המורדים ניגפים במלחמה זו וקסיוס וברוטוס נופלים על חרבם. אבל מי, באמת, היה הבוגד ומי פעל למען מטרה נעלה? ונחזור לענייננו: מי כאן הבוגד? ולגבי עזמי בשארה, גם אם תמך באסד (אני לא מצויה בפרטים ולא מאמינה למה שאומרת התקשורת), אין ספק שהוא תרם לצדק ולחופש הרבה יותר ממאשימיו.
אני עמרי
יעל,
הנה אמרה שקרובה מאד ללבי, ברוח דברייך:
A patriot must always be ready to defend his country against his government
(Edward Abbey)
חתיכת טיפוס הוא היה, אבי הזה. ממליץ להתוודע אליו.
ואפשר להתעכב גם על "נבחר ציבור, בעל נגישות מירבית למידע", כאילו יש לו באמת נגישות מירבית למידע
מדליק האבי הזה.
כשירות לציבור, לינקים להכרעת הדין ולגזר הדין המלאים:
http://www.nevo.co.il/psika_html/mechozi/ME-11-12-47188-11.htm
http://www.nevo.co.il/psika_html/mechozi/ME-11-12-47188-5555.pdf#xml=http://www.nevo.co.il/Handlers/Highlighter/PdfHighlighter.ashx?index=2&type=Main
הפגישה החשאית נערכה בנתניה …
בשובו -ארצה., נשפט הנציג הישראלי ונכנס לשנת מאסר בכלא.
נתקן.
כנראה אין לזה התייחסות בחוק וזה חסר אבל בהיגיון נראה ברור שחוק כזה אמור לחול רק על מי שלא מייצג את המדינה.
נראה שיש הרבה איסורים שלא חלים על בעלי תפקידים מתאימים. לדוגמה האיסורים על הפצת מידע סודי בטלים לגבי העברתו בין המוסמכים לכך. וכו'
אריק, אותי לימדו שמה שאינו אסור בחוק – מותר.
במקרה הנוכחי, נציגי המדינה מפרים את החוק דרך קבע. העובדה שהם אינם נענשים מלמדת שהחוק כשלעצמו אינו מגן על בטחון המדינה. החרפה כאן היא לא של השלטון, שממילא עושה מה שבא לו, אלא של מערכת המשפט, שהפנימה את האיפה-ואיפה הזה. וגם של המחוקק, שהותיר על כנו חוק שונא-שלום שכזה.
כל כך מקומם
"נזק שהינו בוודאי כבד מאוד"
"סוג מפגש, אשר מאפייניו מהווים בפועל סיכון לביטחון המדינה או לכל הפחות דבר העשוי להביא לפגיעה כזו"
זה אולי סיבות של מערכת הביטחון לבדוק מה היה במפגש.. איך זה הפך לסיכומו של השופט? החשד הפך לעילת העונש? איפה החקירה, ההוכחות, העדויות, הסכנות והפגיעות שהתגלו?
אני באמת לא מבינה.. שופטים לא מתביישים לא להיות שופטים יותר? הם מודעים בכלל למה שהם עושים? הם שמים לב שנהיו חותמות גומי לחשדותיה של מערכת הביטחון ולא אכפת להם? או שהם איבדו את זה לחלוטין?
"בשובם ארצה, נשפטו פרס וביילין ונכנסו לשנת מאסר בכלא" מתי נשפטו פרס וביילין וישבו בכלא? ואהוד ברק ואחרים?