בוגדים במדים

"התכלית האסטרטגית של המבצע היא ביסוס ושיקום ההרתעה".
(אלוף עמוס ידלין מרגיע, עם פתיחת "צוק איתן")

"הושגה הרתעה חסרת תקדים".
(אמנון לורד מרגיע, במהלך "צוק איתן")

 "יש הישג מדיני צבאי גדול והישג מדיני למדינת ישראל".
(ראש הממשלה נתניהו מרגיע, יומיים אחרי סוף "צוק איתן")

"ההרתעה כרגע מאד חזקה".
(הרמטכ"ל בני גנץ מרגיע, חודש אחרי "צוק איתן")

"מבצע "צוק איתן" השיג הרתעה וביטחון".
(ציפי לבני מרגיעה, 3 וחצי חודשים אחרי "צוק איתן")

"מבצע "צוק איתן" השיג הרתעה".
(שר הביטחון יעלון מרגיע, 4 חודשים אחרי "צוק איתן")

רק שאין הרתעה (אופס)

המנהיגים והפרשנים  תמיד דיברו על הרתעה בדרום. לפני המבצע האחרון וגם אחריו, ולפני הקודם ולפני זה שלפני הקודם, ואחריהם גם. זה מה שמנהיגים ופרשנים עושים.

הציבור קצת יותר סקפטי. אבל הציבור שוכח, והשלטון מורח, ובסוף גם הציבור נפתה ומאמין. יש הרתעה בדרום. עובדה. עובדה. עובדה. עובדה.

עד שבא הוירוב הזה ודפק לנו את הפנטזיה. תא"ל איתי וירוב (זוכרים את "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה"?), מפקד אוגדת עזה שנכנס לתפקידו במהלך "צוק איתן", ניהל שלשום שיחה גלוית-לב עם תושבי נחל עוז. מן השיחות הנדירות האלה, שבהן קצין בכיר נותן דרור למחשבותיו ולא רק מדבר למצלמות. וירוב, תושב עוטף עזה בעצמו, ידע שהוא לא יכול, ולא רשאי מוסרית, למכור לשכנים ולידידים שלו את עיסת השקרים הרגילה. אז יצאו לו, עם או בלי כוונה, כמה דברי אמת. אמירות פשוטות, טריוויאליות לגמרי בשביל מי שמתבונן במציאות בדרום בעיניים פקוחות. אבל דברי כפירה של ממש כשהם באים מלב הממסד הבטחוני.

וכך הוא אמר, בין השאר:

"להרתיע מישהו בסג'עיה באמת זה יומרנות, אפילו במידה מסוימת יהירות גדולה. כי מה יש לו לבנאדם בסג'עיה להפסיד, מה היה לו להפסיד עוד לפני המלחמה הזאת? עזה היא טרגדיה גדולה, היא כלואה מכל עבריה בבלוקדה שכמעט לא היתה כדוגמתה. אין לה שום עתודות של משאבי קרקע, אין לה שום עתודות אינטלקטואליות, אין לה כלום. אז ממה יהיו מורתעים אנשי עזה? מה עוד יכול להיות גרוע להם ממה שנמצא עכשיו?… אם אתה לא יכול להרתיע אותו, כדי שישקול פעם נוספת, שירצה להרחיק את המלחמה הבאה בגלל שייזכר בתוצאותיה של הקודמת, אז מה תכליתה של המלחמה הזאת בכלל?.. המלחמה הזאת היא לא מלחמה מרתיעה. היושב בעזה לא התייאש מדרך המלחמה ואין לו באמת הרבה אלטרנטיבות מדרך המלחמה. ואלפי ועשרות אלפי הבתים שהתקרה שלהם מודבקת לרצפה, ועשרות הרחובות שפעם נעו בהם כלי רכב מיושנים והיום אפילו הם לא יכולים לעבור בהם, לא בטוח שהם ירתיעו את העזתים מן המלחמה."

על טקסטים מתונים מזה נהוג לצלוב אצלנו על עמוד הקלון: סמולני-תבוסתני-תוקע-פגיון-בגב-מרעיל-בארות. במשך שנים כתבתי בבלוג הזה על השקר הארור הזה של "ההרתעה" מול עזה. אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי מיד אחרי "עופרת יצוקה"; אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי בסבב הההסלמה במרץ 2011; אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי במהלך מבצע "עמוד ענן"; אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי לפני, וגם במהלך, מבצע "צוק איתן". ובל יהין עוד מישהו להטיח את השאלה "אז מה אתה מציע?", שגם היא קיבלה מענה מפורט.

מכיוון שאין הרתעה, והקברניטים יודעים זאת היטב, טענתי שמטרת המבצעים בעזה איננה מה שמספרים לנו באופן גלוי, אלא משקפת התלכדות של אינטרסים מדיניים וכלכליים להנצחת העימות:

"מטרת ההסלמה בדרום איננה הרתעה. חשוב לומר זאת, שוב ושוב, מעל כל בימה אפשרית, כי המסקנה הזאת, הבלתי נמנעת לדעתי, עומדת בסתירה לתעמולה היומיומית שבוקעת מפי שופרות השלטון. וחשוב לראות שלא צריך להיות שמאלני כדי להגיע למסקנה הזאת…

מן המסקנה הזאת משתמעים דברים חמורים, שדי בהם להוציא לרחובות המוני אזרחים זועמים. משתמע, שחייהם ושלומם של תושבי הדרום, ובעצם כבר גם תושבי המרכז, לא בדיוק מעסיקים את מקבלי ההחלטות בקרייה ובירושלים. מה שלא תהיה מטרת ההסלמה, אם היא איננה הרתעה – יוצא מכך שמקבלי ההחלטות מודעים היטב לכך שהחמאס והגי'האד האיסלאמי לא רק שלא יחדלו מירי הטילים בעקבות ההתנקשויות הישראליות, אלא אף יגבירו את המטחים.

במלים אחרות: מישהו שם למעלה רוצה להשיג מטרה כלשהי באמצעות הבערת האש בגבול עזה, ולצורך כך הוא בהחלט מוכן לשלם בחיי אזרחים. המטרה העליונה של המנגנון הצבאי – הגנה על חיי האזרחים – הוכפפה למטרה אחרת. וכעת חיי האזרחים הפקר. בעניין הזה שוררת תמימות דעים בין הנהגת החמאס להנהגה הישראלית: חיי אזרחים (שלנו ושלכם) אינם ערך עליון. מותר ומומלץ להקריב אותם בשירות חזון מדיני."

אבל אני מה אני, סמולן שלא מבין בביטחון ולא מבין בהרתעה ולא אכפת לו מהעם שלו ורק מרחם על ילדים מסכנים בעזה.

הממ. ווירוב, מה הוא? כשהוא אומר שאין הרתעה, ושהסיבה היא שאין לעזתים מה להפסיד, כי מצבם גרוע כל כך, ושאין להם אלטרנטיבות?

האספסוף יגיד: הוא בוגד. השמאל הציוני יגיד (וכבר אמר): אמיץ.

אבל אני דווקא מסכים עם האספסוף. וירוב הוא בוגד. רק מהסיבות ההפוכות. תיכף נגיע לזה.

אם לא הרתעה, אולי סיכול?

תא"ל וירוב ממשיך ושואל באותה השיחה: אם המבצע לא הרתיע, מה הוא השיג? והנה תשובתו:

"המערכה האחרונה, יותר משהיתה הכרעתית, יותר משהיתה הרתעתית, היא היתה מערכה סיכולית. היא מערכה שסיכלה כוונה זדונית, בסדר גודל באמת, עם השפעות אסטרטגיות על מדינת ישראל, והמערכה הזאת, לקחה אותם, לפחות לעת הזאת, צעד אחד אחורה… למנהרות נעשה נזק חמור והאיום הוסר לעת עתה, סיכלנו זאת, אך לא ידענו להעריך את בשלות המנהרות. זה היה אתגר משמעותי וקשה מאוד שלא היינו ערוכים אליו. אבל לעת עתה האיום הזה הוסר."

הדברים האלה נשמעים יותר כניסיון מאולץ להצדיק מבצע כושל (ורצחני) מאשר הערכה אמינה של המצב.

ראוי להזכיר כי אותן 32 מנהרות התקפיות שצה"ל פוצץ במהלך המבצע היו בכשירות מבצעית במשך תקופה ארוכה לפניו, ובכל זאת לא נעשה בהן כל שימוש. למעשה, להוציא את אירוע חטיפת גלעד שליט, אף אחת מעשרות המנהרות ההתקפיות של החמאס לא שימשה לפיגועים לפני "צוק איתן". רק במהלך המבצע החליט החמאס להפעיל את המנהרות (חמש פעמים). במלים אחרות: החמאס פיתח נשק אסטרטגי ושמר אותו, בקור רוח ובשיקול דעת, ליום צרה שבו תהיה הצדקה להפעלתו. מי שנתן את ההצדקה היתה ישראל, שפתחה במבצע "צוק איתן".

שר הביטחון ואופק החשיבה הביטחונית בישראל: תצלום משותף. צילום: אלון בסון, משרד הביטחון

לאור העובדות האלה, טענתו של וירוב כי מבצע "צוק איתן" "סיכל" את איום המנהרות הופכת את הסיבה והמסובב. לא, האיום היה קיים קודם לכן אבל כמו כל נשק אסטרטגי משמעותי, היריב לא עשה בו שימוש כדי לא "לשבור את הכלים". מי ששבר את הכלים היתה ישראל, ובכך לא סיכלה אלא דווקא הפעילה את המרעום של איום המנהרות. ממש כשם שמבצע "צוק איתן" הסלים את איום הטילים החמאסי, שהגיעו לראשונה עד גוש דן, כך הוא הסלים את איום המנהרות. התודות לנתניהו, יעלון וגנץ.

גם טענתו השנייה של וירוב, שאיום המנהרות "לעת עתה הוסר", היא הטעיה במקרה הטוב. דיווחים רבים מן החודשים האחרונים מעידים על כך שהחמאס חידש במרץ את חפירת המנהרות, וכוחות צה"ל בגבול הרצועה אף קיבלו התראות על כך. קצין הנדסה בכיר העריך לפני 3 חודשים שיש עוד מנהרות חוצות גדר מעזה.

כל זה לא צריך להפתיע אף אחד. כבר בשבוע השלישי ללחימה בעזה פירסמתי פוסט נרחב על איום המנהרות והספינולוגיה האסטרטגית שנטוותה סביבו. כתבתי שאין למנהרות פיתרון צבאי (והערכתי שהן יחודשו בתוך חצי שנה) וניתחתי את האינטרסים הציניים מאחורי השימוש שעושים בהן פוליטיקאים (הפוסט הזה, אגב, הגיע למקום הרביעי במספר הצפיות בבלוג בכל הזמנים). בשעה שכתבתי את הדברים, אני מניח, סייר וירוב במנהרות בעזה וגיבש את התזה המוזרה הזאת, שמטרת המבצע היתה לסכל אבל לא להרתיע.

בוגדים במדים

בכל זאת, טוב לשמוע מקצין כל כך בכיר שאין הרתעה צבאית בדרום. ממש כשם שטוב היה לשמוע ממי שהיה אלוף פיקוד הדרום בזמן "עופרת יצוקה", יואב גלנט, שהמבצע שעליו הוא ניצח "לא פתר את הבעיה בדרום". רק לאחרונה פירסם אלוף יוסי בידץ, מפקד המכללות הצבאיות, מאמר ביחד עם ד"ר דימה אדמסקי, שמכריז, פחות או יותר, על פשיטת הרגל של תפיסת ההרתעה הישראלית.

טוב לשמוע ממי ששולחים אל מותם צעירים תמימים, ממי שגוזרים מוות ושכול על אלפי תושבים בעזה, שכל הבלאגן המדמם הזה פשוט לא עובד.

וירוב מצטרף בכך לשורה ארוכה של גנרלים שהתפכחו מאוחר מדי. על השאלה "עכשיו נזכרתם?" יש בפיהם תשובה קבועה. כך ניסח זאת תא"ל (מיל.) גיורא ענבר: "אתה שבוי בתוך תפישה, המשימות מוטלות עליך ואתה מחונך להוציא אותן לפועל באופן המיטבי, לא לחשוב אם מה שמוטל עליך בכלל נכון". עוד תא"ל שראה את האור מאוחר מדי הוא אילן פז, שעורר את השאלה:

"איזו אפשרות גרועה יותר: תת-אלוף בצה"ל שהמדים שוללים ממנו כל יכולת להפעיל בינה ושיפוט מוסרי עצמאיים, או אולי תת-אלוף שיודע היטב טוב מרע, וער לאסון שהוא במו ידיו ופקודותיו ממיט, ואף-על-פי-כן ממשיך לצעוד בתלם, כי פקודה היא פקודה?"

השאלה הזאת רלבנטית מאד גם לגבי תא"ל איתי וירוב. ובכן, תא"ל וירוב, אתה יודע היטב שמבצעי צה"ל בעזה אינם מרתיעים את העזתים וכך גם היה בעבר (בעצמך שאלת "מה היה לו להפסיד עוד לפני המלחמה הזאת?"). אתה אולי מספר לעצמך ולסביבתך שהמבצע "סיכל" איומים, אבל במבט קצת יותר רחב ומפוכח, אתה מבין היטב שה"סיכול" הזה מתגמד בהשוואה לאיומים שעדיין נותרו על כנם, ושבכל מקרה אין שום פרופורציות בין עוצמת האש האימתנית שצה"ל הפעיל, והמחיר האנושי הנורא, לבין התועלת הצבאית-אסטרטגית המזערית שהופקה, ושנשחקת במהירות מיום ליום, משעה לשעה.

ובכן, זה המצב, תא"ל וירוב: השתתפת בכישלון מבצעי עצום ממדים, שבמהלכו בוצעו פשעי מלחמה לרוב, נהרגו מאות רבות של חפים מפשע, נשאבו מתקציב המדינה מיליארדי שקלים שהיו יכולים להיות מושקעים בבריאות וחינוך ורווחה, וכל מה שיש לך לומר לתושבי הדרום הוא שהמבצע לקח את החמאס "לפחות לעת הזאת, צעד אחד אחורה?".

ואת כל זה עשית בדעה צלולה ובידיעת חוסר התוחלת מראש??

אם כך, תא"ל וירוב, אתה בוגד. אתה וכל שדרת הפיקוד בצה"ל, שחשבה כמוך.

בגדת באמון האזרחים שבשמם אתה נלחם. הולכת אותם שולל, והם היו כה נואשים להאמין למישהו שם בצמרת. כה נואשים. ואילו עכשיו אתה מציע להם חרוזי זכוכית, קונה את אמונם מחדש בתצוגת כנות מאוחרת מדי, חסרת ערך. איפה היתה היושרה שלך בזמן אמת? למה לכל הרוחות שיתפת פעולה עם מעשה הבזבוז המחריד הזה, שפך הדם, קטל הנעורים, חורבן הבתים, צלקות הנפש, אימת הילדים – למה לא צעקת אז, למה המשכת להפיח את רוח הלחימה במפרשיה של ספינת העוועים הזאת, אתה שנשאת בתפקיד כה בכיר, אתה שיכולת באמת להטות אותה מנתיבה האסוני? בחיילים שלך החדרת את המסר שהם נכנסים לעזה כדי "להחזיר את ההרתעה", ולאזרחים אתה אומר עכשיו שאין דבר כזה, הרתעה מול עזה?

היית חייל טוב, וירוב, אבל אזרח רע מאד. בגדת בחובה האזרחית שלך, הבסיסית והקודמת לכל חובותיך הצבאיות. האומץ שגילית עכשיו, בשיחה סגורה עם תושבים בדרום, הוא אומץ חלול ופחדני. מי שיאזין בתשומת לב לדבריך לא ישמע בהם כלום, רק דממה אילמת, ובשוליה, קרבה מן המרחקים, ישמע בבירור שעטת רגליים: אלה הן רגליך שלך, שישעטו אל הדגל כאשר תיקרא להיכנס לעזה בסיבוב הדמים הבא.